היה לי חלום בו אבא שלי מארגן ערבי סרט לחברים, בהם צופים כל פעם בסרט של ג'ושואה לוגן. אני לא יודע למה המוח שלי נזכר דווקא בלוגן, הוא לא במאי שאני מרבה לחשוב עליו או להיתקל בשמו. הוא גם לא מישהו שאני זוכר את אבא שלי מדבר עליו. יותר סביר שהיה בוחר לצפות בסרטים של פליני או לאונה, או בשר הטבעות.
עדיין, הרעיון נשתל לי איכשהו בראש והחלטתי לנסות ולצפות באמת בכל סרטיו של לוגן. אין הרבה, בסך הכל 11 שהוא ביים עם או בלי קרדיט. את רוב זמנו העביר בכלל בתאטרון, מה שלא מנע ממנו להיות בכל זאת חתום על כמה סרטים קלאסיים. עכשיו שסיימתי את האתגר השבועי של לטרבוקסד, נראה שהגיע הזמן להגשים חלום בצורה מילולית. בשבועות הקרובים, אפרסם כאן פוסט מתעדכן עם רשמים מצפיה בסרטיו של לוגן.
פגשתי את אהובי שוב (1938)
ג'ושואה לוגן חולק את קרדיט הבימוי הראשון שלו עם ארתור ריפלי, במאי קומדיות מנוסה. בשלב מסוים, גם ג'ורג' קיוקור תרם עבודת בימוי ללא קרדיט, אם כי לא מצאתי מידע מדוע צורף לפרויקט וכמה למעשה עבד על הסרט. קיוקור היה אז אחד האנשים העסוקים בהוליווד ולפעמים נשכר על מנת לעשות צילומי השלמות או לשפר סצנות שלא עבדו בסרטים של אחרים.
כנראה שהיה צורך בבמאי שהאולפן סומך עליו, כי לוגן היה חסר נסיון בתפקיד וריפלי לא נודע בזכות עבודתו על דרמות כמו זו. הסיפור עוסק בג'ולי (ג'ואן בנט) ואייב (הנרי פונדה) שמתאהבים בצעירותם ומתכננים להינשא, אולם אייב מבקש להמתין עד שיהיה לו מספיק כסף לפרנס משפחה. בינתיים, ג'ולי מתאהבת בסופר חובב פסיכואנליטיקה, מתחתנת איתו ועוברת איתו לפריז. לאחר שבעלה מת במפתיע, ג'ולי חוזרת עם בתה לאמריקה ומגלה שאייב הפך למרצה באוניברסיטה, עם תלמידה שמעריצה אותו ומאוהבת בו.
אם הסרט נשמע כמו תקציר של אופרת סבון, זה מה שהוא. הדיאלוגים לא אמינים, הדמויות מתאהבות בקלות מגוחכת והדודה ויליאם, קרובת משפחתה של ג'ולי, לא יוצאת מהמיטה במשך עשור כי היא לא מרגישה טוב. יש בסרט כמות מפתיעה של סצנות בהן לא ברור אם מדובר בסיפור רומנטי או בסרט אימה. משהו בתפיסה של התסריטאי והבמאים של גבולות הרומנטיקה, קצת משובש. אם הגעתי למסקנה כלשהי בסוף הסרט, זה שכדאי לאייב לעבור לעיר אחרת ולשנות את שמו כי ביצ'ז בי קרייזי.
זה לא סרט טוב. הוא משעשע לפעמים מהסיבות הלא נכונות ואני חייב לומר שזה מרשים שהצליחו להוציא מהנרי פונדה הופעה גרועה. הקהל גם חשב ככה והסרט נכשל בקופות, מה שגרם לג'ושואה לוגן לוותר על הרעיון של קריירה הוליוודית ולחזור לברודוויי לעשור וחצי הקרוב.
מר רוברטס (1955)
אחרי הכשלון המסחרי של סרטו הראשון, בחר ג'ושואה לוגאן להתמקד בתאטרון. שרותו הצבאי במלחמת העולם השניה נתן לו השראה לכתוב ולביים שני מחזות זוכי טוני. "דרום פסיפיק", עליו זכה לוגאן גם בפרס פוליצר, ו"מר רוברטס". שניהם עובדו לסרטים מצליחים, אולם רק על אחד מהם, אליו נגיע בנקודה אחרת בפרויקט, לוגאן רשום כבמאי.
את העיבוד הקולנועי ל"מר רוברטס", היה אמור לביים ג'ון פורד. הוא אכן הספיק לצלם חלק מהסרט והשפיע ישירות על הליהוק, כולל התעקשות שהנרי פונדה, שגלם את התפקיד הראשי על הבמה, ישחק גם בגרסה זו. זאת למרות שפונדה היה כבר בן חמישים, הרבה מעבר לגיל של דמותו. לרוע המזל, פורד, שגם ככה היה ידוע כטיפוס חם מזג, לא הסתדר עם השחקנים ואף הגיע לכדי מכות עם פונדה, מה שהוביל להחלפתו של פורד בבמאי אחר. רשמית, מרווין לירוי ביים את הסרט לאחר עזיבת הבמאי המקורי, אולם לבקשת פונדה, ג'ושואה לוגאן, שביים אותו בברודוויי, צלם סצנות נוספות ללא קרדיט.
חילופי הבמאים ניכרים, כאשר חלקים מהסרט צולמו בסגנון האפי של פורד, בעוד חלקים אחרים נראים יותר כמו הצגה מצולמת – שוטים ארוכים עם זווית צילום בודדת שמתנהלים כולם במיקום מסוים. קשה לומר מה בדיוק מרווין לירוי עשה, כי הוא די השתדל לעקוב אחרי ההנחיות של פורד, אבל די ברור מתי לוגאן הביא את נסיונו מעולם התאטרון בכדי להתמקד בשחקנים ולא באופק.
הסרט מתרחש כולו על סיפונה של ספינת מטען אמריקאית בזמן מלחמת העולם השניה. מר רוברטס (הנרי פונדה) הוא קצין בכיר שאהוב על חייליו, אולם עמדותיו הסלחניות נוטות להתנגש עם קפטן מורטון (ג'יימס קגני) הנוקשה. רוברטס שואף לעבור לתפקיד קרבי, אבל מורטון אינו מאפשר זאת, מתוך תחושה שהדבר מאיר באור שלילי עליו ומסכן קידום עתידי עבורו. ג'ק למון מגלם את פולבר, קצין צעיר שאחראי על הכביסה ונוהג להתחמק מעיניו של מורטון, בעוד ויליאם פאוול מגלם את רופא הספינה הציני, בתפקידו האחרון לפני שפרש ממשחק.
ראיתי את "מר רוברטס" לראשונה לפני יותר מעשור ולא זכרתי אותו לטובה. חשבתי בזמנו שהוא די משעמם ושהאווירה על הספינה מזכירה יותר סרט קולג' מאשר סרט צבאי. בצפיה חוזרת, דעתי חיובית יותר, אם כי לא בהרבה. אני עדיין חושב שיש לסרט בעיה של קצב ושהמלחים בספינה לא נראים כאילו הם משרתים בלב ים בזמן מלחמה, אלא יותר כמו בנצי, מומו ויודל'ה על ספינת נופש ב"עוגן הרם".
מצד שני, אני בהחלט מעריך יותר את השחקנים בסרט. ג'ק למון הוא אמנם זה שזכה עליו באוסקר לשחקן משנה, אבל ג'יימס קגני היה לא פחות ראוי בעיני. יש גם סצנות שעובדות מצוין בפני עצמן, כמו הנסיון לזייף ויסקי משובח מחומרים שנמצאים על הספינה, או הקשר הלא בריא של הקפטן לעץ הדקל שהוא מגדל על הספינה. לא הכל עובד בסרט, אבל יש מספיק רגעים מוצלחים בשביל שדעתי עליו תשתפר בצפיה חוזרת.
זהו אחד משני סרטים בהם היה ג'ושואה לוגאן מעורב באותה שנה שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר. על השני, בחלק הבא של הפרויקט, גם קבל קרדיט מלא.
פיקניק (1955)
בניגוד ל"מר רוברטס", עליו לא קבל קרדיט, לוגאן היה הבמאי היחיד בסרט "פיקניק". שניהם יצאו באותה שנה והיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, אותו הפסידו (בצדק) ל"מרטי". מאחר ומדובר בסרט הראשון שביים בעצמו, "פיקניק" הוא בעצם תחילת דרכו הרשמית של לוגאן כיוצר הוליוודי בולט. טוב, בולט לזמנו.
העלילה מתרחשת ביום אחד, במהלכו מגיע האל קרטר חסר הפרוטה לעיירה בקנזס בה מתגורר אלן, חברו העשיר מהקולג'. האל מקווה למצוא ככה עבודה מכובדת, אולם דעתו מוסחת בידי שלוש נשים המתגוררות באותו בניין. האחת היא מדג', חברתו היפהפיה של אלן. השניה היא מילי, אחותה המתבגרת של מדג', והשלישית היא רוזמרי, מורה רווקה בגיל העמידה. כל זה במקרה ביום בו נערך הפיקניק השנתי לרגל יום העבודה, המסמל את סוף הקיץ.
כיאה לבמאי שהתפרסם בעיקר בתאטרון, לוגאן ביים את הגרסה הבימתית של "פיקניק" לפני שגויס לעבוד גם על העיבוד הקולנועי. בעוד המבקרים והקהל אהבו את הסרט, בעיני הוא לא התישן טוב במיוחד. הפגם הבולט ביותר הוא בכך שבקולנוע קיים קונספט שלא קיים בתאטרון: קלוז אפ. מאוד קשה שלא לשים לב שהשחקנים על המסך לא תמיד תואמים את תיאור הדמות. כך למשל, האל מוצג כצעיר מוזנח שגדל בשולי החברה, אבל הוא מגולם בידי ויליאם הולדן בן ה-37 ששנה לפני כן גלם יורש עשיר ב"סברינה" וכבר אז נראה מבוגר מדי לתפקיד. מה גם שהולדן גלח את החזה לקראת התפקיד, כי חלק מהסצנות הן פשוט תרוץ להראות אותו בלי חולצה, דבר שלא בדיוק משדר נווד חסר כל. את מילי מגלמת סוזן סטרסברג שאמורה להיות טום בוי פחות מושכת מאחותה, מה שלא אמין בהתחשב בכך ש"לא מושכת" מבחינת הסרט אומר שיער אסוף בקוקיות, אוברול ומשקפי קריאה. סטרסברג, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שאינה יפה, אמנם הייתה בגיל המתאים לתפקיד (בת 17 בזמן הצילומים), אבל היא נראית מבוגרת יותר. ויליאם הולדן נראה כמו אבא שלה, אבל זה בעיקר כי גם הוא נראה מבוגר מגילו האמיתי. בכל אופן, הסצנות ביניהם ובינו לבין מדג' מדגישות את פער הגילאים בין השחקנים.
יש גם את העניין שכל ההתפתחויות הדרמתיות מתרחשות ביממה אחת, מה שמוביל להתנהגות לא אמינה מצד הדמויות. אנחנו אמורים להאמין שמישהי אוהבת בכל לבה אדם שהכירה רק לפני כמה שעות, או שכל תושבי העיר כמעט משנים מיד את דעתם בגלל שקר של מישהי שבברור היחתה שיכורה באותו רגע. יש פה נסיון להעביר מסר על היחס של החברה לאנשים עניים, אבל בשום שלב לא נרמז שלרוב תושבי העיירה יש בכלל הון משלהם. אם במקום הולדן היה מלוהק שחקן ממוצא אחר, אפשר היה לחפש אמירה על גזענות, אלא שבכל הסרט יש אולי שני ניצבים כהי עור וגם הם מוסתרים הרחק ברקע.
בכל זאת, שני דברים חיוביים לומר על הסרט. קודם כל, רוזלין ראסל מצוינת בתפקיד המורה רוזמרי. אני מתחיל לחשוד שלוגאן ממש טוב בבימוי נבלים חסרי מודעות עצמית (ר' ג'יימס קגני ב"מר רוברטס"). דבר שני, הצילום באמת יפה. מאחורי המצלמה עמד ג'יימס וונג האו, אחד הצלמים הגדולים של הוליווד באמצע המאה. האו לא היה מועמד לאוסקר על "פיקניק", אולם זכה באותה שנה על סרט אחר, "השושנה המקועקעת". סרטו של לוגאן מכיל כמה צילומי חוץ יפהפיים שבוודאי נראו עוד יותר טוב על מסך ענק מאשר על מה שיש לי בבית.
בשביל הזהב 