ביקורת: ונדל וויילד

סרט חדש של הנרי סליק זה ארוע. אם לא בגלל ההתרגשות לקראתו, אז בגלל הזמן הנדרש להכנתו. מי שאחראי ליצירות אנימציה על-זמניות כמו "הסיוט שלפני חג המולד" ו"קורליין" (ויצירות פחות על-זמניות כמו "מאנקיבון"), הוא סוג של קנאי דתי כשזה מגיע לאומנות הסטופ-מושן. כל הדמויות מונעות ידנית, כל הרקעים נבנים באולפן ואפילו תנועות השפתיים נעשות על ידי החלפת הפה בכל פריים, למרות שיש תוכנות מחשב שמסוגלות לדמות זאת בצורה מושלמת. זוכרים כמה התלהבתי מהעיצוב של "משפחת וילובי", שנוצר באנימציית תלת-מימד ברמת דיוק שגורמת לרקעים להראות כאילו הם עשויים מצמר גפן ובריסטולים? מבחינת סליק, זה לא נחשב. הוא רוצה להיות חלק פעיל בכל נקודה במהלך הצילומים ואפילו מצלם בכוונה עם פחות פריימים לשניה כדי שהתנועה לא תראה יותר מדי כמו באנימציית מחשב. מן הסתם, המשמעות של זה היא שנדרשות לו שנים לסיים סרט אחד.

"ונדל וויילד" נוצר משיתוף פעולה בין הראש חובב הזוויות הלא שגרתיות של סליק והאהבה האינסופית של ג'ורדן פיל לז'אנר האימה. למרות שלא מדובר בסרט מפחיד, או כזה שמעורר תחושות לא נעימות בקרבו של הצופה, שני היוצרים המוערכים בהחלט נתנו את חותמם ליצירה המשותפת. האווירה אפלולית ומטרידה, והסיפור משחק על הגבול שבין החיים למוות, תוך שהוא משתדל להיות מאוד אינקלוסיבי. תוסיפו לכך את שותפו הקומי של פיל, קיגן-מייקל קי, שעזר ליצור ולדבב את הדמויות שעל שמן הסרט נקרא, ואין ספק שהתוצאה תהיה לא שגרתית.

קאט הייתה בת שמונה כשהתיתמה מהוריה. מאז מותם, נסגרה מבשלת הבירה בבעלות המשפחה והעיר ראסט בנק, שרבים מתושביה היו תלויים במבשלה לשם פרנסה, ננטשה כמעט לחלוטין ועומדת בפני הצבעה בסופה אולי יוחלט להקים במקומה בית סוהר פרטי. קאט התגלגלה בין מוסדות שונים, כולל לעבריינים צעירים, בעודה נאכלת מבפנים בידי רגשות אשם וזעם בלתי מסופק. בגיל 13, היא חוזרת לראסט בנק, כתלמידה בבית ספר קתולי בעיר. אלא שבדיוק כפי שכל קתולי טוב חושש שיקרה, נוצר קשר בין הנערה המתבודדת לבין העולם הבא. לא זה עם העננים ואלברט איינשטיין משחק פטנק עם מהטמה גאנדי, זה עם הצרחות.

ונדל וויילד הם בניו של השד באפלו בלזר, המפעיל פארק שעשועים עבור נשמות שעזבו את עולמנו. השדים הצעירים חולמים להקים יריד משלהם, כנראה בלי בלאק ג'ק וזונות, אבל אל תתפסו אותי במילה. בינתיים, הם תקועים בעבודה העלובה של מריחת משחה להצמחת שיער על הקרקפת של אביהם. ההזדמנות לשינוי מתרחשת כשהם מצליחים ליצור קשר עם קאט והופכים אותה לגבירת גיהנום שתקשר בינם לבין עולם החיים. בתמורה לשיתוף הפעולה, הם מבטיחים להשיב לחיים את הוריה, למרות שאין להם מושג איך.

הדבר הבולט ביותר בסרט, מעבר לסגנון האנימציה היחודי של סליק, הוא כמה הסרט לא מסתיר את הצד הפוליטי שלו. הדמויות האנושיות מגיעות ממגוון נרחב של מוצאים אתניים ולמרות שחלק ניכר מהעלילה מתרחש במוסד קתולי, לא נראה שזה מכתיב למישהו אמונה כזו או אחרת. בין השרת היהודי המרותק לכסא גלגלים והנזירה השחורה יש יריבות ספורטיבית, אבל הם בברור יותר חברים מאויבים. מנהל בית הספר הוא ג'יימס הונג. כלומר, הוא מדובב בידי ג'יימס הונג, אבל ברגע שמזהים את הקול, קשה לראות משהו אחר. שלוש הנערות המקובלות, "הפודליות", כפי שקאט מכנה אותן, מגיעות משלושה לאומים שונים (מחכה לקרב בינן לבין החברות של מיי מ"אדומה אש") ושוב, לא עושים מזה סיפור. יש מתיחות בינן לבין ראול, התלמיד הטרנסג'נדר לו הן עדיין קוראות בטעות בשמו הישן, אבל אמא שלו וקאט, הדמויות שאין ספק שאנחנו אמורים להיות בעדן, מתיחסות אליו כנער 100 אחוז מהזמן.

כל זה כמובן בסדר. בעולם מתוקן, זה בכלל לא היה נחשב נושא פוליטי אלא ליהוק שגרתי לחלוטין. השימוש בבית ספר קתולי כמקום מפגש הוא בחירה תמוהה בהתחשב ביחס של הכנסיה למי שחורגים מההגדרה שלה לנשים וגברים, אבל אפשר למצוא לכך הסבר. אני חושב שסליק ופיל בחרו בקתוליות יותר בגלל הזיהוי עם ישו ורוח הקודש וכל זה. יש עקמימות מכוונת, שלא לומר אירוניה, בכך שהקשר החזק ביותר של השדים עם עולם החיים נעשה דווקא במקום שאמור להיות קרוב במיוחד לצד היריב. מצד שני, סרטו המפורסם ביותר של הנרי סליק עוסק בשלד נאיבי שחוטף את סנטה קלאוס מתוך כוונה להחליף אותו בחלוקת מתנות לחג המולד, אז התפיסות שלו לגבי גן עדן וגהנום הן לא מהסוג שדנטה כתב עליו.

עוד נושא פוליטי (סליחה, הביקורת הזו נכתבה יומיים אחרי בחירות לכנסת) הוא הגישה האנטי-קפיטליסטית של הסרט. זה לא יפתיע את מי שראה סרטים קודמים של ג'ורדן פיל, אבל פחות מצפים מסרט אנימציה לעסוק בנושא בצורה כה מיליטנטית. הזוג המעוניין לבנות את בית הסוהר הפרטי הם חלאות חסרות רחמים שאין אפילו דבר חיובי אחד לומר עליהם. המראה שלהם מזויף, האישה מאופרת בכבדות והגבר חובש פאה שמאוד גורמת לו להיראות כמו בוריס ג'ונסון משום מה. אין להם שום חמלה ובתי הסוהר שלהם נועדו להניב רווח בלי שום כוונה לבזבז זמן וכסף על שיקום אמיתי של האסירים. למעשה, כי הסרט רוצה שיהיו מרושעים במיוחד, הם אפילו מתכננים ליצור שיטה בה מיקום הכלא יבטיח להם אספקה קבועה של אסירים נוספים.

בקושי הזכרתי את הדמויות הראשיות כי האמת היא שאין הרבה מה לומר עליהן. אם ראיתם פעם מערכון של קי ופיל, או ראיתם אותם מאלתרים, אתם יודעים בדיוק איך מתנהלת הדינמיקה בין ונדל וויילד. הם קומיקאים נהדרים עם כימיה אינסופית, אבל לא תמצאו פה הפתעה. למען האמת, גם לא תמצאו פה הרבה בדיחות בגלל הטון הכללי הכבד של הסרט. שני השדים זהים באופיים, כך שאין אפילו דינמיקה בסגנון אבוט וקוסטלו. אין אחד שהוא סטרייט מן ואחד שמאבד את זה. שניהם חסרי תחכום, אבל מעמידים פנים שיש להם מושג מה קורה בזמן שדברים משתבשים. זה די בזבוז כי כאמור, מדובר בצמד קומי מאוד מוכשר, אבל אין הצדקה לקיומן של שתי דמויות אם שתיהן כתובות בדיוק אותו דבר.

בינתיים, קאט נושאת את רוב המטען הרגשי של הסרט. היא מוצלחת בכל הנוגע להבעת כעס וחוסר אמון בסביבה, רק שאין באמת משהו מעבר. אנחנו אמורים להזדהות איתה, אבל היא דמות שדוחפת ממנה את כל מי שמנסה לעזור ולא מקיימת שום אינטראקציה עם השאר. יש רגעים קטנים של חמימות בינה לבין ראול, אולם אז היא מתכחשת לקיומם וראול פשוט סופג את זה בלי להתרגש בשום צורה. דווקא פה הייתה נדרשת יותר השתלטות מצד סליק, שהכניס המון רגש ומורכבות לדמויות הראשיות בסרטיו הקודמים. גם קורליין הייתה צינית לא אהבה את הסביבה החדשה, אבל היא עשתה זאת תוך הבעת יותר מרגש אחד ותגובה ממשית לדברים חריגים שמתרחשים.

עד כאן תלונות ופוליטיקה, בואו נדבר על מה שטוב בסרט. דבר ראשון, הוא יפהפה מבחינה חזותית. זה לא מפתיע בהתחשב ברזומה של סליק, שגם בסרטיו הפחות טובים הפגין חוש אסתטי יוצא דופן. ההחלטה לעצב את החיים, השדים והמתים בצורה דומה יחסית, דרשה הקפדה מיוחדת על פרטים. החיים נוטים להיות צבעוניים יותר בלבוש ובצבע השיער, בעוד השדים גדולים באופן מוגזם, או קטנים במידה שחושפת את האמת מאחורי התדמית אותה הם שואפים ליצור. ונדל וויילד עוצבו בדמויותיהם של קי ופיל, מה שגורם להבעות הפנים של השדים להתאים בדיוק לקולות המדובבים. השיער של קאט צבוע בירוק ומאפשר לה לבלוט תמיד, למרות האופי המסתגר שלה. בעוד לא מדובר בטשטוש מתמשך של הגבול בין דמיון ומציאות כמו ב"קורליין", ונדל וויילד מערבב בצורה יפה בין אלמנטים בעלי צבע לא טבעי ורקעים ריאליסטיים אפורים ליצירת גשר בין העולמות.

למרות הנוקשות של הדמויות עצמן, העלילה מצליחה לרגש, במיוחד כאשר היא עוסקת בקשר שבין הורים וילדיהם והצורך של שני הצדדים לדעת מתי לשחרר. היחסים בין ראול ואמו טובים ובריאים, אולם נותרת שאלה פתוחה איפה ההורה השני. לקפיטליסטים המרושעים יש תא משפחתי מתפקד כביכול, אבל הם לא באמת מתעניינים במה שהבת שלהם חושבת או מרגישה. לצוות המורים בבית הספר הקתולי יש את התארים אב ואחות, לחיצה נוספת על מוטיב המשפחה והסכנה שבניתוק בין חבריה. זה לא הסרט הכי מעודן בעולם, אבל הוא מספיק נאמן לנושא המרכזי שלו בכדי שיצאו דברים יפים.

האם הייתי מצפה ליותר משיתוף פעולה בין אחד מבמאי האנימציה הגדולים בכל הזמנים ואחד הקולנוענים החברתיים הבולטים של השנים האחרונות? בהחלט, אבל זה לא אומר שאסור להסתפק בפחות ממושלם. רוב הבעיות של ונדל וויילד נובעות מדמויות חדגוניות וחורים בעלילה. עם זאת, אווירה מהפנטת, המלווה בפסקול מעולה, עיצוב מופרע והצלחה ליצור את החיבור הרגשי ברגע הנחוץ, גוברים על הצדדים הפחות מרשימים ומחזקים את מעמדם של סליק ופיל כיוצרים בעלי חזון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.