שלוש השלמות מהשנה שחלפה

רגע לפני שאתחיל לעבוד על סיכומי השנה שלי בצורת פינגווין הזהב ובפרק מיוחד של שורה שניה באמצע, ניסיתי להשלים צפיה בכמה סרטים מ-2017 שלא הופצו בישראל. בחרתי שלושה שזכו לביקורות אוהדות מעבר לים, אבל מסיבה כזו או אחרת, לא נמצאו מספיק אטרקטיביים בכדי להצדיק הפצה מסחרית בישראל, וכתבתי מיני-ביקורת על כל אחד מהם.

 

סיפור רפאים (A Ghost Story)

A_Ghost_Story_poster.jpeg

 

סרטו השלישי של הבמאי דיוויד לאורי בוודאי שונה משמעותית מקודמו. לא ראיתי את הגרסה של לאורי ל"חברי הדרקון אליוט", אבל קשה לחשוב על סרט שהוא יותר אנטיתזה לרימייק של קלאסיקת דיסני מאשר "סיפור רפאים". מדובר בסרט איטי, מהורהר ולמען האמת, די משעמם.

קייסי אפלק מגלם גבר שמת וחוזר לביתו בתור רוח רפאים, עם סדין וחורים לעיניים כמו בתחפושת הקלאסית. רוני מארה היא אשתו האלמנה שאינה מסוגלת לראות את אהובה המת, או לקבל סימן כלשהו לנוכחותו. אם אתם מצפים לרגע של התגלות רומנטית כמו ב"רוח רפאים", או דמות מקשרת חברותית כמו ב"החוש השישי", מחכה לכם אכזבה. על זה הסרט, על אכזבות. היו לזוג תכניות לעתיד, אבל הן נקטעו בידי תאונה סתמית. הגבר בוחר לשוב אל ביתו, רק כדי לגלות שאין לו שום דרך יעילה לתקשר עם האישה היחידה שחשובה לו. הסרט לא ממש מציג עלילה, אלא מצב קיומי מנקודת המבט של רוח רפאים, כך שגם הציפיות לעלילה מרתקת, לא יתגשמו.

לאורי מנסה להעביר את תחושת הבדידות שנותרה בבית בדרכים שונות, כמו סצנה שבה רוני מארה אוכלת בעצמה פאי שלם, מאכל שבברור נועד ליותר מאדם אחד, בזמן אמת. זה נשמע כמו רעיון טוב, עד שהוא מבוצע ומתברר שהמסר היה עובר בלי בעיה ברבע מהזמן שלאורי בחר להקדיש לו. גם כאשר נדמה שיש התקדמות כלשהי בזכות הצגת דמויות חדשות, הן לא נשארות בסרט לאורך זמן ולא באמת מוסיפות שום תוכן לסיפור הדל. הרעיון הוא להראות עד כמה קיומה של רוח רפאים הוא מתסכל, כאשר תקועים בין עולמות ללא יכולת לשנות את המצב. לצערי, זה מתסכל גם לצפיה וסרט באורך שעה וחצי מצליח להימרח ולזחול עד שנדמה כי הוא ארוך פי שניים מכך.

עוד בעיה היא שאין לסרט הגיון פנימי. החוקיות של רוחות הרפאים אינה מוגדרת ואף סותרת את עצמה. מידת היכולת של הרוח להשפיע על הסביבה ולהזיז חפצים, משתנה לפי רצון הבמאי וכך גם תחושת הזמן של המת. בשלב מסוים, ציר הזמן בכלל נעשה מבלבל, אבל זו לפחות התפתחות מעניינת… עד שמתברר שגם זה לא הולך לקדם את העלילה בשום צורה.

"סיפור רפאים" הוא רעיון טוב שזכה לביצוע נוראי. דיוויד לאורי אינו טורח ליצור אמפתיה מוקדמת עם הדמויות, מה שאמור לשים דגש על הצד האינטלקטואלי של הסרט. אלא שאז נזכרים שהדמות הראשית היא רוח רפאים שמיוצגת בידי סדין שנעשו בו משום מה חורים לעיניים, כאילו שדה ראיה הוא הדבר הראשון שמטריד ישות חסרת גוף. ההסבר שניתן לכך שהסדין נמצא שם, רק מעלה עוד שאלות שלאורי לא מנסה אפילו לעסוק בהן. יש פה מספיק תוכן בשביל סרט קצר, אבל בוודאי שלא בכדי להחזיק סרט באורך מלא.

 

 

דטרויט (Detroit)

Detroit_teaser_poster.jpg

 

לאחר ששני סרטיה הקודמים היו מועמדים לאוסקר (ואחד מהם גם זכה), מוזר שקתרין ביגלו לא נחשבת במאית מספיק חשובה בכדי שסרטה החדשה יופץ בישראל. זה לא שמדובר במשהו נסיוני שמתאים יותר לפסטיבלים או ערוצי נישה בטלוויזיה. "דטרויט" הוא דרמטיזציה שמבוססת ברובה על ארועים אמיתיים בזמן מהומות על רקע מתיחות גזעית בדטרויט בסוף שנות השישים. זה אולי לא נושא שנוגע ישירות לישראלי הממוצע, אבל בוודאי משהו מספיק מעורר דיון בכדי שאנשים בכל רחבי העולם יוכלו להביע עליו דעה.

ביולי 1967, בזמן שחלקים שלמים מדטרויט הפכו לאיזור קרבות, נאלצים שני אחים לשהות במלון זול. השניים חזרו מהופעה שבוטלה בשל המצב ונכנסו למלון בכדי להספיק להיות במקום סגור לפני תחילת העוצר על האיזור. רצף של ארועים מסתיים בכך שהמשטרה פורצת למלון ומחזיקה את כל האורחים בתנאים משפילים עד שיגלו מי הצלף שירה מאחד החדרים אל עבר השוטרים. אלא שמדובר באי-הבנה והשוטרים, אשר מנהיגם כבר ירה בעבר למוות באדם שחור שלא איים על חייו, ממשיכים לנסות ולהוציא הודאה מהחשודים, שלחלקם אין שום מושג במה מדובר.

"דטרויט" יצא לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע האחרון של יולי בהפצה מצומצמת. רק כעבור שבוע, עבר להפצה רחבה. באמת שקשה לי לומר למה הוא לא משך יותר צופים, פרט לבחירה גרועה של תאריך ההפצה. המעבר מיולי לאוגוסט תמיד מאופיין בירידה בכמות הכרטיסים שנמכרים וסרטה של ביגלו כנראה סבל ישירות מכך. הוא נחשב לכשלון כלכלי ולא החזיר את ההשקעה בו, מה שיכול לבשר רעות לפרויקט הבא בבימויה.

זה מאוד חבל, כי "דטרויט" הוא סרט ממש טוב בעיני. קתרין ביגלו מצליחה ליצור בו זמנית תחושה של איזור מלחמה בין בתי השכונה ותחושה של משהו מאוד אישי ברגע שהשוטרים המסוכנים נכנסים לתמונה. ויל פולטר, שתמיד נראה כמו בייביפייס בלתי מזיק, מתגלה כשטן של ממש בתור שוטר ששום כח אכיפה שמכבד את עצמו לא היה ממשיך להעסיקו. התסכול של החוקרים המיואשים עומד כחבל שהולך ומתהדק סביב צווארם של הנחקרים שלא יודעים מה מחכה להם ברגע שאחד השוטרים ישבר. חוסר הצדק בו נתקלים שחורים בארה"ב זוכה להדגשה ממספר כיוונים, כמו גם התחושה שקיימת מערכת צדק שונה לחלוטין עבור לובשי מדים. הדבר המצמרר ביותר הוא לא שהסרט נעשה בהשראת מקרה אמיתי (כאשר היוצרים מודים בכך שפרטים מסוימים שונו או נוספו לצורך הדרמה), אלא שדברים כאלה יכולים לקרות גם היום. עם האמירה הפופולרית "באמריקה של טראמפ", אי אפשר שלא לחוש שדטרויט של 1967 היא מקרה קיצון שיכול לחזור בכל רגע, כי הרבה מהבעיות הפונדמנטליות שהובילו למהומות לא נפתרו עד היום.

 

 

מהומה בבלוק 99 (Brawl in Cell Block 99)

Brawl_in_Cell_Block_99_poster.jpg

 

יש לי בעיה עם הבמאי ס. קרייג זאלר. מצד אחד, יש לו שליטה טכנית ממש טובה ויכולת ליצור דמויות עגולות ומעניינות שמוסיפות אנושיות לעולם סביבן. מצד שני, את שני הסרטים שלו שראיתי, בקושי הצלחתי לסיים. "מהומה בבלוק 99" זהה ל-"Bone Tomahawk" של זאלר בדבר אחד: הוא מנסה להיות ריאליסטי כלל הניתן, עד שזה מגיע לאלימות.

לאחר שברדלי תומס מפוטר מעבודתו, הוא נאלץ להתפרנס מהעברת סמים לסוחרים. הפרנסה טובה והוא ואשתו אפילו מצפה לילדה ראשונה, כאשר עסקה שמשתבשת מביאה לכליאתו של ברדלי. בזמן שהייתו בכלא, ברון הסמים שאבד הרבה כסף באותה עסקה, מעביר לברדלי מסר שעליו להגיע לכלא שמור היטב ולמצוא שם בבלוק 99 מישהו שעליו לחסל. אם לא יקבל עליו את המשימה, מנתח מומחה ידאג שהתינוקת לבית תומס תיוולד ללא גפיים.

כמה שהאיום הזה נשמע מטופש, הוא עושה עבודה טובה בלהציב את ברדלי במצב של חוסר ברירה. הוא מנסה להעביר את תקופת מאסרו ללא בעיות מיוחדות, אבל נאלץ לקבל עליו משימה שתסכן את האפשרות שאי פעם יראה את בתו בחיים. למרבה הצער, בכלא כמו בכלא, הדבר אומר שברדלי צריך להתחיל לפגוע באנשים בכדי להצדיק את קידומו לבלוק 99.

וינס ווהן הוא אדם גבוה ולכבוד הסרט, הוסיף לעצמו מסת שרירים של מתאגרף לשעבר. מי שהיה מזוהה עם קומדיות חסרות תחכום לפני עשור, התקמבק לאחרונה כשחקן דרמתי. זה התחיל לפני שנתיים בסדרה "בלש אמיתי", המשיך לתפקיד משני כמפקד קשוח ב"הסרבן" ועכשיו, הוא לא מחייך אפילו לרגע בתור ברדלי תומס. עד כמה שהליהוק הזה נראה תמוה, ווהן מתגלה כבחירה מוצלחת. אין לו רגעים מרשימים במידה יוצאת דופן, אבל הוא בהחלט נטמע בתוך דמותו של האסיר הקשוח שרוצה לדאוג למשפחתו, אבל מוצא עצמו בצד הלא נכון של גזר הדין.

אלא שכאמור, יש לי בעיה עם הגישה של זאלר לבימוי הסרט. מעבר לכך שהוא נופל כמו רבים לקלישאה של אדם פשוט שמתגלה פתאום כמכונת הריגה מיומנת (בעיה שיש לי עם לא מעט אהובי מבקרים בעשור הנוכחי), הסרט הופך בחציו השני מדרמת כלא מורכבת, לרצף של סצנות אלימות ללא הגיון או טעם. יש אמנם טוויסט נחמד בשלב מסוים, אבל אני לא אוהב את המעבר מריאליזם לאלימות קרטונית, במיוחד כאשר הוא נעשה בידי הדמות היחידה שאמור להיות לי אכפת ממנה. "מהומה בבלוק 99" מתחיל ממש טוב, ומסתיים בבלגן מיותר. דמויות חורגות לחלוטין מהתנהגות שנבנו לקראתה והקצב המתון והמחושב מוחלף בקפיצות זמן לא ברורות ואלימות גרפית מוגזמת.

מודעות פרסומת

מדריך הפמיניסט לגלקסיה

אזהרה: פוסט זה מכיל ספוילרים חמורים לסרטים "וונדר וומן" ו"שומרי הגלקסיה: חלק 2".

 

feminist guide to the galaxy.jpg

 

כמעט ברגע בו יצא לאקרנים "וונדר וומן", בכיכובה של גל גדות, נאמר עליו שהוא סרט פמיניסטי. מדברים על כך שסוף סוף מציבים גיבורת-על נשית במרכז התמונה, שהסרט מראה נשים שיכולות להסתדר בלי גברים ומציינים את האמירות של הסרט על כך שקיים יחס לא שוויוני כלפי נשים באירופה של תחילת המאה ה-20. יש המציינים היפוך תפקידים בסצנות בין גברים לנשים, היוצא נגד החלוקה הקלאסית בקולנוע. בנוסף, העובדה שהסרט בוים בידי אישה, פטי ג'נקינס, מדגישה את כוחן של נשים לספר סיפורים לא פחות טוב מגברים. אולי אפילו יותר טוב בהתחשב בביקורות לעומת שני הסרטים מהיקום הסינמטי של די.סי שיצאו בשנה שעברה.

אני מבקש לצאת נגד הטענה הזו. לדעתי, הפמיניזם החיצוני של וונדר וומן הוא יבעיקר עלה תאנה שהאולפן משתמש בו על מנת להצדיק גישה פטריארכלית בה דבק עד כה וימשיך לדבוק גם בעתיד הנראה לעין. יש בו דברים שלא היו בסרטים על גברים, אבל הם שטחיים ומבוססים פחות על ראיית עולם שונה ויותר על חוסר היכולת של די.סי לייצר כרגע סיפור שאינו מבוסס תבניות. בנוסף, אני חושב שהתפספסה הזדמנות לדבר על סרט פמיניסטי בהרבה מאותו ז'אנר, אותו למרות שהדמות הראשית בו אינה אישה. הסרט הזה הוא "שומרי הגלקסיה: חלק 2", שמציג רעיונות הרבה יותר מתקדמים מבחינת יחס לנשים, מאשר וונדר וומן.

לפני שאמשיך, אציין רק שאני גבר אשכנזי תושב תל אביב. היכולת שלי לדון בקשיים בהם נשים נתקלות מדי יום או מבחינות בהם בקולנוע, מוגבלת. אני מסתמך על דבריהן של אחרות ועל הידע הזמין אודות הגל הנוכחי של הפמיניזם ויצוגו בקולנוע. אם מגבלה זו מקובלת עליכם ועליכן, המשיכו לקרוא.

קודם כל, בואו נביט על הגיבורות בשני הסרטים. שמה האמיתי של וונדר וומן הוא דיאנה, בתה של היפוליטה מלכת האמזונות. לטענת אמה, דיאנה לא נולדה באמצעות רביה מינית, אלא דרך תפילה לזאוס. בטוויסט נוצרי על המיתולוגיה היוונית, תפקידן של האמזונות הוא להגן על בני האדם במלחמה בין זאוס והאלים הטובים לצבאו של ארס, אל המלחמה. דיאנה היא החזקה מכולן ואף על פי שהיפוליטה מנסה למנוע ממנה חינוך קרבי בהתחלה, הילדה נמשכת באופן טבעי לזירת האימונים ורוצה להיות מיומנת כמו שאר האמזונות.

כאשר דיאנה יוצאת אל עולמם של בני האנוש, היא מתבלטת לא רק בכישוריה, אלא גם ביופיה ובחוכמתה. כולם מבחינים באישה הגבוהה והחטובה (למי ששכח, גל גדות היא מלכת יופי לשעבר), הרבה יותר משהם מבחינים בכך שהיא נושאת עמה כלי נשק לכל מקום. היא אפילו חודרת לארוע פרטי של הקצונה הגרמנית כאשר לגופה מוצמדת חרב גלויה לכל (מחשוף גב לא מאוד יעיל בהסתרת חפצים מוארכים), אבל כולם מרוכזים רק בפניה. דיאנה אינטליגנטית בהרבה מהאנשים סביבה, אבל עדיין פותרת כל דבר בכח. היא לא נוקטת תחבולות על מנת לנצח בשדה הקרב, אלא רק באלימות. כאשר מידת הכח שהפעילה בקרב האחרון נגד ארס לא מספיקה, היא ממשיכה לנסות, בעוצמה חזקה יותר, עד שהאל הרשע מושמד. גישה זו אופיינית גם לשאר סרטי די.סי בדור הנוכחי (שאחרי טרילוגיית האביר האפל), המבכרים לחימה פיזית על פני חשיבה מחוץ לקופסה.

שומרי הגלקסיה: חלק 2 מתמקד בדמותו של פיטר "סטאר לורד" קוויל, גיבור להשכיר בעל עבר פלילי, שמבצע עבודות עבור המרבה במחיר. בעוד פיטר הוא הדמות הראשית, הסרט מקדיש זמן לשותפתו לצוות גאמורה ולאחותה החורגת נביולה. שתיהן לוחמות חזקות ואמיצות שאינן מסירות את העיניים מהמטרה שלפניהן. גאמורה משמשת כמבוגרת האחראית בצוות של זכרים ילדותיים שמתחרים זה בזה על שטויות, בעוד נביולה רוצה לפגוע בה כתוצאה משנים של תחושת נחיתות.

בדומה לדיאנה, שתי האחיות אומנו מגיל צעיר לגבור על כל יריב. בעוד הסרט הראשון הבחין בין גאמורה כטובה ונביולה כרעה, שומרי הגלקסיה: חלק 2 מתמקד במשפחה כמוטיב מרכזי ומקרב את שתי הדמויות לתחום האפור. נביולה מזכירה לגאמורה שאביהן הרשע הכריח אותן להילחם זו בזו. נביולה הפסידה בכל פעם ונענשה בכך שחלקים מגופה הוחלפו באיברים מכניים על מנת להפוך אותה לחזקה יותר. השילוב בין ההשפלה הפסיכולוגית לבין הכאב הפיזי שבתהליך החלפת האיברים, גרמו לנביולה לנסות ולהרשים את אביה בכל מחיר, תוך שהיא מפתחת שנאה עזה כלפי אחותה, אותה היא מאשימה בסבל שחוותה. באופן מעניין, הסרט מכיר בכך שגאמורה אכן אשמה במידה מסוימת, מאחר ותמיד נצלה את כישוריה העילאיים על מנת לנצח, בלי להבין את העינוי שנגרם לאחותה בשל כך.

גאמורה מזכירה את דיאנה בכך ששתיהן יודעות מגיל צעיר שהן חזקות במיוחד, ולא מהססות להשתמש ביכולותיהן בכדי לנצח. מצד שני, דיאנה לא מתבקשת במהלך הסרט לראות את נקודת המבט של הצד השני. הרעים בוונדר וומן רעים, הטובים טובים ודיאנה היא בהכרח בצד הצודק. בתור מי שרוצה להביא סוף למלחמות, מוזר שהיא לא מביעה שום ספקות לגבי שימוש בכח. גאמורה מגלה רק כשהיא מבוגרת כמה סבל הייתה יכולה למנוע מאחותה, אם רק הייתה מורידה הילוך ונותנת גם לה לנצח מדי פעם, או לפחות גורמת לקרב להיראות שקול. בעוד דיאנה לא מתמודדת עם שום השלכות הנובעות מהגישה שלה, גאמורה מבינה שעזרה בלי כוונה להפוך את אחותה למפלצת.

למרות ששומרי הגלקסיה מתמקד ברובו בדמויות זכריות, הנשים שבו מקבלות זמן מסך ללמוד על עצמן ולהעריך מחדש את השפעתן על הסביבה. הן מביעות קשת של רגשות ולמרות שכל ארוע מכונן בחייהן קשור לפעילות של גבר, הסרט נותן להן מספיק זמן לפתח אישיות ולהבין שהתמונה מורכבת יותר מכפי שנדמה בהתחלה. למרות תסריט חלש ומלא חורים, שומרי הגלקסיה: חלק 2 מצליח איכשהו להיות הרבה יותר מתוחכם מזה של וונדר וומן, בו הגיבורה אינה עוברת שום תהליך פרט להבנה שהיא עוד יותר חזקה מכפי שחשבה.

מה לגבי הגברים בסרטים? נתחיל עם העזר שכנגד, מי שיש לגיבורה רגשות כלפיו. דיאנה לומדת על המלחמה הגדולה ועל העולם שבחוץ לאחר מפגש עם מרגל בשם סטיב טרוור. במפגש הראשון ביניהם, היא מצילה אותו מטביעה. לאחר מכן, היא ושאר האמזונות נלחמות לצד סטיב נגד גדוד של גרמנים שדולקים בעקבותיו. לאחר חקירה והליך ריפוי מיסטי, סטיב מספר לדיאנה על המשימה שנשלח למלא ומדוע חשוב שישוב ללונדון במהרה. דיאנה יוצאת איתו לעבר אנגליה ומאותו רגע, השניים בלתי נפרדים. דיאנה הולכת לכל מקום אליו סטיב לוקח אותה, כולל ישיבה בטחונית חשובה בה לא נוכחת אף אישה. כאשר הגברים בחדר מעירים על כך, סטיב לא מסביר להם שמדובר בלוחמת אמיצה שהצילה את חייו ורוצה לעזור למאמץ המלחמתי, אלא ממלמל משהו על כך שהיא עיוורת ומוליך אותה החוצה, מה שמביא אותה למחות בפומבי על היחס.

על פניו, נראה שמדובר בהתנהלות נשית מאוד מעצימה. דיאנה מצילה את הגבר הראשון שהיא פוגשת, עוזרת לנצח את האחרים ומחליטה על דעת עצמה שתגיע איתו ללונדון ומשם לחזית, על מנת למצוא את ארס. היא זו שגורמת לו לחוש לא בנוח עם גופו ומרגישה מאוד בטוחה לומר את דעתה בחדר מלא גברים. אלא שזו שוב כתיבה תבניתית לפי קלישאות שנכפו על העלילה. בפועל, דיאנה שוב ושוב נגררת בעקבות הנסיונות של סטיב להסוות אותה. הוא מנסה למצוא לה בגדים שיתאימו לאופנה השמרנית של התקופה ולהעביר לידי המזכירה שלו את החרב והנשק של דיאנה, עוד לפני שהוא לוקח אותה לישיבת הקבינט. בכך הוא מעקר אותה מכל אמצעי הגנה פרט לגופה ולשריון החושפני שהיא לובשת מתחת לבגדים שבחר עבורה. היא תלויה לחלוטין בלוח הזמנים שלו, משנה את המראה החיצוני שלה בהתאם לבקשתו, מצטרפת לצוות שהוא בוחר בעצמו (ומורכב כולו מגברים) וממרה את פיו רק כאשר הדבר נוח עלילתית. במקום לראות בסטיב טיפוס שמנסה להגביל אותה ולמנוע ממנה למלא את יעודה, דיאנה מתאהבת בו מבלי שחשף רובד כלשהו מעבר למה שהיה ידוע במפגש הראשוני ביניהן. היא נותנת לו גישה לגופה רק כי הוא שם.

בינתיים, גאמורה נתקלת בחיזורים מתמשכים מצד פיטר. הוא מציין שיש ביניהם משהו שלא נאמר במילים וחייזרית בעלת יכולות אמפתיה חזקות אף חושפת בפני כולם שהוא נמשך לגאמורה מינית. עוד מאמצע הסרט הראשון, פיטר מנסה לגרום לגאמורה להשתחרר ולהנות מדברים כמו ריקוד וסתם תחביבים אותם שמר מאז עזב את כדור הארץ בגיל שמונה. גאמורה דוחה את נסיונות החיזור שוב ושוב. לא כי היא לא מחבבת את פיטר, אלא כי יש דברים חשובים יותר לעשות. היא גדלה עם תפיסה לוחמנית לפיה ריקוד הוא הסחת דעת מסוכנת ופיטר צריך להתאזר בהרבה סבלנות על מנת שתסמוך עליו עם המגע הגופני הקל ביותר. בתחילת הסרט הקודם, פיטר קוויל הוצג כפלייבוי ששוכב עם נשים ושוכח שהן שם בבוקר המחרת. בחלק 2, נדרש ממנו מאמץ על מנת להשיג אישה אחת חזקה. יוצרי הסרט רוצים שירוויח את הסכמתה של גאמורה ולא יסתמך רק על קסמיו האישיים.

כאשר שומרי הגלקסיה מתייחסים לעצמם כאל משפחה, ברור שגאמורה אמורה להיות האמא ופיטר האבא. אולם ההתנהגות של פיטר היא יותר של ילד שמנסה לשכנע את כולם שהוא מבוגר, אף על פי שאין לו את חוש האחריות, הרגישות והנכונות להתגמש שנדרשים מהתפקיד. במהלך הסרט השני, גאמורה מבהירה לו שזה שהוא חושב שיש משהו ביניהם, לא הופך את זה לעובדה. היא מסכימה בסופו של דבר לרקוד איתו ומודה שגם לה יש רגשות כלפיו, אבל בניגוד לדיאנה וסטיב, במקרה של פיטר נדרש מסע של התבגרות וויתור על לא פחות מחיי נצח על מנת שגאמורה תראה בו גבר אמיתי.

הדבר מתחבר גם לדמויות האב של הגיבורות. שומרי הגלקסיה הראשון הציג את תאנוס, האב המאמץ המתעלל של גאמורה ונביולה. תאנוס הוא נבל-על, כזה שמעדיף הרס וצבירת כח על פני דאגה למשפחתו. הוא אמן את הבנות להיות מתנקשות עילאיות, כאשר הבגידה של גאמורה שבחרה לעבור צד, הפתיעה גם אותו. היחס נטול האהבה של תאנוס הוביל את האחיות להיות תחרותיות מעבר למקובל בין בנות משפחה ובעקבות זאת, ליריבות מרות. גאמורה מוכנה להסגיר את נביולה לרשויות תמורת פרס כספי, בעוד נביולה תעשה הכל בשביל לנצח את אחותה באופן סופי. העובדה ששתיהן הצליחו להגיע לשביתת אש וכמעט להשלים, היא נצחון על מרותו של תאנוס, האב שלא הצליח לאלף את בנותיו לוותר על עצמאותן ולהיות נאמנות לו לשארית חייהן.

דיאנה אמנם מוצגת בתחילה כבתה של היפוליטה, אבל במהלך העימות עם ארס, מתברר לה שהיא בתו של זאוס, מלך האלים. הדבר הופך אותה לאלה, מה שמסביר את כוחה החריג ואת היותה חסינה בפני כל נשק המוכר לאדם. זה אמנם הופך את הקרבות בהשתתפותה לפחות מותחים, אבל כן מסביר מאיפה יש לה אומץ להניע דברים ולפרוץ קדימה בשדה הקרב, מצב שאף גבר לא מעז לעשות, כי עבור הגברים בסרט, מדובר במוות בטוח. זו קצת רמאות להתייחס לפרט הזה כנקודה פמיניסטית, כי דיאנה היא בת אלמוות חסינה לכדורים (אבל לא לצלצולים באוזניים, מתברר) שיודעת כמה בטוח עבורה להמשיך ולהתקדם. דווקא הגברים בסרט הם אלה שעושים מאמצים מיוחדים ואף מוכנים להקריב את חייהם אם נדרש.

עוד עניין, ופה נוצר חיבור לפיטר קוויל, הוא שזאוס אנס. יש מגוון של סיפורים במיתולוגיה היוונית לפיהם זאוס לבש צורות שונות על מנת לפתות בנות אנוש שחשק בהן ולשכב איתן ללא הסכמתן. בין אם בתור ברבור, גשם של זהב, או בעלה של האישה, זאוס הכניס לא מעט נשים להריון בעזרת התחזות. פיטר אינו אנס, אבל אבא שלו נקט בשיטה מאוד דומה לזו של זאוס. אגו, היצור הקדום בעל כוחות הבריאה שמתגלה בשומרי הגלקסיה: חלק 2 כאביו של פיטר, לבש צורה של קורט ראסל צעיר על מנת לפתות את אמו של פיטר ולהכניס אותה להריון. הוא גם דאג להרוג אותה כאשר הבין שהוא מתאהב בה, על מנת שלא יתפתה להישאר לצדה במקום לתכנן השתלטות על היקום. אמו של פיטר היא רק אחת מאינספור צורות חיים איתן קיים אגו יחסי מין (הוא אף מציין שיש לו פין) במטרה ליצור צאצא שיעמוד לצדו ויעזור להגביר את כוחו.

בעוד בשומרי הגלקסיה, ההתחזות של אגו לשם פיתוי מוצגת כמעשה נתעב ומרושע, אין בוונדר וומן שום התיחסות למקרי האונס הרבים שזאוס מעורב בהם. הוא מוזכר כאל הבורא שיצר את בני האדם בצלמו, כיצורים טובים מטבעם. ארס הוא הרשע שהשחית אותם וחרחר בלבם מלחמה. להגנתו, טוען ארס שרק נתן לבני האדם השראה, אבל הם פתחו במלחמות מיוזמתם. דיאנה מסרבת להאמין ומציינת בסוף הסרט שהיא עדיין מאמינה שהאדם, בן דמותו של זאוס, טוב מיסודו. היא נוצרה בידי זאוס, לא כתוצאה מתאוותו הבלתי נשלטת, אלא כנשק היחיד שמסוגל להשמיד את ארס. בניגוד לתאנוס ואגו, הסרט וונדר וומן מציג אב רב-עוצמה שהגיבורה שמחה למלא את רצונו וללכת בעקבות היעוד שקבע עבורה. גם גאמורה וגם נביולה מורדות בסופו של דבר בדרכיו של תאנוס ופיטר מוצא דרך ללבה של גאמורה רק לאחר שהשכיל להתנתק מאביו הסורר. גם כאן, שומרי הגלקסיה מציג מערכת יחסים מורכבת בין בני משפחה, בעוד וונדר וומן תומך דווקא בנאמנות עיוורת.

לבסוף, אתייחס לנשים האחרות בסרט. פרט לאמזונות, כל הנשים בוונדר וומן הן עוזרות של גברים, או דמויות שטחיות להפליא. דיאנה גדלה באי שמאוכלס כולו באמזונות. כולן חזקות ואמיצות, אבל מחוץ לאי, היא לא פוגשת אף אישה שיש בה שבב של עצמאות. דוקטור איזבל מארו היא האישה היחידה בצוות הנבלים והיא השלישית בדרגתה ביניהם. ארס מוביל את כוחות הרשע, בעוד גנרל לודנדורף מנהל את המעבדה בה דוקטור מארו מנסה ליצור את הנשק שינצח את המלחמה עבור גרמניה. היא כפופה לחלוטין למרותו של הגנרל ולא מנסה אפילו לרגע לעמוד על שלה, או לתפוס פיקוד. גם אחרי שדיאנה הורגת את לודנדורף, דוקטור מארו היא לא יותר מכלי משחק בידי ארס והמבחן לטוב לבה של דיאנה, שמחליטה לא למחוץ אותה בעזרת טנק. ככה זה בעולם של די.סי. גיבורים לא נשפטים על סמך נכונותם להציל את החלשים מהם, אלא לפי ההחלטה לא להרוג אותם.

עוד בת אנוש בסרט היא אטה, המזכירה של סטיב. אטה משמשת הפוגה קומית בסרט ומוצגת כהפך המוחלט מדיאנה. היא שמנמנה, מעקמת את הפרצוף, מדברת בקול גבוה ומכוסה מכף רגל ועד ראש. אטה גם מתרצת שהחרב והמגן של דיאנה לא הולכים עם התלבושת שסטיב בחר עבורה על מנת לקחת אותם למשמר עד שדיאנה תזדקק להם שוב. אין לאטה שום מעורבות בשדה הקרב ופרט לכך שהיא מציינת שנשים עדיין נאבקות לקבל זכות הצבעה, אין בהתנהגות שלה שום דבר שמעיד על קידום מעמד האישה. עם כל הכבוד, לבקר את היחס לנשים לפני מאה שנה, זו לא חכמה גדולה. אין בדמות של אטה שום אמירה על מצבן של הנשים ב-2017, השנה בה הסרט יצא לאקרנים, רק תזכורת לכך שמצבן היה גרוע יותר פעם.

הזכרתי כבר את נביולה כדמות הנשית הנוספת בשומרי הגלקסיה: חלק 2, אבל היא לא היחידה. אגו מגדל אצלו הומנואידית בשם מנטיס. היא נמצאת אצלו מאז שהיא יכולה לזכור והיחס ביניהם הוא לדבריה כמו בעלים וחיית מחמד, או אדון ומשרתת. מנטיס היא אמפתית, יש לה יכולת להרגיש מה עובר על אחרים בעזרת מגע. הסרט מתבדח מדי פעם על כך שדראקס, אחד משומרי הגלקסיה, מעליב אותה בכוונה על מנת שלא תתאהב בו. בסוף הסרט, אנחנו מגלים שמעולם לא הייתה סכנה שדבר כזה יקרה. למנטיס יש טעם משלה, שאינו תלוי במסת השרירים או בהומור המעוות של דראקס.

בדומה למרד של גאמורה בתאנוס, גם מנטיס מורדת בסופו של דבר באדונה. היא עושה זאת מתוך תחושת אשם, אבל גם מתוך הבנה שמעשיו של אגו רעים ויש לעצור אותו. היא נאבקת עם עצמה כאשר עולה הרצון להזהיר את שומרי הגלקסיה מפני הסכנה האורבת להם, עד שהמצפון שלה גובר והיא מסייעת להם להביס את אגו. מנטיס מציבה את עצמה בסכנה גדולה, לא רק כי אגו מסוגל להשמיד אותה בלי בעיה, אלא גם כי בלעדיו, אין לה בית ואדון שידאג לה. מנטיס בוחרת לצאת לדרך עצמאית, למרות שהיה לה קל יותר להישאר נאמנה לאגו. הדבר מתכתב בעקיפין עם הסרט הראשון, בו הופיעה דמות של שפחה השייכת לאספן טאנליר טאבין. בניגוד למנטיס, השפחה של טאבין אינה מנסה להתחיל בחיים חדשים ובוחרת בהתאבדות על פני המשך השעבוד.

שני סרטי שומרי הגלקסיה מציגים נשים גם בתפקידים בכירים. בסרט הראשון, גלן קלוז מגלמת את מפקדת כוחות הנובה, שתפקידם להגן על הגלקסיה לפני שפיטר, גאמורה וחבריהם הופכים לגיבורים. התפקיד הוא מעין שילוב בין נשיאה למפכ"לית והיא האישיות הבכירה ביותר שמוצגת במהלך הסרט. בחלק 2, שומרי הגלקסיה מרגיזים גזע של יצורים גאים במיוחד, המונהגים בידי השליטה איישה. גם כאן וגם בסרט הראשון, מינה של המנהיגה אינו משחק תפקיד בעלילה והיא זוכה בדיוק לאותו יחס שגבר באותה עמדה היה מקבל. בעוד וונדר וומן מציג עולם בו נשים יכולות להגיע לעמדות כח רק במקום בו לא קיימים גברים, שומרי הגלקסיה מתייחס אליהן כאל שוות.

האם וונדר וומן הוא בעצם יצירה צינית שמסתירה ביקורת חריפה על היחס לנשים בקולנוע דרך הבחנה בין אמזונות אגדיות לבין בנות אנוש חסרות מעמד? אולי, אבל זו דרך מאוד עקיפה להעביר מסר ששומרי הגלקסיה, על שני חלקיו, מציג הרבה יותר בקלות. בעוד מרבים לשבח את סרטה של ג'נקינס כפורץ דרך ביחס לנשים בקולנוע, אולי כדאי לקחת צעד אחורה ולחשוב מה הוא בעצם עושה אחרת מסרטי גיבורי-על אחרים? וונדר וומן היא עדיין הנציגה הנשית היחידה בסרט המתוכנן של ליגת הצדק וכאשר הבמאי זאק סניידר נאלץ לפרוש לפני סיום הצילומים, הוא לא הוחלף בפטי ג'נקינס, או כל אישה אחרת, אלא בג'וס וידון.

את שומרי הגלקסיה ביים גבר והדמות הראשית בו היא של גבר ועדיין, הפמיניזם שבו הרבה יותר קל לזיהוי מאשר בוונדר וומן. פיטר קוויל הוא אולי ה-גיבור, אבל הסרט מדגיש עד כמה השומרים עובדים טוב יותר כיחידה. פיטר חייב את האיזון של גאמורה בכדי לא ללכת לאיבוד ועד סוף הסרט, מצטרפות שתי דמויות נשיות נוספות לצוות. אפילו שעל פניו, וונדר וומן הוא היצירה שמקדמת את מעמד האישה בהוליווד, יש הרבה סימנים לכך שמי שרוצה לדבר על שינוי גישה אמיתי, צריך/ה להסתכל דווקא על שומרי הגלקסיה.

8 דברים שלמדנו מפסטיבל קאן 2017

1. הקהל יכול להיות ממש לא נעים – חושבים שהילדים בקניון, או הזקנים שלא מפסיקים לדבר באמצע הסרט מפריעים? מדי שנה, גוברים הדיווחים על כך שהקהל בפסטיבל קאן נוטה לקריאות ביניים, צחוקים ברגעים לא מתאימים ושריקות בוז במהלך הקרנות. נוצרה נורמה של שיפוט מהיר, בה המבקרים בפסטיבל מביעים את דעתם בזמן ההקרנה, בין אם היא חיובית או שלילית, אפילו בנוכחות היוצרים והשחקנים. מוזר לחשוב על אורחים מכובדים שמגיעים לערב הפתיחה בחליפות ושמלות ערב, צועקים ומפריעים בכוונה בזמן הקרנה, אבל כנראה שהאסקפיזם שהפסטיבל נותן, גורם לאנשים לחוש יותר בנוח עם התנהגות שבהקרנה רגילה, הייתה גוררת הוצאה בכח בידי סדרנים.

לא הייתי בפסטיבל קאן, אז אני לא יודע עד כמה התופעה חמורה. אני רק יודע מדיווחים של אנשים שהיו שם שמשפטי שדה הפכו לחלק בלתי נפרד מההקרנות.

 

2. בעצם, אסקפיזם זה לא מה שהיה – אירופה נמצאת בתוך גל טרור. אין אפשרות לאמוד כמה זמן עוד ימשך, אבל השנתיים האחרונות הביאו עמן מספר פיגועים המוניים קשים במיוחד. הדבר גרם לכך שהאבטחה בקאן הייתה מהודקת מהרגיל, מה שאפילו הביא לשיבושים בלוח הזמנים של הפסטיבל. באחד הימים, מספר הקרנות נדחו בשל תיק שהושאר ללא השגחה במתחם הפסטיבל. בנוסף, הפיגוע במנצ'סטר גרם לכולם להיות יותר על קוצים. סביר להניח שהטרור הקרוב לבית יהפוך לנושא חם יותר בקולנוע האירופי בשנים הקרובות, כפי שהיה בישראל בתחילת העשור שעבר ובבריטניה ואירלנד במהלך שנות התשעים.

 

3. יש אנשים שממש לא אוהבים את נטפליקס – מכל הסרטים שכובדו בקריאות ביניים במהלך הפסטיבל, נראה שאף אחד לא ספג אותן באותה עוצמה כמו "אוקג'ה" של בונג ג'ון-הו. שריקות הבוז אפילו לא הופנו כלפי הסרט, אלא נשמעו כאשר הופיע לפניו הלוגו של נטפליקס. נראה שחלק מהמבקרים בקאן ממש לא אוהבים את שיטת ההפצה של נטפליקס, המוציאה סרטים באתר שלה בבלעדיות, או במקביל להפצה קולנועית. ידוע כבר שבעלי בתי קולנוע לא אוהבים את הגישה הזו ורבים מהם מסרבים להפיץ סרטים ללא תקופת בלעדיות במהלכה לא יהיו זמינים להורדה או לצפיה חוקית באינטרנט. מתברר שגם אנשים שבאים לפסטיבלים שונאים את הרעיון. לא כולם, מן הסתם, אבל נדמה ש"אוקג'ה" הועמד מול כיתת יורים ללא משפט ברגע שהוקרן תחת המותג של נטפליקס.

 

4. הגיע הזמן לרענן את השורות – התלוננתי על כך גם לפני הפסטיבל, כאשר נחשפה רשימת הסרטים שישתתפו בתחרות הראשית. במה שנהפך לנורמה, רוב המתחרים בוימו בידי אנשים שכבר היו בפסטיבל מספר פעמים לפני כן, במסגרת כלשהי. זה הגיוני שמארגני הפסטיבל יחפשו שמות מעניינים שכבר יודעים למה לצפות מהם, אבל נדמה כאילו חלק מהמועמדים השנה הוזמנו פשוט מתוך הרגל. נעמי קאוואסה, הונג סאן-סו, סרגיי לוזניצה, האחים ספדי וסופיה קופולה הם לא באמת שמות שמושכים הרבה עניין, אבל המארגנים העדיפו להזמין אותם על פני פרצופים טריים יותר. הסרטים של כל אלה, כמו גם של פטיח אקין ובאופן מפתיע, מיכאל הנקה, לא עוררו את התגובות להן קיוו. בהנחה שהם צופים בסרטים, או לפחות בחלקים מהם, לפני שמחליטים על השיבוץ בפסטיבל, מוזר שהמארגנים לא הצליחו להבין מראש שהסרטים האלה לא הולכים לתפוס. מה שמזכיר לי.

 

5. מיכאל הנקה מפספס – כשזה מגיע לפסטיבל קאן, מיכאל הנקה הוא רוקסטאר. מועמד מספר רב של פעמים, כולם רוצים לראות את סרטו החדש, קוראים לו גאון מבוקר ועד ערב ושני הסרטים האחרונים שלו, זכו בדקל הזהב. בשבעים שנות קיומו של הפסטיבל, אף במאי לא הצליח לזכות בפרס העליון יותר מפעמיים, אבל יש תחושה שאם מישהו מסוגל לעשות זאת, זה הנקה.

לא הפעם. באופן מפתיע, סרטו החדש של הנקה "סוף טוב", לא עורר שום עניין מיוחד. הוא לא זכה באף פרס, מבקרים לא אמרו שמדובר ביצירת מופת והסיקור סביבו היה די צנוע. הסרט קבל תגובות חיוביות, אבל בסטנדרטים של הנקה, מדובר ביחס פושר מצד הקהל של קאן. היו אפילו מבקרים שהתאכזבו ממנו וחשו שהבמאי המהולל דורך במקום וחוזר על שטיקים ישנים במקום להפתיע ולחדש. לא שאני ממעריצי הנקה, אבל מפתיע אותי שסרט שלו לא נחשב לאורך הפסטיבל לאחד הפייבוריטים לזכיה.

 

6. יש בכל זאת כמה שמות חדשים ששווה לשים לב אליהם – למרות הדבקות של מארגני פסטיבל קאן בשמות מוכרים שהיו מועמדים בעבר, הפסטיבל חשף כמה יוצרים שנמצאים יחסית בתחילת דרכם ועוד עשויים להפוך לשמות גדולים. קודם כל, ישנו זוכה מצלמת הזהב, הפרס המוענק מדי שנה לסרט הביכורים המצטיין בפסטיבל. השנה, זכתה בפרס לאונור סראייה (אני מנחש שככה מבטאים את שמה) על הסרט "Montpanasse Bienvenue". בעוד רוב הזוכים במצלמת הזהב אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם ונשכחים עם הזמן, הפרס הוענק בעבר גם לשמות גדולים כמו ג'ים ג'רמוש, מירה נאיר וסטיב מקווין. רק הזמן ישפוט האם סראייה תהפוך למפורסמת כמותם, או שתהיה עוד שם ברשימה של הצלחות חד פעמיות.

עוד במאים עם מעט נסיון שזכו למחמאות בפסטיבל, כוללים את רובין קמפילו, שזכה בגראן פרי (הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל) על סרטו השלישי "120 פעימות בדקה", ואת טיילר שרידן, שזכה בפרס הבימוי במסגרת מבט מסוים על סרטו השני "וינד ריבר". קמפילו ושרידן מוכרים יותר כתסריטאים של סרטים מוערכים, אבל זו הפעם הראשונה בה זכו לתשומת לב רצינית כבמאים. יש סיכוי טוב שאת שניהם עוד נפגוש לא מעט בעתיד. עוד סרט שהוקרן בפסטיבל, אך לא בבכורה עולמית, הוא "פאטי קייקס", של הבמאי המתחיל ג'רמי ג'ספר. הסרט כבר הוצג בפסטיבל סאנדאנס, אבל זכה לתגובות חיוביות גם בקאן.

 

7. פסטיבל ירושלים חוזר לגדולתו – הייתה תקופה בה הפייבוריט לזכיה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר (ונציג ישראל לאוסקר), הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל ירושלים והתחיל לצבור תמיכה בקרב חברי האקדמיה הישראלית מאותו רגע. בעשר השנים האחרונות, התרגלנו שהזוכה הגדול באופיר נחשף עוד לפני כן, בפסטיבלים מחוץ לארץ. שנת 2017 עברה עד כה מבלי שסרט ישראלי כלשהו יבלוט לטובה בסאנדאנס, ברלין, טרייבקה, או קאן. זאת אומרת שהעיניים יהיו נשואות לעבר ירושלים, שם כנראה יחשף המתחרה החזק ביותר על הפרס. מאחר וזו אמורה להיות השנה האחרונה בה הכשירות לפרס אופיר אינה קשורה במועד הפצה, כנראה שזו תהיה גם הפעם האחרונה בה תהיה לשופטים בפסטיבל ירושלים ההזדמנות לראות לפני כולם את הסרט שנשלח לאוסקר.

 

8. לגבי האוסקר – כמדי שנה, גם הפעם פסטיבל קאן שפך קצת אור לגבי מועמדים פוטנציאליים לאוסקר. "מעשה פלאים" של טוד היינז ו"וינד ריבר" של טיילר שרידן נכנסו למרוץ לפרס הסרט הטוב ביותר. ההופעה של חואקין פיניקס ב"מעולם לא היית כאן באמת" של לין רמזי זיכתה אותו בפרס בקאן ויתכן מאוד שעוד יהיה מועמד עליה בפרסי סוף השנה. דניאל מקדונלד, השחקנית הראשית ב"פאטי קייקס", קבלה חיזוק נוסף למחמאות מסאנדאנס. יורגוס לנתימוס עשוי לקבל מועמדות שניה ברציפות על כתיבת תסריט, הפעם על "הריגת איל קדוש". זוכה דקל הזהב, "הכיכר", בוודאי יוזכר כמועמד אפשרי מטעם שבדיה לאוסקר לסרט בשפה זרה (אם כי אני לא יודע מה אחוז האנגלית בו) ו"120 פעימות בדקה" עשוי לייצג את צרפת בקטגוריה. למרות שקצת נשכח בין שאר השמות בתחרות הראשית, יתכן ו-"Redoubtable" יחזיר את מישל האזאנוויציוס לתמונת האוסקר, שש שנים לאחר שזכה בו על בימוי "הארטיסט".

הסרטים המתחרים בפסטיבל קאן 2017

בשבוע שעבר, פורסמה רשימת הסרטים שיוצגו במסגרת פסטיבל קאן ה-70, כולל המתחרים על פרס דקל הזהב. אני חייב לציין שבהתחשב בכך שמארגני הפסטיבל מנסים למשוך קצת תשומת לב ליום ההולדת העגול שלו, קשה למצוא ברשימה סרטים מסקרנים באמת. לפני עשור, כאשר הפסטיבל חגג שישים, התחרו על דקל הזהב כמה סרטים זכורים היטב, בהם "פרספוליס", "הפרפר ופעמון הצלילה", "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", "חסין מוות", "פרנואיד פארק", "זודיאק" ו"ארץ קשוחה", שזכה כמעט שנה לאחר מכן באוסקר לסרט הטוב ביותר. בנוסף, הוצגו מחוץ לתחרות הראשית "ביקור התזמורת" ו"מדוזות" הישראלים, שזכו להצלחה מסחרית בארץ ולהכרה בינלאומית.

בהחלט יתכן שיצאו מהפסטיבל השנה כמה קלאסיקות, אבל איך שהמצב נראה כרגע, המארגנים נמשכו כהרגלם לבמאים ותיקים ולהפקות צרפתיות, על חשבון שמות חדשים או יותר מקום באור הזרקורים לקולנוע בינלאומי. הנציגות היחידה של ישראל בפסטיבל (לפחות כרגע) היא בתחרות סרטי הסטודנטים, שם מתחרה "בן ממשיך" של יובל אהרוני מאוניברסיטת תל אביב. יש סיכוי שמדובר בבמאי עם עתיד מאוד מבטיח, אבל העדר שמות ישראלים מבוססים יותר, גורם לכל תוצרת הארץ בשנת הקולנוע הנוכחית, להראות תפלה.

תוספת: סרטו התעודי של עמוס גיתאי, "ממערב לירדן", יוצג במסגרת שבועיים של במאים. מאחר ולא מדובר בסרט עלילתי, הפסטיבל השנה נטול לחלוטין מתמודדים אפשריים לייצג את ישראל באוסקר.

 

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "הרוחות של ישמעאל", סרט צרפתי בבימוי ארנו דפלשן. זהו ביקורו השביעי של דפלשן בקאן, לאחר שהיה מועמד לדקל הזהב חמש פעמים, כולל על "סיפור חג", אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי. בסרטו החדש מככב מתיה אמלריק כבמאי שחייו האישיים משבשים את עבודתו כאשר רומן מן העבר צץ מחדש על פני השטח. אמלריק עצמו יפתח גם את מסגרת Un Certain Regard, עם סרט שביים במציאות, בשם "ברברה".

למרות שתכניית הפסטיבל טרם נסגרה סופית, עושה רושם שהאטרקציה הכי גדולה השנה היא בכלל לא סרט, אלא שני פרקים מתוך העונה החדשה של "טווין פיקס", אותה מחזיר הבמאי דיוויד לינץ' לחיים כמעט שלושים שנה אחרי שירדה מהמסכים. בנוסף, יוקרן בבכורה עולמית "המשך מטריד", המציג את המשך פעילותו של אל גור למען איכות הסביבה, 11 שנים לאחר שהוצגה בסרט התעודי זוכה האוסקר "אמת מטרידה". טיילור שרידן, תסריטאי "סיקאריו" ו"באש ובמים", יציג את הסרט החדש בבימויו, "ווינד ריבר", מותחן בכיכובם של ג'רמי רנר ואליזבת אולסן. בניגוד לטענת מקורות שונים, זהו אינו סרטו הראשון של שרידן כבמאי. הוא ביים ב-2011 סרט אימה נשכח בשם "Vile". עוד סרט אחד שראוי להתייחסות לפני שאגש לסקירת התחרות הראשית, הוא "איך לדבר עם בנות במסיבות", המבוסס על ספר המד"ב של ניל גיימן. מבחינתי, כל עיבוד קולנועי לגיימן הוא מבורך, כאשר הסרט הזה, בבימוי ג'ון קמרון מיצ'ל ("הדוויג והשארית העצבנית", "שורטבאס", "מחילת הארנב"), היה אמור לצאת לאקרנים בשנה שעברה, אבל נדחה.

עכשיו קחו נשימה עמוקה… הנה המתחרים על פרס דקל הזהב לשנת 2017:

 

2017_Cannes_Film_Festival_poster_resize.jpg

 

In the Fade – סרטו של הבמאי הגרמני פאטי אקין, עם דיאן קרוגר ונומן אקאר. מהמעט שהצלחתי לגלות על הסרט, הוא עוסק באדם שמאבד את שפיותו בעקבות דעות קדומות אותן הוא חווה. בהחלט נשמע כמו סוג האמירות החברתיות שהשופטים בפסטיבל קאן אוהבים. באופן מפתיע, זה תהיה הופעה נדירה של דיאן קרוגר בסרט דובר גרמנית, אף על פי שמדובר בשפת האם שלה. קרוגר חיה מזה שנים בצרפת והתפרסמה בעיקר בתפקידים דוברי אנגלית. למרות שהיא זו שלמדה את העולם מהי הדרך הגרמנית לסמן מספרים בעזרת האצבעות. פאטי אקין מוכר בעיקר בזכות הסרטים "עם הראש בקיר" ו"בקצה גן העדן", עליו זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן 2007. להערכתי, In the Fade בהחלט יכול להביא לו פרס נוסף השנה. זוהי המועמדות השניה של אקין לדקל הזהב.

סיפורי מאירוביץ – סרטו של הבמאי האמריקאי נח באומבך, עם אדם סנדלר, בן סטילר, אמה תומפסון ודסטין הופמן. זה לא נשמע כמו הקאסט הכי מתאים לסרט פסטיבלים, אבל באומבך ידוע בסרטים הסופר רציניים שלו. הוא התפרסם בזכות "חיים בין השורות" והוציא מאז את "גרינברג" (שלא אהבתי) ואת "פרנסס הא" (שכן), כמו גם שני סרטים עלילתיים נשכחים ואת הסרט התעודי המוערך "דה פלמה", אותו ביים במשותף עם ג'ייק פלטרו. סיפורי מאירוביץ עוסק בהתכנסות של משפחה לא מאוד אוהבת בארוע הוכרה לעבודתו של האב האמן. זה יכול להיות ממש מרגש, או ממש מדכא. הנוכחות של סנדלר וסטילר לא כזו מושכת אותי, אבל באומבך עשוי לסחוט מהם את מעט היכולות הדרמתיות שהפגינו פה ושם כשחרגו מהדמויות הרגילות שלהם. זהו סרטו הראשון של באומבך שמועמד לדקל הזהב.

אוקג'ה – סרטו של הבמאי הדרום קוריאני בונג ג'ון-הו, עם אן סיו-יון, טילדה סווינטון, ג'ייק ג'ילנהול, פול דנו ולילי קולינס. זו אולי לא דעה פופולרית, אבל בונג ג'ון-הו בעיני הוא מומחה בלקיחת רעיון שאמור לשמש בי-מובי דל תקציב, ושאיבת כל מה שהיה אמור להיות מעניין בו. גם "המארח" וגם "רכבת הקרח" היו חביבי מבקרים, אבל אני מצאתי אותם חסרי הגיון פנימי ועשויים בטעם רע. אפילו השוויתי את "רכבת הקרח" לסרטים כמו "הטרמפיסט" ו"תכנית 9 מהחלל החיצון" בכך שהדרך היחידה לצלוח צפיה בהם, היא ללעוג לסרט בהקרנה פעילה. מתברר שרוב הצופים לא חשו כמוני ובונג ג'ון-הו נחשב כעת לסוג של גאון. נו, טוב. אוקג'ה הוא הפקה דוברת אנגלית וקוריאנית על נערה שמנסה למנוע מתאגיד ענק לחטוף את חברה הטוב, יצור מסתורי שעל שמו נקרא הסרט. שוב, זה נשמע כמו משהו שיכול להיות מבדר, אבל אני סומך על בונג ג'ון-הו שיהרוס לי את הכיף. זוהי הופעתו השלישית של בונג ג'ון-הו בפסטיבל קאן והמועמדות הראשונה שלו לדקל הזהב.

דופק 120 – סרטו של הבמאי הצרפתי רובין קמפילו, עם אדל היינל בתפקיד הראשי. קמפילו מוכר יותר כתסריטאי, כאשר הסרט המפורסם ביותר שכתב (או לפחות רשם את קווי העלילה שלו בעוד השחקנים אלתרו רוב הזמן) הוא "בין הקירות", זוכה פרס דקל הזהב לשנת 2008. דופק 120 הוא סרטו השלישי של קמפילו כבמאי, לאחר סרט הזומבים "הם חזרו" והדרמה "Eastern Boys". הפעם, הוא חוזר לתחילת שנות התשעים, לסיפורם של הפעילים הראשונים להגברת המודעות למחלת האיידס. בהחלט נושא שיכול להיות מעניין, אבל מכיוון שלא ראיתי את הסרטים הקודמים שביים, אין לי ממש מושג למה לצפות. אהבתי את "בין הקירות", אבל כאמור, הסרט מוצלח יותר בזכות צוות השחקנים והבימוי, מאשר התסריט שדי נזנח. זוהי המועמדות הראשונה של קמפילו עצמו לדקל הזהב.

נקמניות – סרטה של הבמאית האמריקאית סופיה קופולה, עם ניקול קידמן, קולין פארל, קירסטן דאנסט ואל פנינג. עיבוד חדש לספרו של תומס פ. קאלינן, על המתח המיני והפוליטי הנוצר כאשר חייל מצבא האיחוד מוצא מקלט בבית ספר לבנות בווירג'יניה (זוכרים מ"לאבינג"? המדינה בה גזענות הייתה מעוגנת בחוק עד לפני חמישים שנה), בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית. סופיה קופולה אוהבת להתעסק בדמויות פגומות שעוברות תהליך של התבגרות, כך שסביר להניח שהדגש בגרסה הזו יהיה יותר על הנשים ופחות על הגבר מאשר בסרט עם קלינט איסטווד מ-1971. למרות התחלה מבטיחה, קופולה לא ביימה סרט שהיה עליו קונצנזוס ביקורתי מאז "אבודים בטוקיו". היא עדיין שם שמושך קהל, אבל הקריירה שלה לא צפויה להגיע לגבהים אליהם הגיע אביה בתחילת דרכו. נקמניות מעורר קצת באזז אוסקרי, אבל תאריך הפצה מוקדם יחסית (צפוי לצאת בארה"ב ביוני), לא מבשר טובות. זוהי המועמדות השניה של סופיה קופולה לדקל הזהב.

רודן – סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אק דואיון, עם ונסן לינדון ואיזיה היגלין. מהמעט שידוע על הסרט, נראה שהוא עוסק בחייו של הפסל הנודע אוגוסט רודן ומערכת היחסים הסוערת שלו עם האמנית קאמי קלודל. דואיון בן ה-73 קרוב לסגור חמישה עשורים של פעילות קולנועית, במהלכה ערך הופעות בפסטיבלים הנחשבים ביותר, אם כי קשה להגדיר אותו כיוצר מוכר במיוחד. גם סרטיו היותר פופולריים מוכרים לקהל מצומצם יחסית. ונסן לינדון, המגלם בסרט את רודן, זכה לפני שנתיים בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן על הופעתו ב"ערכו של אדם". איזיה היגלין היא זמרת המוכרת בעיקר בשמה הפרטי והרשימה עד כה במעט הסרטים בהם הופיעה. היא נכנסת לנעליים לא קטנות בתפקיד קלודל, אותה גלמה ב-1988 איזבל אדג'ני שהייתה גם מועמדת לאוסקר. זוהי המועמדות השלישית של דואיון לדקל הזהב.

סוף טוב – סרטו של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה, עם איזבל הופר, ז'אן-לואי טריטיניאן, מתיה קסוביץ, לובנה אבידר וטובי ג'ונס. הנקה הוא אולי הסופרסטאר של הפסטיבל השנה. שני סרטיו האחרונים זכו בדקל הזהב ובגיל 75, נראה שהנקה כבר מוכר כאחד הבמאים הטובים באירופה בכל הזמנים. או אחד הגרועים, כי הוא מאוד מעורר מחלוקת. אני לא אוהב את סגנון הבימוי שלו, אבל חייב להודות שהבן אדם בהחלט יודע מה הוא עושה ושולט לחלוטין בכל הבט בסרטיו. הוא אמן בכל מקרה, גם אם היצירה עצמה אינה לטעמי. סוף טוב מתרחש בעיר החוף הצרפתית קאלה ונוגע בנושא משבר המהגרים לאירופה. חוף + מהגרים. נשמע כמו מתכון לאסון. אני לא יודע מה בדיוק מתוכנן, אבל מדובר בסרט של הנקה, אז אני בספק עד כמה הסוף יהיה טוב. אף אדם עוד לא זכה בדקל הזהב יותר מפעמיים, אז סיכויי הזכיה של סוף טוב נמוכים מבחינה סטטיסטית. זוהי המועמדות השביעית של הנקה לדקל הזהב.

מעשה פלאים – סרטו של הבמאי האמריקאי טוד היינס, עם ג'וליאן מור, מישל ויליאמס, מיליסנט סימונדס ואוקס פגלי. לפני שנתיים, ביים היינס לראשונה סרט המבוסס על תסריט של מישהו אחר. "קרול" היה מועמד לדקל הזהב, זיכה את רוני מארה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן וסיים את הסיבוב עם שש מועמדויות לאוסקר (אך לא לסרט הטוב ביותר). מעשה פלאים, אותו עבד לקולנוע בריאן סלזניק מספרו שלו, אמור להיות נגיש יותר לצופים צעירים מאשר סרטיו הקודמים של היינס. הספר יצא לאור באותה שנה בה יצא "הוגו", עיבוד קולנועי אחר לספר של סלזניק. היינס תמיד היה קרוב למיינסטרים, אבל נמנע בכוונה מלחדור אליו. ההגיון אומר שמעשה פלאים יהיה הדבר הכי ידידותי לקהל הרחב שאי פעם ביים, אבל זה לא שמארגני פסטיבל קאן ידועים בטעם העממי שלהם. יתכן מאוד שאנשים יתאכזבו מהסרט, בין אם מכיוון שהוא מיינסטרימי מדי, או כי הוא לא מיינסטרימי מספיק, מלכוד שבמאים רבים נתקלים בו כאשר הם חוקרים תחומים חדשים. זוהי המועמדות השלישית של היינס לדקל הזהב.

Redoubtable – סרטו של הבמאי הצרפתי מישל הזנוויציוס, עם לואי גארל, סטייסי מרטין וברניס ביז'ו. בהצלחה למי שיצטרך לתרגם את שמו של הסרט הזה לעברית. מאז שהודה על בימת האוסקר לבילי ווילדר, בילי ווילדר ובילי ווילדר (ובאופן מפתיע, בילי ווילדר לא הופיע בפניו באותו רגע), הזנוויציוס קצת נעלם. הוא ביים את "החיפוש", אבל הסרט לא זכה אפילו לשבריר הפרסום שהוענק ל"הארטיסט", הסרט שחשף את הזנוויציוס לצופים מחוץ לצרפת. בסרטו החדש, שאני לא בטוח אם קיימת מילה בעברית שיכולה להכיל את המבנה הדקדוקי המסקרן של שמו, לואי גארל מגלם את הבמאי האגדי ז'אן לוק גודאר, בעוד סטייסי מרטין מגלם את השחקנית אן ויאזמסקי, בה התאהב גודאר כשהייתה רק בת 17. יהיה מסקרן לראות איך במאי מפורסם אחד מציג במאי שבוודאי השפיע עליו רבות. אולי לא כמו בילי ווילדר, אבל עדיין מאוד משפיע. זוהי המועמדות השלישית של הזנוויציוס לדקל הזהב.

היום שאחרי – סרטו של הבמאי הדרום קוריאני הונג סאן-סו, עם קים מין-הי וקוון היי-יו. יש במאים שכל הקריירה שלהם מוגדרת בידי פסטיבלים. סרטיו של הונג סאן-סו זכו בהרבה פרסים במקומות שונים בעולם, אבל תעצרו את חובב הקולנוע הממוצע ותבקשו ממנו לנקוב בשמו של סרט אחד שביים, וסביר להניח שיענה "שבעה צעדים", "להרגיש בבית", או "רכבת הקרח". תשובה יפה, חוץ מזה שהונג סאן-סו לא ביים אף אחד מהם. הוא מסוג הקולנוענים שאם ראיתם סרט שלהם, אתם בטח מאוד מתוסכלים מכך שאין לכם עם מי לנהל דיון לאחר מכן. המארגנים של פסטיבל קאן מתים עליו, זו הפעם השביעית שסרט שלו מתחרה במסגרת כלשהי בפסטיבל וכמו הקודמות, נראה שהיום שאחרי (שבלתי אפשרי למצוא כרגע מידע על תוכנו) יהיה פריט למבינים בלבד, שרוב העולם בכלל לא ישים לב לקיומו. זוהי המועמדות הרביעית של הונג סאן-סו לדקל הזהב.

קרינה – סרטה של הבמאית היפנית נאומי קוואסה, עם מסאטושי נגאסה ואיאמה מיסאקי. ואז יש את הגרסה הנשית של הונג סאן-סו. נאומי קוואסה קצת יותר מוכרת ממנו לקהל הרחב, אבל ממש קצת. נראה שיש לה מנוי לפסטיבל קאן, כי כמעט כל סרט שלה מהעשור האחרון היה מועמדשם לפרס כלשהו. בהתחשב בשליטה הגברית בתחום הבימוי, כל נוכחות נשית פה היא מבורכת. עם זאת, אני מודה שקרינה נמצא נמוך ברשימת הסרטים שמסקרנים אותי השנה. הסיפור עוסק ברומן בין צלם עם עין עצלה לבין אישה מנותקת מהעולם. נשמע פיוטי, אבל לא כוס התה הירוק שלי. זוהי המועמדות החמישית של קוואסה לדקל הזהב.

הריגת האייל הקדוש – סרטו של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, עם קולין פארל וניקול קידמן. אפשר לומר שיורגוס לנתימוס הוא איש העולם הגדול. בניגוד להרבה במאים אחרים שלא מצליחים להשיג דריסת רגל מחוץ לארצם, לנתימוס הצליח לפרוץ את מחסום השפה עם סרטו הראשון באנגלית, "הלובסטר", שזכה בפרסים ומועמדויות ברחבי העולם (כולל מועמדות לאוסקר על התסריט המקורי), כמו גם להצלחה כלכלית נאה. הריגת האייל הקדוש הוא שיתוף הפעולה השני של לנתימוס עם חברת ההפקה האירית אלמנט, שתפיק גם את סרטו הבא, "המועדפת". העלילה, מהמעט שידוע בינתיים, עוסקת במנתח שיוצר קשר קרוב עם נער מרושע. אצל לנתימוס, די קשה לדעת לאן הסיפור יתקדם, או אפילו לאיזה ז'אנר הסרט ישתייך. הוא נע במהירות בין דרמה, אבסורד, אלמנטים של מדע בדיוני ומי יודע מה עוד. זוהי המועמדות השניה של לנתימוס לדקל הזהב.

יצור עדין – סרטו של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה. למרות שאינו מהשמות היותר מוכרים ברשימה, לוזניצה כן זכה למעט חשיפה בישראל בעזרת סרטו מ-2012, "בתוך הערפל". יצור עדין לוקח השראה מסיפור קצר של דוסטויבסקי, על אישה שנוסעת לכלא מרוחק על מנת למצוא את בעלה שמוחזק שם. בעוד לוזניצה מרבה לעסוק בהיסטוריה של אירופה, במיוחד במאה השנים האחרונות, לא ברור עדיין האם הסרט הוא גרסה מודרנית לסיפור, או שהוא מתרחש במאה ה-19 כמו המקור. זוהי המועמדות השלישית של לוזניצה לדקל הזהב.

הירח של צדק – סרטו של הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו, עם מראב מינידזה וגיורגי צ'רהלמי. ככל הידוע לי, הוקרן עד כה בישראל רק סרט אחד של מונדרוצ'ו, "האל הלבן". לא מצאתי מידע במה עוסק הירח של צדק, אפילו לא רמז. זה שם די אניגמטי ומאחר והשחקן הראשי הוא גאורגי שעובד כיום בעיקר באוסטריה וגרמניה, אני יכול רק לנחש שהעלילה עוסקת בדמות לא הונגרית. זוהי המועמדות השלישית של מונדרוצ'ו לדקל הזהב.

מאהב כפול – סרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון, עם מארין וכט, ז'רמי רנייר וז'קלין ביסט. בעוד דוברי האנגלית יהנו מג'רמי רנר ב"ווינד ריבר", דוברי הצרפתית יראו את כפיל השם הבלגי שלו בסרטו של אחד הבמאים היותר מוכרים בתחרות הראשית. אף על פי שאוזון עוד לא בן חמישים, יש תחושה כאילו הוא נמצא בסביבה עוד מאז שנות השמונים. כנראה מכיוון שזה נכון, הוא באמת מביים סרטים כבר קרוב לשלושים שנה. באופן מפתיע, אוזון לא מרבה להופיע בפסטיבל קאן, אף על פי שהוא אחד הקולנוענים הפעילים המפורסמים של ארצו. הסרט עוסק באישה צעירה המתאהבת בפסיכולוג שלה ועוברת לגור איתו, אבל מגלה שיש בו צד שלא ידעה עליו לפני כן. ניחוש שלי: זה קשור לכפילות של פעילותו כמאהב. זוהי המועמדות השלישית של אוזון לדקל הזהב.

מעולם לא היית כאן באמת – סרטה של הבמאית הבריטית לין רמזי, עם חואקין פניקס, אקטרינה סמסונוב ואלסנדרו ניבולה. למקרה שתהיתם מה לין רמזי עשתה אחרי "חייבים לדבר על קווין", התשובה היא בעיקר בלגן. היא הייתה אמורה לביים את "לג'יין יש אקדח", אבל עזבה את הפרויקט ביום בו הצילומים היו אמורים להתחיל. ג'וד לאו, שלוהק לתפקיד הראשי, עזב את הסרט בעקבותיה וכל ההפקה נכנסה לכאוס שהסתיים באסון מסחרי וביקורתי. מעולם לא היית כאן באמת עוסק ביוצא צבא שמחלץ נשים ממעגל הזנות. אני מתלבט עד כמה להתרגש לקראת הסרט. מצד אחד, לא אהבתי את "חייבים לדבר על קווין" ואני לא באמת מצפה בכליון עיניים לסרט חדש של לין רמזי. מצד שני, חואקין פניקס הוא שחקן מדהים ואני תמיד רוצה לראות אותו משחק, גם אצל במאים שלא מלהיבים אותי. זוהי המועמדות הרביעית של רמזי לדקל הזהב (כולל שתי מועמדויות על סרטים קצרים).

זמנים טובים – סרטם של הבמאים האמריקאים האחים ספדי, עם רוברט פטינסון, ג'ניפר ג'ייסון לי וברחארד עבדי. בדומה לאחים כהן ולאחים דאפר, בן וג'ושוע ספדי חולקים לא רק הורים ושם משפחה, אלא גם קריירה כיוצרים. בניגוד לכהנים ולדאפרים, המעבר של האחים ספדי לתודעת הציבור איטי יחסית. הם היו מועמדים למצלמת הזהב (הפרס בקאן לסרט ביכורים) ב-2008, וזכו מאז בפרסים שונים ברחבי העולם, אבל אף סרט שלהם לא קבל חשיפה תקשורתית של ממש. יתכן וזמנים טובים, העוסק בשודד בנק ששוב ושוב נתקל ברודפיו, ישנה את המצב. הרעיון נשמע מעניין וביצוע טוב עשוי להקפיץ את האחים ספדי קרוב יותר לאור הזרקורים. זוהי המועמדות הראשונה של האחים ספדי לדקל הזהב.

חסרי אהבה – סרטו של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב. למרות שהוא זוכה לאהדה גם בקרב מבקרים וגם בקרב הקהל, קשה לי עם סרטים של זוויאגינצב. גם "השיבה" וגם "לויתן" היו איטיים ונטולי התרחשויות עד כאב. יש מי שאוהבים את זה, אני לא אחד מהם. סביר להניח שחסרי אהבה לא יהיה שונה מבחינת סגנון הבימוי. הסרט עוסק בזוג הנמצא בתהליכי גירושין, אך נאלץ להתאחד בחיפוש אחר בנם שנעלם. אצל הרבה במאים, זה היה הבסיס למותחן מרתק ומלא טוויסטים. אצל זוויאגינצב, סביר להניח שדברים יזוזו בצורה הרבה פחות דרמתית. שוב, הרבה אנשים אוהבים את הסרטים שלו ואני לא מתכוון להתווכח איתם. רק למדתי כבר לא לצפות אצלו לפתרונות או להפתעות גדולות. זוהי המועמדות השלישית של זוויאגינצב לדקל הזהב.

ונציה וטורונטו 2016

festivals 2016_resize.jpg

שני הפסטיבלים החשובים של הקיץ, פסטיבל ונציה ופסטיבל טורונטו, פרסמו לפני כמה ימים את רשימת הסרטים שיוקרנו במהלכם. הרשימות לא סופיות ועוד יכולות להשתנות, אבל ידוע כבר על אילו סרטים מנחשי האוסקר הולכים להסתכל. מתישהו בשנות התשעים, מפיצים החלו להבין שמדובר בבמה טובה לחשוף בה לראשונה סרטים שהיו רוצים לקדם בעונת הפרסים של סוף השנה. הדבר נעשה עוד יותר בולט, במיוחד בטורונטו, מאז שתאריך עריכת טקס האוסקר הוקדם. זה הביא לכך שסרטים שנחשפים לראשונה בפסטיבלים בספטמבר, עוד טריים יחסית בזכרון בסוף דצמבר, כשחברי האקדמיה מתבקשים להצביע לנבחרי השנה שלהם. מפיצים רבים קלטו זאת ושני הפסטיבלים, לצד פסטיבל טלורייד הצנוע יותר, תמיד מכניסים כמה שמות חדשים למרוץ. למעשה, שבעה משמונת הזוכים האחרונים בפרס בחירת הקהל בטורונטו, היו מועמדים באותה שנה לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

הנה השמות שכדאי לעקוב אחריהם השנה. חלקם כנראה יתחילו בפסטיבלים את המסע שלהם לעבר האוסקר ופרסים נוספים.

הגעה: סרט מדע בדיוני בבימוי דניס וילנוב, מי שעשה את "אסירים" ו"סיקאריו" המוערכים. בשנה הבאה, צפוי וילנוב לביים המשך מאוחר ל"בלייד ראנר", אבל עד אז, הנה הזדמנות להציג את יכולותיו בתחום המד"ב. הסרט, המבוסס על סיפור קצר של טד צ'יאנג, עוסק בתוהו ובוהו המתפשט בכדור הארץ בעקבות נחיתת חייזרים והשאלות הקשות שעולות מכך. איימי אדמס וג'רמי רנר בתפקידים הראשיים במה שעשוי להיות אחד מחביבי המבקרים של השנה.

ג'קי: סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הצ'יליאני פבלו לראין, מי שמוכר בעיקר בזכות "לא", שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה. "ג'קי" עוסק בחייה של ג'קלין קנדי-אונאסיס, הגברת הראשונה של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. אני לא הכי אופטימי לגבי הסרט הזה, אבל נטלי פורטמן בתפקיד הראשי זה משהו שבהחלט מעורר ציפיות. באופן מעניין, לראין להק לתפקיד הנשיא ג'ון פ. קנדי שחקן אלמוני יחסית בשם קספאר פיליפסון. אולי כדי לא לגנוב את הפוקוס מהדמות הראשית.

לה לה לאנד: סרטו השני של דמיאן צ'ייזל, מי שפרץ לתודעה לפני שנתיים עם "וויפלאש". "לה לה לאנד" הוא דרמה-קומית מוזיקלית, על סיפור אהבה הנרקם בין שחקנית מתחילה ופסנתרן ג'אז. אמה סטון וראיין גוסלינג אמורים להיות מסוגלים לסחוב את הסרט על גבם, עם ג'יי קיי סימונס, זוכה האוסקר על "וויפלאש", בתפקיד משני מתבקש. הטריילר לסרט נראה טוב ומעיד על פוטנציאל להתחרות על הפרסים הגדולים בסוף השנה.

אור בין האוקיינוסים: לכאורה, יש לסרט הזה את כל הדרוש בכדי להיות מועמד לאוסקר. הוא מבוסס על רב מכר בינלאומי. הבמאי דרק צ'יאנפרנס מוערך בידי מבקרים. מככבים בו זוכת האוסקר הטריה אליסיה ויקאנדר והמועמד לשני אוסקרים מייקל פסבנדר. רייצ'ל וייס בתפקיד משני שמייצר הרבה באז מתחילת השנה. הבכורה בוונציה בכלל מעלה את הציפיות. בכל זאת, תאריך ההפצה שלו בארה"ב, בתחילת ספטמבר, הוא סימן אזהרה. גם אם מתכננים הפצה מצומצמת שתלך ותתרחב, ספטמבר נחשב חודש רע לעסקי הקולנוע ולזמן בו קוברים את הסרטים שהציפיות מהם נמוכות במיוחד.

חיות ליליות: סרט מחוזר באופן מפתיע, שיתחרה בוונציה ויוצג בטורונטו. כנראה שיש משהו בסרט עצמו, כי הבמאי טום פורד ("סינגל מן") הוא לא שם גדול שמצדיק התעניינות שכזו. איימי אדמס מככבת גם כאן, הפעם לצד ג'ייק ג'ילנהול, שהופיע לפני שנתיים בסרט לגמרי לא קשור שהופץ בישראל כ"חיית הלילה". ארון טיילור-ג'ונסון, מייקל שאנון, איילה פישר, ארמי האמר ולורה ליני גם נוכחים. הסרט עוסק באישה שחושדת כי בעלה לשעבר מאיים עליה בעזרת קטעים מספר על אדם שחייו נהרסים. אם הסרט שווה את העניין בו, הוא יכול ללכת עד הסוף בעונת הפרסים, כולל מועמדויות לסרט, בימוי, תסריט ומשחק.

המדמם: סרטי אגרוף תמיד שווים התיחסות. לא יודע מה יש בספורט הזה שגורם למבקרים וחברי אקדמיה להימשך אליו, אבל עובדה שזה מה שקורה. פיליפ פלרדו הקנדי, שסרטו המוכר ביותר הוא "מיסייה לאזאר" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה), מביים את ליב שרייבר כמתאגרף שקרע תיגר על אלוף העולם מוחמד עלי. שרייבר הוא מהשחקנים שהכי מפתיע אותי שטרם היו מועמדים לאוסקר ומותו של עלי לאחרונה יעניק להופעה של פוץ' הול בתפקיד אגדת האגרוף, נקודות רגישות.

לדמם בשביל זה: עוד סרט אגרוף, עם שם דומה להפליא לסרטו של פלרדו. את "לדמם בשביל זה" ביים בן יאנגר ומככב בו מיילס טלר כמתאגרף במשקל קל ויני פז. בעוד אני לא רואה את הסרט עצמו מגיע רחוק, כדאי לשים לב לארון אקהארט כמאמנו של ויני. תפקידים כאלה נוטים לבלוט בעיני המבקרים וחברי האקדמיה, במיוחד בהתחשב בשינוי הפיזי שאקהארט עבר בשביל התפקיד.

האקסו רידג': אוקי, אין סיכוי שהסרט הזה מועמד לאוסקר על בימוי. בלי קשר לאיכות שלו, הוא בוים בידי מל גיבסון, האיש השנוא ביותר בהוליווד. חרף אישיותו הבעייתית, גיבסון הוא במאי זוכה אוסקר (מהימים שעוד אהבו אותו) ובעל שליטה גבוהה בצד הטכני של סרטיו. "האקסו רידג'" עוסק בחייל אמריקאי שהציל את יחידתו בזמן קרב מול היפנים במלחמת העולם השניה. מהכרות עם הרגישות של גיבסון לעמים אחרים, כנראה שהסרט לא יהיה פופולרי ביפן.

שבעת המופלאים: עוד סרט שיכולתו למצוא קהל מוטלת בספק. אנטואן פוקווה אינו במאי טוב במיוחד, אבל הוא מוציא סרטים בקצב מטורף, "שבעת המופלאים" הוא הסרט הרביעי שפוקווה מוציא בארבע השנים האחרונות. יהיה לסרט הזה קשה בתור רימייק של מערבון קלאסי שהוא בעצמו סוג של רימייק של "שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה.

מפלצת קוראת: כמה חודשים אחרי "העי"ג" של סטיבן ספילברג, מגיע עוד סרט על מפגש בין ילד ליצור ענק. את "מפלצת קוראת" ביים חואן אנטוניו באיונה, שסרטיו היותר מוכרים הם "בית היתומים" ו"הבלתי אפשרי". הוא גם אמור לביים את הסרט הבא בזכיון פארק היורה, אז נראה שאימה זה הקטע שלו. עם קטע כזה, קשה להצליח בפרסי סוף השנה, אבל אולי נראה את "מפלצת קוראת" מועמד בקטגוריות טכניות שונות.

דיפווטר הורייזן: מתחילת השנה, אני מתלבט אם לכלול את הסרט הזה בנבואה לאוסקר. מצד אחד, הוא מבוסס על סיפור אמיתי ומבטיח הרבה דרמה וצוות שחקנים גדול כמו שהאקדמיה אוהבת. מצד שני, הוא נכתב בידי התסריטאי של "מלחמת העולם Z" ובמקום ג'יי.סי. צ'נדור שהיה אמור לביים, הביאו להפקה את פיטר ברג, שסרטו המוכר ביותר הוא "באטלשיפ". תאריך ההפצה (30 בספטמבר) מעיד על כך שהאולפן בונה על פרסים, אבל אני מאוד סקפטי בהתחשב באנשים שנשכרו בסופו של דבר ליצור את הסרט.

הקצה של שבע עשרה: לא הייתי מתייחס ברצינות לסרט הזה, לולא הטריילר שלו היה ממש חמוד. קומדיית התבגרות, בבימוי קלי פרימון קרייג הלא מוכרת, על נערה שמגלה שאחיה יוצא עם חברתה הטובה. יש קצת וייב של "ג'ונו", כשהיילי סטיינפלד יכולה להיות מועמדת מפתיעה לפרסים שונים. כרגע, נעזרים בשמו של המפיק ריצ'רד ברוקס בכדי לקדם את הסרט. כמובן, יכול להיות שהטריילר פשוט ערוך היטב וזה סרט די גרוע, אבל אני בהחלט מסוקרן לגביו.

אריה: עוד סרט שאני מאוד מתלבט איך להתיחס אליו. "אריה" מבוסס על סיפורו האמיתי של סארו ברירלי, הודי שאומץ בידי משפחה אוסטרלית ומצא את הוריו האמיתיים בעזרת גוגל ארת'. זהו סרטו הראשון של הבמאי גארת' דיוויס, לפי תסריט של לוק דיוויס. ככל הידוע לי, אין קשר בין השניים. יש בסרט כמה פרצופים מוכרים, כמו דב פאטל, רוני מארה וניקול קידמן והוא מיועד לצאת בארצות הברית בסוף נובמבר, רגע לפני שמאוחר מדי לצבור באז לקראת האוסקר. משהו בסיפור נראה מאוד כמו פתיון אוסקרים, אבל ללא הכרות עם היוצרים, קשה לי לנחש איך יהיה התוצר הסופי.

לאבינג: אחד השמות החזקים כרגע בתמונת פרסי סוף השנה. "לאבינג" של ג'ף ניקולס כבר נחשף בפסטיבל קאן וזכה לתגובות מהללות. למי שלא עקב עד כה, מדובר בסיפור אהבתם האסורה של זוג מעורב בדרום הגזעני של ארה"ב באמצע המאה שעברה. ג'ואל אדג'רטון ורות נגה זכו למחמאות על הופעתם בתפקידים הראשיים. כל הסימנים מצביעים על כך ש"לאבינג" יהיה מועמד למספר מכובד של פרסים, ופסטיבל טורונטו יאפשר לו לעמוד בפני קהל חדש.

הכתובים הסודיים: ג'ים שרידן אינו זר למשחק האוסקרים. שניים מסרטיו, "כף רגלי השמאלית" ו"בשם האב" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ושרידן היה מועמד על בימויים וכתיבתם, ו"באמריקה" הביא לו מועמדות על תסריט מקורי לפני יותר מעשור. מאז, עבודתו ירדה באיכותה, אבל הוא מספיק מוכר ומנוסה בכדי שהעיבוד שלו לספרו של סבסטיאן בארי ימשוך תשומת לב. ונסה רדגרייב ורוני מארה מגלמות את אותה דמות בגילאים שונים, אישה שאושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ומספרת על חוויותיה שם. אם הסרט יתקבל בצורה חיובית, שתיהן יכולות להתחרות על פרסים בסוף השנה.

סנודן: אוליבר סטון מביים סרט מלא קונספירציות על אישיות שנויה במחלוקת. לפני עשרים וחמש שנים זה היה מתחרה על הזהב. מאז, המניות של סטון צנחו מהר יותר מפצצות זרחן על יער וייטנאמי. הסיבה היחידה שאני מציין את "סנודן" ברשימה הזו, היא האפשרות שג'וזף גורדון-לויט הוא שחקן כל כך טוב שיהיה נקודת האור שידברו עליה מהסרט הזה.

ממלכה מאוחדת: לפבלו לראין יש את "ג'קי" ולאמה אסאנטה יש את "ממלכה מאוחדת". זהו סיפור הקשר בין נשיאה הראשון של בוטסואנה, סרטסה קחאמה ואשתו הלבנה. את התפקידים הראשיים מגלמים דיוויד אוילובו, שמוכר בעיקר מ"סלמה", ורוזמונד פייק, שהופעתה ב"נעלמת" הייתה שווה בעיני אוסקר. בעוד לא מדובר בדמויות היסטוריות מפורסמות כמו הזוג קנדי, או כמו לינדון ג'ונסון (שסרט עליו בבימוי רוב ריינר יוצג בטורונטו, אבל לאור עבודתו של ריינר מאז אמצע שנות התשעים, אני אפילו לא טורח להקדיש לו פסקה), הסיפור על עצמאות מדינית ויחסים בין גזעיים בהחלט יכול לעורר עניין. כנראה שזה לא יהיה מתחרה ברמה של "לאבינג", אבל שווה לעקוב אחריו.

פסטורלה אמריקנית: סרטו הראשון של יואן מקגרגור כבמאי. לשחקנים שהופכים לבמאים יש היסטוריה עם האוסקר (רוברט רדפורד, קווין קוסטנר, קלינט איסטווד, מל גיבסון, פול ניומן, ג'ון ויין, ברברה סטרייסנד, טים רובינס וג'ורג' קלוני בתור דוגמאות מהירות), אבל זה כי אנחנו נוטים לזכור את אלה שמצליחים הרבה יותר מאשר את מי שהמעבר פחות חלק אצלם. מקגרגור מגלם גם את התפקיד הראשי כאביה של נערה (דקוטה פנינג) שמחאה פוליטית מצדה מסתיימת באסון ומפרה את השלווה בעירם. הבסיס לסרט הוא אחד הספרים המוערכים של סוף המאה ה-20, כך שבהחלט יהיו ציפיות גבוהות ממנו. עכשיו נותר לראות האם מקגרגור יגלה מספיק כשרון בימוי בכדי להפוך את הסיפור לסרט אהוב.

הולדתה של אומה: תזכורת לאחד הסרטים המצופים של השנה. לאחר ההצלחה בפסטיבל סאנדאנס, סרטו של נייט פרקר על מרד העבדים בוירג'יניה הוא אחד הטעונים והמדוברים בקרב המתחרים הפוטנציאליים על האוסקר. הוא יוקרן בטורונטו כחלק ממסע צבירת הבאז שלו לפני היציאה לאקרנים באוקטובר.

טוני ארדמן: הסרט שעד עכשיו, חלק מהמבקרים לא מבין איך יצא בידיים ריקות מהתחרות הראשית בפסטיבל קאן. בקלות אחד הסרטים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להפוך לקלאסיקה של סינפילים, מארן אדה זכתה להמון תשבחות על עבודתה כאן כבמאית ותסריטאית. הסרט, על אדם זקן שמותח את בתו על מנת לחדש את הקשר איתה, יזכה לבכורה צפון אמריקאית בטורונטו. אם יש לגרמנים קצת שכל, ישלחו אותו כנציגם לאוסקר לסרט בשפה זרה (עם תקוה להשתחל לקטגוריות נוספות).

מנצ'סטר ליד הים: עוד סרט סנדאנס שיוקרן בטורונטו בדרך לסיכומי השנה של מבקרים רבים. בהתחשב בכך שהתחיל את קריירת הבימוי שלו עם מחמאות ומועמדות לאוסקר לתסריט על "מישהו לסמוך עליו", מפתיע שזהו רק סרטו השלישי של קנת' לונרגן. "מנצ'סטר ליד הים" הוא דרמה משפחתית שכבר עכשיו נחשבת לאחד הסרטים המוערכים ביקורתית של 2016. נכון לרגע כתיבת פוסט זה, רק ל"טוני ארדמן" יש ציון גבוה יותר באתר מטאקריטיק. סיכוי טוב שקייסי אפלק יהיה מועמד לאוסקר על הופעתו בסרט. המבקרים בטורונטו ישמחו להעניק חוות דעת משלהם.

הקומונה: אני לא יודע הרבה על סרטו החדש של תומס וינטרברג. ככל הנראה, הוא עוסק בהתנגשות בין דורות בדנמרק בשנות השבעים של המאה שעברה. וינטרברג הוא במאי שמזגזג בין סרטים בדנית ובאנגלית וסרטו "ניצוד" היה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה. בקיצור, צפו לראות את "הקומונה" כנציג דנמרק לאוסקר, הוא נראה כמו בחירה מתבקשת.

אונה: רוני מארה הולכת להיות מאוד עסוקה בטורונטו השנה. לצד הקרנות של "אריה" ו"הכתובים הסודיים", היא מופיעה גם בעיבוד של בנדיקט אנדרוז למחזה "ציפור שחורה" מאת דיוויד הורואר. הורואר גם כתב את התסריט שעוסק בעימות בין גבר לאישה אותה אנס בילדותה. לא נראה לי שזה יהיה אחד הסרטים היותר בולטים של עונת הפסטיבלים, אבל מי שיצפה בו יתקשה כנראה להתעלם.

חיות ללא קולנוע

הסרט שמעליו תלוי סימן השאלה הגדול ביותר כעת, בכל הנוגע לאוסקר, הוא Beasts of no Nation. אין לסרט שם הפצה עברי כרגע ולמעשה, לא ידוע אם יופץ בקולנועים בארץ, אז מטעמי נוחות אתרגם את שמו ל"חיות ללא ארץ".
ציינתי בפייסבוק שהמועמדות של הסרט לפרס גילדת שחקני המסך מפתיעה. לא כי הסרט לא נחשב ראוי לפרסים. למעשה, מאז נחשף בפסטיבלים בקיץ, חיות ללא ארץ סומן כאחד מחביבי המבקרים של השנה. ברוטן טומייטוז, הוא עומד על 90% טריות, מה שאומר שתשעה מכל עשרה מבקרים שפט אותו לחיוב. גולשי IMDb מעניקים לסרט, נכון לעכשיו, ציון 7.9, מעט יותר מ"קרול" שנחשב מועמד סביר במיוחד לאוסקר. אז למה זו הפתעה?
החברה המחזיקה בזכויות ההפצה של חיות ללא ארץ, היא נטפליקס. זה הסרט הראשון שנטפליקס מפיצה לקולנוע והיא בחרה לעשות זאת בצורה לא שגרתית. כחברה שנשענת בעיקר על השכרת תוכן באינטרנט, נטפליקס הציעה את הסרט לצפיה מקוונת בתשלום, במקביל להקרנתו בבתי הקולנוע. זה אמנם נשמע כמו צעד הגיוני למי שגדל במאה ה-21, אבל מדובר בשבירת ההפרדה המסורתית בין הקרנות קולנועיות להפצה ביתית. אף על פי ששתי דרכי הצפיה הוצעו בתשלום, בעליהן של ארבע מרשתות הקולנוע הגדולות בארצות הברית החליטו שלא להקרין את חיות ללא ארץ, מכיוון שהם ראו בהתנהלות של נטפליקס איום על הפרנסה שלהם והפרה של סטטוס קוו. טענה מובנת, אבל די מנותקת מהמציאות בעיני. לא תמיד יש לאנשים את הזמן להגיע לקולנוע והשכרת הסרט לצפיה ביתית, נשמעת כמו חלופה הוגנת בהחלט.
בניגוד למה שהייתי מצפה במצב כזה, הסיפור לא זכה לחשיפה תקשורתית גדולה. חיות ללא ארץ הופץ במעט קולנועים ובהרבה מחשבים, אבל החרם מצד רשתות הקולנוע לא הביא למחאה, או כותרות זועמות על התעשיה המיושנת שמנסה למנוע מהציבור גישה לסרטים ומאלצת אותם לבזבז זמן וכסף עבור בילוי פשוט וכו' וכו' וכו'. בעוד מבקרים וסינפילים מטעם עצמם שראו את הסרט, שבחו אותו ואף רמזו לקמפיין אוסקר רציני, רוב צרכני הסרטים בארצות הברית (שלא לדבר על שאר העולם), בכלל לא שמעו עליו.
במקביל לחשיפה התקשורתית הנמוכה, הנתונים היבשים יוצרים רושם שחיות ללא ארץ גם גרם לנטפליקס הפסד כספי. היא רכשה את זכויות ההפצה שלו ב-12 מיליון דולר (פי שניים מתקציב ההפקה שנטפליקס לא הייתה מעורבת בה ישירות) ולפי בוקס אופיס מוג'ו, הסרט הכניס פחות מ-100 אלף דולר בהפצה המצומצמת שנכפתה עליו.
אלא שעל פי נטפליקס, לא פחות משלושה מיליון איש צפו בסרט דרך האתר, מה שבחישוב הכולל, הופך אותו לרווחי. אלה חדשות טובות עבור נטפליקס ועבור כל חברה שתבחר בצורת הפצה דומה. רשתות קולנוע גדולות סרבו לתרום להצלחת הסרט, והוא בכל זאת הפיק רווח. יש לנטפליקס כארבעים מיליון מנויים וחיות ללא ארץ הוא סרט כמעט נטול שחקנים מוכרים, שאינו מבוסס על מותג מוכר. דמיינו כמה אנשים היו צופים בו, במחשב או בקולנוע, לו היה בו צוות שחקנים אטרקטיבי, או אם היה עיבוד לספר או סדרת קומיקס פופולריים.
יכול להיות שנטפליקס סוללים פה דרך למהפכה באופן ההפצה של סרטים חדשים. אולי בעוד עשור, הנורמה תהיה להתלבט בין יציאה לקולנוע, לבין שכירת סרט לצפיה ביתית, בתנאים פחות טובים, אבל יותר בזול ובלי תלות בלוח הקרנות ובתחבורה. אני בעיקר מופתע שגילדת השחקנים לא הצטרפה לחרם של בעלי הקולנועים. הוליווד מפחדת משינויים ונטפליקס מנסים להגדיר מחדש את גבולות השוק.
היו מקרים בעבר של סרטים שזכו לתמיכה בסוף השנה מצד התעשיה, לאחר שכבר יצאו לצפיה ביתית. "סלבדור" של אוליבר סטון היה מועמד על משחק וכתיבה, למרות שלא הותיר רושם מיוחד בהפצתו הקולנועית, הרבה בזכות היותו זמין לשידור בטלוויזיה כבר בסוף השנה. "שתיקת הכבשים", "גלדיאטור", "התרסקות" ו"מטען הכאב" זכו באוסקר לסרט הטוב ביותר כשכבר היו זמינים באופן חוקי בוידאו או די.וי.די בעת הכרזת המועמדויות.
עדיין, חיות ללא ארץ נמצא בסימן שאלה. אנחנו יודעים שבקרב השחקנים חברי האקדמיה יש לו תמיכה. עכשיו נשאר לראות מה הבמאים, התסריטאים ובמיוחד המפיקים, אלה שפרנסתם תלויה בהפצה ושיווק נכונים של סרט, יחשבו עליו.

דרוג כלל המבקרים – 15.2.2015

אז כן, נראה שזה הולך להיות דבר קבוע. סיכום של כלל ציוני המבקרים הישראלים, על פי הטבלה של הארץ, הטבלה של סינמסקופ וטבלת המבקרות של פוליטיקלי קוראת.

השבוע נוספו לדרוג ארבעה סרטים: הולכת רחוק, קינגסמן: השירות החשאי, אולי בכל זאת ועלייתה של ג'ופיטר. הטבלה של סינמסקופ כוללת גם את 50 גוונים של אפור, אבל לא הכנסתי אותו לשקלול, בגלל מיעוט ביקורות (הוא בכל אופן לא הולך להיות חביב המבקרים).

סרט אחד ירד מהמסכים ועל כן, יצא השבוע מהדרוג: מפלה.

1. את לי לילה  4.39

2. לוויתן  4.35

3. הגננת  4.25

4. אידה  4.1

5. וויפלאש  4

6. בירדמן  3.81

7. אי התירס  3.68

8. הולכת רחוק  3.59 (חדש)

9. משחק החיקוי  3.48

10. כוח עליון  3.47

11. ערבים רוקדים  3.24

12. התיאוריה של הכל  3.22

13. יונה  3.2

14. טיפשים בלי הפסקה 2  3

15. קינגסמן: השירות החשאי  2.96 (חדש)

16. ההוביט – קרב חמשת הצבאות  2.95

17. צלף אמריקאי  2.83

18. חיים כפולים  2.56

19. לא נשבר  2.53

20. היפוכונדר מבריק  2.5

21. עיניים גדולות  2.42

22. אולי בכל זאת  2.32 (חדש)

23. עלייתה של ג'ופיטר  2.29 (חדש)

24. למה זה מגיע לי?  2.17

דרוג כלל המבקרים

מזה שנים, נוהגים מספר עיתונים ואתרים לפרסם טבלת מבקרים שבועית. מדובר בדרוג הסרטים המוצגים כעת בקולנוע, תוך פרוט הציונים אותם נתן כל אחד מהמבקרים ברשימה. שתי הרשימות היותר מוכרות, הן של גלריה (הנותנת העדפה למבקרים של עיתון הארץ) ושל סינמסקופ (המציגה את ציוני חברי פורום מבקרי הקולנוע בישראל). מאחר וכמו רוב תחומי העיסוק בארץ, גם ביקורות הקולנוע נשלטות בידי גברים, מצא הבלוג פוליטיקלי קוראת לנכון לפרסם טבלה עם דרוג סרטים על פי ציוניהן של מבקרות בלבד.

לקחתי על עצמי את האתגר לפרסם את הסיכום הסופי של שלוש הטבלאות, אותו אני מכנה "דרוג כלל המבקרים", ללא הבדלי מין או שיוך מקצועי. מאחר ומדובר בלא מעט מבקרים, אני חוסך מכם את הטבלה עצמה מטעמים אסתטיים ומציג רק את התוצאות (תוכלו לראות כל טבלה בנפרד דרך הקישורים בשמותיהן). הכנסתי רק סרטים המופיעים בשתי טבלאות לפחות. הדרוג מתבסס על ממוצע הציונים של כלל המבקרים. במקרה של ממוצע זהה, התחשבתי גם בסכום הציונים לצורך הדרוג.

הטבלה אינה מייצגת את טעמי האישי, מכיוון שאיני נוהג לתת ציונים בסוף ביקורת. תוכלו להגיע לביקורות אותן כתבתי על חלק מהסרטים, על ידי לחיצה על שמותיהם.

1. את לי לילה 4.39

2. לוויתן 4.35

3. הגננת 4.25

4. אידה 4.1

5. וויפלאש 4

6. בירדמן 3.81

7. אי התירס 3.68

8. משחק החיקוי 3.48

9. כוח עליון 3.47

10. ערבים רוקדים 3.24

11. התיאוריה של הכל 3.22

12. יונה 3.2

13. טיפשים בלי הפסקה 2  3

14. ההוביט – קרב חמשת הצבאות 2.95

15. צלף אמריקאי 2.83

16. חיים כפולים 2.56

17. לא נשבר 2.53

18. היפוכונדר מבריק 2.5

19. מפלה 2.5

20. עיניים גדולות 2.42

21. למה זה מגיע לי? 2.17

9 דברים שלמדנו מפסטיבל קאן 2014

1. הזכיה של "תנומת חורף" בפרס דקל הזהב, ממקמת את נורי בילג' ג'יילן כאחד הבמאים החשובים של המאה ה-21 (עד כה). זה היה צעד טבעי עבורו, לאחר זכיות קודמות במצלמת הזהב ובפרס משני בתחרות הראשית. ג'יילן אחראי באופן בלעדי על הפיכת צרוף המילים "סרט טורקי" מכינוי לעג לקולנוע עממי נחות, לדבר שמובילי דעת קהל מוכנים להשקיע בו זמן והתעניינות. הו, כמה זמן נדרש להשקיע. אורכו של "תנומת חורף" הוא שלוש שעות ורבע ומהכרות עם סרטים קודמים של ג'יילן, כנראה שלא קורה בהן הרבה. רק לאחר בכורתו העולמית בפסטיבל, התפרסמו תקצירי עלילה מפורטים ונראה שהסרט, העוסק בבעל מלון שמשוכנע שהוא אהוב על תושבי האיזור, בעוד ההפך הוא הנכון, לא מכיל הרבה תפניות וטוויסטים מפתיעים. זה הפריע לי ב"שלושה קופים" ועבד יפה מאוד ב"היו זמנים באנטוליה". נורי בילג' ג'יילן ניחן ביכולת לספר סיפור באופן כמעט מלא דרך דמויות ולא דרך התפתחות עלילתית. הוא מניח את השחקנים בסיטואציות כלליות והם יודעים מה עליהם לעשות בכדי למלא את הזמן.

בשני סרטיו הקודמים, אף על פי שרק אחד מהם אהבתי, חשתי שג'יילן הוא במאי מוכשר שעולם הקולנוע רק ירוויח מהיום בו יצא מהחצר האחורית של אסיה הקטנה ויעבוד בהפקות בינלאומיות. פרס דקל הזהב נועד לשבח סרטים נועזים ופורצי דרך של יוצרים שיודעים ואוהבים לעבוד מחוץ למסגרת המקובלת אותה כופים אולפנים גדולים ושיקולים כספיים. לרוב, אני לא מסכים עם הבחירה בזוכה וטרם ראיתי את "תנומת חורף", אבל בהסתמך על היכולות שהפגין בעבר, הזכיה השנה מהווה חותם לכך שנורי בילג' ג'יילן בדרך להיות אחד הבמאים המשפיעים של דורו.

 

2. ברוב המקרים, סרט הפתיחה של הפסטיבל מיועד יותר למשוך כוכבים וקהל, מאשר לפרוץ גבולות. "גרייס ממונקו", שמלא השנה משבצת זו, הלך בדרכם של רבים מקודמיו ולא הרשים את המבקרים. זה לא מפתיע, הפצת הסרט נדחתה בעבר והבמאי אוליביה דהן, לא נחשב לאחד מאריות הקולנוע האירופי. התרומה העיקרית של הסרט הייתה להראות שניקול קידמן לא נעלמה לשום מקום ועוד מקבלת תפקידים ראשיים מאתגרים, במקרה הזה של הנסיכה גרייס ממונקו (גרייס קלי). היו בעשור האחרון סרטי פתיחה שזכו לתגובות חיוביות, בהם "למעלה", "חצות בפריז" ו"ממלכת אור הירח", אולם הרוב מפלגים את הקהל ולא מייצרים סביבם קונצנזוס לכאן או לכאן. "גרייס ממונקו" הצליח דווקא ליצור הסכמה בקרב מרבית הצופים, אולם לא מהסוג המעודד. הביקורות מהפסטיבל שליליות ואם ציפיתם למצוא את הסרט ברשימת המועמדים לאוסקר השנה, תשכחו מזה.

 

3. שני סרטים שהתחרו על דקל הזהב, דווקא עשו צעד גדול לכיוון טקסי הפרסים של סוף השנה. המרוויח הבולט יותר הוא "פוקסקאצ'ר" של בנט מילר, על פרשת רציחתו של מתאבק אולימפי בידי מאמן מעורער בנפשו. מבקרים מתייחסים אליו כחלק השלישי בטרילוגיה, אחרי "טרומן קפוטה" ו"מאניבול", המבוססים גם הם על סיפורים אמיתיים מההיסטוריה של עולם הבידור/ספורט האמריקאי ובנויים סביב דמות ראשית אקסצנטרית. שני הסרטים מאוד שונים זה מזה, כך שאני בספק אם "פוקסקאצ'ר" ימשיך קו סגנוני כלשהו. מה שכן, מאוד קל לתאר את שלושת הסרטים כטרילוגיה, מאחר ומילר ביים עד כה רק שלושה סרטים עלילתיים. כצפוי, רבים מהשבחים הופנו אל צוות השחקנים הגברי ובמיוחד, לסטיב קארל שמגלם אדם מעורער בנפשו ומוסתר תחת שכבות של איפור. זה החומר שמועמדות לאוסקר עשויה ממנו ולאור היכולת לעבוד עם שחקנים שהפגין מילר בסרטיו הקודמים, גם התשבוחות לצ'אנינג טייטום (שחקן בינוני ביום טוב), נראות הגיוניות. טייטום עצמו ציין שמדובר באתגר הגדול ביותר שעמד בו בתור שחקן.

בנט מילר יצא מקאן עם פרס על הבימוי, אולם קארל וטייטום צפו מהצד כאשר פרס השחקן המצטיין הוענק לטימותי ספול, על תפקידו ב"מר טרנר" של מייק לי. ספול הוותיק קבל הזדמנות נדירה לגלם תפקיד ראשי ועשה זאת, לדעת המבקרים והשופטים, בצורה נפלאה. קטעים מהסרט ששוחררו לרשת, מאששים את החשד שכיאה לסרט של מייק לי, אין הרבה עלילה וספול סוחב את הסרט על כתפיו, כנראה בעזרת הרבה מאוד אלתור. אותם קטעים חושפים גם שהסרט יפה לעיניים ואינו מתבייש להציג את הדמות הראשית, הצייר ויליאם טרנר, כאדם חברותי שאינו שומר על כללי הטקס ונהנה לצחוק עם בני מעמד הפועלים. טימותי ספול הוא שחקן מעולה בעיני, שמראה חיצוני לא אטרקטיבי מנע ממנו במשך שנים לקבל תפקידים ראויים. כמה שהיה מוצלח כעוזר של הנבל בסרטי הארי פוטר, ב"מכושפת" וב"סוויני טוד", הגיע הזמן לראות ניצול רציני של יכולותיו. לצד "פוקסקאצ'ר", "מר טרנר" הוא סרט ששמו עוד יעלה בסוף השנה ואולי יעבה את התחרות על האוסקר בקטגוריות הבימוי והמשחק.

 

4. הסרט שהכי הופתעתי לקרוא עליו ביקורות חיוביות מהפסטיבל, הוא "מפת הכוכבים" של דיוויד קרוננברג. אין לי שום דבר נגד קרוננברג עצמו ואני אף מאוד מעריך אותו כבמאי. זה פשוט שאחרי התגובות הצוננות לשני סרטיו הקודמים, תאור העלילה העמוס של "מפת הכוכבים" נראה כמו מתכון לכשלון. שילוב של דרמה משפחתית, סאטירה על הוליווד, סיפור התבגרות ואימה על-טבעית, מאת תסריטאי שהסרט הכי מפורסם בו היה מעורב הוא "סיוט ברחוב אלם 3" (אפילו לא 4). כל זה תחת פיקוחו של במאי שמתמחה יותר באווירה מאשר בסיפור מהודק וקוהרנטי. איכשהו, יצא שחבר השופטים בקאן אהב את "מפת הכוכבים" והמבקרים תמכו בהחלטה להעניק לג'ולייט מור את פרס השחקנית המצטיינת על תפקידה כאם המשפחה הלא מתפקדת. האם הסרט יהווה גורם משמעותי בפרסים של סוף השנה? לדעתי לא. טוב לדעת שקרוננברג עדיין מצליח לעורר כמות כזו של תגובות חיוביות, אבל הוא עדיין דיוויד קרוננברג, במאי שגופים הוליוודיים והקהל הרחב מוצאים קשה לעיכול.

 

5. "הדרקון הראשון שלי 2" הוקרן מחוץ לתחרות וזכה לתגובות חיוביות במיוחד. ליתר דיוק, מרבית התגובות משוות אותו לסרט הראשון בסדרה וזה אומר שיש לדרימווקס סרט אנימציה אחד שאפשר לבנות עליו כשובר קופות בקיץ ומועמד לאוסקר בחורף. בעקבות הידיעות על דחיית הפצת "בית", סרט אנימציה אחר של החברה שהיה אמור לצאת השנה, ראשי האולפן יכולים להיות רגועים שאת הקיץ הקרוב, הם צפויים לעבור עם הכנסות וביקורות כמו שרצו.

 

6. זה לא היה פסטיבל מוצלח לשחקנים ששלחו ידם בבימוי. "The Homesman" של טומי לי ג'ונס, אכזב ופרט לכמה מחמאות על הופעתה של הילרי סוונק, לא זכה ליחס של ממש. זה חבל, מאחר וסרטו הקודם, "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" גרם לי לפתח הרבה ציפיות להמשך עבודתו של טומי לי ג'ונס כבמאי. לפחות נחסך ממני הצורך לשבור את הראש על תרגום לשם הסרט בתחזית הקרובה שלי לאוסקר.
גם ראיין גוסלינג לא צבר הרבה קרדיט על "נהר אבוד", סרט הביכורים שלו כבמאי. כפי שהיה צפוי מתמונות מהסט ששוחררו לפני הפסטיבל, הסרט קבל מחמאות על העיצוב שלו, שהופך את דטרויט לעיר אנכרוניסטית בעלת אווירה על-טבעית. עם זאת, רוב המבקרים הסכימו שמדובר בסרט לא טוב ושאם גוסלינג רוצה להמשיך ולהרחיב את רפרטואר הבימוי שלו, כדאי שיעשה עבודה טובה יותר להבא. כמו כן, נרשמה אכזבה מכך שגוסלינג לא הגיע לפסטיבל עם חולצה של מקולי קאלקין לובש חולצה של ראיין גוסלינג לובש חולצה של מקולי קאלקין.

 

7. לפני שלוש שנים, סרט אלם בשם "הארטיסט" הפתיע את כולם כאשר הפך לאחד הסרטים המדוברים של הפסטיבל. בסיכומה של שנה חלשה יחסית, הוא המשיך את המסע המופלא עד לזכיה באוסקר לסרט הטוב ביותר. זה יצר התעניינות מיוחדת ב"החיפוש", סרטו החדש של מישל האזאנאוויציוס והראשון אותו ביים מאז שגבר בטקס האוסקר על וודי אלן, מרטין סקורסזה, אלכסנדר פיין וטרנס מאליק. בשורה התחתונה, "החיפוש" הוא לא "הארטיסט", אל תצפו לראות אותו מתמודד על הרבה פרסים. התגובות לסרט מעורבות ומבקרים רבים מצאו שהבחירה למקם אותו בזמן מלחמת צ'צ'ניה, הייתה שגויה מאחר והאזאנאוויציוס לא הצליח ליצור הזדהות עם הפליטים בהם עוסק הסרט. לשם הבהרה, "החיפוש" הוא רימייק לסרט של פרד זינמן מ-1948, שם הדמות הראשית לא הייתה ילד צ'צ'ני מכפר חרב, אלא ניצול שואה צעיר. סביר להניח שההשוואה המתבקשת בין שני הסרטים, פגעה בחדש (הסרט של זינמן היה מועמד לארבעה אוסקרים), אבל אם הבנתי נכון, עיקר התלונות הן על כך שהאזאנאוויציוס לקח על עצמו משימה מסובכת מדי. עם כל הכבוד, צריך לזכור שסרטיו המפורסמים הקודמים, לא היו דרמות מורכבות עם מסר פוליטי עמוק, אלא פארודיה על סרטי שוטרים ודרמה-קומית על כוכב סרטים אלמים שירד מגדולתו.

 

8. בגזרת הקולנוע הישראלי, כל נציגינו לפסטיבל שבו הביתה בשלום, חלקם עם הצעות מפתות ממפיצים בחו"ל. הסרט המדובר ביותר הוא "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה והדיבורים עליו הם בעיקר מתוך זעזוע. אם זה זעזוע טוב או רע, תלוי את מי שואלים. הסרט, העוסק בגילוי עריות, קבל תגובות טובות ממבקרים ושופטים בפסטיבל, אולם נראה שישאר סרט של פסטיבלים ולא משהו שיזכה להצלחה מסחרית. "הגננת" של נדב לפיד, צבר ביקורות נלהבות ויש דיבורים חזקים על מועמדות לפרס אופיר. מועמדות ולא זכיה, מאחר וסרטו הקודם של לפיד, "השוטר" (רק אני מזהה דפוס בשמות?) היה מועמד וחביב מבקרים, אולם כשל בחיבור לקהל קוני הכרטיסים. "גט", החדש של רונית ושלומי אלקבץ, הוא החלק השלישי בטרילוגיה שהחלה עם "ולקחת לך אישה" והמשיכה ב"שבעה", שאת שניהם אני מודה שלא אהבתי. גם במקרה של "גט", הביקורות חיוביות ברובן, אולם הסרט עצמו מעורר מחלוקת וקשה לראות אותו זוכה בפרס הגדול של התעשיה הישראלית.

הסרט הישראלי שמניותיו עלו הכי גבוה בהקשר לפרס אופיר, הוא גם זה שפחות דברו עליו בפסטיבל קאן. "בורג", החדש של שירה גפן, כנראה לא מעורר מחלוקת כמו "הרחק מהיעדרו", או מאתגר אמנותית כמו "הגננת", אולם הוא זכה למספיק ביקורות חיוביות בכדי שיחשב מתחרה אפשרי על הנציגות הישראלית לאוסקר. דווקא הביקורות הפחות נלהבות, אלה שמתארות את הסרט כקראוד פליזר וחסר חדות, הן שמבטיחות לו כניסה קלה יותר ללבם של מרבית הצופים. העולם, למרות מה שנדמה לפעמים מביקורות וכתבות במדורי הבידור, מורכב ברובו מאנשים שלא הולכים לפסטיבלי קולנוע ולא מסכימים עם טעם השופטים.

אני משתדל לצמצם ככל הניתן את העיסוק בפרס אופיר, מכיוון שההתרחשויות המשמעותיות, אלה שבאמת משפיעות על זהות הזוכים, ידועות בעיקר לחברי אקדמיה וקשה למצוא חומר שיסייע בניחוש מוצלח של המועמדים והזוכים. בנוסף, מועמדים רבים מופצים בקולנוע רק אחרי הטקס, כך שלהוציא את "בורג", "אנשים כתומים" ו"אפס בהתנהגות", אין כרגע אף סרט ישראלי שאני יודע בוודאות שעשוי להתאים לטעם של חברי האקדמיה הישראלית.

 

9. זוויאר דולאן, שחקן/במאי/תסריטאי שמוכר בעיקר לעולם דובר הצרפתית, זכה בפסטיבל בפרס חבר השופטים, על סרטו "אמא" (Mommy). על סמך ביקורות ראשונות, זה הסרט שאמור להפוך את דולאן לשם מוכר בקרב קהלים חדשים, שלא נחשפו לסרטיו הקודמים. בגלל הדמיון בשם, בכל פעם שאני נתקל באזכור לסרט "אמא", אני חושב לרגע שמדובר בסרט האימה הספרדי שאני באמת צריך לראות כבר.

דולאן חלק את פרס חבר השופטים עם ז'אן-לוק גודאר שזכה על סרטו "להתראות לשפה". מעט מאוד דובר על סרטו של גודאר, מה שמגביר את התחושה שהפרס ניתן לו יותר כמחווה על כלל עבודתו, מאשר על היצירה הספציפית הזו. אני לא בטוח אם זה מעלה את היוקרה של הפרס, או מוריד אותה משמעותית.

זעמו של קאן

רשימת המועמדים פרס דקל הזהב השנה, מזכירה פגישת מחזור של כמה מהשמות הכי נפוצים בפסטיבל קאן בעשור האחרון. או לפחות, השמות שהכי צפוי למצוא כאן. אני לא יכול לומר שרובם מרגשים אותי במיוחד, מאחר וטעמי שונה לרוב מטעמם של שופטי הפסטיבל. בשנה שעברה, זכה "כחול הוא הצבע החם ביותר", הסרט הראשון שקבל ממני ציון של כוכב אחד מתוך חמישה (יאמר לזכות סרטים אחרים שראויים לציון זה שהתחלתי להעניק כוכבים רק לפני כשנתיים וחצי).

למרות זאת, אני שוב מסתקרן לקראת הפסטיבל ובמיוחד, לקראת הפרס הגדול והכה יוקרתי שלו. למה? כי גם אם מרבית הזוכים אינם לטעמי, יש המון כבוד בכניסה לרשימה הזו וחלק מהשמות עוד יחזרו בהמשך השנה, כאשר הוליווד תחמם מנועים לקראת האוסקר. אני פראייר של מעמדים מכובדים ובזירת הפסטיבלים, אין מקום מכובד יותר מהריביירה הצרפתית.

הנה הסרטים המועמדים השנה לפרס דקל הזהב לשנת 2014:

העננים של סילס מריה – אוליביה אסיאס הוא במאי צרפתי ותיק, אם כי אני מודה שלא שמעתי על אף אחד מסרטיו הקודמים. הוא נבחר לביים קופרודוקציה דוברת אנגלית, בה מגלמת ז'ולייט בינוש שחקנית ותיקה בשם מריה אנדרס, שכוכבת צעירה (קלואי מורץ) זוכה להצלחה עם אותו תפקיד שהעניק למריה את פרסומה. מריה פורשת להרים עם העוזרת הנאמנה שלה, אותה מגלמת קריסטן סטיוארט. שלוש כוכבות הסרט נמצאות בנקודות שונות בקריירה שלהן במציאות. בינוש התרחקה משיא הצלחתה לפני עשור וחצי ומתמקדת בעיקר בתפקידים דוברי צרפתית לצד במאים שרוצים להעביר מסר חברתי-פוליטי ביצירותיהם. קריסטן סטיוארט נאבקת להוכיח שהיא שחקנית טובה על ידי התרחקות מתפקידה הידוע לשמצה בסדרת דמדומים. קלואי מורץ היא כוכבת בעליה, עם שלושה סרטים נוספים אליהם הצטלמה וצפויים לצאת בשנה הקרובה ועם לפחות תפקיד איקוני אחד באמתחתה כהיט-גירל מ"קיק-אס".

סן לורן – סרטים ביוגרפיים על מעצבי אפנה, טרם זכו להצלחה גורפת, אולם זה האחד שיכול לשנות את המצב. חייו של איב סן לורן היו מלאי תהפוכות ולצד השפעתו על הבגדים אותם לבשו נשות העולם המערבי, היה פורץ דרך חברתי וטיפוס מתוסבך כפי שבמאי ביוגרפיות אוהבות להתמקד בהם. גספאר אולייל ינסה את מזלו בתפקיד הראשי, שעשוי להביא לו פריצה משמעותית לאור הזרקורים. זו הופעתו הרביעית של הבמאי הצרפתי ברטרן בונלו בפסטיבל קאן ואני מניח שהאקדמיה הצרפתית תעקוב אחר הצלחת הסרט כשתתבקש לבחור נציג לאוסקר.

תרדמת חורף – נורי בילג' ג'יילן הוא בעיני אחד הבמאים המבריקים שעובדים כיום מחוץ לאמריקה, אבל גם אחד הבעייתיים. סרטו "שלושה קופים" הביא לו את פרס הבימוי בקאן 2008. בעיני, מדובר בסרט משעמם להפליא שמבויים ומשוחק בצורה מבריקה. לפני שנתיים, יצא "היו זמנים באנטוליה" שזכה בפרס הגראן פרי, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. לו היה הסרט מעט קצר יותר, היה כנראה מועמד אצלי לסרט השנה, אפילו שהוא דל בעלילה ומכיל בעיקר שיחות על עניינים שאינם קשורים לחקירה שבמרכז הסיפור. הפעם, נורי בילג' ג'יילן מגיע לפסטיבל עם "תרדמת חורף" שלא הרבה ידוע עליו, פרט לרשימת שחקנים שאינם מוכרים מחוץ לטורקיה ושהסרט צולם בקפדוקיה. מה שלא תהיה העלילה, ג'יילן הוא במאי עקבי וסביר להניח שיצא מהפסטיבל גם הפעם עם הרבה הערכה.

מפת הכוכבים – מה בעצם קורה עם דיוויד קרוננברג בשנים האחרונות? היו לו שני סרטים ("היסטוריה של אלימות", "סימנים של כבוד") שהביאו לו הצלחה מסחרית וביקורתית וגרמו לאנשים לסמן את השלב הבא בקריירה שלו כמעבר מאמן מתח ואימה, לבמאי מהודק ומדויק שמהווה השראה לדור שלם. אלא שאז יצאו "שיטה מסוכנת" ו"קוסמופוליס" הלא מוצלחים ונראה שהקשיש הקנדי לא מצליח להחליט אם הוא מעוניין ללכת עד הסוף עם הרעיונות הלא פשוטים שבסרטיו, או מחפש לרצות את הקהל. "מפת הכוכבים" נראה כמו מישמש של רעיונות. זו דרמה על משפחה ששני הילדים בה אושפזו, אחת בשל בעיות נפשיות ואחד בשל התמכרות לסמים. זו סאטירה על הוליווד דרך עיניהם של נהג לימוזינה ושחקנית שרוצה לצלם חידוש לסרט בו אמה שחקה את אותו תפקיד. זה סרט אימה על מישהי שרואה רוחות רפאים. זה הרבה מאוד בשביל סרט אחד.

שני ימים, לילה אחד – אמרתם פסטיבל קאן, אמרתם האחים דרדן. צמד הקולנוענים הבלגים זכו פעמיים בדקל הזהב ("רוזטה", "הילד") וחלקו עם נורי בילג' ג'יילן את פרס הגראן פרי לפני שלוש שנים בזכות "הילד עם האופניים". נראה כאילו ועדת הבחירה של הפסטיבל רק מחכה שיוציאו סרט חדש בכדי להזמינם ישר להתמודד על הפרס הגדול. השחקן הקבוע של הדרדנים, פבריציו רוניונה, משתף פעולה על המסך עם מריון קוטיאר, כנראה השחקנית הצרפתיה המובילה נכון לעכשיו. הם מגלמים זוג שמנסה לשכנע את עמיתיה של האישה לוותר על בונוסים בכדי שתוכל לשמור על עבודתה. נשמע כמו מסר חברתי עמוק, אבל סרטיהם של האחים דרדן נוטים להיות סופר מינימליסטיים, כך שלא הייתי מצפה להרבה התפתחות עלילתית.

אמאל'ה – ממשיכים עם דוברי צרפתית, השחקן והבמאי שאווייר דולאן עשה שתי גיחות קודמות לפסטיבל קאן, אולם זו כניסתו הראשונה לתחרות הרשמית. זהו סרטו החמישי של דולאן בן ה-25, שסומן לפני כמה שנים בידי מארגני הפסטיבל כהבטחה לעתיד. הסרט עוסק באלמנה המתקשה לגדל את בנה הבעייתי, עד שהיא זוכה לעזרה משכנה מסתורית. שתי השחקניות, אן דורבל וסוזאן קלמנט, הופיעו עד כה בעיקר בסדרות טלוויזיה קנדיות ואינן מוכרות מחוץ למולדתן.

השבוי – עדיין בקנדה, זוכרים שאטום אגויאן היה פעם במאי צעיר ומבטיח? הילד כבר בן 53 ומגיע להתחרות על דקל הזהב בפעם החמישית בקריירה שלו. הוא מעולם לא זכה בפרס הגדול, אבל אולי הפעם יצליח. "השבוי" משלים טרילוגיה לא מכוונת עם "מי מפחד מהזאב הרע" ו"אסירים", על אב שמחפש רמזים להימצאה של בתו החטופה. ראיין ריינולדס ורוזריו דוסון מגלמים את ההורים שהחטיפה פגעה קשות ביחסים ביניהם.

להתראות לשפה – אם כבר במאים שעשו קריירה בפסטיבל קאן, איך אפשר בלי אחד הקולנוענים הצרפתים הגדולים בכל הזמנים? ז'אן-לוק גודאר, כן הוא עוד בחיים, מועמד בפעם השביעית בחייו לפרס דקל הזהב. מדהים ככל שזה נשמע, אף אחד מסרטיו לא זכה בפרס. "להתראות לשפה" הוא סרט שוויצרי על יחסי אהבה-שנאה בין אישה נשואה וגבר רווק. על פי תאור העלילה באתר של חברת ההפקה, עושה רושם שהוא עמוס מטאפורות למצבה של האנושות. כמו "רכבת הקרח", רק מעודן.

החיפוש – למישל האזאנאוויציוס יש קריירה קצרה בהרבה משל גודאר, אבל לקח לו הרבה פחות זמן לזכות באוסקר (גודאר קבל פרס על מפעל חיים בגיל שמונים). במאי "הארטיסט" חוזר לפסטיבל שגלה אותו לעולם דוברי האנגלית עם סרט בכיכובה של אשתו ברניס ביז'ו ואנט בנינג הוותיקה. זה כנראה הסרט שהכי הרבה מבקרים השנה ירצו לדעת מה פסק הדין לגביו. האזאנאוויציוס עשה בעיקר פארודיות על סרטי משטרה שזכו להצלחה בצרפת, אבל היה אלמוני לשאר העולם עד "הארטיסט". זה סרטו הראשון מאז הזכיה באוסקר ומעניין לראות האם מדובר בהצלחה חד פעמית, או שאנו חוזים בהווצרותו של רב-אמן.

איש הבית – די קשה לתרגם את שמו של הסרט החדש של טומי לי ג'ונס, מאחר ואין לי מושג מה זה homesmsn. מהטריילר עולה שג'ונס מגלם אדם שניצל בידי אישה זרה (הילרי סוונק) מתליה, בתמורה לעזרה להסיע שלוש חולות נפש ליעדן. הפעם הקודמת (והיחידה) בה טומי לי ג'ונס ביים מערבון, הייתה "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", סרט מעולה ולא מספיק מוערך בעיני. ג'ונס הפגין שם מיומנות גם כבמאי, גם כשחקן וגם כבוחר תסריטים. זה עשוי להיות אחד הסרטים היותר מסחריים בתחרות ואין ספק שתגובות חיוביות יעלו את קרנו לקראת עונת הפרסים בסוף השנה.

להרגיע את המים – עכשיו לקצת יפנית. נעמי קאוואסה היא במאית בעלת הספק מרשים שכבר זכתה בשני פרסים בפסטיבל קאן. היא זכתה בפרס מצלמת הזהב, המוענק ליוצרים בתחילת דרכם, בשנת 1997 ובגראן פרי כעבור עשור. סרטיה לא זוכים לחשיפה רבה בארץ, אולם המועמדות לדקל הזהב יכולה להעניק לה דחיפה לעבר קהל חדש. במרכזו של הסרט, משל על החיים דרך עיניהם של נער ונערה החיים על אי בלב האוקינוס. נשמע קצת כמו גרסה אמנותית ל"הלגונה הכחולה".

מר טרנר – הזכרתי את הסרט הזה כמועמד אפשרי למספר פרסי אוסקר. מייק לי הוא לא במאי קל לעיכול, אבל הוא שומר על רמה ומי שאוהב סרט אחד שלו, לרוב יאהב גם את השאר. רבים מהאוהדים של מייק לי הינם חברי אקדמיה ו/או שופטים בפסטיבלים שונים, לרבות פסטיבל קאן. הסרט עוסק בחייו של הצייר ג'.מ.וו. טרנר, אותו מגלם טימותי ספאל, שחקן שכבר מזמן היה צריך לזכות לתפקידים זכורים שאינם כוללים הפיכה לעכברוש. למרות שהופיע בלא מעט סרטים ראויים, ספאל נקלע לרוב לתפקידי משנה שאינם מהווים משקל רב בעלילה. מייק לי הוא אחד הבמאים היחידים שיתנו לו את מרכז הבמה ואני משוכנע שביום טוב, טימותי ספאל ידע לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים.

האולם של ג'ימי – אין הרבה במאים שעצם הזכרת שמם, מוריד לי את החשק לצפות בסרט. קן לואץ' הוא אחד מהם (לאו דווקא בגלל עמדותיו האישיות) וזה חבל, כי האדם עליו הסרט מבוסס נשמע כמו דמות די מרתקת. ג'ימי גרלטון היה סוציאליסט אירי שהשתמש באולם הריקודים שבבעלותו בכדי לקדם את דעותיו הפוליטיות. ארועים אלימים אליהם נקשר, הביאו לגירושו לארצות הברית, בה התגורר מרבית חייו. בפעם הקודמת שקן לואץ' הגיע לקאן עם סרט על מלחמה באירלנד, הוא זכה בדקל הזהב על "כשהרוח נושבת". אני מאוד לא אהבתי את הסרט וקשה להאמין שאוהב את "האולם של ג'ימי". למזלו של לואץ', אף אחד לא באמת שואל אותי.

פוקסקאצ'ר – הסרט הכי מדובר בפסטיבל, בעיקר כי היה אמור לצאת לאקרנים בסוף השנה שעברה ונדחה לנובמבר 2014. זהו סרטו השלישי של בנט מילר ונראה שהוא משלב בין הנושאים של שני קודמיו. יש בו את חקירת הרצח מ"קפוטה" ואת העיסוק בספורט של "מאניבול". כמו שניהם, גם "פוקסקאצ'ר" מבוסס על סיפור אמיתי – רציחתו של מתאבק אולימפי בידי חברו הסכיזופרן. צ'אנינג טייטום ומארק רופאלו משתתפים בסרט, אולם העיניים יהיו נשואות בעיקר לסטיב קארל שתחת שכבות של איפור, מגלם את הרוצח בתפקיד שעשוי להגדיר אותו מחדש כשחקן דרמתי.

הפלאות – אפשר למצוא מעט מאוד מידע על הסרט הזה. זהו סרטה העלילתי השני של הבמאית אליס רורוואכר שחרף שמה, נולדה וגדלה באיטליה. מוניקה בלוצ'י, שלא עמדה בהבטחה מלפני עשור כדבר הגדול הבא, משחקת בתפקיד הראשי לצד אלבה רורוואכר, אחותה של הבמאית. אין הרבה מה לומר על הסרט וכנראה שגם לא כל כך נשמע עליו אחרי הפסטיבל.

טימבוקטו – הבמאי המאוריטני עבדרח'מנה סיסקו, עשה בעיקר סרטים קצרים, אולם סרטו הראשון באורך מלא ("מחכה לאושר") הוצג בבכורה בפסטיבל קאן וכך סרטו הבא. "טימבוקטו" הוא סרטו החדש של סיסקו שכבר הופך לדייר קבע בקאן, למרות שעברו שמונה שנים מאז ביקורו הקודם. נראה שמאוד מאמינים בעתידו של סיסקו, בהתחשב בכך שהוציא רק שלושה סרטים באורך מלא עד גיל 53.

סיפורים פרועים – בעוד נראה שרוב הסרטים ברשימה התקבלו בזכות שמם של הבמאים העומדים מאחוריהם, לא מצאתי בפילמוגרפיה של דמיאן ציפרון הארגנטינאי שום התקלות קודמת עם פסטיבל קאן. הסרטים שלו הופצו בצרפת, אבל עיקר הפרסום שלו הוא באמריקה הלטינית. שמועות מספרות ש"סיפורים פרועים" נבחר להתמודד על דקל הזהב במטרה לעורר פרובוקציה מסוימת בקרב השופטים והקהל. מדובר באוסף מערכונים, כנראה פרועים ומהכרות עם הטעם של ועדת הסינון בפסטיבל קאן, חלקם כנראה לא פשוטים לעיכול.

לויתן – יש לי הרגשה שאנדריי זוויאגינצב הוא אחד השמות המפלגים ביותר שאנשים לא מכירים. סרטיו הקודמים ובמיוחד "השיבה", הביאו הן לתגובות נלהבות והן לשנאה מצד אנשים שסרטים איטיים עם מעט עלילה אינם כוס התה שלהם. סרטו הקודם של זוויאגינצב, "אלנה", זכה בפרס השופטים במסגרת Un Certain Regard בפסטיבל קאן 2011. "לויתן" עוסק במאבקו של תושב ארכיפלג בצפון רוסיה מול ראש עיר מושחת. לפי הבמאי, הסרט מבוסס על סיפורו של איוב, כך שזו כנראה לא קומדיה.