ביקורת: סינמה סבאיא

במהלך השנים האחרונות, בלי לפרט איפה ומתי מטעמי צנעת הפרט, יצא לי להיות עד לשעורים מעורבים לסטודנטים יהודים וערבים. השעורים נועדו לתת לנוכחים את הכלים לרכוש מקצוע באותו תחום בעתיד, אולם היה ברור ששפת האם והרקע האישי משפיעים במידה מסוימת על ההצלחה בקורס. מאחר והיהודים לא ידעו ערבית, השעור התנהל בעברית, מה שהקשה על חלק מהסטודנטים שעברית אינה שפת האם שלהם (כולל סטודנטים יהודים שלא נולדו בארץ). מרצים דוברי ערבית יכלו לתרגם או להסביר באופן אישי לדוברי ערבית, אבל אז היהודים הרגישו מחוץ לעניינים, כי חששו שנאמרים דברים שפספסו בשעור עצמו. עם זאת, לסטודנטים היהודים היה הרבה יותר קל לשאול את המרצים שאלות כי גדלו בסביבה בה מורה הוא אדם מן השורה ולא מישהו שצריך לקבל יחס של כבוד כמו בחלקים מהחברה הערבית.

כשהסטודנטים התבקשו לתאר בעצמם את החוויה, כולם היו מאוד חיוביים כלפי המרצים ועמיתיהם לכיתה. הם התיחסו זה לזה כחברים, בלי קשר ללאום או לשפת אם, אבל הרשו לעצמם לספר בפרטי על חוסר נוחות כאשר הם מרגישים שמדברים עליהם מאחורי הגב, או בכל פעם שיש עליה במתיחות הבטחונית בארץ. בנוסף, מי שבאו מרקע יותר שמרני, גם התיחסו לאחרים דרך פילטר של אנחנו והם, בעוד היותר חילוניים נטו להתעלם מפרטים שאחרים ציינו כלא נוחים. כולם גם התעלמו מכך שהם עצמם עשויים להיות גזענים, גם כאשר הדבר ברור למביט מהצד.

בקיצור, תמיד היה משהו מעבר למה שנראה כלפי חוץ. תחשבו על ההבדל לעומת כיתה בבית ספר בה כל התלמידים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה. אין חשדות, אין הנחות מוקדמות, אם כבר יש נטיה להניח שכולם בדיוק כמוכם, כי ככה זה נראה. לעומת זאת, יהודי שרואה ערבי ברחוב, או אדם לבן שרואה אדם שחור, ישר נעשה מודע לכך. לא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך הרגל. אם הוא כמוני, הוא גם יחפור לעצמו אחר כך במחשבות למה אין לו חברים מרקעים יותר מגוונים ויקווה שלא עשה בטעות משהו שגרם לצד השני להרגיש חוסר נוחות באותו מפגש רגעי.

"סינמה סבאיא" נמצא במקום הזה, המפגש בין תרבויות בשטח נייטרלי, במציאות שבה בלתי ניתן להתעלם מההבדלים. שמונה נשים מגיעות לסדנת צילום בווידאו שמארגנת עיריית חדרה. את הסדנה מנחה רונה, במאית צעירה שמלמדת את הנשים מונחי יסוד בקולנוע ונותנת להם שעורי בית אותם יוכלו להציג במפגש הבא. דרך העבודה המשותפת, שמונה הזרות לומדות להכיר זו את זו וכיצד להביע קולות משלהן דרך המצלמה.

כאשר הנשים נשאלות על החלומות שלהן, לכל אחת תשובה אחרת. אחת חלמה להיות כוכבת, אבל גדלה להיות עובדת עירייה עם משפחה לא לגמרי מתפקדת. אחרת רצתה להיות זמרת, אבל ותרה על החלום בכדי להפוך לעורכת דין. אחת רוצה ללמוד אמנות בתל אביב, אבל המשפחה מתנגדת. אחת רוצה להוציא רשיון נהיגה, אבל בעלה מעדיף שלא תסתובב יותר מדי מחוץ לבית. אחת גרושה עם שני ילדים שחזרה לגור אצל ההורים והייתה רוצה בית משלה. אחת נמצאת בפרק ב' וחולמת על נכדים. אחת מרוצה מכל מה שהשיגה ורק רוצה להמשיך ולהנות מהמשפחה, בעוד אחרת חיה עם כלבה על יאכטה ומתיחסת לים בתור האהבה האמיתית שלה.

הדבר הראשון שבולט לעין (ולאוזן) הוא שחוץ מרונה, יש בסדנה ארבע יהודיות וארבע ערביות. מצד שני, אפשר לחלק אותן גם אחרת. אפשר לומר שיש שלוש דתיות, ארבע חילוניות ואחת שמתנדנדת. אולי בעצם שש אמהות ושתיים בלי ילדים, או חמש נשואות, שתי רווקות ואחת גרושה. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו לומדים שאפשר לחלק אנשים לפי כל מיני מאפיינים, דרך הדומה והשונה ביניהם. כשצריך לעבוד, הן מחלקות ביניהן את התפקידים וכשמתנהלת שיחה, כל אחת בוחרת איך להגדיר את עצמה, מה לספר ומה להשאיר בסוד. הבמאית אורית פוקס רותם אפשרה לשחקניות חופש לאלתר סיפורים אישיים מול המסך. זה הוביל לכך שהן משלבות, כל אחת לפי בחירתה, פרטים מהחיים האמיתיים עם הביוגרפיה של הדמויות שלהן. חלקן, כמו אמל מורקוס, רותי לנדאו ומרלן בג'אלי הן שחקניות ותיקות שמסוגלות לשאוב לא רק מהמציאות, אלא גם מתפקידים שגלמו בעבר. אחרות, כמו יוליה טגיל, אורית סמואל ואסיל פרחאת הן שחקניות מתחילות שזו הזדמנות עבורן לגלם תפקידים עם יותר בשר. אילנה לוי אפילו לא שחקנית מקצועית. ממעט המידע שקיים עליה ברשת, הבנתי שהיא די מגלמת את עצמה והבמאית פשוט מאוד אהבה את הסיפור האמיתי שלה והחליטה לשלב אותה כדמות. בנוסף, יש את ג'ואנה סעיד, שמגלמת דמות מאוד שונה ממי שהיא באמת. סעיד היא אישה צנועה, אבל בעלת דעות מאוד מוצקות ורואה בסינמה סבאיא הזדמנות לספר סיפור שנשים בחברה הערבית נוטות לשתוק לגביו. נשים כמו הדמות אותה היא מגלמת.

פה נמצא לבו של הסרט. אפשר לשבת עד מחר ולחשוב מה הדרך הנכונה לחלק את משתתפות הסדנה לפי קטגוריות, אבל הפואנטה היא דווקא הפוכה. הרעיון הוא להסתכל על כולן כנשים. כל אחת עם הסיפור שלה, שהוא קטע מתוך סיפורו של מגדר שלם. חלק יותר מרוצות מחייהן, חלק נושאות טראומות מהעבר, חלק רוצות לברוח מההווה. כולן נשים והסדנה היא המרחב המוגן שלהן. הגברים נמצאים בחוץ, מחכים בבית או במכונית, אבל החדר בו הסדנה נערכת מאוכלס מתחילת הסרט ועד סופו בנשים שיכולות להיפתח אחת בפני השניה ולחלוק את התסכולים והשמחות הקטנות.

הסרט לא עוסק בשאלה מהי נשיות, אבל הוא מציג גרסאות שונות שלה. חלק מהדמויות מעודדות אחרות להוליד כמה שיותר ילדים, בעוד אחרות מאמינות שילדים זה לא בהכרח שמחה. חלק חושבות שאישה צריכה לדאוג לבעל שבע ומרוצה, בעוד אחרות חושבות שחלוקת התפקידים בבית צריכה להיות שוויונית. אחת מקבלת את זה שאמא של בעלה באה לעזור עם הילדים, שניה חשה בושה מהתלות בהורים, שלישית מחפשת דרך להשתחרר מההורים שלה עצמה. חלק חוות או חוו קשר קשה עם בן זוגן, אחרות עדיין מאוהבות כמו ביום שהכירו. דרך מה שהן מצלמות, נחשפים סיפורים, חלקם יותר ישירים מאחרים. לפעמים השיחה גולשת לפוליטיקה או לשיחה על פמיניזם, אבל אלה סטיות קטנות במה שהוא עדיין חוויה משותפת.

הטשטוש המכוון בין מציאות ודמיון עוזר לשחקניות המגלמות את משתתפות הסדנה להיראות אמינות. כולן עושות עבודה טובה, גם אם הטקסט לפעמים מאולץ. בעוד נראה שזכות האלתור יוצרת דמויות מרתקות, אלה הרגעים בהן פוקס רותם מתערבת מדי בסיפור שיוצרים את הסצנות הפחות טובות. זה כולל ויכוח שעולה לקראת הסוף ולא באמת קשור לשאר ההתרחשויות. משהו שכאילו נוצר כשארית משעור תסריטאות בו נאמר לסטודנטים "כאן צריך לבוא קונפליקט". הדמות שהכי סובלת מכך היא רונה. בעוד שאר השחקניות מעודדות להוסיף בעצמן פרטים ולהציג את הדמויות שלהן בצורה עמוקה מכפי שנראה, דאנה איבגי לא נותנת שום דבר מעבר להתחלה. רונה היא במאית שגרה בתל אביב ואין לה הרבה נסיון בהוראה. זה מה שידוע עליה בהתחלה ומה שידוע בסוף. גם כשנדמה שנחשף פרט חדש אודותיה, הסרט משתמש בו כדי ללמד על האחרות ולא עליה. זו לא אשמת איבגי, אלא המנעות מודעת מפיתוח הדמות. אולי זה נועד כדי לא להסיח את הדעת מהאחרות ולשמור על דיסטנס מסוים בין המורה לתלמידות, אבל רונה כל כך מסוקרנת מחייהן של האחרות, שמוזר שהסרט לא נותן לאיבגי משהו יותר מעניין לעבוד איתו.

סינמה סבאיא מתרחש בחדרה, עם דמויות שחיות באזור, אבל הוא היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם. הסרט לא מתמקד בסכסוך או בפוליטיקה מקומית, אלא בנשיות. הוא מציג את הנשים כמי שמספרות את הסיפור שלהן. באופן לא מפתיע, לחלקן זה יותר קשה מאשר לאחרות והרקע הדתי והחברתי גם משפיע. אם אין בעולם שני אנשים עם סיפור חיים זהה, הכלל הזה תקף מן הסתם גם לגבי כל אישה. כסרט ביכורים, אורית פוקס רותם מראה שליטה יפה בעבודה עם השחקניות ושזירת הסיפורים השונים בצורה אורגנית ומשכנעת. היא עדיין צריכה להשיל כמה התקבעויות שנובעות מחוסר נסיון, אבל החיים הם סדנת הצילום הגדולה ביותר שקיימת, אז אני בטוח שעד הסרט הבא תצליח לשייף את הפינות הלא נחוצות.

ביקורת: אין מצב

בואו נדבר רגע על ג'ורדן פיל. ליתר דיוק, על מוטיב חוזר בסרטיו של פיל, שמרמז על משהו שמתחרש מתחת לפני השטח. אני לא מתכוון לאמירות החברתיות על מעמדות בארצות הברית המודרנית וההשפעה של צבע העור על היחס מהחברה. כולם יודעים על זה. הוא אפילו קבל אוסקר על הכתיבה של אמירה כזו. הכוונה שלי היא למשהו אחר שהגיע הזמן לחקור לעומק: הפחד של ג'ורדן פיל מבעלי חיים.

יש את האיילים ב"תברח", הארנבים ב"אנחנו" ועכשיו, סרטו החדש "אין מצב" נפתח עם שימפנזה רצחני וממשיך עם סוס לחוץ שכמעט בועט למישהו בראש. מה קרה בילדות של הבמאי המוערך שגרם לו לא סתם להתמקד בז'אנר האימה למרות שהתפרסם בכלל כקומיקאי, אלא גם תמיד לקשור את זה איכשהו ליונק שהתנהגותו לא צפויה. נשך אותו כלב? שרט אותו חתול? איזו מרמיטה גנבה לו את הסנדוויץ'? מה קרה? אני ממש תוהה אם בסרט הבא, יופיעו באקראי פילי ים מגואלים בדם רק כדי להזכיר לנו שהכל בטבע יכול להרוג אותך.

עכשיו, לסרט…

אין מצב עוסק באוטיס "או.ג'יי" ואמרדל "אם" הייווד, בנו ובתו של מנהל חוות הייווד המספקת סוסים להפקות וצילומים. לטענתם, משפחת הייווד מטפלת בסוסים מראשית ימי הראינוע והם צאצאים של הרוכב שצולם על סוסו ב-1884 במה שנחשב כיום לאחד מהצעדים החשובים ביותר בהמצאת המדיום. לאחר שאביהם מת, השניים יורשים את העסק, אולם או.ג'יי הוא יותר טיפוס של עבודה עם בעלי חיים, בעוד אם האינטרוורטית מתאימה יותר לשיווק ולמפגשים עם בני אדם. לצד חיכוכים הנגרמים מאופיים השונה, השניים מתקשים להחזיק את העסק בעצמם ואף שוקלים למכור את הסוסים לריקי "ג'ופ" פארק, כוכב טלוויזיה בילדותו שהפך לאיש עסקים מאז תקרית על הסט בו שחק לצד שימפנזה שאבד שליטה. כן, ההוא שהזכרתי קודם. ג'ופ מנהל כיום אטרקציה בסגנון המערב הפרוע, תוך שהוא עדיין מנצל את הנוסטלגיה המוזרה שיש לאנשים כלפי הסדרה לקצת רווחים מהצד.

באחד הלילות, או.ג'יי יוצא מהחוה בחיפוש אחר סוס שברח. במה שנראה כמו אמצע שום מקום, הוא מבחין במשהו גדול זז בשמים. לא לגמרי ברור מה זה, אבל או.ג'יי מבין שמדובר בעצם מעופף שהוא לא מזהה, מה שקולע בול להגדרה של עב"ם. הוא מספר על כך לאם והם מחליטים להשיג תיעוד של העצם על מנת שיוכלו למכור את התמונות ולהרוויח מהן כסף. הם נעזרים באנג'ל, עובד ממורמר של חנות טכנולוגיה וחובב קונספירציות לא קטן, שעוזר להם להתקין את הציוד הנדרש.

כשג'ורדן פיל ביים את סרטו הראשון, הוא שם לעצמו למטרה להציג את ז'אנר האימה דרך עיניו של אדם שחור. מפחידים אותו דברים שמפחידים גם לבנים, אבל גם דברים שלבנים לוקחים כמובנים מאליהם, כמו נוכחות משטרתית בסיטואציה שקשה להסביר, או התחושה שאם יעלם פתאום, הרשויות ישקיעו הרבה פחות מאמץ וזמן בנסיון לאתר אותו. בסרטו השני, הצופים החלו לתהות האם הקטע של פיל הוא ניצול של ז'אנר האימה להעברת מסר חברתי, או שימוש בנקודת מבט פחות שכיחה בקולנוע בכדי לבלוט בין יוצרי אימה אחרים. נראה שזה שילוב בין השניים ובאין מצב, כבר אפשר להגדיר זאת בתור הנישה הקבועה של הבמאי. פיל הוא יוצר של סרטי אימה שרואה את העולם מנקודת מבט של אדם שחור. זה בדיוק מה שהוא ואחרי שלושה סרטים, כבר אין ספק שהוא מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו.

אין מצב הוא פחות סרט אימה אופייני מ"תברח" ו"אנחנו" מבחינת אחוז הרגעים המפחידים בו. הוא מטריד ומותח, אבל לא ממש מפחיד. פיל אפילו מוותר על הקפצות, הנשק הזול ביותר בארסנל של במאי אימה (שעל שימוש מוגזם בו הייתי מאוד ביקורתי כלפי "תברח") ומתרכז יותר בבניה איטית של הדמויות והנחת כל הכלים הדרושים על מנת שהמערכה הסופית תעבוד. הוא עשה זאת גם בשני הסרטים הקודמים, אבל נראה שהפעם יש פחות אקראיות והכל מתוכנן יותר בקפידה. מה שמשעשע בהתחשב בכך שתכנן במקור סיום אחר לגמרי לסרט.

אבל לא הכל מתחבר. עד כמה שהפרטים הקטנים מונחים בתשומת לב בכדי להעניק לסיפור סגירה ראויה, יש כמה דברים מאוד גדולים שנותרים לא ברורים. חורים בעלילה שאמנם אפשר לסלוח עליהם כי האווירה חשובה במקרה הזה יותר מהדברים שלא נאמרים, אבל מג'ורדן פיל אפשר לצפות שיתן לעצמו פחות הנחות. אולי הדבר שהכי הציק לי היה הדמות של ג'ופ. הטראומה שלו מצילומי הסיטקום מתחברת למשהו שאו.ג'יי אומר מאוחר יותר, אבל אין שום משמעות אמיתית לקיומו של ג'ופ הבוגר. יש לו פארק תיירותי מטופש, הוא מנצל פטיש מוזר שקשור לסדרה, יש לו צד מפוקפק שמוסתר מאחורי חזות חייכנית, אבל זה לא באמת משנה. אין שום קו מחבר בין החוויות של ג'ופ הילד להתנהגות של ג'ופ המבוגר ונראה שהוא שם בעיקר כדי שיהיה קשר כלשהו לסצנת הפתיחה. התלונה לא מופנית כלפי סטיבן יאון, המגלם את התפקיד, אלא למשהו שחסר בתסריט והיה יכול להסביר את דמותו בצורה טובה יותר.

מנגד, דניאל קלויה ממשיך לגלות לעולם שהוא שחקן יוצא מן הכלל. קשה להאמין שהבן אדם הזה, שאי אפשר להבין חצי ממה שהוא אומר בראיונות כי נראה שהוא בעצמו לא בטוח מה יוצא לו מהפה, מסוגל לגלם טווח כל כך רחב של דמויות. הוא היה בחור אינטליגנטי ונורמלי ב"תברח", עבריין מפחיד ב"אלמנות" וזכה באוסקר כמנהיג חברתי סוחף ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור". באין מצב הוא חושף דמות נוספת, בוקר מופנם וסטואי שצופן בחובו אומץ יוצא דופן. זה בולט במיוחד מול קיקי פאלמר, המגלמת את אם ולמען האמת, עם כל התקלות שלי בה על המסך, היא נעשית פחות נסבלת בעיני.

למרות שיש לו פגמים בולטים, אין מצב מצליח להיות סרט מרתק ומסקרן. לא מפחיד כמו סרטיו הקודמים של פיל, אבל בהחלט מרענן בנוף סרטי המד"ב והאימה. הבמאי שואל מדי פעם אלמנטים של מערבונים, כולל מחוות מוזיקליות מתבקשות לאניו מוריקונה, מה שמדגיש מצד אחד את המורשת של מאלפי הסוסים בתעשיית הבידור, ומצד שני מספק רקע שונה לסיפור שלרוב היה מתרחש בסביבה עירונית או ביער צפוף. את "תברח" בחרתי בזמנו לסרט הכי אוברייטד של השנה. את "אנחנו" בחרתי לסרט השנה שלי. אין מצב נמצא ביניהם, סרט שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל עדיין מספק את הסחורה מבחינת בידור ושילוב אמירות על היחס לבני אדם מסוימים ולבעלי חיים בתעשיית הבידור.

ביקורת: הגיבור

הערה חשובה:

פוסט זה מכיל ביקורת על סרט שנמצא כיום במאבק משפטי בין הבמאי/תסריטאי אסגאר פרהאדי לבין תלמידתו לשעבר, הבמאית אזדה מסיחזאדה. לטענת מסיחזאדה, פרהאדי גנב אלמנטים רבים בהם השתמשה בסרט תעודי על האדם שהיה ההשראה ל"הגיבור" מבלי לתת לה קרדיט ראוי. פרהאדי, מצדו, טוען כי נשען על פרטים שהתפרסמו גם במקורות אחרים ושבכל אופן, מסיחזאדה חתמה על מסמך לפיו היא מוותרת על הזכויות לרעיון. עורך הדין של מסיחזאדה טוען שאין למסמך תוקף חוקי. פרהאדי תבע אותה על הוצאת דיבה, היא תבעה אותו על הפרת זכויות יוצרים ובית המשפט עדיין דן בנושא.

בביקורת, אני מתייחס ל"הגיבור" בתור סרטו של פרהאדי, אולם אין בכך התעלמות מטענותיה של מסיחזאדה על התנהלות לא ראויה סביב ההפקה.

לא קל להיות במאי באיראן. אין לי מושג איך זה להיות איראני באופן כללי, בהעדר עדויות לא מוטות בנושא, אבל ידוע שספציפית, לבמאים קשה כרגע. בזמן שביקורת זו נכתבת, לפחות שלושה במאים איראניים בעלי שם בינלאומי יושבים בכלא מאחר והממשלה לא אוהבת את עבודתם. זו לא סתם ביקורת בסגנון "הסרט שלך כל כך גרוע שאתה צריך לשבת בכלא", אלא צנזורה מאוד חריפה שמופעלת לאחרונה בעוצמה גבוהה מהרגיל. ג'פאר פנאהי, מוחמד רסולוף ומוסטפא אל-אחמד הם בוודאי לא היחידים שנעצרו באיראן בשל יצירת תכנים פרובוקטיביים לטעם השלטון, אבל הם בהחלט היותר מפורסמים. במיוחד פנאהי, שעלול להישפט לשש שנות מאסר, בזמן שסרטו החדש התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה.

מי שלמזלו מסוגל כרגע להעלות שאלות בלי להיעצר על כך, הוא אסגאר פרהאדי. מצד אחד, סרטיו של פרהאדי, כולל סרטו החדש יחסית "הגיבור", מעמידים את הרשויות באור ביקורתי ומאתגרים נורמות חברתיות ודתיות בכל הנוגע להשפעה שלהן על האזרח הקטן. מצד שני, אחרי שני פרסי אוסקר ואין ספור פרסים במסגרות אחרות, מדובר במישהו שיהיה לממשלה מאוד קשה להחזיק במעצר מבלי שישמו לב להעדרו. הוא לא יוצא נגד האסלאם, או מתייחס לממשל האיראני כמושחת, אבל יש בסרטים שלו תמיד משהו שרומז שהדברים יכולים להתנהל בצורה הרבה יותר טובה.

הגיבור שבשם הסרט הוא ראחים סולטני, אדם שנשפט למאסר לאחר שלא הצליח להחזיר חוב כספי לגיסו לשעבר. כעבור שנתיים, ראחים יוצא לחופשה במהלכה חברתו מוצאת תיק עם מטבעות זהב ומציאה למכור אותם על מנת לשלם את החוב ולהשתחרר מהכלא. השניים מגיעים לחנות לשם הערכת מחיר, אולם ראחים נתקף יסורי מצפון ומחליט לא למכור את המטבעות שבוודאי מאוד חסרים למישהו. הוא תולה מודעות לפיהן נמצא תיק ומשאיר את מספר הטלפון של הכלא למקרה והבעלים המקוריים יראו זאת.

כאשר אישה מגיעה לבית אחותו של ראחים בכדי לקחת את התיק האבוד, הסיפור יוצא לתקשורת וראחים הופך לגיבור מקומי בעיר, כמי שעמד בפיתוי והשיב את האבדה. בעוד מנהלי הכלא ומשפחתו של ראחים שמחים להשתמש בסיפור על מנת לשפר את מעמדו בעיני החברה ולעזור לו לגייס כסף ולמצוא עבודה בכדי שיוכל לשלם סוף סוף את החוב, האיש שמחכה לכסף לא מרוצה. הוא חושד שהושמטו כמה פרטים חשובים מהסיפור ויחד איתו, אנשים נוספים מתחילים לתהות מי האישה המסתורית שהגיעה לאסוף את התיק.

אסגאר פרהאדי הוא אחד מבמאי המתח הטובים ביותר בעולם, זאת למרות שסרטיו נחשבים לרוב לדרמות חברתיות. זה לא כמו שג'ורדן פיל עוסק בביקורת על היחס לאפרו-אמריקאים, אבל הסרטים שלו הם בברור סרטי אימה, או שדיסני פועלים למען אינקלוסיביות, אבל בברור מאשרים רק דמויות שתואמות את המוצרים הנלווים. אצל פרהאדי, לא יודעים שמדובר במותחן עד שכבר נמצאים עמוק בסיפור. זו גם לא הפואנטה שלו, הוא באמת מביים דרמה עם אמירה חברתית. פשוט על הדרך, הוא גם סוג של היצ'קוק מודרני.

הגיבור אינו שונה מהבחינה הזו. הרעיון בעלילה הוא להציג עד כמה מתעסקים בשאלה מי מרוויח ממעשה טוב או רע, מאשר להתיחס למעשה עצמו. אין לראחים כוונות רעות מאחורי השבת האבדה, אבל עצם העובדה שעשה זאת בזמן שהוא בחובות, כשהוא נמצא במערכת יחסים סודית, וצפוי לחזור לכלא, מעלה שאלות. כמו הסרטונים ביוטיוב שמבקשים תרומה לילדים חולים. ברור שהייתי רוצה לעזור, אבל אתם באמת חושבים שבחמש שניות האלה הצלחתם להיראות יותר אמינים מהאיש בצומת שצולע כל פעם על רגל אחרת? אולי אתם באמת מפנים תרומות לעזרה לילדה בסרטון, אולי אתם עוזרים לעוד ילדים, אולי האיש הצולע באמת לא מצליח להתקיים אחרת, אבל יש ממש מעט זמן עבור מי שמביט מהצד להכריע אם זו אמת או שקר.

במצב הזה ראחים מוצא את עצמו. הוא מוכתר כגיבור כי לא עבר על החוק, אבל גם מפקפקים באמינותו כי עבר על החוק בעבר. קשה להבין איך אדם כל כך נחמד וטוב לב הגיע לכלא, חוץ מהאפשרות שכל מי שסמך עליו עם כסף בעבר, דפק אותו. אז למה בעל החוב רומז כל הזמן שיש צד של ראחים שאנשים לא מודעים אליו? למה עד כדי כך חשוב לו לקבל את הכסף בחזרה, שהוא מוכן שקרוב משפחה לשעבר ישב בכלא במקום למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד?

פרהאדי לא ממהר לספק תשובות ואני מעריך אותו על כך. העניין בסרט אינו קשור רק בשאלה מה באמת קורה מאחורי המקגאפין שהוא התיק שנמצא, אלא באופן בו אנחנו הצופים, כמו הדמויות בסרט, בוחרים להאמין לגרסה של המציאות שיותר מתאימה להנחה המוקדמת שלנו. אם ראחים נראה לכם לא אמין מהתחלה, תרצו לראות אותו נופל, בעוד אלו מכם שמאמינים בחפותו, תקוו לסיפור גאולה מרומם לב. אני מצאתי את עצמי באמצע. קשה לי לסמוך על מישהו שמסוגל לחייך כשיש לו סוד גדול להסתיר, אבל באמת שלא נראה שעצם ההימצאות של ראחים בכלא היא הכרחית.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה, כולל אלה שמגלמים פקידים אפורים ומשביתי שמחות, דמות שנראה שפרהאדי אוהב במיוחד לכתוב. בעיקר מצטיין מוחסן טנבאנדה המגלם את באהרם, לו ראחים חייב כסף. אף על פי שהוא מעביר את רוב הסצנות בהשתתפותו בנזיפה מאחורי זקנו, טנבאנדה יודע להעביר בצורה אמינה את חוסר האמון של באהרם. הוא לא סומך על ראחים, או על מי שנראה שמשתתף בחגיגה, אבל יודע לשמור על קור רוח עד לנקודה הנכונה, בה כבר אין לו סבלנות למה שהוא תופס כבולשיט.

יש בדיחה ישנה על אדם מאמין שטובע בים ומסרב לעלות על הסירה של המציל, כי הוא יודע שאלוהים יעזור לו. לאחר מכן, הוא מסרב לעלות גם על ספינה של משמר החופים ועל מסוק בדיוק מאותה סיבה. כשהוא מת, הוא שואל את אלוהים מדוע הניח לו לטבוע ואלוהים עונה "שלחתי מציל, שלחתי ספינה, שלחתי מסוק, אבל אתה לא עולה, בן אדם." זו הגישה של פרהאדי לסיפור של ראחים. הרבה בלגן היה נחסך לו היה מנצל את ההזדמנויות לפניו, אבל מרוב נסיון לצאת הכי צדיק שאפשר, הוא רק מסתבך. אפשר לראות בכך השתקפות של החברה האיראנית והרשויות. אנשים מתלוננים, אבל לא מנצלים את ההזדמנות לעשות משהו. גיבורים מוכתרים ברשתות חברתיות ובתקשורת על בסיס יומיומי, כאשר רובם לא מבקשים להיות כאלה. גופים ציבוריים משתמשים בסיפור של ראחים כשהוא נוח להם, ומתנערים מאחריות כשלא. היחיד שנשאר נאמן לעקרונות הוא באהרם ואף אחד לא מקשיב לו, כי הוא לא זה שהוכתר כגיבור. זה לא שהסרט הולך לזעזע משהו ברחובות שיראז, אבל לא כל אחד היה יכול להציג את החוק והרשויות בצורה כל כך צבועה ולצאת מזה חלק. פרהאדי, לפחות עד הודעה חדשה, מצליח.

ביקורת: פשעי העתיד

דיוויד קרוננברג הוא במאי בעל מסלול קריירה מאוד מוזר. ראשית, בסס את עצמו כבמאי של סרטי מדע בדיוני ואימה שמוכר בעיקר לקהל קטן. אחרי כעשור של סרטים הבוחנים את גבולות המיניות והכאב האנושיים, ביים סרט מרוצים שדווקא אותו הוא מחשיב לסוג של פרויקט חלומות. אחרי זה, חזר לעולם המד"ב והפחד, כולל שובר הקופות "הזבוב", ואז שוב החליף נתיב. חרף המוניטין שלו כמאסטר של סרטי אימה, קרוננברג העביר את שלושת העשורים הבאים כשהוא מביים בעיקר דרמות פסיכולוגיות. רובן עם המגע האופייני והדי קינקי שלו, אבל חוץ מ"ארוחה ערומה" ו"אקזיסטנס", לא נגע שוב בדברים המתרחשים במציאות שונה משלנו.

אולי זה מסביר למה "פשעי העתיד" ישב אצלו כל כך הרבה זמן מבלי להיכנס לשלב ההפקה. התסריט נכתב במקור ב-2003, אבל קרוננברג עצמו חש שאינו טוב מספיק, סוג של מיאוס מסוג הסרטים שאפיינו את תחילת הקריירה שלו. לכאורה, זו הייתה בחירה נבונה. קרוננברג של המאה ה-21 הוא כבר לא יוצר של בי-מוביז שרק קהל נישתי שם לב אליהם. הוא הפך לאהוב המבקרים שמעריכים את הקצב האיטי והחקירה המעמיקה של נפש האדם בעבודתו. הוא עבר לעבוד עם כוכבים, לא עם שחקנים מוכרים בקושי. הוא נוכחות קבועה בפסטיבלים וגם מי שפחות מתחבר לעבודתו, מודה שמישהו אחר היה מסתבך עוד יותר עם הסיפור. רק שנדמה שגם מזה, די נמאס לו.

פשעי העתיד, שאינו קשור לסרט באותו השם שקרוננברג ביים ב-1970 (הוא איש מוזר שכזה), הוא הסרט הראשון שהקנדי המתוסבך מביים מזה שמונה שנים. זה לא שישב בחוסר מעש בינתיים. מאז "מפות לכוכבים" שיצא ב-2014, הוא ביים סרט קצר, הופיע בסרט קצר אחר שביימה בתו והוציא ספר. החלו שמועות על כך שהוא פורש מקולנוע בעקבות קשיים להשיג מימון לסרטיו, אולם יתכן ופשוט היה צריך הפסקה. אמנם כיום סרט מד"ב שעוסק באימת-גוף אינו מזעזע ופורץ דרך כפי שהיה לפני חצי מאה, אולם עכשיו זה פחות נתפס כנסיון להיות שונה ומיוחד ויותר כחזרה של יוצר מוערך למקורות אותם זנח. בין אם מדובר בתחילתו של קאמבק, או בסרטו האחרון של קרוננברג, נראה שיש פה סגירת מעגל.

העלילה מתרחשת בשנה לא ברורה בעתיד. המין האנושי פתח חסינות לכאב פיזי ולזיהומים, מה שהפך את מקצוע הניתוח להרבה פחות מסוכן. עדיין נדרש ידע טכני בכדי לערוך ניתוחים, אולם ללא הפחד מהעדר סניטציה, כל אחד עם הכלים המתאימים יכול לעסוק בכך. כתוצאה מזה, ניתוחים הפכו לצורת אמנות ויש שאפילו רואים בהם חוויה מינית. קהל מתכנס בחלל סגור על מנת לצפות באנשים עוברים הליכים שונים, או מדגימים או תוצאותיהם של אותם הליכים, כמו תוספת של אוזניים על כל הגוף, או ניתוח פלסטי שמטרתו לכער במקום לייפות.

האמן המפורסם ביותר בתחום הוא סול טנסר, שגופו מגדל איברים פנימיים באופן ספונטני, מבלי שיש להם תפקוד ברור. כאשר הוא מרגיש מוכן, סול מארגן מופע עם שותפתו קפריס והיא מסירה את האיבר היחודי לעיני הקהל וללא הרדמה. הממשלה, שחוששת מהאפשרות שהשלב הבא באבולוציה עלול לצאת משליטה, מנסה ליצור רישום של אנומליות גופניות בעזרת סוכנות כל כך סודית, שהיא רשמית עדיין לא קיימת. שני פקידים מטעם הסוכנות מנסים להבין את מניעיהם של סול וקפריס, בעודם מסוקרנים בעצמם מהעולם החדש של "יופי פנימי". במקביל, נגש אל סול אדם המבקש ממנו לערוך מופע בו יבצע נתיחה בבנו שנרצח, תוך הבטחה שימצא שם דברים שטרם נראו. הדבר מעלה דילמה מוסרית עבור סול, מאחר וזה דבר אחד להשתמש בגוף של עצמו כקנבס, אבל סיפור אחר לגמרי לנצל מוות של ילד לשם משיכת קהל.

הרעיון מאחורי פשעי העתיד מזכיר סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו אדם בודד צריך להחליט באיזה צד הוא נמצא בוויכוח בין טובת הכלל לבין זכות היחיד. ההבדל הוא שכאן אין שאלה מה אמיתי ומה לא, אלא איפה עובר הגבול במציאות שמשתנה ללא הרף. האם החופשיות בה מבוצעים ניתוחים היא אפנה חולפת, או אמנות של ממש? האם יש לממשלה זכות לנסות ולמנוע את השלב הבא באבולוציה והאם אבולוציה צריכה להתרחש מעצמה, או שמותר להתערב בה? סול לא צריך להכריע בעצמו בשאלות האלה, אבל הוא כן עד למאבק שנמצא בחיתוליו בין תומכי גישות שונות, ומשמש כלשון מאזניים ביניהם. הוא אזרח שומר חוק שלא מעוניין לפגוע באיש או להסתבך שלא לצורך. יחד עם זאת, סול מבין שהוא לא אדם רגיל ושיש לו תכונה שאחרים מרותקים מעצם קיומה. כך הוא הכיר את קפריס, כאשר עבדה כמנתחת בבית חולים והבחינה בסודות החבויים בתוך גופו. היא גם הייתה רוצה להיות מיוחדת, אבל צריכה להסתפק בתאטרליות מזויפת במקום לפתוח את גופה לעיני כל.

כמתבקש מסרט של קרוננברג, פשעי העתיד אינו פשוט לצפיה. גם הסרטים הפחות ביזאריים שלו מכילים סצנות לא נוחות ודמויות שמתנהגות בצורה מטרידה, אז אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט המציג חיטוט באיברים פנימיים מול המצלמה. מה שמוזר, ופה נמצא המגע המוכר של הבמאי, זה שלא נראה כאילו משהו בכל ההתנהלות הזו אמור להגעיל או לזעזע. נראה שקרוננברג באמת מאמין שגוף האדם הוא עולם מרתק שכדאי להתבונן בו מקרוב ולחקור את סודותיו. בגלל זה, כשדמויות משוות בין ניתוחים לסקס, הן למעשה משדרות משיכה לגוף המחולל ומתחרמנות מדקירות באיברים לא חיוניים. זה הגיוני כשחושבים על כך שהאנשים בעולם של הסרט לא מכירים תחושה של כאב פיזי, אז חתכים נתפסים אצלם כגירוי עצבי חזק במיוחד. מה גם שאפשר והסרט הוא כולו משל לתהליך שהחברה עוברת בכל הנוגע לקבלתם של מגדרים נוספים, דבר המרתיע שמרנים שרואים בכך סטיה וסכנה לסדר הקיים, אך מקובל לחלוטין בעיני מי שמוכן לתת צ'אנס או לפחות לא לעמוד בדרך לשינוי.

האינטנסיביות בה הדמויות האחרות מתנהלות, הופכת את סול טסנר לאחד התפקידים המוצלחים ביותר שוויגו מורטנסן גלם. לכאורה, הוא לא עושה משהו מיוחד, מעבר לגניחות וכחכוחים לא נעימים לאוזן כאשר הוא מתקשה לבלוע. עם זאת, דווקא העדר ההתלהבות הוא מה שגורם לו לבלוט על פני הרקע. אם כל שאר השחקנים צריכים להביע קושי לשלוט בעצמם בנוכחות סול (וזה כולל את קריסטן סטיוארט שמתברר שמסוגלת גם למשחק מוגזם), האדם בעל ההבעה האחת הוא מלך. כשכולם מסונוורים מהלא נודע, זה שעוצר ושואל שאלות הוא האדם המעניין ביותר.

דיוויד קרוננברג עשה בחירה עיצובית מעניינת, אבל לא זרה לו במיוחד. למרות שהעלילה מתרחשת בעתיד, הטכנולוגיה היא מיושנת באופן בולט לעין. אין טלפונים חכמים, אין מחשבים, אין אפילו מכוניות. בעוד הסרט מכיל מכשירים שנועדו לסייע לגוף בביצוע פעולות גופניות באופן מותאם אישית, לכל הטלוויזיות מסכים עבים בשחור-לבן, הטלפונים הם עם קו ביתי, מידע נשמר בקלסרים ונראה שסול מגיע לכל מקום ברגל. בנוסף, המבנים השונים מאופיינים בקירות חשופים ומאובזרים בקופסאות מתכת חלודות. אני לא יודע מה קרה למין האנושי בדרך לנקודה על ציר הזמן בה הסיפור מתחיל, אבל זה כנראה לא היה משהו טוב במיוחד.

עבור מי שאוהב את הסגנון של קרוננברג, פשעי העתיד הוא חזרה מוצלחת לשורשים. סיפור מד"ב פילוסופי שמעורר שאלות חשובות ואז מפנה את המצלמה לסצנה מינית שמרגישה חודרנית מדי. ככל שנחשף יותר מידע, הסיפור נעשה יותר מורכב ונראה שהכוונה הייתה לעודד את הצופים להמשיך ולדון בנושא אחרי הצפיה. אם זה לא הטעם שלכם, כנראה שתנועו בין שעמום לחוסר נוחות. לא שאני חושב שקרוננברג מנסה לזעזע כאן במיוחד, אבל הוא בהחלט עוסק באחד הטבויים האחרונים שהקולנוע המודרני נמנע מהם – ניתוחים שאינם מצילי חיים. מבחינתי, הסרט אכן מעלה נקודות מעניינות, אבל אף אחת היא לא בנושא שבאמת מטריד אותי כיום. זה יותר ניסוי מחשבתי מאשר עלילת מסתורין ולא הכל חכם כפי שהבמאי רוצה להאמין. עם זאת, השילוב בין המשחק של ויגו מורטנסן, פסקול מוזיקלי משובח של האוורד שור, עיצוב אמנותי מרתק וסיפור מקורי בהרבה מסרט המד"ב הממוצע, מצדיקים צפיה עבור בעלי קיבה חזקה וראש פתוח (גם מילולית).

ביקורת: לונאנה: יש יאק בכיתה

אפשר ללמוד הרבה על מדינה דרך הסרטים שהיא מייצאת לשאר העולם. מדינות עם תעשיית קולנוע גדולה יכולות לתת ככה ביטוי לחלקים שונים באוכלוסיה ולהציג מגוון של נרטיבים וז'אנרים המראים את העושר האנושי שלה. מנגד, מדינה עם תעשיה קטנה, תוציא מגבולותיה בעיקר סרטים שעוסקים בנושא אוניברסלי וגורמים לה להיראות כמו חלק לא מביך מהעולם המודרני, או סרטים שתואמים את הדימוי השטחי שיש לשאר העולם כלפיה. במקרה של ישראל, לדוגמה, שוברי הקופות היותר גדולים בשוק המקומי בקושי מקבלים חשיפה במדינות אחרות, בעוד סרטים על הכיבוש, זכרון השואה, מלחמות ויהודים חרדים, יזכו ליותר התעניינות.

לבהוטן אין תעשיית קולנוע ענפה. עד שנת 1989 לא הופק במדינה אף סרט באורך מלא ורק עשור לאחר מכן, סרטים בהוטניים התחילו להניב רווחים בקרב הקהל המקומי. התעשיה המשיכה לגדול בהדרגה, וב-2021, הפך "לונאנה: יש יאק בכיתה" לסרט הבהוטני הראשון שמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. לא היה לו סיכוי של ממש לזכות מול מועמדים חזקים כמו "הנהגת של מר יוסוקה", "לברוח", "יד האלוהים" ו"האדם הגרוע בעולם", כולם ממדינות הרבה יותר ותיקות במשחק, אבל זו נקודת ציון חשובה בהכרות של שאר העולם עם הממלכה שהייתה מסוגרת עד לאחרונה.

מורה צעיר בשם אוגיאן עובד בעיר הבירה טימפו תחת חוזה ממשלתי. הוא לא מרוצה מעבודתו וחולם להגר לאוסטרליה ולהפוך לזמר. כאשר נותרת לו שנה אחרונה על החוזה, מחליטים במשרד החינוך שאוגיאן צריך שינוי. הוא נשלח ללמד בלונאנה, הכפר המבודד ביותר במדינה במה שהוא אולי בית הספר המבודד ביותר בעולם. לא ברור אם הכוונה היא לעורר במורה חסר המוטיבציה תחושת שליחות, או סתם להפסיק לראות את הפנים הלא מרוצות שלו. בכל מקרה, את המשך השנה עליו להעביר באזור הררי מרוחק עם מעט מאוד קשר עם העולם החיצון. במילים אחרות, הבהוטן של בהוטן.

לאחר מסע של כמה ימים, אוגיאן מגלה שלונאנה אכן שונה לחלוטין מהעיר הגדולה (לפרוטוקול, בטימפו יש פחות תושבים מבבת ים). אין כבישים, אין חנויות, בקושי יש חשמל וגם הוא מבוסס לחלוטין על אנרגיה סולארית. כמעט כל תושבי הכפר הם רועי יאקים ומאמינים ברוחות ששומרות עליהם. לכיתה היחידה בבית הספר אין לוח ורוב הציוד הזמין נמצא במזוודה שהשאיר אחריו המורה הקודם, לפני שחזר לציוויליזציה. עדיין, המקומיים מאוד נחמדים, החיים הפשוטים מזמינים מעט מאוד דרמות ואני משוכנע שחיפשו במיוחד את הילדה הכי חמודה בכל בהוטן בשביל שתשחק את קפטן הכיתה.

גם אם לא צפיתם בסרט הספציפי הזה, יש סיכוי טוב שכבר ראיתם משהו מאוד דומה. הסיפור הופיע פעמים רבות בסרטים מערביים, רק שבכל פעם, העיסוק של העירוני שמגיע לכפר מרוחק ונאלץ לשהות שם, הוא שונה. זה יכול להיות רופא חומרני ב"דוק הוליווד", מתחרה מרוצים שחצן ב"מכוניות", מנצח מהולל ב"כמו בגן עדן", עורך דין ברוקליני ב"בן הדוד ויני", נהג משאית אמריקאי ב"רד דוג" האוסטרלי, או אפילו תזמורת משטרתית שלמה ב"ביקור התזמורת". הסדרה "חשיפה לצפון" הצליחה למשוך את זה על פני שש עונות, חמש מהן מומלצות לצפיה. הרעיון הבסיסי קבוע: מישהו מהעיר הגדולה מגיע בצורה לא מתוכננת, או בהתראה ממש קצרה, לישוב קטן ומבודד, יש התנגשות בין התרבויות ועם הזמן הקסם של המקום שובה אותו. יאמר לזכות הבמאי/תסריטאי פאוו צ'יונינג דורג'י שיש יאק בכיתה לא הולך לגמרי לפי התבנית המוכרת, אם כי השלד העלילתי בהחלט מזכיר סרטים אחרים.

השאלה היא מה עושים עם סיפור שחלק גדול מהקהל כבר יודע את רובו בעל פה. כל הדוגמאות שהזכרתי בפסקה הקודמת הן לסרטים ולסדרה שאמנם מבוססים על קונספט דומה, אבל כל אחד מהם מוצלח בדרכו. זה שאפשר ממש לתזמן מתי הגיבור הציני יפגוש במקומית בודדה שתגרום לו לראות את הכפר באור אחר, לא אומר שמדובר בכתיבה רעה. אפשר לעשות עם זה הרבה בהתאם לאופי שנקבע לסרט – האם העירוני נשבה בקסמי המקום? האם הוא מביא לשינוי נחוץ שם? האם המקומיים הם אוסף של דמויות קומיות, או שיש להם סוד אפל?

במקרה של לונאנה: יש יאק בכיתה, נראה שדורג'י בחר שלא לבחור. ההשפעה בין העולמות השונים היא בו זמנית הדדית וחסרת משמעות. לא לכל השחקנים בסרט יש נסיון מול מצלמה ורואים את זה בחוסר היכולת שלהם להביע יותר מרגש אחד. או שאולי זה קטע תרבותי והם אמורים להיות עצורים ומכבדים כל הזמן? בכל מקרה, קשה לראות עליהם איך החוויה משפיעה והסיפור מדלג על רוב התהליך. עובר שליש שלם מזמן המסך עד שאוגיאן מגיע לראשונה ללונאנה ומשם הסיפור די מואץ. לפי החוזה שלו, הוא אמור לעזוב את לונאנה עם תחילת העונה הקרה, בה בית הספר סגור והדרכים אל הכפר וממנו חסומות. הייתי מצפה שהסרט יעניק סימן כלשהו להתקדמות בלוח השנה פרט לדמות שמדי פעם מציינת שעוד מעט יתחלפו העונות. בהתחשב בלו"ז הדחוק יחסית של המסע ועבודת ההוראה, נדמה שכולם די לוקחים את הזמן.

יש בסרט רגעים קומיים, אולם הוא שומר על רצינות ברוב המקרים. המוזרויות של הכפריים וחוסר ההתאמה של העירוני מועברים בעיקר בדיבורים רגועים ואין לתושבי לונאנה מאפיינים יחודיים פרט ליחיד שנוהג להשתכר ומופיע לסצנה אחת בלבד. נדמה שהיה אמור להיות שם קו עלילה משמעותי יותר, אבל הוא הושמט בשלב כלשהו של ההפקה. לא שכל סיפור כזה צריך לכלול דמות סמכותית שלא אוהבת את ההתנהלות הלא שגרתית של החיצוני, או רומן סוחף עם חברתו של הבריון המקומי, אבל היה נחמד אם הסרט היה מכיל דמויות יותר קלות לאפיון.

לצד התלונה הזו, סרטו של דורג'י מפתיע לטובה. עבודת הצילום היא ברמה גבוהה במיוחד, מה שהגיוני בהתחשב ברקע של הבמאי כצלם עבור מגזינים. הדיאלוגים אמינים יחסית, אף על פי שחלק גדול מהם משמשים כהסבר למה שעומד לקרות ולא מלמדים הרבה על הדמויות עצמן. ההשפעה של המקום על אוגיאן היא מאוד מרומזת, אם כי הוא בהחלט נעשה יותר נסבל עם הזמן. זה לא תהליך קלאסי של הפיכה לאדם טוב יותר, אבל הוא בהחלט לומד לפתח קצת טאקט שממש חסר לו בתחילת הדרך.

יש סרטים שמנסים להרשים, ויש כאלה שהולכים על בטוח. לונאנה: יש יאק בכיתה מנסה בעיקר ללמד. הוא מלמד בהוטנים צעירים להעריך את המסורת ולא לפקפק בהחלטות הממשלה, ומלמד קהל בינלאומי שיש בבהוטן יותר מהרים וכפרים מרוחקים. לא הרבה יותר, אבל עובדה שלדמות הראשית יש נגן MP3. בניגוד לתעשיות בידור אסיאתיות ענקיות כמו הודו ויפן, או לתעשיות שנמצאות בצמיחה מהירה כמו דרום קוריאה, הקולנוע הבוהטני כנראה לא בדרך לסחוף את העולם. הוא עדיין נאבק לקבל הכרה ורוב הצופים ממדינות אחרות בכל זאת מופתעים לגלות שבכלל מפיקים שם סרטים באורך מלא. לונאנה: יש יאק בכיתה לא מחדש מבחינת עלילה, אבל הוא כן מציע יעד חדש לחיפוש אחר קולנוע פחות מוכר שמעוניין לקבל חשיפה. כסרט הביכורים של פאוו צ'וינינג דורג'י, הוא בסך הכל לא רע. משהו בלתי מזיק שמרמז על פוטנציאל, במיוחד אם יתחיל ליצור דברים שפחות מזכירים סיפורים מהמערב ויחפש את הקול היחודי שלו.

ביקורת: צ'ה צ'ה ממש חלק

הרבה אנשים, בעיקר היותר שמרנים שבינינו, תהו כמה רחוק יכולה להגיע תרבות הביטול באמריקה. ספציפית, עלתה השאלה אם נפסיק לתמוך ביצירות של כל מי שאי פעם אמר משהו פוגעני בתעשיית הבידור, מי בדיוק ישאר ליצור? זו שאלה טובה, למרות שהתשובה עליה אמורה להיות מובנית מאליה. אם נפסיק לעודד את מי שמקדמים גישות בעייתיות, יבואו במקומם מי שלא מקדמים גישות כאלה. זה לא אומר שעכשיו רק גברים לא לבנים שתורמים כסף למוסדות של הקהילה הגאה ומעולם לא אמרו דבר רע על אישה יוכלו לעשות סרטים. הזכר האירופי לא הולך לשום מקום, הוא רק לומד לכבד יותר את הסביבה שלו, דבר שאם היה קורה לפני כמה מאות שנים, הדמוגרפיה העולמית הייתה נראית לגמרי אחרת. מה שכן מקבל הזדמנות לבלוט יותר, זו גבריות בריאה.

מה היא גבריות בריאה? אין הסכמה חד-משמעית על ההגדרה, אולם ברור שזה כרוך בדחיית התנהגות אלימה ולא מקבלת, לצד מתן מקום בטוח לגברים לדבר על הרגשות שלהם. אתם יודעים, הדבר הזה שבערך מהגן אומרים לנו שצריך להדחיק בשביל לא להיראות חלשים. השבוע ראיתי במקרה קטע מ"נדודי שינה בסיאטל" בו גברים צוחקים על התגובה הרגשית של נשים לסרטי בנות וחשבתי כמה רע הבדיחה הזו התישנה, וזה בסרט שבוים בידי אישה.

בשנים האחרונות, מתפנה יותר ויותר מקום ליצירות גבריות בריאות. אנשים כמו בו ברנהם וטרי קרוז הפכו לפנים של גבריות כזו בזכות הנכונות שלהם לשבור את התבנית המקובלת ולדבר בפומבי על הרגשות שלהם ועל הצורך לקבל את האחר. מייק מילס הוא מהכוחות המובילים (והלא מספיק מוערכים) ביצירת מרחב קולנועי בטוח בו גבר יכול להודות בחולשות מבלי שישפטו אותו או ידרדרו אותו לכדי בדיחה. זה לא קונספט חדש, הוא קיים לפחות מאז ימי בילי ויילדר ובאופן מוזר, אחד המקדמים הגדולים שלו הוא דווקא אדם סנדלר שעודד דרך הקומדיות שלו התנהגות יותר מקבלת עבור גברים רגישים. קופר ראיף מצטרף לחבורה הזו של יוצרים גבריים בריאים דרך סרטו החדש "צ'ה צ'ה ממש חלק".

אנדרו הוא בחור בשנות העשרים לחייו שנוטה לקחת דברים בקלות, למרות שחייו רחוקים מלהיות פשוטים. הוא סיים קולג' בלי שום כיוון לקריירה, נדחה שוב ושוב בראיונות עבודה והחברה שלו עוברת לברצלונה ורומזת לו בצורה די ישירה שאין טעם שיבוא איתה. בהעדר אפשרות טובה יותר, אנדרו חוזר לגור עם אמו ואחיו ועם אביו החורג ועובד בדוכן מזון מהיר בשאיפה לחסוך מספיק כסף לאיחוד עם מי שהוא מקווה שעדיין נמצאת איתו במערכת יחסים.

בעודו מלווה את אחיו למסיבת בת מצוה של ילדה מבית הספר, אנדרו מגלה שיש לו כשרון מותאם לארוע. האופן בו הוא מעודד את האורחים לרקוד ולהתגבר על ביישנות, הופך אותו למבוקש בקרב האמהות מהשכבה שרוצות לשכור את שרותיו כמפעיל/תקליטן/מעלה מצב רוח לברי ובנות המצוה הקרובים (יש הרבה יהודים בשכונה). באותה הזדמנות, הוא מגלה גם את דומינו, אם צעירה וחברותית ואת בתה האוטיסטית לולה. הקשר ביניהם מתחזק ודומינו מנסה לכוון אותו למקום פחות אפלטוני, אולם אנדרו מסתייג בשל היותה מאורסת.

אם כבר הזכרתי את אדם סנדלר, יש קוי דמיון עלילתיים בין צ'ה צ'ה ממש חלק ו"זמר החתונות". שניהם עוסקים בגבר צעיר שמוצא את יעודו בהפיכת שמחות למאושרות עוד יותר, חי באשליה לגבי טיב מערכת היחסים בה הוא נמצא ומפתח רגשות כלפי אישה מאורסת שהוא פוגש במסגרת העבודה. ההבדל הוא שסנדלר עדיין חש את הצורך להצדיק את המשיכה למישהי תפוסה על ידי הפיכת הארוס שלה לנבל. קופר ראיף עוקף באלגנטיות את הטריק הזה ופשוט מכיר בכך שהמצב מורכב. אנדרו ודומינו יודעים למה תהיה בעיה אם יאפשרו לקרח להישבר, במיוחד בגלל ההשלכות כלפי דומינו ולולה. כצופים, אנחנו אוטומטית משלימים פרטים אודות הארוס ומנסים להסביר את הנסיבות בגינן הוא נעדר או מופיע לשיחה צפופה עם אנדרו. אלא שכמו במציאות, זה לא כזה פשוט. אנשים לא מתארסים מתוך פנטזיה ילדותית או חוסר הבנה לגבי טיבו האמיתי של האדם השני. יש הרבה גורמים שמובילים זוג להגיע לנקודה הזו ביחסים וברוב המקרים, לא מעורבת בזה הפקה של סדרת ריאליטי עם פסיכולוגים שמספקים טיפול זוגי עבור רייטינג.

גם היחסים של אנדרו עם שאר האנשים מורכבים, כאשר המוטיב החוזר בכולם הוא שאנדרו בחור טוב שמסוגל לטעות מדי פעם. הוא גבר שמודע לבעיות ולחסרונות שלו ומבין שלא כולם אמורים להתיישר לפי השקפת העולם שלו. הוא אח גדול טוב שלא מתבייש לומר לאחיו שהוא אוהב אותו ולעודד אותו לנצל את כוחו כדי לעזור לאחרים ולא בכדי לחוש עליונות. הוא בן טוב לאם דו-קוטבית ומנסה לעודד אותה כשצריך כפי שעודדה אותו בילדותו. היא גדלה אותו בסביבה אוהבת ותומכת והוא מחזיר לה את אותה תמיכה נפשית. הוא לא כל כך מסתדר עם אביו החורג, אבל מסוגל להבין שיש סיבה למה אמו בחרה דווקא את האיש המשעמם וחסר ההומור הזה להעביר איתו את שארית חייה. אפילו כשהוא נפגש עם מכרה לסטוץ, הפגישה נטולת פוזות והשניים מדברים ישירות על רגשות ועל ההיסטוריה שלהם.

לא שהסרט נטול דרמות. מן הסתם לא כולם מתחברים לנסיונות של אנדרו להרקיד ילדים בעזרת ההומור הלא מעודן שלו, יש לו נטיה לספר שקרים ואז לתפוס את עצמו שניה לאחר מכן ולהודות באשמה, וכל הזמן מרחף מלמעלה היאוש של חוסר הכיוון אחרי הקולג'. ההבדל, כפי שדומינו בעצמה מציינת, הוא שיש לאנדרו את הזמן לטעות ולהתנסות. אף אחד לא תלוי בו כלכלית, בקושי מישהו תלוי בו רגשית, הוא בגיל שבו עוד סביר לגור אצל ההורים, והילדים רואים בו דמות לחיקוי במסיבות בצורה לא קריפית. דומינו היא מטען שאנדרו שוקל לסחוב איתו, אבל לפני זה יצטרך להחליט האם הוא באמת האדם הנכון לכך.

בנוסף לבימוי וכתיבת הסרט, קאיף גם מגלם את התפקיד הראשי. זו הטעות היחידה שלו כאן. הוא שחקן סביר, אבל כשהדמות שיצר היא כל כך הולסום, קשה להפריד בינה לבין הבמאי. כשהוא מנסה להרגיע דמויות אחרות על המסך, קשה שלא לחשוב עליו נותן הוראות בימוי במקום להישאב לתוך התפקיד וכאשר אנדרו סוחט מחמאות מהסביבה, קאיף עצמו חש את הטפיחה על האגו. אני נותן לו קרדיט על כתיבת תסריט שמאפשר לאנדרו להיות רגיש ופגיע מבלי להיראות פחות גברי אפילו לרגע, אבל אולי ליהוק מישהו אחר לתפקיד הראשי היה עוזר לקאיף לצאת יותר צנוע.

עם כל זה, צ'ה צ'ה ממש חלק הוא סרט מהנה ומעורר מחשבה שמצליח לקיים דיון של ממש על מקומם של אנשים בחיינו ועד כמה חשוב להעריך את השליטה שיש לנו בכך. אין פה קלישאות מתבקשות של אהבה אסורה ודקוטה ג'ונסון מפגינה אולי את תצוגת המשחק הטוב ביותר בחייה כשדומינו נמצאת תמיד צעד אחד לפני אנדרו בסיפור המשיכה ביניהם. בזמן שאנדרו עדיין מנסה להבין האם היא מעוניינת בו, ג'ונסון מצליחה להיות ברורה גם בלי מילים לגבי הדבר שהגוף שלה רוצה. בהתחשב בכך שהיא עדיין מזוהה עם העדר הכימיה על המסך בסרטי גוונים של אפור, זה בהחלט שיפור משמעותי.

דרוש הרבה יותר מסרט אחד בכדי להסביר מהי גבריות בריאה, אבל ככל שיהיו יותר מהם, כך יהיה קל יותר להבין. קופר ראיף, בתקוה שלא יתגלה יום אחד בעתיד כמזויף, תורם לדיון בעזרת סרט שמרשה לדמות גברית להיות פגיעה ולהישאר אופטימית. החיים של אנדרו נמצאים במקום הגיוני למישהו בגילו (ראיף, לעומת זאת, נמצא עכשיו בנקודה הרבה יותר טובה מרוב בני ה-25 בתעשיית הבידור) ונראה שבשלו התנאים לבסס סיפור שלם על זה ללא טוויסטים מאולצים. איפה שרוב האמהות הלא יציבות נפשית שוברות צלחת בכעס, אמא של אנדרו מקבלת ממנו חיבוק. איפה שרוב המתבגרים מפתיעים את הגדולים בידע שלהם אודות יחסים, אחיו עדיין מנסה להבין את הבסיס. איפה שרוב האקסיות המרושעות עושות קאמבק ברגע האחרון, החברה של אנדרו נוכחת רק בפוסטים בפייסבוק, בלי לתת שום רמז האם תרצה להיפגש שוב כשתחזור מספרד. אנדרו חי בחוסר ודאות וזה בסדר. היכולת להודות בכך היא שהופכת אותו לחזק, לא מציאת פתרונות קסם. גם אם ראיף לא לחלוטין מדייק, הוא מצליח רוב הזמן לקלוע לחלל שחסר בתסריטים על גברים צעירים וזקוק למילוי.

ביקורת: צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

כמי שגדל בשנות התשעים, אני זוכר היטב את החוויה הבאה: חוזר הביתה מבית הספר, אוכל צהרים (שניצל תירס אם ההורים לא בבית), מתיישב מול הטלוויזיה ומדליק אותה על ערוץ 2. אחרי שסי היימן מסיימת לחפור, נשמעת מנגינה מוכרת. מיקי מאוס מצייר על דף גדול במידה לא הגיונית ומתחיל "זמן דיסני". לאלו מכן שלא גדלו בתקופה בה הלוגו של טלעד היה מקושר לדברים חיוביים, "זמן דיסני" הייתה רצועה בה שודרו פרקים משתי סדרות מקוריות מבית וולט דיסני, המבוססות על מותגים מוכרים של החברה באריזה חדשה שמתאימה לקהל צעיר. תזכרו את זה בפעם הבאה שמישהו מתלונן שדיסני ממחזרים את עצמם.

בין הסדרות שאני זוכר שראיתי היו "השכונה של גופי" (יש שיגידו תכנית הדגל של הרצועה), "אלאדין", "טימון ופומבה", "גרגולים", המותג האחד שדיסני באמת צריכים להחיות, וגם "עולם סחרחר", שלא ממש התחברתי אליה. בתקופה שבה התחלתי להיות בררן לגבי התכנים שאני צורך, במיוחד אם הם מדובבים לעברית, סדרות של דיסני ו"ספיידרמן" עם טל מוסרי היו בין האחרונות שעוד הסכמתי לראות לא בשפת המקור.

הייתה גם סדרה בשם "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל", אותה פספסתי בזמן אמת. הייתי מודע לקיומה של הסדרה כי דמויות וקטעים מתוכה הופיעה בפתיח של "זמן דיסני", אבל היא לא שודרה בתקופה בה צפיתי ברצועה. הסדרה הופקה בין השנים 1989-1990, אבל יובאה לישראל רק עשור שלם לאחר מכן. מנקודת המבט שלי, או שעוד לא היה שידור של הסדרה בארץ כשהייתי בגיל המתאים לצפות בה, או שהייתי מבוגר מכדי לצפות בגרסה מדובבת לעברית כשלמעשה שודרה כאן. הראש שלי בכלל היה אז בקרטון נטוורק. זאת אומרת, בבגרויות ובצה"ל. אוקי, בעיקר בקרטון נטוורק.

הסרט "צ'יפ ודייל: יחידת הצלה" מציג את החיים שלפני, בזמן ובעיקר אחרי, שידורה של הסדרה. לפי הסרט, צ'יפ דייל, שני הסנאים חובבי ההרפתקאות, נפגשו בבית הספר והפכו מיד לחברים טובים. כשהתבגרו, קבלו סדרה משלהם שהפכה ללהיט, אולם כאשר דייל בחר לעזוב בכדי לככב בסדרה משלו, השניים נפרדו ולא שמרו על קשר. צ'יפ התרחק לחלוטין מעסקי השעשועים ונעשה סוכן ביטוח, בעוד דייל ממשיך עד היום לעבוד על קאמבק ומעביר את זמנו בין עבודות משחק מזדמנות והופעות בכנסים לצד כוכבי עבר ודמויות מובטלות.

השניים נפגשים שוב כעבור שנים לאחר ששותפם לסדרה מונטריי ג'ק נקלע לצרות. ההתמכרות שלו לגבינות מסריחות יצאה משליטה והוא חייב כסף לכנופיית העמק. את הכנופיה מנהיג סוויט פיט ואם מישהו לא משלם בזמן, סוויט פיט דואג שיעלם, יעבור טיפול לשינוי המראה החיצוני ויצולם לגרסת בוטלג שתופץ בזול ברחבי העולם. אם אי פעם תהיתם מאיפה מגיעים כל מיני סרטי אנימציה הזויים שבברור נועדו לגרום לילדים ולהורים לבזבז כסף על המוצר הלא נכון, זו התשובה.

כמובן שצ'יפ ודייל לא באמת התחילו את דרכם בסוף שנות השמונים. השניים הופיעו במקור בסרט תעמולה מימי מלחמת העולם השניה והפכו לדמויות חוזרות בסרטונים של דיסני בעשור וקצת שלאחר מכן, לרוב בבימויו של ג'ק האנה האגדי. הבעיה הגדולה בסרטונים הישנים האלה היא שמאוד קשה להבדיל בין שני הסנאים. לא רק שהם נראים ונשמעים אותו דבר, גם היה להם אופי מאוד דומה. אמנם צ'יפ תמיד תואר כמחושב והמתוחכם יותר, בעוד דייל הוא הפזיז שנוטה להכניס אותם לצרות, אבל הסרטונים מאותה תקופה פחות הסתמכו על ניואנסים ויחסים בין דמויות ויותר על בדיחות חזותיות שהופיעו בקצב קבוע.

את הבעיה הזו הסדרה המצוירת פתרה. צ'יפ הולבש בכובע ומעיל בסגנון אינדיאנה ג'ונס, דייל הולבש בחולצת הוואי (הסמל הרשמי של דמות חסרת בעיות באמריקה של אחרי רייגן) וההבדלים בין הגישות שלהם הודגשו. בסרט, אותו ביים עקיבא שפר, השוני מודגש עוד יותר כאשר צ'יפ נותר באנימציה הדו-מימדית הישנה ודייל עבר לתלת-מימד. הנימוק העלילתי לכך הוא שדמויות אנימציה ותיקות עוברות את התהליך בנסיון להיראות יותר צעירות, כמו ניתוחים פלסטיים אצל בני אדם. הדבר גם מדגיש את היאוש של דייל להישאר רלוונטי בתחום אותו שותפו לשעבר עזב מזמן.

העולם בו הסרט מתרחש נראה כמו העולם שלנו, אבל מאוכלס בדמויות אנימציה החיות לצד יצורים בשר ודם. מין שילוב מכוון בין "מי הפליל את רוג'ר ראביט", אותו שפר ציין כהשראה העיקרית לסיפור, לעולם המורכב של "זוטרופוליס", הבנוי סביב הצורך לשלב בין סביבות מגורים של יצורים בגדלים שונים. משום כך, כל אינטרקציה בין הסנאים לבין בני האדם לוקחת בחשבון את ההבדלים הפיזיים ביניהם וממלאת את העולם בחפצים ובתים מיניאטורים לצד גרסאות בגודל רגיל של אותם פרטים. שפר לא עצר שם והוסיף דמויות העשויות בסגנונות שונים של אנימציה, בהם סטופ-מושן, בובות ואף דמויות שנוצרו בעזרת רוטוסקופ. בנוסף, למרות שהסרט הופק בידי דיסני, הוא מכיל הופעות אורח של דמויות חיצניות, כולל כמה שבחיים לא הייתי מצפה לראות במוצר שנועד לכל המשפחה.

עם רעיון שהוא מצד אחד מאוד שאפתני ומצד שני, בטוח יועמד להשוואה מול רוג'ר ראביט, היה מאוד קשה להאמין שצ'יפ ודייל: יחידת הצלה יצא מוצלח. שפר, איש לונלי איילנד ולשעבר סאטרדיי נייט לייב, לקח לא מעט הימורים בעיבוד של הדמויות המוכרות למסך. השינוי הבולט ביותר הוא בבחירת המדובבים לדמויות הראשיות. במקום הקול הצפצפני המוכר של צ'יפ ודייל, הם מדובבים בידי ג'ון מולייני ואנדי סמברג. למרות שהמדובבות מהסדרה המצוירת משתתפות בסרט, רוב הזמן יש לסנאים קול אנושי בוגר. זו בחירה לא הכרחית, אבל אני מבין את המטרה שלה. שפר והתסריטאים רצו להדגיש שהסרט אינו מתרחש בעולם של הסדרה, אלא בזה שבחוץ, בו דמויות מצוירות מסוגלות להתבגר ולגלם תפקידים נוספים.

למרבה המזל, זה עובד. במחשבה אחרי הצפיה, אני קולט שאין בסרט הרבה בדיחות. הוא קומי באופיו, אבל הרבה מהרגעים בהם צחקתי, והיו הרבה מהם, התבססו דווקא על הומור מאחורי הקלעים, או על הופעות אורח ורפרנסים לסרטים אחרים. זה דבר אחד להבחין ברוג'ר ראביט כשהוא מופיע בעצמו על המסך, אבל אני צחקתי בקול רם כשזהיתי משהו אחר מאותו סרט מבליח לרגע בלי שמישהו ציין זאת. העלילה די צפויה והתסריט למעשה לועג לכך, אולם בעוד הומור מטא יכול לפספס כשהוא מתאמץ מדי, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה מכיל כמות נכבדת של הומור שמתבסס על יכולת לזהות ממים ודמויות שמשתלבים בתוך העולם האפל של כוכבי העבר.

נשאלת השאלה למי הסרט הזה נועד בכלל. העלילה אפלה מדי בשביל ילדים קטנים והרבה מהמבוגרים לא יזהו את הרפרנסים השונים, או אפילו דמויות משנה שמופיעות על המסך. אז מי בעצם קהל היעד של כל זה? ובכן, התשובה היא אני. לא רק אני, מן הסתם, אבל אנשים כמוני. אנשים שגדלו על סדרות של דיסני ועדיין עוקבים אחרי ממים באינטרנט, אבל בו זמנית מעקמים את האף כשיוצאת גרסת לייב-אקשן לסרט אנימציה קלאסי כי אם זה לא מקולקל, אין טעם לנסות לתקן. זה סרט שמתאים בדיוק לצעירים שבבני דור האיקס ולמבוגרים בקרב המילניאלז, לא בגלל הדמויות הראשיות שלו, אלא כי הוא עוסק בריחוק מהילדות כשהיא עדיין יחסית נוכחת בזכרון. אם הדבר לא מספיק ברור מדמות הנבל, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה פותח לדיון את השאלה האם נכון להיאחז בעבר, או שצריך להמשיך הלאה. אין כרגע קבוצת גיל שהדיון הזה יותר מעסיק אותה ממי שהיו ילדים במהלך שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה שעברה. במקום להיתלות בנוסטלגיה ולנסות לסחוט ממנה עוד כסף דרך פניה לקהל חדש, הסרט המאוד מצחיק הזה גם מודה שאין לו מושג איך לעכל את הכיוון אליו תעשיית הבידור, ודיסני בראשה, הולכת אליו. זה מה שיפה בו, שעם כל השאפתנות מאחורי ההפקה, הסרט מכיר בכך שהזמן יעשה את שלו ושילדים הופכים למבוגרים ומפנים את מקומם לטובת ילדים חדשים וזה ממש מבאס עבור חלקנו.

היום כבר לא צופים ב"זמן דיסני" בערוץ 2 כשחוזרים מבית הספר. קודם כל, כי הרצועה כבר לא קיימת, יש עכשיו שרות סטרימינג שלם שמבוסס על תכנים של דיסני. חוץ מזה, גם אין כבר ערוץ 2. יש שני ערוצים דלים בתוכן שהזכייניות השורדות (טלעד יצאה מהתמונה לפני 17 שנה) מפעילות בלי להקדיש רצועה מיוחדת לשידורי ילדים. זה גם לא משנה באיזו שעה יושבים מול הטלוויזיה, כי התכנים תמיד שם, לפי הזמנה, לפחות עד שמישהו מלמעלה מחליט להסיר אותם. הרגלי הצפיה משתנים וכך גם הצופים. העולם שבו צ'יפ ודייל ככבו בסרטונים שהוקרנו בבתי הקולנוע, שונה מהותית מהעולם בו היו הדמויות הראשיות בסדרת אנימציה שבועית וגם זה שונה מהעולם בו נבנה סביבם סרט שמשתמש בצורה ישירה במילה "ריבוט". יתכן והסרט יהיה יותר מדי שונה מהמקור עבורכם, או שאולי הוא דווקא שיחת השכמה נחוצה לתעשיה שמנסה להפוך זכרונות ילדות למטבע בר-המרה. עבורי, הוא בדיוק מספיק שונה מכל דבר אחר שמסתובב כרגע בסטרימינג או בבתי הקולנוע, בכדי להיות מרענן ומצחיק עד דמעות.

ביקורת: האדם הגרוע בעולם

אחת מתופעות הלוואי הפחות מוכרות של צפיה בסרטים לאורך שנים, היא היכולת לזהות כבר מהשוט הראשון האם אתחבר לסרט או לא. יש מקרים בהם הבמאי משנה גישה בשלב מאוחר יותר, אבל ברוב המקרים, אפשר להבין כבר מהקצב, המוזיקה ברקע, ההעמדה של הדמויות, הזמן שלוקח עד שמשהו קורה על המסך, מידת האמינות של המשפט הראשון שנאמר, אפילו הרקע של כתוביות הפתיחה, מכל אלה כבר מתפתחות ציפיות לגבי הסרט.

זה נשמע לא הוגן, אבל הפתיחה היא חלק מהסרט. זו בחירה של היוצרים כיצד להכניס את הצופים לעולם שעל המסך וזו הנקודה בה חוויית הצפיה מתחילה. "האדם הגרוע בעולם" מתחיל עם כתוביות על רקע צבעוני ובהנחה שלא מדובר בקומדיה משנות השבעים, יש סיבה לחשוד. כן, השימוש ביותר מצבע אחד לרקע עליו מוצגות מילים, זו הנקודה בה הסרט התחיל לאבד אותי. סליחה אם זה מוגזם, אבל כבר נכוויתי מסרטים שהשתמשו ברקע צבעוני ומוזיקה קלאסית כי לא היה להם משהו פחות יומרני להתחיל איתו. מצד שני, זה אומר שיש לבמאי יואכים טרייר עוד יותר משעתיים לקנות את אהבתי בחזרה.

ג'ולי היא אישה בשנות העשרים לחייה שמחפשת כיוון בחיים. היא מחליפה מקצועות לימוד כמעט באותה תדירות בה היא מחליפה בני זוג והמשפחה בסדר עם זה, כי היא נשמעת כל כך רצינית כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות רופאה, או צלמת. יש מספיק כסף לכל הגחמות שלה, אז ג'ולי מקבלת את מרחב הפעולה לנסות ולמצוא את עצמה בעיר הגדולה.

יום אחד, היא נפגשת עם אקסל, אמן קומיקס מבוגר ממנה שבטוח שפער הגיל ביניהם יהיה מכשול לקשר רציני. הם בכל זאת נשארים ביחד ובין סופ"ש עם החברים בעלי הילדים של אקסל, להשקה של הספר החדש שלו, ג'ולי ממשיכה להנות מהחופש לנסות להבין מה היא רוצה בחיים. היא הניחה בינתיים את החלומות בצד בעודה עובדת בחנות ספרים, אבל עדיין חסרה לה תחושת סיפוק. כניסה לא מתוכננת למסיבת חתונה של זרים, מפגישה אותה עם אייבינד, גבר שנמצא במערכת יחסים, אבל נהנה לשחק עם ג'ולי בבחינת גבולות ללילה אחד.

החיים של ג'ולי טובים. היא לא עשירה, אבל יש לה גב כלכלי קבוע מצד בן הזוג והמשפחה. היא לא מוכנה לילדים, ואקסל מוכן לחכות למתי שתרגיש מוכנה, אם בכלל. היא נכנסת למסיבה כדי להטריל אנשים ואף אחד לא שם לב שאינה מוזמנת, אז כמובן שיוצא לה מזה קראש על בחור שאין לה שום מחויבות כלפיו, בזמן שהיא ממשיכה במערכת יחסים יציבה בבית. אני אפילו לא בטוח אם היא משלמת שכר דירה.

אחרי שעבר קצת זמן מסצנת הפתיחה, הסיפור מתחיל להתגלגל באיטיות. אני עדיין לא נשבה בקסמיו של הסרט. ג'ולי היא דמות נינוחה מדי. אין לה משברים או קונפליקטים אמיתיים כי בכל פעם שהיא מרגישה קושי, הסביבה מתאימה את עצמה בכדי להקל עליה. זה גם לא גורר תגובות זועמות מצד מי שנפגע, כי ג'ולי כל כך בסדר שאין שום השלכות לפעולות שלה. סביר להניח שהיא יכולה לירות במישהו באמצע הרחוב וכולם יחמיאו לה על הדיוק.

יש כמה סצנות שעשויות טוב. יואכים טרייר בהחלט נגש לסרט עם חזון מסוים לגבי האופן בו הוא רוצה שסיפור יועבר. הבעיה היא שג'ולי אינה דמות מעוררת הזדהות ועל כן, כמה שישקיע בסצנה עצמה, היא לא אפקטיבית. בלתי אפשרי מבחינתי להזדהות עם מישהי שדברים תמיד הולכים כמו שהיא מעדיפה ושגם ההתלבטויות היותר גדולות שלה נוטות לפתור את עצמן מבלי שיש עליה אפילו שריטה (נפשית, זה לא ג'ון וויק). לקראת הסוף, התסריט מתחיל להעמיד בפניה שאלות יותר מורכבות, אבל התשובה עדיין שטחית וג'ולי עדיין עושה דברים בקצב שלה. למעשה, המערכה האחרונה של הסרט היא הכי מעניינת דווקא בגלל דברים שקורים לדמויות אחרות. ג'ולי עדיין גרועה מרוב מושלמות, אבל לפחות שאר העולם מתעסק לפעמים במשהו חוץ ממנה.

הסוף של הסרט הוא מעט מדי ומאוחר מדי. אם היה סיכוי שיהיה לי אכפת ממה שקורה בעלילה, הוא נכחד מזמן, אולי בפעם השלישית שג'ולי פוגעת במישהו ואין שום השלכה לכך. היא אדם גרוע, אבל לא לזה טרייר התכוון. בשמו של הסרט, הוא בכלל התכוון לתחושה שיש לאנשים כאילו אינם עושים מספיק בכדי לרצות את הסביבה. הרגשה שלא חשוב כמה ינסו, זה תמיד יגמר באכזבה. זה נושא שזר לג'ולי, כי בניגוד לטענות שלה, היא לא באמת מנסה לרצות אף אחד. ברגע שנהיה מסובך, היא פשוט עוברת הלאה, או שהקונפליקט נעלם בכוחות עצמו. אי אפשר להזדהות עם דמות שהכל מסתדר לה. זה כמו סרט של ריצ'רד לינקלייטר, מינוס השנינות. לפחות אצלו הדמויות מסוגלות לצחוק על עצמן מדי פעם, פה אנחנו אמורים לחבב את ג'ולי בלי שנוכל למצוא בה חולשה אנושית כלשהי.

את הסרט מלווה מדי פעם קריינות מיותרת לחלוטין. יש סרטים שמראים במקום לספר, יש כאלה שמספרים במקום להראות. האדם הגרוע בעולם מספר את מה שהוא מראה. ברגעים בהם ישנה קריינות, היא פשוט מתארת את השיחה שהדמויות מנהלות. יואכים טרייר למעשה הרגיש את הצורך לאמלק לקהל את הסצנה בזמן הצפיה. לא שהיה מזיק קיצוץ בזמן המסך, אבל מה הטעם בלתאר את המשפט שאפשר לשמוע ברקע? זה כמו להתחיל סרט עם "בונסרה אמר שהוא מאמין באמריקה", או להכניס באמצע "באותו הרגע, סקרלט נשבעה שלא תרעב עוד לעולם". הדברים האלה תורמים רק אם אותו המשפט בדיוק לא נאמר באותו רגע ונדרשת השלמה למי שלא נוכח בחדר.

כפי שאפשר לנחש, לא אהבתי את האדם הגרוע בעולם. כמו בהרבה מקרים, זה לא קשור למידת המאמץ או הרצון הטוב של הבמאי. יואכים טרייר באמת מנסה, אבל הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה לגבי מה שאמור לעורר עניין בדמות. זה שמתרחשים סביבה דברים, לא הופך דמות לעמוקה באופן אוטומטי. היא צריכה להתקיים גם בלי קשר למה שאחרים עושים ולהותיר רושם של אדם שהייתי מתעניין בסיפור שלו גם אם לא היה מוצג בצורת סרט. ג'ולי היא דמות שטחית, מנותקת מהמציאות, שכל תפקידה הוא לשמוע אחרים מבטאים בקול את המונולוג הפנימי של שני תסריטאים שעוברים את משבר גיל המעבר ורוצים להרגיש צעירים שוב. אני מניח שהיה אפשר לעשות מזה משהו טוב יותר, אבל התוצאה היא רדיפה במשך שעתיים אחר נקודה שכמו הביקורת הזו, הועברה כבר בהתחלה ולא התפתחה מאז.

ביקורת: קדימה, קדימה

הורות היא דבר שמשנה אנשים. גם אני התחלתי לחוות סרטים בצורה שונה מאז שנהייתי הורה, במיוחד סרטים שעוסקים במשפחה. הרגישות לרגעים מחממי לב עלתה והסובלנות לדמויות של הורים מזניחים ירדה. אני מניח שזה הגיוני ששינוי גדול בחיים יוביל לשינוי גדול בתפיסה של יצירות בדיוניות. לא שפתאום יש מהפך ברשימת הסרטים האהובים עלי, אבל סצנות וקווי עלילה מסוימים בהחלט נראים אחרת כשאפשר להשוות אותם לחוויה אישית.

מייק מילס הוא יוצר שבהחלט מחובר למשפחתיות. סרטו הראשון, "מצוץ מהאצבע" הלא מספיק מוערך, עוסק במתבגר שמנסה ללא הצלחה לעשות סדר בעולם סביבו ובהתנהגות המוזרה של הוריו. "בגינרס" עוסק באב זקן המגדיר עצמו מחדש בסוף ימיו. "נשות המאה ה-20" מבוסס באופן חלקי על ילדותו של מילס והקשר עם אמו. כעת, "קדימה, קדימה" שוב מציג משפחה העומדת מול אתגר במהלכו המבוגרים לומדים על החיים לא פחות ממה שמנסים לחנך את הילד.

ג'וני נע ברחבי ארצות הברית בכדי להקליט ראיונות עם ילדים של מהגרים, בעיקר בכדי להבין איך הם רואים את העתיד. הוא עוצר לכמה ימים בלוס אנג'לס בכדי לשמור על אחיינו ג'סי, בזמן שאמו של ג'סי מנסה לשכנע את בעלה הסובל מבעיות נפשיות להסכים לטיפול. למרות שהקשר בין ג'וני ואחותו לא התנהל על הצד הטוב ביותר בשנים האחרונות, אין מישהו אחר שיכול להשגיח על ג'סי בן התשע, שגם ככה מתקשה להשתלב בקרב בני גילו.

כשמצבו של האב מתגלה כקשה יותר לטיפול, וג'וני אמור לטוס לניו יורק להמשך העבודה, הוא מקבל אישור לקחת איתו את ג'סי ולהכיר לו את העולם שמחוץ לקליפורניה, בעוד השניים מפצים על נתק ממושך ולומדים להתרגל אחד לשני.

אין בקדימה, קדימה הרבה דרמה. יש רגעים בהם מישהו מרים את הקול, או משתף כמה המצב קשה, אבל הסרט מזכיר יותר קורס הדרכה להורים מאשר שורה של אתגרים קשים. למעשה, יש סצנה בה ג'וני קורא ישירות ממדריך כיצד לדבר עם ילדים על מה שמפריע להם וכיצד להפיג את המתיחות שנוצרה. זה מוצג כחצי בדיחה, אבל מייק מילס באמת מנסה למנוע ממשברים להשתלט על העלילה. אני מעריך את זה, כי החיים הם לא רק צעקות וטריקת דלתות. לפעמים מבוגרים טועים ואז צריכים להסביר לילדים שזה בסדר לטעות ושהם באמת מנסים להשתפר. לפעמים הילדים מבינים מצב בצורה לא נכונה וצריכים ללמוד איך לבטא את זה באופן שיהיה מובן לכל הצדדים.

הרבה מהסרט נשען על הכימיה בין חואקין פיניקס, המגלם את ג'וני, והשחקן הצעיר וודי נורמן, המגלם את ג'סי. בעוד תמיד מוזר לראות את פיניקס מגלם אדם רגוע ונורמטיבי, הוא מסוג השחקנים שמתייחסים לכל תפקיד באותה רצינות ולא מחפף בהכנה. זה לא רק השינוי הגופני, שכלל גידול כרס קטנה לשם אמינות, אלא גם היכולת שלו להתנהג כמו מי שתפקיד ההורה חדש לו, אולם הוא מוכן לעשות מה שצריך כדי לגרום לזה לעבוד. אם למדתי משהו מקריאה על ההורים של משפחת פיניקס, זו לא דוגמה שחואקין למד מהבית.

יש בסרט כמה דברים שלא רואים בדרך כלל בדרמות משפחתיות. קודם כל, הוא מצולם בשחור-לבן. לפי הבמאי מילס, הבחירה הזו נועדה לתת לקדימה, קדימה תחושה של אגדה ולהדגיש את הצד האמנותי שלו. בנוסף, הוא העריך שאנשים יקחו את הסרט יותר ברצינות ככה ולא יחשבו בטעות שזה סיפור לילדים. עוד משהו מיוחד הוא שילוב ראיונות אמיתיים עם ילדים ובני נוער בסצנות בהן ג'וני מקליט אותם. אלה לא שחקנים שמקריאים טקסט או מאלתרים לפי הנחיה. מדובר בראיונות אמיתיים שנערכו לתוך הסרט בכדי להזכיר את החשיבות של דור העתיד בעיצוב המציאות. פרט חריג נוסף הוא שהסרט מגיע עם ביבליוגרפיה. מדי פעם, ג'וני מקריא קטע מספר אמיתי המסייע לצופים לקבל רקע הקשור לדמויות, ושם הספר מוצג על המסך עבור מי שרוצה לחפש אותו.

יחד עם הנגיעות המקוריות, אני עדיין מרגיש שכוחו של מילס הוא יותר כתסריטאי מאשר כבמאי. לא שהוא במאי רע, אבל יש קטעים בהם נדמה שהוא קצת מתאמץ מדי. כל מיני זוויות צילום ובחירות עריכה שלא באמת תורמות לסיפור, אבל מהוות תזכורת לכך שמילס ממש מנסה להדגיש את הצד החזותי פה. הצילום נהדר, פרי עבודתו של רובי ראיין ("מחוץ למים", "המועדפת", "סיפור נישואים"), אבל במאי יותר בטוח בעצמו לא היה קופץ כל כך מהר בין שוטים, במיוחד בהתחשב בכמה שהסיפור נע באיטיות. מערכת היחסים בין הדוד לאחיין נבנית בהדרגה, אז היה הגיוני שגם הסצנות המשותפות להם יבנו בצורה יותר סבלנית.

למרות זאת, אולי החסרון הגדול של קדימה, קדימה הוא דווקא שהסרט ארוך מכפי יכולתו. העלילה די פשוטה ומבוססת ברובה על קטעים בהם ג'וני וג'סי מסתובבים ביחד ולומדים שיעורים קטנים על איך להיות משפחה. כל מה שקשור לנתק בין ג'וני ואחותו, כולל הוויכוחים שליוו את מות אמם, או ההתערבות הלא חכמה של ג'וני בנישואים של הוריו של ג'סי, מוצג בפלאשבקים, אם בכלל. לפעמים רק מדברים על משהו שהיה, בלי להראות בכלל. לא שחייבים להציג כל דבר על המסך, אבל אם מייק מילס כבר החליט שהסרט יהיה באורך הקרוב לשעתיים, היה בהחלט מקום להראות משברים ולא רק להזכיר אותם בדרך אגב.

להוציא את הבימוי המרים לעצמו והאורך הלא תואם את העלילה, קדימה, קדימה בהחלט מומלץ לצפיה. אני אוהב את זה שאין בו מחויבות להגיע לנקודות הרתיחה המקובלות בסרטים כאלה (תודה לאל, אף אחד לא שובר צלחת), כמו גם את זה שהסרט נטול דמויות שליליות. אף אחד לא מושלם, דבר שהמבוגרים נאלצים להודות יותר מפעם אחת, אבל מילס נמנע מלהכניס לסיפור נבל מזדמן או מישהו שמנסה לפגוע במשפחה. זו המציאות שמקשה ואין מה לעשות לגבי זה חוץ מלנסות להתמודד עם המצב ולהמשיך הלאה. התרומה הגדולה של הסרט היא בהדגמה כיצד ניתן להניח את האגו בצד ולדבר בפתיחות ובפגיעות מבלי שהדבר יעלה בנקודות זכות. מבוגרים יכולים לטעות, ילדים יכולים לטעות, הורים יכולים לחשוב שהם לא טובים מספיק, זה מותר. מה שחשוב בסופו של דבר זה מה שמוכנים לעשות כדי לגרום לדבר המורכב והלא הגיוני הזה שנקרא משפחה לעבוד.

ביקורת: שליטי המטאל

"אוקיי מיסטר, מה אתה חושב שאתה עושה? אתה קורא לזה חדר? זה דיר חזירים. אני רוצה שתסדר את האזור הזה עכשיו. אתה רפש מגעיל. עמוד ישר! הכנס את החולצה למכנסיים! סדר את האבזם הזה! שרוך את הנעליים! טוויסטד סיסטר? מה זה? מחק את החיוך הזה מהפנים שלך. האם אתה מבין?! מה זה, סיכה של טוויסטד סיסטר?! על המדים שלך?! איזה מין גבר אתה? אתה חסר ערך וחלש. אתה לא עושה כלום, אתה לא שווה כלום, יושב פה כל היום ומנגן במיתר החשמלי הזה. אני סחבתי אם-16 ואתה… אתה סוחב את ה… ה… גיטרה הזאת! מי אתה? מאיפה באת? אתה מקשיב לי? מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך?"

"אני רוצה לעשות רוק."

השיחה הזו תופסת חלק נכבד מהקליפ לשיר "We're not Gonna Take It" של טוויסטד סיסטר, קליפ שאיכשהו מצליח גם להראות חובבני וזול וגם להציג עבודה מאוד מרשימה מצד פעלולן שעבר יום צילומים ארוך. הקליפ עצמו, כמו ההמשך שלו, "I wanna Rock", הוא שילוב בין סלפסטיק ומאפיינים מפורסמים של תרבות המטאל. יש שיער ארוך, הד בנגינג, איפור פנים, בגדים קרועים, נעלי פלטפורמה, מיקרופון בגוון פוקסיה, נצנצים… אוקי, ספציפית מאפיינים של תרבות המטאל בשנות השמונים. המסר הוא שצעירים צריכים להשמיע את הקול שלהם ולא לכרוע תחת מגפו של האיש. אם צריך לנגן כל כך חזק שיעוף דרך חלון, כך יהיה. המטאל הוא כח משחרר עבור כל המדוכאים באשר הם. במיוחד אם הם בני נוער לבנים ממעמד הביניים.

כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. אמנם נוספו עוד 89 תת-ז'אנרים לעולם המטאל, אולם הבסיס נותר על כנו. מוזיקה כועסת, בועטת, רועשת, כזו שמגיעה לכל פינה על פני כדור הארץ ועדיין גורמת לאנשים מסוימים לקשר אותה בטעות לפולחן השטן. נכון שלהקות מטאל לא באמת מנסות להימנע מההקשר הזה עם אלבומים שעוסקים באפוקליפסה, מלאכים נופלים וכישוף, אבל זה חלק מהסצנה. הם לא אומרים שהשטן הוא טוב, זו ביקורת חברתית. אני חושב. האמת היא שאני די פוזר בכל הנוגע למטאל. אני נהנה לשלב שירי מטאל בפלייליסט שלי, אבל מאזן אותם עם קצת וט לג או פלורנס אנד דה משין. בתור ילד ניינטיז, ראיתי הרבה חולצות של איירון מיידן וגאנז אן רוזס בבית הספר (כמה טוב שלא הייתה לנו תלבושת אחידה), אפילו הדפסתי לי אחת בחנות. זה לא אומר שההכרות שלי עם הלהקות האלה היא מעבר לשטחית.

"שליטי המטאל" עוסק בלהקת המטאל סקאלפאקר, המורכבת כרגע משני תיכוניסטים לא מאוד פופולריים. האנטר על הגיטרה הוא הרוח המובילה של הלהקה וחולם להפוך לאחד מגדולי המטאל, קווין הוא מתופף מוכשר והחבר הטוב ביותר של האנטר. מתוך הבנה שהם צריכים לשפר את הביצועים שלהם, האנטר נותן לקווין שעורי בית להאזין למבחר שירי מטאל קלאסיים על מנת שיכנס טוב יותר לראש הנכון. יש להם זמן קצר למצוא בסיסט עד לקרב הלהקות, אחרת כל המאמצים שלהם לשווא.

קווין מוצא חברה שלישית פוטנציאלית ללהקה, נערה לא יציבה נפשית בשם אמילי. כשהיא נוטלת את התרופות שלה, אמילי די מתוקה ומפגינה כישורי נגינה מרשימים על צ'לו. רק שצ'לו זה לא מטאל ובנות זה… קצת מטאל, אבל לא מספיק לטעמו של האנטר. בזמן שקווין ואמילי מתקרבים וחוקרים את החיים שמחוץ ללהקה, האנטר הולך ונעשה אובססיבי לגבי התדמית שלו והרצון להיות מטאל באמת, גם אם זה אומר שכל השאר יצטרכו לשים את החיים שלהם על המתן בזמן שסקאלפאקר מוצאת את עצמה.

אחד הדברים שאני מאוד שמח שנעלמו מנוף סרטי הנעורים בשנים האחרונות, הוא החלוקה המעמדית. הרעיון שהתחיל בשנות השמונים לפיו התיכון הוא מיקרוקוסמוס המייצג סוגים שונים של בני נוער הנופלים כולם לקבוצות קלות להגדרה, הובא למנוחות במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 ופנה את מקומו ליצוג מציאותי יותר של מתבגרים. שליטי המטאל ממשיך את הקו ומציב את הדמויות הראשיות בפני אתגרים שבני נוער, או בכלל בני אדם, באמת מתמודדים מולם. יש בבית הספר בריון, אבל ההתנהגות שלו אינה מקובלת על רוב התלמידים והוא אף מעביר חלק ניכר מהסרט בהשעיה מחוץ למסך. הבחורה היפה שקווין מדבר איתה במסיבה אינה אשת חלומותיו או מישהי שהוא מנסה לעשות מייק אובר בכדי להשיג. היא מישהי חסרת בטחון שבטוחה שהחברה שלה הרבה יותר מעניינת בנים. הלהקה המתחרה, שהאנטר מרבה לרדת על הסגנון הפופי וחסר האמירה שלהם, הם חבר'ה ממש נחמדים. בלתי אפשרי לשנוא אותם. שליטי המטאל נמנע באלגנטיות מקלישאות של סרטי נעורים, כמו גם של סרטי תחרויות.

למעשה, האויב הגדול ביותר של האנטר וקווין הוא האגו של האנטר. יש לו תסביך עליונות, הוא משוכנע שכל מי ששונה ממנו יהיה אדם עלוב שאינו שווה התיחסות. הוא צעיר חלש פיזית ומלא כעס שרואה בהפיכה לכוכב מטאל את הנתיב היחיד שלו להגשמה עצמית. מי שעומד בדרכו, הוא אויב, גם אם אינו מתנהג ככה. כמובן שזה יוצר עומס עצום על קווין, שמכיר בקיומן של אפשרויות אחרות, אבל נאלץ לתפקד כסלע היציב בין האנשים סביבו. כשהוא שואל את אמילי אם היא מרגישה טוב יותר אחרי שהיא זורקת דברים בכעס, היא עונה שהייתה רוצה לא להרגיש צורך לזרוק דברים. זה כנראה התיאור הכי יפה שראיתי להפרעה נפשית בסרט קומי, לפחות מאז שמלווין אמר ב"הכי טוב שיש" שקרול גורמת לו לרצות להיות אדם טוב יותר. המחלה לא מוצגת כבדיחה, אבל ההתמודדות איתה היא חלק מהאפיון של דמות.

כן, זו קומדיה. לא פרועה במיוחד, אבל היו רגעים שבהחלט צחקתי בקול רם. השחקנים מגיעים ללא רקע קומי והתזמון שלהם הוא שילוב בין התסריט של די.בי. וייס ("משחקי הכס") והבימוי של פיטר סולט, שכבר הפתיע לטובה עם קומדיה רומנטית על צעירים חובבי מוזיקה ב"הלילה של ניק ונורה". כמובן שמגיע קרדיט להופעה של אדריאן גרינסמית, ג'יידן מרטל ואייזיס היינסוורת' בתור האנטר, קווין ואמילי, שנותנים לדמויות פנים, שיער ארוך וגם חיים. הליהוק של בני נוער אמיתיים לתפקיד, ולא שחקנים בני עשרים פלוס שמנסים להיראות צעירים יותר, מוסיף להם שבריריות שהופכת את המסע להגדרה עצמית ליותר אמין.

ציינתי שאת התסריט כתב די.בי. וייס, אז לא ממש מפתיע שהחלק החלש של שליטי המטאל הוא לקראת הסוף. הוא לא מתדרדר בפתאומיות כמו העונה האחרונה של "משחקי הכס", אולם רואים שמר וייס נתקע בנסיון להוסיף יותר מכשולים מהנדרש לקראת קרב הלהקות המתקרב. הוא גם רוצה שהדמויות ילמדו משהו מהחוויה ויגיעו למסקנה בסוף הסיפור, רק שזה הולך בניגוד לרוח הסרט. סקאלפאקר היא להקה של תיכוניסטים ואני לא שמעתי אפילו על אדם אחד שהגיע למסקנה סופית לגבי משהו בעודו בגיל ההתבגרות. זה בדיוק השלב בחיים בו מותר עדיין לעשות טעויות ולהמשיך לחפש.

פסקול הסרט מורכב בעיקר משירים מוכרים, לצד שיר מקורי וקליט להפליא שטום מורלו היה מעורב בכתיבתו. אם אתם אוהבים מטאל, אפילו לא כדרך חיים, אתם תהנו משליטי המטאל. למרות שיש פה ושם עומס מיותר על העלילה, זה סרט מהנה ורגיש שנכתב בשפה של בני אדם. הוא מרענן בתור סרט נעורים וגורם בתור סרט על מוזיקאים לגוף לזוז בכיף. בעיקר לראש, בתנועות מהירות למעלה ולמטה.