פינגווין הזהב 2020

אתם לא צריכים אותי כדי לדעת ש-2020 הייתה שנה מאתגרת. סגרים, מגפות, בחירות, מהומות, בחירות, הפגנות, בחירות… הייתה לנו מנה גדושה של דברים לעסוק בהם. בינתיים, יותר ויותר סרטים חדשים נדחו לשנה הבאה, או מצאו להם בית בשרותי סטרימינג ו-VOD במקום באולמות הקולנוע שיושבים סגורים. כתוצאה מכך, ההגדרה מה בדיוק נחשב סרט מ-2020 קצת מסובכת ויש סרטים שיצאו במהלך השנה, אבל לא מתחרים על פינגווין הזהב כי עוד יש סיכוי סביר שיופצו רשמית בישראל במהלך החודשים הקרובים, באיזה פורמט שלא יהיה. מנגד, יש סרטים שהגיעו לארץ רק בזכות פסטיבלים ואתרים יעודיים של סינמטקים. מסיבה זו, פרסמתי לאורך השנה הרבה פחות ביקורות מבדרך כלל, כי היה קשה להחליט אלו סרטים יצאו רשמית בארץ ואלו דורשים VPN או קודי על מנת לצפות בהם בצורה חצי חוקית. השתדלתי להשלים כמה שאפשר לקראת סוף השנה ואני מתנצל על כך שחלק מהמועמדים מופיעים כאן ללא ביקורת מקדימה. אני מקווה שבעוד שנה, התמונה תהיה הרבה יותר ברורה מבחינת הפצה ודרכי צפיה לגיטימיות.

עוד עניין מנהלתי: זו השנה האחרונה בה פינגווין הזהב מכיל ארבע קטגוריות משחק. אני מרגיש שבעולם בו אנו חיים כיום, הפרדה בין הופעות של גברים ונשים הולכת ונעשית מיושנת מול תפיסות גמישות יותר, שגם מייצגות בצורה מדויקת יותר את המועמדים עצמם. החל משנה הבאה, יצומצמו קטגוריות המשחק לשתיים: ההופעה הראשית הטובה ביותר והופעת המשנה הטובה ביותר. נכון שברוב המקומות עדיין נהוג לערוך חלוקה מגדרית, אבל צריך לדעת מתי להתקדם ולשנות קונספציה. אני לא מתחיל את זה כבר השנה כי עם כמות השמות המועמדים, עדיף להפעיל שיטה של סינון מוקדם שעדיין לא הספקתי לפתח.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

ההתלבטות שלי הייתה מאיזה כיוון לגשת. יכולתי לבחור בסרט שזכה לשבחים, אבל אני חושב שהוא לא יותר מסביר ("פרה ראשונה", "אסיה", "בלתי נראה"), סרט שהיה יכול להיות מעולה בעיני אם רק היה בו אלמנט אחד שונה (כמו המשחק המונוטוני של יותר מדי דמויות ב"אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד"), או הסרט הגרוע ביותר של השנה בעיני, שמקבל משום מה ביקורות טובות בחו"ל ("אונדינה"). לבסוף, החלטתי לבחור בסרט שאמנם יש בו גם דברים שאני מעריך, אולם הביצוע הסופי הוא גרוע לטעמי.

בזמן כתיבת שורות אלה, הזהב של נורמן קוטף עוד ועוד פרסים מטעם ארגוני מבקרים שונים ומוזכר לטובה בסיכומי שנה רבים. מבחינתי, מדובר בסרט הראשון של ספייק לי שממש לא אהבתי. לי מעולם לא היה חזק בכתיבת דמויות נשיות, או ברגישות לתרבויות אחרות, אבל בסרט הזה הוא מגיע לשיאים. כל הנשים שיש להן תפקידים מדברים נמדדות בלעדית לפי הנכונות שלהן לשכב עם גבר, כאשר לא מתאפשר מצב בו שתי נשים שאינן קרובות משפחה יחלקו מסך. ההצגה של נשים כנספח לגבר הפריעה לי קצת ב"שחור על לבן", אבל פה היא בוטה במיוחד. בנוסף, הסרט המתרחש כולו בווייטנאם, מציג את האוכלוסיה המקומית כמי שמתנהגים כאילו המלחמה המפורסמת ההיא מעולם לא הסתיימה, נוחים למניפולציות בידי גורמים זרים וקיימים רק בכדי לשרת את המבקרים מהמערב. ז'אן רנו לבוש בלבן כדי לייצג את הקולוניאליזם הצרפתי, זה שהסתיים לפני קרוב לשבעים שנה, אבל בעיני לי עדיין מכתיב מדיניות. דמיינו סרט המתרחש בישראל, בו יש דמות של קצין בריטי שמפקד על כח מג"ב (או סתם את הבלגן שהוא חצי השעה האחרונה של "המתים של יפו"). חמשת הגיבורים שמדברים ללא הרף על זכויות אזרח וטוענים שהאוצר שנשאר מאחור שייך להם כפיצוי על כך שנתנו את גופם לממשלת ארצות הברית, בעצם מנסים לגנוב זהב שנועד לקנות את תמיכת הווייטנאמים. אין שום הצדקה מוסרית לכך שחמשת הבלאדים יקחו את הזהב לעצמם, לא משנה מה המטרה בה הם רוצים להשקיע אותו. עזבו את הקושי להעביר דבר כזה במכס, או בכלל להוציא מווייטנאם, מדינה סוציאליסטית חד-מפלגתית שבה הממשלה מפקחת מקרוב על כל מה שקורה בגבולותיה. והם לא הגנבים היחידים. ספייק לי מכיר בכך שהוא שואל סצנות מ"אפוקליפסה עכשיו", אבל לא מתייחס באותה פתיחות לגנבה ישירה מקלאסיקה אמריקאית אחרת, "האוצר מסיירה מדרה". זה בסדר לבסס סיפור על רעיונות של אחרים אם מודים בכך, אבל לי תפר בגסות סיפור של מלחמה ונאומים בהשראת Black Lives Matter סביב עלילה דומה להחשיד לסרטו של ג'ון פורד מ-1948 ולרומן עליו הוא מבוסס.

לא הכל גרוע בהזהב של נורמן. העריכה והפסקול המוזיקלי מוצלחים ודלרוי לינדו באמת מעניק את אחת מתצוגות המשחק הטובות של השנה. רק חבל שהדברים האלה לא מספיקים בכדי להציל סרט מלא בחשיבות עצמית שמשתמש בתסריט גזעני וסקסיסטי על מנת למחות כנגד אפליה בעולם האמיתי. מה גם שעלילה מלאה בטוויסטים איכשהו עדיין לא ממלאת ביעילות זמן מסך של שעתיים וחצי, מה שהופך חלקים מהסרט למשעממים ורפטטיביים במידה כואבת.

העיצוב הטוב ביותר

לפעמים צריך להוריד את הכובע בפני סרט שהולך עד הסוף עם הגימיק שלו, גם אם זה לא קשור בכלל לעלילה, אלא סתם נראה מגניב. משפחת וילובי הוא סרט שנוצר באנימציה תלת-מימדית, אולם הבמאי כריס פירן החליט לעצב את כולו כמו סרט סטופ-מושן. הוא שחק עם המהירות של הפריימים, ארגן את הסצנות כך שלא יכילו יותר מדי פרטים שזזים בצורה עצמאית וממש ממש השתדל שהכל יראה כאילו נבנה ביד. יחד עם מעצב הדמויות קרייג קלמן, פירן דאג להפוך את המחשב לסדנת יצירה בחומרים שכאילו נלקחו מחנות לאמנים חובבים. הטקסטורה של הרקעים והתלבושות מחקה ביעילות מראה של בד גס, שבבי עץ וגזרי נייר שכוסו בצבעים מלאי חיים ונותנים תחושה של עולם חי. הדמויות עצמן כאילו נוצרו בפלסטלינה או בחומר כיור אחר ושיערן מזכיר צמר עד לרמת הסיבים. אם יש עננים או עשן על המסך, הם נראים כמו צמר גפן ומים נראים כמו פלסטיק מבריק. הדעות על הסרט עצמו חלוקות (אני אהבתי), אבל שווה לצפות במשפחת וילובי אפילו רק כדי לשפשף את העיניים בתדהמה מכך שאנימציית מחשב מסוגלת להראות עד כדי כך כמו טכניקת הנפשה שונה לחלוטין.

שאר המועמדים: 1917, אנולה הולמס, ג'וג'ו ראביט, ג'ירפה, מאנק, מוליכי הזאבים, משפט השבעה משיקגו, נשים קטנות, פרה ראשונה

האפקטים הטובים ביותר

אחת התוצאות היותר משמעותיות של סגירת בתי הקולנוע היא שיצאו השנה פחות סרטים שאפשר להתלהב מהאפקטים שלהם על מסך ענק. היו כמה שהספיקו בתחילת השנה, אבל רוב אלה שבנו על בכורה קיצית או על סוף השבוע של חג המולד, נאלצו להצניע לכת ולקוות שלפחות יחשבו שהם נראים טוב בקולנוע הביתי. מסיבה זו, יש יחסית מעט מועמדים השנה, וכמעט כולם יצאו לקולנוע לפני הפיכת משבר הקורונה למרכיב העיקרי בסדר היום העולמי. אולי בגלל זה בחרתי דווקא בסרט שלא הופץ בישראל על מסך ענק והיה זמין לצפיה רק דרך המחשב. ספוטניק הוא סרט מדע בדיוני צנוע יחסית, שאינו משוויץ באפקטים מיוחדים בכל הזדמנות. זה הופך אותו למותאם יותר לצפיה ביתית ולמותחן שמנצל כראוי את הסקרנות של הצופים. סצנת הפתיחה משתמשת ביעילות בצילום מתוך חללית סובייטית מצ'וקמקת על מנת לחסוך בצילומי חוץ יקרים. לאחר מכן, לוקח זמן מה עד שרואים לראשונה את היצור סביבו נוצר הפרויקט הסודי אליו הפסיכיאטרית טטיאנה קלימובה נשלחת. היצור לא גדול ומרשים, אבל הוא נראה כאילו הוא ממש שם, באותה מציאות כמו שאר הדמויות. זו תזכורת לכך שהאפקטים הכי טובים הם לא בהכרח היקרים או החדשניים ביותר, אלא האפקטים שמשתלבים בטבעיות בעולם אותו הסרט יוצר.

שאר המועמדים: 1917, בלתי נראה, סוניק – הסרט

הפסקול הטוב ביותר

לפני שאכריז על הזוכה, מגיע אזכור לטובה לסרט על האירוויזיון (אתם יודעים איזה). אמנם כקומדיה הוא מסמל בעיני את סוף הסוס שוויל פרל רוכב עליו כבר יותר מדי זמן, אבל יש בו כמה רגעים מוזיקליים מאוד מהנים. חלקם שירים מקוריים שנכתבו עבור הסרט ולא היו מביישים שום תחרות פופ אמיתית, אחד מהם הוא מחרוזת שירים בביצוע משתתפי אירוויזיון אמיתיים, ואחד הוא נסיון לרצות בחוסר ברירה את דרישותיו של איסלנדי שיכור לשמוע את "יא יא דינג דונג!".

עם זאת, יש סרט אחד שבו הפסקול הוא יותר מכמה רגעים נחמדים, אלא חלק בלתי נפרד מחוויית הצפיה. צלילי המטאל עוסק במתופף שמאבד את שמיעתו וצריך להתרגל לחיים כחרש. מעבר לקצת שירי מטאל בהתחלה, הסרט נעזר בעריכת סאונד מדהימה בכדי להציג את העולם דרך אוזניו של מי שרגיל לתקשר רק בקול ועדיין לא למד שפת סימנים או לקרוא שפתיים. אין כמעט רגעים של שקט מוחלט, אבל עוצמת הקול מעומעמת בכדי להמחיש את אבדן השמיעה, בעוד מוזיקה עדיין מתנגנת ותיפוף עדיין משמש דרך לתקשור, אולם הם לא ברורים כבעבר. באופן מעניין, דווקא הדגמה של מכשיר שמיעה מציגה את שיא התסכול עבור מי שמוזיקה ומי שמבצעת אותה היו במשך תקופה ממושכת הדבר היציב היחיד בחייו. הוא מפחד לאבד אחת בעקבות השניה ואנחנו מלווים את המסע שלו להבנת המצב החדש. שם הסרט אינו רלוונטי רק לצליליה של מוזיקת מטאל, אלא גם לנקישת המתכת שאת רעדיה יכול אדם חרש להרגיש כשרוצים למשוך את תשומת לבו. אפילו שאני נוהג לרוב להתמקד במוזיקה עצמה כשאני בוחר את הזוכים בקטגוריה הזו, צלילי המטאל נבחר גם בזכות עוצמת הקול והשינויים ביכולת הקליטה שלו, לא רק בגלל מה שמנוגן.

שאר המועמדים: 1917, אני חושבת לגמור עם זה, בוראט 2, ג'וג'ו ראביט, הזהב של נורמן, כל החיים לפניו, מאנק, מוליכי הזאבים, נשים קטנות, קג'יליונר, תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

הקומדיה הטובה ביותר

לא היה לי ספק שג'וג'ו ראביט יהיה סרט מצחיק. טאיקה ואיטיטי הוא אחד היוצרים הקומיים הטובים בעולם כיום ויש לו חוש יוצא דופן לבימוי קומדיה. השאלה הייתה עד כמה הסרט יהיה מצחיק. כשהדמות הראשית שלך היא ילד נאצי שהחבר הדמיוני שלו הוא אדולף היטלר, ואתה מגלם את היטלר בעצמך, אסור לך לזייף באף בדיחה, כי מילה אחת לא מדויקת ואתה יכול ליצור בטעות את הסרט האנטישמי של המאה. פה נמצא הכשרון הגדול של ואיטיטי, הוא הצליח לגלם את סמל הרוע הגדול ביותר בהיסטוריה, ועדיין לגרום לאנשים לחייך. לדבריו, בחר לגלם בעצמו את היטלר כי אין דבר שהיה יותר מחרפן את הפיהרר מאשר לגלות שהוא מגולם בסרט בידי יהודי פולינזי. זה בהחלט מתחרה בעובדה שב"הדיקטטור הגדול" הוא מגולם בידי קומוניסט.

ג'וג'ו ראביט משלב בין קומדיה פרועה, כמו ילד שמפעיל בטעות מטול רקטות באמצע הרחוב, משחקי מילים כמו רועים גרמנים וצחוק על פרטים קטנים כמו החובה לומר "הייל היטלר" בעת פגישה. פרט לתפקידים קטנים יחסית של סטיבן מרצ'נט ורבל וילסון, ואיטיטי הוא רוב הזמן הקומיקאי היחיד על המסך, כאשר שאר התפקידים ממולאים בידי שחקנים דרמתיים שאומרים ועושים דברים מגוחכים. זה טריק ששוכלל בידי ZAZ (צוקר-אברהמס-צוקר) בקומדיות שלהם משנות השמונים על מנת להדגיש את האבסורדיות של המצב ולא של הדמות. האנשים בג'וג'ו ראביט הם אנושיים, אבל הם חיים במצב בו גרמניה החבולה ממלחמה ממשיכה להתנהג כמו אימפריה, ילדים גדלים עם דימוי של היטלר כגיבור-על ובטוחים שהם יודעים כל מה שצריך על יהודים, מבלי להכיר אפילו יהודי אחד. זו מציאות עצובה והסרט מאוד מותח את הרעיון לפיו טרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה. חשוב לציין שאין כאן לעג לשואה, אלא על מי שאפשר לה לקרות מתוך אשליה שהעולם יהיה טוב יותר עם פחות גזעים. עולם שבו היטלר גדול כמו הביטלז ולצופים בסרט הכי חשוב שיורקי החמוד ישרוד עד הסוף, הוא מגוחך, אבל הוא משהו שבאמת קרה.

שאר המועמדים: בוראט 2, משפחת וילובי, סוניק – הסרט, פאלם ספרינגס, קג'יליונר

שחקן המשנה הטוב ביותר

אחד הדברים שיותר מכעיסים אותי בסרטים, זה כשמי שמקבל החלטות בהפקה מחליט לוותר על דמות מרתקת ומאתגרת לטובת קלישאה שטחית. הדוגמה הקבועה שלי לכך היא ב"משחק החיקוי", בו שאלכסנדר דניסטון מוצג כטיפוס צר אופקים שמנסה כל הזמן לחבל במאמציו של טיורינג לפענח את קוד האניגמה. במציאות, דניסטון היה תומך נלהב בעבודתו האקדמית של טיורינג והעניק לו חופש פעולה ככל הניתן. הם עבדו נגד השעון כדי להשיג יתרון מודיעיני על גרמניה הנאצית וטיורינג עצמו, במקום לקבל הכרה כגיבור אחרי המלחמה, זכה ליחס של פושע מסוכן בשל היותו הומוסקסואל. אז אני תוהה, הנאצים והממשל הבריטי לא היו נבלים מספיק גדולים שהיה צריך להמציא לדניסטון אישיות חדשה לחלוטין בשביל להכניס דרמה לסיפור?

מהסיבה הזו, שמחתי לגלות שהשופט ג'וליוס הופמן, המוצג כטיפוס מנותק, אגואיסט, שמרן ולחלוטין לא אובייקטיבי במשפט השבעה משיקגו, מגולם בצורה נאמנה למציאות בידי פרנק לנגלה. אף על פי שהסרט אינו מציג את המשפט כקרקס תקשורתי בקנה המידה שהיה באמת, כל מה שקראתי בעקבות הצפיה על השופט הופמן, כולל הנטיה שלו לשכוח פרטים שנאמרו רגע לפני, היחס המתנשא כלפי בובי סיל, הכמות המטורפת של פעמים בהן האשים אנשים בביזוי בית המשפט והזמן המיותר שהקדיש בכדי להבהיר שהוא והנאשם אבי הופמן אינם קרובי משפחה, הכל נכון. לנגלה לא רק תפס את צורת הדיבור והמניירות של השופט מעורר המחלוקת, אלא ממש גרם לי לשנוא אותו. הוא השתמש בחוסר המודעות העצמית של הופמן בכדי לייצר אנטגוניזם כלפיו, מה שמשרת באופן מושלם את האג'נדה של יוצרי הסרט. ג'וליוס הופמן היה טיפוס מעצבן וקטנוני עם יותר מדי כח ופרנק לנגלה מעביר היטב את הרושם הזה.

שאר המועמדים: דיוויד ת'יוליס – אני חושבת לגמור עם זה, סם רוקוול – ג'וג'ו ראביט, ארליס האוורד – מאנק, קנדיד סנצ'ז – נבל, פול ראסי – צלילי המטאל

שחקנית המשנה הטובה ביותר

הרבה תשומת לב מוענקת בימים אלה לשני גברים המשתתפים בסרט צלילי המטאל. ריז אחמד בתפקיד רובן המתופף ופול ראסי כג'ו, מנהל הבית לחרשים. בואו נדבר על אוליביה קוק, שחקנית שכבר כמה שנים נמצאת מתחת לרדאר וראויה להרבה יותר קרדיט ממה שניתן לה. קוק הייתה מועמדת לפינגווין הזהב לפני חמש שנים על הופעתה ב"אני וארל וזאת שעומדת למות", אבל גם אני לא עשיתי את הקישור עד שבדקתי לאחרונה את רשימת הקרדיטים שלה. היא הייתה שם כל הזמן, אבל די שכחתי ממנה. זה בערך משקף את התפקיד שלה כלו, בת הזוג של רובן. היא שם בתחילת הסרט, מרשימה, מרגשת, מצליחה לתת תחושה של תקוה למרות הנטיה שלה לפגוע בעצמה. היא משכה את רובן מהקרקעית והוא עזר לה להישאר עם ראש מעל המים. ואז היא נעלמת ואנחנו ממשיכים עם רובן, בלי לדעת כמעט כלום על לו. כשלו חוזרת לסרט, היא שונה. שלמה יותר, פחות מחפשת את מקומה בעולם, יותר רוצה להיות עצמה. היא פחות תלותית, אבל עדיין מפחדת להיות לבד. היא משתפת פעולה עם האנשים סביבה, אבל ממש רוצה להיות במקום אחר.

על העומק הנסתר של לו, זה שלא מודגש כמו התסביכים של רובן והאידיאליזם של ג'ו, אוליביה קוק ראויה לשבחים. כמו בסרט הזה וכמו בשאר הקריירה שלה, היא נוטה להישאר ברקע בזמן שאחרים מקבלים את התשבוחות. אם עוד לא ראיתם את צלילי המטאל, או שאתם מתכננים לצפות בו שוב, שימו לב ללו, הדמות שמספרת הרבה יותר ממה שנדמה.

שאר המועמדות: סקרלט ג'והנסון – ג'וג'ו ראביט, מייסה דאו – המתים של יפו, לילי קולינס – מאנק

השחקן הראשי הטוב ביותר

לפעמים פשוט אין לי משהו לומר על הזוכה עצמו. על התפקיד שהוא מגלם בנבל אפשר לדון על גבי פוסטים רבים, אבל אין לי שום הכרות קודמת עם פייר דלאדונשאן. יש לו כמה תפקידים בסרטים שהופצו מחוץ לצרפת והוא יחסית מוכר במולדתו, אבל ההכרות הראשונה שלי עם השחקן הייתה כשדז'ה המסתורי נוסע ברכבת, עטוי מעיל עם ברדס, ומנסה להתחיל עם אישה צעירה תוך שהוא גורם לה לחוסר נוחות. האופן בו דלאדונשאן מגלם את דז'ה הוא מה שהפך את נבל לסרט שהכי אהבתי בפסטיבל הקולנוע ירושלים השנה. הוא מגיע לעיר לאחר שהשתחרר מהכלא כשאין לו משפחה, כסף, כתובת מגורים, עבודה, או אפילו קצין מבחן. יש לו כתובת של מכר שיכול לסדר אותו לבינתיים ושפע של קסם אישי שמאפשר לו לרכוש את אמונם של זרים. דז'ה צריך רק עוד דבר אחד, אבל הסרט בכוונה ממתין עם הגילוי כדי שבינתיים נראה איזה איש מקסים הוא. פייר דלאדונשאן נותן חיים לדמות שיש לה סודות ומצליחה להסתיר אותם ביעילות. כולם מאמינים לו, הרבה סומכים עליו, אף אחד לא מכיר את דז'ה האמיתי. היכולת של דלאדונשאן להבין בדיוק כמה לחשוף בכל רגע, היא הנשק הסודי של הסרט.

שאר המועמדים: ג'ורג' מקיי – 1917, דלרוי לינדו – הזהב של נורמן, יוסף אבו ורדה – המתים של יפו, ויל מאדן – חיה חיה, זאק גוטסגן – חיים אחרים, גארי אולדמן – מאנק, אדי רדמיין – משפט השבעה משיקגו, מארק ריילנס – משפט השבעה משיקגו, אנדי סמברג – פאלם ספרינגס, ריז אחמד – צלילי המטאל, ריצ'רד ג'נקינס – קג'יליונר

השחקנית הראשית הטובה ביותר

עדיין, פייר דלאדונשאן הוא סלב בקנה מידה עולמי ביחס לויקטוריה מירושניצ'נקו, אחת משתי השחקניות הראשיות בסרט הרוסי ג'ירפה. שם הסרט מתייחס לגובהה של אייה, הדמות אותה מירושניצ'נקו מגלמת. רצה הגורל ומימדיה הבולטים העניקו לה תפקיד שגם שחקנית מנוסה ממנה הייתה שמחה לקבל. תפקיד מאתגר, של אישה בעלת נכות ונטיה מינית שעד היום נחשבת לבעייתית בעיני החברה הרוסית. למרות שהסרט מתרחש באמצע המאה ה-20, חלקים ממנו רלוונטיים גם כיום ומירושניצ'נקו מבינה זאת היטב, בין אם מתוך אינטואיציה, או בעקבות הכוונה טובה של הבמאי. אייה היא מהות הסבל של אחרי המלחמה. אישה הסובלת מהתקפי שיתוק בעקבות הלם קרב, מטפלת בעצמה בילד לא שלה ושצריכה להתמודד עם טרגדיה בעוד האדם הכי יקר לה בעולם מנצל את רגשות האשם שלה. יש בג'ירפה סצנות קשות לצפיה, וזו שאולי הייתה הקשה ביותר עבור השחקנית היא סצנה שמותחת את מה שרוב האנשים מגדירים כאונס. זה לא אונס לפי ספר החוקים, אבל יש בו מן האילוץ שמביא את אייה האומללה רק לשקוע עוד יותר. שחקנית פחות רגישה הייתה נופלת למלכודות של מלודרמה ומפספסת את האפשרות לשמור על תחושה של ריאליזם, אבל מירושניצ'נקו חשה מה בדיוק עליה לעשות בכדי להעביר חלקים גדולים מהסיפור מבלי לדבר, רק במבט. אייה לא חזקה עם מילים, אבל עיניה הבולטות של השחקנית, דבר נוסף הקשור במבנה גופה, מבטאות המון.

שאר המועמדות: ג'סי באקלי – אני חושבת לגמור עם זה, מריה בקלובה – בוראט 2, תומסין מקנזי – ג'וג'ו ראביט, רנה זלווגר – ג'ודי – מעבר לקשת, וסיליסה פרליגינה – ג'ירפה, אקוופינה – הפרידה, שירלי צ'ן – חיה חיה, סירשה רונאן – נשים קטנות, אוקסנה אקינשינה – ספוטניק, קריסטין מיליוטי – פאלם ספרינגס, אוון רייצ'ל ווד – קג'יליונר, ג'ינה רודריגז – קג'יליונר

התסריט הטוב ביותר

זה לא פשוט לקחת סיפור שכבר עובד מספר פעמים למסך ולהציג אותו בצורה מקורית. נשים קטנות עובד לתאטרון, לטלוויזיה, לאופרה ולפחות שש פעמים לקולנוע לפני שגרטה גרוויג התישבה לכתוב את הגרסה שלה. כמעריצה של הספר המקורי מאת לואיזה מיי אלקוט, גרוויג רצתה לעשות כבוד למקור, אבל בו זמנית להוסיף מסר משלה. מתוך אמונה שעוקצו של הסיפור הוקהה בידי מוציאים לאור של התקופה, גרוויג הוסיפה סיפור מסגרת בו ג'ו מארץ' מחפשת לפרסם את הספר אודות משפחתה בעולם הנשלט בידי מו"לים גברים. את תוכן הספר עצמו, גרוויג בחרה להציג בצורה לא לינארית, בחירה אמיצה בהתחשב בכמות המעריצים שיש למקור. זה לא שהיא חושבת שאלקוט לא עשתה עבודה מספיק טובה, כמו שגרוויג רצתה להשמיע את הקול שלה כנערה שגדלה על הספר וזוכרת פרטים ממנו לא לפי הסדר, אלא כרצף של קישורים. כשמדברים בסצנה אחת על נסיעה לחוף, הסצנה הבאה מציגה ביקור באותו חוף כמה שנים בעתיד. הדמות של לורי מוצגת לנו קודם כידיד של משפחת מארץ' ורק אחר כך רואים כיצד הכירו.

מה שגרטה גרוויג עשתה, על ידי פירוק ובניה מחדש של סדר ההתרחשויות, הוא לשתף את הקהל בנקודת המבט שלה כקוראת. כשהיא חושבת על הספר נשים קטנות, היא לא חושבת על רצף של מילים כתובות, אלא על דמויות, ארועים ומקומות והם מזכירים אחרים. היא בעצם משחזרת את הסיפור מתוך זכרון, לפי סדר שרק היא יכולה לחשוב עליו.

שאר המועמדים: צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה, אלייזה היטמן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד, טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט, לולו ואנג – הפרידה, דני מאדן – חיה חיה, ג'ק פינצ'ר – מאנק, ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו, פיטר דורונציס – נבל, אברהם מרדר, דריוס מרדר – צלילי המטאל

הבימוי הטוב ביותר

האינסטינקט הראשוני בזמן צפיה בג'וג'ו ראביט, הוא לומר שזה נראה כמו סרט של וס אנדרסון. פלטת הצבעים העקבית, הדמויות שממוסגרות במרכז התמונה, השימוש בשיר מוכר בשפה שאינה אנגלית… זה בהחלט לא הסגנון שטאיקה ואיטיטי הראה בסרטים האחרונים בבימויו. אחרי כמה סצנות, מבינים שזה לא באמת חיקוי של וס אנדרסון, כי אנדרסון לא מביים שיחות בקצב הזה ולא שובר את המסגור המפורסם שלו כל כך הרבה פעמים. מתברר שבין שאר כישוריו, טאיקה ואיטיטי גם במאי מאוד מגוון. הוא מסוגל לביים מוקומנטרי אפל ("החיים בצללים"), אופרת חלל ("תור: ראגנארוק") ואם תלכו מספיק אחורה בפילמוגרפיה שלו, תגלו שג'וג'ו ראביט מזכיר בסגנון שלו את "עיט נגד כריש". במילים אחרות, הוא לא מעתיק מאף אחד, יש לו פשוט גישות שונות לסרטים שונים וזו אחת מהן ששלף מחדש.

הגדולה של ג'וג'ו ראביט היא לא רק בחלקים הקומיים שהזכרתי קודם לכן, אלא גם ברגעים הרציניים. הסרט לא צריך להראות מוות כדי שנבין שדמות מתה ולא צריך להראות נשיקות כדי שנבין שמישהו מאוהב. ואיטיטי מסוגל להחליף בין גישות לא רק מסרט לסרט, אלא גם בין סצנות. ג'וג'ו ראביט הוא סרט עם מצבי רוח. למרות שנדמה שתמיד נעשה שימוש באותה טכניקת צילום, באותו עיצוב רקעים, באותן תלבושות, התחושה שונה בכל פעם. סביב שולחן הארוחה יש תחושה שונה לחלוטין מאשר בקומה העליונה של הבית, או מהתחושה של הליכה ברחוב. כל סצנה נבנית בצורה אחרת מאותם חומרי גלם והתוצאה בהתאם, נוגעת כל פעם בנקודה אחרת בלב.

שאר המועמדים: סם מנדז – 1917, קנטמיר בלאגוב – ג'ירפה, דני מאדן – חיה חיה, דיוויד פינצ'ר – מאנק, טום מור, רוס סטיוארט – מוליכי הזאבים, פיטר דורונציס – נבל, גרטה גרוויג – נשים קטנות, דריוס מרדר – צלילי המטאל

הסרט הטוב ביותר

המועמדים הם…

אני חושבת לגמור עם זה – דרמה על זוגיות שמתגלה כמשהו אחר לגמרי בזכות מסע מבלבל על ציר הזמן.

ג'וג'ו ראביט – קומדיה בימי מלחמה על המשמעות האמיתית של להיות אמיץ.

נבל – סרט מטעה שמחזיק את הקלפים קרוב לחזה, עד שכבר מאוחר מדי לחזור מהימור לא נכון.

נשים קטנות – גרטה גרוויג מספרת סיפור קלאסי מנקודת מבט של קוראת ביקורתית.

צלילי המטאל – שיעור בהסתגלות, לא רק לשינויים פיזיים, אלא גם לדברים שאין מגע ישיר איתם.

הזוכה הוא…

קשה לאזן בין צחוק ודמעות. קשה לאזן בין טרגדיה על זמנית לבין אופטימיות זהירה. ג'וג'ו ראביט מצליח. זה סרט שגורם לנו לצחוק מהיטלר, לשמוע שקרים על יהודים, לכעוס על פעילי מחתרת, לשמוח על הופעתו של קצין נאצי לעימות מול בעלות הברית ועדיין, להרגיש שאנחנו בצד הנכון. לא כל מה שקורה על המסך הגיוני ובוודאי שלא מדויק היסטורית, כי הסרט מוצג דרך עיניו של ילד שכל מה שהכיר בחייו הוא תעמולה נאצית. הוא משוכנע שגרמניה היא הצד הטוב במלחמה, היטלר הוא האיש הכי מגניב בעולם ושאמא שלו לא בסדר כי היא לא מוכנה להיות כמו כולם. כשהנושא עולה, היא לא רוצה לדבר על פוליטיקה וכשהיא מסבירה לו על מה שעדיין יפה בעולם, ג'וג'ו לא מבין למה היא קוראת למה שהוא מעריץ מכוער.

כשנשאל על האופן בו גלם את היטלר, טאיקה ואיטיטי אמר שלא באמת נסה להיות מדויק, אלא יותר גרסה של עצמו עם שפם מטופש ומבטא גרוע. גם ג'וג'ו, כשהוא רואה את העולם, בעצם רואה את הגרסה שמייצגת אותו. הוא לא יודע את מה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם ועל השואה וגם הילדים האחרים בגילו לא באמת מבינים. זה מה שהופך את תהליך הלמידה שלו למעורר אהדה. המעבר שלו מילד שטוף מוח שמתבייש בחוסר יכולתו לרצוח, למתבגר שמתחיל להטיל ספק במה שהכיר כעובדות, שומר עליו כדמות שהקהל רוצה בטובתה, גם אם הוא בכלל בצד של הרעים. ג'וג'ו ראביט הוא סרט על הצורך להיאחז באהבה מכל סוג שהיא, בין משפחה, חברים, או אוהבים, גם כשרחוקים והעולם מלא בשנאה, כי עדיף לשאוף לשינוי כמעט בלתי אפשרי להשגה מאשר להיתקע במקום שלא טוב בו.

פינגווין הזהב 2019

שנת 2019 ספקה לנו כמה סרטים שהפכו לקלאסיקות מיידיות. כאלה שבשניה שנחשפו לקהל, היה ברור שלא ישכחו במהרה. בין אם מדובר באפוסים של שלוש שעות ומעלה, סרטי אימה וקומדיות שהיו אמורים להיכשל אבל התבררו כהצלחה ביקורתית מפתיעה, או סרטים מצרפת, ספרד ודרום קוריאה ששברו את כל מחסומי השפה והתמודדו ראש בראש על פרסים יוקרתיים מול מיטב התוצרת האמריקאית, יש כמה סרטים שיגרמו לשנה החולפת להראות ממש טוב במבט לאחור.

זה רושם מטעה כי 2019 הייתה רוב הזמן שנה בינונית להחריד, עם לא מעט אכזבות. זה הפער בין האיכות הממוצעת של סרטי השנה לבין כמה באמת גדולים שיזכרו ממנה, שעשה את רשימת המועמדים לפינגווין הזהב למגוונת מהרגיל. יש הרבה סרטים עם לא יותר מנקודה או שתיים לזכותם, ומעט עם הרבה דברים לחגוג.

אז איך מסכמים את השנה המוזרה הזאת, שבה קולנוע ביתי ומסחרי התערבבו זה עם זה וסרטי אימה, גיבורי-על ומציאות חלופית היו אלה שבאמת הכתיבו את הטון? שלא לדבר על הטרנד המפתיע של השנה: שימוש בכלבי תקיפה. לפחות שלושה מהסרטים המועמדים השנה מכילים סצנה של כלב המתנפל על אדם רע. אני אזרוק ניחוש פרוע שזה מספר שיא של תקיפות כלבים בתולדות הפרס.

 

81Vn5IhBsfL._UY741__resize.jpg

 

רשימת המועמדים המלאה נמצאת כאן

 

ציון לגנאי

אם כלבי תקיפה הם הטרנד החיובי בקולנוע השנה, השלילי מבחינתי הוא הפצה ספורדית של סרטים חדשים. אני לא מתכוון לסרטי נטפליקס שעושים סיבוב יצוגי בקולנוע כדי להיות כשירים לאוסקר וכדי להגיע לקהל שאינו מנוי של החברה, אלא לכאלה שמופצים בלעדית בקולנוע, אבל צריך מפה וטבלת אקסל כדי להצליח לתפוס הקרנה שלהם. "מידסומר" הסתובב באולמות שונים של קולנוע לב, כל שבוע הקרנה או שתיים בסניף אחר, עם מעט מאוד פרסום וללא כוונה להרחיב את ההפצה מאוחר יותר. הקרנה ראשונה ביום רביעי בתל אביב, הקרנה שניה ביום ראשון בירושלים. רוצים להספיק בשבוע השלישי? בואו לרעננה כשהירח מאיר בזווית של 60 מעלות את רחוב אחוזה. דוגמה נוספת היא ה"המגדלור" שהוצג בפסטיבל חיפה, חודשיים לאחר מכן בפסטיבל אוטופיה ועכשיו קופץ מדי פעם להקרנה בסינמטק תל אביב.

אני מבין כשהדבר נעשה עם סרטים שזמינים לצפיה בשרותי סטרימינג ואין הגיון מסחרי בהקרנות קבועות שלהם בקולנוע, אבל פה מדובר בסרטים חדשים שאין חלופה חוקית לצפיה בהם חוץ מקפיצה על הסימן הראשון למועד ההקרנה הבא.

אין לי שום דבר נגד המפיצים של הסרטים האלה ואני מעריך את העבודה שהם עושים בהבאת סרטים שהם פחות מיינסטרים לארץ, אבל שיטת ההפצה החלקית הזו מתסכלת ולא ברור מה הגיון מאחוריה.

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

עוד קצת שליליות לפני השבחים. הסרטים אותם אני שוקל כראויים לתואר הזה מתחלקים לשני סוגים עיקריים. יש סרטים שאני חושב שהם טובים, רק לא כמו שעושים מהם ("ג'וקר", "פרזיטים", "הספר הירוק"), ויש סרטים שפשוט לא אהבתי ("דיוקן של נערה עולה באש", "המגדלור", "חורשות את הלילה"). עדיין, כדי לזכות בתואר המפוקפק של הסרט הכי אוברייטד, צריך שילוב מיוחד. סרט שלא סתם לא התלהבתי ממנו, אלא שאני למעשה לא מצליח להבין למה מישהו אהב, בטח ברמה כזו.

מילים נרדפות הוא לא הסרט הגרוע של השנה, אבל מבחינתי הוא הסרט הגרוע ביותר שלא מוכר ככזה. עלילה מחוררת וחסרת הגיון, משחק לא אמין, דמויות שנראות כמו בדיחה גרועה וצילום כל כך גרוע, שכל ילד שרץ עם אייפון מסוגל להשיג תוצאה טובה בהרבה. הייתה לי תאוריה, כשמילים נרדפות יצא, שמדובר בעצם בסאטירה חתרנית על האופן בו ישראל נתפסת בעיני זרים. מדינה מיליטנטית עם תסביך שואה שדופקת את כל מי שחי בה ואז מתנהגת כמו בוסית במגרש הביתי של מדינות נאורות יותר. זה גם יסביר למה לא רק הישראלים, אלא גם הצרפתים, מוצגים בסרט בצורה קלישאתית, כי זו הנקודה הגאונית של הבמאי, שאנחנו מצמצמים אומות שלמות לכדי שורת מחץ במקום להבין כמה מגוון אנושי כל אחת מהן מכילה. זו הייתה התאוריה, אבל עברה כמעט שנה ואף אחד שהיה מעורב ביצירת הסרט לא בא ורמז אפילו שזו הכוונה. מה שאומר שאם כל זה אמור להילקח ברצינות, מדובר בסרט מטופש להחריד שאינו מודע לכך. כאילו "המוסד" היה נשאר עם אותו תסריט בדיוק, אבל מוצג לעולם כדרמה ולא כקומדיה פרועה.

גם סרטים ישראלים אחרים מכילים רגעים לא הגיוניים. כל חצי השעה האחרונה של "פרא אציל" היא טלנובלה שעל הדרך גם מלאה בסטראוטיפים על יוצאי ברית המועצות לשעבר, הסיום של "תל אביב על האש" לא הגיוני משום בחינה, ו"קצפת ודובדבנים" (מעבר לגזענות הסמויה עליה הצבעתי בביקורת) מכיל סצנה שבברור לא מתיישבת עם איך שהקרנות מסחריות עובדות באמת. רק שלכל אחד מהסרטים האלה יש גם תכונות גואלות. ל"פרא אציל" יש צוות שחקנים מוכשר בטרוף, "תל אביב על האש" הוא מיקרוקוסמוס חכם (רוב הזמן) של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ו"קצפת ודובדבנים" הוא מסע מרתק של במאי להתבגרות המנטלית והגופנית של עצמו. מילים נרדפות מכיל סצנה חיילות ששרות ומענטזות לצלילי שיר אירוויזיון במהלך טקס בבית עלמין צבאי, אדם שמתקבל לעבודה כמאבטח בשגרירות ישראל ללא שום בדיקת רקע, ודמות של יו"ר סניף בית"ר בפריז שמארגן קרבות רחוב עם נאו-נאצים. אני אפילו לא בטוח אם זה אומר שהוא חניך ממש ממש בוגר בתנועת נוער, או שלקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים יש אוהדים עם סמכות מפתיעה במדינות זרות. שום דבר לא הגיוני, אבל הכל מוצג ברצינות ואני באמת לא מבין איך מישהו מצליח לא להכות עם כף יד על מצחו שוב ושוב במהלך צפיה בסרט הזה. מילים נרדפות הוא הסרט הכי מוערך יתר על המידה של 2019, לפחות עד שנדב לפיד בעצמו יכתוב לי שמדובר בסאטירה שרוב האירופים לא יבינו, כי היא בעצם צוחקת עליהם.

 

עכשיו לדברים הטובים.

 

העיצוב הטוב ביותר

בשנים האחרונות, מדברים הרבה על יקומים סינמטיים. למארוול יש אחד, ל-DC יש אחד די מבולגן, למפלצות של יוניברסל היה אמור להיות אחד, אבל זה לא כל כך עבד. אפילו ל-מ. נייט שאמאלאן מתברר שיש יקום סינמטי. העניין הוא שבכדי שיקום כזה יעבוד, הוא צריך להיות עקבי, עם קו זמן שאפשר לעקוב אחריו והרבה תשומת לב לפרטים הקטנים. פה מגיע קוונטין טרנטינו ועושה לכולם בית ספר ביצירת יקומים קולנועיים.

זה לא סוד שכל הסרטים של טרנטינו מתרחשים בנקודות שונות על אותו ציר זמן, להוציא שניים שהם סרטים בתוך הטרנטינוברס. לפי ההגיון הזה, החריגה של "ממזרים חסרי כבוד" מהמציאות שלנו, השפיעה גם על כל הסרטים של מר דניאלה פיק שמתרחשים כרונולוגית אחריו. היו זמנים בהוליווד הוא לא רק תוצאה של אותה חריגה, אלא המשך שלה. לצד שחזור לוס אנג'לס של שנות השישים המאוחרות עד לרמה של פוסטרים שנמצאים לא בפוקוס ברקע, הסרט מכיל הרבה מקומות בדיוניים שמוזכרים בסרטים אחרים של טרנטינו. הדיינר ג'ק ראביט סלימס ורשת ההמבורגריות ביג קאהונה המוכרים מ"ספרות זולה", עורכים הופעת אורח בין המקומות השונים הממלאים את הוליווד הלילית, וגיבור הסרט ריק דלטון מצטלם לפרסומת לסיגריות רד אפל, המופיעות בסרטים נוספים של טרנטינו. כשנכנסים לבית קולנוע בהיו זמנים בהוליווד, נכנסים לבית קולנוע משנות השישים וכשחוצים את הכביש, עושים את זה על מעבר חציה מהתקופה. העיצוב בסרט הזה הוא תצוגה מרשימה של שילוב בין שחזור תקופתי מפורט להפליא, לבין שמירה על קשר עם סרטים אחרים דרך מותגים ומקומות יחודיים ליקום הסינמטי הספציפי הזה.

 

QT9_75242_resize.jpg

 

הפסקול הטוב ביותר

ברוב המקרים, הבחירה שלי כאן תהיה בסרט שהפסקול שלו מורכב ממגוון סגנונות מוזיקליים. אני אוהב שמתאימים בין שיר לרגע מסוים, או שמשתמשים בשירים מוכרים בכדי להוסיף עוד נדבך לעלילה. בשנה שעברה, חרגתי ממנהגי ובחרתי ב"אי הכלבים" שמכיל בעיקר מוזיקה מקורית ללא מילים. השנה, אני שוב חורג ובוחר בסרט שבו יש שיר אחד שהסרט כולו משחק על וריאציות שונות שלו.

ההתלבטות הייתה בין שניים. חשבתי לבחור את "אנחנו", שמשתמש בגרסאות שונות של השיר "I Got 5 on It" של לוניז בכדי להביע גם אחדות משפחתית ואופטימיות, גם אימה וגם את החיבור שבין ריקוד למאבק על החיים ועל המוות. בסופו של דבר, בחרתי בנעימה אחרת, ולו בגלל האימפקט הרגשי שלה. נעימת הנושא של הנוקמים מלווה את הסדרה כבר שבע שנים, אולם לא היה בה שימוש יותר עוצמתי ומתוזמן היטב כמו בהנוקמים: סוף המשחק. אלן סילבסטרי הלחין את הנעימה בכדי לייצג גבורה מול סכנה קרבה, אולם בסוף המשחק, הוא צריך להתחיל עם עולם חרב השרוי בכאוס ובדכדוך מתמשך ולבנות בהדרגה, יחד עם התסריט, לעבר העימות הבלתי נמנע בין כוחות הטוב לכוחות הרשע. המנגינה חוזרת שוב ושוב, לפעמים איטית ושקטה, לפעמים עוצמתית ומעוררת השראה. לצד קטעים נוספים שהלחין סילבסטרי עבור הסרט, נדמה שבכל פעם שכלי הנשיפה המוכרים משתלטים על האוזן, הקהל נעשה יותר נרגש. אם ראיתם תיעוד מאולם קולנוע של תגובות המעריצים לרגעי מפתח בסרט, רוב הסיכויים שזו המנגינה שהתנגנה ברקע. אולי במלואה, אולי רק חלק קצר מתוכה, אבל בסיומו של הסרט הרביעי, השיר הזה הוא חלק בלתי נפרד מצוות הנוקמים ונדמה שהם לא יכולים בלעדיו.

 

האפקטים הטובים ביותר

זו הייתה שנה מאכזבת לאפקטים חזותיים. יחסית מעט סרטים באמת הרשימו בתחום הזה, כאשר חלק, כמו "שהאזאם" ו"שליחות קטלנית: גורל אפל" למעשה נראו כמו נסיון להחזיר את התחום כמה שנים אחורה. היו גם מקרים מוזרים, כמו אפקט שעדיין לא היה מספיק מלוטש ב"קפטן מארוול", אבל נראה מעולה חצי שנה לאחר מכן ב"האירי". מגיע ציון לשבח ל"ג'ון וויק 3: פראבלום" שהעדיף לא פעם שימוש בפעלולנים ובאפקטים פרקטיים על חשבון CGI והתוצאה היא סרט האקשן הטוב ביותר של השנה.

עדיין, הרעיון הוא לבחור בסרט שהאפקטים הם חלק משמעותי ממנו, מבלי להיות בולטים מדי. עד כמה שלא אהבתי את אד אסטרה, אני חייב להודות שיש בו אפקטים עוצרי נשימה. החלל למעשה נראה גדול ואינסופי (רק חבל שהעריכה החליטה לצמצם מרחקים), פני הירח נראים אמיתיים ומתנהגים נכון מבחינה פיזיקלית למרות חוסר ההגיון במה שקורה עליהם, אפס כבידה לא מותיר שום מקום לשאלות, חוץ ממה לעזאזל עובר לדמויות בראש ולמה הן מתעקשות למות בדרכים מטופשות. אמנם זה לא כבוד גדול כשהדבר החיובי ביותר שאני יכול לומר על סרט זה שהמנדריל נראה ממש אמיתי, אבל לפחות בתחום האפקטים החזותיים, אד אסטרה הוא המצטיין של 2019.

 

1-a1LCKYxmLleQ9a9Bpg-jaw_resize.jpeg

 

הקומדיה הטוב ביותר

נתחיל בהבהרה הבלתי נמנעת: "המוסד" לא מועמד בקטגוריה הזו, או בכל קטגוריה אחרת. זה לא קשור לסרט עצמו, הייתי בשמחה מכתיר אותו בתור אחד האהובים עלי השנה, אלא שמשהו השתנה מאז הפעם הקודמת שהזכרתי את מבצע החילוץ הסודי בסוג'יירה. לפני 12 שנים, בחרתי את "המוסד הסגור" כקומדיה הטובה של השנה. בתגובה, פנה אלי במאי הסרט אלון גור אריה, התכתבנו קצת וכמה חודשים לאחר מכן, זה הפך לסרט הראשון (והיחיד עד כה) שמוענק לו פסלון אמיתי של פינגווין מוזהב (טוב, בובת פינגווין צבועה עם ספריי זהב). מאז, אלון ואני נשארנו בקשר, הכרתי גם הרבה אנשים יקרים בזכות אהבה משותפת לסרט ונוצר מצב שבו הייתה לי מעורבות קלה מאחורי הקלעים של "המוסד". לא משהו רציני, אבל סך הכל של החוויה המאוד חיובית הזו הוא שאני לא מסוגל לשפוט את הסרט בצורה אובייקטיבית.

משזה נאמר, החבר'ה מפיקסאר יותר ממוזמנים ליצור איתי קשר לגבי קבלת פסלון, כי צעצוע של סיפור 4 הוא כבר הסרט הרביעי של האולפן שנבחר אצלי לקומדיה הטובה של השנה. סרטים של פיקסאר הם באופן עקבי רכבת הרים רגשית. לצד רגעים ששוטפים את העין בדמעות, צעצוע של סיפור 4 מכיל גם את הצמד הקומי המוצלח ביותר של השנה. למרות שהקסם תמיד היה באינטראקציה בין הדמויות המוכרות, הפעם גונבים את ההצגה קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל שהתאחדו בכדי לגלם בובות של ברווז וארנב בעלי חזות צמרירית ומוח קרימינלי. תוסיפו גם הופעה קצרה של קיאנו ריבס כדיוק קאבום שמתקשה למצוא מי שיתן לו כיף ותפקידים קצרצרים לאגדות הקומדיה מל ברוקס, בטי וייט, קרול ברנט וקרל ריינר… וואו, זוכרים שפעם פיקסאר היו האולפן עם פחות כוכבים ברשימת המדובבים?

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

כשמדברים על הופעות המשחק ב"קוראים לי דולמייט", מדברים בעיקר על הקאמבק של שני פרצופים מוכרים. אדי מרפי חוזר לנבל את הפה ולהיות מצחיק אחרי הרבה יותר מדי זמן במנוחה, בעוד וסלי סנייפס מצליח סוף סוף להשלים צילומים של סרט כשרק הדמות שהוא מגלם מתנהגת כמו פרימה דונה ולא השחקן עצמו. השניים בהחלט מהווים את השלד של הסיפור במחציתו השניה, אבל ההופעה הטובה ביותר בסרט שייכת דווקא למישהי פחות מפורסמת.

דא-ביין ג'וי רנדולף פרצה בזכות הקול שלה. אחרי כמה שנים בברודוויי, החלה להופיע בתפקידי משנה בטלוויזיה, אבל זה הסרט בכיכובו של אדי מרפי שנתן לה מקום של כבוד על המסך, מבלי להתכחש לכך שהיא לא נראית כמו כוכבת הקולנוע הרגילה. רנדולף מגלמת את ליידי ריד, אישה נבגדת שמוצאת את הבטחון שלה כאשר רודי ריי מור (מרפי) מזמין אותה להופיע לצדו. על הבמה, היא נפתחת, חשה בטוחה בנשיות שלה, לא שמה על גברים שאין להם מה להציע לה ומפתחת פרסונה משלה, ממש כמו שמור עשה כשהפך עצמו לדולמייט. הדמות של ליידי ריד היא הד להצלחה המטאורית של דולמייט, ורנדולף מציגה בצורה נהדרת את שני הצדדים של הדמות: השקט והמופנם, לצד הנועז והסקסי.

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

הסרט "יולי" הוא מסגרת בינונית לרקדן ענק. זה סרט שקטעי הריקוד בו מוצלחים בהרבה מקטעי הדרמה שמהווים להם השראה. למרות זאת, יש שחקן אחד שגונב את הפוקוס מהכוראוגרפיה המושקעת. למרבה האירוניה, לא מדובר בשחקן מקצועי, אלא ברקדן הוותיק סנטיאגו אלפונסו. קשה למצוא הרבה מידע על יולי, או על השחקנים בו, אבל ממה שהצלחתי להבין, אלפונסו הוא אחד ממקורות ההשראה לדמות הראשית, הרקדן שאביו מכריח אותו ללמוד את המקצוע, גם כדי שלא יסתובב ברחובות וגם כדי שיוכל לעשות משהו עם החיים שלו. אני לא יודע עד כמה אלפונסו חווה דברים כאלה בעצמו, אבל הטבעיות בה הוא מתחבר לדמות האב השליט, שעם כל אהבתו למשפחה, עדיין מסוגל להיות אלים ואטום לרגשות של ילדיו, נראית כאילו ראה דברים דומים בעצמו. לאורך הסרט, סנטיאגו אלפונסו מגלם דמות שמזדקנת בלפחות שני עשורים ושפת הגוף שלו משתנה בהתאם. אולי זה אינסטינקט של רקדן, אבל שפת הגוף שלו כל כך טובה, שבגיבוי הופעה דרמתית טובה, הופתעתי לגלות שאינו שחקן מקצועי.

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

רציתי לכתוב שעכשיו נעבור לשמות מבוססים יותר בעולם המשחק, אבל לשתי השחקניות שהכי התלבטתי ביניהן בקטגוריה הזו יש כמעט את אותו מספר שנות נסיון על המסך. זאת למרות שאחת מבוגרת מהשניה ב-12 שנים.

כמעט בחרתי את פלורנס פיו, על הופעתה ב"מידסומר". היא מגלמת אישה צעירה שאחרי טרגדיה אישית קשה, יוצאת עם בן זוגה ועם חברים שלו לחופשה בשבדיה, למה שמתגלה כלא פחות מזעזע ממה שעברה בבית. פיו נהדרת בתפקיד הראשי ומעבירה את ההתפוררות הנפשית של הדמות וההשלה ההדרגתית של החיים המוכרים לטובת מציאות חדשה, באופן שרק תורם לתחושת האימה. זה בכלל עוזר שיממה לפני כן, ראיתי אותה מגלמת את המתאבקת המקצועית פייג' בסרט החצי ביוגרפי "Fighting with My Family", שיש לו אופי קליל בהרבה.

עם זאת, בסופו של דבר החלטתי להעניק את התואר ללופיטה ניונגו על תפקידה ב"אנחנו". נכון שפלורנס פיו הרשימה אותי עם שני תפקידים בשני סרטים שונים לחלוטין, אבל ניונגו עשתה את זה עם שני תפקידים בסרט אחד. זה חתיכת סיכון לעשות סרט שבו אותם אנשים מגלמים גם את הגיבורים וגם את המפלצות וניונגו עמדה באתגר בהצטיינות. היא גם אדלייד, אשת משפחה ממעמד הביניים שחיה חיים שלווים בסך הכל, למרות ארוע מצער מהעבר, וגם רד, המטריארך של הסיוט הגדול ביותר של אדלייד. עריכה וצילום חכמים עוזרים להבחין בין שתי הדמויות על המסך, אבל זה המשחק המסור של ניונגו שנותן את הטאץ' הנוסף. חוץ מזה, אין השנה רגע מצמרר יותר מזה שבו רד פותחת לראשונה את הפה.

 

lupita-nyongo-us_resize_resize.jpg

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

אוקי, הפעם באמת בחרתי במישהו עם ותק. מישהו שקריירת המשחק שלו נמשכת כבר קרוב לשלושים שנה, אבל רק עכשיו החל לגלם דמויות שנמצאות מעבר לשיא. במשך שנים, תהיתי מה ההתלהבות מלאונרדו דיקפריו. לא שהוא שחקן גרוע, אבל ברוב המקרים הרגשתי שאנשים מבלבלים בין הקשיים שהדמויות שלו עוברות לבין משחק של ממש. אני לא מכחיש שהמשחק הפיזי של דיקפריו בדרך כלל מרשים, אבל תמיד חסר לי משהו שיבדיל בינו לבין כל אדם אחר שצריך לזחול על הקרקע או לישון בתוך סוס.

ואז הגיע קוונטין טרנטינו, להק את דיקפריו בתור ריק דלטון ב"היו זמנים בהוליווד" וגרם לי להבין סוף סוף מה העניין. טרנטינו טוב בלעבוד עם שחקנים שהקריירה שלהם נמצאת בירידה, אבל דיקפריו עדיין כוכב. זה שהוא כל כך אמין בתור שחקן מתוסכל שנאבק להישאר רלוונטי, זה הקסם האמיתי. בעוד בראד פיט מגלם את כפיל הפעלולים הרגוע, לפעמים במידה מחשידה, דיקפריו מגלם פקעת עצבים. אדם שהיה אמור להיות במקום אחר בחייו כרגע. למרות כל הכסף והבית עם הברכה והמכונית עם הגג הנפתח, הוא מרגיש כמו כשלון שהזמן הולך וחומק מבין אצבעותיו. השיא מגיע דווקא ברגע של נצחון קטן עבור ריק. סצנה של שוט רציף בו דיקפריו גם אומר את השורות של הדמות שריק מגלם וגם שובר מדי פעם בחזרה לריק בכדי לתקן את עצמו. טרנטינו הציב את דיקפריו בתור במאי לא רשמי של הסצנה הזו ודיקפריו נותן בה את הופעת המשחק הטובה ביותר שנתן בחייו. אל תגלו לאני בן ה-15, כי הוא די שונא את דיקפריו, אבל זה היה הרגע האהוב עלי בכל הסרט. ריק פאקינג דלטון.

 

התסריט הטוב ביותר

לפני כחודשיים, ישבתי בקולנוע לצפות בסרט באורך שעתיים. הוא היה איטי, מתיש, מייאש ובעיקר משעמם. נאבקתי להישאר ער בזמן שהדמויות נשארו תקועות על מצב התחלתי ולא היה שום הסבר רציני להתרחשויות חוץ מזה שהן קורות. זו הייתה אחת החוויות הפחות מוצלחות שהיו לי בקולנוע השנה.

יומיים לאחר מכן, הלכתי לראות סרט שאורכו שלוש שעות וחצי ולא יכולתי להסיר את העיניים מהמסך. למרות האורך, הקצב זרם בלי בעיה, הדמויות היו עגולות ומעניינות, הקונפליקטים ממשיים והיה מקום להתבדח מדי פעם לפני שעוברים לרגע הדרמתי או האלים הבא. האירי הוא סרט שפצח את טכנולוגיית המסע בזמן, כי ההסבר היחיד הנוסף לכך שסרט באורך 209 דקות עבר מהר יותר מסרט של כמעט חצי מהזמן, הוא שהתסריט ממש טוב. אכן, סטיבן זייליאן עיין בספר המבוסס על זכרונותיו של איש המאפיה פרנק שירן, חלקם אמינים יותר וחלקם פחות, ועבד אותם לסרט המתפרש על פני חצי מאה, מכיל עשרות דמויות, שלושה קווי זמן ואפס תחושה של מיצוי. הוא גם עושה מעבר מרשים מסרט פשע גנרי שנדמה שראינו כבר מאה פעם, לסיפור על אדם שנתקע בין שתי נאמנויות וצריך לקבל בחירות קשות שירדפו אותו לשארית חייו. הוא מאבד הרבה על הדרך, אבל פרנק שירן נשאר פרנק שירן וזייליאן מפליא ביכולתו לכתוב את הדמות מבלי לעשות פניות וקיצורי דרך שיספקו לו גאולה, או לחילופין יהפכו אותו למשהו אחר מעצמו האמיתי. ההתמדה הזו, לצד דיאלוגים חכמים ודמויות שלא סתם מבוססות על אנשים אמיתיים, אלא גם מתנהגות כמו אנשים אמיתיים, היא מרכיב חשוב ביכולת של האירי למלא שלוש שעות וחצי ללא רגע מיותר.

 

הבימוי הטוב ביותר

אני מאמין בלתת לבמאי שלא התלהבתי ממנו הזדמנות שניה. כמה מהזוכים בקטגוריה הזו לאורך השנים, בהם האחים כהן, דארן ארונופסקי וגם וס אנדרסון, התחילו אצלי ברגל שמאל. אז הגיע הסרט ששינה את המצב והתחלתי להעריך את מי שלפני כן נראה לי כמו בלון מנופח של הייפ לא מוצדק.

זו הפעם השניה בה ג'ורדן פיל זוכה לאזכור בפינגווין הזהב (שלישית אם סופרים דיבוב של בובות אלימות). האזכור הראשון היה לפני שנתיים, כשבחרתי את "תברח" לסרט הכי מוערך יתר על המידה של 2017. הטענה העיקרית שלי הייתה שעם כל האמירה החברתית הנלווית אליו, הוא לא סרט אימה טוב. למרות כמה הקפצות יעילות, רוב הזמן הוא היה יותר משעמם ממפחיד ובאופן כללי, נראה שפיל נסה לחקות סרטים של אחרים במקום ליצור משהו משלו.

הנה עברו שנתיים וג'ורדן פיל בהחלט מצא משהו משלו. "אנחנו" הוא סרט אימה ובניגוד ל"תברח", הוא לא מנסה לשלב את זה עם משהו נוסף, כמו מסר שקוף על יחסי לבנים ושחורים, או דמות משנית שבעיקר משמשת כהפוגה קומית לא קשורה. ב"אנחנו", פיל ביים סרט אימה כסרט אימה. הוא לא מחקה אחרים, אלא בונה הכל מאפס. התזמון הוא לא רק בשביל להקפיץ את הקהל מדי פעם, אלא בכדי ממש לבנות מתח. אנחנו יודעים שמשהו רע עומד לקרות. אפילו יודעים מאיזה כיוון הוא אמור להגיע, אבל אנחנו לא יודעים עד הרגע האחרון באיזו צורה יופיע ומה הוא בעצם רוצה. אנחנו מגלים דברים יחד עם הדמויות הראשיות, מה שמאפשר לנו להיות מופתעים יחד איתן ולהבין על מה הן נאבקות. כבר הזכרתי את השימוש החכם במוזיקה בסרט ואת ההופעה המדהימה של לופיטה ניונגו. עכשיו אוסיף עוד מרכיב שקושר את שניהם לאווירת אימה משובחת – הבמאי.

 

192481604-352-k343630_resize.jpg

 

הסרט הטוב ביותר

טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו…

אם לא מתנגן עכשיו בראש "I Got 5 on It", גשו מיד לצפות באנחנו, זוכה פינגווין הזהב לסרט הטוב ביותר של שנת 2019. מעבר למה שכבר כתבתי על הפסקול, המשחק, הבימוי, העריכה והצילום, נשאר רק לציין את הסיבה העיקרית שאנחנו עובד. זה סרט מהודק שיודע מהתחלה מה הוא רוצה ולא מפסיק להפתיע עד הסוף. הקהל נמצא תחת שליטתן המלאה של התמונות על המסך ויכול לנסות לנחש עד מחר מה קורה, עדיין אנחנו ימצא דרך להפתיע. לצד "מידסומר", אנחנו מוכיח שעוד יש לז'אנר האימה לאן להתפתח, בין אם הוא מתרחש במקום הלבן ביותר בעולם, או עוקב אחר משפחה אפרו-אמריקאית ממוצעת. לכולם מגיע לפחד ולהתרגש ולרצות לנצח את האימה. הסרט מסתיים כשעוד יש בו מידה של מסתורין, דבר שכל כך הרבה סרטי אימה ומתח שוכחים כמה הוא חיוני. אנחנו לא צריכים לדעת הכל, רק את מה שנחוץ בשביל שיהיה אכפת מהדמויות. באנחנו, אכפת מכל הדמויות ובדיוק כשנדמה שהתמונה מתבהרת, עולות שאלות חדשות שמעסיקות את הצופה הרבה אחרי הצפיה.

 

MV5BZTliNWJhM2YtNDc1MC00YTk1LWE2MGYtZmE4M2Y5ODdlNzQzXkEyXkFqcGdeQXVyMzY0MTE3NzU@._V1__resize.jpg

המועמדים לפינגווין הזהב 2019

עיצוב

דמבו

האירי

היו זמנים בהוליווד

המועדפת

הנוקמים: סוף המשחק

השמן והרזה

יצירה ללא מחבר

מידסומר

פורד נגד פרארי

קוראים לי דולמייט

פסקול

אנחנו

ג'וקר

היו זמנים בהוליווד

המועדפת

המתים אינם מתים

הנוקמים: סוף המשחק

הספר הירוק

ואן גוך: בשערי הנצח

יולי

מי שעומד מאחורי

מידסומר

סיפור נישואים

קוראים לי דולמייט

קפטן מארוול

אפקטים

אד אסטרה

ג'ון וויק 3: פראבלום

האירי

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

קוד 8

קומדיה

אמנות ההגנה העצמית

המתים אינם מתים

צעצוע של סיפור 4

קוראים לי דולמייט

שהאזאם

Fighting with my Family

שחקנית משנה

אליזבת מוס – אנחנו

ג'וליה באטרז – היו זמנים בהוליווד

קלואי סביני – המתים אינם מתים

דא-ביין ג'וי רנדולף – קוראים לי דולמייט

טוני קולט – רצח כתוב היטב

ג'יימי לי קרטיס – רצח כתוב היטב

שחקן משנה

אל פאצ'ינו – האירי

ג'ו פשי – האירי

רוברט דאוני ג'וניור – הנוקמים: סוף המשחק

פול ראד – הנוקמים: סוף המשחק

סנטיאגו אלפונסו – יולי

אמיתי יעיש בן אוזיליו – ימים נוראים

סבסטיאן קוך – יצירה ללא מחבר

סטיב קארל – סגן הנשיא

אלן אלדה – סיפור נישואים

ריי ליוטה – סיפור נישואים

יעקב זדה דניאל – פרא אציל

מוריס כהן – פרא אציל

צחי גראד – קצפת ודובדבנים

דובר קוסאשווילי – קצפת ודובדבנים

ג'ק לודן – Fighting with My Family

שחקנית ראשית

לופיטה ניונגו – אנחנו

מליסה מקארתי – האם אי פעם תסלחי לי?

רייצ'ל וייז – המועדפת

אמה סטון – המועדפת

אוליביה קולמן – המועדפת

סמארה ויבינג – מי שעומד מאחורי

פלורנס פיו – מידסומר

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואים

ליאת אקטע – פרא אציל

שחקן ראשי

ג'סי אייזנברג – אמנות ההגנה העצמית

חואקין פיניקס – ג'וקר

רוברט דה נירו – האירי

ג'ונתן פרייס – האפיפיורים

לאונרדו דיקפריו – היו זמנים בהוליווד

ויגו מורטנסן – הספר הירוק

מאדס מיקלסן – השורד

ג'ון סי. ריילי – השמן והרזה

יהודה נהרי הלוי – ימים נוראים

כריסטיאן בייל – סגן הנשיא

אדם דרייבר – סיפור נישואים

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

סונג קאנג-הו – פרזיטים

אדי מרפי – קוראים לי דולמייט

גור בנטביץ' – קצפת ודובדבנים

קאיס נאשף – תל אביב על האש

תסריט

ג'ורדן פיל – אנחנו

סטיבן זייליאן – האירי

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

דבורה דייוויס, טוני מקנמרה – המועדפת

ג'ים ג'רמוש – המתים אינם מתים

נואה באומבך – סיפור נישואים

טארל אלווין מקרייני – ציפור בשחקים

סקוט אלכסנדר, לארי קראצ'בסקי – קוראים לי דולמייט

בימוי

ג'ורדן פיל – אנחנו

צ'אד סטהלסקי – ג'ון וויק 3: פראבלום

מרטין סקורסזה – האירי

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

יורגוס לנתימוס – המועדפת

אנתוני רוסו, ג'ו רוסו – הנוקמים: סוף המשחק

ארי אסטר – מידסומר

סטיבן בוגנר, ג'וליה רייכרט – מפעל אמריקני

אדם מק'קיי – סגן הנשיא

נואה באומבך – סיפור נישואים

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

סרט

אנחנו

האירי

היו זמנים בהוליווד

מידסומר

מפעל אמריקני

פינגווין הזהב 2018

זו בהחלט הייתה… שנה. אני מודה שלא ראיתי ב-12 החודשים האחרונים הרבה סרטים כמו שרציתי, אבל הסיבות האישיות לכך הן בהחלט חיוביות. הספקתי לפחות סרט חדש אחד מדי שבוע, אבל היו לי כמה פספוסים שלא יצא לי להשלים, כמו "הכנסיה החדשה", "פדינגטון 2", או "רפסודיה בוהמית". אני לא מאמין שהזכרתי את שלושת הסרטים האלה באותו משפט. זה מראה עד כמה זו הייתה שנה לא צפויה. פינגווין הזהב תמיד התייחס לכל הסרטים כשווים וראויים באותה מידה להזדמנות לזכות, אבל 2018 הייתה מאותן שנים שמתחילות טוב, נגמרות טוב ודי משעממות באמצע. נקווה שזה לא יותר מדי בולט כשמסתכלים על רשימת המועמדים (אותה תוכלו לראות כאן).

בנוסף לפוסט הזה, אתם מוזמנים גם להאזין לפרק סיכום השנה של שורה שניה באמצע, בו תום שפירא ואנוכי מדרגים את חמשת סרטי השנה של כל אחד מאיתנו, חמשת הסרטים הגרועים של השנה והחמישה שכמעט נכנסו לדרוג, אבל נותרו בחוץ.

שנתחיל?

 

הסרט שחייבים לראות בכדי להאמין שהוא קיים

לא בכל שנה אני מוסיף אזכור מיוחד, אבל אני מרגיש שצריכים לדבר עוד קצת על המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה. זה לא סרט טוב. גם אם יערכו אותו מחדש, הוא לא יהיה סרט טוב. מדובר בתאונת רכבות מהסוג שיכול להיגרם רק אם בקטר אחד נוהג קוף לא מיומן ובשני נוהג מי שחושב שהוא הקולנוען הגדול ביותר בעולם. שום דבר בסרט הזה לא עובד ועדיין, אני לא יכול שלא להעריך את ההתעקשות להמשיך. העיצוב, המוזיקה והאווירה כולם מנסים לחקות את הסגנון של טים ברטון, עשרים שנה אחרי שרוב העולם חש מיצוי מהסגנון. המשחק מוגזם ולא אמין, אפילו מצד אגדת תאטרון כמו ליא קניג, שדי מבהירה כאן מדוע כמעט ולא הופיעה בסרטים. זה פשוט לא הסגנון שלה. גם הליהוק של קרן מור בתור מישהי שכבר לא מושכת גברים בגלל גילה, יכול לעבוד רק על מי שצופה בגרסת האודיו של הסרט ולא יודע איך קרן מור נראית. אפילו לא ניסו לכער אותה בעזרת איפור, או תלבושת לא יפה. היא נראית כמו קרן מור ואנחנו אמורים להאמין שאף גבר מתחת לגיל שבעים כבר לא נמשך אליה.

במיוחד משעשע איך, מעבר לכל החורים העלילתיים, התסריט של הסרט הוא אוסף של רעיונות שאין ביניהם שום קשר קוהרנטי. זו אגודה של נשים רצחניות שמפתות גברים באמצעות קרנבל אותו הן מפעילות באמצע שום מקום, כדי שיבואו לטירה שלהן ביער לערב קריאה של ש"י עגנון וזה תמיד "האדונית והרוכל", הסיפור האחד של עגנון שחצי מהתלמידים בישראל קוראים במסגרת שעור ספרות ולומדים לנתח את כל המשמעויות ה"נסתרות" שלו. הן גם ספרניות שישנות במעונות הצמודים לספריה שלא ברור מי מממן אותה בהתחשב בכך שלא מדובר במוסד בעל מודל עסקי כלשהו.

לקינוח, האפקטים. יש להדביק רקע על מסך כחול ויש את מה שנעשה כאן, שנראה כמו תרגיל של סטודנט לאנימציה שעדיין לא למד איך ליצור עומק. הסרט כל כך מזויף למראה, שסצנה המתרחשת בערב היא בברור צילום יום שנצבע בכחול כהה. מתחילתו ועד סופו, המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה נראה כמו בי-מובי מודע לעצמו, אלא שהוא רציני לחלוטין. כמו פרק אבוד של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", יש פה הרבה רצון להיות אפל ואין טיפה של הומור עצמי. כשמשלבים את זה עם עיצוב גותי, משחק גרוע, תסריט נטול הגיון, חשיבות עצמית ללא גיבוי, ליהוק שגוי, אפקטים שלא משתלבים בשום צורה עם הסביבה וטוויסט שרק מעלה יותר שאלות, אין לי מה לומר חוץ מזה שאתם חייבים לראות את הסרט הזה. הוא לא סרט טוב, אבל באמת שאני מעריץ את היוצרים שלו על שלא נתנו לשום מכשול פרקטי לעצור את החזון שלהם.

 

MadamYankelovasFineLiteratureClub2_resize.jpg

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

מסרט שנהניתי מהצפיה בו מכל הסיבות הלא נכונות, לסרט שאני בכנות מתעצבן מכמות השבחים שהוא קוצר. כמו תמיד, אני מזכיר שלא מדובר בהכרח בסרט גרוע בעיני, אלא בכזה שאני לא מבין את מידת ההתלהבות ממנו. היה מתבקש לבחור כאן את "הצד האחר של הרוח", אבל אני חושב שלקרוא לו סרט יהיה נדיב במיוחד. עוד מועמדים חזקים הם "ליידי בירד" ו"כיתה ח", שני סרטי התבגרות שלא מחדשים שום דבר ומתבססים על הקלישאה של המתבגרת שחושבת כמו אדם מבוגר, אבל הצליחו לסחוף מבקרים כאילו מדובר בפרץ של חדשנות קולנועית. לא בחרתי אותם כי שנה אחרי שיצא, כמעט שכחתי מקיומו של הראשון וכי את השני חבבתי, למרות שהוא ממש לא שווה את המחמאות והפרסים שקטף. מה שמשאיר את המועמד המתבקש ביותר, "רומא". סרט כל כך טכני וקר, שמעט הרגעים בהם הוא מציג רגש אנושי רק הרגיזו אותי, כי נגררתי שעתיים עד שהגענו לאיזה שהוא ביטוי לאנושיות. הייתי בוחר בו, אבל אני מודה שמבחינה טכנית, הוא אכן מאוד מרשים, גם אם זה בא על חשבון עומק רגשי ועם עריכה בלתי נסבלת לעתים.

אז במה כן בחרתי? עד כמה שנעשיתי פאנבוי של מארוול במהלך העשור האחרון, אני באמת לא מצליח להבין מה מוצאים בהפנתר השחור. אם נשים בצד את צבע העור של הדמויות הראשיות, נותר לנו סרט גיבורי-על רגיל לחלוטין ואף מתחת לממוצע. עלילה שגרתית וצפויה, נבל גנרי וגיבור שהצידוק המוסרי שלו הוא ההופעה שלו על הפוסטר ולא משהו שמאפיין אותו כמנהיג ראוי (בכלל, מה זה שיטת השלטון המטופשת הזו שכל אחד יכול לקרוא תיגר על יורש העצר ולנצח אותו בקרב? חשבתי שאתם חברה מתקדמת). הרבה מזה קשור לתזמון היציאה של הסרט. מארוול רצו להספיק להציג לקהל את הפנתר השחור בסרט משלו לפני שיופיע במלחמת האינסוף. הבעיה היא שכאשר ממהרים, זה ניכר בתוצאה. כמו שראו ב"ליגת הצדק" שניסו לסיים את הסרט מוקדם מדי, גם הפנתר השחור סובל מתופעות של חפזון. האפקטים אינם אחידים ברמתם, העלילה כאילו נשלפה מתוך כובע מלא בתקצירים משומשים והקלימקס נוח למעקב בערך כמו זה של "ונום". אני לא לוקח מהסרט את העיצוב היפהפה של ממלכת ווקאנדה, או את עבודת הסאונד המדהימה, אבל כמו שטענתי נגד "תברח" בשנה שעברה, אם צבע העור של הדמות הראשית הוא הדבר היחיד שמייחד את הסרט מכל נציג בינוני אחר של הז'אנר, כנראה שהוא לא סרט כזה מיוחד.

 

העיצוב הטוב ביותר

העיצוב ב"הפנתר השחור" באמת יפה, אבל לא זה מה שמכריע כאן. אני בוחר את הזוכה על סמך עיצוב שבונה אווירה ומפריד בצורה ברורה את האתרים השונים בסרט זה מזה ומשאר העולם. "אי הכלבים" משכנע עם אי האשפה, "הבלדה על באסטר סקראגס" מראה את הכח שבמינימליזם ו"זמנים קשוחים באל רויאל" מציג מלון דרכים יותר אפל ומסובך מהטירה של דוקטור פרד אדיסון (רפרנס לזקנים שבינינו).

כל אלה מוצלחים בדרכם, אבל הסרט שלוקח את הקופה הוא הכחדה, או "העולם שאחרי: הכחדה" כמו שכמעט נקרא בקולנוע בארץ, לפני שהפצתו הוגבלה לנטפליקס בלבד. זה מאוד חבל כי עם כל הכבוד לנטפליקס ועד כמה שהמשפט הזה נשחק עד מוות, יש סרטים שרק ירוויחו מהקרנה על מסך קולנוע. הכחדה מתחיל עם חדרי חקירות חשוכים שאינם חושפים שום מידע שאינו ידוע לדמות הראשית. אנחנו יודעים רק את מה שהיא מסוגלת לראות וזה מעט מאוד. לאחר מכן, ארבע הנשים האמיצות נכנסות אל תוך אזור ביצות מיוער שכל פינה נסתרת בו עלולה להכיל סכנה. השיא מבחינה עיצובית הוא כאשר הן לומדות מה קרה למשלחת הקודמת. בלי להיכנס לספוילרים, רק אגיד שאייץ'.אר. גייגר היה כנראה השראה משמעותית למעצבים האמנותיים של הכחדה. כמו כולם, גם אני ראיתי את הסרט על מסך ביתי ולא בקולנוע כפי שהבמאי אלכס גרלנד התכוון. זה לא תמיד מפריע לי, אבל במקרה הזה, הסרט בהחלט נועד למסך ענק.

כמו כן, המראה של הדב ההוא. ברר…

 

DhPHI7YUYAAGX6A_resize.jpg

 

האפקטים הטובים ביותר

אני לא יודע אם זה רק נדמה לי, אבל 2018 לא הייתה שנה טובה לסרטי אפקטים. נדמה שלא היה השנה אף סרט שבאמת גרם לי להרגיש שנכנסתי לעמק המוזרות. ברובם, האפקטים די בלטו לעין וגם היותר מרשימים שבהם, התערבבו עם רגעים מזויפים בברור. ראוי במיוחד לגנאי "שחקן מספר אחד" שרובו מתרחש בתוך משחק מחשב עתידני, עם גרפיקה של משחק לפלייסטיישן 3.

היחיד שבאמת סחף אותי מבחינת האפקטים השנה, הוא אנטמן והצרעה. למרות שהעלילה הגיונית בערך כמו ההגדרה של גלובוס הזהב לסרט קומי, חל שיפור משמעותי לעומת הסרט הקודם, לא רק ברמת האפקטים, אלא גם בשילובם בסיפור. עד עכשיו, אנטמן היה מסוגל רק להתכווץ ולחזור לגודל רגיל. ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", למדנו שהוא מסוגל גם להפוך את עצמו לענק. אנטמן והצרעה מוסיף פיצ'ר נוסף לחליפה המשוכללת, כעת ניתן לשנות גם את גודלם של חפצים מסביב. התוצאה היא סצנות מרדף משובחות, כולל אחת שמנצלת כמו שצריך את הגאוגרפיה של סן פרנסיסקו ומשתמשת בכל דבר שנקרה בדרך, החל ממכוניות וכלה במתקן סוכריות פז של הלו קיטי. הכניסה לממלכת הקוונטים, אם נתעלם לרגע מהבעיטה באשכיו של כל פיזיקאי בהיסטוריה, גם היא מציגה חשיבה על האופן בו שינוי הגודל מצריך שינוי בסביבה הדיגיטלית המוצגת על המסך. נכון שבמציאות, בלתי אפשרי לשרוד כאלה שינויים, אבל בעזרת קצת קסם ותאורה תעשייתית, הכל נראה אפשרי.

 

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

מי שעקב אחרי טקסי פינגווין הזהב הקודמים, יודע שיש לי חולשה לפסקולים המורכבים ממקורות מוזיקליים מגוונים. אני אוהב כשסגנונות שונים מותאמים לאווירה אחרת בכל פעם וכששיר מוכר מקבל משמעות חדשה בזכות הצמדתו לסצנה מסוימת. מהבחינה הזו, סרטים כמו "אני, טוניה", "זמנים קשוחים באל רויאל", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"כוכב נולד", הם מתחרים חזקים על התואר השנה.

אלא שדווקא הפעם, הפסקול שהכי תפס אותי הוא פסקול מקורי שחובר בידי מלחין יחיד. אלכסנדר דספלה מוכר כבר זמן מה כאחד ממלחיני הסרטים הפוריים והאהובים של המאה הנוכחית, אבל מעולם לא התרשמתי מעבודתו כפי שהתרשמתי ממנה באי הכלבים. המלחין הצרפתי חבר עבור סרט של במאי אמריקאי פסקול בעל השפעות חזקות מיפן. זה מורגש כבר מכתוביות הפתיחה, עם מעגל המתופפים הסוחף וממשיך לשימוש בכלים יפניים מסורתיים לכל אורך הסרט. בתיאום מושלם עם האנימציה, דספלה לוקח אותנו דרך רגעים של עצב, יאוש, בדידות, תקווה מחודשת, מיליטריזם ותמימות באוסף של קטעים שכמו הסרט כולו, מהווים מכתב הערצה לארץ השמש העולה. אפשר לשאול מדוע לא לשכור לשם כך מלחין יפני, אבל וס אנדרסון ידוע כמי שאוהב לעבוד עם שותפים קבועים והוא החליט לתת אמון בעמיתו בשלושת סרטיו הקודמים. על סמך התוצאה, מדובר בהחלטה נבונה ביותר.

 

הקומדיה הטובה ביותר

בבחירת הזוכה בקטגוריה הזו, התלבטתי בין שתי גישות. האחת היא לבחור בסרט שהיה הכי מצחיק באופן עקבי, כלומר הכיל בדיחות מוצלחות מתחילתו ועד סופו. מהבחינה הזו, ראוי לציון "סטלין מת", שגם אם הוא רציני לפרקים, טבול כולו בתוך אבסורד מתמשך המוצג בתוך הומור בריטי מושחז. הגישה השניה היא לבחור בסרט שמכיל חלקים לא מצחיקים, אבל החלק הקומי שבו מרוכז בצורה כל כך יעילה שצחקתי בקול רם. מי שמכיר אותי יודע שזה אומר משהו. נציג טוב של גישה זו הוא "חי בסרט" שהקטעים בהם הוא משחזר את צילומי "החדר", הם תענוג עבור כל מי שיודע בעל פה קטעים מתוך סרט הקאלט של טומי ויזו. לבסוף, הלכתי על הגישה השניה ולו מכיוון שהיא אפקטיבית יותר לאורך זמן. אני רואה סרט וצוחק בו יותר מברוב הסרטים, וזו החוויה איתה אני יוצא. הגישה הזו גם מקלה עלי להפריד בין סרט טוב שהוא קומדיה, לבין סרט שהוא טוב בתור קומדיה.

ראלף שובר את האינטרנט הוא סרט בעייתי. המסרים שלו מבלבלים, הוא מתחמק מלעסוק ברצינות דווקא בנושאים בהם יש מקום לעסוק (כמו בריונות רשת, או אתרים מסוכנים) והגיבור שלו הפך מאז הסרט הקודם לבלתי נסבל. מצד שני, הוא מכיל מערכה שניה כל כך מצחיקה, שהיא השאירה אותי עם חיוך למרות התחלה וסיום לא מוצלחים. דיסני שולטים כעת בכל כך הרבה מותגים, שאף אחד לא יכול לצחוק עליהם מבלי להפוך את עצמו לחיקוי לא מוצלח. זה לא אומר שהחברה אינה מסוגלת לעשות פרודיה מוצלחת על עצמה. הרעיון לפיו ונלופי פון שוויץ היא טכנית נסיכת דיסני הוא מקור לרצף מדהים של בדיחות מצד חברה שהפכה את המודעות העצמית לחלק בלתי נפרד מסרטיה המודרניים. הטריילר הראה את המפגש בין ונלופי לנסיכות דיסני האחרות, אבל הוא לא חשף עד כמה המפגש הזה משעשע ואת הרגע המוזיקלי אליו יוביל בהמשך. במקביל, ראלף מרפרנס לכמעט כל קלישאת יוטיוב קיימת, תוך שילוב מתוזמן היטב של הומור חזותי עם משחקי מילים ותחושת האקראיות הנוצרת בזמן שיטוט באינטרנט. למרות שהוא מתדרדר לקראת סופו, ראלף שובר את האינטרנט מכיל יותר בדיחות מוצלחות במערכה אחת, ממה שרוב הסרטים מצליחים לדחוס לשלוש.

 

feat_Ralph_resize.jpg

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

לא בטוח אם עשיתי זאת במסגרת האתר, אבל יצא לי לטעון יותר מפעם אחת שטום וייטס לא מספיק מוערך בתור שחקן. הבלדה על באסטר סקראגס הוא הוכחה נוספת לכך. הסרט בנוי משישה סרטים קצרים המתרחשים במערב הישן, אולם All Gold Canyon מכיל את ההופעה הטובה ביותר בכל הסרט. וייטס מגלם אדם המגיע לעמק פסטורלי על מנת לחפש זהב. במהלך שהותו שם, הוא נמצא בעיקר לבדו, חוץ ממפגש אחד לא רצוי. זה אינו קטע נטול דיבורים, אולם וייטס מצליח לרכז את כולם לתוך דמותו של מי שבברור לא הגיע מתוך כוונה לוותר. הוא מלא כבוד לטבע ומקווה שהטבע יגמול לו בקצת אוצר, מטרת קיומו של אותו אדם. האופן בו הוא מדבר אל הסלעים ואל הציפורים אינו של מתבודד משוגע, אלא של מי שמעודד את עצמו להמשיך ולעבוד, למרות הקשיים. כאשר עליו לדבר בקול אל דמות אחרת, הוא חושף צד של אדם נבגד שלא מאמין כמה שפל המין האנושי יכול להיות. הפרק הזה הוא הפחות ציני מבין חלקי הסרט, אבל עדיין לוהק עבורו שחקן שבעבודתו המקבילה כזמר, משקף את הניהיליזם החביב על האחים כהן. לא פלא שהחיבור בינם לבין וייטס כל כך מוצלח.

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

בעוד היה לי ברור ללא שום ספק במי אבחר לשחקן המשנה הטוב ביותר, המקבילה הנשית הייתה קשה יותר לבחירה. לצערי, זה לא בגלל תחרות חזקה במיוחד, אלא להפך. היה ממש מחסור בהופעות בולטות לטובה בקטגוריה זו. בסופו של דבר, החלטתי שההופעה של אליסון ג'ני באני, טוניה היא המוצלחת מבין המועמדות. בסרט שמבוסס על נקודות מבט לא פופולריות, אמא של טוניה הרדינג היא הדמות שאין לה מחילה בעיני היוצרים. היא אנוכית ואלימה כלפי בתה כשהיא ילדה, אנוכית ואלימה כלפיה בתור מתבגרת ואפילו אחרי שטוניה נעשית ספורטאית מצליחה, אמא שלה עדיין מחפשת איך לתפוס את אור הזרקורים. זו אישה שמעידה על עצמה שהיא קשה, באותה נשימה בה היא טוענת כי עשתה מה שנדרש על מנת לדחוף את בתה ולהרחיק אותה מהשפעות מזיקות. בין אם מסכימים עם הנרטיב של טוניה עצמה או לא, היא לא הייתה הדמות מעוררת המחלוקת שאנחנו מכירים לולא חייתה בצלה של אישה כה קרירה ושתלטנית. אליסון ג'ני מעוררת כעס עם כל שניה שלה על המסך ובכך מגשימה את יעודה של הדמות, להיות הקבוע היחיד בחייה ההפכפכים של טוניה הרדינג.

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

2018 הביאה מספר סרטים שנשענו על דינמיקה בין צמד שחקנים ראשיים. האחים פרנקו כשחקנים כושלים ב"חי בסרט", ג'ון דיוויד וושינגטון ואדם דרייבר כשוטרים החולקים זהות בדויה ב"שחור על לבן" וסטיב בושמי וסיימון ראסל ביל כיריבים פוליטיים ב"סטלין מת". כולם הצליחו בזכות כימיה טובה בין השניים, אבל היה צמד אחד שהתעלה השנה על כל השאר. האחים סיסטרז עוסק, כפי ששמו מרמז, בצמד אחים. הם עובדים כציידי ראשים בתקופת הבהלה לזהב ומאמינים שהגנים המקולקלים של אביהם אחראים לכך שהם טובים בעבודתם. האחד שתיין אימפולסיבי שלא חושב לפני מעשה, בעוד השני שקול ורגיש וחולם לפתוח חנות ולהתמסד במקום להמשיך בעיסוק הרצחני. את הראשון מגלם חואקין פיניקס וכמה שאני אוהב אותו באופן כללי, זו לא ההופעה הטובה בסרט. ג'ון סי. ריילי גובר עליו על תואר השחקן המצטיין בזכות תפקיד שהוא די תמצית כל עבודתו עד כה. סוף השנה הביאה לא פחות מארבעה סרטים בכיכובו של ריילי, בזכותם ניתן לראות אותו כגיבור משחק ארקייד ממורמר, קומיקאי אגדי אחרי שיאו, עוזר לגרסה הגרועה ביותר בהיסטוריה של שרלוק הולמס ובמקרה של "האחים סיסטרז", איזון מושלם להופעה הפרועה של פיניקס. אף על פי שריילי ופיניקס מאוד שונים זה מזה פיזית, הם אמינים בתור אחים שמכירים כל חייהם והסרט חייב לג'ון סי. ריילי את ההצלחה הזאת. כשהוא מדבר על אחיו, לא נראה שהוא מדבר על חואקין פיניקס, אלא על אח אמיתי שצריך לשמור עליו, גם במחיר ויתור על חלומות. המעבר של איליי מנפש עדינה לאקדוחן חסר רחמים מונעת מנסיון לפצות על התחושה שלא היה אח גדול מספיק טוב ומתוך ההבנה שזו הדרך היחידה להגשים את תפקידו הטבעי. ריילי מספק לדמות את העומק הרגשי הנחוץ וגורם למי שנראה כמו החוליה החלשה בקרב הישרדות, להראות כמו היחיד שיכול לשבור את השרשרת.

 

the-sisters-brothers-reilly-nwgm2b1q04e0nac7j6ihlu1o1j43muaf8wenp2mzxs_resize.jpg

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בניגוד לשחקניות המשנה, 2018 ספקה לנו יבול מרשים של תפקידים נשיים ראשיים. סתיו סטרשקו וליידי גאגא הראו שחוסר נסיון אינו מכשול בדרך להופעה קורעת לב, בעוד ויולה דיוויס, סאלי הוקינס ופרנסס מקדורמנד הוסיפו עוד רובד לקריירות המגוונות שלהן. הזוכה היא השחקנית שהכי הפתיעה אותי לטובה השנה, מרגו רובי. אני מודה שדי זלזלתי בה לאור הופעות קודמות שלה, בדרך כלל בתפקיד היפהפיה המנותקת שלא עושה הרבה חוץ מלחייך ולגרום לאחרים להראות חזקים לעומתה. נכון שהיא הייתה הדבר הכי טוב ב"יחידת המתאבדים", אבל זה כמו להיות קליפת הבננה הכי פחות רקובה בפח לפסולת אורגנית. אני, טוניה הוכיח שכאשר היא מקבלת תפקיד שבאמת אכפת לה ממנו, ומאפשרים לה את החופש לצלול לתוך הדמות, רובי יכולה להיות שחקנית מצוינת. היא גורמת לאחת הנשים השנואות של שנות התשעים להראות אנושית, גם אם שרוטה עד עמקי נשמתה. הסרט מרחם עליה, אבל עדיין מראה אותה כחלק מאוסף של דמויות שרק הן היו מסוגלות לעשות את מה שעשו. האופן בו היא מצטדקת מול המצלמה עוצמתי, במיוחד כאשר היא משווה בין האנשים בבית שלעגו לה ושנאו אותה, לבין מי שהתעללו בה פיזית לאורך חייה. מרגו רובי נכנסת לדמות בצורה כל כך משכנעת שכמעט שכחתי שמדובר בנקודת מבט לא אובייקטיבית. הדבר הכי עצוב הוא שבזכות ההופעה של רובי, נוצרה התחושה שטוניה הרדינג הייתה יכולה להיות משהו טוב בהרבה, אבל נסיבות חייה מנעו ממנה לשמור על הדרך הישרה.

 

התסריט הטוב ביותר

אין הרבה סאטירות חדות באמת בקולנוע. רוב הסרטים שמנסים לומר משהו על המציאות משתמשים במטאפורות ברורות עד כאב, או נמנעים מללכת עד הסוף עם מסר לא נוח. אולי זו הסיבה שאת הסרט הסאטירי הטוב של העשור הנוכחי כתב מי שרוב עבודתו היא בעיקר בטלוויזיה. ארמנדו איאנוצ'י מוכר כיוצר הסדרה הבריטית "The Thick of It" והסרט המבוסס עליה, "בסוד העניינים" ולאחר שחצה את האוקינוס, גם כיוצר הסדרה "ויפ". כולם זכו להצלחה ביקורתית ולחיקויים בארצות שונות (כמו "פולישוק", המשובחת בפני עצמה, בישראל), אז היה מסקרן לראות מה תהיה המטרה החדשה של איאנוצ'י. באופן מפתיע, הוא בחר לעבד רומן גרפי על מאבקי הירושה ברוסיה הסובייטית בעקבות מותו של השליט הבלתי מעורער, יוזיף סטלין. סטלין מת מתרחש לפני יותר משישה עשורים, אבל משהו בו מרגיש מוכר. האופן בו מעצמה בונה את עצמה סביב דמות של מנהיג גחמני מבלי לדעת מה יהיה ביום שאחרי לכתו, מזכיר לנו לא מעט משטרים מודרניים.

ההשג הגדול של הסרט הוא בהצגת נוכחותו המאיימת של סטלין, למרות שרוב הזמן כלל אינו מופיע על המסך. אנשים כל כך מפחדים ממנו, שגם אחרי שמת, לא מעזים לבקר את החלטותיו. איאנוצ'י ושותפיו לכתיבה הצליחו לשקף בצורה מרשימה את החיים תחת משטר אימה, כאשר התחרות היא כעת על מי שיעצב את דמותה של ברית המועצות החדשה, מבלי להרגיז יותר מדי את המנהיג המנוח, למקרה שיחליט בכל זאת לחזור. ניבולי הפה שמאפיינים את כתיבתו של איאנוצ'י משתלבים היטב בתחושת הבלבול והפניקה שהופכות במהרה לקרב על ההנהגה. כל אחד מושך לכיוון אחר, כאשר ברור שהדבר הכי חכם לעשות הוא להתרחק ככל הניתן מדרכו הרצחנית של סטלין, אבל בשום פנים ואופן לא להיראות כאילו מתכוונים לכך. הדמויות מציגות מאה דרכים שונות לומר "ברוך שפטרנו" מבלי לנקוב בשם המפורש. אף על פי שאינו עוסק במשטר מודרני, סטלין מת מציג תרחיש שאנחנו נתקלים בו במפלגות שונות גם בימינו, בין השאר בישראל, בארצות הברית, ברוסיה ובבריטניה. קרבות ירושה הם חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה ואופורטוניזם הוא הנשק החזק ביותר שפוליטיקאי יכול לשלוף. סטלין מת מציג זאת בצורה יעילה, חכמה ומצחיקה להפליא.

חטאו היחיד של הסרט הוא שילוב ארועים שלא קרו במציאות. אני לרוב נגד הוספת דרמה בצורה מלאכותית לסיפור אמיתי, אבל החלקים בסרט שמבוססים ישירות על המציאות לא רק מאזנים את התמונה, אלא אף מראים עד כמה כתיבת התסריט מרובה הדמויות מבלי לאבד פוקוס הייתה משימה קשה במיוחד שרק תסריטאי מוכשר באמת יכול לעמוד בה. במקרה הזה, אני מוכן לקבל קצת שקרים בכדי לחזק אמת כל כך אבסורדית.

 

5ab2b2d706d6f.image_resize.jpg

 

הבימוי הטוב ביותר

בדרך כלל, אני מעניק את תואר הבימוי הטוב ביותר או לבמאי/ת בתחילת דרכם, או לשם מוכר שכבר היה מועמד אצלי בעבר. קרייג גילספי הוא מקרה שונה. במאי שנמצא בסביבה כבר יותר מעשור, חבבתי את אחד מסרטיו הראשונים, אבל לא מספיק בשביל לתת לו מועמדות. הרגשתי ש"לארס והבחורה האמיתית" מראה הרבה פוטנציאל מבחינה חזותית ומבחינת העברת הסיפור החריג, אבל זה לא הגיע לכדי מיצוי. כפי שניתן להבין, אני, טוניה הוא הסרט בו אני סוף סוף מרגיש שגילספי הצליח לשמור על רמה גבוהה מהתחלה ועד הסוף, מבלי להתפשר על חיבתו לדמויות המעוררות אי-נוחות. הסרט מתבסס על ראיונות עם המעורבים בפרשה שזעזע את עולם הספורט בשנות התשעים, כך שמן הסתם, הוא מכיל סתירות ומודה בכך מהתחלה. התרומה הגדולה של גילספי – מעבר לדברים שמצופה מכל במאי טוב לעשות, כמו שמירה על קצב נכון, הדרכת שחקנים מדויקת, ניצול האמצעים הטכניים העומדים לרשותו באופן שישקף נקודת מבט יחודית – היא למצוא את היופי שבאכזריות. לא קשה לגרום למרגו רובי להראות טוב, אבל זה סיפור אחר לגמרי לגרום לה להראות כמו מחליקה מקצועית על הקרח שיש לה מה להפסיד. לא קשה לשלב קטעי ארכיון בשביל לחזק טענה, אבל זה אתגר שונה לחלוטין לעשות זאת באופן שאינו מעכב את הסיפור ואף תורם להבנתו. קרייג גילספי נמצא בכל מקום בסרט ובהתחשב בכך שהסיפור נמשך על פני שנים, מאוד מרשים שהצליח לא לאבד אחיזה בשום שלב והקפיד להראות את הדברים התואמים את הנרטיב המוצג בכל פעם. האדישות בה חלק מהדמויות פונות לאלימות, לעומת הדרמתיות בה אחרות מקבלות אותה, התחושה שתחרותיות היא הכח המניע של הדמות הראשית, אבל לא זה שיכריע את התוצאה, הכל מועבר בצורה יעילה וקלה להבנה. כשטוניה ממוקדת, גם אנחנו ממוקדים וכשמשהו משתלט על הפוקוס, גילספי מאפשר לנו לאבד ריכוז יחד איתה.

 

סרט השנה

סרט השנה שלי לשנת 2018 הוא אני, טוניה. למרות שהייתה לי כמעט שנה שלמה להתאהב בסרטים אחרים, ידעתי מהצפיה הראשונה שיש משהו מיוחד בסיפור מעורר המחלוקת של העבריינית האולימפית. שילוב של צוות שחקנים מסור, במאי שיודע בדיוק מה הוא רוצה להראות, דיאלוגים אמינים מספיק בכדי לגרום לרגעים קיצוניים להראות כמו הצעד ההגיוני הבא ועריכה ששומרת על הכל בחבילה אחת מהודקת היטב, אף סרט לא הרשים אותי השנה כמו זה. אפשר להתלונן על הבחירה להציג נקודת מבט מעוותת, אבל זה כל הרעיון. אני, טוניה לא מנסה לספר את האמת, אלא להראות סיפור מוכר מזווית אחרת. הוא מודה שזו לא נקודת מבט אמינה במיוחד, אבל עדיין מצליח לספר דרכה על הצד האנושי של מי שנחשבת עד היום למפלצת. טוניה הרדינג אינה הרעה בסיפור, מכיוון שאין כאן רע אחד. היא חלק מאוסף של אנשים שקבלו החלטה מנוולת תחת לחץ ואז ניסו להתנקות מאשמה. היא גדלה עם הגישה הזו והסרט לא מנסה להפריד אותה ממנה. כן, זה הסיפור שלה והוא לא אובייקטיבי בשום צורה, אבל בניגוד לרוב הסרטים הביוגרפיים, אני, טוניה לפחות מודה בכך ומנצל את חוסר האובייקטיביות שלו על מנת להביא קול שונה מאלה ששמענו עד כה. מה שקרה קרה ואי אפשר לבטל את זה, אבל אפשר לשמוע מה יש לטוניה לומר בשביל להבין מה הוביל מישהי כל כך מבטיחה ליפול לכזו תהום עמוקה. לא כל הסרטים העצובים צריכים להיות אפלים בכדי לעבוד. אני, טוניה הוא דוגמה לטרגדיה שמסופרת עם קורט של חיוך, כי חייבים משהו שיסתיר את הכאב.

 

i_tonya_resize.jpg

המועמדים לפינגווין הזהב 2018

העיצוב הטוב ביותר

אי הכלבים

האחים סיסטרז

הבית עם השעון המסתורי

הבלדה על באסטר סקראגס

הכחדה

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

הפנתר השחור

זמנים קשוחים באל רויאל

חוטים נסתרים

מלחמתו של רוברט דה ברוס

משפחת סופר-על 2

סטלין מת

צורת המים

ראלף שובר את האינטרנט

שחור על לבן

שחקן מספר אחד

 

האפקטים הטובים ביותר

אנטמן והצרעה

גורד שחקים

הנוקמים: מלחמת האינסוף

הפנתר השחור

צורת המים

 

הפסקול הטוב ביותר

אי הכלבים

אני, טוניה

הבלדה על באסטר סקראגס

הג'נטלמן והאקדח

הפנתר השחור

זמנים קשוחים באל רויאל

כוכב נולד

משפחת סופר-על 2

ספיידרמן: ממד העכביש

צורת המים

קרא לי בשמך

שחור על לבן

שחקן מספר אחד

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

הקומדיה הטובה ביותר

אנטמן והצרעה

דדפול 2

חי בסרט

משפחת סופר-על 2

סטלין מת

ספיידרמן: ממד העכביש

ראלף שובר את האינטרנט

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

דניאל קאלויה – אלמנות

ליאור חסון – אנתרקס

ריז אחמד – האחים סיסטרז

טום וייטס – הבלדה על באסטר סקראגס

מיכה סלקטר – הנשף

טרייסי לטס – ליידי בירד

ג'ייק ג'ונסון – ספיידרמן: ממד העכביש

וודי הרלסון – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

אליסון ג'ני – אני, טוניה

ג'וליאן ניקולסון – אני, טוניה

ג'ינה רודריגז – הכחדה

אסי לוי – הנשף

קיילי ספיני – זמנים קשוחים באל רויאל

סנדי מרטין – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

אודי פרסי – אנתרקס

חואקין פיניקס – האחים סיסטרז

ג'ון סי. ריילי – האחים סיסטרז

ג'וש ברולין – הנוקמים: מלחמת האינסוף

ג'ף ברידג'ס – זמנים קשוחים באל רויאל

דניאל דיי לואיס – חוטים נסתרים

ג'יימס פרנקו – חי בסרט

דייב פרנקו – חי בסרט

בראדלי קופר – כוכב נולד

מנשה לוסטיג – מנשה

סטיב בושמי – סטלין מת

סיימון ראסל ביל – סטלין מת

אדם דרייבר – שחור על לבן

ג'ון דיוויד וושינגטון – שחור על לבן

גארי אולדמן – שעה אפלה

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

ויולה דיוויס – אלמנות

מרגו רובי – אני, טוניה

סתיו סטרשקו – הנשף

ליידי גאגא – כוכב נולד

סאלי הוקינס – צורת המים

פרנסס מקדורמנד – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

התסריט הטוב ביותר

סטיבן רוג'רס – אני, טוניה

אייזק אפטייקר, אליזבת ברגר – באהבה, סימון

ז'אק אודיאר, תומה בידגיין – האחים סיסטרז

איתן כהן, ג'ואל כהן – הבלדה על באסטר סקראגס

ארמנדו איאנוצ'י, איאן מרטין, דיוויד שניידר – סטלין מת

פיל לורד, רודני רותמן – ספיידרמן: ממד העכביש

מרטין מקדונה – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

הבימוי הטוב ביותר

וס אנדרסון – אי הכלבים

סטיב מקווין – אלמנות

קרייג גילספי – אני, טוניה

ז'אק אודיאר – האחים סיסטרז

איתן כהן, ג'ואל כהן – הבלדה על באסטר סקראגס

אלכס גרלנד – הכחדה

ג'יימס פרנקו – חי בסרט

לין רמזי – יום נפלא

ג'ושואה ז. ויינסטין – מנשה

ארמנדו איאנוצ'י – סטלין מת

בוב פרישטי, רודני רותמן, פיטר רמזי – ספיידרמן: ממד העכביש

 

סרט השנה

אי הכלבים

אני, טוניה

האחים סיסטרז

סטלין מת

ספיידרמן: ממד העכביש

פינגווין הזהב 2017

אם לסכם את שנת 2017 בקולנוע במילה אחת, המילה תהיה "גלים". השנה התחילה עם גל של סרטים מוצלחים, רובם שאריות מהמרוץ לאוסקר שהגיעו אלינו באיחור, ואחריו הגיע גל של סרטים גרועים. כמה מהסרטים הנוראים ביותר של השנה יצאו בתוך חודש וכשהוא נגמר, הקיץ הביא עמו גל נוסף של סרטים טובים. אלא שלקראת סופה של השנה, הגיע עוד גל של סרטים גרועים, או כאלה שסתם לא נראה שהיה טעם לבזבז עליהם את הזמן.

אני לא זוכר אף שנה בה היו מעברים כל כך חדים בין תקופות טובות ורעות, אבל זה לא ימנע ממני להמשיך במסורת ולבחור את הזוכים בפרסי פינגווין הזהב זו השנה ה-16 ברציפות.

 

שימו לב שבנוסף לטקסט שכאן, תוכלו גם להאזין לסיכום השנה שלי ושל תום בפרק החדש של שורה שניה באמצע.

 

super_wonder_penguin_by_fairykitsch-d3k8pl4.jpg

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

היו מספר מועמדים רציניים לתואר המפוקפק. בין השאר, שקלתי להעניק אותו ל"טוני ארדמן", "סיפור רפאים" או "פוקסטרוט". כל השלושה היו מאוד אהובים על מבקרים, אבל שנואים עלי, בין אם בגלל קצב לא מתאים, העדר הגיון פנימי, או חוסר יכולת של היוצר להבין כיצד מטפורות עובדות. עם זאת, מכיוון שהסרטים האלה די פלגו את הקהל שאינו מתפרנס מכתיבת ביקורות, החלטתי לרחם עליהם. "וונדר וומן" היה מאוד קרוב להיבחר מכיוון שהוא גם חביב על צופים רבים וגם זכה לביקורות מהללות, למרות היותו קלישאתי וצפוי מתחילתו ועד סופו, אבל הוא נדחק מראש הרשימה בזכות המגזין "סייט אנד סאונד".

בכל שנה, המגזין מפרסם את רשימת הסרטים הטובים של השנה כפי שנבחרו בידי מבקרים ברחבי העולם. בשנה שעברה זה היה "טוני ארדמן", אבל הוא כאמור לא נבחר כי מספיק אנשים חוץ ממני ראו אותו ושאלו "מה זה החרא הזה?". לבחירה של המגזין לשנת 2017, אין את אותו מזל. תברח הוא לא סרט רע, אבל הוא גם לא טוב במיוחד. מצד אחד, יש לו טוויסט מקורי, כמה הקפצות אפקטיביות והופעה קומית משובחת של לילרל האוורי. מצד שני, הוא ממש לא מפחיד, שזו בעיה כאשר זה בדיוק מה שסרט מנסה לעשות. לא רק שהתסריט מודיע מראש מה עומד להיות הפתרון לתעלומה שבמרכזו, הוא גם מבלבל בין בניית מתח לבין מחסור באווירה. כמו "זה" שיצא השנה, גם ל"תברח" יש את המרכיבים הבסיסיים ליצירת סרט אימה, אבל אין את ההבנה כיצד להפוך אותם למשהו מפחיד. הדמויות מתנהגות בדיוק כפי שמצפים מהן, כמעט כל רגע שאמור להיות מפחיד מגיע עם הכנה שמורידה ממנו את המתח ואין שום תרוץ רציני לכך שהגיבור אינו יכול פשוט לעזוב. בעוד במאים כמו דארן ארונופסקי ודני וילנב יודעים ליצור תחושה של אימה האורבת בכל פינה גם מחוץ לגבולות הז'אנר, ג'ורדן פיל מעתיק את הטריקים שג'ורג' רומרו, וס קרייבן וג'ון קרפנטר כבר מזמן הפכו לסימני ההכר של הסגנון כולו. "תברח" הוא דוגמה לסרט של במאי שזוכה למחמאות על היותו חקיין ואפילו לא חקיין מוצלח. סרט אימה אמור להפתיע ושום הערה על מתיחות בין גזעית והעלמת עין מצד הרשויות לא מחפה על טכניקה משומשת.

 

העיצוב הטוב ביותר

בשנים האחרונות, הולכות וגוברות ההשפעות של שנות השמונים על עולם הקולנוע והטלוויזיה. הסדרות "דברים מוזרים", "GLOW" ו"האמריקאים", כמו גם סרטוני תגובות של האחים פיין, תרמו את חלקם, כאשר סרטים כמו "קונג פיורי" ו"טורבו קיד" מנסים ממש להיראות כאילו נוצרו באותה תקופה. השנה, יצאו "זה" שמתרחש בשנות השמונים ודואג להדגיש זאת בעזרת כמה שיותר רפרנסים שאין סיכוי שהשחקנים הצעירים מזהים באמת, ו"פצצה אטומית" ששאב המון השראה מהחיבה של העשור לעיצוב תעשייתי ולצבעי נאון חזקים. "שומרי הגלקסיה – חלק 2" המשיך את המחוות לתקופה שקודמו התחיל ואף הוסיף לצוות השחקנים את כוכבי האייטיז קורט ראסל, סילבסטר סטאלון ופאקמן.

עדיין, יש סרט אחד שהלך רחוק מכולם עם ההשראה מהתקופה וזה תור: רגנארוק. למעשה, ההשפעה עליו היא לא רק משנות השמונים, אלא גם קצת מסוף שנות השבעים, אבל היא בולטת בכל מקום. האיפור והתלבושות נראים כמו בסרטי מד"ב ופנטזיה שאפשר למצוא בענק הוידאו, הגשר לאסגארד נראה יותר כמו אפקט מסרט המשך לסופרמן עם כריסטופר ריב מאשר משהו שנוצר עבור סרט גיבורי-על מודרני והפוסטר פשוט זועק "תור ושליטי היקום, קנו את הצעצועים!". מארוול קבלו החלטה מפוקפקת שהתבררה כנכונה, לעשות את רנגארוק לסרט קליל יותר משני קודמיו בכיכובו של האל החייזרי הנורדי. התוצאה היא סרט שנראה כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לגרסה קולנועית לסדרה מצוירת של שבת בבוקר, רק עם מספיק הומור עצמי בשביל לדבר גם לגדולים.

מועמדים נוספים: שתיקה, לוגאן – וולברין, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, היפה והחיה, דנקרק, פצצה אטומית, פרנץ, בלייד ראנר 2049, קרב המינים, קוקו, דטרויט

 

האפקטים הטובים ביותר

אם כבר הזכרתי השראה ישירה משנות השמונים, 2017 היא גם השנה בה הגיע ההמשך המיוחל לאחד מהסרטים המוערכים של אותו עשור. לא תתפסו אותי בכנס מעריצים של "בלייד ראנר" המקורי וגם בלייד ראנר 2049 מלא בבעיות שהקשו עלי לאהוב אותו, אבל אין לי ברירה אלא להוריד את הכובע בפני הצוות שיצר את האפקטים המיוחדים בו.

לצד הפרטים המתבקשים מסרט עתידני, כמו מכוניות מעופפות, פרסומות הולוגרפיות שמגיבות לסביבה, ואנדרואידים שחולמים על כבשים חשמליות, "בלייד ראנר 2049" לקח עוד כמה צעדים ליצירת עולם אורבני מדכא שמשתלב באופן מרשים עם עיצוב אמנותי קר וצילום של רוג'ר דיקינס, מהצלמים הגדולים בכל הזמנים. אחד האפקטים המרשימים ביותר הוא הופעתה הקצרה של שון יאנג, או יותר נכון, אי-הופעתה של יאנג. מאחר ועברו 35 שנים מאז הסרט הראשון, השחקנים השתנו לא מעט, מה שיוצר בעיה אם הם אמורים להיות רפליקנים שנשארים לנצח באותו גיל. בכדי לפתור את הבעיה, אנשי האפקטים של 2049 הצליחה לשחזר ברמת אמינות שטרם נראתה את פניה של השחקנית על גופה של כפילת גוף. הדבר המטורף ביותר הוא ששון יאנג האמיתית הייתה על הסט ובמקום לנסות להצעיר אותה בעזרת איפור מיוחד, התפקיד שלה היה לעזור לכפילה לחקות אותה בזמן שמחשב סורק את הנקודות על פניה. הסרט מלא באפקטים מרשימים, אבל זה האחד שנתן לו את היתרון על פני שאר המועמדים.

עכשיו שרק יצליחו לגרום לג'ארד לטו להיראות אנושי.

מועמדים נוספים: לוגאן – וולברין, שומרי הגלקסיה – חלק 2, וונדר וומן, ספיידרמן: השיבה הביתה, כוכב הקופים: המלחמה, דנקרק, תור: רגנארוק

 

הפסקול הטוב ביותר

2017 היא השנה בה הוליווד למדה איך לעשות פסקולים מוזיקליים. בשנה רגילה, יש רק סרט או שניים שבאמת משלבים מוזיקה בסיפור בצורה חכמה ויצירתית, אבל ב-2017 היה יבול נאה של סרטים שמשחקים עם ההגדרה המסורתית של מיוזיקל. זו השנה שבה למדו סוף סוף איך שיר ממוקם היטב יכול לשנות את האופן בו סצנה נתפסת. "שומרי הגלקסיה – חלק 2", "פצצה אטומית", "פאטי קייקס" ו"קוקו" הפליאו עם שילוב מוצלח של מוזיקה בעלילה ו"שומר הראש והמתנקש" הפתיע עם פסקול בלוזי שרק בשבילו (אוקי, בעיקר בשבילו) שווה לצפות בסרט. כל אחד מאלה היה יכול לזכות בפרס השנה, לולא בייבי דרייבר.

אדגר רייט תמיד אהב לשלב מוזיקה בדרכים יצירתיות בסרטיו, אבל היא מעולם לא הייתה חלק כל כך אינהרטי כמו ב"בייבי דרייבר". זה לא רק סיקוונס כתוביות הפתיחה המתוזמן לצלילי הרולינג סטונז, אלא העובדה שגיבור הסרט צריך מוזיקה בחייו. היא מקלה עליו לתפקד והוא לא מבצע את עבודתו מבלי למצוא את השיר המתאים, גם כאשר מדובר במקרה חרום. הסרט מכיל כמה מרדפים עוצרי נשימה וכמובן שאחד המרכיבים של מרדף טוב, הוא פסקול נכון שמלווה אותו. יש בסרט קטעים רומנטיים וגם הם זקוקים לשיר הנכון ברקע. לפעמים האקשן נעשה לפי צלילי המנגינה שברקע, לפעמים הוא קוטע אותה. תמיד יש משמעות לשאלה האם מתנגן משהו ואם כן, באיזה שיר מדובר. גם אם "בייבי דרייבר" אינו סרט מוזיקלי שגרתי, זהו סרט שהמוזיקה כל כך דומיננטית בו, שהיא כמו דמות ראשית בפני עצמה.

מועמדים נוספים: אור ירח, טריינספוטינג 2, לאבינג, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, דנקרק, פצצה אטומית, לוגאן לאקי, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, פאטי קייקס, ליגת הצדק, קוקו

 

הקומדיה הטובה ביותר

הנה שני שמות שבחיים לא חשבתי שיהיו מעורבים בזוכה בקטגוריה הזו: סטיבן סודרברג ודניאל קרייג. עם זאת, הפלא ופלא, לוגאן לאקי הוא הסרט המצחיק ביותר של השנה.

סודרברג ביים בעבר סרטים שהכילו רגעים קומיים, כמו סרטי אושן ו"ארין ברוקוביץ'", אבל הוא מעולם לא התחייב לז'אנר כמו ב"לוגאן לאקי". חלק גדול מהאחריות לקומדיה נובע מהמשחק הכל כך לא אופייני של דניאל קרייג, מול האיפוק הכמעט מטומטם של צ'אנינג טייטום ואדם דרייבר והטמטום הבאמת מטומטם של האחים באנג. תוסיפו לזה את סת' מקפרלן כנבל מוגזם בפני עצמו ויצא סרט שהיה עלול להיות כואב לצפיה, אם הוא לא היה כל שנון. ההומור ב"לוגאן לאקי" מסתמך בעיקר על דיבורים, מה שהופך את הרגעים המעטים של הומור פיזי למיוחדים יותר. אפילו שאפשר היה לקצץ מהסרט קרוב לחצי שעה מבלי שהעלילה הייתה נפגעת, ישנם רגעים בהם הבניה לקראת הפאנץ' ליין היא לא פחות ממושלמת. במיוחד בולט לטובה מרד האסירים והתרוץ המטופש שמוצאים לו בכדי למשוך זמן. התסריט המשעשע נכתב בידי רבקה בלאנט, אישה שלפי השמועות, כלל אינה קיימת ויש המעריכים כי היא בכלל שם עט של סודרברג עצמו, או של אדם קרוב אליו. מה שלא תהיה הזהות האמיתית של רבקה בלאנט, אני מקווה שנראה עוד קומדיות פרי עטה.

מועמדים נוספים: טריינספוטינג 2, שומרי הגלקסיה – חלק 2, ספיידרמן: השיבה הביתה, חולי אהבה, שומר הראש והמתנקש, תור: רגנארוק, קוקו

 

lucky-logan1.jpg

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מדי פעם קורה שכולם נורא מתלהבים מהופעה אחת בסרט, עד שמתעלמים מהופעה אחרת, לא פחות טובה. למעשה, כבר ראיתי לא פעם איך ההופעה הטובה ביותר בעיני כמעט ולא זכתה לאזכור, פשוט כי כולם היו מרוכזים בהופעה יותר צעקנית ובולטת לעין.

זה המקרה עם חולי אהבה. לא שהולי האנטר אינה משחקת כאן טוב (והיא גם שווה מועמדות), אבל מי שבאמת הייתה צריכה לקטוף מחמאות ופרסים על הסרט היא זואי קאזאן. אף על פי שרוב הזמן, היא בתרדמת, קאזאן מספקת כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט כאשר היא ערה. אמילי וי. גורדון וקומיל נאנג'יאני שתלו בפיה של השחקנית כמה ממשפטי המפתח שמסבירים את האופי המורכב של היחסים ביניהם. קאזאן מגלמת את אמילי לא רק כמישהי שקל להתאהב בה, אלא גם כתזכורת חשובה לכך שנקודת המבט שלה שונה לחלוטין מזו שהוצגה לנו דרך שאר הדמויות. הטבעיות שלה בלטה לטובה בעבר ב"רובי ספארקס" המאתגר וזוכה לאשרור בתפקיד שבאמת ראוי להרבה יותר תשומת לב בסיכומי השנה.

מועמדות נוספות: נעמי האריס (אור ירח), הולי האנטר (חולי אהבה), ברידג'ט אוורט (פאטי קייקס), שרה סילברמן (קרב המינים)

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

אם לא הייתי ברור מקודם, אני חושב שלוגאן לאקי הוא סרט מאוד מצחיק וחלק גדול מהקרדיט על כך מגיע לדניאל קרייג. הוא אולי מוכר יותר כג'יימס בונד הג'נטלמן האנגלי, אבל נראה שקרייג הרבה יותר נהנה לגלם את ג'ו באנג, העבריין מדרום ארצות הברית. עם שיער מחומצן, מבטא מוגזם ורגישות מפתיעה בשביל מי שהמומחיות שלו היא לפוצץ דברים, דניאל קרייג עוזר לג'ו באנג להיות לא רק הדמות הכי מוצלחת בסרט, אלא גם לאחת הזכורות ביותר בקולנוע השנה בכלל. ההתרחקות מהתפקידים הקרים והמעונבים עושה לו טוב כשקרייג מקבל רשות להתלכלך בבוץ של וירג'יניה ולהיות מישהו שאינו מתוחכם במיוחד, אבל עדיין מנהל מלחמת מוחות מול שני האחים שמגייסים אותו לסייע להם בשוד. הוא מצליח להלך על הקו הדק שבין מוקצן למוגזם, מה שנותן לג'ו באנג מימד אנושי שמונע ממנו להפוך לקריקטורה ולעורר חיבה חרף היותו פורע חוק.

מועמדים נוספים: מייקל שאנון (יצורים ליליים), איסיי אוגטה (שתיקה), יוסוקה קובוזוקה (שתיקה), מהרשאלה עלי (אור ירח), יואן ברמנר (טריינספוטינג 2), פטריק סטיוארט (לוגאן – וולברין), פאריד סאג'אדחוסייני (הסוכן), רוברט פטינסון (העיר האבודה Z), ג'יימי פוקס (בייבי דרייבר), מייקל קיטון (ספיידרמן: השיבה הביתה), וודי הרלסון (כוכב הקופים: המלחמה), אד האריס (אמא!), סטיב קארל (קרב המינים), ויל פולטר (דטרויט)

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בואו נבחן כמה דברים דניאל מקדונלד הייתה צריכה ללמוד לעשות בשביל התפקיד הראשי בפאטי קייקס. קודם כל, היא מאוסטרליה, אז היא הייתה צריכה ללמוד לדבר במבטא של ניו ג'רזי. בנוסף, היא הייתה צריכה ללמוד כיצד להישמע כמו ראפרית שהתאמנה כל חייה, מה שהצריך שעות של עבודה מול מאמן אישי. תוסיפו לזה גם את הצורך לגלם דמות שתקועה בחור מסריח וחולמת לעזוב הכל ולמצוא את עתידה. זה בוודאי היה מאתגר עבור מקדונלד, שברגע שהייתה מספיק מבוגרת, נסעה לאמריקה בכוחות עצמה וכמעט מיד מצאה עבודה כשחקנית (רק שנאלצה להמשיך לחכות, כי הוויזה שלה עוד לא הייתה מוכנה).

כמובן שכדמות הראשית שחולמת להתגבר על המכשולים ולהצליח בעולם הבידור, פאטי מעוררת הרבה הזדהות. התוספת של מקדונלד לתפקיד, מעבר לכמות מטורפת של עבודת הכנה, היא המבט. יש בעיניים שלה משהו שנראה שתמיד קולט את הסצנה כמו שצריך. המבט הגאה בעצמו כשיוצא לה אלתור משובח מול חברה הטוב, המבט המפוחד כאשר היא נתקלת בתגובות לא אוהדות, המבט מלא הזעם בזמן המריבות עם אמא שלה. בהתחשב בכמויות המלל הנדרשות מתפקיד של ראפרית, דניאל מקדונלד מצליחה לבטא את עצמה יפה מאוד גם בשתיקה.

מועמדות נוספות: טאראג'י פי. הנסון (מאחורי המספרים), טאראנה אלידוסטי (הסוכן), עדי בילסקי (סיפור אהבה ארץ ישראלי), אן האת'וויי (קולוסאל), אמה סטון (קרב המינים)

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כמה פעמים אפשר לגלם את אותה דמות לפני שנמאס, או שהעסק נעשה יותר מדי יקר עבור האולפן? דניאל קרייג (שוב הוא) התבטא די בחופשיות כלפי חוסר הרצון שלו להמשיך לגלם את ג'יימס בונד, בעוד הריסון פורד הציב תנאים מאוד מחמירים כאשר התבקש לשוב לתפקיד האן סולו. שניהם גם קבלו תמריץ כספי מכובד בשביל לגלם תפקידים שכבר לא עניינו אותם. גם ג'וני דפ עולה לדיסני לא מעט כסף בכל פעם שהוא חוזר לגלם את ג'ק ספארו, עד שהוא ברצינות יכול לקנות לעצמו כמה איים ולשוט ביניהם בספינת פיראטים משלו.

לעומת זאת, יש את יו ג'קמן. למרות שהוא חש שדמותו של לוגאן – וולברין מצתה את עצמה בקולנוע, ג'קמן הסכים להפחתה בשכרו בכדי לאפשר לסרט להצטלם באופן שיעניק לקהל פרידה מהדמות כמו שצריך. האלימות גראפית מתמיד והדמות נרגנת מהרגיל, אבל זה בדיוק מה שצריך להיות בפעם התשיעית בה ג'קמן מגלם את המוטנט הקשוח. הוא כבר חש את השפעות הגיל, מורעל מבפנים בידי אותם חומרים שהופכים אותו לבלתי מנוצח. כל חבריו כבר מתים ועליו לטפל בפרופסור בעל דמנציה שהרשויות וחברות הנשק ישמחו לשים את ידיהן עליו. יו ג'קמן מקבל פה הזדמנות  ראשונה ואחרונה להציג וולברין פגיע, מתוסכל ונטול שורות מחץ מתוחכמות. הוא מתלבט בין התאבדות לבין מוות איטי ביסורים, שתי אפשרויות שלא היו קיימות בסרטים הקודמים בסדרה. עדיין, עד כמה שהסרט אפל, הוא גם מכיל רגש אמיתי יותר מקודמיו ונראה שלג'קמן היה חשוב לא פחות מאשר למעריצי הקומיקס שההליכה של וולברין לעבר השקיעה תהיה בלתי נשכחת.

מועמדים נוספים: ג'וני לי מילר (טריינספוטינג 2), ג'ואל אדג'רטון (לאבינג), שאהאב חוסייני (הסוכן), אשר לקס (פיגומים)

 

התסריט הטוב ביותר

זה לא סוד שאחד הדברים שהכי מציקים לי בסרטים המבוססים על סיפור אמיתי, הם הקטעים המומצאים. אין לי בעיה שישנו כמה פרטים קטנים בכדי להעביר רעיון שהיה קיים במציאות בצורה חדה יותר. מה שאני לא אוהב זה כשלוקחים סיפור מרתק ומוסיפים בכח דמויות רק בשביל לייצר עוד קונפליקט מיותר. זה משהו שמאוד הפריע לי ב"מאחורי המספרים", שפשוט המציא אנשים ושקר לגבי היחס שהדמויות האמיתיות זכו לו רק בכדי להעביר מסר. בשנים קודמות, סרטים כמו "סינדרלה מן" ו"משחק החיקוי" לקחו אנשים הגונים והפכו אותם לנבלים בכדי להתאים לסטנדרטים של הוליווד הישנה. כאילו מרוץ נגד השעון לפיצוח קוד על מנת למנוע מהנאצים לטבוח במיליוני אזרחים בריטיים, זה סיפור שחסר בו נבל.

"דטרויט" עשה השנה משהו דומה, אבל היוצרים של הסרט מבהירים שהוסיפו פרטים לצרכים דרמתיים, כך שהסיבה היחידה שהוא לא מועמד כאן היא שיש כמה חורים בעלילה שהציקו לי.

אחרי כל המידע הזה, אין פלא שהבחירה שלי לתסריט הטוב של השנה היא לאבינג. קשה להיות יותר נאמן למציאות מזה. כמעט שום פרט לא שונה מהסיפור האמיתי וכל הסצנות מוצגות מנקודת המבט של הדמויות הראשיות, כפי שספרו את הסיפור בעצמן. זה שהסרט מצליח להיות מרגש ומותח גם בלי לדחוף דברים מומצאים או להאכיל את הצופים עם כפית, מוכיח שהמציאות יכולה לספק סיפורים מרתקים בלי עזרה. ג'ף ניקולס הוא תסריטאי מספיק מוכשר בשביל לקחת מקרה אמיתי, להציג אותו כמו שהוא ועדיין לספק דרמה משובחת שיוצרת בקלות הזדהות עם הדמויות הראשיות ומראה ארוע ששינה את ההיסטוריה כמו שהוא, בלי תוספים מלאכותיים.

מועמדים נוספים: אור ירח (בארי ג'נקינס, טארל אלווין מקרייני), הסוכן (אסגאר פרהאדי), פטרסון (ג'ים ג'רמוש), קולוסאל (נאצ'ו ויגלונדו), חולי אהבה (אמילי וי. גורדון, קומיל נאנג'יאני), לוגאן לאקי (רבקה בלאנט)

 

הבימוי הטוב ביותר

בתחילת הפוסט, כתבתי ש"תברח" לא עובד כסרט אימה מכיוון שהבמאי שלו אינו יודע ליצור תחושה אמיתית של פחד, אלא רק מחקה אחרים. מי שאין לו את הבעיה הזו הוא אסגאר פרהאדי שביים את הסוכן כאחד המותחנים הטובים של המאה הנוכחית. הסרט, העוסק בזוג שחקנים ששלוות חייהם מופרת באופן לא צפוי, נע בין רגעים שכאילו נלקחו מבמת התאטרון, לבין רגעים של ניצול המדיום הקולנועי במיטבו. מצד אחד, ישנה סצנת הפתיחה בה מפונים כל תושבי הבניין באישון לילה. לא ידוע לנו בהתחלה מה קורה ולמה כולם צריכים להתפנות, אבל אין שום ספק לגבי הדחיפות. מנגד, פרהאדי ביים סצנות ארוכות שמורכבות לחלוטין משתי דמויות שמתעמתות זו עם זו, כאשר לאחת ידוע סוד שהשניה תגלה רק לאחר מכן. אם זה לא מספיק, במהלך הסצנה, התפקידים מתהפכים וכעת הדמות השניה היא בעלת הידע החשוב. מה שמדהים זה איך כל אחד מרגעי הגילוי נדחה עד לנקודה המדויקת בסצנה, כאשר בינתיים הצופים מחברים בראש את חתיכות הפזל שהושארו עבורם.

אסגאר פרהאדי יוצר תחושת של אימה בלי מפלצות על-טבעיות, מדענים מטורפים, או רוצחים סדרתיים. הוא יוצר את זה ממפגש בין אנשים ומסיטואציות יומיומיות. הוא מסוגל לגרום לנסיעה במונית להיראות מותחת והצליח לביים את סצנת המקלחת הכי מורטת עצבים מאז "פסיכו". "הסוכן" אינו סרט אימה, אבל הוא מבוים עם יותר כשרון והבנה של יסודות הז'אנר מכל סרט אימה אמיתי שיצא השנה.

מועמדים נוספים: בארי ג'נקינס (אור ירח), ג'יימס מנגולד (לוגאן – וולברין), ג'ף ניקולס (לאבינג), ג'ים ג'רמוש (פטרסון), אדגר רייט (בייבי דרייבר), נאצ'ו ויגלונדו (קולוסאל), כריסטופר נולאן (דנקרק), סטיבן סודרברג (לוגאן לאקי), מתן יאיר (פיגומים), ג'ונתן דייטון, ולרי פאריס (קרב המינים), קתרין ביגלו (דטרויט)

 

סרט השנה

המועמדים:

לוגאן – וולברין

לאבינג

הסוכן

פטרסון

דטרויט

 

מבין חמשת המועמדים, רק אחד הופץ בישראל במקביל להקרנותיו בארצות הברית, כך שקצת מוזר לקרוא לרובם סרטים של 2017. שניים הופצו בארץ רק אחרי טקס האוסקר בו היו מועמדים, שלישי הופץ שנה שלמה לאחר בכורתו בפסטיבל קאן ומועמד נוסף כלל לא הופץ בישראל. "לוגאן – וולברין" הוא היחיד ביניהם שגם הופק ב-2017 וגם הופץ בארץ במהלכה, אבל הוא בכל זאת לא סרט השנה שלי.

הזוכה הוא הסוכן, סרט שנראה בתחילה כמו דרמה משפחתית פשוטה, אבל פורץ את גבולות הז'אנר ומתגלה כמותחן מרתק המבוסס על סיטואציה שיכולה להתרחש בכל מקום בעולם, אבל מקבלת טוויסט נוסף של בושה כאשר מוחדרת אליה גם ביקורת על החברה האיראנית. בעוד לא ברור האם ההפגנות ברחבי המדינה יובילו לשינוי כלשהו, טהרן של אסגאר פרהאדי היא מטרופולין שוקק חיים שמכיל בתוכו סודות אפלים. העיר מספיק גדולה בכדי שאנשים נורמטיבים למראה יוכלו לנהל בה חיים כפולים מבלי שמישהו ידע על כך, אלא אם הם משאירים יותר מדי סימנים שהשכנים יכולים למצוא. החברה האיראנית נראית שמרנית, אבל חולמת לפרוץ לחיים חופשיים יותר, אבל לא בלי מחיר כבד. יש ערבות הדדית, אבל גם הרבה חשדות ושמועות, שילוב מרתק שיוצר את המותחן המורכב והעוצמתי של השנה. לצד בימוי מדויק, תצוגת משחק של אנסמבל מרשים וסיפור שטומן בחובו הרבה יותר מכפי שנדמה בהתחלה, "הסוכן" הוא סרט שבו זמנית מוגדר בידי העיר בה הוא מתרחש, וגם מאפשר לכל העולם חלון הצצה לחיים פרטיים שהשתבשו בגלל טעות אחת.

 

forushande_ver2.jpg

פינגווין הזהב 2016

2016 לא תזכר כשנה טובה במיוחד, אבל דווקא בתחום הקולנוע, חל בה שיפור ניכר מהשנה שעברה, לפחות במחצית הראשונה. החל מהקיץ, חלה ירידה בתדירות הסרטים שהרגשתי שיכולים להיות מועמדים חזקים לסרט השנה שלי והדבר ניכר בחמישה שהגיעו עד קו הגמר. למרות זאת, בהחלט הייתה שנה מעניינת, עם יותר סרטים שאהבתי מהרגיל. רק תופעה מעצבנת אחת מנעה ממנה להיות שנה קולנועית גדולה באמת…

80e2164d8cf02866108df1105e676a4b_resize.jpg

התופעה המעצבנת של השנה

זו אינה קטגוריה קבועה, אולם מדובר במשהו שקרה פעם אחת יותר מכדי שאוכל פשוט להתעלם ולגשת ישר לפרסים הרגילים. התופעה המעצבנת של השנה היא סרטים עם מערכה אחרונה מיותרת. לא מדובר בסתם מערכה חלשה ביחס לאחרות, או בסיום מאכזב. אני מתכוון למערכה שלמה שאין שום צורך בקיומה. "נעורים", "דרך קלוברפילד 10", "קפטן פנטסטיק", "המפגש", "הכחשה", כולם היו באמת סבבה עד שהגיע הזמן לסיים. במקום להפסיק בנקודה הנכונה, הם המשיכו לעוד 10-30 דקות שלא רק שלא תרמו לעלילה, אלא גם הקהו משמעותית את הנקודה שלה. נראה שהמקרה החמור ביותר הוא "דרך קלוברפילד 10", שכל מי שראה אותו ושאלתי, הסכים בדיוק על אותה נקודה בה הסרט היה צריך להסתיים במקום להמשיך למערכה אחרונה מיותרת.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

התחרות הייתה קשה, הרבה סרטים היו מועמדים לתואר המפוקפק הזה. בין אם מדובר בסרטים בינוניים בעיני שזכו לשבחים מוגזמים, כמו "לה לה לנד", "אנומליסה" ו"דוקטור סטריינג'", או סרטים שפשוט לא אהבתי ואיכשהו נוצר סביבם קונצנזוס חיובי, כמו "קרול" ו"אמריקן האני". לא היו הרבה מקרים השנה שהטעם שלי חרג משמעותית מדעתם של רוב המבקרים, אבל היו מספיק מקרים בכדי שאתלבט עד הרגע האחרון.

בכל זאת, אף סרט שיצא בישראל במהלך 2016 לא מעורר בי את אותה התכווצות עצבנית כאשר משבחים אותו כמו מכונת הכסף. זה לא רק שהסרט היה ברובו משעמם בעיני, או שהעריכה והצילום היו מתחת לכל ביקורת. הבעיה הגדולה מבחינתה היא בכל פעם שאומרים על הסרט שהוא מצחיק. מאוד מצחיק אפילו. זה מוזר לי, כי את מספר הפעמים שצחקתי במהלך מכונת הכסף אפשר לספור על אצבעות יד אחת. יש בו כמה סצנות מקוריות יחסית והוא אכן מציג מצב אבסורדי שהוביל לאסון פיננסי אמיתי, אבל הדבר נעשה בכזו ברברת יבשה, עם כל כך מעט עניין מצד השחקנים או התסריט, שנאבקתי להישאר ער בזמן הצפיה. גם הסצנות שמנסות כביכול לפשט מונחים מקצועיים עבור הקהל ההדיוט, מעבר להיותן מזלזלות במיוחד, פשוט חזרו על אותן מילים באותו יובש. אני לא מחפש שיחזיקו לי את היד ויסבירו כל דבר, אבל יהיה נחמד לראות סרט בו אפשר להבדיל בין המעשים והמניעים של הדמויות, במקום לחוש שיש ארבעה-חמישה גברים לבנים שהם היחידים בעולם שמבינים מה לכל הרוחות קורה. אם "התמוטטות" של ג'יי.סי. צ'נדור יכול להציג את הנושא בצורה מותחת ומרגשת מבלי לוותר על ז'רגון מקצועי, מותר בעיני לצפות ליכולת דומה מסרטו של אדם מק'קיי.

העיצוב הטוב ביותר

אני מודה שבקטגוריה הזו, אני פחות מחפש עד כמה עיצוב מדויק תקופתית ויותר נוטה לבחור במי שבורא עולם מדמיונו. מהבחינה הזו, לא נעשתה השנה בריאת עולם קולנועי מושקעת יותר מזו שנעשתה בזוטרופוליס. יסלחו לי עובדי הכפיים שבונים בעצמם תפאורות והתופרים והמאפרים שעומלים שעות נוספות, אבל לפעמים סרטי אנימציה פשוט טובים יותר במבחן התוצאה.

זוטרופוליס מתרחש בעולם המתנהל בדומה לעולמם של בני האדם, רק שהשליטים בו הם כל שאר היונקים. חלוקת התפקידים אמנם דומה לזו שאנחנו מכירים מהמציאות, אבל עיר שלמה עוצבה כך שתכיל מתקנים המתחשבים בגדלים ובצרכים השונים של כל יונק. רובע של יצורים קטנים, המכיל מעברים צרים במיוחד. שטחים עם אקלים מלאכותי עבור בעלי חיים מדבריים או טרופיים. מערכת תחבורה ציבורית שמשרתת גם את הגדולים שביונקי היבשה. חלק מהדברים נעשו עבור בדיחות חד-פעמיות, אבל אם נערוך תרשים של העיר בה רוב הסרט מתרחש, נגלה את אחד המטרופולינים המפורטים ביותר שנראו על המסך. לכל חזית של בניין ופינת רחוב יש תפקוד יחודי וכל מתקן מתחשב בהבדלים הפיזיים של בעלי החיים השונים, כמו גם בתנאי המחיה להם הותאמו אבולוציונית. זו יצירת מופת ארכיטקטונית לא רק בתוך עלילת הסרט, אלא גם כאשר קולטים את עומקה של תשומת הלב לפרטים.

מועמדים נוספים: קרול, חדר, יחי הקיסר!, טרמבו, ספר הג'ונגל, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, המכשפה, מועדון שנות ה-80, העי"ג, אהבה וידידות, קובו: אגדה של סמוראי, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, לה לה לנד

האפקטים הטובים ביותר

סליחה אם אני לא מקורי במיוחד, אבל באמת שלא ראיתי השנה אף סרט עם אפקטים יותר מרשימים מספר הג'ונגל. סרט שלא היה אמור להיות כל כך מוצלח, אבל הפתיע לטובה, הרבה בזכות צוות האפקטים שהצליח להדהים שוב ושוב. הסרט, שצולם כולו באולפן סגור, ממקם את העלילה בתוך ג'ונגל אסייתי ענק, עם עצים בגובה גורד שחקים, מצוקים, גיאיות וסוואנות סמוכות. הגיבור הוא ילד אנושי, אך כל בעלי החיים סביבו הם יצירי מחשב מהאמינים ש-CGI מסוגל ליצור. חרף גודלם הלא מדויק זואולוגית של מרבית היצורים בסרט, השילוב של ניל סתי, המגלם את גור האדם מוגלי, עם היצורים הממוחשבים הוא כמעט נטול פגמים. אפשר ממש להאמין שסתי נמצא בלב היער ושהוא נוגע ומתקשר עם זאבים, קופים, נחשים, דובים, פנתרים וטיגריס אחד עצבני במיוחד. זאת למרות שלא יצא אפילו ליום צילומים אחד מחוץ לאולפן בלוס אנג'לס.

מועמדים נוספים: האיש שנולד מחדש, דדפול, באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק, קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, העי"ג, מים לא שקטים, סטארטרק אל האינסוף, דוקטור סטריינג', המפגש, חיות הפלא והיכן למצוא אותן

הפסקול הטוב ביותר

"לה לה לנד" מספר רבות על אהבת ג'אז, אבל מספק מעט מאוד דוגמאות ואפס הסברים לכך. "מואנה" שואב הרבה השראה ממוזיקה פולינזית מסורתית, אבל הוא בסופו של דבר מחזמר פופ עם סגנון הפקה והלחנה מודרניים. שני הסרטים מכילים יופי של שירים, אבל מה שעושה את הפסקול של מועדון שנות ה-80 לטוב ביותר, זה שהוא מצליח גם להיות נעים לאוזן וגם להסביר בדיוק למה.

הסרט, שבמרכזו נער המנסה להרשים נערה בעזרת להקה אותה הוא מקים ספונטנית, מראה גם את תהליך הכתיבה של שירים באמצע שנות השמונים, וגם את ההשפעות הישירות שלהם. ג'ון קרני לא מתבייש לחשוף את האמנים מהם גיבורי סרטו גונבים רעיונות, תוך שהוא מאפשר לדמויות של חובבי מוזיקה מודרנית להסביר למה דווקא הבסיסט של דוראן דוראן הוא מהטובים בעולם, או כמה הקיור מספקים צליל שונה מכל מה שהנערים במרכז העלילה הכירו. זה סרט על אהבה למוזיקה שגם מצליח להעביר את האהבה אל מחות למסך, במקום להסתפק באמירות ללא כיסוי. כאשר השירים המקוריים משתלבים בעלילה, הם לא רק מהנים וקליטים, אלא גם מתחברים בדיוק לאווירה בה נכתבו. אם תשאלו אותי, זה בדיוק מה שפסקול מוזיקלי אמור לעשות – להוות נדבך נוסף בעלילה ולא לסתור או להקטין אותה.

מועמדים נוספים: שמונת השנואים, דדפול, נעורים, דרך קלוברפילד 10, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, המכשפה, אהבה וידידות, שלום קוראים לי דוריס, מים לא שקטים, קובו: אגדה של סמוראי, סטארטרק אל האינסוף, המפגש, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, מואנה, לה לה לנד

הקומדיה הטובה ביותר

אני מרבה להתמרמר בשנים האחרונות על מצבן של הקומדיות המצולמות, במיוחד בארצות הברית. אני בהחלט חושב ש-10 השנים האחרונות הן אולי התקופה החלשה ביותר בתולדות הקומדיה האמריקאית, כשהלהיטים הגדולים בתחום נוטים למשוך בדיחות יותר מדי זמן, להסביר אותן ללא צורך, או פשוט להיות כל כך צפויים שהאפקט הקומי נמחק לחלוטין.

השנה, בהחלט חל שיפור במצב. אמנם סרטים כמו "מסיבת נקניקיות" ו"מכסחות השדים" עדיין מציגים את סוג ההומור שאני לא מתחבר אליו, אבל יש ריבוי מעודד בכמות הסרטים בהם צחקתי בכל רם. אפילו שרוב הרשימה מורכב מסרטי אנימציה וסרטים לא הוליוודיים, המיעוט שמייצגים את המיינסטרים בהחלט הצליחו להצחיק אותי פעמים רבות במהלך הצפיה.

למרות זאת, הזוכה השנה הוא מוצאים את דורי, סרט אנימציה. יותר מעשור אחרי שקודמו זכה בקטגוריה זו, סרט ההמשך מבית פיקסאר (הייתה לדיסני שנה ממש טובה) אולי לא מקורי ופורץ דרך כפי שנהוג לצפות מהחברה, אבל הוא הדבר הכי מצחיק שראיתי השנה. לוקח קצת זמן עד שהוא נכנס לקצב, אבל ברגע שזה קורה, הבדיחות מגיעות בזו אחר זו, לעתים מכיוונים לחלוטין לא צפויים. פיקסאר שכללו את סגנון הסלפסטיק האופייני שלהם, כאשר עלילת הסרט מביאה את גיבוריה לחשוב שוב ושוב מחוץ לאקווריום על מנת להתקדם לעבר היעד. כל דמות בה נתקלים בדרך מכילה בדיחה ורגעים מדהימים כמו אריות הים הבריטיים מקליפורניה, הנסיון לתקשר עם בקי, או הופעת האורח של קולה של שחקנית מוכרת, לא רק תפסו אותי לא מוכן, אלא גרמו לי לצטט אותם בשמחה ביציאה מהסרט (מה שרק גורם לי לכעוס על הדיבוב לעברית שעל פי דיווחים, השמיט כמה מהבדיחות הטובות ביותר במקום לנסות לתרגמן).

מועמדים נוספים: דדפול, ציפורי חול, יחי הקיסר!, זוטרופוליס, אנגרי בירדס, בלשים בע"מ, כולם רוצים את זה, שלום קוראים לי דוריס, ישמח חתני, החיים הסודיים של חיות המחמד, מואנה, חסידודס

שחקן המשנה הטוב ביותר

שתי הופעות שראיתי ממש ברגע האחרון, לפני סוף השנה, היו מאוד קרובות לחטוף את הנצחון. בן פוסטר ב"באש ובמים" וטימותי ספול ב"הכחשה", היו תזכורות לכך שמדובר בשני שחקנים נפלאים ולא מספיק מוערכים שבכל שנה אחרת, היו עשויים לזכות. למרות זאת, הבחירה שלי היא בשחקן שלא הכרתי לפני כן, ובהחלט עורר בי את הרצון להתחיל לעקוב אחרי תפקידים עתידיים שלו.

אביב אלוש מגלם בישמח חתני רב צעיר וכריזמטי, שסוחף אחריו חברי קהילה צנועה, על ידי הבטחות ונאומים חוצבי להבות. למרות שאין לו הרבה זמן מסך, הוא בהחלט הדמות המשפיעה והאנרגטית ביותר בממתק הקולנועי שדי עבר מתחת לרדאר של האקדמיה הישראלית. אלוש מצליח, בעזרת נחמדות מזויפת ודקלום מרשים של שקרים והטעיות, לגלם נבל מובהק שנראה כאילו הוא בלתי ניתן לעצירה. דמויות מסוג זה נדירות בקולנוע הישראלי ואני תמיד חש צורך לציין לטובה סרט שמצליח לבנות דמות שכזו בצורה משכנעת (כך היה גם בזכיה של הייתאם עומארי על "בית לחם"). בניה שכזו מתאפשרת רק עם שחקן שמבין את הדמות לעומקה ויודע כיצד לגרום לה לעבוד בצורה היעילה ביותר. נבלים אמיתיים לא קושרים עלמות חן לפסי רכבת ומסלסלים בשפמם, הם מתחילים מהיסודות ומקימים לעצמם בסיס איתן, בדיוק מה שאביב אלוש עשה עם הדמות של הרב דוד.

מועמדים נוספים: בראד דארסי ג'יימס – ספוטלייט, לייב שרייבר – ספוטלייט, דביר בנדק – ארץ פצועה, הרווי קייטל – נעורים, אד אוניל – מוצאים את דורי, טום בנט – אהבה וידידות, דן פוגלר – חיות הפלא והיכן למצוא אותן, ארון אקהרט – להילחם על זה, קיארן הינדס – להילחם על זה, בן פוסטר – באש ובמים, טימותי ספול – הכחשה

שחקנית המשנה הטובה ביותר

שוב הקטגוריה השוממת ביותר. זה מדהים כמה קשה לי, שנה אחר שנה, למצוא לפחות חמש הופעות הראויות למועמדות לשחקנית המשנה. זה לא בגלל מחסור בשחקניות טובות, אלא בתפקידי משנה טובים לנשים. גם השחקנית הכי מוכשרת בעולם, לא תצליח להוציא הרבה מתפקיד שנכתב עבור הופעה גנרית נשכחת. השנה, הצלחתי לגרד רשימה של ארבע מועמדות, מתוכן נבחרה זוכה ללא תחרות.

מישל ויליאמס היא מסוג השחקניות שכבר שנים אני שומע כמה הן טובות, אבל לא רואה זאת בעצמי. השנה, היא סוף סוף הוכיחה עצמה ראויה לסופרלטיבים בעזרת ההופעה שלה במנצ'סטר ליד הים. בשתי סצנות לא קצרות, היא מפרקת ומרכיבה מחדש את דמותה של אישה שמעדיפה לשמור על מרחק מגיבור הסיפור, אבל לא באמת מוכנה לנתק קשר עד הסוף. ויליאמס מנצלת היטב את זמן המסך המועט שלה בכדי להפוך את רנדי ממעצבנת, לחביבה, למעוררת רחמים, למישהי שגם אם לא מזדהים איתה, אפשר להבין מה מניע אותה ולמה קשה לה להתקדם. אולי זה מה שהייתי צריך בכדי להעריך באמת את מישל ויליאמס כשחקנית. הופעות מרוכזות ואינטנסיביות, שאיכשהו מספיקות לה בכדי לספר קו עלילה שלם.

מועמדות נוספות: דבורה קידר – ציפורי חול, סקרלט ג'והנסון – יחי הקיסר!, טיין דלי – שלום קוראים לי דוריס

השחקן הראשי הטוב ביותר

בשבע השנים שעברו מאז ההופעה המבישה באחד הסרטים של וולברין, עמל ראיין ריינולדס על הוצאה לפועל של סרט שיעשה חסד עם דדפול, אנטי-גיבור-העל האהוב עליו. ריינולדס גייס תמיכה מהאולפן, צוות שיעזור להפוך את החלום למציאות ולבסוף, הצליח להביא למסך סרט קרוב בהרבה לגרסה של הקומיקס אותו קרא בשקיקה במחצית השניה של חייו.

ריינולדס לא זוכה כאן בגלל כישוריו כמפיק, אבל אין ספק שנצל את עמדתו בכדי ללהק את האדם המתאים ביותר לתפקיד הראשי. הגבול בין דדפול לבין זהותו האמיתית, וייד וילסון, מטושטש מלכתחילה. כשמוסיפים לכך את ההתנהלות של ריינולדס בזמן קידום הסרט, בכלל קשה לדעת איפה נגמר השחקן ומתחילה הדמות הבדיונית. הוא לא סתם מעריץ של הקומיקס, הוא חי אותו. אם היו לראיין ריינולדס כוחות-על, הוא היה דדפול. זה לא סתם פרויקט שהשקיע שנים של עקשנות ומשיכת חוטים על מנת לגרום לו לצאת לפועל, זה משהו שהשחקן הראשי חש כזו חיבה אליו, שנתן את כל כולו בכדי לגרום לבן אלמוות מצולק רעול פנים בעל מיניות לא מוגדרת ונטיה לשבור את הקיר הרביעי יותר פעמים מסרט של החבובות, להיות נוקם רומנטיקן חסר תקנה חסר בטחון שרק שביב אחרון של מוסר מונע ממנו להיות הנבל של הסיפור.

מועמדים נוספים: וולטון גוגינס – שמונת השנואים, קורט ראסל – שמונת השנואים, ג'ייקוב טרמבלי – חדר, עודד תאומי – ציפורי חול, ג'ון גודמן – דרך קלוברפילד 10, ראיין גוסלינג – בלשים בע"מ, ויגו מורטנסן – קפטן פנטסטיק, שי אביבי – שבוע ויום, הייתאם עומארי – סופת חול, יגאל נאור – ישמח חתני, לוקאס הדג'ס – מנצ'סטר ליד הים, ג'ף ברידג'ס – באש ובמים

השחקנית הראשית הטובה ביותר

הייתה לי התלבטות בין שתי הופעות שהשאירו את השאר מאחור. סאלי פילד ראויה לציון לשבח על הופעתה ב"שלום, קוראים לי דוריס", בו הראתה שגם בגיל שבעים, היא מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, ועוד כשחקנית קומית. היא כמעט זכתה, אבל בחרתי לבסוף במישהי אחרת, שגם הציגה פן שלה שטרם נראה על המסך.

קייט בקינסייל אינה מוכרת כשחקנית רהוטה או משכנעת במיוחד. לרוב תראו אותה נלחמת באנשי זאב, או מזייפת מבטא אמריקאי לצד שחקן ממדרגת שכר גבוהה יותר. אהבה וידידות הוא הסרט שסוף סוף נתן לה קול, והקול הזה מדבר במהירות ובמבטא בריטי טהור. לא הייתי מצפה שהופעה של בקינסייל כאם חד-הורית בסרט על פי סיפור של ג'יין אוסטן, תהיה שילוב מנצח של הומור ורגש, אבל זה הצליח לה. האופן בו השחקנית משחררת משפטים לא נועד לבלבל את הצופים, שמבינים את כוונותיה הנסתרות, אבל הוא מצליח להטעות את שאר הדמויות ביעילות. מגיע לבקינסייל קרדיט על כך שמצאה את טון הדיבור ושפת הגוף שיתאימו בדיוק למטרה זו. היא משכנעת כמי שחכמה יותר מהסובבים אותה, אבל נשארת חשופה ופגיעה בדיוק מספיק בכדי שהקהל יבין מה מסתתר מאחורי חלקלקות הלשון של ליידי סוזן, אישה שאינה מרושעת, אבל תכופף הרבה כללים על מנת לשרוד.

מועמדות נוספות: ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת השנואים, מרים זוהר – ציפורי חול, סאלי פילד – שלום קוראים לי דוריס, יבגניה דודינה – שבוע ויום, רובא בלאל-עספור – סופת חול, אמה סטון – לה לה לנד, ג'סיקה צ'סטיין – מיס סלואן, רייצ'ל וייס – הכחשה

התסריט הטוב ביותר

שני דברים חשובים לי במיוחד בתסריט טוב: הוא צריך לספר סיפור מפתיע ומרתק, והוא צריך לעבוד במסגרת ההגיון הפנימי של העולם אותו יצר. זה אתגר לא פשוט, במיוחד לאור כמות הגלגולים שתסריט עובד מהרגע בו הוא נכתב לראשונה ועד לגרסה הסופית הניתנת לצוות השחקנים. אולי בגלל זה יש לי נטיה מסוימת לטובת תסריטים שנכתבו בידי הבמאים עצמם, כי מי שמצלם את הסרט ומדריך את האנשים על הסט, הוא אותו אחד שהסיפור נברא בראשו.

קנת לונרגן מצטרף לרשימת הזוכים, עם התסריט הקרוב למושלם שכתב עבור מנצ'סטר ליד הים. הסרט עצמו לא היה רעיון של לונרגן, אבל ברגע שהבין על מה הסיפור שהתבקש לכתוב, הוא הגה ביוגרפיות שלמות עבור הדמויות, בחן מקרוב את הסביבה בה הן חיות וללא ספק, ראה הרבה מאוד דרמות משפחתיות לפני כן כדי לדעת מאילו קלישאות להימנע. מנצ'סטר ליד הים הוא אולי סרט הקולנוע בעל הקונספט הכי נדוש של השנה שנכתב בצורה הכי מרעננת וריאליסטית. הוא לא מחפש בכח רגעי משבר ובכי, אלא משלב אותם בעדינות, כשלא מצפים להם, מתי שיעזרו ללמוד על הדמויות ולא יסרסו אותן. המשחק על קווי הזמן השונים נעשה בכזו יעילות (קרדיט גם לעורכת ג'ניפר ליים), שלא שמים לב לקפיצה בזמן עד שהסצנה כבר נמצאת בעיצומה ומבינים שהפרטים לא תואמים את מה שקורה בנקודה אחרת בחייהן של הדמויות.

מנצ'סטר ליד הים הוא תסריט מהסוג שאני מקווה שילמדו בבתי ספר לכתיבה. הוא יוצר דמויות מעניינות ומעוררות אהדה מבלי לרדד אותן או להתעלם מהצדדים הבעיתיים בהן. הוא לוקח עלילה פשוטה יחסית ומדגים עד כמה הנושא בו היא עוסקת מסובך. לונרגן לא חושב שצריך להיות רציני 100% מהזמן על מנת לייצר דרמה טובה והוא צודק. הסרט מלא ברגעים אנושיים, כי לכותב שלו היה חשוב ליצור בני אדם שאפשר לפגוש בחיים האמיתיים, לא דמויות במחזה. הסרט הזה הוא דוגמה נפלאה איך אפשר להיות מרגש וחכם מבלי ששני הצדדים יסתרו זה את זה.

מועמדים נוספים: חדר (אמה דונהיו), ספוטלייט (טום מקרתי, ג'וש סינגר), דדפול (פול ורניק, רט ריס), זוטרופוליס (ג'ארד בוש, פיל ג'ונסטון), בלשים בע"מ (אנתוני בגרוצי, שיין בלאק), אהבה וידידות (ויט סטילמן), שלום קוראים לי דוריס (לורה טרוסו, מייקל שוולטר), סופת חול (עילית זקצר), באש ובמים (טיילור שרידן)

הבימוי הטוב ביותר

אוקי… אני חייב להודות שהזוכה השנה מגיע עם כוכבית. טים מילר לא ביים אף סרט לפני דדפול והוחלט שלא יביים את סרט ההמשך בגלל חילוקי דעות אמנותיים עם ראיין ריינולדס. אחרי שהשתפכתי על כמה שריינולדס השקיע והתעקש שהסרט יהיה יצוג נאמן יחסית לקומיקס עליו הוא מבוסס, העובדה שבמאי הסרט לא ראה איתו עין בעין מעוררת את התהיה כמה שליטה אמנותית הייתה למילר בסרט. כתוביות הפתיחה בהחלט תואמות דברים דומים שעשה ב"נערה עם קעקוע דרקון" ו"סקוט פילגרים נגד העולם", אבל אין אף סרט באורך מלא שביים ואפשר לשפוט על פיו מה הביא בעצמו לדדפול.

זו הסיבה שהקטגוריה נקראת *הבימוי* הטוב ביותר ולא הבמאי. בעוד אין ספק ששחקן טוב ראוי לקרדיט על גילום דמות בצורה מוצלחת, קשה לשפוט את מי שנמצא מאחורי המצלמה ומנסה כל הזמן להגיע לפשרה עם שחקן/מפיק בעל חזון מאוד מדויק. טים מילר עשה עבודה טובה מבחינה טכנית. דדפול נראה נהדר, הבדיחות עובדות ויש הכנה נכונה לכל סצנה. לגבי השאלה כמה מזה עשה מיוזמתו וכמה הושפע מהתערבות של הכוכב הראשי, אין לי תשובה. לא נדע עד כמה עבודת הבימוי הטובה ביותר לשנת 2016 היא הצלחה של במאי מוכשר, או פשרה עם האיש החזק ביותר בהפקה, לפחות עד שיצא סרט ההמשך (אותו נבחר לביים דיוויד לייץ', אחד מצמד הבמאים של "ג'ון וויק") ונראה את ההבדלים מדדפול הראשון.

מועמדים נוספים: לני אברמזון – חדר, טום מקרתי – ספוטלייט, אמיר וולף – ציפורי חול, פאולו סורנטינו – נעורים, שיין בלאק – בלשים בע"מ, מאט רוס – קפטן פנטסטיק, טראוויס נייט – קובו: אגדה של סמוראי, אמיל בן שמעון – ישמח חתני, קנת לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

סרט השנה

קודם כל, המועמדים:

חדר

דדפול

זוטרופוליס

בלשים בע"מ

מנצ'סטר ליד הים

הזוכה הוא…

דדפול הוא מה שקורה כשסרט מייצר ציפיות גבוהות באופן חריג ואיכשהו מצליח לעמוד בהן. הטריילר והקמפיין הטרולי באופיו, יצגו נאמנה את רוח הסרט והתוצאה, בין אם עבודה של במאי שמבין את הז'אנר, שחקן ראשי שמבין את הדמות, או שילוב מאוד לא פשוט של השניים, היא אחד הסרטים המהנים, החכמים, הלא צפויים והמרגשים של השנה. היכולת לדחוס לתוך עלילה כל כך מודעת לעצמה סיפור של אהבה ונקמה שיעבוד חרף העובדה שגיבור הסרט כל הזמן מצביע על הפגמים שלו, היא משהו שלא רואים כל יום, או אפילו כל שנה. דדפול הוא מסוג הסרטים שיצאתי מההקרנה שלהם (כמובן שנשארתי עד אחרי הכתוביות) כשאני מוכן באותו רגע לעוד סיבוב. זה מעבר לקאלט מיידי, או לקומדיית-אקשן טובה, זה סרט שגרם לכל שאר סרטי גיבורי-העל להראות מחופפים. קצת אירוני בהתחשב בכך שדדפול צוחק על התקציב הנמוך של עצמו, אבל בשנה בה "באטמן נגד סופרמן", "אקס מן: אפוקליפסה" ו"חוליית המתאבדים" חשפו בלי כוונה כל פגם אפשרי בז'אנר ו"מלחמת האזרחים" ו"דוקטור סטריינג'" היו בסדר, אבל לא עמדו בסטנדרטים שקבעו לעצמם, האנטי-גיבור בחליפת גוף אדומה הוא הדבר היחיד שיכול להציל את סרטי גיבורי-העל מהתדרדרות לתהום של קלישאות ומיאוס.

יותר מהכל, דדפול הוא תזכורת למה כיף ללכת לקולנוע. הוא לא מעדן עצמו עבור הצופים, אבל גם לא נצמד לכל פרט מהקומיקס. המטרה הייתה לייצג את רוח המקור באופן שיגרום לקהל חדש להתעניין בו ולקוראים ותיקים להנהן בהסכמה שזו כנראה הדרך הטובה ביותר להביא את הדמות למסך הגדול. המטרה הושגה ונתנה לז'אנר את אותה זריקת רענון ש"באטמן" נתן לו ב-1989 ו"איירון מן" נתן ב-2008. פעם בכמה זמן, מישהו צריך לתת סטירה עם הצד המעליב ולהעיר קהל שכבר רגיל מדי לתבנית מסוימת. אין אדם מתאים לכך מדדפול, ולו מכיוון שעבורו הסטירה היא רק משחק מקדים למשהו הרבה יותר גדול.

deadpool1-gallery-image_resize.jpg

פינגווין הזהב 2015

זו קלישאה לומר ש-2015 הייתה שנה לא פשוטה, אבל נדמה שהפעם, הקלישאה הזו מבוססת יותר מהרגיל. זה היה הזמן הכי טוב ללכת לקולנוע לשם בריחה קלה מהמציאות, שבעצמה מתנהלת כמו סרט אקשן גרוע, בתקווה לגלות עולמות חדשים ולטפח מודל לחיקוי לעתיד הנראה לעין.

רק שגם השנה, הסרטים היותר מדוברים היו ברובם המשכים לסדרות עתיקות שאף אחד לא צפה שימשכו קהל אחרי כל כך הרבה זמן (טוב, חוץ ממלחמת הכוכבים). האוסקר שייצג את יבול השנה שעברה ושחלק מהמועמדים בו הופצו בארץ רק השנה, התאפיין דווקא בבחירות איכותיות יחסית, של סרטים שלא הייתם מצפים שיאומצו בידי קהל מיינסטרימי. בינתיים, כמה מהיצירות היותר מסקרנות של 2015, לא הופצו בארץ מעבר להקרנות מיוחדות, מה שגרם לאנשים להחמיץ יציאות מוצלחות במיוחד. מסיבה זו, השנה השתדלתי למלא חסרים שנכפו עלי בידי המפיצים הישראלים ולצפות יותר בסרטים שלא זכו להפצה רצינית בארץ, או שהופצו רק בדיבוב לעברית (אהם, פינאטס).

אז הנה מגיע סיכום שנתי שמורכב מסרטים מוכרים, סרטים שבכלל הופקו ב-2014 וסרטים שהגיעה להם הרבה יותר חשיפה.

TuxedoPenguin

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

כמעט. כמעט צלחנו את השנה מבלי שהיה סרט שבאופן כואב, הרגשתי שזוכה ליחס חיובי במידה שאינה תואמת את המוצר הסופי. ל"מזלי", דצמבר הביא איתו את מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר. יש סיכוי שהייתה לי דעה קדומה כלפי הסרט, מאחר ואני לא חובב גדול של הטרילוגיה המקורית, אבל הייתי מקבל בשקט מצב בו לפחות מנסים להרחיב את היקום המוכר של הסדרה ולבנות ממנו משהו חדש. במקום זאת, הכוח מתעורר מבוסס כולו על רעיונות מהטרילוגיה הישנה ורק מחליף את שמות הדמויות. אפילו הטכנולוגיה לא התקדמה בשלושים השנים שחלפו על ציר הזמן. משגע אותי שאנשים מתייחסים לסרט כאל מה שציפו לראות ממלחמת הכוכבים, במקום לחוש שמזלזלים בהם ונותנים להם את אותו הדבר בדיוק, רק בתחפושת של סיפור חדש.

מצד שני, זה גם מה שלא הבנתי בפופולריות של הסרטים הקודמים. גם הם לא בדיוק שיא המקוריות והכוח מתעורר לפחות מכיל שחקנים ראשיים שמצדיקים את הבחירה בהם, למרות שמבזבזים אותם על מנת לתת זמן מסך לדמויות מוכרות. אז הוא חיקוי של עלילה נדושה, איך אנשים כל כך מרוצים ממנו?

העיצוב הטוב ביותר

אם בקטגוריות אחרות עוד היה מקום להתלבטות, הזוכה על העיצוב הטוב ביותר לקח את הפרס בעיניים עצומות. בזמן שהוא מנגן על גיטרה חשמלית. שיורה אש. והוא עומד על ערמה של רמקולים.

אם איכשהו לא זיהיתם, אני מתכוון למקס הזועם: כביש הזעם, סרט יפהפה מבחינה חזותית, אבל גם מגניב בטרוף מבחינה עיצובית. בין נופי המדבר והשקיעות והזריחות, מסתובבים אנשים שכל פרט בחייהם כאילו לקוח מפנטזיה של ילד שגדל בשנות השמונים. הכל כל כך מטאל, או כרום. המיתולוגיה של העולם הפוסט-אפוקליפטי נתפסת דרך מכוניות שהורכבו באופן עצמאי, מנהיג רשע שמערכת ההחייאה שלו גורמת לו להראות כמו יצור מהגהנום, מורדת בעלת צבעי קרב ויד רובוטית, "עורבים" שאפילו לא ברור מה הם, רק שזו אחת התמונות המרשימות בקולנוע השנה. וכמובן, האיש עם הגיטרה. עוד לפני שהסרט יצא, היה ברור שזו דמות שתיחרט בזכרון, אפילו שהוא לא אומר מילה אחת לאורך הסרט ולמעשה, נראה יותר כמו נטל על הרודפים שצריכים לנסוע מהר, אבל פשוט לא יכולים בלי הריפים הקורעים שלו. העובדה שבמאי בן שבעים הצליח להתחבר לילד הפנימי של כל כך הרבה צופים, היא או מדהימה, או מאוד מטרידה. בכל אופן, ברור מהו הסרט המעוצב בצורה הטובה ביותר של השנה.

שאר המועמדים: משחק החיקוי, קינגסמן – השירות החשאי, שנה קשוחה מאוד, האישה בזהב, ילד 44, אקס מאכינה, הקול בראש, קונג פיורי, Straight Outta Compton, להציל את מארק וואטני, חוקי הפשע, אנומליסה, הלובסטר, מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר, אני וארל וזאת שעומדת למות

האפקטים הטוב ביותר

אני מודה שאם כל מה שהייתי מסתכל עליו היה איכות האפקטים החזותיים, היה לי מאוד קשה לבחור מנצח. כל המועמדים, כולל סרטים שלא התלהבתי מהם, הראו מיומנות גבוהה במלאכת השילוב בין מציאות לבין פעלולים מיוחדים. על כן, בבחירת הזוכה, התחשבתי גם באמצעים שעמדו לרשות ההפקה. זה יפה מאוד לברוא דינוזאורים ענקיים, או קרבות חלל כשיש תקציב ענק, אבל מה שנעשה באקס מאכינה עם תקציב צנוע יחסית, ראוי לזכיה.

הטריק הוא לא לפזר אפקטים לכל אורך הסרט, אלא להתמקצע בסוג מסוים, זה שחיוני לעלילה. האופן בו פנים אנושיות מודבקות על גוף רובוטי, בזמן שהסיפור מתנהל על רקע השאלה מתי ניתן להגדיר מכונה כיצור חי, נתנו לאקס מאכינה את הכבוד, על חשבון סרטים שהלכו על כמות במקום איכות. כאמור, כל המועמדים טובים במלאכתם, אבל רק אחד נמנע מעומס והתרכז בליטוש מעט האפקטים שנחוצים לו.

שאר המועמדים: הנוקמים: עידן אולטרון, מקס הזועם: כביש הזעם, בחזרה למחר, עולם היורה, קונג פיורי, אנטמן, להציל את מארק וואטני, מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

הפסקול הטוב ביותר

אם הפרס היה מוענק רק לחלק מסוים בסרט, הפרק האחרון של "סיפורים פרועים" היה זוכה בו. שילוב מוזר בין שירים שמנבאים את המשך הסיפור, לבין המקום האחרון בו ציפיתי לשמוע את קולה של גלי עטרי.

עם זאת, בסרטים מלאים עסקינן והזוכה הוא Straight Outta Compton. אולי זה טיפה לא חכמה, כי הסרט עוסק באנשים ששינו את עולם המוזיקה, אבל צריך לדעת גם איך לשלב את השירים שלהם בצורה שתועיל לסיפור. הבמאי פ. גארי גריי ומפיקיו הגנגסטאים, נעזרו באוצר השירים של NWA ואגדות היפ הופ נוספות, על מנת לייצר חוויה נוסטלגית שזורקת בלי מאמץ לתקופה בה הסרט מתרחש. בין אם מדובר בשירים שחברי ההרכב שמעו בצעירותם, במה שהתנגן במסיבות מושחתות, או סצנת הקונצרט האפי בדטרויט, המוזיקה בסרט תמיד על הביט ונותנת את הטון הנכון.

שאר המועמדים: בירדמן, הולכת רחוק, סלמה, סיפורים פרועים, אקס מאכינה, הקול בראש, קונג פיורי, הנסיך הקטן, שם קוד מ.ל.א.ך, אני וארל וזאת שעומדת למות, קריד

הקומדיה הטובה ביותר

כש"המוסד הסגור" זכה בפרס (זה היה לפני שהכרתי אישית את היוצרים), הוא הראה שסרט לא צריך להיות ארוך בכדי להיות החוויה הקולנועית המבדרת של השנה. מעבר לכך שככה קל יותר לראות אותו שוב ושוב, כי הוא לא מצריך זמן רב, קצב שמותאם לאורך, מייצר טרוף מהסוג הטוב ביותר.

השנה, הגיעה הוכחה נוספת, לא מבתי הקולנוע, אלא מפרויקט שנתמך במימון המונים. קונג פיורי מכיל ב-31 דקותיו כל כך הרבה בדיחות ומודעות עצמית, שגרסה באורך מלא הייתה כנראה שוברת שיא בכמויות הצחוק פר אולם. היותו של הסרט השבדי זמין לצפיה חופשית ביוטיוב, עזרה לו להגיע לקהל בכל רחבי העולם ואף העניקה לו מעמד קאלט מהיר. אם העיצוב של "מקס הזועם: כביש הזעם" נראה כמו פנטזיה של ילד אייטיז, קונג פיורי נראה כמו התסריט שאותו ילד כתב. מוזיקת סינתיסייזר, האקר שיכול לפרוץ לכל דבר וקלישאות שלקוחות מכל סרט שוטרים מהתקופה, הם רק ההתחלה. כשמתברר במי קונג פיורי (כן, זה שם הדמות) נלחם, מיהם בני בריתו וכמה גרועות שורות המחץ שהוא אומר באופן טבעי, נדמה שהסרט נגמר מהר מדי ועם המון טעם לעוד.

שאר המועמדים: הקול בראש, מתויגת, המיניונים, אני לא מאמין אני רובוט?!, שם קוד מ.ל.א.ך, סנופי וצ'ארלי בראון: פינאטס הסרט

שחקנית המשנה הטובה ביותר

הקטגוריה שהכי מעצבנת אותי. לא בגלל המועמדות, אלא בגלל מספרן. כמעט בכל שנה, אני מתקשה למלא אפילו חמישיה של הופעות משנה ראויות מצד נשים וזה לא כי אין שחקניות מוכשרות בנמצא. הן פשוט לא מקבלות את התפקידים השווים. אם אישה נותנת הופעה זכורה, זה לרוב בתפקיד ראשי, בעוד תפקידי המשנה הם או גבריים, או כל כך זניחים שהם בקושי משפיעים על שאר הדמויות.

אז מתוך שלוש (שלוש!) הופעות שמצאתי ראויות למועמדות השנה, הזוכה היא טטיאנה מסלני על הופעתה בהאישה בזהב. זה לא סרט טוב במיוחד ומסלני היא בהחלט הדבר הכי מוצלח בו. מי שעוקב אחרי "אורפן בלאק", יודע עד כמה השחקנית הזו מוכשרת והיא מביאה מהכשרון הזה גם לתפקיד הגרסה הצעירה של הלן מירן. מסלני כל כך מוצלחת, שגם אחרי שזיהיתי את פניה, תהיתי אם יש סיכוי שהיא ילידת אוסטריה ופספסתי את זה. לאחר בדיקה, נזכרתי שהיא בכלל קנדית (עם שורשים מרחבי אירופה, כולל אוסטריה), מה שרק הופך את ההטמעות בדמות ליותר מרשימה. מסלני שולטת בשפה ובמבטא בצורה כה אמינה, שתהיתי למה הלן מירן לא לקחה ממנה שיעורים על מנת שתישמע יותר כמו אוסטרית אמיתית.

שאר המועמדות: דאנה איבגי – את לי לילה, ז'אנג הויוון – לחזור הביתה

שחקן המשנה הטוב ביותר

יש יתרון מסוים לשחקנים לא מוכרים כשהם מקבלים את התפקיד הקולנועי הבולט הראשון שלהם, כי הם לא נושאים עמם עבר שמעיב על ההווה. בגיל חמישים פלוס, גויס שחקן התאטרון הוותיק מארק ריילנס להופיע בסרטו של סטיבן ספילברג גשר המרגלים. ספילברג ידוע לשמצה בכך שהופעות בבימויו לא זוכות בפרסים (דניאל דיי לואיס ב"לינקולן" היה הראשון שזכה באוסקר על הופעה בסרט של ספילברג), אבל נראה שעם ריילנס, הוא פגע בעורק זהב.

רודולף אייבל, אם זה שמו האמיתי, הוא דמות מסתורית. כלפי חוץ, מהגר מזרח אירופי חלוש ומסכן שרק רוצה לצאת בשקט לצייר בפארק. במציאות, הוא נחשד בריגול לטובת הסובייטים בעיצומה של המלחמה הקרה ומוצג בתקשורת כאויב הציבור מספר אחת. ריילנס מראה ביעילות כיצד העניין לא מפריע לאייבל. הוא, עם הקרחת והכרס והשיניים התותבות, שפותח את הדלת בתחתונים וגופיה, לא מוטרד בכלל מההאשמות כנגדו. שואל שוב ושוב אם זה יעזור שיהיה מודאג, כאילו מדובר בהוראה מלמעלה. ככל הידוע לנו, אייבל היה מרגל רוסי שנולד באנגליה לאב גרמני וחי כאזרח אמריקאי. ריילנס, ככל הידוע לי, הוא שחקן בריטי, שנולד באנגליה, גדל באנגליה והופיע במשך שנים על הבמות באנגליה, לפני שזכה לפרסום בתור המרגל הסובייטי שנראה ומתנהג כמו החבר הפחות חכם בפרלמנט של שישי בצהרים.

שאר המועמדים: זאק גליפיאנאקיס – בירדמן, אדוארד נורטון – בירדמן, ריקרדו דארין – סיפורים פרועים, ג'וש ברולין – סיקאריו, ריצ'רד ג'נקינס – Bone Tomahawk, ג'ף דניאלס – סטיב ג'ובס, אר.ג'יי. סיילר – אני וארל וזאת שעומדת למות

השחקנית הראשית הטובה ביותר

נכון כתבתי שמה שמרשים במיוחד באקס מאכינה זה מה שעשו עם תקציב מוגבל? אז זה נכון גם לגבי הליהוק של אליסיה ויקנדר. מדברים עליה בתור כוכבת העתיד וזה אולי נכון, אבל יוצרי הסרט הצליחו לתפוס אותה כשהיא עוד אלמונית ולא רגילה לעבוד באנגלית ועדיין הוציאו ממנה את אחת ההופעות המרשימות של השנה.

ההשג של ויקנדר נובע מסימן השאלה סביב הדמות שלה. מה מכונה צריכה לעשות על מנת לשכנע מישהו שהיא בת אנוש? ויקנדר משחקת עם המידע הנתון רק לה לכל אורך הסרט. היא פגיעה ואומללה, מוחזקת בניגוד לרצונה, אבל בכלל לא מכירה את העולם שבחוץ. או שאולי היא מחושבת היטב ומשחקת בבני האדם על מנת שיפעלו כרצונה? ויקנדר מוכרת את חוסר הוודאות ומשכנעת, לפחות אותי, שהיא אנושית אפילו בתור רובוט.

שאר המועמדות: שרה סנוק – Predestination, גונג לי – לחזור הביתה, איימי פולר – הקול בראש, מיי ויטמן – מתויגת, קייט וינסלט – סטיב ג'ובס, אוליביה קוק – אני וארל וזאת שעומדת למות

השחקן הראשי הטוב ביותר

"אקס מאכינה" היה ממש קרוב להשיג זכיה שלישית כאן, על ההופעה של אוסקר אייזאק (אחד השחקנים הטובים בעולם מתחת לגיל ארבעים), לולא שחקן אחד, ותיק בהרבה, היה מלמד אותי מחדש עד כמה חזקה האשליה שניתן לצקת לתוך תפקיד, רק בעזרת שפת גוף.

סר איאן מק'קלן הוא לא טירון, עם יותר מחמישה עשורים מול מצלמות, לא מפתיע שהוא יכול לשחק את אותה הדמות בגילאים שונים. הדבר המפתיע הוא שבמר הולמס, מק'קלן מגלם את הבלש המפורסם בעולם בצורה שגרמה לי לשכוח בן כמה השחקן עצמו. אני יודע שהוא מבוגר, אבל לראות אותו הולך בקושי וממלמל בתור שרלוק בן ה-93, גרם לי לתהות האם הכל בסדר אצל מק'קלן. האם אחרי כל ההתקלויות בהוביטים ומוטאנטים, הגיע זמנו לפרוש לכוס תה חמה בדיור מוגן? רגע, עכשיו הוא מגלם את הולמס בן השישים והוא נראה רענן, מהלך זקוף ובמהירות, צמא לידע, בטוח בעצמו וביכולותיו. מי מהם הוא סר אלן האמיתי? ברכותי, הצלחת לגרום לי לשכוח שגילך האמיתי הוא באמצע בין שתי הגרסאות שאתה משחק.

שאר המועמדים: בראדלי קופר – צלף אמריקאי, מייקל קיטון – בירדמן, דיוויד אויילובו – סלמה, אוסקר אייזאק – אקס מאכינה, ג'ייק ג'ילנהול – ללא כפפות, ג'ייסון מיצ'ל Straight Outta Compton, טום הרדי – אגדת האחים קריי, מייקל פסבנדר – סטיב ג'ובס, קולין פארל – הלובסטר, קווין בייקון – Cop Car, תומס מאן – אני וארל וזאת שעומדת למות

התסריט הטוב ביותר

זה דבר אחד לכתוב סיפור קצר מוצלח. זה דבר אחר לכתוב שניים, או שלושה. זה בכלל מרשים כשאתה מצליח לעשות זאת שש פעמים מבלי לחזור על עצמך ומבלי להיעשות צפוי, או לדחוף בכוח את המוטיב המאחד בין כל הסיפורים.

כשדמיאן ציפרון כתב את התסריט לסיפורים פרועים, הוא כנראה החליט מראש לנסות גישה אחרת בכל פעם. עכשיו יש גיבור ברור, עכשיו דמות משמעותית שבכלל לא נראית על המסך, עכשיו כולם חלאות. יש בסרט נקודת מבט צינית על העולם, אולם לצד השוואת המין האנושי לחיות הסוואנה הטורפות אחת את השניה, התסריט מציע גם זוויות ראיה שונות, לא כולן שליליות, אבל אין אחת שלא גורמת לחשוב ולתהות אם אנחנו מכירים אנשים כאלה במציאות. ציפרון לקח דמויות אנושיות והכניס אותן לסיטואציה המחייבת הקצנה. אף אחד מהם לא חשב שככה היום שלו יגמר, אבל כולם שוקעים לתסבוכת בקצב אמין ובצורה שבאמת קשה לדעת איך היינו מגיבים לה במקומם.

שאר המועמדים: בירדמן, סלמה, לחזור הביתה, הקול בראש, קונג פיורי, ילדות פרא, סטיב ג'ובס

הבימוי הטוב ביותר

אני מעריך במאים שמחפשים אתגרים. כמובן, חשוב שהאתגר לא יבוא על חשבון תוכן ואווירה, אבל תמיד יש לי הערכה למי שלפחות מנסה. במקרה של בירדמן של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, הנסיון מוכתר בהצלחה עם מה שהוא אולי גימיק, אבל גימיק שמעט מאוד במאים יכולים לעשות בכזו הצלחה.

העלילה סובבת סביב ריגן תומסון והמצלמה סובבת סביב עולמו. לא הכל אמיתי, חלק חייב להיות בדמיון, אבל טריקים של עריכה ושיתוף פעולה עם אחד הצלמים הטובים בעולם (עמנואל לובצקי), הביאו לכך שהכל מתקיים באותו מישור. כמו הצגה, בה הסטים מוחלפים לעיני הקהל, המצלמה בבירדמן לא נחה ולא מאמינה בקאטים (אם כי, בהחלט יש בסרט עריכה מושקעת). איניאריטו מנצח על מופע של תצוגות משחק מרשימות, צילום שנראה כמו חלום ועריכה כה קפדנית, שהסרט לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריה, כי לא מספיק חברי אקדמיה קלטו שבכלל יש כאן עריכה. איניאריטו קפץ מדרגה בסרט הזה והראה שכשיש לו חזון, הוא מוכן ללכת איתו עד הסוף, מבלי לאבד שביב של מקצוענות.

שאר המועמדים: דמיאן ציפרון – סיפורים פרועים, ג'ורג' מילר – מקס הזועם: כביש הזעם, אלכס גארלנד – אקס מאכינה, פיט דוקטר ורוני דל כרמן – הקול בראש, מארק אוסבורן – הנסיך הקטן, פ. גארי גריי – Straight Outta Compton, ג'ון ואטס – Cop Car, אלפונסו גומז-רחון – אני וארל וזאת שעומדת למות

סרט השנה

קודם כל, המועמדים (עם קישורים לביקורות):

בירדמן

סיפורים פרועים

מקס הזועם: כביש הזעם

הקול בראש

סטיב ג'ובס

והזוכה הוא… סיפורים פרועים. קרוב לשנה שהסרט הזה לא יוצא לי מהראש. הוא לא מרגש כמו מקס הזועם והקול בראש, או בעל מבנה מיוחד כמו בירדמן וסטיב ג'ובס, אבל זה סרט שמבחינתי, אפשר להתחיל לצפות בו מכל נקודה אקראית במהלכו ועדיין להישאב פנימה. הפורמט של סיפורים קצרים הוא לרוב בעייתי, כי גם אם כולם נוצרו בידי אותו אדם, יש לרוב רק אחד או שניים טובים באמת והשאר, לא מגיעים לאותו רף. סיפורים פרועים מצליח, באורח נס כזה או אחר, לשמור על רמה לכל אורכו, מבלי שאף אחד מהחלקים שלו יראה כמו מילוי זמן מיותר, או כאילו היה רעיון טוב, אבל לא ניתן לו מספיק זמן להתפתח.

כל סיפור עשוי בסגנון קצת שונה, בין אם מדובר במותחן היצ'קוקי, טלנובלה, קומדיה שחורה, או מרדף הזוי, זה עובד. דמיאן ציפרון כתב תסריט ואז הלך וביים סרט לפי אותו תסריט והצליח לשמור על חזון מובן ולא נדחף, כאילו הצופה עצמו היה שותף להליך היצירה. אולי פספסתי כל מיני בדיחות והתייחסויות פוליטיות כי אני לא ארגנטינאי, אבל גם מהצד שלי של העולם, נהניתי מכל רגע.

RelatosSalvajes_cartel_jpg_resize

פינגווין הזהב 2014

הכל מתנקז לכאן. לאחר התלבטויות ושיקולים, בחרתי את מצטייני השנה שלי בשלל קטגוריות, לרבות סרט השנה. לפני שנתחיל בפרגונים, ניגש לקטילה המסורתית של סרט שבאמת אין לי מושג מה אנשים מתלהבים ממנו.

Copy of DSC08092_resize

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

לפעמים אני מעניק את התואר הזה לסרט שאינו גרוע בעיני, אבל אני מרגיש שהשבחים להם הוא זוכה, חסרי פרופורציות באופן צורם. כך היה בשנה שעברה, כשבחרתי את "כח משיכה", סרט טוב בסך הכל, להכי אוברייטד.

השנה, הדברים הרבה יותר פשוטים. יש כמה סרטים שמוערכים יתר על המידה בעיני, אבל אין אחד שבו ההתנגשות בין איכותו לבין השבחים להם הוא זוכה חדה, כמו במקרה של רכבת הקרח. כשראיתי את הסרט, חשבתי שהוא אמנם מטופש, משוחק בצורה מוגזמת ומלא חורים עלילתיים, אבל לפחות כיף לצחוק עליו. דמיינתי שיתייחסו אליו כמו אל סרט סוג ב' שמתכנסים לצפות בו בכדי להדגיש את הכשלים בעשייתו ולהנות על חשבונו. טעיתי בענק. מתברר שהרבה מאוד אנשים חושבים שמדובר בסרט טוב, אפילו אחד מהטובים של השנה. הם אוהבים את האקשן, את העיצוב, את ההופעה של טילדה סווינטון. אני מסכים, הדברים האלה אכן מוצלחים יחסית. אלא שהם שוליים למסר שנדחף בכח, גיבור מפוקפק שהסרט מציג כסוג של משיח, העדר מוחלט של הגיון (למה רכבת?!), סיפור עקבי בצורה כלשהי ואחד הטוויסטים היותר מטופשים שנתקלתי בהם מחוץ לסרט של מ. נייט שאמאלאן. השיא מבחינתי היה כשלא הצלחתי שלא לצחוק במה שאמור להיות הגילוי הדרמתי האפל אודות הגיבור. זה היה משפט כל כך מגוחך ולא קשור, שאני בהלם שמישהו הצליח לקחת את שאר הסרט ברצינות.

העיצוב הטוב ביותר

אני אוהב סרטים היסטוריים. כמה שיותר מדויק, יותר טוב. לא מפתיע, אם כן, שהשחזור התקופתי הוא אחת הסיבות שכל כך אהבתי את מר טרנר. אלה לא התלבושות והאיפור. זו השפה, המחוות הגופניות, חיתוך הדיבור, כל אלה מצטרפים לפריטים קטנים שהונחו בקפידה מול המצלמה כך שיהוו יצוג נאמן ככל הניתן לאנגליה של תחילת המאה ה-19. אלא שכל זה לא מספיק בכדי לזכות. מה שנתן את הדחיפה הנוספת לעבר זכיה בקטגוריה זו, הוא הבימוי שהציב את האנשים והפריטים בסצנות רבות כך שיראו כמו תמונה. יחד עם הקרדיט שמגיע לצלם דיק פופ על עבודה מופלאה, זה אחד משני הסרטים היחידים השנה שאני יכול בשיא הרצינות לומר שהוא נראה כמו תמונה בתערוכה (השני הוא "אידה" שמצולם בסגנון שונה לחלוטין).

מועמדים נוספים: הזאב מוול סטריט, היא, בתוך לואין דיוויס, מלון גרנד בודפשט, מליפסנט, הדרקון הראשון שלי 2, שומרי הגלקסיה, תאוריית האפס, בין כוכבים

האפקטים הטובים ביותר

תמיד יש לי את ההתלבטות בין סרטים בהם האפקטים נמצאים בכל פינה ויוצרים למעשה את העולם בו הוא מתרחש, לבין סרטים שהאפקטים משולבים בהם בכזו טבעיות, שאפילו לא שמים לב אליהם בשניה הראשונה. היא מאחד את שתי הגישות. כסרט עתידני, שאינו מתרחש בעתיד הרחוק, הוא מורכב משילוב של פריטים ורקעים מודרניים, יחד עם שיפורים קטנים שנותנים תחושה של הדור הבא. הפלא הטכנולוגי הגדול ביותר בסיפור, כלל אינו נראה בסרט, מאחר והוא חסר צורה מוחשית. עם זאת, הוא מיוצג בידי טכנולוגיות מתקדמות, אך מספיק דומות לימינו בכדי שנוכל להבין בקלות מה תפקידן. אותו דבר לגבי המבנים בסרט, הנשענים על גרסה משודרגת של ארכיטקטורה מודרנית. חלק גדול מהמבנים ברקע אינם אמיתיים, אלא הושתלו בסרט באופן דיגיטלי, אולם ההשתלבות שלהם כל כך טובה, שנדמה לעתים כאילו ספייק ג'ונז וצוות האפקטים שלו באמת בנו עיר שלמה מברזל ובטון.

מועמדים נוספים: רובוקופ, המבול, קפטן אמריקה – חייל החורף, גודזילה, אקס מן: העתיד שהיה, קצה המחר, כוכב הקופים: השחר, שומרי הגלקסיה, עיר החטאים: עלמה להרוג, הפשיטה 2, בין כוכבים

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

זו הייתה הבחירה הקלה ביותר השנה ולא רק לי. הפסקול המלווה את שומרי הגלקסיה הוא אחד האלבומים המצליחים ביותר של השנה, למרות שאין בו אף שיר מקורי. זו זליגה מעניינת של עלילת הסרט למציאות. בסרט, הקלטת עליה מופיעים אותם שירים, מלווה את פיטר קוויל מילדות והוא נוהג להאזין לה כשהוא לחוץ, או זקוק להפסקה. אנשים צפו בסרט, נהנו מהמוזיקה והלכו לקנות או להוריד את הגרסה הדיגיטלית של אותה קלטת בדיוק. תזמון נכון של עורכי הסרט והבמאי, הביאו לכך שהשירים מייצרים כמה מהרגעים הקומיים היותר טובים בו ומוסיפים לחוויה המהנה של צפיה באחד מסרטי המדע הבדיוני היותר קלילים שנוצרו.

מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות, היא, בתוך לואין דיוויס, סרט לגו, החבובות – מבוקשות!, ערבים רוקדים, פרנק, התבגרות, ויפלאש

הקומדיה הטובה ביותר

אני שמח שיצאו השנה מספיק קומדיות לא מונפשות בכדי שתהיה לי התלבטות אמיתית לגבי הזוכה. כשארצות הברית מספקת בעיקר שכפולים של קומדיות ג'אד אפטואו, שמחתי לראות שהסרט שהכי הצחיק אותי השנה, הגיע בכלל מהקצה הנגדי של העולם (אמירה מוזרה כשמדובר בגוף כדורי, אבל ניחא). ראיתי את חיים בצללים, קומדיית ערפדים ניו זילנדית, במסגרת פסטיבל אוטופיה. לצערי, הסרט לא זכה להפצה ארצית בישראל וזו אחת הסיבות שהוא הראשון שעולה לי בראש כשמבקשים ממני להמליץ על סרט מהשנה החולפת שלא הגיע לקולנוע. הסיבה השניה היא שהסרט הזה מאוד מאוד מצחיק.

תת-ז'אנר הקומדיות המוקומנטריות היה אמור להימאס בשלב הזה, אבל כשהוא משלב בין נימוס ניו זילנדי וסמטוחה מכוונת של מיתוסים על ערפדים, תחת השגחת היוצרים של "טיסת הקונקורד", התוצאה היא קומדיה פרוע שנשענת יותר על דמויות עמוקות, מאשר על סיטואציות קומיות. איפה שסרט אחר היה מתעכב על זה שמי נפגע ובטח כואב לו, או מתעכב במשל חצי סצנה בכדי להסביר בדיחה, חיים בצללים פשוט נע בקלילות בין רגעים של מבוכה והצלחה ומציג תמונה מעניינת של מספר דמויות שאינן מאפילות זו על זו ומגיבות באופן אמין לבעיות שלא יכולות לקרות למי שאינו ערפד במאה ה-21. זה היה יכול להיות כואב לצפיה, אבל בידיים הנכונות, מדובר בסרט שאני הכי מצטער שלא זכה ליותר חשיפה.

מועמדים נוספים: נברסקה, סרט לגו, החבובות – מבוקשות!, מר פיבודי ושרמן, אפס ביחסי אנוש, מיתה טובה, פרנק, שומרי הגלקסיה, 6 גיבורים

שחקן המשנה הטוב ביותר

2014 הייתה שנה דלילה למדי בהופעות משנה טובות והעובדה שכמעט כל המועמדים הם על סרטים שיצאו מחוץ לישראל עוד בשנה שעברה, רק מדגישה זאת (אם כי, חלק מהמועמדים אצלי על תפקיד ראשי, מוכרים כשחקני משנה במקומות שונים). עדיין, אין בכך להוריד מהבחירה במייקל פסבנדר לשחקן המשנה המצטיין, בזכות תפקידו ב-12 שנים של עבדות. קשה לעמוד בפני נבל מוצלח, כזה שעצם הזכרת שמו, יוצרת רעד גם בגבן של הדמויות וגם בגב הקהל. פסבנדר מגלם את אדווין אפס, בעל אחוזה המוציא את תסכולו וזעמו בעבדים באופן שגורם לבעלי עבדים אחרים להיראות ליברלים. אתם לא רוצים לפגוש אותו כשהוא כועס והיותו אדם פתטי בעיני השווים לו, רק גורם לו לפרוק יותר זעם על אלה שהוא רואה כנחותים ממנו. זה בדיוק הנבל שיהפוך את כל הסרט על פניו ויגרום לא להפוך מסיפור מצער לטרגדיה. עבדות היא דבר איום ונורא, אבל אנשים כמו אפס, כאשר משלבים בהם את המסירות של פסבנדר לתפקיד, גורמים לה להיראות כמו הגהנום.

מועמדים נוספים: סטייסי קיץ' (נברסקה), ג'ון גודמן (בתוך לואין דיוויס), לוקאס הדג'ס (תאוריית האפס)

שחקנית המשנה הטובה ביותר

כיף לגלות שחקנית שלא הייתי מודע לקיומה ולהתחיל לרצות לראות אותה בתפקידים נוספים, רק כדי להבין אם הטווח הנרחב שהפגינה בתפקיד אחד, הוא רק קצה הקרחון. האמת היא שראיתי בעבר את תמרה קלינגון, בסדרה "אדומות" ובסרט "ילדי CCCP", אבל ההופעה שלה באפס ביחסי אנוש היא זו שגרמה לי לטרוח ולברר מי זו השחקנית המוכשרת הזו. אירנה היא שלוש דמויות בתוך אישה אחת והן מהוות חריגה מעניינת מהריאליזם של שאר האנשים בסרט. היא טום-בוי מפתה, היא סהרורית וחסרת בטחון, היא קשוחה יותר מכל הגברים בצה"ל. אישה אחת, עוד לא בת 20, מגולמת בידי שחקנית המבוגרת ממנה ביותר מעשור, משפיעה על העלילה יותר מכל הבכירים והפקידים שלמעשה ברור מה התפקיד שלהם בבסיס. תמרה קלינגון אמינה בכל אחת מהפאזות של אירנה ויוצרת סימני שאלה שהסרט בכוונה לא עונה עליהם, אבל שווים התיחסות לא פחות מהעלילה של הדמויות הראשיות.

מועמדות נוספות: קארי מאליגן (בתוך לואין דיוויס), קארי קון (נעלמת), קים דיקנס (נעלמת), דליה מלכה בגר (גט – המשפט של ויויאן אמסלם)

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כמה שרשימת המועמדים על תפקידי משנה דלילה, קטגוריית השחקן הראשי צפופה במיוחד. עדיין, אני שלם לחלוטין עם הבחירה שלי. מי שעדיין מופתע לראות שמתייחסים לזאב רווח כאל שחקן רציני, שיפנה מיד לצפות במיתה טובה. רווח מגלם בסרט את יחזקאל, זקן שובב וצעיר ברוחו, אך גם איש משפחה דואג שרואה איך הזמן הולך ומדביק אותו ואת הסובבים אותו. העלילה מתרחשת ברובה בדיור מוגן ובחדרי אשפוז, אז דרוש שחקן מגוון במיוחד על מנת להוסיף רגעים של קומדיה לסרט כזה. באופן מפתיע, רווח הוא דווקא הסטרייט מן בסיפור והוא מאזן בצורה נפלאה את הכאוס המתגבש סביבו. הוא מנווט היטב בין שובבות לבין דרמתיות, כאשר הוא הופך באופן לא מתוכנן למנהיג חבורה של מלאכי מוות בהזמנה. המניירות המוגזמות של רווח מוכרות כבר עשרות שנים. מיתה טובה מוכיח שהוא יכול להיות גם אמין ומעודן.

מועמדים נוספים: חואקין פניקס (היא), ברוס דרן (נברסקה), מתיו מקונוהי (מועדון הלקוחות של דאלאס), אוסקר אייזק (בתוך לואין דיוויס), רייף פיינס (מלון גרנד בודפשט), תאופיק ברהום (ערבים רוקדים), רוברט גוסטפסון (הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם), כריסטוף ואלץ (תאוריית האפס), טום הארדי (לוק), ג'יי.קיי. סימונס (ויפלאש), ג'ייק ג'ילנהול (חיית הלילה), טימותי ספול (מר טרנר), ששון גבאי (גט – המשפט של ויויאן אמסלם), אלי גורנשטיין (גט – המשפט של ויויאן אמסלם), אדי רדמיין (התאוריה של הכל), ברנדן גליסון (הכומר)

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

יש במאים שפשוט יודעים לעבוד עם שחקנים. גם אם הליהוק של חלק מהגברים בסרט מעורר תהיות, לא נראה לי שמישהו יכחיש שרוזמונד פייק היא הליהוק הטוב ביותר של דיוויד פינצ'ר לנעלמת. מחמת ספוילרים, לא אפרט מה במשחק שלה כל כך טוב. רק אציין שבזכותה, הסרט מצליח להיות מפתיע ומרתק גם כשנדמה שהכל כבר ידוע. אם נותרו הפתעות, פייק אחראית להביא אותן אל המסך והיא עושה עבודה נפלאה. עם שחקנית מעט פחות מתאימה, הסרט פשוט לא היה עובד. פייק היא הימור שהתגלה כמוצלח במיוחד.

מועמדות נוספות: אמה תומפסון (להציל את מיסטר בנקס), דאנה איבגי (אפס ביחסי אנוש), מגי ג'ילנהול (פרנק), מיה ואסיקובסקה (מפות לכוכבים), דורותי אטקינסון (מר טרנר)

 

התסריט הטוב ביותר

יש לי רתיעה אינסטינקטיבית מסרט שמחלק את עצמו לפרקים. זה נראה יומרני ועם זאת, קלישאתי משהו. טליה לביא הראתה שהיא לא מפחדת להשתמש בגימיק השחוק וכתבה את אפס ביחסי אנוש כשלושה חלקים המתמזגים זה לתוך זה. כל חלק הוא סיפור עם התחלה, אמצע וסוג של סוף, כאשר דמויות ראשיות מסיפור אחר, הופכות למשניות, אך חיוניות לעלילה בחלק המוצג כעת. בנוסף לדרך בניית הסיפור החורגת מהמסגרת הרגילה, לביא השכילה להשתמש באבסורד הביורוקרטי שצה"ל כל כך מצטיין בו, כמניע לתסכולן של גיבורות הסרט. העגה והשגיאות הלשוניות שלא ניתן להתחמק מהן בכניסה לבסיס, מספקות כמה מהרגעים היותר משעשעים בתסריט, בעוד הם משתלבים בעדינות ראויה לציון (וזו הרי כל מטרת הפוסט) עם חוויות מצלקות שלא הייתי מאחל לאף אחד לעבור. ברגעים המעטים בהם שצה"ל לא מספיק מגוחך, טליה לביא פונה גם לגורמים חיצוניים, אולם משאירה את התחושה שזה יכול לקרות רק שם.

מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות (ג'ון רידלי), היא (ספייק ג'ונז), נברסקה (בוב נלסון), בתוך לואין דיוויס (איתן כהן, ג'ואל כהן), ערבים רוקדים (סייד קשוע), לוק (סטיבן נייט), נעלמת (ג'יליאן פלין), מר טרנר (מייק לי), גט – המשפט של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ, שלומי אלקבץ)

 

הבימוי הטוב ביותר

כשאתה מתפרסם בזכות קליפים וסרטים שמותחים את גבולות המציאות, רק מתבקש שמוזרות תהיה חלק אורגני מעבודתך. היא הוא סרט הרביעי של ספייק ג'ונז וכנראה המציאותי ביותר מבחינת התחושה. למרות שהסיפור מתרחש בעתיד, ג'ונז דואג לקצב המדמה את החיים האמיתיים, לפחות ברמת הסצנה. מאוד קשה ליצור סרט לא מטיפני שעוסק בשאלה מה הופך מישהו לאנושי, אבל ג'ונז הנחה את השחקנים להיות אנושיים ככל הניתן, עם כל הפגמים המתבקשים, בעוד המכונות הן אלה שנראות מושלמות. בעוד יש קפיצות בלתי נמנעות בזמן, אין תחושה שהסרט רץ להעביר איזה מסר, אלא הכל נעשה בדיוק בקצב הנכון. הסרט אפילו מסתיים בשניה הנכונה ולא גולש מעבר כפי שקורה ברוב הסרטים. ספייק ג'ונז כל כך טוב בלאתגר את תפיסת המציאות, שהוא אחד הבמאים היחידים שיכולים ליצור סרט שלם שבו מחשבים ובני אדם אמינים באותה מידה (ולא כעלבון) ואף אחד מהשחקנים לא משתלט לאחרים על הטריטוריה, או מקבל הכנה לא מספקת לסצנה. אני לא יודע איך הוא ג'ונז הצליח להביא את כל המעורבים בסרט, בין אם אלה השחקנים, המעצבים, הצלמים, העורכים, או יוצרי הפסקול, להיכנס לראש אחד, אבל התוצאה היא סינרגיה יוצאת דופן עליה מנצח במאי שגורם לזה להיראות די פשוט.

 

סרט השנה

כמו בשנה שעברה, יש שתי דרכים לגלות מהו סרט השנה שלי. האחת היא לקרוא את הפסקה הבאה. דרך נוספת היא להאזין לפרק סיכום השנה של שורה שניה באמצע, בו אני ותום מדרגים את הסרטים שהכי אהבנו השנה ומפרטים על כל אחד מהם. אתם מוזמנים גם לעיין בפוסט אותו הקדשתי לחמשת המועמדים.

אולי אני יותר פטריוט ממה שחשבתי, אבל זו שנה שניה ברציפות שהסרט שהכי עשה לי את השנה הוא סרט ישראלי. יש חוסר הסכמה מרתק בקרב אנשים שצפו באפס ביחסי אנוש. חלק רואים בו קומדיה קורעת מצחוק שמי ששרת אפילו שבוע אחד בצה"ל, יזדהה עם האבסורדיות שלה. אחרים רואים בסרט טרגדיה שנובעת מחוסר אכפתיות של המערכת ומכך שגם במקום הכי מאובטח בסביבה, אף אחד לא בטוח מחוויות קשות. אני אוהב להתייחס לסרט כשילוב של השניים. מאוד נהנתי ממנו בזמן הצפיה וצחקתי בכל רם פעמים רבות. מצד שני, היו רגעים שהחזירו אותי לתקופת השרות שלי שלמרבה המזל, הופסקה לפני שאבדתי לחלוטין תקווה לצאת נורמלי מהחוויה.

אם בשנה שעברה זכה "מי מפחד מהזאב הרע", סרט שכוחו בניתוק מהיומיום ובקיצוניותן של הדמויות, אפס ביחסי אנוש מצליח מהסיבה ההפוכה. הוא מעורר הזדהות עד כאב, גם כאשר קורים בו דברים לא מציאותיים, זה עדיין נראה יותר כמו זכרון מודחק מאשר המצאה. טליה לביא אמנם זכתה ממני לציון לשבח כתסריטאית, אולם אין לשכוח את הכשרון שהפגינה בבימוי הסרט. פרטים קטנים, חלקם מכוונים וחלקם צרוף מקרים ממוזל, הפכו רבות מהסצנות לבלתי נשכחות בזכות תזמון מעולה. השחקניות, גם אם לא כולן אחידות ברמתן, מבינות היטב את התפקידים עליהן לבצע וברור שהן שואבות לתוכן גם חוויות מהחיים ולא רק מהתסריט, אפילו לא מהצבא. כשהסרט יצא, הייתה תהיה האם יהיה מובן בכלל למי שלא שרת בצה"ל ואינו דובר עברית. התשובה, על פי עדויות מחו"ל, היא שכן, אפס ביחסי אנוש, עד כמה שהוא מתרחש סביב חיילות בצה"ל, מונע על מסר אוניברסלי של תסכול, חוסר סיפוק בחיים וגם חברות שמשנה הכל לטוב ולרע.

פוסטר אפס ביחסי אנוש_resize

המועמדים לפינגווין הזהב 2014

עוד מעט יעלה פרק סיכום השנה של הפודקאסט שורה שניה באמצע ואחריו, פוסט בו אני בוחר את מצטייני השנה שלי בקטגוריות שונות – פינגווין הזהב.

רגע לפני כן, חשיפה של חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר. אם אתם רוצים לגלות אותם ואת הדרוג שלהם דרך הפודקאסט, הפסיקו לקרוא כעת. אם אתם מעדיפים חפירה קטנה בכתב, רגע לפני החפירה הגדולה, הנה הם, בסדר אלפביתי:

אפס ביחסי אנוש

זה יותר מסרט על צבא, זה סרט על קיום לא מספק, על ציפיות לא ממומשות, על מסגרת שנכפית על האנשים הלא מתאימים. הסיבה שיש לסרט הביכורים של טליה לביא אפיל בינלאומי, היא שגם אם השפה וחוסר ההגיון צה"ליים למהדרין, תסכול הוא תחושה אנושית בסיסית. אפס ביחסי אנוש הוא קומדיה עצובה שמפלגת את הקהל בין מי שלא מפסיק לצחוק לבין מי שמנסה שלא לבדוק מרוב הזדהות עם חוסר התועלת הצבאית ושמחת החיים ההולכת ומתרוקנת מנשים צעירות שממש לא רוצות, או צריכות, לבזבז את זמנן בעבודה משרדית מטמטמת. מי ששרת אפילו יום אחד בצה"ל, יודע כמה המוסד הזה מבולגן ומתסכל. אפס ביחסי אנוש קולט זאת בצורה מצוינת וגם ברגעים הפחות הגיוניים שלו, מצליח לתפוס כל כך נכון את המציאות.

large_Zero_Motivation_web_3

בתוך לואין דיוויס

אפרופו תסכול, אין מי שמתמחים יותר בלתסכל את הצופה ועדיין לגרום לו להנות, מאשר האחים כהן. הדרמה-קומדיה המוזיקלית עוסקת בדבר אחד שבוודאות לא השתנה בחמישים השנים האחרונות: מאוד קשה להתפרנס מאמנות. הסרט מציג את ההתלבטות של מוזיקאי לא מוכר בין להתמסחר ולקוות לפרנסה טובה, לבין להישאר נאמן לאמנות שלו, גם אם היא לא כזו מי יודע מה. פסקול יפה, צילום מהמם ומשחק טוב של כל המשתתפים, מביא את התחכום הכהני לטריטוריה חדשה ושובת לב מרוב שהיא מסרבת ללכת עם הזרם. בתוך לואין דיוויס חורג מחוקי העלילה הרגילים, אבל עדיין מעביר את סיפורה של הדמות הראשית באופן מושלם.

Inside-Llewyn-Davis-10_resize

היא

מדע בדיוני לא חייב להיות מנקר עיניים. הוא יכול להיות פשוט, רגוע ולהתבסס על רגש יותר מאשר על אינטלקט או על פיצוצים מרהיבים. היא לוקח רעיון לא מסובך מבחינה עלילתית, אבל מותח אותו לדיון מרתק בנושא מה זה בכלל להיות אנושי. באיזו נקודה מכונה דומה מדי לבני אדם והאם מה שאותו אדם מרגיש כלפיה, הוא בכלל אמיתי, או תגובה אוטומטית לקוד שהמתכנתים הצליחו לפצח? ספייק ג'ונז לקח את חואקין פניקס, אחד השחקנים הטובים בעולם והציב אותו בסיטואציה בה הוא נדרש להביע בשפת גופו רגשות בשביל שתי דמויות, אחת מהן מופיעה רק בקולה. העתיד הלא מופרך שמוצג בסרט, כל כך קרוב למסלול אליו המציאות מובילה, שעוד יקראו לו נבואי בלי שמץ של אירוניה.

Her 2_resize

מר טרנר

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם סרטיו של מייק לי. כשהוא יוצר דרמה עכשווית, עם המון אלתורים של שחקנים ומעט מאוד עלילה, אני לא אוהב את זה. אני מרגיש כאילו קבלתי מוצר לא שלם ולאף אחד לא היה את האומץ להעיר לבמאי על כך. לעומת זאת, כשמייק לי יוצר סרט היסטורי, הוא משקיע בכל פרט קטן. החל מהשפה ועד למיקומם של גרגרי אבק בפינת החדר. מר טרנר הוא סיפור חיים של אדם שכבר הספיק להתפרסם לפני שהסרט התחיל, אבל עוד יש הרבה מה לחקור אודות דמותו ויחסיו עם האנשים האחרים בחייו. טימותי ספול לא מקבל הרבה תפקידים גדולים, אבל כשכן, הוא עושה איתם דברים נפלאים. עם צילום שהופך שוטים רבים ליצירות אמנות בפני עצמם, מייק לי עלה על שילוב מנצח של משחק, סיפור אנושי, יכולות טכניות ודקדוק מדהים בפרטים.

mr turner_resize

נעלמת

כנראה הסרט הכי מעורר מחלוקת ברשימה. דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים האהובים עלי ורמת השליטה שלו במותחן המשובח הזה, היא תזכורת למה אני תמיד מתרגש לקראת סרט חדש שלו (גם אם לפעמים יוצא איזה בנג'מין באטן). בן אפלק נראה כמו ליהוק מוזר לתפקיד הראשי, אבל כשנכנסים לראש של הסרט, הוא מוצדק לחלוטין. רוזמונד פייק בכלל מרשימה והסיפור עצמו, עדיף שלא לפרט יותר מדי כדי לא להרוס. אמרו שהסרט מיזוגיני, מתאמץ, לא אמין, נעזר באמצעים זולים על מנת למכור סיפור. לא אתווכח עם שטוען זאת, כי אני בהחלט מבין מה מוביל לטענות אלה. מצד שני, אני חושב שנעלמת הוא חכם, מותח, משוחק היטב, מבוים במצוינות ומפתיע בדיוק במידה הנכונה.

gone girl_resize