ביקורת: האחים סיסטרז

wTgomqYRTXT3BXQScnIo8uHDyWC_resize.jpg

 

עולם הקולנוע אוהב להזכיר לנו את מחירו האמיתי של זהב. לא בדולרים, אלא המחיר הנפשי שחיפוש אחר זהב גובה ממי שמוצא אותו. עוד מימי "תאוות בצע" של אריך פון שטרוהיים, דרך "האוצר מסיירה מדרה" של ג'ון יוסטון ועד ל"הבלדה על באסטר סקראגס" של האחים כהן, גילוי זהב מוצג כעסק מאוד מסוכן, הן למחפשים והן למי שנמצא בקרבתם. מוזר לחשוב על זה היום, כי מי ילך לחפש בעצמו זהב בהרים כשכל כך הרבה מהמתכת היקרה זמין בחנויות בצורות שונות, אבל הרעיון לפיו לא כל הנוצץ זהב הוא עדיין מוטיב בסיפורים המעובדים לסרטים בשנת 2018.

הספר "האחים סיסטרז" נכתב בידי הסופר פטריק דה-ויט במאה הנוכחית ועובד לסרט בידי הבמאי ז'אק אודיאר. הסיפור לא מבוסס על ארועים אמיתיים, או על דמויות היסטוריות, אלא שואב השראה מיותר ממאה שנה של מיתוסים על המערב ועל הבהלה לזהב. זו לא בדיוק אגדה, אבל בהחלט תתאכזבו אם בתום הצפיה תנסו לחקור קצת על המעורבים בסיפור ותגלו שאיש מהם לא היה ולא נברא. הם פשוט כל כך מציאותיים ביחס לרוב כוכבי המערבונים, שקשה להאמין שלא מדובר בתיעוד של חוויות אמיתיות.

איליי וצ'רלי סיסטרז מסתובבים באורגון של אמצע המאה ה-19 בחיפוש אחר אנשים שהכעיסו את הקומודור. כשמישהו מנסה לגנוב ממנו, או לא מחזיר חוב בזמן, הקומודור שולח את האחים סיסטרז שיפטרו מהמטרד ועל הדרך גם יעבירו את המסר שלא מתעסקים עם הבוס שלהם. איליי, המבוגר בין השניים, פחות נלהב מהעבודה אליה התגלגלו, אבל מאמין שהגנים שירשו מאביהם האלים הופכים אותם לציידי ראשים טובים. צ'רלי, בינתיים, ירש גם את הנטיה להשתכר ואת האופי הפרוע של האב, מה שגורם לאיליי לדבוק בעבודה גם כדרך להשגיח על אחיו.

השניים נשלחים לחסל אדם בשם הרמן קרמיט וורם, שלטענת הקומודור, גנב ממנו משהו. בתור עזרה לאתר את וורם, נשלח בעקבותיו הבלש ג'ון מוריס, אדם משכיל ונעים הליכות, שאמור לעכב את המטרה מספיק זמן עד שהאחים סיסטרז יגיעו לחסלו. התכניות משתבשות כאשר וורם חושף בפני מוריס את הסיבה האמיתית שהקומודור רוצה במותו. וורם טוען כי פתח נוסחה שיכולה לאתר זהב במים ולחסוך בכך ימים של עבודה קשה, והקומודור רוצה אותה לעצמו. מוריס מתחיל להאמין לוורם ומשנה את דעתו לגבי המשימה, מה שמאלץ את האחים סיסטרז להאריך את דרכם ולחפש כעת את שני הגברים, לפני שהקומודור יחשוד שגם איליי וצ'רלי נטשו אותו באמצע העבודה.

מוזר לציין את זה, כי הוא כבר כתב את אחד המערבונים המפורסמים בהיסטוריה (ועוד אחד פחות מפורסם), אבל האחים סיסטרז נראה כמו תסריט של ויליאם גולדמן. התסריטאי המנוח הצטיין בבניית דמויות ורגעי מתח, כאשר הפרטים הקטנים מקבלים לפעמים את הדגש מול המצלמה, בעוד רגעים גדולים חולפים כמעט בדרך אגב. ז'אק אודיאר עושה שימוש בגישה דומה. יש הרבה פרטים קטנים, אבל כולם חשובים. הערה סתמית של צ'רלי על כמות הרקונים המתים בעיירה היא רמז מטרים להמשך הערב. מברשת השיניים שאיליי קונה הופכת גשר דרכו הוא מסוגל לתקשר עם יריב לשעבר. החיבה של צ'רלי לליקר בצבע דם, בעוד איליי מתלהב משירותים ביתיים, מראה על הבדלי האופי בין האחים ועל הגורל שכל אחד מהם מעוניין בו. האופן בו הרמן קרמיט וורם זורק את מגבעתו לעבר תרנגולת חולפת, מזכיר את הצורך העולה מאוחר יותר בדיוק ובסבלנות. מעבר לשחזור התקופתי המרשים, התסריט מלא בפרטים שמעשירים את הסיפור ומעניקים לו ממד של ריאליזם.

אודיאר מקפיד להראות לנו רק את מה שרלוונטי לאותו רגע. התקפה של דב ענק על המחנה מתגלה רק בדיעבד, כאשר הגופה שלו מופיעה בבוקר, מה שמבהיר עד כמה אחת הדמויות לא הייתה מודעת לסביבתה באותו לילה. גם קטעי היריות מצולמים ברובם ממרחק, כאשר קולות הנפץ והבהובי פליטות הקליעים הם הרמזים היחידים למיקום הנוכחים. בעוד רוב הבמאים המודרניים נוטים להראות יותר מדי מסצנות קרב וליצור בלבול מרוב עומס בפרטים, אודיאר שומר על סטריליות יחסית ומשתף את העיקר, בלי הסחות דעת מיותרות.

הסרט חייב הרבה גם להופעות המשחק המשובחות שלו. ג'ון סי. ריילי בולט במיוחד לטובה בתור איליי הרגיש והשקול שיכול להיות קשוח וקטלני בעת הצורך, אבל ממש לא נהנה מכך. הכימיה בינו לבין חואקין פניקס גורמת להם להיראות כמו אחים אמיתיים, למרות השוני הרב בהופעתם החיצונית. השוני הזה הגיוני בהתחשב בהבדלים הנוספים בין איליי וצ'רלי, אבל מה שבהחלט לא מובן מאליו זה שעד סוף הסרט, יכולתי לראות אותם כאחים שגדלו באותו בית ומכירים אחד את השני טוב יותר מכל אדם אחר. השחקנים מצליחים לגרום לאשליה לעבוד. ריז אחמד אניגמטי כנדרש בתפקיד הרמן, בעוד ג'ייק ג'ילנהול אמנם מגזים מעט את המבטא של ג'ון מוריס, אבל משכנע בתור מישהו שתפס את עצמו באמצע פעולה ועכשיו מנסה לשנות מסלול תוך התכחשות לעברו המפוקפק.

החסרון היחיד של האחים סיסטרז הוא באורך. זה לא שהוא ארוך באופן יוצא דופן, אולם מאחר ומדובר בסרט של שעתיים, ישנם רגעים בהם נדמה שהוא מגיע לשיא, אבל אז מבינים שזה לא הגיוני, כי אין סיכוי שעבר מספיק זמן. יש כל הזמן תחושה כאילו מגיעים עוד רגע לסיום, רק כדי לקלוט שיש עוד לפחות חצי שעה עד לכתוביות. זה מאפשר לסרט להמשיך ולהפתיע, אבל בו זמנית גם יוצר קהות מסוימת כלפי הסוף האמיתי. כאשר הוא באמת מגיע, הרגשות החזקים כבר בוזבזו על נקודות מוקדמות יותר בעלילה. בנוסף, היה אפשר לקצץ קצת מהמערכה האחרונה. במיוחד חמש הדקות האחרונות נראות כמו מריחה, אחרי שכל הקצוות כבר נסגרו. עד כמה שהאחים סיסטרז הוא סרט טוב, יש לו לפחות סוף אחד יותר מדי.

יחד עם "הבלדה על באסטר סקראגס" (מתנצל על כך שלא פורסמה ביקורת בזמן), האחים סיסטרז הופך את סוף 2018 לזמן טוב למערבונים. בלי נסיון להתחכם מעבר לנדרש, אבל עם שילוב של הומור ורגש, סרטו של ז'אק אודיאר מביא הרבה כבוד לז'אנר הוותיק. הוא נמנע בחכמה מקלישאות ומציג עולם בו מגוון סיבות יכולות להשפיע על גורלן של הדמויות הראשיות. לפעמים הם יורים את דרכם החוצה מתוך הסבך, לפעמים האחים רבים ביניהם, לפעמים דם סמיך יותר מוויסקי, לפעמים זו טיפשותם של אחרים שמשפיעה על מה שקורה. איליי וצ'רלי הם לא גיבורים, אבל הם גם לא נבלים. מדובר בשני אנשים שהתגלגלו לעסקי ציד הראשים מתוך חוסר ברירה, כאשר אחד מהם מאמין שיש סיכוי לפתוח דף חדש, בעוד האחר משוכנע שלא מחכה להם משהו יותר טוב מזה.

מודעות פרסומת

ביקורת: ראלף שובר את האינטרנט

image002_1537460674382_98113399_ver1.0_640_480_resize.jpg

 

ב-24 בפברואר 2013, "ראלף ההורס" נשדד. אני לא מרבה להתלונן על תוצאות האוסקר ולרוב מקבל אותן בהכנעה, אבל ל"ראלף ההורס" הגיע לזכות באותה שנה בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר. זה לא שלא הייתה לו תחרות מכובדת. למעשה, זו הייתה אחת השנים החזקות בתולדות הקטגוריה, כאשר שאר המועמדים היו "אמיצה" של פיקסאר (שזכה), "פרנקנוויני" של טים ברטון, "פאראנורמן" של לייקה ו"פיראטים!" של אארדמן. כל אחד מאלה הופק בידי יוצרי אנימציה שיש לי רק כבוד כלפיהם, אבל ראלף היה טוב מכולם והוא גם זה ששרד בתודעה הכי הרבה זמן.

עברו שש שנים מאז יצא הסרט והרבה דברים השתנו. האינטרנט השתלט על חיינו, אנשים משתפים סרטונים ותמונות על מנת לקבל לייקים ולהיות מפורסמים, גורמים מפוקפקים מציעים להרוויח כסף באמצעות פרסומות קופצות, ממים הפכו לדרך מקובלת לנהל שיחה… סליחה, מעדכנים אותי שכל זה קרה לפני יותר משש שנים. כלומר, האינטרנט נעשה זמין לכל בית עוד באמצע שנות התשעים, אתרים ואפליקציות כמו יוטיוב, פייסבוק ואינסטגרם היו פופולריים לפני ש"ראלף ההורס" יצא לאקרנים וטלפונים חכמים כבר היו בדור הרביעי שלהם כש"אמיצה" זכה באוסקר. אז למה רק עכשיו דיסני נזכרו להוציא סרט שבו "ראלף שובר את האינטרנט"?

התשובה הברורה ביותר היא שלוקח שנים ליצור סרט אנימציה בסטנדרטים של דיסני, במיוחד עכשיו שזנחו לחלוטין את תעשיית ההמשכים שיוצאים ישירות לקולנוע הביתי והתחילו להתייחס לכל פרויקט כמשהו שראוי למסך הגדול. בנוסף, "ראלף ההורס" עסק באופן מודע בטכנולוגיה מיושנת שנמצאת בסכנת הכחדה, אז ההמשך צריך להרחיב את העולם של הדמויות ולצאת מאולם הארקייד המוכר. עוד סיבה, שאולי לא השפיעה ישירות על הפקת הסרט, אבל בטוח נלקחה בחשבון בידי רואי החשבון של דיסני, היא ש"אימוג'י: הסרט", עם כל השנאה הביקורתית כלפיו, היה סרט מאוד מצליח מסחרית. לא מצליח כמו ראלף, אבל הוא הוכיח שיש קהל לסרטים שמתרחשים במרחב הדיגיטלי.

כזכור, ראלף הוא הנבל במשחק הארקייד הוותיק "פיקס איט פליקס ג'וניור". לאחר שעזר להציל את משחק המרוצים "שוגר ראש", הפך לחברה הטוב ביותר של ונלופי, הנסיכה שבעקבות גליץ' בקוד, מסוגלת לנצח בקלות את שאר הנהגים. ונלופי מתחילה להשתעמם מכמה שהמשחק שלה מוגבל וחולמת על אתגרים חדשים. כאשר חלק חיוני במכונה נשבר, "שוגר ראש" נמצא בסכנת סגירה סופית. בנסיון להציל את המשחק, מחליטים ראלף וונלופי לחפש בדבר החדש הזה שנקרא אינטרנט אחר חלק חלופי.

האינטרנט מתגלה כמקום ענק ומופלא, אבל גם יקר. השניים מנסים להשיג פריט רב ערך ממשחק מקוון, לפני שהם לומדים על דרכים פחות מפוקפות לשלם כשאין לך חשבון בנק בעולם האמיתי. ראלף מנסה להפוך לכוכב רשת על מנת לצבור לבבות אותם ניתן להמיר לכסף וירטואלי ובכך לרכוש מאי-ביי את החלק החסר למכונת המשחק.

ראלף שובר את האינטרנט הוא סרט שקל לפריד בקלות בין שלוש המערכות שלו, לא רק מבחינת קצב ועלילה, אלא גם במידת האכפתיות שהייתה ליוצרים מכל חלק. המערכה הראשונה די גרועה, כאשר היא הורסת את הסיום המצוין של הסרט הראשון. ראלף, שהעביר את כל הסרט הקודם בנסיון למצוא חיים חדשים כי נמאס לו להיות הנבל השנוא, מנסה עכשיו לשמור בקנאות על השגרה שלו ושל ונלופי. הוא פתאום רוצה לעשות כל יום אותו דבר, בדיוק מה שהתלונן עליו לפני כן. השינוי הזה בהתנהגות יוצר תלות כמעט חולנית בחברות עם ונלופי, דווקא כשהיא מתחילה להתפתח כדמות.

המערכה השלישית מנסה להיות רגשית במיוחד ודוחפת בכח את המסר על מהותה של חברות אמת, תוך תקווה שהצופים לא יודעים איך האינטרנט בנוי באמת ויבלעו כל שטות שתוגש להם. זה החלק האפל ביותר בסרט והוא היה כנראה עובד לו היו טיפה מקלים על הנסיון לסחוט תגובה מהקהל. הפתרון עובר חלק ביחס לסיבוכים שהובילו אליו ומספר קווי עלילה פשוט נשכחים למען קידום מוסר ההשכל. אם כל הסרט היה כמו שתי המערכות האלה, הוא היה לא יותר מאכזבה שמדגימה עד כמה היה צריך להסתפק בסרט אחד במקום להרחיב לסדרה.

למרבה המזל, לא זה המצב. המערכה השניה של ראלף שובר את האינטרנט היא רצף של סצנות קומיות נהדרות שמשלבות בין בדיחות ואמירות חברתיות על תרבות האינטרנט, לבין פארודיה עצמית של דיסני, שעושים זאת טוב יותר מכל המתחרים. אפילו גייסו את כל המדובבות המקוריות של נסיכות דיסני (אלה מהן שעדיין בחיים) לתפקידי אורח. ההשתלטות של דיסני על מארוול ולוקאספילם משתלמת בזכות היכולת לשלב מגוון רחב של דמויות בסרט, אפילו רק להופעות ברקע, כמו גרסה מקבילה ל"סרט לגו", רק עם הנוקמים במקום ליגת הצדק.

אף על פי שהאמירות של הסרט אודות האינטרנט וההיסטוריה של דיסני לא יפתיעו אף אחד, הן עדיין מבוצעות בצורה משעשעת. גם עוגה בפנים יכולה להצחיק בפעם המאה, כל עוד הביצוע מתוזמן היטב. אפילו הנטיה המיותרת של ראלף להסביר בדיחות, לא הורסת את הפאנץ' ליין. הבמאים ריץ' מור ופיל ג'ונסטון, יחד עם התסריטאית פמלה ריבון, יודעים לספר בדיחות ומצליחים בכך שוב ושוב. ההומור לא תמיד מתוחכם, אבל וואו, כמה שזה לא משנה כשהבדיחות מגיעות ברצף ותוקפות מכל הכיוונים. דיסני השתעשעו בעבר עם פארודיה עצמית ב"מכושפת", שהוא אכן אחד הסרטים הלא מונפשים הטובים שהחברה יצרה. הוכחה לכך שכשרוצים, יכולים לצחוק על כל דבר בלי לזלזל בצופים.

חוסר האחידות בין חלקיו של הסרט, יוצר תהיה לגבי קבוצת הגיל לה הוא מיועד. "ראלף ההורס" קרץ בברור לילידי שנות השבעים והשמונים עם הופעות אורח של דמויות ממשחקים ותיקים. גם אם המסר פנה לקהל צעיר, לא היה ספק שיוצרי הסרט חשבו על בני שלושים ומעלה כשתכננו את העלילה. במקרה של ראלף שובר את האינטרנט, הארקייד נשאר מאחור לטובת דברים שהיו פופולריים לאורך העשור הנוכחי. קהל צעיר יזדהה עם החיפוש אחר משחקי רשת והנסיון להפוך לכוכבים דרך סרטוני תגובה, אבל יפספס חלק ניכר מהבדיחות שמיועדות למבוגרים. אני במיוחד תוהה לגבי דמותו של ספאמלי, האנשה של אתר ספאם שמציע עבודות מפוקפקות ומכיר טיפוסים מסוכנים, אבל מוצג כדמות חברותית ולא מזיקה. יש אפילו אזכור של הדארקנט, שאני לא בטוח עד כמה ילדים אמור לדעת עליה.

הפספוס הגדול של הסרט הוא חוסר ניצול ההזדמנות להעביר מסרים הקשורים להתנהלות חכמה באינטרנט. ההתיחסות לבריונות רשת היא שולית ונשכחת בקלות, בעוד לא מוצגת שום השלכה שלילית ללחיצה על פופ-אפים שמציעים להרוויח כסף בקלות. אם ילדים אמורים לצפות בסרט, היה עדיף להשתמש במסע באינטרנט לשם לימוד על הסכנות הכרוכות בכך במקום רק להציג את הרשת כמקום מופלא שהבעיה היחידה בו היא הצעת מחיר גבוהה מדי על פריט נדיר.

ראלף שובר את האינטרנט מצליח להיות אקטואלי ובו זמנית להבטיח שיראה מיושן בתוך כמה שנים. הוא לא עוסק בנוסטלגיה כמו קודמו, אלא בדברים שרק עכשיו מתחילים לצאת מהאופנה. כשהוא רוצה, מדובר בסרט המצחיק ביותר שיצא השנה, או יותר נכון בשליש הסרט המצחיק ביותר. המערכה הראשונה והמערכה השלישית כאילו שייכות לסרט אחר, הרבה פחות מודע לעצמו. ראלף שווה צפיה בזכות האמצע המצוין, אבל צריך לצלוח לא מעט קלישאות בכדי להגיע אליו ואז לעמוד בקלימקס שמסרב להסתיים בזמן ומעלה הרבה שאלות שיוצרי הסרט לא באמת רוצים שהצופים ישאלו. למעשה, הקטעים הטובים ביותר בסרט הם אלה שעוסקים בוונלופי ולא בדמות שעל שמה הוא נקרא. ראלף פסיבי כשצריך לעשות משהו והופך לנטל בכל פעם שהוא מנסה ליזום פעולה בעצמו. הסרט למעשה סובל מהנוכחות שלו, שבשלב הזה כמעט נראית כאילו נכפתה על התסריט. המערכה השניה מספיק טובה בכדי להצדיק את ים הקלישאות והסנטימנטליות המאולצת של השתיים האחרות. כמובן שגם שווה להישאר עד אחרי כתוביות הסיום בשביל הפתעה. רק חבל שלא לקחו את החופש והכנות של אמצע הסרט והשתמשו בהם גם על שאר חלקיו, כי נוסחה שעבדה היטב בסרט הראשון, לא תעבוד אוטומטית בהמשך. חייביים להציע משהו חדש וראלף שובר את האינטרנט עושה זאת רק חלק מהזמן.

ביקורת: אלמנות

Widows-Poster-1_1200_1901_81_s_resize.jpg

 

בשלב הזה בקריירה שלו, יש שתי עובדות שחייבים להכיר בהן לגבי הבמאי סטיב מקווין. האחת היא שלנצח יהיה צורך להוסיף ליד השם שלו את ההערה "לא השחקן". לא משנה שאין ביניהם שום קרבה משפחתי או דמיון חיצוני, שהם נולדו בחלקים שונים של העולם, או שאחד מהם מת כבר 38 שנים, ההערה תמיד תראה נחוצה. העובדה השניה היא שהאיש מתפתח. לא בהכרח בכיוון שחובבי סרטיו המוקדמים היו רוצים, אבל בהחלט ישנה התקדמות לכיוון מסוים.

שני הסרטים הראשונים של סטיב מקווין, לא השחקן, היו "רעב" ו"בושה". שניהם דלי תקציב, דלי עלילה ועוסקים בסבל האנושי מנקודת מבט חוקרת וחטטנית. הם הביאו לו אהדה רבה בקרב מבקרים, אולם לא זכו להצלחה בקרב הקהל הרחב. ב-2013, יצא הסרט השלישי בבימויו, "12 שנים של עבדות", ששנה לחלוטין את הסיפור. הסרט לא רק פנה אל קהל מיינסטרימי והרוויח פי תשעה מתקציבו במכירת כרטיסים, אלא גם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. יש ויכוח עד כמה הסרט נבחר בגלל איכותו ועד כי האקדמיה חשה אשמה לבנה בשל העיסוק בעבדות, אבל לא ניתן להכחיש שמקווין הוכיח את יכולתו בבימוי סרטים פחות אינטימיים מבעבר ושיש לו שפה קולנועית שיכולה לדבר גם אל קהל שלא נחשף אליו בעיקר דרך פסטיבלים.

"אלמנות" הוא השלב הבא באבולוציה של מקווין. אם "12 שנים של עבדות" היה גשר בין סרטיו הקטנים והקשים לצפיה, לבין קולנוע נגיש יותר מבחינת הצופה הממוצע, אלמנות הוא כבר נסיון לפנות מראש לקוני הכרטיסים בקומפלקסים ובקניונים. אני לא כותב את זה כדבר רע, אבל בהתחשב בכך שמדובר בסך הכל בסרטו הרביעי, מקווין נמצא כבר עכשיו רחוק מאוד מנקודת המוצא שהביאה לו את אוהדיו הראשונים.

אחרי שבעלה הארי נהרג במהלך שוד שהשתבש, ורוניקה רולינס מגלה שהשאיר לה ספרון בו רשם בפרוט את פעילויותיו השונות, חלקן טרם יצאו לפועל, כמו גם פרטים מפלילים על אנשים בעלי השפעה. היא פונה לאלמנותיהם של שלושת השודדים האחרים שנהרגו ומציעה להן הצעה שקשה לסרב לה. שתיים מהן, לינדה ואליס, אכן מגיעות ומסכימות לשתף פעולה עם ורוניקה בביצוע השוד האחרון שהארי תכנן. הדבר יעזור לוורוניקה להחזיר לג'אמאל מאנינג את הכסף שנשדד ממנו, ללינדה לפרנס את ילדיה ולאליס לקיים את עצמה מבלי להתדרדר לזנות.

כל זה קורה על רקע הבחירות המקומיות בשיקגו, שם ג'אמאל מאנינג מתמודד מול ג'ק מאליגן. בעוד מאנינג מגיע משכונת מצוקה ומכיר את התושבים באופן אישי, מאליגן מנסה לזכות בחסות הצל הענק של אביו, שפרישתו מסיבות רפואיות הביאה להקדמת הבחירות. שתי המשפחות מנהלות קמפיין נקי על פני השטח, אבל שולחות ידיים לעסקים מפוקפקים מחוץ לעיני התקשורת. אחיו של ג'אמאל משמש כמחסל עבורו, בעוד ההשקעה של משפחת מאליגן בעסקים קטנים מביאה לכך שאותם עסקים חייבים להם לא מעט כסף.

אלמנות מבוסס על סדרה בריטית בת 12 פרקים ששודרה במהלך שנות השמונים, כאשר סטיב מקווין היה נער מתבגר. עלילת הסרט אינה עוקבת אחד לאחד אחרי זו של הסדרה, ולמעשה מוסיפה עלילות משנה שלא הופיעו במקור. זאת אומרת שסרט באורך 129 דקות מכיל גם את השלד הסיפורי של סדרה בת שתי עונות, וגם תוספות חדשות לחלוטין. התוצאה, באופן לא מפתיע, היא מאוד עמוסה. עוד ועוד דמויות נעשות מעורבות, הקשרים בין פוליטיקה ועולם תחתון תופסים זמן מסך ממושך, סיפורה של האלמנה הרביעית הופך פתאום משמעותי עבור שאר הדמויות וכל זה כאשר גם לדמויות המשנה יש חיים משלהן שצריך להציג. עבור לינדה ואליס, זו לא הזדמנות רק לעשות כסף, אלא גם להגיע לעצמאות שנשללה מהן כל עוד בעליהן היו בחיים.

גיליאן פלין עבדה בעבר בהצלחה ספרים שלה לתסריטים מרתקים ומפתיעים, עם דמויות נשיות חזקות, אבל נראה שכאשר לקחה על עצמה את המשימה לעבד למסך עבודה של מישהי אחרת (הסדרה אלמנות נוצרה בידי לינדה לה פלאנטה), התקשתה להפריד בין תפקיד המעבדת לתפקיד הסופרת. דגדג לפלין לכתוב עוד ועוד רעיונות משלה, עד שהתסריט נעשה פשוט עמוס.

יאמר לזכות פלין ומקווין שהצליחו להעביר את העלילה באופן ברור יחסית, כאשר רוב הדמויות המרכזיות זוכות להראות עומק רגשי ומקבלות נימוקים הגיוניים לפעולותיהן. למרבה הצער, יעילות אינה שוות ערך לאיכות. אלמנות מלא בטוויסטים קטנים ובדמויות שצריך לזכור מה תפקידן ואיך הגענו לדבר דווקא עליהן. בסופו של דבר, פשוט לא ברור מה הצורך בכל כך הרבה פרטים. השוד עצמו, שנראה בהתחלה כמו משהו שיהיה חלק מרכזי בעלילה, נדחק לטובת היריבות בין הפוליטיקאים. השוטר המושחת שצץ לסצנה וחצי, הוא בעיקר הערת שוליים על כך שהמשטרה אינה עושה מעבר למינימום ההכרחי באיזור. אין שום הסבר למה הוא נחשב מושחת, או מה ההיסטוריה שלו עם הארי רולינס, הוא פשוט חולף מול המצלמה מספיק פעמים כדי שנזכור שקיים אדם כזה.

זה חבל, כי בכל הנוגע לצד הטכני, אלמנות הוא סרט נהדר. סטיב מקווין ביים כל סצנה עם המון מחשבה ורגש, כאשר חלקן, במיוחד אלה שמצולמות בשוטים ארוכים, מנצלות היטב את המסך הגדול. סצנת המרדף בתחילת הסרט, או סצנת הראפ באולם הספורט, בנויות כך שהסיפור של אותו רגע מועבר ישירות, דרך מה שקיים על המסך, עד שמשהו חדש חודר מהשוליים ונותן אקורד סיום מפתיע. למרות שהתחיל מבימוי דרמות אינטימיות, אם מקווין יחליט בעתיד הקרוב לביים סרט אקשן, אהיה לגמרי בעד.

גם השחקנים תורמים למקצוענות בה הסרט צולם. ויולה דיוויס מראה בתפקיד ורוניקה שני צדדים מנוגדים של אותה דמות. היא פגיעה וחסרת אונים מול עבריינים מנוסים ממנה, אבל מלאת בטחון בקרב הנשים. היא תופסת את תפקיד המטריארך של קבוצת האלמנות בקלות מרשימה, בעוד הנימוק לשוד קשור לחוסר היכולת שלה לעמוד מול גבר מאיים. קולין פארל נטמע היטב בדמותו של ג'ק מאליגן, שקשה מאוד להגדירו באופן חד משמעי כדמות חיובית או שלילית. הוא יותר מדי מתוחכם מכדי שיתפסו אותו בלי התשובה הנכונה, אחד שהופך שאלה של עיתונאי חוקר להזדמנות לעשות לעצמו קמפיין חינם. המבטא האירי של פארל נעלם לחלוטין בתוך חתך הדיבור הכל אמריקאי של מאליגן ושפת הגוף שלו היא שילוב בין תלמיד קולג' עשיר ששוקע בפישוק רחב לתוך כורסה בזמן שיחה עם אביו, לבין תנועות היד והגוף האופייניות של ברק אובאמה. ג'ק מאליגן למד מהטובים ביותר איך נראה מנהיג ויש לו מספיק כריזמה טבעית בכדי לא לצאת מזויף בעיני הבוחרים.

דניאל קאלויה מוסיף הופעה מפתיעה משלו כג'טם, אחיו של ג'אמאל. ראינו אותו מגלם דמויות חיוביות ב"תברח" וב"פנתר שחור", בשניהם הוא מייצג טוב לב ונאמנות לערכים. באלמנות, קאלויה מתחבר לצד האפל שלו כפסיכופת רצחני שעושה את העבודה המלוכלכת בכדי שאחיו יוכל להציג לציבור ידיים נקיות מדם. התפקיד של קאלויה קטן יחסית ובהחלט היה ראוי ליותר זמן מסך, אבל הוא מנצל היטב כל רגע בו ג'טם מופיע על המסך ומהלך אימים על שאר הדמויות.

אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים יצאו מאוכזבים מאלמנות. הסרט מבטיח שוד מחוכם וסקנדלים פוליטיים, אבל מתמקד יותר דווקא ביחסים בין האלמנות ובהתנהלות המאפיונרים המקומיים. גם אם מסתכלים על השחרור הנשי כמוטיב המרכזי בסרט, נדמה שחסרה סצנה שתחרת בזכרון. הקלימקס אינו גדול כפי שההכנות אליו גורמות לחשוב והסרט עצמו מתחיל להימרח בשלב מסוים, כאשר עוד ועוד עלילות משנה נצמדות לסיפור הראשי. עם כמות התוכן שמנסים לדחוס למסגרת הזמן המצומצמת, יתכן שאלמנות היה עובד יותר כרימייק בפורמט המקורי, כלומר סדרת טלוויזיה. בתור סרט באורך מלא, הוא בונה הרבה ציפיות, אבל מפספס את ההזדמנות לשיא משמעותי באמת. הוא מצולם, מבוים ומשוחק היטב, אבל התסריט דחוס יתר על המידה, עד למצב בו למרות כל הדברים החיוביים, קשה שלא להתאכזב מהתוצאה הסופית.

ביקורת: אין בתולות בקריות

Virgins1_resize.jpg

 

ישראל היא מדינה קטנה, מה שמקשה על התפתחות אגדות אורבניות מקומיות. תמיד יש שמועות על דברים שכביכול אינם מגיעים לתקשורת כי מישהו מנסה להסתיר אותם, או כי אין להם הוכחות חותכות, אבל אלה לרוב סיפורים קטנים. היותר עקשים מביניהם, פשוט גנובים ממדינות אחרות ועוד יותר מאבדים אמינות כאשר שוכחים להתאים את המספרים לגודל האוכלוסיה ולגאוגרפיה בארץ.

יש איזה סיפור על אישה מסתורית שרוחצת במפל או במעיינות בגליל, שמועות על טקסים שטניים שנערכים במרתפי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, או מקומות שלא בנו בהם כלום כבר כמה עשורים בגלל קללה של בעל דוכן פלאפל עצבני. פעם בכמה שנים, מישהו רואה צמיג או ענף בכנרת ומפיץ את השמועה שראה שם תנין. עדיין, האגדה האורבנית הנפוצה ביותר בארץ היא על קיומה של ילדה (או אישה, כמובן שגילה משתנה בכל נוסח) בשם אוחזת ענף עץ השקד. מקור האגדה הוא ככל הנראה בכתבת מעריב לנוער שלא הבינה בדיחה וחשבה כי המשפחה אותה ראיינה אודות שמות מיוחדים, באמת כוללת גם אחות בשם זה. למרות שהסיפור נובע מטעות תמימה, ישנם גם כיום ישראלים רבים הטוענים שפגשו או דברו עם מישהי שנקראת ככה. זאת אומרת, הם מכירים מישהו שמכיר אותה. גם אין להם הוכחות מצולמות, אבל תחפשו בגוגל, בטוח יש.

"אין בתולות בקריות" עוסק בנערה בשם לנה, החיה בקריית ים עם אמה אירנה ועובדת איתה בבית קפה על חוף הים. בית הקפה ידע בעבר הצלחה, אולם נעשה שומם מאז שראש העיר בנה טיילת חדשה ונגמר לו הכסף לפני שהספיקו להגיע לעסק של אירנה. מאז, אף אחד לא טורח לצעוד על לבית הקפה, פרט למציל בחוף ושני אדונים ילידי ברית המועצות לשעבר שמעבירים את זמנם בשיחות חולין, קריאת עיתונים ומשחק שחמט.

לנה רוצה לעוף משם. היא חולמת להגיע לתל אביב ולחיות כמו גדולה. היא כבר תמצא שם עבודה זמנית, לא רצינית, וגם תחתום בלשכה. או שלא, כי אירנה לא מוכנה שבתה הקטינה תחיה לבד בעיר הגדולה וללנה עצמה אין כסף או אמצעי תחבורה משלה שיכולים להוציא אותה מהקריות. במקום לקרוע את עיר החטאים, היא מוצאת את עצמה שומרת על דודניתה תמר, שבאה מירושלים להעביר אצלן את שארית הקיץ. כאשר מגיע לחוף עיתונאי/משורר תל אביבי חתיך, לנה רואה בו מוצא אפשרי לבעיותיה ומביאה אותו לכתוב על עדויות לקיומה של בתולת ים מול חופי העיר. שניהם יודעים שהסיפור מומצא, אבל מספיק אנשים קונים אותו בכדי למלא את החופים בסקרנים ובכדי שראש העיר יציע פרס כספי נכבד למי שיביא הוכחות לקיומו של היצור המופלא.

הדבר המדהים באין בתולות בקריות, הוא שהסרט חצי מבוסס על סיפור אמיתי. לפני שמונה שנים, רשת NBC  פרסמה כתבה על כך שבתולת ים נצפתה בחוף קריית ים, והדבר הביא להתעניינות בינלאומית בעיר הרדומה. כמו בסרט, גם במציאות, ראש העיר הציע פרס כספי למי שיביא הוכחות והפליג בשבחה של הטיילת החדשה. שום דבר מזה לא באמת השפיע. קריית ים היא עדיין העניה והפחות מוכרת מבין הקריות. חוף הים שלה אמנם משרת גם את הערים הסמוכות, אבל להוציא פסל בודד של בתולת ים, לא נותר הרבה מהפרסום העולמי שאותה כתבה הייתה אמורה להביא. כתבה שאגב, ציינה את תל אביב בתור בירת ישראל, אז אתם מבינים איזה תחקיר רציני נעשה שם.

התוספת של הבמאית קרן בן-רפאל לאגדה המקומית, היא הסיפור האישי של אנשים שתקועים בעיר ובורחים לפנטזיות על שיפור במקום לעשות משהו עם עצמם. אירנה נאבקת להחזיק בבית הקפה הגורם לה למתח ועצבים וללא מעט קשיים כלכליים, למרות שיש לה את האפשרות למכור אותו ולמצוא מקור הכנסה אחר. היא מסרבת לעשות זאת, כנראה מתוך עקרון, כי הסרט לא מספק הסבר אחר לעקשנותה. לנה רוצה לעזוב לתל אביב, למרות שאין לה מושג איך תסתדר שם בלי עבודה, דירה, או הכרות בסיסית עם החיים מחוץ לצל הענק של אמה. תמר, כמו דודניתה, לובשת את אותם בגדים בכל יום, רק שבמקרה של תמר, מדובר בתחפושת של נסיכה, איתה היא מסתובבת בכל מקום.

העלילה מזכירה סרטים כמו "העולם שבפנים" ו"ליידי בירד", העוסקים במתבגרת שרוצה לעזוב עיר קטנה ושקטה לטובת מקום שוקק חיים, אלא שלאין בתולות בקריות חסר מאפיין חשוב שמופיע בשני הסרטים האחרים. לנה לא באמת עושה שום דבר כדי להגיע למקום אחר. היא מנסה פעם אחת לשאול אופנוע של חבר, אבל זהו. גם כשיש לה כסף, היא לא עושה איתו כלום. בשלב מסוים, היא מגיעה למסקנה שהדרך שלה לתל אביב עוברת דרך צ'יפי העיתונאי, אבל הדבר בעיקר מוביל לעוד סצנות בהן לנה עדיין תקועה. היא לא מתבלטת במראה שלה כנהוג בסיפורים כאלה ולמעשה, הייתי מגדיר את המראה הכללי של לנה בתור "צריכה מקלחת" וזהו. אין בה שום מאפיין חיצוני מעניין והאופי שלה די מחורבן, בדומה לשאר הדמויות בסרט.

אם המטרה היא לעורר הזדהות עם הדמויות, הדבר בלתי אפשרי כי הן כולן מעצבנות. אני קצת מחבב את שני האדונים היושבים בבית הקפה, אבל שאר השחקנים נאלצים להתמודד עם תסריט שמוציא אותם די חארות. לנה מתחילה את הסרט כשהיא מציקה לבחור שלא רוצה להתפשט בפניה, נענית ליותר אתגרים מטופשים ממרטי מקפליי ובאופן כללי, מתנהגת כאילו כולם סביבה דפוקים. מה שנכון, אבל זה לא שהיא חכמה גדולה. אירנה אלימה ועקשנית ללא סיבה, מה שפוגע בנסיונות להאיר אותה כדמות עמוקה יותר בהמשך הסרט. היא עובדת טוב יותר בהתחלה, כסוג של שריף במערב (של קריית ים), מאשר בהמשך, כאישה פגיעה ורגישה שבברור יכולה לעשות משהו כדי לשנות את המצב ובוחרת שלא. תמר אמורה להיות חמודה ותמימה, אבל עושה רושם שהתפקיד נכתב עבור שחקנית צעירה יותר, מה שהופך את המשחק של מנואל אלקסלסי ורדי ללא אמין שלא באשמתה.

יותר מכולם, בולט לרעה מיכאל אלוני. הוא לא משחק רע. למעשה, רוב השחקנים בסרט עושים עבודה טובה ביחס לכמה שהתסריט בעייתי, אולם אלוני זכה לגלם את הדמות המעצבנת ביותר בסרט ישראלי כלשהו השנה, כולל "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה". אלוני מגלם את צ'יפי, העיתונאי שמחפש סיפור ושם את קריית ים על המפה. אם לא מספיק שקוראים לו צ'יפי, תכונה מרגיזה בפני עצמה, הוא לא מסוגל לומר דבר אחד חיובי לכל אורך הסרט, אבל מתנהג כאילו יש לו תובנות חשובות על כולם. הוא מבקר את ראש העיר על כך שהוא מנצל את הפרסום שסיפור בתולת הים מעניק לעיר, סיפור שהוא עצמו פברק. הוא מתייחס לתל אביב כאל מקום שמוציא מהאדם את הנשמה, אבל לא מפסיק להתנשא על תושבי הפריפריה. דמיינו היפסטר שחזר הרגע מטיול בהודו, שם גלה את עצמו על ידי קריאת ספר של גבי ניצן והחליט לפתוח קבוצת פייסבוק בה הוא משתף את הדעות שלו על הבעיות האמיתיות עם הפמיניזם וכיצד ניתן לשפר אותו. עד כדי כך מעצבן.

הבימוי של בן-רפאל אינו יוצא דופן במיוחד. יש רגעים מוצלחים, כמו דמות של מחזר פוטנציאלי שמילולית יוצא מהתמונה, או עריכה שעוזרת לסיפור לנוע בקלות כמה שעות קדימה מבלי להרגיש שחסר משהו באמצע. מצד שני, הסרט בהחלט מזכיר כל מיני פגמים שהקולנוע הישראלי כמעט הצליח להסיר מעליו בעשר השנים האחרונות. אין כמעט משחק חזותי עם האפשרות לקיומה של בתולת ים אמיתית, מה שמוביל לכך שפשוט רואים אנשים מדברים במקום לייצר אשליה בעיני הצופה. הסרט צולם בחורף, למרות שהעלילה מתרחשת באוגוסט, מה שמוסבר בכך שיש מזג אוויר חריג. זהו, זה לא מוביל לשום דבר, או מתקשר לתופעות על-טבעיות כלשהן, פשוט לא יכלו לצלם חוף נטוש בעיצומה של עונת הרחצה, אז היו צריכים לתרץ את זה איכשהו. גם זה שאחת השחקניות מגלמת תפקיד כפול לא משחק תפקיד בעלילה. אין מפגש ישיר בין הדמויות, אף אחד אפילו לא מתייחס לדמיון ביניהן. כנראה שאמור לעבור כאן איזה מסר על דואליות ועל מה היה יכול לקרות אם… אבל הסרט לא מנסה אפילו.

זה מרגיז, כי לסיפור עצמו יש פוטנציאל. כל כך מעט סרטים ישראלים מנסים בכלל לשאול שאלות על מה שנמצא מעבר למציאות היומיומית, אז התמקדות בהשפעה של אגדה אורבנית על פרבר מנומנם, דווקא יכולה להתפתח למשהו מעניין. קרן בן-רפאל בחרה להשאיר הכל בקטן וזו טעות בעיני, כי הדמות הראשית לא מספיק מפותחת בכדי לסחוב את הסיפור על כתפיה. אנחנו מעבירים את רוב הזמן עם נקודת המבט של לנה, בלי להגיע לשום תובנה. היריבות בין אירנה לראש העיר נשארת ברקע ולא משפיעה על העלילה עצמה ותמר בעיקר פולטת שאלות אקראיות על התבגרות ועל בתולות ים וסתם יושבת בשקט בשאר הזמן. אין לה שום דרך להעסיק את עצמה על החוף? אין לאף אחד טלוויזיה או מכשיר נייד שהיא יכולה להתנחל מולם? למה ילדה שמסתובבת כל הזמן בתחפושת נסיכה, בלי שמישהו יעיר על כך אפילו פעם אחת, או יסביר מה הקטע, לא מוצאת שום דבר לעשות חוץ מלהציק בשאלות עם מבט משועמם בעיניים?

אין בתולות בקריות הוא סרט מטופש שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אם היה מודע לעצמו, היה בהחלט עדיף, אולם כולם נורא רציניים ומהורהרים ומשתפים באקראי מידע שבאמת שאף אחד לא בקש לדעת. יש נסיון מתמשך לשחק על כפל המשמעויות של המילה "בתולה", אבל הוא חסר פואנטה כי מצב הבתולין של לנה לא רלוונטי לעלילה כפי שהבמאית רוצה שנחשוב. לא כמו זה שאנשים חושבים שיש בתולת ים ציונית אמיתית, בכל אופן. הפוטנציאל לסרט עמוק יותר בהחלט קיים, אבל הגרסה שמוצגת בפנינו היא שטחית וקלישאתית, עם רגעים של ביזאר שלא מתחברים זה לזה ומותירים את הסרט כאוסף של רעיונות ללא חיבור.

ביקורת: הצד האחר של הרוח

MV5BNDg5NTQ0NDU1Nl5BMl5BanBnXkFtZTgwMTExNzIyNjM@._V1__resize.jpg

 

ב-1917, הציג האמן מרסל דושאן את היצירה "מזרקה". היצירה מיד עוררה עניין רב והעלתה שאלות רבות על מהותה של האמנות, מי בעצם יכול להגדיר אותה, ומה דושאן חושב על עמיתיו בני זמנו. היצירה עשתה סבב בתערוכות ומוזיאונים ברחבי העולם ונחשבת עד היום לאבן דרך חשובה בתולדות האמנות. דושאן יצר לאורך השנים מספר העתקים של היצירה על מנת שיוכלו להיות מוצגים במקומות נוספים ומכיוון שהיצירה המקורית אבדה.

"מזרקה" היא משתנה, כזו שמוצאים בשירותים ציבוריים. זו לא מטפורה, דושאן למעשה לקח משתנה, רשם עליה את שם היצרן ושנת היצור והציג אותה בתערוכה. הדיונים הרבים סביב היצירה לא נבעו מערכה האסתטי או מהסיפור מאחוריה, אלא מכך שיש משתנה באמצע מוזיאון לאמנות, בין כל היצירות מעוררות ההשראה, והמבקרים אמורים להתיחס אליה כאל יצירת אמנות מעצם נוכחותה במוזיאון. זאת אומרת שבתאוריה, מישהו יכול לאבד צרור מפתחות שיפול לו מהכיס בין שתי יצירות אמנות, ולפחות עובר אורח אחד יחשוב שמדובר בחלק מהתערוכה.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות צפיה ב"הצד האחר של הרוח", סרט שאורסון ולס התחיל לצלם ב-1970 והושלם רק לאחרונה בזכות עריכת חומרי הגלם הרבים שהותיר אחריו. אורסון ולס לא היה שותף לעריכה הסופית של הסרט, הוא לא בחר להפיץ אותו דרך נטפליקס, במיוחד כי החברה נוסדה רק שנים לאחר מותו, אנחנו לא יודעים בוודאות כיצד רצה שהסרט יראה, והוא לא זמין להעניק ראיונות בנושא. אנחנו מנחשים שזה הסיפור שוולס רצה לספר ושזה הסדר הסופי בו הסצנות אמורות להופיע, כי ככה זה מוצג לנו. "סרטו של אורסון ולס", אפילו שבהקבלה למרסל דושאן, ולס הוא היצרן ששמו רשום על המשתנה, העורך בוב מורבסקי הוא זה שהחליט איך למקם אותה ונטפליקס הם התערוכה שמציגה יצירה מחוץ להקשרה המקורי בכדי לעורר תגובות ולמשוך קהל.

הצד האחר של הרוח, בגרסה הערוכה בידי מורבסקי, עוסק בסרטו האחרון של במאי ותיק בשם ג'ייק הנאפורד. ג'ייק נהרג בתאונת דרכים והסיפור מציג את הארועים שהובילו לאותו ערב קטלני. הוא סיים לעבוד על "הצד האחר של הרוח", סרט ארטהאוס בסגנון אירופי, שזו דרך אחרת לומר הרבה עירום ומעט עלילה. הסרט עצמו לא באמת גמור, מכיוון שהשחקן הראשי נטש את הצילומים באמצע, אבל כאשר יש דדליין להגיש עותק סופי והמפיק מסרב לשפוך עוד כסף על הפרויקט, אפשר לומר שהוא גמור. ג'ייק לא מרוצה מהתוצאה הסופית, אבל העניין כבר לא נמצא בידיים שלו.

הדעה הרווחת היא שאורסון ולס התכוון ליצור סאטירה על תעשיית הקולנוע, כאשר הוא לועג גם לחוסר היעילות והמגבלות המתישות בהוליווד, וגם לחופשיות הילדותית שבמאים אמנותיים מתגאים בה. לרוע המזל, הנסיבות הביאו לכך שעלילת הסרט די מייצגת את מה שקרה במציאות. ולס לא הצליח לסיים את מלאכת העריכה במועד הרצוי, שנה שוב ושוב את תאריך ההפצה המיועד ואף אולפן לא נתן את הגב הנדרש בכדי להוציא את הסרט שרצה באמת. נוסף על הכל, הפרויקט נגרר כל כך הרבה זמן, שכבר החלו ויכוחים משפטיים לגבי מי באמת מחזיק בזכויות עליו. עברו כמעט חמישים שנה מאז החלו הצילומים ורק עכשיו, נטפליקס החליטה שהסרט הלא גמור הזה מספיק אטרקטיבי בכדי להפיץ אותו.

הבעיה נעוצה במילים "לא גמור". אורסון ולס צלם 96 שעות של פילם, מתוכן הספיק לערוך רק ארבעים דקות למשהו שמזכיר את החזון המקורי שלו. רוב הסרט שמופץ כעת בידי נטפליקס, נערך לאחר מותו של ולס, שלא השאיר הנחיות ברורות. חלק גדול מהסצנות סובלות מבעיות סאונד שהיה צריך לנקות באמצעים דיגיטליים, לפחות שני שוטים חשובים אבדו והיה צורך להשלימם ללא במאי וגם לאחר עריכה נוספת, מופיעה מדי פעם כתובית לפיה חסרות כמה שניות שלא נמצאו בזמן השחזור של הסרט. דבר כזה הוא נסלח אם מדובר בסרט אבוד שכבר הופץ בעבר ונותרו רק עותקים שחוקים ממנו. במקרה של הצד האחר של הרוח, זו הפעם הראשונה שהסרט מופץ במלואו, ורובו בעצם אלתור של עורך שהיה צריך לעבור על עשרות שעות של צילומים ולנסות להבין איך הם משתלבים בנרטיב של ולס.

אני מאוד נדיב כשאני מתאר זאת כנרטיב. בעוד ברור שהיה לאורסון ולס מסר שרצה להעביר לגבי במאים בני דורו, כמו גם בני הדור הצעיר יותר, המסר הזה נותר, מילולית, על רצפת חדר העריכה. בהנחה שוולס הספיק לצלם את כל מה שרצה, ההתעקשות שלו לערוך את הסרט בעצמו מביאה לכך שאף אחד אחר לא יכול באמת להבין מה רצה להכניס למוצר הסופי. אפילו לא בטוח שוולס התכוון שאורך הסרט יהיה שעתיים, או שזו החלטה שהתקבלה מאוחר יותר, בהסתמך על כמות החומר המצולם שנותר.

כל חובב קולנוע יודע שעבודתו של עורך טוב היא לא לדחוס כמה שיותר תמונות לתוך מסגרת זמן, אלא לקבוע טון וקצב לסצנות בהתאם להנחיות הבמאי. יחסי עבודה תקינים בין במאי לעורך הם מרכיב חיוני ביצירת סרט ראוי לצפיה. זו הסיבה שמרטין סקורסזה עובד מתי שרק יוכל עם העורכת תלמה סקונמייקר, כי היא מבינה את החזון שלו ועוזרת לחדד אותו. קוונטין טרנטינו למעשה שנה את הקצב הרגיל של סרטיו לאחר שהעורכת הקבועה שלו, סאלי מנקה, נהרגה. אורסון ולס לא ערך את רוב סרטיו, אבל היאוש מהעבודה מול האולפנים, הביא לכך שסמך רק עצמו והוא, איך לומר, לא היה עורך טוב במיוחד. את סרטו המהולל ביותר, "האזרח קיין", ערך רוברט וייז, שהפך לאחר מכן לבמאי חשוב בפני עצמו. ולס ערך בעיקר את הסרטים הפחות מוכרים בפילמוגרפיה שלו.

הנקודה בחפירה הנ"ל היא שכאשר בוב מורבסקי נגש לערוך את הצד האחר של הרוח, הוא נסה לעשות זאת בהתאם לשליש הסרט שאורסון ולס ערך בעצמו. מורבסקי עורך בכלל לא רע, כאשר לזכותו עבודה על סרטים כמו "מטען הכאב" (עליו זכה באוסקר) ובערך כל דבר שסם ריימי ביים בעשרים השנים האחרונות. בלי להוריד מיוקרתו של סם ריימי, הגישה שלו לאיך סרט אמור להיראות, די שונה מזו של אורסון ולס. גם "מטען הכאב" המאופיין בשוטים ארוכים ומותחים, רחוק מהסגנון של הצד האחר של הרוח. התוצאה היא בלגן מוחלט. אורסון ולס ערך ארבעים דקות של שוטים מבולבלים, חלקם בברור לא צולמו באותו מיקום כמו אלה שצמודים להם, עם מצלמה רועדת, לפעמים בצבע ולפעמים בשחור לבן, ואז מורבסקי נסה להוסיף עוד שעה ועשרים של אותו דבר.

מה שהתקבל הוא סרט מכוער, לא קוהרנטי, שגם מעט התוכן שיש בו, בלתי אפשרי למעקב. נראה שמורבסקי הכניס בלי לשים לב טייקים לא מוצלחים בהם השחקנים לא בטוחים מה עליהם לעשות. אם אורסון ולס נהנה מהספק כי לא ברור בוודאות איך תכנן שהסרט יראה בסופו של דבר, מורבסקי לקח על עצמו משימה יומרנית שבברור גדולה עליו. אם יש משהו שהסרט הזה צריך, זה במאי ועורך תסריט שיעשו סדר בבלגן שאורסון ולס הותיר אחריו, אבל כמו משתנה במוזיאון, אף אחד לא מעז לשנות את המצב, כי הוא כבר שם.

אני לא מסתיר את זה שאורסון ולס מוערך יתר על המידה בעיני. קטונתי מלהבין את כל אלה שרואים ב"האזרח קיין" את הסרט הטוב בכל הזמנים, או אפילו של שנת 1941 (יותר אהבתי את "49th Parallel"). עדיין, אני מכיר בו כאחד המוחות המרתקים והיצירתיים בתולדות הקולנוע ומישהו ששווה אפילו לנסות לראות גם את יצירותיו המאוחרות יותר בשביל לקבל נקודת מבט שרוב הבמאים אינם מכירים. הצד האחר של הרוח היה יכול להיות מעניין ומרתק כאשר צולם, לפני ארבעים ושמונה שנים, אבל כיום הוא נראה כאילו טוני סקוט ערך סרט של אוליבר סטון והוציא ממנו כל פיסת דיאלוג שעלולה ללמד משהו על הדמויות. כשקוראים את תקציר העלילה, הוא נראה מעניין, אבל אי אפשר לומר שהפרטים באמת עוברים כמו שצריך דרך הקשקשת על המסך.

סרט טוב צריך עורך טוב. "הרומן של עם אנני" לא היה הופך לקומדיה רומנטית קלאסית לו היה נערך בהתאם לחזון המקורי של וודי אלן, שבכלל התכוון לצלם מותחן בלשי. הפתיחה של "השור הזועם" הייתה מאבדת את עוצמתה לו סקורסזה היה מנסה לערוך אותה בעצמו. "מועדון קרב" היה סתם אוסף של גברים חצי ערומים שמדברים על צרות עולם ראשון לולא העריכה של ג'יימס הייגוד שקשרה כל מילה לתמונה בתזמון מושלם. להצד האחר של הרוח יש במאי אגדי ועורך מוכשר, אבל מפרידים ביניהם עשורים של אפס יכולת לתקשר (אלא אם בוב מורבסקי מכיר ילד שרואה אנשים מתים). מה שאורסון ולס התחיל בשנות השבעים, לא קשור לטכניקות העריכה שמורבסקי מתרגל מאז הניינטיז. כל העומק של הסיפור הולך לאיבוד, הסרט בתוך הסרט נראה כמו פרק של "יומני הנעל האדומה" והרגעים החזקים ביותר שהבמאי רצה להכניס, הולכים לאיבוד ברצף מקהה חושים של משפטים כמעט אקראיים וזוויות צילום שעושות כאב ראש. זה אחד מאותם סרטים שהסיפור על איך לא נעשו מעניין יותר מהתוצאה הסופית. אם לא יכלו להעביר את המסר הרצוי, או אפילו לחדד אותו כך שהסרט יהיה מובן ונסבל יותר לצפיה, באמת שלא היה טעם להחזיר את הפרויקט הזה מהמתים. הוא היה מוצלח יותר כשיכולנו רק לנחש איך יראה.

ביקורת: כוכב נולד

A+star+is+born_resize.jpg

 

בשנת 2003, נרשמה סטפני ג'רמנוטה בת השבע עשרה לבית הספר לאמנויות ע"ש טיש באוניברסיטת ניו יורק. היא למדה שם כיצד לשפר את יכולות השירה, הנגינה והכתיבה המולדות שלה והגישה עבודות בנושאי דת ותרבות הפופ במסגרת לימודיה. שנתיים לאחר מכן, נשרה מהלימודים בכדי לפתח קריירה מוזיקלית. היא הסתובבה בחברת מפיקים ומבצעים שונים בחיפוש אחר עבודה והזדמנות לפרוץ, ואף הקליטה אלבום בשם "Red and Blue" שנגנז. זה לא שהשירים שלה לא היו טובים, או שהיה חסר לה כשרון ווקלי, זה פשוט שאם תקשיבו לשירים מהאלבום שהועלו ליוטיוב, תשימו לב שהוא די שגרתי. אין בו שום דבר שיגרום לכם לתהות ברצינות למה סטפני ג'רמנוטה היא לא כוכבת.

ג'רמנוטה הבינה שבחיים לא תפרוץ אם לא תותיר רושם ראשוני חזק. היא למדה מדיוויד בואי ומדונה, שניים מהאמנים האהובים עליה, ושנתה לחלוטין את דמותה. היא חמצנה את השיער, החלה ללבוש תלבושות מסובכות מחומרים לא צפויים וקראה לעצמה ליידי גאגא. גם המוזיקה שלה השתנתה והפכה מפופ-רוק קליל וחסר יחוד, לפזמוני דאנס עם הפקה מקצועית שמתאימה לזמרת גדולה מהחיים. למעשה, למישהי שהיא יותר מזמרת, אלא תופעה בפני עצמה. עם מגדריות גמישה, ריקודים בהשראת קברט והרבה עשן ומראות, ליידי גאגא הפכה לאחת המוזיקאיות המצליחות בהיסטוריה.

"כוכב נולד" לא נכתב על חייה של ליידי גאגא. למעשה, גם ההורים שלה עוד לא נולדו כאשר הסיפור הופק לראשונה ב-1937, אז כסיפורה של שחקנית חסרת נסיון ההופכת במהרה לסנסציה החדשה של הוליווד. התסריט עבר עוד שני גלגולים, אחד בשנות החמישים בכיכובה של ג'ודי גרלנד ועוד אחד בשנות השבעים עם ברברה סטרייסנד, עד שהגיע לידיו של בראדלי קופר. לא הייתה לקופר כוונה לביים את הסרט, דבר שלא עשה לפני כן, אולם בהעדר במאי מיומן שיקח את ההובלה, קופר המר על עצמו ועל ליידי גאגא והביא את כוכב נולד למסך בפעם הרביעית.

ג'קסון מיין הוא זמר קאנטרי מצליח שנמצא מעבר לשיאו. טנטון מולד באוזניים שרק הולך ומחמיר עם השנים, בחיזוק אלכוהול וסמים, מביאים את ג'קסון לאבד את החדות שהייתה לו בעבר. בדרך חזרה מהופעה, הוא מחליט לקפוץ לפאב אקראי, בו נערך ערב דראג. הפרפורמרית היחידה שאינה מלכת דראג, היא אלי, מלצרית קשת יום בעלת קול מרשים. אלי מוצאת חן בעיני ג'קסון, לא רק כזמרת, והוא מזמין אותה לשתות איתו. אלי מתגלה ככותבת שירים מוכשרת שחולמת לפרוץ, אבל מאמינה שלא תצליח בגלל מראה חיצוני.

השניים מוסיפים לצאת ומתאהבים, כאשר ג'קסון לאט לאט דוחף את אלי להעז ולהופיע לצדו על הבמה ואולי אפילו לפתח קריירה מוזיקלית משלה. זאת בזמן שג'קסון עצמו נע בין תקופות של פכחון ושמחת חיים, לבין נטיות הרסניות מהן הוא לא מצליח ולא בהכרח רוצה, להיפטר.

אם ראיתם אפילו אחת מהגרסאות הקודמות של כוכב נולד, אתם יודעים בדיוק מה המשך הסיפור. בראדלי קופר ושותפיו ליצירה אמנם עדכנו את הסיפור כך שיתאים לימינו, אבל השאירו את השלד העלילתי כמו שהוא. השירים אחרים, השחקנים אחרים, אבל הרוב לא השתנה. אפילו האורך של הסרט שונה רק בחמש דקות מהעיבוד הקודם, מ-1976.

אז למה כן לראות את הגרסה החדשה? קודם כל, בגלל המשחק. בראדלי קופר מגלם פה דמות שטרם גלם בעבר ואצלו, זה אומר הרבה. הוא היה מדריך במחנה קיץ, חיית מסיבות, חבר בצוות לעניין, רומנטיקן מעורער בנפשו, סוכן FBI עצבני, צלף אמריקאי ורקון מדבר, אבל הוא מעולם לא היה השילוב שיוצר את ג'קסון מיין. זו דמות די קלישאתית, זמר אלכוהוליסט שימיו הגדולים מאחוריו ומאבד מדי פעם שליטה על עצמו. ראינו את זה בהרבה סרטים, כולל לא מעט שאין בשמם את המילים "נולד" או "כוכב". עדיין, יש בקופר את היכולת לעבור באופן טבעי בין בטחון אישי מופרז, קסם אישי בלתי פוסק ונטל על סביבתו. גם אם אין שום חידוש באופן בו הוא מגלם את ג'קסון, זו עדיין דוגמה נוספת למנעד התפקידים הרחב שבראדלי קופר מסוגל לגלם.

ליידי גאגא מפתיעה לטובה עם הופעה שדרשה ממנה לא רק להתנער מהתדמית הציבורית שלה, אלא גם לבנות אותה מחדש לעיני המצלמה. במה שנראה כמו הסרת מסכה שלבשה במשך שנים, ליידי גאגא מעבירה חלק ניכר מהסרט במראה הטבעי שלה, בלי איפור כבד, בלי תלבושות ראוותניות, בלי רקדנים מלווים ועם צבע השיער המקורי שלה. למשך זמן מה, היא שוב סטפני ג'רמנוטה, הבחורה המוכשרת והביישנית שלא מצליחה לפרוץ כי היא כל כך לא מתבלטת. נדרש ממנה אומץ לגלם את אלי, שכאילו מחזירה אותה אחורה בזמן, לפני התקופה בה הפכה למפלצת התהילה.

התפקיד הנשי הראשי בכוכב נולד היה בעייתי בשני הגלגולים הקודמים. ג'ודי גרלנד וברברה סטרייסנד היו בחירות לא אמינות בתור אלמוניות שפרצו בזכות תמיכה של אנשים מהתחום שגם עזרו להן לעצב את דמותן. שתיהן היו דיוות גם במציאות והציגו בסרט דמות שאינה קשורה באמת לחייהן האמיתיים. ליידי גאגא היא ליהוק מוצלח יותר, כי היא דווקא אמינה בתור מישהי עם התחלה צנועה. היא לא הפכה לכוכבת בזכות הכשרון והנוכחות הבימתית שלה נטו, אלא הייתה צריכה להיאבק במשך מספר שנים על מנת ליצור לעצמה נישה ממנה תוכל לצמוח. היא לא טופחה להיות כוכבת, אלא עשתה זאת בכוחות עצמה. אולי הכי חשוב, היא לא נראית בסרט כפי שהיא נראית על הבמה. היכולת של ליידי גאגא לשנות את הופעתה החיצונית עד כדי כך, היא היתרון הגדול שלה על פני השחקניות שקדמו לה בתפקיד ודי נראו כמו עצמן.

לצד הכימיה המצוינת בין בראדלי קופר וליידי גאגא, הסרט נהנה גם משחקני משנה משובחים. סם אליוט הוותיק מרשה לעצמו להביע יותר רגש מבדרך כלל בתור בובי, האמרגן ואחיו הגדול של ג'קסון. הקומיקאי הוולגרי אנדרו דייס קליי גם הוא נכנס לטריטוריה חדשה כאביה התומך של אלי, אנתוני ראמוס מפגין את הבטחון הנדרש ממי שממלא את מקום העזר שכנגד (לא במובן הזוגי) עד שג'קסון נכנס לחייה של אלי, ודייב שאפל בכלל מפתיע בתור הדמות הכי יציבה וממוסדת בסרט. לכולם יש הופעות קצרות יחסית, אבל בעלות חשיבות להתקדמות הסיפור.

למרות שהוא עוסק בזמר קאנטרי, כוכב נולד די נגיש לחובבי ז'אנרים אחרים. ליידי גאגא שתפה פעולה עם מספר מפיקים וכותבים, בהם לוקאס נלסון, מארק רובסון, אנדרו ואייט וחביבת האוסקרים דיאן וורן, ליצירת פסקול מוזיקלי המשלב בין קלאסיקות לבין שירים חדשים, כולל "Shallow" שאפשר לסמן כבר עכשיו כזוכה כמעט ודאי באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. הפסקול משלב בין הרקע של ג'קסון מעולם הקאנטרי והבלוז, לבין הבלדות שאלי כותבת ושירי פופ שמתאימים יותר למה שאנחנו רגילים לצפות מליידי גאגא. מדובר במסע מוזיקלי מרתק, לעתים יותר מהסיפור אותו הוא מלווה.

מכיוון שבראדלי קופר נמנע מלערוך שינויים משמעותיים בסיפור, כוכב נולד כמעט ואינו מפתיע. הדמויות נוהגות כפי שמצפים מהן ולפעמים נדמה שהתסריט אפילו מוותר על פרטים נחוצים. קשה לעקוב מתי ג'קסון בתקופה טובה ומתי הוא שוב מתדרדר ובעוד זה חלק מהרעיון, הסצנות ערוכות בצורה מבלבלת ולפעמים נדרשת הערה של אחת הדמויות בכדי להבין מה מצבו. גם המתיחות שעולה לפעמים בין אלי וג'קסון, או בין ג'קסון ובובי, מתפרצת מדי פעם ללא בניה ראויה ואז נשכחת בסצנה הבאה. הסיום בכלל נראה מואץ, כאילו אומרים לנו "אתם כבר יודעים מה יקרה עכשיו, אז בואו נסיים מהר שתוכלו לחזור הביתה מוקדם". מגיע לקופר הרבה קרדיט על העבודה שהשקיע בסרט, אולם קשה לומר שהתגלה כאן במאי יוצא דופן, או תסריטאי מוכשר במיוחד. הוא טוב בלעקוב אחר הוראות בימוי שהשאירו קודמיו וכמו עם הסיפור, לא מוסיף או משנה דברים בסיסיים שכבר הופיעו בגרסאות האחרות.

נכון לכתיבת ביקורת זו, כוכב נולד מסומן כאחד המועמדים המובילים לזכיה באוסקר. כמו בדרך כלל, אני לא חושב שהוא עד כדי כך טוב, אבל מבין את המשיכה שלו לקהל יעד רחב יחסית. גם אם הסיפור לא מקורי והבימוי והעריכה לא מעניקים שום ערך מוסף, הסרט עדיין משוחק טוב ומצליח לרגש כשצריך. מתבקש להיות ציני ולומר שכל קיומה של הגרסה הזו הוא תוצאה של חקיינות ונוסחאתיות, אבל זה בעצם חלק מהעניין. אפשר לספר את אותו סיפור מאה פעם, אבל אנשים עדיין יתמקדו באותן נקודות. אם תקחו את "רומאו ויוליה" ותמקמו אותו בניו יורק של שנות השישים, או תשמיעו שיר של הקרדיגנז ברקע, הקהל עדיין יתמקד בסיפור האהבה הטרגי בין ילדים למשפחות יריבות. גם במקרה של כוכב נולד, כמה שלא יעדכנו את הפרטים, זה תמיד יהיה אותו סיפור, עם אותם התחלה, אמצע וסוף. זה חלק ממה שהשם של הסרט מביא איתו, עוד מלפני שמונים ואחת שנים.

ביקורת: זמנים קשוחים באל רויאל

MV5BOTk1Nzk1MDc1MF5BMl5BanBnXkFtZTgwNjU2NDExNjM@._V1__resize.jpg

 

מתי אפשר לומר על סרט שהוא ארוך מדי? "ונום", המוקרן כעת בבתי הקולנוע, נמשך 112 דקות (כולל הרבה מאוד כתוביות סיום), אבל מסתיים בתחושה של חפזון לסגור את הסיפור. לעומת זאת, "הג'נטלמן והאקדח" נמשך 93 דקות ונדמה שזה לפחות עשר דקות יותר מדי. ביציאה מההקרנה של "זמנים קשוחים באל רויאל", הדבר העיקרי שחשבתי עליו היה למה הסרט הזה נמשך יותר משעתיים?

יש לי הרבה כבוד לדרו גודארד בזכות "בקתת הפחד" שביים והתסריטים שכתב עבור "קלוברפילד" ו"להציל את מארק וואטני". זו אחת הסיבות שהתרגשתי לקראת סרטו החדש. אלא שנדמה שכאשר גודארד גם מביים וגם כותב, במקום למלא רק את אחד משני התפקידים, או לחלוק את מלאכת הכתיבה עם תסריטאי מנוסה יותר, הוא יוצא משליטה. זה לא הסיפור שבעייתי, או השחקנים, או הדיאלוגים. זה פשוט שהסרט הזה ארוך מדי.

במהלך שנות השישים, הסתיר אדם במנוסה תיק בתוך הרצפה של אחד החדרים במלון אל רויאל. המלון, השוכן על גבול נבאדה וקליפורניה, נחשב בזמנו למסתור אהוב על החברה הגבוהה ועל ידוענים שרצו לבלות הרחק מעיני המצלמות. יוקרתו של המלון ירדה ועשור לאחר מכן, הוא משמש בעיקר טיפוסים מפוקפקים שמחפשים בילוי זול ולא בהכרח חוקי. האחראי במלון הוא מיילס, בחור חששן שמשמש גם כפקיד קבלה, גם כחדרן, גם כברמן וגם כאיש התחזוקה היחיד במלון. הוא לא הבעלים או המנהל, אבל הוא זה שהאורחים פונים אליו בכל עניין.

ארבעה זרים מגיעים באותו יום למלון אל רויאל: סוכן מכירות של שואבי אבק ששהה במלון בעבר ומתעקש לקבל את סוויטת ירח הדבש לעצמו, זמרת בדרכה להופעה ברינו, כומר שאינו נשמע לאזהרות כי זהו אינו מקום לכמרים, ואישה צעירה שמסרבת לגלות את שמה או את מטרת ביקורה, אבל מהר מאוד מתברר שלא הגיעה לבד.

כפי שמתבקש מסרט כזה, הדמויות מסתירות סודות שאינן מעוניינות שהשאר יגלו. במקרה הזה, גם למלון עצמו יש סודות שרק מיילס אמור לדעת. אלא שלא עובר הרבה זמן לפני שהאורחים מתחילים לחשוד זה בזה ומישהו עובר את הגבול ומכניס את עצמו לצרה גדולה. כל אחד הוא גם חתול וגם עכבר, כאשר המקום הולך ונהפך ממוצא שקט מלחצי היומיום, לגהנום של ממש. המלון הזה לא רק מלא בחטאים, אלא גם די מעודד את קיומם.

צוות השחקנים משלב בין שלושה שמות מאוד מוכרים, ג'ף ברידג'ס, ג'ון האם וכריס המסוורת', את דקוטה ג'ונסון שמתחילה לצבור מעמד בהוליווד, וכמה פרצופים חדשים יחסית למסך הגדול. סינתיה אריבו, שנסיונה מגיע בעיקר מברודוויי, מגלמת באופן טבעי את הזמרת. קיילי ספיני עברה השנה מאלמוניות להופעה בלא פחות מחמישה סרטים שונים, ולואיס פולמן (הבן של ביל פולמן) הוא משהו בין פול דנו לטום הולנד בגובה הקול ומראה הבייביפייס. בין כולם מתרחשות רמות שונות של אינטראקציה, אבל נראה שדרו גודארד הדריך אותם היטב אודות אופיה של כל דמות והסודות שהיא מסתירה.

המלון הוא כמעט יצור חי בפני עצמו וגודארד לוקח אותנו בין קרביו לאחת החוויות היותר מטרידות שיכולות להתרחש לאדם המחפש מקום לינה. אין פה את הקריפיות המזדחלת של מלון בייטס, או את תחושת היאוש הגוברת של המלון מ"ברטון פינק", אבל האל רויאל הוא בהחלט מקום שניצב על הגבול, לא רק בין שתי מדינות, אלא גם בין טוב לרע. אין למיקום החדרים משמעות בין אם הם בנבאדה או בקליפורניה, פרט למחיר, אבל חשוב לזכור את מיקומם אחד ביחס לשני בכדי לעקוב אחר הסיפור. העיצוב האמנותי נותן את התחושה של מקום שתהילתו בעבר ועתידו אינו מבשר טובות. לגודארד יש חוש אסתטי נפלא בכל הנוגע למיקום הדמויות על המסך ומסגורן מול הרקע. הצילום של שיימוס מקגארבי משלים את העבודה ביצירת סרט שמצליח להיות בו זמנית מאוד צבעוני ומאוד אפל באופיו.

עדיין, יש בעיה.

 

הבעיה טמונה באורכו של הסרט. עם עלילה לא מסובכת, זמנים קשוחים באל רויאל מתקשה למלא את 140 דקותיו בתוכן מעניין. הדבר ניכר כבר מסצנת הפתיחה, אשר מכילה שניות ארוכות בהן הדמות היחידה על המסך מחכה מבלי לעשות כלום. מעבר הזמן מעיד על כך שחולפות שעות, אבל כשלא קורה כלום, מתבזבז זמן מסך. גם כאשר הזמרת פוצחת את פיה לשיר, היא לעתים לוקחת הפסקות ארוכות ללא סיבה בהן יש שקט מוחלט. הסרט מבוים, מצולם ומעוצב בצורה נפלאה, אבל העורכת ליסה לאסק מאתגרת את כושר הסיבולת של הצופים. זה מפתיע, כי עבודתה של לאסק עם גודארד ועם ג'וס וידון בעבר הניבה כמה תוצאות מאוד מוצלחות, כמו "סרניטי" ו"הנוקמים", שהצליחו לשלב דמויות רבות וקווי עלילה מקבילים בצורה נוחה למעקב.

אולי בעצם האשם הוא בכל זאת דרו גודארד. אם העורכת כבר הוכיחה את יכולתה בהתאמת סיפור מורכב למסגרת זמן מתאימה, אולי הבעיה כאן היא בבמאי שדרש ממנה להתאים סיפור לא מספיק מורכב לזמן הקרנה שמתאים יותר לאפוס. זמנים קשוחים באל רויאל הוא בערך באותו אורך כמו "פורסט גאמפ", "חומות של תקווה" ו"שליחות קטלנית 2", אבל הסרטים האלה ממלאים שעתיים ועשרים דקות עם הרבה התרחשויות שמציגות תהליך שעובר על הדמויות. זמנים קשוחים באל רויאל מתחיל עם חמש דמויות ונשאר פחות או יותר עם המספר הזה לכל אורכו. הוא רוצה להיות אפוס, אבל אין לו מספיק תוכן בשביל זה.

התוצאה היא סרט שלמרות המיומנות הטכנית הגבוהה שעומדת מאחוריו, יוצר תחושה של מריחה חסרת צורך. יש סצנות מעולות של מתח, שיחות נפש, חשיפת סודות, הדברים הקטנים עובדים פה מעולה. זה המכלול שמקשה על ההנאה, או בהנחה שדרו גודארד מכוון למשהו אחר פרט להנאה, על היכולת לקחת את הסרט ברצינות. הוא נתקע באמצע, בלי מספיק מודעות עצמית בשביל להיות חוויה של מוזרות, אבל גם בלי תוכן שמצדיק קצב איטי כל כך. גודארד מנסה להיות כמו ליאונה וטרנטינו וליצור סרט שמרתק את הקהל באמצעות כסיסת ציפורניים וציפיה לקראת קתרזיס, אבל לא מצליח להשיג את האפקט הרצוי.

זמנים קשוחים באל רויאל הוא סרט שהיה רק משתפר אם היה קצר יותר ופחות כבד. הוא לא צריך להיות קומדיה, אבל הסיטואציה הכללית די הזויה ובכל זאת יוצא שהדמות היחידה שמתיחסת לכך בהומור היא גם הדמות הכי מעצבנת בסרט, כאילו גודארד לא רוצה הערות מתחכמות. יש פה הרבה רעיונות טובים, אבל חסר מישהו שיגיד לגודארד הבמאי להיות פחות שחצן ולאפשר לשחקנים ולעורכת להכתיב קצב, ולגודארד התסריטאי להשקיע בסיפור מורכב ומעניין יותר, שיצדיק את אורכו של הסרט. דעתי על הסרט חיובית, אבל רק בקושי. בהתחשב בסרטים בהם גודארד היה מעורב בעבר, אני מצפה ממנו למשהו יותר מגובש.

ביקורת: ונום

Venom_(film)_poster_007_resize.jpg

 

אין לאולפני סוני הרבה נוכחות בכל הנוגע לסרטי גיבורי-על. וורנר בראת'רס די שולטים בכל התוכן של די.סי, דיסני מחזיקים בזכויות ההפצה לסרטי הנוקמים ורכשו לאחרונה את הזכויות גם על אקס-מן, פוקס המאה ה-20 מחזיקים עדיין בדדפול וקינגסמן, והלבוי בכלל משוטט עם חברות הפצה מחוץ להוליווד. יש לסוני את זכויות ההפצה של סרטי ספיידרמן, אבל הם יכולים להפיק בעצמם רק גרסאות אנימציה של הגיבורים המפורסמים.

במצב של חוסר ברירה, סוני פנתה להפיק סרט על אנטי-גיבור. לא בדיוק נבל, אבל גם לא מי שתקראו לו כדי שיציל את המצב, אלא אם כל השאר בדיוק בחופשה, או עסוקים עם תאנוס. סוני בחרה ליצור סרט על ונום, שזכה עד כה להופעה קולנועית אחת לא מוצלחת במיוחד ב"ספיידרמן 3". לא שהרעיון לשלב את ונום בעלילה של איש העכביש היה רע, כמו שהוא נעשה בלחץ של זמן, בלי להתעמק באמת בסיפור ועם במאי שהעדיף להמשיך לפרויקטים אחרים, אבל נותר מחויב לעוד סרט אחד בסדרה. זה קצת כמו מה שנעשה עם ביין, שבהופעה הקולנועית הראשונה שלו היה בריון אלם וחסר אופי שגולם בידי מתאבק אלמוני, אבל זכה לגרסה מרשימה בהרבה בגילום טום הרדי ב"עלייתו של האביר האפל".

אפרופו טום הרדי…

אדי ברוק הוא עיתונאי חוקר שלא מפחד לצאת נגד אנשים חזקים בחיפוש אחר האמת. החיפוש הזה עולה לו בעבודתו כאשר ראיון עם המיליארדר קרלטון דרייק משתבש. דרייק לא מאיים לעשות שום דבר, אבל העורך של אדי, שהיה צריך לדעת בדיוק מה יקרה כששלח דווקא אותו לראיין את מי שהגדיר כ"רשע אמיתי", חושש מהשלכות ומודיע לאדי על סיום דרכו המקצועית. בחיפוש אחר המקור שהדליף לעיתונאי מידע רגיש, דרייק מפטר את אן, חברתו של אדי שמייד מודיעה על התפטרותה ממערכת היחסים. המצב נעשה קצת פחות כאוטי כשנכנס לתמונה חייזר רצחני.

אחד המיזמים של קרלטון דרייק כולל הבאת סימביוט מהחלל שמסוגל להשתלט על גוף מארח ולהשתמש בו בכדי לנוע ולהשיג מזון. למרבה הצער, רוב הנסיינים אינם שורדים בעקבות חוסר התאמה עם הסימביוט. עוד יותר למרבה הצער, רובם לא יודעים עד כמה הניסוי בו הם משתתפים מסוכן, אבל עדיין חותמים על חוזה, כי קרלטון דרייק הוא רשע שמנסה למצוא תרופה שתקח את האנושות לשלב הבא באבולוציה, או משהו כזה. תכלס, הוא אילון מאסק רק בלי מגבלות בירוקרטיה.

אדי עצמו נחשף לאחד הסימביוטים ומתאחד איתו. הסימביוט, הנקרא ונום, תמיד רעב והופך את אדי לבלתי ניתן להשמדה, במחיר שמיעת קולות, הסתבכות עם החוק ורדיפה בידי אנשיו של דרייק. טוב, לא כל כך הסתבכות עם החוק, כי אין למעשיו של ונום שום תעוד או השלכות לטווח ארוך. אתם יודעים, בעידן הזה בו מיליארדר יכול לשלוח חללית פרטית לחלל, אבל אף אחד לא מסתובב עם טלפון סלולרי, או דואג לתעד יצור שחור ענק נלחם בחמישה אנשים בו זמנית.

בקיצור, ונום הוא סרט עם הרבה בעיות. זו לא ההופעה הכי גרועה של הסימביוט בקולנוע, הוא לא גורם לאדי להפוך לאימו ולרקוד בלי סיבה באמצע הרחוב, אבל זה סרט שממש לא רוצה שהצופים יחשבו במהלכו. החופשיות בה אדי מהלך עם ונום בתוכו תמוהה כמעט כמו החופש של דרייק להשתמש בטכנולוגיה צבאית בלב אוכלוסיה אזרחית. הוא אמנם מאוד מאוד עשיר, אבל בתור מי שממש מנסה להסתיר שערוריות שקשורות לפועלו, דרייק לא עושה שום מאמץ להימנע מהתנהלות של חונטה ברפובליקת בננות.

עוד עניין מטריד הוא ההתנהלות שבין אדי ואן. קודם כל, היא צודקת שעזבה אותו לאחר שנצל אותה, חדר לפרטיותה והביא בעקיפין לפיטוריה. אולי התגובה נראית מוגזמת בהתחלה, אבל בעיקר כי הסרט מראה לנו את השניים כזוג מאושר ותו לא. אני מצטער, אבל זוג מאושר לא נפרד מבלי לריב אפילו פעם אחת לפני כן. בטוח היו כל מיני רמזים מתחת לפני השטח שיוצרי הסרט החליטו לא להטריח אותנו איתם. בנוסף, ונום אמור לשמש לא רק כטרמפיסט ומגן עבור אדי, אלא גם סוג של קול פנימי. הוא משוכנע שאדי ישיג את אן בחזרה, למרות שעברה חצי שנה מאז הפרידה, אן נמצאת בזוגיות עם גבר אחר והיא הבהירה טוב מאוד שאינה מעוניינת להמשיך בקשר עם אדי. כל זה לא משנה, כי אדי צריך להשיג אותה בחזרה, כמו פרס בתחרות, בלי קשר לדעתה או לנסיבות בגללן השניים נפרדו.

ככל שמתעמקים בזה, מתגלה הבעיה הגדולה ביותר בסרט.  אדי הוא חרא של בן אדם. זה לא בהכרח דבר רע, אפשר לעבוד עם זה, גם טוני סטארק לא היה צדיק גדול ב-2008. אלא שאם ונום אמור להיות הכוח היצרי וחסר הסבלנות שאדי מנסה לרסן, אולי זה שאדי לא לוקח קשה מדי את הרעיון לסכן חיים של אנשים סביבו, לא הופך את השניים לניגודים שצריכים למצוא איזון. למעשה, נראה יותר שהתוספת של ונום לחייו היא רק ברכה עבור אדי, במקום להיות ברכה מעורבת בקללה. הוא לא חש צורך לדווח לרשויות, או לנצל את שמו כעיתונאי בכדי להזהיר את הציבור. מילא אם היה שומר את קיומו של ונום בסוד, אבל אדי נותן לסימביוט להופיע ללא התנגדות, כך שבאמת לא ברור למה לכל הרוחות אמור להיות לי אכפת מאדי ברוק, אם לאף אחד אחר לא משנה מה הוא עושה עם ונום.

זה גם לא עוזר שאף אחד מהשחקנים לא נראה כאילו אכפת לו מהתפקיד, או שוונום עצמו נראה כמו אפקט מלפני עשרים שנה ולא כמו משהו שנוצר במסגרת תקציב של מעל למאה מיליון דולר. אש כחולה זה מגניב והכל, אבל לא היה כדאי לעשות מאמץ מינימלי לגרום לדמות שהסרט נקרא על שמה להיראות כאילו היא נמצאת באותו מישור קיומי כמו העולם סביבה? טום הרדי, שהציל את כבודו של ביין ונתן לו קול ונוכחות שהיו חסרים בהופעה הקולנועית הקודמת שלו, לא עושה אותו דבר עבור אדי ברוק. ונום עצמו יותר מעניין מזה שהופיע ב"ספיידרמן 3", אבל אפילו טופר גרייס השקיע יותר במציאת עומק בדמות של אדי. מישל ויליאמס בתפקיד אן כמעט גרמה לי לשכוח שהיא דווקא יודעת לשחק. משהו בגילום של הדמות הזו הוציא ממנה את אחת ההופעות הגרועות בחייה. ריז אחמד קצת מנסה להיות אמין בתור דרייק, אבל הרגע בו הוא בשיא הרצינות רואה ילדה קטנה מסתובבת באמצע הלילה במעבדה שלו ולא מתנהג כאילו משהו בזה מוזר, מדגים עד כמה לאף אחד לא היה אכפת מהסרט. אולי רק לאמינם, הוא כתב שיר נושא לא רע בכלל.

הבמאי רובן פליישר מוכר בעיקר בזכות שני סרטים קודמים: קומדיית האימה "זומבילנד" ו"יחידת הגנגסטרים", שהדגים יפה מאוד עד כמה פליישר לא יודע לעבוד עם אפקטים דיגיטליים. ונום דורש ממנו לא רק שליטה באפקטים, אלא גם ליצור סצנות אקשן מעניינות ולבנות את העלילה סביב דמות מורכבת שסובלת מילולית מפיצול אישיות. זה גדול עליו. יש בסרט סצנות מרדף ולחימה שחצי מהזמן אי אפשר להבין מה קורה בהן. דברים עפים, ונום מראה איזה כח חדש, אדי מבליח לרגע מתוכו, או אולי בעצם רק מדבר איתו… נורא קשה לעקוב. אם על "אנטמן והצרעה" אמרתי שהוא אולי מטופש, אבל לפחות מנצל בצורה יצירתית את היכולות של הדמויות ואת הגאוגרפיה של סן פרנסיסקו, ונום לא מגדיר באופן ברור מה הסימביוט יכול לעשות. הסרט מתרחש בסן פרנסיסקו, אבל מצולם באופן בו זו יכולה להיות כל עיר גדולה שיש בה ציי'נהטאון. יש אולי רגע אחד שמתייחס לכך שסן פרנסיסקו עשויה גבעות וזהו, אין שום שימוש בטופוגרפיה של הסביבה לאחר מכן. זה פספוס רציני, כי ניצול נכון של הסביבה נותן לסרט תחושה של קרבה לעולם האמיתי.

יש כמה רגעים קומיים בכוונה והסרט בהחלט גרם למישהו בשורה מאחורי לצחוק בקול רם. זה לא סרט גיבורי העל הכי גרוע וגם לא ההופעה הכי גרועה של ונום בקולנוע. הוא רק לא טוב. משהו שנעשה על אוטומט בלי שלבמאי, לכותבים, לשחקנים, או לצוות הטכני, יהיה מספיק אכפת בשביל להצדיק את זמן העבודה והכסף שהושקעו. יש סרטים גרועים שאפשר לראות עד כמה השתדלו לעשות אותם מיוחדים. זה לא אחד מהם, זה סתם סרט שמקווה להתחיל סדרה ועל פי נתוני ההכנסות מסוף השבוע הראשון, כנראה גם מצליח. אני מקווה שעד שיתחילו לעבוד על הסרט השני, מישהו בסוני יחליט שאם רוצים להתחרות באולפנים אחרים, צריכים להתחיל לקחת את העבודה ברצינות.

ביקורת: הג'נטלמן והאקדח

MV5BOTk3NjU5MjIxM15BMl5BanBnXkFtZTgwNjU0OTU2NTM@._V1__resize.jpg

 

הקריירה הקצרה יחסית של דיוויד לוורי היא דבר מבלבל. ב-2013 ביים את "נאהבים מחוץ לחוק", סרט פשע רומנטי בהשראת בוני וקלייד. הפרויקט הבא שלו היה גרסת הלייב אקשן ל"חברי הדרקון אליוט" של דיסני. לאחר מכן, ביים את "סיפור רפאים", סרט אקזיסטנציאלי שהוא או גאוני, או עינוי מתמשך שמציג תרוץ קלוש לעלילה הנמשכת נצח בזמן אמת. תלוי את מי שואלים.

בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שקופץ מז'אנר לז'אנר כאילו הרצפה שביניהם עשויה מלבה, כמעט מפתיע שסרטו החדש, "הג'נטלמן והאקדח", הוא שוב סרט פשע רומנטי. הגישה אמנם קלילה יותר מבעבר, אבל הייתי מצפה שקודם יצלם מחזמר שכל גיבוריו הם קופי בונובו לפני שלוורי יחזור לסוגה שכבר עבד בה. מצד שני, עם ארבעה סרטים בלבד שזכו להפצה רשמית, אולי עוד מוקדם לשפוט את רצף הבחירות של לוורי.

פורסט טאקר הוא שודד בנקים מזדקן שלזכותו רשומות לא פחות מ-16 בריחות נועזות מהכלא. למרות שהנתון הזה קצת פחות מרשים כשמבינים שהוא גם נתפס לפחות 16 פעמים. אולי זה קשור לנינוחות של פורסט, שפשוט ניגש לפקיד או למנהל הבנק, מראה שיש לו אקדח ואומר להם ברוגע ובנימוס מה לעשות, כל זאת מבלי להפסיק לחייך או לירות כדור בודד. לפעמים הוא שודד בעצמו ולפעמים עם שני קשישים נוספים, שגם הם מצליחים להשלים את העבודה ללא שפיכות דמים וללא רעש ומהומה.

במהלך המלטות שגרתית מזירת הפשע, פורסט פוגש בג'ול, אלמנה חברותית שנתקעה עם רכבה לצד הדרך. היא מספיק מוצאת חן בעיני פורסט בכדי שיגלה לה במה הוא באמת עוסק והשניים, כמו תיכוניסטים מצחקקים בדיינר אקראי במרכז ארצות הברית, מחליפים מספרי טלפון ומתכננים להיפגש שוב בעתיד. האתגר היחיד לקשר החדש הוא כל עניין השודים והבריחה מידי החוק. עניין טכני פעוט שפורסט לא הצליח להסדיר. מי שמוצא עניין מיוחד ברדיפה אחר פורסט הוא הבלש ג'ון האנט, שמנסה ללהטט בין חיי משפחה לבין הקדשת הזמן המתאים לעבודה.

בהרבה מקומות, הג'נטלמן והאקדח מוגדר כקומדיה. אני לא ממש מסכים עם ההגדרה, אם כי זה בהחלט קליל בהרבה מהסרט שהכריח צופים לראות את רוני מארה אוכלת פאי במשך חמש דקות. רוברט רדפורד מגלם את פורסט, מה שאוטומטית מעלה את רמות השארם של הסרט לראש הסולם. גם בגיל 82, רדפורד עדיין נראה כמו כוכב קולנוע, שומר על חיוך שובב ויכול לשכנע בתור גיבור רומנטי. הוא מבוגר בעשרים שנה מגילו של פורסט טאקר האמיתי בתקופה בה הסרט מתרחש, ועדיין מצליח לשכנע כעבריין ושובר לבבות פעיל. סיסי ספייסק שמגלמת את ג'ול, מוסיפה הרבה חן משלה, עד שכמעט שוכחים לרגע שמדובר בכלל בסרט על פושע נמלט. עדיין, הג'נטלמן והאקדח (באופן נדיר, שם עברי מוצלח יותר מהמקור) הוא יותר דרמה מקומדיה בעיני, עם הבלחות בודדות של הומור בתוך עלילה די רצינית.

הדבר מתבטא גם בקצב של הסרט, או בהעדרו ליתר דיוק. שוב, זה לא איטי כמו "סיפור רפאים", שעכשיו כבר אפשר לגלות שאיני נמנע על מעריציו. יש עריכה סטנדרטית בסך הכל, שמדגישה את הנינוחות בה פורסט מתנהל רוב הזמן. הבעיה היא שרוב הזמן, זו אותה עריכה לכל מצב. קלוז אפים קרובים מדי על פני השחקנים (בתוספת צילום מגורען ולא נעים לעין), כשמדי פעם, המצלמה גולשת אל עבר הרקע, להראות איך הדמויות נבלעות בסביבה. זה לא רעיון רע על הנייר, אבל הישום שלו לא באמת מוסיף לעלילה.

זה גם לא עוזר שאת הבלש שאמור לייצג את הלחץ למצוא את השודד לפני ששוב יעלם, מגלם קייסי אפלק, שהוא ההיפוך המוחלט מרוברט רדפורד. אם רדפורד הוא כריזמטי, מעורר אהדה, בעל נוכחות, ושומר על קסם נעורים נצחי, קייסי אפלק מומחה בהרדמת קהל. יש לו בדיוק טון דיבור אחד, בו הוא מדבר גם במציאות. כל שפת הגוף שלו רומזת שהרגע אכל ארוחה כבדה ולא בא לו לזוז יותר מדי והכימיה שלו עם הסביבה קיימת רק במובן שהוא פולט פחמן דו חמצני וצורך חמצן. הזכיה שלו באוסקר עדיין תמוהה בעיני, וזה היה על "מנצ'סטר ליד הים", סרט שלמעשה אהבתי.

אפשר לתרץ את הליהוק של אפלק מול רדפורד כנסיון מכוון ליצור קונטרסט בין הדמויות ולהראות איך דווקא איש המשפחה העובד בשרות החוק אומלל וכבוי, לעומת הפושע החופשי שאינו כבול לשום מסגרת. אפשר, רק שכמו עם הצילום הלא נעים לעין, זה לא באמת משרת את העלילה. רוברט רדפורד מגלם דמות שגלם בקולנוע כבר לפני ארבעים-חמישים שנה וקייסי אפלק משחק בדיוק אותו דבר בכל סרט בו הוא משתתף. משניהם לא נדרש מאמץ וזה יוצר תחושה כאילו שתי הדמויות, שגורלן אמור להיות קשור בנקודות מפתח, בכלל לא נמצאות באותו סיפור.

אפרופו ניגוד, ישנם שני דברים שאני חייב לציין לזכות הסרט. קודם כל, הפסקול שלו מצוין. העלילה מתרחשת בתחילת שנות השמונים והמוזיקה ברקע מסייעת ליצירת האווירה התקופתית. התקציב כנראה לא הספיק לבניית סטים מורכבים ולהשגת מלתחה מעבר למה שנמצא בדוכני יד שניה, או בארון בגדים שרוברט רדפורד הבטיח שיפנה מתישהו ב-1984 ומעולם לא הגיע לזה. המוזיקה המלווה את הסרט משלימה את מה שלא נראה לעין ודואגת לכך שאיפה שהדמויות לא נמצאות, תמיד יש משהו שמגרה את החושים ומושך אותם לעבר התקופה ההיסטורית הנכונה. ישנם גם רמזים גסים יותר, כמו מכתב לנשיא רייגן, אבל הפסקול של הג'נטלמן והאקדח ממלא את מטרתו בקביעת האווירה מבלי להידחף בכח ולצעוק בקול רם את השנה בה העלילה מתרחשת.

דבר שני, שהוא הקטע המרשים ביותר בסרט, הוא מונטז' של כל הבריחות של פורסט מהכלא. למרות שמדובר בקטע קצר, שמגיע בשלב מתקדם של הסרט, הוא ערוך ומבוים בצורה נהדרת ומגלה לנו יותר על הדמות הראשית מאשר כל הדיבורים שקדמו לו. יתכן והיה חכם יותר לשבץ את המונטז' הזה ממש בתחילת הסרט, או אפילו בסופו, במיוחד בהתחשב בתחושה שכל הסצנות שאחריו די מיותרות ונמצאות שם רק כדי לעבור את ציון השעה וחצי מתחילת ההקרנה. עדיין, בתוך אוסף של בחירות עריכה משעממות, משחק שרק חצי מהזמן משכנע, עלילה די פשוטה וצילום מעצבן, אוסף הבריחות האלה הוא רמז לכך שדיוויד לוורי הוא בעצם במאי ממש טוב, כשהוא מפסיק לנסות להראות חכם ופשוט מספר סיפור.

ביקורת: הבית עם השעון המסתורי

sfl-the-house-with-a-clock-in-its-walls-20180829_resize.jpg

 

עושה רושם שקסמים הולכים ונעשים נושא פופולרי לסרטים לכל המשפחה בזמן האחרון. לפני ההקרנה של "הבית עם השעון המסתורי", הוקרנו טריילרים לסרט החדש בסדרת "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ול"מרי פופינס חוזרת". אף אחד מהשלושה אינו מבוסס על רעיון מקורי לחלוטין, אבל מעניין שכולם יוצאים לקראת סוף השנה ומיועדים פחות או יותר לאותו קהל. הייתי מצפה שדבר כזה יקרה עוד קודם, בזכות ההצלחה של ספרי וסרטי הארי פוטר, אבל רוב הסרטים שיצאו בעקבותיהם, התרחשו בתוך עולם קסום, בעוד אלה שיוצאים כעת, מתרחשים בעיקר בעולמנו.

הנסיון הכי זכור מהעשור הנוכחי לקונספט דומה, הוא "שוליית המכשף", סרט שבזבז בחוסר אחריות את הפוטנציאל שלו על עלילה גנרית, הומור יבש והופעה לא מספיק מופרעת של ניקולס קייג'. סרטים כמו עיבודים לספרי נרניה וחומריו האפלים, התרחשו בתוך עולמות פנטזיה בעלי כללים משלהם, בהם קסם הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. הבית עם השעון המסתורי ושני הסרטים שהטריילרים שלהם הוצגו לפניו, מציעים גישה שונה בה דמויות מהעולם שלנו, שחושבות על קסם כלא יותר מאחיזת עיניים שנועדה לבדר את הקהל, פוגשות בדמויות שמוזר להן לעשות דברים שלא באמצעות כישוף.

לואיס בן העשר אבד את הוריו בתאונה. כפי שקורה פעמים רבות בסרטים, הוא עובר לחזקתו של דוד מסתורי אותו לא פגש מעולם. הדוד ג'ונתן הוא טיפוס קצת מוזר, כזה שלובש קימונו במקומות ציבוריים ומנגן בסקסופון בשלוש לפנות בוקר, אבל איש טוב בסך הכל. הוא לא באמת יודע איך להיות מבוגר אחראי ומאפשר ללואיס לעשות ככל העולה על רוחו. יש לג'ונתן רק כלל אחד שהוא דורש מאחיינו לקיים: לא לפתוח את הארון בסלון. הארון הגדול והמסתורי עם הקישוטים היפים שניצב במקום גלוי במרכז הבית וג'ונתן מתחמק מתשובה בכל פעם ששואלים אותו מה יש בתוכו. את הארון הזה, לא לפתוח.

המוזרות של ג'ונתן אינה מתבטאת רק בהתנהגותו, אלא גם בבית המלא בחפצים קסומים, רהיטים חיים ושעונים בכל פינה. כפי שלואיס מגלה במהרה, ג'ונתן הוא וורלוק (מכשפה בן) שמסוגל לבצע כישופים ברמה נמוכה. שכנתו וחברתו הטובה, פלורנס זימרמן, היא מכשפה חזקה בהרבה, אולם בזמן האחרון אינה במיטבה בכל הנוגע לשימוש בכוחותיה. לואיס רוצה ללמוד כיצד להפוך לוורלוק בעצמו, במיוחד בהתחשב בקשיי ההסתגלות שלו בבית הספר, שם הילד היחיד שאינו מזלזל בו הוא טרבי, הרץ לנשיאות מועצת התלמידים. ג'ונתן לא נלהב מהרעיון, אבל מוכן לתת צ'אנס.

כשחושבים על סרט של אלי רות', צרוף המילים "לכל המשפחה" לא אמור לעלות בראש. רות' מוכר בעיקר כבמאי של סרטי אימה גרפיים במיוחד וכמי שגלם את דוני דונוביץ, "הדב היהודי" בסרט "ממזרים חסרי כבוד". זה לא בן אדם שהייתם בוחרים בו לספר סיפור לפני השינה לילדים ועם זאת, הבית עם השעון המסתורי מיועד קודם כל לצופים צעירים.

יש לציין שהתשובה לתהיה "איך יראה סרט פנטזיה לילדים מהבמאי של הוסטל" היא "בדיוק איך שנדמה לכם". הבית עם השעון המסתורי הוא הדבר הכי קרוב מהשנים האחרונות להגדרה של סרט אימה לילדים. הוא לא קשה במיוחד לצפיה, או עוסק בנושאים טורדי מנוחה, אבל יש בו הרבה אלמנטים של סרטי אימה שנשמרים לרוב לקהל בוגר יותר. כל מיני הקפצות, בובות קריפיות למראה, איורים של שדים ופינות חשוכות שנותרות מחוץ לאור מסיבה טובה, אלי רות' משתמש בהרבה טריקים מוכרים בכדי לדאוג שהקהל חש את הסכנה בעלילה.

זה עובד באופן חלקי, מכיוון שבלי הרגעים המפחידים, מדובר בעיקר בסרט בלתי מזיק. ג'ק בלאק מספיק מאופק בכדי לא לעלות על העצבים, קייט בלנשט ממשיכה להזדקן לאחור (איך היא בת 49 ונראית יותר צעירה מרוב הקאסט של פיץ' פרפקט?) ולהיות מלכה באופן כללי. כשאין סכנה באיזור, הבית המוזר דווקא מאוד חברותי וכולל כורסה שמתנהגת כמו כלבלב ושיח בצורת גריפון בעל בעיות לשלוט בצרכים. אוון וקרו, המגלם את לואיס, הוא שחקן די נוראי, אבל כשהמוזרות האישית שלו מתבטאת בעניבת פרפר ומשקפי רוח ישנים שהוא אוהב ללבוש לכל מקום, עושה רושם שדברים כמו מות הוריו ובריונות בבית הספר הם לא סוף העולם.

הסרט מצליח להיות מרהיב למראה מצד אחד, וכואב לעין מצד שני. הצד המרהיב הוא בעיצוב האמנותי ובעיצוב הדמויות. העלילה מתרחשת ב-1955 ומעבר למחוות מתבקשות ל"בחזרה לעתיד", הבית של ג'ונתן הוא יצירת אמנות בפני עצמה. כל חדר משמש לצורך אחר ומספר סיפור אחר. הוויטרז' הנע ליד המדרגות הוא דרכו של הבית עצמו לתקשר עם לואיס, בעוד החיבה של פלישיה לצבע הסגול והשימוש בדלעות ובברזל להרחקת רוע משתלבים בצורה מעניינת עם מבנה הבית. החדר בו לואיס ישן הוא אחד היפים שראיתי בקולנוע והייתי מאוד שמח לקבל את המספר של מעצב הפנים שהבעלים הקודם של הבית השתמש בו.

מנגד, יש בעיה רצינית עם האפקטים החזותיים. בהתחשב כמה גדול החלק מהעלילה שעוסק בשילוב כשפים בעולם האמיתי ובכך שהבית כמעט חי בפני עצמו, הצוות של אלי רות' עשה עבודה נוראית בכל מה שאינו נוגע לצביעת קירות ובחירת מלתחה. אני לא יודע איך עם תקציב של 42 מיליון דולר לא הצליחו להשיג אפילו אנימטור אחד סביר, אבל האפקטים האיומים מעכירים על כל שאר הסרט.

עם מוזיקה שנשמעת כמו העתקה מכוונת של דני אלפמן, עלילה פשוטה יחסית וטוויסטים שאולי אחד מהם מפתיע, הבית עם השעון המסתורי מצליח להיות בדיוק מספיק מבדר ועשיר בדמיון בכדי להצדיק את קיומו. אלי רות' מסתדר בטבעיות מפתיעה עם הז'אנר, למרות שזו הפעם הראשונה שביים סרט לכל המשפחה. יש רגעים פחות טובים, ולא ברור לי איך אוון וקרו עבר את האודישן לתפקיד הראשי. עם זאת, הסרט יפהפה למראה, מצחיק לפרקים, מספיק מותח בשביל להחזיק צופים צעירים לכל אורכו ומוכיח איך גם בלי להשקיע מאמץ, קייט בלנשט משדרגת כל סצנה בהשתתפותה. לא זה הסרט שיכריע האם הרעיון של שילוב קסמים בעולם האמיתי הוא משהו ששווה להוליווד להשקיע בו לטווח ארוך, ונראה שאלי רות' מודע לכך. הוא מנסה ליצור חוויה מבדרת לכל המשפחה, עם יסודות של אימה ומצליח בכך רוב הזמן. רק אם אפשר פחות בדיחות על הפרשות גופניות, יהיה נחמד.