ביקורת: היו זמנים בהוליווד

once_upon_a_time_in_hollywood_ver9_resize.jpg

 

כמה טרנטינו זה יותר מדי טרנטינו? את השאלה הזו כדאי שתשאלו את עצמכם לפני הצפיה ב"היו זמנים בהוליווד". הסרט הזה הוא פחות או יותר הדבר הכי טרנטינואי שקוונטין טרנטינו אי פעם טירנטן. כמעט כל טרופ שהבמאי הפופולרי השתמש בו בעשרים ושבע השנים האחרונות, מצא דרך לסרטו החדש, אפילו אם רק בתור אזכור ברקע. יש אנשים קשוחים לבושים בשחור ולבן, יש מערבונים, יש קונג-פו. למעשה, כל השלושה מופיעים באותה סצנה. יש נאצים מתים בצורה גרפית, יש נשים יחפות, יש קלוז-אפים קצת קרובים מדי על אוכל, יש מוזיקה נוסטלגית ומסעדות מפעם, יש בית גדול בו מתרחש עימות חשוב.

זו תהיה טעות לטעון שטרנטינו לא ממחזר, כי כל הקריירה שלו בנויה על שימוש ברעיונות של אחרים ליצירת סיפור חדש. אף אחד לא עושה את זה טוב כמותו, מה שהופך אותו למעתיקן המקורי ביותר בעולם. התרומה שלו לתרבות הפופ, גם אם היא נסמכת במידה רבה על דברים שנעשו לפניו, כל כך גדולה, שמחוץ לקולנוע בו ראיתי את היו זמנים בהוליווד יש מסעדה איטלקית בשם טרנטינו ולפני ההקרנה, הייתה להקה שנגנה שירים מוכרים מסרטים קודמים שלו. אלא שבעוד אנחנו מחקים את מה שרואים ביצירות שלו, קוונטין טרנטינו יצר יקום סינמטי משלו שדומה לשלנו, אבל משחק לפי חוקים קצת שונים. היו זמנים בהוליווד הוא, נכון לעכשיו, השיא של היקום הזה.

ריק דולטון היה כוכב של סדרת טלוויזיה מצליחה בשנות החמישים, שירד מגדולתו לאחר סוף העשור. הוא גם הופיע במספר סרטי אקשן שהפכו לקאלט, אבל לא עזרו לקריירה שלו לנסוק. נכון לפברואר 1969, דולטון הוא כוכב-עבר שמוזמן להופיע כנבל בסדרות חדשות על מנת לקדם כוכבים צעירים ממנו והסיכוי היחיד שלו לגלם שוב את הדמות הראשית, הוא במערבוני ספגטי ושאר הפקות איטלקיות בבימוי אנשים בשם סרג'יו. בינתיים, ריק לומד את השורות לפיילוט בביתו שבברלי הילס, ממש ליד ביתם של רומן פולנסקי ושרון טייט.

את ריק מלווה לכל מקום כפיל הפעלולים שלו, קליף בות'. מעבר לכך שהקריירה של קליף קשורה בזו של ריק, הוא גם משמש עבורו נהג אישי, תיקונצ'יק ושאר פעולות קטנות ששחקן מכובד לא אמור לעשות בעצמו. בנוסף, קליף הוא איש סודו של ריק, תמיד קשוב ומוכן לתת עצה טובה ומלווה את השחקן השתיין ברגעי המשבר שלו. יתכן וקליף באמת מחבב עד כדי כך את מעסיקו, אבל יכול להיות שהקשר הצמוד ביניהם גם קשור לכך שהרבה מתאמי פעלולים מסרבים לשכור מישהו שהרג את אישתו ויצא זכאי, וריק הוא היחיד שיכול לשכנע אותם לקחת את הסיכון.

כשמביטים לאחור על הפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו, נראה שהוא נטש בשלב די מוקדם את הברומנס כמוטיב מרכזי בסיפור. היה את הקשר בין מיסטר וייט ומיסטר אורנג' ב"כלבי אשמורת", אבל לאחר מכן, אלה יותר קשרי עבודה או גורל כפוי מאשר חברות של ממש. וינס וג'ולס לא יושבים בדיינר כי הם אחוקים, אלא כדי להירגע אחרי יום עבודה לא פשוט. דוקטור שולץ אמנם מתחבב על ג'אנגו, אבל הם נעזרים זה בזה להשגת מטרות שונות כמו שותפים עסקיים. הדמויות השונות ב"שמונת השנואים" עסוקות בפתרון תעלומה, אבל גם אלה שיש ביניהם קשרים מעבר למסבאה בה רוב הסרט מתרחש, אינם קולעים להגדרה המקובלת של חברים.

אולי מהסיבה הזו, כל כך מוזר לצפות בהיו זמנים בהוליווד ולהבין שהסיפור למעשה ממוקד בשתי הדמויות הגבריות האלה. הם לא יוצאים למסע נקמה, מחפשים אוצר, או נרדפים בידי החוק. מדובר בשני גברים מבברלי הילס שמסתדרים ממש טוב ביחד והגורלות שלהם קשורים זה בזה.

או שאולי זו רק מראית עין. בעוד נראה שריק בהחלט רואה בקליף יותר ממישהו שעובד עבורו, ישנם רגעים בהם הבדלי המעמדות ביניהם, בחברה מערבית בה לא אמורים כביכול להיות מעמדות, יוצרים הפרדה. ריק מסיים את היום לבד בבית גדול עם ברכה באזור יוקרתי, קליף מסיים אותו בטריילר צנוע מאחורי דרייב אין, כשהוא מאכיל את הכלבה ורואה קצת שטויות בטלוויזיה. למרות שהם מגיעים ביחד לכל מיני מקומות, יש הרבה פעמים רגע בו ריק נלקח הצידה לשיחה של גדולים, בעוד קליף ממתין מאחורי הקלעים, או על הבר, עם שאר פשוטי העם. נראה ששניהם בסדר עם זה, אולי כי קליף הוא משרת נאמן ששמח שמצא פטרון, וריק שמח שמצא מישהו שלא אומר לו שעבר את השיא ואינו רלוונטי יותר.

זה אחד מהרבדים השונים שמסתתרים בהיו זמנים בהוליווד, סרט שאומר הרבה, אבל צריך כמה שעות, או אפילו ימים, של מחשבה כדי לפרום את הפקעת ולהבין מה בכלל הנקודה שלו. הוא מתרחש במציאות החלופית שהתחילה בסרט קודם של טרנטינו, זו שנראית כמו שלנו, רק שהכל טיפה שונה. רוב הדמויות המשניות בסרט מבוססות על אנשים אמיתיים, מה שמעיד על תחקיר מעמיק אודות הוליווד של התקופה. ריק דולטון אמנם לא קיים במציאות שלנו, אבל הדמות שלו שואבת הרבה השראה מטיי הרדין, כוכב הסדרה "ברונקו" שזוכה לאזכור עקיף בספר אותו ריק קורא על בוקר שזמנו עבר. הקשר בינו לבין קליף מבוסס במידה רבה על הקשר האמיתי בין ברט ריינולדס וכפיל הפעלולים האל נידהם (שהפך בזכות ההכרות עם ריינולדס גם לבמאי). למעשה, הקשר לברט ריינולדס היה אמור להיות אפילו בולט יותר מאחר והשחקן הוותיק לוהק לתפקיד קטן בסרט, אך נפטר לפני הצילומים והוחלף בברוס דרן. אם זה לא מספיק, ג'יימס מרסדן מגלם את ריינולדס הצעיר בסצנה שירדה בעריכה ובוודאי שמורה לאיזו גרסת במאי שתצא בעתיד.

מעבר לדמויות עצמן, טרנטינו משתמש בהיו זמנים בהוליווד גם כקפסולת זמן לסוף שנות השישים. בזמן שהקריאות לשלום ואהבה חופשית הלכו ופינו את מקומן לטרגדיות אמיתיות בהשפעת סמים (כולל האלימות הקשה בפסטיבל אלטמונט והכת של צ'רלס מנסון), טרנטינו מציג שורה ארוכה של טעימות מהתקופה. הסרטים המוצגים בקולנוע, הרכילות העסיסית, ההיפים שמופיעים באמצע הרחוב, המוזיקה ברקע, המסעדות הפופולריות, שערי מגזינים שעוצבו במיוחד כך שיתארו את הקריירה של ריק דולטון. מידת ההשקעה בשחזור התקופתי מדהימה, במיוחד בהתחשב בכך שזו עדיין מציאות חלופית, כך שהיה מקום לחפף פה ושם בתרוץ של קו זמן שונה. אבל לא אצל טרנטינו, הוא רוצה שנראה כל שלט שנדלק בהוליווד כאשר השמש שוקעת ונעקוב אחרי מה שהדמויות שומעות ברדיו בכל פעם שהן ליד מכשיר. כמו "להיות שם" של האל אשבי, שהפך לקפסולת זמן של השנה בה צולם בזכות התמקדות מרובה בשידורי הרדיו והטלוויזיה של התקופה, היו זמנים בהוליווד נותן טעימה מהעולם של לפני חמישים שנה והוא הולך עם זה עד הסוף, לפחות בכל הנוגע לפרטי הרקע.

לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מגלמים את התפקידים הראשיים ובעוד הסרט מאוד מתבסס על הקשר בין ריק וקליף, נראה שכל אחד מהשחקנים חזק יותר דווקא כשהוא נפרד מעמיתו. שלוש הסצנות הטובות בסרט הן כאלה בהן דיקפריו, פיט או מרגו רובי, המגלמת את שרון טייט, נושאים את הסצנה על כתפיהם. עבור דיקפריו, אלה הצילומים של הפיילוט שמוציאים ממנו הופעה נפלאה במהלכה המצלמה עוקבת גם אחר הטעויות של ריק והנסיונות שלו לתקן אותם על הצד הטוב ביותר, כאשר מדובר בצומת דרכים שיכול להרים או למוטט סופית את ההערכה העצמית שלו. עבור פיט, מדובר בסצנה בה קליף מסתובב במתחם בו צולמו בעבר מערבונים ומנסה לאתר את הבעלים של המקום. זו סצנה מורטת עצבים שלא קורה בה הרבה, אבל כל הזמן יש ציפיה לרע ביותר. מרגו רובי, השחקנית בעלת החיוך השובה ביותר בצד הזה של ג'וליה רוברטס, מגלמת את טייט כמישהי שעדיין לא רואה בעצמה כוכבת ומתלהבת מדברים קטנים שמגיעים בעקבות הופעה בסרטים. הסצנה בה היא בודקת אם תוכל להיכנס בחינם להקרנה של סרט בכיכובה, כאשר מנהל הקולנוע מנסה להיזכר מי היא, והמשכה כאשר היא מאזינה לתגובות הקהל לסרט, ממסגרים את טייט כאישה מקסימה ומלאת שמחת חיים. אם אתם יודעים משהו על שרון טייט האמיתית, ברור לכם למה טרנטינו כל כך טרח להציג את הצד הזה שלה. אנחנו לא רוצים שיקרה לה משהו רע, למרות שברור לאן הסיפור מוביל.

יצאתי מההקרנה עם תחושות מעורבות ונדרשו לי לפחות יומיים כדי להצליח ולעשות סדר בראש. ככל שאני משחזר את הסרט בזכרון, ככה הוא נראה יותר עמוק ושלם. זה הגיוני שהרושם הראשוני היה מבולבל, כי טרנטינו יצר עולם שלם עבור 160 דקות שהגיעו בסופו של דבר למסך. כשרואים עולם מלא פרטים, שלכל הערה ותמונה ברקע יש סיפור משל עצמן, זה המון מידע לדחוס בבת אחת. ככל שעובר הזמן ואני מצליח להתמקד מחדש בכל סצנה, אני רואה יותר בברור את סיפור המעמדות, את הנקודות בהן המציאות הזו שונה משלנו, את מקומות החיבור, את הרמזים המטרימים, את הסיבה לכך שהסרט מסתיים כפי שהוא מסתיים ואת ההגיון מאחורי הסצנות המתמקדות בחיי היום יום של שרון טייט לעומת העלמה כמעט מוחלטת של בעלה רומן פולנסקי, אדם שחשיבה עליו מיד תעכיר את האווירה. הסרט מתרחש במה שנתפס כסופה של תקופה ונראה שטרנטינו מנסה כמעט להציל את התקופה הזו ולהראות איך הייתה ממשיכה במציאות שלו.

סרטו הבא של טרנטינו אמור להיות האחרון. בעוד אני לוקח הודעות פרישה בערבון מוגבל (זוכרים שסטיבן סודרברג פרש לפני כמה שנים? גם בנטפליקס שעבורה הוא ביים שני סרטים חדשים השנה לא זוכרים), מעניין אותי לראות לאן הכל מוביל. בהנחה שגם הסרט האחרון שלו יתרחש בטרנטינוברס, זה יהיה הסיכום שלו לסיפור שנמתח למעשה על פני יותר ממאה שנה. אולי יהיה המשך ישיר למאורעות היו זמנים בהוליווד. אולי יקשר אותם לארוע מוקדם יותר, או בכלל יציג הבט חדש של העולם החלופי. מה שלא יהיה, אני כרגע מסוקרן יותר מאי פעם לגבי הצעד הבא של טרנטינו.

היו זמנים בהוליווד הוא סרט שלא מומלץ לראות רק פעם אחת. אם אהבתם אותו, תרצו לצפות בו עוד כמה פעמים כדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים והרמזים שמובילים לסופו. אם נמאס לכם כבר מהשטיקים של טרנטינו, עדיף שתסתפקו באפס צפיות, כי הוא מגביר כאן הילוך לקראת הסינגולריות בה הטרופים שלו הם אלה שיכתיבו את התסריט ולא להפך. אחרי הרושם הראשוני המבולבל, נראה לי שאני אוהב את הסרט הזה. יש בו הגיון פנימי מאוד איתן, רק שצריך הפסקה מהצפיה בכדי לפנות בראש מקום להבחין בו. זה לא הסרט הכי שנון או מרגש שטרנטינו יצר, אבל זה בהחלט הסרט שהכי משקף את החזון הפרטי שלו.

מודעות פרסומת

ביקורת: פרזיטים

parasite-french-movie-poster_resize.jpg

 

החברה הדרום קוריאנית מבוססת במידה רבה על אתיקות חברתיות, מעמדות במקום העבודה וכבוד על בסיס גיל. עבורם, כניסה לבית מבלי לחלוץ נעליים, קבלת מתנה ביד אחת או פניה לאדם בשמו הפרטי מבלי שבקש זאת, נחשבות להתנהגות מאוד לא מנומסת שעלולה אף להוביל לניתוק קשר. בעוד הדרום קוריאנים מרשים לעצמם להתגמש עם משפחה וחברים ומאוד פתוחים להשפעות מערביות, הם עדיין מיחסים חשיבות רבה לטקסים קטנים שעבור הישראלי הממוצע יראו כבזבוז זמן או כחוסר פתיחות.

איכשהו, דרום קוריאה היא גם החברה ממנה יצא בונג ג'ון-הו, אחד הבמאים הפחות צפויים שפועלים כיום. אני לא מעריץ של מר בונג, שני סרטיו הקודמים שראיתי הותירו אותי מבולבל בכל הנוגע לשבחים להם זכו. "המארח" התחיל כסרט אימה סביר ואבד לחלוטין קצב החל מנקודה מסוימת, בעוד "רכבת הקרח" הוא אחד הסרטים היותר מטופשים שראיתי בעשור הנוכחי ובאמת שאין לי מושג איך הוא לא התקבל ביותר זלזול מצד מבקרים וצופים כאחד. למרות זאת, קפצתי על ההזדמנות לראות את סרטו החדש, "פרזיטים", זוכה פרס דקל הזהב ואהובם המיידי של אנשים שאני למעשה מזדהה עם טעמם. נכון, הציפיה שלי מבונג ג'ון-הו היא להתאכזב, אבל כבר ציינתי שמדובר בטיפוס מאוד לא צפוי, אז אולי אופתע לטובה.

משפחת קים חיה בעוני בדירת חצי-מרתף בשכונה עלובה. ההורים מובטלים, לילדים אין כסף ללמוד באוניברסיטה, הם צריכים לגנוב וייפיי מהשכנים, יש שיכור שבאופן קבוע משתין להם ליד החלון, עוד אלמנטים של עוני… בקיצור, המצב לא מזהיר. חברו של הבן קי-וו מציע לו להחליף אותו כמורה פרטי לאנגלית עבור בתה התיכוניסטית של משפחה עשירה. קי-וו מזייף תעודות, מציג עצמו כקווין ומגיע לראיון עבודה בבית משפחת פארק. לאחר שאם המשפחה מרוצה ממנו, הוא מבחין שהילד הצעיר במשפחה היפראקטיבי וממליץ על מתמחה בריפוי באמנות ששמע עליה דברים טובים. גברת פארק לא צריכה לדעת ש"ג'סיקה" המרפאת באמנות שישר מתחברת לילד הסורר, היא בעצם קי-ג'ונג, אחותו של קי-וו.

כך נכנסים בהדרגה ארבעת חברי משפחת קים לביתה של משפחת פארק, במסווה של ארבעה זרים שבמקרה מציעים שירות בתפקיד שבדיוק התפנה. הקימים מנצלים את הנטיה הדרום קוריאנית להסתמך על המלצות של אנשים עליהם סומכים, במקום לבדוק לבד את הרקע של עובדים חדשים, וחווים עליה במדד האושר בזכות המשכורת הנדיבה שהזוג פארק משלם להם.

זו העלילה של הסרט עד לנקודה מסוימת, בה נוסף לסיפור גורם לא צפוי. לא אפרט לגביו, כי זה ספוילר רציני, אבל כן אגיד שהנקודה הזו מחלקת את הסרט לשניים. החלק הראשון הוא קומדיה פשוטה יחסית על משפחה של נוכלים שמנצלת את האתיקות המקצועיות בדרום קוריאה על מנת לצאת ממצב בו מקור הפרנסה העיקרי שלה הוא קיפול קרטונים עבור פיצריה שכונתית. זה החלק היותר שגרתי שאמנם מתבסס יותר מדי על צרופי מקרים, אבל אפשר לקבל את קיומם כחלק מהסיפור. החלק השני הוא זה שבו בונג ג'ון-הו משנה את כללי המשחק ועובר מסאטירה קלילה על החברה הקוריאנית למשהו הרבה יותר מסובך.

סביר להניח שהצופה הדרום קוריאני ימצא בפרזיטים הרבה ביקורת על הכלכלה המקומית ועל הגישה המעמדית. הסרט בהחלט לועג למשפחת העשירים ומציג אותם כנוחים להשפעה, בעודם עוורים לחלוטין לקשייהם של העובדים הזוטרים. זה נראה קצת מוגזם מנקודת מבט חיצונית, אבל עושה רושם שמר בונג הוציא פה הרבה קיטור על החברה הגבוהה במדינתו. לפעמים, נדמה שיצא קצת יותר מדי והדמויות העשירות מאבדות נפח. התכנית של משפחת קים עובדת כי משפחת פארק מתנהגת בדיוק כמו שמצפים ממנה, בלי שום הפתעות. הם מתעלמים מהסברים סבירים לא פחות לדברים שקורים, כי אחרת העלילה לא תתקדם באותה קלות. זה קצת הפריע לי, בעיקר לאור העובדה שבני משפחת קים ממש טובים בעבודות שהם מתחזים למקצוענים בהן. כלומר, יש ביקורת על הצורך בהתחזות לשם קבלה לעבודה, אבל אין שום הונאה או קיצורי דרך במה שהם למעשה עושים. זה גורם לכל המזימה להראות חסרת טעם. למה להיטפל למשפחה אחת מסוימת, במקום להתפרנס ולנצל את הכישורים האמיתיים שלהם בכדי להתגבר על המכשול הכספי?

לכן קראתי קצת על המנהגים והאתיקות המקצועיות בדרום קוריאה והבנתי שאכן, מערכת היחסים בין עובדים ומעסיקים כל כך ממודרת שם, שהחורים בעלילה למעשה מתחילים להיראות הגיוניים. אמנם אני לא קולט כל מיני פרטים שצופה מארצו של מר בונג יבחין בהם, אבל אם יש סרט בו מומלץ לעשות שעורי בית לפני הצפיה, זה זה. הסאטירה נעשית הרבה יותר ברורה ככה.

לעומת זאת, היה לי קשה עם החצי השני של הסרט, בו החורים בעלילה הופכים לקניונים, דמויות משנות את התנהגותן ללא הסבר והנוכלים הסימפתיים הופכים פתאום לסתם מטומטמים. הסיפור מוותר על הפשטות הנעימה לטובת עודף פרטים שרק הופכים את הכל לפחות אמין. מבין הדרכים בהן בונג ג'ון-הו מסוגל להפתיע, הוא עדיין עמד בציפיה אחת: הגיון פנימי לא באמת חשוב לו. פרזיטים אמנם לא מגיע לרמות האבסורד של "רכבת הקרח", סרט שבו שארית האנושות חיה ברכבת שנעה בלופים אינסופיים ויש בה חלוקה מעמדית כל כך נוקשה, שהמעבר בין הקרונות תמיד מרווח ומתאים בדיוק למספר הדמויות הנחוצות לכל סצנה… סליחה, קשה לי להתחיל לחשוב על "רכבת הקרח" בלי למנות את כל הדרכים בהן העלילה שלו לא הגיונית. בכל אופן, פרזיטים לא מגיע לרמות כאלה של חוסר עקביות, אבל השינוי העלילתי הוא די מיותר בסופו של דבר. זו הייתה יכולה להיות קומדיה סאטירית על נוכלים, או להתחיל בתור מה שלא יהיה החצי השני. כשמצרפים אותם אחד לשני כמו שמר בונג עשה, הפואנטה מתפספסת.

עוד בעיה היא שהקצב של הסרט כולו לא אחיד. בעוד יש בניה איטית על מנת שנראה כיצד קי-ג'ונג וקי-וו משיגים עבודה באותו בית, התסריט נוקט בקיצורי דרך די מוזרים בכדי להמשיך את המזימה מהנקודה הזו והלאה. לאחר מכן, הוא שוב נעשה איטי ואז עוד פעם התרחשויות טסות בקצב לא הגיוני. גם יש תחושה של מריחה לקראת הסוף, כאשר התסריט נעשה מאוד עמוס ומר בונג מתעקש לסגור את כל קווי העלילה שפתח, גם אם חלקם לא תרמו שום דבר לסיפור מלכתחילה. בשלב הזה, האמינות כבר לחלוטין אינה חלק מהסרט והדמויות נעשות שטוחות כמו קרטון.

אין לי בעיה עקרונית עם שינויים פתאומיים בקצב ובסגנון. "אנחנו" הוא אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה וכמעריץ של טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, אני מברך על דברים כאלה כאשר הם מתוזמנים נכון. השאלה היא האם השינוי תורם משהו לסיפור או עוזר להעביר מסר. במקרה של פרזיטים, אני חושב שהוא בעיקר מזיק. כל אחד מחצאי הסרט היה יכול להיות חלק מסיפור מוצלח בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם מאולץ ומבטל את כל ההשקעה שהייתה לי בדמויות עד לאותו רגע. היה לי פחות ופחות אכפת ככל שהסרט נע לעבר נקודת הסיום. היה פה רעיון טוב. למעשה, היו פה שני רעיונות טובים, אבל בונג ג'ון-הו לא עבד כמו שצריך על האיזון ביניהם, כך שהתוצאה אינה מספקת משני הצדדים.

פרזיטים הוא סרט טוב מבחינה טכנית, עם בימוי שרוב הזמן מראה בדיוק את מה שצריך ובניה מוצלחת של העלילה. רוב השחקנים בסדר ובמיוחד אהבתי את סונג קאנג-הו בתפקיד ראש משפחת קים, אדם נטול תחכום שיודע לנצל את הכבוד שדרום קוריאנים רוכשים למבוגרים מהם על מנת לעקם את הכללים ומאוד אוהב את משפחתו. לצערי, הרצון של בונג ג'ון-הו להפתיע את הקהל עולה לדמויות בזמן לקבל עומק נוסף ודן את העלילה להתפתחויות סביב טריקים זולים וחסרי הגיון במקום סגירה אמיתית שתתן משמעות לכל מה שקרה. זה מאותם סרטים שהייתי מעדיף אם לא היו מנסים להפתיע אותי, אלא ממשיכים במסלול אותו הגדירו מראש, כי הייתי מעדיף לקבל סגירה למה שהתרחש שם, מאשר לסטות פתאום לדרך אחרת בלי סיבה.

ביקורת: יולי

0b20607b4f81b39bd32ae50850c42d23d11fb2af_resize.jpg

 

מחול, ובלט בפרט, הוא מדיום שקשה לתרגם בצורה ישירה לקולנוע. יש לו קצב משלו, תנועות שהגיוניות רק בהקשר מסוים וחייבים שהמוזיקה תהיה לטעם הצופה, מאחר ולא הגיע לסרט מתוך חיבה לצ'ייקובסקי, אלא מתוך התעניינות בסיפור המועבר דרך עריכה ודיאלוגים. כשראיתי את הסרט התעודי "פינה", השתעממתי. אמנם הריקודים עצמם מרשימים, אבל הם לא נבנו מלכתחילה עבור צילום ממספר זוויות ועל כן, אבדו משהו מהעוצמה שלהם כשהוסרטו במקום להיות מוצגים על הבמה באולם. כמובן, זה שהסרט די מיועד ספציפית לאנשים שמבינים במחול, גם עזר לתחושת הריחוק שלי כצופה הדיוט.

מצד שני, מחול עובד מעולה כשהוא חלק מהסיפור. גם מחוץ לז'אנר המחזמר, שימוש בתנועה לצלילי מוזיקה יכול לסייע רבות בהעברת רעיון כללי יותר, בהינתן בניה נכונה עבור המסך הגדול. "סטפ אפ 2" הוא גילטי פלז'ר שלי כי כמה שהעלילה מטופשת והמשחק עצי (במיוחד בסצנה שלמעשה מכילה עץ), ממש כיף לראות את האנשים האלה זזים בסיטואציות שאלצו את הבמאי לשבור את הראש כיצד ללכוד אותן בצורה אופטימלית. "ברבור שחור" ו"אנחנו", שני סרטי האימה האהובים עלי מהמאה הנוכחית, משתמשים גם הם בבלט כחלק מהסיפור ומשלבים בין יצירות מוכרות לבין ערעור המציאות סביב הדמות הרוקדת. אפילו קטעי הריקוד הכאילו ספונטניים בסרטיו של טרנטינו "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", עוזרים לבנות את הסצנה, כי נוצרו עבור הקולנוע. הראשון מראה את אכזריותו של מיסטר בלונד הנינוח להפליא בעודו מתכונן לענות שוטר, בעוד השני מראה את אחיו וינסנט מרשה לעצמו רגע נדיר של שחרור כאשר הוא נסחף בעקבות הקסם של מיה וואלאס. הריקודים האלה עובדים כי נוצרו מראש תוך מחשבה על האפקט שיהיה על צופה באולם קולנוע ולא בבית האופרה.

זהו האתגר איתו מתמודד הסרט "יולי". סרט על רקדן בלט אמיתי, שמכיל קטעי בלט שנוצרו עבור הבמה, אבל צריך לצלם אותם בצורה קולנועית. בנוסף, מאחר ומדובר באחד הסיפורים היותר נדושים שמפיקי סרטים אוהבים לקדם, הוא גם צריך למצוא דרך להפתיע את הצופה בחלקים הדרמתיים ולא להראות כמו עוד דרמה משפחתית על גאון שהצליח נגד כל הסיכויים.

 

קרלוס אקוסטה, הקרוי גם יולי כי שמות, גדל בחלק העני ביותר של הוואנה, בירת קובה. תחת שלטון הקומוניזם של פידל קסטרו, המשפחה התפרנסה בדוחק, השחורים הוסיפו לסבול מאפליה גם שנים לאחר ביטול העבדות ולא היה ליולי הרבה מה לעשות חוץ מלהסתובב ברחובות. כשאביו תופס אותו מלהיב חבורה של פרחחים בתחרות ריקודים, הוא מחליט שיש רק פתרון אחד שיציל את עתידו של הילד ורושם אותו לבית ספר לבלט. המורים מתרשמים, כי אין ספק שיש ליולי כמויות נדירות של כשרון טבעי ואת מבנה הגוף המתאים לריקוד. הבעיה היא רק שיולי לא רוצה ללמוד בלט. זה לא מעניין אותו והוא מפחד שיצחקו עליו.

הגישה הזו מוסיפה לאפיין את לימודיו של יולי, שמרבה להבריז משיעורים, צובר עברות משמעת ולא מתחבר לתלמידים האחרים. הוא מעדיף לשבת בבית עם המשפחה, או לשחק כדורגל בשכונה, אבל את אביו זה לא מעניין. הבן של פדרו אקוסטה יהיה רקדן מפורסם, או שלא יהיה בכלל. הגישה הזו יוצרת הרבה מתיחות בין יולי לאביו, מתיחות שלעתים גולשת גם לאלימות פיזית כלפי הילד.

הסרט נע בין העבר להווה. רוב הזמן, מוצג סיפור חייו של יולי החל מילדותו בסוף שנות השבעים, דרך התבגרותו במרחב הפתוח שאחרי תום המלחמה הקרה. בין לבין, הסרט מציג את קרלוס אקוסטה האמיתי בתפקיד עצמו, בזמן החזרות על בלט בהשראת חייו, בו הוא מגלם הפעם את דמות האב. קטעי הבלט האלה מרשימים, לא רק בגלל הכוריאוגרפיה המרהיבה, אלא גם כי מקבלים ככה את נקודת מבטו של מושא הסיפור. העובדה שקטעים אלה מופיעים במקביל, או מיד אחרי, המחשה עם שחקנים המספקת להם הקשר, מביאה לכך שהקולנוע והמחול משתפים פה פעולה ומשלימים זה את זה במקום להיאבק על אור הזרקורים. אנחנו לומדים על יולי והאנשים סביבו דרך שחקנים שמגלמים אותם ואז מקבלים את הפרשנות האמנותית שלו לנושא.

הצגה זו מוסיפה ערך מיוחד למערכת היחסים הסבוכה עם האב. מצד אחד, הוא רוצה בטובת בנו ומנסה להציל אותו מחיים של עוני וסבל. מצד שני, הוא אינו מתחשב ברצונו של יולי ומנסה לכפות עליו חיים שלא בחר. שני קטעי מחול עוקבים מציגים באופן ברור את הסתירה, כאשר אחד מלא באהבה בין שני הרקדנים המגלמים את האב והבן, בעוד בשני נעשה שימוש בחגורה כאביזר דומיננטי בריקוד. יחסי האהבה-שנאה של יולי עם אביו הם אותם יחסים שיש לו עם הבלט. הריקוד פתח בפניו אפשרויות שאינן קיימות עבור רוב תושבי האי השחורים, ובאותו הזמן גבה ממנו מחיר פיזי ונפשי רב. הדבר היחיד שיולי אוהב ללא תנאי היא קובה עצמה וגם בשיא הפטריוטיזם, עדיין יש לו הרבה ביקורת כלפי המתרחש שם.

חלק גדול מההצלחה של הסרט מגיע מהופעה בודדת. הכוראוגרף הוותיק סנטיאגו אלפונסו לוהק לתפקיד פדרו, אביו של יולי. בין אם הוא שואב השראה מנסיונו האישי, או פשוט בעל כשרון טבעי לכך, אלפונסו משכנע כפטריארך עצבני שמשוכנע שהוא עושה את מה שטוב עבור בנו, גם אם יולי לא מסכים איתו. אלפונסו מוצא את האיזון העדין בין אב מכה ואטום לבין הורה אוהב שיעשה הכל עבור ילדיו. בעוד לא מוצגת מידת התמיכה שלו בבנותיו (או בשמונת הילדים האחרים האמיתיים של פדרו שאינם מוזכרים בסרט), נראה שהוא בעצמו נתון לעתים בקונפליקט כשהוא מנסה להבין איך יולי מוכן לוותר על חינוך טוב, ארוחות בחינם והזדמנות לצאת מהזוהמה ולהפוך לשם עולמי. כל אדם עם הבנה בגידול צאצאים יגיד שילד צריך מוטיבציה בכדי להתמיד בתחביב שאינו מתחבר אליו ישר, אבל הגישה של פדרו למוטיבציה נוגעת בעיקר לעובי החגורה שלו. נוסף על כל זה, סנטיאגו אלפונסו מנצל את השליטה שרכש לאורך השנים בגופו על מנת להציג את פדרו בשלבים שונים של הזדקנות. בעוד השחקן המגלם את יולי הצעיר מוחלף כאשר הדמות מתבגרת, אלפונסו ממלא את תפקיד פדרו גם כשגופו נעשה מוגבל יותר בתנועה וקומתו נעשית שפופה.

יולי אוהב את אביו, למרות שהוא מתעלל בו. יולי אוהב גם את קובה, למרות שכולם רוצים לברוח ממנה. נראה שכל חייו מתבססים על הרצון להישאר ליד מה שמזיק לו ולהתרחק ממה שיכול להציל את עתידו. הסרט אינו מסתיר את זה שקרלוס אקוסטה הפך בסופו של דבר לרקדן מפורסם, אבל גם כשהוא מבוגר ומתפרנס בכבוד מבלט, לא ברור למה המשיך בכך. אם יש משהו שחסר כאן, זה הסבר מה גרם ליולי להתמיד בשיעורים ולנסות ככל יכולתו. אם הוא לא נהנה מהריקוד, למה הוא רוקד גם כשיש לו בחירה ללא איומים מצד אביו? באותה מידה, מדוע הוא רוצה כל כך לחזור לחור בו גדל במקום להוציא ממנו את האנשים שיקרים ללבו ולשפר את חייהם? יש תחושה שהסרט קצת נוטה לתעמולה נגד הגירה מקובה. הוא לא מנסה להצדיק כל דבר שהממשלה הקובנית עושה, אבל מנסה שוב ושוב להצדיק הישארות במקום, כאילו רק צריך לחכות מספיק זמן והמצב ישתפר. סביר להניח שגישה זו אכן מייצגת את דעותיו של קרלוס אקוסטה, אבל חסר בהצגה שלה משהו שיסביר את אהבתו דווקא לשכונה הישנה.

ביקורת: המתים אינם מתים

MV5BZWQxZDIzNzUtZGE3MS00MGU3LTk5NjMtZGFjMDljNDlmMWE1XkEyXkFqcGdeQXVyNzc5MjA3OA@@._V1__resize.jpg

 

האם תוכלו לזהות סרט של ג'ים ג'רמוש מבלי לדעת מראש שהוא ביים וכתב אותו? יש כמה סימנים מזהים, אחד מהבולטים שבהם הוא הקצב. ג'רמוש מביים סרטים איטיים, מהורהרים, עם מעט מאוד התפרצויות רגשיות או תגובה כלשהי שאינה דיבור רגוע בניחוח סטואי. עוד רמז הוא בעלילה, או יותר נכון, בדלילות העלילה. ג'רמוש אוהב להתעכב על הפרטים הקטנים ולחגוג את היופי שלהם, עם מיעוט טוויסטים מפתיעים. הדמויות מנהלות בדרך כלל שגרה מדויקת שלתוכה מזדחל מדי פעם מפגש עם אדם מסקרן, או תצפית מלאת תובנות על פרט נוף שמהווה חלק מהמארג הגדול שהוא החיים בעולם המודרני. הרבה פעמים, הסרט יכיל גם ציטוטים מלאי חשיבות מספר שאף אחד חוץ מג'רמוש לא שמע עליו, ומסמנים מעבר בין חלקים שונים של הסרט, או לפחות הפרדה רגעית מהסיפור עצמו. בהחלט יתכן שגם תהיה הופעת אורח של שחקן או שחקנית שג'רמוש עבד איתם בעבר. סביר להניח שהסרט גם מועמד לפרס דקל הזהב, כי בפסטיבל קאן מאוד אוהבים את ג'ים ג'רמוש.

אני מודה שלא ראיתי מספיק מסרטיו של ג'רמוש בכדי לקבוע האם הוא אחד מהבמאים האהובים עלי, או במאי סתמי שמדי פעם מתפלק לו סרט טוב. מאוד אהבתי את "גוסט דוג" ו"פטרסון" ושועשעתי מ"קפה וסיגריות", אבל בו זמנית "פרחים שבורים" הוא אחד הסרטים הכי אוברייטד בעיני ואני חושב שצפיתי ממש מזמן ב"איש מת", אבל אני לא זוכר ממנו כלום.

רגע, "המתים אינם מתים" הוא סרטו ה-13 באורך מלא של ג'רמוש. אם אני מוסיף אותו לרשימה, מתברר שראיתי חצי מהפילמוגרפיה של במאי שאני כבר שנים משוכנע שפספסתי את רוב סרטיו. מעניין, כי באמת נראה שכבר אפשר לזהות סרט שלו רק ממבט על סצנה אקראית מתוכו. אין לו סגנון ויזואלי בולט כמו וס אנדרסון או טים ברטון, אבל יש לסרטים של ג'רמוש מספיק סימנים מזהים שגם הוא כבר מתחיל לצחוק על עצמו. כנראה פשוט חשבתי שהוא ביים יותר מהם על סמך תדירות ההופעות שלו בפסטיבלים.

סנטרוויל היא עיירה שקטה אי שם בארצות הברית. יש דיינר אחד, מלון דרכים אחד, מוסד אחד לעבריינים צעירים, חנות אחת לכלי עבודה, החווה של החוואי מילר ותחנת דלק אחת שמוכרת דלק ו… דברים. שלושה שוטרים מספיקים בכדי לשמור על השקט, צ'יף קליף רוברטסון, השוטר רונלד "רוני" פיטרסון והשוטרת מינרווה "מינדי" מוריסון. נדמה שהארוע החריג ביותר בזמן האחרון, פרט לזוג האומלל שהתחשמל למוות בזמן משחק גולף ומותה של השיכורה המקומית, הוא העלמות תרנגולת. טוב, זה הארוע החריג ביותר פרט לכך שכדור הארץ סטה על צירו, היום והלילה מתבלבלים, הירח מוקף עננת גז מסתורית, כל בעלי החיים נעלמו והשעונים והטלפונים הסלולריים הפסיקו פתאום לפעול.

לקברנית החדשה, זלדה וינסטון, לא הייתה אמורה להיות הרבה עבודה בסנטרוויל. היא הייתה אמורה בעיקר להתאמן עם חרב הסמוראים שלה מול פסל הבודהה המוזהב ולהכיר את תושבי העיר שמנסים להבין אם המבטא שלה אירי או סקוטי. אלא שקידוחים באזור הקוטב הצפוני יצרו סדרת ארועים שבעקבותיהם, המתים אינם מתים. כלומר, הם כן מתים, אבל קמים מחדש לתחיה כדי לאכול את החיים ולהפוך גם אותם לזומבים.

הדבר החשוב ביותר לדעת לגבי הסרט הזה הוא שג'ים ג'רמוש דאז נוט גיב א פאק. אם אי פעם רציתם לדעת איך נראה סרט של במאי שממש לא אכפת לו מה שיגידו ויודע שאנשים ימשכו יותר לצורה מאשר לתוכן, המתים אינם מתים הוא דוגמה מצוינת. ג'רמוש, בזריקת זין ענקית שמכוונת בו זמנית אל הממסד הביקורתי ואל המפיצים המסחריים, פשוט החליט להטריל את כולם. הוא יצר סרט שחלק מהאנשים ירצו לראות בגלל השמות מאחוריו, בעוד אחרים ירצו לראות כי זו קומדיית אימה, הימור בטוח יחסית בעיני מי שמחפשים להעביר את הזמן מול המסך בלי לחשוב יותר מדי.

הבדיחה עובדת לשני הכיוונים. המתים אינם מתים היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן והשתתף בתחרות הראשית, למרות שהוא סרט זומבים וג'ים ג'רמוש ידע טוב מאוד שהוועדה שבוחרת את המתחרים מסתכלת בעיקר על שם הבמאי ומחפשת גם היא הימורים בטוחים. הוא אמור לדעת שככה זה עובד, כי מדובר כבר בסרט השמיני שלו שמועמד לדקל הזהב. התגובות בפסטיבל עצמו היו מעורבות, אבל הנקודה הועברה וסביר מאוד להניח שגם הסרט הבא שג'רמוש יגיש לפסטיבל קאן יתקבל בלי בעיות.

מנגד, ג'ים ג'רמוש גם מכיר את הקהל. הוא יודע שחלק מהאנשים ילכו לסרט בציפיה לסרט אימה שגרתי, אז הוא לועג ללא הרף לקלות בה סרטים כאלה מופקים בלי נסיון לאתגר את הקהל. שוב הימור בטוח, רק שהפעם הוא מצד המפיצים. כל המאפיינים הרגילים של ג'רמוש נמצאים כאן, הדיבור המאופק, הופעות האורח, הדמות שמקריינת דברים כאילו הם הכי חשובים בעולם. יחד איתם, ג'רמוש גם שולח עקיצה לעבר המבקרים והסינפילים שרואים בו גאון ועוקב אחר כל ההוראות ליצירת סרט זומבים גנרי. לצד קריצות לסרטים קודמים ובמיוחד ל"ליל המתים החיים", המתים אינם מתים הוא סרט זומבים לפי הכללים בדיוק באותה מידה שהוא סרט של ג'ים ג'רמוש לפי הכללים.

הקהל האמיתי של הסרט הזה הוא היוצר שלו עצמו וכל מי שמוכן להשתתף בבדיחה. אני מאוד נהניתי, אם כי חלק גדול מכך היה דווקא מכמה שהבדיחות היו צפויות. הומור לא חייב להפתיע, אבל הוא כן צריך להיות מתוזמן היטב בכדי לעבוד וג'רמוש מראה כאן, כמו בסרטים קודמים שלו, שכשהוא רוצה להצחיק, הוא מסוגל. הדמות של רוני פיטרסון היא הדוגמה הבולטת ביותר לכמה ג'רמוש צוחק על כולם. לכל אורך הסרט, רוני אומר שזה לא יגמר טוב וכאשר הוא סוף סוף מסביר למה הוא אומר זאת, הסרט מגיע לרמות של שבירת קיר רביעי ששמורות לרוב לקומדיות של מל ברוקס ולחבובות. עוד קודם לכן, הוא מכיר בכך שיש לסרט שיר נושא ודואג לקדם אותו באגרסיביות, עם קלוז-אפ על הדיסק מתי שרק אפשר. הליהוק של אדם דרייבר לתפקיד הוא הפאנץ' הנסתר, מין לעג לנטיה ללהק שמות גדולים להפקות גרועות בכדי שיסחבו את התסריט המקרטע על גבם וימשכו צופים על ידי הופעה על הפוסטר. קוראים לדמות שלו פיטרסון. ג'רמוש בכוונה לא טרח לשנות יותר מאות אחת משמה של הדמות הקודמת אותה גלם עבורו, ויש באחת הסצנות תזכורת ברורה לסדרת סרטים מפורסמת למדי בה דרייבר משתתף.

בכלל, ג'רמוש כל כך זורק זין ששמותיהן של חלק מהדמויות הן פשוט עיוות של שם השחקנים, כמו זלדה וינסטון (טילדה סווינטון) וחוזי פוארז (רוזי פרז). זה יכול ממש לעצבן, או להיות אחד הדברים המרעננים ביותר בקולנוע. השאלה היא עד כמה אתם אוהבים הומור מטא, כי על זה בנוי חלק גדול מהסרט. תצטרכו להחליט כמה ג'ים ג'רמוש זה יותר מדי ג'ים ג'רמוש עבורכם. אני מודה שלא הייתי מצפה למשהו אחר ממנו. זה הרי אבסורדי לחשוב שג'רמוש, אחרי כמעט ארבעים שנה של סרטים איטיים ומהורהרים ששמים דגש על הדברים הקטנים ומכילים מעט מאוד התפתחויות עלילתיות, יביים פתאום סרט זומבים שגרתי. זה אבסורדי לצפות ממנו למשהו שגרתי, אבל אם הוא כבר עובד בז'אנר שמייצג כל כך את הקולנוע המסחרי, תהיו בטוחים שתהיה בכך אמירה על המסחריות עצמה. ג'רמוש לא מנסה לרצות את הקהל וגם לא את המבקרים. המתים אינם מתים הוא בדיחה על חשבון האולפנים שלא משקיעים בדברים כמו רעיונות מקוריים וסיפורים מאתגרים, וגם על חשבון מי שחושב שג'רמוש מסוגל ליצור רק סוג אחד של סרטים. הוא צוחק על כולנו ואתם יכולים להצטרף לבדיחה ולצחוק איתו, או לעשות כמו רוב התעשיה ולחפש הימור בטוח.

ביקורת: צעצוע של סיפור 4

Toy_Story_final_poster_resize.jpg

 

אני מלווה את סדרת צעצוע של סיפור כבר 24 שנים. הפרק הראשון היה מבדר, אבל גם מרשים טכנולוגית. פעם ראשונה שנוצר סרט באורך מלא שכולו עשוי באנימציית מחשב. הסרט השני היה פחות פורץ דרך, אבל הוא העלה את הכישורים הקומיים של היוצרים לשלב הבא. הסרט השלישי נראה בהתחלה מיותר, עד שיצא וכולם אמרו איך הוא סוגר מצוין את הטרילוגיה על ידי הודאה בכך שהזמן חולף וצריכים לדעת להסתגל לשינויים בחיים. חוץ מזה, יכולים להשתמש בו בתור מבחן האם הצופה הוא אנושי או רובוט, למרות שלא בטוח שרובוט לא היה גם מזיל דמעה בזמן הצפיה.

"צעצוע של סיפור 4" הוא, מכל בחינה הגיונית, סרט מיותר. הסדרה נסגרה היטב בפרק הקודם, השחקנים כבר מבוגרים ונשמעים אחרת מכפי שנשמעו בשנות התשעים, פיקסאר מזמן הוכיחו את עצמם כאולפן שיכול להפתיע ולחדש גם מחוץ למותג איתו פרצו לתודעה, ובאופן כללי, סרטי המשך מאוחרים תמיד מלווים בתחושה שכל מטרתם היא להכניס עוד כסף. כמובן שזה מה שאמרו גם על ההמשכים הקודמים, אבל משהו היה באמת שונה הפעם. אולי זה צוות המדבבים המפלצתי. אולי זו התחושה שרנדי ניומן כבר מזמן לא טורח לכתוב שירים חדשים לסרטים, אלא ממחזר חומרים ישנים. או שזה פשוט שעבר כמעט עשור מאז הסיום המושלם ואין שום סיבה נראית לעין למתוח את העלילה מעבר.

אז אין. זה לא אומר שאי אפשר לנסות.

 

לאחר שעברו בסוף הסרט הקודם לידיה של ילדה בשם בוני, הצעצועים כבר רגילים לשגרה היומיומית שלה. אלה שהיו קודם בחדר של אנדי השתלבו מצוין במשחקים של הילדה החדשה וכולם שמחים שמצאו בית חם בו ישחקו איתם במקום להשאיר אותם כל היום בארגז. ליתר דיוק, כמעט כולם. וודי הקאובוי, שבמשך שנים היה המנהיג של החבורה, חווה פחיתות משמעותית במעמדו. לא רק שאת החדר של בוני מנהלת ביעילות בובה אחרת, או שבוני מעדיפה שג'סי תהיה השריף במקום וודי, הבוקר הוותיק מוצא את עצמו בארון, לצד צעצועים אחרים שכבר לא נוגעים בהם. בתסכולו, וודי מתפלח לתיק של בוני ביום ההכרות בגן וחוזר משם עם חבר חדש. בוני יצרה מכמה דברים שהיו באשפה את פורקי, צעצוע שבאורח פלא, קם לחיים מיד לאחר שהילדה כתבה עליו את שמה.

פורקי לא מבין מה זה להיות צעצוע, אבל בוני מאוד אוהבת אותו, אז וודי מחליט לוודא שפורקי לא נעלם. הדבר מתגלה כקשה במיוחד במהלך נסיעה בקרוואן עם ההורים, ודווקא כשפורקי מתחיל להפנים שלהיות הצעצוע האהוב על הילדה זה דבר טוב, וודי עושה עיקוף לא צפוי דרך חנות ענתיקות. הוא רואה שם מנורה ישנה שמזכירה לו את חברתו לשעבר בו פיפ, שנמסרה לפני תשע שנים ולא נראתה מאז. הכניסה לחנות גוררת רצף של ארועים במהלכו וודי מגלה דברים שלא ידע לפני כן על צעצועים אבודים ועל אורח החיים החלופי שהם מנהלים.

בשלב הזה, אפשר לראות נוסחה מסוימת שחוזרת בכל סרטי צעצוע של סיפור. הצעצועים חיים בשגרה של משחקים בחדר הילדים, עד שהצטרפות של צעצוע חדש, או העלמות של צעצוע ישן, מפרה את השלווה (זוכרים שבסרט הראשון האשימו את וודי ברצח?). חלק מהדמויות יוצאות למצוא את מי שנעלם, בעוד אחרות מנסות בינתיים לעזור מרחוק. יש הרבה דמויות משנה קומיות, לצד נבל שלא בהכרח נראה מרושע בהתחלה. צעצוע של סיפור 4 לא חורג מהנוסחה הזו, אבל הוא עוקב אחריה בצורה מוצלחת.

רוב העלילה מתרחשת בשטח קטן יחסית. חנות ענתיקות בצד אחד, חניון קרוואנים בצד השני ויריד שעשועים שחוצץ ביניהם. הדבר עוזר להבין בקלות איפה כל דמות נמצאת בכל רגע נתון, מה שמאוד חשוב לסרט כל כך תזזיתי. הרעיון של צעצועים אבודים הוא הרחבה מתבקשת לעולם של הסרטים, גם אם יש בו סוג של סתירה לנאמר בפרקים קודמים, בהם צעצוע שאין לו ילד לשחק איתו, נעשה ממורמר ואף נקמני. זו פעם ראשונה שהסדרה מציעה את האפשרות שחלק מהצעצועים דווקא מסתדרים ללא בעלים מבלי לפתח בעיות של כעס.

כל המדובבים מהסרטים הקודמים שעודם בחיים (וגם דון ריקלס שנפטר לפני שנתיים ונעשה שימוש בהקלטות קודמות שלו), חזרו לתפקידיהם. החל מטום הנקס וטים אלן בתור וודי ובאז, וולאס שון וג'ון ראצנברגר בתור רקס והאם, דמויות המשנה הוותיקות, וגם מדובבים שהצטרפו בסרט השני (ג'ואן קיוזאק בתפקיד ג'סי, אסטל האריס בתפקיד גברת ראש תפוח אדמה) והשלישי (בוני האנט, קריסטן שאל, טימותי דלטון וג'ף גארלין). תוסיפו את אנני פוטס שחוזרת לדובב דמות שנעדרה מהסרט השלישי ואת המצטרפים החדשים הכוללים את טוני הייל, כריסטינה הנדריקס, קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל, קיאנו ריבס, אלי מקי, קארל וות'רס, ג'ון סקוויב… ועוד לא הזכרתי את הופעות האורח של פטרישיה ארקט, פלי וביל היידר ואם זה לא מספיק, מל ברוקס, קרול בארנט, בטי וייט וקארל ריינר נמצאים בסרט הזה בשביל סצנה אחת משותפת.

לצערי, עם צוות שחקנים כה גדול, הרבה מהדמויות האהובות נדחקות לשוליים. הנפגע העיקרי מכך הוא באז לייטייר שאחרי שהיה במרכז הסיפור בשני הסרטים הראשונים, ממשיך לעבור בהדרגה לכדי הפוגה קומית משודרגת. לרוב הצעצועים המוכרים אין יותר מכמה שורות דיאלוג, כך שבעוד הסרט עדיין נשען על דינמיקה מתמשכת בין מספר דמויות המנסות להשיג את אותה מטרה, עיקר הפוקוס הוא על דמויות חדשות, או כאלה שלא היה עליהן פוקוס בסרטים הקודמים. במילים אחרות, עד כמה שהסרט עדיין מהנה והעלילה בנויה היטב, נראה שהיוצרים שלו יותר ויותר נמשכים למשחק עם צעצועים חדשים, תוך שהם משאירים את הישנים מאחור. רק וודי, ששיקול הדעת שלו מעורר הרבה סימני שאלה על הבחירה בו כגיבור, נשאר במרכז הסיפור, כי הוא הצעצוע החביב על אנשי פיקסאר.

השמועות אומרות שזהו סרט ההמשך האחרון שפיקסאר מתכוונים להפיק. הם הכריזו שמכאן, יתמקדו בלעדית בסיפורים מקוריים, שזה אחלה, למרות שאם להודות על האמת, עדיף עוד "בית ספר למפלצות" או "מוצאים את דורי" על פני עוד "הדינואור הטוב". מצד שני, אחרי שסדרת צעצוע של סיפור כבר זכתה לסיום מושלם ב-2010, יותר מדי דגדג למקבלי ההחלטות בחברה בארנק והם אשרו סרט רביעי שלא היה בו צורך אמיתי מבחינה עלילתית. גם צעצוע של סיפור 4 מציע סיום שסוגר את הסדרה בצורה הגיונית, אבל הוא מספיק פתוח בשביל שיוכלו לחזור אליו אם אי פעם יחליטו להרחיב את הסדרה לחמישיה.

כמו קודמיו, גם הסרט הרביעי מכיל שילוב מוצלח בין צחוק ובכי. הדמויות המשניות גונבות את ההצגה ואני משוכנע שהדמויות של באני ודאקי נכתבו במיוחד במחשבה על קי ופיל, כי קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד. מצד שני, העיסוק במטרתם של צעצועים ובכך שהאושר שלהם תלוי בגרימת אושר לילדים, מציע לא מעט רגעים שמלחלחים את העין. זה הסרט הראשון בסדרה שאני רואה בתור אבא, כך שהמבט של בוני בכל פעם שהיא לא מוצאת את פורקי, די שבר לי את הלב. יצוג של ילדים בקולנוע הפך לנקודה רגישה אצלי ופיקסאר תמיד הצטיינו בכך. אם אתם הולכים עם הצאצאים שלכם לראות את הסרט והם ישאלו למה אתם בוכים, תגידו להם שכשיהיו בגילכם הם יבינו. או שהתישבתם על מסמר, גם עובד.

צעצוע של סיפור 4 אינו מיותר כפי שמתבקש לחשוב, אבל הוא גם לא באמת תורם משהו לסיפור. שוב, הסרט השלישי תפר את העלילה בצורה כל כך טובה, שאין צורך לפרום בכדי להוסיף תיקונים. סרט מספר ארבע הוא, כמו קודמיו, אוסף מוצלח של סצנות מרגשות, מבדרות ואפילו קצת מותחות. הוא סותר חלק מהמסרים שהופיעו לפני כן ודי זונח את הדמויות הוותיקות לטובת כוכבים חדשים. התוספת שלו ליקום בו הצעצועים מתעוררים לחיים כשבני האדם לא בסביבה, היא בסופו של דבר שולית, אבל ממלאת את מטרתה העלילתית. זה לא הסרט הגרוע בסדרה, כי אין סרטים גרועים בסדרת צעצוע של סיפור. זה פשוט סרט שהסדרה הייתה שלמה גם בלעדיו.

ביקורת: השמן והרזה

stan_and_ollie_ver3_resize.jpg

 

בתור ילד ישראלי, הייתי מאוד מבולבל לגבי הכינוי "השמן והרזה". ליתר דיוק, הייתי מבולבל מי הם בדיוק השמן והרזה. ידעתי שזה שם של צמד קומי ותיק, אבל לא הבנתי למה הם נראים פעם ככה ופעם ככה. העניין הוא שבישראל, לפחות בטלוויזיה לילדים, לא טרחו לעשות הבחנה בין לורל והארדי, לבין אבוט וקוסטלו. שני הצמדים נודעו בתור השמן והרזה, כי קל יותר ללמוד מאפיינים חיצוניים שטחיים מאשר שמות (לאחד כזה חזה, השני רזה כזה), ואף אחד לא התלונן. נכון שצמד אחד התחיל בסרטים אלמים, בעוד השני התחיל על הבמות והתגלגל לרדיו בטרם נראה לראשונה על המסך הגדול. נכון שבצמד אחד, השמן הוא החכם והרזה הוא הטיפש, בעוד בצמד השני זה להפך. נכון שסגנון ההומור היה שונה לחלוטין ושצמד אחד חבש לרוב כובעי דרבי ועניבות, בעוד השני התלבש אחרת לכל מערכון. רק כעבור כמה שנים, בכלל הבנתי שלא מדובר באותם השמן והרזה.

מה שגרם לי ללמוד את ההבדל היה כניסתו של דייר חדש לבית, האינטרנט. בעזרתו, מצאתי בקלות מידע אודות שני הצמדים ולמדתי מהר מאוד להבחין ביניהם וגם שאף אחד מהם לא באמת נקרא השמן והרזה. לא בפיהם, בכל אופן. זה נחמד שיש גישה מיידית למקורות מידע אמינים יחסית שמספקים פרטים שהתפספסו לפני כן.

זה לא משהו שהטריד את יוצרי הסרט "השמן והרזה". הסרט הביוגרפי הזה, שעוסק בסטן לורל ואוליבר הארדי (ונקרא במקור "סטן ואולי", אבל השנה 2019 ואנשים בארץ עדיין קוראים להם בכינוי מלפני שישים שנה), לא מצפה מהקהל שלו לברר פרטים. זה מה שאני מכנה סרט אופליין. הוא מאוד אינפורמטיבי עבור מי שלא נוהג להסתמך על האינטרנט בתור מקור מידע וצריך שיזכירו לו מה הכתובת של גוגל פעם בכמה זמן. מבחינת התסריטאי ג'ף פופ והבמאי ג'ון ס. ביירד, הסיפור האמיתי לא היה מספיק קולנועי, אז הם הלכו על נוסחה מוכרת ומנוסה, גם אם זה אומר שכל מי שיודע להשתמש במחשב יכול לגלות בתוך דקה עד כמה העלילה של הסרט לא קשורה למציאות.

לפי הסרט, סטן לורל ואוליבר "אולי" הארדי יוצאים למסע הופעות על בימות בריטניה, 16 שנים מאז שהופיעו לאחרונה בסרט משותף. השניים כבר לא צעירים, אבל מדויקים כתמיד בתזמון הקומי שלהם וסטן עובד בלי הפסקה על תסריט לסרט חדש בכיכובם, שיהיה פארודיה על רובין הוד. הסיבה שלא עבדו ביחד כל כך הרבה זמן, היא שסטן עזב את האולפן של האל רוץ' במטרה להשיג לצמד חוזה טוב יותר, אבל אולי נשאר כי היה עדיין תחת חוזה עם רוץ'. הוא אף בגד בחברות וצלם סרט בלי סטן, אבל עם שותף אחר ופיל. משום מה, כולם זוכרים את הפיל.

כעת, שניהם צריכים את הכסף ומתגעגעים לתהילת העבר. הם מגיעים לאנגליה ומגלים שהסוכן שלהם עשה עבודה איומה בקידום המופע. הם שוהים במלונות קטנים וזולים ומתקשים למלא גם את האולמות הצנועים ביותר בממלכה. זאת עד שסטן ואולי מחליטים לקחת את העניינים לידיים ולקדם את עצמם בתקשורת המקומית, בתקווה לקבל הצעה להופיע באולם גדול בלונדון ולהרשים את המפיק שאמור לעבוד איתם על הסרט הבא.

רוב מה שנכתב בשתי הפסקאות האחרונות, הוא בולשיט. מספיק חיפוש מהיר בכדי לגלות שהעלילה המרכזית בסרט היא בדיונית ברובה. סטן לורל אמנם עזב את האל רוץ' כשאולי היה עדיין תחת חוזה, אבל חזר לאולפן כעבור שנה והשניים צלמו עבורו ארבעה סרטים נוספים בטרם עברו לאולפנים גדולים יותר. הם המשיכו לעבוד כל הזמן הזה, אם כי בקצב פחות מהיר והיה ניתן לראות ירידה ברמה של הסרטים ככל שהשניים הזדקנו, בריאותו של סטן התדרדרה והבדיחות התחילו לחזור על עצמן.

אה כן, הבריאות של סטן. הסרט מציג את אולי בתור החולני בין השניים, שעודף משקל מקשה עליו לתפקד כבעבר. זה אמנם נכון, אבל דווקא סטן, שמוצג בסרט כחבר הבריא יותר בצמד, הוא זה שבמציאות בריאותו הצריכה האטה בקצב העבודה. הוא סבל מסוכרת קשה בעקבותיה נעשה רזה עוד יותר. יש אזכור לכך בסרט, אבל יותר כהערת אגב ודרך להציג את אשתו אידה כמי שדואגת לבריאותו של סטן ואישיותה הכוחנית היא ניגוד חד ללוסיל, אשתו האוהבת אך נחבאת אל הכלים של אולי.

לגבי מסע ההופעות המוצג כאן, הוא אכן התרחש, רק שכל החלק לפיו הקהל כבר לא מתעניין בצמד והם לא מצליחים למלא גם אולמות קטנים, לא היה ולא נברא. הוא גם לא הגיוני. למה ששני אנשים שאחד מהם מכור להימורים והשני התגרש כל כך הרבה פעמים שחשבון הבנק שלו נראה כמו רשימת חיסול, יעשו את כל הדרך מאמריקה מבלי שהצליחו למלא אפילו אולם אחד? במציאות, סיבוב ההופעות היה הצלחה אדירה והפופולריות של לורל והארדי נותרה חזקה, אבל אני מניח שאין בזה סרט, נכון?

אני שונא את הגישה הזו. בלי קשר לדעתי על הסרט עצמו, אליה אגיע עוד מעט, המציאות היא דבר מעניין ומרתק. דווקא הצמדות לעובדות ולפרטים הקטנים הופכת סיפור למיוחד, לא שימוש בנוסחה הוליוודית שחוקה. יוצרי הסרט, עם כל אהבתם ללורל והארדי, מציגים אותם כשני זקנים ממורמרים שלא עבדו ביחד עשור וחצי ועכשיו סובלים מכך, כי אף אחד כמעט לא יודע שהם עוד פעילים. זו דרך מאוד לא הוגנת להציג שני איקונים של קומדיה שלמרות חילופי הקהל ושינויי המדיום, נשארו רלוונטיים כל עוד בריאותם אפשרה זאת. אני בטוח שהיו ביניהם מריבות מדי פעם, כמו שטבעי שיקרה בין שני אנשים כל כך קרובים, אבל הסרט ממציא סכסוך שאין שום תעוד לקיומו ולמעשה, סותר את טיבם האמיתי של היחסים בין השניים.

זה לא סרט רע. השמן והרזה לא יהפוך לקלאסיקה כמו כמה מסרטיהם של לורל והארדי האמיתיים, אבל הוא עושה עבודה טובה ביצוג מגוון הכשרונות של השניים, החיבה שלהם להצחיק ולהישאר בדמות גם כאשר אינם חייבים, הקשר שלהם עם הקהל ואת הנשים האוהבות שמצאו לבסוף, אחרי לא מעט נסיונות כושלים. ישנם רגעים מרגשים, כאשר המוצלחים שבהם מבוססים על המציאות. זה לא הסכסוך המומצא שמרטיב את זווית העין, אלא ההבנה עד כמה אדם שרוצה לגרום לאחרים לחייך, צריך להתמודד לפעמים עם לא מעט עצבות משלו.

סטיב קוגן וג'ון סי. ריילי מגלמים את שני הקומיקאים בהופעות מלאות עומק שתפסו היטב את אופיים של מושאי החיקוי. קוגן מציג את סטן כטיפוס שקט ורציני כלפי חוץ שיכול להפוך בשניה לאשף של קומדיה פיזית. ריילי מגלם את אולי בתור אדם חברותי ואופטימי שמנסה לעבוד למרות קשיים פיזיים וטכניים ומשתדל להימנע מעימותים ככל הניתן. באופן מעניין, זהו ההפך המוחלט מהפרסונות הקולנועיות של לורל והארדי, מה שמזכיר עד כמה הכימיה ביניהם הייתה חיונית להצלחת המופע, כשכל אחד מהם מגלם בעצם גרסה מוגזמת של השני. קוגן וריילי שניהם בעלי נסיון קומי עשיר, כאשר ריילי יודע לשלב בין קריירה קומית לדרמתית, כנדרש מסרט כמו "השמן והרזה". או כדבריו באחד מטקסי האוסקר בעשור שעבר, אפשר להופיע גם ב"לילות בוגי" וגם ב"לילות טלדגה".

עבודת האיפור תורמת רבות להיטמעות של השחקנים בדמויות. במיוחד ראויה לשבח העבודה שנעשתה על ריילי, לו נוספה תחפושת של קילוגרמים רבים, אשר מתמזגת בצורה מושלמת עם גופו האמיתי של השחקן. בלתי אפשרי להבחין היכן נגמר העור האמיתי של ריילי והיכן מתחילות התוספות שהופכות אותו להארדי. אותו צוות שאחראי על שינוי המראה החיצוני, גם דאג שהמאמץ הנדרש מלורל והארדי על הבמה, יהיה בולט לעין עבור צופה מהצד.

הסרט עושה עבודה טובה בשימור המורשת של לורל והארדי. בעוד הוא משקר במצח נחושה לגבי הנסיבות שהביאו אותם לערוך סיבוב הופעות ולגבי הצלחת הסיבוב עצמו, יש כאן הרבה אהבה לפועלו של הצמד. סצנה של סחיבת מזוודות במעלה מדרגות היא מחווה ברורה לאחד הסרטונים הקלאסיים שלהם, כמו גם רגעים קטנים נוספים המופיעים פה ושם. הדרמה בין הדמויות מיותרת, אבל הרגעים בהם הבמאי זונח לרגע את הנוסחה המוכרת ופשוט מראה לנו קומדיה בסגנון לורל והארדי, מעלים חיוך. כנסיון ליצור סרט ביוגרפי, מדובר בכשלון, מאחר וכל כך הרבה פרטים כאן פשוט אינם נכונים. מנגד, בתור מחווה אוהבת לאחד הצמדים המפורסמים בתולדות הקולנוע, השמן והרזה עושה עבודה טובה ומעורר הרבה חשק לחפש ביוטיוב את המקור.

ביקורת: תל אביב על האש

TelAvivonFire1_resize.jpg

 

הקלישאה אומרת שסרטים ישראלים זוכים להתעניינות בעולם רק אם הם עוסקים בסכסוך. לא משנה אם זה הסכסוך עם הפלסטינים, או דרום לבנון, או זכרונות מחטיפות בשנות השבעים, העיקר שידברו על הדבר הזה שהפך לשם נרדף עבור המזרח התיכון. מדי פעם, מגיח איזה "חתונה מאוחרת" או "הערת שוליים" ומזכיר לעולם שיש כאן גם עוד דברים, כמו דרמות משפחתיות, או דרמות משפחתיות, אבל הסיכוי למצוא מפיץ מחו"ל ולהתקבל לפסטיבלים נחשבים, עדיין גבוה יותר אם חלק מהדמויות מדברות ערבית ולפחות אחת הדמויות הראשיות היא חיל במדי צה"ל.

נראה שגם לפלסטינים יש את הבעיה הזו. אמנם תעשיית הקולנוע הפלסטינית מאוד קטנה, עניה, לא מאוגדת והבירוקרטיה שלהם גורמת לישראל להראות כמו נורבגיה, אבל יש רצון לספר סיפורים ולגעת באנשים, גם בלי לדבר על הדבר האחד הזה שכולם מצפים שידברו עליו. אז רוצים, אבל אם מעוניינים לקבל אישור לצלם בלוקיישן מסוים, עדיין צריך להבטיח שהתסריט משרת את הנרטיב הפלסטיני הלאומי ואם רוצים תמיכה ממשקיעים זרים, צריך לתת להם פתיון טוב על מנת שלא יקחו את הכסף להפקה על פליטים בגרמניה. אז כן, בשביל להגיע למקומות צריך כסף ובשביל כסף, צריך פיץ' טוב. המציאות של הסכסוך שלנו היא שפלסטינים חייבים להשתמש בו כחלק מהסיפור אם הם רוצים שהסרט שלהם יוקרן מחוץ למפגשים משפחתיים בבית של הסבתא משכם.

סלאם הוא פלסטיני בעל אזרחות ישראלית שנשכר לעבוד על הסרט של סדרת הטלוויזיה הפופולרית "תל אביב על האש". במרכז הסדרה פלסטינית המתחזה לרחל, יהודיה צרפתיה ב-1967, על מנת לפתות את יהודה, גנרל בצבא הישראלי, ולהשיג ממנו מסמכים סודיים. למרות שאין לו נסיון ככותב, סלאם דובר עברית ומבין טוב יותר משאר האנשים בהפקה איך ישראלים נשמעים, אז הוא מגיע מדי יום לסט ברמאללה על מנת לתת הערות ותיקונים קטנים הקשורים לדמותו של יהודה. חוץ מזה, דוד שלו הוא המפיק.

כשסלאם רוצה לחצות את המחסום בחזרה לירושלים, הוא מעוכב לחקירה בידי אסי, מפקד המחסום שאשתו צופה אדוקה ב"תל אביב על האש". סלאם משקר שהוא התסריטאי של הסדרה ואסי מוכן לאפשר לו מעבר אם יכניס כמה שינויים. בפרט, מפריע לאסי האופן בו הקצין הישראלי מוצג והוא כותב לסלאם כמה שורות לעיון, שיוסיפו לדעתו אופי לדמות. למרבה ההפתעה, השינויים אכן מתקבלים בהערכה בידי ההפקה והשחקנים וסלאם מקודם לתפקיד הכותב האחראי על דמותו של יהודה. כך נמשכים המפגשים בין התסריטאי הפלסטיני לקצין היהודי שהופך שותף סודי לכתיבה, תוך שהוא מכריח את סלאם להפוך את סיפור האהבה המשני למרכז העלילה.

על פניו, תל אביב על האש נשמע כמו קונספט מצוין לקומדיה סאטירית. כלומניק פלסטיני מתקדם בעבודה בזכות דברים שמכתיב לו איש צבא ישראלי, שמצדו נהנה לראות את השקפת העולם שלו הולכת ומשתלטת על הסדרה. המסר, גם אם אינו מעודן במיוחד, עובר ככה בצורה יעילה מבלי לחנוק את התסריט, תוך שנשאר מקום להציג את החיים הפרטיים של הדמות הראשית. סלאם מנסה לקבל הזדמנות שניה עם שכנתו הרופאה, שמחפשת מישהו בוגר ורציני עם כיוון בחיים, בעוד אסי נהנה להשוויץ לאשתו שהוא מכיר את התסריטאי של הסדרה האהובה עליה.

הבמאי והכותב של הסרט, סאמח זועבי, רוצה להעביר מסר על חוסר הנכונות של הישראלים להרפות מהשליטה בחופש התנועה והתעסוקה של הפלסטינים ובזכותם להגדרה עצמית, אבל גם לבקר את ההתעסקות הכמעט אובססיבית של הפלסטינים בעבר, במקום לנסות ולהתקדם עם הזמן. לא סתם הסדרה שדוד של סלאם מפיק מתרחשת ב-1967 ולא בהווה. זה הרי הדבר הכי קל, לחזור למה שכבר היה ולמצוא שם אשמים. יש אפילו התיחסות לקונפליקט פנימי בתוך החברה הפלסטינית, כאשר הרומן בין "רחל" הפלסטינית לגנרל היהודי מרתק את הקהל משני צדי המחסום, אבל נותני החסות רוצים שמירה על הערכים המוכרים שמציבים את המאבק בציונים מעל הכל.

רוב הזמן, זועבי משיג את המטרה, אבל זה לא מחזיק מעמד לכל אורך הסרט. לצד דיבורים על צעידה עם הזמן, הדמויות הפלסטיניות מתיחסות לרעיון של אהבה בין אחת משלהם ליהודי, ועוד קצין בצבא הכיבוש, כדבר לא הגיוני. מהצד הישראלי, אנחנו מקבלים רק את נקודת המבט של אסי והוא מאוד מעוניין שהסדרה תתקדם לפי התנאים שלו. החיילים האחרים הם בעיקר ניצבים עם שורה או שתיים במקרה הטוב, אשתו של אסי רק מדברת על מה שקורה על המסך ולא ידוע שום דבר על החיים שלו שאינו קשור לעבודה של סלאם. יניב ביטון עושה כמיטב יכולתו לגלם את אסי כטיפוס מלא בעצמו וחסר סבלנות שמחפש להשליט את דעתו על אחרים, אבל התסריט לא באמת הופך אותו לאנושי, אלא דווקא לקריקטורה של מפקד מחסום דביל, שחושב שיש לערבים רדאר פנימי המאפשר להם לאתר חומוס איכותי. זה משהו שעובד כמערכון של כמה דקות ב"היהודים באים", אבל אסי הוא הדמות הלא פלסטינית עם הכי הרבה זמן מסך כאן, צריכים לתת לו משהו מעבר למצב ההתחלתי. במילים אחרות, למרבה האירוניה, תל אביב על האש מפשל עם הדמות של הקצין הישראלי שאמור לעזור להפקה ליצור דמות אמינה יותר של קצין ישראלי.

כמובן שאי אפשר גם להימנע מלדבר על הכיבוש, אבל אתן לסרט קרדיט שהוא מאוד ברור בכך שזו הפואנטה. זועבי מנסה להעלות את הנושא בצורה מיוחדת, בלי יריות והרוגים, או פגיעה בחפים מפשע, אלא בתור שגרה מבאסת עבור שני הצדדים, שדווקא סדרה סוג ג' על הכיבוש היא מה שמגשר ביניהם. שוב, הרעיון מצוין, אבל הביצוע לוקה בחסר. בשלב מסוים, המטפורה כבר לא נמצאת מתחת לפני השטח ואסי הולך ומתנהג כמו כובש אטום וחסר רחמים, בעוד סלאם מתפתח כדמות. קאיס נאשף מצוין בתפקיד הראשי ומצליח להציג את סלאם כנבך שנתפס בטעות כגאון ומנסה לנצל את ההזדמנות על מנת לתקן את חייו הפרטיים. הענוה שלו משכנעת מול הכוכבת הצרפתיה שמקשה על ההפקה, המלבישה שרק מחכה להזדמנות להחליף אותה כשחקנית ראשית, הדוד המפיק שקשוב לנותני החסות יותר מאשר לרשתות החברתיות, הבמאי שמנסה להיות יעיל בהפקה בה אמורים לצלם פרק חדש מדי יום, או התסריטאי הנוסף שמוכן להקריב יושר אמנותי תמורת משכורת יציבה. כולם דמויות מוצלחות שמעשירות את החיים על הסט, אבל סלאם מעורר הזדהות בכך שאינו משוכנע כמותם שיש לו את כל התשובות. זו גם הסיבה שכל כך הפריעה לי סצנה בה מגלים מדוע הוא לא אוהב חומוס. לאורך הסרט, סלאם מיחס את הסלידה מהמאכל המזוהה עם תרבותו לטראומת ילדות מסתורית. כאשר הוא סוף סוף מסביר מה קרה, זה כאילו בסאם זועבי קבל טלפון זועם מאחת הקרנות שתמכה בסרט ואיימה עליו שימצא סיבה שפחות משתלבת עם האופי של הדמות, או שיסתדר בלי מלחין.

אין הרבה לחדש בסרטים על הסכסוך, זו אחת הסיבות שגם לישראלים וגם לפלסטינים נמאס לפעמים לצפות בהם. תמיד יכולה להיות איזו יצירת מופת, אבל נדרשת גישה רעננה על מנת לבלוט. תל אביב על האש מנסה גישה מעניינת, אבל לא הייתי אומרת שיש פה חידוש כלשהו. הסיפור מנסה להראות את הדמיון והשוני בין הצדדים, אבל עדיין משטח את הדמות היהודית היחידה עם רקע ומוטיבציה לכדי קריקטורה של ישראלי עצבני. הגיבור מנסה להתעמת עם סביבתו, אבל לא באמת עושה זאת. הוא אחרי הכל נבך ואי אפשר שנבך יתקומם. המקסימום שהוא יכול לעשות זה למצוא פרצה מספיק רחבה בגדר על מנת להשתחרר לזמן קצר. התוצאה היא סרט שמכיל רגעים טובים ומתחיל עם הרבה הבטחה, אבל מסתבך בשלב מסוים עם הנסיון לרצות את כולם במקום לנקוט עמדה ברורה.

ביקורת: חורשות את הלילה

MV5BMjEzMjcxNjA2Nl5BMl5BanBnXkFtZTgwMjAxMDM2NzM@._V1__resize.jpg

 

את מספר המסיבות בהן נכחתי במהלך התיכון, אפשר לספור על יד אחת, קפוצה. לא הייתי בשום מסיבה, כי פשוט לא הוזמנתי לאף אחת. טוב, יכול להיות שהוזמנתי לשתיים-שלוש ולא הלכתי כי היה לי משהו אחר לעשות באותו יום, כמו לקרוא רשימה של 100 הרגעים המפחידים ביותר בקולנוע, או להעלות תרגום לשיר של ביורק לבמה חדשה. אוקי, אלה לא דברים שאי אפשר לעשות בפעם אחרת, אבל אפשר לומר שחיי החברה שלי בתקופת התיכון היו בעיקר וירטואליים ושלא באמת עשיתי יותר מדי כדי לשנות את המצב. גם אם לא הוזמנתי למשהו מסוים, ידעתי שיש בסביבה מועדונים שלא בודקים תעודת זהות בכניסה ושאנשים שאני פוגש בבית הספר ביום יום מגיעים לשם. רק לא בהכרח האנשים שאני יודע את שמם, כי הייתי בכיתה מלאה חנונים. בתור בדיחה, אפילו לכל אחד בכיתה (והיינו הכיתה הכי גדולה בשכבה) הוסיפו בספר המחזור את המשפט "החנון של השכבה".

זה היה בסדר גמור. אני שמח שהייתי בכיתה כזו כי כנראה שהייתי עוד יותר מתוסכל חברתית בכיתה בה שאר התלמידים פחות מוטרדים מציונים ולמעשה מקיימים יחסי מין לפני הצבא. חלק מהכיתה שלי כנראה הלכו למסיבות, אבל באמת שאין לי מושג מי, לאיפה ומתי. בסופו של דבר, הספיק לי להעביר את שישי בערב מול המחשב או הטלוויזיה (ספרים זה לאמצע השבוע) ורק הצטערתי שאני עושה את זה לבד ולא ביחד עם אחרים.

תריצו קדימה כמעט עשרים שנה, ותמצאו אותי עושה בדיוק את זה. מעביר את שישי בערב בצפיה בסרט, או משחק בסוויץ' עם חברים ונהנה מכל רגע. זה הגיע אחרי כמה שנים בהן דווקא התחילו להזמין אותי למסיבות ולחלק באמת הגעתי. מאף אחת מהן לא נהנתי, כי העומס החושי, חוסר היכולת לנהל שיחה בווליום שלא קורע את הגרון, המוזיקה שהיא ממש לא הטעם שלי וצפיה בחוסר אונים כיצד חברים הולכים ונהפכים מאנשים מוכרים לגרסה טורדנית ומסריחה מאלכוהול של עצמם, גרמו לי לחוש לא שייך. בשלב מסוים, הבנתי שלא באמת הפסדתי כלום מזה שלא הלכתי למסיבות בצעירותי, כי הייתי סובל שם ואז מעביר את הערב בנסיון להסביר לאנשים למה אני מבואס ושאני לא יכול לשתות מסיבות רפואיות, אז די לנסות לדחוף לי כוסות לא מזוהות.

הווידוי הזה הוא חוויה אישית שלי ואני מאוד שמח שהגעתי למסקנה שאני ומסיבות לא מסתדרים ביחד, במקום להמשיך להתבאס שאני לא יוצא לבלות. במחיר של להישמע מתנשא, לפחות היום אני עושה את מה שכיף לי ולא את מה שאחרים חושבים שאמור להיות לי כיף. אף אחד לא אומר את זה לדמויות ב"חורשות את הלילה", סרט שפחות או יותר יוצא מנקודת הנחה שמסיבה פרועה היא משהו שכל מתבגר.ת אמור.ה לחוות לפחות פעם אחת כדי לסיים את התיכון כמו שצריך.

איזה בולשיט.

 

איימי ומולי הן החנוניות הלא מקובלות של השכבה (זוכרים שאצלי הייתה כיתה שלמה? הן שתי החנוניות היחידות). לא שזה מונע ממולי להיבחר לנשיאת מועצת התלמידים, או מאיימי לא לסבול משום סוג של בריונות, אבל הן היחידות שמשקיעות בלימודים ולכן יהיו גם היחידות בשכבה שיתקבלו לקולג' טוב. רק שלא כך הדבר. מולי זוכה ליקיצה לא נעימה כאשר מתברר לה שגם התלמידים המופרעים, המופקרים, המעושנים והמה שלא יהיה שעובר על ג'יג'י, די מסודרים מבחינת העתיד. מתברר שבעוד מולי ואיימי השקיעו שעות נוספות בקבלת ציונים טובים ועמידה בכל תנאי הקבלה של ליגת הקיסוס, גם האחרים עשו את מה שצריך, הם פשוט מצאו זמן גם לבילויים.

מרוב תסכול, השתיים מבינות שאין להן בררה והן צריכות לעשות צעד נואש ו… ללכת למסיבה. זו המסיבה האחרונה לפני סוף השנה, שמשום מה נערכת בערב שלפני טקס הסיום ולא ביום שאחריו לא צריכים לקום מוקדם בבוקר, וכל מי שאפילו עשירית מקובל יהיה שם, כולל הבחורה שאיימי דלוקה עליה. עד פה, הכל טוב ויפה, רק שאין לאיימי ומולי את הכתובת של המסיבה ואף אחד לא מצפה שהן יגיעו, אז גם לא טורחים לענות כשהן שואלות. זה לא ששונאים או מחרימים אותן, פשוט מניחים שכששתי התלמידות שהעבירו את כל השנה בזלזול בעמיתיהן לספסל הלימודים, רוצות לדעת איפה המסיבה נערכת, הן כנראה מחפשות להכריח את כולם להכין שעורי בית.

יש בבסיסו של הסרט משהו מרושע. איימי ומולי מוצגות בתור שתי התלמידות הלא מובנות שעוברות את גיל ההתבגרות בבידוד חברתי, אבל הסרט די מבהיר שהבידוד מגיע רק מצדן. הן לא אנשים טובים וגם שאר הדמויות די מסריחות, אבל אף אחד לא כופה עליהן להיות מחוץ למעגל החברתי. יש אדם אחד בכל הסרט שלמעשה פועל מתוך מוסר וטוב לב אמיתי, והוא אפילו פחות מקובל מהחנוניות. שאחת מהן נבחרה ברוב דמוקרטי לנשיאת מועצת התלמידים. יש סיכוי שאף אחד לא התמודד מולה והסרט שכח לציין את זה?

כמובן שסרט לא חייב להציג דמויות מוסריות בתפקיד הראשי, אבל מדובר בקומדיה, כזו שמנסה לגרום לאנשים לחייך. קשה לעשות את זה כשהאפשרות היחידה שניתנת לי היא לאהוד מישהי דורסנית שמתייחסת לחיי חברה כאל רשימת מטלות ומשוכנעת שכולם פחות טובים ממנה, וחברתה הטובה שמתנהגת בסדר בסך הכל, אבל לא עוברת אפילו רגע אחד בו היא מרגישה שהחיים שלה סבבה כמו שהם, בלי מסיבות וסמים. היא לא יכולה סתם להיות מי שהיא, עם שאיפות גדולות לעתיד וקלישאות של פמיניזם מודרני (כי ברור שאם היא פמיניסטית, היא גם לא יודעת להשתחרר).

המסר של חורשות את הלילה הוא מיושן, כמעט כמו שהוא מסוכן. לפי הסרט, יש דרך אחת נכונה לחיות את החיים והיא לוותר על מה שהופך אותך לאדם יחודי וללכת אחר העדר. מי שמעדיף לבלות בספריה במקום למעוך פחיות בירה על הראש בהכרח טועה, ומי שחש לא נוח בסיטואציה חברתית לוחצת, הוא כנראה מניאק. זה כאילו אוליביה ויילד, בסרטה הראשון כבמאית, התייעצה עם ריצ'רד לינקלייטר ומומו מאסקימו לימון לגבי מאפיינים של חוויית התיכון. אין אינדבידואלים, בחירה חופשית זה רע ובעצם כולן רוצות אותו דבר. הסרט לא מגיע לרמה של הצדקה לתרבות האונס, אבל הוא לחלוטין מציג עולם בו מי שלא נמצא במסיבה הנכונה, הוא בהכרח אדם בודד שצריך לשאול אותו באמצע הרחוב למה הוא לא מחייך.

כל זה היה נסלח אם הסרט היה מבדר. יש איזו לולאה של צביעות שאני, כחובב סרטים, מנצל מדי פעם. אני יכול להתעלם מבעיות מוסריות בעלילה ככל שהצפיה מהנה. במקרה של חורשות את הלילה, לא רק שכמעט ולא צחקתי (יש 4-5 בדיחות טובות, למרות שאחת מהן נהרסת אחרי דקה וחצי כשהסרט מתיחס אליה ישירות), היו רגעים שממש התקשיתי להמשיך ולהביט אל המסך. כקומדיה שנוצרה ברוחו של ג'אד אפטאו, חורשות את הלילה מלא בהכנות ללא פאנץ', הסברים מה מוזר בסיטואציה ולמה אמורים לצחוק, רפרנסים תרבותיים שהספיקו להתישן בזמן העריכה, והיתקעות מאולצת על בדיחה צפויה, מתוך אמונה שאם חוזרים על משהו מלא פעמים ברצף, זה הופך אותו ליותר מצחיק. פה ושם, הסרט כן מפתיע, אבל אלה רגעים נדירים והוא נע רוב הזמן בין לא להיות פרוע מספיק, לבין להיות פרוע מדי. הרגע בו מולי שולפת טוש ומתקנת שגיאת כתיב בכתובת בשירותים הוא מצחיק, הקטע בו הבנות נכנסות לספריה בראש מורם וזו כביכול הבדיחה עצמה, לא מצחיק. ההופעות הלא צפויות של ג'יג'י המוזרה מצחיקות, ההסבר להתנהגות שלה לא מצחיק.

הסרט לא כולו רע, אבל רוב הקטעים היותר מוצלחים בו הם דווקא דרמתיים. הוא בקושי מצחיק, אבל יש רגעים בהם השחקנים, במיוחד קייטלין דבר, ביני פלדסטין וסקיילר גיזונדו שלא מקבל מספיק קרדיט מצד השיווק של הסרט, ממש טובים מול המצלמה. הבעיה היא שאלה רגעים לא קומיים בסרט ש-90% ממנו אמור להיות בדיחות. זאת אומרת שרק עשרה אחוזים מסרט של 105 דקות, מוציאים מהשחקנים ומהבמאית משהו ראוי. זה די מדהים כשחושבים על זה, אם הסרט היה נכתב כדרמה שיש בה הפוגות קומיות, כנראה הייתי נהנה ממנו יותר מאשר הנסיון המאולץ לקומדיה.

יש לציין שזו כנראה דעה לא פופולרית. רוב הקהל באולם צחק לכל אורך חורשות את הלילה, כאילו מדובר בקומדיה הקורעת של השנה. המבחן הוא בבדיחה הראשונה. מולי אוספת את איימי בדרך לבית ספר והשתיים מתחילות לרקוד ליד המכונית. אין לזה הסבר, או התיחסות כלשהי בהמשך הסרט והריקוד הזה נמשך די הרבה זמן ללא פואנטה. אם צחקתם בקטע הזה, כל מה שכתבתי בשלוש הפסקאות האחרונות לא רלוונטי ואתם מוזמנים להנות מהסרט.

ובכל זאת…

יש קומדיות שתעוזה היא מה שמשאיר אותן רעננות לאורך שנים. יש כאלה שמחזיקות מעמד בזכות כנות ומודעות עצמית. לחורשות את הלילה אין לא את זה ולא את זה. עשור וחצי אחרי ש"ילדות רעות" הפך ללהיט מפתיע שהביא לקומדיות הנעורים מסר של אינקלוסיביות וזריקת התפיסות הקודמות, חורשות את הלילה הוא נפילה אחורה לתוך ברכה, תוך גניבת בדיחה מסרט של קמרון קרואו. איימי ומולי לומדות בתיכון בו יש רק תלמידים בכיתה יב', מתוכם רק שני תלמידים שחורים, רק תלמיד היספאני אחד, רק תלמידה מזרח אסיאתית אחת (בלי טקסט), אפס נכים, אפס תלמידים בעלי צרכים מיוחדים ואפס מורים מעל גיל 45. מולי היא היחידה בעלת גזרה לא דקיקה ואיימי היא היחידה שבאופן ודאי נמצאת מחוץ לארון שלא למטרה קומית. השנה היא 2019 ועדיין יוצאות קומדיות על בני נוער שמחפשים לדפוק את הראש במסיבה שחייבים להיות בה, בעולם של חתיכים וחתיכות, בו להשקיע בלימודים ולהיות שונה זה רע. באמת שאני לא מבין איך עדיין נכתבים סרטים כאלה.

ביקורת: משפטו של טד בנדי

220px-Extremely_Wicked%2C_Shockingly_Evil%2C_and_Vile_poster_resize.jpg

 

הקריירה של זאק אפרון התחילה בגיל צעיר, כשעוד היה תלמיד תיכון. הוא התפרסם כשובר לבבות מקסים וכריזמטי, בעל קול זהב, חיבה עזה לריקוד ולב טהור. כך לפחות להקו אותו באותו הזמן, בין אם מדובר ב"היי סקול מיוזיקל", "שוב בן 17" או "היירספריי", אפרון לוהק בתור המאמי הלאומי של אמריקה. גם כשניסה לעבוד עם במאים פחות שגרתיים כמו ריצ'רד לינקלייטר ולי דניאלס, התדמית המושלמת לא נשברה.

השינוי התרחש כשאפרון הפסיק לנסות ופשוט התחיל להנות. הוא הופיע בשורה של קומדיות גסות ולא מותאמות לערוץ דיסני, לרוב בתפקיד משני לצד כוכבי תת-הז'אנר כמו סת' רוגן, דוויין ג'ונסון ובמבט מדאיג לעבר הפילמוגרפיה שלו בעשרים השנים האחרונות, רוברט דה נירו. בחיים האמיתיים, אפרון נאבק באלכוהוליזם ומערכות יחסים מתפרקות ואף הסתבך עם החוק בשל התנהגות אלימה. הוא הצליח לשבור את תדמית הילד הכי נחמד בעיר, אבל באופן שעדיין הקשה לקחת אותו ברצינות כשחקן, וזה הפספוס הגדול. האמת היא שזאק אפרון מסוגל להיות שחקן דרמתי ממש טוב, על סמך דגימות פה ושם. הוא פשוט לא קבל הזדמנות להראות זאת כמו שצריך. לפחות עד שלוהק לתפקיד הראשי ב"משפטו של טד בנדי".

בסוף שנות השישים של המאה שעברה, פוגשת סטודנטית בשם ליז קנדול בחור נאה במסיבה. הוא מציג עצמו כתאודור רוברט בנדי, או טד בקיצור והם מבלים את הלילה ביחד. אותו לילה ממשיך ליום ולשבוע ולפני שליז יכולה לומר "זה תיק ממש גדול בשביל סטודנט למשפטים", השניים הופכים לזוג. הם מגדלים ביחד את בתה של ליז ומדברים ברצינות על העתיד.

טד נעצר בידי שוטר בזמן נסיעה ביוטה ומהר מאוד מואשם בשורה של חטיפות ורציחות של נשים צעירות באיזור ובמדינות נוספות. טד טוען לחפותו ומכחיש שעשה עברה כלשהי מעבר להתעלמות מרמזור עצור, אבל רשויות החוק מתעקשות והבחור הצעיר מוצא עצמו במרכז רצף של משפטים בהם הוא נאשם בתקיפות מזוויעות והתעללות פיזית בקורבנות, שחלק מגופותיהן לא נמצאו עד היום. ככל שהמשפט נמשך, טד מוסיף לכפור באשמה ואומר שהוא רק רוצה לחזור אל ליז ולחיות את חייו בשקט, אולי במדינה ללא הסכם הסגרה עם ארצות הברית.

אם תאור העלילה נראה נאיבי מדי, אחרי הכל, טד בנדי נחשב לאחד הרוצחים האכזריים של חמישים השנים האחרונות, אני מתנצל. זהו נסיוני להעביר את רוח הסרט, המתעקש להראות את הסיפור בצורה כמעט סטרילית. הבמאי ג'ו ברלינגר נמנע מהצגה של מעשים אלימים על המסך, או מרמיזות של ממש לכך שמשהו לא בסדר בטד, להוציא כלב שנובח עליו, או סכין שהוא מחזיק ביד בשעה שהוא מכין ארוחת בוקר. מדובר באדם ששמו מקושר אוטומטית לשורה של רציחות, אבל הסרט מעדיף לשחק עם האפשרות שהוא לא כזה נורא.

במשך מאה דקות, נמנעת מהצופים הוכחה כלשהי לכך שטד הוא מה שטוענים שהוא. למעשה, ניתן הרבה זמן מסך לטענה שלו כי מדובר בטעות בזיהוי שהמשטרה אינה מוכנה להודות בה. זו דרך מעניינת להציג את הסיפור, אבל היא לא עובדת כאשר מדובר במישהו שאשמתו היא דבר כל כך מפורסם. זה כמו שאדולף היטלר יטען שבעלות הברית מנסות להסתיר תופעה מדאיגה של התאבדות המונית בקרב יהודים, צוענים, קומוניסטים, חולי נפש והומוסקסואלים. כאשר מי שאומר זאת קיים בתודעה הציבורית כיצוג של הרשע על פני אדמות, הגישה הזו היא אבסורדית.

גישה זו מנסה גם להצדיק את הליהוק של זאק אפרון לתפקיד בנדי. כמו הנאשם, גם אפרון הוא גבר נאה ובעל קסם אישי, שאף אחד לא חושד בו על סמך הכרות שטחית, אבל עמוק בתוכו רוחשים שדים חסרי מנוחה. אמנם אפרון, נכון לכתיבת שורות אלה, מעולם לא הואשם ברצח, אבל הוא נראה, נשמע ומתנהג כמו שטד בנדי הציג את עצמו לתקשורת. בחור מצודד וחייכן שטוען לחפותו גם מול לחץ הולך וגובר של מערכת המשפט. מישהו שאנשים למעשה מסוגלים להאמין שאינו אשם, רק כי הוא אומר זאת בצורה כה חביבה. לצורך השוואה, לוהק מולו ג'ים פרסונס לתפקיד אחד מפרקליטי התביעה. פרסונס מוכר בעיקר מגילום שלדון בסדרה "המפץ הגדול" ובאופן כללי, מזוהה עם דמויות אפורות ונוקשות שאינן מבינות סיטואציות חברתיות. כך הוא מתנהג גם כאן וזה רק מדגיש עד כמה בנדי, בגילום אפרון, לא תואם את התיאור המקובל של רוצח בתקופה בה הסרט מתרחש.

למרבה הצער, כמו שהסרט בוחר בגישה בעייתית לסיפור כולו, כך גם זאק אפרון אינו מנוצל כראוי. אני מאמין שהוא בהחלט מסוגל לגלם רוצח מטורף שמסתיר את אשמתו תחת מעטה של נחמדות והיתממות של טלה, אבל אין לו יותר מדי מה לעשות עם זה פה. ההחלטה למקד את הסרט ברגעים בהם בנדי נראה כמו אדם נורמטיבי, ללא אף סצנה שמציגה התנהגות חריגה מצדו, מביאה לכך שגם אפרון לא עושה הרבה מעבר לנשיאת נאומים. ישנם רגעים בהם הטון הכללי נואש יותר, ואפרון מנסה להגביר את הדרמה, אבל כמה אפשר לעניין כשאתה בחור חתיך וכריזמטי שההוראה אותה הוא מקבל מהבמאי היא להיות בחור חתיך וכריזמטי, במיוחד כאשר הקהל מראש לא קונה את ההצגה?

משפטו של טד בנדי נעשה מהכיוון ההפוך לזה שנדרש. זהו סרט שמנסה לעורר ספק באשמתו של אחד הרוצחים המפורסמים בהיסטוריה, אבל במקום להראות איך בנדי מנסה לשלב בין נטיותיו הפסיכוטיות לבין תדמית הילד הטוב בה הוא משתמש בכדי לנסות ולשכנע את חבר המושבעים, מוצג רק הצד החביב שלו. כאילו מישהו יראה את הסרט ויחשוב "הי, אולי באמת סתם הפלילו אותו". יש אמנם אנשים שזו ההכרות הראשונה שלהם עם הסיפור, אבל זה כמו לראות את אנאקין סקייווקר ולא לחשוב על כך שהוא יגדל להיות דארת' ויידר. זה לא נראה ככה מנקודת המבט שלו, אבל מדובר בצל כל כך גדול, שהוא מופיע על הפוסטר של הסרט.

"זודיאק" מציג מרדף נגד הזמן אחר רוצח שזהותו לא ידועה, "פחד ראשוני" עוסק בשאלה כיצד נשמה תמימה יכולה לבצע רצח נתעב, "אמריקן פסיכו" מציג את המורכבות שבניהול חיים כפולים ו"12 המושבעים" ו"JFK" מטילים ספק בהתנהלותה של מערכת אכיפת החוק ובאפשרות שמאשימים את מי שנוח במקום מי שקשה למצוא. משפטו של טד בנדי לא עושה אף אחד מהדברים האלה. הוא מביא בפנינו אדם הטוען לתמימותו, תוך שאחרים אומרים שעשה דברים איומים וזהו, אין עומק. שום משחק בין גרסאות שיכול באמת לגרום לצופה לפקפק בשיטות החקירה, שום התיחסות לנקודת המבט של אנשי החוק או הקורבנות, שום תצוגת משחק מאתגרת הדורשת להציג שני צדדים כל כך שונים זה מזה, אפילו לא קצת דרמה משפטית כמו שצריך. הסרט טיפה גואל את עצמו כשהוא מתיחס לשכנוע העצמי של ליז, המעדיפה להאמין שלא באמת פתחה את ביתה ואת מיטתה לרוצח סדרתי, אבל גם זה מוצג בצורה שטחית ותוך התמקדות באיך טד מרגיש לגבי זה.

הדמות של טד בנדי היא דמות מרתקת. הוא עשה דברים בלתי נסלחים, אבל יש מקום לחקור את מה שהניע אותו וכיצד הידע האישי שלו במשפטים מסייע לו להגן על עצמו במשפט. סרטו של ברלינגר לא מנצל זאת ומסתפק בעיניים היפות של זאק אפרון ככלי שכנוע. לו הייתה ננקטת גישה אחרת לסיפור, כזו שלא מסתמכת לחלוטין על כך שבנדי לא נראה כמו רוצח, אולי הייתה מתקבלת תוצאה יותר מעניינת. למעשה, כל גישה שהייתה מוסיפה עוד ממד לסיפור הייתה רק עוזרת.

ביקורת: ואן גוך: בשערי הנצח

268x0w_resize.jpg

 

וינסנט ואן גוך הוא, שלא מבחירתו, נער הפוסטר של דמות האמן המיוסר. אחד הציירים המפורסמים והמשפיעים בכל הזמנים, שהיה אלמוני בתקופתו, חי בעוני והצליח כל חייו למכור רק ציור אחד. אדם רווי סבל והפרעות נפשיות שגבו ממנו מחיר יקר וכנראה שגם את חייו. הג'ינג'י עם הזקן שכל אחד בעולם המערבי נתקל לפחות פעם אחת בדיוקנו, אבל גם שכניו לא חשבו שיצא ממנו משהו. מאה שנים לאחר מותו, ציוריו שווים עשרות מיליוני דולרים, אבל בתור ערירי נטול צאצאים, לא הותיר אחריו מי שיאסוף את הסכום בשם המשפחה.

הטרגדיה שהיא חייו של ואן גוך עומדת במרכז "בשערי הנצח", סרטו של ג'וליאן שנאבל. כמי שבעצמו עוסק בציור, שנאבל הושפע לא מעט מסגנונו של ואן גוך, המאופיין במשיחות מכחול מהירות ועבודה ללא הפסקה, כמו נסיון ללכוד מראה כלשהו באותו הרגע, מבלי להסתכן באפשרות שישתנה פתאום והרגע יאבד לנצח. שנאבל אמנם מפורסם בעיקר בזכות עבודתו כבמאי (במיוחד בזכות הסרט "הפרפר ופעמון הצלילה"), אבל קשה לחשוב על מישהו מתאים יותר ליצור סרט ריאליסטי על אמן, מאשר מי שעוסק באותה אמנות בעצמו. עד שנזכרים כמה סוריאליסטיים הסרטים שאנדי וורהול וסלבדור דאלי היו מעורבים ביצירתם.

וינסנט ואן גוך, אשר נדחה שוב ושוב בידי גלריות וסוחרי אמנות בפריז, מחליט לעזוב את העיר הגדולה. בעידוד חברו פול גוגן, ואן גוך נוסע דרומה, אל עבר הכפר, שם יוכל לצייר בשקט טבע ורועות צאן. ההתרחקות מהערפילים והבורגניות של פריז אכן מעניקה לואן גוך שלוה זמנית, אולם הוא עדיין מתקשה לתקשר עם האנשים סביבו ומוצא עצמו מומלץ לאשפוז במוסד לחולי נפש יותר מפעם אחת. זאת בעוד גוגן מקסים את הנשים ומבוקש בידי אספני האמנות.

ואן גוך נתמך כספית בידי אחיו, תיאו. חרף עבודתו כסוחר אמנות, גם תיאו לא מצליח למכור את ציוריו של וינסנט, אך מבטיח שתמיד יעמוד לצדו. תיאו יודע שוינסנט גאון. גוגן יודע שוינסנט גאון. אפילו וינסנט יודע שהוא גאון. אז למה כל מי שמביט בציוריו חש מיד באי-נוחות ומבקש לראות משהו של דגה או מאנה במקום?

בשערי הנצח הוא סרט שמאתגר לעשותו, מכיוון שעליו לעמוד בשתי משימות לא פשוטות. האחת היא להציג את העולם דרך עיניו של צייר מבריק, בעוד השניה היא להציג את העולם דרך עיניו של אדם מעורער בנפשו. מאחר ושתי נקודות המבט האלה הן של אותה דמות, ג'וליאן שנאבל התבקש לשלב את שתי הגישות בכדי להסביר גם מה עושה את ואן גוך לצייר כל כך מיוחד, וגם כיצד הסבל האישי שלו השפיע על חייו ועל יצירתו.

שנאבל בהחלט מנסה לעשות זאת, אולם נראה שהוא נמנע מללכת עד הסוף עם גישה כלשהי. השימוש בצבע הצהוב לאורך הסרט מנסה להראות כיצד ואן גוך הרבה להשתמש בצבע זה בציוריו, כאילו כך ראה את העולם. הרעיון עצמו מעניין, אולם אינו עקבי וחלק גדול מהזמן, הסרט מצולם בכלל באור טבעי ובמגוון צבעים אחרים. אם כל הסצנות המוצגות דרך עיניו של הצייר היו צבועות בצהוב, היה אפשר לראות בכך נסיון להצביע על מקור ההשראה שלו, כפי שנעשה בסרטים כמו "פרידה" ו"מר טרנר", הבונים סצנות סביב תמונה שנחרטת בראש האמן והופכת בעקבות זאת ליצירה מוכרת. בשערי הנצח עושה זאת רק חלק מהזמן ובכל אופן, אינו מראה את העולם כציור של ואן גוך, אלא מסביר שהציורים יוצאים כפי שהם יוצאים בגלל חפזון וחוסר הקפדה על כללים בסיסיים.

ההסבר הזה הוא חלק מגישה בעייתית שאופפת את הסרט. ג'וליאן שנאבל בברור מעריץ את וינסנט ואן גוך, מה שמוביל אותו לאמץ מדי פעם תאוריות פחות מקובלות אודות המניעים להתנהגות אלימה מצדו. הסרט אינו מכחיש שיש לואן גוך בעיות נפשיות, אולם הוא מקטין אותן כך שחלקן נראות יותר כמו אי-הבנה מאשר כמו ביטוי לערעור מנטלי. על כן, חלק גדול מה"טרוף" של ואן גוך מוצג דרך שיחות ממושכות בהן הוא מסביר מה הוא מרגיש, במקום שנראה ביטוי לכך בהתנהגותו או בנקודת המבט שלו. למעשה, וינסנט ואן גוך של הסרט הוא אדם אינטליגנטי, רגיש, מתחשב ורהוט. אני לא יודע איך היה האמן האמיתי, אולם כאשר הפסיכוזה שלו מתבטאת בעיקר בכך שהוא מספר עליה באופן שקול וסבלני, קשה יותר להבין כיצד היא משפיעה על התנהלותו בעולם.

זה מוזר שאדם כמו שנאבל, העוסק בציור ומעריץ את התפיסה החזותית של מושא סרטו, מביים סרט שכל כך מתחמק מלהתנהג כמו ציור. מעבר לכך שהרבה דברים נאמרים בעל פה במקום להיות מוצגים על המסך, הקנבס עליו הבמאי מצייר את הסרט, גם הצילום של בנואה דלהום בוגד בעקרונות המדיום. המצלמה מוחזקת רוב הזמן ביד ומתנדנדת אנה ואנה כאשר היא מלווה את הדמויות. אם מישהו רץ, גם הצלם רץ ואם מישהו יושב, דלהום ממשיך לטלטל את המצלמה ולעתים אף מסובב אותה על צדה. אפשר לטעון שמדובר בנסיון להציג עד כמה העולם מעוות וחסר שקט עבור ואן גוך, אבל זה עדיין סרט על צייר. אם יש דבר אחד שמאפיין בוודאות את עבודתם של ציירים, זה שהתמונה לא זזה כל הזמן, אלא מציגה את הפרטים הרלוונטיים מנקודת מבט סטטית. זה לא שואן גוך צייר נופים ופורטרטים ריאליסטיים בהם דאג שכל משיכת מכחול נאמנה למציאות ואף צבע אינו חורג ממה שנמצא לנגד עיניו, אבל הוא עדיין ישב בשקט כשצייר, כי היה לו חשוב שיצליחו להבין מה מצויר.

על הצד החיובי, וילם דפו עושה עבודה נפלאה בתפקיד הראשי. זו לא חכמה עבורו, מדובר בשחקן שנכנס במלוא הרצינות לכל תפקיד, ולרוב מבצע אותם במיומנות מרשימה. גם כאן הוא מצטיין, עם גילום וינסנט כטיפוס מלא אהבה לחיים, שאינו יודע להתמודד כמו שצריך עם סרוב. הוא אינו נעים לסביבתו, בלי להתאמץ יותר מדי. דפו פשוט מעניק לואן גוך קמצוץ של חריגות שנסתר מהעין, אבל עדיין מורגש באוויר סביבו. זה מרשים במיוחד בהתחשב בכמה שדפו הוא ליהוק שגוי לחלוטין לדמות. וינסנט ואן גוך מת בגיל 37, בעוד וילם דפו כבר נכנס לשנות השישים של חייו כאשר הסרט צולם. זה גורם לדיסוננס בין האופן בו ואן גוך מתנהג, כמו צעיר נאיבי וחסר נסיון שאף אחד לא שמע עליו, לבין המראה המבוגר והמנוסה של השחקן המגלם אותו. וילם דפו שחקן טוב, אבל זה לא מסביר את ההחלטה לתת לו לגלם דמות שגילה כמעט חצי משלו, בזמן ששאר הדמויות מגולמות בידי שחקנים בגילאים קרובים יותר לשלהן. למעשה, רופרט פרנד, המגלם את תיאו ואן גוך, הוא עכשיו בן 37. זאת אומרת שבזמן הצילומים, הוא היה בדיוק בגיל של וינסנט ואן גוך בתקופה המתוארת. למה הוא לא לוהק לתפקיד הראשי? ברור שגם אני לא הייתי מוותר על הזדמנות לעבוד עם וילם דפו, אבל יש מספיק תפקידים אחרים שהיה יכול לגלם.

אין רע בקיומו של בשערי הנצח. לצד הופעת משחק טובה של דפו, הוא נהנה משחזור תקופתי משכנע, פסקול נעים לאוזן ותחושה שהושקע מחקר רציני ביצירת האווירה בה אמן משמעותי כמו וינסנט ואן גוך נותר אלמוני. אולי הוא עבד בסביבה הלא נכונה, איפה שאנשים לא מעריכים חדשנות. אולי מצבו הנפשי מנע ממנו להתחבר לאנשים הנכונים. אולי בכלל האשמה היא בתיאו שלא הצליח למכור את ציוריו. יש הרבה אפשרויות וסרטו של שנאבל מתעכב על חלקן ומציע מגוון הסברים מבלי לכפות מסקנה אחת. הוא אינו מסתיר את אהבתו לואן גוך, אבל לפחות עושה זאת בצורה בה אפשר להבין מהיכן האהבה הזו נובעת ולמה כל כך חשוב לשנאבל לחלוק אותה עם העולם.

חסרונו של הסרט הוא בהעדר הנכונות להתחייב לשום דבר. המחלה של וינסנט מוצגת בשיחות רגועות ולא דרך התנהגות שעלולה להפוך להרסנית או אלימה. הקרבה שלו לתיאו משוטחת, אף על פי שהיה מקום להרחיב על טיב הקשר בין האחים. ההשראה של ואן גוך לכמה מציוריו המפורסמים ביותר מיוצגת בידי אור צהוב איתו הצלם של הסרט בקושי מצליח להתמודד, במקום להראות את רגעי ההשראה כיותר מהחלטה אימפולסיבית לצייר משהו. וילם דפו מצוין בתפקיד הראשי ובו זמנית מסיח את הדעת יותר מדי. כך גם סוף הסרט שבחר נרטיב מפוקפק במקום מה שנחשב בעיני רוב העולם לאמת ידועה. אין ספק שהושקע הרבה רצון טוב ביצירת בשערי הנצח, הוא רק לא תמיד מוסב לנתיבים הנכונים. התוצאה היא ערבוביה של רגעים טובים עם רגעים מביכים, שכולם מוקפים סרט על ציור המתעקש לדבר במקום להראות.