ביקורת: הוקוס פוקוס 2

בליל קיץ אחד, לפני 29 שנים, הפציעו לעולם שלוש נשים בתחפושות משונות, עם איפור כבד, צורת דיבור מיושנת וחיבה לקטעים מוזיקליים המוניים. השלוש, שסיפורים רבים נקשרו בשמותיהן, הופיעו על מסך הכסף כמכשפות שקמו לתחיה מאות שנים לאחר שהוצאו להורג בסיילם, מסצ'וסטס. אנשים לא ידעו כיצד להגיב. האם להצטרף אליהן בשירה? האם לנסות ולעצור את הזוועה? האם ללכת לאולם ליד ולצפות בסרט על חברות אמיצה בין ילד ולוויתן קטלן? המבקרים ברובם בחרו באפשרות השניה, בעוד רוב הקהל בחר בשלישית. רק מיעוט, מספיק בכדי להציג רווח צנוע, צפה בסרט בהנאה והוסיף לקוות לשובן של המכשפות גם שנים לאחר אותו ערב גורלי.

"הוקוס פוקוס" נחשב במשך שנים לאנקדוטה חולפת בספר החשבונות של דיסני. סרט שלא גרם לחברה הפסדים כספיים, אבל גם לא הכניס מספיק בכדי להצדיק הפקת המשך, בטח שלא עבור הקולנוע. לדיסני היו תכניות אחרות, שכללו סרטי אנימציה יוקרתיים, השקעה באיזו חברה קטנה בשם פיקסאר והכנת השטח לסרט הגדול של ליל כל הקדושים 1993 – "הסיוט שלפני חג המולד". הם בטח לא חשבו שהניסוי עם בט מידלר, קתי נג'ימי ושרה ג'סיקה פארקר יהפוך לסרט קאלט.

אלא שסרטי קאלט הם מטבעם לא צפויים. לאורך השנים, "הוקוס פוקוס" צבר אוהדים שצפו בו בבית ובארועים חברתיים, במיוחד לקראת האלווין, חג המכשפות. תבינו, אני אוהב את "הסיוט שלפני חג המולד" ועדיין לא ברור לי איך דיסני לא עלו על זה שהיה להם בידיים סרט לא פחות מותאם להפצה באוקטובר, אותו הוציאו משום מה דווקא ביולי. הקשר בין הסיפור לבין חג שגם ככה מאופיין ברוח שטות וקאמפיות, עם קהל המעריצים העצום שעוקב אחרי בט מידלר באש ובמים (חוץ מל"נשים מושלמות", לכולם יש גבולות), שמר את האהבה לאחיות סנדרסון הרבה מעבר לתחזיות בזמן אמת. בכלל לא מזיק שגם השחקניות הראשיות מאוד אוהבות את הדמויות והצטרפו מדי פעם לקריאות של מעריצים להפיק סרט המשך. לבסוף, אחרי שנים של תחנונים, דיסני החליטו שאוקטובר 2022 הוא הזמן המתאים להוציא את "הוקוס פוקוס 2". ישירות לסטרימינג.

כמתבקש, רוב עלילת הסרט החדש מתרחשת בימינו, כמעט שלושה עשורים אחרי הפעם הקודמת בה שלוש האחיות המכשפות, ויני, מרי ושרה סנדרסון, יצאו לצוד ילדים על מנת לשמור על עצמן צעירות לנצח. בקה, צעירה חובבת כישוף, מתכננת לערוך טקס לכבוד יום הולדתה ה-16, שבמקרה חל באותו תאריך כמו ליל כל הקדושים. בזמן ששאר העיר מבלה במסיבות תחפושות או בקרנבל, בקה וחברתה איזי יוצאות ליער להדליק נר מיוחד בטקס פרטי. את הנר קבלו מגילברט, בעל חנות בנושא קסמים (תחשבו על "יער הפיות" בדיזנגוף סנטר) שממשיך לספר את סיפורן של האחיות סנדרסון, כולל זה על הנר השחור שהדלקתו בידי בתול.ה יקים את המכשפות לתחיה. אתם יכולים לנחש לאן זה מוביל מכאן.

הוקוס פוקוס 2 הוא סרט שקיים בזכות שילוב בין לחץ מצד מעריצים והצורך למלא את שרות דיסני+ בתוכן חדש. כבר יש מסורת צפיה בסרט הראשון בהאלווין, אז למה לא לתפוס על זה טרמפ בשביל לקדם את החלק הבא בסיפור? כמובן שכאשר המניעים מאחורי הפקה הם ניצול נוסטלגיה וקאלט לשם הפקת רווח מהיר, הדבר מתבטא בתוצאה הסופית. הסרט החדש אינו תוצר של הליך כתיבה ממושך שנועד להרחיב את הלור ולהציג כיצד המציאות בסיילם השתנתה ב-29 השנים האחרונות. במקום, יש תסריט שנכתב בחופזה, העדר כמעט מוחלט של דמויות מהסרט הקודם, או התיחסות למה שעלה בגורלן, ואפקטים שאיכשהו נראים פחות טוב מאלה של 1993.

כל זה לא נורא בתנאי שהסרט החדש אכן מבין מה הפך את קודמו לאהוב ובמובן מסוים, זה אכן מה שקרה. הדמויות המודרניות מעולם לא היו החלק המעניין בסיפור ואם תורה בירץ' לא הייתה הופכת מאוחר יותר לשחקנית מפורסמת, רובנו לא היינו זוכרים בכלל שגלמה את דני הקטנה. גם בסרט החדש, בקה ואיזי, כמו חברתם לשעבר קאסי, הן דמויות משעממות ואנמיות שמעולם לא היה להן סיכוי מול הכריזמה של בט מידלר ושות'. גם טוני הייל, בתפקיד כפול שעדיין לא מנצל מספיק את היכולות הקומיות שלו, לא מאיים אפילו לגנוב את ההצגה. למעשה, היחידות שההופעה שלהן ראויה לציון פרט לאחיות סנדרסון, הן שלוש השחקניות הצעירות שמגלמות את האחיות סנדרסון בילדותן. אם טיילור הנדרסון תהפוך אי פעם לכוכבת, הסימנים המוקדמים לכך הופיעו כבר בחיקוי המעולה של בט מידלר איתו היא פותחת את הסרט.

מבחינת העלילה, ההגיון הוא בערך ברמה המצופה. כולם יודעים איך האחיות סנדרסון נראות, אבל אף אחד לא מזהה אותן כשהן למעשה עומדות מולו. מה גם שרק שתי דמויות בסרט בכלל זוכרות את ארועי הסרט הקודם, בעוד שאר תושבי העיר מתיחסים למכשפות כאל לא יותר מאגדה אורבנית. כמובן שבקה ואיזי מקפידות להיות מאוד חכמות כשצריך וממש טיפשות כשזה משרת את העלילה. אולי זה קטע של ג'ן זי שפספסתי, אבל אם את מתקשרת למישהי בשיחת וידאו והיא נמצאת במקום רועש ולא יכולה לשמוע אותך, אולי תשלחי לה הודעה כתובה במקום להעביר את השעה הקרובה של הסרט בהתמרמרות על כך שאי אפשר לתפוס אותה. מצד שני, את מנסה לתפוס מישהי שעורכת מסיבה בבית ללא רשות ובונה על כך שתסתיים לפני שההורים יחזרו מארוע שנמצא במרחק הליכה משם. אולי ג'ן ד'אנג'לו לא כל כך כתבה תסריט לסרט, כמו שפשוט נזכרה שעה לפני תחילת הצילומים שצריך סיפור ואלתרה משהו בדרך לסט.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהדבר הכי מפורסם בהוקוס פוקוס, הקטע המוזיקלי. אתם יודעים שזה יגיע ואתם יודעים שבט מידלר מחממת את הגרון מאז ממשל אובמה ספציפית למקרה שיבקשו ממנה להתלבש כמו ויני ולהתחיל לשיר. אז כן, יש קטע מוזיקלי. יש שניים בעצם, אבל בעוד הראשון הוא פתאומי ונטול הקשר, השני מגיע אחרי בניה ארוכה שכל כולה הדגשה מה באמת חשוב ליוצרי הסרט: המעריצים. כמה שהוקוס פוקוס 2 הוא חלטורה מבחינת ערכי הפקה, יש בסרט כמה רגעי מטא מאוד ברורים. גילברט מדבר על כך שלדעתו האחיות סנדרסון לא הובנו כראוי ב-1993 ובעצם הקדימו את זמנן. כשהאחיות תוהות למה אנשים לבושים כמותן, מספרים להן שזה סוג של סגידה, ויש גם התיחסות לחיבה הגדולה שהדמויות זוכות לה בעולם הדראג. לרגע אחד, אפילו נרמז שהסרט הראשון הוא סרט אמיתי שאנשים נוהגים לראות בהאלווין בעולם של הוקוס פוקוס 2.

קשה לי להעריך עד כמה השרות למעריצים מצדיק את התוצאה הסופית. אני מחבב את הסרט הראשון ותמיד הרגשתי ששפטו אותו יותר מדי לחומרה כשיצא (כמו סרטים נוספים לכל המשפחה מאותה תקופה, בהם "הוק", "ג'ומנג'י" ו"חיילים קטנים"), אבל גם לא הייתי אומר שחשתי צורך בסרט המשך. כן, מידלר, נג'ימי ופארקר עדיין מבדרות ולשמחתי, הן לא סוחטות יתר על המידה את השטיקים הקטנים של כל דמות, אבל נראה לי שהסיפור נסגר יפה בסרט הראשון. באופן כללי, יש משהו בהמשכים מאוחרים שנוטה לרוב להיות מפוספס, כאילו המומנטום כבר מזמן עבר ונותרו רק ממים והופעות אורח. מצד שני, סרטים כמו "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"קריד" הראו שאפשר להוציא משהו טוב גם מנוסטלגיה.

הוקוס פוקוס 2 לא בדיוק נמצא ברמה הזו. הוא כמו מופע איחוד שבו מבוצעים מיטב השירים, אבל רוב חברי ההרכב המקורי לא חזרו. זה מתחיל בבמאי קני אורטגה שלא נשכר לסרט ההמשך ובמקומו הובאה אן פלטשר שהרקורד שלה כבמאית הוא לא משהו להתגאות בו. מצד שני, העובדה שגם אורטגה, גם פלטשר וגם אדם שנקמן שהיה הבחירה המקורית לבימוי הסרט, התחילו את דרכם בעולם השעשועים ככוריאוגרפים, מרמזת שהיה למפיקים יותר חשוב לקלוע עם קטע הריקוד מאשר כל דבר אחר.

העדרן של דמויות מהסרט הקודם, פרט לאחיות סנדרסון ולזומבי בילי באצ'רסון (עדיין בגילומו של דאג ג'ונס), הוא עוד חלק מהתחושה שהסיפור משני ביחס לנסיון לשחזר רגעי קאלט. זה כאילו מישהו הטיל על תושבי סיילם את מה שזה לא יהיה שגרם לאנשים ב"מכסחי השדים 2" לשכוח מה קרה כמה שנים לפני כן. לא חייבים לדעת מה עלה בגורל כל דמות מ"הוקוס פוקוס" המקורי, אבל שלפחות יזרקו לנו עצם.

אולי זה שוב עניין של ציפיות. הסרט הראשון נחשב לאכזבה בזמן אמת כי ציפו למשהו אחר, אבל דווקא ההתמקמות שלו מתחת לרדאד במשך שנים, אפשרה לדור שלם של צופים לגדול על שידורים חוזרים שלו ולהתאהב בו בצורה אורגנית. עכשיו שיש סרט המשך, אני לא בטוח אם נכון בכלל לצפות למשהו מעבר לטריפ נוסטלגי. השחקניות הראשיות נהנו מהחוויה ורואים את זה בהופעה שלהן. גם עם אפקטים חצי אפויים ותסריט חסר הגיון, יש משהו כיפי בסתם לראות אותן לועסות את התפאורה. כולם על הסט מתאימים את עצמם לסטנדרטים שלהן וגם מנסים פשוט להנות. לא נראה שמישהו חושב שזה "אווטאר 2" ושהזמן שעבר מאז הפרק הקודם צריך להיות מוצדק בזכות טכנולוגיה פורצת דרך והרחבה משמעותית של הסיפור. זה הוקוס פוקוס, סרט שרואים עם חברים במסיבת תחפושות, או כהשראה לאתגר במרוץ לדראג. הוא לא צריך לקחת את עצמו ברצינות וזה אכן המצב. כמובן שהיה נחמד לראות יותר השקעה, אבל זה באמת לא חובה. אם אהבתם את הסרט הראשון, ההמשך לפחות יספק לכם מנת נוסטלגיה לא מחייבת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.