ביקורת: שליטי המטאל

"אוקיי מיסטר, מה אתה חושב שאתה עושה? אתה קורא לזה חדר? זה דיר חזירים. אני רוצה שתסדר את האזור הזה עכשיו. אתה רפש מגעיל. עמוד ישר! הכנס את החולצה למכנסיים! סדר את האבזם הזה! שרוך את הנעליים! טוויסטד סיסטר? מה זה? מחק את החיוך הזה מהפנים שלך. האם אתה מבין?! מה זה, סיכה של טוויסטד סיסטר?! על המדים שלך?! איזה מין גבר אתה? אתה חסר ערך וחלש. אתה לא עושה כלום, אתה לא שווה כלום, יושב פה כל היום ומנגן במיתר החשמלי הזה. אני סחבתי אם-16 ואתה… אתה סוחב את ה… ה… גיטרה הזאת! מי אתה? מאיפה באת? אתה מקשיב לי? מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך?"

"אני רוצה לעשות רוק."

השיחה הזו תופסת חלק נכבד מהקליפ לשיר "We're not Gonna Take It" של טוויסטד סיסטר, קליפ שאיכשהו מצליח גם להראות חובבני וזול וגם להציג עבודה מאוד מרשימה מצד פעלולן שעבר יום צילומים ארוך. הקליפ עצמו, כמו ההמשך שלו, "I wanna Rock", הוא שילוב בין סלפסטיק ומאפיינים מפורסמים של תרבות המטאל. יש שיער ארוך, הד בנגינג, איפור פנים, בגדים קרועים, נעלי פלטפורמה, מיקרופון בגוון פוקסיה, נצנצים… אוקי, ספציפית מאפיינים של תרבות המטאל בשנות השמונים. המסר הוא שצעירים צריכים להשמיע את הקול שלהם ולא לכרוע תחת מגפו של האיש. אם צריך לנגן כל כך חזק שיעוף דרך חלון, כך יהיה. המטאל הוא כח משחרר עבור כל המדוכאים באשר הם. במיוחד אם הם בני נוער לבנים ממעמד הביניים.

כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. אמנם נוספו עוד 89 תת-ז'אנרים לעולם המטאל, אולם הבסיס נותר על כנו. מוזיקה כועסת, בועטת, רועשת, כזו שמגיעה לכל פינה על פני כדור הארץ ועדיין גורמת לאנשים מסוימים לקשר אותה בטעות לפולחן השטן. נכון שלהקות מטאל לא באמת מנסות להימנע מההקשר הזה עם אלבומים שעוסקים באפוקליפסה, מלאכים נופלים וכישוף, אבל זה חלק מהסצנה. הם לא אומרים שהשטן הוא טוב, זו ביקורת חברתית. אני חושב. האמת היא שאני די פוזר בכל הנוגע למטאל. אני נהנה לשלב שירי מטאל בפלייליסט שלי, אבל מאזן אותם עם קצת וט לג או פלורנס אנד דה משין. בתור ילד ניינטיז, ראיתי הרבה חולצות של איירון מיידן וגאנז אן רוזס בבית הספר (כמה טוב שלא הייתה לנו תלבושת אחידה), אפילו הדפסתי לי אחת בחנות. זה לא אומר שההכרות שלי עם הלהקות האלה היא מעבר לשטחית.

"שליטי המטאל" עוסק בלהקת המטאל סקאלפאקר, המורכבת כרגע משני תיכוניסטים לא מאוד פופולריים. האנטר על הגיטרה הוא הרוח המובילה של הלהקה וחולם להפוך לאחד מגדולי המטאל, קווין הוא מתופף מוכשר והחבר הטוב ביותר של האנטר. מתוך הבנה שהם צריכים לשפר את הביצועים שלהם, האנטר נותן לקווין שעורי בית להאזין למבחר שירי מטאל קלאסיים על מנת שיכנס טוב יותר לראש הנכון. יש להם זמן קצר למצוא בסיסט עד לקרב הלהקות, אחרת כל המאמצים שלהם לשווא.

קווין מוצא חברה שלישית פוטנציאלית ללהקה, נערה לא יציבה נפשית בשם אמילי. כשהיא נוטלת את התרופות שלה, אמילי די מתוקה ומפגינה כישורי נגינה מרשימים על צ'לו. רק שצ'לו זה לא מטאל ובנות זה… קצת מטאל, אבל לא מספיק לטעמו של האנטר. בזמן שקווין ואמילי מתקרבים וחוקרים את החיים שמחוץ ללהקה, האנטר הולך ונעשה אובססיבי לגבי התדמית שלו והרצון להיות מטאל באמת, גם אם זה אומר שכל השאר יצטרכו לשים את החיים שלהם על המתן בזמן שסקאלפאקר מוצאת את עצמה.

אחד הדברים שאני מאוד שמח שנעלמו מנוף סרטי הנעורים בשנים האחרונות, הוא החלוקה המעמדית. הרעיון שהתחיל בשנות השמונים לפיו התיכון הוא מיקרוקוסמוס המייצג סוגים שונים של בני נוער הנופלים כולם לקבוצות קלות להגדרה, הובא למנוחות במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 ופנה את מקומו ליצוג מציאותי יותר של מתבגרים. שליטי המטאל ממשיך את הקו ומציב את הדמויות הראשיות בפני אתגרים שבני נוער, או בכלל בני אדם, באמת מתמודדים מולם. יש בבית הספר בריון, אבל ההתנהגות שלו אינה מקובלת על רוב התלמידים והוא אף מעביר חלק ניכר מהסרט בהשעיה מחוץ למסך. הבחורה היפה שקווין מדבר איתה במסיבה אינה אשת חלומותיו או מישהי שהוא מנסה לעשות מייק אובר בכדי להשיג. היא מישהי חסרת בטחון שבטוחה שהחברה שלה הרבה יותר מעניינת בנים. הלהקה המתחרה, שהאנטר מרבה לרדת על הסגנון הפופי וחסר האמירה שלהם, הם חבר'ה ממש נחמדים. בלתי אפשרי לשנוא אותם. שליטי המטאל נמנע באלגנטיות מקלישאות של סרטי נעורים, כמו גם של סרטי תחרויות.

למעשה, האויב הגדול ביותר של האנטר וקווין הוא האגו של האנטר. יש לו תסביך עליונות, הוא משוכנע שכל מי ששונה ממנו יהיה אדם עלוב שאינו שווה התיחסות. הוא צעיר חלש פיזית ומלא כעס שרואה בהפיכה לכוכב מטאל את הנתיב היחיד שלו להגשמה עצמית. מי שעומד בדרכו, הוא אויב, גם אם אינו מתנהג ככה. כמובן שזה יוצר עומס עצום על קווין, שמכיר בקיומן של אפשרויות אחרות, אבל נאלץ לתפקד כסלע היציב בין האנשים סביבו. כשהוא שואל את אמילי אם היא מרגישה טוב יותר אחרי שהיא זורקת דברים בכעס, היא עונה שהייתה רוצה לא להרגיש צורך לזרוק דברים. זה כנראה התיאור הכי יפה שראיתי להפרעה נפשית בסרט קומי, לפחות מאז שמלווין אמר ב"הכי טוב שיש" שקרול גורמת לו לרצות להיות אדם טוב יותר. המחלה לא מוצגת כבדיחה, אבל ההתמודדות איתה היא חלק מהאפיון של דמות.

כן, זו קומדיה. לא פרועה במיוחד, אבל היו רגעים שבהחלט צחקתי בקול רם. השחקנים מגיעים ללא רקע קומי והתזמון שלהם הוא שילוב בין התסריט של די.בי. וייס ("משחקי הכס") והבימוי של פיטר סולט, שכבר הפתיע לטובה עם קומדיה רומנטית על צעירים חובבי מוזיקה ב"הלילה של ניק ונורה". כמובן שמגיע קרדיט להופעה של אדריאן גרינסמית, ג'יידן מרטל ואייזיס היינסוורת' בתור האנטר, קווין ואמילי, שנותנים לדמויות פנים, שיער ארוך וגם חיים. הליהוק של בני נוער אמיתיים לתפקיד, ולא שחקנים בני עשרים פלוס שמנסים להיראות צעירים יותר, מוסיף להם שבריריות שהופכת את המסע להגדרה עצמית ליותר אמין.

ציינתי שאת התסריט כתב די.בי. וייס, אז לא ממש מפתיע שהחלק החלש של שליטי המטאל הוא לקראת הסוף. הוא לא מתדרדר בפתאומיות כמו העונה האחרונה של "משחקי הכס", אולם רואים שמר וייס נתקע בנסיון להוסיף יותר מכשולים מהנדרש לקראת קרב הלהקות המתקרב. הוא גם רוצה שהדמויות ילמדו משהו מהחוויה ויגיעו למסקנה בסוף הסיפור, רק שזה הולך בניגוד לרוח הסרט. סקאלפאקר היא להקה של תיכוניסטים ואני לא שמעתי אפילו על אדם אחד שהגיע למסקנה סופית לגבי משהו בעודו בגיל ההתבגרות. זה בדיוק השלב בחיים בו מותר עדיין לעשות טעויות ולהמשיך לחפש.

פסקול הסרט מורכב בעיקר משירים מוכרים, לצד שיר מקורי וקליט להפליא שטום מורלו היה מעורב בכתיבתו. אם אתם אוהבים מטאל, אפילו לא כדרך חיים, אתם תהנו משליטי המטאל. למרות שיש פה ושם עומס מיותר על העלילה, זה סרט מהנה ורגיש שנכתב בשפה של בני אדם. הוא מרענן בתור סרט נעורים וגורם בתור סרט על מוזיקאים לגוף לזוז בכיף. בעיקר לראש, בתנועות מהירות למעלה ולמטה.

ביקורת: אדומה אש

בזמן האחרון, נראה ששיתוף הפעולה ההדוק בין דיסני ופיקסאר מביא לכמה צרופי מקרים מוזרים. למרות שמדובר למעשה באותה חברה, שתי חטיבות האנימציה מתנהלות בנפרד זו מזו ולכאורה לא מתערבות אחת בעבודתה של השניה. בגלל זה מוזר איך סרטים של שתיהן מכילים קווי דמיון לא צפויים. למשל, גם "ריה והדרקון האחרון" וגם "אדומה אש" עוסקים ברוחות קדומות שמקורן בסין וגורמות לשינוי צורה. גם "לוקה" וגם "אדומה אש" עוסקים בדמות מתבגרת שמתקשה לשלוט בשינוי הצורה שלה. גם "אנקאנטו" וגם "אדומה אש" מכילים התמודדות של דמות מתבגרת עם קסם שעובר במשפחה ויוצר מתח עם דמות מטריארכלית, וגם "לוקה" וגם "אנקאנטו" קוראים להשתקה בכל הנוגע לברונו.

האחרון הוא כנראה באמת צרוף מקרים, אבל לשאר דווקא יש הסבר פשוט. דיסני ופיקסאר מפיקות סרטי אנימציה המיועדים לכל המשפחה. זאת אומרת שהדמות הראשית צריכה לעורר הזדהות וגיל ההתבגרות הוא בדיוק שלב הביניים שגם ילדים וגם הוריהם יכולים להתחבר אליו בעלילה. בנוסף, פער בין הדורות הוא מוטיב חוזר בסרטי דיסני לפחות מאז "בת הים הקטנה" וגיל ההתבגרות עצמו הוא משל נוח לתחושת שונות ולאבדן התמימות. בעניין הדמויות הסיניות, ידוע ששוק הקולנוע בסין הוא עצום ודיסני משקיעה בהפקות שימשכו שם קהל, כך שבנוסף לשני סרטי אנימציה העוסקים בדמויות ממוצא סיני, יצא לאחרונה גם "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" שהצטרף ליקום הסינמטי של מארוול (בבעלות דיסני) והבמאית הסינית קלואי ז'או ביימה את "נצחיים" עבור אותו יקום. למרות שהביקורת של ז'או כלפי הממשלה הסינית אולי דווקא עלתה לסרט בלא מעט צופים.

במילים אחרות, שום דבר כמעט אינו מקרי בחברות בסדר הגודל של דיסני-פיקסאר. זה לא אומר שהפניה לשוק הסיני מונעת מקהלים אחרים את היכולת להזדהות עם הדמויות, או שהבמאים נבחרים בלי קשר לכישוריהם. דומי שי, שביימה את "אדומה אש", עובדת בפיקסאר כבר שנים וזכתה באוסקר על סרטה הקצר "באו" בטרם קבלה לידיה הפקה באורך מלא. שותפתה לכתיבת התסריט, ג'וליה צ'ו, היא מחזאית מוערכת שזכתה לפני שנתיים בפרס וינדהם-קמפבל היוקרתי וצברה נסיון גם כעורכת תסריט וכמפיקה בטלוויזיה. אני מציין את כל זה כדי להדגיש שלמרות שאני חושד ש"אדומה אש" קבל קדימות על פני פרויקטים אחרים בכדי לאפשר יותר יצוג לדמויות ממוצא סיני, היוצרות שלו עבדו קשה והרוויחו ביושר את האמון שהתאגיד שבראשו עכבר ומנורת שולחן נתן בהן.

לפני זמן לא רב… בארץ המסתורית… טורונטו, קנדה…

הסרט מתרחש בשנת 2002 וכן, עבר מספיק זמן בשביל שזה יחשב לסרט תקופתי. רק תראו איך כולם שם משתמשים בטלפונים של נוקיה ולהקות בנים זה דבר. מיי לי היא נערה בת 13 שאוהבת את החיים. יש לה שלוש חברות טובות, טמגוצ'י שהיא מטפלת בו במסירות, היא תלמידה מצטיינת ועוזרת להוריה בתחזוק המקדש המשפחתי שמשמש גם כאטרקציה תיירותית. מצד שני, היא משקיעה את כל מרצה בנסיון לרצות את אמה הקפדנית, שמנסה לשלוט בכל הבט בחייה של מיי. היה קל ללהטט בין הבית לחברות עד עכשיו, אבל כעת מיי מתחילה להבחין בשינויים שמתרחשים בגופה. שינויים שכל ילדה במשפחתה עברה כאשר הגיעה לגיל ההתבגרות. מיי הופכת לפנדה אדומה ענקית.

זה מלחיץ בהתחלה, והבושות שאמא שלה עושה במקומות ציבוריים ממש לא עוזרות, אבל מיי מוצאת דרך לשלוט בשינוי הצורה. היא אמורה להחזיק מעמד עד שיגיע הירח האדום הבא שלמרבה המזל, צפוי בעוד חודש (קרדיט לתסריטאיות שחרגו רק ביממה מהתאריך של ליקוי ירח אמיתי). אז יבוצע טקס שיאפשר למיי לשלוט בפנדה וללכוד אותה בתוך תכשיט כפי שעשו בנות המשפחה בדורות הקודמים.

דומי שי נולדה בסין, אבל הגרה עם משפחתה לקנדה בגיל שנתיים וגדלה בטורונטו. בתקופה בה הסרט מתרחש, היא הייתה בגיל ההתבגרות וחייתה תחת השגחה מתמידה של אם מסורתית. את ההשפעה של השגחה אמהית מעיקה, שי הציגה גם בסרטה זוכה האוסקר "באו", שעוסק במתיחות בין אישה סינית למאפה שמשמש בעיניה תחליף לבנה המרוחק. בניגוד למיי, שאמה שולטת בבית ביד רמה, הבמאית דווקא הושפעה במידה רבה גם מאביה, שחשף אותה לצורות שונות של אמנות, כולל קולנוע וביחוד אנימה. כך, למרות שמדובר בסגנון המזוהה יותר עם תרבות יפן, אדומה אש בהחלט מושפע מסרטי וסדרות אנימה מוכרים, בהם "השכן הקסום שלי טוטורו", "אקירה" ו"סיילור מון". נראה שבדרך זו, שי התחברה יותר בקלות לעצמה של גיל ההתבגרות.

אפשר לקרוא המון לתוך הסימבוליזם של ההפיכה לפנדה אדומה. ההשוואה המתבקשת, שגם מוזכרת ישירות בסרט, היא למחזור הראשון, סמל למעבר לגיל ההתבגרות. צריך לתת לפיקסאר קרדיט על כך שהתיחסו בלי שום צנזורה לאפשרות, כי רוב האולפנים, וחלק משמעותי מהדתות והתרבויות בכדור הארץ, עדיין רואים בתהליך הביולוגי הטבעי לחלוטין הזה טאבו שאין לו מקום בסרטים לכל המשפחה. עם זאת, כפי שכל סטודנט מתחיל לקולנוע יודע, אם הטקסט עושה בגלוי השוואה למשהו, כנראה שיש גם סאבטקסט. ראיתי יוטיוברים ומבקרים שמשווים את ההפיכה לפנדה לגילוי זהות מינית, או מחאה כלפי הנסיון של תרבות המערב להגביל ולמשטר מהגרים דרך לעג ואיום על מאפיינים אתנו-תרבותיים שהביאו עמם ולא תואמים את התקן המקומי. אוסיף שהסרט גם מאזכר בירוא יערות כדוגמה לדבר שמעורר רגשות חזקים, מה שפותח את האפשרות שהעלילה בעצם עוסקת בשימור הסביבה ובסכנה הקיומית שהפיתוח והתיעוש המהירים, במיוחד בסין, מביאה על בעלי חיים נדירים כמו הפנדה האדומה.

כל אלה פרשנויות לגיטימיות ויתכן שכולן חלק מכוונת היוצרות, אולם בהסתמך על האופן בו מיי בוחרת להתמודד עם הקללה/ברכה החדשה שלה, אני מנחש שהדגש העיקרי הוא על זהות עצמית. יש פה גם מסר נגד נסיונות של הממסד לתפוס בעלות על גוף האישה, אבל כאשר מגלים כיצד מתנהל טקס הירח האדום, מתברר שקיימת בחירה. יש טיעונים הוגנים בעד ונגד ההפיכה לפנדה (משפט שלמעשה כתבתי הרגע ברצינות), אבל אם לזקק את האמירה של אדומה אש לרעיון אחד, זה שהחיים הם דבר מורכב. כן, זה מה שהלכתי עליו. לא מחאה, לא העצמה, לא מטפורה חבויה. הלכתי על הלקח הכי ערטילאי שאפשר. כי זה מה שהבנתי מהסרט ואולי אני טועה, אבל יחד עם "באו", אני מרגיש שדומי שי רוצה קודם כל להשתחרר מכבלי העבר. היא רוצה להיות במצב בו מקשיבים לה ולוקחים אותה ברצינות, גם אם זה אומר ללכת נגד המסורת ולהיכנס לתאקל עם המשפחה. יש בתסריט של אדומה אש הרבה חורים, אבל דבר אחד שאין שאלה לגביו, זה כמה הבמאית מאמינה שכל אדם הוא עולם ומלואו ולא כדאי להגביל אותו להגדרות שנוחות עבור מישהו אחר. אצל מיי, הנסיון תמיד למצוא חן בעיני אמה, מוביל להתנגשות בלתי נמנעת שמשחררת את הפנדה שבה. כפי שאנחנו לומדים מאוחר יותר, זו ממש לא הפעם הראשונה שפנדה התפרצה בגלל נסיון מוגזם לשליטה והנסיון לרצות דרך סטנדרטים לא מציאותיים.

אדומה אש הוא סרט מבדר ומרגש, שהבמאית מביעה דרכו לא מעט דברים שהיא מרגישה צורך לחלוק עם העולם. אנחנו לא רגילים לזה מסרט של אולפן גדול. נכון, יוצרים תמיד מכניסים משהו מהחיים האמיתיים לעבודתם, ופיקסאר תמיד היו חזקים ביצירת רגעים מרגשים, אבל אדומה אש נראה כמו פרויקט אישי יותר מכל דבר שהאולפן המהולל נגע בו עד כה. הוא לא מסחטת דמעות, ודווקא הדרמה יחסית מאופקת כאן ועדיין, נשמע מכיוון המסך קול מאוד ברור. קול של אישה סינית-קנדית שעובדת עבור אולפן אנימציה גדול ועדיין מרגישה שהמילים הכי נכונות יצאו מגרונה של בת 13. לא מישהי מהעבר הרחוק, אבל כן מההיסטוריה האישית. אחת שאוהבת להקת בנים גנרית ומגדלת טמגוצ'י, צעצוע ששיא הפופולריות שלו היה כמה שנים קודם לכן, אבל לא אכפת לה כי הוא שלה.

ביקורת: לברוח

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יותר משני מיליון אזרחים אוקראינים נמלטו מארצם בעקבות פלישת רוסיה והמלחמה שפרצה בעקבות זאת. הערכות מדברות על כך שעד הקיץ, מספר הפליטים יגדל פי שלושה או אולי ארבעה. הם נמצאים במצב מסובך, גם כי אוקראינה אינה חברה באיחוד האירופי ועל כן קשה לאזרחיה לחצות את הגבול ולמצוא מקלט בתוך מדינות האיחוד, וגם כי רבים אינם מורשים לעזוב מאחר והם נדרשים למאמץ המלחמתי. במערב שולחים סיועים שונים, מטילים סנקציות על רוסיה ומנהלים דיונים סוערים, אולם בעוד כולם מסכימים שהמלחמה היא דבר נוראי, אין עמדה אחידה לגבי הטיפול בפליטים. ברור שצריך לדאוג להם למגורים זמניים ולאוכל ולבגדים חמים ולשרותים רפואיים, אבל נראה שהרבה מדינות מעדיפות לשלוח את הדברים הנחוצים אל הפליטים, במקום לקלוט אותם בעצמן.

גם בישראל יש ויכוח, כאשר הוא חושף לא מעט התבטאויות שמזכירות את נימוקי הבריטים והערבים נגד קליטת פליטים יהודים אחרי השואה. זה כמובן לא ארוע באותו סדר גודל, ועם כל ההשוואות המהירות שנעשו, קנה המידה בו ולדימיר פוטין פועל לא מתקרב אפילו לשאיפות המגלומניות של היטלר, אבל הרבה אנשים אצלנו יוצאים די, איך לומר את זה, צבועים כשזה מגיע לסוגיית הפליטים מאוקראינה. אנחנו תומכים ומחבקים ומפגינים אצלנו, איפה שבטוח, אבל גם מאוד מקשים על אותם אנשים שברחו מהתופת להיכנס לשטח שלנו ואפילו לא סגורים אם לתת להם מעמד של פליטים. זה לא כי ישראל היא מקום נוראי שפועל נגד כל רגש הומניטרי קיים. זה כי ישראל היא מדינה שמגיבה למצב בדומה לרוב המדינות שלא רוצות לתמוך בתוספת פתאומית של תושבים מוחלשים.

תזמון העליה של "לברוח" לאקרנים בארץ הוא מקרי מהבחינה הזו. הוא לא מקרי מבחינת התאריך כי עם שלוש מועמדויות לאוסקר, שבועיים וחצי לפני הטקס זה בדיוק הזמן למכור כרטיסים, אבל אף אחד לא תכנן שסרט שעוסק בקשיי המעבר של פליטים, יצא דווקא כשהעולם מתמודד עם מחפשי מקלט ממדינה שרוב האירופים למעשה יודעים למצוא על המפה.

הסרט מציג באמצעות אנימציה את סיפורו האמיתי של אמין נוואבי. הבמאי יונאס פוהר ראסמוסן מראיין את חברו על הילדות באפגניסטן, ההתבגרות בצל מלחמת אזרחים, ההעלמות המסתורית של האב לאחר שנלקח למעצר בידי המפלגה הקומוניסטית, והנסיון של להגר לשבדיה, שם חי אחיו הגדול של אמין. מאחר והראיונות נערכים כשאמין חי מזה זמן מה בדנמרק, ניתן להניח שהמסע לא התנהל כמתוכנן.

באופן מעניין, ראסמוסן בחר לא לקריין את הסרט בעצמו ולא לחשוף כמעט שום פרט על חייו של אמין כאדם בוגר. רואים קצת רגעים מחיי הזוגיות שלו ויש דיבורים על הנסיעה לניו יורק במסגרת העבודה, אבל אין פירוט לגבי העבודה עצמה, או כמה זמן אמין ובן זוגו ביחד, או מה דעתו על מצב הפליטים ועל אפגניסטן כיום. לברוח הוא שעה וחצי שכמעט כולה ראיון עם אמין שמנסה לשחזר מהזכרון את התנהלותו כפליט. יש לסייג שמדובר בתיאור סובייקטיבי ולא מוצג שום תיעוד מצולם של הארועים המוזכרים, פרט לקטעי ארכיון קצרים של דיווחים על ארועים חדשותיים. רוב הסרט מורכב מזכרונות שמן הסתם, שמים את הדגש יותר על המצב בסביבה הקרובה ופחות מתעסקים בניתוח של ארועים היסטוריים.

רבים משווים בין לברוח לבין "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן וההשוואה אכן מתבקשת. אמנם פולמן נתן הרבה יותר חופש לדמיון בתאור סצנות סוריאליסטיות ושלב ראיונות עם מומחים ועדים שעוזרים ליצור נקודת מבט מדויקת יותר, אבל שני הסרטים מתבססים על זכרונות. השנאה של אמין למבריחים או לשוטרים מושחתים אינה מעידה עליהם כקבוצה, אלא מייצגת את החוויה דרך העיניים שלו. גם האופן בו הוא תופס את דנמרק כמקום פתוח ומקבל יחסית, מבוסס במידה רבה על השוואה ליחס לו זכה לפני כן. אין אמירה לגבי מצבם של מהגרים ופליטים אחרים שמנסים להגיע לשם, רק למה שאמין ראה בעצמו.

זו גם הסיבה שלנטיה המינית של נוואבי יש משקל חשוב בסיפור. אם זה היה פשוט סרט על מצבם של מהגרים בצפון אירופה, השאלה למי הם נמשכים ובאיזה גיל הבינו את זה, פחות רלוונטית. אמין ידע שהוא נמשך לגברים מגיל צעיר, כשעדיין חי במדינה בה להיות הומוסקסואל זה פשע שדינו מוות ולא מדברים עליו אפילו בסודי סודות. בהתחשב בכמה שרוב הסרט מבוסס על דברים שאמין בחר להדחיק במשך רוב חייו הבוגרים, היכולת לדבר בפתיחות על הנטיה המינית שלו מוסיפה נקודות של אושר. הסצנה בה הוא מספר על הסלבריטי קראש הראשון שלו משעשעת במיוחד בזכות ההנאה שהוא שואב מהזכרון וכל סצנה נוספת שמדברת על כך שהוא נמשך לגברים, מלווה ברגש שונה משאר הסיפור. רגש יותר חם ומלא חיים. לא היה פשוט לגדול עם התחושות האלה ומשהו בידיעה שהוא נמצא עכשיו במקום שלא שופט אותו על מה שהוא, משתקף באופן בו הוא מספר את סיפורו.

האנימציה בלברוח לא נראית מיוחדת, אבל הושקעה בה הרבה עבודה. ראסמוסן ישב עם צוות של מאיירים על מנת לתפוס בדיוק את האווירה הרצויה מחלקים שונים בראיון. התוצאה מזכירה לפעמים אנימה משנות השמונים, עם דמויות ורקעים ריאליסטיים יחסית ותנועה מקוטעת שאינה תואמת את מספר הפריימים לשניה שהעין רגילה להם. לפעמים, אין רקע ודמויות, אלא רק סקיצות, רמז לכך שמדובר בזכרון פחות חד או במצב שהראיון הנוכחי לא באמת מסוגל לתאר בקנה מידה נכון. זה בו זמנית מרשים ולא מרשים. לא מרשים כי כבר ראינו סרטים שגם בלי תקציב גבוה, היו מושכים יותר לעין ומשחקים יותר עם הדמיון. מרשים כי בעזרת אנימציה ידנית לא חלקה, התחושה של הסצנה עדיין עוברת בצורה ברורה, בלי גימיקים מיוחדים. אמין אינו מספר מוכשר בצורה יוצאת דופן, אבל הוא מדבר בכנות וזה משתקף בסגנון האיור הישיר יחסית.

לברוח נועד להיות סרט פוליטי. אולי לא בעיני היוצרים, כי המטרה הייתה להעביר את סיפורם של פליטים דרך נסיון של אדם אחד, אבל מדובר בכל זאת בנושא הנפיץ ביותר בעולם המערבי המודרני. אפילו כשמציגים חזית אחידה נגד רוסיה, מעטות המדינות שפשוט יפתחו את שעריהן בפני פליטים מאוקראינה בלי לפחות לקיים על זה דיון ממושך ורווי סתירות לפני כן. לאמין היה מזל שהצליח להגיע לנקודה בה הוא מסוגל לדבר בפומבי על חייו מבלי לפחד שהדבר יוביל לכליאה ממושכת או לקליע בעורף. בניגוד אליו, לרוב הפליטים אין אפילו מיקרופון לדבר אליו. מה שלא תהיה העמדה שלכם לגבי משבר הפליטים מאוקראינה, או פליטים ומהגרים ממקומות פחות לבנים, כדאי לראות את לברוח אפילו רק כדי לקבל את נקודת המבט של מי שחווה את המסע מהצד הכי קשה שלו.

ביקורת: אמא קטנה

המפגש בין קולנוע מהסוג שנוטה לככב בפרסי מבקרים, לקולנוע שנוטה למשוך קהל שאוהב דברים פחות ריאליסטיים, הוא נדיר. אלה שני סוגים שונים של גישות, האחת מנסה למזער ככל הניתן את האלמנטים הפנטסטיים, בעוד השניה נמשכת אליהם ורוצה אותם כחלק מרכזי בסיפור. בגלל זה צריך תמיד לקחת בערבון מוגבל תיוג של סרט לפי ז'אנר מסוים כאשר מצורפת אליו רשימת המלצות מפסטיבלים וסיכומי שנה של מגזינים נחשבים. ההמלצות האלה נוטות להתרחק ממה שנתפס כקולנוע מסחרי ולהתמקד בדברים יותר קטנים וכביכול מציאותיים. כלומר, לא פנטזיה. מי שמחפש מסע קסום לעולם מלא יצורים מופלאים, או הרפתקה אפית להצלת העולם, לא סביר שימצא אותם ברשימות האלה.

"אמא קטנה" הוא מהסרטים הנדירים שמצליחים, בערך, לגשר בין הקהלים. הוא מבוים בצורה צנועה ואינטימית, אבל סובב סביב סיפור פנטזיה שכל חובב של הז'אנר לפחות יסתקרן לצפות בו. לא מובטח שהסקרנות תשתלם, אבל הרצון לחרוג מהשגרה במידה מורגשת, נוכח לכל אורך הדרך.

נלי בת השמונה נוסעת עם הוריה לבית סבתה שנפטרה על מנת לפנות אותו מהחפצים והרהיטים שנותרו מאחור. החוויה קשה במיוחד עבור אמה של נלי, שעוזבת לכמה ימים בלי להסביר לאן. בזמן שאביה מטפל בעצמו בפינוי, נלי נכנסת ליער הסמוך ורואה שם ילדה בשם מריון, שנראית ממש כמותה. מריון בונה בית עץ ביער, ממש כמו שאמה של נלי בנתה כשהייתה ילדה וכשנלי עוזרת לילדה המסתורית, היא מוזמנת לביתה, שנראה באופן חשוד כמו בית הסבתא. אחרי עוד מפגש או שניים, נלי מחברת את הנקודות והיא ומריון מבלות ימים מלאי כיף ביחד.

למרות שחלקכם כבר מבינים לבד את הפתרון לתעלומה, אכבד את אורכו המצומצם של הסרט (72 דקות) ולא אחשוף כאן את כל הפרטים. דעו רק שהסיפור לא מתמקד בשאלה איך המצב הבלתי אפשרי הפך למציאות, אלא בקשר בין הילדות. התגובות שלהן למצב נעות בין אי-נוחות רגעית לקבלה מוחלטת של הנתונים. גם מעט הדמויות האחרות בסרט נראות די אדישות להופעה של ילדה חדשה בבית, או לכמה שהשתיים דומות.

לתפקידים הראשיים לוהקו התאומות ז'וזפין וגבריאל סאנז. הן מאוד חמודות, אבל לא שחקניות טובות במיוחד, לפחות על פי אמא קטנה. קצת לא הוגן לשפוט את יכולת המשחק שלהם כשהוראות הבימוי אומרות להן להיות סטואיות ולא להתרגש ממצבים בלתי שגרתיים. הבמאית סלין סיאמה רצתה שהסרט יעסוק בחברות ובקשר המיוחד בין השתיים ובחרה שלא להתעכב על דברים כמו תגובות הגיוניות, או סקרנות בריאה. גם המבוגרים לא נדרשים לשחק יותר מדי, מה שחושף את הבעיה הגדולה בליהוק תאומות זהות. הקהל יודע שהן נראות אותו דבר, יש להן אפילו את אותה תספורת. זה שדמויות אחרות לא מכירות בכך, או אפילו מעירות בדרך אגב שהן מזכירות אחת את השניה, זה פשוט מבלבל. למה ללהק תאומות ולא סתם שתי שחקניות באותו גיל, אם אף אחד בסרט לא מתיחס לדמיון ביניהן? האם זו דרך להראות שהן נשמות תאומות ולא באמת זהות כלפי חוץ, או שאנחנו פשוט מקבלים את זה שעיוורון פרצופים זו תופעה נפוצה בחלק המסוים הזה של צרפת? זה עוד יותר מעורר שאלות כי שתי דמויות אחרות שיש ביניהן את אותו קשר, מגולמות בידי שחקניות שונות, למרות שאין בתסריט שום דבר שמונע מאותה שחקנית להופיע בשני התפקידים עם איפור אחר.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שלמרות רעיון מצוין, הביצוע נמצא בידיים הלא נכונות. סרטה הקודם של סיאמה, "דיוקן של נערה עולה באש" התאפיין גם הוא בקשר מיוחד בין דמויות נשיות, שמבוטא בעיקר בשתיקות וקבלה של המצב למרות השאלות העולות סביבו. במקרה ההוא, עוד היה תרוץ לתגובות המתונות בגלל הנורמות החברתיות של התקופה בה העלילה מתרחשת. במקרה של אמא קטנה, אין לזה הסבר. אם קורה משהו חריג במיוחד שאין לו הסבר הגיוני והוא מוצג מנקודת המבט של ילדות שחוו לאחרונה טלטלה משפחתית, מתבקש שיזרקו כמה רגשות לאוויר. אפילו פחד או חשד במפגש הראשוני. במקום זה, סיאמה מונעת מהילדות להגיב בצורה טבעית ודוחפת בכח את הטקסט על חשבון הרגש. זה בולט במיוחד בזכות הסצנות המעטות בהן נתנו לתאומות להיות עצמן ולעשות דברים מול המצלמה בלי לקרוא ישירות מהתסריט. כשהן פשוט עצמן, יש על המסך שתי ילדות מקסימות שנהנות ביחד ומתנהגות בהתאם לגילן. מסיבות השמורות לה, זה משהו שסלין סיאמה לא מציגה על המסך לאורך רוב הסרט, למרות שבהחלט הייתה לה האפשרות.

חבל לי להיות נוקשה כלפי אמא קטנה, כי אני באמת אוהב את הרעיון עליו הוא מבוסס. יש בין הדמויות קשר עמוק שנדיר להציג בצורה כל כך מרתקת על המסך בלי להעמיס בהסברים על מכניקות ופורטלים ומה שלא יהיה. אמור להיות מאוד קל להזדהות עם הדמויות הראשיות ועם מה שעובר עליהן. העניין הוא שסרט כזה היה רק מרוויח אם היה ניתן לשחקנים יותר חופש, במיוחד לשתי הילדות שצריכות לסחוב את עיקר העלילה על כתפיהן. הבמאית בחרה להגביל את התווך הרגשי שלהן ובכך, הפכה את הסיפור עצמו לפחות אמין. דווקא בשם הריאליזם, משהו כאן לא עובד. תחשבו על "השכן הקסום שלי טוטורו", רק שבמקום להיבהל או להיות מוקסמות מהדברים המופלאים שנמצאים ביער, סצוקי ומיי היו נתקלות בהם ופשוט מתיישבות ברוגע באוטובוס-חתול בלי לשאול שאלות. זה עדיין סרט יפה ועשיר בפרטים, אבל הדמויות עצמן פחות מעניינות.

זה אמא קטנה, סרט פנטזיה שמנסה בכח להפוך רעיון מקסים לחוויה אינטלקטואלית קרה. הכוונה אולי לא קיצונית עד כדי כך, אבל ממש הייתי שמח לראות את אותו סיפור מבוצע בידי במאית שיודעת יותר לשחרר ולאפשר לבני אדם להתנהג כמו בני אדם ולילדות בנות שמונה להתנהג כמו ילדות בנות שמונה. הרי כל הקסם של הסיפור נובע מהחיבור שלהן שאינו אפשרי בנסיבות רגילות, אז בואי תאפשרי לסצנות המשותפות שלהן להיות לא רגילות ולהציג אותן כניגוד לשגרה המשעממת. הן לא צריכות לצאת לטיסה על גבי דרקון מזל או להיעזר בפיראטים מעופפים על מנת להשיג כוכב, מספיק שיתנהגו כאילו הן למעשה מסוקרנות מהחוויה יוצאת הדופן.

ביקורת: מין חסר מזל או פורנו משוגעים

ברוכים הבאים ל"בשביל הזהב", בלוג הקולנוע של אביעד שמיר. כאן אני מפרסם ביקורות על סרטי קולנוע וקולנוע ביתי חדשים, תחזיות לאוסקר ועוד מחשבות שונות שקשורות לקולנוע מסחרי. כזה שנועד להיות מוצג גם במקומות ציבוריים, או לפחות בסלון עם חברים ומשפחה. אני מדגיש שזה האתר אליו הגעתם עבור מי שהופנו לכאן אחרי שחפשו בגוגל חלק משם הסרט בו הפוסט הזה עוסק ותוהים איפה בוחרים קטגוריה. כמו כן, אם הגעתם לכאן במקרה כי אתם מחפשים מידע על הסרט "מליפיסנט", סליחה שהגעתם לעמוד הזה. לכל השאר, אזכיר שיש לבלוג עמוד פייסבוק בו מתפרסמים דברים נוספים הקשורים לקולנוע.

"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא שם מאוד ארוך לסרט באורך ממוצע (106 דקות) עם מעט מאוד עלילה. הרבה נורות אזהרה צריכות להידלק לפני הצפיה בו. למשל, השם שלו מכיל את המילה "פורנו", אז הוא כנראה לא מיועד לכל המשפחה. כמו כן, "חסר מזל" זה צרוף שיכול לרמז על טרגדיה או ביקורת נוקבת, בעוד המילה "משוגעים" רומזת להומור בהקשר הזה. גם קיומה של מילת ברירה באמצע השם הוא סימן לכך שיש יותר מדרך אחת להבין אותו ואם אתם תוהים למה אני מתמקד דווקא בשם של הסרט במקום בסרט עצמו, זה כי השם שלו הוא החלק הכי מעניין.

חייה של מורה רומניה בשם אמי הופכים לגהנום לאחר שסרטון סקס שלה דולף לאתרים פורנוגרפיים. התלמידים שלה יודעים על זה, ההורים שלהם יודעים על זה ועכשיו העבודה של אמי בסכנה, בעודה מנסה למנוע מהסרטון לעלות לעוד אתרים ורשתות חברתיות.

זהו, על זה הסרט. היה אפשר להפוך את עצם החיפוש אחר מי שהעלה את הסרטון לקו עלילה, או להראות איך זה משפיע בהדרגה על החיים האישיים והמקצועיים של אמי, בדומה לאופן בו "עוד סיבוב" מציג בסבלנות וברגישות את ההשפעה של צריכת אלכוהול מוגברת על חייהם של מורים שהם גם אנשי משפחה. אלא שלבמאי ראדו ג'ודה היה רעיון אחר. הוא לא באמת ביים סרט, אלא תמונת מצב של החברה הרומנית בימינו, תוך התחשבות בהשפעות העבר. בין הפשיזם של מלחמת העולם השניה, הקומוניזם של המלחמה הקרה והקפיטליזם והפייק ניוז של ימינו, יש המון מה לומר בנושא. הבעיה היא שכמו שם הסרט, זה נשמע הרבה יותר מעניין מהסרט עצמו.

לזכותו של ג'ודה אגיד שהוא בהחלט נגש לנושא בצורה יצירתית. הסרט מחולק לשלוש מערכות שכל אחת מהן שונה באופיה. בראשונה, אנחנו מלווים את אמי בבוקר שאחרי התפוצצות הנושא בעודה עושה סידורים, מדברת עם בעלה ועם קולגה על המצב וחווה את המין האנושי על צדדיו הגרועים ביותר. החלק השני הוא רצף של קטעי וידאו המתארים הגדרות מילוניות אמיתיות יותר ופחות של מונחים שונים. החלק השלישי הוא העימות של אמי עם ההורים הזועמים בבית הספר.

בעוד החלק השלישי הוא בהחלט המעניין יותר בסרט, ג'ודה עשה בחירות מאוד מפוקפקות על מנת להביא את הצופים עד שם. נכון שאומרים שבקולנוע עדיף להראות במקום לתאר במילים, אבל מחמאפ"מ הוא דוגמה מה קורה כשהבמאי לוקח את ההמלצה הזו בצורה קיצונית. בזמן שאמי עושה את סידורי הבוקר, אנחנו שוב ושוב רואים אותה הולכת ברחוב, או נכנסת לחנות ולאחר שסיימה את חלקה על המסך, המצלמה ממשיכה לנדוד ומתעקבת על משהו לא קשור, לרוב בניין הרוס או שארית מימי הקומוניזם. הדרישה החוזרת לעטות מסכות וההתעסקות בדליפה של סרטון פרטי לאתרים זרים לא משאירים הרבה ספק לגבי זמן התרחשות העלילה, כך שהדברים שנמצאים ברקע באמת מדגימים את האישיות ההפכפכה של רומניה. רק שאפשר היה לעשות זאת כשגם קורה בסרט משהו ולא סתם רואים את אמי חוצה את הכביש או מתווכחת עם נהג שרכבו חוסם את המדרכה, ואז עשר שניות של צילום קיר. זה לא קורה רק פעמיים-שלוש, הטריק הזה נעשה כמעט בכל שוט במערכה הראשונה. לא רק שזה מתיש, הרעיון הזה גם נעשה צפוי מהר מאוד, עד לרמה שאפשר לתזמן את הקאטים לפי מספר השניות שעברו מאז שהמצלמה נעצרה על פנס רחוב. אם ג'ודה כל כך רוצה להתמקד בתמונות של בניה היסטורית, שיפתח חשבון אינסטגרם. סרט זה דבר שהצופים נדרשים להקדיש מזמנם הפרטי לצפיה בו וראוי להתחשב בכך.

זה אפילו לא בזבוז הזמן הגדול ביותר במחמאפ"מ. המערכה השניה היא לא כמה דקות של הסברים משעשעים הקשורים לעלילה בסגנון וס אנדרסון. זו חצי שעה של טקסט על גבי קטעי וידאו שמנסה לספר את הסיפור של רומניה בצורה של הגדרות מילוניות. קרה לכם שלקחתם פעם מילון, התחלתם לקרוא באות א' והייתם כל כך מרותקים שלא יכולתם להפסיק עד שהגעתם לערך "תת שר"? ברור שלא, כי מילון זה משהו שפותחים כשמחפשים הגדרה מאוד מסוימת על מנת להבין טוב יותר משהו חיצוני למילון. כל המערכה השניה של הסרט היא על הקו שבין הטרלה לבין יומרנות לא מוצדקת של במאי שכבר שעמם את הקהל חצי למוות ועכשיו מבצע וידוא הריגה.

המערכה השלישית היא החלק היחיד הראוי לצפיה וגם זה בקושי. במקום לנהל דיון בשפה של בני אדם בין מורה שפרטיותה נפגעה קשות לבין הורים מודאגים, אנחנו מקבלים את הגרסה החיה של ויכוח פוליטי בפייסבוק. בין האנשים שמגיעים לפגישה יש איש צבא קונספירטור, מהגר שבקושי מדבר, כומר, פמינאצית ואדם שחושב שפמינאציות זה דבר. זה ממשיך את המוטיב של להעמיד את החברה הרומנית מול מראה לא מחמיאה, אבל החלק הזה כל כך מלא בקלישאות שקשה לקחת משהו ממנו ברצינות. מקבילה ישראלית של אותו קונספט תהיה פגישה אליה מגיעים, בין השאר, אלוף בצה"ל, אישה חרדית, אבא של נוער גבעות, פעילה בשוברים שתיקה ונהג מונית שהטיעון העיקרי שלו הוא שכל האשכנזים מניאקים. אולי גם פלסטיני טבעוני כי אם כבר כולם שולחים את הילדים לאותו בית ספר, תפדל. החלק הזה של הסרט לפחות מעלה מדי פעם טיעון רציני, מקבילה לשני האנשים בכל דיון פוליטי שעדיין מנסים לחזור לנושא המקורי בזמן שכולם עברו לדבר על ג'פרי אפשטיין ואיתמר בן גביר. זה פשוט מלווה בהמון קריאות ביניים מאולצות וציטוטים מאוד ארוכים ומסורבלים של סוציולוגים שאמורים איכשהו לקדם את השיחה.

יש המגדירים את סרטו של ג'ודה כקומדיה ואני מסכים שאכן ממש צחקתי במהלכו. מבדיחה אחת. רגע לפני כתוביות הסיום. כמו במקרה של "טוני ארדמן", אני חושב שפה אין ברירה אלא להסכים שלא להסכים על הז'אנר. בעיני, קומדיה היא יצירה שנועדה להצחיק, אבל יש מי שחושבים שקומדיה היא כל דבר שמכיל מצבים מביכים. מצד שני, אם אתם כבר נמצאים ליד עוד אנשים בזמן הצפיה ומוצג לפניכם סרט שלמעשה נפתח בקטע פורנו לא מצונזר (עבור הצופים שלא יודעים איך סקס נראה), אני מניח שלצחוק מרוב מבוכה זו תגובה הגיונית.

ביקורת: ספנסר

בסוף שנת 2002, כאשר בחרתי לראשונה את הזוכים בפינגווין הזהב, נתתי את תואר שחקנית המשנה הטובה ביותר לבחירה לא צפויה. בתקופה בה "החדר" היה מוכר יותר כשם של מותחן בבימוי דיוויד פינצ'ר, הענקתי את הזכיה לשחקנית צעירה ולא מוכרת בשם קריסטן סטיוארט. הרגשתי שהבגרות בה התנהלה מול המסך לצד ג'ודי פוסטר והאופן בו מצבה הבריאותי של הדמות שחק תפקיד, היו ראויים לציון לשבח וכך סטיוארט הפכה לשחקנית הראשונה שנבחרת בידי כזוכה.

לא עבר הרבה זמן עד שהרגשתי צורך להגן על הבחירה מול תגובות משתאות, כי סטיוארט התחילה להופיע בסדרת הסרטים השנואה ביותר של המאה הנוכחית, סדרת דמדומים. בין אם בגלל הוראות בימוי גרועות או סתם חוסר אכפתיות ועייפות, התפקיד של קריסטן סטיוארט כבלה המעונה הפך למופת של משחק גרוע. בעוד לא חסרו מעריצות שחלמו להיות כמו בלה, היו לא פחות מקטרגים שהצביעו על המסרים הבעיתיים בסרטים וראו בכל מי שהופיע בהם (חוץ ממייקל שין שנראה שפשוט נהנה מזה) חלק מערמת טראש חסרת תקנה.

חשוב לי להבהיר, כפי שכבר יצא לי לכתוב בעבר גם לגבי רוברט פטינסון, השחקנים אינם אשמים בבעיות של סרטי דמדומים. הם מילולית היו צעירים וצריכים את הכסף ואז נתקעו עם חוזה שהיו מאוד שמחים לצאת ממנו, אבל לפחות שמר עליהם בתודעה. פטינסון וסטיוארט שניהם השתתפו מאז בתפקידים מוערכים ביקורתית והוכיחו שיש להם כשרון משחק, אם רק ילהקו אותם לתפקידים המתאימים. מעולם לא הצטערתי על הבחירה בסטיוארט כשחקנית המשנה הטובה ביותר על "החדר" וזה לא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין. למרות ש"ספנסר" הוא מבחן עבור שנינו.

הסרט מתרחש בערב חג המולד 1991. כמדי שנה, מתכנסת משפחת המלוכה הבריטית בבית סנדרינגהם בנורפוק. הרומן של הנסיך צ'רלס עם קמילה פרקר בולז טרם נחשף בתקשורת, אבל הנסיכה דיאנה כבר ידעה על חוסר הנאמנות של בעלה. למען האמת, גם היא חטאה ברומנים בזמן הנישואין, אבל אצלה זו הייתה תגובה למצב הקשה אליו נקלע הקשר עם צ'רלס. מבחינת משפחת המלוכה, ההתעסקות התקשורתית בדיאנה היא מטרד והמפגש המשפחתי המסורתי הוא הזדמנות לקבל קצת שקט ולשדר עסקים כרגיל.

מבחינת דיאנה, מדובר בסיוט. אין מקום בו היא פחות רוצה להיות מאשר בקרבת משפחתו של בעלה והיא באופן כמעט לא מודע מתעכבת בדרך, מתעלמת מלוח הזמנים, מפרה את הפרוטוקול ומעדיפה את חברת העובדים באחוזה על פני החותנים. רק שני בניה מקבלים ממנה יחס של חיבה ורק איתם, ועם מגי המלבישה האישית שלה, היא מרגישה שיש לה אפשרות להיות עצמה. מכל כיוון בוחנות אותה עיניים, בין אם מדובר בתקשורת, במשפחה, או באליסטייר גרגורי, המנהל את האחוזה ומנסה למנוע מאורחים לא קרואים להשיג תמונה מביכה של הנסיכה או לדווח לעולם על כך שמשהו רקוב בממלכת אנגליה.

הבמאי פבלו לריין אוהב לערבב מציאות עם דמיון. לאחר שכבר לקח חופש אמנותי בזמן עיסוק בדמויות היסטוריות כמו פבלו נרודה וג'קי קנדי, חבר לתסריטאי סטיבן נייט בכדי להציע טוויסט משלו לסיפורה של האישה שגם 25 שנים אחרי מותה, נראה שמנסים לפענח את דמותה ולהבין את הצדדים האפלים שבחייה. דיאנה התמודדה במציאות עם נישואין לא מאושרים, דכאון לאחר לידה ובולימיה ואף לא הכחישה את האפשרות שמשפחת המלוכה תנסה להתנקש בחייה על מנת למנוע ממנה לגרום לעוד מבוכה. עם כל מה שנודע בדיעבד, דיאנה הייתה ונותרה הדמות היותר אהובה בסיפור, כאשר צ'רלס ומשפחתו נתפסים כמי שלחצו עליה להיות מושלמת כלפי חוץ בעוד אינם מסייעים במאום לשקט הפנימי שלה.

לריין ונייט מגדירים את הסרט כאגדה המבוססת על טרגדיה אמיתית ואכן, למרות פרטים נכונים פה ושם, רוב התסריט מבוסס על השערות ולא על חומרים תעודיים כלשהם. למעשה, יש הטוענים שהדמות של דיאנה בספנסר שונה כל כך מדיאנה האמיתית שמדובר בסוג של הוצאת דיבה. זאת למרות שיוצרי הסרט בהחלט לצדה. הפרעות האכילה של דיאנה אינן מוסתרות, בעוד משפחת המלוכה מזכירה יותר כת בסגנון "מידסומר" מאשר משהו שאפשר להתנחם בנוכחותו.

חלקים מספנסר מזכירים סרט אימה. המצלמה פעמים רבות מלווה את דיאנה בקרבה מלחיצה, בעוד דמויות אחרות מצולמות ממרחק בטוח ובעזרת חצובה, כמו להדגיש שאנחנו חווים את נקודת המבט שלה. השוואות לאן בולין מופיעות לכל אורך הסרט, כאשר דיאנה תוהה האם גורלה יהיה דומה. בינתיים, המוזיקה של ג'וני גרינווד מזכירה יותר רקוויאם מאשר אווירה של חג. בעוד אין פה הפחדות פתאומיות או מראות מזעזעים, בלתי אפשרי לפספס את הרעיון לפיו מדובר בחג מולד מסויט עבור הדמות הראשית.

אין בסרט הזה הרבה עידון. דיאנה מדברת בצורה ישירה על החששות שלה ומעט הטקסט שמשפחת המלוכה מקבלת מדגיש בעיקר את חוסר הנוחות שהם מרגישים סביבה. כי אם יש משהו שמשפחת המלוכה הבריטית מפורסמת בו זה עיסוק גלוי ברגשות. הדבר משליך גם על המשחק של קריסטן סטיוארט. היא מחקה בצורה מרשימה את המבטא והקול של דיאנה האמיתית, אבל כשהסרט הוא כמעט שעתיים של הדמות הראשית מתלוננת על היחס אליו היא זוכה, זה מתיש ולא חשוב כמה השחקנית משתדלת לדייק. יש גם רגעים בהם נדמה שסטיוארט מנסה לפצות על המונוטוניות של התסריט במשחק מוגזם, כאילו להוכיח שהיא מסוגלת לשחק עם כל הגוף, בניגוד למה שנדמה בעקבות סדרת סרטים מסוימת על ערפדים מנצנצים. את זה שהיא יכולה אני כבר יודע, הבחירה שלי לתת לה פרס וירטואלי לפני שני עשורים התבססה בין השאר על המשחק הפיזי שלה. איכשהו, בספנסר היא זזה בתנועות אקראיות כאילו היא הבת של מרטי ב"בחזרה לעתיד 2". זו התנהגות שלא תואמת את שפת הגוף של דיאנה בראיונות שנערכו איתה.

למרות המשחק המוגזם וכמות הפרטים שהומצאו עבור הסרט, מגיעים שבחים למחלקת ההלבשה של ספנסר שעשתה עבודת תחקיר מדהימה. הנסיכה דיאנה הייתה אייקון אופנתי וג'קלין דורן הצליחה לשחזר בצורה מרשימה את התלבושות השונות שלבשה. היא לא חפפה בשום שלב ובכך תרמה רבות לתחושה שהסרט אכן מתרחש בתחילת שנות התשעים ושהדמות על המסך אולי לא מתנהגת כמו דיאנה האמיתית, אבל בהחלט נראית כמותה. נקודת אור נוספת היא המשחק של טימותי ספול. אליסטייר גרגורי הוא דמות בדיונית שהומצאה עבור הסרט, אבל ספול מצוין כהרגלו ומגלם את המנהל האפור כמי שיש לו נקודה קטנטנה של חמימות בתוך מה שהיא התנהלות קרירה לחלוטין למראית עין.

מוזר שדווקא עכשיו, כשהעולם מתרגל לחשוב על קריסטן סטיוארט כשחקנית טובה, אני מרגיש שההופעה המהוללת ביותר שלה מכילה פגמים. אתן לה את הקרדיט שהיא עושה מה שאפשר עם תסריט מונוטוני ובימוי נטול ניואנסים שאמנם עובד ביצירת תחושה שמשהו לא כשורה, אבל מפספס בגרימת הזדהות עם דיאנה. המרכיבים שם, אבל כשמשטחים את כל הדמויות לאוסף של גושי קרח ולאישה-ילדה שלא רוצה להיות שם, לא נותר כל כך מרווח תנועה שישאיר את הסרט מעניין לכל אורכו.

ביקורת: בלפסט

בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, עלו שני כוחות חדשים בעולם הקולנוע. האחד היה הקולנוע האירי. לצד נסיונות נואשים להביא לסיום האלימות בין קתולים ופרוטסטנטים בצפון אירלנד, במאים כמו ג'ים שרידן וניל ג'ורדן החלו לקנות לעצמם שם בהוליווד כמייצגים אמינים יותר של הסכסוך ושל החיים לצדו. יחד עם נוכחות מוגברת של יוצרים אירים במוזיקה, בספרות ובאמנות חזותית, התחושה הייתה שאנשי האי זוכים סוף סוף ליחס מכבד משאר העולם. זה היה משמעותי במיוחד לאור כמות המהגרים שעזבו את אירלנד וכעת יכולים סוף סוף להתגאות במורשת שלהם בלי שהדבר יגרור מבול של קללות גזעניות וקריאות לחזור לאי מוכה הגורל.

במקביל, הגיח לתודעה בחור בריטי בשם קנת' בראנה, ששחק, ביים וכתב בעצמו את סרטיו. ליתר דיוק, הוא עבד בעצמו את המחזה "הנרי החמישי" מטקסט בן ארבע מאות שנה, אבל עדיין זכה להכרה על מאמציו. ההשוואה המתבקשת ללורנס אוליביה, שבעצמו ביים גרסה קולנועית של המחזה, לא אחרה לבוא ובראנה הפך לאחד השמות החמים בתעשיה. החיבה המתמשכת של בראנה לשייקספיר ולאחרונה גם לאגתה כריסטי, הפכה אותו ליורש הלא רשמי של אוליביה כמייצג של התרבות האנגלית הקלאסית בקולנוע. מה שמעניין בהתחשב בכך שהוא בכלל אירי.

אחרי שנים של עיבוד יצירות של אחרים (כולל סטן לי, טום קלנסי ואואן קולפר) למסך הגדול, קנת בראנה ביים לשם שינוי סרט המבוסס על סיפור מקורי. למרות שהוא פעיל כבר יותר משלושה עשורים, "בלפסט" הוא בסך הכל הסרט השני באורך מלא שמבוסס על רעיון מקורי של בראנה. אחרי שביים סיפורי אהבה בתקופת הרנסנס, תעלומות בלשיות במאה ה-19 ועיבוד לפרנקנשטיין שהיה קרוב למקור יותר מכל גרסה אחרת, סר קנת מצא את ההשראה לסרטו החדש בילדותו, לפני שהפך ליקיר הממלכה.

בשנת 1969, העיר בלפסט הייתה לבו הגועש של קונפליקט שסחף את כל צפון אירלנד. המתחים בין הפלגים הדתיים הגיעו לפסים אלימים וחרף נסיונות הממשלה להרגיע את הרוחות, לא הצליחו למנוע את מה שהתדרדר במהרה לתקופה הידועה בהיסטוריה הבריטית כ"הצרות". באדי הוא ילד ממוצע שאוהב לשחק בשכונה, ללכת לקולנוע ולהיות בחיק המשפחה. העולם כפי שהוא מכיר משתנה כאשר אספסוף פרוטסטנטי צועד ברחובות העיר ופוגע בבתים וברכוש של דיירים קתולים על מנת לסלקם. באדי ומשפחתו אמנם פרוטסטנטים בעצמם, אבל הארוע מטלטל את שגרת חייהם והם שוקלים את המשך צעדיהם.

ההחלטה אינה פשוטה מכיוון שאביו של באדי אמנם נמצא רוב הזמן מחוץ לעיר במסגרת עבודתו, אבל אם המשפחה העבירה את כל חייה בבלפסט ולא יכולה לדמיין את האפשרות לעבור למקום אחר. זה במיוחד קשה עם שני ילדים בבית ספר שיהפכו פתאום לזרים עם מבטא בולט בסביבה חדשה, או עם סבא שאינו בקו הבריאות ובעייתי עבורו לערוך שינוי משמעותי באורח החיים. השאלה האם להישאר בעיר הסוערת או להמר על חיים חדשים במקום אחר מובילה למתחים לא רק בין קבוצות מיליטנטיות בצפון אירלנד, אלא גם בין ההורים שרוצים שניהם את טובת המשפחה, אבל מעדיפים פתרונות מנוגדים.

כפרויקט אישי, בלפסט מציג את הצד הנוסטלגי של בראנה. חרף האלימות והסכנה שברקע, רוב הסרט מתמקד בעולמו הפרטי של באדי. המשפחה האוהבת, השכנים שדואגים, הילדה שהוא מאוהב בה מבית ספר, כמות עצומה של בדיחות אבא, באדי רואה את השכונה כעולם ומלואו. הוא לא מבין את הסכסוך, רק שהרבה אנשים חושבים שצריך לשנוא קתולים משום מה. הוא לא יודע מה אבא שלו עושה ושמותיהם הפרטיים של רוב בני המשפחה כלל אינם מוזכרים בסרט, כי עבור ילד, קוראים להם אבא, אמא, סבא וסבתא. אין דבר שאי אפשר לפתור בעזרת הסחת דעת פשוטה ואין דבר מפחיד יותר מלעזוב את הסביבה המוכרת, אולי חוץ מהכומר שמדבר על גהנום ואש נצחית ובחירות שצריך לעשות.

הסרט צולם ברובו בשחור לבן, תחת פיקוחו של הצלם הקפריסאי חאריס זמברלוקוס. מעבר לתחושת העולם של פעם שהבחירה הזו משיגה, בראנה בחר להשאיר את הסרטים וההצגות שבאדי צופה בהם ללא שינוי. כשהוא צופה במערבון ישן, הוא בלי צבעים, אבל כאשר מדובר בהצגה חיה או בסרט מוזיקלי לכל המשפחה, הצבעים חיים ובולטים לעין. אולי זו דרכו של בראנה להראות עד כמה העולם מחוץ לבלפסט הוא זר ומופלא עבור ילד שבקושי יצא בחייו מהשכונה. אולי הכוונה היא להנגיד את הפנטזיה הצבעונית והחמה מול המציאות הקרירה, אותה חלקו קבוצות קיצוניות לאנחנו והם על סמך דבר בסיסי כמו אמונה. אנשים שמילולית רואים את העולם בשחור ולבן.

הסרט מתרחש בסוף שנות השישים, תקופה בה אנגליה הייתה בשיא צבעוניותה. כפי ש"אוסטין פאוורס" ו"קרואלה" דאגו להדגיש, מדובר בזמן בו הערים הגדולות בממלכה נטו להתרחק מהאיפוק הבריטי המפורסם ואמצו פלטת צבעים רחבה במיוחד. שנתיים לפני התרחשות העלילה, הביטלס עטו מדים צבעוניים תחת פיקודו של סרג'נט פפר הבדיוני, חייו הפרועים של ג'ורג' בסט הפכו אותו לאייקון גם מחוץ למגרש הכדורגל ודיוויד בואי אמץ מראה של חייזר אנדרוגיני בדרכו לתהילה. העדר הצבעים של בלפסט בסרט הוא כמו הודאה בכך שהעיר נשארה מאחור. במקום מהפכה תרבותית ומינית, יש מלחמות דת וחיילים חמושים ברחובות.

צוות השחקנים מתנהג כמו משפחה. מעבר לכימיה ביניהם, בראנה שמר את תחושת המשפחתיות בכך שיש בסרט מעט מאוד שוטים בהם מופיעות רק שתי דמויות. כמעט תמיד מישהו עובר ברקע, מציץ מחלון, מאזין מכיוון השירותים או בדיוק נכנס כשדמויות אחרות מדברות. אין אינטימיות בשכונה הזו, כולם מעורבבים זה עם זה, פרוטסטנטים וקתולים, מה שרק הופך את הסכסוך ליותר מלאכותי. קטרינה באלף מרשימה בתפקיד אם המשפחה. היא מנסה לשמור על רוגע וקשיחות מול הילדים, אבל לא תמיד מצליחה להסתיר כמה קשה לה עם המצב. העיר האהובה עליה הופכת למפלצת בעוד בעלה מציע מעבר שאין דרך חזרה ממנו. בסצנה אחת בה היא מרשה לעצמה להתפרק, היא מצליחה במשך כמה דקות לשאת מונולוג מרגש בשוט אחד רציף. זו עדות לא רק ליכולתה של באלף להזדהות עם הדמות, אלא גם לאמון המוצדק שהבמאי נתן בה.

גם ג'וד היל הצעיר, המגלם את באדי, הצליח לקנות אותי בסצנה אחת מעולה. לוקח זמן לקבל אותו כדמות ראשית. הוא נראה רגוע מדי מול הכאוס סביבו, או אפילו לנגד אהבה ראשונה. זה רגע אחד של טנטרום שעושה אותו אמין כי אם יש דבר אחד שממש נדיר לראות בסרטים, זה טנטרום מציאותי. ילדים קולנועיים בדרך כלל צועקים או רצים בכעס תוך שהם מדברים בצורה ברורה על מנת שהצופים יבינו בדיוק מה הביא אותם לנקודת שבירה. במקום כעס אסתטי, יש לבאדי רגע של בכי מכוער מלווה ברצף של משפטים שלא לחלוטין קשורים זה לזה. הוא לא מנסה להקל על מחלקת הסאונד, אלא פשוט מתפרץ. בהתחשב בכמה שזה לא אופייני לו רוב הזמן, השבירה הזאת מאוד עוצמתית.

בלפסט נוטה להציג מבט נאיבי על החיים בצל סכסוך. הפורעים הרעים נטולים תכונות חיוביות כלשהן וכל האנשים שבאדי מחבב הם או מתנגדי אלימות, או רואים בה יותר קטע חברתי מאשר גילוי שנאה של ממש. דמויות חולקות מסך בצורה יותר גסה מארבעת הסבים והסבתות מ"צ'רלי והשוקולדה", מה שנראה כמו נסיון לשטוף את העבר בחמימות מזויפת, כאילו פעם אנשים אמרו שלום וחבר היה חבר. גם הצילום בשחור ולבן, עד כמה שעבודתו של זמברלוקוס ראויה למחמאות, מעודד השוואות לא הוגנות ל"רומא", סרט שאני אישית פחות אהבתי, אבל הרבה אנשים תופסים כרף מאוד גבוה להשתוות אליה. רק שזו לא בעיה בעיני. זה סרט על ילדות, הוא אמור להיות נאיבי ומעוות. גם "ג'וג'ו ראביט" ו"תקווה ותהילה" לא מראים את המציאות בדיוק כפי שהייתה, אבל הצגתם דרך עיניו של ילד שזה העולם אותו הוא מכיר, מן הסתם תשפיע על התוצר הסופי.

אני מחבב את בלפסט. הוא לא תמיד שומר על קצב ויש בו כמה רגעים בהם הנאיביות קצת מוגזמת, אבל פרט להם הוא עובד מצוין. המהומות בתחילתו מפחידות, הבילויים המשותפים מעוררים אהדה והשירים של ון מוריסון, יליד בלפסט, מעניקים טאץ' מקומי נחוץ. לא הכל עובד חלק, אולם מספיק דברים עובדים בכדי שהסיפור יעורר את הרגשות הנכונים בזמן הנכון.

ביקורת: הכרוניקה הצרפתית

כאשר יערכו בעתיד רשימה רצינית של הבמאים המשפיעים של המאה ה-21 (כלומר אחרי שרוב המאה למעשה תחלוף ולא כי בדיוק אין כתבת שער והגרפיקאי מתחיל ללחוץ), סביר להניח שיהיו שם הרבה שמות צפויים. אני מניח שבונג ג'ון הו יהיה שם, כמו גם נורי בילגה ג'יילן, אפיצ'טפונג ויראסתקול, ג'יין קמפיון ולוקריצ'ה ממברוני. כמו גם שמות יותר קרובים להוליווד כמו אדגר רייט, דיוויד פינצ'ר, אלפונסו קוארון וטאיקה ואיטיטי. זה מאוד עניין של טעם ויהיו הרבה ויכוחים מי ראוי להיכנס ומי לא, אבל דבר אחד כמעט ודאי: וס אנדרסון יהיה ברשימה.

כמו כן, אם לא הייתם צריכים לקרוא פעמיים כדי לשים לב שהמצאתי את אחד השמות הנ"ל, אתם מקבלים מדבקה של כוכב.

וס אנדרסון הוא במאי בעל סגנון כל כך אופייני, שאם ראיתם סרט אחד שלו, יהיה בלתי אפשרי מבחינתכם לא לזהות את טביעת האצבע שלו בסרטים אחרים. הצילום היציב, המיקום של הדמויות במרכז התמונה, פלטת הצבעים הרחבה, המבטים הכבויים שמחזיקים בתוכם מלא רגש, ההרגשה שאתם צופים בדבר הכי קרוב שיש לסרט מצויר מבלי לאבד תחושה של ריאליזם. עוד במאים לומדים מאנדרסון, אבל רק הוא מסוגל לקחת את הסגנון הזה לרמת הדיוק הגבוהה ביותר. מה שמעלה את השאלה, האם סרט יכול להיות יותר מדי וס אנדרסוני?

"הכרוניקה הצרפתית" הוא בהחלט מבחן לשאלה הזו. הסרט מתרחש בעיר בשם אנואי, בה יושבת המערכת של עיתון אמריקאי שעורכו נפטר במפתיע. על פי צוואתו, העיתון יפורק לאחר שיפורסם גליון אחרון שיכלול שלוש כתבות מהעבר. הכתבה הראשונה היא ממדור האמנות ומספרת על חייו של מוזס רוזנתלר, אסיר מסוכן שהתגלה בכלא כאמן גאון לאחר שמשך את עיניו של סוחר אמנות. הכתבה השניה היא של כתבת הפוליטיקה והאקטואליה שמספרת על הכרותה האינטימית עם סטודנט צעיר שהופך לסמל מחאה חברתית, למרות שאינו יותר ממתבגר עם כישורי כתיבה מוגבלים. הכתבה השלישית ממדור האוכל הופכת מדיווח על שף שפתח מטבח המותאם לצורכיהם של שוטרים, לסקירה של פשיטה משטרתית בה המבקר נעשה מעורב בעל כורחו.

כמתבקש, התחושה בזמן צפיה בסרט היא כמו קריאה במדור תרבות שהוקדש לצרפת. יש התיחסות לדברים השונים שהגדירו את ארץ הטריקולור במאה ה-20 (אמנות, הפגנות סטודנטים, אהבה חופשית, בישול איכותי, קומיקס) וגם מתן ביטוי לנוסטלגיה שגורמת לדברים רעים להראות טוב, כי הנרטיב שמתאר אותם נקבע בדיעבד. מוזס רוזנתלר הוא אמן פורץ דרך, אולם הוא גם מסוכן לחברה ותאוות הבצע של הסוחר היא זו שמביאה לו פרסום. מהפכת השחמט היא ארוע סימבולי בתולדות אנואי, אבל היא התחילה מסטודנטים חרמנים שרצו להיכנס למגורי הבנות. השף נסקאפיי הוא בעל גישה יחודית לבישול, אבל ההכרות הראשונה של המבקר עם תחנת המשטרה הייתה לאחר שנעצר בגלל נטיותיו המיניות. העבר מלא ביופי, אבל היופי הזה מעורבב בלא מעט פרטים בעיתיים. כפי שנאמר בהקדמה המתארת את העיר, חרף הגידול במספר התושבים ובאיכות החיים, המספר הממוצע של גופות הנמשות מהנהר נשאר קבוע לאורך שנים.

וס אנדרסון מגיע כאן לשיא חדש של בריאת העולם דרך העיניים שלו. הסצנות עוברות שוב ושוב בין צבע לשחור-לבן וקופצות מדי פעם לצורות הצגה נוספות כמו אנימציה, שקופיות ותאטרון. הקיר הרביעי הוא בחירה בלבד מבחינת הדמויות שמעבירות אחוז גבוה מהזמן כשהן מביטות ישירות למצלמה. הפסקול המוזיקלי של אלכסנדרה דספלה משתדל לתת תזכורת מתמשכת לכך שהסרט מתרחש בצרפת ויש בצוות כל כך הרבה שחקנים מוכרים, שחלקם מסתפקים במשפט וחצי בלבד, אם בכלל.

אם אתם לא מתחברים לסגנון של אנדרסון, כנראה שיהיה לכם קשה עם הכרוניקה הצרפתית. הוא נראה כאילו הבמאי לא חושב בכלל על נוחות הצופה ומתמקד בדברים שהוא רגיל לעשות, כשהם מכוונים ל-11. הדרך היחידה שהסרט יהיה יותר אנדרסוני הוא אם הדמויות יתחילו לנהל דיון על התסריט בזמן שהן משחקות אותו… למרות שזו כבר פלישה לטריטוריה של ג'ים ג'רמוש. מנגד, אם כמוני אתם אוהבים את אנדרסון דווקא כשהוא מסור יותר לגימיק של עצמו, הכרוניקה הצרפתית ממש מענג לצפיה.

אני אוהב את האופן בו הסרט מצליח להיות בעל אמירה, למרות שהוא כל הזמן משחק על גבולות האבסורד. הסיפורים המוצגים, כמו גם ההקדמה הקצרה, הם סאטירה על פרנקופיליה מבלי לזלזל בתרבות הצרפתית עצמה. זה סרט שמראה את הטוב יחד עם הרע, כאשר הכל מתוכנן ומוקפד עד הפרט האחרון. האוכל נראה טעים על המסך, הציורים מלאי חיים וצבע, המהפכנים מעוררי חיבה למרות החשיבות העצמית נטולת הסימוכין שלהם. כשכתב על אופניים מספר על קסמה ההיסטורי של העיר, הוא נאלץ גם להכיר בכך שאינה מותאמת לרוכבי אופניים. כששלוש הכתבות הנבחרות מוצגות דרך עיניהם של העיתונאים, הם מאומתים עם חוסר האובייקטיביות שלהם, אבל מתעקשים שאין בכך בעיה כי ככה עיתונות עבדה באותם ימים.

יש המתארים את הכרוניקה הצרפתית כמכתב אהבה לעיתונות המודפסת. לדעתי, הוא יותר מזה. מדובר במכתב אהבה ליצירה באשר היא, לנסיון להפוך את העולם למקום מעניין יותר. אף אחד ממושאי הכתבות לא חלם להיות אייקון, אבל כולם נעשו כאלה דרך העיתונאים שתארו אותם לקהל הרחב. באופן מעניין, הקולנוע עצמו נעדר מהעלילה, למרות שישנן פה ושם מחוות לגל הצרפתי החדש. אולי אנדרסון הרגיש שאין בכך צורך כי אנחנו ממילא צופים בסרט, אבל כשחושבים על זה, מדובר במגמה עקבית אצלו. וס אנדרסון אוהב לשלב צורות אמנות שונות בסרטיו, אבל לא סרטים. ביקום שלו אנשים צורכים מדיה על שלל גווניה, אבל לא קולנוע. אולי כי היקום עצמו הוא סרט והוא מלאכותי בצורה כל כך חסרת בושה, שכל סרט בתוכו יראה כמו חיקוי חיוור של ה"מציאות".

הכרוניקה הצרפתית הוא וס אנדרסון בשיאו. אם זה דבר טוב או רע, אתם כנראה יודעים עוד לפני הצפיה. מבחינתי, מדובר בסרט שהוא בפני עצמו יצירה חסרת פשרות שקיומה מתאפשר בזכות החופש המוחלט שהבמאי נותן לעצמו. זה חופש שהשיג דרך התעקשות לעשות דברים לפי חזון מאוד אישי שהפך לאורך השנים מודל לחיקוי ואף מקור לפרודיות. יש סיכוי טוב שמתישהו יגיע הסרט שישבור אותי ויהיה לי יותר מדי מהחזון הזה, אבל אני בהחלט לא נמצא עדיין בנקודה הזו. הכרוניקה הצרפתית הוא אחד הסרטים הכי יפים חזותית ומדגדגים אינטלקטואלית שראיתי לאחרונה ולמרבה המזל, הוא נעשה במספיק אהבה בכדי לא לצאת כבד או יומרני מדי.

ביקורת: כוחו של הכלב

כשהייתי עוד בבית ספר, עבדתי למשך שבוע בחוות הסוסים של דוד שלי. קשה לומר שהתאמתי לסביבה, או שבאמת רציתי את העבודה הזאת, אבל הופעל עלי לחץ לנסות ולהישאר שם עד סוף השבוע. יש לציין שגם כיום כמבוגר, אני שונא לישון מחוץ לבית, אז לשלב את זה עם עבודה שלא באמת הייתי מוכן אליה ממש לא עזר. אחרי כמה ימים של ניקוי אורוות, נסיון לא מוצלח לצבוע שער מתכת והפעלה לילדים שלא ידעתי עליה מראש, הייתי על סף התמוטטות. למען האמת, הייתי על סף לברוח אל הכביש הראשי ולתפוס טרמפ בחזרה לאזור המרכז. ביום האחרון, בעקבות ויכוח קשה שהתחיל מהפחד שלי לרכוב על סוס (הפחד לא היה מהסוס עצמו, אלא מהגובה. עם הסוסים הסתדרתי מצוין), הבהרתי להורים שאני לא חוזר לחוה ולא אכפת אלו סנקציות יוטלו.

תזכרו איפה עצרנו, כי אחזור לזה בהמשך.

"כוחו של הכלב" מתרחש במונטנה בשנת 1925. האחים פיל וג'ורג' ברבנק בסך הכל מסודרים בחיים. שניהם מנהלים חוה, חיים בבית גדול ודי מכובדים בעיירה שלהם. למרות החינוך האליטיסטי שפיל זכה לו, הוא מרגיש שאת הדברים החשובים באמת למד מברונקו הנרי, שלקח אותו ואת ג'ורג' תחת חסותו ולמד אותם כל מה שצריך על חיי הבוקרים. שנים אחרי שברונקו הנרי עזב את העולם, פיל הוא אדם ציני וממורמר וג'ורג' מנסה למזער את הנזקים החברתיים שאחיו גורם.

נסיון שכזה מוביל את ג'ורג' להתחתן עם רוז, אלמנה המנהלת פונדק יחד עם בנה פיטר, אותו הופכים פיל ועובדיו מושא ללעג. בעקבות החתונה, פיטר נשלח ללמוד כיצד להיות מנתח, בעוד רוז עוברת לגור בביתם של האחים ברבנק, למורת רוחו של פיל המשוכנע שהיא מעוניינת רק בכסף שלהם.

ג'יין קמפיון ביימה וכתבה את הסרט (על פי ספרו של תומס סאבאג') תוך שהיא מדגישה את השוני בין האחים. הם הפכים פחות או יותר בכל דבר, מהפרטים הברורים כמו התנהגותו הבוטה של פיל לעומת הדיבור המהוסס של ג'ורג', הרגלי ההיגיינה השונים שלהם, העובדה שפיל תמיד עסוק בענייני החוה בעוד ג'ורג' מרבה לנסוע אל מחוץ לעיר, דרך שיער הפנים השונה שלהם ועד ללבוש המבטא שתי דמויות שונות כל כך. פיל תמיד לבוש כקאובוי ואף ישן עם מגפיים על רגליו. ג'ורג' עטוף במעילים שונים וחליפות מחוייטות, מנסה למצוא חן בעיני העולם שבחוץ ולעשות רושם ראשוני מכובד. שפת הגוף של פיל מוחצנת, כולל ישיבה ברגליים פשוקות והעדר כבוד למרחב אישי. ג'ורג' נוטה לשלב ידיים ולקחת את הזמן, תמיד מעודן ומחושב.

האחים נראים כל כך שונים, אבל הם בעצם מאוד דומים זה לזה. גם אם האמצעים לא זהים, האחים ברבנק שניהם מאוד עסוקים בלא לאפשר לרוז ופיטר להיות עצמם. האימוץ החם של ג'ורג' אמנם מביא את רוז לבית חדש, אבל גם מציב אותה במצבים חברתיים מביכים ותחושה של חוסר שייכות. היא לא רגילה שמבשלים ומנקים עבורה וג'ורג' מנסה להציג אותה כאישה שתואמת יותר את הפנטזיה שלו מאשר מי שהיא באמת. זאת בזמן שפיל גורם לרוז לחוש לא רצויה ושופט כל דבר אפשרי בהופעתו החיצונית של פיטר.

די בתחילת הסרט, יש סצנה בה שני האחים חולקים מיטה בפונדק. פיל ישן כשהוא מוסתר ברובו מתחת לשמיכה, בעוד ג'ורג' שוכב גלוי מעליה. עוד לפני כן, ראינו כמה נוח ג'ורג' מרגיש בבית, בעוד פיל מעדיף להעביר את זמנו באסם, או ברכיבה בהרים. עד כמה שפיל נראה כמו מניאק מדרגה ראשונה, יש בו סודות שהוא לא חולק ולא מעוניין לחלוק. הוא לא בוקר רק כי זו העבודה שלו, הוא בחר להיות כזה ולאמץ את אורח החיים שברונקו הנרי העביר אליו. אם ג'ורג' מעמיד פנים שהוא מתוחכם יותר מכפי שהוא, פיל עושה בדיוק את ההפך ומנסה להיראות חסר תחכום, למרות שהוא המלומד מבין השניים.

בחזרה לתחילת הביקורת, היה מתבקש שהדמות איתה הכי אזדהה תהיה פיטר. אחרי הכל, הוא בחור מופנם שנשפט על שונותו ונגרר בעל כורחו לחוה אותה מנהל מי שהוא, בשלב הזה של הסיפור, דוד שלו. אלא שפיטר אינו דמות מעוררת הזדהות. זו תוצאה של שילוב בין הקרירות שלו, לבין האופן בו קודי סמיט-מקפי מגלם אותו. סמיט-מקפי נוקט בשיטת עזרא מילר לגילום מתבגרים: אם תביע כמה שפחות רגש מול המצלמה, יחשבו שאתה מהורהר ומיוחד. בפועל, זה נראה יותר כאילו הוא שכח את הטקסט ומישהו מאחורי המצלמה מנסה לסמן לו מה לעשות עכשיו. אני מבין שהריחוק הרגשי הוא חלק מהפואנטה של הדמות, אבל קיים מרחב פעולה שבו אפשר לגלם דמות כזו בצורה אמינה וקודי סמיט-מקפי חורג ממנו.

בנדיקט קאמברבץ', לעומת זאת, מצוין בתפקיד פיל. הרבה ירדו על המבטא האמריקאי שלו ב"דוקטור סטריינג'", אבל אני דווקא חשבתי שהוא נשמע ממש טוב. בכוחו של הכלב, הוא משתמש במבטא דומה, הפעם מגובה בנכלוליות וחוסר רגישות כלפי הזולת. זה מעניין, כי מבחינה מסוימת, פיל הוא הדמות הכי עגולה בסרט. הוא הרבה יותר מוצלח מאחיו בזיוף אותנטיות, עד לרמה שגסות הרוח באה לו בטבעיות. ברגע ששכנעת את כולם שאתה החרא הכי גדול בסביבה, צריך להמשיך ולתחזק את הרושם, לפני שיגיע חרא גדול עוד יותר ויהפוך אותך לסתם נאד נפוח.

זה לא שממש הזדהתי עם פיל. למעשה, אני לא בטוח שהזדהתי עם דמות כלשהי בסרט, אבל יש בפיל משהו מרתק. יש סביבו הילה של מסתורין שרוצים לפתור, למרות שהוא מאוד מנסה להסתיר זאת. ג'ורג' גורם נזק בדרכים אחרות, גם כשהוא מנסה לעשות טוב. אני מרגיש שהסרט לא מציג מספיק את ההשפעה של ג'ורג' על רוז ומתמקד בעיקר במתיחות בינה לבין פיל, אבל זה חלק מבעיה גדולה יותר שקשורה ברוז. היא דמות די שטחית, שמיוצגת בעיקר ביחס שלה לגברים בסיפור. לא רואים מה בעצם גרם לג'ורג' להתאהב בה, מה היא מרגישה כלפי ג'ורג', או משהו לגביה שלא קשור להיות אמא/אישה/גיסה של מישהו. קירסטן דאנסט מנסה לעשות מה שאפשר עם התפקיד ורוז אכן עוברת תהליך של שינוי לאורך הסרט, אבל התהליך מהיר והיו יכולים פשוט לקרוא לה "האישה" וזה לא היה משנה את תפקודה בעלילה.

כוחו של הכלב נע בין נגיעות חכמות, לרגעים מעוררי תמיהה. מוזיקה היא מוטיב מעניין בסרט, בסיוע פסקול מצמרר שנכתב בידי ג'וני גרינווד. קמפיון עשתה גם שימוש מעולה בשרותיו של הצלם ארי וגנר ליצירת עולם של ניגודים. אור מול חושך, מרחבים פתוחים מול מבנים סגורים, חורף מול קיץ. שני האחים הם ניגודים על הנייר, אבל שניהם מעדיפים לשמור סודות זה מזה ולנסות לשנות אחרים במקום לקבל אותם כמו שהם. נדמה שחסרים בתסריט כמה פרטים שהיו עוזרים לחבר טוב יותר בין נקודות, כמו גם הקדשת יותר זמן לתהליכים שעוברים על הדמויות במקום להקפיץ אותן ממצב למצב. עם זאת, אין אף רגע בו הסרט לא טוב. הוא לא אחיד ברמתו, אבל גם הקטעים החלשים שאפשר היה לוותר עליהם, הם סבירים ומעלה.

ביקורת: חוצה את הקו

לאחרונה השלמתי צפיה בסרט "סליחה על ההפרעה", סרט מאוד גלוי בעמדות שלו לגבי יחסים בין-גזעיים בארצות הברית וחסרונות הקפיטליזם. בסצנה מוקדמת יחסית, מתברר שלטלפנים שחורים קל יותר להשיג את תשומת לבם של לקוחות ולסגור עסקאות אם הם משתמשים בקול הלבן שלהם. לפי הסרט, לכל אחד יש קול לבן, רק צריכים לדעת איך להשתמש בו כדי שהצד השני לא יחשוד.

"חוצה את הקו" מתבסס על תופעה דומה, רק שבמקום להתרחש בימינו, להכיל מאפיינים של מדע בדיוני ולהיות אג'נדה בגנות תאגידים, הוא מתרחש ב-1929 ומציג דבר שלא מעט אנשים באותה תקופה התמודדו איתו. זו לא הנקודה המרכזית של הסיפור, אבל סרטה הראשון של רבקה הול כבמאית שואב השראה לא רק מהספר של נלה לרסן עליו הוא מבוסס, אלא גם מההיסטוריה המשפחתית של הול. אמה של הול, כמו לרסן, הייתה ממוצא מעורב ויתכן שלא מעט אנשים חשבו במבט ראשון, במיוחד אם נתקלו בה ללא הקשר ומבלי להכיר אותה אישית, שהיא יותר לבנה מכפי שהיא באמת. יתכן גם שזה משהו שעזר לה להתפרסם בתנאים בהם המעבר היה נשאר חסום עבור אישה שחורה.

הסיפור עוסק בשתי נשים שגדלו ביחד, אולם התרחקו כשבגרו וכעת חיות חיים שונים לחלוטין. איירין נשארה בהרלם, התחתנה עם רופא מקומי ומגדלת איתו שני בנים, כולם יותר כהי עור ממנה. יש להם חיים טובים בסך הכל, שניהם מכובדים בקהילה ואפילו יכולים להרשות לעצמם להעסיק סוכנת בית שתעזור עם הבישולים והנקיונות בזמן שאיירין בסידורים ובעלה בעבודה. קלייר, לעומת זאת, עברה לשיקגו והתחתנה עם גבר לבן שאינו מסתיר את עמדותיו הגזעניות. הוא מאמין כה אדוק בטוהר הגזע, שאפילו לא שם לב שאשתו שחורה. קלייר מסתירה זאת היטב בעזרת שיער צבוע לבלונד, מבטא דרומי עמוק, שינוי פרטים כאשר היא נשאלת אודות ילדותה ולשמחתה, בת שנולדה בצבע לא מחשיד. מבחינת רבים, במבט ראשון, יותר סביר שאבותיה של קלייר היו בעלים של עבדים מאשר עבדים בעצמם.

בעוד קלייר נהנית מהעובדה שהיא עוברת בתור אישה לבנה, מפגש מקרי עם איירין מעורר בה געגועים לעבר. היא רוצה לבקר בהרלם, לפגוש את האנשים, ללכת למסיבות מקומיות, לאכול מהבישול הביתי, רק שבעלה לא ידע. היא רוצה את מנת הנוסטלגיה שתשחרר אותה להיות עצמה לראשונה מזה שנים, אולם עדיין שומרת על הגינונים וצורת הדיבור הלבנים אותם אמצה כחלק מההמצאה של עצמה מחדש.

הקשר המחודש בין איירין וקלייר הוא לא פשוט. למעשה, הקשר של קלייר עם כל אחד הוא מורכב. נראה שכולם חשים סלידה ממנה בתחילה, אולם מתחילים לחבב אותה ככל שהיא נשארת בסביבה. אולי גם הם חושבים בטעות שהיא לבנה ורק כאשר מתגלים צבעיה האמיתיים, מצליחים להתחבר אליה בלי חשש. מנגד, אולי זו דווקא ההבנה שהיא אכן אישה צבעונית שמסתירה זאת שיוצרת את הסלידה. מה שלא תהיה הסיבה המדויקת, קלייר מצליחה בסופו של דבר לעבור משני הצדדים.

גם איירין לומדת לקבל אותה, אבל מאחר והיא זוכרת את קלייר של פעם ופגשה את בעלה, שחשב בטעות שגם איירין לבנה, החשדנות שלה נשארת יותר זמן. היא יודעת שמתקיימת שם הצגה, אבל לא בטוחה באיזה שלב קלייר נבדלת מהלבנים שבאים להרלם יותר בשביל החוויה התיירותית מאשר מתוך חיבה אמיתית לתושבי השכונה. נרמז גם שיש בקשר בין שתי הנשים משהו נוסף. קלייר מסוגלת ליצור מתח מיני כמעט עם כל אדם אותו היא פוגשת, אולם יש משהו חזק יותר בינה לבין איירין. זה לא נאמר מפורשות, אבל קיים ברקע איזה זמזום המציע שאולי איירין בעצמה עוברת בקהילה שלה בתור משהו שהיא לא. משהו מקובל חברתית שהיא עלולה להיתקל ברדיפה ונידוי אם יתגלה כהצגה. יתכן גם שזה לא המצב, אבל רבקה הול נשארה נאמנה לספר ברמיזות לכך שלעבור זה לא רק עניין של צבע עור, אלא גם נטיה מינית.

שתי השחקניות במרכז הסיפור עושות עבודה טובה. טסה תומפסון קצת עצורה בתור איירין, אבל יש סצנות בהן זה מתאים לדמות. לפעמים היא מאופקת מדי ונראה שמי שהיה אחראי מאחורי הקלעים על הקפה שלה, נתן לה בטעות נטול קפאין. ברגעים אחרים, האיפוק הזה דווקא מסתדר עם הפחד שהיא חשה, במיוחד בחברת אנשים לבנים. רוב מי שיקראו את הטקסט הזה לוקחים כמובן מאליו את זה שלבנים נוטים לפחד מאנשים ממוצא אחר, אבל שוכחים שהם עצמם נראים מאיימים לצד השני. תומפסון לא שוכחת את זה לרגע.

בינתיים, רות נגה מגלמת את קלייר בדיוק כפי שנדרש. היא מרגיזה ומוגזמת בהתחלה, אבל יש בה קסם אישי שמתרגלים אליו. היא לא סתם מזייפת בטחון עצמי, אלא באמת מרגישה אותו. זה מרתיע, כי למה לכל הרוחות שמישהי שחיה בשקר בלבה של אוכלוסיה עוינת תהיה כל כך רגועה, אבל כאשר הנוסטלגיה אוחזת בה חזק, מתברר שזו קלייר האמיתית. היא קצת לוחצת, קצת פתוחה יותר מרוב האנשים, קצת חסרת טקט, אבל ממכרת בהתלהבות שלה מדברים קטנים ומחיים שרוב תושבי הרלם היו מעדיפים להשאיר מאחור.

רבקה הול בחרה לצלם את הסרט בשחור ולבן. זו בחירה הגיונית גם בהתחשב בנושא של העלילה וגם בכדי לטשטש את ההבדל בין צבע העור של הדמויות הבהירות יותר. מיעוט הגוונים על המסך מאלץ את המוח של הצופה להחליט בזמן אמת האם הוא מביט באדם שמוצאו אירופי או אפריקאי וזו דרך מצוינת להדגים את הרושם המוטעה שקלייר עבדה קשה בכדי לשמר. סביר להניח שהדבר גם הקל על ההפקה ליצור אשליה של התקופה מאחר והתקציב הצנוע יחסית (10 מיליון דולר וכן, זה נחשב נמוך) לא מאפשר לשחזר בלוקים שלמים כפי שנראו לפני כמעט מאה שנה. הול אפילו מצאה טריק פשוט בכדי לצלם את איירין ובעלה מדברים במכונית מבלי שהרכב יצא לנסיעה ברחובות ניו יורק המודרנית.

תחום אחד שבו הסרט אינו ראוי למחמאות הוא העריכה. מסיבה כלשהי, חוצה את הקו ערוך בצורה מאוד מבלבלת שאינה משרתת את הסיפור. זה מתבטא בשתי דרכים. האחת היא מעברי זמן לא מורגשים, כאשר באמצע סצנה מתברר פתאום שהיא מתרחשת ביום אחר לחלוטין, או אפילו לא באותה עונה כמו הסצנה שקדמה לה. העורכת סאבין הופמן עבדה על הסרט כאילו צולם בצבע, בלי לקחת בחשבון ששחור-לבן מצריך תשומת לב שונה על מנת לסמן קפיצה קדימה. הדרך השניה היא כאשר משהו מוביל לדבר אחר, אבל אין מספיק זמן בכדי להבין מה גרם למה. זה מביא לרגעים בהם המשמעות האמיתית של ארוע מתפספסת כי לא הוענקה הזדמנות הוגנת לקלוט את כל הפרטים. הבעיה הזו אפילו הורסת במקצת את סוף הסרט ומקטינה את העוצמה הרגשית שלו.

יש מה ללמוד מחוצה את הקו, גם כשיעור על ההיסטוריה של החברה האפרו-אמריקאית בצפון הנאור לכאורה, גם כתזכורת למתיחות ואפליה שעדיין קיימות בעולם האמיתי, וגם כדוגמה כיצד ליצור דרמה תקופתית בתקציב נמוך. כאמור, העריכה הגרועה מפריעה ומסיחה את הדעת, אבל שאר הפרמטרים עובדים היטב. הבמאית ושתי השחקניות המרכזיות (יש מי שיראו ברות נגה שחקנית משנה) מבינות את היחסים המורכבים בין הדמויות ואת רוח התקופה וגם אם מדי פעם מאכילים את הצופים בכפית, נדמה שיש קו עלילה שלם שמסתתר מתחת לפני השטח ומרפד את הסיפור הגלוי עם עוד שכבות של שאלות על זהות ונטילת סיכונים.