פודקאסט – שורה שניה באמצע

זו בהחלט הייתה… שנה. אני מודה שלא ראיתי ב-12 החודשים האחרונים הרבה סרטים כמו שרציתי, אבל הסיבות האישיות לכך הן בהחלט חיוביות. הספקתי לפחות סרט חדש אחד מדי שבוע, אבל היו לי כמה פספוסים שלא יצא לי להשלים, כמו "הכנסיה החדשה", "פדינגטון 2", או "רפסודיה בוהמית". אני לא מאמין שהזכרתי את שלושת הסרטים האלה באותו משפט. זה מראה עד כמה זו הייתה שנה לא צפויה. פינגווין הזהב תמיד התייחס לכל הסרטים כשווים וראויים באותה מידה להזדמנות לזכות, אבל 2018 הייתה מאותן שנים שמתחילות טוב, נגמרות טוב ודי משעממות באמצע. נקווה שזה לא יותר מדי בולט כשמסתכלים על רשימת המועמדים (אותה תוכלו לראות כאן).

בנוסף לפוסט הזה, אתם מוזמנים גם להאזין לפרק סיכום השנה של שורה שניה באמצע, בו תום שפירא ואנוכי מדרגים את חמשת סרטי השנה של כל אחד מאיתנו, חמשת הסרטים הגרועים של השנה והחמישה שכמעט נכנסו לדרוג, אבל נותרו בחוץ.

שנתחיל?

הסרט שחייבים לראות בכדי להאמין שהוא קיים

לא בכל שנה אני מוסיף אזכור מיוחד, אבל אני מרגיש שצריכים לדבר עוד קצת על המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה. זה לא סרט טוב. גם אם יערכו אותו מחדש, הוא לא יהיה סרט טוב. מדובר בתאונת רכבות מהסוג שיכול להיגרם רק אם בקטר אחד נוהג קוף לא מיומן ובשני נוהג מי שחושב שהוא הקולנוען הגדול ביותר בעולם. שום דבר בסרט הזה לא עובד ועדיין, אני לא יכול שלא להעריך את ההתעקשות להמשיך. העיצוב, המוזיקה והאווירה כולם מנסים לחקות את הסגנון של טים ברטון, עשרים שנה אחרי שרוב העולם חש מיצוי מהסגנון. המשחק מוגזם ולא אמין, אפילו מצד אגדת תאטרון כמו ליא קניג, שדי מבהירה כאן מדוע כמעט ולא הופיעה בסרטים. זה פשוט לא הסגנון שלה. גם הליהוק של קרן מור בתור מישהי שכבר לא מושכת גברים בגלל גילה, יכול לעבוד רק על מי שצופה בגרסת האודיו של הסרט ולא יודע איך קרן מור נראית. אפילו לא ניסו לכער אותה בעזרת איפור, או תלבושת לא יפה. היא נראית כמו קרן מור ואנחנו אמורים להאמין שאף גבר מתחת לגיל שבעים כבר לא נמשך אליה.

במיוחד משעשע איך, מעבר לכל החורים העלילתיים, התסריט של הסרט הוא אוסף של רעיונות שאין ביניהם שום קשר קוהרנטי. זו אגודה של נשים רצחניות שמפתות גברים באמצעות קרנבל אותו הן מפעילות באמצע שום מקום, כדי שיבואו לטירה שלהן ביער לערב קריאה של ש"י עגנון וזה תמיד "האדונית והרוכל", הסיפור האחד של עגנון שחצי מהתלמידים בישראל קוראים במסגרת שעור ספרות ולומדים לנתח את כל המשמעויות ה"נסתרות" שלו. הן גם ספרניות שישנות במעונות הצמודים לספריה שלא ברור מי מממן אותה בהתחשב בכך שלא מדובר במוסד בעל מודל עסקי כלשהו.

לקינוח, האפקטים. יש להדביק רקע על מסך כחול ויש את מה שנעשה כאן, שנראה כמו תרגיל של סטודנט לאנימציה שעדיין לא למד איך ליצור עומק. הסרט כל כך מזויף למראה, שסצנה המתרחשת בערב היא בברור צילום יום שנצבע בכחול כהה. מתחילתו ועד סופו, המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה נראה כמו בי-מובי מודע לעצמו, אלא שהוא רציני לחלוטין. כמו פרק אבוד של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", יש פה הרבה רצון להיות אפל ואין טיפה של הומור עצמי. כשמשלבים את זה עם עיצוב גותי, משחק גרוע, תסריט נטול הגיון, חשיבות עצמית ללא גיבוי, ליהוק שגוי, אפקטים שלא משתלבים בשום צורה עם הסביבה וטוויסט שרק מעלה יותר שאלות, אין לי מה לומר חוץ מזה שאתם חייבים לראות את הסרט הזה. הוא לא סרט טוב, אבל באמת שאני מעריץ את היוצרים שלו על שלא נתנו לשום מכשול פרקטי לעצור את החזון שלהם.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

מסרט שנהניתי מהצפיה בו מכל הסיבות הלא נכונות, לסרט שאני בכנות מתעצבן מכמות השבחים שהוא קוצר. כמו תמיד, אני מזכיר שלא מדובר בהכרח בסרט גרוע בעיני, אלא בכזה שאני לא מבין את מידת ההתלהבות ממנו. היה מתבקש לבחור כאן את "הצד האחר של הרוח", אבל אני חושב שלקרוא לו סרט יהיה נדיב במיוחד. עוד מועמדים חזקים הם "ליידי בירד" ו"כיתה ח", שני סרטי התבגרות שלא מחדשים שום דבר ומתבססים על הקלישאה של המתבגרת שחושבת כמו אדם מבוגר, אבל הצליחו לסחוף מבקרים כאילו מדובר בפרץ של חדשנות קולנועית. לא בחרתי אותם כי שנה אחרי שיצא, כמעט שכחתי מקיומו של הראשון וכי את השני חבבתי, למרות שהוא ממש לא שווה את המחמאות והפרסים שקטף. מה שמשאיר את המועמד המתבקש ביותר, "רומא". סרט כל כך טכני וקר, שמעט הרגעים בהם הוא מציג רגש אנושי רק הרגיזו אותי, כי נגררתי שעתיים עד שהגענו לאיזה שהוא ביטוי לאנושיות. הייתי בוחר בו, אבל אני מודה שמבחינה טכנית, הוא אכן מאוד מרשים, גם אם זה בא על חשבון עומק רגשי ועם עריכה בלתי נסבלת לעתים.

אז במה כן בחרתי? עד כמה שנעשיתי פאנבוי של מארוול במהלך העשור האחרון, אני באמת לא מצליח להבין מה מוצאים בהפנתר השחור. אם נשים בצד את צבע העור של הדמויות הראשיות, נותר לנו סרט גיבורי-על רגיל לחלוטין ואף מתחת לממוצע. עלילה שגרתית וצפויה, נבל גנרי וגיבור שהצידוק המוסרי שלו הוא ההופעה שלו על הפוסטר ולא משהו שמאפיין אותו כמנהיג ראוי (בכלל, מה זה שיטת השלטון המטופשת הזו שכל אחד יכול לקרוא תיגר על יורש העצר ולנצח אותו בקרב? חשבתי שאתם חברה מתקדמת). הרבה מזה קשור לתזמון היציאה של הסרט. מארוול רצו להספיק להציג לקהל את הפנתר השחור בסרט משלו לפני שיופיע במלחמת האינסוף. הבעיה היא שכאשר ממהרים, זה ניכר בתוצאה. כמו שראו ב"ליגת הצדק" שניסו לסיים את הסרט מוקדם מדי, גם הפנתר השחור סובל מתופעות של חפזון. האפקטים אינם אחידים ברמתם, העלילה כאילו נשלפה מתוך כובע מלא בתקצירים משומשים והקלימקס נוח למעקב בערך כמו זה של "ונום". אני לא לוקח מהסרט את העיצוב היפהפה של ממלכת ווקאנדה, או את עבודת הסאונד המדהימה, אבל כמו שטענתי נגד "תברח" בשנה שעברה, אם צבע העור של הדמות הראשית הוא הדבר היחיד שמייחד את הסרט מכל נציג בינוני אחר של הז'אנר, כנראה שהוא לא סרט כזה מיוחד.

העיצוב הטוב ביותר

העיצוב ב"הפנתר השחור" באמת יפה, אבל לא זה מה שמכריע כאן. אני בוחר את הזוכה על סמך עיצוב שבונה אווירה ומפריד בצורה ברורה את האתרים השונים בסרט זה מזה ומשאר העולם. "אי הכלבים" משכנע עם אי האשפה, "הבלדה על באסטר סקראגס" מראה את הכח שבמינימליזם ו"זמנים קשוחים באל רויאל" מציג מלון דרכים יותר אפל ומסובך מהטירה של דוקטור פרד אדיסון (רפרנס לזקנים שבינינו).

כל אלה מוצלחים בדרכם, אבל הסרט שלוקח את הקופה הוא הכחדה, או "העולם שאחרי: הכחדה" כמו שכמעט נקרא בקולנוע בארץ, לפני שהפצתו הוגבלה לנטפליקס בלבד. זה מאוד חבל כי עם כל הכבוד לנטפליקס ועד כמה שהמשפט הזה נשחק עד מוות, יש סרטים שרק ירוויחו מהקרנה על מסך קולנוע. הכחדה מתחיל עם חדרי חקירות חשוכים שאינם חושפים שום מידע שאינו ידוע לדמות הראשית. אנחנו יודעים רק את מה שהיא מסוגלת לראות וזה מעט מאוד. לאחר מכן, ארבע הנשים האמיצות נכנסות אל תוך אזור ביצות מיוער שכל פינה נסתרת בו עלולה להכיל סכנה. השיא מבחינה עיצובית הוא כאשר הן לומדות מה קרה למשלחת הקודמת. בלי להיכנס לספוילרים, רק אגיד שאייץ'.אר. גייגר היה כנראה השראה משמעותית למעצבים האמנותיים של הכחדה. כמו כולם, גם אני ראיתי את הסרט על מסך ביתי ולא בקולנוע כפי שהבמאי אלכס גרלנד התכוון. זה לא תמיד מפריע לי, אבל במקרה הזה, הסרט בהחלט נועד למסך ענק.

כמו כן, המראה של הדב ההוא. ברר…

האפקטים הטובים ביותר

אני לא יודע אם זה רק נדמה לי, אבל 2018 לא הייתה שנה טובה לסרטי אפקטים. נדמה שלא היה השנה אף סרט שבאמת גרם לי להרגיש שנכנסתי לעמק המוזרות. ברובם, האפקטים די בלטו לעין וגם היותר מרשימים שבהם, התערבבו עם רגעים מזויפים בברור. ראוי במיוחד לגנאי "שחקן מספר אחד" שרובו מתרחש בתוך משחק מחשב עתידני, עם גרפיקה של משחק לפלייסטיישן 3.

היחיד שבאמת סחף אותי מבחינת האפקטים השנה, הוא אנטמן והצרעה. למרות שהעלילה הגיונית בערך כמו ההגדרה של גלובוס הזהב לסרט קומי, חל שיפור משמעותי לעומת הסרט הקודם, לא רק ברמת האפקטים, אלא גם בשילובם בסיפור. עד עכשיו, אנטמן היה מסוגל רק להתכווץ ולחזור לגודל רגיל. ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", למדנו שהוא מסוגל גם להפוך את עצמו לענק. אנטמן והצרעה מוסיף פיצ'ר נוסף לחליפה המשוכללת, כעת ניתן לשנות גם את גודלם של חפצים מסביב. התוצאה היא סצנות מרדף משובחות, כולל אחת שמנצלת כמו שצריך את הגאוגרפיה של סן פרנסיסקו ומשתמשת בכל דבר שנקרה בדרך, החל ממכוניות וכלה במתקן סוכריות פז של הלו קיטי. הכניסה לממלכת הקוונטים, אם נתעלם לרגע מהבעיטה באשכיו של כל פיזיקאי בהיסטוריה, גם היא מציגה חשיבה על האופן בו שינוי הגודל מצריך שינוי בסביבה הדיגיטלית המוצגת על המסך. נכון שבמציאות, בלתי אפשרי לשרוד כאלה שינויים, אבל בעזרת קצת קסם ותאורה תעשייתית, הכל נראה אפשרי.

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

מי שעקב אחרי טקסי פינגווין הזהב הקודמים, יודע שיש לי חולשה לפסקולים המורכבים ממקורות מוזיקליים מגוונים. אני אוהב כשסגנונות שונים מותאמים לאווירה אחרת בכל פעם וכששיר מוכר מקבל משמעות חדשה בזכות הצמדתו לסצנה מסוימת. מהבחינה הזו, סרטים כמו "אני, טוניה", "זמנים קשוחים באל רויאל", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"כוכב נולד", הם מתחרים חזקים על התואר השנה.

אלא שדווקא הפעם, הפסקול שהכי תפס אותי הוא פסקול מקורי שחובר בידי מלחין יחיד. אלכסנדר דספלה מוכר כבר זמן מה כאחד ממלחיני הסרטים הפוריים והאהובים של המאה הנוכחית, אבל מעולם לא התרשמתי מעבודתו כפי שהתרשמתי ממנה באי הכלבים. המלחין הצרפתי חבר עבור סרט של במאי אמריקאי פסקול בעל השפעות חזקות מיפן. זה מורגש כבר מכתוביות הפתיחה, עם מעגל המתופפים הסוחף וממשיך לשימוש בכלים יפניים מסורתיים לכל אורך הסרט. בתיאום מושלם עם האנימציה, דספלה לוקח אותנו דרך רגעים של עצב, יאוש, בדידות, תקווה מחודשת, מיליטריזם ותמימות באוסף של קטעים שכמו הסרט כולו, מהווים מכתב הערצה לארץ השמש העולה. אפשר לשאול מדוע לא לשכור לשם כך מלחין יפני, אבל וס אנדרסון ידוע כמי שאוהב לעבוד עם שותפים קבועים והוא החליט לתת אמון בעמיתו בשלושת סרטיו הקודמים. על סמך התוצאה, מדובר בהחלטה נבונה ביותר.

הקומדיה הטובה ביותר

בבחירת הזוכה בקטגוריה הזו, התלבטתי בין שתי גישות. האחת היא לבחור בסרט שהיה הכי מצחיק באופן עקבי, כלומר הכיל בדיחות מוצלחות מתחילתו ועד סופו. מהבחינה הזו, ראוי לציון "סטלין מת", שגם אם הוא רציני לפרקים, טבול כולו בתוך אבסורד מתמשך המוצג בתוך הומור בריטי מושחז. הגישה השניה היא לבחור בסרט שמכיל חלקים לא מצחיקים, אבל החלק הקומי שבו מרוכז בצורה כל כך יעילה שצחקתי בקול רם. מי שמכיר אותי יודע שזה אומר משהו. נציג טוב של גישה זו הוא "חי בסרט" שהקטעים בהם הוא משחזר את צילומי "החדר", הם תענוג עבור כל מי שיודע בעל פה קטעים מתוך סרט הקאלט של טומי ויזו. לבסוף, הלכתי על הגישה השניה ולו מכיוון שהיא אפקטיבית יותר לאורך זמן. אני רואה סרט וצוחק בו יותר מברוב הסרטים, וזו החוויה איתה אני יוצא. הגישה הזו גם מקלה עלי להפריד בין סרט טוב שהוא קומדיה, לבין סרט שהוא טוב בתור קומדיה.

ראלף שובר את האינטרנט הוא סרט בעייתי. המסרים שלו מבלבלים, הוא מתחמק מלעסוק ברצינות דווקא בנושאים בהם יש מקום לעסוק (כמו בריונות רשת, או אתרים מסוכנים) והגיבור שלו הפך מאז הסרט הקודם לבלתי נסבל. מצד שני, הוא מכיל מערכה שניה כל כך מצחיקה, שהיא השאירה אותי עם חיוך למרות התחלה וסיום לא מוצלחים. דיסני שולטים כעת בכל כך הרבה מותגים, שאף אחד לא יכול לצחוק עליהם מבלי להפוך את עצמו לחיקוי לא מוצלח. זה לא אומר שהחברה אינה מסוגלת לעשות פרודיה מוצלחת על עצמה. הרעיון לפיו ונלופי פון שוויץ היא טכנית נסיכת דיסני הוא מקור לרצף מדהים של בדיחות מצד חברה שהפכה את המודעות העצמית לחלק בלתי נפרד מסרטיה המודרניים. הטריילר הראה את המפגש בין ונלופי לנסיכות דיסני האחרות, אבל הוא לא חשף עד כמה המפגש הזה משעשע ואת הרגע המוזיקלי אליו יוביל בהמשך. במקביל, ראלף מרפרנס לכמעט כל קלישאת יוטיוב קיימת, תוך שילוב מתוזמן היטב של הומור חזותי עם משחקי מילים ותחושת האקראיות הנוצרת בזמן שיטוט באינטרנט. למרות שהוא מתדרדר לקראת סופו, ראלף שובר את האינטרנט מכיל יותר בדיחות מוצלחות במערכה אחת, ממה שרוב הסרטים מצליחים לדחוס לשלוש.

שחקן המשנה הטוב ביותר

לא בטוח אם עשיתי זאת במסגרת האתר, אבל יצא לי לטעון יותר מפעם אחת שטום וייטס לא מספיק מוערך בתור שחקן. הבלדה על באסטר סקראגס הוא הוכחה נוספת לכך. הסרט בנוי משישה סרטים קצרים המתרחשים במערב הישן, אולם All Gold Canyon מכיל את ההופעה הטובה ביותר בכל הסרט. וייטס מגלם אדם המגיע לעמק פסטורלי על מנת לחפש זהב. במהלך שהותו שם, הוא נמצא בעיקר לבדו, חוץ ממפגש אחד לא רצוי. זה אינו קטע נטול דיבורים, אולם וייטס מצליח לרכז את כולם לתוך דמותו של מי שבברור לא הגיע מתוך כוונה לוותר. הוא מלא כבוד לטבע ומקווה שהטבע יגמול לו בקצת אוצר, מטרת קיומו של אותו אדם. האופן בו הוא מדבר אל הסלעים ואל הציפורים אינו של מתבודד משוגע, אלא של מי שמעודד את עצמו להמשיך ולעבוד, למרות הקשיים. כאשר עליו לדבר בקול אל דמות אחרת, הוא חושף צד של אדם נבגד שלא מאמין כמה שפל המין האנושי יכול להיות. הפרק הזה הוא הפחות ציני מבין חלקי הסרט, אבל עדיין לוהק עבורו שחקן שבעבודתו המקבילה כזמר, משקף את הניהיליזם החביב על האחים כהן. לא פלא שהחיבור בינם לבין וייטס כל כך מוצלח.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

בעוד היה לי ברור ללא שום ספק במי אבחר לשחקן המשנה הטוב ביותר, המקבילה הנשית הייתה קשה יותר לבחירה. לצערי, זה לא בגלל תחרות חזקה במיוחד, אלא להפך. היה ממש מחסור בהופעות בולטות לטובה בקטגוריה זו. בסופו של דבר, החלטתי שההופעה של אליסון ג'ני באני, טוניה היא המוצלחת מבין המועמדות. בסרט שמבוסס על נקודות מבט לא פופולריות, אמא של טוניה הרדינג היא הדמות שאין לה מחילה בעיני היוצרים. היא אנוכית ואלימה כלפי בתה כשהיא ילדה, אנוכית ואלימה כלפיה בתור מתבגרת ואפילו אחרי שטוניה נעשית ספורטאית מצליחה, אמא שלה עדיין מחפשת איך לתפוס את אור הזרקורים. זו אישה שמעידה על עצמה שהיא קשה, באותה נשימה בה היא טוענת כי עשתה מה שנדרש על מנת לדחוף את בתה ולהרחיק אותה מהשפעות מזיקות. בין אם מסכימים עם הנרטיב של טוניה עצמה או לא, היא לא הייתה הדמות מעוררת המחלוקת שאנחנו מכירים לולא חייתה בצלה של אישה כה קרירה ושתלטנית. אליסון ג'ני מעוררת כעס עם כל שניה שלה על המסך ובכך מגשימה את יעודה של הדמות, להיות הקבוע היחיד בחייה ההפכפכים של טוניה הרדינג.

השחקן הראשי הטוב ביותר

2018 הביאה מספר סרטים שנשענו על דינמיקה בין צמד שחקנים ראשיים. האחים פרנקו כשחקנים כושלים ב"חי בסרט", ג'ון דיוויד וושינגטון ואדם דרייבר כשוטרים החולקים זהות בדויה ב"שחור על לבן" וסטיב בושמי וסיימון ראסל ביל כיריבים פוליטיים ב"סטלין מת". כולם הצליחו בזכות כימיה טובה בין השניים, אבל היה צמד אחד שהתעלה השנה על כל השאר. האחים סיסטרז עוסק, כפי ששמו מרמז, בצמד אחים. הם עובדים כציידי ראשים בתקופת הבהלה לזהב ומאמינים שהגנים המקולקלים של אביהם אחראים לכך שהם טובים בעבודתם. האחד שתיין אימפולסיבי שלא חושב לפני מעשה, בעוד השני שקול ורגיש וחולם לפתוח חנות ולהתמסד במקום להמשיך בעיסוק הרצחני. את הראשון מגלם חואקין פיניקס וכמה שאני אוהב אותו באופן כללי, זו לא ההופעה הטובה בסרט. ג'ון סי. ריילי גובר עליו על תואר השחקן המצטיין בזכות תפקיד שהוא די תמצית כל עבודתו עד כה. סוף השנה הביאה לא פחות מארבעה סרטים בכיכובו של ריילי, בזכותם ניתן לראות אותו כגיבור משחק ארקייד ממורמר, קומיקאי אגדי אחרי שיאו, עוזר לגרסה הגרועה ביותר בהיסטוריה של שרלוק הולמס ובמקרה של "האחים סיסטרז", איזון מושלם להופעה הפרועה של פיניקס. אף על פי שריילי ופיניקס מאוד שונים זה מזה פיזית, הם אמינים בתור אחים שמכירים כל חייהם והסרט חייב לג'ון סי. ריילי את ההצלחה הזאת. כשהוא מדבר על אחיו, לא נראה שהוא מדבר על חואקין פיניקס, אלא על אח אמיתי שצריך לשמור עליו, גם במחיר ויתור על חלומות. המעבר של איליי מנפש עדינה לאקדוחן חסר רחמים מונעת מנסיון לפצות על התחושה שלא היה אח גדול מספיק טוב ומתוך ההבנה שזו הדרך היחידה להגשים את תפקידו הטבעי. ריילי מספק לדמות את העומק הרגשי הנחוץ וגורם למי שנראה כמו החוליה החלשה בקרב הישרדות, להראות כמו היחיד שיכול לשבור את השרשרת.

the-sisters-brothers-reilly-nwgm2b1q04e0nac7j6ihlu1o1j43muaf8wenp2mzxs_resize.jpg

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בניגוד לשחקניות המשנה, 2018 ספקה לנו יבול מרשים של תפקידים נשיים ראשיים. סתיו סטרשקו וליידי גאגא הראו שחוסר נסיון אינו מכשול בדרך להופעה קורעת לב, בעוד ויולה דיוויס, סאלי הוקינס ופרנסס מקדורמנד הוסיפו עוד רובד לקריירות המגוונות שלהן. הזוכה היא השחקנית שהכי הפתיעה אותי לטובה השנה, מרגו רובי. אני מודה שדי זלזלתי בה לאור הופעות קודמות שלה, בדרך כלל בתפקיד היפהפיה המנותקת שלא עושה הרבה חוץ מלחייך ולגרום לאחרים להראות חזקים לעומתה. נכון שהיא הייתה הדבר הכי טוב ב"יחידת המתאבדים", אבל זה כמו להיות קליפת הבננה הכי פחות רקובה בפח לפסולת אורגנית. אני, טוניה הוכיח שכאשר היא מקבלת תפקיד שבאמת אכפת לה ממנו, ומאפשרים לה את החופש לצלול לתוך הדמות, רובי יכולה להיות שחקנית מצוינת. היא גורמת לאחת הנשים השנואות של שנות התשעים להראות אנושית, גם אם שרוטה עד עמקי נשמתה. הסרט מרחם עליה, אבל עדיין מראה אותה כחלק מאוסף של דמויות שרק הן היו מסוגלות לעשות את מה שעשו. האופן בו היא מצטדקת מול המצלמה עוצמתי, במיוחד כאשר היא משווה בין האנשים בבית שלעגו לה ושנאו אותה, לבין מי שהתעללו בה פיזית לאורך חייה. מרגו רובי נכנסת לדמות בצורה כל כך משכנעת שכמעט שכחתי שמדובר בנקודת מבט לא אובייקטיבית. הדבר הכי עצוב הוא שבזכות ההופעה של רובי, נוצרה התחושה שטוניה הרדינג הייתה יכולה להיות משהו טוב בהרבה, אבל נסיבות חייה מנעו ממנה לשמור על הדרך הישרה.

התסריט הטוב ביותר

אין הרבה סאטירות חדות באמת בקולנוע. רוב הסרטים שמנסים לומר משהו על המציאות משתמשים במטאפורות ברורות עד כאב, או נמנעים מללכת עד הסוף עם מסר לא נוח. אולי זו הסיבה שאת הסרט הסאטירי הטוב של העשור הנוכחי כתב מי שרוב עבודתו היא בעיקר בטלוויזיה. ארמנדו איאנוצ'י מוכר כיוצר הסדרה הבריטית "The Thick of It" והסרט המבוסס עליה, "בסוד העניינים" ולאחר שחצה את האוקינוס, גם כיוצר הסדרה "ויפ". כולם זכו להצלחה ביקורתית ולחיקויים בארצות שונות (כמו "פולישוק", המשובחת בפני עצמה, בישראל), אז היה מסקרן לראות מה תהיה המטרה החדשה של איאנוצ'י. באופן מפתיע, הוא בחר לעבד רומן גרפי על מאבקי הירושה ברוסיה הסובייטית בעקבות מותו של השליט הבלתי מעורער, יוזיף סטלין. סטלין מת מתרחש לפני יותר משישה עשורים, אבל משהו בו מרגיש מוכר. האופן בו מעצמה בונה את עצמה סביב דמות של מנהיג גחמני מבלי לדעת מה יהיה ביום שאחרי לכתו, מזכיר לנו לא מעט משטרים מודרניים.

ההשג הגדול של הסרט הוא בהצגת נוכחותו המאיימת של סטלין, למרות שרוב הזמן כלל אינו מופיע על המסך. אנשים כל כך מפחדים ממנו, שגם אחרי שמת, לא מעזים לבקר את החלטותיו. איאנוצ'י ושותפיו לכתיבה הצליחו לשקף בצורה מרשימה את החיים תחת משטר אימה, כאשר התחרות היא כעת על מי שיעצב את דמותה של ברית המועצות החדשה, מבלי להרגיז יותר מדי את המנהיג המנוח, למקרה שיחליט בכל זאת לחזור. ניבולי הפה שמאפיינים את כתיבתו של איאנוצ'י משתלבים היטב בתחושת הבלבול והפניקה שהופכות במהרה לקרב על ההנהגה. כל אחד מושך לכיוון אחר, כאשר ברור שהדבר הכי חכם לעשות הוא להתרחק ככל הניתן מדרכו הרצחנית של סטלין, אבל בשום פנים ואופן לא להיראות כאילו מתכוונים לכך. הדמויות מציגות מאה דרכים שונות לומר "ברוך שפטרנו" מבלי לנקוב בשם המפורש. אף על פי שאינו עוסק במשטר מודרני, סטלין מת מציג תרחיש שאנחנו נתקלים בו במפלגות שונות גם בימינו, בין השאר בישראל, בארצות הברית, ברוסיה ובבריטניה. קרבות ירושה הם חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה ואופורטוניזם הוא הנשק החזק ביותר שפוליטיקאי יכול לשלוף. סטלין מת מציג זאת בצורה יעילה, חכמה ומצחיקה להפליא.

חטאו היחיד של הסרט הוא שילוב ארועים שלא קרו במציאות. אני לרוב נגד הוספת דרמה בצורה מלאכותית לסיפור אמיתי, אבל החלקים בסרט שמבוססים ישירות על המציאות לא רק מאזנים את התמונה, אלא אף מראים עד כמה כתיבת התסריט מרובה הדמויות מבלי לאבד פוקוס הייתה משימה קשה במיוחד שרק תסריטאי מוכשר באמת יכול לעמוד בה. במקרה הזה, אני מוכן לקבל קצת שקרים בכדי לחזק אמת כל כך אבסורדית.

5ab2b2d706d6f.image_resize.jpg

הבימוי הטוב ביותר

בדרך כלל, אני מעניק את תואר הבימוי הטוב ביותר או לבמאי/ת בתחילת דרכם, או לשם מוכר שכבר היה מועמד אצלי בעבר. קרייג גילספי הוא מקרה שונה. במאי שנמצא בסביבה כבר יותר מעשור, חבבתי את אחד מסרטיו הראשונים, אבל לא מספיק בשביל לתת לו מועמדות. הרגשתי ש"לארס והבחורה האמיתית" מראה הרבה פוטנציאל מבחינה חזותית ומבחינת העברת הסיפור החריג, אבל זה לא הגיע לכדי מיצוי. כפי שניתן להבין, אני, טוניה הוא הסרט בו אני סוף סוף מרגיש שגילספי הצליח לשמור על רמה גבוהה מהתחלה ועד הסוף, מבלי להתפשר על חיבתו לדמויות המעוררות אי-נוחות. הסרט מתבסס על ראיונות עם המעורבים בפרשה שזעזע את עולם הספורט בשנות התשעים, כך שמן הסתם, הוא מכיל סתירות ומודה בכך מהתחלה. התרומה הגדולה של גילספי – מעבר לדברים שמצופה מכל במאי טוב לעשות, כמו שמירה על קצב נכון, הדרכת שחקנים מדויקת, ניצול האמצעים הטכניים העומדים לרשותו באופן שישקף נקודת מבט יחודית – היא למצוא את היופי שבאכזריות. לא קשה לגרום למרגו רובי להראות טוב, אבל זה סיפור אחר לגמרי לגרום לה להראות כמו מחליקה מקצועית על הקרח שיש לה מה להפסיד. לא קשה לשלב קטעי ארכיון בשביל לחזק טענה, אבל זה אתגר שונה לחלוטין לעשות זאת באופן שאינו מעכב את הסיפור ואף תורם להבנתו. קרייג גילספי נמצא בכל מקום בסרט ובהתחשב בכך שהסיפור נמשך על פני שנים, מאוד מרשים שהצליח לא לאבד אחיזה בשום שלב והקפיד להראות את הדברים התואמים את הנרטיב המוצג בכל פעם. האדישות בה חלק מהדמויות פונות לאלימות, לעומת הדרמתיות בה אחרות מקבלות אותה, התחושה שתחרותיות היא הכח המניע של הדמות הראשית, אבל לא זה שיכריע את התוצאה, הכל מועבר בצורה יעילה וקלה להבנה. כשטוניה ממוקדת, גם אנחנו ממוקדים וכשמשהו משתלט על הפוקוס, גילספי מאפשר לנו לאבד ריכוז יחד איתה.

סרט השנה

סרט השנה שלי לשנת 2018 הוא אני, טוניה. למרות שהייתה לי כמעט שנה שלמה להתאהב בסרטים אחרים, ידעתי מהצפיה הראשונה שיש משהו מיוחד בסיפור מעורר המחלוקת של העבריינית האולימפית. שילוב של צוות שחקנים מסור, במאי שיודע בדיוק מה הוא רוצה להראות, דיאלוגים אמינים מספיק בכדי לגרום לרגעים קיצוניים להראות כמו הצעד ההגיוני הבא ועריכה ששומרת על הכל בחבילה אחת מהודקת היטב, אף סרט לא הרשים אותי השנה כמו זה. אפשר להתלונן על הבחירה להציג נקודת מבט מעוותת, אבל זה כל הרעיון. אני, טוניה לא מנסה לספר את האמת, אלא להראות סיפור מוכר מזווית אחרת. הוא מודה שזו לא נקודת מבט אמינה במיוחד, אבל עדיין מצליח לספר דרכה על הצד האנושי של מי שנחשבת עד היום למפלצת. טוניה הרדינג אינה הרעה בסיפור, מכיוון שאין כאן רע אחד. היא חלק מאוסף של אנשים שקבלו החלטה מנוולת תחת לחץ ואז ניסו להתנקות מאשמה. היא גדלה עם הגישה הזו והסרט לא מנסה להפריד אותה ממנה. כן, זה הסיפור שלה והוא לא אובייקטיבי בשום צורה, אבל בניגוד לרוב הסרטים הביוגרפיים, אני, טוניה לפחות מודה בכך ומנצל את חוסר האובייקטיביות שלו על מנת להביא קול שונה מאלה ששמענו עד כה. מה שקרה קרה ואי אפשר לבטל את זה, אבל אפשר לשמוע מה יש לטוניה לומר בשביל להבין מה הוביל מישהי כל כך מבטיחה ליפול לכזו תהום עמוקה. לא כל הסרטים העצובים צריכים להיות אפלים בכדי לעבוד. אני, טוניה הוא דוגמה לטרגדיה שמסופרת עם קורט של חיוך, כי חייבים משהו שיסתיר את הכאב.