100 הגדולים: מקומות 70-61

70. סיפורי דגים (ארה"ב, 2003)

במקור: Big Fish

במאי: טים ברטון

תסריט: ג'ון אוגוסט

שחקנים: אלברט פיני, יואן מקגרגור, בילי קרודאפ, ג'סיקה לאנג, אליסון לומן, הלנה בונהם קרטר, מריון קוטיאר, מתיו מקגורי, דני דה ויטו, סטיב בושמי, רוברט גיום

 

 

מה קורה כאן: בזמן שאביו אדוארד גוסס מסרטן, חוזר ויל בלום לארצות הברית על מנת לסעוד אותו. אדוארד לא מוותר על ההזדמנות לספר לבנו ולכלתו סיפורים מופלאים על חייו, סיפורים שוויל שמע כל חייו, אבל אשתו מרותקת מכמות הדמיון הכרוכה בהם. הסרט מלווה את סיפוריו של אדוארד בתור ילד שפגש מכשפה בביצה, בחור שעזב את העיירה ופגש בדרך ענק ואת אהבת חייו ואיש משפחה שמצא דרכים מקוריות לחזור מהמלחמה ולהשקיע את הונו בעזרה לזולת.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין סרטיו של טים ברטון, סיפורי דגים הוא בו זמנית המעוגן ביותר במציאות והפנטסטי ביותר. סיפוריו של אדוארד הם בברור גוזמאות, אולם ברטון לקח על עצמו את האתגר להמחיש אותם בעיני הצופה, תוך מודעות לחוסר ההגיון בהם ולכך שחלקם אפילו סותרים אחד את השני. התוצאה היא סרט מקסים, הן חזותית והן רגשית ומסחטת דמעות מהסוג הטוב ביותר, בין השאר כי ברטון התמודד עם מותו של אביו זמן קצר לפני תחילת ההפקה. חלק גדול מהקרדיט מגיע גם לתסריטאי ג'ון אוגוסט, שהצליח לשלב בצורה חכמה בין פרטים אמיתיים מחייו של אדוארד לדמיון הפרוע שלו, שבעצם היה תמיד דרך להפוך חיים די פשוטים ומשעממים למרתקים יותר. החלקים היפים ביותר בעיני הם אלה שמגלים עד כמה הדמיון לפעמים אינו כזה רחוק מהמציאות, אבל אדוארד יצר לעצמו מוניטין של מי שכל מה שיגיד יהיה גוזמה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לפסקול מקורי, מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן משנה לאלברט פיני, פסקול מקורי, שיר מקורי), מועמד ל-7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיני, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים, איפור ושיער)

 

69. מיס סאנשיין הקטנה (ארה"ב, 2006)

במקור: Little Miss Sunshine

במאים: ג'ונתן דייטון, ואלרי פריס

תסריט: מייקל ארנדט

שחקנים: גרג קיניר, טוני קולט, אביגיל ברזלין, פול דנו, אלן ארקין, סטיב קארל

 

 

מה קורה כאן: כאשר אוליב הקטנה מתקבלת ברגע האחרון לתחרות יופי לילדות, יש למשפחת הובר יומיים להגיע לקליפורניה על מנת שתוכל להשתתף. בתקווה לחסוך כסף, הם מחליטים לנסוע לתחרות בוואן מתפרק במקום לטוס. פרט לאוליב, המשפחה כוללת את ההורים, שריל וריצ'רד – קואצ'ר לחיים טובים שבעצמו מתקשה להודות בהיותו לוזר, האח הגדול דוויין שנטל על עצמו נדר שתיקה עד שיתקבל כטייס לחיל האוויר, הדוד פרנק המומחה לכתביו של מרסל פרוסט ושניסה להתאבד לאחר שבן זוגו עזב אותו ואדווין, הסבא חובב הסמים שאמן את אוליב במשך חודשים לקראת התחרות.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה דברים היו יכולים לעבוד לרעת מיס סאנשיין הקטנה. החל בבדיחות גסות ללא צורך, התעקשות להראות איך אוליב מגיעה ממשפחה של לוזרים, רגעי המבוכה המבוססים על אי-הבנה בין שתי דמויות והעובדה שהסרט הזה די מעתיק מ-National Lampoon's Vacation (שהופץ בישראל בתור "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים"). עדיין, הסרט הזה עובד בצורה מפתיעה וגם מחזיק מעמד בצפיות חוזרות, כשהבדיחות כבר ידועות. הדינמיקה המשפחתית אינה נלעגת והדמויות עצמן אינן קריקטורות שהצופה אמור להתנשא עליהן. אלה אנשים שמנסים להתגבר על תקופה קשה על ידי התאחדות סביב חלומה של הבת הקטנה. התמימות של אוליב מקסימה, כמו גם הזמן שהסבא מוכן להקדיש לה, אף על פי שבעיניו, העולם נועד קודם כל לתענוגות אישיים. הגילויים שמתרחשים לאורך הדרך אינם מביאים לטוויסטים מאולצים, אבל כן מאפשרים לכל אחד מבני המשפחה לחוות רגע של משבר שמעניק לו את העומק שההכרות הראשונית לא ספקה. זה סרט מאוד מצחיק, אבל גם נוגע ללב, שבשורה התחתונה מעביר מסר של התגברות על העבר על ידי חיפוש מטרה חדשה והשלה הדרגתית של מטענים פסיכולוגיים.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד שניים (סרט, שחקנית משנה לברזלין), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בקומדיה/מיוזיקל לטוני קולט), זוכה שני פרסי באפטא (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד ארבעה, זוכה פרס גילדת השחקנים לקאסט הטוב ביותר, זוכה פרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשני פרסי MTV (סרט, הופעה פורצת דרך לברזלין), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטוב של השנה

 

68. שניים עשר המושבעים (ארה"ב, 1957)

במקור: 12Angry Men

במאי: סידני לומט

תסריט: רג'ינלד רוז

שחקנים: הנרי פונדה, לי ג'יי. קוב, ג'ק וורדן, אד ביגלי, מרטין באלסם, ג'ון פידלר, אי.ג'י. מרשל, ג'ק קלאגמן, אדוארד בינז, ג'וזף סוויני, ג'ורג' ווסקובץ', רוברט ובר

 

 

מה קורה כאן: שניים עשר גברים המשמשים כמושבעים, מתכנסים בכדי להכריע במשפטו של נער בן 18 שנאשם ברצח אביו. הם מצביעים על פסק הדין, כאשר כולם פרט לאחד מחליטים כי הנער אשם. מאחר וההחלטה חייבת להיות פה אחד, מתחיל בזאת דיון בין המושבעים בעד ונגד ההכרעה, כאשר מושבע מספר 8 מוביל את הנסיון לשנות את החלטת האחרים ללא אשם, לפחות עד שישתכנע אחרת.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לי חיבה לדרמות משפטיות. הן בדרך כלל משחקות יפה עם נקודת המבט של הצופה, מציגות ראיות לכאן ולכאן וקובעות נרטיב שבסופו יש תחושה ברורה של הקלה או תסכול. דרמה משפטית עשויה היטב, כמו 12 המושבעים (ויהיו עוד בהמשך הרשימה), בנויה כך שכל פרט חשוב, גם הזניח ביותר. המשימה של תריסר הדמויות בסרט היא להפוך אוסף של דעות לא אובייקטיביות לאמת סובייקטיבית אחת. חשוב מאוד שלא יטעו, כי בחירה שגויה עלולה להביא להטלת עונש מוות על אדם חף מפשע, או לחלופין, לשחרור לחופשי של רוצח מסוכן. שני דברים מייחדים את הסרט הזה מאחרים שעוסקים בעולם המשפט. קודם כל, אנחנו לא רואים את המשפט, כל הסרט מתרחש בחדר בו מתנהל הדיון בין המושבעים, כאשר אסור לאף אחד מבחוץ להיכנס, או למישהו מהנוכחים לעזוב. יש מספר קבוע של דמויות לכל אורך הסרט ואנחנו לומדים על כל אחת מהן בהתאם להתפתחות הדיון. הדבר השני שמייחד את 12 המושבעים, הוא היכולת לספר את סיפורה של דמות שכלל אינה מופיעה על המסך. הגברים מתדיינים ביניהם על מעשיו של נער שגדל בשכונת מצוקה, בסביבה מאוד אלימה, בנסיון להבין האם הוא סוג האדם שירצח בדם קר. אנחנו לא יודעים את שמו של הנאשם, או את שמות מרבית האנשים שאמורים להכריע את גורלו, אבל לומדים כל כך הרבה, גם עליהם וגם עליו ועל הדרך גם על החברה שכולם מהווים חלק ממנה.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד), מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה להנרי פונדה, שחקן משנה ללי ג'יי. קוב), זוכה פרס באפטא לשחקן זר (פונדה), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

67. קונטרול (הונגריה, 2003)

במקור: Kontroll

במאי: נמרוד אנטל

תסריט: ג'ים אדלר, נמרוד אנטל

שחקנים: שאנדור צ'ניי, זולטן מושי, קסבה פינדרוץ', שאנדור באדר, צולט נגי, באלאש מיכאליפי, לאיוש קובאץ', אסתר באלה

 

 

מה קורה כאן: בולצ'ו הוא כרטיסן העובד ברכבת התחתית של בודפשט ומעביר בה את כל זמנו. הוא ישן ואוכל בתחנות ונמנע בעקשנות מלעלות לפני השטח. חבריו הכרטיסנים עוברים איתו את השחיקה היומיומית של עימות מול נוסעים שלא רוצים לשלם, אנשים שמפרים כללי התנהגות, טיפוסים מפוקפקים שמציעים טובות הנאה ויריבות מול הצוות המתחרה. כאשר גוברים הדיווחים על אדם מסתורי שדוחף אנשים למסילה אל מותם, כל עובדי הרכבת נדרשים לפקוח עין אחר חשוד אפשרי. בינתיים, בולצ'ו מתחבר עם בלה, הנהג השתיין ועם בתו היפה שנוסעת ברכבת בתחפושת דב כחלק מעבודתה.

למה הסרט הזה ברשימה: הקולנוע ההונגרי לא מפורסם בסרטים קצביים שמשלבים בין סטייל, הומור ופילוסופיה קיומית. קונטרול מצליח איכשהו להיות כל הדברים האלה בתמהיל שנדיר למצוא בסרט מזרח אירופי. הוא מצריך לפחות שתי צפיות. הראשונה בשביל לצחוק מהבדיחות, לחוש את התסכול של העובדים ולעקוב במתח אחר הנסיונות לתפוס את הדוחף. הצפיה החוזרת היא כדי להבין שהסרט הוא משל לחיים הגשמיים והרצון בגאולה. אף על פי שהדבר לא נאמר ישירות, נמרוד אנטל לא חסך ברמזים לכך שהרכבת התחתית היא כדור הארץ והעולם שבחוץ, מעבר למדרגות הנעות, הוא גן העדן שרק צדיקים יעברו בשעריו. או שאולי מדובר באותו כור מצרף שמוזכר ב"ברוז'" וכל הכרטיסנים והנוסעים נמצאים בו בכדי לכפר על חטאיהם? יש קצת מרחב לפרשנויות שונות, אבל בתום הצפיה יוצאים עם תחושה שכל הזמן הזה, הסרט הכיל רובד עלילתי נסתר שמתגלה רק במחשבה לאחור. אנטל לא המשיך לקריירה הוליוודית מצליחה. לאחר עשור של נסיונות להשיג דריסת רגל בליגה הבכירה, חזר להונגריה בכדי לעבוד במגרש הביתי שלו. בעיני, יתכן ומדובר באחד הפספוסים הגדולים של המאה הנוכחית. לא חסרים במאים שנודדים להוליווד לאחר סרט אחד שהצליח לפרוץ את גבולות השפה, רק כדי למצוא עצמם מחוייבים בידי חוזה דרקוני לביים רימייק לסרט אימה שאף אחד אחר לא רצה. אם אנטל היה מוצא פרויקט רציני יותר ממה שהוצא לו, אולי היה הופך לאחד הבמאים המשפיעים והאהובים בעולם. בהעדר הזדמנות ראויה, נסתפק בסרט הביכורים שלו, שהצליח למצוא קהל גם מחוץ למולדתו.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הקולנוע האירופי לבימוי, זוכה פרס הנוער ומועמד במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן

 

66. רטטוי (ארה"ב, 2007)

במקור: Ratatouille

במאי: בראד בירד

תסריט: בראד בירד

שחקנים: פייטון אוסוולט, לו רומאנו, ג'נין גרופלו, איאן הולם, בראד גארט, פיטר אוטול, בריאן דנהי, פיטר סון, ויל ארנט

 

 

מה קורה כאן: רמי, עכברוש בעל חוש ריח וטעם מפותחים במיוחד, מואס בחיטוטים באשפה וגניבת המזון ששאר העכברושים מורגלים בהם. כאשר הוא מופרד ממשפחתו, רמי מוצא את עצמו בפריז, בסמוך למסעדתו של השף האגדי אוגוסט גוסטו. בעוד גוסטו המנוח מופיע בפני רמי כרוח רפאים, השף שהחליף אותו בניהול המסעדה מואשם בהתמסחרות והמנעות מחשיבה מחוץ לקופסה. רמי מוצא דרך לשלוט בתנועותיו של לינגוויני, סו שף צעיר במסעדה ונעזר בו על מנת ליצור בחשאי מנות שמחזירות למסעדת גוסטו את תהילתה.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הוא מעלה תהיות מסוימות לגבי האתיקה המקצועית בה הדמויות נוהגות, קשה להכחיש שרטטוי הוא אולי הסרט בעל הרעיון המאתגר ביותר שפיקסאר הפיקו. במקום להתמקד בשורה של דמויות שחיות בעולם מקביל לזה של בני האדם, רטטוי מציג אגדה המתרחשת כביכול בעולם האמיתי. פריז של הסרט היא פריז של העולם שלנו והיחסים בין בני האדם והעכברושים זהים לאלה שקיימים במציאות. ההבדל הוא בשתי דמויות שהיו כה נואשות לשנות את מצבן, שהן יצרו קשר שאינו אפשרי מחוץ לסרט. אנחנו מבינים את שפתו של רמי, אבל לינגוויני לא. הוא אפילו לא יודע את שמו של המכרסם הגאון ומכנה אותו "שף קטן". גם רוחו של גוסטו מודה שהיא קיימת בעצם רק בדמיונו של רמי. אף על פי שהסרט אינו מתאר תרחיש אפשרי, בראד בירד לקח על עצמו את אותו אתגר מ"ענק הברזל" והשחיל את הפנטזיה לתוך עולם זהה כלפי חוץ לעולמו של הצופה. זה אתגר שרק במאי עם רגישות אדירה לפרטים ומוכנות להתחייב לסיפור יכול לעמוד בו בכזו הצלחה. רטטוי אחראי גם על אחד הרגעים האהובים עלי בתולדות הקולנוע. פיטר אוטול בתפקיד קטן יחסית כמבקר המסעדות אנטון אגו, נושא בקולו מונולוג מופלא על מהות הביקורת שכל מבקר צריך לשמוע לפחות פעם אחת, לא משנה מה התחום אותו הוא מסקר.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לסרט אנימציה ומועמד לעוד ארבעה (תסריט מקורי, פסקול מקורי, מיקס סאונד, עריכת סאונד), זוכה גלובוס הזהב לסרט אנימציה, זוכה פרס באפטא לסרט אנימציה, זוכה פרס גילדת המפיקים לסרט אנימציה, זוכה פרס National Board of Review לסרט אנימציה

 

65. ברטון פינק (ארה"ב, 1991)

במקור: Barton Fink

במאים: האחים כהן

תסריט: האחים כהן

שחקנים: ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן, מייקל לרנר, ג'ון מאהוני, ג'ודי דייוויס, סטיב בושמי, ג'ון פוליטו, טוני שלהוב

 

 

מה קורה כאן: מחזאי ניו יורקי בשם ברטון פינק מגיע להוליווד בשנת 1941 על מנת לכתוב תסריט בהזמנת אולפן קולנוע. התסריט, שנועד לפנות לקהל חובבי ההאבקות המקצועית, מאתגר את ברטון שרואה בעצמו גאון ומבין בהדרגה שנתקע עם סרט שאין לו שום רצון להיות חלק ממנו. הוא מקווה לקבל השראה מהכותב הנודע וו.פ. מייהיו, אבל זה מתגלה כשתיין מעורר רחמים. חברו היחיד של ברטון בעיר הכוכבים הוא צ'רלי, סוכן המכירות הרועש המתגורר בחדר השכן.

למה הסרט הזה ברשימה: מתי שהוא, האחים כהן היו צריכים להופיע ברשימה ולא בטוח שיש סרט שמייצג טוב יותר את הסגנון שלהם מאשר ברטון פינק. התחושה המייאשת שבונה מדי פעם ציפיות, רק בכדי לרסק אותן כי הדמויות הן כלים במשחק גדול יותר, המונע בידי אנרכיסט בלתי נראה, היא טריק שעובד להם גם היום. הם לא יוצרים סיפורים על היופי שבחיים, או על הצלחה כנגד הסיכויים. הקטע של האחים הוא יותר להזכיר לצופה ששום דבר לא משנה בסופו של דבר, זה העולם שלהם ואין להם שום מחויבות לנהוג על פי כללי המשחק של אחרים. משחק מצוין של ג'ון טורטורו וג'ון גודמן מדגיש עד כמה ברטון פינק נוטה לשכוח את מקומו. הוא חושב שהגיע להוליווד בכדי לכתוב יצירת מופת, כי הוא יודע יותר טוב מהאדם הפשוט מה טוב בשבילו. צ'רלי, האדם הפשוט היחיד שברטון בכלל מדבר איתו, מנסה שוב ושוב לספר לו את סיפור חייו, אבל ברטון משתיק אותו בכדי לשמוע את קולו שלו. האחים כהן יצרו בסרט הזה את הסחת הדעת המושלמת. אנחנו עוקבים אחרי ברטון ורוצים שיצליח, או שלפחות ימצא דרך לצאת מהתסבוכת אליה נקלע, אבל כל הזמן הזה היה סיפור גדול יותר בחדר ליד. כמו ברטון, גם אנחנו מתעלמים מהתמונה הגדולה, כי אנחנו רגילים שאם סרט נקרא על שם דמות ומלווה אותה מתחילתו ועד סופו, זו הדמות החשובה ביותר בו. זאת למרות רמזים שנשתלים בכל מקום לכך שברטון הוא לא מרכז העניינים, אלא מקסימום שחקן משנה בתרחיש שמתפתח מחוץ לשליטתו.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקן משנה למייקל לרנר, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות), מועמד לגלובוס הזהב לשחקן משנה (ג'ון גודמן), זוכה דקל הזהב, פרס הבימוי ופרס השחקן (ג'ון טורטורו) בפסטיבל קאן

 

64. כיכר החלומות (ישראל, 2001)

בימוי: בני תורתי

תסריט: בני תורתי

שחקנים: ניר לוי, שרון רג'יניאנו, יונה אליאן, יוסף שילוח, מוחמד בכרי, איילת זורר, אורי גבריאל

 

 

מה קורה כאן: בעקבות חלום שחלם, מחליט ניסים מנדבון לפתוח מחדש את בית הקולנוע השכונתי שאביו נהל. יחד עם אחיו ג'ורג', הוא פועל לעשות זאת בזמן ליום השנה למות האב. בדיקה מהירה אצל ישראל ההודי, הנוהג להסתובב ברחבי השכונה על אופנוע ולשמוע שירים ברדיו-טייפ, מגלה שהסרט האהוב ביותר בשכונה היה "סאנגאם". ניסים וג'ורג' מנסים להשיג עותק של הסרט, אבל מגלים שהוא נעלם והיחידים שיכולים להשיבו הם אמם סניורה ודודם אברם, שחזר לשכונה לאחר העדרות של שנים.

למה הסרט הזה ברשימה: פנינה נשכחת יחסית בנוף הקולנוע הישראלי, כיכר החלומות הוא סרט שהיה צריך להפוך לקאלט ומשום מה לא עשה זאת. במהלך צפיה עם חברים, הצלחתי להדביק אותם בכמה מהציטוטים החביבים עלי מהסרט, שמייצגים את אופיו היחודי. מצד אחד, דמויות עממיות וחסרות תחכום, שחיות בשכונה עניה ומעבירות את זמנן בין בטלה לבין הטברנה המקומית של משפחת מנדבון. מצד שני, מכתב מלא אהבה לקולנוע כפי שהוא נתפס בידי הקהל. לא מנסים להציג את "סאנגאם" כיצירה חשובה ששנתה את פני ההיסטוריה, אלא בתור הסרט של השכונה, שכולם מתגעגעים לצפות בו ביחד. בהברקה חצי קומית וחצי טרגית, מוצגים חלק מהמבוגרים בסרט כילדים מגודלים. הם עדיין מתנהגים ומדברים כמו ביום שהקולנוע נסגר, לא מסוגלים להמשיך בחייהם. זה עצוב, אבל גם מוביל לכמה סצנות משעשעות במיוחד. בעוד האחים מנדבון הם המבוגרים האחראים, רבים מבני גילם (ואף מבוגרים מהם) עדיין מתכננים להכין בובה של דה גול כדי לשרוף בל"ג בעומר, או מתקשים להבין איך מתחילים עם בנות. יש בזה משהו קסום והשחקנים מתמסרים לאינפנטיליות המכוונת, אבל זו גם דרך מקורית של בני תורתי להראות עד כמה הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מחיי השכונה. ברגע שהוא נסגר, הזמן כאילו קפא.

פרסים בולטים: זוכה חמישה פרסי אופיר (בימוי, שחקן משנה ליוסף שילוח, עיצוב תלבושות, עיצוב אמנותי, מוזיקה מקורית)

 

63. החוש השישי (ארה"ב, 1999)

במקור: The Sixth Sense

במאי: מ. נייט שאמלאן

תסריט: מ. נייט שאמלאן

שחקנים: ברוס ויליס, היילי ג'ואל אוסמנט, טוני קולט, אוליביה ויליאמס, דוני וולברג

 

 

מה קורה כאן: פסיכולוג ילדים מוערך בשם מלקולם קרואו נורה במהלך מפגש עם מטופל לשעבר שהתבגר ואבד כל תקוה. חודשים לאחר מכן, מלקולם מנסה לחזור לעצמו דרך סדרת פגישות עם קול, ילד מפוחד ושקט שמתקשה להשתלב בחברת ילדים אחרים. לאחר כמה נסיונות כושלים, מלקולם מצליח להתחבר לקול שמגלה לו את הסוד הנורא שלו: הוא רואה אנשים מתים.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהפך מושא ללעג בזכות שורה של סרטים גרועים, מ. נייט שאמלאן ביים את אחד הסרטים המשפיעים ביותר של סוף המילניום. זה הסרט שלמד את הוליווד איך עושים טוויסט. למרות שהיו טוויסטים מפורסמים לפניו, החוש השישי הביא את האמצעי הסיפורי הזה לדרגת אמנות. הוא לא רק מפתיע, אלא באמת גורם לכל הסרט להראות אחרת. פתאום, כל מיני פרטים ברקע מקבלים משמעות ואם חושבים על הסיפור מחדש, הפעם מנקודת מבטו של קול, מתקבל סרט חדש לגמרי. נוסף על כך, החוש השישי אמנם נעזר בהקפצות לשם הפחדה, אבל הן בעלות משמעות לעלילה והתזמון שלהן מתחבר להתפתחות של הדמויות הראשיות בנסיון להתמודד עם היכולת הנדירה של קול. ברוס ויליס מציג פה את אחת ההופעות הטובות בחייו, יחד עם טוני קולט והיילי ג'ואל אוסמנט שנהנו מאנונימיות יחסית בכדי להיכנס לתפקיד ללא מטעני עבר, דבר שאוסמנט לא זכה להנות ממנו יותר לאור הפרסום שהחוש השישי הביא לו. זה סרט אימה שעושה הרבה מעבר להפחדה. מסופר כאן סיפור מותח מתחילתו ועד סופו, ואז אפשר לחזור ולצפות שוב בכדי לגלות סיפור אחר לחלוטין.

פרסים בולטים: מועמד ל-6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקן משנה לאוסמנט, שחקנית משנה לקולט, עריכה), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן משנה לאוסמנט, תסריט), מועמד לארבעה פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, עריכה), מועמד לפרס גילדת השחקנים לשחקן משנה (אוסמנט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס MTV לשחקן חדש (אוסמנט)

 

62. רשימת שינדלר (ארה"ב, 1993)

במקור: Schindler's List

במאי: סטיבן ספילברג

תסריט: סטיבן זייליאן

שחקנים: ליאם ניסן, בן קינגסלי, רייף פיינס, קרוליין גודול

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, רוכש אוסקר שינדלר, חבר המפלגה הנאצית, מפעל בקרקוב. הוא שוכר את שירותיו של רואה חשבון יהודי בשם יצחק שטרן על מנת שיעזור לאזן את החשבונות, אולם הקשיים בהם נתקל שטרן בדרכו לעבודה, גורמים לשינדלר להפנים לראשונה שהיחס ליהודים באירופה הוא יותר מסתם אי-נוחות על רקע פוליטי. ההבנה הופכת ליוזמה של ממש כאשר שינדלר עד לחיסול הגטו המקומי. הוא מחליט לנצל את מפעלו ואת הונו האישי על מנת להציל כמה שיותר יהודים מהשמדה.

למה הסרט הזה ברשימה: קיימים מעט מאוד סרטים ש"אסור" לומר עליהם משהו שלילי. יש שיאמרו שרשימת שינדלר הוא אחד מהם. זה לא שהסרט חף מבעיות, כולל סצנה אחת שכמו משחקת לידיהם של מכחישי שואה, אבל הוא עוסק בטרגדיה המפורסמת ביותר של המאה ה-20 וכל התנהגות שאינה כבוד לזכר הנרצחים (כולל התמזמזות בזמן הסרט, לפי ג'רי סיינפלד), תוביל לגערות רבות. העניין הוא שרשימת שינדלר ממש לא צריך צבא של סנגורים על מנת להיחשב לסרט טוב. מכל סרטיו של ספילברג, זהו אולי השלם והכן ביותר, האחד שלא מסתבך בתוך עצמו לקראת סיום ולא מבכר יכולת טכנית על פני אמינות. ספילברג במאי נפלא, אבל כמעט תמיד יש לי בעיה עם הטון הכללי של סרטיו. רשימת שינדלר הוא הסרט שבו אני לחלוטין מוריד בפניו את הכובע. ספילברג הבין שבכדי ליצור סרט על השואה, לא צריך להתמקד רק בעצב ובתחושת ההשפלה, אלא גם (אולי בעיקר) בפחד. אנשים היו יכולים למות בלי שום אזהרה, סתם כי חייל נאצי החליט שבא לו להרוג יהודים, ואין שום השלכות לכך. זה כמעט אבסורדי לראות את התרוצים בהם אוסקר שינדלר משתמש על מנת למנוע רצח של חפים מפשע מול אנשים שחונכו לשנוא כל דבר שרק מזכיר יהודי. ספילברג הצליח להעביר את ההרגשה שכל יום יכול להיות היום האחרון בחייה של דמות, לא כקריאה לאהוב את החיים, אלא כשיעור על התהומות המוסריים אליהם המין האנושי מסוגל, וכבר הצליח לא פעם, להתדרדר. מעבר לצילום האפקטיבי בשחור לבן, ההופעה המשכנעת של השחקנים, האפקטים שגורמים לכל קליע להיראות אמיתי והעריכה והכתיבה שהצליחו לגרום לסרט בן יותר משלוש שעות לעבור מבלי להתיש, רשימת שינדלר הוא יצוג אמין של עולם על סף אבדון, שהדבר היחיד שיציל אותו הוא נס. זה מתחבר גם לסצנה הכי מעוררת מחלוקת, בה ספילברג מרשה לרגע של אופטימיות לחדור ורומז שבמציאות איומה, הפתרון צריך להיות לפעמים לא מציאותי.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי) ומועמד לעוד חמישה, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט), זוכה 7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיינס, צילום, עריכה, פסקול), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לסרט הטוב ביותר

 

61. הרפתקאות הברון מינכהאוזן (בריטניה / ארה"ב / גרמניה, 1988)

במקור: The Adventures of Baron Munchausen

במאי: טרי גיליאם

תסריט: טרי גיליאם, צ'רלס מקיואן

שחקנים: טרי נוויל, שרה פולי, ג'ונתן פרייס, אריק איידל, צ'רלס מקיואן, ג'ק פרוויס, וינסטון דניס, רובין ויליאמס, ולנטינה קורטז, אוליבר ריד, אומה תורמן, פיטר ג'פרי

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמה נגד הצבא העותמאני, מנסה ראש העיר הורשיו ג'קסון להגיע להסכם עם הסולטן. בינתיים, מעלה להקת שחקנים בתוך העיר הנצורה הצגה על הרפתקאותיו של הברון מינכהאוזן. ההצגה מופרעת בידי הברון האמיתי שטוען כי לא כך היו הדברים. הוא מתחיל לספר את הגרסה שלו לארועים, כאשר העולם שבחוץ מתחיל להתערבב עם זכרונותיו האישיים. הוא יוצא אל הירח יחד עם ילדה בשם סאלי בנסיון לאסוף את משרתו, שהוא גם האדם המהיר ביותר בעולם, ולמצוא את חבריו משכבר, אחד מהם חזק במיוחד, אחד בעל שמיעה יוצאת דופן ואחד צלף שאינו מחטיא אף פעם.

למה הסרט הזה ברשימה: עד כמה שקו הזמן הבלתי אפשרי של הברון מינכהאוזן מבלבל, הוא גם מספק סרט מבדר עד מאוד. השילוב בין דמיון ומציאות תואם את אופיו של המספר, שעד סוף הסרט לא ברור האם הוא שקרן, סנילי, או יודע דברים שאף אחד אחר לא מבין. המסע שלו להצלת העיר עובר לא רק בירח, אלא גם במעמקי כדור הארץ, בים ובבטנו של דג ענק. הצירוף של שרה פולי הצעירה למסע נותן לסרט אופי שנדמה ידידותי לכל המשפחה, אולם טרי גיליאם לא באמת מכיר קהל שאינו גיליאם עצמו. כפי שניתן לצפות ממנו, הסרט חוגג את הביזאר והמעוות, לצד אמונה כמעט נאיבית בגיבור שמעז לקבל את הדברים כפי שהם, במקום לזלזל ולבטל אותם כבלתי אפשריים. למעשה, החוק האחד בסרט מלא הדמיון והנונסנס הזה הוא שהכל אפשרי אם רק נותנים לסיפור להמשיך ללא הפרעה.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, אפקטים חזותיים, איפור), זוכה 3 פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, איפור)

מודעות פרסומת

100 הגדולים: מקומות 80-71

80. האחיות מגדלנה (בריטניה/אירלנד, 2002)

במקור: The Magadalene Sisters

במאי: פיטר מאלן

תסריט: פיטר מאלן

שחקנים: אן-מארי דאף, נורה-ג'יין נון, דורותי דאפי, איילין וולש, ג'רלדין מקיואן, דניאל קוסטלו

 

 

מה קורה כאן: במהלך המאות ה-19 וה-20, פעלו באירלנד בתי מחסה על שם מריה מגדלנה, שמטרתם הייתה לספק פרנסה חלופית והזדמנות לכפרה עבור נשים שעסקו בזנות. מהר מאוד, ההגדרה של זנות התרחבה עד שגם נערות שלא חטאו, נשלחו למוסד שכזה למשך זמן לא ידוע, בו ספגו התעללות מצד הנזירות והכמרים עד שהוכרזו כנקיות מאשמה (אם בכלל זכו לצאת משם). האחיות מגדלנה עוסק בסיפורן של ארבע נערות שנשלחו למוסד כזה בשנת 1964, כל אחת בנסיבות מפוקפקות. מרגרט נשלחה לאחר שנאנסה בידי קרוב משפחה, על מנת להגן על שמו הטוב, ברנדט פלירטטה עם כמה נערים שפנו אליה מעבר לגדר בית הספר, רוז ילדה תינוק מחוץ לנישואים וקריספינה אפילו לא מסוגלת להבין מה באמת קורה סביבה. הסרט מציג את השהיה הקשה של הארבע, לצד נשים אחרות, במקום שכביכול נועד להציל את נשמתן, אבל היה עבורן כמו גהנום.

למה הסרט הזה ברשימה: האחיות מגדלנה הוא אחד הסרטים הקשים והמרגיזים ביותר שראיתי. בגלל זה, כל כך שמחתי לגלות שבתי המחסה מהסוג שמוצג בו כבר אינם קיימים. יש המון עצב בידיעה שהדמויות נענשות על כך שהיו פשוט נשיות מדי לטעם החברה השמרנית והפטריארכלית. העובדה שהורים מוכנים למסור את בתם לידי נזירה סדיסטית וכומר שבעצמו רחוק מלהיות מלאך, רק כדי להגן על כבוד המשפחה, מראה עד כמה הכנסיה הקתולית הצליחה להביא אנשים לאבד צלם אנוש לטובת אמונה עיוורת. האחיות מגדלנה אינו יוצא נגד הכנסיה כרעיון, אבל בדומה לסרטים כמו "ספוטלייט" ו"ספק", מציג את הממסד הדתי כעסוק יותר בהגנה על עצמו מאשר בעבודת קודש ותרומה לקהילה. יש כאן סצנות באמת קשות לצפיה. רובן לא גרפיות במיוחד, אבל מציגות בזמן אמת עינוי מנטלי או פיזי שאין מאחוריו שום הצדקה מוסרית. פיטר מאלן, שביים מאז רק עוד סרט אחד (Neds הלא מוכר יחסית), מצליח למסגר את הדמויות לתוך עולם של סבל והשפלה, כאשר כל אחת מהן מגיבה אחרת למצב ולרצון לצאת לחופשי. בניגוד לאמונה הקתולית, הסבל הזה אינו אמצעי לכפרה, אלא דוגמה לאטימות כלפי עשרות אלפי נשים שגורלן היה דומה, ויציאה אמיתית לחופשי לא תהיה עבורן חזרה אל המשפחות שבגדו בהן, כי אם למציאות לא נודעת מחוץ להשפעת הכנסיה.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בריטי, תסריט מקורי), זוכה פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, זוכה בפרסי הסרט והבימוי מטעם חוג המבקרים של לונדון, זוכה בפרס National Board of Review לחופש הביטוי

 

79. הנוסע השמיני (בריטניה/ארה"ב, 1979)

במקור: Alien

במאי: רידלי סקוט

תסריט: דן אובאנון

שחקנים: טום סקריט, סיגורני ויבר, ג'ון הרט, איאן הולם, ורוניקה קרטרייט, הארי דין סטנטון, יפת קוטו, בולג'י באדג'ו

 

 

מה קורה כאן: צוות החללית נוסטרומו עורך עצירה לא מתוכננת בדרכו חזרה לכדור הארץ, כאשר מחשב החללית קולט אות מצוקה. בעודם חוקרים את מקור האות, מותקף אחד מחברי הצוות בידי יצור חייזרי שנצמד לפניו. הקצינה אלן ריפלי מסרבת להעלות את מי שנחשפו ליצור בחזרה לספינה, עד שיעברו את תקופת הבידוד הנחוצה. אש, קצין המדע של הנוסטרומו, עוקף את הפקודה של ריפלי ומחליט לבחון בעצמו את החייזר. הרעיון מתגלה כמסוכן במיוחד עבור כל חברי הצוות.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו במקרה של "פסיכו", גם כאן קשה לדבר על הסרט בלי הרגע המפתיע שמשנה את האופן בו הסיפור נתפס. למרות שמדובר בסצנה מפורסמת כמו הסרט עצמו, זה עדיין ספוילר עבור מי שצופה בפעם הראשונה, במיוחד בגלל התזמון. הנוסע השמיני הוא דוגמה לסרט אימה שמבוצע כמו שצריך. העלילה בנויה בכיוון אחד, אבל אז מגיע רגע שגורם לצופים להתפכח ולהבין שהסיפור האמיתי רק מתחיל. בחוכמה שלא תמיד מאפיינת את יצירותיו של רידלי סקוט, אנחנו לא רואים את האויב במלואו לאורך רוב הסרט. עד אז, אין לנו דרך לדעת מה גודלו וצורתו האמיתיים, דבר שבוודאי היה מוריד מעוצמת הגילוי. כל המערכה הראשונה בנויה לשם הטעיה, כאשר טום סקריט הוא השם הראשון שמופיע בקרדיטים, אף על פי שסיגורני ויבר היא המזוהה יותר עם הסרט ועם המשכיו. העלילה מתחילה כסיפור מדע בדיוני גנרי, בטרם מתברר שמדובר בסרט אימה שבו החללית הבטוחה והמשוכללת היא בעצם מכשול עבור מי שרוצה לשרוד. הטוויסט הנוסף לקראת הסוף, זה שפחות מדברים עליו, גם הוא מבוצע היטב ומעניק את התחושה שבאמת אין על מי לסמוך ברגעי האימה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים חזותיים ומועמד על עיצוב אמנותי, מועמד לגלובוס הזהב על פסקול מקורי, זוכה שני פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, סאונד) נבחר בשנת 2002 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

78. טעם החיים (בריטניה, 1983)

במקור: Monty Phthon's The Meaning of Life

במאים: טרי ג'ונס, טרי גיליאם

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין, קרול קליבלנד

 

 

מה קורה כאן: בעקבות תהייתם של דגים באקווריום במסעדה על משמעות החיים, מוצגת שורה של מערכונים המתארים את השלבים השונים בחייו של אדם. מהלידה, דרך בית הספר, שרות צבאי, גיל העמידה, השנים המאוחרות ולבסוף מוות.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטם הרשמי האחרון של מונטי פייתון הוא גם לרוב הפחות מוערך מביניהם. אולי הסיבה לכך היא שהנונסנס מופנה פחות לעבר סיפור יחיד ומתפרש על פני תקופות ומקומות שונים בעולם. אין עקביות בין מערכון למערכון, אין אפילו דמות ראשית אחת והסאטירה מופנית גם לעבר גישת המעמדות בצבא בריטניה בתקופה הוויקטוריאנית, גם לעבר הכנסיות השונות וגם לעבר תיירים אמריקאים שמתלהבים מדברים חדשים מבלי להבין אותם. למעשה, הסרט הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לקרקס המעופף שמונטי פייתון עשו מאז שחזרו את מערכוני הסדרה ב"ועכשיו למשהו אחר לגמרי". הנונסנס מגובה בהומור אפל שלא מפסיק להעלות חיוך, אבל מצליח איכשהו גם לעורר מחשבה. החבורה, שתמיד שחקה עם הרעיון ליצור מחזמר, זכתה להכניס לכאן יותר קטעים מוזיקליים מבעבר, כולל שיר על כך שאסור לקתולים להשתמש באמצעי מניעה גם אם הדבר אומר שעליהם למכור את ילדיהם למפעל על מנת לשרוד, או שיר על כמה גדול ונפלא היקום שמטרתו לשכנע אנשים לתרום איברים למרות שהם עדיין משתמשים בהם. טרי ג'ונס, שביים את רוב הסרט (קטעי האנימציה וסרט קצר בהתחלה בוימו בידי טרי גיליאם), נמצא כאן במיטבו ומנחה את החבורה מאחורי ולפני המצלמה, בעוד החמישה האחרים נעים בכשרון רב בין דמויות שונות ומגוונות. מדהים לחשוב שזה הסרט שמסמן את סוף דרכם הקולנועית של הפייתונים כחבורה, כי הם נראים פה בכושר מלא.

פרסים בולטים: זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב, מועמד לפרס באפטא לשיר הטוב ביותר

 

77. ברוז' (בריטניה/ארה"ב, 2008)

במקור: In Bruges

במאי: מרטין מקדונה

תסריט: מרטין מקדונה

שחקנים: קולין פארל, ברנדן גליסון, רייף פיינס, קלמנס פואסי, ג'ורדן פרנטיס

 

 

מה קורה כאן: ריי, גנגסטר אירי צעיר, נשלח עם שותפו המבוגר יותר קן לברוז' בבלגיה, שם נאמר להם לחכות להוראות מהבוס שלהם, הארי. הדבר קורה לאחר שריי הרג בטעות נער מזבח במהלך חיסול של כומר. בעוד הוא מתמודד עם דכאון בעקבות תאונת העבודה, מתברר שריי נשלח לברוז' על מנת שיהנה מהעיר היפהפיה לפני שהארי מורה על חיסולו. זאת למרות שריי ממש ממש שונא את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: מרטין מקדונה נולד בלונדון להורים שהגרו מאירלנד. באופן טבעי, חינוך קתולי ומוסרנות אנגלית הם חלק בלתי נפרד מחייו. ברוז' הוא פירוק של שני הדברים האלה בתוך קומדיה שחורה ורוויית אלימות מיותרת. זו לא ביקורת על כמות האלימות בסרט, אלא התיחסות לכך שחלק ניכר מהרגעים המצחיקים בו קשורים לכך שדמות נוהגת באלימות ללא צורך, שלא מקדמת אותה לשום מקום. בלי רגישות פוליטית, מקדונה יצר את סיפורם של גברים שמנסים למצוא משמעות לחייהם, כל אחד בדרכו. ריי מחפש אהבה וסמים כדרך להתגבר על הדכאון והאשמה, הארי משוכנע שהכל צריך להתנהל לפי מערכת כללים אוניברסלית ושכולם חושבים כמותו, בעוד קן מנסה להיות גורם מאזן בין השניים שיחסוך עוד מוות מיותר. עם הרקע הקתולי, מדובר גם בסיפור על חיפוש כפרה לאחר ביצוע חטא בלתי נסלח והאפשרות שברוז' אינה רק עיר שהשתמרה היטב מאז ימי הביניים, אלא כור המצרף אליו מגיעים במטרה לקבל הזדמנות אחרונה להיכנס לגן עדן. זהו סרט קליל שעוסק בנושאים כבדים ומצליח לעשות זאת מבלי לצאת טרחני או מלא מדי בעצמו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מקורי, זוכה גלובוס הזהב לשחקן בקומדיה/מיוזיקל (קולין פארל) ומועמד לעוד שניים (הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, שחקן משנה לגליסון), זוכה פרס באפטא לתסריט מקורי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מהסרטים העצמאיים הטובים של השנה

 

76. פנטזיה (ארה"ב, 1940)

במקור: Fantasia

במאים: סמואל ארמסטרונג, ג'יימס אלגר, ביל רוברטס, פול סאטרפילד, דיוויד די. הנד, המילטון לסקי, ג'ים הנדלי, פורד ביבה, טי. הי, נורמן פרגוסון, וילפרד ג'קסון

תסריט: 23 כותבים שונים, נדמה לכם שאני מציין את כולם

שחקנים: לאופולד סטוקובסקי, דימס טיילור, וולט דיסני

 

 

מה קורה כאן: פרשנות באנימציה לשבעה קטעים מתוך יצירות קלאסיות בניצוחו של לאופולד סטוקובסקי.

למה הסרט הזה ברשימה: אל תתנו לתקציר העלילה השטחי להטעות אתכם, מדובר בסרט מלא בפרטים וסיפורים קצרים. פנטזיה נחשב לסרטו היומרני ביותר של וולט דיסני מאז הוכיח שיש קהל לסרטי אנימציה באורך מלא. רוב היצירות המנוגנות מוכרות גם למי שאינו חובב מוזיקה קלאסית, והן יגרמו לרבים להתעניין יותר בתחום. הפרשנויות נעות מקלילות וחולמניות (החיות השונות הרוקדות בלט), לנטורליסטיות (בריאת העולם ועידן הדינוזאורים), לאפלות ומפחידות (השד צ'רנאבוג). הקטע המפורסם ביותר הוא "שוליית המכשף" בכיכובו של מיקי מאוס, אבל פנטזיה הוא הרבה מעבר לכוכב הגדול ביותר של האולפן ומטאטאים שקמים לתחיה. זה סרט שמדגים את האופי היחודי של כל יצירה ולמרות שכולו נוצר באנימציה ידנית, מציג גם מגוון רחב של גישות להנפשה, החל ממופשטת וכלה במפורטת עד שניתן לטעות ולחשוב שמדובר בתצלום. פנטזיה נוצר בידי צוות ענק של במאים, כותבים, מוזיקאים ואנימטורים ובעוד הדבר היה מוביל ברוב המקרים לבלגן בלתי נשלט, ההפקה של דיסני הצליחה לספק סרט שהוא יצירה קלאסית בפני עצמו.

פרסים בולטים: זוכה שני פרסי אוסקר מיוחדים, נבחר בידי National Board of Review כאחד מעשרת הסרטים של השנה, נבחר בשנת 1990 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

75. מטרופוליס (גרמניה, 1927)

במקור: Metropolis

במאי: פריץ לאנג

תסריט: ת'אה פון הארבו, פריץ לאנג

שחקנים: גוסטב פרייליך, בריגיטה הלם, אלפרד אבל, רודולף קליין-רוגה

 

 

מה קורה כאן: העיר העתידנית מטרופוליס מחולקת לשני חלקים עיקריים. העשירים גרים במגדלי יוקרה ומעבירים את זמנם בגנים מטופחים ובמגרשי ספורט, בעוד הפועלים העניים חיים מתחת לאדמה, לצד המכונות שמאפשרות את פעילותה השותפת של העיר. פרדר, בנו של מושל העיר, חוזה במצבם הקשה של הפועלים ומציע עצמו כמגשר בהתאם לנבואה שנושאת מריה, מנהיגתם הרוחנית של העניים. פרדר מתאהב במריה, אולם ממציא מרושע בונה רובוט שיתחזה לה ויסית את הפועלים לאלימות שתחריב את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטים אלמים מתקשים לעתים רבות להעביר סיפורים גדולים מכיוון שהקהל המודרני רגיל לשימוש בפעלולי סאונד ותנודות בקול השחקנים בכדי להשיג תחושה אפית. מטרופוליס מעביר את התחושה הזו באמצעות עיצוב אמנותי מהמורכבים והמרשימים שנוצרו אי פעם ובעזרת ניצול נכון של המשחק הפיזי שנדרש משחקנים לא מדברים. בריגיטה הלם, בתפקיד כפול, מדגימה עד כמה אפילו מצמוץ יכול להוות גורם משמעותי בסיפור ללא קול. במקביל, הנאומים שלה הם ניגוד פציפיסטי אפקטיבי לקריאות המרד וההפיכה של העולם האמיתי. כשהרוחות סוערות במולדתם גרמניה וארגוני פועלים התנגשו באופן עקבי עם ארגוני ימין, מטרופוליס התכוון להעביר מסר של פיוס בין הצדדים, אבל הוביל בעצם לקרע בין יוצריו. הבמאי פריץ לאנג והתסריטאית ת'אה פון הרבו היו זוג נשוי בזמן ההפקה, אולם הם התגרשו לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון. לאנג היה מתנגד חריף למפלגה הנאצית ונאלץ לעזוב את גרמניה, בעוד פון הרבו הביעה נאמנות לשלטון החדש והוסיפה לעבוד תחתיו. היטלר היה חובב גדול של הסרט, אף על פי שפריץ לאנג ראה בו את ההפך המוחלט מהשקפת עולמו של הרודן. כיום, עוד קיים ויכוח לגבי אופיו האמיתי של מטרופוליס, האם יצג את השקפותיו הסוציאליסטיות של הבמאי, או את עמדותיה השמרניות של התסריטאית. כנראה שקצת משניהם וחוסר היכולת לדעת בוודאות הוא חלק ממה ששומר את הסרט רענן ופתוח לפרשנויות.

פרסים בולטים: נבחר לשימור במסגרת תוכנית זכרון עולם של אונסק"ו

 

74. ואלס עם באשיר (ישראל/גרמניה/צרפת, 2008)

במאי: ארי פולמן

תסריט: ארי פולמן

משתתפים: ארי פולמן, אורי סיוון, מיקי ליאון, יחזקאל לזרוב, רון בן ישי, זהבה סולומון

 

 

מה קורה כאן: ארי פולמן מנסה להבין את משמעותו של סיוט חוזר אודות כלבים שרודפים אחריו בלב תל אביב. המסע אל תוך תת-המודע מחזיר אליו זכרונות אבודים מתקופת שירותו במלחמת לבנון. הוא מבין שהיה בסביבה בזמן טבח סברה ושתילה, אבל הדחיק לחלוטין את יחוסו לרצח ההמוני. הוא מתחיל לראיין אנשים נוספים שהיו שם, בנסיון להבין מה בדיוק קרה ולמה לא זכר זאת בעצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: מלחמת לבנון הראשונה היא פצע פתוח שמדינת ישראל ממעטת לעסוק בו מחוץ לעולם הקולנוע. מדברים על מלחמות קודמות, על פיגועים ועל השואה, אבל לבנון איכשהו נותרת מחוץ לדיון. ואלס עם באשיר הוא הערה על כך שאי אפשר לשכוח באמת, מתישהו הזכרון יחזור. זה לא כתב אישום ישיר כנגד צה"ל או ממשלת ישראל, אבל גם לא נסיון לנקות אותם מאחריות, גם אם חלקית, למותם של חפים מפשע. ארי פולמן חושף את עצמו, לפעמים יותר מהצפוי, בכדי להבין מה קרה בלבנון כאשר שהה שם. הבמאי הרגיש והדברן היה 25 שנים לפני כן חיל צעיר שנדרש לירות לפי פקודה בלי לחשוב פעמיים, לעתים תחת איום מיידי על חייו. בשיחות עם ישראלים שהמשיכו בחייהם מתברר שכל אחד הושפע אחרת מאותה תקופה, אבל כולם בהחלט הושפעו. דוד פולונסקי ויוני גודמן העניקו לסרט יופי חזותי בטכניקת אנימציה שאינה נפוצה בקולנוע, אבל מעבירה היטב את הערבוב בין מציאות לזכרון עמום. הרבה התעסקו בזמנו בשאלה האם הסרט מטיל יותר מדי אחריות על ישראל, או לא מספיק והאם הוא נחשב לסרט תעודי או לא. זה לא מנע ממנו להיות פורץ דרך בשילוב בין אנימציה, ראיונות אמיתיים והצגת חלקם בידי שחקנים כחלק מיצירה שכולה מבט סובייקטיבי על טרגדיה אמיתית ותקופה שנדמית כמו חלום מרוחק.

פרסים בולטים: זוכה 6 פרסי אופיר (סרט, בימוי, תסריט, עריכה, פסקול, עיצוב אמנותי), מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, זוכה גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה, מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בשפה זרה, סרט אנימציה), מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס הקולנוע האירופי למלחין, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה לבימוי סרט תעודי, זוכה פרס גילדת התסריטאים של אמריקה לתסריט של סרט תעודי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מחמשת הסרטים בשפה זרה הטובים של השנה

 

73. החיים יפים (איטליה, 1997)

במקור: La Vita e Bella

במאי: רוברטו בניני

תסריט: רוברטו בניני, וינצ'נזו צ'ראמי

שחקנים: רוברטו בניני, ניקולטה בראשי, ג'ורג'יו קנטאריני, ג'וסטינו דוראנו, הורסט בוכהולץ

 

 

מה קורה כאן: באיטליה הפאשיסטית, מגיע יהודי בשם גווידו לרומא על מנת לעבוד בתור מלצר. הוא מתאהב בנוצריה בשם דורה המגיעה ממשפחה עשירה, אולם דורה מאורסת לפקיד מרובע וכעסן. הדבר מעורר בגווידו יצר תחרות והוא מחליט לכבוש את לבה של דורה באמצעות קסם אישי והרבה הומור. מספר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השניה, נשלחים השניים עם ילדם למחנה ריכוז נאצי. גווידו, שמבין כי בנו ירצח ברגע שהשומרים במחנה יגלו אותו, מספר לו שמדובר במשחק בו עליהם לצבור נקודות ועל הילדים להסתתר בזמן שהמבוגרים מבצעים משימות.

למה הסרט הזה ברשימה: מכל הסרטים שבחרתי לדרג, זה אולי המעורר מחלוקת מכולם. החיים יפים זכה להרבה אהבה מצד הממסד כשיצא והיה גם להצלחה קופתית גדולה, אולם כבר מההתחלה היו רבים שחשו אי נוחות בגלל הטיפול שלו בנושא השואה. העובדה שהדמות הראשית מספרת לבנה שהכל בכאילו, עוררה לא מעט זעם בגלל דמיון לנרטיבים של מכחישי שואה. עם זאת, וזה פרט שרוב המקטרגים נוטים לפספס, בניני לא נמנע מלהציג מוות בסרט. חושבים שהוא סטרילי ונוח לצפיה, אולם ישנה סצנה אחת בה גווידו מבין היטב איפה הוא נמצא ומה יעלה בגורלו של מי שהשומרים במחנה יחליטו שאינו מועיל. הסרט אמנם משחק עם מידת חופש התנועה בתוך המחנה, אולם צריך לזכור שהוא מוצג מנקודת מבט של אב שיעשה הכל בכדי לשמור על בנו בחיים, גם אם זה אומר להסתיר ממנו את האמת. הסרט אינו מכחיש שואה, אלא מסתמך על כך שיש לקהל מספיק ידע בכדי להבין למה דמות מסוימת לא מופיעה יותר על המסך לאחר שעזבה בליווי שומרים, או מה יקרה אם גווידו יעשה צעד אחד לא נכון. בעוד ההתחלה היא קומדיה מלבבת על שמחת חיים ורומנטיקה בתקופה בה כולם נעשו יותר מדי לאומניים ורציניים, החלק השני עוסק באהבה בין אב לבנו על רקע הסכנה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. רוברטו בניני אמנם אינו יהודי, אבל אביו שהה במשך שנתיים במחנה ריכוז בגרמניה וספר לילדיו על החוויות במחנה, לעתים בתוספת הומור שעזר לו להתמודד עם הטראומה. החיים יפים נוצר כמחווה לאדם שלמד את רוברטו הצעיר תמיד לחפש את החיובי באנשים ולא להישבר גם ברגעים הקשים ביותר. זו הסיבה שהסרט הזה עובד כל כך טוב בעיני, כי הוא נוצר מתוך אהבה לאדם שהיה ההשראה לדמות הראשית ולא מתוך נסיון להיות מדויק היסטורית.

פרסים בולטים: זוכה שלושה פרסי אוסקר (שחקן ראשי לבניני, פסקול מקורי, סרט בשפה זרה), פרס באפטא לשחקן ראשי, פרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס חבר השופטים ומועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה שני פרסי הקולנוע האירופי (סרט, שחקן), פרס מיוחד מטעם National Board of Review ובחירה מטעמם לאחד הסרטים הזרים הטובים של השנה

 

72. אני והחבר'ה (ארה"ב, 1986)

במקור: Stand by Me

במאי: רוב ריינר

תסריט: ברוס א. אוונס, ריינולד גידאון

שחקנים: ויל ויטון, ריבר פיניקס, קורי פלדמן, ג'רי אוקונל, קיפר סאת'רלנד

 

 

מה קורה כאן: גורדי לאצ'אנס נזכר בסוף שבוע אחד ב-1959, בו יצא יחד עם שלושה חברים למצוא גופה של ילד נעדר. הארבעה, אז בני 12, צועדים לעבר היער הסמוך לעיר מגוריהם מבלי לדעת מה בדיוק ימצאו שם. בדרך, הם מספרים זה לזה סיפורים, מנהלים שיחות נפש על כלבים מצוירים ונתקלים באיומים שונים, בהם בריון וחבורתו המעוניינים גם הם במציאת הגופה וקבלת הקרדיט על כך.

למה הסרט הזה ברשימה: רוב סרטי ההתבגרות די דומים זה לזה, במיוחד אם הם מתרחשים בפרברים ולא בעיר גדולה. אני והחבר'ה הוא מהסרטים הנדירים בהם לא נראה שהגיבורים ממהרים להתבגר. הם מכירים בכך שזה רק עניין של זמן לפני שדרכיהם תפרדנה וכל אחד יתחיל חיים משלו, אבל בינתיים עוסקים בנושאים שאמורים להעסיק ילדים בני זמנם וגילם. הסרט מתאפיין בשילוב בין נוסטלגיה אמריקאית, לחוויות שכל נער מודרני יכול להזדהות איתן. גם כאשר המראות על המסך לא נעימים, הם נשארים בנקודת המבט של בני 12. אפילו הקריינות של ריצ'רד דרייפוס, קולו של גורדי המבוגר, לא מנסה להסביר איך כל דבר ישפיע עליהם בעתיד. למעשה, נראה שגורדי הבוגר מופתע מכך שהיה כל כך קרוב לאנשים איתם כבר אין לו קשר, כמו שקורה לרבים מאיתנו כאשר מביטים לאחור. התסריט, המבוסס על נובלה של סטיבן קינג, אינו הולך בדרכו של "זה" שמנסה לשלב אימה על-טבעית באווירה של שנות החמישים. במקום, רגעי המתח נובעים ממטענים פסיכולוגיים, אנשים שאינם אוהבים ילדים, או מהדרך עצמה. אלה רגעים שמפרים את האווירה הרגועה יחסית ומזכירים שעבור ילדים בלי השגחה, כל דבר יכול להיראות כמו דרמה גדולה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, מועמד לשלושה פרסי אינדיפנדנט ספיריט (סרט, בימוי, תסריט), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה

 

71. דדפול (ארה"ב, 2016)

במאי: טים מילר

תסריט: רט ריס, פול ורניק

שחקנים: ראיין ריינולדס, מורנה בקרין, אד סקריין, טי.ג'יי. מילר, ג'ינה קרנו, סטפן קפיצ'יץ', בריאנה הילדברנד, לזלי אוגמס, קאראן סוני, ג'ד ריס

 

 

מה קורה כאן: וייד וילסון, חיל לשעבר שעובד באזרחות כשכיר חרב, פוגש בנערת ליווי בשם ונסה. השניים מתאהבים ומתכננים לבלות את שארית חייהם ביחד, תכנית שמשתבשת כאשר בגופו של וייד מתגלה סרטן מתקדם שאינו ניתן לריפוי. כמוצא אחרון, וייד מצטרף לתכנית שתרפא אותו ותעניק לו כוחות-על, אולם במחיר עליו לא ידע מראש. הוא בורח ומאמץ לעצמו את הזהות של דדפול, לוחם בלתי ניתן להשמדה שמחפש את מנהל התכנית בכדי שיתקן את פניו שעוותו בעקבות הניסוי. על הדרך, דדפול מחוזר בידי שניים מחברי האקס-מן שמנסים לשכנע אותו להשתמש בכוחותיו לטוב ולא לנקמה.

למה הסרט הזה ברשימה: דדפול הוא הסרט החדש ביותר בין מאה הגדולים שלי. לאחר שנים בהן נדמה היה שלא ניתן להעביר את הדמות בצורה מוצלחת למסך (ראיין ריינולדס היה לצערו שותף לנסיון כושל בסרט "אקס-מן המקור: וולברין"), התגייסו קבוצת מעריצים בעלי קשרים והצליחו ליצור את מה שהיא כנראה הפשרה הטובה ביותר. אמנם נאלצו להציג את הדמות מחדש לקהל ולהכניס הרבה רפרנסים לסרטים אחרים שעלולים להתישן במהרה, אבל זה חלק מהקסם של הדמות, היא תמיד מודעת לנוכחות הקהל. אנחנו מכירים קודם את וייד וילסון כאדם שחווה בתוך שנה את האהבה הגדולה של חייו ואת הטרגדיה שמאיימת לסיים אותה. הוא לא עוד גיבור-על. הוא בקושי יכול להיחשב לגיבור. הדבר החיובי היחיד בפעולות שלו הוא שדדפול מכוון אותן רק נגד אנשים רעים. הנסיונות של קולוסוס מאקס-מן להעביר אותו לדרך הישר, מחזק את יחודו של דדפול כמי שמשחק לפי חוקים משלו ומסוגל לצחוק על כך. ריינולדס מבין את הדמות ונשאב לתוכה בצורה משכנעת, בעוד הבמאי טים מילר הצליח לשלב תזמון קומי מעולה עם אוסף של סצנות אקשן מסוגננות, לצד פסקול מוזיקלי בלתי נשכח. דדפול הוא דמות חד-פעמית, כל נסיון ליצור דמות מודעת לעצמה עד כדי כך, יראה מעתה כחיקוי וכל נסיון קודם, היה תמיד מוגבל בידי התחכמות יתרה של היוצרים. דדפול מצליח לשלב בין המגניב למרגש ובין החכם למטופש וזה לא מוריד במאום מערכו הבידורי של הסרט.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן בקומדיה/מיוזיקל לריינולדס), מועמד לפרס גילדת הבמאים לסרט ביכורים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, זוכה שני פרסי MTV (הופעה קומית לריינולדס, הקרב הטוב ביותר)

100 הגדולים: מקומות 90-81

90. גברים בשחור (ארה"ב, 1997)

במקור: Men in Black

במאי: בארי זוננפלד

תסריט: אד סולומון

שחקנים: ויל סמית, טומי לי ג'ונס, וינסנט ד'אונופריו, לינדה פיורנטינו, ריפ טורן

 

 

מה קורה כאן: שוטר ניו יורקי שרדף אחר חייזר מחופש לאדם, מגויס לארגון הסודי גברים בשחור. הוא מקבל את הכינוי ג'יי, מצוות לסוכן קיי הוותיק ולומד ממנו את רזי המקצוע. גברים בשחור מנטרים נוכחות חייזרית בכדור הארץ ואוכפים את החוקים הבין גלקטיים על כל מבקר. הם בו זמנית ארגון שיטור, בילוש ודיפלומטיה, שדואג למחוק את הזכרון לכל בן אנוש שאינו חלק מהארגון ונחשף לדברים שאינו אמור לדעת עליהם. אחת המשימות הראשונות של ג'יי, היא איתור חייזרי דמוי ג'וק שמתחזה לחוואי ומנסה לגרום לתקרית בין פלאנטרית.

למה הסרט הזה ברשימה: גברים בשחור הוא שילוב חד פעמי של מספר כשרונות שלא עבדו ביחד לפני כן. בארי זוננפלד צבר לעצמו מוניטין כבמאי של קומדיות שחורות מוצלחות בזכות שני סרטי משפחת אדמס, התסריטאי אד סולומון הראה את יכולותיו בשילוב פנטזיה ומדע בדיוני עם העולם האמיתי בסרטי ביל וטד (ופחות בהצלחה עם "האחים סופר מריו"), המלחין דני אלפמן עדיין לא שחק את עצמו לגמרי ושני השחקנים הראשיים הציגו כימיה לא צפויה בהתחשב בהבדלים ביניהם. ויל סמית היה אז בשיא הפופולריות שלו כשחקן וכמוזיקאי (עם שיר הנושא של הסרט שהיה להיט בפני עצמו) ונחשב להימור בטוח בכל הנוגע לשוברי קופות. טומי לי ג'ונס, הידוע לשמצה כאדם חסר חוש הומור, נתן לו איזון מושלם בתור המקצוען הוותיק שמפריד בין רגש לעבודה, אבל לא יכול שלא להתגעגע לעבר. התוצאה היא סרט מצחיק, חכם, מודע לעצמו, מלא באפקטים חזותיים שנראים טוב גם היום, עיצוב מגניב ופסקול משובח. החשיבות שבשילוב כל הגורמים בולטת במיוחד בעקבות שני סרטי המשך הרבה פחות מוצלחים, בהם אד סולומון לא היה מעורב. בים של סרטי מד"ב מלאי חורים כמו "היום השלישי", "ארמגדון", "פגיעה קטלנית" ו"אבודים בחלל", גברים בשחור היה חלופה מרעננת שמשלבת בין איום מהחלל החיצון לבין הומור ועלילה שלא מזלזלים בצופים.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאיפור הטוב ביותר ומועמד לעוד שניים (עיצוב אמנותי ופסקול מקורי), מועמד לגלובוס הזהב לסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, זוכה 2 פרסי הקולנוע של MTV (השיר הטוב ביותר, הקרב הטוב ביותר) ומועמד לעוד שלושה, כולל הסרט הטוב ביותר.

 

 

89. הגנרל (ארה"ב, 1926)

במקור: The General

במאים: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון

תסריט: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון, אל בואזברג, צ'רלס הנרי סמית, פול ג'רארד סמית

שחקנים: באסטר קיטון, מריון מק, גלן קאבנדר

 

 

מה קורה כאן: ג'וני הוא מהנדס בחברת הרכבות שמטפל במסירות בקטר המכונה הגנרל ומאורס לאנאבל לי היפה. כאשר פורצת מלחמת האזרחים, ג'וני נגש ראשון להתגייס לצבא הקונפדרציה, אולם הקצין בלשכת הגיוס מחליט כי ג'וני חיוני מדי בתפקידו האזרחי ומורה לו לשוב לעבודה. כאשר אנאבל לי מגלה שג'וני לא מתגייס, מבלי לדעת את הסיבה לכך, היא נפרדת ממנו ומסרבת לראות אותו שוב עד אשר יהיה במדים. שנה לאחר מכן, הגנרל נגנב בידי חיילי האיחוד כאשר אנאבל לי נמצאת עליו. ג'וני יוצא להציל את שתי האהבות הגדולות של חייו.

למה הסרט הזה ברשימה: הגנרל הוא הוותיק ביותר מבין מאה הסרטים שבחרתי. באסטר קיטון זכור בתור המשנה של צ'רלי צ'פלין בכל הנוגע לקומדיות אלמות. הסרטים של קיטון לא סאטיריים, אין בהם מסר חברתי עמוק, הפעלולים באים לפעמים על חשבון עלילה וקיטון עצמו היה טיפוס יותר נחבא אל הכלים מרוב הכוכבים של התקופה. עדיין, יש בהגנרל קסם שמצליח לשמור את ההומור והרגש שבו רעננים גם אחרי יותר מתשעים שנה. מוזר להיות בעד דמות מצבא הקונפדרציה (מי שנחשבים היסטורית לחברה הרעים במלחמת האזרחים האמריקאית), אבל הפנים העצובות של באסטר קיטון והעובדה שאין בסרט שום אמירה שבאה להצדיק עבדות, מצליחים לחזק את החיבה כלפיו. בניגוד לסרטים כמו "הולדתה של אומה", שהציג את נצחון הצפון ושחרור העבדים כטרגדיה לאומית, או "חלף עם הרוח" הביקורתי כלפי האמונה שהדרום יקום מחדש, הגנרל הוא סיפור פשוט, על בחור מאוהב שרוצה להוכיח את עצמו וגם להציל את האנשים היקרים לו ואת הקטר שבתחזוקתו השקיע זמן כה רב. בלי פוליטיקה, הגנרל מצליח להיות סרט מעורר הזדהות עם דמויות מהצד שהפסיד במלחמה.

פרסים בולטים: הסרט נבחר לשימור בידי ספריית הקונגרס ב-1989. לא הוענקו כמעט פרסים כלשהם לסרטים בתקופה בה יצא.

 

88. סנאץ' (בריטניה/ארה"ב, 2000)

במקור: Snatch

במאי: גאי ריצ'י

תסריט: גאי ריצ'י

שחקנים: ג'ייסון סטאת'ם, סטיבן גרהם, אלן פורד, בראד פיט, רובי ג'י, לני ג'יימס, אדה, דניס פרינה, ויני ג'ונס, בניסיו דל טורו, ראדה סרבדז'ה

 

 

מה קורה כאן: טורקיש וטומי, שני פושעים לונדוניים קטנים מסתבכים עם מאפיונר אכזר בשם בריק טופ כאשר המתאגרף אותו הם מאמנים אינו יכול להתחרות בקרב מכור מראש. הם מצליחים לשכנע צועני פרוע להחליף אותו, אבל הצועני מסרב להפסיד כפי שהוסכם. טורקיש וטומי מנסים להסדיר את העניינים, בזמן ששלושה עברייני צעצוע נשכרים לחטוף את פרנקי "ארבע אצבעות" (שנקרא ככה כי יש לו ארבע אצבעות) בזמן שהוא מגיע לסוכנות ההימורים של בריק טופ. השלושה לא יודעים שפרנקי מחזיק אצלו יהלום נדיר אותו הבטיח להעביר לבן הדוד אבי מניו יורק ושאבי יעשה הכל בשביל להשיג אותו.

למה הסרט הזה ברשימה: סנאץ' הוא מסוג הסרטים ששוכחים עד כמה הם מהנים, עד שנזכרים בקטע מתוכם, ואז בעוד קטע, ואז בעוד אחד. במבט שטחי, זה נראה כמו בלגן שמנסה לחקות את הסגנון של טרנטינו ומספק בעיקר בדיחות גסות ואלימות מיותרת. ממרחק השנים, כבר ברור שגאי ריצ'י לא עשה חיקוי של טרנטינו, אלא יצר סגנון בימוי משלו. סגנון שמזכיר את טרנטינו בדברים מסוימים, כמו ריבוי קווי העלילה, הפסקול הפופי והעיסוק הרב בעולם הפשע, אבל בעצם מנסה להיות הרבה פחות גלובלי במסר שלו ולא מפחד לשבור פסון ולהיות שטותי חלק מהזמן. ריצ'י מדגים כאן, במה שאני חושב שהוא סרטו הטוב ביותר, איך כל פרט קטן בעלילה יכול להיות חשוב, גם אם זו בסך הכל הערה אגבית שנאמרת במהלך שיחה ברקע. הדמויות כולן מנסות להראות קשוחות, אבל יש הבדל בין מי שרק מאיים ומי שגם מקיים. סנאץ' מדגים לכל אורכו את הקו הדק בין שני סוגי האנשים, תוך שהוא מצליח לשמר בעזרתו חלוקה קלאסית של טובים ורעים ביקום בו כולם עוברים החוק בדרך קבע. כיום, מקובל לומר על סרטים דומים שהם עושים חיקוי של גאי ריצ'י ולא בהכרח של טרנטינו.

פרסים בולטים: הכרה מיוחדת מצד National Board of Review, זוכה פרסי אמפייר לבמאי הבריטי הטוב ביותר ולשחקן הבריטי הטוב ביותר (ויני ג'ונס)

ואם כבר הזכרתי את טרנטינו…

 

 

87. להרוג את ביל – חלק 1 (ארה"ב, 2003)

במקור: Kill Bill: Volume 1

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: אומה תורמן, לוסי לו, דריל האנה, ויויקה איי. פוקס, מייקל מדסן, סוני צ'יבה

 

 

מה קורה כאן: הכלה הייתה חלק מצוות המתנקשים של ביל. לאחר שנכנסה להריון והתכוונה להתחתן במטרה לעזוב את הכנופיה, ביל ונאמניו מתפרצים לחתונה, יורים בה ומכניסים אותה לתרדמת למשך ארבע שנים. כאשר הכלה מתעוררת, היא יוצאת למסע נקמה נגד כל אחד מעמיתיה לשעבר, כאשר המטרה הסופית היא ביל עצמו. זהו החלק הראשון מתוך שניים.

למה הסרט הזה ברשימה: אחת הסיבות שכבר לא אומרים שגאי ריצ'י הוא חיקוי טרנטינו, היא שקוונטין טרנטינו עצמו הולך ומתרחק מהסגנון איתו היה מזוהה בשנות התשעים. החלק הראשון של להרוג את ביל הוא מחווה משותפת לסרטי קונג פו ולמערבוני ספגטי, בעוד ההמשך נוטה בעיקר לז'אנר השני. שקלתי להכניס את שני החלקים ביחד לרשימה, כפי שטרנטינו התכוון במקור לשחררם כסרט אחד. בסופו של דבר, החלטתי לא לעשות זאת, מכיוון שחוויית הצפיה בהם כללה הפסקה של יותר מחצי שנה ביניהם. חלק 1 הוא המסוגנן יותר, יש בו שבירות מכוונות של חוקי הפיזיקה, כנהוג בסרטי אמנויות לחימה קלאסיים, לצד קטע אנימה וקרבות המצולמים בטכניקות שונות. בעוד מניין הגופות בחלק הזה גבוה יותר מאשר בשני, יש בו משהו יותר מעודן, כאילו טרנטינו בכוונה רצה שנתאהב בגיבורה הקטלנית שלו בטרם נגלה עליה פרטים נוספים, כולל שמה שנשמר בסוד על לחלק 2. אנחנו לומדים להכיר את הרקע שלה, את המוסר שלה, את הקשיחות שלה ואת ההבנה שלה שלהיות גיבור או נבל זה בסך הכל עניין של זווית ראיה. אני אוהב גם את חלק 2, אבל הוא לא הצליח להידחק לתוך מאה הגדולים.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית בדרמה (אומה תורמן), זוכה באפטא לפסקול מוזיקלי ומועמד בעוד ארבע קטגוריות, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט לא אירופי, זוכה שלושה פרסי MTV (שחקנית לתורמן, נבלית ללוסי לו, הקרב הטוב ביותר)

 

86. הפשיטה (אינדונזיה, 2011)

במקור: Serbuan Maut / The Raid

במאי: גארת' אוונס

תסריט: גארת' אוונס

שחקנים: איקו אובייס, ריי סאהטאפי, ג'ו טסלים, יאיאן רוחיאן, דוני אלאמסיה

 

 

מה קורה כאן: כח משטרתי חמוש היטב פשוט על בניין מגורים בבעלות הגנגסטר טאמה. הבניין מאוכלס ברוצחים, גנבים ונרקומנים שמתגוררים בו תמורת תשלום דמי חסות לטאמה. כשהגנגסטר מגלה על נוכחות השוטרים, הוא מבטיח שיוותר על שכר הדירה למי שיהרגו את הפולשים. רוב הכח מחוסל והשוטר ראמה מוצא את עצמו לבדו במאבק להתקדם במעלה הבניין ולשרוד את נסיונות החיסול בידי אנשיו של טאמה. יש לו מניע אישי להגיע עד לבעל הבית והוא לא מתכוון לסגת, גם כשנראה שמדובר במשימת התאבדות.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה לקנות אותי עם אקשן שבא על חשבון פיתוח דמויות ועלילה, אלא אם כן הוא כל כך טוב שאי אפשר שלא לרצות עוד ועוד ממנו. הפשיטה הוא הסרט היחיד שבו אני מרגיש שחוויית הצפיה משתפרת אם אני מחזיק שלט של פלייסטיישן ביד. שנים הוליווד מנסה ליצור סרט טוב שיהיה מבוסס על משחק מחשב והנה מגיע במאי ולשי ומצלם באינדונזיה סרט שאמנם לא מבוסס על משחק, אבל בהחלט מזכיר אחד. הפשיטה הוא דוגמה לא רק לכוריאוגרפיה קרבות נפלאה, אלא גם לשימוש חכם במתח כהכנה לרגעי האקשן, התחשבות מלאה במרחב הפיזי בו הסיפור מתרחש, השארת הגיבור במצב בו לא ידוע האם ישרוד עד הסוף והכי מרשים, הקפדה על העלאת רמת הקושי במקביל לעליה בין הקומות. הדבר נעשה בסרטים של כוכבי אקשן כמו ז'אן קלוד ואן דאם וארנולד שוורצנגר, אבל אף פעם לא בצורה חכמה, מסוגננת ומותחת כמו הפשיטה. זה סרט שלמרות עלילה פשוטה יחסית, משאיר את הצופה על הרגליים לכל אורכו. הצלחתו הביאה להפקת סרט המשך אותו לא אהבתי, בין השאר כי שם היה יותר מדי דגש על סיפור ולא מספיק על אקשן. אני לא כותב את זה בדרך כלל, אבל לפעמים סיפור מורכב יכול רק להזיק.

פרסים בולטים: פרסים בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, בהם פסטיבל טורונטו, פאלם ספרינגס, אמסטרדם ודבלין.

 

85. באטמן (ארה"ב, 1989)

במקור: Batman

במאי: טים ברטון

תסריט: סם האם, וורן סקארן

שחקנים: מייקל קיטון, ג'ק ניקולסון, קים בייסינגר, מייקל גוף, רוברט וול, ג'ק פלנס

 

 

מה קורה כאן: ברוס ויין, מיליונר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, אמץ בבגרותו זהות סודית כבאטמן – לוחם בפשע עוטה מסכה, גלימה וחליפת שריון שחורה. בזמן שהפושעים בגות'אם סיטי מפחדים מהסיפורים על איש עטלף מסתורי, העיתונאית ויקי וייל מנסה לגלות את זהותו, או לפחות להשיג ראיון בלעדי איתו. אחד האנשים שבאטמן רודף אחריהם הוא ג'ק נפייר, הנופל במהלך עימות ביניהם למיכל מלא פסולת כימית. נפייר שורד את התקרית, אבל פניו מעוותים והוא מאמץ לעצמו את דמות הג'וקר, תחתיה הוא משתלט על המאפיה המקומית.

למה הסרט הזה ברשימה: באטמן זכה להרבה גלגולים קולנועיים וטלוויזיוניים, אבל אף אחד מהם לא היה משפיע ומטלטל כמו הגרסה של טים ברטון. למרות שהעיד על עצמו כי אינו חובב קומיקס, ברטון לקח במלוא הרצינות את המשימה להתאים את באטמן לקהל של שנות התשעים. הגרסה הזו אפלה ורצינית יותר מהעיבודים שקדמו לה וקבעה את הטון לסרטים כמו "האביר האפל", "באטמן נגד סופרמן" ולסדרה המצוירת המשובחת שהופקה בעקבות הצלחת סרטו של ברטון. לא כל העיבודים האלה זהים ברמתם, אבל זה הסרט מ-1989 שבזכותו באטמן הפך בעיני רוב הציבור מדמות קאמפית לאחד מגיבורי העל האפלים והקשוחים ביותר. היו גרסאות אפלות לא פחות בקומיקס, אבל טים ברטון הציג את הדמות מחדש אל הקהל הרחב. באופן אישי, זה גם הבאטמן החביב עלי. אני אוהב את "באטמן חוזר" (שגם הוא בוים בידי ברטון) ואת "האביר האפל", אבל אין בהם את האפקט של מפגש ראשוני עם דמות כל כך איקונית. מייקל קיטון, ליהוק מפתיע בזמנו, נחשב בעיני רבים עד היום לברוס ויין המוצלח מכולם (דבר שגם הפך את הופעתו ב"בירדמן" למעניינת במיוחד) ויש פחות או יותר שוויון בין הטוענים כי ג'ק ניקולסון הוא הג'וקר הטוב מכולם, לבין אלה שמעדיפים את הית' לדג'ר ב"האביר האפל".

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לעיצוב האמנותי הטוב ביותר, מועמד לגלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בקומדיה/מיוזיקל (ג'ק ניקולסון), מועמד ל-6 פרסי באפטא

 

84. פישר קינג (ארה"ב, 1991)

במקור: The Fisher King

במאי: טרי גיליאם

תסריט: ריצ'רד לאגראוונס

שחקנים: ג'ף ברידג'ס, רובין ויליאמס, מרסדס רוהל, אמנדה פלאמר, מייקל ג'טר

 

 

מה קורה כאן: ג'ק לוקאס, שדרן רדיו מעורר מחלוקת, מרבה להעיר הערות פוגעניות לאנשים שמתקשרים לתוכניתו. כאשר הוא מגלה שעודד בלי כוונה אדם מעורער בנפשו לבצע טבח במסעדה, ג'ק נכנס לדכאון ועוזב את עבודתו. שלוש שנים לאחר מכן, בעודו שיכור ושוקל לשים קץ לחייו, הוא נצל ממתקפה של בריונים בידי הומלס בשם פרי, הטוען כי הוא במשימה למצוא את הגביע הקדוש. ג'ק מתעלם מפרי בהתחלה, אבל כאשר הוא לומד על הקשר שלו לאותו טבח המוני, ג'ק מחליט לעזור לפרי לזכות בליבה של אישה בשם לידיה.

למה הסרט הזה ברשימה: יחסית לדברים אחרים שביים, פישר קינג הוא הפחות מוזר מבין סרטיו של טרי גיליאם. זו לא ההתעסקות הראשונה שלו עם הגביע הקדוש, אבל בעוד ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", גיליאם היה שחקן ואנימטור שעבד בשיתוף עם טרי ג'ונס, בפישר קינג הוא מחזיק במושכות הבימוי לגמרי בעצמו. אני נוהג להגדיר את פישר קינג בתור הסרט הרומנטי ביותר שאני מכיר. הוא אולי לא הבחירה האוטומטית לדייט ראשון, או משהו שישודר בטלוויזיה ביום האהבה, אבל מדובר באחד הסרטים המפוכחים והכנים ביותר על אהבה, שעדיין מאמין שהיא קיימת. הקסם האישי של רובין ויליאמס יוצר ניגוד לציניות של ג'ף ברידג'ס, בתקופה בה עוד היה מסוגל לגלם דמות שלא ישר מזכירה את הדוד מ"ביג לבובסקי". הסרט הזה הוא דוגמה איך אפשר לקום מתוך אפר הטרגדיה ולנסות לחיות מחדש, בלי להיות קיטשי או מטיפני. באמת שאין הרבה סרטים כאלה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקנית משנה (מרסדס רוהל) ומועמד לעוד ארבעה (שחקן לרובין ויליאמס, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי), זוכה שני פרסי גלובוס הזהב (שחקן בקומדיה/מיוזיקל לוויליאמס, שחקנית משנה לרוהל), מועמד לבאפטא לשחקנית משנה ותסריט מקורי, זוכה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה (כולל אריה הכסף), זוכה בפרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

83. פסיכו (ארה"ב, 1960)

במקור: Psycho

במאי: אלפרד היצ'קוק

תסריט: ג'וזף סטפאנו

שחקנים: ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ג'ון גאווין, וירה מיילס, מרטין באלסם

 

 

מה קורה כאן: מזכירה בשם מריון גונבת כסף ממקום עבודתה על מנת שתוכל להתחתן עם אהובה בקליפורניה. בדרכה לשם, היא שוכרת חדר במלון דרכים המנוהל בידי גבר צעיר וביישן בשם נורמן בייטס ואמו השתלטנית. אף על שמריון אינה פוגשת את האם, היא מצליחה לעורר את זעמה כאשר נורמן מזמין אותה לאכול בביתם במקום במלון עצמו. כולכם יודעים מה קורה אחר כך.

למה הסרט הזה ברשימה: בדרך כלל, הייתי אומר שטוויסט טוב הוא דבר שחייב להישמר בסוד עד לרגע הצפיה. כשפסיכו יצא לאקרנים, הבמאי אלפרד היצ'קוק הפציר בצופים שלא לגלות פרטים למי שטרם ראה את הסרט. כמי שחי בעולם המערבי, לא יכולתי באמת לא להיחשף לסצנת המקלחת המפורסמת ולפרודיות הרבות עליה, הרבה לפני שצפיתי לראשונה בסרט עצמו. זה כמו לא לדעת את הסוף של "כוכב הקופים", או את זהותו האמיתית של דארת' ויידר. צריך להיות מנותק לחלוטין מתרבות הפופ על מנת לפספס את זה. עדיין, למרות שידעתי את הסודות הגדולים של פסיכו, הייתי במתח לכל אורכו. היצ'קוק היה כזה אמן בבניית סצנות, שעצם הציפיה לטוויסט הדביקה אותי למסך. שלא לדבר על כך שמרוב דיבורים על ההפתעה הגדולה, היו בסרט הרבה פרטים שלא הכרתי לפני הצפיה ותפסו אותי לא מוכן. המוניטין של פסיכו כל כך גדול, שאף על פי שאינו אלים במיוחד במונחים של ימינו, הוא עדיין נתפס כדוגמה מפורסמת לסרט אימה אפקטיבי. היצ'קוק נעזר בהופעה משכנעת של אנתוני פרקינס, פסקול איקוני שהלחין ברנרד הרמן, סטים קלסטרופוביים (שגם נבנו באופן שחסך הרבה כסף) ושבירה של מוסכמות הסיפור המקובלות, על מנת ליצור שובר קופות חביב מבקרים, עם עלילה של בי-מובי. כל המרכיבים עובדים נהדר ומצדיקים צפיות חוזרות, גם כשלא נותרו יותר טוויסטים מפתיעים.

פרסים בולטים: מועמד לארבעה פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לג'נט לי, צילום, עיצוב אמנותי), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-1992 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

82. גונבי האופניים (איטליה, 1948)

במקור: Lardi di Biciclette

במאי: ויטוריו דה סיקה

תסריט: ויטוריו דה סיקה, צ'זארה זאבאטיני, סוסו צ'צ'י ד'אמיקו, ג'ררדו ג'ררדי, אורסטה ביאנקולי, אדולפו פרנצ'י

שחקנים: למברטו מגיורני, אנזו סטאיולה, ליאנלה קארל, ויטוריו אנטונוצ'י

 

 

מה קורה כאן: ברומא שאחרי מלחמת העולם השניה ונפילת הפשיזם, אנטוניו הוא אחד מרבים שמחפשים מקור פרנסה. הוא משיג עבודה כמדביק פוסטרים, בתנאי שיביא אופניים משלו. אנטוניו קונה בחזרה את האופניים שמשכן ויוצא לעבודה, שם ביום הראשון, האופניים נגנבים. בהעדר עזרה מהמשטרה ומעוברי אורח, אנטוניו ובנו מסתובבים ברחבי העיר בחיפוש אחר הגנב, כאשר עתידה הכלכלי של המשפחה מונח על הכף.

למה הסרט הזה ברשימה: גונבי האופניים הוא אחד התיאורים הריאליסטיים והכואבים ביותר של מעגל העוני. בשביל שיהיה כסף, צריך לעבוד. בשביל עבודה, צריך אופניים. בשביל אופניים, צריך כסף. אנטוניו בקושי משיג מספיק כסף בכדי להשיג בחזרה את האופניים שלו, אז גניבתם מכניסה אותו למערבולת של יאוש ותסכול. הסרט מתרחש במציאות בה גם הילד יוצא לעבודה במקום ללכת לבית הספר, או לשחק עם ילדים אחרים. ההתדרדרות של אנטוניו הנואש מוצגת בצורה חלקה ואנושית לאורך שעה וחצי, במהלכה הוא הופך מהגיבור שעושה דברים לפי הספר, לעוד עבריין זניח שנואש לפרנס את משפחתו. הרשויות חסרות ישע ללא ראיות חותכות, אנטוניו חסר ישע מול ההמון והאופניים שלו הם לא יותר מגרגר אבק בתוך הכלכלה הרופפת של איטליה לאחר המכה שספגה במלחמה. בעוד מקומות כמו ארצות הברית ובריטניה שגשגו לאחר מלחמת העולם השניה, רוב אירופה, במיוחד הארצות שתמכו בצד המפסיד, נאבקה לעמוד שוב על הרגליים. גונבי האופניים הוא סרט מבאס, אבל לא מדכא. הוא מעורר מחשבה ומזכיר כמה קל לזלזל במישהו מבלי להיות בנעליו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר מיוחד לסרט בשפה זרה ומועמד לאוסקר לתסריט, זוכה גלובוס הזהב לסרט זר, זוכה פרס באפטא לסרט הטוב ביותר, זוכה בפרסי National Board of Review לסרט ולבמאי

 

81. השליח ממנצ'וריה (ארה"ב, 1962)

במקור: The Manchurian Candidate

במאי: ג'ון פרנקנהיימר

תסריט: ג'ורג' אקסלרוד

שחקנים: פרנק סינטרה, לורנס הארווי, אנג'לה לנסברי, ג'יימס גרגורי, לזלי פריש, ג'נט לי

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהיחידה שלו נשבית בידי הסובייטים במהלך מלחמת קוריאה, ריימונד שו חוזר לאמריקה כגיבור מלחמה, בעקבות החלצות כל חייליו, פרט לשניים שלא שבו. ריימונד מקבל אות של כבוד וכל החיילים ששרתו איתו מדברים בשבחו, למרות שנחשב לטיפוס שקט ומתבודד קודם לכן. כעבור כמה שנים, אמו של ריימונד מנהלת את מסע הבחירות של אביו החורג, המעוניין להפוך למועמד המפלגה לנשיאות. האם נוקטת בגישה אנטי-קומוניסטית מובהקת ומנצלת את פרסומו של בנה כחלק מהקמפיין. בנט מרקו, מפקדו של ריימונד, מתחיל לחלום חלומות משונים בעקבותיהם הולכת ומתבררת מזימה של מנהיגים קומוניסטים להשתמש בריימונד כסוכן רדום, לאחר שעבר שטיפת מוח בעודו בשבי.

למה הסרט הזה ברשימה: חרף מיקומו הנמוך יחסית בדרוג, השליח ממנצ'וריה הוא אחד הסרטים השלמים ביותר שראיתי. הבימוי מדויק ומכתיב את הקצב הנכון לכל סצנה, התסריט חכם וחושף את האמת בהדרגה, במקום לגלות את כל הקלפים בבת אחת. פרנק סינטרה, לורנס הארווי ואנג'לה לנסברי מצויינים בתפקידיהם, כאשר לנסברי, שהייתה אז בת 37 בלבד, אמינה להפליא בתור אמו המזדקנת של גיבור המלחמה. אחד הדברים שאני מחבב במיוחד בסרט, הוא הצגתם של הקומוניסטים. הם לא מופיעים כנבלים חסרי יחוד ששונאים חופש וצדק, אלא כאוסף מגוון של פוליטיקאים, אנשי צבא ומדענים שמתייחסים למזימה שבנו כמבצע צבאי לכל דבר. המדען הראשי נראה כמו מקצוען שמאוד גאה בעבודתו והיה מתנהג בדיוק אותו דבר לו היה בצד השני של המלחמה הקרה. התסריט של אקסלרוד והבימוי של פרנקנהיימר מציגים יריבות בין בני אדם, לא בין טובים ורעים מוחלטים. זו גישה מרעננת כיום, שלא לומר בשנת 1962, כאשר רוב האמריקאים והסובייטים שנאו את הצד השני והאמינו שהוא פועל להפוך את העולם למקום רע יותר. בעוד הסרט מציג את מתנגדי הקומוניזם כצבועים, הוא גם מצדיק את החשדות שלהם. גישת הביניים הזו, לפיה שני הצדדים צודקים וטועים באותה מידה, יכולה להצביע על פחדנות מצד היוצרים, אבל גם על דבקות ברעיון לפיו החיים הם לא שחור ולבן.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי אוסקר (שחקנית משנה לאנג'לה לנסברי, עריכה), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה ומועמד על הבימוי, מועמד לפרס באפטא לסרט הטוב ביותר, מועמד לפרס גילדת הבמאים, נבחר ב-1994 לשימור בידי ספריית הקונגרס

100 הגדולים: מקומות 100-91

100. חיים בצללים (ניו זילנד/ארה"ב, 2014)

במקור: What We Do in the Shadows

במאים: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי

תסריט: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי

שחקנים: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי, ג'ונתן ברו, בן פרנשם, קורי גונזלס-מקוור, סטו ראת'רפורד, ג'ייקי ון ביק

 

 

מה קורה כאן: סרט מוקומנטרי על ארבעה ערפדים החולקים דירה בוולינגטון, בירת ניו זילנד. פיטיר הוא ערפד בן אלפי שנים שאינו מרבה לצאת מחדרו, ולדיסלב הוא אציל מימי הביניים עם חיבה לעינויים וליחסי מין לא שגרתיים, ויאגו בן המאה ה-17 מנסה לדאוג שהבית מנוהל כמו שצריך, ודיקון הצעיר (בסך הכל בן 183) אוהב להיות הילד הרע שעושה מה שבראש שלו. ערב אחד, מגיע אליהם לארוחת ערב בחור בשם ניק, שאמור להיות המנה העיקרית, אבל הופך בסופו של דבר לערפד בעצמו. הוא מצטרף לערפדים הוותיקים יותר ומלמד אותם על החיים המודרניים בעיר הגדולה, תוך שהם מכירים את חברו סטו. כולם מחבבים את סטו.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה ליצור סרטים מוקומנטריים שיהיו מעניינים לכל אורכם ועוד יותר קשה ליצור כאלה שגם יהיו משעשעים כל כך. ואיטיטי וקלמנט משתמשים בפורמט כדי להציג את ההתנגשות בין היצורים האגדיים לבין העולם המערבי, תוך שהם יוצרים פרודיה משותפת ליצוגים השונים של ערפדים לאורך ההיסטוריה. יש את הערפד הקדמון, שמזכיר את הרוזן אורלוף מ"נוספרטו". יש את הערפד שבברור מבוסס על ולאד המשפד, ההשראה האמיתית לדמותו (או לפחות לשמו) של הרוזן דרקולה. יש את הערפד הרומנטי שמייצג את הנאיביות של התקופה שלפני המהפכה התעשייתית, ויש את המורד שמייצג את חיבתם של הכותבים הוויקטוריאנים לאלימות ומרדנות כניגוד לשמרנות של העולם האמיתי. כשניק מצטרף לחבורה, הוא מתגלה מצד אחד כברכה, כי הוא מאפשר לחבריו דרכי קיצור שלא הכירו למקומות הומי אדם (ערפדים חייבים שיזמינו אותם להיכנס), ומצד שני כקללה, כי בתור בן לדור ה-Y, שמירה על סודיות היא קונספט זר עבורו. ואיטיטי המשיך מכאן לביים את "תור: רגנארוק", אולי הסרט המבדר ביותר ביקום הסינמטי של מארוול ובוודאי זה שלוקח את עצמו הכי פחות ברצינות. הוא אחד הבמאים הקומיים המדוייקים ביותר של ימינו ומצליח להימנע ממלכודות שרוב עמיתיו נופלים בהן שוב ושוב. חיים בצללים לוקח רעיון אבסורדי ומחלק אותו לשתי שכבות. האחת, ארבע דמויות מתקופות שונות בהיסטוריה חולקות דירה. השניה, דמויות אגדיות מנסות להסתדר בעולם המודרני כאשר צוות צילום עוקב אחריהן. ההצלחה של הסרט בשתי השכבות במקביל, היא מה שהפך אותו לאחת הקומדיות הטובות של המאה.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי הקולנוע הניו זילנדי (שחקנית משנה, סרט עצמאי, עיצוב אמנותי, סאונד), פרס אגודת מבקרי האינטרנט (הסרט הלא אמריקאי הטוב ביותר), בחירת הקהל במסגרת "טרוף חצות" בפסטיבל טורונטו.

 

99. גוסט דוג (ארה"ב/צרפת/גרמניה/יפן, 1999)

במקור: Ghost Dog: The Way of the Samurai

במאי: ג'ים ג'רמוש

תסריט: ג'ים ג'רמוש

שחקנים: פורסט ויטאקר, ג'ון טורמיי, הנרי סילבה, קאמיל וינבוש, איזאק דה בנקולה

 

 

מה קורה כאן: גוסט דוג הוא כינויו של גבר אפרו-אמריקאי החי בניו יורק על פי קוד הסמוראי. הוא רואה בלואי, גנגסטר שהציל את חייו, את המאסטר שלו ומוכן לציית לכל פקודה שלו, אפילו שלואי לא ממש מבין מה הסיפור עם הקוד המוזר. השניים מתקשרים בעיקר באמצעות יוני דואר ולואי שולח את גוסט דוג למשימות חיסול תמורת תשלום נאה. גוסט דוג לא שואל שאלות ולא יעשה דבר שיפגע במאסטר שלו. יום אחד, מחליטים הבוסים של לואי שגוסט דוג יודע יותר מדי ומוציאים עליו חוזה, לא מודעים לכך שהוא מאומן היטב בטכניקות השרדות ותיקות. בין לבין, גוסט דוג נפגש מדי פעם עם חברו הטוב ביותר, מוכר גלידה צרפתי שאינו מדבר אנגלית (וגוסט דוג לא מבין מילה בצרפתית) ומתיידד עם ילדה המתעניינת בספר אותו הוא קורא.

למה הסרט הזה ברשימה: קודם כל, תתכוננו לראות את השנה 1999 חוזרת לא פעם במעלה הרשימה, כולל בפוסט הזה. מדובר אולי בשנה הקולנועית האהובה עלי וזה רק הנציג הראשון שלה. ג'ים ג'רמוש הוא במאי שכל צפיה בסרט שלו היא הימור. הוא לא שם דגש על עלילה מורכבת, אלא יותר על הדמויות עצמן. לפעמים זה עובד (כמו ב"פטרסון" ו"קפה וסיגריות") ולפעמים, זה בעיקר משעמם. גוסט דוג הוא דוגמה לג'רמוש במיטבו. הדמות הראשית היא הסיפור והיא עולם בפני עצמה. למרות הקצב האיטי, ג'רמוש מצליח להחיות את האווירה המהורהרת עם רגעים של הומור, פסקול טוב (עליו אחראי הראפר והמפיק RZA) ושימוש חכם בנאמנות בתור מוטיב בסרט. גוסט דוג נאמן ללואי, שמצדו נאמן לבוסים שלו. האחד נאמן מתוך הכרת תודה, השני מתוך פחד. הניגוד בין הכבוד לאדם אחד לבין הכבוד למשפחת פשע, מתבטא ברגע השיא של הסרט, שכאילו נלקח בכלל ממערבון ולא מסרט סמוראים (אולי מחווה מודעת לקורוסאווה שנהג לביים סרטי סמוראים בתור מחווה למערבונים ובתורו, השפיע על המערבונים של סרג'יו לאונה). בנוסף, הקסם האמיתי של ג'ים ג'רמוש הוא באהבה לפרטים הנסתרים, כל מיני דברים שרוב האנשים לא יבחינו בהם, אבל הדמויות מתעכבות עליהם ומעריכות את המוזרות שלהם. במקרה של גוסט דוג, מדובר באדם הבונה ספינה על גג ביתו ללא סיבה נראית לעין, או בגנגסטר איטלקי שמגלה בקיאות מפתיעה בעולם הגנגסטה ראפ.

פרסים בולטים: מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמד לפרס סזאר לסרט זר, מועמד לפרס אינדיפנדנט ספיריט לסרט הטוב ביותר.

 

98. האיש שבפנים (ארה"ב, 2006)

במקור: Inside Man

במאי: ספייק לי

תסריט: ראסל גווירץ

שחקנים: דנזל וושינגטון, קלייב אוון, ג'ודי פוסטר, כריסטופר פלאמר, וילם דפו, צ'יווטל אג'יופור

 

 

מה קורה כאן: קבוצת שודדים משתלטת על בנק בלב מנהטן ומחזיקה את כל העובדים והלקוחות במקום כבני ערובה. הבלש קית' פרייזר, שמנסה להציל את המוניטין שלו בעקבות חקירה לא נעימה, מקבל אחריות על ניהול המשא ומתן עם השודדים. דרך טקטיקות שונות, השודדים לא רק קונים לעצמם עוד זמן, אלא גם יוצרים בלבול לגבי מראם ומספרם. כל מי שהיה בבנק נחקר לאחר מעשה בנסיון להשיג קצה של חוט אודות זהות הפושעים. בינתיים, מנהל הבנק נעזר באישה שתפקידה לפתור בעיות שרוב האנשים לא צריכים לדעת עליהן, בכדי להגן על נכס מאוד מסוים בבנק, מה שרק מסבך עוד יותר את עבודת המשטרה.

למה הסרט הזה ברשימה: ספייק לי אמנם מזוהה יותר עם קולנוע פוליטי, אבל מדי פעם, הוא עושה סרט בשביל הכיף. האיש שבפנים מציג את ניו יורק חמש שנים לאחר הפיגוע בתאומים, כעיר שמצד אחד חיה בפחד ומצד שני, מאוחדת מתמיד. המגוון האתני והדתי של העיר מוצג לכל אורך הסרט כאשר גם השודדים וגם בני הערובה מגיעים מרקעים שונים. הסוד שמנהל הבנק רוצה לשמור, הוא תוספת שיכולה להעיק בעיני חלק מהאנשים שרוצים פשוט לראות סיפור על שוד וחילוץ בני ערובה, אבל הסרט הזה לא נועד להיות פשוט. גם הסוד הזה הוא חלק מהמורכבות של ניו יורק, עיר מגוריו של ספייק לי שמקבלת פה אולי את הטיפול המציאותי ביותר בסרט שודים מאז "מת לחיות 3". בצפיה הראשונה, יש מתח, רוצים לדעת מי השודדים, מה הסוד הגדול, האם הבלש פרייזר יצליח להציל את היום. בפעם השניה, מתחילים לקלוט כל מיני רמזים שנשתלו בסרט לגבי פתרונות בהמשך. מעבר לנקודה הזו, מתחילים פשוט להנות מסרט שכתוב, מבוים ומשוחק היטב, עם ניחוח של קונספירציה שכל כך מתאים לשנות שלטונו של בוש הבן.

פרסים בולטים: נכלל ברשימת סרטי השנה של מכון הקולנוע האמריקאי.

 

97. ממלכת אור הירח (ארה"ב, 2012)

במקור: Moonrise Kingdom

במאי: וס אנדרסון

תסריט: וס אנדרסון, רומן קופולה

שחקנים: ג'ארד גילמן, קרה הייוורד, ברוס ויליס, ביל מאריי, פרנסס מקדורמנד, אדוארד נורטון, לוקאס הדג'ס, הארווי קייטל, טילדה סווינטון, בוב בלבן

 

 

מה קורה כאן: בשנת 1965, נעלמים שני ילדים המתגוררים על האי ניו פנזנס בניו אינגלנד. סם, החי אצל משפחה אומנת ובאופן כללי, מפגין התנהגות בעייתית, ברח יחד עם אהובתו סוזי. ההורים של סוזי מפעילים את כל הלחץ הניתן על מנת לאתר את השניים, בעוד שבט הצופים של סם יוצא למסע חיפושים משלו. כל זאת בעוד שני איומים גדולים מתקרבים אל האי. הטבע מזמן סופה טרופית שתעשה שמות בכל מקום בו תגע בעוד כמה ימים, בעוד השירותים הסוציאלים מזמנים מסוק שיקח את סם אל מחוץ לאי והרחק מסוזי.

למה הסרט הזה ברשימה: ממלכת אור הירח נבחר לסרט השנה שלי ב-2012, בחירה שאני עומד מאחוריה עד היום. לקח לי זמן להתחמם כלפי וס אנדרסון, הסרטים המוקדמים שלו לא תפסו אותי. השינוי הגיע עם "מר שועל המהולל" שהציג אנדרסון יותר רגיש ופחות מכני, גישה שרק התחזקה עם ממלכת אור הירח. הילדים מנסים להתנהג כמו מבוגרים, בעוד המבוגרים, במיוחד מדריכי הצופים, תקועים בילדות. היפוך התפקידים הזה מתנגש עם העובדה שלמבוגרים עדיין שייכת המילה האחרונה ושני הנאהבים הצעירים חסרי אונים מול החלטה שתסתור את רצונם. אנדרסון השתמש פה בטכניקות החביבות עליו, כולל צילומים מהונדסים היטב עם הדמות הרלוונטית בדיוק במרכז המסך, פלטת צבעים אופיינית לתקופה, פסקול שנשמע כמו רשימה נישתית בספוטיפיי, ושימוש באפקטים פרקטיים על חשבון דיגיטליים בכדי לספק לסרט מראה כמעט כמו של סרט מצויר. ממלכת אור הירח יפה לעין, מרגש ללב ומצליח לתבל הכל עם פחד מהסופות הקרבות (המילולית והמטפורית).

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על תסריט מקורי, מועמד לגלובוס הזהב לסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס באפטא לתסריט מקורי, אחד מסרטי השנה של מכון הקולנוע האמריקאי, מועמד לדקל הזהב וזוכה בפרס להופעה כלבית בפסטיבל קאן, מועמד לחמישה פרסי אינדיפנדנט ספיריט (סרט, בימוי, תסריט, שחקן משנה לברוס ויליס, צילום), מועמד לפרס MTV לנשיקה הטובה ביותר, מועמד לפרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים.

 

96. סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר (ארה"ב, 1999)

במקור: South Park: Bigger, Longer & Uncut

במאי: טריי פרקר

תסריט: פאם בריידי, טריי פרקר, מאט סטון

שחקנים: טריי פרקר, מאט סטון, מרי קיי ברגמן, אייזק הייז, והרבה הופעות אורח

 

South Park: Bigger, Longer, & Uncut is on HBOGO

 

מה קורה כאן: סטן, קייל, קני ואריק קרטמן, ארבעת הילדים במרכז סדרת האנימציה סאות' פארק, הולכים לראות סרט חדש של הכוכבים הקנדים האהובים עליהם, טרנס ופיליפ. בעקבות הצפיה בסרט, המיועד למבוגרים בלבד, הילדים מתחילים לנבל את הפה וקני אף מוצא את מותו לאחר שנסה לחקות פעלול מהסרט. בתגובה, המבוגרים בעיירה קוראים לחרם על מוצרים קנדים ואמא של קייל אף משכנעת את הנשיא קלינטון לאסור את טרנס ופיליפ ולהכריז מלחמה על קנדה. במקביל, קני מגיע לגהנום ומגלה שהשטן נמצא בזוגיות עם סדאם חוסיין ושהשניים מתכננים לעלות אל פני האדמה בעקבות המלחמה בין ארצות הברית וקנדה.

למה הסרט הזה ברשימה: כשהסרט של סאות' פארק יצא, הייתי מכור לסדרה. לא החמצתי אף פרק ורק חיכיתי להזדמנות לנהל שיחה בבית הספר על הפרק ששודר בלילה שלפני. כיום, אני כבר מזמן לא עוקב באדיקות אחר הסדרה, היא די מצתה את עצמה בעיני, אבל הסרט הזה, שיצא כשעוד הייתה חדשה יחסית, עדיין עובד מבחינתי. דבר ראשון, זו סטירה חסרת רחמים על תרבות הפוליטיקלי קורקט שיוצרי הסרט נתקלו בה שוב ושוב. הרעיון שתיווצר מספיק שנאה בכדי להביא לשלטון השטן דווקא בידי לוחמי המוסר וערכי המשפחה, הוא מוקצן בדיוק במידה הנכונה לסוג ההומור של פרקר וסטון. הביקורת לא מופנית כלפי הסרטים שמשחיתים את הנוער, אלא כלפי ההורים שמנהלים מלחמות במקום לדאוג בעצמם ללמד את הילדים להבדיל בין טוב לרע. מה גם שהסרט התגלה בתוך זמן קצר כנבואי להפליא, כאשר ארצות הברית באמת יצאה למלחמה לא פופולרית (לא נגד קנדה, אבל עדיין), נעשתה יותר שמרנית ומיליטנטית מאשר בשנות התשעים ואיכשהו, סדאם חוסיין היה מעורב בזה גם בעולם האמיתי. טריי פרקר גם הגשים חלום וזכה סוף סוף לביים מחזמר, או בעצם פרודיה על מחזות זמר. השירים בסרט מצויינים, קליטים, חכמים ובנויים בכוונה על פי נוסחה מוכרת מברודוויי. זוהי אחת היצירות הסטירות הנושכות והמשעשעות ביותר של סוף המילניום והיא יצאה בדיוק בזמן, לפני שהעולם נעשה זהיר יותר למשך כמה שנים.

פרסים בולטים: מועמדות לאוסקר לשיר הטוב ביותר, 3 מועמדויות לפרס האני (כולל לסרט האנימציה הטוב ביותר), זוכה פרס MTV לרגע המוזיקלי הטוב ביותר.

 

95. אוסטין פאוורס: מרגל עם סגנון (ארה"ב, 1997)

במקור: Austin Powers: International Man of Mystery

במאי: ג'יי רוץ'

תסריט: מייק מאיירס

שחקנים: מייק מאיירס, אליזבת הארלי, רוברט וגנר, סת' גרין, מינדי סטרלינג, מייקל יורק, ויל פרל

 

 

מה קורה כאן: באנגליה של שנות השישים, אוסטין פאוורס היה המרגל המוצלח והסקסי ביותר בעולם. בין מסיבות לחדר המיטות, הוא כמעט הצליח לתפוס את דוקטור איוול הנבל. דוקטור איוול נמלט ברגע האחרון ומשגר את עצמו לחלל בתוך תא הקפאה, עד לשובו שלושים שנה לאחר מכן. גם אוסטין פאוורס מחליט להיכנס להקפאה ומופשר ב-1997, כאשר הכללים לגבי יחס לנשים, אלימות אקראית במקומות ציבוריים וכל תרבות הפופ, השתנו ללא הכר. לצדו של אוסטין מצוותת ונסה קנזינגטון, בתה של שותפתו לשעבר, אשר מנסה להדוף את חיזוריו האגרסיביים של אוסטין ובאותו הזמן לעבוד יחד איתו בנסיון למנוע מדוקטור איוול לסחוט ממנהיגי העולם מאה מיליארד דולר.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו שבוודאי שמתם לב בשלב הזה, אני אוהב קומדיות. ליתר דיוק, אני אוהב קומדיות שמחזיקות לאורך זמן. כשאוסטין פאוורס יצא במקור, הוא היה קודם כל פרודיה מאוד ישירה על ג'יימס בונד ובמיוחד, על התקופה היותר קאמפית של הסדרה. הסרט כאילו בא לומר שלא רק שהזמנים השתנו, גם הגיבורים צריכים להשתנות, אחרת הם לא יותר מסוטים אלימים שמהווים נטל על הסביבה. ברגע אחד שמשנה את כל התפיסה של הדמות, אנחנו לומדים שיש לאוסטין קווים אדומים מאוד ברורים לגבי מתי לשכב עם מישהי ומתי לא. זאת בניגוד לג'יימס בונד שיעשה הכל במסגרת המשימה (ולא מעט גם בשביל התענוג האישי שלו). אוסטין פאוורס לומד להסתגל לעולם החדש ושומר על מעמדו כגיבור בזכות חזרה בו מההתנהגות איתה יצא מהקפאה. הסצנה בה הוא לומד על גיבורי התרבות שלו שהלכו לעולם, היא כמעט שוברת לב, אבל לא שוכחת להשאיר את הצופים עם חיוך, שילוב שמייק מאיירס בשיאו בהחלט ידע לכתוב. מאיירס גם מפליא בגילום שתי דמויות יריבות. זו לא הפעם הראשונה בה גלם שני תפקידים באותו סרט, אבל זו כן הפעם שהגדירה אותו מחדש ככוכב קולנוע. אם יוצרי סאות' פארק בקרו בחריפות את הנטיה של הקהל המודרני להתגוננות יתר, אוסטין פאוורס דווקא משבח את ההתקדמויות שנעשו בשלושים השנים בהן המרגל היה קפוא. זה סרט שנועד מצד אחד לשחק על נוסטלגיה ומצד שני, לגרום לקהל בשנת 1997 להרגיש טוב עם עצמו.

פרסים בולטים: זוכה בשני פרסי MTV (הנבל הטוב ביותר, קטע הריקוד הטוב ביותר) ומועמד לשניים נוספים (הסרט הטוב ביותר, ההופעה הקומית הטובה ביותר).

 

94. מהומה במשרד (ארה"ב, 1999)

במקור: Office Space

במאי: מייק ג'אדג'

תסריט: מייק ג'אדג'

שחקנים: רון ליווינגסטון, ג'ניפר אניסטון, דיוויד הרמן, אג'אי ניידו, גרי קול, סטיבן רוט, דיטריך ביידר

 

 

מה קורה כאן: פיטר, סאמיר ומייקל בולטון (לא הזמר), שלושה מתכנתים ממורמרים ששונאים את מקום העבודה שלהם, מחליטים לנצל באג במערכת ולהרוויח הון על חשבון החברה מבלי שירגישו בכך. הרעיון עולה לאחר שפיטר נתקע במצב היפנוטי בו מפסיק להיות לו אכפת מדברים. הוא מתחיל לזלזל בבוס שלו ולומר את מה שהוא באמת חושב על החברה, מה שמאוד מרשים את האנשים שהגיעו במיוחד על מנת להחליט את מי לצמצם. פיטר גם מרגיש שזו ההזדמנות להתחיל עם המלצרית בבית הקפה הסמוך למקום העבודה, שסובלת גם היא מציפיות לא מציאותיות מצד ההנהלה.

למה הסרט הזה ברשימה: עוד סטירה מוצלחת משנת 1999, הפעם על מוסר העבודה הלא הגיוני, שמנסה להתייחס לכולם כשווים, אבל בעצם יוצר חלוקה ברורה למעמדות בין מנהלים ושכירים. שני הבובים, שתפקידם לקבוע על סמך ראיון של כמה דקות את גורלם של כל עובדי החברה, הם דוגמה מושלמת לצביעות של המערכת. השניים מאוד נחמדים ומתרשמים מכנות, אבל כשהם מגלים תקלה במערכת השכר, הם לא מגלים זאת לעובד שפוטר לפני שנים ואיש לא טרח לספר לו על כך, אלא מתקנים את התקלה ומניחים שהעניין יפתר מעצמו. זו הגישה שמהומה במשרד יוצא בתקיפות נגדה, העמדת הפנים של אכפתיות, כשבעצם כולם רק שמות חסרי אישיות עבור הממונים עליהם. גם ג'ואנה, המלצרית, מתבקשת שוב ושוב להעמיד פנים בפני לקוחות, למרות שהיא שונאת את העבודה שלה. לא כל השחקנים מצטיינים, אבל סטיבן רוט נפלא בתפקיד מילטון, העובד השקט שכולם מתעלמים ממנו ומאיים לשרוף את הבניין יום אחד. עוד נקודה שהסרט מדגיש, היא החיפוש אחר התעשרות מהירה. אנשים שנותנים את מיטב שנות חייהם לחברה, עלולים להיזרק בסבב הקיצוצים הבא, אז לכולם יש יותר מוטיבציה לחפש פתרונות קסם במקום להשקיע בעבודתם לאורך זמן. זו חשיפה עוקצנית של השקר מאחורי החלום האמריקאי לפיו התמדה ונאמנות הן הסוד לבטחון כלכלי. שנים לאחר מכן, מייק ג'אדג' הרחיב את התפיסה הזו לסדרה "עמק הסיליקון" שגם היא עוסקת במידה רבה ברדיפה אחר עושר, בעוד עבודה קשה אינה משתלמת.

פרסים בולטים: אין. הסרט עבר מתחת לרדאר עד שהגיע לקולנוע הביתי והתחיל לצבור מעריצים.

 

93. מטריקס (ארה"ב/אוסטרליה, 1999)

במקור: The Matrix

במאיות: האחיות ואצ'אובסקי

תסריט: האחיות ואצ'אובסקי

שחקנים: קיאנו ריבס, לורנס פישבורן, קארי-אן מוס, הוגו ויבינג, ג'ו פנטוליאנו

 

 

מה קורה כאן: תומס אנדרסון, האקר המוכר בכינוי נאו, מגלה שסוכנים מסתוריים נמצאים בעקבותיו. הוא מוזמן בידי מורפיוס וטריניטי, האקרים מפורסמים בפני עצמם, לגלות את האמת. כשהוא מתעורר בפעם הבאה, נאו מגלה שהעולם בו חשב שהוא חי אינו אלא תכנת מחשב בשם מטריקס שנוצרה בידי מכונות על מנת לשעבד את בני האדם ולהשתמש בהם כמקור אנרגיה. נאו מצטרף למורפיוס, טריניטי וצוותם במלחמה נגד הסוכנים אותם שולחות המכונות. האנשים המשוחררים יכולים כעת להיכנס ולצאת ממטריקס לפי בחירתם ולהפוך את עצמם ללוחמים קשוחים, להצטייד בנשק, לכופף את חוקי הפיזיקה המדומים ועם מספיק תקוה, להגשים את הנבואה לפיה נאו יגאל את האנושות משעבודה.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני 15 שנים, כשערכתי בפעם הראשונה את רשימת מאה הסרטים האהובים עלי, מטריקס היה בעשיריה הראשונה. הוא מתדרדר מאז במורד הרשימה, אבל יש בו עדיין מספיק ערך של צפיה מחודשת בכדי להישאר במאיה. מבחינה היסטורית, זהו אחד מסרטי האקשן המשפיעים ביותר. כמעט כל סרט שיצא אחריו בז'אנר, מכיל טכניקות עריכה, צילום, סאונד ואפקטים חזותיים שהתפרסמו בזכות מטריקס. בין עם מדובר בסלואו מושן בזמן קרב, הקפת הדמויות ב-360 מעלות, הגברת המוזיקה בדיוק בזמן שהאקשן מתחיל, הגזמה מכוונת של יכולות הקפיצה ועוצמת המכות של דמויות, או שימוש בסטים צפופים במיוחד לשם מרדפים וקרבות, מטריקס לא המציא את כל הרעיונות האלה, אבל הוא היה הראשון ליישם אותם בתוך סרט אחד. עולם האקשן השתנה ללא הכר לאחר שמטריקס יצא, וגם במאים בלי הרבה נסיון בתחום, למדו כל מיני טריקים להאצת האדרנלין. נוסף על כך, הפילוסופיה הניו אייג'ית של הסרט אמנם לא מחזיקה מעמד לאורך זמן, אבל מאוד התאימה בסוף המילניום, כאשר הפחד מטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה הגיע לשיאו. זו הייתה תקופה מעולה לסרטי קונספירציה ולמרות ששני סרטי ההמשך השנואים לקחו את הסאבטקסט הנוצרי של הראשון והפכו אותו לטקסט מעיק, מטריקס הראשון היה מספיק חכם בכדי להפוך תסריט בינוני לסרט מלהיב שלא דומה לשום דבר שיצא לפניו. לפחות לא לשום דבר שהיה ידוע לקהל רחב.

פרסים בולטים: זוכה בארבעה פרסי אוסקר (עריכה, סאונד, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשני פרסי באפטא (סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשלושה פרסי MTV (סרט, שחקן לקיאנו ריבס, הקרב הטוב ביותר), נבחר ב-2012 לשימור בידי ספריית הקונגרס.

 

92. אוכפים לוהטים (ארה"ב, 1974)

במקור: Blazing Saddles

במאי: מל ברוקס

תסריט: אנדרו ברגמן, מל ברוקס, ריצ'רד פריור, נורמן סטיינברג, אל אוגר

שחקנים: קליבון ליטל, ג'ין ויילדר, הארווי קורמן, מדלין קאן, מל ברוקס, סלים פיקנס, אלכס קרס

 

 

מה קורה כאן: כאשר קו הרכבת החדש נאלץ לשנות מסלול, הדלי לאמאר הרשע רוצה להביא לפינוי העיירה רוק רידג' בכדי לבנות את המסילה דרכה. לאחר שהבריונים של לאמאר מאיימים על העיירה, תושביה פונים למושל בדרישה למנות להם שריף חדש. לאמאר משכנע את המושל למנות את בארט, פועל שחור שעומד בפני הוצאה להורג, לשריף החדש בתקווה שתושבי העיירה הגזענים יפנו נגדו ויוותרו ללא הגנה.

למה הסרט הזה ברשימה: מל ברוקס מאוד אהב לשחוט פרות קדושות בצעירותו. באוכפים לוהטים, הוא לא רק לועג לקלישאות של מערבונים, אלא גם מעביר מסר על סובלנות בין גזעית בצורה הבוטה ביותר שאפשר. המילה "ניגר", שכיום נחשבת לטאבו בפי כל מי שאינו בעל עור כהה בעצמו, נאמרת בסרט עשרות פעמים ולא רק בידי בארט וחבריו. היא אפילו נאמרת פעם אחת ביידיש, בידי דמות שהיום היו קוראים להחרים את סרטיו של מל ברוקס על כך שהוא מעז לגלם אותה. אם קומדיות מסוף שנות התשעים היו נתפסות כיום כלא פוליטיקלי קורקט, תחשבו איך סרט שיצא רבע מאה לפני כן נראה. הגאונות של אוכפים לוהטים היא שהסרט יודע שהוא לא פי-סי ועדיין מצליח לצאת סובלני. הדמות השחורה היא בברור הגיבור החכם, בעוד הרשעים הם לבנים גזענים שבטוחים שיכשל בגלל צבע עורו. לא כל הלבנים בסרט רעים, אבל כל הרעים לבנים, מה שמחדד את המסר שתאוות בצע ואי-מתן הזדמנות הן אויבים גדולים יותר מכל אקדוחן. בארט אפילו מגייס לצדו חלק משליחיו של הדלי לאמאר שמוקסמים מכך שהשריף רואה בהם בני אדם ולא משרתים שניתן לבזבז.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה למדלין קאן, עריכה, שיר), מועמד לשני פרסי באפטא (שחקן מבטיח לקליבון ליטל, תסריט), זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2006 לשימור בידי ספריית הקונגרס.

 

91. הדיקטטור הגדול (ארה"ב, 1940)

במקור: The Great Dictator

במאי: צ'רלי צ'פלין

תסריט: צ'רלי צ'פלין

שחקנים: צ'רלי צ'פלין, פולט גודארד, ג'ק אוקי, הנרי דניאל, בילי גילברט, רג'ינלד גרדינר

 

 

מה קורה כאן: במדינת טומייניה הבדיונית, חייל יהודי מציל את עמיתו הטומייני בזמן מלחמת העולם הראשונה, מה שמביא להתרסקות בה היהודי מאבד את זכרונו. עשרים שנים לאחר מכן, הוא משתחרר מבית החולים וחוזר לעבודתו כספר בגטו. הוא לא מודע לכך שבזמן שהיה מנותק משאר העולם, עלה לשלטון הרודן אדנואיד הינקל, אשר מסית כנגד היהודים ומתכנן להשתלט על העולם בסיוע נפאלוני, שליט בקטריה הסמוכה. בצרוף מקרים מדהים, הספר היהודי והינקל נראים בדיוק אותו דבר, למרות שאחד רוצה לחיות בשלום והשני מחרחר מלחמה.

למה הסרט הזה ברשימה: שוב המילה הזו, סטירה. מתברר שאני אוהב אותה יותר ממה שחשבתי. צ'רלי צ'פלין טען שכאשר הסרט יצא, לא ידע את ממדיה הזוועתיים של השואה, אחרת לא היה מסוגל לביים קומדיה בנושא. הינקל הוא בברור פרודיה על אדולף היטלר, בתקופה בה עוד לא היה מובן מאליו להתייחס אליו כאל מפלצת (אבל צ'פלין הקומוניסט ראה בו אויב מהתחלה). נפאלוני הוא מוסוליני והאור הנלעג בו הוא מוצג, משקף את רצונו של צ'פלין להקטין את השפעתם של רודנים מסוג זה. אני שמח שצ'פלין עשה את הסרט הזה, יצירה הומניסטית שיצאה בזמן המלחמה העקובה ביותר בדם בתולדות האנושות. הנאום בסוף הסרט אולי קיטשי ונאיבי בדיעבד, אבל היה חיוני לשמוע אותו בזמן אמת, כמו שירת המרסייז ב"קזבלנקה". צ'פלין, באחת מהופעותיו הטובות ביותר, קבל את הרעיון מהדמיון בין השפם של דמות הנווד שלו, לבין זה של היטלר וההבחנה המתבקשת בכך שלאדם המצחיק ביותר בעולם ולאדם הרשע ביותר בעולם יש אותו שיער פנים. משם, הרחיב את העלילה מלעג לתעמולה הנאצית, לדיבורים של ממש כנגד מלחמות. כמה שקל היום להשוות את כל מי שלא אוהבים להיטלר, צ'פלין השווה בינו לבין דמות תמימה וטובת לב בכדי להדגיש את הניגוד ביניהם.

פרסים בולטים: מועמד לחמישה פרסי אוסקר (סרט, שחקן ראשי לצ'רלי צ'פלין, שחקן משנה לג'ק אוקי, תסריט, פסקול מקורי), זוכה בפרס ה-NBR למשחק (צ'פלין), נבחר ב-1997 לשימור בידי ספריית הקונגרס.