ישנם כמה סרטים שמסוגלים לגרום לי לבכות בלי מאמץ. בערך חצי מהם נוצרו בידי פיקסאר. למרות שכל אולפן אנימציה שמכבד את עצמו כיום ינסה להכניס לסרטיו רגעים מרגשים במיוחד, לפיקסאר יש כשרון יוצא דופן בהפעלת קווץ' על בלוטות הדמעות. הם פתחו מגע שמעט מאוד כוחות יצירתיים בעולם הקולנוע יודעים להשתמש בו באותה יעילות ובאותה תדירות. למרות שקיימת כיום תחלופה גבוהה יותר של הצוות העובד על כל פרויקט, כאשר הבמאים והכותבים הוותיקים מפנים מקום לטובת אנשים פחות מנוסים מהם, המגע לא נעלם. אני די בטוח שזה מכוון. הבמאים אולי משתנים, אבל יש מערכת שלמה שמפתחת ומעצבת את הסרט לפי תפיסה מסוימת שמשלבת בין איכות לבין מסחריות. אני לא מתלונן, זה מה שסרט בתקציב גבוה אמור לעשות – להיות כדאי כלכלית מבלי לזלזל בצופים. פשוט קשה שלא לדמיין ישיבה במשרדי פיקסאר ודיסני שבה הבכירים עוברים על תסריט ומסמנים איפה בדיוק צריך לגרום לצופים לבכות ואיפה לצחוק.
מבין הסרטים של פיקסאר, אין אחד שתופס אותי חשוף כמו "הקול בראש". הסרט יצא לפני תשע שנים ועדיין, תגידו לידי את המשפט "Take her to the Moon for me" ואני אצטרך רגע להתאושש. למעשה, רק כתיבת המשפט הזה העבירה בי עכשיו רעד. אפשר להתווכח עד מחר מה הסרט הטוב ביותר של פיקסאר, ואני נוטה לשנות את דעתי בנושא לעתים תכופות, אולם אין לי ספק מהו הרגע המרגש ביותר עבורי בתולדות האולפן.
עם הרף הלא הוגן הזה, באתי לבחון את "הקול בראש 2", המשך מאוחר (אבל לא מאוד מאוחר במונחים של פיקסאר) לאחד הסרטים שהכי קשה לי לצלוח עם עין יבשה.
הסיפור מתחיל שנה אחרי ארועי הסרט הראשון. ריילי, עכשיו בת 13, מצאה את מקומה בקליפורניה אחרי המשבר שהמעבר לשם יצר בעבר. יש לה שתי חברות מגוונות אתנית מבית הספר שגם זוכות איתה באליפות בהוקי קרח. היא תלמידה מצטיינת, אוהבת את ההורים שלה, הם אוהבים אותה וכבר חודשים שאף אחד לא נסה לשים לה ברוקולי על הפיצה (דיסקליימר: כותב ביקורת זו חושב שברוקולי זה טעים והולך מצוין על פיצה). החיים שלה טובים, עד שמגיע גיל ההתבגרות. עם הגדילה בשנה, מגיעות גם יותר מודעות עצמית ותגובות מוגברות, לצד הזדמנות פז ללכת למחנה הוקי עם החברות ולהרשים את המאמנת של קבוצת התיכון המהוללת.
בדרך כלל, המצב בשליטה. להוציא את המשבר של הסרט הקודם, חמשת הרגשות של ריילי מנווטים אותה בדרך הנכונה ומספקים לה תחושה של ערך עצמי. שמחה היא הרגש המוביל, כאשר שיתוף הפעולה עם עצב, כעס, גועל ופחד מאפשר שמירה על איזון. זה מה שקרה עד שאשרו סרט המשך ורגשות חדשים נכנסים לחדר הבקרה. קנאה, מבוכה ושממון (הרגש שנקרא בצרפתית אנווי) מוסיפים קצת צבע, אבל זו חרדה שנכנסת בסערה ומשתלטת על העניינים. למרות הרצון של שמחה לשמור על המצב הקיים, חרדה לא מוכנה לשתף פעולה מתוך אמונה שרק היא יכולה לחזות את כל התרחישים האפשריים ושהרגשות הבסיסיים מפריעים לה לתפוס שליטה.
הצוות מאחורי הקול בראש 2 שונה משמעותית מזה שעבד על הסרט הראשון. קלסי מן קבל לראשונה בחייו את כס הבימוי בסרט באורך מלא, רוב התסריטאים התחלפו, שניים מהשחקנים שדבבו רגשות בסרט הראשון לא חזרו בגלל חוסר הסכמה סביב השכר שלהם, ואפילו מייקל ג'אקינו שהלחין כמה פסקולים קלאסיים לפיקסאר, הוחלף באנדראה דצמן הפחות מוכרת. פיט דוקטר, הבמאי והכח היוצר העיקרי של הסרט הראשון, הסתפק בקמאו וקרדיט של מפיק בפועל. האם זה בכלל אותו עולם קולנועי אם כמעט כל המרכיבים בו הוחלפו?
בתחושה, התשובה היא כן. למרות שאין בו את הראשוניות של קודמו, הקול בראש 2 ממשיך את הנוסחה הפיקסארית המקובלת ואפילו לא מנסה להרחיב הרבה. בסרט הראשון, למדנו לא רק על הדמויות, אלא גם על החלקים השונים במוחה של ריילי והאופן בו הפעולות שלה משפיעות ומושפעות מהם. הסרט השני בעיקר חוזר למקומות מוכרים, בלי להרחיב כמעט על המכניקה של העולם, כשמאזן הכוחות הוא מה שהשתנה. במקום שמחה שמנסה נואשות לשמור את ריילי מאושרת על ידי התעלמות מחשיבות העצב כחלק מהאישיות, יש הפעם את חרדה שעושה פחות או יותר אותו דבר לשאר הרגשות. יש יותר דגש על הדינמיקה הקבוצתית, אם כי הקונפליקט הוא אותו קונפליקט, רק מזווית אחרת. כמו שב"צעצוע של סיפור", וודי היה צריך למצוא את באז וב"צעצוע של סיפור 2", באז מוביל משלחת למצוא את וודי. או כמו שב"מוצאים את נמו", מרלין ודורי מחפשים את הדג הצעיר שנחטף, ואז בסרט ההמשך, מרלין ונמו מנסים למצוא את דורי. פיקסאר פחות מנסים להרחיב עולמות ויותר מתעסקים בהיפוך תפקידים.
זה נראה כאילו אני מתלונן, אבל זו פשוט אבחנה. אני אוהב את הסרטים הנ"ל וחושב שההמשכים לא פחות טובים מהמקור. מה שכן, אל תהיו מופתעים כשב"רטטוי 2", הדמויות האנושיות יצטרכו לעזור לעכברושים לנהל עסק בלי שמישהו ידע. הקול בראש 2 נעדר את המקוריות של קודמו, אולם הוא עדיין עובד. היוצרים לקחו לתשומת לבם את הביקורת על כך שלהציג אישיות של ילדה באמצעות חמישה רגשות בלבד זה לא מספיק והוסיפו עוד רגשות. מנגד, הם גם הבינו שהצופים צריכים להיות מסוגלים לעקוב אחרי הדמויות החדשות, אז הסתפקו בחמש נוספות, שאחת מהן נמצאת בסרט רק בתור בדיחה. הדילמות של ריילי גם אמורות להיות מורכבות יותר, עכשיו שנכנסים שיקולים של גיל ההתבגרות. בשל כך, הובאו בני נוער אמיתיים לדיון לפני כתיבת התסריט הסופי, על מנת לייצג טוב יותר את הלך רוחם ואת הסוגיות שבאמת מעסיקות אותם. התוצאה היא ריילי עם יותר שליטה על חייה, אבל פחות מעוררת הזדהות. בסרט הראשון, המשבר שלה היה כללי יותר, מעבר דירה לסביבה לא מוכרת מבלי שהייתה לה בחירה אמיתית בנושא. כעת, היא יותר עסוקה בנסיון להרשים את המאמנת ואת קפטן הקבוצה הבוגרת והחברות המגוונות אתנית שלה (אני בעד שילוב דמויות מגוונות מבחינת מראה בסרטים לכל המשפחה, אבל קצת מטופש שבכל חבורה יש בדיוק נציגה אחת מכל עדה. זה מרמז לכך שאם עוד מישהי שחורה או אסיאתית רוצה להצטרף, הן יסרבו להיות חברות שלה כי כבר יש להן אחת). הבעיות של ריילי פחות אוניברסליות כאן ויותר מייצגות מקרה ספציפי. לא בטוח שזה ידבר אל כולם. לי, אישית, הייתה יותר הזדהות עם כעס כשהוא נתקל בפרודיה על דורה.
כצפוי, הקול בראש 2 הוא סרט מרשים חזותית. אין בו נופים מרהיבים, אבל טווח ההבעה של הרגשות והדמויות האנושיות מזכיר עד כמה האנימציה הממוחשבת התקדמה בשלושים השנים האחרונות. אם פעם השתדלו שלא להציג על המסך בני אדם כי הטכנולוגיה לא הצליחה לחקות תנועה מציאותית של עיניים, ריילי מבטאת כיום כלפי חוץ את מה שעובר עליה מבפנים בצורה מצוינת. אם הייתה שחקנית בשר ודם, הייתה בוודאי זוכה למחמאות על הופעתה. אתן ליוצרים גם נקודת זכות על ההחלטה למקם על פניה המתבגרים פצעון קטן ולא בולט. דמויות ממוחשבות נוטות להיות חלקות בצורה מוגזמת, אז נחמד לראות אי-שלמות שאף אחד לא עושה ממנה עניין. גם השימוש בזכרונות ליצירת אמונות היא תוספת שמפצה על העדר עומק בעולם של הסרט. הרגשות כמעט ולא מגיעים לאתרים חדשים, אולם רמת הפירוט של המקומות בהם הם נמצאים היא משהו שהיה בלתי אפשרי בתחילת המאה הנוכחית.
השאלה הגדולה היא איך הסרט מבחינה רגשית. הבת שלי תארה אותו כ"אמוציונלי", שזה די מדויק, אולם כל אחד יכול להתחבר לסיפור בצורה אחרת. לא היה לי רגע של בכי כמו בסרט הראשון, אבל כן הייתה לחלוחית לקראת הסוף. בלי להתימר להבין בפסיכולוגיה, הרגשתי שהתיאור של הצורך באיזון ופרופורציות מוצג כאן בצורה טובה. למרות שריילי עצמה נתקלת בקונפליקט יותר ספציפי, הוא מוביל אותה למשהו שגם ילדים וגם מבוגרים מכירים ברמה כזו או אחרת. המסר כאן חשוב, אפילו שהוא מועבר בצורה פשטנית יחסית ושעם חמש דמויות חדשות, רק אחת באמת מקבלת מקום להתפתח. בהזדמנות הזו, צריך לציין לטובה את עבודת הדיבוב של מאיה הוק בתור חרדה. למרות שמדובר עקרונית באנטגוניסטית של הסרט, קולה של הוק מעניק לחרדה רובדים נוספים. היא לא פועלת מתוך רשע, אלא מתוך קושי לסמוך על אחרים. אפשר לטעון שהדמות בעצם מייצגת הרבה דברים נוספים שאינם חרדה, אבל היא עובדת בתור מישהי שחושבת יותר מדי ועדיין פועלת מתוך אימפולסיביות.
פיקסאר לרוב קולעים עם סרטי ההמשך שלהם. אלה מהם שאינם עוסקים במכוניות מדברות, בכל מקרה. הקול בראש 2 הוא לא באותה רמה של הסרט הראשון, אבל עדיין מדובר בסרט טוב. בלי לחדש הרבה ומבלי להרחיב את העולם בו הוא מתרחש, הדינמיקה בין הדמויות עובדת והשילוב בין הפנים לחוץ מניעה את הסיפור ביעילות. לא תמיד אהבתי את הטיפול בריילי כדמות, חסר הסבר לקלות בה רגשות מסוימים מצליחים להשפיע עליה יותר מאחרים. זה הגיוני שהאיזון אצלה יהיה יחודי, פשוט השינוי כל כך חד לפעמים, שגיל ההתבגרות בפני עצמו הוא לא נימוק מספק. יש רגעים בהם ריילי היא יותר רובוט שמופעל דרך מרכז הבקרה מאשר דמות. אני יודע, אנשים משתנים וזה חלק מתהליך ההתבגרות. אלא שאם כבר יש יצוג של התהליך הרגשי שעובר על נערה בת 13, אולי היה אפשר לספק מניע חזק יותר מהרצון להצליח במחנה הוקי קרח והופעה פתאומית של רגשות חדשים.
בשביל הזהב 
המלצה מרתקת מאוד. לא צפיתי בראשון וכנראה גם לא בשני, אבל הפוסט שלך מרתק. תודה