ביקורת: צ'ה צ'ה ממש חלק

הרבה אנשים, בעיקר היותר שמרנים שבינינו, תהו כמה רחוק יכולה להגיע תרבות הביטול באמריקה. ספציפית, עלתה השאלה אם נפסיק לתמוך ביצירות של כל מי שאי פעם אמר משהו פוגעני בתעשיית הבידור, מי בדיוק ישאר ליצור? זו שאלה טובה, למרות שהתשובה עליה אמורה להיות מובנית מאליה. אם נפסיק לעודד את מי שמקדמים גישות בעייתיות, יבואו במקומם מי שלא מקדמים גישות כאלה. זה לא אומר שעכשיו רק גברים לא לבנים שתורמים כסף למוסדות של הקהילה הגאה ומעולם לא אמרו דבר רע על אישה יוכלו לעשות סרטים. הזכר האירופי לא הולך לשום מקום, הוא רק לומד לכבד יותר את הסביבה שלו, דבר שאם היה קורה לפני כמה מאות שנים, הדמוגרפיה העולמית הייתה נראית לגמרי אחרת. מה שכן מקבל הזדמנות לבלוט יותר, זו גבריות בריאה.

מה היא גבריות בריאה? אין הסכמה חד-משמעית על ההגדרה, אולם ברור שזה כרוך בדחיית התנהגות אלימה ולא מקבלת, לצד מתן מקום בטוח לגברים לדבר על הרגשות שלהם. אתם יודעים, הדבר הזה שבערך מהגן אומרים לנו שצריך להדחיק בשביל לא להיראות חלשים. השבוע ראיתי במקרה קטע מ"נדודי שינה בסיאטל" בו גברים צוחקים על התגובה הרגשית של נשים לסרטי בנות וחשבתי כמה רע הבדיחה הזו התישנה, וזה בסרט שבוים בידי אישה.

בשנים האחרונות, מתפנה יותר ויותר מקום ליצירות גבריות בריאות. אנשים כמו בו ברנהם וטרי קרוז הפכו לפנים של גבריות כזו בזכות הנכונות שלהם לשבור את התבנית המקובלת ולדבר בפומבי על הרגשות שלהם ועל הצורך לקבל את האחר. מייק מילס הוא מהכוחות המובילים (והלא מספיק מוערכים) ביצירת מרחב קולנועי בטוח בו גבר יכול להודות בחולשות מבלי שישפטו אותו או ידרדרו אותו לכדי בדיחה. זה לא קונספט חדש, הוא קיים לפחות מאז ימי בילי ויילדר ובאופן מוזר, אחד המקדמים הגדולים שלו הוא דווקא אדם סנדלר שעודד דרך הקומדיות שלו התנהגות יותר מקבלת עבור גברים רגישים. קופר ראיף מצטרף לחבורה הזו של יוצרים גבריים בריאים דרך סרטו החדש "צ'ה צ'ה ממש חלק".

אנדרו הוא בחור בשנות העשרים לחייו שנוטה לקחת דברים בקלות, למרות שחייו רחוקים מלהיות פשוטים. הוא סיים קולג' בלי שום כיוון לקריירה, נדחה שוב ושוב בראיונות עבודה והחברה שלו עוברת לברצלונה ורומזת לו בצורה די ישירה שאין טעם שיבוא איתה. בהעדר אפשרות טובה יותר, אנדרו חוזר לגור עם אמו ואחיו ועם אביו החורג ועובד בדוכן מזון מהיר בשאיפה לחסוך מספיק כסף לאיחוד עם מי שהוא מקווה שעדיין נמצאת איתו במערכת יחסים.

בעודו מלווה את אחיו למסיבת בת מצוה של ילדה מבית הספר, אנדרו מגלה שיש לו כשרון מותאם לארוע. האופן בו הוא מעודד את האורחים לרקוד ולהתגבר על ביישנות, הופך אותו למבוקש בקרב האמהות מהשכבה שרוצות לשכור את שרותיו כמפעיל/תקליטן/מעלה מצב רוח לברי ובנות המצוה הקרובים (יש הרבה יהודים בשכונה). באותה הזדמנות, הוא מגלה גם את דומינו, אם צעירה וחברותית ואת בתה האוטיסטית לולה. הקשר ביניהם מתחזק ודומינו מנסה לכוון אותו למקום פחות אפלטוני, אולם אנדרו מסתייג בשל היותה מאורסת.

אם כבר הזכרתי את אדם סנדלר, יש קוי דמיון עלילתיים בין צ'ה צ'ה ממש חלק ו"זמר החתונות". שניהם עוסקים בגבר צעיר שמוצא את יעודו בהפיכת שמחות למאושרות עוד יותר, חי באשליה לגבי טיב מערכת היחסים בה הוא נמצא ומפתח רגשות כלפי אישה מאורסת שהוא פוגש במסגרת העבודה. ההבדל הוא שסנדלר עדיין חש את הצורך להצדיק את המשיכה למישהי תפוסה על ידי הפיכת הארוס שלה לנבל. קופר ראיף עוקף באלגנטיות את הטריק הזה ופשוט מכיר בכך שהמצב מורכב. אנדרו ודומינו יודעים למה תהיה בעיה אם יאפשרו לקרח להישבר, במיוחד בגלל ההשלכות כלפי דומינו ולולה. כצופים, אנחנו אוטומטית משלימים פרטים אודות הארוס ומנסים להסביר את הנסיבות בגינן הוא נעדר או מופיע לשיחה צפופה עם אנדרו. אלא שכמו במציאות, זה לא כזה פשוט. אנשים לא מתארסים מתוך פנטזיה ילדותית או חוסר הבנה לגבי טיבו האמיתי של האדם השני. יש הרבה גורמים שמובילים זוג להגיע לנקודה הזו ביחסים וברוב המקרים, לא מעורבת בזה הפקה של סדרת ריאליטי עם פסיכולוגים שמספקים טיפול זוגי עבור רייטינג.

גם היחסים של אנדרו עם שאר האנשים מורכבים, כאשר המוטיב החוזר בכולם הוא שאנדרו בחור טוב שמסוגל לטעות מדי פעם. הוא גבר שמודע לבעיות ולחסרונות שלו ומבין שלא כולם אמורים להתיישר לפי השקפת העולם שלו. הוא אח גדול טוב שלא מתבייש לומר לאחיו שהוא אוהב אותו ולעודד אותו לנצל את כוחו כדי לעזור לאחרים ולא בכדי לחוש עליונות. הוא בן טוב לאם דו-קוטבית ומנסה לעודד אותה כשצריך כפי שעודדה אותו בילדותו. היא גדלה אותו בסביבה אוהבת ותומכת והוא מחזיר לה את אותה תמיכה נפשית. הוא לא כל כך מסתדר עם אביו החורג, אבל מסוגל להבין שיש סיבה למה אמו בחרה דווקא את האיש המשעמם וחסר ההומור הזה להעביר איתו את שארית חייה. אפילו כשהוא נפגש עם מכרה לסטוץ, הפגישה נטולת פוזות והשניים מדברים ישירות על רגשות ועל ההיסטוריה שלהם.

לא שהסרט נטול דרמות. מן הסתם לא כולם מתחברים לנסיונות של אנדרו להרקיד ילדים בעזרת ההומור הלא מעודן שלו, יש לו נטיה לספר שקרים ואז לתפוס את עצמו שניה לאחר מכן ולהודות באשמה, וכל הזמן מרחף מלמעלה היאוש של חוסר הכיוון אחרי הקולג'. ההבדל, כפי שדומינו בעצמה מציינת, הוא שיש לאנדרו את הזמן לטעות ולהתנסות. אף אחד לא תלוי בו כלכלית, בקושי מישהו תלוי בו רגשית, הוא בגיל שבו עוד סביר לגור אצל ההורים, והילדים רואים בו דמות לחיקוי במסיבות בצורה לא קריפית. דומינו היא מטען שאנדרו שוקל לסחוב איתו, אבל לפני זה יצטרך להחליט האם הוא באמת האדם הנכון לכך.

בנוסף לבימוי וכתיבת הסרט, קאיף גם מגלם את התפקיד הראשי. זו הטעות היחידה שלו כאן. הוא שחקן סביר, אבל כשהדמות שיצר היא כל כך הולסום, קשה להפריד בינה לבין הבמאי. כשהוא מנסה להרגיע דמויות אחרות על המסך, קשה שלא לחשוב עליו נותן הוראות בימוי במקום להישאב לתוך התפקיד וכאשר אנדרו סוחט מחמאות מהסביבה, קאיף עצמו חש את הטפיחה על האגו. אני נותן לו קרדיט על כתיבת תסריט שמאפשר לאנדרו להיות רגיש ופגיע מבלי להיראות פחות גברי אפילו לרגע, אבל אולי ליהוק מישהו אחר לתפקיד הראשי היה עוזר לקאיף לצאת יותר צנוע.

עם כל זה, צ'ה צ'ה ממש חלק הוא סרט מהנה ומעורר מחשבה שמצליח לקיים דיון של ממש על מקומם של אנשים בחיינו ועד כמה חשוב להעריך את השליטה שיש לנו בכך. אין פה קלישאות מתבקשות של אהבה אסורה ודקוטה ג'ונסון מפגינה אולי את תצוגת המשחק הטוב ביותר בחייה כשדומינו נמצאת תמיד צעד אחד לפני אנדרו בסיפור המשיכה ביניהם. בזמן שאנדרו עדיין מנסה להבין האם היא מעוניינת בו, ג'ונסון מצליחה להיות ברורה גם בלי מילים לגבי הדבר שהגוף שלה רוצה. בהתחשב בכך שהיא עדיין מזוהה עם העדר הכימיה על המסך בסרטי גוונים של אפור, זה בהחלט שיפור משמעותי.

דרוש הרבה יותר מסרט אחד בכדי להסביר מהי גבריות בריאה, אבל ככל שיהיו יותר מהם, כך יהיה קל יותר להבין. קופר ראיף, בתקוה שלא יתגלה יום אחד בעתיד כמזויף, תורם לדיון בעזרת סרט שמרשה לדמות גברית להיות פגיעה ולהישאר אופטימית. החיים של אנדרו נמצאים במקום הגיוני למישהו בגילו (ראיף, לעומת זאת, נמצא עכשיו בנקודה הרבה יותר טובה מרוב בני ה-25 בתעשיית הבידור) ונראה שבשלו התנאים לבסס סיפור שלם על זה ללא טוויסטים מאולצים. איפה שרוב האמהות הלא יציבות נפשית שוברות צלחת בכעס, אמא של אנדרו מקבלת ממנו חיבוק. איפה שרוב המתבגרים מפתיעים את הגדולים בידע שלהם אודות יחסים, אחיו עדיין מנסה להבין את הבסיס. איפה שרוב האקסיות המרושעות עושות קאמבק ברגע האחרון, החברה של אנדרו נוכחת רק בפוסטים בפייסבוק, בלי לתת שום רמז האם תרצה להיפגש שוב כשתחזור מספרד. אנדרו חי בחוסר ודאות וזה בסדר. היכולת להודות בכך היא שהופכת אותו לחזק, לא מציאת פתרונות קסם. גם אם ראיף לא לחלוטין מדייק, הוא מצליח רוב הזמן לקלוע לחלל שחסר בתסריטים על גברים צעירים וזקוק למילוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.