100 הגדולים: מקומות 10-1

10. חמים וטעים (ארה"ב, 1959)

במקור: Some Like It Hot

במאי: בילי ויילדר

תסריט: בילי ויילדר, איי.איי.אל. דיימונד

שחקנים: טוני קרטיס, ג'ק למון, מרילין מונרו, ג'ו אי. בראון, ג'ואן שולי, ג'ורג' רפט

מה קורה כאן: לאחר שהם עדים לחיסול של המאפיה, נאלצים שני מוזיקאים, ג'ו וג'רי, לעזוב את העיר ולהסתתר. הם מתחפשים לנשים ומצטרפים ללהקה נודדת של מוזיקאיות בנסיעה למיאמי, שם הם מקווים לחמוק מרודפיהם. שניהם נדלקים על שוגר קיין, הסולנית היפה, אך לא מבריקה במיוחד, של הלהקה ומנסים לחזר אחריה מבלי לחשוף את זהותם האמיתית.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אני צריך לבחור סרט אחד כדוגמה ליצירה שמשתבחת עם כל צפיה, זה יהיה חמים וטעים. מה שמתחיל כבסיס לקומדיה של טעויות, הופך לרצף של אמירות חברתיות ולסיפורם של גברים שבטוחים שהם יודעים מה נשים רוצות ומופתעים כל פעם לגלות שהתשובה שונה מזו שחשבו. בעוד ישנם סיפורים ידועים לשמצה על חוסר החיבה בין קרטיס ומונרו (מה שרק מדגיש עד כמה ההופעה שלו כאן לא מוערכת מספיק), אין שום ספק לגבי הכימיה המצוינת שהייתה לו עם ג'ק למון. חמים וטעים גם התחיל את שיתוף הפעולה הפורה של למון עם בילי ויילדר, שהפך אותו למוזה לשארית הקריירה שלו כבמאי. בין אם הוא חולק את הקרדיט עם כותבים אחרים או לא, ויילדר הוא התסריטאי האהוב עלי בכל הזמנים (ויליאם גודלדמן במקום השני). הוא מצליח לגרום למשפטים שנונים להשתלב באופן טבעי בשיחה ולבדיחות נונסנס להישמע הגיוניות בקונטקסט. הוא לקח רעיון שבקלות היה יכול להפוך לאוסף של סטראוטיפים מיושנים על נשים ועל דראג, והפך אותו לסיפור שחוגג אנושיות. מותר להתחזות, מותר לרמות ומותר להסתיר את האמת, אבל רק למי שמוכן להתוודות מחכה סוף טוב. בילי ויילדר אוהב לנתח את היחסים בין גברים לנשים ועל הדרך, יצא לו גם סרט שהקדים את זמנו משמעותית בזכות משפט סיום שהתחיל את חייו כבדיחה מטופשת והפך לאורך השנים למסר שעד היום הוליווד מפחדת להביע.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לעיצוב תלבושות, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי, שחקנית בסרט קומי/מויזקלי למונרו, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי ללמון), זוכה פרס באפט"א לשחקן זר (למון), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

9. מכסחי השדים (ארה"ב, 1984)

במקור: Ghostbusters

במאי: איוואן רייטמן

תסריט: דן אקרויד, הרולד רמיס

שחקנים: דן אקרויד, ביל מאריי, הרולד רמיס, ארני הדסון, סיגורני ויבר, ריק מורניס, אנני פוטס

מה קורה כאן: שלושה מדענים החוקרים את העל-טבעי, מצרפים אליהם חבר רביעי להקמת עסק ללכידת רוחות רפאים המטרידות את תושבי ניו יורק. אחד מהם, פיטר, מוצא עצמו נמשך לאישה שישות קדומה משתלטת על גופה ועל גופו של השכן הבלתי מזיק שלה.

למה הסרט הזה ברשימה: קומדיות כמו שעשו בשנות השמונים, קשה למצוא. הן פונות למבוגרים, אבל יש בהן מספיק חן בשביל שגם ילדים יוכלו להבין חלק גדול מהבדיחות. למרות כישורי האלתור המוכחים של השחקנים, הסרט מתנהל על פי תסריט מהודק שמשלב בהצלחה בין אבסורד לבין מציאות יומיומית. כן, למכסחי השדים יש ציוד משוכלל שיכול ללכוד יצורים שלא מהעולם הזה, אבל הם עדיין צריכים לעלות במעלית, או גרוע מכך, במדרגות, כדי להגיע למקום בו צריך להפעיל את הציוד. הפקיד העירוני חושד בצדק, אבל ההתנהלות שלו הופכת אותו למטרד במקום למגן הציבור. פיטר הוא דון ז'ואן עם אמות מוסר מפוקפקות, אבל עדיין בעל קווים אדומים ששומרים עליו בתור סוג של גיבור. הגרסה המחודשת מ-2016 הוכיחה עד כמה חשוב לשמור על האיזון בין המסעיר למגוחך ומתי להקריב אלתור לטובת הקפדה על סיפור קוהרנטי ושמירה על הדמויות נסבלות. עם אפקטים שהיו די מתקדמים לזמנם, פסקול קליט ושלושה מהמוחות הקומיים הבולטים של העשור, מכסחי השדים של 1984 הוא הגלגול המוצלח ביותר של הרעיון ואחת מקומדיות הפנטזיה/מד"ב הטובות בהיסטוריה.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים חזותיים, שיר מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לשיר המקורי, מועמד לפרס הוגו, נבחר ב-2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

8. בחזרה לעתיד (ארה"ב, 1985)

במקור: Back to the Future

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: רוברט זמקיס, בוב גייל

שחקנים: מייקל ג'יי. פוקס, כריסטופר לויד, קריספין גלובר, ליאה תומפסון, תומס אף. וילסון

מה קורה כאן: נער מתבגר בשם מרטי מקפליי נפגש עם חברו המדען "דוק" בראון בכדי לתעד ניסוי של מסע בזמן באמצעות מכונית דלוריאן. שיבוש לא צפוי מביא לכך שמרטי חוזר לבדו בזמן שלושים שנה אחורה וצריך את עזרתו של דוק הצעיר יותר בכדי לחזור לעתיד (שהוא ההווה של מרטי). בינתיים, מרטי מונע בטעות את הארוע שגרם להוריו להתאהב, דבר שעליו לתקן לפני שימחק מההיסטוריה.

למה הסרט הזה ברשימה: התלבטתי אם להכניס רק את הסרט הראשון, או את כל הטרילוגיה, מכיוון שאני אוהב את שלושת הסרטים. לבסוף נשארתי רק עם המקור כי בניגוד לשני המשכיו, הוא עומד לחלוטין בפני עצמו וכל הקישורים שנעשו לאחר מכן לארועים המתרחשים במהלכו, נכתבו בדיעבד. עדיין, זה סרט נהדר שלמרות צוות שחקנים לא אחיד ברמתו, עלילה שהכותבים עד היום נשאלים לגבי חורים בה ושחיקה רצינית בתרבות הפופ בשלושים ושבע השנים האחרונות, הצליח להישאר רענן ומספק גם בצפיה האלוהים יודע כמה. אולי זו הכימיה בין פוקס ולויד, או עצם העובדה שהסרט הוא התגלמות הדרך להסביר מדע פופולרי בלי לזלזל בצופים ובאותו הזמן גם לא לשעמם אותם. קשה לכתוב עלילה של מסע בזמן, במיוחד תחת לחצים של אולפנים בהוליווד. למרבה המזל, זמקיס את גייל ידעו מה הם עושים ובין סצנה איקונית לפרט ברקע שאולי התפספס בצפיה הראשונה, בחזרה לעתיד (וגם המשכיו) הוא סרט מלא בפרטים גלויים ונסתרים שהופכים את הסיפור למרתק ומבדר במיוחד.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים החזותיים, מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב, מועמד ל-5 פרסי באפטא, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס הוגו, נבחר ב-2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

7. 12 קופים (ארה"ב, 1995)

במקור: Twelve Monkeys

במאי: טרי גיליאם

תסריט: דיוויד פיפולז, ג'נט פיפולז

שחקנים: ברוס ויליס, מדליין סטו, בראד פיט, כריסטופר פלאמר, דיוויד מורס

מה קורה כאן: אסיר בשם ג'יימס קול נשלח בחזרה לשנות התשעים של המאה ה-20 בכדי לחקור את הנסיבות סביב התפרצות נגיף קטלני שהכחיד את רוב האנושות ואלץ את השורדים לחיות מתחת לאדמה. ממעט הרמזים שיש לג'יימס, הוא יודע שקיים קשר לארגון מחתרתי בשם 12 קופים, אולם הגעה לשנה הלא נכונה מביאה לאשפוזו במוסד לחולי נפש. במוסד, הוא מכיר שני אנשים דרכם הוא מקווה להשלים את הפזל. האחת היא דוקטור קתרין ריילי שעובדת במוסד, והשני הוא בן עשירים מעורער בנפשו בשם ג'פרי גוינס.

למה הסרט הזה ברשימה: לא התכוונתי לדרג שני סרטים על מסע בזמן זה אחר זה, אבל ככה יצא. אולי כי זה קונספט שכאשר מבצעים אותו כראוי, יכול להוביל לתוצאות מרתקות. 12 קופים הוא הדוגמה שאני נוהג לתת לתסריט כמעט מושלם (כי אין מושלם באמנות). עם עלילה מפותלת שמכילה מספר טוויסטים ועדיין מצליחה לסגור את כל הקצוות החשובים בזמן. זהו שיעור בהחזקת מתח מבלי לגרוע מהאנושיות של הדמויות. ברוס ויליס בתפקידו הטוב ביותר ובראד פיט בתפקיד שגרם לו להילקח לראשונה ברצינות בידי מבקרים, הם חלק ממה שהופך את הסרט לכל כך מבדר ביעילותו. ג'יימס הוא הנסיון למצוא פתרון, ג'פרי הוא סוכן של כאוס וביניהם, דוקטור ריילי מנסה להוריד את כולם מהעץ, תוך שהיא מטפסת לכיוונם בנסיון לדבר בגובה העיניים. תחת הבימוי של טרי גיליאם, העולם הוא דיסטופיה הרבה לפני התפרצות המגפה, ואלה האנשים הקטנים שעוד עושים אותו איכשהו ראוי לרחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (שחקן משנה לפיט, עיצוב תלבושות), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, מועמד לדב הזהב בפסטיבל ברלין, זוכה פרס MTV לשחקן (פיט), מועמד לפרס הוגו

6. לאון (צרפת, 1994)

במקור: Léon: The Professional

במאי: לוק בסון

תסריט: לוק בסון

שחקנים: ז'אן רנו, נטלי פורטמן, גארי אולדמן, דני איילו

מה קורה כאן: לאון, מחסל מקצועי החי לבדו, לוקח תחת חסותו את מתילדה, ילדה בת 12 שכל משפחתה נרצחה. הוא מסכים ללמד אותה כיצד להיות מחסלת בכדי שתוכל יום אחד לנקום בשוטר המושחת שאחראי על הרצח, אולם הקשר בין לאון ומתילדה הולך ומתחזק ככל שהם מבלים זמן ביחד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אי פעם הייתה דוגמה לתיאור עלילה שלא עושה צדק עם הסרט עצמו. ב-9 מתוך 10 מקרים, סיפור כזה על קשר שנבנה בין רוצח וילדה היה מוביל או לקומדיה מתאמצת, או לסיפור לוליטה שגורם לרוב הקהל לנוע בחוסר נוחות בכסא. לאון מכיל אלמנטים משני הצדדים, אבל עשוי מספיק בחוכמה בכדי להתרכז במה שבאמצע. יש סיטואציות מוזרות שנגרמות מן הסתם מנוכחות שני השותפים החריגים באותה דירה, והכניסה לגיל ההתבגרות משפיעה על מתילדה בדרכים לא מתוכננות. עם זאת, לוק בסון הצליח, בקאט התאטרלי של הסרט (יש גרסת במאי ארוכה יותר ופחות מוצלחת), ללכת בין הטיפות מבלי להירטב. דרוש כשרון בכדי לעורר הזדהות עם מישהו שמתפרנס מרצח ונטלי פורטמן, בתפקיד הראשון שלה בקולנוע, מראה כבר בגיל צעיר עד כמה היא מבינה את המורכבות הנדרשת מדמותה. היא לא מעיקה או נראית חסרת נסיון כמו שחקנים אחרים בגילה, אלא מצליחה לסחוב בעצמה את הכובד הרגשי של הסרט, תוך שז'אן רנו וגארי אולדמן מקיימים יחסי גומלין אירוניים בין רוצח המגן על החלשים ואיש חוק חסר רחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-7 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר

5. ספרות זולה (ארה"ב , 1994)

במקור: Pulp Fiction

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו, רוג'ר אברי

שחקנים: ג'ון טרבולטה, סמואל אל. ג'קסון, ברוס ויליס, אומה תורמן, וינג ריימס, הארווי קייטל, טים רות', אמנדה פלאמר

מה קורה כאן: מספר סיפורים המשתלבים זה בזה ומתרחשים סביב ארגון הפשע של מרסלוס וולאס. וינסנט וג'ולס נשלחים להביא מזוודה שנגנבה ממרסלוס בכל האמצעים הנדרשים. זוג שודדים מחליטים לשדוד דיינר לאור יום. וינסנט לוקח את אשתו של מרסלוס לבילוי שמסתיים הרבה פחות חלק מהצפוי. מתאגרף בשם בוץ' מנסה לברוח מהעיר לפני שמרסלוס עולה על עקבותיו, אבל נתקל בו באמצע הרחוב.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה לחשוב על סרט יותר משפיע בשלושים השנים האחרונות מספרות זולה. טרנטינו שלב בין סטייל, הומור, שבירת הקיר הרביעי, אלימות גרפית, משפטי מחץ, נוסטלגיה, מחוות קולנועיות לא צפויות ופסקול פופי קליט, לטוויית רשת של סיפורים ודמויות שכולן קשורות ולא קשורות. כל הקונפליקטים הגדולים בסרט מבוססים על טעויות אנוש והפתרון הוא לא תמיד אלגנטי. היום, צורת הכתיבה והבימוי הזו נעשתה הרבה יותר מקובלת, אבל עדיין משווים את מי שבוחר בה לטרנטינו, כי הוא הראה לכולם איך לעשות את זה. הוא לא הראשון ששלב בין סיפורים, אבל אף אחד אחר לא הרשה לעצמו לעשות כזה בלגן על המסך ועדיין הצליח לצאת מזה בלי להסתבך ביומרנות של עצמו. ספרות זולה הוא שיעור בקולנוע שאינו מפחד להתנסות ועדיין מוכן להיות מבדר, רק לא בכל מחיר. זה מה שקורה כשבמאי עושה דברים לגמרי בדרך שלו וכולם מסכימים שזו הייתה הדרך הנכונה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט המקורי, זוכה גלובוס הזהב לתסריט, זוכה 2 פרסי באפטא (שחקן משנה לג'קסון, תסריט מקורי), זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשלושה פרסי גילדת שחקני המסך, זוכה 2 פרסי National Board of Review (סרט, בימוי), זוכה 2 פרסי איגוד המבקרים של ניו יורק (בימוי, תסריט), זוכה 4 פרסי איגוד המבקרים של לוס אנג'לס (סרט, בימוי, שחקן לטרבולטה, תסריט), זוכה פרסי MTV לסרט ולקרב הטובים ביותר, נבחר ב-2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

4. מונטי פייתון והגביע הקדוש (בריטניה, 1975)

במקור: Monty Python and and the Holy Grail

במאים: טרי גיליאם, טרי ג'ונס

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, קרול קליבלנד, קוני בות', ניל אינס

מה קורה כאן: המלך ארתור מחפש אחר אבירים אמיצים שיצטרפו לאבירי השולחן העגול בטירתו קמלוט. כאשר הם מגיעים לקמלוט, הם מחליטים שמדובר במקום מטופש ויוצאים בשליחות אלוהים למצוא את הגביע הקדוש.

למה הסרט הזה ברשימה: התכוננו, כל ארבעת המקומות הראשונים שלי הם קומדיות. למרות שהוא לא במקום הראשון, מונטי פייתון והגביע הקדוש הוא הקומדיה האהובה עלי בכל הזמנים. היה לי קשה לצלוח אותו בתור ילד בגלל האלימות הרבה, אולם ברגע שהייתי מספיק גדול בכדי להתמודד עם הדם המזויף והאיברים הכרותים, מצאתי את עצמי מדקלם בהנאה כל שורה אפשרית בתסריט. זה כולל גם את כתוביות הפתיחה המופסקות מספר פעמים בגלל תרגום לשבדית שחורג מהטקסט המוסכם מראש. זה ההומור של מונטי פייתון במיטבו – אנרכיסטי, שובר שוב ושוב את הקיר הרביעי, נע בין מכובד לגס במהירות הבזק ועם זאת, יש בו משהו חכם. הרקע האקדמי של חברי הקבוצה עזר להם להפוך הפקה בתקציב נמוך במיוחד לאפוס היסטורי שצולם ברובו בפארק ציבורי ובטירה אחת בסקוטלנד שצולמה מזוויות שונות על מנת להיראות כמו מספר מיקומים שונים. הם מסוגלים בסצנה אחת לדון בפילוסופיה הפוליטית מאחורי הטענה של ארתור למלוכה, ובסצנה אחרת להתמודד מול האיום הקשה של המילה "ני". הסרט הזה היה היציאה הרשמית של מונטי פייתון ממערכוני "הקרקס המעופף" לקריירה קולנועית שעברה דרך שיתופי פעולה נוספים, והובילה עם הזמן למציאת קול עצמאי לכל אחד מהם.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הוגו

3. מי הפליל את רוג'ר ראביט (ארה"ב, 1988)

במקור: Who Framed Roger Rabbit

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: ג'פרי פרייס, פיטר אס. סימן

שחקנים: בוב הוסקינס, צ'רלס פליישר, קתלין טרנר, כריסטופר לויד, ג'ואנה קסידי

מה קורה כאן: בלוס אנג'לס של 1947, בלש פרטי בשם אדי וליאנט נשכר לעקוב אחר ג'סיקה ראביט, אשתו המצוירת של הארנב רוג'ר ראביט, שמתקשה לתפקד לאחרונה בזמן הצילומים. אדי שונא "טונים" (דמויות מצוירות) מאז שאחד מהם רצח את אחיו, אבל נאלץ לעבוד קרוב עם רוג'ר לאחר שזה מופלל ברצח והשופט דום האכזר מתכנן להוציאו להורג בעזרת חומר מיוחד.

למה הסרט הזה ברשימה: רוברט זמקיס הוא במאי שאוהב לקחת סיכונים. זה בולט גם בסרטים האחרים שלו ברשימה ("פורסט גאמפ" ו"בחזרה לעתיד"), אבל במיוחד במי הפליל את רוג'ר ראביט. הסרט משלב בין שחקנים בשר ודם לדמויות מצוירות כמעט בכל סצנה, על רקע תור הזהב של הסרטונים הקצרים. הוא לוקח את הכח הלא פרופורציונלי של בעלי האולפנים באותה תקופה, יחד עם הגזענות הגלויה של אותם ימים, ומתרגם אותה לתעשיה הפחות מתוקשרת של הסרטים המצוירים. מעבר לעבודת האפקטים המאוד יצירתית שנדרשה לשם כך, הדבר הצריך תיאום בין אולפנים שלרוב לא אוהבים לחלוק זמן מסך זה עם זה והכי חשוב, לגרום לטונים להראות אמיתיים. הדבר הושג בזכות שילוב בין משחק מצוין של בוב הוסקינס, שמצליח להישאר רציני גם בנסיבות הכי פרועות, לבין כתיבה שמציגה את הטונים כשחקנים לכל דבר, הסובלים מאפליה בתעשיה (ומחוץ לה) ונמצאים תחת לחצים לספק את הסחורה כמו כל הכוכבים. הבחירה לשדך בין רוג'ר, ארנב מטופש שמומחה בלחטוף מכות בצורה מצחיקה, לבין ג'סיקה, פאם פאטאל כל כך קלאסית שהיא תמיד לובשת אדום, מראה עד כמה חשוב היה לאפשר לאופי לשחק תפקיד. ראינו שילוב בין אנימציה לשחקנים אנושיים לפני כן ("מרי פופינס", "המיטה המעופפת") וגם אחרי ("עולם מגניב", "ספייס ג'אם", "צ'יפ ודייל: יחידת הצלה"), אבל אף סרט לא יצר את התחושה שהשניים חולקים עולם כמו סרטו של זמקיס (אם כי צ'יפ ודייל הכי קרובים לזה). מי הפליל את רוג'ר ראביט הוא פילם נואר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל מתיחס ברצינות מלאה לבניית העולם שלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (עריכה, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים ופרס מיוחד), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

2. האחים בלוז (ארה"ב, 1980)

במקור: The Blues Brothers

במאי: ג'ון לנדיס

תסריט: דן אקרויד, ג'ון לנדיס

שחקנים: דן אקרויד, ג'ון בלושי, קאב קאלוויי, קארי פישר, הנרי גיבסון, ג'יימס בראון, אריתה פרנקלין, ריי צ'רלס, סטיב "הקולונל" קרופר, דונאלד "דאק" דאן, מרפי דאן, וילי "טו ביג" הול, טום "בונז" מלון, "בלו לו" מריני, מאט "גיטר" מרפי, "מיסטר פביולוס" אלן רובין

מה קורה כאן: אלווד בלוז אוסף את אחיו ג'ייק שהשתחרר מהכלא והשניים נוסעים לבקר בבית היתומים בו גדלו. כשהם מגלים שבית היתומים עומד להיסגר בגלל חובות, השניים מקבלים השראה שמימית ומחליטים להקים מחדש את הלהקה הישנה שלהם על מנת לגייס כסף להצלת בית היתומים. על הדרך, הם מצליחים לרכוש מספר אויבים ולגרום ללא מעט נזק למכוניות.

למה הסרט הזה ברשימה: אני אוהב בלוז. למדתי לרקוד בלוז במשך כמה שנים, מה שהביא אותי גם ללמוד על ההיסטוריה של הז'אנר, אבל עוד לפני כן, משהו במוזיקה הזו מאוד קסם לי. יתכן והאחים בלוז הם חלק מהסיבה. אם "מונטי פייתון והגביע הקדוש" הוא הקומדיה האהובה עלי, האחים בלוז הוא ללא ספק הסרט המוזיקלי האהוב עלי. הכרתי חלק מהמוזיקה בסרט עוד לפני שראיתי אותו, אבל גם על מה שלא שמעתי לפני, נדלקתי מהאזנה ראשונה. לא סתם רואים בסרט הזה גורם ישיר להתעניינות מחודשת בקריירה של המוזיקאים המשתתפים בו בתפקידי משנה. גם לא מזיק שהכל נעטף בהומור פרוע שמשלב בין מרדפים במהירות גבוהה, לבין קור הרוח של הדמויות הראשיות וההומור הפיזי של אקרויד ובלושי שידעו יותר טוב מכולם על הסט מה יוצר את הקסם מול המצלמה. שני השחקנים הראשיים היו כמו אחים במציאות ולטשו את הדמויות בתכנית "סאטרדיי נייט לייב" ובהופעות חיות מול קהל. הם היו האחים בלוז עוד לפני שהסרט נכתב וזכו לסיוע מג'ון לנדיס שהיה בשיאו בהפיכת הצמד הבימתי לארוע קולנועי בלתי נשכח.

פרסים בולטים: זוכה פרס עורכי הסאונד של ארה"ב, נבחר בשנת 2020 לשימור בידי ספריית הקונגרס

1. הנסיכה הקסומה (ארה"ב, 1987)

במקור: The Princess Bride

במאי: רוב ריינר

תסריט: ויליאם גולדמן

שחקנים: קרי אלווס, רובין רייט, מנדי פטינקין, אנדרה הענק, וולאס שון, כריס סרנדון, כריסטופר גסט, בילי קריסטל, קרול קיין, פרד סאבאג', פיטר פאלק

מה קורה כאן: סבא מגיע לביקור אצל נכדו החולה ומתחיל להקריא לו ספר, תוך שהוא מדלג על הקטעים המשעממים. הסיפור עוסק בבאטרקאפ היפהפיה שמתאהבת בנער החווה וסטלי. שנים לאחר שאהובה יצא לים ולא שב, באטרקאפ מסכימה להתחתן עם נסיך, אולם היא נחטפת לפני החתונה בידי שלושה שכירי חרב. השלושה מגלים במהרה כי הם בעצמם נרדפים בידי אדם מסתורי הלבוש בשחור.

למה הסרט הזה ברשימה: למי שמכיר אותי, זו הבחירה הצפויה ביותר הרשימה. הנסיכה הקסומה הוא הסרט האהוב עלי בכל הזמנים והחזיק במקום הראשון מאז הפעם הראשונה בה ערכתי רשימה שכזו, לפני כמעט עשרים שנה. זה מסוג הסרטים שגדלים איתם, למרות שלא מעט אנשים שצפו בו לראשונה בגיל מבוגר, גם מאוד אוהבים אותו. זה הסרט שמאחד בין דורות במשפחה שלי. סרט שבזכות הרצאה עליו הצלחתי למלא את האולם הגדול בסינמטק תל אביב. סרט שבמהלך פאב קוויז שהוקדש בלעדית לו, המנחים השתעשעו מכך שכל הפאב עשה ספונטנית תנועה של שחיית כלב בנסיון לענות על שאלה. סרט שאני עדיין מגלה פרטים מרתקים על מאחורי הקלעים שלו כי הבמאי והשחקנים מוסיפים לדבר עליו בהנאה. סרט שלמרות הצלחה פושרת בקופות, הפך עם השנים לאחד המצוטטים והאהובים ביותר. הוא שנון, מרגש, משוחק היטב, מצחיק, מותח ומציע משהו לכולם. הושקעה הרבה עבודה בלהפוך את קרב החרבות שבו לאחד מהטובים שאי פעם צולמו. התסריטאי ויליאם גולדמן, שכתב גם את הספר עליו הסרט מבוסס, למעשה נאלץ להרחיק את עצמו מהסט בגלל שהתחיל להתפלל בקול לשלומן של הדמויות. כמעט כל הסרטים ברשימה נעשו עם הרבה אהבה, אבל הנסיכה הקסומה שובר שיאים בכמה שהקהל מחזיר לו אהבה בעקביות, ואני לא יוצא דופן בכך. זה לא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אין דבר כזה, הכל עניין של טעם. זה גם לא סרט פורץ דרך באופן מיוחד, או כזה שאתגר מחדש את כללי המשחק. זה כן הסרט האהוב עלי בכל הזמנים ועל כך מבוססת כל הרשימה הזו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לשיר המקורי, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

מאה הגדולים: מקומות 20-11

20. בלתי נסלח (ארה"ב, 1992)

במקור: Unforgiven

במאי: קלינט איסטווד

תסריט: דיוויד וב פיפלס

שחקנים: קלינט איסטווד, ג'ין הקמן, מורגן פרימן, ג'יימז וולווט, ריצ'רד האריס, סול רובינק

מה קורה כאן: שנים לאחר שזנח את דרכיו הרצחניות, מחליט אקדוחן מזדקן בשם ויל מאני לקבל על עצמו עבודה אחת אחרונה. הוא יוצא עם שותפו הוותיק נד לוגן ועם בוקר צעיר ונלהב המכנה את עצמו סקופילד קיד, לנקום את השחתת פניה של זונה בביג ויסקי, ויומינג. הזונות האחרות בבורדל מציעות פרס כספי למי שיהרוג את שני הגברים שתקפו את חברתן, אולם לשריף המקומי אין שום כוונה לראות מתנקשים פועלים בעיירה והוא פועל בתוקף נגד כל מי שרק ינסה להיכנס לשטחה חמוש.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה אנשים מתייחסים לבלתי נסלח כרקוויאם למערבונים. התואר הזה נובע מכך שלא רק שהוא מציג את האקדוחן שרודף אחר פרס כספי כטיפוס רצוץ מנטלית שזנח את דרכיו בזקנתו, אלא גם מכך מי שביים את הסרט ומגלם את הדמות הראשית הוא אחד מהשחקנים הכי מזוהים עם ז'אנר המערבונים. איסטווד מזוהה עם טרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה, בה גלם תמיד את הגיבור. אמנם גיבור שיורה כדי להרוג, רודף אחר בצע כסף ומסכסך בין יריביו לשם הפקת רווח אישי, אבל גיבור בהעדר מישהו אחר שימלא את התפקיד. אם מסתכלים על המיקום של כל דמות בסקלת השמירה על החוק, ויל מאני הוא נבל והשריף, ליטל ביל, הוא הגיבור האמיתי שמנסה לשמור על ביג ויסקי בטוחה. בלתי נסלח הופך את התפקידים. הרוצח השכיר שבא להטיל עונש לא פרופורציונלי הוא הדמות מעוררת ההזדהות, בעוד איש החוק הוא האנטגוניסט המסוכן. הסרט בונה את עצמו סביב רשימה ארוכה של קלישאות, רק כדי לפרק אותן ולהראות עד כמה הן לא תואמות את המציאות. יש כאן לעג לאגדות המערב שמנופחות לשם מכירת ספרות זולה, לצד הכרה כנה בכך שלהרג יש מחיר, לא רק על הקרבן, אלא גם על הרוצח. בתחילת הסרט, ויל נמצא לאחר תהליך ממושך של חזרה בתשובה והפיכה לאיש משפחה, רק כדי שמצוקה כלכלית תאלץ אותו לחזור לדרך אותה נשבע לעזוב ועלולה לבטל עשרות שנים של עבודה קשה. אין פה שיר הלל ליורה המהיר ביותר או לגיבור היום. מי שנוקט באלימות, האלימות היא שתקבע את גורלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן משנה להקמן, עריכה), זוכה 2 פרסי גלובוס הזהב (במאי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה, מועמד לפרס גילדת המפיקים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לשחקן משנה

19. הסיפור שאינו נגמר (מערב גרמניה, 1984)

במקור: Die Unendilche Geschichte / The NeverEnding Story

במאי: וולפגנג פטרסן

תסריט: וולפגנג פטרסן, הרמן ויגל

שחקנים: בארט אוליבר, נואה האת'וויי, תמי סטרונך, אלן אופנהיימר, תומס היל

מה קורה כאן: בזמן שהוא נמלט מבריונים, נכנס בסטיאן בן העשר לחנות ספרים. הוא מוצא שם ספר בשם "הסיפור שאינו נגמר" ולוקח אותו איתו לבית הספר, שם הוא מעביר את המשך היום בקריאה בעליית גג חשוכה. הספר עוסק בממלכת פנטזיה, ההולכת ונעלמת בגלל הופעתו של לא כלום הרסני. לוחם צעיר בשם אטריו יוצא למסע מסוכן למצוא תרופה עבור הקיסרית הילדה, בתקווה שהחלמתה תביא לעצירת הלא כלום.

למה הסרט הזה ברשימה: חרף כעסם של מעריצי הספר עליו הוא מבוסס, אני חושב שהסיפור שאינו נגמר הוא אחד מסרטי הפנטזיה המותחים והמרגשים ביותר שהופקו אי פעם. ההפקה הגרמנית דוברת האנגלית אמנם נטולת כוכבים גדולים, אולם כסף רב הושקע באפקטים ובעיצוב העולם הדמיוני הנוצר בראשו של בסטיאן בעודו קורא את הספר. למרות אופיה האפל של העלילה וקיומן של כמה סצנות מפחידות באמת (ולא רק מנקודת מבט של ילד), הסרט עשיר בדמויות אהובות כמו פלקור דרקון המזל, הנוגס בסלעים והמדען הזקן ואשתו. נמצא גם זמן לאחת הסצנות העצובות בתולדות הז'אנר והצופה מקבל מהבמאי קרדיט כאשר יש צורך להפעיל את הדמיון כדי להבין למה הכוונה בלא כלום. זה לא כח מוגדר שהורס את כל הנקרה בדרכו, אלא עצם הרעיון שדבר שהיה איננו עוד, מה שמתקשר לצורך של בסטיאן להתמודד במקביל עם מותה הטרי יחסית של אמו. הסיפור שאינו נגמר לוקח את הצופים למסע רגשי לא פשוט בכלל, בזמן שהוא מציג את נקודת המבט ההולכת ומתאחדת של הגיבור הספרותי, הקורא הקולנועי והצופה החיצוני. שנות השמונים היו תור הזהב של סרטי פנטזיה לכל המשפחה והסיפור שאינו נגמר הוא אחת מנקודות השיא של תקופה זו.

פרסים בולטים: זוכה פרס הקולנוע הגרמני לעיצוב תפאורה, זוכה פרס האקדמיה למדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן צעיר (האת'וויי)

18. אמריקן ספלנדור (ארה"ב, 2003)

במקור: American Splendor

במאים: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

תסריט: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

שחקנים: פול ג'יאמטי, הופ דיוויס, ג'ודה פרידלנדר, ג'יימס אורבניאק, ארל בילינגז

מה קורה כאן: הארווי פיקאר הוא פקיד מתוסכל וגרוש פעמיים שמתחיל לכתוב קומיקס המבוסס על החיים האמיתיים. הקומיקס, הנקרא "אמריקן ספלנדור", זוכה להצלחה בקרב חובבי תרבות שוליים ומביא לשינויים בחייו האישיים של פיקאר, לצד הפיכתו לאישיות ציבורית. הסרט משלב בין שחקנים הממחישים סיפורים מתוך הקומיקס, לבין ראיונות וקטעי ארכיון אמיתיים בהשתתפות פיקאר ואנשים נוספים בקרבתו.

למה הסרט הזה ברשימה: אמריקן ספלנדור הגיע לקולנוע בזמן שהוליווד התחילה להבין איך ליצור רצף של שוברי קופות המבוססים על קומיקס. סצנת הפתיחה ממחישה עד כמה הארווי פיקאר שונה מגיבורי הקומיקס האחרים, לא רק כי הוא אדם אמיתי, אלא גם כי אין לו שום כוחות מיוחדים, אישיות כובשת, משפטי מחץ, או יכולת כלשהי להציל את העולם. למרות זאת, ההצלחה לא עולה להארווי לראש והוא ממשיך לראות בעצמו פקיד אפור שתקוע בעבודה לא מעניינת, מתמודד עם משברים וקשיים כמו כל אדם ומכיר בהיותו בן תמותה. ההצלחה של הקומיקס משקפת את השינויים בעולם המערבי, כאשר התקליטים הישנים שהארווי אוסף מתחלפים בראיונות אצל לטרמן, ספיישלים של MTV וצפיה בקומדיות קולג' בעלות מוסר מפוקפק. כשבעולם האמיתי, נשבר המונופול של חברות ההוצאה הגדולות עם הופעתן של חנויות המתמחות בקומיקס, אמריקן ספלנדור הפך מתופעה עלומה לסדרה זוכת פרסים שבסופו של דבר, עובדה לסרט. זו תמונת מראה לחברה שמוצאת יותר זמן לפנאי ולתחביבים שאינם מוכתבים מלמעלה, אבל עדיין מושכת את עיניהם של בעלי ההון. הארווי פיקאר, כפי שמשתקף בראיונות איתו, אינו רודף תהילה ואינו מסוגל להסביר את המשיכה הגדולה בכתביו, פרט לכך שהוא כן ומנסה לכתוב בגובה העיניים. הוא עדיין קמצן ומתקשה למצוא את האושר, אבל לאט לאט גם לומד להעריך חלק ממה שיש לו. הקסם של הסרט זה שהוא כל כך אנושי, למרות שחלק מהדמויות בו נראות מוגזמות לחלוטין. כשקולטים שמדובר באנשים אמיתיים שהקומיקס אפילו קצת מעדן את אישיותם, מבינים עד כמה החיים של הארווי פיקאר בעצם מרתקים ומיוחדים, גם אם הוא עצמו לא מודה בזה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית משנה (דיוויס), זוכה פרס National Board of Review להופעה פורצת דרך (ג'יאמטי), זוכה פרס אגודת המבקרים הלאומית של ארה"ב לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר

17. כלבי אשמורת (ארה"ב, 1992)

במקור: Reservoir Dogs

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: טים רות', הארווי קייטל, מייקל מדסן, סטיב בושמי, כריס פן, לורנס טירני

מה קורה כאן: שישה אנשים נשכרים בידי הגנגסטר ג'ו קבוט ובנו אדי לביצוע שוד. השישה אינם מכירים זה את זה וכל אחד מהם מזוהה בשמו של צבע במקום שם אמיתי. לאחר שהשוד משתבש, מר אורנג' מגיע מדמם למקום המפגש, בעוד מר וייט הוותיק, מר פינק החשדן ומר בלונד הפסיכוטי מנסים לברר מה קרה והאם יש ביניהם שתול שהודיע למשטרה מראש על השוד.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו ידוע בכך שהוא שואל רעיונות מיצירות של אחרים ומשלב אותם בסיפורים מקוריים משלו. במקרה של כלבי אשמורת, טרנטינו לקח מוטיבים מסרטים של קובריק, קראבוצ'י ורינגו לם, הכניס הכל תחת כותרת שהיא שיבוש שמו של "להתראות ילדים"… אבל זה עדיין נראה כמו סרט שרק טרנטינו היה מסוגל ליצור. הרבה דברים שנעשו מזוהים איתו בהמשך, כמו שיחות על תרבות הפופ שאינן קשורות לעלילה, אבל מספקות עומק לדמויות, צילום מתוך תא מטען של מכונית, שילוב שירים ישנים בעלילה מודרנית, גנגסטרים בחליפות כל אלה מופיעים כאן וימשיכו ללוות את המשך קריירה שלו. הסרט אלים, אבל זו לא אלימות לשם האלימות, אלא לשם הדגשת שברירותו של הקיום. כן, טרנטינו מצלם אלימות בסטייל, אבל אף פעם לא חוגג אותה. כלבי אשמורת מציג גם בסיס רגשי מרשים, כאשר אנשים שלא אמורים להכיר זה את זה אפילו על בסיס שם פרטי, הולכים ונהפכים לחברים קרובים או לאויבים מרים בהתאם לנסיבות. הפרטים הקטנים שמשובצים לאורך הסרט נותנים לו נופך יותר מציאותי. טרנטינו בעצם עונה על השאלות שמעסיקות אותו בתור צופה בסרטי פשע. האם כולם מרוצים מהכינויים שלהם? מישהו בטוח מתבאס מכך שהכינוי המגניב הוענק למישהו אחר. על מה הם מדברים כשלא מדברים על השוד? על מדונה? על מדיניות השארת טיפים? כלבי אשמורת הוא החשיפה הראשונה של טרנטינו לקהל הרחב ותחילתה של קריירה מהחשובות בתולדות הקולנוע העכשווי.

פרסים בולטים: זוכה פרס המבקרים הבינלאומי, זוכה פרס אינדיפנדנט ספיריט לשחקן משנה (בושמי)

16. אד ווד (ארה"ב, 1994)

במקור: Ed Wood

במאי: טים ברטון

תסריט: סקוט אלכסנדר, לארי קרזבסקי

שחקנים: ג'וני דפ, מרטין לנדאו, שרה ג'סיקה פרקר, פטרישה ארקט, ביל מארי, ג'פרי ג'ונס, ליסה מארי, ג'ורג' סטיל, וינסנט ד'אונופריו

מה קורה כאן: סיפורו של אדוארד ווד ג'וניור, מי שנחשב כיום לאחד הבמאים הגרועים בהיסטוריה. הסרט מתמקד בקשר שלו עם כוכב העבר בלה לוגוסי והנסיונות להשיג מימון לסרטים חרף חוסר המקצועיות של ההפקה. בין השאר, אד ווד גם מגייס כשותפים קבועים את חברתו דולורס, המתאבק המקצועי תור ג'ונסון, מגישת הטלוויזיה ומפירה והמדיום קריזוול המדהים.

למה הסרט הזה ברשימה: למרות שירד מגדולתו בעשר השנים האחרונות, טים ברטון הספיק לביים כמה סרטים שתמיד ישארו אהובים עלי. אד ווד הוא הפחות ברטוני שבהם ואחד הבודדים שעוסקים בסיפור אמיתי. קל לראות כיצד הסרטים של ווד השפיעו על ברטון שמעולם לא הסתיר את חיבתו לבי-מוביז שמדגישים את הביזאר על פני דברים שהצופים יותר מורגלים אליהם. גיבור הסרט משווה את עצמו לאורסון ולס כי שניהם מביימים, כותבים ומשחקים בעצמם. הוא רק לא מבין את מה שהקהל יודע היטב, שלאורסון ולס, בניגוד לאד ווד, היה כשרון. באופן כללי, זה תמיד סיכון לשים את כל הביצים בסל אחד ועל כל צ'רלי צ'פלין או לורנס אוליבייה, יהיה גם טומי ויזו או ניל ברין שהסרטים שלהם מהנים לצפיה, אבל לחלוטין לא מהסיבה שהתכוונו אליה. אפילו בתור מעריץ, ברטון מכיר בכך שהסרטים של אד ווד הם זבל. הוא מעריץ את האדם שנלחם שוב ושוב ליצור בתנאים שלו ולקדם נושאים ודמויות שלא היו מקובלים באותה תקופה, אבל מודה שאורסון ולס הוא לא. המדהים הוא שסרט העוסק בבמאי כל כך ידוע לשמצה, שדורות של צופים לועגים לפועלו, הוא אחת מתצוגות הכשרון הגדולות של שנות התשעים בעיני. טים ברטון בשיאו, צילום נהדר של סטפן צ'פסקי בשחור לבן (ברוח התקופה בה העלילה מתרחשת), מוזיקה של האוורד שור ששואבת השראה מבי-מוביז, עיצוב אמנותי שמשחזר בצורה מרשימה את הסטים המקוריים מסרטיו של ווד. מעל הכל, משחק נהדר של ג'וני דפ בתפקיד הבמאי הנלעג, מרטין לנדאו בתפקיד לוגוסי השחוק והמכור לסמים ושאר הצוות שמשלב בין מוזרות לבין חום אנושי שלמפיקים מאותה תקופה לא הייתה סובלנות כלפיהם.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (שחקן משנה ללנדאו, איפור), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת השחקנים לשחקן משנה, מועמד לפרס גילדת התסריטאים של אמריקה, מועמד לשני פרסי באפט"א, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן

15. ביטלג'וס (ארה"ב, 1988)

במקור: Beetlejuice

במאי: טים ברטון

תסריט: מייקל מקדואל, וורן סקארן

שחקנים: אלק בולדווין, ג'ינה דיוויס, וינונה ריידר, מייקל קיטון, ג'פרי ג'ונס, קתרין אוהרה, גלן שיידיקס, סילביה סידני

מה קורה כאן: זוג צעיר, אדם וברברה, נהרג בתאונת דרכים במהלך נסיעה הביתה. כשהם מגיעים סוף סוף הם מגלים שהבית נמכר למשפחת דיץ בעלת הטעם המזעזע ושאדם וברברה הם כעת רוחות רפאים התקועות שם עד שישלימו את הליך קבלתם לעולם הבא. הם מנסים לגרום לדיירים החדשים לעזוב על ידי שכירת שרותיו של ביטלג'וס, מגרש חיים שמופיע ברגע ששמו נאמר שלוש פעמים. המצב מסתבך כשלידיה, הבת המתבגרת לבית דיץ, מתחבבת על הזוג המת.

למה הסרט הזה ברשימה: אחרי שהרשים את האולפן עם סרט הביכורים שלו "ההרפתקאה הגדולה של פי וי", הוחלט להעניק לברטון תקציב גבוה ויותר חופש אמנותי בתקווה שיביים את הלהיט הבא שלו. זה עבד וביטלג'וס אכן היה להצלחה מסחרית גדולה, שהניבה גם סדרת אנימציה פופולרית, שלושה משחקי מחשב והפכה את הדמות של מגרש החיים לחלק קבוע מתרבות הפופ. נוסף על כך, הסרט קבע את הטון לגבי הסגנון המזוהה עם סרטיו של ברטון, כולל העיסוק בנושאים מורבידיים, העיצוב המעוות בכוונה, המראה הגרוטסקי של חלק מהדמויות וחליפת הפסים בשחור ולבן שהדים שלה נקלטים בכל סרט של ברטון מאז. ביטלג'וס הוא מה שקומדיה שחורה צריכה להיות. ארועים טרגיים משמשים בסיס לבדיחה כי המוות כאן הוא רק התחלת הסיפור, מייקל קיטון מרגיש בנוח בתפקיד הכי הפוך שאפשר מברוס ויין (אליו הגיע בעקבות שיתוף הפעולה הזה עם ברטון) והצבעוניות של הרקע נוגדת בצורה חכמה את האפלוליות של העלילה. כמה שהוא נמשך לדברים עצובים, ברטון הוא קולנוען אופטימי להפליא שמאמין באהבת אמת ובמשפחתיות כערכים עליונים על פני מסחריות ונצלנות. ברגע שביטלג'וס מתגלה כיותר צרה מאשר ברכה, גם הסרט משנה כיוון ומתחיל לכמוה לעבר האפשרות שיהיו חיים בבית במקום שיאוכלס אך ורק במתים. נוסף על כל זה, ההומר בסרט מחזיק מעמד לאורך השנים. השימוש במוזיקה מוכרת כחלק מהדגמת כוחן של הרוחות יצר סצנה בלתי נשכחת שמראה מה טים ברטון מסוגל לעשות כשדעתו לא מוסחת בידי המציאות והוא פשוט נותן לדמיון שלו לרוץ חופשי.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לאיפור, מועמד לשני פרסי באפטא (איפור, אפקטים מיוחדים), זוכה פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לשחקן (קיטון)

14. דוקטור סטריינג'לאב (בריטניה, 1964)

במקור: Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb

במאי: סטנלי קובריק

תסריט: סטנלי קובריק, טרי סאות'רן, פיטר ג'ורג'

שחקנים: פיטר סלרס, ג'ורג' סי. סקוט, פיטר סלרס, סטרלינג היידן, פיטר סלרס, סלים פיקנז, פיטר בול

מה קורה כאן: בעיצומה של המלחמה הקרה, בריגדיר גנרל ג'ק די. ריפר משתגע ומוציא לפועל משימה להטלת פצצת אטום בשטח ברית המועצות. כאשר נשיא ארה"ב שומע על כך, הוא מכנס את חדר המלחמה ועושה מאמצים להחזיר את המפציצים בזמן ולפייס את מקבילו הסובייטי. לרוע המזל, הקוד לביטול נמצא אצל ריפר והיחיד שנמצא איתו בחדר הוא קפטן מנדרייק הבריטי שמנסה להרגיע את הגנרל המשוגע ולהעביר הלאה מידע על מה שקורה בבסיס.

למה הסרט הזה ברשימה: סטנלי קובריק הוא לא שם שמזוהה בדרך כלל עם קומדיות פרועות, אבל כשהחליט לביים סרט כזה, להק את אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים שיסחוב את שאר הצוות על כתפיו. פיטר סלרס מגלם כאן שלוש דמויות מאוד שונות זו מזו: קפטן מנדרייק הבריטי והמאופק, הנשיא האמריקאי מאפלין שמנסה נואשות לא לאבד את קור רוחו, ודוקטור סטריינג'לאב הגרמני שיותר מתעניין ביצירת גרעיני רביה מאשר במניעת מלחמה גרעינית. רוב השחקנים לא ידעו בכלל שמדובר בקומדיה וצלמו את תפקידיהם ברצינות המתבקשת מסיפור על חורבן קרב. רק סלרס ידע את הסוד, שקובריק מתכוון לערוך את הסרט מתוך הטייקים בהם הורה לשחקנים להשתחרר ולהתפרע בכדי להתמודד טוב יותר עם התסריט הרציני. כמה שג'ורג' סי. סקוט, סלים פיקנז, סטרלינג היידן ופיטר בול מצחיקים על המסך, אף אחד מהם לא ידע שהוא משתתף בקומדיה. אפשר לתהות לגבי המוסריות של הבחירה (וזה משפט שנכון לגבי הרבה החלטות של קובריק כבמאי), אבל התוצאה היא סאטירה יעילה שלועגת לאיום שהיה קיים בזמן הצילומים על העולם כולו, מבלי להפחית מהאפשרות שיקרה במציאות. המלחמה הקרה הייתה מאוד קרובה לצאת משליטה, כפי שהתברר שנתיים לפני כן בעת משבר הטילים בקובה ואפילו אסקפיסט כמו קובריק לא הצליח להתחמק ממחשבות על כך. הבחירה לערוך את דוקטור סטריינגל'אב כקומדיה נבעה גם מהצורך להבדיל את הסרט מ"אל-כשל", סרט של סידני לומט שעסק בסיפור מאוד דומה והופק, כמו סרטו של קובריק, בידי אולפני קולומביה. למה קברניטי האולפן החליטו להוציא באותה שנה שני סרטים עם רעיון כל כך דומה? לא ברור, אבל קובריק הבין שהוא צריך להבדיל את הסרט שלו מזה של לומט ובחר לעשות זאת על ידי הגחכה של הקונפליקט, במקום העצמת הדרמה שבו. פיטר סלרס קבל חופש לאלתר על הסט והניסוי התגלה כמוצלח. בעוד "אל-כשל" הוא סרט טוב בפני עצמו, הוא לא התבגר טוב כמו דוקטור סטריינג'לאב. אין בו דמויות שנשארות בזכרון, או רגעים שרוצים לחזור אליהם ודווקא ההגזמה של קובריק מאפשרת לשתף יותר אמת כואבת.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לסלרס), זוכה 4 פרסי באפט"א (כולל הסרט הטוב ביותר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לקומדיה אמריקאית, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

13. בני וג'ון (ארה"ב, 1993)

במקור: Benny & Joon

במאי: ג'רמיה אס. צ'צ'יק

תסריט: ברי ברמן, לזלי מקניל

שחקנים: ג'וני דפ, מרי סטיוארט מסטרסון, איידן קווין, ג'וליאן מור

מה קורה כאן: בני ואחותו ג'ון גרים בבית פרטי, אבל מצבה הנפשי של ג'ון מביא את בני לשקול את העברתה למוסד בו תזכה לטיפול מסביב לשעון. בזמן שהוא מתלבט, ג'ון מפסידה במשחק פוקר ונאלצת לקחת הביתה את סם, בן דודו של אחד החברים של בני. סם הוא טיפוס חברותי ושקט שאוהב לחקות סצנות מתוך סרטים אלמים ובאופן כללי, די מוזר. אחרי התחלה לא מוצלחת, ג'ון מתחילה ממש לחבב את הדייר החדש וחשה רגשות כלפיו, למורת רוחו של בני המגונן.

למה הסרט הזה ברשימה: אם נשים רגע בצד את מה שידוע על חייו הפרטיים, ג'וני דפ הוא שחקן מצוין. בן אדם בעייתי, אבל שחקן מצוין. לא סתם יש בעשיריה הזו שני סרטים בהם הוא בתפקיד ראשי. אד ווד וסם, אותם גלם בסך הכל בהפרש של שנה זה מזה, חולקים אהבה לסרטים ואת תפקיד האאוטסיידר בחברה, אולם הם מאוד שונים באופיים. אד שופע בטחון, נלחם כנגד הסיכויים ונטול מודעות עצמית. סם הוא בישן, בורח לתפקידים אלמים כחלופה לשיחה רגילה עם בני אדם ולמרות שבני רואה בו פוטנציאל למופע שימשוך קהל, זה לא באמת מה שסם רוצה. אם אומרים לו ללכת לדירה של אנשים זרים, הוא ילך. אם אומרים לו לחכות בחוץ, הוא ישב על תיבת דואר ויחכה. אם אומרים לו להכין פירה, הוא ישתמש במחבט טניס כי ג'ק למון לא היחיד שיודע למצוא שימוש במטבח לחבטת הגשה. בני וג'ון הוא סרט שכולו טוב. מאין קדימון ל"בנות גילמור" עם הדמויות המוזרות שחיות בפרברים ומתעסקות ברפרנסים לתרבות הפופ ובשיחה על רגשות בזמן שהדיינר המקומי סוגר יום. יש פה אהבת אדם כנה, אבל לא ברמה של קיטש. יוצרי הסרט מודעים לכך שהמציאות מורכבת ושסיפור הרקע של הדמויות אפל, אולם הם לא נותנים לטון השלילי להשתלט. השיר "I'm Gonna Be (500 Miles)" שמלווה את כתוביות הסיום מבטא את הרעיון מאחוריו, שלמרות הקשיים שבדרך, מה שחשוב זה להביט לאחור ולראות את המרחק שכבר נעשה. אולי זו פרשנות קצת מעמיקה לשיר פופ פשוט, אבל הוא מנוגן בסוף סרט שמבקש לחשוב על נושאים מורכבים בצורה ישירה, אז קצת מתערבבים לי דברים. אם בני וג'ון היה יוצא כיום, הוא היה נראה כמו קלישאה של מתחרה בפסטיבל סאנדאנס. מאחר והופק לפני קרוב לשלושים שנה, הוא מתקיים מעבר לאופנות וחיקויים ונראה מקורי ממש כמו הסרטים הישנים שסם כל כך אוהב.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (דפ), מועמד ל-3 פרסי MTV (צמד על המסך, הופעה קומית, שיר מתוך סרט)

12. אלאדין (ארה"ב, 1992)

במקור: Aladdin

במאים: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס

תסריט: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס, טד אליוט, טרי רוסיו

שחקנים: סקוט ויינגר, רובין ויליאמס, לינדה לרקין, ג'ונתן פרימן, גילברט גוטפריד, דאלגס סיל, פרנק ולקר

מה קורה כאן: אלאדין הוא גנב צעיר בעיר אגראבה שחברו היחיד הוא הקוף אבו. יום אחד, נערה יפה שהוא מציל מתגלה כנסיכה ג'סמין שיצאה במסווה לראות את החיים מחוץ לארמון. השניים מתאהבים, אולם מופרדים מיד בידי הווזיר הרשע ג'פאר שמשכנע את אלאדין להשיג עבורו מנורת קסמים. המנורה נשארת לבסוף אצל אלאדין שמגלה שכאשר משפשפים אותה, יוצא מתוכה ג'יני המגשים שלוש משאלות לבעל המנורה. מאחר ולא ניתן לבקש לגרום למישהו להתאהב, אלאדין מחליט להשתמש במשאלות על מנת להפוך לנסיך ולחזר אחר ג'סמין בהתאם לחוקי הסולטנות.

למה הסרט הזה ברשימה: קורה שרימייק גורם הערכה מחודשת דווקא לסרט המקורי. במקרה של אלאדין, שגם ככה היה סרט האנימציה האהוב עלי והסרט האהוב עלי של דיסני בכל פורמט, ההשמטות שנעשו ברימייק גורמות למקור להיראות גאוני. הסרט מ-1992 עשיר בנגיעות קטנות שהיו הופכות גם סרט לא מצויר לטוב יותר. הניגוד המוחלט בין הנסיכה שמתחזה לעניה והעני שמתחזה לנסיך, או האופן בו הוא מתרשם מהארמון והיא מתרשמת מכל מה שמחוץ לארמון, מביעים בלי מילים את הפער שצריך לגשר עליו. החשיבות בכך שהנבל ישוחק בצורה מוגזמת על מנת שהמשאלות שלו יתאמו את אישיותו מורגשת במערכה האחרונה. בניית הקשר בין הג'יני ואלאדין כך שהם לא רק נעשים חברים, אלא גם יש לג'יני אינטרס של ממש לשמור על אדונו בחיים מעניק לדמויות עומק שחסר בחידוש הלא מצויר. הסרט היה מוצלח גם בלי הדברים האלה, אבל הם מעלים אותו רמה מעל סרט הפנטזיה הממוצע והופכים אותו ליצירה שזורה בקפדנות המכילה רבדים שהעין מפספסת. כמובן שאי אפשר לדבר על אלאדין בלי להזכיר את הליהוק של רובין ויליאמס לתפקיד הג'יני. הבמאים מסרו לוויליאמס תסריט, אבל בעיקר נתנו לו לזרום עם איזה רעיון שעולה לו בראש. התוצאה היא דמות שאומרת כל משפט בהתאם לאסוציאציה אחרת וגם אם זה מוזר שכמעט כל הרפרנסים של הג'יני הם לדמויות תרבותיות מהמאה העשרים, יש בכך הגיון מסוים. מעבר לצורך לשמור על הקהל של תחילת הניינטיז משועשע, הגילוי המאוחר (לקח שנים עד שהבמאים אשרו את התאוריה הזו) שהמספר בתחילת הסרט הוא הג'יני בדמות אדם, מצביע על כך שהצופים הם חלק מהסיפור ולכן הוא מספר אותו במונחים שהם יבינו.

פרסים בולטים: זוכה בשני פרסי אוסקר (פסקול מקורי, שיר מקורי), זוכה ב-3 פרסי גלובוס הזהב (פסקול מקורי, שיר מקורי, פרס מיוחד לרובין ויליאמס), מועמד לשני פרסי באפט"א, זוכה פרס אני לסרט האנימציה הטוב ביותר, זוכה פרס MTV להופעה הקומית הטובה ביותר (ויליאמס)

11. מועדון קרב (ארה"ב, 1999)

במקור: Fight Club

במאי: דיויד פינצ'ר

תסריט: ג'ים יולס

שחקנים: אדוארד נורטון, בראד פיט, הלנה בונהם קרטר, מיט לוף, ג'ארד לטו

מה קורה כאן: עובד בחברת רכב (גדולה) הולך לקבוצות תמיכה לחולים סופניים על מנת להילחם בנדודי השינה שלו. ההרגל המשונה מצליח, עד שאישה בשם מרלה מתחילה להופיע באותן הקבוצות ולטרוד את מנוחתו. גורלו משתנה כאשר פיצוץ בדירה שלו מביא אותו להתקשר לטיילר דרדן, יצרן סבונים אותו פגש במקרה בטיסה. השניים עוברים לגור ביחד ומתחילים לנהל מועדון קרב מחתרתי בו גברים מתוסכלים בני דור האיקס הולכים מכות זה עם זה על מנת לפרוק תסכולים ולחוש חלק ממשהו גדול מהם.

למה הסרט הזה ברשימה: זו אמנם עברה על החוק הראשון, אבל בואו נדבר על מועדון קרב. דיוויד פינצ'ר ביים את הסרט הזה בסגנון שאני מכנה "פופ סינמה" (לא מונח רשמי). זה סגנון שבו המציאות משתנה בהתאם לסיפור, הקיר הרביעי מעשית לא קיים, הפסקול מגוון ומשתנה ללא הרף, זוויות הצילום מתמקדות במיוחד בפנים, העריכה מהירה ופחות או יותר כל דבר שנאמר במהלך הסרט גם מוצג על המסך. יש מעט מאוד מקום לסודיות והכל גלוי. פינצ'ר לא המציא את הסגנון הזה, יש לפחות סרט אחד בין מאה הגדולים שלי ("טריינספוטינג") שהשתמש באמצעים דומים עוד לפניו. מצד שני, מועדון קרב הוא הסרט שהפך את הסגנון למפורסם ואולי הראשון שמבוים ככה מתחילתו ועד סופו. הוא אמנם נחשב לאכזבה בקופות, אבל הגידול הפתאומי במכירות מכשירי DVD באותה שנה, הפך אותו ללהיט קאלט. צופים בבית, כולל עבדכם הנאמן, חרשו את האינטרנט בחיפוש אחר מידע על פרטים קטנים שמתפספסים בצפיה ראשונה, כולל כאלה שניתן להבחין בהם רק אם עוצרים את הסרט בשניה הנכונה. דיוויד פינצ'ר הוא פרפקציוניסט וזה אומר שבסרט שמכיל כמות בלתי נתפסת של פרטים, כולל טוויסט שמעודד לצפות בסרט שוב בכדי להבין אותו מנקודת מבט שונה, אין פגמים. לפחות לא פגמים טכניים. אין בסרט הזה שום דבר שפינצ'ר לא תכנן שיופיע על המסך ובעוד הוא עצמו לא ביים עוד סרטים בסגנון הזה, במאים כמו אדגר רייט, אדם מק'קיי וטוד פיליפס בהחלט הושפעו. הופעות מצוינות של צוות השחקנים מוסיפות לסרט הכל כך טכני את הרגש הנחוץ, כאשר למרות כל הדברים הרעים שהם עושים, למעשה אכפת לנו מהמספר חסר השם וממרלה הניהיליסטית. הסרט בנוי כאזהרה מפני כתות והקלות בה הן יכולות להיווצר. הוא נראה מוגזם, אבל אז קוראים על אוסף של טראמפיסטים שטופי מוח שמסתערים עם כלי נשק על הקפיטול והמשטרה לא מנסה לעצור אותם. לפעמים הגזמה היא רק רעיון שהמציאות עוד לא הספיקה להדביק.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכת סאונד, מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר

מאה הגדולים: מקומות 30-21

30. סקוט פילגרים נגד העולם (ארה"ב/בריטניה/יפן, 2010)

במקור: Scott Pilgrim vs. The World

במאי: אדגר רייט

תסריט: מייקל באקול, אדגר רייט

שחקנים: מייקל סרה, מרי אליזבת וינסטד, קיירן קלקין, אלן וונג, סטיה באבה, כריס אוונס, ברנדון ראות', מיי ויטמן, שוטה סאיטו, קייטה סאיטו, ג'ייסון שוורצמן, ברי לרסון

 

 

מה קורה כאן: סקוט פילגרים הוא בחור בן עשרים וקצת מטורונטו שמנגן בלהקה ויוצא עם תיכוניסטית. הוא מחליט להיפרד ממנה לאחר שהוא נדלק על בחורה מסתורית בשם רמונה פלאוורס. רמונה נענית לחיזוריו, אבל מזהירה אותו שאם הוא רוצה לצאת איתה, יצטרך להילחם בשבעת האקסים המרושעים שלה.

למה הסרט הזה ברשימה: נתחיל עם השאלה למה הסרט ברשימה תחת השם הזה ולא השם איתו הופץ בישראל. ובכן, למרות שאני נוטה להשתמש כאן בשמות ההפצה הרשמיים בארץ, אין שום סיכוי שאני ברצינות מתייחס לסקוט פילגרים נגד העולם בתור "האקסים של החברה שלי". לא רק שהשם הזה יוצר רושם מטעה כאילו מדובר בקומדיה רומנטית שגרתית ולא בקומדיית אקשן מוזיקלית שמתנהלת לפי חוקים של משחק ארקייד, גם סביר להניח שהרבה מהאנשים שאוהבים את הסרט בכלל לא מכירים את השם העברי שלו. בפעם הראשונה שצפיתי בסקוט פילגרים, היה לי ברור שאני רואה את העתיד של הקולנוע. לא בהכרח מבחינה טכנית או תוכנית, אבל כן מבחינת הקו המנחה את הבמאי. אדגר רייט כבר התחיל לבסס לעצמו מוניטין של גאון קומי והסרט הזה דרש גאון בכדי לעבוד. הוא מבוסס על קומיקס שבעצמו מלא במחוות למשחקי ארקייד מתחילת שנות התשעים ומציג את הסיפור מנקודת המבט של מוזיקאי שנאבק לא רק על לבה של אישה, אלא גם על המקום של להקתו בתרבות מלאה היפסטרים ופוזרים. אדגר רייט רצה לשקף את זה בצורה האופטימלית והצליח על ידי כמות מטורפת של קאטים ואפקטים שמשמרים את תחושת העולם בתוך עולם, כמו גם שפע בדיחות הרקע והרמזים המטרימים בהם הוא מתמחה. התוצאה היא סרט שלמרות שהדמות הראשית בו היא לא אדם טוב או אפילו רומנטי במיוחד, עדיין מספק לגיבור מסע רווי אתגרים ולקחים שמבססים אותו בתור המנצח האפשרי היחיד. אם סקוט לא שורד את כל המשימות וגובר על הבוס הסופי, המסע לא שווה כלום. בין הסגנון הצבעוני, הפסקול המשובח, ההגיון הפנימי שעובד מכיוון שכל הדמויות מכירות בו כהגיוני והבדיחות המוצלחות, זהו סרט שבמאים מתחילים צריכים ללמוד אותו. גם אם הם לא מתחברים לסגנון או לסיפור, הם צריכים ללמוד איך נראה סרט שהבמאי שלו יודע בדיוק איך הוא רוצה שיראה.

פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף אחד מהפרסים הגדולים של התעשיה, או זכה ליחס של ממש מצד פסטיבלים שאינם מתמחים בקולנוע מז'אנר מסוים, הוא היה מועמד לעשרות פרסים של תאי מבקרים מקומיים, איגודים מקוונים ולפרסי הוגו וסאטלייט

 

29. שיר אשיר בגשם (ארה"ב, 1952)

במקור: Singin' in the Rain

במאים: סטנלי דונן, ג'ין קלי

תסריט: בטי קומדן, אדולף גרין

שחקנים: ג'ין קלי, דבי ריינולדס, דונלד אוקונור, ג'ין הייגן, מילרד מיצ'ל

 

 

מה קורה כאן: דון לוקווד ולינה למונט הם הזוג הנוצץ של הוליווד, התקשורת מתעסקת באובססיביות בהם ובסרט החדש בכיכובם. הבעיה היא שהשניים אינם זוג אמיתי ולמעשה, דון ממש מתעב את לינה במציאות. כשהסרט הבא בכיכובם מומר לסרט מדבר בכדי לעקוב אחר הזמנים המשתנים, דון וחברו הטוב קוזמו מציעים להפוך אותו לסרט מוזיקלי על מנת לפצות על התסריט הגרוע. אלא שללינה יש קול בלתי נסבל ודון מחליט ללהק את חברתו קתי שתדבב את לינה ללא ידיעתה של הכוכבת התככנית.

למה הסרט הזה ברשימה: שיר אשיר בגשם הוא אולי הסרט המוזיקלי המפורסם בכל הזמנים, לפחות בכל הנוגע לסרטים שהשירה והריקוד הם המאפיינים הבולט בהם. הכריזמה הטבעית של ג'ין קלי מתווספת לכשרון הריקוד יוצא הדופן שלו, לתזמון הקומי המצוין של אוקונור והייגן, ליכולת של ריינולדס לגלם דמות שלא הושחתה בידי עולם הזוהר ולאוסף שירים שרובם נכתבו עבור סרטים אחרים, אבל זכו להכרה נרחבת דווקא כאן. זה סרט שהוא בידור נטו, עם חלוקה ברורה לטובים ורעים, אבל בלי לאבד פרופורציות. אף אחד פה לא מעמיד פנים כאילו אוסף של שחקנים ומוזיקאים הולכים להציל את העולם, רק לצאת על הצד המנצח בסכסוך פנים-ביצתי. ההפקה לא חסכה בעיצוב האמנותי, מה שמאפשר להליכה דרך במות הקול השונות של האולפן להיראות כמו סיור אמיתי בין הפקות, או לריקוד בגשם להיראות כאילו באמת צולם ברחוב באמצע החורף. זה סרט עם סיפור קטן שמוצג באמצעים גדולים. מכתב אהבה להפקות הבומבסטיות של הוליווד של שנות העשרים, לצד ביקורת על היותה פס יצור של סרטים בינוניים שנוהלו יותר בידי משקיעים ורואי חשבון מאשר בידי אנשים עם ראיית עולם אמנותית.

פרסים בולטים: 2 מועמדויות לאוסקר (שחקנית משנה להייגן, פסקול לסרט מוזיקלי), זוכה גלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (קלי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

28. הטוב, הרע והמכוער (איטליה, 1966)

במקור: Il Buono, Il Brutto, Il Cattivo

במאי: סרג'יו לאונה

תסריט: אגה & סקראפלי, לוצ'יאנו וינצ'נזוני, סרג'יו לאונה

שחקנים: קלינט איסטווד, לי ון קליף, אלי וולך

 

 

מה קורה כאן: שלושה אקדוחנים מנסים, כל אחד בדרכו, להתעשר במערב הפרוע. אנג'ל אייז הוא שכיר חרב שמחפש אחר מטרה ששווה הרבה כסף. טוקו הוא שודד שנרדף בידי ציידי ראשים ומגיע לעסקה עם אדם המוכר רק בכינוי בלונדי. לאורך רצף של בריתות ובגידות, השלושה נעים לעבר נקודה משותפת בחיפוש אחר אוצר קבור.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הקסם של שני הסרטים האחרונים שהזכרתי היה בחלוקה הבלתי מתפשרת בין טובים לרעים, דווקא הטוב הרע והמכוער, חרף שמו, לא עושה זאת. הוא מתנהל בתוך לימבו שבו האל היחיד הוא הזהב והסיבה היחידה לעשות דברים היא כדי לשרוד. כולם רוצחים, כולם מחושבים, כולם מחפשים להתעשר. ההבדל הוא בגישה. הטוב הוא זה שלא הורג אם אינו חייב, הרע הוא זה שכן והמכוער הוא זה שמשנה את עורו בכל הזדמנות. באופן אירוני, למרות שסגנון הבימוי של לאונה הוא מאוד אנטי-הוליוודי, במאים הוליוודיים שגדלו על סרטיו רק מחפשים הזדמנות לחקות אותו. כשאתה שונה, יותר שמים לב אליך וכשאתה גם ממש טוב, זוכרים אותך לא פחות מהמחוות. לאונה שכלל כאן את הכלים שפתח בשני המערבונים הקודמים שביים בכיכובו של איסטווד. ההמתנה לפני שאקדחים נשלפים, המוזיקה המהפנטת של אניו מוריקונה, העריכה שהולכת ומצמצת את המרחב עד להתנגשות בלתי נמנעת, הדמויות העגולות והתחושה כאילו גם הצופה נמצא תחת השמש הקופחת בזמן הצפיה. סרג'יו לאונה אהב בעצמו לחקות אחרים, אבל בדומה למעריץ הנלהב שלו קוונטין טרנטינו, גם אצל לאונה לחקות זו צורה של אמנות כשמשלבים את כל מה שלומדים לכדי שפה אישית. הטוב הרע והמכוער הוא סרט שמגשר בקלות בין הומור, מתח ורגש, תוך שהוא שומר על כל הדמויות קשוחות ומסוכנות ולא נותן אפילו לרגע את התחושה שמישהו מהם לא שייך לסיפור.

פרסים בולטים: זהב, אם תצליחו להגיע אליו ראשונים. כמו לא מעט קלאסיקות שהלכו נגד הזרם, גם הסרט הזה הוכר כיצירת מופת רק שנים אחרי צאתו.

 

27. הרומן שלי עם אנני (ארה"ב, 1977)

במקור: Annie Hall

במאי: וודי אלן

תסריט: וודי אלן, מרשל בריקמן

שחקנים: וודי אלן, דיאן קיטון, טוני רוברטס, קרול קיין, כריסטופר ווקן

 

 

מה קורה כאן: אלבי זינגר הוא קומיקאי יהודי מניו יורק שהתאהב בשחקנית צעירה בשם אנני. השניים יצאו לתקופה, אבל הקשר לא החזיק מעמד. למרות נסיונו של אלבי להמשיך בחייו, גם מבחינה רומנטית וגם מבחינה מקצועית, הוא לא מצליח להשתחרר מהשאלות סביב אותה מערכת יחסים. מה היה כל כך מיוחד באנני? מה הוא מצא דווקא בה? מה היא מצאה בו? למה זה נגמר?

למה הסרט הזה ברשימה: הרומן של עם אנני הוא בו זמנית הבסיס לרוב סרטיו של וודי אלן מחוץ לתחום הקומדיה הפרועה שאפיינה אותו לפני כן, וגם הסרט היחיד בו הוא באמת שופט את עצמו. עד כמה שהנוירוטיות של אלן והרחפנות של דיאן קיטון מבוססות על התכונות האמיתיות שלהם (התסריט שואב השראה ממערכת היחסים שהייתה להם במציאות), הסרט מאפשר מספיק ריחוק בשביל שכל צופה יוכל להזדהות עם אחד הצדדים. חלק יזדהו עם הגבר חסר הבטחון שרוצה שהכל יקרה בהתאם לציפיות שלו, בעוד אחרים יזדהו עם האישה שעדיין מחפשת את עצמה ומנסה לחלץ רגעים של ספונטניות והרפתקנות במערכת יחסים שמבוססת על קביעות. הרבה לפני שהתחילו לחשוב על וודי אלן בתור עבריין מין פוטנציאלי, הוא הצליח להביע בצורה מדויקת את חוסר היכולת להחליט מה עדיף, מערכת יחסים מבוססת דחפים שלא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, או קשר ארוך ויציב שדורש מכל אחד מהצדדים לעשות ויתורים כואבים. תוצאה של מצב דומה נראתה לאחרונה גם בסרט "סיפור נישואים" של נואה באומבך, שבדומה לאלן, בחר את החוף המזרחי והחוף המערבי של ארצות הברית כמטפורה לפערים הרגשיים בין בני הזוג. ההבדל בין הסרטים הוא שהרומן שלי עם אנני הוא קומדיה שבה וודי אלן שובר את הקיר הרביעי ללא הרף, כולל הסצנה המופלאה עם מרשל מקלוהן, שואב השראה מימיו כסטנדאפיסט ומשלב עריכה לא שגרתית בכדי להראות כיצד הקשר עם אנני מהדהד בנסיונות למצוא קשרים אחרים. זהו סרטו הכן והחשוף ביותר של במאי שגם ככה רואה בקולנוע סוג של טיפול פסיכולוגי מתמשך עבור עצמו.

פרסים בולטים: זוכה ב-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקנית ראשית לקיטון), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית בסרט קומי או מוזיקלי, זוכה 5 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית, עריכה), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקנית משנה (קיטון) ואחד מעשרת סרטי השנה

 

26. מוכרים בלבד (ארה"ב, 1994)

במקור: Clerks

במאי: קווין סמית

תסריט: קווין סמית

שחקנים: בריאן או'האלורן, ג'ף אנדרסון, מרילין ג'יליוטי, ליסה ספונאוור, קווין סמית, ג'ייסון מיוז

 

 

מה קורה כאן: דנטה מגיע לעבודה במכולת ביום החופש שלו כדי לחפות על עובד אחר שלא מגיע. למרות שהוא לא אמור להיות שם בכלל, עובר על דנטה יום מלא התרחשויות הכולל מפגשים עם טיפוסים הזויים הפוקדים את החנות. חברו לצרה הוא רנדל, העובד בספריית הווידאו הסמוכה ושונא את הלקוחות. במהלך היום, דנטה רב עם חברתו מתוך קנאות ושוקל להחיות את הקשר עם אקסית שחוזרת במקרה לאזור. ג'יי וסיילנט בוב, שני סוחרי סמים בטלנים ששוהים מחוץ למכולת, מוסיפים מדי פעם את הגיגיהם לאופן בו דנטה מצליח שוב ושוב לסבך את עצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהרחיב אותו ליקום קולנועי שאיכויותיו אינן עקביות, מוכרים בלבד היה הסרט שהציג לעולם את קווין סמית. הסגנון הישיר שלו, שאינו מצנזר דבר, השתלב בטבעיות באותו נוף קולנועי בו "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו היה לאחד הסרטים המדוברים של השנה, והפתיחות שלו לגבי מיניות לא פחות משמעותית מזו של "פריסיליה, מלכת המדבר". סמית נודע מאז בתסריטים הבוטים שלו, בדמויות הצבועות שיצר, בהומור הסטלנים ובכמות הרפרנסים התרבותיים שאף חבר בדור האקס אינו שלם בלעדיהם. מוכרים בלבד מצליח להיות בו זמנית מצחיק מאוד, וכן ברמה שרוב הקומדיות הרומנטיות, בטח אלה שנוצרו עד לאותה נקודה בזמן, לא מרשות לעצמן להיות. לא שזו קומדיה רומנטית, אבל זו קומדיה והיא רומנטית בדרכה המאוד לא משויפת. התקציב הנמוך אלץ את סמית לצלם בשחור לבן במהלך הלילה (לכן התריס של המכולת תמיד סגור) ולהיעזר במכרים ובשחקנים לא מוכרים לגילום התפקידים השונים. התוצאה היא סרט אינדי שעם כל ההקצנות שבו, עדיין נראה ונשמע כמו העולם האמיתי, רק בלי צבע. אין פה מסר חברתי על היחס לאדם העובד, על נגע הסמים בקרב הנוער, או אפילו על יחסי הכוחות בין המגדרים. מה שכן נמצא פה, הוא מבחן הבגרות של דנטה, שצריך להכריע בין התפשרות למען מערכת יחסים רצינית, לבין הארכה מלאכותית של ימי הנעורים. משפט אחד על לזניה מעביר בצורה מדויקת את אחד המסרים היותר חכמים שנתקלתי בהם בסרט כלשהו.

פרסים בולטים: זוכה פרס בפסטיבל סאנדאנס, זוכה שני פרסים בפסטיבל קאן ומועמד לפרס מצלמת הזהב, מועמד ל-3 פרסי אינדיפנדנט ספיריט, מועמד לפרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי חדש, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

25. האלמנט החמישי (צרפת, 1997)

במקור: The Fifth Element

במאי: לוק בסון

תסריט: לוק בסון, רוברט מארק קיימן

שחקנים: ברוס ויליס, מילה יובוביץ', גארי אולדמן, איאן הולם, כריס טאקר, צ'רלי קריד-מיילס, טומי "טייני" ליסטר ג'וניור, טריקי, מייוון

 

 

מה קורה כאן: בשנת 2263, מאיים כח רשע מהחלל להשמיד את העולם. הנשק היחיד נגדו היא חייזרית דמוית אישה בשם לילו, שחוזרת לכדור הארץ על מנת לאחד את חמשת האלמנטים ולהציל את היקום. לשם כך, היא זקוקה לעזרתו של כומר בשם קורניליוס ונהג מונית עם עבר צבאי בשם קורבין דאלאס, שמגויס למשימה. האיום העיקרי עליהם הוא תעשיין עשיר בשם זורג ששולח בעקבותיהם צבא של שכירי חרב מתוך מטרה להשיג את האלמנטים.

למה הסרט הזה ברשימה: כשקוראים את תקציר העלילה, האלמנט החמישי לא עושה רושם טוב יותר מהבי-מובי הממוצע שזוכה בסופו של דבר לככב בפרק של MST3K. מתישהו, כנראה באזור הצפיה העשירית ומעלה, כשמצוטטים דיאלוגים שלמים בעל פה, מחקים את הקולות המשונים שכריס טאקר עושה, יודעים בעל פה את השיר הבלתי אפשרי של הדיווה ומצליחים להבין את מה שלילו אומרת כשהיא מדבר בשפה השמימית, מבינים שהסרט הזה הוא אופרת חלל מהסוג המהנה ביותר. ההומור והאקשן משתלבים עם עיצוב צבעוני שמבוסס באופן חלקי על נובלות גרפיות צרפתיות ותלבושות שעוצבו בידי ז'אן-פול גוטייה. כל זה בליווי משפטי מחץ ופסקול אלקטרוני שנוכח לאורך 90% מהסרט, כמות גבוהה ביחס לרוב סרטי הקולנוע. כל הדברים האלה מתאחדים לסרט שרק נעשה סוחף יותר ויותר עם כל צפיה. כזה שכמה פגמים שלא מוצאים בו, עדיין קשה לנתק ממנו את העיניים. הוא נע על גבול לא החלטי שבין פרודיה לבין ניסוי ויזואלי והתוצאה מרהיבה לעין, לא פחות משהיא מהנה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לעריכת סאונד, זוכה פרס באפטא על אפקטים מיוחדים, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט השנה, זוכה שלושה פרסי סזאר (במאי, צילום, עיצוב אמנותי), מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר

מנגד, מועמד גם לשני פרסי ראזי

 

24. שבעה חטאים (ארה"ב, 1995)

במקור: Se7en

במאי: דיוויד פינצ'ר

תסריט: אנדרו קווין ווקר

שחקנים: בראד פיט, מורגן פרימן, גווינת' פאלטרו

 

 

מה קורה כאן: דיוויד מילס הוא בלש צעיר וחם מזג שעבר לאחרונה עם אשתו לעיר חדשה. הוא מתחבר לבלש הוותיק ויליאם סומרסט שנמצא על סף פרישה. שני מקרי רצח בעלי אופי דומה מביאים את השניים לאחד כוחות בחיפוש אחר רוצח סדרתי השואב השראה משבעת החטאים הקטלניים של הנצרות.

למה הסרט הזה ברשימה: שבעה חטאים הוא התיקון של דיוויד פינצ'ר להתחלה הפחות מוצלחת של הקריירה הקולנועית שלו. אחרי ש"הנוסע השמיני 3" התיש גם אותו וגם את הקהל, פינצ'ר פנה לסיפור מקורי, בלי ציפיות מוקדמות, בו הצליח להפגין באמת את יכולותיו. כמו הרוצח החמקמק המוכר רק בתור ג'ון דו (פלוני אלמוני), פינצ'ר הקפיד שלא יהיה שום פרט מיותר בסרט. הכל מדויק, השחקנים מבינים היטב את התפקידים שלהם, אין שום גילוי שבא בזמן לא נכון. בניגוד לסרטי משטרה אחרים, כאן עבודת הבילוש מוצגת כאיטית ומלאה בפרטים טכניים, לצד הגמשה לא רשמית של החוק. לא כל הצעדים שמילס וסומרסט נוקטים בהם קבילים בבית משפט, אבל הם יודעים איך להצדיק אותם במידה ומישהו שואל. עד כמה שהסרט גרפי וקשה לצפיה, יש בו אסתטיקה שיוצרת אווירת אימה במקומות הכי שגרתיים למראה. בנוסף, רגע של מוזיקה קלאסית בספריה מראה את הצדדים הפחות קשוחים של השוטרים, בעוד ביקור בבית הזוג מילס חושף את ויליאם ודיוויד שמחוץ לשעות העבודה כשני אנשים שיכולים להיות חברים בלי קשר. הדינמיקה ביניהם היא מעבר לקלישאה של הבלש הוותיק ומחליפו הצעיר ובזכותה החקירה מרתקת כל כך. בלי הרבה רגעים של תגליות דרמתיות, שבעה חטאים כתוב ומבוים בקפידה כך שגם מבוי סתום בחקירה יראה כמו שיא המתח.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכה, מועמד לפרס באפטא לתסריט מקורי, זוכה 3 פרסי MTV (הסרט הטוב ביותר, השחקן הנחשק ביותר לפיט, הנבל הטוב ביותר)

 

23. אמדאוס (ארה"ב, 1984)

במקור: Amadeus

במאי: מילוש פורמן

תסריט: פיטר שאפר

שחקנים: אף. מארי אברהם, טום הולס, ג'פרי ג'ונס, אליזבת ברידג'

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהמלחין אנטוניו סליירי מנסה להתאבד, הוא מתוודה בפני כומר כי הוא הרג את מוצרט. סליירי מספר כיצד עשרות שנים לפני כן קנא בוולפגנג אמדאוס מוצרט כאשר הגיע לארמון הקיסר בווינה. בתור נוצרי אדוק שגזר על עצמו נדר התנזרות כהוקרה על הכשרון שהעניק לו האל, סליירי לא מסוגל להבין כיצד חוטא ילדותי וגס רוח כמו מוצרט מסוגל להלחין יצירות כה מופלאות. הקנאה גורמת לו לנסות ולחבל בקריירה של עמיתו הצעיר.

למה הסרט הזה ברשימה: למרות שהדמויות והארועים ההיסטוריים המתוארים בו אכן התקיימו במציאות, אמדאוס אינו מבוסס על סיפור אמיתי. פיטר שאפר העניק לעצמו הרבה חופש אמנותי כאשר חבר את המחזה אותו גם עבד בעצמו לסרט, על מנת להפוך את התחרות בין שני מלחינים כה שונים באופיים לשאלות אודות טיב האמונה ועצם קיומה של סיבה לכל דבר. סליירי של הסרט מתענה וכל מערכת האמונות שלו נסדקת כשהוא לא מצליח להסביר לעצמו מדוע אלוהים בחר במוצרט ככלי קיבול לכשרון שמימי. זאת בעוד המלחין הצעיר בכלל לא מודע לכך שסליירי מתעב אותו ורואה בו בכלל סוג של חונך בדרכי החברה הווינאית. סליירי ירא החטא נוהג בשלב מסוים כשטן המנסה לפתות את אמדאוס ואשתו לחטוא, או לפחות כשליח מטעם עצמו של האל שמעוניין להכשיל את מוצרט על מנת לשמור על הגיון בעולם. תצוגת המשחק המדהימה של אף. מארי אברהם החל מסצנת הפתיחה ועד סוף הסרט מצליחה למכור את רגשות האשם ככנים ולייצר סימפתיה כלפי מי שהכריז על עצמו כרוצח. הדבר המרשים ביותר הוא שהסרט מעביר את גאונותו של מוצרט דווקא דרך הקריינות של סליירי, שכמומחה למוזיקה מבין מה מייחד את יצירותיו של אמדאוס מכל מה שקדם לו. זה הופך את הסיפור כולו לעמוק וסבוך יותר, מכיוון שהוא מסופר מנקודת המבט של מי ששונא את אותו אדם שעבודתו גורמת לו הנאה מרובה.

פרסים בולטים: זוכה 8 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לאברהם, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, סאונד, איפור), זוכה 4 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט, שחקן בדרמה), זוכה 4 פרסי באפטא (צילום, עריכה, סאונד, איפור), זוכה פרס גילדת הבמאים, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

22. חנות קטנה ומטריפה (ארה"ב, 1986)

במקור: Little Shop of Horrors

במאי: פרנק אוז

תסריט: האוורד אשמן

שחקנים: ריק מורניס, איילין גרין, לוי סטאבס, סטיב מרטין, וינסנט גרדיניה, ביל מאריי

 

 

מה קורה כאן: סימור קרלבורן עובד בחנות הפרחים של מר מושניק. הוא מאוהב באודרי העובדת לצדו, אבל מתבייש לעשות משהו לגבי זה. בנוסף, אודרי יוצאת עם רופא שיניים סדיסט שאוהב להתעלל בה ובמטופלים שלו. יום אחד, סימור מוצא צמח מסתורי שניזון מדם ומעניק לו את השם אודרי 2. כאשר הצמח מתחיל לגדול, גם גורלו של סימור משתנה לטובה, אם כי דרישות ההאכלה של אודרי 2 הולכות ונעשות קשות לסיפוק.

למה הסרט הזה ברשימה: חנות קטנה ומטריפה הוא עיבוד קולנועי למחזמר המבוסס על סרט באותו שם מ-1960, שהיה כנראה נשכח לחלוטין לולא גרעין מעריצים קטן והדוק, בהם האוורד אשמן שהחליט להוסיף לו שירים ולהעביר אותו לבמה. למעשה, אשמן הכניס הרבה שינויים לסיפור במהלך כתיבת המחזמר ואז הוסיף עוד כמה עבור הגרסה של פרנק אוז. הקרנות המבחן השליליות הובילו לאפילו יותר שינויים בכדי להפוך את הסרט לפחות אפל. הסוף המקורי התגלה מחדש בזכות יוטיוב והושב לחלק מההוצאות היותר מאוחרות, אולם רוב מי שצפה בסרט, ראה את הגרסה בה החלום האמריקאי הוא דבר בר השגה וסימור הוא גיבור יותר מובהק. אישית, אני מחבב את שתי הגרסאות, אבל ככל שעובר זמן, מרגיש שהסוף המקורי מתאים יותר למסר של הסיפור (וגם תואם את זה של המחזמר) לפיו אודרי 2 מייצג את תאוות הבצע ההולכת וגדלה של סימור והאנשים סביבו ואת הקושי לעצור ברגע שעוברים סף מוסרי מסוים. סימור לא רוצח כמו בסרט משנות השישים ולמעשה, אשמן ואוז משתדלים להבהיר שהוא אחראי למוות של אחרים רק בעקיפין. עם זאת, הסוף היותר הוליוודי שנכפה על ההפקה גם פוטר את כולם מאשמה יותר מדי בקלות. עדיין, עם שירים סוחפים, צוות שחקנים בעל תזמון קומי מצוין, אפקטים שנראים טוב גם כיום והעובדה שפשוט אי אפשר שלא לחבב את ריק מורניס, חנות קטנה ומטריפה עובד בכל גרסה, אפלה או ידידותית לקהל הרחב.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים, שיר מקורי), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, פסקול מקורי), מועמד לפרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

21. גבעת חלפון אינה עונה (ישראל, 1976)

במאי: אסי דיין

תסריט: אסי דיין, נפתלי אלטר

שחקנים: גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, ניצה שאול, מיקי קם, טוביה צפיר, ראובן דיין, משה איש כסית, אושיק לוי, חנה לסלאו, מנחם זילברמן

 

 

מה קורה כאן: בימים המתוחים שאחרי מלחמת יום הכיפורים ולפני חתימת הסכם השלום עם מצרים, סמל ראשון מוקד, המכונה "ג'ינג'י", מאתר את סרג'יו קונסטנצה שהתחמק עד כה משרות מילואים ולוקח אותו לבסיס בסיני. על הדרך, ג'ינג'י מבקש להציע נישואין לחברתו יעלי, אולם אביה ויקטור מסרב לחתן אותה לפני שימצא חתן עבור אחותה הגדולה. שלושת הגברים, ויעלי המסתננת בתוך מזוודתו של סרג'יו, מגיעים לבסיס. ויקטור רודף אחרי סרג'יו שחייב לו כסף, בזמן שג'ינג'י מחפש את ויקטור לחיל על מנת שלא יעצר על כניסה לשטח צבאי ללא אישור ויעלי מתחפשת לבדרנית על מנת להסתתר מאביה.

למה הסרט הזה ברשימה: בתודעה הישראלית, קיימים רק שני סוגים של קולנוע מקומי. האחד הוא דרמות זוכות פרס אופיר שאף אחד לא מדבר עליהן אחרי הזכיה, והסוג השני הוא סרטי קאלט. גבעת חלפון אינה עונה הוא מלך סרטי הקאלט הישראלים. הוא מזקק לשעה וחצי את מהות הישראליות, כולל פערי הדורות, הקונפליקט בין מסורת לבחירה אישית, הצבא ככור היתוך, מדיניות הקומבינה ושליפת הקשרים בכל פעם שמשהו לא עובד חלק, חיפוש אחר עושר מהיר על חשבון עבודה קשה ומאבק תמידי על עמדת מקבל ההחלטות. עם זאת, מכיוון שמדובר בישראליזם, הכל נעשה בתוך חמימות משפחתית ועם הרבה הומור. אסי דיין, בנו של רמטכ"ל ושר בטחון לשעבר שעתיד להיות אחד ממהנדסי הסכם השלום עם מצרים, יצר סרט אנרכיסטי בו אין לדרגה או נאמנות למולדת משמעות אמיתית. הקובע הוא זה שמכריז על עצמו ככזה והמנצח הוא זה שמתחמן את השאר. שלישיית הגשש החיוור, בשיא כוחה, גלמה שלוש דמויות איקוניות שדקלמו במיומנות את משחקי המילים והרפרנסים התרבותיים והפוליטיים שדיין ואלטר הניחו בפיהם והסרט הפך במרוצת השנים לאהוב והמצוטט ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. אפילו השם שלו הוא פרודיה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט שנועד לשווק לעולם את הציונות ואת מדינת ישראל הצעירה כצד הצודק בסכסוך. גבעת חלפון, שצולם אחרי משבר האמון הציבורי בממשלה בשנות השבעים, לא מנסה למכור כלום לעולם. הוא מדבר בשפה שרק קהל מקומי יבין במלואה וקורץ לעבר פינות קטנות מכדי שבארצות אחרות יבחינו בהן. זה סרט ישראלי שנוצר עבור ישראלים ונשאר איתם הרבה אחרי שהאידאליזם של דור הפלמ"ח החל לדהות.

פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף פרס בזמן אמת, הוא נבחר בסקרים שונים לסרט הישראלי האהוב בכל הזמנים.

מאה הגדולים: מקומות 40-31

40. הגוניס (ארה"ב, 1985)

במקור: The Goonies

במאי: ריצ'רד דונר

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: שון אוסטין, קורי פלדמן, ג'ף כהן, ג'ונתן קה הוי קוואן, ג'וש ברולין, קרי גרין, מרתה פלימפטון, ג'ון מאטוז'אק, אן רמזי, רוברט דבי, ג'ו פנטוליאנו

 

 

מה קורה כאן: חבורה של ילדים, המכנים עצמם "הגוניס", יוצאים למצוא אוצר של שודדי ים שהוסתר במערכת מערות תת-קרקעיות בסמוך לעיירת מגוריהם. הילדים מוכרים בכינויים מייקי, מאות', צ'אנק ודאטה ומצטרפים אליהם אחיו הגדול של מייקי ושתי נערות נוספות. במקביל, מנסים למצוא את האוצר האחים למשפחת הפשע פראטלי ואמם הדומיננטית. בן נוסף למשפחה, שפניו מעוותות ומוחו תקוע בשלב אינפנטילי, הוא סלות', המתגלה כטוב לב חרף חזותו המפחידה.

למה הסרט הזה ברשימה: במהלך שנות השמונים והתשעים, היו נפוצים סרטי אימה לילדים. בדרך כלל התיחסו אליהם בתור סרטי הרפתקאות, אבל כמה מאיתנו שגדלו בתקופה הזו עדיין לא יכולים לשמוע את השם ארטקס בלי לבכות, לראות עכברוש בלי לתהות אם זה לא ROUS תינוק, או לשמוע תופים ולא לחפש את לוח המשחק הקרוב. אם זיהיתם את כל הרפרנסים האלה, ברכותי, נולדתם בשנות השמונים. הגוניס אינו חוסך מגיבוריו סיטואציות מסכנות חיים ומזכיר לצופה שליציאה מאזור הנוחות יש מחיר. אולי מחכה אוצר בסוף הדרך, אבל יש גם חדרים מלאים במלכודות מוות, מאפיונרים חסרי רחמים ואולי ואולי לא תמנון. לכל אחד מארבעת הילדים שבמרכז הסיפור יש אישיות משלו והניגודים ביניהם הם מה שמאפשר את המשך המסע. מייקי הוא האמיץ שלא אומר די, מאות' יודע לקרוא שפות ולסבך את עצמו, צ'אנק מוצא מכנה משותף מפתיע עם סלות' ודאטה אוהב להמציא תכסיסים. נכון, הילדים די נופלים לסטראוטיפים של השמן אוהב הממתקים והאסיאתי הגאון שמדבר מוזר, אבל כולם דמויות חיוביות וחברים טובים. לכל אחד מהם יש רגעי משבר שמוסיפים לו רובד אנושי ששובר את הסטרואטיפ. הפחד האמיתי שלהם לא נמצא מתחת לאדמה, אלא בכיסו של איל נדל"ן המעוניין לקנות את בתי השכונה ולהפריד בין המשפחות השוכנות שם. אני אהיה האחרון לייחס לכריס קולומבוס חשיבה אנטי-קפיטליסטית, אבל יצאה לו פה ביקורת על הפיתוח המואץ שארצות הברית עברה בשנות השמונים, כאשר בעלי ההון הכתיבו הכל והדרך היחידה להתמודד איתם, היא לחפש אוצר אבוד בין מאות שנים. הרבה סרטים מהתקופה מזדהים עם האדם הקטן שנאבק בעולם המשתנה סביבו והגוניס מציג געגוע חזק לעבר, כשילדים יצאו להרפתקאות במורד הרחוב ואופניים היו אמצעי התחבורה העיקרי. אנחנו רואים את הגעגוע הזה כיום, בסדרות כמו "דברים מוזרים" ו"הגולדברגים", אבל ריצ'רד דונר וכריס קולומבוס, תוך שהם מתבססים על רעיון של סטיבן ספילברג, שלושה אנשים שהקדישו הרבה מזמנם ליצירת שוברי קופות, נתנו ביטוי בזמן אמת לנסיון להיאחז בכל דרך אפשרית בעולם שהולך ונעלם.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

39. משפט הקופים (ארה"ב, 1960)

במקור: Inherit the Wind

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: נדריק יאנג, הרולד ג'ייקוב סמית

שחקנים: ספנסר טרייסי, פרדריק מארץ', דיק יורק, ג'ין קלי, הארי מורגן, דונה אנדרסון

 

 

מה קורה כאן: בשנות העשרים של המאה ה-20, מורה בבית ספר בהילסבורו נעצר לאחר שלמד על תאוריית האבולוציה בניגוד לחוק. פרנסי העיירה מתלהבים מהעניין התקשורתי שהסיפור עשוי למשוך ומזמינים את המועמד לשעבר לנשיאות מתיו בריידי לעמוד בראש צוות התביעה במשפט. העיתון בולטימור הראלד, השולח כתב מטעמו לסקר את המשפט, מחליט לממן את הבאתו של עורך הדין ולוחם זכויות האזרח הנרי דראמונד על מנת שיגן על הנאשם. המשפט הופך במהרה מעניין מקומי למאבק על זכויות הפרט מול חקיקה לא דמוקרטית.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין הבמאים והמפיקים שפעלו בהוליווד אחרי מלחמת העולם השניה, ספק גדול אם היה אחד שיותר עסק בזכויות אזרח ובמאבקים הפנימיים בתוך החברה המשתנה כמו סטנלי קריימר. מה שעל פניו נראה כמו דיון על חוק שאינו רלוונטי יותר ונאכף פעמים בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה, הוא הצגה בפני הצופים של אותה שפה המשמשת סניגורים של זכויות אדם. כפי ש"בצהרי היום" בהפקתו של קריימר הוא משל למקרתיזם במסווה של מערבון ו"נחש מי בא לסעוד" מציג את הצביעות דווקא בקרב האנשים היותר נאורים שצריכים להחליט האם להסכים לנישואי תערובת, גם "משפט הקופים" הוא יותר ממה שנראה. הסרט יצא בתקופה בה רבים  מעמיתיו של קריימר לא הורשו לעבוד בתעשיית הבידור בשל הכנסתם לרשימה השחורה של תומכי קומוניזם. בעוד בימינו רואים ברשימה הזו פשע שגזל את עבודתם של אנשים בשל עמדות פוליטיות חוקיות לחלוטין, ב-1960 עוד היה ויכוח סוער סביב מתן במה לעמדות אלה. קריימר היה מספיק חכם בשביל לבקר את הרודפים מבלי להיות נרדף בעצמו (אם כי יש שיטענו שלא הביע עמדה מספיק נחרצת נגד הרשימה השחורה). "משפט הקופים" אמנם עוסק ישירות בזכות ללמד אבולוציה, מול השתקה בכח של מה שלא מוצא חן בעיני השמרנים, אולם בסאבטקסט ישנו מסר נגד הנסיונות להשתיק כל אדם בידי רשויות שמפחדות מדעה ומחופש המחשבה. שני הפרקליטים, בריידי ודראמונד (הופעות נפלאות של פרדריק מארץ' וספנסר טרייסי), מעריכים זה את זה ואף נוהגים כידידים ותיקים מחוץ לכותלי בית המשפט. עם זאת, כאשר מתקיים ביניהם עימות מול קהל, בריידי מתנהג כמטיף בכנסיה ונהנה מהאספסוף המשולהב החוזר אחר דבריו, בעוד דראמונד מבקר אותם על כך שאינם ראויים לקדמה משום שידחו באופן אוטומטי כל דבר שאינו מחזיק תנ"ך ומדבר במשפטים פשוטים. ג'ין קלי סוטה מתפקידיו הרגילים ומגלם עיתונאי ציני שאינו שותף לאמונו של דראמונד ברוח האדם, אבל מבין את הרצון של רוב הקוראים לחוש נעלים לעומת הדרומיים המיושנים מהילסבורו. באחד הרגעים האהובים עלי בסרט, דראמונד רואה אדם מתקין מיקרופון חדיש שאמור לשדר ישירות אל תחנת רדיו מרוחקת. בזמן שהוא מדבר עם המתקין, מתברר שאסור לומר "אלוהים" או לקלל ברדיו, כי גם הטכנולוגיה הכי מתקדמת עדיין נועדה עבור אנשים עם ערכים מפעם.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לטרייסי, תסריט מעובד, צילום, עריכה), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, שחקן ראשי), מועמד ל-3 פרסי באפט"א (סרט, שחקן זר לטרייסי, שחקן זר למארץ'), נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review

 

 

38. דג ושמו וונדה (בריטניה/ארה"ב, 1988)

במקור: A Fish Called Wanda

במאים: צ'רלס קרייטון, ג'ון קליז (ללא קרדיט)

תסריט: ג'ון קליז, צ'רלס קרייטון

שחקנים: ג'ון קליז, ג'יימי לי קרטיס, קווין קליין, מייקל פיילין, טום ג'ורג'סון

 

 

מה קורה כאן: שני אמריקאים ושני בריטים מבצעים שוד יהלומים בלונדון. הם רוצים להתחלק בשלל, אבל לאמריקאים יש תכניות אחרות. וונדה ואוטו מתחזים לאח ואחות, כאשר הם בעצם זוג. השקר נועד לאפשר לוונדה לפתות את ג'ורג', הבריטי שיזם את השוד ולהטעות את קן, חובב חיות מגמגם שעזר בביצועו. המצב מסתבך כאשר וונדה מסגירה את ג'ורג' למשטרה, אבל מגלה שהוא הסתיר את היהלומים במיקום הידוע רק לו ונתן לקן את המפתח לכספת, על מנת שיסתיר אותו. קן מתבקש גם להתנקש בחייה של אישה זקנה שהייתה עדת ראיה לשוד. וונדה נאלצת להפנות את כישורי הפיתוי שלה גם לעבר ארצ'י ליץ', עורך הדין של ג'ורג', בנסיון לשכנע אותו לגרום לג'ורג' למסור את מיקום היהלומים.

למה הסרט הזה ברשימה: אם הצלחתם להבין מתיאור העלילה מה הולך בסרט, עדיין תופתעו ממידת הטרוף אליה הוא מגיע. ג'ון קליז וצ'רלס קרייטון תכננו את הסרט במשך קרוב לשני עשורים בטרם יצא לפועל. עבר כל כך הרבה זמן מאז הגרסה הראשונה של התסריט, שקרייטון למעשה חזר מפרישה בת 23 שנה רק בכדי לביים את דג ושמו וונדה. האולפן לא לחלוטין סמך על קרייטון הקשיש, שלא היה בקו הבריאות, אז קליז שמש כבמאי נוסף על מנת להבטיח שהכל מבוצע כהלכה. אולי זו הסיבה שהבדיחות עובדות גם בצפיה המי יודע כמה ושהעלילה רוויית הבגידות לא נמאסת. זה סרט שהיוצרים שלו השחיזו שוב ושוב לפני שלב הצילומים, כשהם יודעים בדיוק מה הם רוצים שישאר בתסריט ומה כבר לא נשמע כמו רעיון טוב אחרי עשרים שנה. ג'ון קליז גלם את ארצ'י כאשר יש לו נסיון ממושך כשחקן וככותב קומי במסגרת מונטי פייתון ובסדרת הקאלט "המלון של פולטי". אם מישהו יודע איך לגרום לדמות בעלת פרצוף רציני להצחיק את הקהל, זה הוא. שאר השחקנים גם מבינים היטב את תפקידיהם וקווין קליין אף זכה באוסקר על גילום אוטו, אידיוט חובב נשק ששונא את האנגלים ולא סובל שקוראים לו טיפש. יש כל מיני בדיחות קטנות בליהוק ובשמות הדמויות, עדות נוספת לכך שכתיבת הסרט הייתה תהליך מהנה עבור קליז וקרייטון. ארצ'י ליץ' הוא גם שמו האמיתי של קרי גרנט, כי ג'ון קליז התבדח שהסרט הזה הוא הכי קרוב שאי פעם יגיע ללהיות כוכב קולנוע כמו גרנט. השחקן טום ג'ורג'סון מגלם דמות בשם ג'ורג' תומסון ואת בתו של ארצ'י מגלמת סינתיה, בתו האמיתית של קליז. למרות כמה סצנות שאמורות להיות לא נעימות לצפיה, הטון הקומי של הסרט מצליח להחזיר תמיד את החיוך לפנים. יש פה רגעים של אלימות, סקס ופגיעה בבעלי חיים, אבל איכשהו זה כל כך מגוחך, שאפשר לזרום עם הבדיחה ולרצות לראות איך הכל משתלב בעלילה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (קליין) ומועמד לעוד 2 (בימוי, תסריט מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בסרט קומי/מוזיקלי לקרטיס, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי לקליז), זוכה 2 פרסי באפט"א (שחקן ראשי לקליז, שחקן משנה לפיילין) ומועמד לעוד 7 פרסים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

37. גרמלינס (ארה"ב, 1984)

במקור: Gremlins

במאי: ג'ו דנטה

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: זאך גיליגן, פיבי קייטס, הויט אקסטון, פרנסס לי מק'קיין, דיק מילר, פולי הולידיי, קורי פלדמן, קיי לוק

 

 

מה קורה כאן: בילי פלצר מקבל מאביו מתנה מפתיעה לחג המולד, יצור פרוותי ידידותי מסוג מוגוואי. בילי מחליט לקרוא לו גיזמו ומתחייב לשמור על שני הכללים החשובים ביותר בגידול מוגוואי: אסור לתת לו להירטב ואסור להאכיל אותו אחרי חצות. כמובן ששני הכללים האלה מופרים במהירות וכשגיזמו נרטב יוצאים מספר מוגוואי נוספים, פחות חברותיים ממנו. כאשר הם אוכלים לאחר חצות, כל המוגוואי פרט לגיזמו הופכים לגרמלינים ירוקים ומרושעים שנהנים לגרום נזק ולרצוח אנשים בדרכים שונות. בילי וידידתו קייט, השונאת את חג המולד, נאלצים להתמודד בעצמם מול האיום הירוק, בעוד כוחות הבטחון לא יודעים כיצד להגיב.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו "הגוניס", גם גרמלינס הוא דוגמה לסרט אימה לכל המשפחה. כזה שמספיק מפחיד ומודע לעצמו עבור מבוגרים, אבל גם מתבסס על עלילה פשוטה וחלוקה ברורה בין טובים ורעים עבור ילדים. כמו כן, גם בגרמלינס סטיבן ספילברג מעורב מאחורי הקלעים. מה שמייחד את גרמלינס זה כמה הוא לא צריך להתאמץ. יש יצור חמוד שיוצאים ממנו יצורים מרושעים, רק שתי דמויות ראשיות אחריהן אנחנו עוקבים לכל אורך הסרט, ורוב העלילה מתרחשת בלילה אחד. אין תכנית-על להשתלט על העולם, אין סיפור מקור מסובך להחריד, אין כוחות מיוחדים שמתגלים משום מקום. זה אדם נגד הפחד בצורה הבסיסית והמבדרת ביותר. כמובן שבסרט ההמשך, היוצרים פשוט החליטו לעשות את ההפך המוחלט, אבל הוא כל כך מודע לעצמו, שגרמלינס 2 הוא למעשה פרודיה על קודמו. הסרט הראשון הוא אפל, סבלני, מצולם בצורה אווירתית שמזכירה את הבי-מוביז של פעם, אבל איכשהו גם מצחיק כשצריך. הסרט השני הוא פרסה מלאה בהופעות אורח ושבירת הקיר הרביעי שחושפת את הסוד האמיתי מאחורי הסרט הראשון: גם היוצרים שלו לא לוקחים אותו ברצינות. כאשר יש כיום תחושה שגם סרטי אימה וגם סרטים לכל המשפחה לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. גרמלינס הוא תזכורת לכך שאפשר גם אחרת. יש בו רגעים קשים לצפיה והסכנה אמיתית, אבל אז מגיעה הסצנה בקולנוע ואי אפשר שלא לחשוב שגם המפלצת הכי מפחידה צריכה מדי פעם הפסקה מלהשליט הרס ורוצה סתם להנות.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה (סרט האימה הטוב ביותר, במאי, שחקנית משנה להולידיי, מוזיקה, אפקטים מיוחדים)

 

 

36. להיות ג'ון מלקוביץ' (ארה"ב, 1999)

במקור: Being John Malkovich

במאי: ספייק ג'ונז

תסריט: צ'רלי קאופמן

שחקנים: ג'ון קיוזק, קתרין קינר, קמרון דיאז, ג'ון מלקוביץ', אורסון בין

 

 

מה קורה כאן: בובנאי חובב בשם קרייג שוורץ מתחיל לעבוד בחברה שמשרדיה נמצאים בקומה 7 וחצי. הוא מכיר שם עובדת בשם מקסין שלא מחבבת אותו, אבל מוכנה לסבול את נוכחותו. באחד הימים, קרייג מגלה במקרה פתח בקיר המוביל אל תוך ראשו של השחקן ג'ון מלקוביץ'. מי שזוחל לתוך הפתח, יכול לראות את העולם דרך עיניו של מלקוביץ' לזמן קצר, בטרם יפלט החוצה לצד כביש בניו ג'רזי. קרייג ומקסין מחליטים לנצל את הפוטנציאל העסקי שבשער המסתורי, מה שמוביל להתערבות ישירה בחייו של מלקוביץ' ולמשולש (מרובע?) אהבה שכולל גם את לוטי, אשתו של קרייג.

למה הסרט הזה ברשימה: להיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד הסרטים בעלי העלילה המקורית ביותר שנתקלתי בה. יש בו מקום גם למוזרות לא מציאותית וגם לדיונים על מגדר ברמה שהייתה נדירה עדיין באותה תקופה. זה אחד מסרטי סוף המילניום שיצאו בשנת 1999 ומצאו בית חם בקרב הקהל שגלה התעניינות מוגברת בניו אייג', מתוך איזו תחושה שסוף האלף ואימת באג אלפיים המתקרב, יביאו לשינוי משמעותי באופן בו אנו תופסים את המציאות. הם טעו, אבל יצאו מזה כמה סרטים משובחים ולהיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד מהם. זה שיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי ספייק ג'ונז והתסריטאי צ'רלי קאופמן, שלשניהם זו הייתה ההתנסות הראשונה ביצירת סרט קולנוע. ג'ונז היה במאי קליפים ופרסומות מוכר ומוערך, כך שהאתגרים הכרוכים ביצירת מציאות הנראית דרך עיניו של שחקן חצי מוכר (מלקוביץ' למעשה נעשה מפורסם יותר אחרי צאת הסרט מאשר לפניו), היו מסוג הדברים שהוא רגיל לשבור את הראש לגביהם. כפי שידוע כיום, ג'ונז הוא הרגוע מבין השניים וקאופמן, שהפך מאז לאחד התסריטאים הידועים בהיסטוריה, הוא זה שנוטה לסבך דברים ולאתגר את שותפיו לעבודה. ג'ון קיוזק וקתרין קינר מציגים כימיה מעולה על המסך וגם מלקוביץ' וקמרון דיאז, שלרוב נוטים להופעות מוגזמות, רוסנו כאן למידה הרצויה. זה אחד הסרטים הראשונים שנחשפו לקהל רחב ועסקו ברצינות בשאלת ההבדל בין מגדר לבין המין המיוחס בעת הלידה, במקרה הזה בעקבות התנסות מגוף ראשון בחילופי זהות. ככל שהכניסות לראשו של מלקוביץ' נעשות תדירות, כך גם החקר של הדמויות את עצמן. קרייג מתגלה כאגואיסט חסר מצפון, לוטי כחולמנית שזקוקה להדרכה, ומקסין כמניפולטורית שהולכת תמיד עם הצד המנצח. אצל קאופמן, נדיר שמישהו יוצא צדיק, אבל תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. יחד עם היצירתיות החזותית של ג'ונז, שהראה את יכולותיו גם בלי קאופמן ב"ארץ יצורי הפלא" ו"היא", התוצאה היא קומדיה פסיכולוגית על אנשים שצריכים לזנוח את נקיפות המצפון מאחור בכדי להגיע למשהו בחייהם.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לקינר, תסריט מקורי), מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי או מוזיקלי, שחקנית משנה לדיאז, שחקנית משנה לקינר, תסריט), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד ל-3 פרסי גילדת השחקנים (אנסמבל, דיאז, קינר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס הקולנוע של MTV לבמאי חדש, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review.

 

 

35. מרי פופינס (ארה"ב 1964)

במקור: Mary Poppins

במאי: רוברט סטיבנסון

תסריט: דון דה-גריידי, ביל וולש

שחקנים: ג'ולי אנדרוז, דיק ואן דייק, דיוויד טומלינסון, גליניס ג'ונס, קרן דוטריס, מתיו גרבר, הרמיוני באדלי, אד וין

 

 

מה קורה כאן: בלונדון של תחילת המאה ה-20, משפחתם של בנקאי מרובע וסופרג'יסטית חייכנית, מחפשת אומנת חדשה לילדיהם ג'יין ומייקל. הילדים מנסחים בעצמם מודעת חיפוש לאומנת המושלמת, אותה האב קורע ומשליך לאח. עם זאת, המודעה עדיין מגיעה למרי פופינס, אומנת קסומה המרחפת בעזרת מטריה, שרה עם קול של מלאך, מצוידת בתיק בעל קיבולת אינסופית ויודעת לקפוץ לתוך ציורים כאילו היו חלק מהעולם האמיתי. בקיצור, היא מושלמת מכל בחינה. מרי לוקחת את ג'יין ומייקל למפגשים עם ברט, המצייר על מדרכות, הדוד אלברט שמרחף מרוב צחוק, חבורה של מנקי ארובות מרקדים ועוד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם רוצים לבחור סרט אחד ולהגדיר אותו כעל-זמני, זה חייב להיות מרי פופינס. סרט לכל המשפחה שאהוב גם על ילדים וגם על מבוגרים, מתרחש בתקופה שהיא בו זמנית תמימה (לפני מלחמת העולם הראשונה) ואפלה (חלוקה מעמדית ושמרנות מכתיבות את חיי היומיום), מלא שירים אהובים שעומדים במבחן הזמן ואיכשהו, רבים מהאפקטים עדיין נראים ממש טוב, אפילו שעברו כבר 55 שנים. וולט דיסני נאבק במשך שנים להפיק את הסרט הזה, אחד האחרונים בהם היה מעורב ישירות לפני מותו. הוא ידע שיש פה פוטנציאל למשהו גדול באמת שדורות של צופים יגדלו עליו, והיה מוכן לרדת על הברכיים כדי לשכנע את הסופרת פי.אל. טרוורס למכור את הזכויות לעיבוד. טרוורס שנאה את התוצאה הסופית, אבל היא בדעת מיעוט. מרי פופינס היא התגלמות הנימוס הבריטי בשילוב הדמיון ההוליוודי וג'ולי אנדרוז המושלמת מכל בחינה עבור התפקיד. אנדרוז התפנתה לצילומים רק לאחר שלא לוהקה לתפקיד אלייזה דוליטל ב"גברתי הנאווה", תפקיד אותו גלמה במקור על הבמה. המפיקים חשבו שאנדרוז אינה שם מספיק גדול בשביל גרסה קולנועית ולהקו את אודרי הפבורן במקומה. אנדרוז זכתה באוסקר על מרי פופינס והפכה לכוכבת בן לילה. הקסם האמיתי של הסרט הוא ביכולת לשלב בין ספקטקל שנועד למסך הגדול, לבין דמויות אנושיות ומרגשות. מר בנקס לומד מההכרות עם מרי לא פחות משילדיו לומדים וברט רב הפעלים אולי זכה ללעג בגלל המבטא הלא אמין של דיק ואן דייק, אבל הוא מתגלה כבן זוג אפלטוני נהדר עבור האומנת הקשוחה. הנכונות של מרי לשבור מדי פעם את הרצינות לטובת הנאה, רק בכדי לחזור ולהיות מקצוענית כאשר נדרש, היא ביטוי לאופן בו הסרט נהנה להיסחף להרפתקאות קטנות וצבעוניות, אבל מקפיד לא לאבד את הראש ולהישאר ממוקד בדמויות ובאווירה היחודית סביבן.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (שחקנית ראשית לאנדרוז, עריכה, אפקטים חזותיים, פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 8 (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית ראשית בסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

34. מסע הכזבים של ביל וטד (ארה"ב, 1991)

במקור: Bill & Ted's Bogus Journey

במאי: פיט יואיט

תסריט: כריס מתסון, אד סולומון

שחקנים: אלכס וינטר, קיאנו ריבס, ויליאם סדלר, ג'וס אקלנד, ג'ורג' קרלין, פרנק ולקר

 

 

מה קורה כאן: ביל אס. פרסטון, אסקווייר וחברו טד "תאודור" לוגן הם מנהיגי להקת הרוק ויילד סטליונז. לאחר שבסרט הקודם למדו שהם עתידים להיות המייסדים של חברה אוטופית הבנויה סביב אהבה לרוק ולהיות מצוינים זה אל זה, הם מתכוננים כעת לקראת קרב הלהקות שאמור לסלול את דרכם לפרסום עולמי. צ'אק דה-נומולוס, פושע מהעתיד שמתעב את כל מה שביל וטד מייצגים, שולח אל ההווה כפילים רובוטים של השניים שרוצחים אותם ותופסים את מקומם. ביל וטד צריכים לחזור מן המתים, דרך הגהנום וגן עדן, על מנת להציל את בנות זוגם, את הלהקה (שמורכבת למעשה מהם ומבנות זוגם) ולנצח בקרב הלהקות לפני שהרובוטים המרושעים מהעתיד יהרסו הכל.

למה הסרט הזה ברשימה: הסרט הראשון, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", היה לשובר קופות מפתיע וקאלט מיידי בארצות הברית. בישראל, זהו דווקא סרט ההמשך שהכיר לקהל את צמד הרוקרים המרבים לנגן על גיטרת אוויר כשהם חשים אושר. למרות שמסע הכזבים התקבל בזמן אמת בקרירות ביחס לקודמו, הוא היותר מוצלח בעיני. זה סרט שנשען על רפרנסים תרבותיים ומשפטים קליטים ובו זמנית גם על הגות פילוסופית ותאולוגית מעמיקה, לצד נגיעות של פיזיקה מתקדמת. הבדיחה המנחה את הסרט היא שגיבוריו נראים טיפשים ושקועים בעצמם, אבל הם בעצם מבינים רעיונות מורכבים במיוחד ומגיבים בצורה רגועה למצבי משבר חסרי תקדים. הם צריכים לגבור על המוות (ויליאם סדלר במחווה ל"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן), לעבור את הגהנום האישי של כל אחד מהם, לעלות לגן עדן בחיפוש אחר גאון טכנולוגי וכל זה בלי להתרגש יותר מדי, אבל גם בלי לזלזל בגדולתו של הרגע. הם צורחים בבהלה בזמן נפילה לתהום, אבל אז מפסיקים ומעבירים את הזמן במשחק ניחושים כי עוד לא נחתו. ביל וטד הם אולי המודל לחיקוי עבור צוותים קומיים שבאו אחריהם, כמו הארי ולויד, ג'סי וצ'סטר ובערך כל צוות השחקנים של סדרת הנגאובר, אבל הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם. היא גם לא על חשבון הקהל, שנהנה מכך שהאינטליגנציה שלו למעשה מוחמאת בידי תסריטאים שמאמינים ביכולתו לקלוט הומור מתוחכם במסווה של ראשי-אוויר. ביל וטד הם פרודיה על רוקרים משנות השמונים ותחילת התשעים, בדיוק כמו אלה שעליהם מבוסס "עולמו של ויין", שיצא שנה לאחר מכן. כמו ביל וטד, גם ויין וחבריו משלבים בין הומור ילדותי של מעריצים חסרי תחכום, לבין שבירת קיר רביעי, מחוות לגדולי תרבות הפופ והתיחסויות מזדמנות לסרטים אחרים. ההבדל הוא שמסע הכזבים הרבה יותר מהודק כסרט, לא רק ביחס ל"עולמו של ויין" (שהוא בעצמו קומדיה מעולה ופורצת דרך), אלא גם ביחס לשאר הקומדיות המבוססות על טמבלים שנקלעים להרפתקאות לא שגרתיות. מסע הכזבים הולך רחוק יותר עם העלילה, תוך שהוא שומר על הדמויות הראשיות חביבות וטובות לב. כמובן שכמות נדיבה של בדיחות לא מזיקה. חלקן עובדות יותר וחלקן פחות, אבל יש מספיק מהן בשביל שלא תעבור סצנה אחת בלי רגע של צחוק.

פרסים בולטים: זוכה פרס האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן משנה (סדלר)

 

 

33. ממזרים חסרי כבוד (ארה"ב/גרמניה, 2009)

במקור: Inglourious Basterds

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף ואלץ, בראד פיט, מלאני לורן, דיאן קרוגר, דניאל בריהל, אלי רות', מייקל פסבנדר, טיל שווייגר, בי.ג'יי. נובאק

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, ממנה צבא ארצות הברית יחידה בשם "הממזרים", המורכבת מחיילים ממוצא יהודי שמטרתם להסתובב בצרפת הכבושה ולהטיל אימה על הכוחות הנאצים. במקביל, מתכננת שושנה דרייפוס, יהודיה החיה בפריז בזהות בדויה, לנקום בראשי המשטר הנאצי על ידי גרימת שריפה בבית הקולנוע אותו היא מנהלת. האחראי על האבטחה, האנס לנדה, הוא צייד יהודים שהורה על הריגת משפחתה של שושנה לפני מספר שנים, אולם רחם עליה ואפשר לה לברוח. הסיפורים מצטלבים כאשר גם הממזרים מקבלים הוראה להתנקש בצמרת השלטון הנאצית על מנת להביא לסופה של המלחמה.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון, במיוחד בסגנון של סרג'יו לאונה ועם פסקול מקורי של אניו מוריקונה. הוא זכה לעשות את זה, אבל רק אחרי שערך ניסוי כלים בממזרים חסרי כבוד. סצנות ארוכות שבונות מתח לאט לאט, עד לנקודת אין-חזור, הן מה שמבדיל את ממזרים מסרטיו הקודמים של טרנטינו. יש לו סבלנות והוא מבהיר זאת כבר מסצנת הפתיחה, בה צייד היהודים מבקר בחוה מבודדת וגולל בהדרגה את הסיבה האמיתית לבואו. זה קורה גם במהלך ארוחה בה נידונים סידורי האבטחה של הקולנוע, בתחקור השחקנית המעורבת בקונספירציה ובמיוחד במשחק ניחושים בין הממזרים לבין חיילים גרמניים במהלכו הנסיון לנחש לפי רמזים מה השם הכתוב על פיסת נייר, הולך ומתגבש לנסיון לנחש מי באמת האדם היושב לשולחן. כשטרנטינו סבלני, הוא גם מסוגל להיות אלים יותר מבלי להתנצל, כי האלימות היא פורקן שמגיע בתום ההמתנה. מרוב שהמתח נבנה, יש משהו משחרר בלראות איך העימות נגמר. הופעות מדהימות של כריסטוף ואלץ, מלאני לורן ודיאן קרוגר רק מוסיפות לאמינות של דמויות שלפחות חלק מהזמן, מתנהגות בצורה מוקצנת בכוונה. ממזרים חסרי כבוד הוא גם הנקודה על ציר הזמן בה היקום הסינמטי של טרנטינו סוטה מציר הזמן שלנו ומתחיל מציאות חלופית. "היו זמנים בהוליווד" המשיך את הציר החלופי לגרסה אלטרנטיבית משלו לארועים שעצבו את העולם כפי שאנו מכירים אותו. בצעד זה, טרנטינו נתן משמעות נוספת לכל סרט שעשה לפני ואחרי ממזרים חסרי כבוד. תוך כדי שימוש בגישה סיפורית אותה כנה "ג'וספלויטיישן", המציגה עולם בו יש ליהודים כח מאזן מול רודפיהם, טרנטינו מוותר במופגן על הבושה ומשכתב את ההיסטוריה לפי הכללים שלו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (ואלץ) ומועמד לשבעה נוספים (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרסי גילדת השחקנים לשחקן המשנה ולצוות השחקנים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב

 

 

32. להיות שם (ארה"ב, 1979)

במקור: Being There

במאי: האל אשבי

תסריט: יז'י קושינסקי

שחקנים: פיטר סלרס, מלווין דאגלס, שירלי מקליין, ג'ק וורדן

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהזקן שהעניק לו קורת גג נפטר, נשאר צ'אנס הגנן לבד בבית הגדול. הוא נאלץ לעזוב כאשר הבית נמכר, אולם צ'אנס אינו אדם חכם ומעולם לא נחשף למציאות שבחוץ פרט לצפיה בטלוויזיה. בעודו משוטט ברחובות, הוא נפגע ממכוניתה של איב ראנד, שמיד מציעה לקחת אותו לבדיקה אצל הרופא הפרטי של בעלה, בתקווה למנוע תביעה משפטית. מר ראנד הוא מיליונר הגוסס ממחלה ובעל השפעה בחוגים הכלכליים והפוליטיים הגבוהים ביותר. מאחר וצ'אנס לובש את בגדיו של הזקן, הזוג ראנד מניח שהוא בעצמו אדם עשיר ומבין את שמו בטעות כצ'ונסי גארדנר (במקום Chance the gardner). צ'אנס הופך לבן בית אצל חבריו החדשים, כאשר עוד ועוד אנשים משתכנעים כי הדיבורים הרבים שלו על גינון וציטוטים מהטלוויזיה הם דברי חכמה שכל האומה צריכה להקשיב להם בזמן של משבר אמון בכלכלה ובמנהיגות האמריקאית.

למה הסרט הזה ברשימה: לכאורה, אין דרך פשוטה יותר לייצר סאטירה מאשר לגרום לאדם רפה שכל להישמע כמו פוליטיקאי ממולח. "פורסט גאמפ" הוכיח 15 שנים לאחר מכן שזה עדיין עובד ולא במקרה, גם שם התקופה בה מקשיבים לפורסט היא זו שבה הציבור האמריקאי צמא לכיווני מחשבה רעננים ופתוח לרעיונות לא קונבנציונליים ולגורואים מזדמנים. למעשה, העובדה שדונלד טראמפ הצליח להיבחר לנשיאות דרך שילוב של שיטת אלקטורים מיושנת וגישה שבזה לאינטלקטואל, מראה שלא הרבה השתנה בארבעת העשורים שחלפו מאז להיות שם צולם. הסרט הוא כמו קפסולת זמן המתעדת דרך שידורי הטלוויזיה את מגוון התוכן המוצע באותה שנה, תוך הדגשת הריקנות והנכונות של אנשים לחזור כמו תוכים אחר סלוגנים פשוטים והצעות ללא כיסוי. בקריירה היחסית קצרה שלו כבמאי, האל אשבי הספיק לחקור את אמריקה של שנות השבעים לא מעט, תוך שהוא מבקר את הערכים המיושנים של מיליטריזם ותפיסה מעמדית, ובו זמנית מביע הרבה אהבת אדם. צ'אנס, בגילומו של פיטר סלרס המצוין, לא מבין עד כמה מורכב העסק אליו נכנס, או למה כולם מתעניינים פתאום במה שיש לו לומר. הוא גנן וזה התחום היחיד שהוא מבין בו., אבל לאחרים הוא הדבר הגול הבא. זה לא מונע ממנו לנסות ולתקשר עם חברים חדשים, או לענות על שאלות, הוא פשוט לא מודע להשפעה שיש לכל מילה שלו. התרחיש לא לחלוטין אמין, אבל יותר מנרמז שהבידוד בו צ'אנס חי עד ליציאה הראשונה שלו מחוץ לבית, הביא לכך שאין שום הוכחה שהוא אינו מה שטוענים שהוא. אין הוכחה שהוא אסטרטג מבריק, אבל גם אין ראיות לכך שהוא משהו אחר. היחידה שאומרת משהו על כך היא סוכנת הבית השחורה שעבדה בבית של הזקן וגם היא בעיקר רואה פה הוכחה לכך שכל אחד יכול להצליח באמריקה, בתנאי שהוא לבן.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקן משנה (דאגלס) ומועמד לאוסקר לשחקן ראשי (סלרס), זוכה בשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן ראשי בסרט קומי או מוזיקלי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקן ראשי, נבחר בשנת 2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

31. המפיקים (ארה"ב, 1967)

במקור: The Producers

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס

שחקנים: זירו מוסטל, ג'ין ויילדר, לי מרדית, קנת מארס, דיק שון, כריסטופר יואיט

 

 

מה קורה כאן: מקס ביאליסטוק הוא מפיק בברודוויי שנמצא בתקופה של מצוקה יצירתית וכלכלית. כאשר רואה חשבון בשם לאופולד בלום מגיע לעבוד אצלו, מתברר שהכשלון האחרון שמקס הפיק הניב רווח בגלל האמונה של המשקיעים כי המחזה לא הכניס כסף. זה נותן למקס רעיון והוא משכנע את בלום להצטרף אליו כמפיק של מחזה שיהיה כשלון בטוח, על מנת להתעשר ממכירה מוגזמת של אחוזים למשקיעים שלא ידרשו כסף בחזרה. השניים מחפשים מחזה גרנדיוזי שאף אחד לא ירצה לראות ונתקלים ב"אביב להיטלר", מחזמר על הפירר שמבקש לנקות את שמו ולהציגו כגיבור לא מובן. ביאליסטוק ובלום יוצאים למצוא את הבמאי הגרוע ביותר והשחקן הגרוע ביותר, שיצטרפו להפקה של המחזה הגרוע ביותר.

למה הסרט הזה ברשימה: זהו הסרט הרביעי של מל ברוקס ברשימה ובניגוד לשלושת האחרים, לא מדובר בפרודיה. ברוקס עבד לפני כן רק בתאטרון ובטלוויזיה והחליט לביים את הסרט בעצמו כדרך לחסוך עלויות. הרבה מפיקים אמיתיים דחו את התסריט מתוך חשש שהקהל לא ירצה לראות את היטלר מוצג באור קומי (למרות שהיטלר הוא רק דמות במחזה בתוך הסרט), כך שחלק ניכר מהתקציב הושג בזכות משקיע פרטי. יצא שחבורה של יהודים, ברוקס על התסריט והבימוי, גלזייר על ההפקה, וולפסון ולווין על המימון, ויילדר ומוסטל בתפקידים הראשיים, הפכו לא רק את היטלר למושא ללעג, אלא גם את כל האוהדים שלו שנים לאחר שגרמניה הנאצית הובסה במלחמה. זה לא נעצר שם. ההשראה לסיפור הגיעה ממספר מפיקים שברוקס הכיר בחיים האמיתיים ובעודו משתעשע עם השם "אביב להיטלר", יצא סאטירה על עסקי השעשועים, עם דגש על הצד העסקי שבהם. הסרט הזה היה יכול להפוך לאסון, במיוחד כל עוד ברוקס התעקש לשמור על השם המקורי. הביקורות היו מעורבות וההכנסות בקושי כיסו את עלויות ההפקה. עם זאת, המפיקים הפך לאורך השנים לאחת הקומדיות המוערכות של המאה ה-20 ואף עובד מחדש כמחזמר שובר קופות. אחת הסיבות לשינוי הגישה כלפי הסרט היא שזה היה הסרט הראשון שברוקס ביים והמבקרים והקהל עוד לא הכירו בזמנו את הסגנון היחודי שלו. כחובב סרטים מצוירים, הדמויות מאופיינות כקריקטוריסטיות והומור סלפסטיק משחק תפקיד לצד משפטים מתוחכמים יותר. זירו מוסטל הונחה לשחק בצורה מוגזמת, מה שבעיני הביא להופעה קומית מרהיבה, אבל נתפס בזמן אמת כבזבוז של שחקן מוכשר. בסופו של דבר, אוהדיו של הסרט קבעו את הטון והוא זכה להכרה כנקודת המוצא לאחת הקריירות המשפיעות והמצליחות בתולדות הקומדיה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט מקורי ומועמד לאוסקר לשחקן משנה (ויילדר), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 1996 לשימור בידי ספריית הקונגרס

100 הגדולים: מקומות 50-41

50. טריינספוטינג (בריטניה, 1996)

במקור: Trainspotting

במאי: דני בויל

תסריט: ג'ון הודג'

שחקנים: יואן מקגרגור, ג'וני לי מילר, יואן ברמנר, קווין מק'קיד, רוברט קרלייל, קלי מקדונלד, פיטר מאלן

 

 

מה קורה כאן: רנטון, בחור סקוטי בן 26, מחליט לנצל תקופת יובש בכדי להתנקות מסמים ולפתוח דף חדש. עם זאת, הוא מגלה שקשה מאוד להשתחרר מההתמכרות ומתפתה לחזור אליה דרך חבריו: סיק בוי התחמן, ספאד טוב הלב והפשוט, טומי שנשאר נקי מסמים עד לרגע של משבר, ובאגבי שאינו משתמש בהרואין, אבל שותה הרבה יותר ממה שאדם בעל פתיל קצר כשלו אמור. לאחר שנסיון ההתנקות הראשון לא עובד, רנטון נופל מחדש, עד שנדרשת התערבות של גורם חיצוני.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה אנשים חושבים שטריינספוטינג הוא סרט על סמים, אבל הוא עוסק ברובו בהתמכרות אחרת לגמרי: בחיים המוכרים. רנטון לא סתם פותח את הסרט עם נאום על בחירה בחיים. בהתחלה נדמה שהוא מתכוון רק לבחור בחיים נקיים על פני הסמים, אבל ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר שהדבר שבאמת מונע ממנו להגשים את עצמו ולפתוח דף חדש אלה האנשים בקרבתו. ארבעת החברים שלו הם השפעה רעה ושלושה מהם הורסים בצורה אקטיבית את הנסיון של רנטון למצוא חיים חדשים. הם טפילים שרוצים שיהיה כמותם במקום לאפשר לו להחליף מסלול. הסמים הם אכן חלק משמעותי מהעלילה וסצנות הטריפ ונסיונות הגמילה הן בין הטובות ביותר שדני בויל ביים בכל הקריירה שלו. עדיין, המסר הוא מעבר לכך. סמים זה רע, אבל לא כל סם הוא כזה שנצרך בצורה פיזית. יואן מקגרגור, לפני שהתחיל להיתקע בטייפקאסט של הבחור הנחמד, מצוין בתור רנטון שכמה שינסה לברוח, תמיד ירדפו אותו שדים שאסף לאורך הדרך. סרט ההמשך שיצא 21 שנים לאחר מכן, אמנם נסה לשים יותר דגש על התמכרות לעולם בו גדלים, אבל נעדר את היצירתיות והשליטה חסרת התקדים בקצב שבויל הפגין ב-1996. שלוש שנים לפני ש"מועדון קרב" הפך את העריכה הקליפית ושבירת הקיר הרביעי לחלק בלתי נפרד מהקולנוע המודרני, טריינספוטינג עשה זאת ביעילות דומה, עם יכולת מרשימה להפוך סיוטים וטריפים לחיים על גבי המסך.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, זוכה פרס באפטא לתסריט מעובד, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, מועמד לפרס MTV להופעה פורצת דרך (יואן מקגרגור)

 

49. הגשר מעל הנהר קוואי (בריטניה/ארה"ב, 1957)

במקור: The Bridge on the River Kwai

במאי: דיוויד לין

תסריט: קארל פורמן, מייקל וילסון

שחקנים: אלק גינס, ססואה הייאקאווה, ויליאם הולדן, ג'ק הוקינס

 

 

מה קורה כאן: במהלך מלחמת העולם השניה, נתפסת קבוצה של חיילים בריטיים ונשלחת למחנה שבויים בתאילנד. מפקד המחנה היפני מעניש בחומרה כל נסיון בריחה או התקוממות, אולם רוחם של הבריטים לא נשברת. לוטננט קולונל ניקולסון מבין כי עליו לשמש דוגמה לחייליו וממשיך להתעקש שלא לשלוח את אנשיו לעבודות פרך בבניית גשר הרכבת מעל הנהר קוואי. כאשר ניקולסון וחייליו מסכימים בכל זאת להשתתף בבניה, הם מחליטים לעשות זאת על הצד הטוב ביותר על מנת להראות ליפנים שאין תחרות למוסר עבודה וסטנדרטים בריטיים. במקביל, אסיר אמריקאי שנמלט מהמחנה, נשלח לשם מחדש על מנת לפוצץ את הגשר בטרם יוכל לשמש את הצבא היפני לתגבור כוחותיו.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין כל הסרטים שנוצרו בכדי לקדם מסר אנטי-מלחמתי, הגשר על הנהר קוואי הוא אולי החכם ביותר. הסרט מציג את המלחמה כעניין של כבוד שאינו נפתר באמצעות הגיון, אלא דרך ניפוח אגו ונסיון להראות מי יכול להרשים יותר. בעוד קיים צד שלישי שמנסה לנהל את המערכה בצורה פרקטית ולהשיג מטרות ארוכות טווח, היפנים והבריטים משתפים פעולה אך ורק מתוך רצונם של הבריטים להיות המוצלחים ביותר, כאילו הם עדיין אימפריה שכובשת עמים פרימיטיבים ומלמדת אותם על נפלאות הטכנולוגיה והמחשבה. כמובן שהגישה הזו היא אבסורדית והשינוי שעובר ניקולסון הוא כולו ביקורת על רצונו של המערב לחנך את שאר העולם, גם כאשר המחנך נמצא בעצם בעמדת נחיתות. החיילים הבריטים המוחזקים בכלובים בידי כח צבאי עדיף ונלקחים לבנות גשר על פי תכנון יפני, עדיין מתנהגים כאילו עליהם לשמש אות ומופת לפראים סביבם. לא חשוב שניקולסון מתפלש בבוץ, או לכוד בתוך צינוק בחום לוהט, הוא עדיין רואה עצמו כבן התרבות שהיה בבית. את התסריט לסרט כתבו קארל פורמן ומייקל וילסון, שלא קבלו עליו קרדיט בזמן אמת מכיוון שנכללו ברשימה השחורה של קומוניסטים ותומכיהם שלא הורשו לעבוד בהוליווד. עמדותיהם האנטי-קפיטליסטיות בהחלט ניכרות בסרט, הרואה בהשתלטות המערב סוג של אובססיה שעלולה להמיט אסון. כמובן שלא מדובר דווקא בהתנגדות לכוחו של המערב, אבל הספר עליו התסריט מבוסס נכתב במהלכה של מלחמת קוריאה, הנחשבת לעימות הצבאי הגדול הראשון של המלחמה הקרה. בעוד הגשר על הנהר קוואי אינו מסמפת בגלוי את אחד הצדדים הלוחמים, הוא מציג את הקצינים כאנשים שמונעים מתוך אינטרס לשנות את הסביבה ולהראות את כוחם בתחרות מזויפת, אשר בה הם למעשה משתפים פעולה לרעת העולם החופשי. באופן אירוני, דווקא האמריקאי בסרט הוא האנרכיסט שנשלח למשימה למען טובת הכלל. משימה שאמורה למוטט את המפעל האדיר ששני יריבים משתפים פעולה על מנת להשלימו בזמן.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן ראשי לגינס, תסריט מעובד, צילום, עריכה, פסקול מוזיקלי), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה), זוכה 4 פרסי באפטא (סרט מכל מקור, סרט בריטי, שחקן בריטי, תסריט בריטי), זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה, זוכה 4 פרסי National Board of Review (סרט, בימוי, שחקן ראשי לגינס, שחקן משנה להייאקאווה), נבחר בשנת 1997 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

48. תעלת בלאומילך (ישראל, 1969)

במאי: אפרים קישון

תסריט: אפרים קישון

שחקנים: בומבה צור, ניסים עזיקרי, מרים גבריאלי, אבנר חזקיהו, זהרירה חריפאי, שרגא פרידמן, שייקה אופיר, גבי עמרני, אורי זוהר

 

 

מה קורה כאן: חולה נפש נמלט ממוסד סגור וגונב פטיש אוויר. הוא נעצר באמצע רחוב אלנבי בתל אביב ומתחיל לקדוח. כאשר שוטר מנסה לברר את פשר המהומה בכביש, הוא מניח בטעות כי מדובר בעובד עירייה ומעניק לו סיוע כנדרש בחוק. ככל שהחפירות מתמשכות, כך השכנים נעשים חסרי סבלנות ופקידים בכירים בעיריית תל אביב-יפו מנסים להבין מי אחראי לפרויקט ולמה הוא מנסה לקחת את כל הקרדיט לעצמו. רק עובד זוטר בשם יחזקאל ציגלר חושד שאותו קודח מסתורי פועל על דעת עצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: אפרים קישון היה אולי גדול הסטיריקנים הישראלים, לא רק של דורו, אלא של כל הדורות שלפניו ואחריו. בתעלת בלאומילך, הוא הפך גם לבמאי גדול. אחרי ניסויי כלים עם "סאלח שבתי" ו"ארבינקא", קישון הגיע לסרטו השלישי עם מספיק ידע קולנועי בכדי להרים הפקה בסדר גודל שטרם נראה בארץ ולמען האמת, גם לא ממש נראה מאז. קטע שלם מרחוב אלנבי נבנה מחדש באולפני הרצליה על מנת שצוות ההסרטה יוכל לעשות בו כרצונו ולראשונה בתולדות המדינה, היה ניתן להפוך חזון קולנועי בסטנדרטים הוליוודיים למציאות. קישון תוקף כאן את האויב החביב עליו, הבירוקרטיה. במקרה הזה, הוא מראה עד כמה היא מסוכנת אפילו כשאינה משחקת תפקיד בפועל. לפי המציאות של תעלת בלאומילך, הבירוקרטיה בעיריית תל אביב-יפו (וכמשל, בישראל כולה) כל כך מסורבלת ומציקה, שאנשים מתקשים להאמין שמשהו נעשה בלעדיה. משוגע עם קבלות חופר בורות באמצע אחד הכבישים העמוסים בעיר, אבל כולם מניחים שיש לכך מטרה ושמישהו בוודאי נתן הוראה ויודע מה אמור לקרות ומהו תאריך היעד. ככל שפקידי העירייה וגם ראש העיר עצמו מתעסקים בנושא, ככה הם משנים את דעתם שלא מדובר במפגע, אלא במשהו שכל אחד מהם רוצה חלק בהצלחה שלו, גם אם אינם בטוחים מה מוגדר כהצלחה במקרה הזה. התלונות מצד אזרחים לא משנות וכשציגלר התמים מבין שנעשתה תקלה, אסור לא לספר על כך לאיש, כדי שלא ידעו שהעירייה מסוגלת לפשל. קישון הקדיש את חייו הבוגרים לתלונות שנונות נגד הממסד. זה אלץ אותו להימלט מהונגריה מולדתו אחרי שהרגיז את האנשים הלא נכונים, וגם בארץ העניק לו יחס שלילי מצד המקורבים לשלטון. למרבה המזל, בישראל תמיד הייתה לו גישה לקהל. בלי להנמיך את השפה או להתפשר על הומור קל מדי, קישון לא ירד אל העם, אלא הזמין את העם לעלות אליו לכוס תה והתמרמרות משותפת על האנשים שמנהלים לכולנו את החיים, גם בלי שבקשנו. תעלת בלאומילך הוא הנקודה בה הצליח בכך בצורה הטובה ביותר לדעתי, בלי פשרות ועם הרבה הומור שמחזיק מעמד לאורך שנים.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בשפה זרה

 

47. פורסט גאמפ (ארה"ב, 1994)

במקור: Forrest Gump

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: אריק רות'

שחקנים: טום הנקס, רובין רייט, גארי סיניס, סאלי פילד, מיקלטי ויליאמסון, היילי ג'ואל אוסמנט

 

 

מה קורה כאן: פורסט גאמפ נולד לאם חד-הורית באלבמה באמצע המאה ה-20. הוא בעל אינטליגנציה נמוכה מהממוצע ופגם מולד בברכיים, מה שהופך אותו למושא ללעג בעיני הסביבה. הילדה היחידה שמוכנה לדבר איתו היא ג'ני והשניים גדלים כחברים הכי טובים, עד שסיום התיכון שולח אותם למסלולים שונים משמעותית. פורסט הופך לשחקן פוטבול בקולג', משרת במלחמת וייטנאם ומקים חברה לדיג חסילונים, בעוד ג'ני חולמת להיות זמרת, נעשית היפית, מסתובבת עם פנתרים שחורים ונעלמת לפורסט בכל פעם שהוא חושב שהצליח לחדש את הקשר איתה. דרך סדרה של צרופי מקרים, פורסט מעורב בארועים היסטוריים מפורסמים ומשפיע על דמויות מוכרות בין שנות החמישים לשנות השמונים המוקדמות. למרות זאת, הוא נותר אדם צנוע ודי אלמוני שמסוגל לספר את סיפורו לזרים בעודו ממתין לאוטובוס.

למה הסרט הזה ברשימה: תאור העלילה מדגיש עד כמה פורסט גאמפ הוא סרט שחייב לקלוע בכל הנקודות שבדרך. אסור לא לפספס, אחרת יהפוך לקיטשי מדי, או ליותר מדי לא הגיוני. הקסם של הסיפור נובע משילוב בין ההשפעה הלא מודעת של פורסט על ההיסטוריה והחיפוש המתמשך אחר ג'ני, לבין ההבנה של הצופה מה באמת קורה. אנשים יכולים לגנוב ממנו רעיונות כי הוא לא מבין את הקונספט של זכויות יוצרים. היחסים עם ג'ני משחקים לא פעם על הגבול שבין אהבת אמת לבין ניצול, אבל פורסט לא מרגיש מנוצל, כי הוא רואה הכל בצורה פשוטה יותר. זה מרשים לראות את טום הנקס בתפקיד הראשי בתור מישהו שעד לתהפוכות קיצוניות בתפיסת העולם של אומה שלמה, מבלי שעזב ברוחו את הבית של אמו באלבמה. הוא מבין שג'ני שונאת את אבא שלה, אבל לא מבין שהדבר נובע מהתעללות מינית. הוא מבין שמלחמה זה דבר קשה, אבל אין לו מושג למה הוא נלחם, זה פשוט משהו שעושים. רוברט זמקיס ואריק רות' עשו בחירה חכמה בכך שלכל אורך השרות הצבאי של פורסט, המצלמה לא קולטת אותו יורה באף אחד. למעשה, בכלל לא רואים חיילי אויב, רק את היריות שלהם. עם זאת, אנחנו רואים את פורסט מסכן את חייו על מנת להציל אחרים. זו הרוח של פורסט גאמפ, הוא פועל מתוך תחושה מאוד בסיסית של מה שנכון ולא נכון, בזמן שכולם מסביב מתעסקים בפוליטיקה, בשנאה, במין ובנסיונות להתעשר. פורסט לא צריך את הדברים האלה, הוא רק רוצה את ג'ני ולדאוג למי שסביבו. אפילו שצופה חיצוני יראה שג'ני רחוקה מלהיות המלאך שפורסט רואה, זה לא משנה לסיפור, כי הכל מוצג מנקודת מבטו של פורסט. כשהוא מתאר פגישה עם ג'ון פ. קנדי ואז אומר "כמה שנים אחר כך, מישהו ירה בנשיא הנחמד הזה", הוא מתמצת את אחת הטרגדיות הכי רוויות קונספירציות בתולדות העולם המערבי לכדי משפט פשוט שמציב את הארוע בפרופורציה שונה. הסרט פורסט גאמפ מצליח להיות בו זמנית סטירה על אמריקה ועל הסובייקטיביות של ההיסטוריה, וגם להיות סיפור מרגש על אדם שהצליח כנגד כל הסיכויים בכך שתמיד היה מוכן לעמוד לצד חברים ומשפחה.

פרסים בולטים: זוכה 6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן ראשי להנקס, תסריט מעובד, עריכה, אפקטים חזותיים), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן ראשי בדרמה), זוכה פרס באפטא לאפקטים המיוחדים, זוכה פרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי, זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, זוכה 3 פרסי National Board of Review (סרט, שחקן ראשי להנקס, שחקן משנה לסיניס), נבחר בשנת 2011 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

46. סודי ביותר! (ארה"ב, 1984)

במקור: Top Secret!

במאים: ג'ים אברמס, דיוויד צוקר, ג'רי צוקר

תסריט: ג'ים אברמס, דיוויד צוקר, ג'רי צוקר, מרטין ברק

שחקנים: ואל קילמר, לוסי גאטרידג', כריסטופר ויליירס, מייקל גוף, ג'רמי קמפ, בילי ג'יי. מיטשל, עומר שריף

 

 

מה קורה כאן: ניק ריברס הוא זמר אמריקאי שחוצה את מסך הברזל על מנת להשתתף בפסטיבל תרבות במזרח גרמניה. ללא ידיעתו של ניק, הפסטיבל הוא סיפור כיסוי לתכנית להשתלט על המערב בעזרת טכנולוגיה אותה פתח המדען הנעדר דוקטור פול פלמונד. כאשר ניק מציל את בתו של פלמונד, השניים מתאהבים וניק נגרר לתוך פעילות מחתרתית לחילוץ הדוקטור וסיכול המזימה המזרח גרמנית.

למה הסרט הזה ברשימה: זו הקומדיה האהובה עלי של ZAZ, השם המקובל לשיתוף הפעולה בין האחים צוקר וג'ים אברמס. אני לא יודע של מי היה הרעיון לשלב בין פרודיה על סרטי ריגול לבין פרודיה על אלביס פרסלי, אבל זה עובד. למרות שהסרט הופק שני עשורים אחרי שיא הקריירה של אלביס, הוא משעשע באותה מידה גם כיום, אולי כי גיבור דמוי אלביס הוא הדבר הכי מערבי שאפשר לזרוק לתוך סרט שמתרחש בדיקטטורה קומוניסטית. ואל קילמר, אז שחקן צעיר ולא מוכר, לוהק לתפקיד בזכות מראה ויכולות ריקוד של רוקסטאר (מה שעזר לו לקבל מאוחר יותר את התפקיד הראשי ב"הדלתות" של אוליבר סטון), לצד היכולת לומר משפטים מטופשים להחריד מבלי לחייך. הוא שובר לבבות נאיבי שיכול להפוך לכוכב פעולה אם צריך, בעוד אויביו הם קריקטורות של פשיסטים גרמנים משלבים שונים של המאה ה-20. בסרט זה, ZAZ מגיעים למגוון הרחב ביותר של בדיחות, החל מחנות ספרים "שבדית" בסצנה שמוקרנת כולה לאחור, גגים חזותיים של כמה שניות וקטעים מוזיקליים מלהיבים שמגחיכים ובו זמנית מצטרפים לאהבה חסרת הגבולות של קהל צעיר לכוכבי פופ. בשלב הזה בהיסטוריה, המלחמה הקרה כבר הייתה בשלבי דעיכה. הסובייטים כבר לא נראו כמו איום כל כך גדול, מה שהביא לשותפיהם לגוש המזרחי, ביחוד במזרח גרמניה, להיות מטרה נוחה ללעג. הם מאיימים ומסוכנים, אבל גם טיפשים ולא יעילים. ניק שורד הרפתקה מסוכנת בזכות שילוב של אלתור, מזל ואנסמבל בלתי נשכח של דמויות משנה. ליוצרים של הסרט ממש לא אכפת מדיוק היסטורי, אז כמובן שכל לוחמי המחתרת הם בכלל צרפתים ושהנבל התככן הוא בריטי. כולם משרתים את המטרה הנעלה שהיא לבדר את הקהל מבלי להכתיב לו סוג מסוים של הומור שצריך להנות ממנו. בעוד אני אוהב גם פרודיות אחרות של ZAZ, סודי ביותר הוא הסרט בו הגיעו בעיני לשיא היצירתיות שלהם.

פרסים בולטים: הסרט האהוב על וירד אל ינקוביק בכל הזמנים. לא באמת פרס, אבל זה מה שהצלחתי למצוא.

 

45. M (גרמניה, 1931)

במקור: M – Eine Stadt sucht einen Mörder

במאי: פריץ לאנג

תסריט: פריץ לאנג, תאה פון הארבו

שחקנים: פיטר לורה, אוטו ורניקה, גוסטב גרנדגנס

 

 

מה קורה כאן: רוצח מסוכן מסתובב ברחובות ברלין. הוא מתקרב אל ילדות המשחקות ללא השגחה, מבטיח לקנות להן משהו ואז חוטף אותן והן לא נראות יותר בחיים. ניתן לזהות אותו בזכות נטייתו לשרוק את "באולמו של מלך ההר". מעבר לכך, אין למשטרה מושג מי האיש או כיצד הוא נראה. בהעדר רעיון אחר, מבוצעות פשיטות משטרתיות לעתים תכופות על מנת לעצור עבריינים מזדמנים לתשאול. הדבר יוצר תסכול בקרב ראשי ארגוני הפשע המחליטים לתפוס בעצמם את הרוצח ולהעמידו למשפט, לפני שיביא עליהם גל מעצרים נוסף.

למה הסרט הזה ברשימה: כשחושבים על סרטים של פריץ לאנג, הנטיה היא הרבה פעמים לדמיין סרט אלם, עם סטים גדולים, סיפור מדע בדיוני ומשל על החיים ברפובליקת ויימאר. לא מצפים ממנו לסיפור פשוט עם מסר ישיר, אבל זה בדיוק מה שעשה ב-M. למרות שהוא עוסק בשאלות מאוד מורכבות, M מבוסס על עלילה פשוטה יחסית ואין לו שום בעיה לפנות ישירות אל הצופים בקריאה שישמרו על הילדים שלהם. הסרט עוסק במידה רבים בשאלת האחריות ובזכות לשפוט. הרוצח שבמרכז הסיפור הוא חולה נפש שאינו שולט במעשיו, אבל הוא נתפס בתודעת הציבור כמסוכן יותר מכל פושע אחר בסביבה, כולל אלה שרוצחים ואונסים מתוך בחירה. הפושעים היותר מבוססים רוצים להיפטר מהאיום החדש, לא כי הם מאמינים בצדק, אלא כי הם מפחדים להיפגע בעצמם. פריץ לאנג מציע כמה אשמים בפרשה, כולל ההורים עצמם שאינם משגיחים כראוי על ילדיהם, אבל נראה שגם הוא לא חושב שיש תשובה אמיתית לשאלת הסמכות. הרי גם רוצח חולה בנפשו הוא עדיין רוצח. הוא אולי לא שולט בעצמו בזמן המעשה, אבל הייתה לו אפשרות להסגיר את עצמו, או לפנות לקבלת עזרה רפואית. בנסיונו לחשוף את הצביעות של המערכת המציבה את עצמה כרשות שופטת שידיה מגואלות בדם, לאנג עדיין מזכיר שאין אשם אחד. לכל אורך הקריירה שלו, הביע הבמאי חשש מעליית שלטון טוטליטרי, אבל הוא בהחלט מפחד גם ממצב בו כולם לוקחים את החוק לידיים. מבחינתו, הורים צריכים להיות קו ההגנה האחרון בין הילד לפגעי העולם וכל התפוררות של הקו הזה, יכול להביא לאסון. האם הייתה בכך גם אמירה הנוגעת לעתידה של גרמניה? קשה לומר, כל יצירה עם שמץ של ביקורת מאותה תקופה נראית בדיעבד כמו שלט אזהרה ענק.

פרסים בולטים: נבחר בידי National Board of Review כאחד מעשר הסרטים הזרים הטובים של השנה

 

44. ממנטו (ארה"ב, 2000)

במקור: Memento

במאי: כריסטופר נולאן

תסריט: כריסטופר נולאן

שחקנים: גאי פירס, ג'ו פנטוליאנו, קארי-אן מוס, מארק בון ג'וניור

 

 

מה קורה כאן: לאונרד שלבי מתגורר בבית מלון ומשוחח עם אדם מסתורי בטלפון. הוא מספר לו כיצד הוא מחפש את ג'ון ג'י, שאנס ורצח את אשתו. הבעיה של האלמן חדור הנקמה היא שרגע לפני שהתוקף נעלם, חבט בראשו ויצר אצל לאונרד מצב בו אינו מסוגל ליצור זכרונות חדשים. הוא מקעקע על גופו את הפרטים הידועים לו ומשתמש בפתקים ותמונות על מנת לעקוב אחר האנשים אותם הוא פוגש כעת, אולם זה ממש לא פשוט כשלא זוכרים מה קרה לפני כמה דקות. הוא יודע שאדם בשם טדי מנסה לעזור לו ושלאישה בשם נטלי יש קשר לפרשה, אבל עדיין צריך לחבר את חתיכות הפזל כל פעם מחדש.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לממנטו מבנה עלילתי יוצא דופן. קו זמן אחד, המוצג בשחור לבן, מלווה את שיחת הטלפון מחדר המלון, דרכה לאונרד מספק את הרקע לסיפור. קו זמן נוסף, המוצג בצבע, מראה בסדר הפוך את מה שקורה בשאר הזמן. הסצנה שמופיעה כעת אינה המשך לזו שהייתה קודם, אלא מתרחשת זמן קצר לפניה. בכך מדמה הסרט את מצבו של לאונרד שלא זוכר כיצד הגיע למקום מסוים וצריך להתמודד עם הבלבול הנובע מתגובות הסביבה באותו רגע. כריסטופר נולאן נהנה לשחק עם עריכה לשם הצגת היחסיות של הזמן גם בסרטים מאוחרים יותר כמו "התחלה" ו"דנקרק", אבל ממנטו היה נקודת המוצא של מי שהפך מאז לאחד הבמאים המצליחים בהיסטוריה. נולאן יצר סיפור מותח שבו קל להזדהות עם הדמות הראשית, למרות שהיא מונעת אך ורק מתוך נקמה. גם בלי הגימיק של הצגת הסצנות בסדר הפוך, ממנטו מכיל בתוכו פרשת מסתורין לא פשוטה שמעלה גם שאלות על טיבם של זכרונות, אבל הטריק שנולאן משתמש בו מעניק ערך מוסף בכך שהוא ממחיש את נכותו של גיבור הסיפור. בגלל תזמון היציאה שלו לאקרנים, הסרט הרוויח מצרוף מקרים הקשור לליהוק. ג'ו פנטוליאנו וקארי-אן מוס הופיעו שנה לפני כן ב"מטריקס", בתפקידים שלגמרי במקרה מייצגים את הציפיות של לאונרד. אנחנו מצפים ששוב פנטוליאנו יגלם בוגד מסוכן ולאונרד אכן מסתובב רוב הסרט עם תמונה של טדי (דמותו של פנטוליאנו), עליה כתוב "אל תאמין לשקרים שלו". מוס הייתה מושא האהבה ומפלסת הנתיב להכרה באמת ב"מטריקס", אז אנחנו מצפים שגם פה היא תביא הרבה תועלת ואולי גם שקט נפשי ללאונרד המעונה. כריסטופר נולאן כנראה לא תכנן את זה, אבל הליהוקים האלה שחקו ישר לידי העולם המניפולטיבי והמלא בטוויסטים בו ממנטו מתרחש. שוב, הסרט היה עובד גם בלי זה, אבל כמו עם העריכה הלא שגרתית, הכל עוזר להבין טוב יותר איך לאונרד רואה את העולם וכמה קשה לו לעקוב בעצמו אחרי מה שחייו הפכו להיות.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, עריכה), מועמד לגלובוס הזהב על תסריט, מועמד לפרס גילדת הבמאים, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה, זוכה פרס MTV לבמאי החדש הטוב ביותר, נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

43. מרק ברווז (ארה"ב, 1933)

במקור: Duck Soup

במאי: לאו מק'קרי

תסריט: ברט קלמר, הארי רובי, ארתור שיקמן, נט פרין

שחקנים: גראוצ'ו מרקס, צ'יקו מרקס, הארפו מרקס, זפו מרקס, מרגרט דומונט, לואיס קלהרן

 

 

מה קורה כאן: כאשר מדינת פרידוניה נמצאת במשבר כלכלי, הסיכוי היחיד שלה להתאושש הוא תמיכה כספית מצד האלמנה העשירה גברת טינסדייל. התנאי היחיד שטינסדייל מציבה הוא שאדם אקסצנטרי בשם רופוס טי. פיירפליי ימונה לראש המדינה ואנשי פרידוניה מסכימים. המדינה השכנה סילבניה שולחת מרגלים שיעקבו אחר פיירפליי, שממנה אחד מהם לשר המלחמה כי התפקיד היה פנוי. בינתיים, פיירפליי ושגריר סילבניה מחזרים שניהם אחר גברת טינסדייל במטרה להנות מההון העצום שלה, אך היריבות הרומנטית גולשת במהרה למלחמה בין שתי המדינות.

למה הסרט הזה ברשימה: מרק ברווז נתפס בדיעבד כסיום תקופה בקריירה של האחים מרקס. זהו גם הסרט האחרון בו זפו מופיע על המסך לצד שלושת אחיו היותר מפורסמים, וגם הסרט האחרון של החבורה תחת אולפני פרמאונט. הם עברו לאחר מכן ל-MGM תמורת חוזים מפתים במיוחד, אולם נאלצו גם להסכים לשינוי מהותי בתוכן של סרטיהם. הם נעשו פחות אנרכיסטיים וכללו לרוב סיפור אהבה בין כוכבים צעירים שהאולפן רצה לדחוף על ידי רכיבה על הפופולריות של האחים מרקס. משום כך, נהוג לראות במרק ברווז את הסרט האחרון בו הייתה לאחים שליטה אמנותית של ממש. למרות שגם סרטיהם הבאים הכילו סצנות קלאסיות, מרק ברווז הסתמך יותר על הנסיון שלהם בוודביל ולא נתן מקום לעלילות משנה פחות פרועות להסתובב לאחים בין הרגליים. מרגרט דומונט היא הגיבורה הנשכחת של סרטי האחים מרקס, במידה רבה בשל המיתוס (שגראוצ'ו ודומונט עצמם עזרו לחזק בראיונות) לפיו לא הבינה את ההומור בסרט ועל כן הגיבה תמיד במבט מבולבל, או התעלמה לחלוטין מדבריו של גראוצ'ו בטרם המשיכה את הדיאלוג בטון רציני. האמת היא שדומונט הבינה מצוין את הבדיחות, אבל תפקידה היה למשוך רגע של שקט בין בדיחה למשפט הבא, על מנת שהקהל יוכל לצחוק מבלי לפספס שורות דיאלוג. מרק ברווז הוא גם סטירה אנטי-מלחמתית שלועגת לקלות בה מדינות מסוגלות להתדרדר למצב של עימות מזוין מבלי לדעת מה מטרתו, כמו גם לקלות בה גורמים לא מקצועיים יכולים להתערב בהרכבת ממשלה. הסרט פחות זכור בזכות המסר שלו ויותר בזכות סצנת המראה האיקונית, או אינספור הבדיחות האחרות שמבוססות על הטרופים המוכרים של גראוצ'ו, צ'יקו והארפו. עדיין, היציאה שלו לאקרנים כאשר רוב הקהל זוכר את מלחמת העולם הראשונה ועדיין חווה את השפעות המשבר הכלכלי בארצות הברית, הופכת את מרק ברווז לקומדיה פרועה שגם ידעה להציג אמת כואבת במסווה של נונסנס.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 1990 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

42. אלכס חולה אהבה (ישראל, 1986)

במאי: בועז דוידזון

תסריט: אלי תבור

שחקנים: איתן אנשל, שרון הכהן, יוסף שילוח, חנה רוט, אברהם מור, חינה רוזובסקה, אליק פלמן, אורי כבירי, יעל וסרמן, אבי קושניר, ליאוניד יופיטר, שמואל רודנסקי

 

(הגיף נוצר בידי עמוד הפייסבוק "ממים אקטואלים" ונלקח מהאתר "אני לקבל יכול פלאפל")

 

מה קורה כאן: אלכס הוא בנם הצבר של עולים מפולין שגדל בתל אביב בתקופת הצנע. בעוד חגיגת הבר מצוה שלו הולכת ומתקרבת, יותר מעסיקים את אלכס עניינים של מתבגרים כמו בילוי עם חברים, טיולים שנתיים, התמודדות עם מורים והורים שחושבים שהם יודעים הכל וכמובן, בנות. שני מושאי אהבה נכנסים לחייו של אלכס באותה שנה. האחת היא מימי, תלמידה חדשה שעברה לבית הספר של אלכס. השניה היא לולה, קרובת משפחה יפה שבאה לישראל בחיפוש אחר בן זוגה שנעלם בזמן המלחמה. בשל המצב הכלכלי הקשה, משפחתו של אלכס חולקת את דירתה עם דייר משנה פרסי בשם פארוק וקונה מצרכים בשוק השחור, מה שבעיניו הצעירות של אלכס נראה בעיקר כמו אוסף של חוויות משונות.

למה הסרט הזה ברשימה: כבר שנים שיש לי ויכוח אם עצמי האם אלכס חולה אהבה הוא סרט הבורקס האמיתי האחרון, או שהוא סרט שמשתמש באלמנטים של בורקס מבלי להיות כזה בעצמו. דוידזון ותבור שאבו השראה מילדותם בתל אביב בתקופה מלאה תהפוכות בארץ ובעולם, אותן לא היו מסוגלים להפנים באמת מפאת גילם הצעיר. עבור שני יוצריו של הסרט, תקופת הצנע היא תקופה נוסטלגית של משפחתיות, חברים, אהבות ראשונות, אנשים מוזרים שמוכרים דברים מתוך עגלות, אנשים עוד יותר מוזרים שמוכרים דברים מתוך כספת ומורים עצבניים שבקושי יודעים עברית. בעוד סרטי הבורקס השתמשו בהומור עדתי ובמלחמת מעמדות על מנת לדבר על התקופה בה נוצרו, אלכס חולה אהבה הוא מבט אל העבר. כמו סרטי אסקימו לימון, מאותו בית יוצר, גם אלכס חולה אהבה מנצל היטב את המראה הלא משתנה של תל אביב הישנה על מנת לשחזר ביעילות ובקלות תקופה שחלק מהקהל זוכר ומתרפק עליה, בעוד הקהל הצעיר יותר מוצא אותה הזויה ומשעשעת. אני ראיתי את הסרט הזה עשרות פעמים בקלטת וידאו שהתגלגלה מבית לבית במשפחה שלי, אולי יותר פעמים מכל סרט ישראלי אחר (פרט ל"המוסד הסגור"). זה קאלט לא רק בשבילי, אלא עבור ישראלים רבים שמכירים את הדמויות ומצטטים אותן בכל הקשר שרק ניתן. יתכן ותעשיית הבידור המקומית לא נותנת מספיק קרדיט לדוידזון ותבור על תרומתם למאגר הבדיחות והרפרנסים הלאומי (אם כי תבור כן קבל פרס אופיר על מפעל חיים לפני כמה שנים). בעוד סרטי אסקימו לימון מפספסים אותי כי הם יותר מסתמכים על הכרות עם עולם המושגים של הדמויות והלכו ונטשו את הסיפור לטובת סוג של פורנו רך, אלכס חולה אהבה מציג סיפור קוהרנטי, מעניין, מעורר הזדהות עבור כל גיל ובעיקר מאפשר לשחקני המשנה לככב עם הופעות קומיות המותאמות ליכולותיהם. עד כמה שהוא לא בולט לעין בתור שחקן, צריך לתת לאיתן אנשל קרדיט על כך שהוא ממלא בדיוק את תפקידו בסיטואציות הקומיות. אלכס הוא סטרייט מן לאמא פולניה עם הגיון משלה, לפישנזון היקה הצעיר, למורה העצבני, לרב המנומנם, לזוג שאסור לומר שהם שוק שחור ובעיקר לפארוק, ההיפוכונדר מלא האמונות התפלות שאיכשהו מניח שלולה בכלל מעוניינת בו. יש מקום לדון האם פארוק הוא יצוג סטראוטיפי של מזרחים (ביחוד פרסים), או שהוא דמות כל כך מוגזמת, שהוא כבר מעבר לסטראוטיפ ומתקיים כעדה משלו. אני נוטה לגישה השניה והעובדה שמדובר עדיין באחת הדמויות האהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מראה שהרבה רואים בו אוצר קומי ולא דמות גזענית.

פרסים בולטים: פארוק

 

41. הדירה (ארה"ב, 1960)

במקור: The Apartment

במאי: בילי ויילדר

תסריט: בילי ויילדר, איי.איי.אל. דיימונד

שחקנים: ג'ק למון, שירלי מקליין, פרד מקמרי, ג'ק קרושן

 

 

מה קורה כאן: סי.סי. בקסטר הוא רווק העובד בבניין משרדים בניו יורק וחולם לטפס בסולם הדרגות בחברה. הוא מקבל הזדמנות לקידום בזכות שרות מפוקפק אותו הוא מספק לממונים עליו. בקסטר מאפשר למנהלים בחברה להשתמש בדירתו על מנת לנהל רומנים מבלי שנשותיהם ידעו על כך. הדבר אמנם גורם ללא מעט כאב ראש ולמבטים נזעמים מצד השכנים, אבל אין לבקסטר מה להפסיד מכך. המצב משתנה כאשר פראן קיובליק, מפעילת המעלית בבניין המשרדים, מנסה להתאבד בדירה בעקבות שברון לב. הדבר גורם לבקסטר, המאוהב בפראן, להבין עד כמה הוא עצמו מנוצל בידי הגברים המנהלים את החברה ועל האחריות לה הוא שותף בעקבות הזלזול שלהם במין הנשי.

למה הסרט הזה ברשימה: אחת הסיבות שבילי ויילדר הוא בין התסריטאים האהובים עלי, היא היכולת שלו למצוא את הניצוץ האנושי בכל מצב. הדמויות שלו חיות יותר ואמיתיות יותר מרוב מה שנעשה בתקופת חייו והדירה הוא אולי השיא אליו הגיע מהבחינה הזו. בקסטר ופראן הם כלי משחק בידיהם של אנשים עם הרבה יותר כח וכסף, והמשחק הזה ממשיך להתנהל כי הכלים משוכנעים בטעות שגם הם מסוגלים להשפיע על מהלכו. הרופא היהודי שגר בדירה הסמוכה אומר לבקסטר להיות מענטש, מסר שלקחתי מהסרט כמוטו לחיים. מענטש הוא מישהו שמוכן להפסיד הזדמנות מפתה בכדי לעזור ולתמוך באחרים. זה אדם שמסוגל לבלוע את האגו ולקחת צעד אחורה בשביל לקבל מבט בריא יותר על המצב. יותר מהכל, מענטש הוא מי שיודע לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן אמת. במקרה של בקסטר, להיות מענטש זה להחליט האם הוא רוצה משרד שווה עם משכורת גבוהה ומזכירה אישית, או להיות מסוגל לישון בלילה בידיעה שעשה את הדבר הנכון. הסצנה המשמעותית ביותר לשאלה הזו היא העימות הקצר עם אחיה של פראן. יש לבקסטר הזדמנות לספר על הרומן שלה עם גבר נשוי, אבל הוא בוחר להגן על כבודה ולקחת את האשמה על נסיון ההתאבדות. הוא חוטף על זה אגרוף, אבל כמו שהוא אומר בעצמו "זה אפילו לא כואב יותר", אמירה שמעידה על שינוי באופיו של מי שבתחילת הסרט, התקשה להסביר לבוסים שלו שהוא צריך את הדירה שלו לכמה ימים כי נעשה חולה מלישון כל הלילה על ספסל בפארק. בקסטר מוצג מתחילת הסרט כאדם בודד, כזה שמסולק גם מדירת הרווקים שלו בידי אנשים בעלי חיי מין פעילים. הוא תמיד מוכן להקריב למען הצלחה בטווח הרחוק, אולם היעד משתנה לאורך הסרט, ככל שבקסטר מפנים שהאנשים שהוא חולם להיות כמותם, אינם מודל ראוי לחיקוי. זה אחד מסרטיו הפחות קומיים של ויילדר, אולם הוא מלא חיים ואהבת אדם כמו אחיו.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, עריכה), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי, שחקנית בסרט קומי או מוזיקלי למקליין, שחקן בסרט קומי או מוזיקלי ללמון), זוכה 3 פרסי באפטא (סרט, שחקן זר ללמון, שחקנית זרה למקליין), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לתסריט קומי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 1994 לשימור בידי ספריית הקונגרס

100 הגדולים: מקומות 60-51

60. מלך האריות (ארה"ב, 1994)

במקור: The Lion King

במאים: רוג'ר אלרס, רוב מינקוף

תסריט: איירין מצ'י, ג'ונתן רוברטס, לינדה וולברטון

שחקנים: ג'ונתן טיילור תומס, מתיו ברודריק, ג'רמי איירונס, ג'יימס ארל ג'ונס, ניית'ן ליין, ארני סבלה, מוירה קלי, רואן אטקינסון, מדג' סינקלייר, וופי גולדברג, צ'יץ' מארין, ג'ים קאמינגס

 

 

מה קורה כאן: בסוואנה האפריקאית, המלך מופאסה האריה מלמד את בנו סימבה כיצד להיות שליט ראוי בעתיד. האריות אינם רק טורפי העל של הממלכה, אלא גם האחראים לשמור על האיזון במעגל החיים, בו נמצאים כל היצורים, ללא יוצא מן הכלל. סקאר, אחיו של מופאסה, זומם לתפוס את השלטון על ידי התנקשות במלך וגירוש יורש העצר הצעיר. סימבה המבוהל נמלט לעבר המדבר, שם הוא ניצל בידי טימון ופומבה, סוריקטה וחזיר יבלות שמלמדים אותו לשכוח מצרות החיים ולחיות ללא דאגות כמותם.

למה הסרט הזה ברשימה: מעטים סרטי האנימציה, והסרטים המוגדרים לכל המשפחה בכלל, שהייתה להם השפעה על תרבות הפופ כמו מלך האריות. לצד המוזיקה האהובה (שזיכתה את אלטון ג'ון, טים רייס והאנס זימר באוסקרים), הסרט הכניס ללקסיקון של תרבות המערב את הביטוי הסוואהילי "האקונה מאטאטה" כסלוגן לחיים טובים יותר. זה היה הסרט המצליח ביותר בעולם לשנת 1994, והסרט המצליח ביותר בתולדות דיסני למשך כמעט עשרים שנה, עד ש"לשבור את הקרח" עקף אותו. הסצנה בשיר הפתיחה שבה הנסיך הרך מוצג לראשונה בפני נתיני הממלכה מקצהו של צוק המשקיף על עמק שלם, הפך לאחת התמונות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע ועד היום נעשות לו מחוות ופרודיות ברחבי הרשת. מלך האריות היה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שסרט אנימציה היה ארוע קולנועי. הוא מהווה את שיאו של תור הזהב של דיסני ובעקבותיו הופקו שני סרטי המשך, סדרת טלוויזיה, מחזמר מצליח בברודוויי ובקרוב גם סרט באנימציית תלת-מימד. נכון, "היפה והחיה" קדם לו בחלק מהדברים האלה, אבל מלך האריות הוא החבילה המלאה. סרט שגם מבוגרים וגם ילדים נהנים ממנו, עם קטעים מוזיקליים בלתי נשכחים, נבל איקוני, וסצנות שגרמו לקהל לבכות בצפיה הראשונה (ויש שיגידו שגם בשניה, בשלישית ובעשרים הבאות). מלך האריות הוא הסרט הראשון של דיסני שאינו כולל דמויות אנושיות כלשהן, אבל בעלי החיים מאופיינים במגוון רחב של תכונות שמשולבות יפה עם נסיון להגיע לדיוק פיזי ככל הניתן במראה החיצוני. בזמנו, דובר על כך שזו גם הפעם הראשונה שדיסני הפיקו סרט אנימציה גדול על פי סיפור מקורי, אבל זה לא ממש מדויק. גם בחברה מודים שהשלד העלילתי מבוסס במידת מה על "המלט" של שייקספיר, בעוד לא מעט אנשים מאמינים שאלמנטים שונים נגנבו מסדרת האנימה "קימבה האריה הלבן". לי, באופן אישי, מעולם לא שנתה מידת המקוריות של הסיפור. מלך האריות היה אולי הסרט האהוב עלי בתור ילד וגם אם נפל במורד הרשימה עם השנים, תמיד אשמור לו חסד. אני מתרשם ממנו גם בתור מבוגר, כאשר פרטים חדשים, כמו ההתיחסות הישירה ל"נצחון הרצון" של לני ריפנשטאל, נגלים בפני. הסוד של מלך האריות היה מאז ומתמיד שהסרט לא בוים כמו סרט אנימציה, אלא כמו אפוס הוליוודי. למרות שהוא קצר משמעותית מרוב האפוסים בסגנון, התחושה של ארוע קולנועי מצליחה להתקיים בין הרקעים המגוונים, הדינמיות הברורה בין טוב ורע, ההפוגות הקומיות והמסר האקולוגי שבהחלט מייצג את התקופה.

פרסים בולטים: זוכה שני פרסי אוסקר (שיר מקורי, פסקול מקורי) ומועמד על שני שירים נוספים, זוכה שלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שיר מקורי, פסקול מקורי), מועמד לשני פרסי באפטא (פסקול מקורי, סאונד), נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

59. ילדות רעות (ארה"ב, 2004)

במקור: Mean Girls

במאי: מארק ווטרס

תסריט: טינה פיי

שחקנים: לינדזי לוהן, רייצ'ל מקאדמס, לייסי שאבר, אמנדה זייפריד, ליזי קפלן, דניאל פרנזס, טינה פיי, טים מידוז, אנה גסטייר, ניל פלין, איימי פולר, ג'ונתן בנט

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהעבירה את רוב חייה בחינוך ביתי בזמן שהוריה עבדו באפריקה, מגיעה קיידי הרון בפעם הראשונה לבית ספר אמריקאי. היא מתחברת במהירות עם שני תלמידים אאוטסיידרים, אבל גם תופסת את עינה של רג'ינה ג'ורג', מנהיגת הפלסטיקיות, קליקה של בנות אופנתיות, סנוביות ואכזריות במיוחד. בעידוד חבריה, קיידי מסתננת לקבוצת הפלסטיקיות ולומדת אותן מבפנים מתוך מטרה לגלות עליהן פרטים משפילים ולסכסך ביניהן. ככל שהזמן עובר, קיידי הולכת ונעשית דומה לרג'ינה, מה שמשפיע על היחס מצד תלמידים אחרים, מורים והוריה של קיידי.

למה הסרט הזה ברשימה: אני מודה שגם אני מופתע מהמיקום הגבוה יחסית של קומדיה שבצפיה ראשונה חשבתי שהיא משעשעת ומקורית, אבל לא הרבה מעבר. אלא שילדות רעות הוא לא סרט לצפיה אחת. זה סרט שנועד להיות קאלט, עם תסריט שנון, דמויות משנה משעשעות ומסר שלמען האמת, הצליח לשנות תת-ז'אנר שלם. מאז אמצע שנות השמונים, רווחה בהוליווד התפיסה לפיה בכל תיכון ישנן מספר קליקות קבועות. יש את החנונים, את האתלטים שמתעללים בהם, את הביצ'יות היפות שיוצאות עם האתלטים, את הפריקים שאיכשהו מתחברים לחנונים ואת העבריינים שלא ברור איך לא נפלטו עדיין ממערכת החינוך ומשתלבים בעלילה בטוויסט אירוני כזה או אחר. ההשראה הייתה עוד קודם עם קומדיות כמו "בית החיות" ו"נקמת היורמים", אבל ההתקבעות סביב תבנית קבועה התחילה כשמישהו ראה את "מועדון ארוחת הבוקר" והבין לא נכון את הנאום בסוף. זה המשיך משם לעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה שהופקו לאורך שני העשורים הבאים והתבססו על הרעיון שקליקה בתיכון היא לא רק אוסף של בני נוער שמסתובבים ביחד, אלא סמל סטטוס שקובע היררכיה של מעמדות אותה הגיבור או הגיבורה צריכים לשבור. יוצא דופן בין הסרטים מהתקופה הזו הוא "קלולס", בו הגיבורה מנסה לשמר את המעמדות והדבר מוצג כהגיוני לחלוטין. מצד שני, "קלולס" מבוסס בחופשיות על ספר של ג'יין אוסטן, בעוד ילדות רעות שואב השראה מספר הדרכה שנועד לעזור להורים לסייע לבתם המתבגרת לשרוד בעולם של קליקות. טינה פיי כתבה את התסריט במטרה לשים סוף לחלוקה המיושנת של קליקות אליבא דג'ון יוז. הסרט לא רק מבקר את עצם הרעיון של מעמדות בקרב תלמידים, אלא גם את נקודת המבט המקובלת לפיה הדמות הראשית בהכרח נמצאת במאבק על מעמדה. קיידי מסתדרת יפה מאוד בלי הפלסטיקיות, היא תלמידה מבריקה, חברותית להפליא ואהובה בידי שני הוריה. זו הכניסה לעולם הקליקות שמתחילה להרוס הכל עד להבנה שבעצם רק מי שבכלל רואה צורך בקליקות, מושפע מהן. לרג'ינה ג'ורג' אין כח יוצא דופן, כמו שפשוט יש לה גיבוי אוטומטי משתי חברות טובות. קפטן נבחרת המת'ליט (תחרות מתמטיקה) הוא אולי חנון קטן וכחוש, אבל יש לו כריזמה ובטחון עצמי ברמות. הידיד ההומו הוא סטראוטיפ, אבל כזה שמודע לעצמו ותמיד מוצא תשובה למי שיורד עליו. יחד עם בדיחות שבעצמן יורדות על לא מעט קלישאות של בתי ספר, וליהוק עצמה בתור מורה עם סיפור רקע עצוב להפליא, טינה פיי כתבה סרט כל כך מדויק ברעיון שלו, שהכחיד מהקולנוע את רעיון הקליקות בתיכון. ילדות רעות מספיק הצליח בכדי שסרטים שיצאו אחריו כמו "באה בקלות", "מתויגת", "באהבה, סיימון" וגם "הנשף" הישראלי, כבר לא הולכים לבאר הישנה, אלא שואבים השראה ממקורות קרובים יותר למציאות.

פרסים בולטים: זוכה שלושה פרסי MTV (השחקנית הטובה ביותר ללוהן, הופעה פורצת דרך למקאדמס, הצוות הטוב ביותר), מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

58. שליחות קטלנית 2: יום הדין (ארה"ב, 1991)

במקור: Terminator 2: Judgement Day

במאי: ג'יימס קמרון

תסריט: ג'יימס קמרון, ויליאם וישר

שחקנים: לינדה המילטון, אדוארד פרלונג, ארנולד שוורצנגר, רוברט פטריק, ג'ו מורטון

 

 

מה קורה כאן: בעתיד, מערכת ממוחשבת בשם סקיינט תהפוך לבעלת תודעה, תתמרד נגד בני האדם ותביא לעליית המכונות במקומן. בסרט הקודם, המכונות שלחו בחזרה לשנת 1984 רובוט שמטרתו לחסל את שרה קונור, אמו של מנהיג האנושות העתידי ג'ון קונור. יותר מעשור לאחר הנסיון הקודם, שוב מופיע המחסל, אלא שהפעם מטרתו היא להגן על ג'ון ושרה מפני מחסל מתוחכם יותר, המסוגל לשנות מצב צבירה לנוזל ולחקות כל אדם איתו הוא בא במגע.

למה הסרט הזה ברשימה: האם שליחות קטלנית 2 הוא סרט האקשן הטוב בכל הזמנים? יתכן. יש לו פייט ראוי מסרטים שכבר הוזכרו ברשימה כמו "הפשיטה" ו"מטריקס", אבל לשליחות קטלנית 2 יש דבר אחד שאין להם, הוא סרט המשך. עד כמה שלהיות סרט המשך לא נשמע מזהיר במיוחד, הדבר כן אומר שלא צריך להתעכב על אקספוזיציה ממושכת והכרות עם הדמויות ועם חוקי המרדף. אפשר לגשת מהר יותר לאקשן ובזה, ליום הדין אין מתחרים. אופנועים, מכוניות, משאיות, מסוקים… מה שאפשר מצורף למרדף אחר מרדף. מדי פעם המחסל הרע מתקדם, מדי פעם הטובים פותחים פער. מה שיפה זה שלא רק שוורצנגר, בתפקיד המחסל הישן, זוכה להילחם, אלא גם המילטון ופרלונג, היוצרים במאבק את הכאוס שחסר ברבים מסרטי הז'אנר. ג'יימס קמרון השכיל ליצור הבדל בין הגישה של כל מחסל ללמידת בני אדם. הרשע מחקה את קולם ותנועותיהם, בעודו ממוקד במטרת ההרג. הטוב אינו משנה את צורתו, אולם לומד כיצד בני אדם מתפקדים רגשית. הוא לא מסוגל לבכות, אבל הוא מסוגל ללמוד מה גורם לבני אדם לעשות זאת. לאורך הסרט, אותו רובוט שנלחם באביו הביולוגי ב-1984, הופך לדמות אב עבור ג'ון הצעיר, שנע בין משפחות אומנות ומעדיף מישהו שיקבל אותו כמו שהוא. המחסל לא שופט, הוא רק מוציא לפועל וכאשר האדון שלו הוא ילד בן 10, ניתן ליצור הבדלים ברורים עוד יותר בין דרכי הפעולה שלו לבין אלה של שליח המכונות. בין שני הרובוטים מהעתיד, מסתתר כאן סיפור על משפחה ואנושיות, דבר שלעתים נדירות נמצא לו זמן בסרט כה רווי אפקטים ופעולה. באורח פלא, רבים מהאפקטים המיוחדים נראים טוב גם כיום, דבר שקשה לומר על סרטיו היותר מאוחרים של ג'יימס קמרון. ארנולד שוורצנגר, שהפך לכוכב הוליוודי מאז החלק הראשון בסדרה, מגלם דמות שמדברת אותו דבר, אבל תופסת דברים בצורה אחרת לחלוטין, במה שנחשב עד היום למנעד הרחב ביותר שמושל קליפורניה לעתיד הצליח להציג על המסך. שליחות קטלנית 2 הוא שילוב מאוזן היטב של כיף, רגש ואימה, משהו שלמרבה הצער, אף אחד מהסרטים הבאים בסדרה לא הצליח למצוא.

פרסים בולטים: זוכה בארבעה פרסי אוסקר (סאונד, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים, איפור) ומועמד לעוד שניים, זוכה שני פרסי באפטא (סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשישה פרסי MTV (סרט, שחקנית להמילטון, שחקן לשוורצנגר, הופעה פורצת דרך לפרלונג, השחקנית הכי נחשקת, קטע האקשן הטוב ביותר)

 

 

57. לקום אתמול בבוקר (ארה"ב, 1993)

במקור: Groundhog Day

במאי: הרולד רמיס

תסריט: דני רובין, הרולד רמיס

שחקנים: ביל מארי, אנדי מקדואל, כריס אליוט, סטיבן טובולובסקי

 

 

מה קורה כאן: החזאי הציני פיל קונורס מגיע לעיירה בשם פאנקסטוני בכדי לסקר את החגיגות השנתיות של יום המרמיטה. סופת שלגים לא צפויה מאלצת את צוות החדשות לשהות בעיירה למשך הלילה, למגינת רוחו של פיל, השונא את המקום. כאשר הוא מתעורר בבוקר, פיל חווה מחדש את יום המרמיטה וכך גם ביום שלאחר מכן וביום שלאחריו ובעוד אינספור ימים לאחר מכן. כל בוקר מתחיל מאותה נקודה, בתוך לולאת זמן שלא נגמרת.

למה הסרט הזה ברשימה: פרט ליכולות האלתור והכריזמה העצומה שביל מאריי נוהג להביא איתו לכל פרויקט שאינו כולל דיבוב של חתול מצויר, לקום אתמול בבוקר בנוי סביב מסתורין. בשום שלב לא נאמר מדוע פיל תקוע בלולאת זמן ובשום שלב, לא ברור כיצד ניתן לשבור אותה. דברים פשוט קורים ללא הסבר והסרט מרתק ומהנה לצפיה גם בלי שהמכניקה המדויקת מאחורי התופעה מוצגת. הסיבה שזה עובד היא שגם פיל לא יודע מה עומד מאחורי גורלו המוזר, כך שהצופים חווים את הבלבול, היאוש ורגעי התקווה הזמניים ביחד איתו. הוא עובר תהליך של הפיכה מסתם דוש מתנשא, לאדם אלים של ממש, לדכאוני, לנהנתן, לבעל אשליות של גדולה, לקדוש. לא נאמר כמה פעמים בדיוק הוא מתעורר ביום המרמיטה, אולם חישובים שונים של חובבי הסרט נעים בין מספר חודשים לבין 10,000 שנה. כמובן שישנן גם פרשנויות לגבי המשמעות התאולוגית של העלילה, כאשר יתכן ופיל נמצא בעצם בגהנום פרטי, בסוג של גן עדן או בכלל בכור המצרף, שם עליו לנקות את נשמתו מהחטאים שצבר בטרם יוכל להמשיך לעולם הבא. הבמאי הרולד רמיס נמנע בכוונה מלעסוק בפרשנות לעלילה וטען בראיונות שהמטרה הייתה ליצור סרט מבדר ולא ויכוח מוסרי או דתי, מה שמראה כמה מעט שליטה יש ליוצר ברגע שהיצירה שלו משוחררת לעולם. יותר מכל דבר אחר, לקום אתמול בבוקר הוא סרט מעורר הזדהות. למרות שפיל מתחיל אותו כחרא של בן אדם, תמיד יש בו את התכונות הגואלות (כאמור, ביל מאריי) שיוצרות בצופה את הרצון להיפטר מאנשים מציקים עם אופטימיות מזויפת מצד אחד, וללמוד להעריך את החיים ואת האפשרויות שהם מציעים מצד שני. כמו גרסה מאוחרת ל"אלה חיים נפלאים", מדובר בסיפור שאוהב את העולם דרך הדגמה כמה רע הוא יכול להיות ללא האנשים שבזכותם שווה לצאת מהמיטה.

פרסים בולטים: זוכה פרס באפטא לתסריט מקורי, מועמד לפרס MTV להופעה הקומית הטובה ביותר (מאריי), נבחר ב-2006 לשימור בידי ספריית הקונגרס.

 

 

56. יום הדין בנירנברג (ארה"ב, 1961)

במקור: Judgement at Nuremberg

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: אבי מן

שחקנים: ספנסר טרייסי, מקסימיליאן של, ברט לנקסטר, מרלן דיטריך, ריצ'רד וידמארק, ורנר קלמפרר, מונטגומרי קליפט, ג'ודי גארלנד, ויליאם שטנר

 

 

מה קורה כאן: לאחר מלחמת העולם השניה, מגיעים שלושה שופטים אמריקאים לנירנברג על מנת לפסוק את דינם של מספר פושעי מלחמה נאצים. הנאשמים הם כולם שופטים לשעבר שלקחו חלק בישום חוקים אכזריים כלפי מי שהוגדרו כנחותים בידי המשטר כעשור לפני כן. פרקליט ההגנה המקומי עושה ככל שביכולתו בכדי להראות שהנאשמים לא היו האחראים האמיתיים, אלא רק מלאו את תפקידם, בעוד שאלות אודות מוסר אישי ומקומו במערכת המשפט עולות משני הצדדים. בין דיון לדיון, מתיידד אחד השופטים עם אלמנתו של קצין גרמני שהוצא להורג בידי בעלות הברית, ולומד דרכה כיצד תושבי העיר רואים את מקומם בסדר העולמי החדש.

למה הסרט הזה ברשימה: אם לתאר את יום הדין בנירנברג במילה אחת, הוא מהפנט. שלוש שעות של דיבורים הלוך ושוב, חלקם במסגרת המשפט וחלקם מחוץ לכותלי בית הדין, ואין דקה אחת מיותרת. זהו אחד הסרטים ההוליוודיים הראשונים שעסק ישירות בנושא השואה ללא צנזורה ומבלי לרדד את הצד המוציא לפועל לכדי מפלצת תת-אנושית. כל אחד מהנאשים הוא דמות בפני עצמה שמגיבה אחרת להאשמות. פרקליט ההגנה, בגילומו האנרגטי של מקסימיליאן של, אינו מדקלם דברי תעמולה ורטוריקה פשטנית, אלא מעלה נקודות רציניות, עליהן השופטים נדרשים לחשוב. עד כמה הייתה לנאשמים ברירה? עד כמה אזרחי גרמניה אשמים בכך שלא התנגדו למעשי הזוועה של הנאצים? עד כמה הבחירות שלהם שונות מאלה של שופטים בצד המנצח? קשה שלא לחשוב על כך שהמשפט המוצג בסרט מכור מראש, מכיוון שהצד התובע הוא גם זה שבחר את השופטים. עם זאת, רצף העדויות המוצגות לאורך הסרט מבהיר את עמדתם האמיתית של יוצריו: מוסר הוא דבר קשה להגדרה ועל כן, השאלה היא פחות מה היו עושים במקום ויותר מה עשו בפועל. מרלן דיטריך מגלמת ברגישות ובהבנה את הצד האזרחי של המלחמה, זה שהתעורר יום אחד לגלות שמנהיגיו הנערצים הם רוצחי המונים ושעיני כל העולם מופנות כעת אליהם במבט מאשים. זוהי אחת הדרמות המשפטיות הטובות בכל הזמנים, לא רק בגלל העיסוק בשאלות לא נעימות, אלא גם בגלל ההתיחסות אל המשפט ככזה שנערך לבני אדם ולא לרעיון או לקבוצה. בניגוד מוחלט לגישה הנאצית, השופטים האמריקאים מסתכלים על כל אחד מהאנשים היושבים מולם ומתחשבים באחריות האישית שלו, בלי קשר למוצאו או מצבו הבריאותי.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לשל, תסריט מעובד) ומועמד לעוד תשעה, זוכה 2 פרסי גלובוס הזהב (בימוי, שחקן בדרמה לשל), מועמד לשלושה פרסי באפטא (סרט, שחקן זר לשל ולקליפט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

55. מת על המתים (בריטניה/צרפת/ארה"ב, 2004)

במקור: Shaun of the Dead

במאי: אדגר רייט

תסריט: אדגר רייט, סיימון פג

שחקנים: סיימון פג, ניק פרוסט, קייט אשפילד, דילן מורן, פנלופי וילטון, ביל ניי

 

 

מה קורה כאן: שון הוא בחור בריטי ממוצע. עובד בעבודה משעממת, מתווכח עם השותף לדירה פיט, אוהב לשחק במשחקי וידאו עם חברו הטוב אד, מרבה לשבת בפאב הווינצ'סטר השכונתי ומדבר מדי פעם עם אמו ובעלה החדש פיליפ. החברה שלו, ליז, נפרדת ממנו בעקבות תחושה ששון לא משקיע מספיק בקשר והוא מחפש דרך להחזיר אותה אליו. בוקר אחד, מתעוררת לונדון למציאות חדשה. מגפת זומבים השתלטה על העיר וכל מי שננשך בידי זומבי, הופך לאחד בעצמו. כששון מבין מה המצב, הוא מפתח תכנית פעולה גאונית: לקחת את המכונית של פיט, לנסוע לבית של אמא, להיכנס, לטפל בפיל, לקחת את אמא, לאסוף את ליז, לנסוע לווינצ'סטר, לשתות בירה קרה ולחכות שכל העסק ירגע.

למה הסרט הזה ברשימה: לקח לי זמן לאהוב באמת את שון אוף דה דד (כתבתי את השם העברי פעם אחת וגם זה יותר מדי). בצפיה ראשונה, הוא נראה כמו עוד סרט זומבים, רק עם בדיחות, ואני לא מעריץ גדול של סרטי זומבים. אחרי זה, הבנתי שסרטים של אדגר רייט אי אפשר לראות כמו סרט רגיל. הם מלאים ברמזים מטרימים, בדיחות רקע, טריקים של עריכה וסאונד שקל לפספס בפעם הראשונה וזה עוד בלי לציין את המובן מאליו – הרבה משפטים שכיף לצטט. נתתי לסרט עוד הזדמנות ועוד אחת ועוד אחת ופתאום הבנתי שלא רק שאני ממש נהנה מהצפיות החוזרות, אני ממש מחפש במהלכן עוד דברים שפספסתי לפני כן. זה הפרק הראשון בטרילוגיית הקורנטו של רייט, פג ופרוסט. שלושה סרטים מאוד בריטיים באופיים, שכל אחד הוא טוויסט על ז'אנר אחר של בי-מוביז. שון הוא סרט זומבים, "שוטרים לוהטים" הוא שילוב של באדי-קאפ מובי ואקשן בסגנון שנות השמונים, ו"סוף העולם" (היחיד בסדרה עם שם עברי נורמלי) הוא סרט פלישת חייזרים. בכולם מה שעושה את ההבדל אלה הפרטים הקטנים והבריטיות הכמעט מוגזמת של הדמויות. שון אוף דה דד הוא כנראה החביב עלי בסדרה, אם כי זה כמו לומר שהשוקולד האהוב עלי הוא שוקולד חלב עם אגוזים. זה נכון, אבל לא מוריד בכלום מהחיבה שלי לטעמים אחרים.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי באפטא (הסרט הבריטי הטוב ביותר, ה-די.וי.די הטוב ביותר, הקולנוען החדש הטוב ביותר למפיקה נירה פארק)

 

 

54. הקוסם מארץ עוץ (ארה"ב, 1939)

במקור: The Wizard of Oz

במאי: ויקטור פלמינג

תסריט: נואל לנגלי, פלורנס ריירסון, אדגר אלן וולף

שחקנים: ג'ודי גארלנד, מרגרט המילטון, פרנק מורגן, ריי בולג'ר, ג'ק היילי, ברט לאר, בילי ברק

 

 

מה קורה כאן: דורותי, ילדה הגרה עם דודה ודודתה בחווה בקנזס, חולמת על מקום מרגש יותר מהסביבה המוכרת. בזמן שהם נמלטים משכנה מרושעת, דורותי וכלבה טוטו נלכדים בסופת טורנדו המעיפה אותם לארץ עוץ הקסומה. הבית בו הם נמצאים נוחת על המכשפה הרעה מהמזרח והורג אותה, מה שהופך את דורותי לגיבורה בעיני המקומיים, אבל גם לאויבת מספר אחת של אחותה מהמערב של המכשפה המתה. פיה טובה מבטיחה לדורותי שאם תלך בעקבות שביל האבנים הצהובות, תגיע לטירתו של הקוסם שיכול להחזיר אותה הביתה. בדרך לטירה, היא פוגשת בדחליל חסר שכל, איש פח חסר לב ואריה חסר אומץ שכולם מקווים שהקוסם יהיה מוכן להשלים את החסר להם.

למה הסרט הזה ברשימה: מאז שהספר התפרסם לראשונה בשנת 1900, הוא עובד פעמים רבות לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה, שלא לדבר על כמות ספרי ההמשך שהתפרסמו, חלקם לאחר מותו של ל. פרנק באום, הסופר המקורי. עדיין, כשמדברים על הקוסם מארץ עוץ, רוב האנשים יחשבו מיד על הסרט של ויקטור פלמינג. הגרסה הזו כל כך איקונית, שעד היום שירים מתוכה משולבים בארועים שונים והמושג "החברים של דורותי" אומץ בחום בידי הקהילה הגאה. כשמדברים על כלב טוטו, כל מי שראה את הסרט יודע למה הכוונה, המשפט "לא נראה לי שאנחנו עדיין בקנזס" הפך לאחד המצוטטים גם מחוץ להקשר המקורי ואף אחד כמעט לא זוכר שהנעליים הקסומות המופיעות בסרט בכלל לא היו אמורות להיות בצבע אודם במקור, אבל שונו כך שיראו טוב יותר על המסך. כשג'רי מיירן, שגלם דמות כל כך שולית שהמפיקים לא טרחו לתת לו קרדיט במקור, נפטר במאי 2018, הדבר צוין באמצעי התקשורת ברחבי העולם. למרות החריגות מהסיפור המקורי והאהבה של רבים ל"מרשעת", הסיפור כפי שהוא מוצג מנקודת מבטה של המכשפה מהמערב, מעט מאוד עיבודים מחזיקים מעמד כמו זה מ-1939. זה מוזר במיוחד בהתחשב בכמה שהסרט נראה מיושן. רוב האפקטים לא מרשימים כיום (אם כי, הטורנדו עדיין מעורר התפעלות) והתפאורה נראית בברור כמו במת סאונד ולא כמו ארץ קסומה. עדיין, זה עובד. אותו פלא שהכה את הצופים לפני שמונים שנה, עדיין שובה קהל חדש. בזמנו, המעבר מצילום גוונים המייצג את קנזס, לטכניקולור מלא המייצג את ארץ עוץ, היה חדשני. כיום, הוא בעיקר מודל לחיקוי ואף אחד לא יכול להשתמש ברעיון הזה מבלי שישוו אותו לסרט של פלמינג. אפשר והסוד טמון בתזמון ההפקה. ארה"ב התאוששה מהשפל הכלכלי הגדול וטרם נכנסה למלחמת העולם השניה, כך שאולפנים יכלו לשפוך הרבה מאוד כסף על הפקות ממושכות. הקוסם מארץ עוץ זכה לתקציב שאפשר לבנות סטים ענקיים, לשלב אפקטים חדשניים, טכניקות צילום מתקדמות לזמנן, שירים ששוכתבו ושוכתבו עד שהתאימו בדיוק לאוזן של הקהל, וגם להעביר חודשים ארוכים בחיפוש אחר הדורותי המושלמת. בדומה ל"חלף עם הרוח" שיצא באותה שנה (ואף הוא בוים בידי פלמינג), הוליווד יכלה להרשות לעצמה להשקיע כמו שצריך בסרט שנועד לשנות את ההיסטוריה של תעשיית הבידור, והצליח בכך מעבר למצופה.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 4 (סרט, צילום, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים), מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

53. שגעון בחלל (ארה"ב, 1987)

במקור: Spaceballs

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס, רוני גרהם, תומס מיהן

שחקנים: ביל פולמן, ריק מוראניס, ג'ון קנדי, דפני זוניגה, מל ברוקס, ג'ואן ריברס, ג'ורג' ויינר, דיק ואן פאטן, מייקל וינסלו

 

 

מה קורה כאן: בגלקסיה רחוקה מאוד, תושבי כוכב הלכת ספייסבול מנסים לגנוב את האוויר הנקי מכוכב הלכת דרואידיה. לשם כך, נשלחת חללית בפיקודו של דארק הלמט לחטוף את הנסיכה הדרואידית וספה על מנת להפעיל לחץ על המלך שיעניק להם את הקוד לפתיחת מגן האוויר של כוכבו. המלך שוכר את שרותיהם של נווד החלל לון סטאר וחברו האדם-כלב בארף, על מנת שימצאו את וספה ויחזירו אותה הביתה בטרם הספייסבולים יגיעו אליה.

למה הסרט הזה ברשימה: אומרים שתזמון זה הכל בחיים. האמירה הזו נכונה במיוחד עבורי כשמדובר בשגעון בחלל. הסרט יצא כמה שנים אחרי הפרק האחרון בטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים, שעלה לאקרנים בשנה בה נולדתי. הייתי צעיר מכדי לראות את שובו של הג'דיי בזמן אמת, אבל שגעון בחלל הגיע למכשיר הווידאו בבית שלנו כשהייתי בגן ומספיק גדול בשביל להפעיל את המכשיר בעצמי. כך יצא שראיתי את הפרודיה של מל ברוקס עשרות פעמים לפני שראיתי סרט כלשהו מאלה שהוא צוחק עליהם. כשסוף סוף ראיתי את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה", למעשה התאכזבתי מכמה שהוא לא דומה לשגעון בחלל. מל ברוקס מעולם לא היה האדם המעודן ביותר, אבל הוא גם מעולם לא עשה פרודיה על סרט שלא העריך. כשרצה ליצור פרודיה על מלחמת הכוכבים, פנה לג'ורג' לוקאס על מנת לקבל אישור ואף סיוע בעבודה על הסרט לאחר הצילומים. לוקאס הסכים, בתנאי שלא ימכר אף מוצר נלווה של שגעון בחלל, מתוך חשש שאנשים יתבלבלו בינו לבין מוצרים של מלחמת הכוכבים (לוקאס באופן ידוע הרוויח הרבה יותר כסף מהמוצרים האלה מאשר מהסרטים עצמם), אז צר לי אם אי פעם רציתם לקנות בובה מדברת של יוגורט. ברוקס הסכים, לוקאס אהב את התוצאה ואפילו הרשה לכלול בסרט עקיצה כלפי המסחור של הטרילוגיה. בעוד אפשר לראות בשגעון של חלל לעג לסרטי וסדרות מד"ב שונים (בהם גם מסע בין כוכבים, כוכב הקופים והופעת אורח של ג'ון הרט באותו תפקיד אותו גלם בהנוסע השמיני), זה בברור סרט שנעשה מתוך אהבה. אף במאי לא משקיע כל כך בסרט שאין מאחוריו להט אמיתי ומל ברוקס הצליח לגייס לפרויקט כמה מהקומיקאים הגדולים של שנות השמונים, בהם ג'ון קנדי, ריק מוראניס ודום דה לואיז. האהבה שלי לסרט גם הובילה לאכזבה מהצפיה בתקווה חדשה. שגעון בחלל מחקה את הסגנון והמראה של מלחמת הכוכבים, אבל נכתב עם עלילה שונה לחלוטין. למעשה, שגעון בחלל דלג לחלוטין על יצירת פרודיה לדמותו של לוק סקייווקר ומתמקד דווקא בדמות בהשראת האן סולו בתפקיד הראשי. זה סוד הקסם של הסרט בעיני, שלמרות החיקוי הסגנוני, הוא עומד בפני עצמו כסיפור ולדמויות יש קיום עצמאי גם בלי ההשוואה לסרטיו של ג'ורג' לוקאס.

פרסים בולטים: שגעון בחלל לא זכה בשום פרס ראוי לציון. הביקורות אליו בזמן יציאתו היו מעורבות, בין השאר בגלל התחושה שעבר יותר מדי זמן בשביל ליצור פרודיה מעניינת על מלחמת הכוכבים. זה בסדר, גם מבקרים טועים.

 

 

52. זמנים מודרניים (ארה"ב, 1936)

במקור: Modern Times

במאי: צ'רלי צ'פלין

תסריט: צ'רלי צ'פלין

שחקנים: צ'רלי צ'פלין, פולט גודארד, סטנלי "טייני" סנדפורד, אל ארנסט גרסיה

 

 

מה קורה כאן: עובד במפעל עובר התמוטטות עצבים בעקבות עומס העבודה. כאשר הוא משתחרר מבית החולים, אין לו עבודה, אין לו כסף ואין לו מושג מה לעשות. הוא נעצר בגלל טעות בזיהוי ומבין שבכלא יש לו תנאים טובים יותר מאשר בחוץ. בשל כך, הוא מנסה לחזור לבית הסוהר, עד שמפגש עם יתומה יפה שנמלטת מהחוק משכנע אותו לנסות ולבנות חיים טובים יותר עבור שניהם.

למה הסרט הזה ברשימה: זה לא סוד שצ'רלי צ'פלין החזיק בעמדות שנתפסו לעתים כקומוניסטיות. בעוד הוא מעולם לא הגדיר את עצמו ככזה, הסרטים של צ'פלין בהחלט הציגו הזדהות עם מעמד הפועלים וביקורת כלפי הממסד המערבי. זמנים מודרניים הוא כנראה השיא, סרט שנפתח בהשוואה בין פועלים במפעל לעדר כבשים, מציג את הגיבור מפוטר שוב ושוב ללא פיצויים, לצד זלזול של בעלי השליטה בזכויות אנוש בסיסיות. עם זאת, לא מדובר בסרט מטיפני. צ'פלין שוטח את עמדותיו כחלק מסיפור קומי, כזה שמכיל בתוכו אלמנטים טרגיים, אבל עדיין נועד לגרום לאנשים לסיים את הצפיה עם חיוך על הפנים. דמות הנווד מופיעה פה בפעם האחרונה במראה הקלאסי וזוהי גם הפעם הראשונה בה קולו של צ'פלין נשמע על המסך. הוא אמנם בחר שמילותיו היחידות יהיו בג'יבריש, אבל זהו בכל זאת מפנה חשוב בקריירה שלו. עשור לאחר מכן, צ'פלין יעורר כותרות יותר בגלל דעותיו הפוליטיות ופחות בגלל היותו גדול הקומיקאים של דורו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, אמריקה הפנתה עורף לצ'פלין המהגר, ממש כפי שהמודרניזציה הקיאה מתוכה את הנווד בסרט. יחד עם זאת שהסרט מצחיק ומכיל כמה מהרגעים המפורסמים ביותר בפילמוגרפיה של צ'פלין, הוא גם מעורר מחשבה. זמן קצר אחרי שארצות הברית החלה להתאושש מהשפל הגדול, בעודה מלקקת עדיין את פצעיה, זמנים מודרניים הוא תמונת מצב של מדינה על סף מלחמה. לא מלחמה צבאית (למרות שכזו אכן הגיעה כמה שנים לאחר מכן), אלא מלחמת מעמדות. הנווד והיתומה הם אנשים טובי לב, קרבנות של כוחות גדולים מהם שאינם מאבדים את חוש המוסר בזמן האמת. סביבם, הרבה פחות סובלנות. הפועלים שובתים ומפגינים, השוטרים עוצרים ללא הבחנה, המנהלים עורכים ניסויים על חשבון עובדיהם ומשפחות נקרעות בחסות הממשלה. אם הוא לא היה כל כך מצחיק, זמנים מודרניים היה יכול בקלות להיות אחד הסרטים הקשים לצפיה של המאה ה-20. למרבה המזל, או לפחות למרבה השמחה, צ'רלי צ'פלין התכוון לבדר והוא עושה זאת במיומנות גבוהה, תוך שילוב בין טריקים מעניינים של צילום ועריכה, מוזיקה מקסימה, רומנטיקה בלתי מתנצלת וכשרון משחק פיזי אדיר.

פרסים בולטים: אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

51. פרנקנשטיין הצעיר (ארה"ב, 1974)

במקור: Young Frankenstein

במאי: מל ברוקס

תסריט: ג'ין ויילדר, מל ברוקס

שחקנים: ג'ין ויילדר, מרטי פלדמן, טרי גאר, פיטר בויל, קלוריס ליצ'מן, מדלן קאן, קנת' מארס, ג'ין הקמן

 

 

מה קורה כאן: דוקטור פרדריק פרונקנסטין (נכתב פרנקנשטיין) הוא נכדו של המדען המפורסם ויקטור פרנקנשטיין, שהטיל קלון על המשפחה כאשר נסה להחיות גופה ואבד שליטה על הניסוי. פרדריק מתבשר כי הוא היורש של טירת פרנקנשטיין ונוסע לטרנסילבניה על מנת לבחון את הנכס. הוא פוגש שם עוזר גבן בשם אייגור (נכתב איגור) ואת אינגה, המאוד אוהבת להתגלגל בחציר. את הטירה מנהלת פראו בלוכר (קול צניפת סוסים) הנוקשה, שבטוחה כי פרדריק הגיע על מנת להמשיך את מפעל חייו של סבו. פרדריק שונא בתחילה את ההשוואה לקרובו המפורסם, אולם מתחיל להשתכנע שאולי לא היה מטורף כפי שחושבים.

למה הסרט הזה ברשימה: אני יודע, שני סרטים של מל ברוקס באותה עשיריה, אז למה הם לא פשוט צמודים אחד לשני? האמת היא שאין לזה סיבה מיוחדת. אני אוהב גם את שגעון בחלל וגם את פרנקנשטיין הצעיר במידה דומה וביום בו ערכתי את הרשימה הסופית, חבבתי את הסרט הזה טיפה יותר מזמנים מודרניים. כמו שגעון בחלל, גם פרנקנשטיין הצעיר מבוסס על סרט מפורסם שקמו לו חיקויים ומחוות לרוב וגם במקרה הזה, אני יותר אוהב את הפרודיה. כאן מל ברוקס לא כתב עלילה חדשה שרק נשענת על אלמנטים חיצוניים של מושא הבדיחה, אלא ממש התבסס על סצנות שלמות מ"פרנקנשטיין" ומ"כלתו של פרנקנשטיין", את שניהם ביים ג'יימס וייל. מפורסמת במיוחד הופעת האורח של ג'ין הקמן בתפקיד האיש העיוור, שהיא כמעט העתק אחד לאחד של הסצנה אותה וייל ביים, רק עם טוויסט קומי. כך מתנהל רוב הסרט, מראות מוכרים, כולל העיצוב הגותי, הצילום בשחור לבן והמשחק המוגזם, שהופכים פתאום בסיס לקומדיה. חלק מהסצנות פונות לסלפסטיק, חלקן למשחקי מילים, חלקן פשוט לועגות לעצם הסיטואציה שנלקחה לפני כן ברצינות. הסרט חייב לפחות חצי מהצחוקים שהוא גורר למרטי פלדמן שמגלם את אייגור לא כעבד נרצע, אלא כתחמן שמפצה על נכויותיו הפיזיות בחדות לשון. ג'ין ויילדר, כהרגלו, סוחף לפעמים את הדמות מגיבור מוסרי קלאסי לעבר טרוף מוחלט, אולם הוא עושה זאת בכן ועם מספיק קריצה בכדי שנזכור שהכל חלק מבדיחה אחת גדולה. אולי זו בדיחה על הרצינות בה אנחנו לוקחים סרטים לפעמים, עד שאנו שוכחים שאפשר סתם לעשות שטויות לפעמים. ככל שהדמויות רציניות, ככה הסצנה יותר מגוחכת וככל שברוקס אוהב לחקות את הסגנון של וייל, הוא מרשה לעצמו לשנות פרטים על מנת לחדש ולהפתיע עם הפאנצ'ים הכי לא צפויים שעוד מסוגלים לעבוד. לא מדובר בקומדיה אנרכיסטית, אלא בסיפור מהודק מתחילתו ועד סופו שמרשה לעצמו להתפזר רק כדי להישאר צמוד לסרט עליו הוא צוחק. מל ברוקס אוהב לכתוב בעצמו את הסיפור ולא סתם לחזור על דברי אחרים, מה שמוציא ממנו כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בקריירה שלו, דווקא כשהוא מכריח את עצמו לשחזר משהו שכבר קיים במקום להמציא אותו מחדש.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (תסריט מעובד, סאונד), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (שחקנית בקומדיה או מיוזיקל לליצ'מן, שחקנית משנה לקאן), מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2003 לשימור בידי ספריית הקונגרס

100 הגדולים: מקומות 70-61

70. סיפורי דגים (ארה"ב, 2003)

במקור: Big Fish

במאי: טים ברטון

תסריט: ג'ון אוגוסט

שחקנים: אלברט פיני, יואן מקגרגור, בילי קרודאפ, ג'סיקה לאנג, אליסון לומן, הלנה בונהם קרטר, מריון קוטיאר, מתיו מקגורי, דני דה ויטו, סטיב בושמי, רוברט גיום

 

 

מה קורה כאן: בזמן שאביו אדוארד גוסס מסרטן, חוזר ויל בלום לארצות הברית על מנת לסעוד אותו. אדוארד לא מוותר על ההזדמנות לספר לבנו ולכלתו סיפורים מופלאים על חייו, סיפורים שוויל שמע כל חייו, אבל אשתו מרותקת מכמות הדמיון הכרוכה בהם. הסרט מלווה את סיפוריו של אדוארד בתור ילד שפגש מכשפה בביצה, בחור שעזב את העיירה ופגש בדרך ענק ואת אהבת חייו ואיש משפחה שמצא דרכים מקוריות לחזור מהמלחמה ולהשקיע את הונו בעזרה לזולת.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין סרטיו של טים ברטון, סיפורי דגים הוא בו זמנית המעוגן ביותר במציאות והפנטסטי ביותר. סיפוריו של אדוארד הם בברור גוזמאות, אולם ברטון לקח על עצמו את האתגר להמחיש אותם בעיני הצופה, תוך מודעות לחוסר ההגיון בהם ולכך שחלקם אפילו סותרים אחד את השני. התוצאה היא סרט מקסים, הן חזותית והן רגשית ומסחטת דמעות מהסוג הטוב ביותר, בין השאר כי ברטון התמודד עם מותו של אביו זמן קצר לפני תחילת ההפקה. חלק גדול מהקרדיט מגיע גם לתסריטאי ג'ון אוגוסט, שהצליח לשלב בצורה חכמה בין פרטים אמיתיים מחייו של אדוארד לדמיון הפרוע שלו, שבעצם היה תמיד דרך להפוך חיים די פשוטים ומשעממים למרתקים יותר. החלקים היפים ביותר בעיני הם אלה שמגלים עד כמה הדמיון לפעמים אינו כזה רחוק מהמציאות, אבל אדוארד יצר לעצמו מוניטין של מי שכל מה שיגיד יהיה גוזמה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לפסקול מקורי, מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן משנה לאלברט פיני, פסקול מקורי, שיר מקורי), מועמד ל-7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיני, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים, איפור ושיער)

 

69. מיס סאנשיין הקטנה (ארה"ב, 2006)

במקור: Little Miss Sunshine

במאים: ג'ונתן דייטון, ואלרי פריס

תסריט: מייקל ארנדט

שחקנים: גרג קיניר, טוני קולט, אביגיל ברזלין, פול דנו, אלן ארקין, סטיב קארל

 

 

מה קורה כאן: כאשר אוליב הקטנה מתקבלת ברגע האחרון לתחרות יופי לילדות, יש למשפחת הובר יומיים להגיע לקליפורניה על מנת שתוכל להשתתף. בתקווה לחסוך כסף, הם מחליטים לנסוע לתחרות בוואן מתפרק במקום לטוס. פרט לאוליב, המשפחה כוללת את ההורים, שריל וריצ'רד – קואצ'ר לחיים טובים שבעצמו מתקשה להודות בהיותו לוזר, האח הגדול דוויין שנטל על עצמו נדר שתיקה עד שיתקבל כטייס לחיל האוויר, הדוד פרנק המומחה לכתביו של מרסל פרוסט ושניסה להתאבד לאחר שבן זוגו עזב אותו ואדווין, הסבא חובב הסמים שאמן את אוליב במשך חודשים לקראת התחרות.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה דברים היו יכולים לעבוד לרעת מיס סאנשיין הקטנה. החל בבדיחות גסות ללא צורך, התעקשות להראות איך אוליב מגיעה ממשפחה של לוזרים, רגעי המבוכה המבוססים על אי-הבנה בין שתי דמויות והעובדה שהסרט הזה די מעתיק מ-National Lampoon's Vacation (שהופץ בישראל בתור "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים"). עדיין, הסרט הזה עובד בצורה מפתיעה וגם מחזיק מעמד בצפיות חוזרות, כשהבדיחות כבר ידועות. הדינמיקה המשפחתית אינה נלעגת והדמויות עצמן אינן קריקטורות שהצופה אמור להתנשא עליהן. אלה אנשים שמנסים להתגבר על תקופה קשה על ידי התאחדות סביב חלומה של הבת הקטנה. התמימות של אוליב מקסימה, כמו גם הזמן שהסבא מוכן להקדיש לה, אף על פי שבעיניו, העולם נועד קודם כל לתענוגות אישיים. הגילויים שמתרחשים לאורך הדרך אינם מביאים לטוויסטים מאולצים, אבל כן מאפשרים לכל אחד מבני המשפחה לחוות רגע של משבר שמעניק לו את העומק שההכרות הראשונית לא ספקה. זה סרט מאוד מצחיק, אבל גם נוגע ללב, שבשורה התחתונה מעביר מסר של התגברות על העבר על ידי חיפוש מטרה חדשה והשלה הדרגתית של מטענים פסיכולוגיים.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד שניים (סרט, שחקנית משנה לברזלין), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בקומדיה/מיוזיקל לטוני קולט), זוכה שני פרסי באפטא (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד ארבעה, זוכה פרס גילדת השחקנים לקאסט הטוב ביותר, זוכה פרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשני פרסי MTV (סרט, הופעה פורצת דרך לברזלין), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטוב של השנה

 

68. שניים עשר המושבעים (ארה"ב, 1957)

במקור: 12Angry Men

במאי: סידני לומט

תסריט: רג'ינלד רוז

שחקנים: הנרי פונדה, לי ג'יי. קוב, ג'ק וורדן, אד ביגלי, מרטין באלסם, ג'ון פידלר, אי.ג'י. מרשל, ג'ק קלאגמן, אדוארד בינז, ג'וזף סוויני, ג'ורג' ווסקובץ', רוברט ובר

 

 

מה קורה כאן: שניים עשר גברים המשמשים כמושבעים, מתכנסים בכדי להכריע במשפטו של נער בן 18 שנאשם ברצח אביו. הם מצביעים על פסק הדין, כאשר כולם פרט לאחד מחליטים כי הנער אשם. מאחר וההחלטה חייבת להיות פה אחד, מתחיל בזאת דיון בין המושבעים בעד ונגד ההכרעה, כאשר מושבע מספר 8 מוביל את הנסיון לשנות את החלטת האחרים ללא אשם, לפחות עד שישתכנע אחרת.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לי חיבה לדרמות משפטיות. הן בדרך כלל משחקות יפה עם נקודת המבט של הצופה, מציגות ראיות לכאן ולכאן וקובעות נרטיב שבסופו יש תחושה ברורה של הקלה או תסכול. דרמה משפטית עשויה היטב, כמו 12 המושבעים (ויהיו עוד בהמשך הרשימה), בנויה כך שכל פרט חשוב, גם הזניח ביותר. המשימה של תריסר הדמויות בסרט היא להפוך אוסף של דעות לא אובייקטיביות לאמת סובייקטיבית אחת. חשוב מאוד שלא יטעו, כי בחירה שגויה עלולה להביא להטלת עונש מוות על אדם חף מפשע, או לחלופין, לשחרור לחופשי של רוצח מסוכן. שני דברים מייחדים את הסרט הזה מאחרים שעוסקים בעולם המשפט. קודם כל, אנחנו לא רואים את המשפט, כל הסרט מתרחש בחדר בו מתנהל הדיון בין המושבעים, כאשר אסור לאף אחד מבחוץ להיכנס, או למישהו מהנוכחים לעזוב. יש מספר קבוע של דמויות לכל אורך הסרט ואנחנו לומדים על כל אחת מהן בהתאם להתפתחות הדיון. הדבר השני שמייחד את 12 המושבעים, הוא היכולת לספר את סיפורה של דמות שכלל אינה מופיעה על המסך. הגברים מתדיינים ביניהם על מעשיו של נער שגדל בשכונת מצוקה, בסביבה מאוד אלימה, בנסיון להבין האם הוא סוג האדם שירצח בדם קר. אנחנו לא יודעים את שמו של הנאשם, או את שמות מרבית האנשים שאמורים להכריע את גורלו, אבל לומדים כל כך הרבה, גם עליהם וגם עליו ועל הדרך גם על החברה שכולם מהווים חלק ממנה.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד), מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה להנרי פונדה, שחקן משנה ללי ג'יי. קוב), זוכה פרס באפטא לשחקן זר (פונדה), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

67. קונטרול (הונגריה, 2003)

במקור: Kontroll

במאי: נמרוד אנטל

תסריט: ג'ים אדלר, נמרוד אנטל

שחקנים: שאנדור צ'ניי, זולטן מושי, קסבה פינדרוץ', שאנדור באדר, צולט נגי, באלאש מיכאליפי, לאיוש קובאץ', אסתר באלה

 

 

מה קורה כאן: בולצ'ו הוא כרטיסן העובד ברכבת התחתית של בודפשט ומעביר בה את כל זמנו. הוא ישן ואוכל בתחנות ונמנע בעקשנות מלעלות לפני השטח. חבריו הכרטיסנים עוברים איתו את השחיקה היומיומית של עימות מול נוסעים שלא רוצים לשלם, אנשים שמפרים כללי התנהגות, טיפוסים מפוקפקים שמציעים טובות הנאה ויריבות מול הצוות המתחרה. כאשר גוברים הדיווחים על אדם מסתורי שדוחף אנשים למסילה אל מותם, כל עובדי הרכבת נדרשים לפקוח עין אחר חשוד אפשרי. בינתיים, בולצ'ו מתחבר עם בלה, הנהג השתיין ועם בתו היפה שנוסעת ברכבת בתחפושת דב כחלק מעבודתה.

למה הסרט הזה ברשימה: הקולנוע ההונגרי לא מפורסם בסרטים קצביים שמשלבים בין סטייל, הומור ופילוסופיה קיומית. קונטרול מצליח איכשהו להיות כל הדברים האלה בתמהיל שנדיר למצוא בסרט מזרח אירופי. הוא מצריך לפחות שתי צפיות. הראשונה בשביל לצחוק מהבדיחות, לחוש את התסכול של העובדים ולעקוב במתח אחר הנסיונות לתפוס את הדוחף. הצפיה החוזרת היא כדי להבין שהסרט הוא משל לחיים הגשמיים והרצון בגאולה. אף על פי שהדבר לא נאמר ישירות, נמרוד אנטל לא חסך ברמזים לכך שהרכבת התחתית היא כדור הארץ והעולם שבחוץ, מעבר למדרגות הנעות, הוא גן העדן שרק צדיקים יעברו בשעריו. או שאולי מדובר באותו כור מצרף שמוזכר ב"ברוז'" וכל הכרטיסנים והנוסעים נמצאים בו בכדי לכפר על חטאיהם? יש קצת מרחב לפרשנויות שונות, אבל בתום הצפיה יוצאים עם תחושה שכל הזמן הזה, הסרט הכיל רובד עלילתי נסתר שמתגלה רק במחשבה לאחור. אנטל לא המשיך לקריירה הוליוודית מצליחה. לאחר עשור של נסיונות להשיג דריסת רגל בליגה הבכירה, חזר להונגריה בכדי לעבוד במגרש הביתי שלו. בעיני, יתכן ומדובר באחד הפספוסים הגדולים של המאה הנוכחית. לא חסרים במאים שנודדים להוליווד לאחר סרט אחד שהצליח לפרוץ את גבולות השפה, רק כדי למצוא עצמם מחוייבים בידי חוזה דרקוני לביים רימייק לסרט אימה שאף אחד אחר לא רצה. אם אנטל היה מוצא פרויקט רציני יותר ממה שהוצא לו, אולי היה הופך לאחד הבמאים המשפיעים והאהובים בעולם. בהעדר הזדמנות ראויה, נסתפק בסרט הביכורים שלו, שהצליח למצוא קהל גם מחוץ למולדתו.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הקולנוע האירופי לבימוי, זוכה פרס הנוער ומועמד במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן

 

66. רטטוי (ארה"ב, 2007)

במקור: Ratatouille

במאי: בראד בירד

תסריט: בראד בירד

שחקנים: פייטון אוסוולט, לו רומאנו, ג'נין גרופלו, איאן הולם, בראד גארט, פיטר אוטול, בריאן דנהי, פיטר סון, ויל ארנט

 

 

מה קורה כאן: רמי, עכברוש בעל חוש ריח וטעם מפותחים במיוחד, מואס בחיטוטים באשפה וגניבת המזון ששאר העכברושים מורגלים בהם. כאשר הוא מופרד ממשפחתו, רמי מוצא את עצמו בפריז, בסמוך למסעדתו של השף האגדי אוגוסט גוסטו. בעוד גוסטו המנוח מופיע בפני רמי כרוח רפאים, השף שהחליף אותו בניהול המסעדה מואשם בהתמסחרות והמנעות מחשיבה מחוץ לקופסה. רמי מוצא דרך לשלוט בתנועותיו של לינגוויני, סו שף צעיר במסעדה ונעזר בו על מנת ליצור בחשאי מנות שמחזירות למסעדת גוסטו את תהילתה.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הוא מעלה תהיות מסוימות לגבי האתיקה המקצועית בה הדמויות נוהגות, קשה להכחיש שרטטוי הוא אולי הסרט בעל הרעיון המאתגר ביותר שפיקסאר הפיקו. במקום להתמקד בשורה של דמויות שחיות בעולם מקביל לזה של בני האדם, רטטוי מציג אגדה המתרחשת כביכול בעולם האמיתי. פריז של הסרט היא פריז של העולם שלנו והיחסים בין בני האדם והעכברושים זהים לאלה שקיימים במציאות. ההבדל הוא בשתי דמויות שהיו כה נואשות לשנות את מצבן, שהן יצרו קשר שאינו אפשרי מחוץ לסרט. אנחנו מבינים את שפתו של רמי, אבל לינגוויני לא. הוא אפילו לא יודע את שמו של המכרסם הגאון ומכנה אותו "שף קטן". גם רוחו של גוסטו מודה שהיא קיימת בעצם רק בדמיונו של רמי. אף על פי שהסרט אינו מתאר תרחיש אפשרי, בראד בירד לקח על עצמו את אותו אתגר מ"ענק הברזל" והשחיל את הפנטזיה לתוך עולם זהה כלפי חוץ לעולמו של הצופה. זה אתגר שרק במאי עם רגישות אדירה לפרטים ומוכנות להתחייב לסיפור יכול לעמוד בו בכזו הצלחה. רטטוי אחראי גם על אחד הרגעים האהובים עלי בתולדות הקולנוע. פיטר אוטול בתפקיד קטן יחסית כמבקר המסעדות אנטון אגו, נושא בקולו מונולוג מופלא על מהות הביקורת שכל מבקר צריך לשמוע לפחות פעם אחת, לא משנה מה התחום אותו הוא מסקר.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לסרט אנימציה ומועמד לעוד ארבעה (תסריט מקורי, פסקול מקורי, מיקס סאונד, עריכת סאונד), זוכה גלובוס הזהב לסרט אנימציה, זוכה פרס באפטא לסרט אנימציה, זוכה פרס גילדת המפיקים לסרט אנימציה, זוכה פרס National Board of Review לסרט אנימציה

 

65. ברטון פינק (ארה"ב, 1991)

במקור: Barton Fink

במאים: האחים כהן

תסריט: האחים כהן

שחקנים: ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן, מייקל לרנר, ג'ון מאהוני, ג'ודי דייוויס, סטיב בושמי, ג'ון פוליטו, טוני שלהוב

 

 

מה קורה כאן: מחזאי ניו יורקי בשם ברטון פינק מגיע להוליווד בשנת 1941 על מנת לכתוב תסריט בהזמנת אולפן קולנוע. התסריט, שנועד לפנות לקהל חובבי ההאבקות המקצועית, מאתגר את ברטון שרואה בעצמו גאון ומבין בהדרגה שנתקע עם סרט שאין לו שום רצון להיות חלק ממנו. הוא מקווה לקבל השראה מהכותב הנודע וו.פ. מייהיו, אבל זה מתגלה כשתיין מעורר רחמים. חברו היחיד של ברטון בעיר הכוכבים הוא צ'רלי, סוכן המכירות הרועש המתגורר בחדר השכן.

למה הסרט הזה ברשימה: מתי שהוא, האחים כהן היו צריכים להופיע ברשימה ולא בטוח שיש סרט שמייצג טוב יותר את הסגנון שלהם מאשר ברטון פינק. התחושה המייאשת שבונה מדי פעם ציפיות, רק בכדי לרסק אותן כי הדמויות הן כלים במשחק גדול יותר, המונע בידי אנרכיסט בלתי נראה, היא טריק שעובד להם גם היום. הם לא יוצרים סיפורים על היופי שבחיים, או על הצלחה כנגד הסיכויים. הקטע של האחים הוא יותר להזכיר לצופה ששום דבר לא משנה בסופו של דבר, זה העולם שלהם ואין להם שום מחויבות לנהוג על פי כללי המשחק של אחרים. משחק מצוין של ג'ון טורטורו וג'ון גודמן מדגיש עד כמה ברטון פינק נוטה לשכוח את מקומו. הוא חושב שהגיע להוליווד בכדי לכתוב יצירת מופת, כי הוא יודע יותר טוב מהאדם הפשוט מה טוב בשבילו. צ'רלי, האדם הפשוט היחיד שברטון בכלל מדבר איתו, מנסה שוב ושוב לספר לו את סיפור חייו, אבל ברטון משתיק אותו בכדי לשמוע את קולו שלו. האחים כהן יצרו בסרט הזה את הסחת הדעת המושלמת. אנחנו עוקבים אחרי ברטון ורוצים שיצליח, או שלפחות ימצא דרך לצאת מהתסבוכת אליה נקלע, אבל כל הזמן הזה היה סיפור גדול יותר בחדר ליד. כמו ברטון, גם אנחנו מתעלמים מהתמונה הגדולה, כי אנחנו רגילים שאם סרט נקרא על שם דמות ומלווה אותה מתחילתו ועד סופו, זו הדמות החשובה ביותר בו. זאת למרות רמזים שנשתלים בכל מקום לכך שברטון הוא לא מרכז העניינים, אלא מקסימום שחקן משנה בתרחיש שמתפתח מחוץ לשליטתו.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקן משנה למייקל לרנר, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות), מועמד לגלובוס הזהב לשחקן משנה (ג'ון גודמן), זוכה דקל הזהב, פרס הבימוי ופרס השחקן (ג'ון טורטורו) בפסטיבל קאן

 

64. כיכר החלומות (ישראל, 2001)

בימוי: בני תורתי

תסריט: בני תורתי

שחקנים: ניר לוי, שרון רג'יניאנו, יונה אליאן, יוסף שילוח, מוחמד בכרי, איילת זורר, אורי גבריאל

 

 

מה קורה כאן: בעקבות חלום שחלם, מחליט ניסים מנדבון לפתוח מחדש את בית הקולנוע השכונתי שאביו נהל. יחד עם אחיו ג'ורג', הוא פועל לעשות זאת בזמן ליום השנה למות האב. בדיקה מהירה אצל ישראל ההודי, הנוהג להסתובב ברחבי השכונה על אופנוע ולשמוע שירים ברדיו-טייפ, מגלה שהסרט האהוב ביותר בשכונה היה "סאנגאם". ניסים וג'ורג' מנסים להשיג עותק של הסרט, אבל מגלים שהוא נעלם והיחידים שיכולים להשיבו הם אמם סניורה ודודם אברם, שחזר לשכונה לאחר העדרות של שנים.

למה הסרט הזה ברשימה: פנינה נשכחת יחסית בנוף הקולנוע הישראלי, כיכר החלומות הוא סרט שהיה צריך להפוך לקאלט ומשום מה לא עשה זאת. במהלך צפיה עם חברים, הצלחתי להדביק אותם בכמה מהציטוטים החביבים עלי מהסרט, שמייצגים את אופיו היחודי. מצד אחד, דמויות עממיות וחסרות תחכום, שחיות בשכונה עניה ומעבירות את זמנן בין בטלה לבין הטברנה המקומית של משפחת מנדבון. מצד שני, מכתב מלא אהבה לקולנוע כפי שהוא נתפס בידי הקהל. לא מנסים להציג את "סאנגאם" כיצירה חשובה ששנתה את פני ההיסטוריה, אלא בתור הסרט של השכונה, שכולם מתגעגעים לצפות בו ביחד. בהברקה חצי קומית וחצי טרגית, מוצגים חלק מהמבוגרים בסרט כילדים מגודלים. הם עדיין מתנהגים ומדברים כמו ביום שהקולנוע נסגר, לא מסוגלים להמשיך בחייהם. זה עצוב, אבל גם מוביל לכמה סצנות משעשעות במיוחד. בעוד האחים מנדבון הם המבוגרים האחראים, רבים מבני גילם (ואף מבוגרים מהם) עדיין מתכננים להכין בובה של דה גול כדי לשרוף בל"ג בעומר, או מתקשים להבין איך מתחילים עם בנות. יש בזה משהו קסום והשחקנים מתמסרים לאינפנטיליות המכוונת, אבל זו גם דרך מקורית של בני תורתי להראות עד כמה הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מחיי השכונה. ברגע שהוא נסגר, הזמן כאילו קפא.

פרסים בולטים: זוכה חמישה פרסי אופיר (בימוי, שחקן משנה ליוסף שילוח, עיצוב תלבושות, עיצוב אמנותי, מוזיקה מקורית)

 

63. החוש השישי (ארה"ב, 1999)

במקור: The Sixth Sense

במאי: מ. נייט שאמלאן

תסריט: מ. נייט שאמלאן

שחקנים: ברוס ויליס, היילי ג'ואל אוסמנט, טוני קולט, אוליביה ויליאמס, דוני וולברג

 

 

מה קורה כאן: פסיכולוג ילדים מוערך בשם מלקולם קרואו נורה במהלך מפגש עם מטופל לשעבר שהתבגר ואבד כל תקוה. חודשים לאחר מכן, מלקולם מנסה לחזור לעצמו דרך סדרת פגישות עם קול, ילד מפוחד ושקט שמתקשה להשתלב בחברת ילדים אחרים. לאחר כמה נסיונות כושלים, מלקולם מצליח להתחבר לקול שמגלה לו את הסוד הנורא שלו: הוא רואה אנשים מתים.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהפך מושא ללעג בזכות שורה של סרטים גרועים, מ. נייט שאמלאן ביים את אחד הסרטים המשפיעים ביותר של סוף המילניום. זה הסרט שלמד את הוליווד איך עושים טוויסט. למרות שהיו טוויסטים מפורסמים לפניו, החוש השישי הביא את האמצעי הסיפורי הזה לדרגת אמנות. הוא לא רק מפתיע, אלא באמת גורם לכל הסרט להראות אחרת. פתאום, כל מיני פרטים ברקע מקבלים משמעות ואם חושבים על הסיפור מחדש, הפעם מנקודת מבטו של קול, מתקבל סרט חדש לגמרי. נוסף על כך, החוש השישי אמנם נעזר בהקפצות לשם הפחדה, אבל הן בעלות משמעות לעלילה והתזמון שלהן מתחבר להתפתחות של הדמויות הראשיות בנסיון להתמודד עם היכולת הנדירה של קול. ברוס ויליס מציג פה את אחת ההופעות הטובות בחייו, יחד עם טוני קולט והיילי ג'ואל אוסמנט שנהנו מאנונימיות יחסית בכדי להיכנס לתפקיד ללא מטעני עבר, דבר שאוסמנט לא זכה להנות ממנו יותר לאור הפרסום שהחוש השישי הביא לו. זה סרט אימה שעושה הרבה מעבר להפחדה. מסופר כאן סיפור מותח מתחילתו ועד סופו, ואז אפשר לחזור ולצפות שוב בכדי לגלות סיפור אחר לחלוטין.

פרסים בולטים: מועמד ל-6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקן משנה לאוסמנט, שחקנית משנה לקולט, עריכה), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן משנה לאוסמנט, תסריט), מועמד לארבעה פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, עריכה), מועמד לפרס גילדת השחקנים לשחקן משנה (אוסמנט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס MTV לשחקן חדש (אוסמנט)

 

62. רשימת שינדלר (ארה"ב, 1993)

במקור: Schindler's List

במאי: סטיבן ספילברג

תסריט: סטיבן זייליאן

שחקנים: ליאם ניסן, בן קינגסלי, רייף פיינס, קרוליין גודול

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, רוכש אוסקר שינדלר, חבר המפלגה הנאצית, מפעל בקרקוב. הוא שוכר את שירותיו של רואה חשבון יהודי בשם יצחק שטרן על מנת שיעזור לאזן את החשבונות, אולם הקשיים בהם נתקל שטרן בדרכו לעבודה, גורמים לשינדלר להפנים לראשונה שהיחס ליהודים באירופה הוא יותר מסתם אי-נוחות על רקע פוליטי. ההבנה הופכת ליוזמה של ממש כאשר שינדלר עד לחיסול הגטו המקומי. הוא מחליט לנצל את מפעלו ואת הונו האישי על מנת להציל כמה שיותר יהודים מהשמדה.

למה הסרט הזה ברשימה: קיימים מעט מאוד סרטים ש"אסור" לומר עליהם משהו שלילי. יש שיאמרו שרשימת שינדלר הוא אחד מהם. זה לא שהסרט חף מבעיות, כולל סצנה אחת שכמו משחקת לידיהם של מכחישי שואה, אבל הוא עוסק בטרגדיה המפורסמת ביותר של המאה ה-20 וכל התנהגות שאינה כבוד לזכר הנרצחים (כולל התמזמזות בזמן הסרט, לפי ג'רי סיינפלד), תוביל לגערות רבות. העניין הוא שרשימת שינדלר ממש לא צריך צבא של סנגורים על מנת להיחשב לסרט טוב. מכל סרטיו של ספילברג, זהו אולי השלם והכן ביותר, האחד שלא מסתבך בתוך עצמו לקראת סיום ולא מבכר יכולת טכנית על פני אמינות. ספילברג במאי נפלא, אבל כמעט תמיד יש לי בעיה עם הטון הכללי של סרטיו. רשימת שינדלר הוא הסרט שבו אני לחלוטין מוריד בפניו את הכובע. ספילברג הבין שבכדי ליצור סרט על השואה, לא צריך להתמקד רק בעצב ובתחושת ההשפלה, אלא גם (אולי בעיקר) בפחד. אנשים היו יכולים למות בלי שום אזהרה, סתם כי חייל נאצי החליט שבא לו להרוג יהודים, ואין שום השלכות לכך. זה כמעט אבסורדי לראות את התרוצים בהם אוסקר שינדלר משתמש על מנת למנוע רצח של חפים מפשע מול אנשים שחונכו לשנוא כל דבר שרק מזכיר יהודי. ספילברג הצליח להעביר את ההרגשה שכל יום יכול להיות היום האחרון בחייה של דמות, לא כקריאה לאהוב את החיים, אלא כשיעור על התהומות המוסריים אליהם המין האנושי מסוגל, וכבר הצליח לא פעם, להתדרדר. מעבר לצילום האפקטיבי בשחור לבן, ההופעה המשכנעת של השחקנים, האפקטים שגורמים לכל קליע להיראות אמיתי והעריכה והכתיבה שהצליחו לגרום לסרט בן יותר משלוש שעות לעבור מבלי להתיש, רשימת שינדלר הוא יצוג אמין של עולם על סף אבדון, שהדבר היחיד שיציל אותו הוא נס. זה מתחבר גם לסצנה הכי מעוררת מחלוקת, בה ספילברג מרשה לרגע של אופטימיות לחדור ורומז שבמציאות איומה, הפתרון צריך להיות לפעמים לא מציאותי.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי) ומועמד לעוד חמישה, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט), זוכה 7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיינס, צילום, עריכה, פסקול), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לסרט הטוב ביותר

 

61. הרפתקאות הברון מינכהאוזן (בריטניה / ארה"ב / גרמניה, 1988)

במקור: The Adventures of Baron Munchausen

במאי: טרי גיליאם

תסריט: טרי גיליאם, צ'רלס מקיואן

שחקנים: טרי נוויל, שרה פולי, ג'ונתן פרייס, אריק איידל, צ'רלס מקיואן, ג'ק פרוויס, וינסטון דניס, רובין ויליאמס, ולנטינה קורטז, אוליבר ריד, אומה תורמן, פיטר ג'פרי

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמה נגד הצבא העותמאני, מנסה ראש העיר הורשיו ג'קסון להגיע להסכם עם הסולטן. בינתיים, מעלה להקת שחקנים בתוך העיר הנצורה הצגה על הרפתקאותיו של הברון מינכהאוזן. ההצגה מופרעת בידי הברון האמיתי שטוען כי לא כך היו הדברים. הוא מתחיל לספר את הגרסה שלו לארועים, כאשר העולם שבחוץ מתחיל להתערבב עם זכרונותיו האישיים. הוא יוצא אל הירח יחד עם ילדה בשם סאלי בנסיון לאסוף את משרתו, שהוא גם האדם המהיר ביותר בעולם, ולמצוא את חבריו משכבר, אחד מהם חזק במיוחד, אחד בעל שמיעה יוצאת דופן ואחד צלף שאינו מחטיא אף פעם.

למה הסרט הזה ברשימה: עד כמה שקו הזמן הבלתי אפשרי של הברון מינכהאוזן מבלבל, הוא גם מספק סרט מבדר עד מאוד. השילוב בין דמיון ומציאות תואם את אופיו של המספר, שעד סוף הסרט לא ברור האם הוא שקרן, סנילי, או יודע דברים שאף אחד אחר לא מבין. המסע שלו להצלת העיר עובר לא רק בירח, אלא גם במעמקי כדור הארץ, בים ובבטנו של דג ענק. הצירוף של שרה פולי הצעירה למסע נותן לסרט אופי שנדמה ידידותי לכל המשפחה, אולם טרי גיליאם לא באמת מכיר קהל שאינו גיליאם עצמו. כפי שניתן לצפות ממנו, הסרט חוגג את הביזאר והמעוות, לצד אמונה כמעט נאיבית בגיבור שמעז לקבל את הדברים כפי שהם, במקום לזלזל ולבטל אותם כבלתי אפשריים. למעשה, החוק האחד בסרט מלא הדמיון והנונסנס הזה הוא שהכל אפשרי אם רק נותנים לסיפור להמשיך ללא הפרעה.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, אפקטים חזותיים, איפור), זוכה 3 פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, איפור)

100 הגדולים: מקומות 80-71

80. האחיות מגדלנה (בריטניה/אירלנד, 2002)

במקור: The Magadalene Sisters

במאי: פיטר מאלן

תסריט: פיטר מאלן

שחקנים: אן-מארי דאף, נורה-ג'יין נון, דורותי דאפי, איילין וולש, ג'רלדין מקיואן, דניאל קוסטלו

 

 

מה קורה כאן: במהלך המאות ה-19 וה-20, פעלו באירלנד בתי מחסה על שם מריה מגדלנה, שמטרתם הייתה לספק פרנסה חלופית והזדמנות לכפרה עבור נשים שעסקו בזנות. מהר מאוד, ההגדרה של זנות התרחבה עד שגם נערות שלא חטאו, נשלחו למוסד שכזה למשך זמן לא ידוע, בו ספגו התעללות מצד הנזירות והכמרים עד שהוכרזו כנקיות מאשמה (אם בכלל זכו לצאת משם). האחיות מגדלנה עוסק בסיפורן של ארבע נערות שנשלחו למוסד כזה בשנת 1964, כל אחת בנסיבות מפוקפקות. מרגרט נשלחה לאחר שנאנסה בידי קרוב משפחה, על מנת להגן על שמו הטוב, ברנדט פלירטטה עם כמה נערים שפנו אליה מעבר לגדר בית הספר, רוז ילדה תינוק מחוץ לנישואים וקריספינה אפילו לא מסוגלת להבין מה באמת קורה סביבה. הסרט מציג את השהיה הקשה של הארבע, לצד נשים אחרות, במקום שכביכול נועד להציל את נשמתן, אבל היה עבורן כמו גהנום.

למה הסרט הזה ברשימה: האחיות מגדלנה הוא אחד הסרטים הקשים והמרגיזים ביותר שראיתי. בגלל זה, כל כך שמחתי לגלות שבתי המחסה מהסוג שמוצג בו כבר אינם קיימים. יש המון עצב בידיעה שהדמויות נענשות על כך שהיו פשוט נשיות מדי לטעם החברה השמרנית והפטריארכלית. העובדה שהורים מוכנים למסור את בתם לידי נזירה סדיסטית וכומר שבעצמו רחוק מלהיות מלאך, רק כדי להגן על כבוד המשפחה, מראה עד כמה הכנסיה הקתולית הצליחה להביא אנשים לאבד צלם אנוש לטובת אמונה עיוורת. האחיות מגדלנה אינו יוצא נגד הכנסיה כרעיון, אבל בדומה לסרטים כמו "ספוטלייט" ו"ספק", מציג את הממסד הדתי כעסוק יותר בהגנה על עצמו מאשר בעבודת קודש ותרומה לקהילה. יש כאן סצנות באמת קשות לצפיה. רובן לא גרפיות במיוחד, אבל מציגות בזמן אמת עינוי מנטלי או פיזי שאין מאחוריו שום הצדקה מוסרית. פיטר מאלן, שביים מאז רק עוד סרט אחד (Neds הלא מוכר יחסית), מצליח למסגר את הדמויות לתוך עולם של סבל והשפלה, כאשר כל אחת מהן מגיבה אחרת למצב ולרצון לצאת לחופשי. בניגוד לאמונה הקתולית, הסבל הזה אינו אמצעי לכפרה, אלא דוגמה לאטימות כלפי עשרות אלפי נשים שגורלן היה דומה, ויציאה אמיתית לחופשי לא תהיה עבורן חזרה אל המשפחות שבגדו בהן, כי אם למציאות לא נודעת מחוץ להשפעת הכנסיה.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בריטי, תסריט מקורי), זוכה פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, זוכה בפרסי הסרט והבימוי מטעם חוג המבקרים של לונדון, זוכה בפרס National Board of Review לחופש הביטוי

 

79. הנוסע השמיני (בריטניה/ארה"ב, 1979)

במקור: Alien

במאי: רידלי סקוט

תסריט: דן אובאנון

שחקנים: טום סקריט, סיגורני ויבר, ג'ון הרט, איאן הולם, ורוניקה קרטרייט, הארי דין סטנטון, יפת קוטו, בולג'י באדג'ו

 

 

מה קורה כאן: צוות החללית נוסטרומו עורך עצירה לא מתוכננת בדרכו חזרה לכדור הארץ, כאשר מחשב החללית קולט אות מצוקה. בעודם חוקרים את מקור האות, מותקף אחד מחברי הצוות בידי יצור חייזרי שנצמד לפניו. הקצינה אלן ריפלי מסרבת להעלות את מי שנחשפו ליצור בחזרה לספינה, עד שיעברו את תקופת הבידוד הנחוצה. אש, קצין המדע של הנוסטרומו, עוקף את הפקודה של ריפלי ומחליט לבחון בעצמו את החייזר. הרעיון מתגלה כמסוכן במיוחד עבור כל חברי הצוות.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו במקרה של "פסיכו", גם כאן קשה לדבר על הסרט בלי הרגע המפתיע שמשנה את האופן בו הסיפור נתפס. למרות שמדובר בסצנה מפורסמת כמו הסרט עצמו, זה עדיין ספוילר עבור מי שצופה בפעם הראשונה, במיוחד בגלל התזמון. הנוסע השמיני הוא דוגמה לסרט אימה שמבוצע כמו שצריך. העלילה בנויה בכיוון אחד, אבל אז מגיע רגע שגורם לצופים להתפכח ולהבין שהסיפור האמיתי רק מתחיל. בחוכמה שלא תמיד מאפיינת את יצירותיו של רידלי סקוט, אנחנו לא רואים את האויב במלואו לאורך רוב הסרט. עד אז, אין לנו דרך לדעת מה גודלו וצורתו האמיתיים, דבר שבוודאי היה מוריד מעוצמת הגילוי. כל המערכה הראשונה בנויה לשם הטעיה, כאשר טום סקריט הוא השם הראשון שמופיע בקרדיטים, אף על פי שסיגורני ויבר היא המזוהה יותר עם הסרט ועם המשכיו. העלילה מתחילה כסיפור מדע בדיוני גנרי, בטרם מתברר שמדובר בסרט אימה שבו החללית הבטוחה והמשוכללת היא בעצם מכשול עבור מי שרוצה לשרוד. הטוויסט הנוסף לקראת הסוף, זה שפחות מדברים עליו, גם הוא מבוצע היטב ומעניק את התחושה שבאמת אין על מי לסמוך ברגעי האימה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים חזותיים ומועמד על עיצוב אמנותי, מועמד לגלובוס הזהב על פסקול מקורי, זוכה שני פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, סאונד) נבחר בשנת 2002 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

78. טעם החיים (בריטניה, 1983)

במקור: Monty Phthon's The Meaning of Life

במאים: טרי ג'ונס, טרי גיליאם

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין, קרול קליבלנד

 

 

מה קורה כאן: בעקבות תהייתם של דגים באקווריום במסעדה על משמעות החיים, מוצגת שורה של מערכונים המתארים את השלבים השונים בחייו של אדם. מהלידה, דרך בית הספר, שרות צבאי, גיל העמידה, השנים המאוחרות ולבסוף מוות.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטם הרשמי האחרון של מונטי פייתון הוא גם לרוב הפחות מוערך מביניהם. אולי הסיבה לכך היא שהנונסנס מופנה פחות לעבר סיפור יחיד ומתפרש על פני תקופות ומקומות שונים בעולם. אין עקביות בין מערכון למערכון, אין אפילו דמות ראשית אחת והסאטירה מופנית גם לעבר גישת המעמדות בצבא בריטניה בתקופה הוויקטוריאנית, גם לעבר הכנסיות השונות וגם לעבר תיירים אמריקאים שמתלהבים מדברים חדשים מבלי להבין אותם. למעשה, הסרט הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לקרקס המעופף שמונטי פייתון עשו מאז שחזרו את מערכוני הסדרה ב"ועכשיו למשהו אחר לגמרי". הנונסנס מגובה בהומור אפל שלא מפסיק להעלות חיוך, אבל מצליח איכשהו גם לעורר מחשבה. החבורה, שתמיד שחקה עם הרעיון ליצור מחזמר, זכתה להכניס לכאן יותר קטעים מוזיקליים מבעבר, כולל שיר על כך שאסור לקתולים להשתמש באמצעי מניעה גם אם הדבר אומר שעליהם למכור את ילדיהם למפעל על מנת לשרוד, או שיר על כמה גדול ונפלא היקום שמטרתו לשכנע אנשים לתרום איברים למרות שהם עדיין משתמשים בהם. טרי ג'ונס, שביים את רוב הסרט (קטעי האנימציה וסרט קצר בהתחלה בוימו בידי טרי גיליאם), נמצא כאן במיטבו ומנחה את החבורה מאחורי ולפני המצלמה, בעוד החמישה האחרים נעים בכשרון רב בין דמויות שונות ומגוונות. מדהים לחשוב שזה הסרט שמסמן את סוף דרכם הקולנועית של הפייתונים כחבורה, כי הם נראים פה בכושר מלא.

פרסים בולטים: זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב, מועמד לפרס באפטא לשיר הטוב ביותר

 

77. ברוז' (בריטניה/ארה"ב, 2008)

במקור: In Bruges

במאי: מרטין מקדונה

תסריט: מרטין מקדונה

שחקנים: קולין פארל, ברנדן גליסון, רייף פיינס, קלמנס פואסי, ג'ורדן פרנטיס

 

 

מה קורה כאן: ריי, גנגסטר אירי צעיר, נשלח עם שותפו המבוגר יותר קן לברוז' בבלגיה, שם נאמר להם לחכות להוראות מהבוס שלהם, הארי. הדבר קורה לאחר שריי הרג בטעות נער מזבח במהלך חיסול של כומר. בעוד הוא מתמודד עם דכאון בעקבות תאונת העבודה, מתברר שריי נשלח לברוז' על מנת שיהנה מהעיר היפהפיה לפני שהארי מורה על חיסולו. זאת למרות שריי ממש ממש שונא את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: מרטין מקדונה נולד בלונדון להורים שהגרו מאירלנד. באופן טבעי, חינוך קתולי ומוסרנות אנגלית הם חלק בלתי נפרד מחייו. ברוז' הוא פירוק של שני הדברים האלה בתוך קומדיה שחורה ורוויית אלימות מיותרת. זו לא ביקורת על כמות האלימות בסרט, אלא התיחסות לכך שחלק ניכר מהרגעים המצחיקים בו קשורים לכך שדמות נוהגת באלימות ללא צורך, שלא מקדמת אותה לשום מקום. בלי רגישות פוליטית, מקדונה יצר את סיפורם של גברים שמנסים למצוא משמעות לחייהם, כל אחד בדרכו. ריי מחפש אהבה וסמים כדרך להתגבר על הדכאון והאשמה, הארי משוכנע שהכל צריך להתנהל לפי מערכת כללים אוניברסלית ושכולם חושבים כמותו, בעוד קן מנסה להיות גורם מאזן בין השניים שיחסוך עוד מוות מיותר. עם הרקע הקתולי, מדובר גם בסיפור על חיפוש כפרה לאחר ביצוע חטא בלתי נסלח והאפשרות שברוז' אינה רק עיר שהשתמרה היטב מאז ימי הביניים, אלא כור המצרף אליו מגיעים במטרה לקבל הזדמנות אחרונה להיכנס לגן עדן. זהו סרט קליל שעוסק בנושאים כבדים ומצליח לעשות זאת מבלי לצאת טרחני או מלא מדי בעצמו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מקורי, זוכה גלובוס הזהב לשחקן בקומדיה/מיוזיקל (קולין פארל) ומועמד לעוד שניים (הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, שחקן משנה לגליסון), זוכה פרס באפטא לתסריט מקורי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מהסרטים העצמאיים הטובים של השנה

 

76. פנטזיה (ארה"ב, 1940)

במקור: Fantasia

במאים: סמואל ארמסטרונג, ג'יימס אלגר, ביל רוברטס, פול סאטרפילד, דיוויד די. הנד, המילטון לסקי, ג'ים הנדלי, פורד ביבה, טי. הי, נורמן פרגוסון, וילפרד ג'קסון

תסריט: 23 כותבים שונים, נדמה לכם שאני מציין את כולם

שחקנים: לאופולד סטוקובסקי, דימס טיילור, וולט דיסני

 

 

מה קורה כאן: פרשנות באנימציה לשבעה קטעים מתוך יצירות קלאסיות בניצוחו של לאופולד סטוקובסקי.

למה הסרט הזה ברשימה: אל תתנו לתקציר העלילה השטחי להטעות אתכם, מדובר בסרט מלא בפרטים וסיפורים קצרים. פנטזיה נחשב לסרטו היומרני ביותר של וולט דיסני מאז הוכיח שיש קהל לסרטי אנימציה באורך מלא. רוב היצירות המנוגנות מוכרות גם למי שאינו חובב מוזיקה קלאסית, והן יגרמו לרבים להתעניין יותר בתחום. הפרשנויות נעות מקלילות וחולמניות (החיות השונות הרוקדות בלט), לנטורליסטיות (בריאת העולם ועידן הדינוזאורים), לאפלות ומפחידות (השד צ'רנאבוג). הקטע המפורסם ביותר הוא "שוליית המכשף" בכיכובו של מיקי מאוס, אבל פנטזיה הוא הרבה מעבר לכוכב הגדול ביותר של האולפן ומטאטאים שקמים לתחיה. זה סרט שמדגים את האופי היחודי של כל יצירה ולמרות שכולו נוצר באנימציה ידנית, מציג גם מגוון רחב של גישות להנפשה, החל ממופשטת וכלה במפורטת עד שניתן לטעות ולחשוב שמדובר בתצלום. פנטזיה נוצר בידי צוות ענק של במאים, כותבים, מוזיקאים ואנימטורים ובעוד הדבר היה מוביל ברוב המקרים לבלגן בלתי נשלט, ההפקה של דיסני הצליחה לספק סרט שהוא יצירה קלאסית בפני עצמו.

פרסים בולטים: זוכה שני פרסי אוסקר מיוחדים, נבחר בידי National Board of Review כאחד מעשרת הסרטים של השנה, נבחר בשנת 1990 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

75. מטרופוליס (גרמניה, 1927)

במקור: Metropolis

במאי: פריץ לאנג

תסריט: ת'אה פון הארבו, פריץ לאנג

שחקנים: גוסטב פרייליך, בריגיטה הלם, אלפרד אבל, רודולף קליין-רוגה

 

 

מה קורה כאן: העיר העתידנית מטרופוליס מחולקת לשני חלקים עיקריים. העשירים גרים במגדלי יוקרה ומעבירים את זמנם בגנים מטופחים ובמגרשי ספורט, בעוד הפועלים העניים חיים מתחת לאדמה, לצד המכונות שמאפשרות את פעילותה השותפת של העיר. פרדר, בנו של מושל העיר, חוזה במצבם הקשה של הפועלים ומציע עצמו כמגשר בהתאם לנבואה שנושאת מריה, מנהיגתם הרוחנית של העניים. פרדר מתאהב במריה, אולם ממציא מרושע בונה רובוט שיתחזה לה ויסית את הפועלים לאלימות שתחריב את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטים אלמים מתקשים לעתים רבות להעביר סיפורים גדולים מכיוון שהקהל המודרני רגיל לשימוש בפעלולי סאונד ותנודות בקול השחקנים בכדי להשיג תחושה אפית. מטרופוליס מעביר את התחושה הזו באמצעות עיצוב אמנותי מהמורכבים והמרשימים שנוצרו אי פעם ובעזרת ניצול נכון של המשחק הפיזי שנדרש משחקנים לא מדברים. בריגיטה הלם, בתפקיד כפול, מדגימה עד כמה אפילו מצמוץ יכול להוות גורם משמעותי בסיפור ללא קול. במקביל, הנאומים שלה הם ניגוד פציפיסטי אפקטיבי לקריאות המרד וההפיכה של העולם האמיתי. כשהרוחות סוערות במולדתם גרמניה וארגוני פועלים התנגשו באופן עקבי עם ארגוני ימין, מטרופוליס התכוון להעביר מסר של פיוס בין הצדדים, אבל הוביל בעצם לקרע בין יוצריו. הבמאי פריץ לאנג והתסריטאית ת'אה פון הרבו היו זוג נשוי בזמן ההפקה, אולם הם התגרשו לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון. לאנג היה מתנגד חריף למפלגה הנאצית ונאלץ לעזוב את גרמניה, בעוד פון הרבו הביעה נאמנות לשלטון החדש והוסיפה לעבוד תחתיו. היטלר היה חובב גדול של הסרט, אף על פי שפריץ לאנג ראה בו את ההפך המוחלט מהשקפת עולמו של הרודן. כיום, עוד קיים ויכוח לגבי אופיו האמיתי של מטרופוליס, האם יצג את השקפותיו הסוציאליסטיות של הבמאי, או את עמדותיה השמרניות של התסריטאית. כנראה שקצת משניהם וחוסר היכולת לדעת בוודאות הוא חלק ממה ששומר את הסרט רענן ופתוח לפרשנויות.

פרסים בולטים: נבחר לשימור במסגרת תוכנית זכרון עולם של אונסק"ו

 

74. ואלס עם באשיר (ישראל/גרמניה/צרפת, 2008)

במאי: ארי פולמן

תסריט: ארי פולמן

משתתפים: ארי פולמן, אורי סיוון, מיקי ליאון, יחזקאל לזרוב, רון בן ישי, זהבה סולומון

 

 

מה קורה כאן: ארי פולמן מנסה להבין את משמעותו של סיוט חוזר אודות כלבים שרודפים אחריו בלב תל אביב. המסע אל תוך תת-המודע מחזיר אליו זכרונות אבודים מתקופת שירותו במלחמת לבנון. הוא מבין שהיה בסביבה בזמן טבח סברה ושתילה, אבל הדחיק לחלוטין את יחוסו לרצח ההמוני. הוא מתחיל לראיין אנשים נוספים שהיו שם, בנסיון להבין מה בדיוק קרה ולמה לא זכר זאת בעצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: מלחמת לבנון הראשונה היא פצע פתוח שמדינת ישראל ממעטת לעסוק בו מחוץ לעולם הקולנוע. מדברים על מלחמות קודמות, על פיגועים ועל השואה, אבל לבנון איכשהו נותרת מחוץ לדיון. ואלס עם באשיר הוא הערה על כך שאי אפשר לשכוח באמת, מתישהו הזכרון יחזור. זה לא כתב אישום ישיר כנגד צה"ל או ממשלת ישראל, אבל גם לא נסיון לנקות אותם מאחריות, גם אם חלקית, למותם של חפים מפשע. ארי פולמן חושף את עצמו, לפעמים יותר מהצפוי, בכדי להבין מה קרה בלבנון כאשר שהה שם. הבמאי הרגיש והדברן היה 25 שנים לפני כן חיל צעיר שנדרש לירות לפי פקודה בלי לחשוב פעמיים, לעתים תחת איום מיידי על חייו. בשיחות עם ישראלים שהמשיכו בחייהם מתברר שכל אחד הושפע אחרת מאותה תקופה, אבל כולם בהחלט הושפעו. דוד פולונסקי ויוני גודמן העניקו לסרט יופי חזותי בטכניקת אנימציה שאינה נפוצה בקולנוע, אבל מעבירה היטב את הערבוב בין מציאות לזכרון עמום. הרבה התעסקו בזמנו בשאלה האם הסרט מטיל יותר מדי אחריות על ישראל, או לא מספיק והאם הוא נחשב לסרט תעודי או לא. זה לא מנע ממנו להיות פורץ דרך בשילוב בין אנימציה, ראיונות אמיתיים והצגת חלקם בידי שחקנים כחלק מיצירה שכולה מבט סובייקטיבי על טרגדיה אמיתית ותקופה שנדמית כמו חלום מרוחק.

פרסים בולטים: זוכה 6 פרסי אופיר (סרט, בימוי, תסריט, עריכה, פסקול, עיצוב אמנותי), מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, זוכה גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה, מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בשפה זרה, סרט אנימציה), מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס הקולנוע האירופי למלחין, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה לבימוי סרט תעודי, זוכה פרס גילדת התסריטאים של אמריקה לתסריט של סרט תעודי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מחמשת הסרטים בשפה זרה הטובים של השנה

 

73. החיים יפים (איטליה, 1997)

במקור: La Vita e Bella

במאי: רוברטו בניני

תסריט: רוברטו בניני, וינצ'נזו צ'ראמי

שחקנים: רוברטו בניני, ניקולטה בראשי, ג'ורג'יו קנטאריני, ג'וסטינו דוראנו, הורסט בוכהולץ

 

 

מה קורה כאן: באיטליה הפאשיסטית, מגיע יהודי בשם גווידו לרומא על מנת לעבוד בתור מלצר. הוא מתאהב בנוצריה בשם דורה המגיעה ממשפחה עשירה, אולם דורה מאורסת לפקיד מרובע וכעסן. הדבר מעורר בגווידו יצר תחרות והוא מחליט לכבוש את לבה של דורה באמצעות קסם אישי והרבה הומור. מספר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השניה, נשלחים השניים עם ילדם למחנה ריכוז נאצי. גווידו, שמבין כי בנו ירצח ברגע שהשומרים במחנה יגלו אותו, מספר לו שמדובר במשחק בו עליהם לצבור נקודות ועל הילדים להסתתר בזמן שהמבוגרים מבצעים משימות.

למה הסרט הזה ברשימה: מכל הסרטים שבחרתי לדרג, זה אולי המעורר מחלוקת מכולם. החיים יפים זכה להרבה אהבה מצד הממסד כשיצא והיה גם להצלחה קופתית גדולה, אולם כבר מההתחלה היו רבים שחשו אי נוחות בגלל הטיפול שלו בנושא השואה. העובדה שהדמות הראשית מספרת לבנה שהכל בכאילו, עוררה לא מעט זעם בגלל דמיון לנרטיבים של מכחישי שואה. עם זאת, וזה פרט שרוב המקטרגים נוטים לפספס, בניני לא נמנע מלהציג מוות בסרט. חושבים שהוא סטרילי ונוח לצפיה, אולם ישנה סצנה אחת בה גווידו מבין היטב איפה הוא נמצא ומה יעלה בגורלו של מי שהשומרים במחנה יחליטו שאינו מועיל. הסרט אמנם משחק עם מידת חופש התנועה בתוך המחנה, אולם צריך לזכור שהוא מוצג מנקודת מבט של אב שיעשה הכל בכדי לשמור על בנו בחיים, גם אם זה אומר להסתיר ממנו את האמת. הסרט אינו מכחיש שואה, אלא מסתמך על כך שיש לקהל מספיק ידע בכדי להבין למה דמות מסוימת לא מופיעה יותר על המסך לאחר שעזבה בליווי שומרים, או מה יקרה אם גווידו יעשה צעד אחד לא נכון. בעוד ההתחלה היא קומדיה מלבבת על שמחת חיים ורומנטיקה בתקופה בה כולם נעשו יותר מדי לאומניים ורציניים, החלק השני עוסק באהבה בין אב לבנו על רקע הסכנה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. רוברטו בניני אמנם אינו יהודי, אבל אביו שהה במשך שנתיים במחנה ריכוז בגרמניה וספר לילדיו על החוויות במחנה, לעתים בתוספת הומור שעזר לו להתמודד עם הטראומה. החיים יפים נוצר כמחווה לאדם שלמד את רוברטו הצעיר תמיד לחפש את החיובי באנשים ולא להישבר גם ברגעים הקשים ביותר. זו הסיבה שהסרט הזה עובד כל כך טוב בעיני, כי הוא נוצר מתוך אהבה לאדם שהיה ההשראה לדמות הראשית ולא מתוך נסיון להיות מדויק היסטורית.

פרסים בולטים: זוכה שלושה פרסי אוסקר (שחקן ראשי לבניני, פסקול מקורי, סרט בשפה זרה), פרס באפטא לשחקן ראשי, פרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס חבר השופטים ומועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה שני פרסי הקולנוע האירופי (סרט, שחקן), פרס מיוחד מטעם National Board of Review ובחירה מטעמם לאחד הסרטים הזרים הטובים של השנה

 

72. אני והחבר'ה (ארה"ב, 1986)

במקור: Stand by Me

במאי: רוב ריינר

תסריט: ברוס א. אוונס, ריינולד גידאון

שחקנים: ויל ויטון, ריבר פיניקס, קורי פלדמן, ג'רי אוקונל, קיפר סאת'רלנד

 

 

מה קורה כאן: גורדי לאצ'אנס נזכר בסוף שבוע אחד ב-1959, בו יצא יחד עם שלושה חברים למצוא גופה של ילד נעדר. הארבעה, אז בני 12, צועדים לעבר היער הסמוך לעיר מגוריהם מבלי לדעת מה בדיוק ימצאו שם. בדרך, הם מספרים זה לזה סיפורים, מנהלים שיחות נפש על כלבים מצוירים ונתקלים באיומים שונים, בהם בריון וחבורתו המעוניינים גם הם במציאת הגופה וקבלת הקרדיט על כך.

למה הסרט הזה ברשימה: רוב סרטי ההתבגרות די דומים זה לזה, במיוחד אם הם מתרחשים בפרברים ולא בעיר גדולה. אני והחבר'ה הוא מהסרטים הנדירים בהם לא נראה שהגיבורים ממהרים להתבגר. הם מכירים בכך שזה רק עניין של זמן לפני שדרכיהם תפרדנה וכל אחד יתחיל חיים משלו, אבל בינתיים עוסקים בנושאים שאמורים להעסיק ילדים בני זמנם וגילם. הסרט מתאפיין בשילוב בין נוסטלגיה אמריקאית, לחוויות שכל נער מודרני יכול להזדהות איתן. גם כאשר המראות על המסך לא נעימים, הם נשארים בנקודת המבט של בני 12. אפילו הקריינות של ריצ'רד דרייפוס, קולו של גורדי המבוגר, לא מנסה להסביר איך כל דבר ישפיע עליהם בעתיד. למעשה, נראה שגורדי הבוגר מופתע מכך שהיה כל כך קרוב לאנשים איתם כבר אין לו קשר, כמו שקורה לרבים מאיתנו כאשר מביטים לאחור. התסריט, המבוסס על נובלה של סטיבן קינג, אינו הולך בדרכו של "זה" שמנסה לשלב אימה על-טבעית באווירה של שנות החמישים. במקום, רגעי המתח נובעים ממטענים פסיכולוגיים, אנשים שאינם אוהבים ילדים, או מהדרך עצמה. אלה רגעים שמפרים את האווירה הרגועה יחסית ומזכירים שעבור ילדים בלי השגחה, כל דבר יכול להיראות כמו דרמה גדולה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, מועמד לשלושה פרסי אינדיפנדנט ספיריט (סרט, בימוי, תסריט), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה

 

71. דדפול (ארה"ב, 2016)

במאי: טים מילר

תסריט: רט ריס, פול ורניק

שחקנים: ראיין ריינולדס, מורנה בקרין, אד סקריין, טי.ג'יי. מילר, ג'ינה קרנו, סטפן קפיצ'יץ', בריאנה הילדברנד, לזלי אוגמס, קאראן סוני, ג'ד ריס

 

 

מה קורה כאן: וייד וילסון, חיל לשעבר שעובד באזרחות כשכיר חרב, פוגש בנערת ליווי בשם ונסה. השניים מתאהבים ומתכננים לבלות את שארית חייהם ביחד, תכנית שמשתבשת כאשר בגופו של וייד מתגלה סרטן מתקדם שאינו ניתן לריפוי. כמוצא אחרון, וייד מצטרף לתכנית שתרפא אותו ותעניק לו כוחות-על, אולם במחיר עליו לא ידע מראש. הוא בורח ומאמץ לעצמו את הזהות של דדפול, לוחם בלתי ניתן להשמדה שמחפש את מנהל התכנית בכדי שיתקן את פניו שעוותו בעקבות הניסוי. על הדרך, דדפול מחוזר בידי שניים מחברי האקס-מן שמנסים לשכנע אותו להשתמש בכוחותיו לטוב ולא לנקמה.

למה הסרט הזה ברשימה: דדפול הוא הסרט החדש ביותר בין מאה הגדולים שלי. לאחר שנים בהן נדמה היה שלא ניתן להעביר את הדמות בצורה מוצלחת למסך (ראיין ריינולדס היה לצערו שותף לנסיון כושל בסרט "אקס-מן המקור: וולברין"), התגייסו קבוצת מעריצים בעלי קשרים והצליחו ליצור את מה שהיא כנראה הפשרה הטובה ביותר. אמנם נאלצו להציג את הדמות מחדש לקהל ולהכניס הרבה רפרנסים לסרטים אחרים שעלולים להתישן במהרה, אבל זה חלק מהקסם של הדמות, היא תמיד מודעת לנוכחות הקהל. אנחנו מכירים קודם את וייד וילסון כאדם שחווה בתוך שנה את האהבה הגדולה של חייו ואת הטרגדיה שמאיימת לסיים אותה. הוא לא עוד גיבור-על. הוא בקושי יכול להיחשב לגיבור. הדבר החיובי היחיד בפעולות שלו הוא שדדפול מכוון אותן רק נגד אנשים רעים. הנסיונות של קולוסוס מאקס-מן להעביר אותו לדרך הישר, מחזק את יחודו של דדפול כמי שמשחק לפי חוקים משלו ומסוגל לצחוק על כך. ריינולדס מבין את הדמות ונשאב לתוכה בצורה משכנעת, בעוד הבמאי טים מילר הצליח לשלב תזמון קומי מעולה עם אוסף של סצנות אקשן מסוגננות, לצד פסקול מוזיקלי בלתי נשכח. דדפול הוא דמות חד-פעמית, כל נסיון ליצור דמות מודעת לעצמה עד כדי כך, יראה מעתה כחיקוי וכל נסיון קודם, היה תמיד מוגבל בידי התחכמות יתרה של היוצרים. דדפול מצליח לשלב בין המגניב למרגש ובין החכם למטופש וזה לא מוריד במאום מערכו הבידורי של הסרט.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן בקומדיה/מיוזיקל לריינולדס), מועמד לפרס גילדת הבמאים לסרט ביכורים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, זוכה שני פרסי MTV (הופעה קומית לריינולדס, הקרב הטוב ביותר)

100 הגדולים: מקומות 90-81

90. גברים בשחור (ארה"ב, 1997)

במקור: Men in Black

במאי: בארי זוננפלד

תסריט: אד סולומון

שחקנים: ויל סמית, טומי לי ג'ונס, וינסנט ד'אונופריו, לינדה פיורנטינו, ריפ טורן

 

 

מה קורה כאן: שוטר ניו יורקי שרדף אחר חייזר מחופש לאדם, מגויס לארגון הסודי גברים בשחור. הוא מקבל את הכינוי ג'יי, מצוות לסוכן קיי הוותיק ולומד ממנו את רזי המקצוע. גברים בשחור מנטרים נוכחות חייזרית בכדור הארץ ואוכפים את החוקים הבין גלקטיים על כל מבקר. הם בו זמנית ארגון שיטור, בילוש ודיפלומטיה, שדואג למחוק את הזכרון לכל בן אנוש שאינו חלק מהארגון ונחשף לדברים שאינו אמור לדעת עליהם. אחת המשימות הראשונות של ג'יי, היא איתור חייזרי דמוי ג'וק שמתחזה לחוואי ומנסה לגרום לתקרית בין פלאנטרית.

למה הסרט הזה ברשימה: גברים בשחור הוא שילוב חד פעמי של מספר כשרונות שלא עבדו ביחד לפני כן. בארי זוננפלד צבר לעצמו מוניטין כבמאי של קומדיות שחורות מוצלחות בזכות שני סרטי משפחת אדמס, התסריטאי אד סולומון הראה את יכולותיו בשילוב פנטזיה ומדע בדיוני עם העולם האמיתי בסרטי ביל וטד (ופחות בהצלחה עם "האחים סופר מריו"), המלחין דני אלפמן עדיין לא שחק את עצמו לגמרי ושני השחקנים הראשיים הציגו כימיה לא צפויה בהתחשב בהבדלים ביניהם. ויל סמית היה אז בשיא הפופולריות שלו כשחקן וכמוזיקאי (עם שיר הנושא של הסרט שהיה להיט בפני עצמו) ונחשב להימור בטוח בכל הנוגע לשוברי קופות. טומי לי ג'ונס, הידוע לשמצה כאדם חסר חוש הומור, נתן לו איזון מושלם בתור המקצוען הוותיק שמפריד בין רגש לעבודה, אבל לא יכול שלא להתגעגע לעבר. התוצאה היא סרט מצחיק, חכם, מודע לעצמו, מלא באפקטים חזותיים שנראים טוב גם היום, עיצוב מגניב ופסקול משובח. החשיבות שבשילוב כל הגורמים בולטת במיוחד בעקבות שני סרטי המשך הרבה פחות מוצלחים, בהם אד סולומון לא היה מעורב. בים של סרטי מד"ב מלאי חורים כמו "היום השלישי", "ארמגדון", "פגיעה קטלנית" ו"אבודים בחלל", גברים בשחור היה חלופה מרעננת שמשלבת בין איום מהחלל החיצון לבין הומור ועלילה שלא מזלזלים בצופים.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאיפור הטוב ביותר ומועמד לעוד שניים (עיצוב אמנותי ופסקול מקורי), מועמד לגלובוס הזהב לסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, זוכה 2 פרסי הקולנוע של MTV (השיר הטוב ביותר, הקרב הטוב ביותר) ומועמד לעוד שלושה, כולל הסרט הטוב ביותר.

 

 

89. הגנרל (ארה"ב, 1926)

במקור: The General

במאים: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון

תסריט: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון, אל בואזברג, צ'רלס הנרי סמית, פול ג'רארד סמית

שחקנים: באסטר קיטון, מריון מק, גלן קאבנדר

 

 

מה קורה כאן: ג'וני הוא מהנדס בחברת הרכבות שמטפל במסירות בקטר המכונה הגנרל ומאורס לאנאבל לי היפה. כאשר פורצת מלחמת האזרחים, ג'וני נגש ראשון להתגייס לצבא הקונפדרציה, אולם הקצין בלשכת הגיוס מחליט כי ג'וני חיוני מדי בתפקידו האזרחי ומורה לו לשוב לעבודה. כאשר אנאבל לי מגלה שג'וני לא מתגייס, מבלי לדעת את הסיבה לכך, היא נפרדת ממנו ומסרבת לראות אותו שוב עד אשר יהיה במדים. שנה לאחר מכן, הגנרל נגנב בידי חיילי האיחוד כאשר אנאבל לי נמצאת עליו. ג'וני יוצא להציל את שתי האהבות הגדולות של חייו.

למה הסרט הזה ברשימה: הגנרל הוא הוותיק ביותר מבין מאה הסרטים שבחרתי. באסטר קיטון זכור בתור המשנה של צ'רלי צ'פלין בכל הנוגע לקומדיות אלמות. הסרטים של קיטון לא סאטיריים, אין בהם מסר חברתי עמוק, הפעלולים באים לפעמים על חשבון עלילה וקיטון עצמו היה טיפוס יותר נחבא אל הכלים מרוב הכוכבים של התקופה. עדיין, יש בהגנרל קסם שמצליח לשמור את ההומור והרגש שבו רעננים גם אחרי יותר מתשעים שנה. מוזר להיות בעד דמות מצבא הקונפדרציה (מי שנחשבים היסטורית לחברה הרעים במלחמת האזרחים האמריקאית), אבל הפנים העצובות של באסטר קיטון והעובדה שאין בסרט שום אמירה שבאה להצדיק עבדות, מצליחים לחזק את החיבה כלפיו. בניגוד לסרטים כמו "הולדתה של אומה", שהציג את נצחון הצפון ושחרור העבדים כטרגדיה לאומית, או "חלף עם הרוח" הביקורתי כלפי האמונה שהדרום יקום מחדש, הגנרל הוא סיפור פשוט, על בחור מאוהב שרוצה להוכיח את עצמו וגם להציל את האנשים היקרים לו ואת הקטר שבתחזוקתו השקיע זמן כה רב. בלי פוליטיקה, הגנרל מצליח להיות סרט מעורר הזדהות עם דמויות מהצד שהפסיד במלחמה.

פרסים בולטים: הסרט נבחר לשימור בידי ספריית הקונגרס ב-1989. לא הוענקו כמעט פרסים כלשהם לסרטים בתקופה בה יצא.

 

88. סנאץ' (בריטניה/ארה"ב, 2000)

במקור: Snatch

במאי: גאי ריצ'י

תסריט: גאי ריצ'י

שחקנים: ג'ייסון סטאת'ם, סטיבן גרהם, אלן פורד, בראד פיט, רובי ג'י, לני ג'יימס, אדה, דניס פרינה, ויני ג'ונס, בניסיו דל טורו, ראדה סרבדז'ה

 

 

מה קורה כאן: טורקיש וטומי, שני פושעים לונדוניים קטנים מסתבכים עם מאפיונר אכזר בשם בריק טופ כאשר המתאגרף אותו הם מאמנים אינו יכול להתחרות בקרב מכור מראש. הם מצליחים לשכנע צועני פרוע להחליף אותו, אבל הצועני מסרב להפסיד כפי שהוסכם. טורקיש וטומי מנסים להסדיר את העניינים, בזמן ששלושה עברייני צעצוע נשכרים לחטוף את פרנקי "ארבע אצבעות" (שנקרא ככה כי יש לו ארבע אצבעות) בזמן שהוא מגיע לסוכנות ההימורים של בריק טופ. השלושה לא יודעים שפרנקי מחזיק אצלו יהלום נדיר אותו הבטיח להעביר לבן הדוד אבי מניו יורק ושאבי יעשה הכל בשביל להשיג אותו.

למה הסרט הזה ברשימה: סנאץ' הוא מסוג הסרטים ששוכחים עד כמה הם מהנים, עד שנזכרים בקטע מתוכם, ואז בעוד קטע, ואז בעוד אחד. במבט שטחי, זה נראה כמו בלגן שמנסה לחקות את הסגנון של טרנטינו ומספק בעיקר בדיחות גסות ואלימות מיותרת. ממרחק השנים, כבר ברור שגאי ריצ'י לא עשה חיקוי של טרנטינו, אלא יצר סגנון בימוי משלו. סגנון שמזכיר את טרנטינו בדברים מסוימים, כמו ריבוי קווי העלילה, הפסקול הפופי והעיסוק הרב בעולם הפשע, אבל בעצם מנסה להיות הרבה פחות גלובלי במסר שלו ולא מפחד לשבור פסון ולהיות שטותי חלק מהזמן. ריצ'י מדגים כאן, במה שאני חושב שהוא סרטו הטוב ביותר, איך כל פרט קטן בעלילה יכול להיות חשוב, גם אם זו בסך הכל הערה אגבית שנאמרת במהלך שיחה ברקע. הדמויות כולן מנסות להראות קשוחות, אבל יש הבדל בין מי שרק מאיים ומי שגם מקיים. סנאץ' מדגים לכל אורכו את הקו הדק בין שני סוגי האנשים, תוך שהוא מצליח לשמר בעזרתו חלוקה קלאסית של טובים ורעים ביקום בו כולם עוברים החוק בדרך קבע. כיום, מקובל לומר על סרטים דומים שהם עושים חיקוי של גאי ריצ'י ולא בהכרח של טרנטינו.

פרסים בולטים: הכרה מיוחדת מצד National Board of Review, זוכה פרסי אמפייר לבמאי הבריטי הטוב ביותר ולשחקן הבריטי הטוב ביותר (ויני ג'ונס)

ואם כבר הזכרתי את טרנטינו…

 

 

87. להרוג את ביל – חלק 1 (ארה"ב, 2003)

במקור: Kill Bill: Volume 1

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: אומה תורמן, לוסי לו, דריל האנה, ויויקה איי. פוקס, מייקל מדסן, סוני צ'יבה

 

 

מה קורה כאן: הכלה הייתה חלק מצוות המתנקשים של ביל. לאחר שנכנסה להריון והתכוונה להתחתן במטרה לעזוב את הכנופיה, ביל ונאמניו מתפרצים לחתונה, יורים בה ומכניסים אותה לתרדמת למשך ארבע שנים. כאשר הכלה מתעוררת, היא יוצאת למסע נקמה נגד כל אחד מעמיתיה לשעבר, כאשר המטרה הסופית היא ביל עצמו. זהו החלק הראשון מתוך שניים.

למה הסרט הזה ברשימה: אחת הסיבות שכבר לא אומרים שגאי ריצ'י הוא חיקוי טרנטינו, היא שקוונטין טרנטינו עצמו הולך ומתרחק מהסגנון איתו היה מזוהה בשנות התשעים. החלק הראשון של להרוג את ביל הוא מחווה משותפת לסרטי קונג פו ולמערבוני ספגטי, בעוד ההמשך נוטה בעיקר לז'אנר השני. שקלתי להכניס את שני החלקים ביחד לרשימה, כפי שטרנטינו התכוון במקור לשחררם כסרט אחד. בסופו של דבר, החלטתי לא לעשות זאת, מכיוון שחוויית הצפיה בהם כללה הפסקה של יותר מחצי שנה ביניהם. חלק 1 הוא המסוגנן יותר, יש בו שבירות מכוונות של חוקי הפיזיקה, כנהוג בסרטי אמנויות לחימה קלאסיים, לצד קטע אנימה וקרבות המצולמים בטכניקות שונות. בעוד מניין הגופות בחלק הזה גבוה יותר מאשר בשני, יש בו משהו יותר מעודן, כאילו טרנטינו בכוונה רצה שנתאהב בגיבורה הקטלנית שלו בטרם נגלה עליה פרטים נוספים, כולל שמה שנשמר בסוד על לחלק 2. אנחנו לומדים להכיר את הרקע שלה, את המוסר שלה, את הקשיחות שלה ואת ההבנה שלה שלהיות גיבור או נבל זה בסך הכל עניין של זווית ראיה. אני אוהב גם את חלק 2, אבל הוא לא הצליח להידחק לתוך מאה הגדולים.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית בדרמה (אומה תורמן), זוכה באפטא לפסקול מוזיקלי ומועמד בעוד ארבע קטגוריות, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט לא אירופי, זוכה שלושה פרסי MTV (שחקנית לתורמן, נבלית ללוסי לו, הקרב הטוב ביותר)

 

86. הפשיטה (אינדונזיה, 2011)

במקור: Serbuan Maut / The Raid

במאי: גארת' אוונס

תסריט: גארת' אוונס

שחקנים: איקו אובייס, ריי סאהטאפי, ג'ו טסלים, יאיאן רוחיאן, דוני אלאמסיה

 

 

מה קורה כאן: כח משטרתי חמוש היטב פשוט על בניין מגורים בבעלות הגנגסטר טאמה. הבניין מאוכלס ברוצחים, גנבים ונרקומנים שמתגוררים בו תמורת תשלום דמי חסות לטאמה. כשהגנגסטר מגלה על נוכחות השוטרים, הוא מבטיח שיוותר על שכר הדירה למי שיהרגו את הפולשים. רוב הכח מחוסל והשוטר ראמה מוצא את עצמו לבדו במאבק להתקדם במעלה הבניין ולשרוד את נסיונות החיסול בידי אנשיו של טאמה. יש לו מניע אישי להגיע עד לבעל הבית והוא לא מתכוון לסגת, גם כשנראה שמדובר במשימת התאבדות.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה לקנות אותי עם אקשן שבא על חשבון פיתוח דמויות ועלילה, אלא אם כן הוא כל כך טוב שאי אפשר שלא לרצות עוד ועוד ממנו. הפשיטה הוא הסרט היחיד שבו אני מרגיש שחוויית הצפיה משתפרת אם אני מחזיק שלט של פלייסטיישן ביד. שנים הוליווד מנסה ליצור סרט טוב שיהיה מבוסס על משחק מחשב והנה מגיע במאי ולשי ומצלם באינדונזיה סרט שאמנם לא מבוסס על משחק, אבל בהחלט מזכיר אחד. הפשיטה הוא דוגמה לא רק לכוריאוגרפיה קרבות נפלאה, אלא גם לשימוש חכם במתח כהכנה לרגעי האקשן, התחשבות מלאה במרחב הפיזי בו הסיפור מתרחש, השארת הגיבור במצב בו לא ידוע האם ישרוד עד הסוף והכי מרשים, הקפדה על העלאת רמת הקושי במקביל לעליה בין הקומות. הדבר נעשה בסרטים של כוכבי אקשן כמו ז'אן קלוד ואן דאם וארנולד שוורצנגר, אבל אף פעם לא בצורה חכמה, מסוגננת ומותחת כמו הפשיטה. זה סרט שלמרות עלילה פשוטה יחסית, משאיר את הצופה על הרגליים לכל אורכו. הצלחתו הביאה להפקת סרט המשך אותו לא אהבתי, בין השאר כי שם היה יותר מדי דגש על סיפור ולא מספיק על אקשן. אני לא כותב את זה בדרך כלל, אבל לפעמים סיפור מורכב יכול רק להזיק.

פרסים בולטים: פרסים בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, בהם פסטיבל טורונטו, פאלם ספרינגס, אמסטרדם ודבלין.

 

85. באטמן (ארה"ב, 1989)

במקור: Batman

במאי: טים ברטון

תסריט: סם האם, וורן סקארן

שחקנים: מייקל קיטון, ג'ק ניקולסון, קים בייסינגר, מייקל גוף, רוברט וול, ג'ק פלנס

 

 

מה קורה כאן: ברוס ויין, מיליונר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, אמץ בבגרותו זהות סודית כבאטמן – לוחם בפשע עוטה מסכה, גלימה וחליפת שריון שחורה. בזמן שהפושעים בגות'אם סיטי מפחדים מהסיפורים על איש עטלף מסתורי, העיתונאית ויקי וייל מנסה לגלות את זהותו, או לפחות להשיג ראיון בלעדי איתו. אחד האנשים שבאטמן רודף אחריהם הוא ג'ק נפייר, הנופל במהלך עימות ביניהם למיכל מלא פסולת כימית. נפייר שורד את התקרית, אבל פניו מעוותים והוא מאמץ לעצמו את דמות הג'וקר, תחתיה הוא משתלט על המאפיה המקומית.

למה הסרט הזה ברשימה: באטמן זכה להרבה גלגולים קולנועיים וטלוויזיוניים, אבל אף אחד מהם לא היה משפיע ומטלטל כמו הגרסה של טים ברטון. למרות שהעיד על עצמו כי אינו חובב קומיקס, ברטון לקח במלוא הרצינות את המשימה להתאים את באטמן לקהל של שנות התשעים. הגרסה הזו אפלה ורצינית יותר מהעיבודים שקדמו לה וקבעה את הטון לסרטים כמו "האביר האפל", "באטמן נגד סופרמן" ולסדרה המצוירת המשובחת שהופקה בעקבות הצלחת סרטו של ברטון. לא כל העיבודים האלה זהים ברמתם, אבל זה הסרט מ-1989 שבזכותו באטמן הפך בעיני רוב הציבור מדמות קאמפית לאחד מגיבורי העל האפלים והקשוחים ביותר. היו גרסאות אפלות לא פחות בקומיקס, אבל טים ברטון הציג את הדמות מחדש אל הקהל הרחב. באופן אישי, זה גם הבאטמן החביב עלי. אני אוהב את "באטמן חוזר" (שגם הוא בוים בידי ברטון) ואת "האביר האפל", אבל אין בהם את האפקט של מפגש ראשוני עם דמות כל כך איקונית. מייקל קיטון, ליהוק מפתיע בזמנו, נחשב בעיני רבים עד היום לברוס ויין המוצלח מכולם (דבר שגם הפך את הופעתו ב"בירדמן" למעניינת במיוחד) ויש פחות או יותר שוויון בין הטוענים כי ג'ק ניקולסון הוא הג'וקר הטוב מכולם, לבין אלה שמעדיפים את הית' לדג'ר ב"האביר האפל".

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לעיצוב האמנותי הטוב ביותר, מועמד לגלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בקומדיה/מיוזיקל (ג'ק ניקולסון), מועמד ל-6 פרסי באפטא

 

84. פישר קינג (ארה"ב, 1991)

במקור: The Fisher King

במאי: טרי גיליאם

תסריט: ריצ'רד לאגראוונס

שחקנים: ג'ף ברידג'ס, רובין ויליאמס, מרסדס רוהל, אמנדה פלאמר, מייקל ג'טר

 

 

מה קורה כאן: ג'ק לוקאס, שדרן רדיו מעורר מחלוקת, מרבה להעיר הערות פוגעניות לאנשים שמתקשרים לתוכניתו. כאשר הוא מגלה שעודד בלי כוונה אדם מעורער בנפשו לבצע טבח במסעדה, ג'ק נכנס לדכאון ועוזב את עבודתו. שלוש שנים לאחר מכן, בעודו שיכור ושוקל לשים קץ לחייו, הוא נצל ממתקפה של בריונים בידי הומלס בשם פרי, הטוען כי הוא במשימה למצוא את הגביע הקדוש. ג'ק מתעלם מפרי בהתחלה, אבל כאשר הוא לומד על הקשר שלו לאותו טבח המוני, ג'ק מחליט לעזור לפרי לזכות בליבה של אישה בשם לידיה.

למה הסרט הזה ברשימה: יחסית לדברים אחרים שביים, פישר קינג הוא הפחות מוזר מבין סרטיו של טרי גיליאם. זו לא ההתעסקות הראשונה שלו עם הגביע הקדוש, אבל בעוד ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", גיליאם היה שחקן ואנימטור שעבד בשיתוף עם טרי ג'ונס, בפישר קינג הוא מחזיק במושכות הבימוי לגמרי בעצמו. אני נוהג להגדיר את פישר קינג בתור הסרט הרומנטי ביותר שאני מכיר. הוא אולי לא הבחירה האוטומטית לדייט ראשון, או משהו שישודר בטלוויזיה ביום האהבה, אבל מדובר באחד הסרטים המפוכחים והכנים ביותר על אהבה, שעדיין מאמין שהיא קיימת. הקסם האישי של רובין ויליאמס יוצר ניגוד לציניות של ג'ף ברידג'ס, בתקופה בה עוד היה מסוגל לגלם דמות שלא ישר מזכירה את הדוד מ"ביג לבובסקי". הסרט הזה הוא דוגמה איך אפשר לקום מתוך אפר הטרגדיה ולנסות לחיות מחדש, בלי להיות קיטשי או מטיפני. באמת שאין הרבה סרטים כאלה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקנית משנה (מרסדס רוהל) ומועמד לעוד ארבעה (שחקן לרובין ויליאמס, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי), זוכה שני פרסי גלובוס הזהב (שחקן בקומדיה/מיוזיקל לוויליאמס, שחקנית משנה לרוהל), מועמד לבאפטא לשחקנית משנה ותסריט מקורי, זוכה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה (כולל אריה הכסף), זוכה בפרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

83. פסיכו (ארה"ב, 1960)

במקור: Psycho

במאי: אלפרד היצ'קוק

תסריט: ג'וזף סטפאנו

שחקנים: ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ג'ון גאווין, וירה מיילס, מרטין באלסם

 

 

מה קורה כאן: מזכירה בשם מריון גונבת כסף ממקום עבודתה על מנת שתוכל להתחתן עם אהובה בקליפורניה. בדרכה לשם, היא שוכרת חדר במלון דרכים המנוהל בידי גבר צעיר וביישן בשם נורמן בייטס ואמו השתלטנית. אף על שמריון אינה פוגשת את האם, היא מצליחה לעורר את זעמה כאשר נורמן מזמין אותה לאכול בביתם במקום במלון עצמו. כולכם יודעים מה קורה אחר כך.

למה הסרט הזה ברשימה: בדרך כלל, הייתי אומר שטוויסט טוב הוא דבר שחייב להישמר בסוד עד לרגע הצפיה. כשפסיכו יצא לאקרנים, הבמאי אלפרד היצ'קוק הפציר בצופים שלא לגלות פרטים למי שטרם ראה את הסרט. כמי שחי בעולם המערבי, לא יכולתי באמת לא להיחשף לסצנת המקלחת המפורסמת ולפרודיות הרבות עליה, הרבה לפני שצפיתי לראשונה בסרט עצמו. זה כמו לא לדעת את הסוף של "כוכב הקופים", או את זהותו האמיתית של דארת' ויידר. צריך להיות מנותק לחלוטין מתרבות הפופ על מנת לפספס את זה. עדיין, למרות שידעתי את הסודות הגדולים של פסיכו, הייתי במתח לכל אורכו. היצ'קוק היה כזה אמן בבניית סצנות, שעצם הציפיה לטוויסט הדביקה אותי למסך. שלא לדבר על כך שמרוב דיבורים על ההפתעה הגדולה, היו בסרט הרבה פרטים שלא הכרתי לפני הצפיה ותפסו אותי לא מוכן. המוניטין של פסיכו כל כך גדול, שאף על פי שאינו אלים במיוחד במונחים של ימינו, הוא עדיין נתפס כדוגמה מפורסמת לסרט אימה אפקטיבי. היצ'קוק נעזר בהופעה משכנעת של אנתוני פרקינס, פסקול איקוני שהלחין ברנרד הרמן, סטים קלסטרופוביים (שגם נבנו באופן שחסך הרבה כסף) ושבירה של מוסכמות הסיפור המקובלות, על מנת ליצור שובר קופות חביב מבקרים, עם עלילה של בי-מובי. כל המרכיבים עובדים נהדר ומצדיקים צפיות חוזרות, גם כשלא נותרו יותר טוויסטים מפתיעים.

פרסים בולטים: מועמד לארבעה פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לג'נט לי, צילום, עיצוב אמנותי), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-1992 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

82. גונבי האופניים (איטליה, 1948)

במקור: Lardi di Biciclette

במאי: ויטוריו דה סיקה

תסריט: ויטוריו דה סיקה, צ'זארה זאבאטיני, סוסו צ'צ'י ד'אמיקו, ג'ררדו ג'ררדי, אורסטה ביאנקולי, אדולפו פרנצ'י

שחקנים: למברטו מגיורני, אנזו סטאיולה, ליאנלה קארל, ויטוריו אנטונוצ'י

 

 

מה קורה כאן: ברומא שאחרי מלחמת העולם השניה ונפילת הפשיזם, אנטוניו הוא אחד מרבים שמחפשים מקור פרנסה. הוא משיג עבודה כמדביק פוסטרים, בתנאי שיביא אופניים משלו. אנטוניו קונה בחזרה את האופניים שמשכן ויוצא לעבודה, שם ביום הראשון, האופניים נגנבים. בהעדר עזרה מהמשטרה ומעוברי אורח, אנטוניו ובנו מסתובבים ברחבי העיר בחיפוש אחר הגנב, כאשר עתידה הכלכלי של המשפחה מונח על הכף.

למה הסרט הזה ברשימה: גונבי האופניים הוא אחד התיאורים הריאליסטיים והכואבים ביותר של מעגל העוני. בשביל שיהיה כסף, צריך לעבוד. בשביל עבודה, צריך אופניים. בשביל אופניים, צריך כסף. אנטוניו בקושי משיג מספיק כסף בכדי להשיג בחזרה את האופניים שלו, אז גניבתם מכניסה אותו למערבולת של יאוש ותסכול. הסרט מתרחש במציאות בה גם הילד יוצא לעבודה במקום ללכת לבית הספר, או לשחק עם ילדים אחרים. ההתדרדרות של אנטוניו הנואש מוצגת בצורה חלקה ואנושית לאורך שעה וחצי, במהלכה הוא הופך מהגיבור שעושה דברים לפי הספר, לעוד עבריין זניח שנואש לפרנס את משפחתו. הרשויות חסרות ישע ללא ראיות חותכות, אנטוניו חסר ישע מול ההמון והאופניים שלו הם לא יותר מגרגר אבק בתוך הכלכלה הרופפת של איטליה לאחר המכה שספגה במלחמה. בעוד מקומות כמו ארצות הברית ובריטניה שגשגו לאחר מלחמת העולם השניה, רוב אירופה, במיוחד הארצות שתמכו בצד המפסיד, נאבקה לעמוד שוב על הרגליים. גונבי האופניים הוא סרט מבאס, אבל לא מדכא. הוא מעורר מחשבה ומזכיר כמה קל לזלזל במישהו מבלי להיות בנעליו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר מיוחד לסרט בשפה זרה ומועמד לאוסקר לתסריט, זוכה גלובוס הזהב לסרט זר, זוכה פרס באפטא לסרט הטוב ביותר, זוכה בפרסי National Board of Review לסרט ולבמאי

 

81. השליח ממנצ'וריה (ארה"ב, 1962)

במקור: The Manchurian Candidate

במאי: ג'ון פרנקנהיימר

תסריט: ג'ורג' אקסלרוד

שחקנים: פרנק סינטרה, לורנס הארווי, אנג'לה לנסברי, ג'יימס גרגורי, לזלי פריש, ג'נט לי

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהיחידה שלו נשבית בידי הסובייטים במהלך מלחמת קוריאה, ריימונד שו חוזר לאמריקה כגיבור מלחמה, בעקבות החלצות כל חייליו, פרט לשניים שלא שבו. ריימונד מקבל אות של כבוד וכל החיילים ששרתו איתו מדברים בשבחו, למרות שנחשב לטיפוס שקט ומתבודד קודם לכן. כעבור כמה שנים, אמו של ריימונד מנהלת את מסע הבחירות של אביו החורג, המעוניין להפוך למועמד המפלגה לנשיאות. האם נוקטת בגישה אנטי-קומוניסטית מובהקת ומנצלת את פרסומו של בנה כחלק מהקמפיין. בנט מרקו, מפקדו של ריימונד, מתחיל לחלום חלומות משונים בעקבותיהם הולכת ומתבררת מזימה של מנהיגים קומוניסטים להשתמש בריימונד כסוכן רדום, לאחר שעבר שטיפת מוח בעודו בשבי.

למה הסרט הזה ברשימה: חרף מיקומו הנמוך יחסית בדרוג, השליח ממנצ'וריה הוא אחד הסרטים השלמים ביותר שראיתי. הבימוי מדויק ומכתיב את הקצב הנכון לכל סצנה, התסריט חכם וחושף את האמת בהדרגה, במקום לגלות את כל הקלפים בבת אחת. פרנק סינטרה, לורנס הארווי ואנג'לה לנסברי מצויינים בתפקידיהם, כאשר לנסברי, שהייתה אז בת 37 בלבד, אמינה להפליא בתור אמו המזדקנת של גיבור המלחמה. אחד הדברים שאני מחבב במיוחד בסרט, הוא הצגתם של הקומוניסטים. הם לא מופיעים כנבלים חסרי יחוד ששונאים חופש וצדק, אלא כאוסף מגוון של פוליטיקאים, אנשי צבא ומדענים שמתייחסים למזימה שבנו כמבצע צבאי לכל דבר. המדען הראשי נראה כמו מקצוען שמאוד גאה בעבודתו והיה מתנהג בדיוק אותו דבר לו היה בצד השני של המלחמה הקרה. התסריט של אקסלרוד והבימוי של פרנקנהיימר מציגים יריבות בין בני אדם, לא בין טובים ורעים מוחלטים. זו גישה מרעננת כיום, שלא לומר בשנת 1962, כאשר רוב האמריקאים והסובייטים שנאו את הצד השני והאמינו שהוא פועל להפוך את העולם למקום רע יותר. בעוד הסרט מציג את מתנגדי הקומוניזם כצבועים, הוא גם מצדיק את החשדות שלהם. גישת הביניים הזו, לפיה שני הצדדים צודקים וטועים באותה מידה, יכולה להצביע על פחדנות מצד היוצרים, אבל גם על דבקות ברעיון לפיו החיים הם לא שחור ולבן.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי אוסקר (שחקנית משנה לאנג'לה לנסברי, עריכה), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה ומועמד על הבימוי, מועמד לפרס באפטא לסרט הטוב ביותר, מועמד לפרס גילדת הבמאים, נבחר ב-1994 לשימור בידי ספריית הקונגרס

100 הגדולים: מקומות 100-91

100. חיים בצללים (ניו זילנד/ארה"ב, 2014)

במקור: What We Do in the Shadows

במאים: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי

תסריט: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי

שחקנים: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי, ג'ונתן ברו, בן פרנשם, קורי גונזלס-מקוור, סטו ראת'רפורד, ג'ייקי ון ביק

 

 

מה קורה כאן: סרט מוקומנטרי על ארבעה ערפדים החולקים דירה בוולינגטון, בירת ניו זילנד. פיטיר הוא ערפד בן אלפי שנים שאינו מרבה לצאת מחדרו, ולדיסלב הוא אציל מימי הביניים עם חיבה לעינויים וליחסי מין לא שגרתיים, ויאגו בן המאה ה-17 מנסה לדאוג שהבית מנוהל כמו שצריך, ודיקון הצעיר (בסך הכל בן 183) אוהב להיות הילד הרע שעושה מה שבראש שלו. ערב אחד, מגיע אליהם לארוחת ערב בחור בשם ניק, שאמור להיות המנה העיקרית, אבל הופך בסופו של דבר לערפד בעצמו. הוא מצטרף לערפדים הוותיקים יותר ומלמד אותם על החיים המודרניים בעיר הגדולה, תוך שהם מכירים את חברו סטו. כולם מחבבים את סטו.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה ליצור סרטים מוקומנטריים שיהיו מעניינים לכל אורכם ועוד יותר קשה ליצור כאלה שגם יהיו משעשעים כל כך. ואיטיטי וקלמנט משתמשים בפורמט כדי להציג את ההתנגשות בין היצורים האגדיים לבין העולם המערבי, תוך שהם יוצרים פרודיה משותפת ליצוגים השונים של ערפדים לאורך ההיסטוריה. יש את הערפד הקדמון, שמזכיר את הרוזן אורלוף מ"נוספרטו". יש את הערפד שבברור מבוסס על ולאד המשפד, ההשראה האמיתית לדמותו (או לפחות לשמו) של הרוזן דרקולה. יש את הערפד הרומנטי שמייצג את הנאיביות של התקופה שלפני המהפכה התעשייתית, ויש את המורד שמייצג את חיבתם של הכותבים הוויקטוריאנים לאלימות ומרדנות כניגוד לשמרנות של העולם האמיתי. כשניק מצטרף לחבורה, הוא מתגלה מצד אחד כברכה, כי הוא מאפשר לחבריו דרכי קיצור שלא הכירו למקומות הומי אדם (ערפדים חייבים שיזמינו אותם להיכנס), ומצד שני כקללה, כי בתור בן לדור ה-Y, שמירה על סודיות היא קונספט זר עבורו. ואיטיטי המשיך מכאן לביים את "תור: רגנארוק", אולי הסרט המבדר ביותר ביקום הסינמטי של מארוול ובוודאי זה שלוקח את עצמו הכי פחות ברצינות. הוא אחד הבמאים הקומיים המדוייקים ביותר של ימינו ומצליח להימנע ממלכודות שרוב עמיתיו נופלים בהן שוב ושוב. חיים בצללים לוקח רעיון אבסורדי ומחלק אותו לשתי שכבות. האחת, ארבע דמויות מתקופות שונות בהיסטוריה חולקות דירה. השניה, דמויות אגדיות מנסות להסתדר בעולם המודרני כאשר צוות צילום עוקב אחריהן. ההצלחה של הסרט בשתי השכבות במקביל, היא מה שהפך אותו לאחת הקומדיות הטובות של המאה.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי הקולנוע הניו זילנדי (שחקנית משנה, סרט עצמאי, עיצוב אמנותי, סאונד), פרס אגודת מבקרי האינטרנט (הסרט הלא אמריקאי הטוב ביותר), בחירת הקהל במסגרת "טרוף חצות" בפסטיבל טורונטו.

 

99. גוסט דוג (ארה"ב/צרפת/גרמניה/יפן, 1999)

במקור: Ghost Dog: The Way of the Samurai

במאי: ג'ים ג'רמוש

תסריט: ג'ים ג'רמוש

שחקנים: פורסט ויטאקר, ג'ון טורמיי, הנרי סילבה, קאמיל וינבוש, איזאק דה בנקולה

 

 

מה קורה כאן: גוסט דוג הוא כינויו של גבר אפרו-אמריקאי החי בניו יורק על פי קוד הסמוראי. הוא רואה בלואי, גנגסטר שהציל את חייו, את המאסטר שלו ומוכן לציית לכל פקודה שלו, אפילו שלואי לא ממש מבין מה הסיפור עם הקוד המוזר. השניים מתקשרים בעיקר באמצעות יוני דואר ולואי שולח את גוסט דוג למשימות חיסול תמורת תשלום נאה. גוסט דוג לא שואל שאלות ולא יעשה דבר שיפגע במאסטר שלו. יום אחד, מחליטים הבוסים של לואי שגוסט דוג יודע יותר מדי ומוציאים עליו חוזה, לא מודעים לכך שהוא מאומן היטב בטכניקות השרדות ותיקות. בין לבין, גוסט דוג נפגש מדי פעם עם חברו הטוב ביותר, מוכר גלידה צרפתי שאינו מדבר אנגלית (וגוסט דוג לא מבין מילה בצרפתית) ומתיידד עם ילדה המתעניינת בספר אותו הוא קורא.

למה הסרט הזה ברשימה: קודם כל, תתכוננו לראות את השנה 1999 חוזרת לא פעם במעלה הרשימה, כולל בפוסט הזה. מדובר אולי בשנה הקולנועית האהובה עלי וזה רק הנציג הראשון שלה. ג'ים ג'רמוש הוא במאי שכל צפיה בסרט שלו היא הימור. הוא לא שם דגש על עלילה מורכבת, אלא יותר על הדמויות עצמן. לפעמים זה עובד (כמו ב"פטרסון" ו"קפה וסיגריות") ולפעמים, זה בעיקר משעמם. גוסט דוג הוא דוגמה לג'רמוש במיטבו. הדמות הראשית היא הסיפור והיא עולם בפני עצמה. למרות הקצב האיטי, ג'רמוש מצליח להחיות את האווירה המהורהרת עם רגעים של הומור, פסקול טוב (עליו אחראי הראפר והמפיק RZA) ושימוש חכם בנאמנות בתור מוטיב בסרט. גוסט דוג נאמן ללואי, שמצדו נאמן לבוסים שלו. האחד נאמן מתוך הכרת תודה, השני מתוך פחד. הניגוד בין הכבוד לאדם אחד לבין הכבוד למשפחת פשע, מתבטא ברגע השיא של הסרט, שכאילו נלקח בכלל ממערבון ולא מסרט סמוראים (אולי מחווה מודעת לקורוסאווה שנהג לביים סרטי סמוראים בתור מחווה למערבונים ובתורו, השפיע על המערבונים של סרג'יו לאונה). בנוסף, הקסם האמיתי של ג'ים ג'רמוש הוא באהבה לפרטים הנסתרים, כל מיני דברים שרוב האנשים לא יבחינו בהם, אבל הדמויות מתעכבות עליהם ומעריכות את המוזרות שלהם. במקרה של גוסט דוג, מדובר באדם הבונה ספינה על גג ביתו ללא סיבה נראית לעין, או בגנגסטר איטלקי שמגלה בקיאות מפתיעה בעולם הגנגסטה ראפ.

פרסים בולטים: מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמד לפרס סזאר לסרט זר, מועמד לפרס אינדיפנדנט ספיריט לסרט הטוב ביותר.

 

98. האיש שבפנים (ארה"ב, 2006)

במקור: Inside Man

במאי: ספייק לי

תסריט: ראסל גווירץ

שחקנים: דנזל וושינגטון, קלייב אוון, ג'ודי פוסטר, כריסטופר פלאמר, וילם דפו, צ'יווטל אג'יופור

 

 

מה קורה כאן: קבוצת שודדים משתלטת על בנק בלב מנהטן ומחזיקה את כל העובדים והלקוחות במקום כבני ערובה. הבלש קית' פרייזר, שמנסה להציל את המוניטין שלו בעקבות חקירה לא נעימה, מקבל אחריות על ניהול המשא ומתן עם השודדים. דרך טקטיקות שונות, השודדים לא רק קונים לעצמם עוד זמן, אלא גם יוצרים בלבול לגבי מראם ומספרם. כל מי שהיה בבנק נחקר לאחר מעשה בנסיון להשיג קצה של חוט אודות זהות הפושעים. בינתיים, מנהל הבנק נעזר באישה שתפקידה לפתור בעיות שרוב האנשים לא צריכים לדעת עליהן, בכדי להגן על נכס מאוד מסוים בבנק, מה שרק מסבך עוד יותר את עבודת המשטרה.

למה הסרט הזה ברשימה: ספייק לי אמנם מזוהה יותר עם קולנוע פוליטי, אבל מדי פעם, הוא עושה סרט בשביל הכיף. האיש שבפנים מציג את ניו יורק חמש שנים לאחר הפיגוע בתאומים, כעיר שמצד אחד חיה בפחד ומצד שני, מאוחדת מתמיד. המגוון האתני והדתי של העיר מוצג לכל אורך הסרט כאשר גם השודדים וגם בני הערובה מגיעים מרקעים שונים. הסוד שמנהל הבנק רוצה לשמור, הוא תוספת שיכולה להעיק בעיני חלק מהאנשים שרוצים פשוט לראות סיפור על שוד וחילוץ בני ערובה, אבל הסרט הזה לא נועד להיות פשוט. גם הסוד הזה הוא חלק מהמורכבות של ניו יורק, עיר מגוריו של ספייק לי שמקבלת פה אולי את הטיפול המציאותי ביותר בסרט שודים מאז "מת לחיות 3". בצפיה הראשונה, יש מתח, רוצים לדעת מי השודדים, מה הסוד הגדול, האם הבלש פרייזר יצליח להציל את היום. בפעם השניה, מתחילים לקלוט כל מיני רמזים שנשתלו בסרט לגבי פתרונות בהמשך. מעבר לנקודה הזו, מתחילים פשוט להנות מסרט שכתוב, מבוים ומשוחק היטב, עם ניחוח של קונספירציה שכל כך מתאים לשנות שלטונו של בוש הבן.

פרסים בולטים: נכלל ברשימת סרטי השנה של מכון הקולנוע האמריקאי.

 

97. ממלכת אור הירח (ארה"ב, 2012)

במקור: Moonrise Kingdom

במאי: וס אנדרסון

תסריט: וס אנדרסון, רומן קופולה

שחקנים: ג'ארד גילמן, קרה הייוורד, ברוס ויליס, ביל מאריי, פרנסס מקדורמנד, אדוארד נורטון, לוקאס הדג'ס, הארווי קייטל, טילדה סווינטון, בוב בלבן

 

 

מה קורה כאן: בשנת 1965, נעלמים שני ילדים המתגוררים על האי ניו פנזנס בניו אינגלנד. סם, החי אצל משפחה אומנת ובאופן כללי, מפגין התנהגות בעייתית, ברח יחד עם אהובתו סוזי. ההורים של סוזי מפעילים את כל הלחץ הניתן על מנת לאתר את השניים, בעוד שבט הצופים של סם יוצא למסע חיפושים משלו. כל זאת בעוד שני איומים גדולים מתקרבים אל האי. הטבע מזמן סופה טרופית שתעשה שמות בכל מקום בו תגע בעוד כמה ימים, בעוד השירותים הסוציאלים מזמנים מסוק שיקח את סם אל מחוץ לאי והרחק מסוזי.

למה הסרט הזה ברשימה: ממלכת אור הירח נבחר לסרט השנה שלי ב-2012, בחירה שאני עומד מאחוריה עד היום. לקח לי זמן להתחמם כלפי וס אנדרסון, הסרטים המוקדמים שלו לא תפסו אותי. השינוי הגיע עם "מר שועל המהולל" שהציג אנדרסון יותר רגיש ופחות מכני, גישה שרק התחזקה עם ממלכת אור הירח. הילדים מנסים להתנהג כמו מבוגרים, בעוד המבוגרים, במיוחד מדריכי הצופים, תקועים בילדות. היפוך התפקידים הזה מתנגש עם העובדה שלמבוגרים עדיין שייכת המילה האחרונה ושני הנאהבים הצעירים חסרי אונים מול החלטה שתסתור את רצונם. אנדרסון השתמש פה בטכניקות החביבות עליו, כולל צילומים מהונדסים היטב עם הדמות הרלוונטית בדיוק במרכז המסך, פלטת צבעים אופיינית לתקופה, פסקול שנשמע כמו רשימה נישתית בספוטיפיי, ושימוש באפקטים פרקטיים על חשבון דיגיטליים בכדי לספק לסרט מראה כמעט כמו של סרט מצויר. ממלכת אור הירח יפה לעין, מרגש ללב ומצליח לתבל הכל עם פחד מהסופות הקרבות (המילולית והמטפורית).

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על תסריט מקורי, מועמד לגלובוס הזהב לסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס באפטא לתסריט מקורי, אחד מסרטי השנה של מכון הקולנוע האמריקאי, מועמד לדקל הזהב וזוכה בפרס להופעה כלבית בפסטיבל קאן, מועמד לחמישה פרסי אינדיפנדנט ספיריט (סרט, בימוי, תסריט, שחקן משנה לברוס ויליס, צילום), מועמד לפרס MTV לנשיקה הטובה ביותר, מועמד לפרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים.

 

96. סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר (ארה"ב, 1999)

במקור: South Park: Bigger, Longer & Uncut

במאי: טריי פרקר

תסריט: פאם בריידי, טריי פרקר, מאט סטון

שחקנים: טריי פרקר, מאט סטון, מרי קיי ברגמן, אייזק הייז, והרבה הופעות אורח

 

 

מה קורה כאן: סטן, קייל, קני ואריק קרטמן, ארבעת הילדים במרכז סדרת האנימציה סאות' פארק, הולכים לראות סרט חדש של הכוכבים הקנדים האהובים עליהם, טרנס ופיליפ. בעקבות הצפיה בסרט, המיועד למבוגרים בלבד, הילדים מתחילים לנבל את הפה וקני אף מוצא את מותו לאחר שנסה לחקות פעלול מהסרט. בתגובה, המבוגרים בעיירה קוראים לחרם על מוצרים קנדים ואמא של קייל אף משכנעת את הנשיא קלינטון לאסור את טרנס ופיליפ ולהכריז מלחמה על קנדה. במקביל, קני מגיע לגהנום ומגלה שהשטן נמצא בזוגיות עם סדאם חוסיין ושהשניים מתכננים לעלות אל פני האדמה בעקבות המלחמה בין ארצות הברית וקנדה.

למה הסרט הזה ברשימה: כשהסרט של סאות' פארק יצא, הייתי מכור לסדרה. לא החמצתי אף פרק ורק חיכיתי להזדמנות לנהל שיחה בבית הספר על הפרק ששודר בלילה שלפני. כיום, אני כבר מזמן לא עוקב באדיקות אחר הסדרה, היא די מצתה את עצמה בעיני, אבל הסרט הזה, שיצא כשעוד הייתה חדשה יחסית, עדיין עובד מבחינתי. דבר ראשון, זו סטירה חסרת רחמים על תרבות הפוליטיקלי קורקט שיוצרי הסרט נתקלו בה שוב ושוב. הרעיון שתיווצר מספיק שנאה בכדי להביא לשלטון השטן דווקא בידי לוחמי המוסר וערכי המשפחה, הוא מוקצן בדיוק במידה הנכונה לסוג ההומור של פרקר וסטון. הביקורת לא מופנית כלפי הסרטים שמשחיתים את הנוער, אלא כלפי ההורים שמנהלים מלחמות במקום לדאוג בעצמם ללמד את הילדים להבדיל בין טוב לרע. מה גם שהסרט התגלה בתוך זמן קצר כנבואי להפליא, כאשר ארצות הברית באמת יצאה למלחמה לא פופולרית (לא נגד קנדה, אבל עדיין), נעשתה יותר שמרנית ומיליטנטית מאשר בשנות התשעים ואיכשהו, סדאם חוסיין היה מעורב בזה גם בעולם האמיתי. טריי פרקר גם הגשים חלום וזכה סוף סוף לביים מחזמר, או בעצם פרודיה על מחזות זמר. השירים בסרט מצויינים, קליטים, חכמים ובנויים בכוונה על פי נוסחה מוכרת מברודוויי. זוהי אחת היצירות הסטירות הנושכות והמשעשעות ביותר של סוף המילניום והיא יצאה בדיוק בזמן, לפני שהעולם נעשה זהיר יותר למשך כמה שנים.

פרסים בולטים: מועמדות לאוסקר לשיר הטוב ביותר, 3 מועמדויות לפרס האני (כולל לסרט האנימציה הטוב ביותר), זוכה פרס MTV לרגע המוזיקלי הטוב ביותר.

 

95. אוסטין פאוורס: מרגל עם סגנון (ארה"ב, 1997)

במקור: Austin Powers: International Man of Mystery

במאי: ג'יי רוץ'

תסריט: מייק מאיירס

שחקנים: מייק מאיירס, אליזבת הארלי, רוברט וגנר, סת' גרין, מינדי סטרלינג, מייקל יורק, ויל פרל

 

 

מה קורה כאן: באנגליה של שנות השישים, אוסטין פאוורס היה המרגל המוצלח והסקסי ביותר בעולם. בין מסיבות לחדר המיטות, הוא כמעט הצליח לתפוס את דוקטור איוול הנבל. דוקטור איוול נמלט ברגע האחרון ומשגר את עצמו לחלל בתוך תא הקפאה, עד לשובו שלושים שנה לאחר מכן. גם אוסטין פאוורס מחליט להיכנס להקפאה ומופשר ב-1997, כאשר הכללים לגבי יחס לנשים, אלימות אקראית במקומות ציבוריים וכל תרבות הפופ, השתנו ללא הכר. לצדו של אוסטין מצוותת ונסה קנזינגטון, בתה של שותפתו לשעבר, אשר מנסה להדוף את חיזוריו האגרסיביים של אוסטין ובאותו הזמן לעבוד יחד איתו בנסיון למנוע מדוקטור איוול לסחוט ממנהיגי העולם מאה מיליארד דולר.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו שבוודאי שמתם לב בשלב הזה, אני אוהב קומדיות. ליתר דיוק, אני אוהב קומדיות שמחזיקות לאורך זמן. כשאוסטין פאוורס יצא במקור, הוא היה קודם כל פרודיה מאוד ישירה על ג'יימס בונד ובמיוחד, על התקופה היותר קאמפית של הסדרה. הסרט כאילו בא לומר שלא רק שהזמנים השתנו, גם הגיבורים צריכים להשתנות, אחרת הם לא יותר מסוטים אלימים שמהווים נטל על הסביבה. ברגע אחד שמשנה את כל התפיסה של הדמות, אנחנו לומדים שיש לאוסטין קווים אדומים מאוד ברורים לגבי מתי לשכב עם מישהי ומתי לא. זאת בניגוד לג'יימס בונד שיעשה הכל במסגרת המשימה (ולא מעט גם בשביל התענוג האישי שלו). אוסטין פאוורס לומד להסתגל לעולם החדש ושומר על מעמדו כגיבור בזכות חזרה בו מההתנהגות איתה יצא מהקפאה. הסצנה בה הוא לומד על גיבורי התרבות שלו שהלכו לעולם, היא כמעט שוברת לב, אבל לא שוכחת להשאיר את הצופים עם חיוך, שילוב שמייק מאיירס בשיאו בהחלט ידע לכתוב. מאיירס גם מפליא בגילום שתי דמויות יריבות. זו לא הפעם הראשונה בה גלם שני תפקידים באותו סרט, אבל זו כן הפעם שהגדירה אותו מחדש ככוכב קולנוע. אם יוצרי סאות' פארק בקרו בחריפות את הנטיה של הקהל המודרני להתגוננות יתר, אוסטין פאוורס דווקא משבח את ההתקדמויות שנעשו בשלושים השנים בהן המרגל היה קפוא. זה סרט שנועד מצד אחד לשחק על נוסטלגיה ומצד שני, לגרום לקהל בשנת 1997 להרגיש טוב עם עצמו.

פרסים בולטים: זוכה בשני פרסי MTV (הנבל הטוב ביותר, קטע הריקוד הטוב ביותר) ומועמד לשניים נוספים (הסרט הטוב ביותר, ההופעה הקומית הטובה ביותר).

 

94. מהומה במשרד (ארה"ב, 1999)

במקור: Office Space

במאי: מייק ג'אדג'

תסריט: מייק ג'אדג'

שחקנים: רון ליווינגסטון, ג'ניפר אניסטון, דיוויד הרמן, אג'אי ניידו, גרי קול, סטיבן רוט, דיטריך ביידר

 

 

מה קורה כאן: פיטר, סאמיר ומייקל בולטון (לא הזמר), שלושה מתכנתים ממורמרים ששונאים את מקום העבודה שלהם, מחליטים לנצל באג במערכת ולהרוויח הון על חשבון החברה מבלי שירגישו בכך. הרעיון עולה לאחר שפיטר נתקע במצב היפנוטי בו מפסיק להיות לו אכפת מדברים. הוא מתחיל לזלזל בבוס שלו ולומר את מה שהוא באמת חושב על החברה, מה שמאוד מרשים את האנשים שהגיעו במיוחד על מנת להחליט את מי לצמצם. פיטר גם מרגיש שזו ההזדמנות להתחיל עם המלצרית בבית הקפה הסמוך למקום העבודה, שסובלת גם היא מציפיות לא מציאותיות מצד ההנהלה.

למה הסרט הזה ברשימה: עוד סטירה מוצלחת משנת 1999, הפעם על מוסר העבודה הלא הגיוני, שמנסה להתייחס לכולם כשווים, אבל בעצם יוצר חלוקה ברורה למעמדות בין מנהלים ושכירים. שני הבובים, שתפקידם לקבוע על סמך ראיון של כמה דקות את גורלם של כל עובדי החברה, הם דוגמה מושלמת לצביעות של המערכת. השניים מאוד נחמדים ומתרשמים מכנות, אבל כשהם מגלים תקלה במערכת השכר, הם לא מגלים זאת לעובד שפוטר לפני שנים ואיש לא טרח לספר לו על כך, אלא מתקנים את התקלה ומניחים שהעניין יפתר מעצמו. זו הגישה שמהומה במשרד יוצא בתקיפות נגדה, העמדת הפנים של אכפתיות, כשבעצם כולם רק שמות חסרי אישיות עבור הממונים עליהם. גם ג'ואנה, המלצרית, מתבקשת שוב ושוב להעמיד פנים בפני לקוחות, למרות שהיא שונאת את העבודה שלה. לא כל השחקנים מצטיינים, אבל סטיבן רוט נפלא בתפקיד מילטון, העובד השקט שכולם מתעלמים ממנו ומאיים לשרוף את הבניין יום אחד. עוד נקודה שהסרט מדגיש, היא החיפוש אחר התעשרות מהירה. אנשים שנותנים את מיטב שנות חייהם לחברה, עלולים להיזרק בסבב הקיצוצים הבא, אז לכולם יש יותר מוטיבציה לחפש פתרונות קסם במקום להשקיע בעבודתם לאורך זמן. זו חשיפה עוקצנית של השקר מאחורי החלום האמריקאי לפיו התמדה ונאמנות הן הסוד לבטחון כלכלי. שנים לאחר מכן, מייק ג'אדג' הרחיב את התפיסה הזו לסדרה "עמק הסיליקון" שגם היא עוסקת במידה רבה ברדיפה אחר עושר, בעוד עבודה קשה אינה משתלמת.

פרסים בולטים: אין. הסרט עבר מתחת לרדאר עד שהגיע לקולנוע הביתי והתחיל לצבור מעריצים.

 

93. מטריקס (ארה"ב/אוסטרליה, 1999)

במקור: The Matrix

במאיות: האחיות ואצ'אובסקי

תסריט: האחיות ואצ'אובסקי

שחקנים: קיאנו ריבס, לורנס פישבורן, קארי-אן מוס, הוגו ויבינג, ג'ו פנטוליאנו

 

 

מה קורה כאן: תומס אנדרסון, האקר המוכר בכינוי נאו, מגלה שסוכנים מסתוריים נמצאים בעקבותיו. הוא מוזמן בידי מורפיוס וטריניטי, האקרים מפורסמים בפני עצמם, לגלות את האמת. כשהוא מתעורר בפעם הבאה, נאו מגלה שהעולם בו חשב שהוא חי אינו אלא תכנת מחשב בשם מטריקס שנוצרה בידי מכונות על מנת לשעבד את בני האדם ולהשתמש בהם כמקור אנרגיה. נאו מצטרף למורפיוס, טריניטי וצוותם במלחמה נגד הסוכנים אותם שולחות המכונות. האנשים המשוחררים יכולים כעת להיכנס ולצאת ממטריקס לפי בחירתם ולהפוך את עצמם ללוחמים קשוחים, להצטייד בנשק, לכופף את חוקי הפיזיקה המדומים ועם מספיק תקוה, להגשים את הנבואה לפיה נאו יגאל את האנושות משעבודה.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני 15 שנים, כשערכתי בפעם הראשונה את רשימת מאה הסרטים האהובים עלי, מטריקס היה בעשיריה הראשונה. הוא מתדרדר מאז במורד הרשימה, אבל יש בו עדיין מספיק ערך של צפיה מחודשת בכדי להישאר במאיה. מבחינה היסטורית, זהו אחד מסרטי האקשן המשפיעים ביותר. כמעט כל סרט שיצא אחריו בז'אנר, מכיל טכניקות עריכה, צילום, סאונד ואפקטים חזותיים שהתפרסמו בזכות מטריקס. בין עם מדובר בסלואו מושן בזמן קרב, הקפת הדמויות ב-360 מעלות, הגברת המוזיקה בדיוק בזמן שהאקשן מתחיל, הגזמה מכוונת של יכולות הקפיצה ועוצמת המכות של דמויות, או שימוש בסטים צפופים במיוחד לשם מרדפים וקרבות, מטריקס לא המציא את כל הרעיונות האלה, אבל הוא היה הראשון ליישם אותם בתוך סרט אחד. עולם האקשן השתנה ללא הכר לאחר שמטריקס יצא, וגם במאים בלי הרבה נסיון בתחום, למדו כל מיני טריקים להאצת האדרנלין. נוסף על כך, הפילוסופיה הניו אייג'ית של הסרט אמנם לא מחזיקה מעמד לאורך זמן, אבל מאוד התאימה בסוף המילניום, כאשר הפחד מטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה הגיע לשיאו. זו הייתה תקופה מעולה לסרטי קונספירציה ולמרות ששני סרטי ההמשך השנואים לקחו את הסאבטקסט הנוצרי של הראשון והפכו אותו לטקסט מעיק, מטריקס הראשון היה מספיק חכם בכדי להפוך תסריט בינוני לסרט מלהיב שלא דומה לשום דבר שיצא לפניו. לפחות לא לשום דבר שהיה ידוע לקהל רחב.

פרסים בולטים: זוכה בארבעה פרסי אוסקר (עריכה, סאונד, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשני פרסי באפטא (סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשלושה פרסי MTV (סרט, שחקן לקיאנו ריבס, הקרב הטוב ביותר), נבחר ב-2012 לשימור בידי ספריית הקונגרס.

 

92. אוכפים לוהטים (ארה"ב, 1974)

במקור: Blazing Saddles

במאי: מל ברוקס

תסריט: אנדרו ברגמן, מל ברוקס, ריצ'רד פריור, נורמן סטיינברג, אל אוגר

שחקנים: קליבון ליטל, ג'ין ויילדר, הארווי קורמן, מדלין קאן, מל ברוקס, סלים פיקנס, אלכס קרס

 

 

מה קורה כאן: כאשר קו הרכבת החדש נאלץ לשנות מסלול, הדלי לאמאר הרשע רוצה להביא לפינוי העיירה רוק רידג' בכדי לבנות את המסילה דרכה. לאחר שהבריונים של לאמאר מאיימים על העיירה, תושביה פונים למושל בדרישה למנות להם שריף חדש. לאמאר משכנע את המושל למנות את בארט, פועל שחור שעומד בפני הוצאה להורג, לשריף החדש בתקווה שתושבי העיירה הגזענים יפנו נגדו ויוותרו ללא הגנה.

למה הסרט הזה ברשימה: מל ברוקס מאוד אהב לשחוט פרות קדושות בצעירותו. באוכפים לוהטים, הוא לא רק לועג לקלישאות של מערבונים, אלא גם מעביר מסר על סובלנות בין גזעית בצורה הבוטה ביותר שאפשר. המילה "ניגר", שכיום נחשבת לטאבו בפי כל מי שאינו בעל עור כהה בעצמו, נאמרת בסרט עשרות פעמים ולא רק בידי בארט וחבריו. היא אפילו נאמרת פעם אחת ביידיש, בידי דמות שהיום היו קוראים להחרים את סרטיו של מל ברוקס על כך שהוא מעז לגלם אותה. אם קומדיות מסוף שנות התשעים היו נתפסות כיום כלא פוליטיקלי קורקט, תחשבו איך סרט שיצא רבע מאה לפני כן נראה. הגאונות של אוכפים לוהטים היא שהסרט יודע שהוא לא פי-סי ועדיין מצליח לצאת סובלני. הדמות השחורה היא בברור הגיבור החכם, בעוד הרשעים הם לבנים גזענים שבטוחים שיכשל בגלל צבע עורו. לא כל הלבנים בסרט רעים, אבל כל הרעים לבנים, מה שמחדד את המסר שתאוות בצע ואי-מתן הזדמנות הן אויבים גדולים יותר מכל אקדוחן. בארט אפילו מגייס לצדו חלק משליחיו של הדלי לאמאר שמוקסמים מכך שהשריף רואה בהם בני אדם ולא משרתים שניתן לבזבז.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה למדלין קאן, עריכה, שיר), מועמד לשני פרסי באפטא (שחקן מבטיח לקליבון ליטל, תסריט), זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2006 לשימור בידי ספריית הקונגרס.

 

91. הדיקטטור הגדול (ארה"ב, 1940)

במקור: The Great Dictator

במאי: צ'רלי צ'פלין

תסריט: צ'רלי צ'פלין

שחקנים: צ'רלי צ'פלין, פולט גודארד, ג'ק אוקי, הנרי דניאל, בילי גילברט, רג'ינלד גרדינר

 

 

מה קורה כאן: במדינת טומייניה הבדיונית, חייל יהודי מציל את עמיתו הטומייני בזמן מלחמת העולם הראשונה, מה שמביא להתרסקות בה היהודי מאבד את זכרונו. עשרים שנים לאחר מכן, הוא משתחרר מבית החולים וחוזר לעבודתו כספר בגטו. הוא לא מודע לכך שבזמן שהיה מנותק משאר העולם, עלה לשלטון הרודן אדנואיד הינקל, אשר מסית כנגד היהודים ומתכנן להשתלט על העולם בסיוע נפאלוני, שליט בקטריה הסמוכה. בצרוף מקרים מדהים, הספר היהודי והינקל נראים בדיוק אותו דבר, למרות שאחד רוצה לחיות בשלום והשני מחרחר מלחמה.

למה הסרט הזה ברשימה: שוב המילה הזו, סטירה. מתברר שאני אוהב אותה יותר ממה שחשבתי. צ'רלי צ'פלין טען שכאשר הסרט יצא, לא ידע את ממדיה הזוועתיים של השואה, אחרת לא היה מסוגל לביים קומדיה בנושא. הינקל הוא בברור פרודיה על אדולף היטלר, בתקופה בה עוד לא היה מובן מאליו להתייחס אליו כאל מפלצת (אבל צ'פלין הקומוניסט ראה בו אויב מהתחלה). נפאלוני הוא מוסוליני והאור הנלעג בו הוא מוצג, משקף את רצונו של צ'פלין להקטין את השפעתם של רודנים מסוג זה. אני שמח שצ'פלין עשה את הסרט הזה, יצירה הומניסטית שיצאה בזמן המלחמה העקובה ביותר בדם בתולדות האנושות. הנאום בסוף הסרט אולי קיטשי ונאיבי בדיעבד, אבל היה חיוני לשמוע אותו בזמן אמת, כמו שירת המרסייז ב"קזבלנקה". צ'פלין, באחת מהופעותיו הטובות ביותר, קבל את הרעיון מהדמיון בין השפם של דמות הנווד שלו, לבין זה של היטלר וההבחנה המתבקשת בכך שלאדם המצחיק ביותר בעולם ולאדם הרשע ביותר בעולם יש אותו שיער פנים. משם, הרחיב את העלילה מלעג לתעמולה הנאצית, לדיבורים של ממש כנגד מלחמות. כמה שקל היום להשוות את כל מי שלא אוהבים להיטלר, צ'פלין השווה בינו לבין דמות תמימה וטובת לב בכדי להדגיש את הניגוד ביניהם.

פרסים בולטים: מועמד לחמישה פרסי אוסקר (סרט, שחקן ראשי לצ'רלי צ'פלין, שחקן משנה לג'ק אוקי, תסריט, פסקול מקורי), זוכה בפרס ה-NBR למשחק (צ'פלין), נבחר ב-1997 לשימור בידי ספריית הקונגרס.