פינגווין הזהב 2017

אם לסכם את שנת 2017 בקולנוע במילה אחת, המילה תהיה "גלים". השנה התחילה עם גל של סרטים מוצלחים, רובם שאריות מהמרוץ לאוסקר שהגיעו אלינו באיחור, ואחריו הגיע גל של סרטים גרועים. כמה מהסרטים הנוראים ביותר של השנה יצאו בתוך חודש וכשהוא נגמר, הקיץ הביא עמו גל נוסף של סרטים טובים. אלא שלקראת סופה של השנה, הגיע עוד גל של סרטים גרועים, או כאלה שסתם לא נראה שהיה טעם לבזבז עליהם את הזמן.

אני לא זוכר אף שנה בה היו מעברים כל כך חדים בין תקופות טובות ורעות, אבל זה לא ימנע ממני להמשיך במסורת ולבחור את הזוכים בפרסי פינגווין הזהב זו השנה ה-16 ברציפות.

 

שימו לב שבנוסף לטקסט שכאן, תוכלו גם להאזין לסיכום השנה שלי ושל תום בפרק החדש של שורה שניה באמצע.

 

super_wonder_penguin_by_fairykitsch-d3k8pl4.jpg

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

היו מספר מועמדים רציניים לתואר המפוקפק. בין השאר, שקלתי להעניק אותו ל"טוני ארדמן", "סיפור רפאים" או "פוקסטרוט". כל השלושה היו מאוד אהובים על מבקרים, אבל שנואים עלי, בין אם בגלל קצב לא מתאים, העדר הגיון פנימי, או חוסר יכולת של היוצר להבין כיצד מטפורות עובדות. עם זאת, מכיוון שהסרטים האלה די פלגו את הקהל שאינו מתפרנס מכתיבת ביקורות, החלטתי לרחם עליהם. "וונדר וומן" היה מאוד קרוב להיבחר מכיוון שהוא גם חביב על צופים רבים וגם זכה לביקורות מהללות, למרות היותו קלישאתי וצפוי מתחילתו ועד סופו, אבל הוא נדחק מראש הרשימה בזכות המגזין "סייט אנד סאונד".

בכל שנה, המגזין מפרסם את רשימת הסרטים הטובים של השנה כפי שנבחרו בידי מבקרים ברחבי העולם. בשנה שעברה זה היה "טוני ארדמן", אבל הוא כאמור לא נבחר כי מספיק אנשים חוץ ממני ראו אותו ושאלו "מה זה החרא הזה?". לבחירה של המגזין לשנת 2017, אין את אותו מזל. תברח הוא לא סרט רע, אבל הוא גם לא טוב במיוחד. מצד אחד, יש לו טוויסט מקורי, כמה הקפצות אפקטיביות והופעה קומית משובחת של לילרל האוורי. מצד שני, הוא ממש לא מפחיד, שזו בעיה כאשר זה בדיוק מה שסרט מנסה לעשות. לא רק שהתסריט מודיע מראש מה עומד להיות הפתרון לתעלומה שבמרכזו, הוא גם מבלבל בין בניית מתח לבין מחסור באווירה. כמו "זה" שיצא השנה, גם ל"תברח" יש את המרכיבים הבסיסיים ליצירת סרט אימה, אבל אין את ההבנה כיצד להפוך אותם למשהו מפחיד. הדמויות מתנהגות בדיוק כפי שמצפים מהן, כמעט כל רגע שאמור להיות מפחיד מגיע עם הכנה שמורידה ממנו את המתח ואין שום תרוץ רציני לכך שהגיבור אינו יכול פשוט לעזוב. בעוד במאים כמו דארן ארונופסקי ודני וילנב יודעים ליצור תחושה של אימה האורבת בכל פינה גם מחוץ לגבולות הז'אנר, ג'ורדן פיל מעתיק את הטריקים שג'ורג' רומרו, וס קרייבן וג'ון קרפנטר כבר מזמן הפכו לסימני ההכר של הסגנון כולו. "תברח" הוא דוגמה לסרט של במאי שזוכה למחמאות על היותו חקיין ואפילו לא חקיין מוצלח. סרט אימה אמור להפתיע ושום הערה על מתיחות בין גזעית והעלמת עין מצד הרשויות לא מחפה על טכניקה משומשת.

 

העיצוב הטוב ביותר

בשנים האחרונות, הולכות וגוברות ההשפעות של שנות השמונים על עולם הקולנוע והטלוויזיה. הסדרות "דברים מוזרים", "GLOW" ו"האמריקאים", כמו גם סרטוני תגובות של האחים פיין, תרמו את חלקם, כאשר סרטים כמו "קונג פיורי" ו"טורבו קיד" מנסים ממש להיראות כאילו נוצרו באותה תקופה. השנה, יצאו "זה" שמתרחש בשנות השמונים ודואג להדגיש זאת בעזרת כמה שיותר רפרנסים שאין סיכוי שהשחקנים הצעירים מזהים באמת, ו"פצצה אטומית" ששאב המון השראה מהחיבה של העשור לעיצוב תעשייתי ולצבעי נאון חזקים. "שומרי הגלקסיה – חלק 2" המשיך את המחוות לתקופה שקודמו התחיל ואף הוסיף לצוות השחקנים את כוכבי האייטיז קורט ראסל, סילבסטר סטאלון ופאקמן.

עדיין, יש סרט אחד שהלך רחוק מכולם עם ההשראה מהתקופה וזה תור: רגנארוק. למעשה, ההשפעה עליו היא לא רק משנות השמונים, אלא גם קצת מסוף שנות השבעים, אבל היא בולטת בכל מקום. האיפור והתלבושות נראים כמו בסרטי מד"ב ופנטזיה שאפשר למצוא בענק הוידאו, הגשר לאסגארד נראה יותר כמו אפקט מסרט המשך לסופרמן עם כריסטופר ריב מאשר משהו שנוצר עבור סרט גיבורי-על מודרני והפוסטר פשוט זועק "תור ושליטי היקום, קנו את הצעצועים!". מארוול קבלו החלטה מפוקפקת שהתבררה כנכונה, לעשות את רנגארוק לסרט קליל יותר משני קודמיו בכיכובו של האל החייזרי הנורדי. התוצאה היא סרט שנראה כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לגרסה קולנועית לסדרה מצוירת של שבת בבוקר, רק עם מספיק הומור עצמי בשביל לדבר גם לגדולים.

מועמדים נוספים: שתיקה, לוגאן – וולברין, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, היפה והחיה, דנקרק, פצצה אטומית, פרנץ, בלייד ראנר 2049, קרב המינים, קוקו, דטרויט

 

האפקטים הטובים ביותר

אם כבר הזכרתי השראה ישירה משנות השמונים, 2017 היא גם השנה בה הגיע ההמשך המיוחל לאחד מהסרטים המוערכים של אותו עשור. לא תתפסו אותי בכנס מעריצים של "בלייד ראנר" המקורי וגם בלייד ראנר 2049 מלא בבעיות שהקשו עלי לאהוב אותו, אבל אין לי ברירה אלא להוריד את הכובע בפני הצוות שיצר את האפקטים המיוחדים בו.

לצד הפרטים המתבקשים מסרט עתידני, כמו מכוניות מעופפות, פרסומות הולוגרפיות שמגיבות לסביבה, ואנדרואידים שחולמים על כבשים חשמליות, "בלייד ראנר 2049" לקח עוד כמה צעדים ליצירת עולם אורבני מדכא שמשתלב באופן מרשים עם עיצוב אמנותי קר וצילום של רוג'ר דיקינס, מהצלמים הגדולים בכל הזמנים. אחד האפקטים המרשימים ביותר הוא הופעתה הקצרה של שון יאנג, או יותר נכון, אי-הופעתה של יאנג. מאחר ועברו 35 שנים מאז הסרט הראשון, השחקנים השתנו לא מעט, מה שיוצר בעיה אם הם אמורים להיות רפליקנים שנשארים לנצח באותו גיל. בכדי לפתור את הבעיה, אנשי האפקטים של 2049 הצליחה לשחזר ברמת אמינות שטרם נראתה את פניה של השחקנית על גופה של כפילת גוף. הדבר המטורף ביותר הוא ששון יאנג האמיתית הייתה על הסט ובמקום לנסות להצעיר אותה בעזרת איפור מיוחד, התפקיד שלה היה לעזור לכפילה לחקות אותה בזמן שמחשב סורק את הנקודות על פניה. הסרט מלא באפקטים מרשימים, אבל זה האחד שנתן לו את היתרון על פני שאר המועמדים.

עכשיו שרק יצליחו לגרום לג'ארד לטו להיראות אנושי.

מועמדים נוספים: לוגאן – וולברין, שומרי הגלקסיה – חלק 2, וונדר וומן, ספיידרמן: השיבה הביתה, כוכב הקופים: המלחמה, דנקרק, תור: רגנארוק

 

הפסקול הטוב ביותר

2017 היא השנה בה הוליווד למדה איך לעשות פסקולים מוזיקליים. בשנה רגילה, יש רק סרט או שניים שבאמת משלבים מוזיקה בסיפור בצורה חכמה ויצירתית, אבל ב-2017 היה יבול נאה של סרטים שמשחקים עם ההגדרה המסורתית של מיוזיקל. זו השנה שבה למדו סוף סוף איך שיר ממוקם היטב יכול לשנות את האופן בו סצנה נתפסת. "שומרי הגלקסיה – חלק 2", "פצצה אטומית", "פאטי קייקס" ו"קוקו" הפליאו עם שילוב מוצלח של מוזיקה בעלילה ו"שומר הראש והמתנקש" הפתיע עם פסקול בלוזי שרק בשבילו (אוקי, בעיקר בשבילו) שווה לצפות בסרט. כל אחד מאלה היה יכול לזכות בפרס השנה, לולא בייבי דרייבר.

אדגר רייט תמיד אהב לשלב מוזיקה בדרכים יצירתיות בסרטיו, אבל היא מעולם לא הייתה חלק כל כך אינהרטי כמו ב"בייבי דרייבר". זה לא רק סיקוונס כתוביות הפתיחה המתוזמן לצלילי הרולינג סטונז, אלא העובדה שגיבור הסרט צריך מוזיקה בחייו. היא מקלה עליו לתפקד והוא לא מבצע את עבודתו מבלי למצוא את השיר המתאים, גם כאשר מדובר במקרה חרום. הסרט מכיל כמה מרדפים עוצרי נשימה וכמובן שאחד המרכיבים של מרדף טוב, הוא פסקול נכון שמלווה אותו. יש בסרט קטעים רומנטיים וגם הם זקוקים לשיר הנכון ברקע. לפעמים האקשן נעשה לפי צלילי המנגינה שברקע, לפעמים הוא קוטע אותה. תמיד יש משמעות לשאלה האם מתנגן משהו ואם כן, באיזה שיר מדובר. גם אם "בייבי דרייבר" אינו סרט מוזיקלי שגרתי, זהו סרט שהמוזיקה כל כך דומיננטית בו, שהיא כמו דמות ראשית בפני עצמה.

מועמדים נוספים: אור ירח, טריינספוטינג 2, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, דנקרק, פצצה אטומית, לוגאן לאקי, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, פאטי קייקס, ליגת הצדק, קוקו

 

הקומדיה הטובה ביותר

הנה שני שמות שבחיים לא חשבתי שיהיו מעורבים בזוכה בקטגוריה הזו: סטיבן סודרברג ודניאל קרייג. עם זאת, הפלא ופלא, לוגאן לאקי הוא הסרט המצחיק ביותר של השנה.

סודרברג ביים בעבר סרטים שהכילו רגעים קומיים, כמו סרטי אושן ו"ארין ברוקוביץ'", אבל הוא מעולם לא התחייב לז'אנר כמו ב"לוגאן לאקי". חלק גדול מהאחריות לקומדיה נובע מהמשחק הכל כך לא אופייני של דניאל קרייג, מול האיפוק הכמעט מטומטם של צ'אנינג טייטום ואדם דרייבר והטמטום הבאמת מטומטם של האחים באנג. תוסיפו לזה את סת' מקפרלן כנבל מוגזם בפני עצמו ויצא סרט שהיה עלול להיות כואב לצפיה, אם הוא לא היה כל שנון. ההומור ב"לוגאן לאקי" מסתמך בעיקר על דיבורים, מה שהופך את הרגעים המעטים של הומור פיזי למיוחדים יותר. אפילו שאפשר היה לקצץ מהסרט קרוב לחצי שעה מבלי שהעלילה הייתה נפגעת, ישנם רגעים בהם הבניה לקראת הפאנץ' ליין היא לא פחות ממושלמת. במיוחד בולט לטובה מרד האסירים והתרוץ המטופש שמוצאים לו בכדי למשוך זמן. התסריט המשעשע נכתב בידי רבקה בלאנט, אישה שלפי השמועות, כלל אינה קיימת ויש המעריכים כי היא בכלל שם עט של סודרברג עצמו, או של אדם קרוב אליו. מה שלא תהיה הזהות האמיתית של רבקה בלאנט, אני מקווה שנראה עוד קומדיות פרי עטה.

מועמדים נוספים: טריינספוטינג 2, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, חולי אהבה, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, קוקו

 

lucky-logan1.jpg

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מדי פעם קורה שכולם נורא מתלהבים מהופעה אחת בסרט, עד שמתעלמים מהופעה אחרת, לא פחות טובה. למעשה, כבר ראיתי לא פעם איך ההופעה הטובה ביותר בעיני כמעט ולא זכתה לאזכור, פשוט כי כולם היו מרוכזים בהופעה יותר צעקנית ובולטת לעין.

זה המקרה עם חולי אהבה. לא שהולי האנטר אינה משחקת כאן טוב (והיא גם שווה מועמדות), אבל מי שבאמת הייתה צריכה לקטוף מחמאות ופרסים על הסרט היא זואי קאזאן. אף על פי שרוב הזמן, היא בתרדמת, קאזאן מספקת כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט כאשר היא ערה. אמילי וי. גורדון וקומיל נאנג'יאני שתלו בפיה של השחקנית כמה ממשפטי המפתח שמסבירים את האופי המורכב של היחסים ביניהם. קאזאן מגלמת את אמילי לא רק כמישהי שקל להתאהב בה, אלא גם כתזכורת חשובה לכך שנקודת המבט שלה שונה לחלוטין מזו שהוצגה לנו דרך שאר הדמויות. הטבעיות שלה בלטה לטובה בעבר ב"רובי ספארקס" המאתגר וזוכה לאשרור בתפקיד שבאמת ראוי להרבה יותר תשומת לב בסיכומי השנה.

מועמדות נוספות: נעמי האריס (אור ירח), הולי האנטר (חולי אהבה), ברידג'ט אוורט (פאטי קייקס), שרה סילברמן (קרב המינים)

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

אם לא הייתי ברור מקודם, אני חושב שלוגאן לאקי הוא סרט מאוד מצחיק וחלק גדול מהקרדיט על כך מגיע לדניאל קרייג. הוא אולי מוכר יותר כג'יימס בונד הג'נטלמן האנגלי, אבל נראה שקרייג הרבה יותר נהנה לגלם את ג'ו באנג, העבריין מדרום ארצות הברית. עם שיער מחומצן, מבטא מוגזם ורגישות מפתיעה בשביל מי שהמומחיות שלו היא לפוצץ דברים, דניאל קרייג עוזר לג'ו באנג להיות לא רק הדמות הכי מוצלחת בסרט, אלא גם לאחת הזכורות ביותר בקולנוע השנה בכלל. ההתרחקות מהתפקידים הקרים והמעונבים עושה לו טוב כשקרייג מקבל רשות להתלכלך בבוץ של וירג'יניה ולהיות מישהו שאינו מתוחכם במיוחד, אבל עדיין מנהל מלחמת מוחות מול שני האחים שמגייסים אותו לסייע להם בשוד. הוא מצליח להלך על הקו הדק שבין מוקצן למוגזם, מה שנותן לג'ו באנג מימד אנושי שמונע ממנו להפוך לקריקטורה ולעורר חיבה חרף היותו פורע חוק.

מועמדים נוספים: מייקל שאנון (יצורים ליליים), איסיי אוגטה (שתיקה), יוסוקה קובוזוקה (שתיקה), מהרשאלה עלי (אור ירח), יואן ברמנר (טריינספוטינג 2), פטריק סטיוארט (לוגאן – וולברין), פאריד סאג'אדחוסייני (הסוכן), רוברט פטינסון (העיר האבודה Z), ג'יימי פוקס (בייבי דרייבר), מייקל קיטון (ספיידרמן: השיבה הביתה), וודי הרלסון (כוכב הקופים: המלחמה), אד האריס (אמא!), סטיב קארל (קרב המינים), ויל פולטר (דטרויט)

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בואו נבחן כמה דברים דניאל מקדונלד הייתה צריכה ללמוד לעשות בשביל התפקיד הראשי בפאטי קייקס. קודם כל, היא מאוסטרליה, אז היא הייתה צריכה ללמוד לדבר במבטא של ניו ג'רזי. בנוסף, היא הייתה צריכה ללמוד כיצד להישמע כמו ראפרית שהתאמנה כל חייה, מה שהצריך שעות של עבודה מול מאמן אישי. תוסיפו לזה גם את הצורך לגלם דמות שתקועה בחור מסריח וחולמת לעזוב הכל ולמצוא את עתידה. זה בוודאי היה מאתגר עבור מקדונלד, שברגע שהייתה מספיק מבוגרת, נסעה לאמריקה בכוחות עצמה וכמעט מיד מצאה עבודה כשחקנית (רק שנאלצה להמשיך לחכות, כי הוויזה שלה עוד לא הייתה מוכנה).

כמובן שכדמות הראשית שחולמת להתגבר על המכשולים ולהצליח בעולם הבידור, פאטי מעוררת הרבה הזדהות. התוספת של מקדונלד לתפקיד, מעבר לכמות מטורפת של עבודת הכנה, היא המבט. יש בעיניים שלה משהו שנראה שתמיד קולט את הסצנה כמו שצריך. המבט הגאה בעצמו כשיוצא לה אלתור משובח מול חברה הטוב, המבט המפוחד כאשר היא נתקלת בתגובות לא אוהדות, המבט מלא הזעם בזמן המריבות עם אמא שלה. בהתחשב בכמויות המלל הנדרשות מתפקיד של ראפרית, דניאל מקדונלד מצליחה לבטא את עצמה יפה מאוד גם בשתיקה.

מועמדות נוספות: טאראג'י פי. הנסון (מאחורי המספרים), טאראנה אלידוסטי (הסוכן), עדי בילסקי (סיפור אהבה ארץ ישראלי), אן האת'וויי (קולוסאל), אמה סטון (קרב המינים)

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כמה פעמים אפשר לגלם את אותה דמות לפני שנמאס, או שהעסק נעשה יותר מדי יקר עבור האולפן? דניאל קרייג (שוב הוא) התבטא די בחופשיות כלפי חוסר הרצון שלו להמשיך לגלם את ג'יימס בונד, בעוד הריסון פורד הציב תנאים מאוד מחמירים כאשר התבקש לשוב לתפקיד האן סולו. שניהם גם קבלו תמריץ כספי מכובד בשביל לגלם תפקידים שכבר לא עניינו אותם. גם ג'וני דפ עולה לדיסני לא מעט כסף בכל פעם שהוא חוזר לגלם את ג'ק ספארו, עד שהוא ברצינות יכול לקנות לעצמו כמה איים ולשוט ביניהם בספינת פיראטים משלו.

לעומת זאת, יש את יו ג'קמן. למרות שהוא חש שדמותו של לוגאן – וולברין מצתה את עצמה בקולנוע, ג'קמן הסכים להפחתה בשכרו בכדי לאפשר לסרט להצטלם באופן שיעניק לקהל פרידה מהדמות כמו שצריך. האלימות גראפית מתמיד והדמות נרגנת מהרגיל, אבל זה בדיוק מה שצריך להיות בפעם התשיעית בה ג'קמן מגלם את המוטנט הקשוח. הוא כבר חש את השפעות הגיל, מורעל מבפנים בידי אותם חומרים שהופכים אותו לבלתי מנוצח. כל חבריו כבר מתים ועליו לטפל בפרופסור בעל דמנציה שהרשויות וחברות הנשק ישמחו לשים את ידיהן עליו. יו ג'קמן מקבל פה הזדמנות  ראשונה ואחרונה להציג וולברין פגיע, מתוסכל ונטול שורות מחץ מתוחכמות. הוא מתלבט בין התאבדות לבין מוות איטי ביסורים, שתי אפשרויות שלא היו קיימות בסרטים הקודמים בסדרה. עדיין, עד כמה שהסרט אפל, הוא גם מכיל רגש אמיתי יותר מקודמיו ונראה שלג'קמן היה חשוב לא פחות מאשר למעריצי הקומיקס שההליכה של וולברין לעבר השקיעה תהיה בלתי נשכחת.

מועמדים נוספים: ג'וני לי מילר (טריינספוטינג 2), ג'ואל אדג'רטון (לאבינג), שאהאב חוסייני (הסוכן), אשר לקס (פיגומים)

 

התסריט הטוב ביותר

זה לא סוד שאחד הדברים שהכי מציקים לי בסרטים המבוססים על סיפור אמיתי, הם הקטעים המומצאים. אין לי בעיה שישנו כמה פרטים קטנים בכדי להעביר רעיון שהיה קיים במציאות בצורה חדה יותר. מה שאני לא אוהב זה כשלוקחים סיפור מרתק ומוסיפים בכח דמויות רק בשביל לייצר עוד קונפליקט מיותר. זה משהו שמאוד הפריע לי ב"מאחורי המספרים", שפשוט המציא אנשים ושקר לגבי היחס שהדמויות האמיתיות זכו לו רק בכדי להעביר מסר. בשנים קודמות, סרטים כמו "סינדרלה מן" ו"משחק החיקוי" לקחו אנשים הגונים והפכו אותם לנבלים בכדי להתאים לסטנדרטים של הוליווד הישנה. כאילו מרוץ נגד השעון לפיצוח קוד על מנת למנוע מהנאצים לטבוח במיליוני אזרחים בריטיים, זה סיפור שחסר בו נבל.

"דטרויט" עשה השנה משהו דומה, אבל היוצרים של הסרט מבהירים שהוסיפו פרטים לצרכים דרמתיים, כך שהסיבה היחידה שהוא לא מועמד כאן היא שיש כמה חורים בעלילה שהציקו לי.

אחרי כל המידע הזה, אין פלא שהבחירה שלי לתסריט הטוב של השנה היא לאבינג. קשה להיות יותר נאמן למציאות מזה. כמעט שום פרט לא שונה מהסיפור האמיתי וכל הסצנות מוצגות מנקודת המבט של הדמויות הראשיות, כפי שספרו את הסיפור בעצמן. זה שהסרט מצליח להיות מרגש ומותח גם בלי לדחוף דברים מומצאים או להאכיל את הצופים עם כפית, מוכיח שהמציאות יכולה לספק סיפורים מרתקים בלי עזרה. ג'ף ניקולס הוא תסריטאי מספיק מוכשר בשביל לקחת מקרה אמיתי, להציג אותו כמו שהוא ועדיין לספק דרמה משובחת שיוצרת בקלות הזדהות עם הדמויות הראשיות ומראה ארוע ששינה את ההיסטוריה כמו שהוא, בלי תוספים מלאכותיים.

מועמדים נוספים: אור ירח (בארי ג'נקינס, טארל אלווין מקרייני), הסוכן (אסגאר פרהאדי), פטרסון (ג'ים ג'רמוש), קולוסאל (נאצ'ו ויגלונדו), חולי אהבה (אמילי וי. גורדון, קומיל נאנג'יאני), לוגאן לאקי (רבקה בלאנט)

 

הבימוי הטוב ביותר

בתחילת הפוסט, כתבתי ש"תברח" לא עובד כסרט אימה מכיוון שהבמאי שלו אינו יודע ליצור תחושה אמיתית של פחד, אלא רק מחקה אחרים. מי שאין לו את הבעיה הזו הוא אסגאר פרהאדי שביים את הסוכן כאחד המותחנים הטובים של המאה הנוכחית. הסרט, העוסק בזוג שחקנים ששלוות חייהם מופרת באופן לא צפוי, נע בין רגעים שכאילו נלקחו מבמת התאטרון, לבין רגעים של ניצול המדיום הקולנועי במיטבו. מצד אחד, ישנה סצנת הפתיחה בה מפונים כל תושבי הבניין באישון לילה. לא ידוע לנו בהתחלה מה קורה ולמה כולם צריכים להתפנות, אבל אין שום ספק לגבי הדחיפות. מנגד, פרהאדי ביים סצנות ארוכות שמורכבות לחלוטין משתי דמויות שמתעמתות זו עם זו, כאשר לאחת ידוע סוד שהשניה תגלה רק לאחר מכן. אם זה לא מספיק, במהלך הסצנה, התפקידים מתהפכים וכעת הדמות השניה היא בעלת הידע החשוב. מה שמדהים זה איך כל אחד מרגעי הגילוי נדחה עד לנקודה המדויקת בסצנה, כאשר בינתיים הצופים מחברים בראש את חתיכות הפזל שהושארו עבורם.

אסגאר פרהאדי יוצר תחושת של אימה בלי מפלצות על-טבעיות, מדענים מטורפים, או רוצחים סדרתיים. הוא יוצר את זה ממפגש בין אנשים ומסיטואציות יומיומיות. הוא מסוגל לגרום לנסיעה במונית להיראות מותחת והצליח לביים את סצנת המקלחת הכי מורטת עצבים מאז "פסיכו". "הסוכן" אינו סרט אימה, אבל הוא מבוים עם יותר כשרון והבנה של יסודות הז'אנר מכל סרט אימה אמיתי שיצא השנה.

מועמדים נוספים: בארי ג'נקינס (אור ירח), ג'יימס מנגולד (לוגאן – וולברין), ג'ף ניקולס (לאבינג), ג'ים ג'רמוש (פטרסון), אדגר רייט (בייבי דרייבר), נאצ'ו ויגלונדו (קולוסאל), כריסטופר נולאן (דנקרק), סטיבן סודרברג (לוגאן לאקי), מתן יאיר (פיגומים), ג'ונתן דייטון, ולרי פאריס (קרב המינים), קתרין ביגלו (דטרויט)

 

סרט השנה

המועמדים:

לוגאן – וולברין

לאבינג

הסוכן

פטרסון

דטרויט

 

מבין חמשת המועמדים, רק אחד הופץ בישראל במקביל להקרנותיו בארצות הברית, כך שקצת מוזר לקרוא לרובם סרטים של 2017. שניים הופצו בארץ רק אחרי טקס האוסקר בו היו מועמדים, שלישי הופץ שנה שלמה לאחר בכורתו בפסטיבל קאן ומועמד נוסף כלל לא הופץ בישראל. "לוגאן – וולברין" הוא היחיד ביניהם שגם הופק ב-2017 וגם הופץ בארץ במהלכה, אבל הוא בכל זאת לא סרט השנה שלי.

הזוכה הוא הסוכן, סרט שנראה בתחילה כמו דרמה משפחתית פשוטה, אבל פורץ את גבולות הז'אנר ומתגלה כמותחן מרתק המבוסס על סיטואציה שיכולה להתרחש בכל מקום בעולם, אבל מקבלת טוויסט נוסף של בושה כאשר מוחדרת אליה גם ביקורת על החברה האיראנית. בעוד לא ברור האם ההפגנות ברחבי המדינה יובילו לשינוי כלשהו, טהרן של אסגאר פרהאדי היא מטרופולין שוקק חיים שמכיל בתוכו סודות אפלים. העיר מספיק גדולה בכדי שאנשים נורמטיבים למראה יוכלו לנהל בה חיים כפולים מבלי שמישהו ידע על כך, אלא אם הם משאירים יותר מדי סימנים שהשכנים יכולים למצוא. החברה האיראנית נראית שמרנית, אבל חולמת לפרוץ לחיים חופשיים יותר, אבל לא בלי מחיר כבד. יש ערבות הדדית, אבל גם הרבה חשדות ושמועות, שילוב מרתק שיוצר את המותחן המורכב והעוצמתי של השנה. לצד בימוי מדויק, תצוגת משחק של אנסמבל מרשים וסיפור שטומן בחובו הרבה יותר מכפי שנדמה בהתחלה, "הסוכן" הוא סרט שבו זמנית מוגדר בידי העיר בה הוא מתרחש, וגם מאפשר לכל העולם חלון הצצה לחיים פרטיים שהשתבשו בגלל טעות אחת.

 

forushande_ver2.jpg

מודעות פרסומת

פינגווין הזהב 2016

2016 לא תזכר כשנה טובה במיוחד, אבל דווקא בתחום הקולנוע, חל בה שיפור ניכר מהשנה שעברה, לפחות במחצית הראשונה. החל מהקיץ, חלה ירידה בתדירות הסרטים שהרגשתי שיכולים להיות מועמדים חזקים לסרט השנה שלי והדבר ניכר בחמישה שהגיעו עד קו הגמר. למרות זאת, בהחלט הייתה שנה מעניינת, עם יותר סרטים שאהבתי מהרגיל. רק תופעה מעצבנת אחת מנעה ממנה להיות שנה קולנועית גדולה באמת…

80e2164d8cf02866108df1105e676a4b_resize.jpg

התופעה המעצבנת של השנה

זו אינה קטגוריה קבועה, אולם מדובר במשהו שקרה פעם אחת יותר מכדי שאוכל פשוט להתעלם ולגשת ישר לפרסים הרגילים. התופעה המעצבנת של השנה היא סרטים עם מערכה אחרונה מיותרת. לא מדובר בסתם מערכה חלשה ביחס לאחרות, או בסיום מאכזב. אני מתכוון למערכה שלמה שאין שום צורך בקיומה. "נעורים", "דרך קלוברפילד 10", "קפטן פנטסטיק", "המפגש", "הכחשה", כולם היו באמת סבבה עד שהגיע הזמן לסיים. במקום להפסיק בנקודה הנכונה, הם המשיכו לעוד 10-30 דקות שלא רק שלא תרמו לעלילה, אלא גם הקהו משמעותית את הנקודה שלה. נראה שהמקרה החמור ביותר הוא "דרך קלוברפילד 10", שכל מי שראה אותו ושאלתי, הסכים בדיוק על אותה נקודה בה הסרט היה צריך להסתיים במקום להמשיך למערכה אחרונה מיותרת.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

התחרות הייתה קשה, הרבה סרטים היו מועמדים לתואר המפוקפק הזה. בין אם מדובר בסרטים בינוניים בעיני שזכו לשבחים מוגזמים, כמו "לה לה לנד", "אנומליסה" ו"דוקטור סטריינג'", או סרטים שפשוט לא אהבתי ואיכשהו נוצר סביבם קונצנזוס חיובי, כמו "קרול" ו"אמריקן האני". לא היו הרבה מקרים השנה שהטעם שלי חרג משמעותית מדעתם של רוב המבקרים, אבל היו מספיק מקרים בכדי שאתלבט עד הרגע האחרון.

בכל זאת, אף סרט שיצא בישראל במהלך 2016 לא מעורר בי את אותה התכווצות עצבנית כאשר משבחים אותו כמו מכונת הכסף. זה לא רק שהסרט היה ברובו משעמם בעיני, או שהעריכה והצילום היו מתחת לכל ביקורת. הבעיה הגדולה מבחינתה היא בכל פעם שאומרים על הסרט שהוא מצחיק. מאוד מצחיק אפילו. זה מוזר לי, כי את מספר הפעמים שצחקתי במהלך מכונת הכסף אפשר לספור על אצבעות יד אחת. יש בו כמה סצנות מקוריות יחסית והוא אכן מציג מצב אבסורדי שהוביל לאסון פיננסי אמיתי, אבל הדבר נעשה בכזו ברברת יבשה, עם כל כך מעט עניין מצד השחקנים או התסריט, שנאבקתי להישאר ער בזמן הצפיה. גם הסצנות שמנסות כביכול לפשט מונחים מקצועיים עבור הקהל ההדיוט, מעבר להיותן מזלזלות במיוחד, פשוט חזרו על אותן מילים באותו יובש. אני לא מחפש שיחזיקו לי את היד ויסבירו כל דבר, אבל יהיה נחמד לראות סרט בו אפשר להבדיל בין המעשים והמניעים של הדמויות, במקום לחוש שיש ארבעה-חמישה גברים לבנים שהם היחידים בעולם שמבינים מה לכל הרוחות קורה. אם "התמוטטות" של ג'יי.סי. צ'נדור יכול להציג את הנושא בצורה מותחת ומרגשת מבלי לוותר על ז'רגון מקצועי, מותר בעיני לצפות ליכולת דומה מסרטו של אדם מק'קיי.

העיצוב הטוב ביותר

אני מודה שבקטגוריה הזו, אני פחות מחפש עד כמה עיצוב מדויק תקופתית ויותר נוטה לבחור במי שבורא עולם מדמיונו. מהבחינה הזו, לא נעשתה השנה בריאת עולם קולנועי מושקעת יותר מזו שנעשתה בזוטרופוליס. יסלחו לי עובדי הכפיים שבונים בעצמם תפאורות והתופרים והמאפרים שעומלים שעות נוספות, אבל לפעמים סרטי אנימציה פשוט טובים יותר במבחן התוצאה.

זוטרופוליס מתרחש בעולם המתנהל בדומה לעולמם של בני האדם, רק שהשליטים בו הם כל שאר היונקים. חלוקת התפקידים אמנם דומה לזו שאנחנו מכירים מהמציאות, אבל עיר שלמה עוצבה כך שתכיל מתקנים המתחשבים בגדלים ובצרכים השונים של כל יונק. רובע של יצורים קטנים, המכיל מעברים צרים במיוחד. שטחים עם אקלים מלאכותי עבור בעלי חיים מדבריים או טרופיים. מערכת תחבורה ציבורית שמשרתת גם את הגדולים שביונקי היבשה. חלק מהדברים נעשו עבור בדיחות חד-פעמיות, אבל אם נערוך תרשים של העיר בה רוב הסרט מתרחש, נגלה את אחד המטרופולינים המפורטים ביותר שנראו על המסך. לכל חזית של בניין ופינת רחוב יש תפקוד יחודי וכל מתקן מתחשב בהבדלים הפיזיים של בעלי החיים השונים, כמו גם בתנאי המחיה להם הותאמו אבולוציונית. זו יצירת מופת ארכיטקטונית לא רק בתוך עלילת הסרט, אלא גם כאשר קולטים את עומקה של תשומת הלב לפרטים.

מועמדים נוספים: קרול, חדר, יחי הקיסר!, טרמבו, ספר הג'ונגל, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, המכשפה, מועדון שנות ה-80, העי"ג, אהבה וידידות, קובו: אגדה של סמוראי, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, לה לה לנד

האפקטים הטובים ביותר

סליחה אם אני לא מקורי במיוחד, אבל באמת שלא ראיתי השנה אף סרט עם אפקטים יותר מרשימים מספר הג'ונגל. סרט שלא היה אמור להיות כל כך מוצלח, אבל הפתיע לטובה, הרבה בזכות צוות האפקטים שהצליח להדהים שוב ושוב. הסרט, שצולם כולו באולפן סגור, ממקם את העלילה בתוך ג'ונגל אסייתי ענק, עם עצים בגובה גורד שחקים, מצוקים, גיאיות וסוואנות סמוכות. הגיבור הוא ילד אנושי, אך כל בעלי החיים סביבו הם יצירי מחשב מהאמינים ש-CGI מסוגל ליצור. חרף גודלם הלא מדויק זואולוגית של מרבית היצורים בסרט, השילוב של ניל סתי, המגלם את גור האדם מוגלי, עם היצורים הממוחשבים הוא כמעט נטול פגמים. אפשר ממש להאמין שסתי נמצא בלב היער ושהוא נוגע ומתקשר עם זאבים, קופים, נחשים, דובים, פנתרים וטיגריס אחד עצבני במיוחד. זאת למרות שלא יצא אפילו ליום צילומים אחד מחוץ לאולפן בלוס אנג'לס.

מועמדים נוספים: האיש שנולד מחדש, דדפול, באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק, קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, העי"ג, מים לא שקטים, סטארטרק אל האינסוף, דוקטור סטריינג', המפגש, חיות הפלא והיכן למצוא אותן

הפסקול הטוב ביותר

"לה לה לנד" מספר רבות על אהבת ג'אז, אבל מספק מעט מאוד דוגמאות ואפס הסברים לכך. "מואנה" שואב הרבה השראה ממוזיקה פולינזית מסורתית, אבל הוא בסופו של דבר מחזמר פופ עם סגנון הפקה והלחנה מודרניים. שני הסרטים מכילים יופי של שירים, אבל מה שעושה את הפסקול של מועדון שנות ה-80 לטוב ביותר, זה שהוא מצליח גם להיות נעים לאוזן וגם להסביר בדיוק למה.

הסרט, שבמרכזו נער המנסה להרשים נערה בעזרת להקה אותה הוא מקים ספונטנית, מראה גם את תהליך הכתיבה של שירים באמצע שנות השמונים, וגם את ההשפעות הישירות שלהם. ג'ון קרני לא מתבייש לחשוף את האמנים מהם גיבורי סרטו גונבים רעיונות, תוך שהוא מאפשר לדמויות של חובבי מוזיקה מודרנית להסביר למה דווקא הבסיסט של דוראן דוראן הוא מהטובים בעולם, או כמה הקיור מספקים צליל שונה מכל מה שהנערים במרכז העלילה הכירו. זה סרט על אהבה למוזיקה שגם מצליח להעביר את האהבה אל מחות למסך, במקום להסתפק באמירות ללא כיסוי. כאשר השירים המקוריים משתלבים בעלילה, הם לא רק מהנים וקליטים, אלא גם מתחברים בדיוק לאווירה בה נכתבו. אם תשאלו אותי, זה בדיוק מה שפסקול מוזיקלי אמור לעשות – להוות נדבך נוסף בעלילה ולא לסתור או להקטין אותה.

מועמדים נוספים: שמונת השנואים, דדפול, נעורים, דרך קלוברפילד 10, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, המכשפה, אהבה וידידות, שלום קוראים לי דוריס, מים לא שקטים, קובו: אגדה של סמוראי, סטארטרק אל האינסוף, המפגש, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, מואנה, לה לה לנד

הקומדיה הטובה ביותר

אני מרבה להתמרמר בשנים האחרונות על מצבן של הקומדיות המצולמות, במיוחד בארצות הברית. אני בהחלט חושב ש-10 השנים האחרונות הן אולי התקופה החלשה ביותר בתולדות הקומדיה האמריקאית, כשהלהיטים הגדולים בתחום נוטים למשוך בדיחות יותר מדי זמן, להסביר אותן ללא צורך, או פשוט להיות כל כך צפויים שהאפקט הקומי נמחק לחלוטין.

השנה, בהחלט חל שיפור במצב. אמנם סרטים כמו "מסיבת נקניקיות" ו"מכסחות השדים" עדיין מציגים את סוג ההומור שאני לא מתחבר אליו, אבל יש ריבוי מעודד בכמות הסרטים בהם צחקתי בכל רם. אפילו שרוב הרשימה מורכב מסרטי אנימציה וסרטים לא הוליוודיים, המיעוט שמייצגים את המיינסטרים בהחלט הצליחו להצחיק אותי פעמים רבות במהלך הצפיה.

למרות זאת, הזוכה השנה הוא מוצאים את דורי, סרט אנימציה. יותר מעשור אחרי שקודמו זכה בקטגוריה זו, סרט ההמשך מבית פיקסאר (הייתה לדיסני שנה ממש טובה) אולי לא מקורי ופורץ דרך כפי שנהוג לצפות מהחברה, אבל הוא הדבר הכי מצחיק שראיתי השנה. לוקח קצת זמן עד שהוא נכנס לקצב, אבל ברגע שזה קורה, הבדיחות מגיעות בזו אחר זו, לעתים מכיוונים לחלוטין לא צפויים. פיקסאר שכללו את סגנון הסלפסטיק האופייני שלהם, כאשר עלילת הסרט מביאה את גיבוריה לחשוב שוב ושוב מחוץ לאקווריום על מנת להתקדם לעבר היעד. כל דמות בה נתקלים בדרך מכילה בדיחה ורגעים מדהימים כמו אריות הים הבריטיים מקליפורניה, הנסיון לתקשר עם בקי, או הופעת האורח של קולה של שחקנית מוכרת, לא רק תפסו אותי לא מוכן, אלא גרמו לי לצטט אותם בשמחה ביציאה מהסרט (מה שרק גורם לי לכעוס על הדיבוב לעברית שעל פי דיווחים, השמיט כמה מהבדיחות הטובות ביותר במקום לנסות לתרגמן).

מועמדים נוספים: דדפול, ציפורי חול, יחי הקיסר!, זוטרופוליס, אנגרי בירדס, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, שלום קוראים לי דוריס, ישמח חתני, החיים הסודיים של חיות המחמד, מואנה, חסידודס

שחקן המשנה הטוב ביותר

שתי הופעות שראיתי ממש ברגע האחרון, לפני סוף השנה, היו מאוד קרובות לחטוף את הנצחון. בן פוסטר ב"באש ובמים" וטימותי ספול ב"הכחשה", היו תזכורות לכך שמדובר בשני שחקנים נפלאים ולא מספיק מוערכים שבכל שנה אחרת, היו עשויים לזכות. למרות זאת, הבחירה שלי היא בשחקן שלא הכרתי לפני כן, ובהחלט עורר בי את הרצון להתחיל לעקוב אחרי תפקידים עתידיים שלו.

אביב אלוש מגלם בישמח חתני רב צעיר וכריזמטי, שסוחף אחריו חברי קהילה צנועה, על ידי הבטחות ונאומים חוצבי להבות. למרות שאין לו הרבה זמן מסך, הוא בהחלט הדמות המשפיעה והאנרגטית ביותר בממתק הקולנועי שדי עבר מתחת לרדאר של האקדמיה הישראלית. אלוש מצליח, בעזרת נחמדות מזויפת ודקלום מרשים של שקרים והטעיות, לגלם נבל מובהק שנראה כאילו הוא בלתי ניתן לעצירה. דמויות מסוג זה נדירות בקולנוע הישראלי ואני תמיד חש צורך לציין לטובה סרט שמצליח לבנות דמות שכזו בצורה משכנעת (כך היה גם בזכיה של הייתאם עומארי על "בית לחם"). בניה שכזו מתאפשרת רק עם שחקן שמבין את הדמות לעומקה ויודע כיצד לגרום לה לעבוד בצורה היעילה ביותר. נבלים אמיתיים לא קושרים עלמות חן לפסי רכבת ומסלסלים בשפמם, הם מתחילים מהיסודות ומקימים לעצמם בסיס איתן, בדיוק מה שאביב אלוש עשה עם הדמות של הרב דוד.

מועמדים נוספים: בראד דארסי ג'יימס – ספוטלייט, לייב שרייבר – ספוטלייט, דביר בנדק – ארץ פצועה, הרווי קייטל – נעורים, אד אוניל – מוצאים את דורי, טום בנט – אהבה וידידות, דן פוגלר – חיות הפלא והיכן למצוא אותן, ארון אקהרט – להילחם על זה, קיארן הינדס – להילחם על זה, בן פוסטר – באש ובמים, טימותי ספול – הכחשה

שחקנית המשנה הטובה ביותר

שוב הקטגוריה השוממת ביותר. זה מדהים כמה קשה לי, שנה אחר שנה, למצוא לפחות חמש הופעות הראויות למועמדות לשחקנית המשנה. זה לא בגלל מחסור בשחקניות טובות, אלא בתפקידי משנה טובים לנשים. גם השחקנית הכי מוכשרת בעולם, לא תצליח להוציא הרבה מתפקיד שנכתב עבור הופעה גנרית נשכחת. השנה, הצלחתי לגרד רשימה של ארבע מועמדות, מתוכן נבחרה זוכה ללא תחרות.

מישל ויליאמס היא מסוג השחקניות שכבר שנים אני שומע כמה הן טובות, אבל לא רואה זאת בעצמי. השנה, היא סוף סוף הוכיחה עצמה ראויה לסופרלטיבים בעזרת ההופעה שלה במנצ'סטר ליד הים. בשתי סצנות לא קצרות, היא מפרקת ומרכיבה מחדש את דמותה של אישה שמעדיפה לשמור על מרחק מגיבור הסיפור, אבל לא באמת מוכנה לנתק קשר עד הסוף. ויליאמס מנצלת היטב את זמן המסך המועט שלה בכדי להפוך את רנדי ממעצבנת, לחביבה, למעוררת רחמים, למישהי שגם אם לא מזדהים איתה, אפשר להבין מה מניע אותה ולמה קשה לה להתקדם. אולי זה מה שהייתי צריך בכדי להעריך באמת את מישל ויליאמס כשחקנית. הופעות מרוכזות ואינטנסיביות, שאיכשהו מספיקות לה בכדי לספר קו עלילה שלם.

מועמדות נוספות: דבורה קידר – ציפורי חול, סקרלט ג'והנסון – יחי הקיסר!, טיין דלי – שלום קוראים לי דוריס

השחקן הראשי הטוב ביותר

בשבע השנים שעברו מאז ההופעה המבישה באחד הסרטים של וולברין, עמל ראיין ריינולדס על הוצאה לפועל של סרט שיעשה חסד עם דדפול, אנטי-גיבור-העל האהוב עליו. ריינולדס גייס תמיכה מהאולפן, צוות שיעזור להפוך את החלום למציאות ולבסוף, הצליח להביא למסך סרט קרוב בהרבה לגרסה של הקומיקס אותו קרא בשקיקה במחצית השניה של חייו.

ריינולדס לא זוכה כאן בגלל כישוריו כמפיק, אבל אין ספק שנצל את עמדתו בכדי ללהק את האדם המתאים ביותר לתפקיד הראשי. הגבול בין דדפול לבין זהותו האמיתית, וייד וילסון, מטושטש מלכתחילה. כשמוסיפים לכך את ההתנהלות של ריינולדס בזמן קידום הסרט, בכלל קשה לדעת איפה נגמר השחקן ומתחילה הדמות הבדיונית. הוא לא סתם מעריץ של הקומיקס, הוא חי אותו. אם היו לראיין ריינולדס כוחות-על, הוא היה דדפול. זה לא סתם פרויקט שהשקיע שנים של עקשנות ומשיכת חוטים על מנת לגרום לו לצאת לפועל, זה משהו שהשחקן הראשי חש כזו חיבה אליו, שנתן את כל כולו בכדי לגרום לבן אלמוות מצולק רעול פנים בעל מיניות לא מוגדרת ונטיה לשבור את הקיר הרביעי יותר פעמים מסרט של החבובות, להיות נוקם רומנטיקן חסר תקנה חסר בטחון שרק שביב אחרון של מוסר מונע ממנו להיות הנבל של הסיפור.

מועמדים נוספים: וולטון גוגינס – שמונת השנואים, קורט ראסל – שמונת השנואים, ג'ייקוב טרמבלי – חדר, עודד תאומי – ציפורי חול, ג'ון גודמן – דרך קלוברפילד 10, ראיין גוסלינג – בלשים בע"מ, ויגו מורטנסן – קפטן פנטסטיק, שי אביבי – שבוע ויום, הייתאם עומארי – סופת חול, יגאל נאור – ישמח חתני, לוקאס הדג'ס – מנצ'סטר ליד הים, ג'ף ברידג'ס – באש ובמים

השחקנית הראשית הטובה ביותר

הייתה לי התלבטות בין שתי הופעות שהשאירו את השאר מאחור. סאלי פילד ראויה לציון לשבח על הופעתה ב"שלום, קוראים לי דוריס", בו הראתה שגם בגיל שבעים, היא מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, ועוד כשחקנית קומית. היא כמעט זכתה, אבל בחרתי לבסוף במישהי אחרת, שגם הציגה פן שלה שטרם נראה על המסך.

קייט בקינסייל אינה מוכרת כשחקנית רהוטה או משכנעת במיוחד. לרוב תראו אותה נלחמת באנשי זאב, או מזייפת מבטא אמריקאי לצד שחקן ממדרגת שכר גבוהה יותר. אהבה וידידות הוא הסרט שסוף סוף נתן לה קול, והקול הזה מדבר במהירות ובמבטא בריטי טהור. לא הייתי מצפה שהופעה של בקינסייל כאם חד-הורית בסרט על פי סיפור של ג'יין אוסטן, תהיה שילוב מנצח של הומור ורגש, אבל זה הצליח לה. האופן בו השחקנית משחררת משפטים לא נועד לבלבל את הצופים, שמבינים את כוונותיה הנסתרות, אבל הוא מצליח להטעות את שאר הדמויות ביעילות. מגיע לבקינסייל קרדיט על כך שמצאה את טון הדיבור ושפת הגוף שיתאימו בדיוק למטרה זו. היא משכנעת כמי שחכמה יותר מהסובבים אותה, אבל נשארת חשופה ופגיעה בדיוק מספיק בכדי שהקהל יבין מה מסתתר מאחורי חלקלקות הלשון של ליידי סוזן, אישה שאינה מרושעת, אבל תכופף הרבה כללים על מנת לשרוד.

מועמדות נוספות: ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת השנואים, מרים זוהר – ציפורי חול, סאלי פילד – שלום קוראים לי דוריס, יבגניה דודינה – שבוע ויום, רובא בלאל-עספור – סופת חול, אמה סטון – לה לה לנד, ג'סיקה צ'סטיין – מיס סלואן, רייצ'ל וייס – הכחשה

התסריט הטוב ביותר

שני דברים חשובים לי במיוחד בתסריט טוב: הוא צריך לספר סיפור מפתיע ומרתק, והוא צריך לעבוד במסגרת ההגיון הפנימי של העולם אותו יצר. זה אתגר לא פשוט, במיוחד לאור כמות הגלגולים שתסריט עובד מהרגע בו הוא נכתב לראשונה ועד לגרסה הסופית הניתנת לצוות השחקנים. אולי בגלל זה יש לי נטיה מסוימת לטובת תסריטים שנכתבו בידי הבמאים עצמם, כי מי שמצלם את הסרט ומדריך את האנשים על הסט, הוא אותו אחד שהסיפור נברא בראשו.

קנת לונרגן מצטרף לרשימת הזוכים, עם התסריט הקרוב למושלם שכתב עבור מנצ'סטר ליד הים. הסרט עצמו לא היה רעיון של לונרגן, אבל ברגע שהבין על מה הסיפור שהתבקש לכתוב, הוא הגה ביוגרפיות שלמות עבור הדמויות, בחן מקרוב את הסביבה בה הן חיות וללא ספק, ראה הרבה מאוד דרמות משפחתיות לפני כן כדי לדעת מאילו קלישאות להימנע. מנצ'סטר ליד הים הוא אולי סרט הקולנוע בעל הקונספט הכי נדוש של השנה שנכתב בצורה הכי מרעננת וריאליסטית. הוא לא מחפש בכח רגעי משבר ובכי, אלא משלב אותם בעדינות, כשלא מצפים להם, מתי שיעזרו ללמוד על הדמויות ולא יסרסו אותן. המשחק על קווי הזמן השונים נעשה בכזו יעילות (קרדיט גם לעורכת ג'ניפר ליים), שלא שמים לב לקפיצה בזמן עד שהסצנה כבר נמצאת בעיצומה ומבינים שהפרטים לא תואמים את מה שקורה בנקודה אחרת בחייהן של הדמויות.

מנצ'סטר ליד הים הוא תסריט מהסוג שאני מקווה שילמדו בבתי ספר לכתיבה. הוא יוצר דמויות מעניינות ומעוררות אהדה מבלי לרדד אותן או להתעלם מהצדדים הבעיתיים בהן. הוא לוקח עלילה פשוטה יחסית ומדגים עד כמה הנושא בו היא עוסקת מסובך. לונרגן לא חושב שצריך להיות רציני 100% מהזמן על מנת לייצר דרמה טובה והוא צודק. הסרט מלא ברגעים אנושיים, כי לכותב שלו היה חשוב ליצור בני אדם שאפשר לפגוש בחיים האמיתיים, לא דמויות במחזה. הסרט הזה הוא דוגמה נפלאה איך אפשר להיות מרגש וחכם מבלי ששני הצדדים יסתרו זה את זה.

מועמדים נוספים: חדר (אמה דונהיו), ספוטלייט (טום מקרתי, ג'וש סינגר), דדפול (פול ורניק, רט ריס), זוטרופוליס (ג'ארד בוש, פיל ג'ונסטון), בלשים בע"מ (אנתוני בגרוצי, שיין בלאק), אהבה וידידות (ויט סטילמן), שלום קוראים לי דוריס (לורה טרוסו, מייקל שוולטר), סופת חול (עילית זקצר), באש ובמים (טיילור שרידן)

הבימוי הטוב ביותר

אוקי… אני חייב להודות שהזוכה השנה מגיע עם כוכבית. טים מילר לא ביים אף סרט לפני דדפול והוחלט שלא יביים את סרט ההמשך בגלל חילוקי דעות אמנותיים עם ראיין ריינולדס. אחרי שהשתפכתי על כמה שריינולדס השקיע והתעקש שהסרט יהיה יצוג נאמן יחסית לקומיקס עליו הוא מבוסס, העובדה שבמאי הסרט לא ראה איתו עין בעין מעוררת את התהיה כמה שליטה אמנותית הייתה למילר בסרט. כתוביות הפתיחה בהחלט תואמות דברים דומים שעשה ב"נערה עם קעקוע דרקון" ו"סקוט פילגרים נגד העולם", אבל אין אף סרט באורך מלא שביים ואפשר לשפוט על פיו מה הביא בעצמו לדדפול.

זו הסיבה שהקטגוריה נקראת *הבימוי* הטוב ביותר ולא הבמאי. בעוד אין ספק ששחקן טוב ראוי לקרדיט על גילום דמות בצורה מוצלחת, קשה לשפוט את מי שנמצא מאחורי המצלמה ומנסה כל הזמן להגיע לפשרה עם שחקן/מפיק בעל חזון מאוד מדויק. טים מילר עשה עבודה טובה מבחינה טכנית. דדפול נראה נהדר, הבדיחות עובדות ויש הכנה נכונה לכל סצנה. לגבי השאלה כמה מזה עשה מיוזמתו וכמה הושפע מהתערבות של הכוכב הראשי, אין לי תשובה. לא נדע עד כמה עבודת הבימוי הטובה ביותר לשנת 2016 היא הצלחה של במאי מוכשר, או פשרה עם האיש החזק ביותר בהפקה, לפחות עד שיצא סרט ההמשך (אותו נבחר לביים דיוויד לייץ', אחד מצמד הבמאים של "ג'ון וויק") ונראה את ההבדלים מדדפול הראשון.

מועמדים נוספים: לני אברמזון – חדר, טום מקרתי – ספוטלייט, אמיר וולף – ציפורי חול, פאולו סורנטינו – נעורים, שיין בלאק – בלשים בע"מ, מאט רוס – קפטן פנטסטיק, טראוויס נייט – קובו: אגדה של סמוראי, אמיל בן שמעון – ישמח חתני, קנת לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

סרט השנה

קודם כל, המועמדים:

חדר

דדפול

זוטרופוליס

בלשים בע"מ

מנצ'סטר ליד הים

הזוכה הוא…

דדפול הוא מה שקורה כשסרט מייצר ציפיות גבוהות באופן חריג ואיכשהו מצליח לעמוד בהן. הטריילר והקמפיין הטרולי באופיו, יצגו נאמנה את רוח הסרט והתוצאה, בין אם עבודה של במאי שמבין את הז'אנר, שחקן ראשי שמבין את הדמות, או שילוב מאוד לא פשוט של השניים, היא אחד הסרטים המהנים, החכמים, הלא צפויים והמרגשים של השנה. היכולת לדחוס לתוך עלילה כל כך מודעת לעצמה סיפור של אהבה ונקמה שיעבוד חרף העובדה שגיבור הסרט כל הזמן מצביע על הפגמים שלו, היא משהו שלא רואים כל יום, או אפילו כל שנה. דדפול הוא מסוג הסרטים שיצאתי מההקרנה שלהם (כמובן שנשארתי עד אחרי הכתוביות) כשאני מוכן באותו רגע לעוד סיבוב. זה מעבר לקאלט מיידי, או לקומדיית-אקשן טובה, זה סרט שגרם לכל שאר סרטי גיבורי-העל להראות מחופפים. קצת אירוני בהתחשב בכך שדדפול צוחק על התקציב הנמוך של עצמו, אבל בשנה בה "באטמן נגד סופרמן", "אקס מן: אפוקליפסה" ו"חוליית המתאבדים" חשפו בלי כוונה כל פגם אפשרי בז'אנר ו"מלחמת האזרחים" ו"דוקטור סטריינג'" היו בסדר, אבל לא עמדו בסטנדרטים שקבעו לעצמם, האנטי-גיבור בחליפת גוף אדומה הוא הדבר היחיד שיכול להציל את סרטי גיבורי-העל מהתדרדרות לתהום של קלישאות ומיאוס.

יותר מהכל, דדפול הוא תזכורת למה כיף ללכת לקולנוע. הוא לא מעדן עצמו עבור הצופים, אבל גם לא נצמד לכל פרט מהקומיקס. המטרה הייתה לייצג את רוח המקור באופן שיגרום לקהל חדש להתעניין בו ולקוראים ותיקים להנהן בהסכמה שזו כנראה הדרך הטובה ביותר להביא את הדמות למסך הגדול. המטרה הושגה ונתנה לז'אנר את אותה זריקת רענון ש"באטמן" נתן לו ב-1989 ו"איירון מן" נתן ב-2008. פעם בכמה זמן, מישהו צריך לתת סטירה עם הצד המעליב ולהעיר קהל שכבר רגיל מדי לתבנית מסוימת. אין אדם מתאים לכך מדדפול, ולו מכיוון שעבורו הסטירה היא רק משחק מקדים למשהו הרבה יותר גדול.

deadpool1-gallery-image_resize.jpg

פינגווין הזהב 2015

זו קלישאה לומר ש-2015 הייתה שנה לא פשוטה, אבל נדמה שהפעם, הקלישאה הזו מבוססת יותר מהרגיל. זה היה הזמן הכי טוב ללכת לקולנוע לשם בריחה קלה מהמציאות, שבעצמה מתנהלת כמו סרט אקשן גרוע, בתקווה לגלות עולמות חדשים ולטפח מודל לחיקוי לעתיד הנראה לעין.

רק שגם השנה, הסרטים היותר מדוברים היו ברובם המשכים לסדרות עתיקות שאף אחד לא צפה שימשכו קהל אחרי כל כך הרבה זמן (טוב, חוץ ממלחמת הכוכבים). האוסקר שייצג את יבול השנה שעברה ושחלק מהמועמדים בו הופצו בארץ רק השנה, התאפיין דווקא בבחירות איכותיות יחסית, של סרטים שלא הייתם מצפים שיאומצו בידי קהל מיינסטרימי. בינתיים, כמה מהיצירות היותר מסקרנות של 2015, לא הופצו בארץ מעבר להקרנות מיוחדות, מה שגרם לאנשים להחמיץ יציאות מוצלחות במיוחד. מסיבה זו, השנה השתדלתי למלא חסרים שנכפו עלי בידי המפיצים הישראלים ולצפות יותר בסרטים שלא זכו להפצה רצינית בארץ, או שהופצו רק בדיבוב לעברית (אהם, פינאטס).

אז הנה מגיע סיכום שנתי שמורכב מסרטים מוכרים, סרטים שבכלל הופקו ב-2014 וסרטים שהגיעה להם הרבה יותר חשיפה.

TuxedoPenguin

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

כמעט. כמעט צלחנו את השנה מבלי שהיה סרט שבאופן כואב, הרגשתי שזוכה ליחס חיובי במידה שאינה תואמת את המוצר הסופי. ל"מזלי", דצמבר הביא איתו את מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר. יש סיכוי שהייתה לי דעה קדומה כלפי הסרט, מאחר ואני לא חובב גדול של הטרילוגיה המקורית, אבל הייתי מקבל בשקט מצב בו לפחות מנסים להרחיב את היקום המוכר של הסדרה ולבנות ממנו משהו חדש. במקום זאת, הכוח מתעורר מבוסס כולו על רעיונות מהטרילוגיה הישנה ורק מחליף את שמות הדמויות. אפילו הטכנולוגיה לא התקדמה בשלושים השנים שחלפו על ציר הזמן. משגע אותי שאנשים מתייחסים לסרט כאל מה שציפו לראות ממלחמת הכוכבים, במקום לחוש שמזלזלים בהם ונותנים להם את אותו הדבר בדיוק, רק בתחפושת של סיפור חדש.

מצד שני, זה גם מה שלא הבנתי בפופולריות של הסרטים הקודמים. גם הם לא בדיוק שיא המקוריות והכוח מתעורר לפחות מכיל שחקנים ראשיים שמצדיקים את הבחירה בהם, למרות שמבזבזים אותם על מנת לתת זמן מסך לדמויות מוכרות. אז הוא חיקוי של עלילה נדושה, איך אנשים כל כך מרוצים ממנו?

העיצוב הטוב ביותר

אם בקטגוריות אחרות עוד היה מקום להתלבטות, הזוכה על העיצוב הטוב ביותר לקח את הפרס בעיניים עצומות. בזמן שהוא מנגן על גיטרה חשמלית. שיורה אש. והוא עומד על ערמה של רמקולים.

אם איכשהו לא זיהיתם, אני מתכוון למקס הזועם: כביש הזעם, סרט יפהפה מבחינה חזותית, אבל גם מגניב בטרוף מבחינה עיצובית. בין נופי המדבר והשקיעות והזריחות, מסתובבים אנשים שכל פרט בחייהם כאילו לקוח מפנטזיה של ילד שגדל בשנות השמונים. הכל כל כך מטאל, או כרום. המיתולוגיה של העולם הפוסט-אפוקליפטי נתפסת דרך מכוניות שהורכבו באופן עצמאי, מנהיג רשע שמערכת ההחייאה שלו גורמת לו להראות כמו יצור מהגהנום, מורדת בעלת צבעי קרב ויד רובוטית, "עורבים" שאפילו לא ברור מה הם, רק שזו אחת התמונות המרשימות בקולנוע השנה. וכמובן, האיש עם הגיטרה. עוד לפני שהסרט יצא, היה ברור שזו דמות שתיחרט בזכרון, אפילו שהוא לא אומר מילה אחת לאורך הסרט ולמעשה, נראה יותר כמו נטל על הרודפים שצריכים לנסוע מהר, אבל פשוט לא יכולים בלי הריפים הקורעים שלו. העובדה שבמאי בן שבעים הצליח להתחבר לילד הפנימי של כל כך הרבה צופים, היא או מדהימה, או מאוד מטרידה. בכל אופן, ברור מהו הסרט המעוצב בצורה הטובה ביותר של השנה.

שאר המועמדים: משחק החיקוי, קינגסמן – השירות החשאי, שנה קשוחה מאוד, האישה בזהב, ילד 44, אקס מאכינה, הקול בראש, קונג פיורי, Straight Outta Compton, להציל את מארק וואטני, חוקי הפשע, אנומליסה, הלובסטר, מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר, אני וארל וזאת שעומדת למות

האפקטים הטוב ביותר

אני מודה שאם כל מה שהייתי מסתכל עליו היה איכות האפקטים החזותיים, היה לי מאוד קשה לבחור מנצח. כל המועמדים, כולל סרטים שלא התלהבתי מהם, הראו מיומנות גבוהה במלאכת השילוב בין מציאות לבין פעלולים מיוחדים. על כן, בבחירת הזוכה, התחשבתי גם באמצעים שעמדו לרשות ההפקה. זה יפה מאוד לברוא דינוזאורים ענקיים, או קרבות חלל כשיש תקציב ענק, אבל מה שנעשה באקס מאכינה עם תקציב צנוע יחסית, ראוי לזכיה.

הטריק הוא לא לפזר אפקטים לכל אורך הסרט, אלא להתמקצע בסוג מסוים, זה שחיוני לעלילה. האופן בו פנים אנושיות מודבקות על גוף רובוטי, בזמן שהסיפור מתנהל על רקע השאלה מתי ניתן להגדיר מכונה כיצור חי, נתנו לאקס מאכינה את הכבוד, על חשבון סרטים שהלכו על כמות במקום איכות. כאמור, כל המועמדים טובים במלאכתם, אבל רק אחד נמנע מעומס והתרכז בליטוש מעט האפקטים שנחוצים לו.

שאר המועמדים: הנוקמים: עידן אולטרון, מקס הזועם: כביש הזעם, בחזרה למחר, עולם היורה, קונג פיורי, אנטמן, להציל את מארק וואטני, מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

הפסקול הטוב ביותר

אם הפרס היה מוענק רק לחלק מסוים בסרט, הפרק האחרון של "סיפורים פרועים" היה זוכה בו. שילוב מוזר בין שירים שמנבאים את המשך הסיפור, לבין המקום האחרון בו ציפיתי לשמוע את קולה של גלי עטרי.

עם זאת, בסרטים מלאים עסקינן והזוכה הוא Straight Outta Compton. אולי זה טיפה לא חכמה, כי הסרט עוסק באנשים ששינו את עולם המוזיקה, אבל צריך לדעת גם איך לשלב את השירים שלהם בצורה שתועיל לסיפור. הבמאי פ. גארי גריי ומפיקיו הגנגסטאים, נעזרו באוצר השירים של NWA ואגדות היפ הופ נוספות, על מנת לייצר חוויה נוסטלגית שזורקת בלי מאמץ לתקופה בה הסרט מתרחש. בין אם מדובר בשירים שחברי ההרכב שמעו בצעירותם, במה שהתנגן במסיבות מושחתות, או סצנת הקונצרט האפי בדטרויט, המוזיקה בסרט תמיד על הביט ונותנת את הטון הנכון.

שאר המועמדים: בירדמן, הולכת רחוק, סלמה, סיפורים פרועים, אקס מאכינה, הקול בראש, קונג פיורי, הנסיך הקטן, שם קוד מ.ל.א.ך, אני וארל וזאת שעומדת למות, קריד

הקומדיה הטובה ביותר

כש"המוסד הסגור" זכה בפרס (זה היה לפני שהכרתי אישית את היוצרים), הוא הראה שסרט לא צריך להיות ארוך בכדי להיות החוויה הקולנועית המבדרת של השנה. מעבר לכך שככה קל יותר לראות אותו שוב ושוב, כי הוא לא מצריך זמן רב, קצב שמותאם לאורך, מייצר טרוף מהסוג הטוב ביותר.

השנה, הגיעה הוכחה נוספת, לא מבתי הקולנוע, אלא מפרויקט שנתמך במימון המונים. קונג פיורי מכיל ב-31 דקותיו כל כך הרבה בדיחות ומודעות עצמית, שגרסה באורך מלא הייתה כנראה שוברת שיא בכמויות הצחוק פר אולם. היותו של הסרט השבדי זמין לצפיה חופשית ביוטיוב, עזרה לו להגיע לקהל בכל רחבי העולם ואף העניקה לו מעמד קאלט מהיר. אם העיצוב של "מקס הזועם: כביש הזעם" נראה כמו פנטזיה של ילד אייטיז, קונג פיורי נראה כמו התסריט שאותו ילד כתב. מוזיקת סינתיסייזר, האקר שיכול לפרוץ לכל דבר וקלישאות שלקוחות מכל סרט שוטרים מהתקופה, הם רק ההתחלה. כשמתברר במי קונג פיורי (כן, זה שם הדמות) נלחם, מיהם בני בריתו וכמה גרועות שורות המחץ שהוא אומר באופן טבעי, נדמה שהסרט נגמר מהר מדי ועם המון טעם לעוד.

שאר המועמדים: הקול בראש, מתויגת, המיניונים, אני לא מאמין אני רובוט?!, שם קוד מ.ל.א.ך, סנופי וצ'ארלי בראון: פינאטס הסרט

שחקנית המשנה הטובה ביותר

הקטגוריה שהכי מעצבנת אותי. לא בגלל המועמדות, אלא בגלל מספרן. כמעט בכל שנה, אני מתקשה למלא אפילו חמישיה של הופעות משנה ראויות מצד נשים וזה לא כי אין שחקניות מוכשרות בנמצא. הן פשוט לא מקבלות את התפקידים השווים. אם אישה נותנת הופעה זכורה, זה לרוב בתפקיד ראשי, בעוד תפקידי המשנה הם או גבריים, או כל כך זניחים שהם בקושי משפיעים על שאר הדמויות.

אז מתוך שלוש (שלוש!) הופעות שמצאתי ראויות למועמדות השנה, הזוכה היא טטיאנה מסלני על הופעתה בהאישה בזהב. זה לא סרט טוב במיוחד ומסלני היא בהחלט הדבר הכי מוצלח בו. מי שעוקב אחרי "אורפן בלאק", יודע עד כמה השחקנית הזו מוכשרת והיא מביאה מהכשרון הזה גם לתפקיד הגרסה הצעירה של הלן מירן. מסלני כל כך מוצלחת, שגם אחרי שזיהיתי את פניה, תהיתי אם יש סיכוי שהיא ילידת אוסטריה ופספסתי את זה. לאחר בדיקה, נזכרתי שהיא בכלל קנדית (עם שורשים מרחבי אירופה, כולל אוסטריה), מה שרק הופך את ההטמעות בדמות ליותר מרשימה. מסלני שולטת בשפה ובמבטא בצורה כה אמינה, שתהיתי למה הלן מירן לא לקחה ממנה שיעורים על מנת שתישמע יותר כמו אוסטרית אמיתית.

שאר המועמדות: דאנה איבגי – את לי לילה, ז'אנג הויוון – לחזור הביתה

שחקן המשנה הטוב ביותר

יש יתרון מסוים לשחקנים לא מוכרים כשהם מקבלים את התפקיד הקולנועי הבולט הראשון שלהם, כי הם לא נושאים עמם עבר שמעיב על ההווה. בגיל חמישים פלוס, גויס שחקן התאטרון הוותיק מארק ריילנס להופיע בסרטו של סטיבן ספילברג גשר המרגלים. ספילברג ידוע לשמצה בכך שהופעות בבימויו לא זוכות בפרסים (דניאל דיי לואיס ב"לינקולן" היה הראשון שזכה באוסקר על הופעה בסרט של ספילברג), אבל נראה שעם ריילנס, הוא פגע בעורק זהב.

רודולף אייבל, אם זה שמו האמיתי, הוא דמות מסתורית. כלפי חוץ, מהגר מזרח אירופי חלוש ומסכן שרק רוצה לצאת בשקט לצייר בפארק. במציאות, הוא נחשד בריגול לטובת הסובייטים בעיצומה של המלחמה הקרה ומוצג בתקשורת כאויב הציבור מספר אחת. ריילנס מראה ביעילות כיצד העניין לא מפריע לאייבל. הוא, עם הקרחת והכרס והשיניים התותבות, שפותח את הדלת בתחתונים וגופיה, לא מוטרד בכלל מההאשמות כנגדו. שואל שוב ושוב אם זה יעזור שיהיה מודאג, כאילו מדובר בהוראה מלמעלה. ככל הידוע לנו, אייבל היה מרגל רוסי שנולד באנגליה לאב גרמני וחי כאזרח אמריקאי. ריילנס, ככל הידוע לי, הוא שחקן בריטי, שנולד באנגליה, גדל באנגליה והופיע במשך שנים על הבמות באנגליה, לפני שזכה לפרסום בתור המרגל הסובייטי שנראה ומתנהג כמו החבר הפחות חכם בפרלמנט של שישי בצהרים.

שאר המועמדים: זאק גליפיאנאקיס – בירדמן, אדוארד נורטון – בירדמן, ריקרדו דארין – סיפורים פרועים, ג'וש ברולין – סיקאריו, ריצ'רד ג'נקינס – Bone Tomahawk, ג'ף דניאלס – סטיב ג'ובס, אר.ג'יי. סיילר – אני וארל וזאת שעומדת למות

השחקנית הראשית הטובה ביותר

נכון כתבתי שמה שמרשים במיוחד באקס מאכינה זה מה שעשו עם תקציב מוגבל? אז זה נכון גם לגבי הליהוק של אליסיה ויקנדר. מדברים עליה בתור כוכבת העתיד וזה אולי נכון, אבל יוצרי הסרט הצליחו לתפוס אותה כשהיא עוד אלמונית ולא רגילה לעבוד באנגלית ועדיין הוציאו ממנה את אחת ההופעות המרשימות של השנה.

ההשג של ויקנדר נובע מסימן השאלה סביב הדמות שלה. מה מכונה צריכה לעשות על מנת לשכנע מישהו שהיא בת אנוש? ויקנדר משחקת עם המידע הנתון רק לה לכל אורך הסרט. היא פגיעה ואומללה, מוחזקת בניגוד לרצונה, אבל בכלל לא מכירה את העולם שבחוץ. או שאולי היא מחושבת היטב ומשחקת בבני האדם על מנת שיפעלו כרצונה? ויקנדר מוכרת את חוסר הוודאות ומשכנעת, לפחות אותי, שהיא אנושית אפילו בתור רובוט.

שאר המועמדות: שרה סנוק – Predestination, גונג לי – לחזור הביתה, איימי פולר – הקול בראש, מיי ויטמן – מתויגת, קייט וינסלט – סטיב ג'ובס, אוליביה קוק – אני וארל וזאת שעומדת למות

השחקן הראשי הטוב ביותר

"אקס מאכינה" היה ממש קרוב להשיג זכיה שלישית כאן, על ההופעה של אוסקר אייזאק (אחד השחקנים הטובים בעולם מתחת לגיל ארבעים), לולא שחקן אחד, ותיק בהרבה, היה מלמד אותי מחדש עד כמה חזקה האשליה שניתן לצקת לתוך תפקיד, רק בעזרת שפת גוף.

סר איאן מק'קלן הוא לא טירון, עם יותר מחמישה עשורים מול מצלמות, לא מפתיע שהוא יכול לשחק את אותה הדמות בגילאים שונים. הדבר המפתיע הוא שבמר הולמס, מק'קלן מגלם את הבלש המפורסם בעולם בצורה שגרמה לי לשכוח בן כמה השחקן עצמו. אני יודע שהוא מבוגר, אבל לראות אותו הולך בקושי וממלמל בתור שרלוק בן ה-93, גרם לי לתהות האם הכל בסדר אצל מק'קלן. האם אחרי כל ההתקלויות בהוביטים ומוטאנטים, הגיע זמנו לפרוש לכוס תה חמה בדיור מוגן? רגע, עכשיו הוא מגלם את הולמס בן השישים והוא נראה רענן, מהלך זקוף ובמהירות, צמא לידע, בטוח בעצמו וביכולותיו. מי מהם הוא סר אלן האמיתי? ברכותי, הצלחת לגרום לי לשכוח שגילך האמיתי הוא באמצע בין שתי הגרסאות שאתה משחק.

שאר המועמדים: בראדלי קופר – צלף אמריקאי, מייקל קיטון – בירדמן, דיוויד אויילובו – סלמה, אוסקר אייזאק – אקס מאכינה, ג'ייק ג'ילנהול – ללא כפפות, ג'ייסון מיצ'ל Straight Outta Compton, טום הרדי – אגדת האחים קריי, מייקל פסבנדר – סטיב ג'ובס, קולין פארל – הלובסטר, קווין בייקון – Cop Car, תומס מאן – אני וארל וזאת שעומדת למות

התסריט הטוב ביותר

זה דבר אחד לכתוב סיפור קצר מוצלח. זה דבר אחר לכתוב שניים, או שלושה. זה בכלל מרשים כשאתה מצליח לעשות זאת שש פעמים מבלי לחזור על עצמך ומבלי להיעשות צפוי, או לדחוף בכוח את המוטיב המאחד בין כל הסיפורים.

כשדמיאן ציפרון כתב את התסריט לסיפורים פרועים, הוא כנראה החליט מראש לנסות גישה אחרת בכל פעם. עכשיו יש גיבור ברור, עכשיו דמות משמעותית שבכלל לא נראית על המסך, עכשיו כולם חלאות. יש בסרט נקודת מבט צינית על העולם, אולם לצד השוואת המין האנושי לחיות הסוואנה הטורפות אחת את השניה, התסריט מציע גם זוויות ראיה שונות, לא כולן שליליות, אבל אין אחת שלא גורמת לחשוב ולתהות אם אנחנו מכירים אנשים כאלה במציאות. ציפרון לקח דמויות אנושיות והכניס אותן לסיטואציה המחייבת הקצנה. אף אחד מהם לא חשב שככה היום שלו יגמר, אבל כולם שוקעים לתסבוכת בקצב אמין ובצורה שבאמת קשה לדעת איך היינו מגיבים לה במקומם.

שאר המועמדים: בירדמן, סלמה, לחזור הביתה, הקול בראש, קונג פיורי, ילדות פרא, סטיב ג'ובס

הבימוי הטוב ביותר

אני מעריך במאים שמחפשים אתגרים. כמובן, חשוב שהאתגר לא יבוא על חשבון תוכן ואווירה, אבל תמיד יש לי הערכה למי שלפחות מנסה. במקרה של בירדמן של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, הנסיון מוכתר בהצלחה עם מה שהוא אולי גימיק, אבל גימיק שמעט מאוד במאים יכולים לעשות בכזו הצלחה.

העלילה סובבת סביב ריגן תומסון והמצלמה סובבת סביב עולמו. לא הכל אמיתי, חלק חייב להיות בדמיון, אבל טריקים של עריכה ושיתוף פעולה עם אחד הצלמים הטובים בעולם (עמנואל לובצקי), הביאו לכך שהכל מתקיים באותו מישור. כמו הצגה, בה הסטים מוחלפים לעיני הקהל, המצלמה בבירדמן לא נחה ולא מאמינה בקאטים (אם כי, בהחלט יש בסרט עריכה מושקעת). איניאריטו מנצח על מופע של תצוגות משחק מרשימות, צילום שנראה כמו חלום ועריכה כה קפדנית, שהסרט לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריה, כי לא מספיק חברי אקדמיה קלטו שבכלל יש כאן עריכה. איניאריטו קפץ מדרגה בסרט הזה והראה שכשיש לו חזון, הוא מוכן ללכת איתו עד הסוף, מבלי לאבד שביב של מקצוענות.

שאר המועמדים: דמיאן ציפרון – סיפורים פרועים, ג'ורג' מילר – מקס הזועם: כביש הזעם, אלכס גארלנד – אקס מאכינה, פיט דוקטר ורוני דל כרמן – הקול בראש, מארק אוסבורן – הנסיך הקטן, פ. גארי גריי – Straight Outta Compton, ג'ון ואטס – Cop Car, אלפונסו גומז-רחון – אני וארל וזאת שעומדת למות

סרט השנה

קודם כל, המועמדים (עם קישורים לביקורות):

בירדמן

סיפורים פרועים

מקס הזועם: כביש הזעם

הקול בראש

סטיב ג'ובס

והזוכה הוא… סיפורים פרועים. קרוב לשנה שהסרט הזה לא יוצא לי מהראש. הוא לא מרגש כמו מקס הזועם והקול בראש, או בעל מבנה מיוחד כמו בירדמן וסטיב ג'ובס, אבל זה סרט שמבחינתי, אפשר להתחיל לצפות בו מכל נקודה אקראית במהלכו ועדיין להישאב פנימה. הפורמט של סיפורים קצרים הוא לרוב בעייתי, כי גם אם כולם נוצרו בידי אותו אדם, יש לרוב רק אחד או שניים טובים באמת והשאר, לא מגיעים לאותו רף. סיפורים פרועים מצליח, באורח נס כזה או אחר, לשמור על רמה לכל אורכו, מבלי שאף אחד מהחלקים שלו יראה כמו מילוי זמן מיותר, או כאילו היה רעיון טוב, אבל לא ניתן לו מספיק זמן להתפתח.

כל סיפור עשוי בסגנון קצת שונה, בין אם מדובר במותחן היצ'קוקי, טלנובלה, קומדיה שחורה, או מרדף הזוי, זה עובד. דמיאן ציפרון כתב תסריט ואז הלך וביים סרט לפי אותו תסריט והצליח לשמור על חזון מובן ולא נדחף, כאילו הצופה עצמו היה שותף להליך היצירה. אולי פספסתי כל מיני בדיחות והתייחסויות פוליטיות כי אני לא ארגנטינאי, אבל גם מהצד שלי של העולם, נהניתי מכל רגע.

RelatosSalvajes_cartel_jpg_resize

פינגווין הזהב 2014

הכל מתנקז לכאן. לאחר התלבטויות ושיקולים, בחרתי את מצטייני השנה שלי בשלל קטגוריות, לרבות סרט השנה. לפני שנתחיל בפרגונים, ניגש לקטילה המסורתית של סרט שבאמת אין לי מושג מה אנשים מתלהבים ממנו.

Copy of DSC08092_resize

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

לפעמים אני מעניק את התואר הזה לסרט שאינו גרוע בעיני, אבל אני מרגיש שהשבחים להם הוא זוכה, חסרי פרופורציות באופן צורם. כך היה בשנה שעברה, כשבחרתי את "כח משיכה", סרט טוב בסך הכל, להכי אוברייטד.

השנה, הדברים הרבה יותר פשוטים. יש כמה סרטים שמוערכים יתר על המידה בעיני, אבל אין אחד שבו ההתנגשות בין איכותו לבין השבחים להם הוא זוכה חדה, כמו במקרה של רכבת הקרח. כשראיתי את הסרט, חשבתי שהוא אמנם מטופש, משוחק בצורה מוגזמת ומלא חורים עלילתיים, אבל לפחות כיף לצחוק עליו. דמיינתי שיתייחסו אליו כמו אל סרט סוג ב' שמתכנסים לצפות בו בכדי להדגיש את הכשלים בעשייתו ולהנות על חשבונו. טעיתי בענק. מתברר שהרבה מאוד אנשים חושבים שמדובר בסרט טוב, אפילו אחד מהטובים של השנה. הם אוהבים את האקשן, את העיצוב, את ההופעה של טילדה סווינטון. אני מסכים, הדברים האלה אכן מוצלחים יחסית. אלא שהם שוליים למסר שנדחף בכח, גיבור מפוקפק שהסרט מציג כסוג של משיח, העדר מוחלט של הגיון (למה רכבת?!), סיפור עקבי בצורה כלשהי ואחד הטוויסטים היותר מטופשים שנתקלתי בהם מחוץ לסרט של מ. נייט שאמאלאן. השיא מבחינתי היה כשלא הצלחתי שלא לצחוק במה שאמור להיות הגילוי הדרמתי האפל אודות הגיבור. זה היה משפט כל כך מגוחך ולא קשור, שאני בהלם שמישהו הצליח לקחת את שאר הסרט ברצינות.

העיצוב הטוב ביותר

אני אוהב סרטים היסטוריים. כמה שיותר מדויק, יותר טוב. לא מפתיע, אם כן, שהשחזור התקופתי הוא אחת הסיבות שכל כך אהבתי את מר טרנר. אלה לא התלבושות והאיפור. זו השפה, המחוות הגופניות, חיתוך הדיבור, כל אלה מצטרפים לפריטים קטנים שהונחו בקפידה מול המצלמה כך שיהוו יצוג נאמן ככל הניתן לאנגליה של תחילת המאה ה-19. אלא שכל זה לא מספיק בכדי לזכות. מה שנתן את הדחיפה הנוספת לעבר זכיה בקטגוריה זו, הוא הבימוי שהציב את האנשים והפריטים בסצנות רבות כך שיראו כמו תמונה. יחד עם הקרדיט שמגיע לצלם דיק פופ על עבודה מופלאה, זה אחד משני הסרטים היחידים השנה שאני יכול בשיא הרצינות לומר שהוא נראה כמו תמונה בתערוכה (השני הוא "אידה" שמצולם בסגנון שונה לחלוטין).

מועמדים נוספים: הזאב מוול סטריט, היא, בתוך לואין דיוויס, מלון גרנד בודפשט, מליפסנט, הדרקון הראשון שלי 2, שומרי הגלקסיה, תאוריית האפס, בין כוכבים

האפקטים הטובים ביותר

תמיד יש לי את ההתלבטות בין סרטים בהם האפקטים נמצאים בכל פינה ויוצרים למעשה את העולם בו הוא מתרחש, לבין סרטים שהאפקטים משולבים בהם בכזו טבעיות, שאפילו לא שמים לב אליהם בשניה הראשונה. היא מאחד את שתי הגישות. כסרט עתידני, שאינו מתרחש בעתיד הרחוק, הוא מורכב משילוב של פריטים ורקעים מודרניים, יחד עם שיפורים קטנים שנותנים תחושה של הדור הבא. הפלא הטכנולוגי הגדול ביותר בסיפור, כלל אינו נראה בסרט, מאחר והוא חסר צורה מוחשית. עם זאת, הוא מיוצג בידי טכנולוגיות מתקדמות, אך מספיק דומות לימינו בכדי שנוכל להבין בקלות מה תפקידן. אותו דבר לגבי המבנים בסרט, הנשענים על גרסה משודרגת של ארכיטקטורה מודרנית. חלק גדול מהמבנים ברקע אינם אמיתיים, אלא הושתלו בסרט באופן דיגיטלי, אולם ההשתלבות שלהם כל כך טובה, שנדמה לעתים כאילו ספייק ג'ונז וצוות האפקטים שלו באמת בנו עיר שלמה מברזל ובטון.

מועמדים נוספים: רובוקופ, המבול, קפטן אמריקה – חייל החורף, גודזילה, אקס מן: העתיד שהיה, קצה המחר, כוכב הקופים: השחר, שומרי הגלקסיה, עיר החטאים: עלמה להרוג, הפשיטה 2, בין כוכבים

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

זו הייתה הבחירה הקלה ביותר השנה ולא רק לי. הפסקול המלווה את שומרי הגלקסיה הוא אחד האלבומים המצליחים ביותר של השנה, למרות שאין בו אף שיר מקורי. זו זליגה מעניינת של עלילת הסרט למציאות. בסרט, הקלטת עליה מופיעים אותם שירים, מלווה את פיטר קוויל מילדות והוא נוהג להאזין לה כשהוא לחוץ, או זקוק להפסקה. אנשים צפו בסרט, נהנו מהמוזיקה והלכו לקנות או להוריד את הגרסה הדיגיטלית של אותה קלטת בדיוק. תזמון נכון של עורכי הסרט והבמאי, הביאו לכך שהשירים מייצרים כמה מהרגעים הקומיים היותר טובים בו ומוסיפים לחוויה המהנה של צפיה באחד מסרטי המדע הבדיוני היותר קלילים שנוצרו.

מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות, היא, בתוך לואין דיוויס, סרט לגו, החבובות – מבוקשות!, ערבים רוקדים, פרנק, התבגרות, ויפלאש

הקומדיה הטובה ביותר

אני שמח שיצאו השנה מספיק קומדיות לא מונפשות בכדי שתהיה לי התלבטות אמיתית לגבי הזוכה. כשארצות הברית מספקת בעיקר שכפולים של קומדיות ג'אד אפטואו, שמחתי לראות שהסרט שהכי הצחיק אותי השנה, הגיע בכלל מהקצה הנגדי של העולם (אמירה מוזרה כשמדובר בגוף כדורי, אבל ניחא). ראיתי את חיים בצללים, קומדיית ערפדים ניו זילנדית, במסגרת פסטיבל אוטופיה. לצערי, הסרט לא זכה להפצה ארצית בישראל וזו אחת הסיבות שהוא הראשון שעולה לי בראש כשמבקשים ממני להמליץ על סרט מהשנה החולפת שלא הגיע לקולנוע. הסיבה השניה היא שהסרט הזה מאוד מאוד מצחיק.

תת-ז'אנר הקומדיות המוקומנטריות היה אמור להימאס בשלב הזה, אבל כשהוא משלב בין נימוס ניו זילנדי וסמטוחה מכוונת של מיתוסים על ערפדים, תחת השגחת היוצרים של "טיסת הקונקורד", התוצאה היא קומדיה פרוע שנשענת יותר על דמויות עמוקות, מאשר על סיטואציות קומיות. איפה שסרט אחר היה מתעכב על זה שמי נפגע ובטח כואב לו, או מתעכב במשל חצי סצנה בכדי להסביר בדיחה, חיים בצללים פשוט נע בקלילות בין רגעים של מבוכה והצלחה ומציג תמונה מעניינת של מספר דמויות שאינן מאפילות זו על זו ומגיבות באופן אמין לבעיות שלא יכולות לקרות למי שאינו ערפד במאה ה-21. זה היה יכול להיות כואב לצפיה, אבל בידיים הנכונות, מדובר בסרט שאני הכי מצטער שלא זכה ליותר חשיפה.

מועמדים נוספים: נברסקה, סרט לגו, החבובות – מבוקשות!, מר פיבודי ושרמן, אפס ביחסי אנוש, מיתה טובה, פרנק, שומרי הגלקסיה, 6 גיבורים

שחקן המשנה הטוב ביותר

2014 הייתה שנה דלילה למדי בהופעות משנה טובות והעובדה שכמעט כל המועמדים הם על סרטים שיצאו מחוץ לישראל עוד בשנה שעברה, רק מדגישה זאת (אם כי, חלק מהמועמדים אצלי על תפקיד ראשי, מוכרים כשחקני משנה במקומות שונים). עדיין, אין בכך להוריד מהבחירה במייקל פסבנדר לשחקן המשנה המצטיין, בזכות תפקידו ב-12 שנים של עבדות. קשה לעמוד בפני נבל מוצלח, כזה שעצם הזכרת שמו, יוצרת רעד גם בגבן של הדמויות וגם בגב הקהל. פסבנדר מגלם את אדווין אפס, בעל אחוזה המוציא את תסכולו וזעמו בעבדים באופן שגורם לבעלי עבדים אחרים להיראות ליברלים. אתם לא רוצים לפגוש אותו כשהוא כועס והיותו אדם פתטי בעיני השווים לו, רק גורם לו לפרוק יותר זעם על אלה שהוא רואה כנחותים ממנו. זה בדיוק הנבל שיהפוך את כל הסרט על פניו ויגרום לא להפוך מסיפור מצער לטרגדיה. עבדות היא דבר איום ונורא, אבל אנשים כמו אפס, כאשר משלבים בהם את המסירות של פסבנדר לתפקיד, גורמים לה להיראות כמו הגהנום.

מועמדים נוספים: סטייסי קיץ' (נברסקה), ג'ון גודמן (בתוך לואין דיוויס), לוקאס הדג'ס (תאוריית האפס)

שחקנית המשנה הטובה ביותר

כיף לגלות שחקנית שלא הייתי מודע לקיומה ולהתחיל לרצות לראות אותה בתפקידים נוספים, רק כדי להבין אם הטווח הנרחב שהפגינה בתפקיד אחד, הוא רק קצה הקרחון. האמת היא שראיתי בעבר את תמרה קלינגון, בסדרה "אדומות" ובסרט "ילדי CCCP", אבל ההופעה שלה באפס ביחסי אנוש היא זו שגרמה לי לטרוח ולברר מי זו השחקנית המוכשרת הזו. אירנה היא שלוש דמויות בתוך אישה אחת והן מהוות חריגה מעניינת מהריאליזם של שאר האנשים בסרט. היא טום-בוי מפתה, היא סהרורית וחסרת בטחון, היא קשוחה יותר מכל הגברים בצה"ל. אישה אחת, עוד לא בת 20, מגולמת בידי שחקנית המבוגרת ממנה ביותר מעשור, משפיעה על העלילה יותר מכל הבכירים והפקידים שלמעשה ברור מה התפקיד שלהם בבסיס. תמרה קלינגון אמינה בכל אחת מהפאזות של אירנה ויוצרת סימני שאלה שהסרט בכוונה לא עונה עליהם, אבל שווים התיחסות לא פחות מהעלילה של הדמויות הראשיות.

מועמדות נוספות: קארי מאליגן (בתוך לואין דיוויס), קארי קון (נעלמת), קים דיקנס (נעלמת), דליה מלכה בגר (גט – המשפט של ויויאן אמסלם)

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כמה שרשימת המועמדים על תפקידי משנה דלילה, קטגוריית השחקן הראשי צפופה במיוחד. עדיין, אני שלם לחלוטין עם הבחירה שלי. מי שעדיין מופתע לראות שמתייחסים לזאב רווח כאל שחקן רציני, שיפנה מיד לצפות במיתה טובה. רווח מגלם בסרט את יחזקאל, זקן שובב וצעיר ברוחו, אך גם איש משפחה דואג שרואה איך הזמן הולך ומדביק אותו ואת הסובבים אותו. העלילה מתרחשת ברובה בדיור מוגן ובחדרי אשפוז, אז דרוש שחקן מגוון במיוחד על מנת להוסיף רגעים של קומדיה לסרט כזה. באופן מפתיע, רווח הוא דווקא הסטרייט מן בסיפור והוא מאזן בצורה נפלאה את הכאוס המתגבש סביבו. הוא מנווט היטב בין שובבות לבין דרמתיות, כאשר הוא הופך באופן לא מתוכנן למנהיג חבורה של מלאכי מוות בהזמנה. המניירות המוגזמות של רווח מוכרות כבר עשרות שנים. מיתה טובה מוכיח שהוא יכול להיות גם אמין ומעודן.

מועמדים נוספים: חואקין פניקס (היא), ברוס דרן (נברסקה), מתיו מקונוהי (מועדון הלקוחות של דאלאס), אוסקר אייזק (בתוך לואין דיוויס), רייף פיינס (מלון גרנד בודפשט), תאופיק ברהום (ערבים רוקדים), רוברט גוסטפסון (הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם), כריסטוף ואלץ (תאוריית האפס), טום הארדי (לוק), ג'יי.קיי. סימונס (ויפלאש), ג'ייק ג'ילנהול (חיית הלילה), טימותי ספול (מר טרנר), ששון גבאי (גט – המשפט של ויויאן אמסלם), אלי גורנשטיין (גט – המשפט של ויויאן אמסלם), אדי רדמיין (התאוריה של הכל), ברנדן גליסון (הכומר)

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

יש במאים שפשוט יודעים לעבוד עם שחקנים. גם אם הליהוק של חלק מהגברים בסרט מעורר תהיות, לא נראה לי שמישהו יכחיש שרוזמונד פייק היא הליהוק הטוב ביותר של דיוויד פינצ'ר לנעלמת. מחמת ספוילרים, לא אפרט מה במשחק שלה כל כך טוב. רק אציין שבזכותה, הסרט מצליח להיות מפתיע ומרתק גם כשנדמה שהכל כבר ידוע. אם נותרו הפתעות, פייק אחראית להביא אותן אל המסך והיא עושה עבודה נפלאה. עם שחקנית מעט פחות מתאימה, הסרט פשוט לא היה עובד. פייק היא הימור שהתגלה כמוצלח במיוחד.

מועמדות נוספות: אמה תומפסון (להציל את מיסטר בנקס), דאנה איבגי (אפס ביחסי אנוש), מגי ג'ילנהול (פרנק), מיה ואסיקובסקה (מפות לכוכבים), דורותי אטקינסון (מר טרנר)

 

התסריט הטוב ביותר

יש לי רתיעה אינסטינקטיבית מסרט שמחלק את עצמו לפרקים. זה נראה יומרני ועם זאת, קלישאתי משהו. טליה לביא הראתה שהיא לא מפחדת להשתמש בגימיק השחוק וכתבה את אפס ביחסי אנוש כשלושה חלקים המתמזגים זה לתוך זה. כל חלק הוא סיפור עם התחלה, אמצע וסוג של סוף, כאשר דמויות ראשיות מסיפור אחר, הופכות למשניות, אך חיוניות לעלילה בחלק המוצג כעת. בנוסף לדרך בניית הסיפור החורגת מהמסגרת הרגילה, לביא השכילה להשתמש באבסורד הביורוקרטי שצה"ל כל כך מצטיין בו, כמניע לתסכולן של גיבורות הסרט. העגה והשגיאות הלשוניות שלא ניתן להתחמק מהן בכניסה לבסיס, מספקות כמה מהרגעים היותר משעשעים בתסריט, בעוד הם משתלבים בעדינות ראויה לציון (וזו הרי כל מטרת הפוסט) עם חוויות מצלקות שלא הייתי מאחל לאף אחד לעבור. ברגעים המעטים בהם שצה"ל לא מספיק מגוחך, טליה לביא פונה גם לגורמים חיצוניים, אולם משאירה את התחושה שזה יכול לקרות רק שם.

מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות (ג'ון רידלי), היא (ספייק ג'ונז), נברסקה (בוב נלסון), בתוך לואין דיוויס (איתן כהן, ג'ואל כהן), ערבים רוקדים (סייד קשוע), לוק (סטיבן נייט), נעלמת (ג'יליאן פלין), מר טרנר (מייק לי), גט – המשפט של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ, שלומי אלקבץ)

 

הבימוי הטוב ביותר

כשאתה מתפרסם בזכות קליפים וסרטים שמותחים את גבולות המציאות, רק מתבקש שמוזרות תהיה חלק אורגני מעבודתך. היא הוא סרט הרביעי של ספייק ג'ונז וכנראה המציאותי ביותר מבחינת התחושה. למרות שהסיפור מתרחש בעתיד, ג'ונז דואג לקצב המדמה את החיים האמיתיים, לפחות ברמת הסצנה. מאוד קשה ליצור סרט לא מטיפני שעוסק בשאלה מה הופך מישהו לאנושי, אבל ג'ונז הנחה את השחקנים להיות אנושיים ככל הניתן, עם כל הפגמים המתבקשים, בעוד המכונות הן אלה שנראות מושלמות. בעוד יש קפיצות בלתי נמנעות בזמן, אין תחושה שהסרט רץ להעביר איזה מסר, אלא הכל נעשה בדיוק בקצב הנכון. הסרט אפילו מסתיים בשניה הנכונה ולא גולש מעבר כפי שקורה ברוב הסרטים. ספייק ג'ונז כל כך טוב בלאתגר את תפיסת המציאות, שהוא אחד הבמאים היחידים שיכולים ליצור סרט שלם שבו מחשבים ובני אדם אמינים באותה מידה (ולא כעלבון) ואף אחד מהשחקנים לא משתלט לאחרים על הטריטוריה, או מקבל הכנה לא מספקת לסצנה. אני לא יודע איך הוא ג'ונז הצליח להביא את כל המעורבים בסרט, בין אם אלה השחקנים, המעצבים, הצלמים, העורכים, או יוצרי הפסקול, להיכנס לראש אחד, אבל התוצאה היא סינרגיה יוצאת דופן עליה מנצח במאי שגורם לזה להיראות די פשוט.

 

סרט השנה

כמו בשנה שעברה, יש שתי דרכים לגלות מהו סרט השנה שלי. האחת היא לקרוא את הפסקה הבאה. דרך נוספת היא להאזין לפרק סיכום השנה של שורה שניה באמצע, בו אני ותום מדרגים את הסרטים שהכי אהבנו השנה ומפרטים על כל אחד מהם. אתם מוזמנים גם לעיין בפוסט אותו הקדשתי לחמשת המועמדים.

אולי אני יותר פטריוט ממה שחשבתי, אבל זו שנה שניה ברציפות שהסרט שהכי עשה לי את השנה הוא סרט ישראלי. יש חוסר הסכמה מרתק בקרב אנשים שצפו באפס ביחסי אנוש. חלק רואים בו קומדיה קורעת מצחוק שמי ששרת אפילו שבוע אחד בצה"ל, יזדהה עם האבסורדיות שלה. אחרים רואים בסרט טרגדיה שנובעת מחוסר אכפתיות של המערכת ומכך שגם במקום הכי מאובטח בסביבה, אף אחד לא בטוח מחוויות קשות. אני אוהב להתייחס לסרט כשילוב של השניים. מאוד נהנתי ממנו בזמן הצפיה וצחקתי בכל רם פעמים רבות. מצד שני, היו רגעים שהחזירו אותי לתקופת השרות שלי שלמרבה המזל, הופסקה לפני שאבדתי לחלוטין תקווה לצאת נורמלי מהחוויה.

אם בשנה שעברה זכה "מי מפחד מהזאב הרע", סרט שכוחו בניתוק מהיומיום ובקיצוניותן של הדמויות, אפס ביחסי אנוש מצליח מהסיבה ההפוכה. הוא מעורר הזדהות עד כאב, גם כאשר קורים בו דברים לא מציאותיים, זה עדיין נראה יותר כמו זכרון מודחק מאשר המצאה. טליה לביא אמנם זכתה ממני לציון לשבח כתסריטאית, אולם אין לשכוח את הכשרון שהפגינה בבימוי הסרט. פרטים קטנים, חלקם מכוונים וחלקם צרוף מקרים ממוזל, הפכו רבות מהסצנות לבלתי נשכחות בזכות תזמון מעולה. השחקניות, גם אם לא כולן אחידות ברמתן, מבינות היטב את התפקידים עליהן לבצע וברור שהן שואבות לתוכן גם חוויות מהחיים ולא רק מהתסריט, אפילו לא מהצבא. כשהסרט יצא, הייתה תהיה האם יהיה מובן בכלל למי שלא שרת בצה"ל ואינו דובר עברית. התשובה, על פי עדויות מחו"ל, היא שכן, אפס ביחסי אנוש, עד כמה שהוא מתרחש סביב חיילות בצה"ל, מונע על מסר אוניברסלי של תסכול, חוסר סיפוק בחיים וגם חברות שמשנה הכל לטוב ולרע.

פוסטר אפס ביחסי אנוש_resize

המועמדים לפינגווין הזהב 2014

עוד מעט יעלה פרק סיכום השנה של הפודקאסט שורה שניה באמצע ואחריו, פוסט בו אני בוחר את מצטייני השנה שלי בקטגוריות שונות – פינגווין הזהב.

רגע לפני כן, חשיפה של חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר. אם אתם רוצים לגלות אותם ואת הדרוג שלהם דרך הפודקאסט, הפסיקו לקרוא כעת. אם אתם מעדיפים חפירה קטנה בכתב, רגע לפני החפירה הגדולה, הנה הם, בסדר אלפביתי:

אפס ביחסי אנוש

זה יותר מסרט על צבא, זה סרט על קיום לא מספק, על ציפיות לא ממומשות, על מסגרת שנכפית על האנשים הלא מתאימים. הסיבה שיש לסרט הביכורים של טליה לביא אפיל בינלאומי, היא שגם אם השפה וחוסר ההגיון צה"ליים למהדרין, תסכול הוא תחושה אנושית בסיסית. אפס ביחסי אנוש הוא קומדיה עצובה שמפלגת את הקהל בין מי שלא מפסיק לצחוק לבין מי שמנסה שלא לבדוק מרוב הזדהות עם חוסר התועלת הצבאית ושמחת החיים ההולכת ומתרוקנת מנשים צעירות שממש לא רוצות, או צריכות, לבזבז את זמנן בעבודה משרדית מטמטמת. מי ששרת אפילו יום אחד בצה"ל, יודע כמה המוסד הזה מבולגן ומתסכל. אפס ביחסי אנוש קולט זאת בצורה מצוינת וגם ברגעים הפחות הגיוניים שלו, מצליח לתפוס כל כך נכון את המציאות.

large_Zero_Motivation_web_3

בתוך לואין דיוויס

אפרופו תסכול, אין מי שמתמחים יותר בלתסכל את הצופה ועדיין לגרום לו להנות, מאשר האחים כהן. הדרמה-קומדיה המוזיקלית עוסקת בדבר אחד שבוודאות לא השתנה בחמישים השנים האחרונות: מאוד קשה להתפרנס מאמנות. הסרט מציג את ההתלבטות של מוזיקאי לא מוכר בין להתמסחר ולקוות לפרנסה טובה, לבין להישאר נאמן לאמנות שלו, גם אם היא לא כזו מי יודע מה. פסקול יפה, צילום מהמם ומשחק טוב של כל המשתתפים, מביא את התחכום הכהני לטריטוריה חדשה ושובת לב מרוב שהיא מסרבת ללכת עם הזרם. בתוך לואין דיוויס חורג מחוקי העלילה הרגילים, אבל עדיין מעביר את סיפורה של הדמות הראשית באופן מושלם.

Inside-Llewyn-Davis-10_resize

היא

מדע בדיוני לא חייב להיות מנקר עיניים. הוא יכול להיות פשוט, רגוע ולהתבסס על רגש יותר מאשר על אינטלקט או על פיצוצים מרהיבים. היא לוקח רעיון לא מסובך מבחינה עלילתית, אבל מותח אותו לדיון מרתק בנושא מה זה בכלל להיות אנושי. באיזו נקודה מכונה דומה מדי לבני אדם והאם מה שאותו אדם מרגיש כלפיה, הוא בכלל אמיתי, או תגובה אוטומטית לקוד שהמתכנתים הצליחו לפצח? ספייק ג'ונז לקח את חואקין פניקס, אחד השחקנים הטובים בעולם והציב אותו בסיטואציה בה הוא נדרש להביע בשפת גופו רגשות בשביל שתי דמויות, אחת מהן מופיעה רק בקולה. העתיד הלא מופרך שמוצג בסרט, כל כך קרוב למסלול אליו המציאות מובילה, שעוד יקראו לו נבואי בלי שמץ של אירוניה.

Her 2_resize

מר טרנר

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם סרטיו של מייק לי. כשהוא יוצר דרמה עכשווית, עם המון אלתורים של שחקנים ומעט מאוד עלילה, אני לא אוהב את זה. אני מרגיש כאילו קבלתי מוצר לא שלם ולאף אחד לא היה את האומץ להעיר לבמאי על כך. לעומת זאת, כשמייק לי יוצר סרט היסטורי, הוא משקיע בכל פרט קטן. החל מהשפה ועד למיקומם של גרגרי אבק בפינת החדר. מר טרנר הוא סיפור חיים של אדם שכבר הספיק להתפרסם לפני שהסרט התחיל, אבל עוד יש הרבה מה לחקור אודות דמותו ויחסיו עם האנשים האחרים בחייו. טימותי ספול לא מקבל הרבה תפקידים גדולים, אבל כשכן, הוא עושה איתם דברים נפלאים. עם צילום שהופך שוטים רבים ליצירות אמנות בפני עצמם, מייק לי עלה על שילוב מנצח של משחק, סיפור אנושי, יכולות טכניות ודקדוק מדהים בפרטים.

mr turner_resize

נעלמת

כנראה הסרט הכי מעורר מחלוקת ברשימה. דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים האהובים עלי ורמת השליטה שלו במותחן המשובח הזה, היא תזכורת למה אני תמיד מתרגש לקראת סרט חדש שלו (גם אם לפעמים יוצא איזה בנג'מין באטן). בן אפלק נראה כמו ליהוק מוזר לתפקיד הראשי, אבל כשנכנסים לראש של הסרט, הוא מוצדק לחלוטין. רוזמונד פייק בכלל מרשימה והסיפור עצמו, עדיף שלא לפרט יותר מדי כדי לא להרוס. אמרו שהסרט מיזוגיני, מתאמץ, לא אמין, נעזר באמצעים זולים על מנת למכור סיפור. לא אתווכח עם שטוען זאת, כי אני בהחלט מבין מה מוביל לטענות אלה. מצד שני, אני חושב שנעלמת הוא חכם, מותח, משוחק היטב, מבוים במצוינות ומפתיע בדיוק במידה הנכונה.

gone girl_resize

פינגווין הזהב 2013

שבוע לתוך שנת 2014, הנה מגיע הפוסט המסכם של השנה שנותרה מאחור. שנה שמכילה כמה הפתעות גדולות לטובה, לצד אכזבות, במיוחד בגזרת סרטי הקיץ. רשימת המועמדים מגוונת ומכילה מערבונים, סרטי אקשן, קומדיות שחורות, סיפורים אמיתיים, מחזה של שייקספיר בעיבוד מודרני ומה לכל הרוחות שלא היה אפסטרים קולור. אני הולך לחפור לא מעט בפוסט הזה (כרגיל), אז בואו נתחיל.

לרשימת המועמדים המלאה

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

אני בדרך כלל מקדיש את החלק הזה של ה"טקס" לסרט שלא אהבתי, אבל זכה משום מה להצלחה ביקורתית לא מובנת לי. היו מספר סרטים שמתאימים לקריטריון הזה, כולל "לינקולן", "אהבה" ו"כחול הוא הצבע החם ביותר", אולם התואר מוענק השנה לסרט שגם אני חושב שהוא טוב. הוא פשוט לא כזה טוב.

כח משיכה אכן מדהים מבחינה טכנית. האפקטים מרשימים, עריכת הסאונד מדויקת, הבימוי שווה מועמדות, התלת-מימד מוצדק ומומלץ והמתח לא פוסק. מצד שני, הסיפור נדוש, סנדרה בולוק מעולם לא הייתה שחקנית טובה בעיני ועם כל הנסיון להיות מדוייקים מדעית, הסרט מכיל לא מעט צרופי מקרים שקשה להאמין שיקרו בתוך פרק זמן כה קצר. כל זה, כנראה, לא היה מפריע לי אם הדמות הראשית הייתה כתובה טוב יותר. דוקטור ראיין סטון נעה בין היסטריה לבין יותר היסטריה וגם כשהיא מבינה מה עליה לעשות, היא צריכה את מפקד המשימה שיסביר לה וירגיע אותה. בתור דמות נשית עצמאית, היא תלויה באופן מוחלט בהדרכה של גבר וכשמשהו משתבש, הוא משתבש במלוא העוצמה, ללא שמץ של עידון. כח משיכה הוא אחלה סרט לקולנוע, אבל אני לא חושב שהוא אחד הסרטים הגדולים של השנה, כפי שמבקרים וצופים רבים מגדירים אותו. הבמאי אלפונסו קוארון והצלם עמנואל לובצקי הם צמד שתמיד כיף לראות אילו אתגרים יציבו זה לזה, אבל כסרט שלם, כח משיכה לוקה בחסר בכל הנוגע לדמות שממלאת את המסך רוב הזמן.

העיצוב הטוב ביותר

ההתלבטות הייתה אמורה להיות בין שני סרטים שמבטאים את הסוריאליזם במלוא הדרו. "צל הימים" הוא חגיגה של משחקי מילים שכלא דובר צרפתית, לפחות חצי מהם עברו לי מעל הראש, מה שלא הפריע לסרט להיות מרהיב לצפיה. "כנס העתידנים" יוצר ניגוד בין עולם אמיתי אפור ורציני, לבין עולם מצויר מופרע שלא מפסיק להשתנות. שני הסרטים עשו עבודה טובה בבריאת עולם דמיוני המשתלב בשלנו, אולם הפרס הולך לסרט שבכלל לא מנסה להמציא דברים.

חלום אמריקאי הוא סרט תקופתי שמתרחש בסך הכל שלושה עשורים וחצי בעבר. לא נדרשה בניית ארמונות ושכונות עוני מאפס, או קרינולינות ושריוני מתכת מסורבלים. כל מה שמעצבי הסרט עשו, היה להביט בתמונות משפחתיות ישנות ולראות כמה מגוחכים אנשים נראו ב-1978. החולצות הפתוחות לגברים, המחשופים העמוקים מדי לנשים, השרשראות, הסלסול והשיזוף הלא טבעיים, רק הראש של בראדלי קופר הוא עבודה לצוות שלם של מאפרים ומעצבים. בסרט שמתמקד בהונאה, כל הדמויות מרמות במראה החיצוני. בין אם זה איפור כבד שמסתיר קמטים, או סידור השיער כך שיסתיר קרחת טבעית. המסר של הסרט, לפיו השקר הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, מועבר מהשניה הראשונה, בה כריסטיאן בייל דואג להלוואה וחסכון ומתגבר עם כל דמות שנוספת לסיפור. חלום אמריקאי לא מביט בנוסטלגיה על שנות השבעים ולא מנסה לייפות את עידן הדיסקו. הוא רואה בהן תקופה דלה ומכוערת ביחס להיום ומוצא יופי דווקא במבנים ישנים יותר השומרים על יופיים גם כאשר הם זקוקים לשיפוץ מיידי. החיבה של דיוויד או. ראסל לדמויות לא יפות, מגיעה כאן לשיא ונשאר רק לתהות האם במאים אחרים ילכו בדרכו ויכערו שחקנים יפים על מנת להוציא מהם דמות מציאותית יותר.

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

זה קצת לא חכמה, אבל אם יש במאי שמתמחה בהתאמת פסקול לסצנה, זה קוונטין טרנטינו. "להרוג את ביל" זכה בפרס הזה לפני תשע שנים וכעת מצטרף אליו ג'אנגו ללא מעצורים. טרנטינו הושפע עמוקות מסרג'יו לאונה לכל אורך הקריירה שלו, אז מובן מאליו שכאשר יביים מערבון, ישלב בו מוזיקה של אניו מוריקונה, האחראי לנעימות המפורסמות מטרילוגיית האיש ללא שם. מאחר ושם הדמות הראשית לקוח גם הוא מסדרת מערבונים, טרנטינו שלב בפסקול גם את שיר הנושא של ג'אנגו המקורי. עדיין, את הפרס הוא מקבל לא על הדגשת ההשראה ליצירת הסרט עצמו, אלא על המגע האישי שהוסיף לו.

בניגוד להרבה סרטים שמתרחשים במקום ובתקופה, ג'אנגו ללא מעצורים מעביר היטב תחושה של שהיה בדרום ארצות הברית באמצע המאה ה-19. הוא עושה זאת בעזרת שירים מקוריים שנכתבו בהשראת שירי העבדים (Freedom מדמה ברקע רעש של כלי עבודה המכים לפי קצב) ושירים ותיקים שעוסקים בחופש (Ain't no Grave של ג'וני קאש, המשלב רעש שלשלאות כחלק מהמנגינה). בנוסף, כדי להזכיר את השפעת הבלאקספלויטיישן על יצירת הדמות הראשית, נשמעים שירי היפ הופ ופאנק המזכירים כי גיבור הסרט הוא בכל זאת אדם שחור וזה סיפור ההפיכה שלו מעבד לאדם חופשי. מוזיקה שקיומה התאפשר בעקבות שחרור העבדים, אותה שרים אפרו-אמריקאים עשירים כמו RZA, ג'ון לג'נד וריק רוס, לצד ג'יימס בראון וטופאק זכרם לברכה, משמשת כלי עזר לסיפור. היא לא משתלטת או נאבקת בתמונות, אלא משתפת איתן פעולה ומעצימה אותן, בדיוק מה שפסקול של סרט אמור לעשות.

האפקטים הטובים ביותר

זו אמורה להיות הבחירה הקלה ביותר. אין אדם שראה את כח משיכה ולא התלהב מהאפקטים המדהימים שבו. האופן בו שחקנים אשר צולמו באולפן שולבו בסביבה מדומה לחלוטין של החלל החיצון, תוך שימוש באשליה של העדר כבידה ואנימציית מחשב אמינה להפליא. כח משיכה הוא אכן יצירת מופת בכל הנוגע לאפקטים. אז למה השם שלו לא מודגש כמו אצל שאר הזוכים?

כי את הפרס החלטתי להעניק, לאחר התלבטות רבה, לאיש הפלדה. האינטרנט גדוש ויכוחים על כל פרט ופרט בסרט. נראה שקשה למצוא אדם שלא שנא אותו או חושב שמדובר באחד הסרטים הטובים של השנה. אז קודם כל, נעים מאוד. חוץ מזה, כל האפקטים המדהימים שציינתי שקיימים בכח משיכה, נמצאים גם באיש הפלדה, אבל הם משרתים מטרה הפוכה. הם לא נועדו ליצור אשליה של שהיה אמיתית בחלל, אלא להגביר את עוצמתו האפית של כל שוט שני בסרט. זה סרט שבאמת חשב לעצמו איך לגרום לסופרמן להראות סופר, בלי שיסתובב כל הזמן עם פיג'מה חייזרית וגלימה. ההרס הסביבתי באיש הפלדה, הוא מהגדולים שנראו בקולנוע. מתחרה רק בפסיפיק רים (שגם ראוי לציון לטובה) ובסרטים של רולנד אמריך. אפשר לומר הרבה דברים רעים על הבימוי של זאק סניידר, אבל ברגעים אפיים הוא מבין. כשסופרמן עף באיש הפלדה, זה באמת נראה כאילו הוא עף. כשהוא בחלל, הוא נראה בחלל בלי צורך במשקפי תלת-מימד. החלליות נראות כאילו הן מכילות טכנולוגיה חייזרית אמיתית וכשמשהו נהרס, בין אם זו תחנת דלק, או בלוק בניינים, הוא נהרס בדייקנות, עד לרינדור האחרון. מסיבה כזו או אחרת, איש הפלדה לא העפיל לרשימת הסרטים שיכולים להיות מועמדים לאוסקר על האפקטים. בזמן שהצוות שאחראי לאפקטים של כח משיכה יעלה לקבל את הפרס מטעם האקדמיה, אני אזכור היטב שאיש הפלדה עשה את זה לא פחות טוב, רק בסרט הרבה פחות מוערך.

הקומדיה הטובה ביותר

מכל הקטגוריות השנה, דווקא זו הייתה הצמודה ביותר. מתוך שבעה מועמדים, שלושה היו בשלב מסוים על סף זכיה, אבל בסוף נבחר רק אחד מהם. בעוד סוף העולם ומי מפחד מהזאב הרע מכילים הרבה רגע קומיים נפלאים, בית ספר למפלצות הוא הסרט שבנוי כקומדיה ללא ערך מוסף ועושה זאת בצורה האופטימלית. אין בסרט אף דמות שאינו ממלאת תפקיד במארג הקומדיה ומייצרת בדיחה, אפילו אם היא אמורה להיות רצינית לגמרי. קלישאות הקולג' מנוצלות היטב לבדיחות רקע, בעוד הכתיבה השנונה ממלאת את מרכז הבמה. את היחסים המשעשעים בין מייק וסאליבן ראינו במפלצות בע"מ, אחת הקומדיות החביבות עלי מהעשור שעבר, אבל הם זוכים כאן לשדרוג כאשר השניים מתחילים כיריבים המייצגים גישות שונות לחלוטין בדרך להצלחה. בטייק חצי מכוון על נקמת היורמים, החלוקה לאחוות של חנונים וספורטאים מייצרת מתח אותו בחרו היוצרים, בצדק, לתרגם ליריבות קומית מהסוג הישן, כמו סרטון של לוני טונס. תוספת של אחוות שעצם קיומן הוא רגע קומי, כמו אחוות הגותיות, הופך את הסרט הצבעוני והגדוש בפרטים, למסע מבדר בעולם שבו כל פרט קטן, עשוי להיות חשוב להמשך העלילה, או לפחות להפקת אחד הרגעים הקומיים של השנה.

שחקן המשנה הטוב ביותר

תמיד נחמד לגלות כשרונות חדשים בסרטים ישראלים. אפילו שאני לא חושב שהוא הסרט הישראלי הטוב של השנה, בית לחם יזכר אצלי תמיד בתור הסרט בזכותו נחשפתי להייתאם עומרי בתפקיד בדאווי. אין הרבה נבלים אמיתיים בזירה המקומית, מה שהופך את הדמות לעוד יותר בולטת לטובה. בדאווי לא הופך לגורם משמעותי בעלילה עד לשלב מאוחר יחסית, אבל הבניה שלו לקראת אותו רגע, היא מצוינת. הוא פרחח שנפל לידיו הרבה יותר כח ממה שמישהו היה רוצה שיקבל. הישראלים רוצים להוריד אותו כי הוא טרוריסט. הפלסטינים שונאים אותו בגלל מוצאו. מה שנשאר לבדאווי כדי להישאר בעמדת כח, זה להיות האיש הכי רע בסביבה והייתאם עומרי נהדר בתפקיד הזה. הוא מצליח לעורר חיבה כשהוא עצבני ולהיות מאיים כשהוא מדבר ברוגע. כמו מאפיונר קלאסי, בדאווי של עומרי הוא דמות שעצם הנוכחות שלה, מעידה שמישהו עשה צעד לא נכון. אם אתה נתקל בפרצוף שגורם לך לקלל מיד את ההחלטה שלך לצאת היום מהבית, זה סימן שבחרו בדיוק את השחקן הנכון לתפקיד.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

בכל שנה יש לי התלבטות האם לעשות הפרדה בין גברים לנשים בקטגוריות המשחק או לאחד את המינים. ההתלבטות נובעת מכך שאין הפרדה בשום קטגוריה אחרת ומשחק הוא משחק, בלי קשר להרכב הכרומוזומים של המבצע. אלא שאז אני רואה כמה מועמדים יש בקטגוריית שחקן המשנה, לעומת מיעוט המועמדות בקטגוריה הנשית המקבילה ומבין שראוי להפריד כדי שאנשים ישימו לב לכל שם ברשימה הקצרה. כל ארבע המועמדות השנה ראויות, במיוחד לאור זאת שרובן השתתפו בסרטים שלא אהבתי ועדיין, גרמו לי להעריך אותן יותר מאשר את היצירה עצמה.

הזוכה היא ג'ניפר לורנס, על משחקה בחלום אמריקאי. זה לא סוד שהיא שחקנית טובה, אבל לראות את חלום אמריקאי חודש אחרי משחקי הרעב, מבהיר עד כמה מגוון הדמויות שהיא מסוגלת לגלם הוא רחב. אם קטניס אברדין היא נערה כריזמתית ורצינית שמעדיפה להיות שקטה ויעילה במקום למשוך תשומת לב מיותרת, רוזלין רוזנפלד היא מהות תשומת הלב המיותרת. לא ברור עד כמה היא מנסה לפגוע באחרים (היא בהחלט אוהבת לאיים) ועד כמה היא פשוט טיפשה מכדי להבין את הנזק לא היא גורמת. מה שבטוח הוא שעם זמן מסך מועט יחסית, כל רגע של רוזלין על המסך הוא סימן לצרות. ג'ניפר לורנס, מקסימה ומודעת לעצמה ככל שתהיה במציאות, מגלמת בחלום אמריקאי את האדם הכי דוחה, הכי וולגרי והכי אנוכי שמסוגל להראות טוב בשמלת ערב. כמו מליסה לאו ב"פייטר", דיוויד או. ראסל מרשה ללורנס להתפרע עם הדמות ולהיות האחרונה שהיינו רוצים לפגוש במציאות, אבל היא כתובה ומשוחקת כל כך טוב, שאי אפשר שלא להבין מאיפה כל הכאב והכעס מגיעים. האם היא פרחה סתומה, או הנוכלת הגדולה מכולם? בזכות ג'ניפר לורנס, התשובה נותרת בגדר תעלומה.

השחקן הראשי הטוב ביותר

אפרופו אנשים שממש לא צריכים אותי כדי שמישהו ידע שהם שחקנים טובים, ההופעה שלטום הנקס בקפטן פיליפס הזכירה לי עד כמה הוא מומחה בלמלא זמן מסך. האדם עליו מבוססת הדמות שנוי במחלוקת בשל התעלמות כביכול מהוראות בטיחות והסתבכות מיותרת שהביאה לסיכון חיים. הסרט קפטן פיליפס מעדיף לקחת עמדה לפיה הוא עשה כמיטב יכולתו והטעויות שעשה, היו טעויות אנושיות שכל אחד היה מסוגל לעשות. הוא לא בדיוק גיבור, אבל הוא בעל תושיה וכישורי השרדות שמזכירים את אלה שהנקס הפגין בלהתחיל מחדש. בדומה לרוברט רדפורד בהכל אבוד, קפטן פיליפס מאלתר מתוך ידע אמיתי ולא מתוך צרופי מקרים. טום הנקס נראה כמו אדם בעל נסיון תאורטי בהתמודדות מול פיראטים, אבל כמו אדם אמיתי לחלוטין כאשר נדרשת ממנו התמודדות עם מבחן שסוחט ממנו את כל הכוחות הפיזיים והנפשיים.

יש רגע אחד, ממש בסוף הסרט, בו הנקס לא סתם משחק דמות טובה, אלא משכיח לחלוטין שמדובר במשחק. בלי להרוס, כי זה באמת משהו שמומלץ לראות ללא הכנה, התגובה שלו הייתה כל כך אמינה שחלק מהאנשים על הסט לא היו בטוחים אם הוא עדיין מגלם דמות, או חווה רגע שכזה בעצמו. טום הנקס מוכר כבר שנים כאחד השחקנים האיכותיים והמקצוענים של דורו וקפטן פיליפס הוא תזכורת מעולה איך הגיע למעמד הזה.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

אין לי הרבה דברים טובים לומר על אהבה, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו זה הופעה מדהימה של עמנואל ריבה. השחקנית הוותיקה נדרשת להודות בכך שהיא זקנה ולגלם אישה במצב שעלול לקרות גם לה בכל יום. הוא עלול לקרות לכל מי שיחיה מספיק זמן וריבה כנראה עשתה תחקיר מעמיק לפני הצילומים, כי יש רגעים בהם נדמה שאפילו העיניים שלה לא שם. בלי הרבה דיבורים ותנועה, ריבה שוברת את הלב לכל מי שרואה אותה, פשוט מתוך הבנה איך אדם שלם יכול להתכנס בפתאומיות לגוף מנותק מהסביבה.

שקלתי להעניק את הפרס לקייט בלנשט על הופעתה ביסמין הכחולה. גם היא מגלמת דמות מנותקת מהמציאות, אבל בעוד בלנשט מקבל הנחה של דיאלוגים אמיתיים רוב הזמן, עמנואל ריבה מעבירה כמעט סרט שלם בלהיות מבלי להיות. כל תא בגוף שלה משחק את התפקיד ומכאיב לצופה לא פחות משכואב לדמויות סביבה.

התסריט הטוב ביותר

אחת הבעיות הקשות של סרטים ישראלים, היא הנסיון לחקות קולנוע מחו"ל. ספציפית, כאשר תסריטאי דובר עברית גדל על סרטים הוליוודיים, משפטים מסוימים שנשמעים הגיוניים בראשו, הופכים למסורבלים ומביכים כאשר הם מוצגים בפני המצלמה.

אהרון קשלס ונבות פפושדו הצליחו להימנע מהמבוכה הזו. מי מפחד מהזאב הרע נראה כמו סרט שנועד להפצה מחוץ לישראל, אבל מתוך הבנה שאם לא מתאמצים יותר מדי, דמויות יכולות להישמע טוב בכל שפה. הסיפור ממוקד ומציג את הדמויות לפי המאפיינים החשובים לעלילה. הקשוח טוב הלב, הפסיכופת בפוטנציה, הנקמן חסר הרחמים והאיש שנקלע למקום במקרה ומיד החליט שהוא יכול לעשות את זה טוב יותר. סרט שמתחיל באלימות בכדי לקבוע את הרף להמשך, לא צריך להתנצל בפני אף אחד. מי מפחד מהזאב הרע מתחמק ממשפטים שנשמעים לא טבעיים ומקווי עלילה מיותרים. הוא לא צריך להוסיף עוד סצנה כדי ללמד משהו נוסף על הדמות, כל המידע הנחוץ ממוקד במינימום אתרים ובשילוב נפלא של משפטי מחץ לא מכוונים ואווירה שלא פוסקת. הסיפור פשוט, אבל משאיר המון פתח לפרשנויות. במינימליזם החלקי שלו, הסרט נותן את כל מה שצריך בשביל להבין מי נגד מי ולמה שיהיה אכפת לנו מזה ולא מאבד פוקוס.

הבימוי הטוב ביותר

יובל אדלר עשה דבר דומה בבית לחם, אבל קתרין ביגלו הראתה בכוננות עם שחר איך מביימים מרדף אחד מבוקש בצורה אמינה ומותחת, אפילו שיודעים איך הסיפור נגמר. כוננות עם שחר הוא לא רק המערכה האחרונה שלו, אבל היא צריכה לשמש את כל מי שאי פעם תהה למה סצנות שמחקות את המציאות אפקטיביות יותר מכאלה שנעזרות במיטב טכניקות העריכה והאפקטים ליצירת גרסה נוחה יותר של הסיפור. הסרט מתחיל עם אגרוף לבטן ואז מתחיל לרכך. הוא יוצר אצל הצופים תגובה רגשית חזקה על ההתחלה וממשיך לסובב סכין מלובן סביב הפצע. עם כל סיבוב, הפצע קרוב יותר לסגירה, אבל המחיר הוא כאב חד המקרב אל סף יאוש.

ככה מתנהלים חייה של מיה, הדמות הראשית בסרט שעסוקה בהסתרת הרגשות לא פחות משהיא עסוקה בלהיות מקצוענית וקרה. קתרין ביגלו מאמצת את אותה גישה לבימוי הסרט. היא שומרת על חזות רצינית ומקצועית של מי שרק מראה איך דברים קרו, בלי לנקוט צד, אבל בו זמנית מזינה את הרגש שיודע איך הוא רוצה שהסיפור יסתיים. המערכה האחרונה, כאמור, שנוספה באיחור כתגובה לארועים אמיתיים, מבוימת בצורה מרשימה ומראה איך גם כשיודעים מה עומד לקרות, אין דבר מרתק מלחשוש ממה שעלול להשתבש. שתי המערכות שלפני כן עשויות גם הן נפלא ומעצימות את השאלה איך קתרין ביגלו העבירה את רוב הקריירה שלה כבמאית אלמונית לפני שמצאה נישה בה היא כל כך טובה, בדמות הצגה דרמתית של המלחמה בטרור.

סרט השנה

קורה לא מעט שאני מציין בביקורות שלי שאחד הדברים שאני אוהב לחוות בקולנוע, זה מתח. לא מתח זול של רומן בלשי בשקל, אלא כזה שמגיע מהדמויות עצמן ומחוסר הידיעה מה הן עומדות לעשות ואיפה עוברים הגבולות שלהן. על זה בדיוק בנוי מי מפחד מהזאב הרע, סרט שכמה שהוא אלים ומורט עצבים, הוא מבדר ומפתיע שוב ושוב עם בדיחה טובה, או דמות שמעוררת רגש בסיטואציה בה מצפים להתנהגות הכי סדיסטית. ציינתי שהסרט כתוב כמו סרט אמריקאי והוא ההוכחה לכך שניתן לעשות זאת בעברית מבלי לפשל. צריך את התעוזה והחוצפה לא לדבר על נושאים חברתיים ופוליטיים שמושכים את העין, לצד המנעות מדרמה נוסחאתית, כדי לעשות סרט באמת כמו שרוצים לעשות אותו ולא כמו שמתפשרים מתוך חשש לאבד קהל.

קוונטין טרנטינו בחר את מי מפחד מהזאב כסרט השנה שלו וכמעריץ של טרנטינו, אני בהחלט שמח שאנחנו מסכימים. הסרט מזכיר קצת את כלבי אשמורת וספרות זולה וכנראה ששאב מהם השראה. עם זאת, אני בהחלט נהנה לחשוב שבעתיד, במאים ותסריטאים אחרים יושפעו מסרטם של קשלס ופפושדו בבואם לכתוב סרט שלא מנסה לדבר על החיים, או לשאת משל על המצב. סרט שנעשה מתוך אהבה טהורה לקולנוע ולא שואל אף אחד מה מותר ומה אסור, כי שאלות כאלה רק מפריעות.

המועמדים לפינגווין הזהב 2013

העיצוב הטוב ביותר

ארגו

יחידת הגנגסטרים

ג'אנגו ללא מעצורים

לינקולן

עלובי החיים

אבדון

גטסבי הגדול

בית ספר למפלצות

פסיפיק רים

לזמן את הרוע

צל הימים

כנס העתידנים

משחקי הרעב: התלקחות

לשבור את הקרח

חלום אמריקאי

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

ג'אנגו ללא מעצורים

חופשה נעימה

הסיפור של מאד

גטסבי הגדול

האבנים הכחולות

בית ספר למפלצות

מי מפחד מהזאב הרע

סוף העולם

יסמין הכחולה

הכל אבוד

פרנסס הא

חלום אמריקאי

האפקטים הטובים ביותר

אבדון

איירון מן 3

האויב בתוכנו – סטארטרק

מלחמת העולם Z

פסיפיק רים

RED 2

איש הפלדה

מי מפחד מהזאב הרע

סוף העולם

כח משיכה

משחקי הרעב: התלקחות

הקומדיה הטובה ביותר

האבנים הכחולות

פלאות

בית ספר למפלצות

עצבניות אש

מי מפחד מהזאב הרע

סוף העולם

לשבור את הקרח

שחקן המשנה הטוב ביותר

סמואל אל. ג'קסון – ג'אנגו ללא מעצורים

טומי לי ג'ונס – לינקולן

ג'ייסון קלארק – כוננות עם שחר

בן קינגסלי – איירון מן 3

ריי מקינון – הסיפור של מאד

סם שפרד – הסיפור של מאד

יהודה לוי – פלאות

ברן גורמן – פסיפיק רים

הייתאם עומרי – בית לחם

ברקארד עבדי – קפטן פיליפס

שחקנית המשנה הטובה ביותר

סאלי פילד – לינקולן

אן האת'וויי – עלובי החיים

סמנתה ברקס – עלובי החיים

ג'ניפר לורנס – חלום אמריקאי

השחקן הראשי הטוב ביותר

ג'ון הוקס – מפגשים

ג'יימי פוקס – ג'אנגו ללא מעצורים

כריסטוף ואלץ – ג'אנגו ללא מעצורים

טיי שרידן – הסיפור של מאד

אדיר מילר – פלאות

ניק פרוסט – סוף העולם

טום הנקס – קפטן פיליפס

אלכסיס דניזוף – מהומה רבה על לא דבר

כריסטיאן בייל – חלום אמריקאי

השחקנית הראשית הטובה ביותר

עמנואל ריבה – אהבה

ג'סיקה צ'סטיין – כוננות עם שחר

דבורה מיילמן – האבנים הכחולות

מליסה מקארתי – עצבניות אש

איימי סיימץ – אפסטרים קולור

קייט בלנשט – יסמין הכחולה

וואד מוחמד – וואג'דה

איימי אייקר – מהומה רבה על לא דבר

גרטה גרוויג – פרנסס הא

התסריט הטוב ביותר

כריס טריו – ארגו

קוונטין טרנטינו – ג'אנגו ללא מעצורים

מארק בול – כוננות עם שחר

ג'ף ניקולס – הסיפור של מאד

דניאל גרסון, רוברט אל. ביירד, דן סקנלון – בית ספר למפלצות

אהרון קשלס, נבות פפושדו – מי מפחד מהזאב הרע

סיימון פג, אדגר רייט – סוף העולם

יובל אדלר, עלי ואקד – בית לחם

בילי ריי – קפטן פיליפס

נח באומבך, גרטה גרוויג – פרנסס הא

הבימוי הטוב ביותר

בן אפלק – ארגו

קוונטין טרנטינו – ג'אנגו ללא מעצורים

קתרין ביגלו – כוננות עם שחר

ג'ף ניקולס – הסיפור של מאד

אהרון קשלס, נבות פפושדו – מי מפחד מהזאב הרע

אדגר רייט – סוף העולם

אלפונסו קוארון – כח משיכה

יובל אדלר – בית לחם

פול גרינגראס – קפטן פיליפס

ג'וס וידון – מהומה רבה על לא דבר

ג'יי. סי. צ'נדור – הכל אבוד

דיוויד או. ראסל – חלום אמריקאי

סרט השנה

ג'אנגו ללא מעצורים

כוננות עם שחר

הסיפור של מאד

מי מפחד מהזאב הרע

קפטן פיליפס

פינגווין הזהב 2012

באיחור לא גדול מהרגיל, הגיע הזמן להכריז על הזוכים בטקס נבחרי השנה הפרטי שלי – פינגווין הזהב 2012. בלי הקדמות מיותרות, הנה הבחירות שלי:

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

יצאו השנה מספר סרטים ששקלתי להעניק להם את התואר המפוקפק. "בושה" הוא בעיני אחד הסרטים הגרועים של השנה, כאשר הוא מחליף הגיון ועומק רגשי ברפטטיביות ושנאה עצמית. "חייבים לדבר על קווין" חג לכל אורכו סביב אותה נקודה ולמרות כמה הברקות בימוי, משתדל בהצלחה להיות מתיש ובלתי נסבל בשלב מסוים. "הוגו" מרשים טכנית, אבל משעמם ולא ראוי לשבחים והפרסים שקצר. ב"מחוברים לחיים" השתלחתי כהוגן והוא אולי הבחירה הכי מתבקשת, אם לא היה סרט אחד השנה שההערכה לה הוא זוכה מרגיזה אותי יותר.

מהרגע שיצא, אני שומע כמה רחוב ג'אמפ 21 הוא קומדיה מבריקה ומקורית ששוברת את המוסכמות ומראה שגם עיבוד מיותר לכאורה של סדרת טלוויזיה משנות השמונים, יכול להפתיע בגדול. אמירות כאלה גורמות לי לתהות שוב ושוב אם ראיתי את הסרט הנכון. להוציא אולי שתי בדיחות, שום דבר בסרט הזה לא הוציא ממני יותר מחיוך מאולץ. הופעות האורח מפתיעות, אבל מנוצלות בעיקר כדי לדחוף לגרון מסר שהיה אפשר להבין גם אם לא היו חוזרים עליו כל חמש דקות. בשלב בו הסרט מנסה להיות סרט אקשן, לא ברור אם הוא מנסה ללעוג לז'אנר, או סתם מתלהב מעצמו. יש דרכים לעשות קומדיית אקשן מסוגננת ומגניבה, אבל רחוב ג'אמפ 21 לא נוקט באף אחת מהן. הדמויות לא עקביות ומזגזגות בין להיות נאמנות למשטרה, לבין עברה על החוק שלפני רגע התריעו מפניה. לדוגמה, אספקת אלכוהול למסיבה של קטינים, רגע אחרי שאמרו שיש בעיה לעשות זאת, נפתרת בלי שום השלכות מוסריות כי אלכוהול זה מגניב והסרט מגניב, אז זה בעצם בסדר. גם האלימות בסרט מוגזמת ואם קצת לועגים לה בהתחלה, היא נעשית גרפית ואכזרית ללא טעם לקראת הסוף.

הכי גרוע, זה שהסרט לא סומך על הצופים שיבינו את הבדיחות בעצמם ולכן, מסביר אותן. זה שלא צחקתי, לא קשור לכך שלא הבנתי מה מצחיק. לא צחקתי כי אני יודע למה הבדיחה מנסה להיות מצחיקה והביצוע היה כושל. אחד הכללים החשובים בקומדיה (שלצערי, קומדיות אמריקאיות נוטות להתעלם ממנו בשנים האחרונות), הוא שאם צריך להסביר בדיחה, כנראה שהיא לא מוצלחת.

העיצוב הטוב ביותר

אחרי למילים הטובות. הרבה סרטים התחרו על התואר, בהם הפקות היסטוריות, מדע בדיוני, עולמות אנימציה ומחוות לסרטי אימה. הזוכה הוא סרט צנוע, שהצליח לברוא עולם שלם על חורבותיו של העולם הקיים. למרות תקציב נמוך יחסית, חיות הדרום הפראי אינו חוסך בסטים מושקעים ואיפור ותלבושות שיתאימו לכל דמות בנפרד. הסרט מתרחש בעתיד דיסטופטי לא רחוק וגיבוריו חיים בעוני ותחת סכנה מתמדת של הצפה. עתיד כזה, מאלץ אותם לאלתר ולבנות את בתיהם ואת אביזריהם מחומרים הנמצאים בשטח. תמרור שבור יכול לשמש כיסוי לחלון, אסדת קידוח היא בסיס למועדון חשפנות ושולחן ארוך בצריף מתפורר משמש משטח לסעודה של מאות סרטנים שנתפסו באותו יום. אולי ההברקה העיצובית הגדולה ביותר של הסרט, היא הסירה העשויה מהחלק האחורי של טנדר. כלי רכב שיצא מכלל שימוש, זוכה לחיים חדשים על פני המים. התקציב הנמוך אלץ את יוצרי הסרט לפנות לאותה שיטת ליקוט ושימוש בגרוטאות שמאפיינת את הדמויות בסרט וזו הסיבה שהתוצאה כה משכנעת.

מועמדים נוספים: סוס מלחמה, הארטיסט, הוגו, משחקי הרעב, בקתת הפחד, הנוקמים, צללים אפלים, ממלכת אור הירח, אמיצה, פראנורמן, המאסטר, למלא את החלל, פרנקנוויני, ארץ יבשה, ראלף ההורס

האפקטים הטובים ביותר

כאן ההתלבטות נבעה מכך שלא היה סרט אחד שהאפקטים בו באמת בלטו בעיני לעומת האחרים. לפחות בקטגוריה הזו, מדובר ביתרון מכיוון שאפקטים טובים באמת, משתלבים בסרט כאילו צולמו על הסט. מבין המועמדים שלא נבחרו, הקרוב ביותר לזכיה היה "חיי פיי", שלולא רגעים בהם החיות הממוחשבות לא לגמרי משתלבות זו עם זו, היה כנראה זוכה.

מכיוון שאחד השיקולים הוא איפה האפקטים הכי פחות זועקים שנוספו אחרי הצילומים עצמם, בחרתי בסרט עם כמות מטורפת של אפקטים חזותיים, שאיכשהו מצליחים להשתלב ברקע בלי לגרום לי להיזכר כל הזמן שמדובר במלאכת מחשב. הנוקמים כולל בין שלל הדמויות שלו את איירון מן, שהסרט הראשון בכיכובו כבר זכה אצלי בקטגוריה זו. כאן, במקום להתמקד בסיפורו של גיבור-על אחד שצריך להציל את העולם, אנשי האפקטים היו צריכים לשלב בין קבוצה שלמה של גיבורים, חייזר עם כוחות של אל, צבא פלישה מחלק אחר של היקום וטכנולוגיה שצריכה לחלוק מסך עם רוברט דאוני ג'וניור וסמואל אל. ג'קסון ועדיין להראות מרשימה. התסריט והבימוי של ג'וס ווידון מאוד תרמו, מאחר והוא לא כתב סצנות רק לשם האקשן או הרושם, אלא שלב את כולם כחלק מסיפור מקיף שנותן הצדקה לשימוש בכוחות ובטכנולוגיות מיוחדות. אני חושב שבמהלך הצפיה בסרט, שברתי שיא בזמן שלקח לי לקלוט שהם לא באמת נמצאים על נושאת מטוסים מעופפת, אלא שמדובר באשליה שנרקמה בחברת האפקטים ILM. סרטוני מאחורי הקלעים רק חושפים עד כמה קשה להפוך אדם בגודל רגיל, המכוסה ריפוד ירוד, לענק עוצמתי עם בעיות כעס. נכון שהגודל לא קובע וזה שיש אפקטים פחות או יותר בכל שוט בסרט, אינו השיקול לבחירה, אבל האיכות, אוי איזו איכות.

מועמדים נוספים: כרוניקה בזמן אמת, משחקי הרעב, צללים אפלים, פרומתיאוס, גברים בשחור 3, עלייתו של האביר האפל, לופר, חיי פיי

הפסקול הטוב ביותר

יש יתרון מסוים לשימוש בשירים מוכרים בפסקול של סרט או סדרת טלוויזיה. זה מבטיח שיהיה קל יותר לזכור את השירים עצמם ואם הם נבחרים ביעילות, הכרות מעוררת נוסטלגיה רק מחזקת את הקשר הרגשי לסרט. מצד שני, יש את הדיקטטור, שלקח כמה מהשירים היותר נדושים והציג אותם עם עיבוד מזרח תיכוני מרענן. להשתמש ב-"Everybody Hurts" של REM כדי להביע בדידות, זה ממש לא חידוש. להשתמש בגרסה בערבית של השיר, כדי להביע בדידות ברחובות ניו יורק, זה כבר הברקה. "Nine to Five" של דולי פרטון הוא אולי השיר השחוק ביותר להצגת שגרת עבודה בעולם המודרני, אבל כשהדמות מגיעה ממעמקי העולם השלישי ובלי שום רקע בעבודות יומיומיות, התמימות הכרוכה בדבר נופכת חיים חדשים בבחירה המוזיקלית. נוסף על כך, הסרט מכיל כמה שירים מקפיצי אדרנלין כרצוי בזמן צפיה בקומדיה פרועה וגם זאת, עם גון אתני שמתחבר ישירות לאווירה המאוד אלאדינית של הסרט. יודעים מה? לפעמים צפיה בסרט צריכה להיות סתם כיפית ובמקרה של הדיקטטור, יש לפסקול חלק גדול בהגשמת המטרה.

מועמדים נוספים: נערה עם קעקוע דרקון, הארטיסט, בקתת הפחד, צללים אפלים, ממלכת אור הירח, חיות הדרום הפראי, אמיצה, רובי ספארקס, פראנורמן, מים ואהבה, למלא את החלל, מלך הקרלינג, ארץ יבשה, אופטימיות היא שם המשחק

הקומדיה הטובה ביותר

אפרופו כיף, יצא השנה מבחר מצומצם, אבל איכותי של קומדיות שהכילו כמה מהסצנות המבדרות ביותר שראיתי מזה זמן רב. מכונת המשקאות מ"פראנורמן", המענה האוטומטי ב"אמיצה" והעגלה החורקת בקומדיה הנורבגית "מלך הקרלינג", הם חלק קטן מהרגעים המאוד משעשעים שספק לנו הקולנוע השנה. בכל זאת, הבחירה שלי היא בסרט שיש בו יותר מכמה רגעים. סרט שהוא כולו יצירה קומית חכמה שמשלבת בין ליהוק נכון ובדיחות שיודעות בדיוק מי הקהל שלהן. חברת וולט דיסני לקחה סיכון גדול עם ראלף ההורס. לא כולם מבינים הומור של משחקי מחשב והכותבים של הסרט אף נמנעו מהסברים מיותרים והקפידו לשמור על הגיון פנימי ובדיחות שאת חלקן, יבינו רק מי שבמקרה שחקו במשחק ארקייד כזה או אחר, או ששמעו על איזו תופעת יוטיוב שהשתחלה לה לרקע. למרות שהטריילר חשף כמה מהבדיחות היותר טובות בסרט, יש בו עוד מאגר שלם של רגעים קומיים מהנים והכימיה המצוינת בין הדמויות תורמת להעברתם בצורה חלקה ויעילה.

השימוש בדמויות שוליות יחסית, כמו קיוברט וזאנגיף, כחלק משמעותי מהעלילה, עובד לטובת הסרט. אם היה שם יותר דגש על מריו, סוניק וכוכבים נוספים שמכירות משחקיהם עדיין נמדדות במיליונים, משהו היה מתפספס. הקסם של ראלף ההורס הוא בתחושה שגם לדמויות השוליות ביותר יש חיים ושהן לא אותם אנשים אחרי שעות העבודה. זאת מבלי לפגוע באבסורדיות של כמה מהמשחקים הישנים, שהופכת בסיס ללא מעט בדיחות בסרט. לא אפרט לגבי בדיחות ספציפיות, כי הן עובדות הכי טוב כשלא מצפים להן. מה שכן, אם טרם צפיתם בסרט ואתם יודעים דבר או שניים על משחקי מחשב ישנים, מומלץ להישאר עד אחרי כתוביות הסיום, כי יוצרי הסרט עד כדי כך יודעים מי קהל היעד שלהם.

מועמדים נוספים: זאת מלחמה, צללים אפלים, אמיצה, הדיקטטור, פראנורמן, מלך הקרלינג, בחזרה למשחק, טד, הדילרים

שחקן המשנה הטוב ביותר

לפני ארבע שנים, כשכולם התלהבו מההופעה של הית' לדג'ר ב"האביר האפל", אני בחרתי דווקא בארון אקהארט כשחקן המשנה הטוב ביותר, על אותו סרט. שניהם לא מופיעים בעלייתו של האביר האפל, אבל טום הארדי נותן הופעה שמספיקה לשתי דמויות. ביין הוא בדיוק מה שהייתי בתור דוגמה לנבל-על. הוא חזק, חכם, שקול, רהוט ומנצל כל זאת להפצת הרס ואנרכיה. הוא מונע מפילוסופיה שאף אחד כמעט לא באמת מבין וגורם לבאטמן יותר צרות מכל יריב בכל תולדות העיבודים הקולנועים למותג. המבטא היחודי של ביין, לצד כמויות האימה שהוא מטיל כאשר מחצית מפניו מכוסה במסכה, הן תוצאה של מסירות. כריסטופר נולאן ישב עם טום הארדי, הסביר לו מה הוא רוצה מהדמות, סביר להניח ששניהם גם קראו לו מעט קומיקס בכדי לבסס את המאפיינים הנחוצים והארדי התעלה על כל הציפיות. בגלגול הקודם, ב"באטמן ורובין", ביין היה נבל שולי נטול יכולת חשיבה עצמית, או יכולות ווקליות. הגרסה של הארדי היא לא רק פיצוי, היא הפיכת הבדיחה האלמת האומללה ההיא ללא רלוונטית לחלוטין. טום הארדי עשה לביין את מה שמישל פייפר עשתה לקטוומן. לא משנה כמה גרסאות עוד יצאו, מישהו כבר הצליח לתפוס את הדמות הזו בדיוק בצורה הנכונה.

לשם השוואה, נסו לראות את טום הארדי ב"זאת מלחמה" ואז את עלייתו של האביר האפל. קשה להאמין שמדובר באותו אדם. בסרט אחד, הוא מוסרי וביישן ונופל לתחרות מטופשת על לבה של אישה. בסרט השני, הוא התגלמות הפחד והרשע העיוור, שמי שלא נופל בקסמו, יפול תחת הקרח בנהר הקפוא.

מועמדים נוספים: סטנלי טוצ'י – התמוטטות, ג'יימס קרומוול – הארטיסט, פירס גגנון – לופר, ג'אד הירש – זה בוודאי המקום, גאי פירס – ארץ יבשה, כריס טאקר – אופטימיות היא שם המשחק, צחי גראד – הדילרים

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מהתגלמות הרוע המבקש לשנות את פני העולם, להתגלמות השמירה העיקשת על שלום בית. ללמלא את החלל יש צוות שחקנים גדול ואיכותי, אולם עירית שלג מתעלה על כולם כרבקה, אמה הדאגנית של שירה וחמותו של יוחאי האלמן. בעוד הסרט נע בין קיצורי דרך לסיבוכים בשם הדרמה, רבקה נותרת יציבה. היא רוצה את הטוב ביותר עבור משפחתה, עד שהדבר מקרב אותה למשבר אמונה ואת הקרובים אליה לנתק. היא יוזמת ובונה ואז הורסת אם נדמה שהקלפים שחולקו לה אינם מוצלחים. כל זאת לא מתוך אנוכיות, אלא מתוך רצון להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבור כולם. בסרט בו אין דמויות שליליות באמת, רבקה משמשת כצד הנוקשה של החיים, שמנסה לשלוט במשפחתה בגבולות שמתירה לה החברה. עירית שלג תפסה את העומק האמיתי של הדמות. היא לא רוצה לאבד אף אחד, אבל גם לא מתפשרת על פחות מהרצוי. הקשיחות שלה משמשת גורם לקונפליקטים, גם אם אינה רואה זאת כבעיה. מבחינתה, התפקיד של הדמות היא לייצר קונפליקט למען מניעת אבדן ושלג תופסת זאת היטב בכל רגע בו היא נמצאת על המסך.

מועמדות נוספות: ג'ודי גריר – היורשים, שיילין וודלי – היורשים, אליזבת בנקס – משחקי הרעב, סלעית אחי-מרים – אורחים לרגע, ביונה – מים ואהבה, אולה שור-סלקטר – העולם מצחיק

השחקן הראשי הטוב ביותר

יש אנשים שאני לא מחבב, עד שאני קולט פתאום משהו לגביהם שלא ידעתי לפני כן. במקרה של חואקין פניקס, ידעתי שהוא שחקן טוב, אבל לא ידעתי כמה הוא טוב עד שהבנתי ש"אני לא שם" הוא לא סרט תעודי. הסרט, שהוצג כמסע הרס עצמי אמיתי כביכול של פניקס, בנסיון להפוך לראפר מצליח, כולל כמה רגעים שאף שחקן לא היה רוצה להיחשף בהם. הוא נשאר בדמות לכל אורך תקופת הצילומים, מה שהוביל רבים, כולל אותי, לחשוב שפניקס אכן החליק על שכלו הספוג סמים קשים. הנה יצא לו המאסטר, סרט בו נדרש פניקס לגלם אדם לא מתוחכם, עם נטיות לאלימות וחיבה להתמסטל ממה שרק אפשר, בלי להבין את הנזק שנגרם לו. אם לא הייתי מגלה ש"אני לא שם" הוא זיוף, הייתי מניח שפניקס פשוט התנהג על הסט של המאסטר כמו שהוא מתנהג בחיים האמיתיים ולא השקיע כמעט שום מאמץ במשחק. מכיוון שבמציאות, הוא אדם חייכן, רציני ובעל לא מעט הומור עצמי, ההופעה של פניקס כפרדי קוול בסרטו של פול תומס אנדרסון, היא מופתית.

ההרס העצמי הוא המאפיין העיקרי של הדמות. לא בצורה של כוכב נופל כמו באני לא שם, אלא של אדם-בהמה שמעולם לא היה טוב יותר וספק אם אי פעם יוכל להתעלות מעבר ליצריו החיתיים. חואקין פניקס מצא את הדרך לתפקיד על ידי שחרור מוחלט כפי שהפגין באותו מוקומנטרי על עצמו. הוא לא חושב איך הוא נתפס במצלמה ולא מנסה לנתח את הדמות. הוא פשוט לוקח אדם בצורתו הבסיסית ביותר ולא מאפשר לו להתפתח למה שמוגדר כנורמטיבי. פרדי מסוגל להתחזות לאדם מתוחכם, אבל מדובר באילוף ולא בחלק אמיתי ממנו. ברגע שיוסרו המושכות, הוא שוב פרא וחואקין פניקס, דרך מסע ההחרבה המזויף שכבר התנסה בו, יודע בדיוק איפה להפסיק להיות עצמו ולהתמסר לדמות.

מועמדים נוספים: קווין ספייסי – התמוטטות, ז'ן דוז'רדן – הארטיסט, ילמז ארדוגן – היו זמנים באנטוליה, ג'וזף גורדון-לוויט – לופר, פרנק לנגלה – רובוט ופרנק, בראדלי קופר – אופטימיות היא שם המשחק

השחקנית הראשית הטובה ביותר

עדיין, יש מישהי שלקחה את ההתמסרות לדמות צעד אחד יותר רחוק מחואקין פניקס. אני משוכנע שהמשפט "בשביל זה יש מאפרים" נאמר לא פעם בסביבתה של רוני מארה בזמן ההכנות לצילומי נערה עם קעקוע דרקון. מארה, שחקנית צעירה וחביבה למראה שהופעתה הזכורה ביותר עד לאותו רגע הייתה כחברתו לשעבר הרגילה להפליא של מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית", לוהקה כליסבת' סלנדר בסרטו הבא של דיוויד פינצ'ר. למי שלא ראה את הסרט, ליסבת' היא שילוב של פריקית פאנקיסטית והאקרית. יש לה שיער קצר צבוע לשחור, ידע מתקדם במחשבים ועגילים באזניים, בגבה, בפה, באף ובפטמה. מבין אלה, את העגילים בפה ובאף רוני מארה לא עשתה בעצמה. היא שהתה בשבדיה, בה הסרט מתרחש, למדה מחשבים ועשתה קעקוע זמני, הכל כהכנה לתפקיד. בסרט הבא שלה, היא מגלמת מכורה לתרופות. שיהיה בהצלחה.

תואר השחקנית הטובה ביותר לא ניתן על שינוי חיצוני, אם כי מדובר בשינוי יוצא דופן בהחלט. כדי להצדיק את הזכיה, עלי לציין שרוני מארה לא רק נראית כמו ליסבת', אלא ככל הידוע למי שלא קרא את הספר עליו הסרט מבוסס (כלומר, אני), היא ליסבת'. זה לא נראה כאילו היא משחקת דמות מוקצנת, אלא להפך, כאילו לקחו דמוית ליסבת' אמיתית ושכנעו אותה להנמיך עוצמות בשביל שהקהל יוכל איכשהו להזדהות איתה. כשמארה חושפת בסרט את גופה, היא חושפת את הגוף של ליסבת'. כשהיא חווה משבר או רגע של תקוה, אלה הרגשות של הדמות, לא של השחקנית שעל המסך. היא כל כך נעטפת בידי הבחורה הבדיונית, שלפחות בזמן הצפיה בסרט, אין יותר רוני, רק ליסבת'. זה כמו צד שלם באישיות שלה שרק המתין להזדמנות לצאת ובהתחשב בכך שלא עשתה הרבה תפקידים מוכרים לפני כן, כל מה שמארה תעשה מעתה והלאה, ימדד לפי מבחן ליסבת'. האם היא מסוגלת להיות כל כך לא עצמה, ששוכחים שקיימת מישהי מאחורי הפירסינג והגבות המחומצנות? מדובר ברף שיהיה לה קשה לעבור, אבל אשמח לראות אותה לפחות מתקרבת.

מועמדות נוספות: ברניס ביז'ו – הארטיסט, קארה הייוורד – ממלכת אור הירח, זואי קזן – רובי ספארקס, שרה סילברמן – ראלף ההורס, ג'ניפר לורנס – אופטימיות היא שם המשחק

התסריט הטוב ביותר

כמה טוויסטים צריכים בשביל תסריט טוב? כמה משברים צריכות הדמויות לעבור כדי שהסיפור יעבוד? כמה שצריך ובמקרה של התמוטטות, אחד זה מספיק. הסרט, אותו כתב וביים ג'יי. סי. צ'נדור, עוסק ביממה שלפני פרוץ המשבר ששנה את פני הכלכלה העולמית. הוא לא אומר מה עומד לקרות, רק מתמקד בפעולות והלבטים של האנשים שהיו יכולים לעצור את כדור השלג לפני שהחל להתגלגל. עם אוסף של דמויות לא אקזוטיות במיוחד, הצליח צ'נדור לטוות סבך של צרות לתוך סיפור פשוט להפליא. יש מנהלים ויש שכירים. יש נביאי זעם ויש נביאי שקר. הסרט הזה מצליח להכיל בתוכו כל כך הרבה מבלי ליפול למלכודות דרמתיות מיותרות. החברה מתנהלת לפי כללים והם אלה שעשויים לדפוק את כולם, אבל לא מפרים אותם, כי בלי הכללים, הכל יתמוטט. נסו להוציא מהמשפט הזה תסריט קל להבנה שאינו מזלזל בצופים ונותן לכל דמות את הזמן והמקום שלה להתפתח ולהבין את מקומה האמיתי בסולם הדרגות. זה ההשג הגדול של צ'נדור בכתיבת התמוטטות. הוא יודע, בדיוק כמו הצופים, איזו דרמה עומדת להתרחש מחוץ לכתלי הבניין בו מתרחשת רוב העלילה. בכל זאת, הוא נשאר עם האנשים ומלווה אותם לכל אורך הדרך, עד שאפילו קיים שביב של תקוה בו הם חייבים להיאחז בכדי להמשיך לנוע. עם כתיבה יעילה ומדויקת, התמוטטות מצליח להיות סרט מעניין ואנושי שמספר איך משבר גדול מתחיל במספרים הקטנים.

מועמדים נוספים: נערה עם קעקוע דרקון (סטיבן זליאן), כרוניקה בזמן אמת (מקס לנדיס), היורשים (אלכסנדר פיין, נאט פקסון, ג'ים רש), בקתת הפחד (ג'וס ווידון, דרו גודארד), ממלכת אור הירח (וס אנדרסון, רומן קופולה), פרידה (אסגאר פראדי), חיות הדרום הפראי (לוסי אליבר, בן זייטלין), היו זמנים באנטוליה (אברו ציילן, נורי בילג' ציילן, ארקן קסאל), רובי ספארקס (זואי קזן), רובוט ופרנק (כריסטופר די. פורד), למלא את החלל (רמה בורשטיין), אופטימיות היא שם המשחק (דיוויד או. ראסל)

הבימוי הטוב ביותר

כתוביות הפתיחה. זה הרגע בו הבנתי שאת ממלכת אור הירח מביים אדם עם חזון. יש בסרט תחושה של זמן אחר וכללים אחרים. זו לא רק ההקפדה של וס אנדרסון שכל שוט יהיה בדיוק כפי שחזה, עד שתזוזה של המצלמה שני סנטימטרים ימינה, תפגע בכל האסתטיקה של התמונה. יש כאן קצב שבונה את עצמו וגורם לסרט להראות בדיוק באורך הנכון, עם הכמויות הנכונות של מתח וצחוק. אי אפשר לקלוט את כל הפרטים הקטנים בצפיה ראשונה וסביר להניח שגם לא בשניה ושלישית. עם קאסט מפואר, אנדרסון חלק לכל המבוגרים מספיק זמן מסך בכדי שדמויותיהם לא ימאסו ושהילדים במרכז הסיפור, ישארו העיקר. יש רגעים לא הגיוניים וזה רק משפר. בשלב מסוים, הסרט מתקרב להפוך לאגדה והדבר לא פוגע באמינות שלו, כי אנדרסון עשה את עבודת ההכנה לכך. הוא דאג שכל רגע בסרט יהיה קצת מלאכותי, בצורה שגורמת להכל להראות לא סביר. הוא שומר בסוד את הפרטים החשובים, עד שהם רלוונטיים ומשתלבים כמו שצריך. המצלמה תמיד כאילו נוכחת בסצנה מבלי שהדמויות מבחינות בה. יש בבימוי של ממלכת אור הירח התעקשות מיותרת על דיוק וזה מה שגורם למוזרות להפוך להגיונית כשבא זמנה. רק בסוף הסרט, נעשה ברור עד כמה ההתחכמויות הקטנות של אנדרסון בתחילתו, הן חלק מיצירת ממלכה מכושפת בסביבה נטולת קסם.

מועמדים נוספים: דיוויד פינצ'ר – נערה עם קעקוע דרקון, ג'יי. סי. צ'נדור – התמוטטות, ג'וש טראנק – כרוניקה בזמן אמת, דרו גודארד – בקתת הפחד, כריסטופר נולאן – עלייתו של האביר האפל, נורי בילג' ציילן – היו זמנים באנטוליה, ג'ונתן דייטון וואלרי פריס – רובי ספארקס, ראיין ג'ונסון – לופר, רמה בורשטיין – למלא את החלל, טים ברטון – פרנקנוויני, דיוויד או. ראסל – אופטימיות היא שם המשחק

סרט השנה

(רשימת המועמדים)

וס אנדרסון הוא טיפוס בעייתי. מצד אחד, גאון ויזואלי שמהנדס לרמת דיוק מכנית כל תמונה. מצד שני, נכה רגשית שכופה על הדמויות סיטואציות ובחירות לא הגיוניות לשם הנעת העלילה ולשם הדגשת הפגמים שבהן. ממלכת אור הירח הוא סרט השנה שלי והסרט הטוב ביותר של אנדרסון עד כה, כי הוא מצליח לשלב את התכונות האלה בצורה הנכונה ביותר. אני חושב שיש קשר לכך שהסרט מוצג מנקודת המבט של ילדים, כך שהבחירות הלא מושכלות מתאימות לסיפור והמבוגרים הם אלה שנכפה עליהם תהליך התבגרות. נוצרת תחושה של חוויה משותפת, כאילו התקדמתי יחד עם הדמויות למצב שונה מהותית מזה שבו היינו בתחילת הסרט. אני לא חי בניו אינגלנד של שנות השישים ואיני בן 13 בעל ידע במחנאות. בכל זאת, הרגשתי חלק מכל זה. הסרט סוחף בצורה חריגה, על ידי התעלמות מהנדרש ובניית חוקים שמתאימים לו, מהמרכיבים אותם הביא עמו וס אנדרסון מסרטיו הקודמים. במקום ללכת רחוק מדי בנקודה אחת ולהתעלם מרעיון מעניין יותר, ממלכת אור הירח מכיל את האיזון הנכון בין אווירה קסומה לבין רקע מציאותי. כה מציאותי, עד שדמות אחת קיימת רק בשביל להתייחס לסביבה בה הסיפור מתחרש מנקודת מבט היסטורית.

פינגווין הזהב 2011

בעיכוב קל ובגרסה פחות נוצצת מהרגיל, אני מגיש בפניכם את זוכי פינגווין הזהב 2011. קצת מוזר לכתוב סיכום שנה חודש אחרי שנגמרה, כשכל הפרסים הבאמת חשובים מתמקדים בסרטים שחלקם יכנסו כבר לסיכום של שנה הבאה. לצערי, בשל אילוצי זמן, לא פרסמתי את הפוסט הזה עד עכשיו. אני מקווה שתסלחו לי ושאת השנה הבאה (שמסתמנת כבר עכשיו כמוצלחת במיוחד), אסכם מהר יותר.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

לאורך רוב השנה, לא ידעתי אם יהיה "זוכה" בקטגוריה זו. ראיתי כמה סרטים שהיו אוברייטד לדעתי, אבל אף אחד מהם לא עורר בו תחושות עד כדי כך מנוגדות לקונצנזוס הביקורתי סביבו. עד שהוא הגיע. כבר בזמן הצפיה בסרט, התפשט על פני חיוך אכזרי. ידעתי שדרייב עומד לקח את התואר בהליכה, או אולי בנסיעה מהירה מעוטרת סיבובים מסוכנים.

המבקרים השתגעו מהסרט. הוא זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן ואנשים באינטרנט, כמו בעולם שבחוץ, אמרו שמדובר בסרט מעולה. המחמירים טענו שהתסריט קצת חלש, אבל הסרט מפצה על כך בבימוי חזק. אני חושב שהבימוי בהחלט מורגש, אבל הוא אפילו גרוע יותר מהתסריט. כמה שתיקות ארוכות ומעיקות אפשר להכניס לסרט אחד? כמה אלימות גרפית ללא הצדקה תסריטאית, כאילו היו על הסט עודפים של דם מלאכותי והיו צריכים להיפטר מהם לפני סוף שנת המס. הגיבור חסר השם פועל מתוך גחמות תסריטאיות ואין שום ניואנס או נימוק שיכולים להסביר את השינויים בהתנהגותו. הוא פסיכופת, אבל הסרט מטפל בו כמו בגיבור. הוא מעורב בסיפור אהבה מטריד שנראה בעיקר מזויף ומאולץ והעיקר, הוא שותק. יש מי שיקרא לזה איפוק, אבל כשאדם נשאל משהו ולוקח לו עשר שניות רק לענות ב"אוקיי", זה לא נראה לי כמו שיחה אמינה. כשהוא עושה את זה כמעט בכל סצנה בה יש דיאלוג, זה סתם מיותר. גם הפסקול, שרבים התלהבו ממנו, לא מוצלח בעיני. יש שם כמה שירים מוצלחים, אבל הם לא קשורים בכלל למה שנראה על המסך. רגע עצוב במיוחד הופך לשמלצי באופן נלעג בגלל בלדה לא קשורה שמשתלטת על האולם. שירים נמשכים על פני מספר סצנות, תוך התעלמות מוחלטת מהעריכה. אני מצטער, אבל מה שהעורך שומע בדיוק באייפוד, לא אמור להיכנס גם לסרט.

עם עלילה של בי-מובי משנות השמונים, קצב מענה ודמות ראשית בלתי נסבלת, דרייב הרוויח את התואר הזה ביושר.

העיצוב הטוב ביותר

גם שלושת המוסקטרים הוא סרט גרוע, אבל לפחות יש בו צד אחד מאוד חיובי. העיצוב התקופתי שממקם את הסיפור באירופה של המאה ה-17, מושקע עד לפרטים הקטנים. התלבושות מלאות פרטים המאפיינים את מעמדה של כל דמות, התפאורה מעוצבת כך שגם מבצעי הריגול הכי לא קשורים, לפחות יפים לעין. נכון שרוב השחקנים עצמם אינם נראים כמו אנשים מימי לואי ה-13, אבל לפחות הבגדים שלהם כאילו נלקחו היישר משם. הבדיחה המתמשכת על התחרות בין המלך לדוכס מבאקינגהם, בה המלך כל הזמן לבוש בצבע הלא נכון, רק מדגישה עד כמה גם סרטים לא הגיוניים בעליל, יכולים להראות מציאותיים וחיים להפליא, לפחות מבחינה חזותית.

מועמדים נוספים: נאום המלך, אומץ אמיתי, שודדי הקריביים: זרמים זרים, אקס מן: ההתחלה, הערת שוליים, הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק ב, אלמאניה שלי, רנגו, העזרה, תור, החתול של שרק

האפקטים הטובים ביותר

כאן, לא הייתה שום התלבטות. החבר'ה בווטה דיג'יטל כבר תרמו רבות לעולם האפקטים הקולנועיים, אבל בכוכב הקופים: המרד, הם התעלו על עצמם. במבט ראשון, נדמה שהסרט מלא בדמויות ממוחשבות שהושתלו על רקע מצולם והשחקנים האנושיים פשוט עושים עבודה ממש טובה בלהגיב למשהו שלא נמצא שם במציאות. למעשה, קופי האדם בסרט הרבה יותר מציאותיים מחלק מהסביבה. טכנולוגיית לכידת התנועה, המתרגמת תנועות של אדם לאנימציית מחשב, זכתה לשדרוג אדיר, כאשר היא מסוגלת כעת לקלוט גם הבעות פנים מדויקות, עד שאף קמט לא זז בלי שזז גם על פני השחקן. אנדי סרקיס, הכוכב הראשון של לכידת התנועה, מוסווה לחלוטין בידי דמותו הממוחשבת של סיזר, שימפנזה בעל מבט אנושי להחריד. סצנות המערבות קופי אדם רבים, צולמו למעשה בתוך אולפן, כאשר פעלולנים נעזרו בתלבושת שלא רק תרגמה את דמויותיהם לדמויות פרימטים ממוחשבים, אלא גם סייעה להם לזוז כמו כמו קופי אדם אמיתיים. אולי הדבר שהכי נדהמתי לגלות, היה שהרקע בסצנת גשר שער הזהב, הוא ממוחשב לחלוטין. הסצנה מרובת המשתתפים וההתרחשויות צולמה באולפן סגור ודווקא הנוף שנראה הכי אמיתי בה, נוצר דיגיטלית. אני מניח שאחד המאפיינים של אפקטים טובים הוא כלל לא להראות כמו אפקטים ובזה, כוכב הקופים: המרד מצליח.

מועמדים נוספים: ברבור שחור, פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס, שודדי הקריביים: זרמים זרים, אקס מן: ההתחלה, הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק ב, גרין לנטרן – מגם היקום, תור, קפטן אמריקה: האוונג'ר הראשון

הפסקול הטוב ביותר

היו כאן כמה מתחרים רציניים. ל"האנה" יש פסקול משובח מבית הכימיקל בראת'רס, שמעלה את האדרנלין בדיוק בזמן. כל המוזיקה ב"ברבור שחור" היא וריאציה כלשהו עם "אגם הברבורים" ומהווה חלק ניכר מאווירת האימה וחוסר הוודאות האופפת את הסרט. בסופו של דבר, הלכתי על בחירה יותר מסורתית, אבל לא פחות ראויה. החבובות הוא סרט מוזיקלי, כצפוי מגיבוריו ועל כן, הוא מכיל מספר שירים. אלה לא השירים הדלוחים והמאוסים של הסרטים הקודמים, שנכתבו בפזיזות מבלי להשקיע מחשבה בדרישות המעריצים. את השירים המקוריים כאן כתב ברט מקנזי, חבר הצמד פלייט אוף דה קונקורדז והם כולם קליטים, או לפחות מעבירים יפה את המסר הרצוי. בניגוד לסרטים הישנים של החבובות, בהם השירים נטו להישכח רגע לאחר שמיעתם, השירים שחבר מקנזי ומבוצעים על המסך, נשארים בתודעה הרבה אחרי הצפיה. אני מניח שגם האופן בו בוימו הקטעים המוזיקליים, בהחלט עוזר.

לצד השירים המקוריים, פסקול הסרט מכיל שירים ותיקים יותר, כמו "We Built This City" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard", לצד ביצועים מחודשים שעורכות החבובות על הבמה לשירים שהיו מהנים גם ככה, אבל עוד יותר משעשע לראות אותם מבוצעים בידי חבורת תרנגולות. לפסקול של החבובות יש חלק מהותי בכך שמדובר באחד הסרטים המהנים של השנה.

מועמדים נוספים: ברבור שחור, 127 שעות, ריו, צעקה 4, האנה, בגינרס, הובו עם שוטגאן, רנגו, ארץ אחרת, עץ החיים, פינה, החתול של שרק

הקומדיה הטובה ביותר

בעצם, פשוט הסרט הכי מהנה של השנה. החבובות מאופיין לא רק בפסקול משובח, אלא גם בהומור פרוע ומתוזמן היטב. זהו הסרט הראשון של החבורה שנעשה באמת ברוח תכנית הטלוויזיה הוותיקה והוא מצליח להביא את סגנון הבדיחות שאפיונה אותה, לצד טכניקות הצחקה חדשות שנלמדו עם הזמן. לא מדובר בהומור גבוה או שנון במיוחד, חלק מהבדיחות אפילו די נמוכות, אבל דרוש כשרון קומי כדי לגרום ל"נעלי פלוצים" להיות הפאנץ' ליין הנכון והמדויק ביותר באותו רגע. ריבוי הופעות האורח, חלקן למספר שניות בלבד, מוסיף לתחושה שהסרט לחלוטין לא צפוי ונעזר בארסנל בלתי נדלה של רעיונות כדי לספר סיפור פשוט בצורה הומוריסטית. בתור מעריץ של החבובות, ראיתי איך הן חזרו לאט לאט לאיתנן דרך סרטונים ביוטיוב ואיך הן דאגו לחזור לכושר לפני צילומי הסרט. אני שמח שסוף כל סוף יצא סרט של החבובות שלא רק שאינו מאכזב, אלא גם עושה בצורה מצוינת את מה שהחבובות בעצם נועדו לעשות – להצחיק. לא יאמן כמה קשה לשחקנים אנושיים לעשות את מה שאוסף של חיות אנתרופומורפיות עושות בקלות.

מועמדים נוספים: ריו, קונג פו פנדה 2, רנגו, טיפש מטורף מאוהב, החתול של שרק

שחקנית המשנה הטובה ביותר

זה לא חכמה לתת את התואר לאחת השחקניות בהעזרה. החלק הקשה הוא להחליט מי מהן הכי ראויה לפרס. למעשה, היה ברור לי כבר בזמן הצפיה בסרט מי באמת ראויה בעיני מבין שחקניות המשנה. רבות מהנשים הלבנות בסרט מגולמות בכשרון, אולם ברייס דאלאס האוורד מנצחת על כולן כהילי הולברוק, המכשפה הרעה מהדרום. הילי לא חושבת על עצמה כעל אדם רע והיא אף רואה את עמדותיה כמוסריות מעבר למקובל. זה מה שהופך אותה לדמות לא רק מפחידה ומטרידה, אלא גם מאוד עמוקה. היא סמל לצביעות שאינה מודעת לעצמה. היא מגייסת תרומות למען ילדים רעבים באפריקה, אבל נאבקת למנוע ערוב שחורים בקהילה בה היא חיה כשווי זכויות. היא יוצרת מעמדות אפילו בקרב חברותיה וכיף לראות אותה מושפלת ולו כי זו מכה לכל מי שאי פעם חשב שהוא יותר טוב מאיתנו מעצם לידתו במקום, גזע, או מעמד כלכלי שונה.

מועמדות נוספות: מליסה לאו – פייטר, ברברה הרשי – ברבור שחור, הלנה בונהם קרטר – נאום המלך, עליזה רוזן – הערת שוליים, ג'סיקה צ'סטיין – העזרה, מישל פייפר – סילבסטר בניו יורק

שחקן המשנה הטוב ביותר

במשך שנים, די זלזלתי בברי פפר. הוא היה אחד מאותם שחקנים עם הפנים המוכרות, שלא מספיק בולטים או מעניינים בכדי לטרוח לזכור את שמם. ההופעה שלו באומץ אמיתי שנתה את היחס שלי כלפיו. השומר האנמי מ"גרין מייל", שהסרט המוכר היחיד שלא דחק אותו לתפקיד משני היה הזבלון "הקרב על כדור הארץ", התגלגל מחדש כמנהיג חבורת שודדים כריזמטי ומאיים במערבון של האחים כהן. אני לא יודע אם שם המשפחה הזהה היווה שיקול בבחירתו לתפקיד נד פפר, אבל גם אם היו קוראים לו זוננשטיין, היה מובר בבחירה מפתיעה ומצויינת. נד פפר הוא אדם רגוע שלא מחפש צרות מיותרות, אולם באותו הזמן הוא עבריין נמלט עם עבר רצחני שלא יכנע ללא קרב. ברי פפר מסתתר מאחורי זקן ואיפור שמזקינים אותו במקצת ומשלימים את האשליה של דמות סמכותית שאסור בשום אופן להיות בצד הלא נכון של האקדח שלה.

מועמדים נוספים: ג'ון הוקס – קר עד העצם, כריסטיאן בייל – פייטר, מייקל גמבון – נאום המלך, גאי פירס – נאום המלך, ג'פרי רייט – קוד מקור, קווין בייקון – אקס מן: ההתחלה, כריסטופר פלאמר – בגינרס, ג'ון ליתגו – כוכב הקופים: המרד, ראיין גוסלינג – טיפש מטורף מאוהב

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בניגוד לשנים האחרונות, זו הייתה שנה לא רעה בכלל לתפקידים נשיים. התחרות הייתה לא פשוטה, בשל ריבוי מתחרות ראויות. אני מקווה שבכך מסתמן סופה של תופעת הדרת הנשים מהפקות הוליוודיות חשובות. הן לא קיימות רק בשביל סרטים רומנטיים, או כדי שגיבור על בחליפה צמודה מדי יציל אותן ברגע האחרון. הן גם לא קיימות רק כדי להוות יריב מפתיע לשחקן הראשי. נשים צריכות לקבל באופן קבוע תפקידים ראשיים במגוון ז'אנרים ולא רק באלו שמתאימים לחלוקה מגדרית שכבר מזמן אבדה כל קשר למציאות.

אז ברור שגם הפרס הזה ילך לשחקנית מהעזרה. הפעם מדובר בויולה דיוויס, מי שבהחלט עשויה לזכות באוסקר על אותו תפקיד בעוד מספר שבועות (הייתי כותב שבצדק, אבל רוני מארה תהיה מועמדת אצלי רק בשנה הבאה). העזרה נע בין סיפוריהן של מספר נשים ומספר בתי אב, אולם אייבילין, אותה מגלמת דיוויס, היא החוט המקשר. היא מספרת לא רק את סיפוריהן של הדמויות, אלא של חברה שלמה שנתקעה בדרך למאה ה-20. המבט העצוב בעיניים שלה, כבר מתחילת הסרט, מונע ממנו לאבד פוקוס והיא מחזיקה את העלילה מהודקת גם כשאינה מופיעה על המסך למשך דקות ארוכות. אייבילין היא דמות שחוותה סבל רב וויולה דיוויס יודעת להראות זאת באופן מושלם, גם ללא מילים וללא מחוות דרמתיות מוגזמות.

מועמדות נוספות: נטלי פורטמן – ברבור שחור, סופי מרסו – ממני באהבה, היילי סטיינפלד – אומץ אמיתי, סירשה רונאן – האנה, אוקטביה ספנסר – העזרה, שרלוט גינזבורג – מלנכוליה

השחקן הראשי הטוב ביותר

היו הרבה הופעות גדולות של שחקנים השנה, חלקן של שחקנים ותיקים שלפחות בשנים האחרונות, לא זכו להרבה יחס מצד הקהל והביקורות. את ההופעה הזוכה של השנה, לא הייתי אמור בכלל לראות. במאי הסרט תפס תחת גדול במיוחד והחליט להפיץ אותו עצמאית, ללא תיווך של אולפנים. המשמעות היא שהסרט הזה היה מגיע להקרנות חוקיות בישראל, בערך מתי ש"סטופ כדור הארץ" הייתה מוכרת כסוגת עילית. אם לא זהיתם, אני מדבר על Red State של קווין סמית והשחקן שלמד אותי מחדש איך לפחד מקנאים דתיים, מייקל פארקס.

לא הכרתי את פארקס עד לרגע בו ראיתי אותו בסרט. סביר להניח שנתקלתי בפניו בהפקה כזו או אחרת, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הייתי מודע לקיומו של השחקן בן ה-71. הוא בכל זאת נראה לי מוכר וזה הכח שלו בתפקיד אבין קופר, ראש משפחת פנאטים דתיים שהפכו את ההומופוביה לדרך חיים. הדרשה בעזרתה מוצג אבין לראשונה בסרט, אורכת תשע דקות. היא חולפת במהרה, בזכות העוצמה והאמינות בה הוא מעביר אותה. נאמרים שם דברים איומים, רצחניים. זה לא מונע ממנו להיות מהפנט. הוא השטן שמדבר כאיש דת. הוא מאמין בזכותו לפעול בשליחות האל בכל מחיר, גם אם יעבור בדרך על כמה איסורים חמורים ביותר. אין רגע בסרט בו הוא מתחרט על דרכיו או מפקפק באמונותיו, אף על פי שהן מביאות יותר צער וכאב מתועלת כלשהי. אם "רד סטייט" נכתב כביקורת חריפה על האוונגליזם הנוצרי ועל קנאות דתית בכלל, הוא חייב תודה למייקל פארקס שמצליח למצות בדיוק את האיזון המסוכן של כריזמה ופיתוי שמדרדרים אנשים לאלימות.

מועמדים נוספים: קולין פירת' – נאום המלך, ג'ף ברידג'ס – אומץ אמיתי, מתיו מקונוהי – סנגור במבחן, שלמה בראבא – הערת שוליים, ראיין גוסלינג – בלו ולנטיין, אנדי סרקיס – כוכב הקופים: המרד, רוברט דובאל – מסיבת הלוויה שלי, ארון אקהארט – מחילת הארנב, ויליאם מאפות'ר – ארץ אחרת, גארי אולדמן – החפרפרת

התסריט הטוב ביותר

זו תמיד קטגוריה קצת בעייתית. איך מחליטים איפה נגמר התסריט והיכן מתחיל הבימוי. האם הסרט נראה ונשמע כפי שהתסריטאי התכוון, או שעבר עיבוד כה משמעותי, שלכותב כבר אין קשר ממשי לתוצר הסופי? לפחות במקרה של האחים כהן, ההתלבטות הזו לא רלוונטית. הם כותבים את הסרט בדיוק כפי שהוא נראה. הם עובדים עם צוות קבוע שכבר יודע איך הם רוצים שדברים יראו ומספרים עליהם שאין להם כמעט שום מחלוקת על האופן בו יש לצלם סצנה לאחר שנכתבה. שיטת העבודה שלהם בעיבוד ספר, כמו אומץ אמיתי, היא שאחד מקריא את הספר והשני כותב תסריט תוך כדי. הם מחליפים ביניהם תפקידים, אבל התוצאה היא איכשהו מהודקת ואחידה. "אומץ אמיתי" שונה מרוב סרטיהם של האחים בכך שהוא בדיוק מה שמצפים מסרט בסגנון. מדובר במערבון פשוט, ישיר, בלי התפלספויות ותובנות חסרות תקדים על תפקיד הגיבור בעולם הקולנוע, או כל דבר אחר. יש אוסף של דמויות, אף אחת מהן אינה מושלמת, אולם ברור ללא ספק מי בצד של הטובים ומי בצד של הרעים. זה עולם שבו להרוג מישהו זה לא פשע, אם יש לך רשיון לכך. מסוכן לכתוב דמות של ילדה בסיטואציה כה עוינת, אבל האחים כהן מצטיינים ביצירת דמויות עמוקות ומגוונות. ההפתעה הגדולה בסרט היא שאינו מפתיע. זה לא מונע ממנו להיות כתוב בצורה נפלאה ומהוקצעת, ללא קצוות פתוחים שמסתבכים לסיפור בין הרגליים.

מועמדים נוספים: מארק היימן, אנדרס הרץ, ג'ון ג'יי. מקלולין – ברבור שחור, אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ארמנדו בו, ניקולס ג'יאקובונה – ביותיפול, ג'ון רומנו – סנגור במבחן, ג'ון לוגאן – רנגו, טייט טיילור – העזרה, קווין סמית – Red State, דיוויד לינדזי-אבייר – מחילת הארנב, סקוט זי. ברנז – התפשטות

הבימוי הטוב ביותר

מצמד במאים שהם גם תסריטאים מעולים, לבמאי שאני מעריך רק כשהוא משאיר את מלאכת הכתיבה למישהו אחר. ההכרות הראשונית שלי עם דארן ארונופסקי לא הייתה מוצלחת. המון אנשים התלהבו מ"רקוויאם לחלום", אבל לי הוא נראה מטופש, לא עקבי וכאילו הוא מנסה יותר מדי לזעזע במקום להתמקד בעלילה. אני לא אוהב סרטים שמנסים לגרום לי להזדעזע, או שזה בא באופן טבעי מהעלילה, או שאני לא מתחבר. גם "המעיין" היה מזעזע, אבל מסיבות אחרות. הוא פשוט היה משעמם מדי.

אז ארונופסקי התחיל להתמקד בבימוי על פי תסריטים של אחרים. זה עבד בצורה מעולה עם "המתאבק" והצליח במימדים אפיים עם ברבור שחור. גם הסרט הזה מטריד ומזעזע, אבל בצורה מעודנת. הוא לא צורח, אלא משרה אימה בצורה ההפוכה, דרך אינטימיות מוקצנת. הכל תמיד לחוץ ואינטימי, עד שקשה לנשום. ארונופסקי יצר סרט קלסטרופובי שחלקו מתרחש בחלקה של הדמות הראשית, אולם קשה לדעת איזה חלק. השוט הראשון, הנמשך ברצף במשך מספר דקות, מציג ריקוד בחשכה. אין שם דבר פרט לריקוד ולמנגינה הנשמעת ברקע וכאילו בוקעת משום מקום. הסרט מכיל כמות גבוהה מהרגיל של חדרים עם מראות והשתקפויות, מה שנותן אשליה של מרחב אותה ניתן לנפץ בקלות. אפילו הבגדים שלובשות הדמויות מדגישים את התהליך שהן עוברות ואת חוסר היציבות סביבו בנוי עולמן. ארונופסקי אולי תסריטאי לא מוצלח, אבל הוא מצטיין בהפיכת סיפור אישי לאפוס רדוף שדים פנימיים.

מועמדים נוספים: האחים כהן – אומץ אמיתי, יוסף סידר – הערת שוליים, ג'ו רייט – האנה, דיוויד ייטס – הארי פוטר ואוצרות המוות-חלק ב, רופרט וואייט – כוכב הקופים: המרד, יזמין סמדרלי – אלמאניה שלי, גור ורבינסקי – רנגו, גלן פיקרה, ג'ון רקווה – טיפש מטורף מאוהב

סרט השנה

חלפה שנה מאז שצפיתי בו, אבל טרם חוויתי מאז את התחושה שהייתה לי בזמן הצפיה בברבור שחור. הסרט פשוט שאב אותי לתוכו, עם כל המתחים והחרדות שמסביב. רציתי לפעמים להסית את הראש כדי לקחת אוויר, אבל לא הצלחתי. השילוב של התמונות האינטימיות, יחד עם האווירה הסגורה, הדמויות החשופות והמוזיקה הסוחפת, לא נתנו לי לצאת. כשהסרט הסתיים, נותרתי בכסא ולא יכולתי לקום. זה לא היה כיף, זה היה לוכד. הסרט תפס אותי לא מוכן, חבק חזק ולא הרפה. שנה שלמה עברה ואני עוד זוכר את חווית הצפיה כאילו הייתה ממש לאחרונה. אם צריך מדד כלשהו לבחון בעזרתו עוצמה קולנועית, ברבור שחור מקבל את הדרגה הגבוהה ביותר. זהו סרט עוכר שלוה במובן הטוב ביותר של המילה, מפחיד יותר מסרט אימה ומרגש יותר מדרמה אנושית. הוא משחק ביעילות ובלי להביט לצדדים על הקו הדק שבין מספר ז'אנרים ומצפצף על כל שאומר לו לבחור צד. ברבור שחור הוא סרט שבלי פשרות, מצליח לדבר אל קהל רחב ומביא את הצופה אליו, במקום להפך.