ביקורת: ג'ירפה

 

כשצפיתי ב"רומא" לפני שנה וקצת, הרגשתי שהסרט מקלף בהדרגה את כל שכבות האופטימיות מחייהן של הדמויות. עוד ועוד דברים שנראו בהתחלה חיוביים, הפכו לבעיתיים והכל כחלק מבניה לקראת רגע אחד של אהבה טהורה שאמור לתת תקווה זהירה לעתיד. זה המצב גם בסרטים קודמים של קוארון, כמו "הילדים של מחר" ו"כוח משיכה", בהם המצב רק הולך ומתדרדר עד שקורה משהו שמשנה את המגמה. ב"פרזיטים" של בונג ג'ון הו חשתי במצב הפוך. הסרט בונה לקראת שיפור מתמיד במצבן של הדמויות, עד שהשטיח נשלף תחת רגליהן והמסר הסופי הוא די פסימי.

אחרי הצפיה ב"ג'ירפה", סרטו של הבמאי הרוסי קנטמיר באלאגוב, ניסיתי להבין מה הוא יותר מזכיר לי. את החיוביות של הרגע האחרון של קוארון, או את הציניות הבלתי נמנעת של בונג. נכון לכתיבת שורות אלה, אני עדיין לא בטוח.

איה עובדת כאחות בבית חולים בלנינגרד זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השניה. היא הייתה לפני כן חיילת קרבית, אבל הועברה במהלך המלחמה לתפקיד אזרחי. חוויות המלחמה גם הותירו אותה עם פוסט-טראומה שגורמת לאיה לקפוא מדי פעם לכמה דקות ולא להגיב בכלל לסביבה. נראה שהאנשים בעבודה ובבניין בו היא מתגוררת התרגלו לכך, כי הם לא נותנים יותר מדי חשיבות להתנהגות המוזרה של עמיתתם הגבוהה.

הקפאון מוביל בשלב מסוים לאסון כאשר איה משחקת עם פשקה, בנה של חברה לנשק שגדל כילד של איה לכל דבר. זמן קצר לאחר מכן, מאשה, אמו הביולוגית של הילד, באה לביקור וכאשר היא מגלה מה קרה, מחליטה שהיא רוצה עוד ילד, כזה שתוכל לגדל בעצמה. כפי שהמלחמה הותירה את איה מצולקת נפשית, היא גם גבתה מחיר גופני ממאשה, שכבר לא מסוגלת להיכנס להריון. בשל כך, היא משכנעת את איה לשאת עבורה תינוק שתגדל כשלה במין היפוך של ההסדר הקודם בין השתיים.

האווירה בג'ירפה מאוד קודרת. גם בלי להתיחס לדברים שהדמויות עצמן עוברות, לנינגרד ההרוסה מוצגת כמקום עצוב אפילו בסטנדרטים של ברית המועצות בזמן סטאלין. הצבע מתקלף מכל הקירות, אין תמונות או קישוטים בשום מקום, כולם לבושים בצניעות, המטבח המשותף מטונף ואפילו בית המרחץ נראה כאילו לא שטפו אותו כבר שנה. בתוך החברה הרעועה שספגה כל כך הרבה אבדות במלחמה, החיוך התמידי של מאשה נראה כמעט לא טבעי.

איה עובדת בדאגה לפצועים משדה הקרב, כאשר אין מי שבאמת יעזור לה. נראה שאנשים סביבה לוקחים די באגביות את הטרגדיה שעברה ואף אחד לא חושב אפילו לרגע שהיא זקוקה לעזרה מקצועית או להשגחה צמודה. אם היא לא פותחת את הדלת, זה בטח סתם עוד התקף, לא משהו שצריך לדאוג לגביו. התכנית של מאשה לתינוק משותף היא הדבר האחרון שאיה באמת צריכה, לחוות את כל רכבת ההרים ההורמונלית של הריון רק כדי לראות מישהי אחרת טוענת שהילד שלה. עם זאת, מדובר ביותר מרצון של האחת להיות אמא ושל השניה לכפר על מה שקרה.

באלאגוב מנחה את העלילה לעבר הרעיון ששתי החברות בעצם רוצות להיות תא משפחתי שיתפס כנורמטיבי בעיני החברה. הן לא יכולות כי בלנינגרד של 1946, תרומת זרע אינה אופציה וכי מאשה לא מסוגלת יותר להיכנס להריון, גם אם ממש תנסה. כאשר נכנס גבר למשוואה, משהו באיזון מתעקם. לא חשוב מה הכוונות שלו, איה ומאשה לא באמת משאירות מקום לעוד מבוגר בבית. מהבחינה הזו, עולות שאלות על הבחירה בתקופה בה הסרט מתרחש. האם זה נעשה רק כדי למצוא תרוץ עלילתי לקושי להיכנס להריון, או שיש רצון להשוות בין המלחמה הקשה ביותר בתולדות העולם המערבי לבין המאבק של מי שאינו הטרונורמטיבי להקים משפחה? האם באלאגוב בעצם אומר שרוסיה המודרנית זקוקה לזעזוע בסדר גודל של מלחמת עולם בכדי ששתי נשים יוכלו לגדל תינוק ביחד? אחרי הכל, אין לחברה שום בעיה עם זה שאיה מגדלת לבד ילד כאשר יש לה התקפי קפאון לא מטופלים, או שמאשה תציע עצמה לגבר מספיק עשיר בשביל להבטיח שלילד הבא יהיה עתיד כלכלי מובטח. הדברים האלה נתפסים כמקובלים חברתית, אבל לא האפשרות שיהיו לתינוק שתי אמהות ואפס אבות.

השחקניות הראשיות מוכרות היטב את הקשר הלא פשוט בין הדמויות. ויקטוריה מירושניצ'נקו בתפקיד איה וואסיליסה פרליגינה בתפקיד מאשה אמנם חסרות נסיון קודם במשחק, אבל מבינות היטב את המורכבות שעליהן להציג. האחת שקטה ומאופקת, אבל גם מסוגלת להיות מאוד אלימה, בעוד השניה חייכנית ודברנית, למרות שהחיים חלקו לה את הקלפים הגרועים ביותר שאפשר. בעוד נעשות כמה בחירות מפוקפקות בהצגת הקשר ביניהן, כולל רגעים שיכולים להיתפס כהצדקה לאלימות מינית, הזיגזוג של מאשה שומר על עניין ועוזר לקלוט את ריבוי הלבטים והרגשות הסותרים שמלווים את הקשר.

לג'ירפה יש נטיה לפעמים להאריך יותר מדי במילים. חלק מהסצנות נמשכות הרבה אחרי שהנקודה הובנה, מה שהופך את הסרט כולו לקצת ארוך מדי ביחס לתוכנו. מצד שני, הסיפור שבמרכזו דורש טיפול כל כך עדין, שגם שעתיים ורבע לא באמת מכילות את כל הגורמים הדרושים. האורך הסופי הוא פשרה בין נסיון להציג את האנושיות של איה ומאשה לבין הצגת החברה הסובייטית הפגועה כמקום שאין בו טובים ורעים, אלא רק מוסכמות חברתיות. הסרט לא מציג נבל בודד שמאיים להרוס הכל, אם כי הוא בהחלט מאיר דמויות מסוימות באור ביקורתי בשל התפיסות המיושנות שלהן. או שאולי מדובר בעצם בדברים שצריכים להיאמר בקול רם בכדי למנוע אסון? קשה מאוד למקם את ג'ירפה על הסקאלה שבין אופטימיות לפסימיות. הוא קודר ומדוכדך, אבל בו זמנית יש תקוה לעתיד טוב יותר שכל הזמן מניעה את הדמויות ועוצרת אותן מלהתיאש סופית. הרבה סיפורים כאלה היו מסתיימים בנקודה קיצונית מדי, אבל ג'ירפה מוצא מקום טוב באמצע שמצליח איכשהו להיות גם חיובי וגם שלילי מבלי ליצור תחושה של חוסר החלטיות.

להוציא את האורך המוגזם ביחס לקצב האיטי של הסרט, יש כאן סיפור מעניין ומרובה רבדים. אין אמת מוחלטת שהצופה אמור לאמץ בסופו של דבר, אלא אוסף של פרטים שכל אחד יכול לפרש בהתאם להשקפת עולמו. יש לתסריט רגעים של צרופי מקרים נוחים מדי, או קטעים בהם גם הדמויות הראשיות קצת לא נסבלות, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מאוד שלם, שנעזר בסיפור מן העבר בכדי להיות רלוונטי גם כיום.