ביקורת: תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

eurovision_resize.jpg

 

יש שני סוגים של אנשים שצופים באדיקות בתחרות האירוויזיון: אלה שנהנים מהמוזיקה, ואלה שנהנים למרות המוזיקה. אני משתייך לקבוצה השניה. רוב השירים המתחרים, ולמען האמת גם רוב הזוכים, חולפים לידי ולא נשארים לי בזכרון, אבל תהיו בטוחים שאעריך את מי שמעלה לבמה רקדן בתחפושת גורילה ללא סיבה נראית לעין. העניין הוא שגם אם כותבים שיר סופר קליט, הוא עדיין רק אחד מתוך ארבעים ומשהו שמנסים להשיג את תמיכת הקהל במגבלת זמן של שלוש דקות. זה מביא לכך שחלק מהמדינות מחפשות גימיקים שיעזרו להבדיל את ההופעה משאר המתחרים, בין אם זה משהו שקשור לתלבושת ולמגדר של המבצע.ת, לבין אם מדובר בהפקת קליפ שלם על הבמה, כולל כוריאוגרפיה מוגזמת ותפאורה שנראית יותר כמו הבית של ברבי, לו עוצב בידי ה.ר. גייגר.

האמת היא שזה לא כזה משנה. הופעה יוצאת דופן יכולה לעזור לעלות לגמר, או להפוך למם פופולרי, אבל הזוכה הוא עדיין השיר שהכי הרבה אנשים מתחברים אליו. זה אפילו יותר בולט כיום, כשכל המתחרים זמינים לשמיעה לפני התחרות וההימורים על הזוכים מתחילים יותר מחודש לפני התחרות. גם הגימיק הכי מוגזם מלווה שיר שחובבים אמיתיים שמעו כבר עשרות פעמים. אפשר לטעון שפינלנד זכתה כי לורדי הם מופע כל כך גרוטסקי עם שיר כל כך לא אירוויזיוני, שפשוט אי אפשר היה להתעלם מהם, אבל זה לא מסביר את הזכיה של מריה שריפוביץ' הסרבית שנה לאחר מכן, באחת ההופעות הפחות מיוחדות של הערב, אבל עם ביצוע ווקלי חזק. בסופו של דבר, צריך להודות ש-Hard Rock Hallelujah הוא פשוט שיר שממש כיף לשמוע.

יוצרי הסרט "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", שמטעמי נוחות יכונה מעתה "הסרט על האירוויזיון", השם בו גם ככה יזכרו אותו, הם סוג מיוחד של חובבי אירוויזיון. נראה שהם מודעים למוזרות של חלק מהמופעים, לקשר החזק לקהילה הגאה ולפוליטיקה המקומית שמניעה את בחירת השיר המתחרה בכל מדינה, אבל הם מטאטאים את הנושאים האלה לצד הדרך בכדי לנסות לשווק פסקול של שירים שהיו יכולים להתחרות בתחרות האמיתית. אני מניח שזה קשור לשיתוף הפעולה של ההפקה עם איגוד השידור האירופי, שלא מעוניין שהסרט על האירוויזיון ילכלך על התחרות הכי יוקרתית שלו.

פאייר סאגה הם צמד מוזיקלי מהוסאוויק, שהוא למעשה כפר דייגים באיסלנד, כמו הקלישאה החביבה על שדרי ספורט ישראלים משנות התשעים. חברי הצמד, לארס אריקסונג וזיגריט אריקסדוטיר (כנראה לא אח ואחות), חולמים לייצג את מדינתם בתחרות האירוויזיון. ליתר דיוק, לארס חולם על זה, בעוד זיגריט חולמת בעיקר על לארס. התמקדותו של לארס בתחרות עושה אותו עיוור לרגשותיה האמיתיים של זיגריט וגם הופכת אותו לבושה בעיני אביו ולבדיחה של העיירה. במקום למצוא עבודה אמיתית, הוא מקליט שירים שאף אחד לא אוהב, מעצב תלבושות מגוחכות ומונע מזיגריט את האפשרות לממש את הפוטנציאל האמיתי שלה. מה שהפוטנציאל האמיתי לא יהיה, הסרט קצת לא ברור בקטע הזה.

סעיף טכני שהאיסלנדים אנאלים מכדי להתעלם ממנו, מביא לכך ששירם של פאייר סאגה מתקבל לתחרות הלאומית, שם הם כושלים. אלא שטרופ קומי משומש אחד לאחר מכן, לארס וזיגריט בכל נבחרים לייצג את איסלנד בתחרות האירוויזיון שתערך השנה ב… אדינבורו. זה השלב בו אלו מכם שצופים בסרט כי אמרו להם שהוא צולם בישראל, רשאים לעזוב. חוץ מכמה צילומים של קהל שנערכו אחר כך לתוך הסרט, אין בו שום דבר שצולם במהלך התחרות שנערכה בתל אביב. אפילו הבמה נבנתה מחדש באולפן בלונדון במקום להשתמש בזו שכבר הייתה קיימת בגני התערוכה.

הכח המניע מאחורי הסרט על האירוויזיון הוא ויל פרל וזה מוביל בדיוק לכל הבעיות הצפויות. למרות שמאוד התלהבו ממנו בעבר, נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתחילים להכיר בכך שהרבה מהסרטים של ויל פרל הם די אותו דבר. הוא מגלם מישהו שעוסק באובססיביות במקצוע מסוים, מצליח למרות שהוא אידיוט מוחלט, נכנס ליריבות עם מישהו בעל כשרון זהה אבל תפיסת עולם שונה ועל הדרך יש גם סיפור אהבה עם האחת שמאמינה בו כשהוא נקלע למשבר. זה לא חדש ששחקנים קומיים עובדים לפי נוסחה, מצ'רלי צ'פלין, דרך ג'רי לואיס ועד לאדם סנדלר, חולבים את הנוסחה הזו כמה שאפשר. העניין היא שצ'פלין, לואיס ואפילו סנדלר מעורר המחלוקת, הם בעצמם הסיבה שאנשים צופים בסרט. עד כמה ששמו של ויל פרל שווה הרבה כסף, הוא מעולם לא היה הדבר המצחיק ביותר על המסך. הדמות של האידיוט השחצן היא לא רק מאוסה, אלא גם מונעת חיבור רגשי לסיפור, כי למה שנהיה בעד אידיוט שחצן? פרל מגלם בקומדיות שלו את הדמות שבסרט טוב יותר הייתה בדיחה של כמה שורות וזהו. לצערי, הוא מתעקש שוב ושוב לדחוף את הדמות הזו למרכז העלילה.

במקרה של הסרט על האירוויזיון, לארס הוא שתלטן שמסרב לקחת אחריות ולהפסיק להיות נטל על אחרים, מתעלם מהרגשות של זיגריט ומדעת הקהל בהופעות, דבר שדווקא אמור להיות חשוב למי שמנסה לזכות בתחרות בה נערכות הצבעות מהבית, ולא פעם חושף צדדים אלימים ומזיקים שבנס אינם גורמים יותר נזק לסביבה. הוא לא הנבל בסיפור, אלא הגיבור במין ראיית עולם מעוותת בה האדישות שלו לסבל הזולת היא תכונה מעוררת הזדהות. זה עוד יותר בולט כשאנחנו פוגשים את דמותו של אלכסנדר למטוב, נציג רוסיה לאירוויזיון המחזר אחר זיגריט וככל הנראה לא לבש חולצה מימיו. למטוב נראה מכל בחינה אפשרית כמו האנטגוניסט שלארס יצטרך להתמודד מולו, אבל נעשה פה משהו יותר מתוחכם מזה, כי למטוב למעשה צודק באבחנות שלו. הוא לא אומר שום דבר לאורך הסרט שאינו נכון לגבי הכשרון של זיגריט וזה שלארס מושך אותה כלפי מטה ולא מאפשר לה לבטא את עצמה. הטעות היחידה שלו היא המחשבה שזיגריט רוצה את חיי הזוהר ולא נשארת בעסק רק בגלל לארס. גם חיי ההוללות שלו נראים מקובלים על כל שאר משתתפי התחרות, כך שאפשר להבין למה הוא פופולרי ובנוסף לכל, הוא זמר הרבה יותר טוב מלארס.

זו דוגמה לאופן בו הבניה סביב פרל כגיבור הסרט מכשילה את עצמה. למרות שלמטוב, בגילומו של דן סטיבנס, הוא הדמות המעניינת ביותר כאן, אנחנו אמורים לראות בו מכשול. עד כמה שהוא מורכב  ביחס לדמויות הראשיות, למטוב מאיים על המשך הקיום של פאייר סאגה וזה משהו שהצמד אמור להתגבר עליו. נוצר מצב בו הצורך להצדיק את מיקומו של לארס כדמות הראשית, כי זו הדמות שפרל יצר לעצמו, מביא לכך שהדמויות שמתנהגות בצורה שיותר מקדמת את העלילה ומייצגות את גודלו ויוקרתו של האירוויזיון, נדחקות לתפקידים פחות מרכזיים. זה משפיע לרעה על גודל התפקיד של למטוב, זה משפיע לרעה על פיתוח דמות אביו של לארס (בגילומו של פירס ברוסנן שמפתיע עם מבטא איסלנדי משכנע), זה משפיע לרעה על זיגריט. זה אפילו משפיע לרעה על החבר האחד באיגוד השידור האיסלנדי שלא מעוניין לנצח באירוויזיון. יש שם סיפור שלם שהסרט בקושי נוגע בו. לארס תקוע במרכז העלילה ולא מאפשר לאחרים מרחב פעולה.

ויל פרל הוא שחקן טוב והוכיח זאת שוב ושוב לאורך עשרים השנים האחרונות. רק שהוא שחקן דרמתי טוב, לא קומי. כשפרל מנסה להצחיק, הוא חוזר לשטיקים קבועים, מסביר בדיחות, מגיב בצורה לא החלטית לסיטואציות חריגות ונתקע שוב ושוב עם אותה דמות מעצבנת. בסרט על האירוויזיון, הוא החליט להישאר תמיד בדמות הקומית, גם כשקורה משהו מאוד עצוב שאמור למוטט את עולמו של אדם נורמטיבי. זה אולי היה מצחיק אם התגובות הפושרות היו חלק ממה שמאפיין את הדמות, אבל לאס מגיב באובר דרמתיות למצבים הרבה פחות קשים לאורך הסרט. זה מה שקורה כששחקן שלא מבין שהוא טוב יותר בדרמות מאשר בקומדיות, מעורב במספר הבטים של ההפקה ובונה את הסיפור סביב הדמות הפחות מרגשת בסרט.

ומה לגבי האירוויזיון? איך מוצגת התחרות שידועה בהופעות בלתי נשכחות ובהצבעות גאוגרפיות מעצבנות? בסדר. הסרט מכיל מחוות לכמה מהמופעים היותר בולטים של המאה הנוכחית, כמו גם קטע סונג אלונג בהשתתפות מתחרי אירוויזיון אמיתיים לצד פרל, סטיבנס, רייצ'ל מקאדמס והקול של מולי סאנדן ששולב עם זה של מקאדמס כדי לגרום לה להישמע יותר כמו זמרת מיוחדת במינה. הסצנה הזו, שאינה קשורה ישירות לעלילה ומהווה כולה מחווה לבינלאומיות והאינקלוסיביות של האירוויזיון, היא הרגע הכי טוב בסרט. למעשה, היא מהנה לצפיה גם אם אתם לא יודעים שום דבר על העלילה, כי בסצנה הזו נמצאת כימיה מעולה בין אנשים שתחרות האירוויזיון שנתה את חייהם. גם  המוזיקה המקורית כאן לא רעה וחלק מהשירים בהחלט נשמעים כאילו היו יכולים להתברג בעשיריה הראשונה בתחרות האמיתית. אני חושב שהסרט מפספס הזדמנות לצחוק על המרחק אליו מדינות מוכנות להגיע בכדי לזכות, כמו גם על כך שבמציאות, איסלנד כנראה הייתה מקבלת נקודות מקרובותיה הסקנדינביות בלי קשר לאיכות המופע. ברור שקשה להתעלות על הדבר האמיתי, רק תראו את מופע הסאדו-נפחות האנטי ציוני שאיסלנד באמת שלחה לתל אביב בשביל להבין כמה רף המוזרות גבוה. עדיין, הסרט בהחלט היה מקבל ממני נקודות זכות אם חוץ מחיקוי סביר למופעים באירוויזיון, היה גם מנסה ללכת כמה צעדים רחוק יותר. האירוויזיון, עם כל התאטרליות והרדיפה אחר גימיקים, הוא עדיין ארוע שנשאר מה לצחוק עליו ואיתו. הסרט על האירוויזיון הוא יותר הכרות עם התחרות לקהל חוץ-אירופי מאשר אמירה כלשהי עליה.

ביקורת: הזהב של נורמן

 

da_5_bloods_resize

 

לפני כעשור וחצי, אמא שלי טסה לטיול מאורגן בווייטנאם. כמו רוב הישראלים, היא לא ידעה הרבה על המדינה מחוץ להקשר של המלחמה שהתחוללה שם במשך קרוב לעשרים שנה. היא ידעה שהממשלה קומוניסטית ושהרבה אנשים עם כובעים מצחיקים מגדלים שם אורז, אבל רוב הטיול היה מבחינתה לגלות עולם חדש. כמעט אפשר לשכוח שהייתה שם מלחמה.

הטיול בכל זאת הכיל תזכורת אחת מאוד ברורה בדמות ביקור במחילות קו צ'י. המחילות שמשו לוחמים מקומיים למתקפות גרילה, תחילה נגד הכובשים הצרפתים ואחר כל נגד פלוגות מדרום וייטנאם ומארצות הברית. כך קרה ששלושה עשורים אחרי שאחרון החיילים האמריקאים עזב את האזור, אמא שלי זכתה לראות ממרחק בטוח את מלכודות המוות שהוכנו לצד הכניסה למחילות ואת תנאי המגורים בהם שהו אנשי וייטקונג במשך חודשים ואף שנים בכל פעם, מחכים למתקפה הבאה במה שהם מכירים בתור המלחמה האמריקאית.

סרטו החדש של ספייק לי, "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods" במקור) מתרחש בווייטנאם המודרנית, אבל הסיפור שלו מתחיל בסוף שנות השישים. ארבעה יוצאי צבא אפרו-אמריקאים ששרתו ביחד במלחמה, ויחד עם חברם שנפל נורמן נודעו בתור הבלאדז, מתאחדים בהו צ'י מין סיטי. השנים הביאו איתן הרבה שינויים וכמו שווייטנאם הפכה למוקד תיירות פופולרי, גם הבלאדז מאוד שונים מכפי שהיו בשדה הקרב. אחד מהם אפילו הצביע לדונלד טראמפ. כך מתייצבים פול, אוטיס אדי ומלווין במדינה אותה ראו לאחרונה בצעירותם, אבל הותירה בהם צלקות שגם הגיל לא הצליח למחוק.

מטרת הביקור של הבלאדז היא לאתר את שרידיו של נורמן על מנת להביאו לקבורה בארצות הברית. זה, לפחות, התרוץ הרשמי לביקור. בפועל, הם מעוניינים גם לחפש אוצר של מטילי זהב בו נתקלו במהלך המלחמה ואבד במשך שנים, עד ששינוי בתנאי השטח העלה את התקוה לאתרו מחדש. בזמנו, נורמן הציע שיתרמו את הזהב לקהילות שחורות ולמאבק לזכויות אזרח. מטרה נעלה שהבלאדז עדיין מאמינים בה, אבל מכיוון שמדובר בכל זאת ברכוש ממשלתי גנוב, אוטיס מארגן דיל עם מישהי מהעבר ועם איש קשר צרפתי על מנת שיוכלו להעביר את האוצר מבלי לעורר חשד. רגע לפני הנסיעה לתוך הג'ונגל, מצטרף במפתיע גם בנו של פול, שרוצה להבין מה אביו הזקן עושה פתאום בצד השני של העולם.

תזמון ההגעה של הסרט לשרות הסטרימינג של נטפליקס לא יכול להיות יותר רלוונטי. בזמן שברחבי ארצות הברית נערכות הפגנות כנגד הזלזול בחיי שחורים ובבית הלבן יושב האדם האחרון שאכפת לו מהנושא, ספייק לי מביא לעולם סיפור שמשכשך עמוק בתוך ההיסטוריה העגומה של השחורים באמריקה. הסרט נפתח עם תזכורת לכך שבעוד אזרחים כהי עור נאבקו לקבל בארצות הברית יחס שוויוני, לא הייתה לממשלה שום בעיה לשלוח אותם להילחם עבורה בארץ רחוקה ומלאה אויבים. לי דואג להדגיש שזו מלחמה של לבנים שהתערבו בסכסוך פנימי של וייטנאמים שבשלב הזה, כבר ממש לא אכפת להם מה צבע העור של המטרה. ישנן תזכורות מרובות להשפעה שהצרפתים והאמריקאים הותירו בארץ שסועת הקרבות, ולא מדובר רק בסניף של מקדונלדס באמצע עיר הבירה.

ספייק לי הוא לא הבמאי הכי מעודן בעולם. אם תבקשו ממנו להשחיל חוט דרך חור מחט, סביר להניח שכעבור דקה יטען שהמחט מדכאת את העם שלו כבר ארבע מאות שנה והשחלת חוטים היא הדרך שלה לפגוע בהזדמנות שלהם לשרוד, אז הוא לא צריך לעשות את זה. המטרות לשמן הוא נאבק מוצדקות, זה פשוט שהדרך בה הוא בוחר להציג אותן לא משאירה שום מקום לספק לגבי עמדותיו. הזהב של נורמן מלא ברגעים כאלה. פרט לפתיחה שמציינת עד כמה השחורים בארה"ב מתקשים להזדהות עם מדינה שמעריצה בעלי עבדים כגיבורים לאומיים, הסרט דואג מדי פעם לציין אדם שחור כזה או אחר שתרומתו להיסטוריה נדחקה לטובת השגים של אדם לבן פחות מרשים. הבלאדז עדיין מדברים על נורמן כעל האדם המדהים ביותר שפגשו, בזכות העקרונות בהם האמין וחוסר הנכונות שלו להתכופף לפי דרישות הרוב הלבן. הסרט גם מכיל לא מעט תזכורות לכך שמנקודת מבט וייטנאמית, כל האמריקאים הם פולשים שרצחו מאות אלפים, בהם גם נשים וילדים.

מצד שני, עד כמה שהעמדות האישיות של ספייק לי ברורות, קשה לומר מה בדיוק הסרט רוצה. הבלאדז יוצאים למסע מסוכן מתוך בחירה, כשכמעט בכל רגע נתון הם יכולים פשוט לחזור אחורה ולוותר על הזהב. הווייטנאמים מתנהגים כאילו המלחמה הסתיימה לפני רגע ולא לפני 45 שנה. המתיחות בין פול לבנו דיוויד תופסת הרבה זמן מסך, אבל אז בכלל עוברים לעסוק בהלם קרב ואז בסכנות שבג'ונגל ואז יש איזה מונולוג על זכויות השחורים ואז מדברים על הצרפתים. התסריט מבולגן ולא החלטי לגבי המסר שהוא אמור להעביר. האם נכון לחפש את הזהב, או שהוא צריך להישאר קבור עם העבר? האם החיילים השחורים מייצגים את האגרסיביות האמריקאית, או שהם בעצמם קורבנות? האם ההזדקנות פוגעת ביכולת של הדמויות לתפקד בשטח, או שהם בעצם בדיוק כמו שהיו פעם? יותר מדי כיוונים סותרים הופכים את הסרט למבולגן. אם זה לא מספיק, הנסיון להקיף הכל בחוט המקשר בין התנועה לזכויות אזרח בשנות השישים לבין Black Life Matters רק מדגיש עוד יותר עד כמה הדמויות לא באמת מייצגות משהו גדול כפי שהבמאי חושב. קיים קשר היסטורי ברור בין המאבקים, אבל חסר חיבור לסיפור של הבלאדז עצמם.

עוד בעיה היא שבסופו של דבר, אנחנו לומדים מעט מאוד על הדמויות. לאוטיס יש בת שלא ידע על קיומה, אדי אוהב להראות כמה הוא מסודר כלכלית, מלווין הוא… בעצם אין לנו שום מידע על מלווין. אפילו נורמן, ממנו החבורה כל הזמן שואבת השראה, הוא דמות די פלקטית. חוץ מלדבר פעם אחת על אחווה שחורה, הפלאשבקים בהם נורמן מופיע לא מספרים עליו כאדם, או כמנהיג בשטח. הוא פשוט שם, זכרון של מי שלא חזר מהמלחמה ועד היום מדברים עליו כאילו היה גיבור. גם הדמויות האחרות לא מקבלות הזדמנות להציג משהו שמזכיר אישיות. דיוויד משעמם ונטול כריזמה, הפעילה לפינוי מוקשים אותה הוא פוגש היא עוד דוגמה לקושי של ספייק לי לכתוב דמויות נשיות, איש הקשר הצרפתי לבוש בלבן כסמל לקולוניאליזם וזה כבר יותר מידע ממה שמישהו מספק עליו. אפילו המדריך המקומי שמביא את הבלאדז עד לאזור המסוכן, לא מספר על עצמו שום דבר בעל ערך. הוא פשוט שם כשצריכים עוד דמות בסצנה.

יוצא הדופן היחיד, שכן מתפתח מול המצלמה, הוא פול. הלוחמני בחבורה, שהחזרה לווייטנאם מוציאה ממנו את הטראומות הקשות ביותר, צריך גם להתמודד עם הופעה לא מתוכננת של בנו, האדם האחרון איתו הוא רוצה להתעמת בסיטואציה הזאת. עם כפפה שחורה ביד אחת וכובע MAGA על הראש, פול מייצג את הקרע הפנימי בתוך אמריקה ואת הקונפליקט הקיומי של אדם שחור הרוצה להרגיש שייך במדינה שמסרבת להכיר בו כשווה. הוא משקף כיצד בייבי בומרים שהפגינו נגד מלחמה בצעירותם, הפכו ברבות השנים לסמל השמרנות. תצוגת משחק מרשימה של דלרוי לינדו הופכת את פול לדמות המעניינת היחידה בסרט. הוא מלחיץ, מפחיד ומעורר רחמים בו זמנית ונלחם מלחמה אבודה נגד השדים הפנימיים שלו.

המשחק של לינדו הוא נקודת האור העיקרית בסרט. כל סצנה שאינה מובלת בידי דמותו של פול היא חלק מבלגן שלא נסגר על עצמו. זה ממש לא עוזר שהדמויות מצטטות ישירות מסרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"האוצר מסיירה מדרה". נכון, ספייק לי ביים סרט על חבורה של יוצאי צבא שחוזרים לג'ונגל בו הטרוף שולט, וזה גם סרט על אנשים שמחפשים זהב בארץ זרה. עדיין, הציטוטים האלה לא מצביעים על תחכום או מודעות עצמית, כמו שהם מדגישים שלא היה ללי שום דבר מקורי לומר. הנסיונות לקשור את הסיפור למצבם של השחורים בארה"ב לא עובדים כאשר כל כך מעט ידוע על רוב הדמויות הראשיות, שבאותה מידה זה היה יכול להיות סיפור על ארבעה רדנקים לבנים או על פליטים וייטנאמים שמתגוררים כיום בפראג וחוזרים לחפש אוצר שנעלם במלחמה. עכשיו שאני חושב על זה, דיוויד או. ראסל כבר עשה את הסיפור הזה טוב יותר עם "שלושה מלכים", רק שבמקום הזווית האתנית, הוא הציב את העלילה בתוך הקשר היסטורי שאתגר את האופן בו אמריקאים תופסים את עצמם כמגיני העולם החופשי.

בסרטים כמו "עשה את הדבר הנכון" ו"שחור על לבן", הייתה לצבע העור של הדמויות משמעות בהקשר רחב יותר מהסיפור הפרטי שלהן. בהזהב של נורמן, חסר חוט מחבר בין החיפוש שלהם אחר מטמון, טראומות המלחמה והעובדה שכולם שחורים. אפשר לטעון שעצם היותם של הבלאדז אפרו-אמריקאים כבר מספק את הקשר הנחוץ, אבל לא הרגשתי את זה במהלך הצפיה. יותר הרגשתי כאילו הסרט מפנה אותי לעשות חיפוש בוויקיפדיה פעם בעשר דקות כדי להצביע על כך שהוא עוסק במשהו חשוב, במקום לשלב זאת בצורה טבעית בסיפור.

ביקורת: משפחת וילובי

MV5BZGNlMzljOWEtMjdiYS00ZjQwLTg2M2UtMTYwNDgyZjQ4MDk5XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1__resize

 

אני לא יודע מי התחיל עם הטרופ של להזהיר את הצופים מראש שלא מדובר בסיפור שמח. הסרט הראשון שעולה לי בראש עם אזהרה כזו הוא "סדרה של צרות", כאשר קולו של ג'וד לאו מעדכן את הצופים כל כמה זמן שמדובר בסיפור קודר וקשה לעיכול. כמובן שמדובר בהגזמה, וזה המקרה גם עם סרט האנימציה החדש "משפחת וילובי", אולם אני מרגיש כאילו הגימיק הזה קיים הרבה יותר זמן, אולי עוד מזמנו של רואלד דאל. אחרי הכל, מדובר בדרך חמקמקה להרגיע את הקהל. אם לא מזהירים אנשים מפני הנורא מכל, הם יהיו מופתעים אם וכאשר יגיע ויצאו מהסרט בתחושה מדוכדכת. לעומת זאת, כאשר סרט מכין מראש את הצופים לדברים קשים, האזהרה תגביר בקרבם את האהדה כלפי הדמות הראשית ותגרום להם לנשום לרווחה אם תשרוד עד הסוף בלי לאבד את כל מה שיקר לה.

את משפחת וילובי מלווה חתול, אותו מדבב מפיק הסרט ריקי ג'רווייס, שבנימה הרגועה והמלנכולית האופיינית לו, מקריין את קורותיהם של ארבעה ילדים שבעולם האמיתי, הייתם שומעים עליהם רק בסדרת טרו-קריים שהייתה מופקת הרבה אחרי שהארועים הסתיימו.

במשך דורות, היו בני ובנות וילובי אנשים משכמם ומעלה, בעלי טעם טוב, כריזמה, חכמה ושפם מרשים. הרצף נעצר אצל מר וגברת וילובי הנוכחיים. לא רק שהשניים טיפשים ואנוכיים להחריד, אלא שלמר וילובי יש רק שפמפם דקיק ונטול פסון, תוצאה של הקיצוץ המתמיד שאשתו עורכת על מנת להשיג לעצמה חוטי סריגה. ממש בלי כוונה, נולדו להם ילדים. הבכור, טימותי, חולם להחזיר לגדולתו את השם וילובי. האמצעית, ג'יין, חובבת מוזיקה ואוהבת להעלות שאלות היפותטיות, בעוד התאומים הצעירים ברנבי וברנבי חולקים הכל, כולל שם פרטי, וממציאים מתקנים הרבה יותר מורכבים מהצפוי לגילם. כולם גרים בבית המשפחה הישן, בלי קשר של ממש לעיר שצמחה מסביב.

מר וגברת וילובי הם דוגמה מרהיבה להורים גרועים. כאשר השניים זוכרים בכלל שיש להם ילדים (אל תצפו שגם יזכרו את השמות שלהם בנוסף לכל), הם אוסרים עליהם להשמיע קול, מאפשרים להם לאכול רק שאריות מהארוחה של המבוגרים ומענישים את טימותי, גם על דברים שלא עשה, בשליחתו למרתף הפחם. לאחר שהילדים מוצאים תינוקת יתומה המושארת בפתח הבית, הם מבינים שהרעיון לגדול בלי הורים דווקא לא כזה רע. הארבעה מחליטים לשלוח את ההורים לטיול במקומות המסוכנים ביותר בעולם, בתקווה שלא יצליחו לחזור וישאירו את הילדים לגורלם. הם רק שכחו פרט אחד בתכנית: אין סיכוי שההורים ישאירו את הבית היקר שלהם בידי ילדים בלי השגחה.

משפחת וילובי הוא סרט שעוסק בעלילה מאוד אפלה, אבל מבוים ומעוצב באופן שנועד להיות קודם כל מבדר. בני המשפחה זכו כולם לשיער אדמוני דמוי צמר, בעוד לחלק מדמויות המשנה יש צבע עוד לא שגרתי על מנת להבדיל אותן מהרקע. זה לא מסע דרך פחדים כמו "קורליין", או מוזרות שנעוצה עמוק במיתולוגיה כמו "המסע המופלא". העולם של משפחת וילובי הוא פשוט גרסה אחרת של העולם שלנו. תערובת של ציניות ואופטימיות מכתיבה את רוחו של הסרט. כך למשל, הקשת בענן הנראית מכל רחבי העיר, היא בעצם ענן שנפלט מארובה של מפעל ממתקים. מנגד, התאומים בונים מכשיר שיכול בפוטנציה להרוג אדם מבוגר, אבל כשהוא מופעל, זה לצורך בדיחת רקע בלבד.

מדובר בקו מאוד דק שהסרט מנסה להלך עליו. לא להיות יותר מדי סכריני וקיטשי, אבל עדיין להתאים לכל המשפחה ולהציג עלילה מחממת לב. מגיע לו קרדיט על כך שההורים הם באמת כה נתעבים, שהרעיון להיות יתומים נראה כמו אלטרנטיבה עדיפה. גם יש בדיחה חוזרת מוצלחת על כמות תאונות הדרכים שהדמויות גורמות בכל פעם שהן מתרחקות מהבית המוכר, והתאומים אולי קריפיים, אבל בו זמנית חמודים בטרוף. יש פה הימור לא פשוט, כי כפי שניתן לגשר בין גישה אחת לסיפור ואחרת לבניית העולם שמסביב, אפשר בקלות גם ליפול בין הכסאות ולא לקלוע לטעמו של אף אחד.

משפחת וילובי מצליח רוב הזמן לבצע את הגישור בצורה מוצלחת. יש רגעים שהוא מתקתק מדי, לצד רגעים בהם נראה שהסכנות המוצגות הן חסרות פרופורציה לפשטות של הסיפור. בהחלט רואים שמדי פעם הבמאי קרים פירן הרגיש צורך להגביר את הקצב בשביל להשאיר את הקהל ערני ובעוד זה עובד כאלמנט קומי, העלילה חוזרת למסלול הקודם כמעט מיד. אין לי בעיה עם התזזיתיות הכללית של הדמויות, זה לא סרט של מיאזאקי שמנסה לעבוד בהתאם לתנאי הפיזיקה של העולם האמיתי. מה שכן, חבל שאין מעבר חלק יותר בין הקומדיה לרגעים הרציניים, כי קשה לעשות את הסוויץ' בראש במהירות שפירן מכתיב.

הדבר המרשים ביותר בסרט הוא האנימציה עצמה. למרות שנוצר כולו במחשב, משפחת וילובי נראה כמו סרט סטופ-מושן. התנועה של הדמויות מקוטעת בכוונה, השיער נראה כאילו הוא עשוי מצמר אמיתי, הרקעים כמו נוצרו מקרטון ודברים כמו עננים ועשן נראים כאילו הם עשויים מצמר גפן. זו בחירה מעניינת, בעיקר כי היא כנראה עשתה את העבודה על האנימציה ליותר קשה. קריס פירן ושותפיו להפקה החליטו לאתגר את עצמם עם מחווה לסגנונות הנפשה שגדלו עליהם ולהעניק לסרט תחושה מעט מיושנת, אבל בצורה נוסטלגית ומוכרת. בחירת שחקנים מוצלחת כמו מרטין שורט וג'יין קרקובסקי לתפקיד ההורים המזניחים, מיה רודולף לתפקיד אומנת חביבה וטרי קרוז לתפקיד… בואו פשוט נגיד טרי קרוז כי הוא בברור היה הבחירה הראשונה של היוצרים, הביאה לכך שהחיבור של השחקנים לדמויות עובד כמו שצריך.

משפחת וילובי נוהג לפי הקלישאות של רוב סרטי האנימציה הממוחשבת שאינם של פיקסאר. התנועה של הדמויות מוקצנת בלי סיבה, נראה שחלקן יותר הותאמו לזהות המדובבים מאשר להפך, הסרט מנסה כל הזמן לדחוף את השיר של ג'יין כדי שיהיה כשיר להתמודד על האוסקר ועד כמה שהחתול מספר לנו שלא מדובר בסיפור משמח, לא היה אף שלב שבו האמנתי לו ברצינות. מנגד, מדובר בסרט טוב יותר מרוב מקביליו הממוחשבים. האפלוליות המובטחת קיימת, גם אם היא עוברת דרך כמה מסננים של קיטש בדרך. רוב הבדיחות קולעות והעיצוב דמוי הסטופ מושן מרהיב לעין. בנוסף, הסיפור מרגש כשצריך ולמעשה היה אכפת לי ממה שקורה, גם אם לא באמת חששתי שאני נכנס לסרט הקודר ביותר שאי פעם ראיתי.

ביקורת: בלתי נראה

TheInvisibleMan_teaser-2020_resize.jpg

 

בסוף שנות העשרים של המאה שעברה, אולפני יוניברסל קלטו שיש הרבה כסף במפלצות קולנועיות. הם התחילו עם פנטום האופרה ולאורך שלושים השנים הבאות, הביאו למסך את הרוזן דרקולה, המפלצת של פרנקנשטיין, איש הזאב, המומיה, היצור מהלגונה השחורה ואת האיש הבלתי נראה. כשרצו קצת לגוון את הסיפור, הפגישו בין המפלצות, או המציאו להן סיפורי המשך שלא הופיעו במקור הספרותי. בשלב מסוים, אפילו יצרו סדרה של מפגשים בין היצורים השונים לבין אבוט וקוסטלו, שבעצמם הכניסו לאולפן לא מעט כסף.

האיש הבלתי נראה הוא לא מהמפלצות היותר מפורסמות של יוניברסל, אבל הרעיון עצמו די מוכר. ג'יימס וייל ביים את הגלגול הקולנועי הראשון שלו ב-1933 ומאז, נעשה שימוש בדמות במגוון סרטים,  ספיישלים לטלוויזיה ובאופן מתבקש, בסדרות מצוירות, במה שאני מניח שהאנימטורים החשיבו ליום נוח יחסית בעבודה. מכיוון שלא צריכים ללהק שחקן מפורסם לתפקיד, שגם ככה נעשה רובו דרך אפקטים מיוחדים ותחפושות שמסתירות את הפנים, קצת מפתיע שאין יותר סרטים מפורסמים על רואים ואינם נראים. מצד שני, אולי דווקא זה שקשה לרתום פרצוף מפורסם לתפקיד מסביר את הרתיעה של אולפנים מפניו.

השנה היא 2020 ויוניברסל החליטו להמר שוב על האיש הבלתי נראה. עדיין לא ברור אם מדובר בחלק מהחיאה של יקום המפלצות הקלאסיות, או בסרט שיעמוד בפני עצמו, אבל נתוני ההכנסות בהחלט מעודדים את האפשרות הראשונה. הסרט החדש, שנקרא "בלתי נראה", שונה מהותית מסרטו של ג'יימס וייל וגם מהספר של ה.ג'. ולס שהיה ההשראה לדמות, כך שלפחות הבמאי לי ואנל מציע טוויסט שונה על הסיפור.

 

ססיליה מחליטה לעזוב את בן זוגה המתעלל, אדריאן. היא חומקת מהבית באישון לילה ונכנסת למכונית של אחותה לפני שאדריאן יבין מה קרה. אחרי שנים עם המפלצת שהתעללה בה, לססיליה לא נותרה סבלנות והיא לוקחת את הסיכון ובורחת אל ביתו המוגן של קרוב משפחה שהוא במקרה גם שוטר. ססיליה ממעטת לצאת מהחדר, שלא לומר מהבית, עד שמגיעות החדשות הגדולות. שבועיים לאחר שעזבה אותו, אדריאן נמצא מת במה שנראה כמו התאבדות. הוא כבר לא יכול לאיים עליה והשאיר לה בצוואתו סכום כסף נכבד, בעזרתו היא מתכוונת לממן את הלימודים של אחייניתה.

אלא שתחושת ההקלה נמשכת מעט מאוד זמן. דברים מוזרים מתרחשים בבית וססיליה בטוחה שזה אדריאן שחזר לרדוף אותה. לא כרוח רפאים, או זכרון פוסט-טראומתי, אלא אדריאן עצמו בגופו, מנסה לשגע אותה ולגרום לאחרים לפקפק בשפיותה. היא טוענת שזה בדיוק מסוג הדברים שיעשה והעובדה שאף אחד לא יכול לראות אותו בפעולה, לא מונעת מססיליה להשתכנע שהאקס המתעלל עדיין מאיים עליה.

במקור, האיש הבלתי נראה היה ספר שעסק בשאלה כיצד ינהג אדם כאשר הוא חופשי מביקורת חברתית. לא יכולים לראות אותו עושה דברים, אז מבחינתו הוא אינו כפוף לאותם חוקים ומוסכמות כמו שאר האנושות. הגרסה של ואנל רחוקה מהמקור הספרותי, לא רק בתוכן ובמה שעומד מאחורי האדם הבלתי נראה, אלא גם בכך שאדריאן די ראה עצמו פטור מאחריות למעשיו עוד כשהיה רשמית חי. אנחנו נחשפים מעט מאוד אליו כדמות ורוב המידע אודותיו מגיע מססיליה ומאחיו, האחראי על ביצוע הצוואה. לי ואנל בחר להציג את הסרט מנקודת מבטה של הקורבן ולא של התוקף, מה שמעניק לכל הסיפור מימד שהוא מעבר לבדיוני.

אפשר לחשוב על אדריאן, בין אם הוא אכן התוקף הבלתי נראה או לא, כמשהו שססיליה לעולם לא תשתחרר ממנו באמת. היא מזהירה אחרים ומנסה לברוח, אבל אדריאן תמיד יחזור, בגופו או ברוחו. אליזבת מוס מעבירה היטב את תחושת האימה והתסכול של מי שכמה שתנסה, תמיד מרגישה שהתוקף ממתין לה בין הצללים. הוא אפילו לא חייב לגעת בה בכדי לפגוע, כי אדריאן הוא הטיפוס שיגרום לבת זוג לפקפק בשפיותה בכדי שימשיך לשלוט בה. השילוב הזה של איום וגזלייטינג נעשה כל כך שכיח בקשר ביניהם, שססיליה למעשה פתחה סוג של חסינות מפניו ומבינה שמשהו קורה גם כאשר כל הראיות פונות נגדה.

עם הגישה הזו, בלתי נראה היה אמור להיות מותחן פסיכולוגי משובח. הוא היה אמור להראות איך אדם עם מספיק אכזריות ואובססיה לשליטה, לא צריך להופיע על המסך על מנת להשיג את מבוקשו. הוא היה יכול להפוך את אדריאן למפלצת החשובה של העשור הנוכחי בזכות הרלוונטיות שלו גם מחוץ למסך. למרבה הצער, זה לא המצב. בלתי נראה סובל ממספר בעיות שמונעות ממנו להפוך ליותר מסרט אימה גנרי שבמקרה מתפלקת לו מדי פעם אמירה בעלת משמעות בעולם האמיתי.

דבר ראשון, הוא סובל מבעיות קצב. הרבה מהסצנות נמשכות מעבר לזמן הרצוי, או בכלל לא תורמות לסיפור ויוצרות דקות ארוכות של שעמום. המצב מחמיר כשמשלבים את זה עם תסריט שמרבה לדלג על פרטים חשובים. הקשר בין הדמויות המסייעות לססיליה לא כזה ברור אם לא קוראים מראש את תקציר העלילה, ומחסור בתחושה יעילה של מעבר הזמן, מביא לכך שגילוי דרמתי באמצע הסרט גורם בלבול, כי צריך פתאום להתחיל לחשוב האם קרה לפני או אחרי שססיליה עזבה את אדריאן. ססיליה יוצאת ממקום אחד ומגיעה למקום אחר כשההגיון אומר שעברו לפחות כמה ימים בין הסצנות, אבל העריכה גורמת לזה להראות כאילו הכל מתרחש בערב אחד, מה שסתם מבלבל.

הבעיה הגדולה ביותר היא בחוסר התאמה בין המסר של הסרט לעלילה עצמה. הסיפור היה נסגר בצורה טובה בהרבה מבחינת זרימה אם היה סותר את המשל שיוצריו רוצים ללמד. המסר, המציב את ססיליה כדמות המפוכחת ביותר בסרט, מביא לכך שהסיפור צריך לבצע פניית פרסה פתאומית על מנת לשמור על קשר כלשהו עם המשל. לא אפרט, כי זה כבר יהיה ספוילר, רק אציין שהתסריט נאלץ ליצור חור עלילתי מאוד גדול על מנת לצאת מהפינה אליה הכניס את עצמו.

מבחינת אפקטים, התוצאה לא אחידה. כשעוסקים בדמות בלתי נראית, צריכים ליצור את האשליה כאילו יש מישהו במקום בו אמור להיות חלל ריק. לפעמים זה עובד, אבל הרגעים היותר מרשימים חזותית הם דווקא אלה שמאפשרים לנו לראות חלקים מאותו בלתי נראה. ישנו קטע אקשן אחד מוצלח, וסצנה במסעדה שהיא הרגע הטוב ביותר בסרט ואחד היחידים בהם הרעיון של איום בלתי נראה מנוצל בצורה יצירתית באמת. הסטיה מהמקור הספרותי, ויחד איתו גם מהגרסה הקולנועית הקלאסית של האדם הבלתי נראה, מאפשרת מפגן נחמד של פעלולים חזותיים, גם אם חלקם לא נראים גמורים וחושפים את התקציב הנמוך בו נוצרו.

למרות הנסיון להיות מקורי ובעל מסר חשוב, בלתי נראה הוא רוב הזמן סתם עוד סרט אימה, וגם לא אחד מפחיד או מקורי במיוחד. פה ושם מגיע רעיון מוצלח, אבל הרגעים המתים שלא באמת תורמים לבניית המתח, לצד תגובות לא טבעיות של הסביבה, ההתיחסות לאיום המרכזי בעיקר דרך דיבורים של אחרים והסוף שמסבך את העלילה סביב עצמה, פשוט הורסים את האפשרות לשקוע לתוך הסרט. אין מספיק משחק על השאלה האם ססיליה באמת מאבדת את שפיותה וחסרה עקביות בכל הנוגע לכוחו הפיזי של אדריאן. יחד עם החורים בעלילה והעריכה המבלבלת, הסרט הזה הוא בעיקר פספוס. יש לו דברים מאוד חשובים לומר, אבל הוא לא מצליח לנסח אותם בצורה קוהרנטית.

ביקורת: ג'ירפה

MV5BZDcxZDU1NWEtMDU4NC00ZTJmLWE1NWUtM2Y2ZjEyZjliZTUzXkEyXkFqcGdeQXVyMjI3NDAyNg@@._V1__resize.jpg

 

כשצפיתי ב"רומא" לפני שנה וקצת, הרגשתי שהסרט מקלף בהדרגה את כל שכבות האופטימיות מחייהן של הדמויות. עוד ועוד דברים שנראו בהתחלה חיוביים, הפכו לבעיתיים והכל כחלק מבניה לקראת רגע אחד של אהבה טהורה שאמור לתת תקווה זהירה לעתיד. זה המצב גם בסרטים קודמים של קוארון, כמו "הילדים של מחר" ו"כוח משיכה", בהם המצב רק הולך ומתדרדר עד שקורה משהו שמשנה את המגמה. ב"פרזיטים" של בונג ג'ון הו חשתי במצב הפוך. הסרט בונה לקראת שיפור מתמיד במצבן של הדמויות, עד שהשטיח נשלף תחת רגליהן והמסר הסופי הוא די פסימי.

אחרי הצפיה ב"ג'ירפה", סרטו של הבמאי הרוסי קנטמיר באלאגוב, ניסיתי להבין מה הוא יותר מזכיר לי. את החיוביות של הרגע האחרון של קוארון, או את הציניות הבלתי נמנעת של בונג. נכון לכתיבת שורות אלה, אני עדיין לא בטוח.

איה עובדת כאחות בבית חולים בלנינגרד זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השניה. היא הייתה לפני כן חיילת קרבית, אבל הועברה במהלך המלחמה לתפקיד אזרחי. חוויות המלחמה גם הותירו אותה עם פוסט-טראומה שגורמת לאיה לקפוא מדי פעם לכמה דקות ולא להגיב בכלל לסביבה. נראה שהאנשים בעבודה ובבניין בו היא מתגוררת התרגלו לכך, כי הם לא נותנים יותר מדי חשיבות להתנהגות המוזרה של עמיתתם הגבוהה.

הקפאון מוביל בשלב מסוים לאסון כאשר איה משחקת עם פשקה, בנה של חברה לנשק שגדל כילד של איה לכל דבר. זמן קצר לאחר מכן, מאשה, אמו הביולוגית של הילד, באה לביקור וכאשר היא מגלה מה קרה, מחליטה שהיא רוצה עוד ילד, כזה שתוכל לגדל בעצמה. כפי שהמלחמה הותירה את איה מצולקת נפשית, היא גם גבתה מחיר גופני ממאשה, שכבר לא מסוגלת להיכנס להריון. בשל כך, היא משכנעת את איה לשאת עבורה תינוק שתגדל כשלה במין היפוך של ההסדר הקודם בין השתיים.

האווירה בג'ירפה מאוד קודרת. גם בלי להתיחס לדברים שהדמויות עצמן עוברות, לנינגרד ההרוסה מוצגת כמקום עצוב אפילו בסטנדרטים של ברית המועצות בזמן סטאלין. הצבע מתקלף מכל הקירות, אין תמונות או קישוטים בשום מקום, כולם לבושים בצניעות, המטבח המשותף מטונף ואפילו בית המרחץ נראה כאילו לא שטפו אותו כבר שנה. בתוך החברה הרעועה שספגה כל כך הרבה אבדות במלחמה, החיוך התמידי של מאשה נראה כמעט לא טבעי.

איה עובדת בדאגה לפצועים משדה הקרב, כאשר אין מי שבאמת יעזור לה. נראה שאנשים סביבה לוקחים די באגביות את הטרגדיה שעברה ואף אחד לא חושב אפילו לרגע שהיא זקוקה לעזרה מקצועית או להשגחה צמודה. אם היא לא פותחת את הדלת, זה בטח סתם עוד התקף, לא משהו שצריך לדאוג לגביו. התכנית של מאשה לתינוק משותף היא הדבר האחרון שאיה באמת צריכה, לחוות את כל רכבת ההרים ההורמונלית של הריון רק כדי לראות מישהי אחרת טוענת שהילד שלה. עם זאת, מדובר ביותר מרצון של האחת להיות אמא ושל השניה לכפר על מה שקרה.

באלאגוב מנחה את העלילה לעבר הרעיון ששתי החברות בעצם רוצות להיות תא משפחתי שיתפס כנורמטיבי בעיני החברה. הן לא יכולות כי בלנינגרד של 1946, תרומת זרע אינה אופציה וכי מאשה לא מסוגלת יותר להיכנס להריון, גם אם ממש תנסה. כאשר נכנס גבר למשוואה, משהו באיזון מתעקם. לא חשוב מה הכוונות שלו, איה ומאשה לא באמת משאירות מקום לעוד מבוגר בבית. מהבחינה הזו, עולות שאלות על הבחירה בתקופה בה הסרט מתרחש. האם זה נעשה רק כדי למצוא תרוץ עלילתי לקושי להיכנס להריון, או שיש רצון להשוות בין המלחמה הקשה ביותר בתולדות העולם המערבי לבין המאבק של מי שאינו הטרונורמטיבי להקים משפחה? האם באלאגוב בעצם אומר שרוסיה המודרנית זקוקה לזעזוע בסדר גודל של מלחמת עולם בכדי ששתי נשים יוכלו לגדל תינוק ביחד? אחרי הכל, אין לחברה שום בעיה עם זה שאיה מגדלת לבד ילד כאשר יש לה התקפי קפאון לא מטופלים, או שמאשה תציע עצמה לגבר מספיק עשיר בשביל להבטיח שלילד הבא יהיה עתיד כלכלי מובטח. הדברים האלה נתפסים כמקובלים חברתית, אבל לא האפשרות שיהיו לתינוק שתי אמהות ואפס אבות.

השחקניות הראשיות מוכרות היטב את הקשר הלא פשוט בין הדמויות. ויקטוריה מירושניצ'נקו בתפקיד איה וואסיליסה פרליגינה בתפקיד מאשה אמנם חסרות נסיון קודם במשחק, אבל מבינות היטב את המורכבות שעליהן להציג. האחת שקטה ומאופקת, אבל גם מסוגלת להיות מאוד אלימה, בעוד השניה חייכנית ודברנית, למרות שהחיים חלקו לה את הקלפים הגרועים ביותר שאפשר. בעוד נעשות כמה בחירות מפוקפקות בהצגת הקשר ביניהן, כולל רגעים שיכולים להיתפס כהצדקה לאלימות מינית, הזיגזוג של מאשה שומר על עניין ועוזר לקלוט את ריבוי הלבטים והרגשות הסותרים שמלווים את הקשר.

לג'ירפה יש נטיה לפעמים להאריך יותר מדי במילים. חלק מהסצנות נמשכות הרבה אחרי שהנקודה הובנה, מה שהופך את הסרט כולו לקצת ארוך מדי ביחס לתוכנו. מצד שני, הסיפור שבמרכזו דורש טיפול כל כך עדין, שגם שעתיים ורבע לא באמת מכילות את כל הגורמים הדרושים. האורך הסופי הוא פשרה בין נסיון להציג את האנושיות של איה ומאשה לבין הצגת החברה הסובייטית הפגועה כמקום שאין בו טובים ורעים, אלא רק מוסכמות חברתיות. הסרט לא מציג נבל בודד שמאיים להרוס הכל, אם כי הוא בהחלט מאיר דמויות מסוימות באור ביקורתי בשל התפיסות המיושנות שלהן. או שאולי מדובר בעצם בדברים שצריכים להיאמר בקול רם בכדי למנוע אסון? קשה מאוד למקם את ג'ירפה על הסקאלה שבין אופטימיות לפסימיות. הוא קודר ומדוכדך, אבל בו זמנית יש תקוה לעתיד טוב יותר שכל הזמן מניעה את הדמויות ועוצרת אותן מלהתיאש סופית. הרבה סיפורים כאלה היו מסתיימים בנקודה קיצונית מדי, אבל ג'ירפה מוצא מקום טוב באמצע שמצליח איכשהו להיות גם חיובי וגם שלילי מבלי ליצור תחושה של חוסר החלטיות.

להוציא את האורך המוגזם ביחס לקצב האיטי של הסרט, יש כאן סיפור מעניין ומרובה רבדים. אין אמת מוחלטת שהצופה אמור לאמץ בסופו של דבר, אלא אוסף של פרטים שכל אחד יכול לפרש בהתאם להשקפת עולמו. יש לתסריט רגעים של צרופי מקרים נוחים מדי, או קטעים בהם גם הדמויות הראשיות קצת לא נסבלות, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מאוד שלם, שנעזר בסיפור מן העבר בכדי להיות רלוונטי גם כיום.

ביקורת: נשים קטנות

Little_Women_(2019_film)_resize.jpeg

 

"נשים קטנות" הוא ספר שמלווה את הקולנוע כמעט מתחילתו. אמנם טכנולוגיית ההסרטה המוכרת לנו צעירה מהספר בכעשרים שנה, אבל עוד מאז עידן הסרט האלם, זה היה אחד הרומנים החביבים לעיבוד למדיומים שונים. ויקיפדיה מונה שבע אדפטציות קולנועיות רשמיות, בנוסף למספר מחזות, סדרות טלוויזיה (כולל סדרת אנימה בה צפיתי בתור ילד), מחזמר, אופרה, תסכיתים ורומן גרפי, כולם מבוססים על ספרה של לואיזה מיי אלקוט.

העיבוד החדש ביותר לקולנוע נכתב ובוים בידי גרטה גרוויג, שאחרי "ליידי בירד" הפכה לאהובתם של רוב המבקרים (אני עדיין חושב שהוא לא משהו). נשים קטנות הוא קפיצה משמעותית בין סגנונות עבור גרוויג. מדרמה משפחתית דלת תקציב בהשראת חוויותיה כנערה בתחילת המאה ה-21, לדרמה תקופתית המתרחשת בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית ועלתה פי ארבעה להפיק. שני הפרויקטים אישיים מאוד עבור גרוויג, שציינה את נשים קטנות כספר שגדלה עליו וקראה פעמים רבות כילדה וכמבוגרת. בהחלט רואים בסרט את האהבה לדמויות, אם כי, באופן מוזר, יש סיכוי שחלק ממעריצי הספר לא ישתגעו על העיבוד הזה.

הסיפור עוסק בארבע אחיות מקונקורד, מסצ'וסטס. מג, הגדולה, רוצה לחיות חיי זוהר ויופי, אבל בו זמנית מנסה לשמור על פרופורציות ולא לשכוח שאמא מארמי מטיפה לצניעות ולדאגה לעניים. ג'ו היא טום בוי שמפצה בעיניה על כך שאין לאביה בנים. היא חולמת להיות סופרת מפורסמת ובינתיים כותבת מחזות עבור אחיותיה, ומסרבת להיות אישה עדינה וכנועה. בת' שקטה ורגועה ביחס לאחיותיה, ואין דבר שמשמח אותה יותר מנגינה בפסנתר. איימי, הקטנה במשפחה, אוהבת לצייר וחולמת להפוך לאמנית מקצוענית, בעודה מתעצבנת כשלא משתפים אותה בדברים של הגדולים.

הארבע חיות בשכנות למר לורנס ונכדו המתבגר, המעדיף להיקרא לורי. ג'ו ולורי חברים טובים ומבחינת ג'ו, זה בדיוק מה שהם צריכים להיות. בעוד כל אישה צעירה בסביבה רוצה להיות נשואה באושר ואם אפשר, גם בעושר, ג'ו מעדיפה להיות רווקה שדואגת לאחיותיה ומתפרנסת מכתיבה. למעשה, אין דבר שמפחיד את ג'ו יותר מהאפשרות שהתא המשפחתי הקטן יתפרק וכל אחות תלך בעקבות גורל משלה.

מה שמייחד את הסרט של גרוויג לעומת עיבודים קודמים לנשים קטנות, הוא המעבר בין זמנים. הסרט מתחיל בכלל בסוף, אחרי שנים, כאשר הסצנות הבאות מתרחשות בנקודות שונות לאורך השנים שקדמו לכך. העלילה נעה כמו זרם תודעה, סופה של סצנה אחת מתחבר לתחילתה של הבאה בקשר אסוציאטיבי ולא לפי סדר ההתרחשויות. כך נוצר מצב שבו ג'ו המבוגרת מביטה במפתח של תיבת דואר ואז נזכרת ביום בו לורי העניק לה אותו. איימי נתקלת בלורי בזמן שהיה בפריז, לורי שופט אותה על קשריה עם בחור עשיר שמארח נשף ורק לאחר מכן, אנחנו רואים כיצד האחיות מארץ' הכירו את הבחור העשיר דרך לורי. ג'ו לוקחת את בת' החולה לחוף הים ואז נזכרת בבילוי של כל המשפחה בים שנים לפני כן. מה שבספר ובשאר העיבודים הקולנועיים מוצג כרצף של ארועים, הוא יותר דילוגים קדימה ואחורה לאורך ציר הזמן בסרטה של גרוויג, באופן שבונה את הסיפור מחדש ועדיין שומר עליו מעניין.

הגישה הזו מבורכת ומדגימה עד כמה נגיעה אישית יכולה להפוך סיפור מוכר ליצירה רעננה לחלוטין. כמו ש"מלך האריות" הוא גישה שונה ל"המלט" מזו של לורנס אוליביה או קנת' בראנה, או שאיימי הקרלינג לקחה את הספר "אמה" של ג'יין אוסטן והפכה אותו ל"קלולס" האופנתי, גם הפרשנות של גרטה גרוויג לספרה של אלקוט מפיחה חיים חדשים בעלילה. גרוויג אמנם לא חורגת מהתקופה ותאורי הדמויות הקיימים בספר, אבל היא כמו עורכת אותו מחדש כך שיתאים יותר לקצב ולצורת הסיפור המועדפת עליה, באופן אירוני כפי שהמוציא לאור השמרן עושה לכתביה של ג'ו בתחילת הסרט. יש הרבה שינויים בפרטים, בהם גם עלילת משנה שכולה ביקורת לא מרומזת על החברה הנשלטת בידי גברים ועל התעשיה בה גרוויג עובדת. זה מה שהכי עלול להרגיז את חובבי הספר, כי לא רק שהבמאית הקטינה משמעותית חלק מהתפקידים ושטחה סיפורי אהבה ודמויות משנה למשפטים בודדים, היא גם די מבקרת את הספר עצמו. ליתר דיוק, נראה שגרוויג מזדהה עם אלקוט ואומרת שזו לא אשמתה שיש לספר פגמים, זה פשוט מה שהחברה רצתה מספר שנכתב בידי אישה.

יש מקום לדיון האם מדובר בתוספת ראויה. אישית, הרגשתי שהמסר עצמו מוצדק, אבל יש דרכים מתוחכמות יותר להעביר אותו מאשר פשוט לומר אותו למצלמה. זה גם לא מסתדר עם סיפור שמתרחש בתקופה בה דיבור בעקיפין היה הנורמה וכנות נחשבה לחוצפה ממדרגה ראשונה. עדיין, אני משבח את ההחלטה. לא רק שהיא עוזרת להבדיל את הגרסה הזו מעיבודים קודמים של הספר, היא גם עוזרת להבדיל את הסרט הזה מסרטים תקופתיים אחרים.

הבעיה הגדולה הקשורה בקפיצות בזמן היא הליהוק. המשחק עצמו בסדר, חוץ מטימותי שאלאמה שעדיין משוכנע משום מה שהוא נועד להיות שחקן ולא עציץ בגוניה, אבל יש לי בעיה עם ההצמדות לגילאים המקוריים של הדמויות. העלילה נמשכת על פני שמונה שנים ונעשה מעט מאוד מאמץ, אם בכלל, לגרום לצוות השחקנים להשתנות מבחינה פיזית. אני יכול לקבל את זה שאמה ווטסון (שעוד מעט בת 30) מגלמת דמות שנעה בין גיל 16 ל-24. בסדר, יש לה מראה צעיר וזה החלק בגיל ההתבגרות שבו כבר אין שינויים גדולים. כנ"ל לגבי סירשה רונאן, שמגלמת את ג'ו בין גיל 15 ל-23. הרבה יותר קשה להתגבר על זה שפלורנס פיו בת ה-24 מגלמת ילדה שהיא חצי מגילה. כשהיא בוכה כי המורה העניש אותה בבית הספר, נראה כאילו קרה משהו הרבה יותר נורא, כי זה לא משהו שאישה בת עשרים פלוס תבכה עליו. אני יודע שזו בעיה שקיימת גם בעיבודים אחרים, אבל לפחות בסרט של ג'יליאן ארמסטרונג מ-1994 החליפו את השחקנית שמגלמת את איימי כי היא עוברת את השינוי הגופני הכי משמעותי מבין האחיות. פלורנס פיו שחקנית טובה, אבל אפילו כריסטיאן בייל לא יכול לחלוף בצורה אמינה על פני גיל ההתבגרות מבלי להראות שינוי פיזי כלשהו. אני יודע, כי זה בדיוק מה שהוא נסה לעשות בגרסה של ארמסטרונג.

יש גם את העניין שארבע השחקניות המגלמות את האחיות מארץ' בכלל לא דומות אחת לשניה, אבל זה מסוג הדברים שפחות מפריעים. אני יכול להאמין שהן גדלו באותו בית, כי הן באמת מתנהגות ככה וזה מספיק בשביל לשמר את האשליה. סירשה רונאן בולטת לטובה ביכולת המשחק שלה, מה שלא מפתיע כי גרטה גרוויג בברור רואה בג'ו את הדמות המעניינת ביותר בסרט. לרונאן יש את שפת הגוף והטווח הרגשי המתאימים לגילום תפקיד מורכב של פמיניסטית מתבגרת בעידן שבו קוד הלבוש לנשים היה שמלת קיץ, שמלת חורף, או שמלת נשף. רונאן נראית חזקה, עם רגעים של רגישות אמיתית ויכולת להכיל מאפיינים רבים ששאר השחקניות לא זוכות להציג. לורה דרן גם ראויה לציון, לא רק כי היא מצוינת בתפקיד מארמי, אלא גם כי זה כנראה התפקיד הרחוק ביותר שניתן לשחק ביחס לדמות שלה ב"סיפור נישואים" והיא משכנעת בשניהם.

נשים קטנות הוא ספר לא פשוט לעיבוד. עובדה שמנסים שוב ושוב ותמיד נדמה שחסר משהו. גם הגרסה של גרטה גרוויג מכילה בעיות, אבל היא לפחות נוצרה מתוך התחושה שלוותה אותה בזמן קריאת הספר בצעירותה, בשילוב עם חשיבה מחוץ לקופסה שלרוב נעדרת מסרטים תקופתיים מסוג זה. המסרים לא מעודנים, הליהוק מבלבל והתפקידים הגבריים הם ברובם מוגבלים ללהיות יפה, עשיר, או גם וגם, בלי יותר מדי משמעות מעבר ליחס של הגברים לאחיות מארץ'. סביר להניח ששניים מהדברים שציינתי במשפט הקודם הם מכוונים וזה גם מה שמיוחד בסרט. זה עיבוד כמו ש"ג'וג'ו ראביט" ו"ג'וקר" הם עיבודים. חומר המקור נמצא שם, אבל הבמאי, או במקרה הזה, הבמאית, החליטה לתת את הטוויסט הפרטי שלה, כדי שזו לא תהיה רק גרסה קולנועית לספרה של לואיזה מיי אלקוט, אלא סרטה של גרטה גרוויג.

ביקורת: 1917

 

"מלחמת העולם הראשונה הייתה עימות טרגי ולא נחוץ." במשפט זה פותח ההיסטוריון ג'ון קיגן את ספרו שיצא ב-1998 ועוסק במלחמה שהסתיימה שמונים שנה קודם לכן. לדבריו, המלחמה הייתה טרגית בגלל אבדן חייהם של מיליונים והפגיעה המנטלית במיליונים נוספים ובגלל שינוי נופה התרבותי של אירופה ללא הכר. היא לא הייתה נחוצה כי ההמשך, שכדרכם של המשכים היה גדול יותר ואפל יותר, הוא תולדה של המצב בו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. שום סכסוך גבולות אמיתי לא נפתר, חבר הלאומים שהוקם היה נטול סמכות לעצור עימותים נוספים והתחושה ששני מיליון גרמנים הקריבו את חייהם לשווא הייתה הדלק בעזרתו הבעירו הנאצים את מנועיהם בדרך לשלטון ולפרוץ מלחמה שמטרתה לתקן את ההשפלה שנגרמה בסיבוב הראשון.

רבים לא יסכימו עם עמדה זו, אבל היא מייצגת תחושה שנעשתה נפוצה בהסתכלות לאחור על המלחמה הגדולה, זו שחשבו שתביא סוף לכל המלחמות, אבל בעיקר אפשרה את הצגתם של אמצעי לחימה חדשים לשימוש עתידי. בין הטנקים והמטוסים ופצצות בגדלים שונים, התמונה שהכי מזהים עם מלחמת העולם הראשונה היא של חיילים בשוחות. ממתינים שם שבועות, חודשים, חלקם אפילו שנים לפני שיקבלו את ההוראה להסתער ולכבוש את היעד הבא. "במערב אין כל חדש" הציג את שגרת החפירות כגהנום, "הפתן השחור" הציגה אותה כאבסורד, אבל כולם מסכימים שזה היה מצב כל כך לא נעים להיות בו, שמשימת התאבדות בשטח פתוח למעשה נשמעה כמו הזדמנות להתרענן ולנשום קצת אוויר צח.

בלייק וסקו נבחרים לצאת למשימה שכזו. הגרמנים נסוגו בפתאומיות, מה שגורם למפקדים הבריטים בשטח להאמין שדחקו את האויב ושכעת הזמן למתקפת מחץ שתכריע את המערכה. אלא שצילומי אוויר מגלים שמדובר כנראה במלכודת והגרמנים בעצם מחכים למתקפה הבריטית על מנת לחסל את הגדוד המסתער, בו משרת במקרה אחיו הגדול של בלייק. שני החיילים הזוטרים נשלחים אל מעבר לקו החפירות, לכיוון העיירה אקוסט, על מנת להעביר למפקד הגדוד מכתב דחוף המורה על ביטול המתקפה.

הדרך לאקוסט לא ארוכה, עניין של פחות מחצי יממה, אבל אף אחד לא יודע מה מחכה בין קווי החפירות. האם הגרמנים באמת עזבו, או שמדובר בחלק מהמלכודת? האם יש בדרך אוכלוסיה אזרחית ידידותית, או שנותרו רק אויבים? האם כישורי הניווט של בלייק יספיקו בכדי לא ללכת לאיבוד בדרך והכי חשוב, האם היה חכם לצאת מיד ולא לחכות לחשכה כי בלייק רוצה להגיע לאחיו כמה שיותר מהר?

מבחינה טכנית, "1917" הוא סרט מדהים. כולו מצולם כאילו בשוט רציף (חדי העין יזהו בקלות היכן נעשתה עריכה) ומלווה את בלייק וסקו במסעם. אין אפילו רגע אחד שבו הסרט עוזב אותם לטובת דמויות אחרות, כך שנוצרת תחושה שכל פרט בדרך המפרכת נחווה גם בידי הצופה. יש פה ושם רמאויות מבחינת מעבר הזמן, כי אורכו של הסרט הוא שעתיים והדרך לאקוסט אמורה לקחת לפחות שש שעות, אבל זה נסלח. באמת שאני לא חושב שהדמויות היו יכולות לעבור יותר דברים ממה שמוצג על המסך ואני גם מבין את הרצון של הבמאי סם מנדז (סר סמואל, החל מדצמבר האחרון) להתמקד בדברים היותר מעניינים בדרך במקום להציג שני חיילים הולכים ביער בלי להיתקל בכלום.

מצד שני, זה גם אומר שצריך להשהות במידה משמעותית את חוסר האמונה בזמן צפיה בסרט, כי מעבר להעדר עקביות בין הזמן שעובר על המסך לבין הזמן שעובר מבחינת הסיפור, התסריט מתבסס במידה רבה על צרופי מקרים מדהימים. בלי לפרט יותר מדי, כי ספוילרים, הוחלט לשלוח רק שני חיילים למשימה מתוך הנחה שיהיה קשה יותר להבחין בהם בשטח, והם עדיין נתקלים בכמות גדולה של אנשים בדרך. שלא לדבר על סצנה מסוימת עם מטוס שהסבירות הסטטיסטית לקיומה שואפת לאפס.

עדיין, מדובר בסרט מרתק. ההבנה שבכל רגע יכול לקרות משהו ורק התקרבות למישהו עד מרחק יריה מאפשרת לדעת אם מדובר בחבר או אויב, משאירה את המתח ברמה גבוהה לכל אורך הדרך. תורם לכך הפסקול המוזיקלי שהלחין תומס ניומן ומכתיב לצופה מתי לחשוש לחיי הדמויות. ג'ורג' מקיי, המגלם את סקו, מעביר היטב את תחושת המיאוס של חייל שלא רוצה יותר להיות בשדה הקרב, אבל בו זמנית מבין שלא יוכל לחזור לאיך שהיה לפני המלחמה. הסכנה המרחפת תמידית מעל הראש גובה מחיר ובעוד בלייק מצליח להישאר חיובי רוב הזמן, סקו פשוט מנסה לשרוד. הוא לא מחייך אפילו כשהוא שומע סיפור מצחיק ומסרב בעקביות לחלוק פרטים על חייו באזרחות. סקו מעדיף להיות חידה בעיני חבריו לנשק, אף על פי שפניו תמיד חושפים מה הוא מרגיש באותו רגע.

העיצוב האמנותי בסרט הוא יצירה מעוררת התפעלות בפני עצמה. שטח הלחימה הנטוש נראה כמו סיוט, מלא גופות, מים עכורים, בורות שורצי חולדות ואמצעי לחימה שהוצאו משימוש. ההמשך לא אופטימי בהרבה, כאשר הנוף משתנה לבתים הרוסים וחוות נטושות. הדרך לאקוסט אמנם שונה משמעותית מהחיים בין השוחות, אבל היא מהווה תזכורת לא פחות מצמררת לכוחה ההרסני של מלחמה. ההפקה לא חסכה בהצגת המוות כנוכח בכל פינה, מה שמביא לכך שגם ללא סצנות לחימה רבות משתתפים, 1917 לא חוסך במראות קשים.

הסתירה הגדולה במרכזו של הסרט היא שעד כמה שהוא מושקע מבחינה טכנית וכל שניה בו מתוכננת ומתוזמנת בדיוק רב, התסריט די מחופף. סם מנדז קבל את ההשראה מסיפורים ששמע מסבו, אשר שרת בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא מודה בעצמו שכאשר כתב את 1917, הוסיף פרטים רבים מכיוון שהסיפור של סבו בדבר השליחות המתוארת בסרט, היה הרבה יותר בסיסי. מנדז החליט שאם רוצים לרגש ולמתוח את הקהל במשך שעתיים, צריך לשחק עם האמת ולהפוך את הסיטואציה ליותר קולנועית. זה בסדר, רק שחסרים כל מיני הסברים קטנים לצרופי המקרים השונים, או לעצם קיומה של המשימה. אם לנסח את זה בפשטות, כל הרעיון מאחורי הסרט מתמוטט ברגע שהצופה שואל את עצמו למה בעצם לא שלחו מטוס? אנחנו יודעים שמטוסים מצלמים את האזור בו מתוכננת המתקפה הבריטית ושהפיקוד העליון הצליח להעביר את המסר עד לשוחה בה נמצא הגדוד של סקו ובלייק, אז למה לסכן שני חיילים במסע רגלי של כמה שעות ללא חיפוי במקום לשלוח מטוס שיעביר את המסר בעשירית מהזמן?

אם אתם נוטים להתעסק בשאלות כאלה במהלך הצפיה, יש סיכוי שהמחשבות שלכם יתחילו לנדוד לפני סוף הסרט. זה לא אומר שהוא לא מוצלח מכל בחינה אחרת, אבל הרגשתי שמנדז יותר מדי מתאמץ להוציא משהו מבדר מסיפור פשוט. 1917 מציג בצורה מצוינת את ההשפעה של המלחמה על האנשים בשדה הקרב ועל האזורים השלווים שהפכו פתאום לתופת, אבל הוא גם מבקש מהקהל לא לחשוב יותר מדי ולא לשים לב לחורים בעלילה. הבעיה היא שכמו שאחד המפקדים מזהיר את שני הגיבורים לפני היציאה לדרך, הבורות שם יותר עמוקים מכפי שנדמה ואי אפשר לצאת מהם.

ביקורת: ג'וג'ו ראביט

71DIYFHebjL._AC_SY741__resize.jpg

 

לפי סיפור כנראה אמיתי, הבמאים רנה קלייר וצ'רלי צ'פלין ישבו ביחד לראות את סרט התעמולה הנאצי "נצחון הרצון", מתישהו לקראת סוף שנות השלושים של המאה שעברה. קלייר היה מזועזע ממפגן הכח שהוצג על המסך והזהיר שאסור לאפשר לאנשים לצפות בסרט הזה, אחרת המערב יפול. צ'פלין, מצדו, לא הפסיק לצחוק לאורך הסרט מכמה שאדולף היטלר נראה כמו קריקטורה מוגזמת של אדם קטן שמנסה בכל דרך אפשרית להיראות גדול. זה הוביל את צ'פלין לכתוב ולביים את "הדיקטטור הגדול" כסאטירה על גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, תוך שהוא מחקה את התנועות, צורת הדיבור והגישה הנרקסיסטית של היטלר בכדי לגלם את אדנויד הינקל, רודן המדינה הבדיונית טומניה, שחולם לכבוש את העולם, למלא אותו בצאצאים בלונדינים ויפים (תוך התעלמות מכך ששיערו שלו שחור) ולהשמיד את היהודים, כי יש לו משהו נגדם.

"הדיקטטור הגדול" נחשב לקלאסיקה ולאחד מסרטיו המוכרים ביותר של צ'פלין. הרעיון שהאדם המצחיק ביותר בעולם יגלם את האדם המפחיד ביותר בעולם, נשמע כמו רעיון רע על הנייר, אבל הביצוע הוכיח את עצמו כדרך להתמודד מול האימה דרך צחוק ואהבת אדם. הסרט הפך לכלי תעמולה בידי המתנגדים לנאצים וכמובן שנאסר להקרנה בכל מקום עליו היטלר שלט. לפי דיווחים, היטלר עצמו צפה בסרט פעמיים בהקרנות פרטיות וכאשר צ'פלין שמע על כך, אמר שהיה נותן הכל בכדי לדעת מה חשב על הסרט.

צ'רלי צ'פלין הוא כמובן לא היחיד שלעג להיטלר, בין אם כחלק מהמאמץ המלחמתי, או כאזהרה לדורות מאוחרים יותר מפני כוחה ההרסני של רודנות. גם וולט דיסני, לוני טונס, ארנסט לוביטש, מל ברוקס, מונטי פייתון, ספייק מיליגן, רוברטו בניני, משפחת סימפסון, היהודים באים והגיס שלכם ששלח בוואטסאפ סרטון "היטלר מתעצבן על חתונות" כאילו השנה היא 2011, כולם השתמשו בדמותו של היטלר ובתומכיו לשם קומדיה. יש משהו כמעט מרגיע בידיעה שאפשר לצחוק על רשע שכזה מבלי שיוכל להגיב. זה בדיוק מה שטאיקה ואיטיטי ידע בהגיעו לביים את "ג'וג'ו ראביט".

ג'והאנס בצלר, המכונה "ג'וג'ו", הוא ילד גרמני בן עשר שחולם להיות חלק מהמשמר האישי של אדולף היטלר. החדר שלו מלא בפוסטרים של הפיהרר, הוא מכיר את האזהרות מפני יהודים, ואת ההשראה להצליח הוא מקבל מהחבר הדמיוני שלו, גרסה קצת יותר חברותית של אדולף היטלר. ג'וג'ו מצטרף למחנה אימונים של הנוער ההיטלראי, אולם פציעה קשה במהלך אחד השיעורים גורמת לכך שיעביר את המשך זמנו בין שהיה בבית לעזרה בתליית כרזות וחלוקת צווי גיוס, במקום ללמוד איך לירות בנשק אוטומטי כמו שאר הילדים.

ג'וג'ו חי לבד עם אמו, רוזי. אביו יצא למלחמה ולא שמעו ממנו כבר שנתיים, ואחותו הגדולה נפטרה ממחלה. כשרוזי יוצאת לסידורים ואין תעמולה לחלק, ג'וג'ו נשאר לבד בבית. זה לפחות מה שהוא חושב, עד שהוא מגלה שאמו מסתירה נערה יהודיה בשם אלזה בחדר סודי מאחורי אחד הקירות. כמובן שג'וג'ו מפוחד, כי ממה ששמע על יהודים עד כה, מדובר במפלצות שותות דם, אבל אלזה נראית די אנושית. ג'וג'ו מתחיל להיות מרותק ממנה, תוך שהוא מבין שאם יסגיר אותה, גם הוא ואמו יהיו בצרות. זה מצב כל כך מסובך, שאפילו להיטלר הדמיוני אין מושג מה לעשות וזה מוזר, כי כולם אומרים שהיטלר יודע הכל.

ג'וג'ו ראביט מציג את העולם מנקודת מבט של ילד בן עשר. חשוב לזכור את זה, כי אחרת הסרט עלול להיראות בטעם רע. יש בו הרבה הומור פיזי, הגזמה של סיסמאות נאציות, תאורים של יהודים כיצורים מהגהנום ושוב, אדולף היטלר כדמות קומית שמלווה את הגיבור ומייעצת לו מה לעשות. כל זה עובד כי טאיקה ואיטיטי, שגם מגלם את היטלר, לא מנסה להציג תמונת מראה של המציאות. הסיפור מוצג כל הזמן דרך עיניו של ג'וג'ו, מה שאומר שאין התעסקות רצינית בפוליטיקה ובהתנהלות המלחמה, אבל כל המבוגרים מדברים על הפיהרר כאילו מדובר בגיבור-על שישלוט לנצח ועל גרמניה כמקום הטוב ביותר בעולם. ואיטיטי והצופים יודעים שזה בולשיט, אבל לדמות הראשית זה לא מובן מאליו.

מה שמעניין זה שבעוד טאיקה ואיטיטי לא ערך לטענתו שום תחקיר לקראת גילום היטלר, כי מדובר יותר בקונספט של הדמות מאשר בנסיון לחיקוי מדויק, הסרט מציג בצורה די נכונה את האווירה ששררה בגרמניה בשלהי מלחמת העולם השניה. תחושה של יאוש מצטבר כאשר המלחמה מתחילה להיראות אבודה, בזמן שהשלטון ממשיך לעודד את הגרמנים להקריב עצמם למען המולדת ומציג את היטלר כמשיח שיציל את העולם מכל עוולותיו. ואיטיטי למד מספיק על התקופה בכדי להראות איך הפרנויה ההולכת וגוברת של הפיהרר מתבטאת ברחוב הגרמני ואיך הפקידים מעודדים את כולם להמשיך להילחם, בעוד מי שלעשה חווה את שדה הקרב בגוף ראשון, מאבד אמון במקבלי ההחלטות. שתי דמויות משנה בסרט מציגות היטב את ההבדל בין הגישות. רבל וילסון מגלמת מדריכת נוער שמספרת גוזמאות על סמך תעמולה אנטישמית ואנטי קומוניסטית ששמעה ומגזימה גם בתאור התרומה שלה למאמץ המלחמתי. בינתיים, סם רוקוול מגלם קצין שהתעוור בעין אחת וצריך כעת לעודד צעירים להילחם למרות שהוא יודע כמה המלחמה איומה במציאות.

כשמשלבים את כל הגורמים הקטנים, ג'וג'ו ראביט אמור בעצם להיות סרט מאוד עצוב. ילד בן עשר שגדל על תעמולה נאצית בעוד חבריו לומדים להחזיק כלי נשק במקום צעצועים, משפחה מתפוררת, יהודיה שמנסה לשרוד בבית שאינה רשאית להסתובב בו מחשש שתקים יותר מדי רעש, כל זה בזמן שבעלות הברית הולכות ודוחפות את הכוחות הגרמנים אחורה. זה לא נשמע כמו בסיס לקומדיה וזה גם מה שחשבה כריסטין ליוננס, מחברת הספר "Caging Skies" עליו מבוסס הסרט. למרות שעכשיו ינסו לשווק אותו ככזה, ליוננס לא כתבה קומדיה, היא כתבה סיפור רציני. איכשהו יצא שמכל האנשים בעולם, מי שהחליט לעבד אותו לסרט הוא אותו אחד שביים את "חיים בצללים" ואת "תור: ראגנארוק". כמו שצ'רלי צ'פלין ראה סרט תעמולה של לני ריפנשטאל והחליט להפוך אותו לקומדיה סאטירית, ואטיטי קרא את ספרה הרציני של ליוננס והפך אותו לקומדיה פרועה. אין פה התעלמות מכמה השואה והמלחמה היו איומות, אבל מכיוון שנקודת המבט של ג'וג'ו מכתיבה את התסריט, אנחנו לא באמת רואים יותר ממה שידוע לבן עשר שגרמניה הנאצית היא כל מה שהוא מכיר. זה כנראה ירגיז מעריצים של הספר, או את מי שחושב שנושאים כאלה צריך להציג רק בכובד ראש (לא שחסרים בסרט רגעים עצובים, אחד מהם שובר לב במיוחד), אבל עיבוד מוצלח אמור לייצג את הבמאי ולא רק את חומר המקור. גם "דוקטור סטריינג'לאב" מבוסס על ספר רציני, אבל האם היה הופך לקלאסיקה לולא היה קובריק מרשה לעצמו לחרוג מהמקור ולהפוך את התרחיש האפשרי הגרוע ביותר לפארסה? טאיקה ואיטיטי הוא קומיקאי. קומיקאי ממש טוב. ככה אמור להיראות הטיפול שלו בנושא.

בעוד ההופעה של רומן גריפין דיוויס בתפקיד הראשי מראה על חוסר בשלות, שחקנים אחרים עוזרים לדמויות שאינן ג'וג'ו להיות עגולות ומלאות חיים. תומסין מקנזי מייצגת היטב את האופן בו היחס של ג'וג'ו לאלזה משתנה. היא מעמידה פני מפלצת בתחילה על מנת להפחיד את הנאצי הקטן ולמנוע ממנו לחשוף את מיקומה, אולם לאורך הזמן, אלזה מתחממת ונפתחת וכך גם מקנזי שמשכנעת כמי שמכילה בתוכה הרבה יותר כאב ממה שג'וג'ו מסוגל לדמיין. סם רוקוול נהדר כקפטן קלנזנדורף שחרף היותו שתיין, מתגלה לעתים כדמות המפוכחת ביותר בסיפור. סקרלט ג'והנסון אמנם לא מגיעה לשיאים שהפגינה לאחרונה ב"סיפור נישואים", אבל עדיין מציגה טווח רגשות מרשים בתפקיד האם שמסתירה סודות בחברה שרודפת את כל מי שלא נוהג לפי הספר. סצנה שבה היא מחקה את בעלה הנעדר היא אחד מרגעי השיא של הסרט ורק בשביל זה, ג'והנסון מצדיקה את ליהוקה.

אם תראו את ג'וג'ו ראביט בקולנוע, יש סיכוי טוב שתראו אנשים יוצאים באמצע, או שתשמעו דיבורים ממורמרים ביציאה. זה סרט טוב, אבל הוא לא טוב לכל אחד. גם הצופה עם הראש הפתוח ביותר יעבור רגע של מבוכה לפני שיוכל להנות מסרט בו עשרות ילדים קוראים בקול "הייל היטלר" (אני מפחד לחשוב איך יום הצילומים הזה התנהל) ונערה יהודיה מתארת את עצמה כיצור מיסטי שנולד במעמקי האדמה. מצד שני, "אנחנו נלחמנו במלאכים והרגנו ענקים" היא כנראה השורה האהובה עלי מסרט כלשהו בזמן האחרון, במיוחד כשאני חושב על כך שיהודי מאמין אכן רואה את עצמו כצאצא של מי שעשו את הדברים האלה. מן הסתם, קשה לחשוב על גרמניה הנאצית כמקום מצחיק, לא שזו הכוונה של טאיקה ואיטיטי. כמו צ'רלי צ'פלין, כמו וולט דיסני, כמו ארנסט לוביטש וכמו מל ברוקס, גם טאיקה ואיטיטי, בעצמו חצי יהודי שחותם על חלק מעבודותיו בשם המשפחה המקורי של אמו, כהן, לא צוחק עם הנאצים, אלא עליהם. גם הוא מאמין שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם איום היא לעמוד מולו ולהצביע על מגבלותיו. אפילו ממרחק של 75 שנה, העובדה שעדיין קשה כל כך לצחוק, לא על הטרגדיה, אלא על האנשים שגרמו אותה, מראה שסרט כמו ג'וג'ו ראביט הוא סיכון. זה יכול לגמור קריירה אם לא נזהרים, אבל ואיטיטי הוא בעל חוש כל כך מדויק לקומדיה ולדרמה, שהוא מצליח לשלב בין שני הצדדים מבלי שיסתרו זה את זה.

ביקורת: האפיפיורים

MV5BY2RiOTc1YmYtMDk0Yy00ZWI4LTgzN2YtYTg2ZDZmOGIwNTA1XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1__resize.jpg

 

לאורך אלפיים השנים האחרונות, תפקיד האפיפיור ידע תהפוכות. ממנהיג בסתר של כת נרדפת, לפטרונם של אמנים, למנהיג צבאי, לראש מדינה שחיים בה רק אלף איש, אבל משפיעה על חייהם של יותר ממיליארד. אם ראיתם את "The Agony and the Ecstasy" בבימוי קרול ריד, קבלתם דוגמה לאפיפיור שונה משמעותית ממה שמוכר לנו כיום. כזה שיוצא למסעות צבאיים, דואג להונו האישי, מוכר מחילות על מנת לממן את צביעת הקפלה הסיסטינית ונלחם על הכרה בחוקיות כהונתו, תוך שרבים בעולם הנצרות רואים בו את האנטיכריסט.

בימינו, האפיפיור נתפס כשארית למוסד עתיק שלא באמת נוגע בחיים האישיים של אף אדם. זקן דובר לטינית שמתכחש לתקיפות מיניות של נערים בידי כמרים, מטייל ברחבי העולם בפופמוביל המשוריינת שלו, מברך את כל מי שמבקשים ממנו בשביל יחסי ציבור ומתנגד בחריפות להומוסקסואליות, למרות שהוא בתול בן שבעים שלובש שמלה ותכשיטים. אנחנו נוהגים לדמיין אותו כלא יותר מדמות סמלית, אבל "האפיפיורים" מנסה להראות עד כמה זהות האפיפיור היא משמעותית, לא רק לוותיקן, אלא גם למאמינים בכל רחבי העולם. למעשה, הוא משפיע גם על מי שאינו קתולי, בין אם זה על ידי קריאה לעצור פגיעה בחפים מפשע, השפעה על היחס לפליטים, או פגישה עם מנהיגים שיכולים להזיז דברים.

הסרט מתחיל בשנת 2005, עם מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. בהתאם למסורת, מתכנסים קרדינלים מכל רחבי העולם לבחור את המנהיג החדש של הכנסיה הקתולית. כל אחד מהנוכחים יכול להיבחר לתפקיד, אבל ברור לכולם מי המועמדים המובילים. לבסוף, נבחר יוזף אלוסיוס רצינגר הגרמני לאפיפיור הבא ומיד מתחילים בהכנות להציגו לקהל תחת שמו החדש, בנדיקטוס ה-16. רצינגר נחשב לנציג הקו השמרני בכנסיה (טוב, הקו השמרני יותר) שמתנגד לרפורמות כמו הסמכת גברים גרושים ונשים לכמורה, אישור נישואין חד-מיניים, או חריגה כלשהי מהטקסים הנהוגים מזה מאות בשנים. למקום השני הגיע קרדינל ארגנטינאי בשם חורחה מריו ברגוליו, שמייצג את הגישה ההפוכה, לפיה הכנסיה הקתולית צריכה להתקדם עם הזמן ולקבל באהבה את השונה במקום להרחיקו. אם אפשר, גם לעשות משהו רציני לגבי כל הידיעות האלה על כמרים שאונסים ילדים. זה לא נשמע כמו משהו שאלוהים מאשר.

שבע שנים לאחר מכן, מרגיש ברגוליו שהגיע לסוף דרכו כקרדינל. הוא שולח מכתב לאפיפיור בבקשה שיאשר לו לפרוש ולהפוך לכומר של קהילה קטנה. האפיפיור עונה לו בזימון למעון הקיץ שלו באיטליה, לשיחה בארבע עיניים. ברגוליו מופתע לשמוע שבנדיקטוס לא מוכן לאשר את פרישתו, בין השאר מתוך תחושה שצעד כזה יתפס בעיני הציבור כמחאה נגד הוותיקן. למעשה, כל דבר שברגוליו עושה נראה כמו מחאה, החל מסלידתו לביגוד מדוגם ומצוחצח, דרך דיבוריו המתמשכים על עזרה לעניים ולחלשים על חשבון הסטטוס קוו, וכלה בחיבתו לעיסוקים עממיים כמו כדורגל וטנגו. השיחה בין השניים זולגת מדי פעם לוויכוח עקרוני של ממש, אבל לאפיפיור חשוב להעניק לאורחו יחס טוב, במיוחד כי ברגוליו הוא לא היחיד ששוקל פרישה.

קשה להגיע לסרט מבלי לדעת מראש מה קרה בהמשך דרכם של השניים. מעבר לכך שהשם המקורי שלו הוא "שני האפיפיורים", הוא עוסק במפגש בין שניים מהאישים המפורסמים ביותר בעולם במאה הנוכחית. זה כמו לראות את הסצנה ב"סגן הנשיא" בה דיק צ'ייני מקבל הצעה לרוץ לצד ג'ורג' וו. בוש ולא לדעת האם ענה בחיוב או לא. עם זאת, רוב מה שמוצג על המסך הוא המצאה של התסריטאי אנתוני מקרטן, שגם כתב את המחזה עליו האפיפיורים מבוסס.

מבחינת דיוק היסטורי, האפיפיורים משתייך לאותה קטגוריה כמו "אמדאוס" ו"המועדפת". הדמויות אמיתיות, הארועים ההיסטוריים המוזכרים בסרט אמיתיים ולוח הזמנים פחות או יותר תואם את המציאות. מצד שני, עיקרו של הסיפור הומצא לשם הדרמה. כמו שאין ראיות לכך שסליירי קנא במוצרט עד כדי שנאה ופקפוק באמונתו באל, גם אין שום מידע על פגישה שנערכה בין רצינגר וברגוליו לפני שהאחרון מונה בעצמו לאפיפיור. הם בברור ידעו אחד על השני בתור שני קרדינלים מפורסמים, הדעות שלהם אכן מנוגדות בכל הנוגע למקומן של המסורת והדוגמה בתקופתנו והשניים בהחלט נפגשו לאחר פרק הזמן בו הסרט מתרחש. למעשה, תמונה משותפת של שני האפיפיורים צופים ביחד בטלוויזיה הייתה ההשראה של מקרטן להתחיל לכתוב את המחזה. גם הרבה פרטים קטנים אודות השניים נכונים, כמו חיבתו המפתיעה של רצינגר למשקה פאנטה ואהדתו של ברגוליו לקבוצת הכדורגל סן לורנסו. עם זאת, פרטים משמעותיים מעברו של ברגוליו המוצגים בסרט הם או עיוות של העובדות, או המצאה מוחלטת שנוספה לשם הדרמה.

בגדול, אין לי בעיה עם פיקציה מהסוג הזה. האפיפיורים אינו מתיימר להציג ארוע אמיתי, אלא משחק בשאלה מה אם רצינגר וברגוליו היו מעבירים זמן מסוים באחד על אחד, הרחק מעיני התקשורת. אלו שיחות היו עולות שם, עד כמה הכבוד ההדדי היה מחזיק מעמד מול השקפות העולם השונות, ואיך האפיפיור שזכה להרבה ביקורת על בזבזנותו והקפדתו על לבוש מנקר עיניים, יגיב כאשר יופיע לפניו קרדינל שנעליו בלויות מרוב שימוש. זה תרגיל מחשבתי מעניין שמבוצע רוב הזמן בהצלחה בידי אנתוני הופקינס וג'ונתן פרייס המגלמים את שני האפיפיורים.

החסרון הגדול של הסרט הוא באורך. בעוד הפגישה בין אנשי הכנסיה הבכירים היא בסיס לדיון מעניין, שתמיד נעצר רגע לפני שהוא יורד מהפסים, אין סיבה אמיתית למתוח את הסרט על פני שעתיים. יש קטע די ארוך שעוסק בעברו של ברגוליו ונועד להציג את השינויים שעבר, כיאה למי שטוען כי על הכנסיה להתקדם עם הזמן. לרוע המזל, זה החלק הפחות מעניין בסרט והוא סתם סוחב את הצופה ללא צורך מעבר לזמן הנדרש. הייתי מבין אם הסרט היה מציג גם את רצינגר בצעירותו, אבל פרט למרואיין אקראי בחדשות שקורא לו נאצי (התיחסות לכך שרצינגר היה חבר בנוער ההיטלראי, לדבריו כי לא הייתה לו ברירה), לא מוקדש מקום למי שמייצג את הקו השמרני בוותיקן.

כאמור, הופקינס ופרייס עושים עבודה טובה. לשניהם נסיון עשיר בגילום הן גיבורים והן נבלים, כך שהסרט אמנם אינו מרדד את היחס ביניהם לרמה כזו, אבל ברור שהוא אוהד יותר את ברגוליו ואת ביקורתו כלפי הכנסיה. רצינגר מוצג בצורה אנושית, כאשר הוא מודע למגבלות הפיזיות של אדם בגילו ומנסה למנוע מצב של חוסר נעימות עם האורח, למרות חוסר ההסכמה בין השניים. קצת מוזר שהוחלט ללהק שני שחקנים בריטיים לתפקיד גרמני וארגנטינאי, במיוחד בהתחשב בכמות הספרדית והאיטלקית שג'ונתן פרייס מתבקש לדבר בסרט, אבל אני מניח שהעדיפו פרצופים מוכרים על פני מבטאים אותנטיים.

האפיפיורים הוא סרט חביב שמתנהל רוב הזמן סביב דיון כמעט סוער על עברה ועל עתידה של הכנסיה הקתולית. הבמאי פרננדו מיירלש דאג להדגיש את המתח הגואה באמצעות קלוז אפים על פני השחקנים בכל פעם שהשיחה מתחממת והתרחקות למצב נייטרלי כאשר נרגעים. פרט לטריק הזה, השפעתו על הסרט כמעט ואינה מורגשת. הצילום והעריכה שגרתיים, כאשר רק בקטעים העוסקים בעברו של ברגוליו יש שינוי מסוים בגון התמונה. לצערי, הקטעים האלה הם החלק הפחות מוצלח בסרט. בשאר הזמן, גם אם לא קורה הרבה מעל פני השטח, דברים מבעבעים מתחת לעורם של שני האדונים המבוגרים, אשר שנים של תרגול הביאו אותם לגשת לכל דבר בצורה דיפלומטית ומפייסת, גם כשהם מודים בדברים בעיתיים חוקית ומוסרית.

ביקורת: סיפור נישואים

YV5B2F6D45AZ3MN6CPYMXCMIL4_resize_resize.jpg

 

לעולם הקולנוע תמיד הייתה גישה חמקמקה לנושא הגירושין. הוליווד הקלאסית הכתיבה שסוף שמח צריך לכלול חתונה ומקסימום כמה ילדים וכלב לאחר מכן. גם כיום, כמות מפתיעה של סרטים מסתיימים באושר ובעושר, תוך התעלמות מהאפשרות שחיים מחוץ לזוגיות יהיו למעשה טובים יותר עבור הדמויות. מסיבה כלשהי, עדיין צריכים לתרץ את הפרידה במשהו שיתאים לקהל שמרני. אפילו רק איזו שניה של גילוי אודות רומן מחוץ לנישואים, או יציאה מהארון של אחת הדמויות (לרוב הגבר, כי בעיניים המיושנות של הוליווד, הומואים זה קומדיה, לסביות זה דרמה) כדי שאלוהים יאשר את פירוק החבילה. אחרי הכל, התנ"ך רוצה שאמא ואבא יהיו ביחד בלי שום הפרעה, אחרת למה לדרוש מנח לבנות תיבה עם תאים זוגיים?

כל הקומדיות הרומנטיות מראות איך אפשר להתגבר על משבר בזוגיות בעזרת מחווה בודדת שרמזים לקראתה פוזרו לאורך הסרט, ובואו נודה שחלק מהדמויות הראשיות בקומדיות כאלה יהיו מושא לפוסט שיימינג מוצדק לו חיו בעולם האמיתי. לפעמים מגיע סרט כמו "קריימר נגד קריימר" או "לה לה לנד" שמתייחס ברצינות לשאלה מה עושים כשלהיות ביחד זה לא מספיק ולפחות אחד מהצדדים רוצה יותר, אבל סרטים כאלה הם נדירים. ברוב המקרים, האקס או האקסית הם מפלצות שלא ברור מה עשינו איתם ורק התרחקות מהם תביא לסוף המיוחל, או שהפרידה עצמה הייתה טעות והסרט לא יסתיים לפני שאחד הצדדים יוכיח שהשתנה לטובה.

הגישה השטחית הזאת, שכנראה גורמת יותר נזק מתועלת לילדים ובני נוער שלומדים מסרטים איך לנהל מערכת יחסים, היא אחת הסיבות שאני מעריך דווקא את "שקרן שקרן" מכל הסרטים העוסקים בנושא. זו אולי לא הקומדיה הכי מבריקה בהיסטוריה, אבל לפחות מציגים שם את בן הזוג החדש של האמא כאדם טוב שלא מנסה להחליף את האב הביולוגי, אלא מסתפק בלהיות מישהו שהילד יחבב וירגיש נוח בקרבתו. הוא לא יודע לעשות את הטופר, אבל יהיה שם כשצריך אותו. כמי שלא חווה גירושין במשפחה בעצמו, זו כנראה הדוגמה הכי קרובה שהייתה לי בתור ילד למה שבאמת קורה אחרי שההורים כבר לא נשואים.

לנואה באומבך יש התנסות אישית בנושא. ההורים שלו גרושים, מה שנתן לו השראה לכתוב ולביים את "חיים בין השורות" ב-2005. כמה שנים לאחר צאת הסרט נפרד מאשתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי וכמי שעובד בתעשיית הבידור, רבים מחבריו עברו גירושין כואבים יותר ופחות. זה מה שהביא אותו ליצור את "סיפור נישואים", סרט שלמרות שמו, מתחיל בכלל בסוף הסיפור.

צ'רלי וניקול היו ביחד עשר שנים. הם גרים בניו יורק, שם צ'רלי מנהל ומביים להקת תאטרון שניקול חברה בה. לשניים ילד בשם הנרי והם רוצים להתגרש. אולי לא בדיוק רוצים, כי הם מנסים להימנע ככל הניתן מהתסבוכת המשפטית ומכל מה שלא ניתן לפתור בשיחה בארבע עיניים, אבל הם כבר גמרו בדעתם שאין לנישואים שלהם לאן להמשיך והגיע הזמן לפתוח פרק חדש. הבעיה היא שניקול נוסעת ללוס אנג'לס בכדי להצטלם לפיילוט של סדרה ולוקחת איתה את הנרי, בעוד צ'רלי מעוניין להישאר בניו יורק ולנצל הזדמנות לעבוד בברודוויי, מה שמבחינתו אומר שהנרי נשאר איתו.

כל צד מתעקש שהחיים שלו ושל הילד צריכים להתנהל בקצה אחר של היבשת, מה שמביא לכך שלמרות הרצון הראשוני להימנע מצעד שכזה, מערבים בתהליך עורכי דין. ניקול פונה אל נורה פראנשו, עורכת דין ממולחת מקליפורניה, בעוד צ'רלי מתלבט בין עורך דין יקר ונושך לבין עורך דין זול ואמפתי. מאחר והבקשה לגירושים מוגשת בלוס אנג'לס, צ'רלי גם צריך להשקיע זמן וכסף בטיסות מחוף לחוף, בזמן שהוא מנסה להוכיח שהם משפחה שמבוססת בניו יורק ושהבית האמיתי של הנרי הוא אצל אבא.

מעט מאוד אנשים מתחתנים מתוך הנחה שלא יחזיקו מעמד. אחרי הכל, חתונה היא קשר שקשה במיוחד להתיר, אפילו בארצות בהן לא צריכים לעבור ברבנות לשם כך. מי שלא מקווה לפחות לגור ביחד להמשך החיים, כנראה התחתן יותר בשביל העתיד הפיננסי של עצמו ופחות מתוך אהבה. נואה באומבך יודע את זה ולמרות שחווה גם את השלב בו הזוגיות לא יכולה לשרוד יותר, הוא בימים אלה מגדל ילד שני עם זוגתו גרטה גרוויג. ככה זה בני אדם, אנחנו אוהבים לאהוב.

אולי הרומנטיות הטבעית שלו היא מה שהביא את באומבך לנסות ולהציג גירושין באופן כמה שיותר נאמן למציאות. יש התפרצויות כעס, יש מריבות ובכי, יש הרבה מאוד רגעים מביכים של אי-נוחות, אבל את עורכי הדין זה לא מעניין. הם יודעים את העבודה ומבדילים בין דרישות הלקוח לבין הדעות האישיות שלהם. גם אם עורך הדין של צ'רלי לא מסכים איתו, הוא ילחם על צדקתו כי זה מה שמשלמים לו לעשות. גם אם ניקול מודה שצ'רלי יותר נהנה ממנה להיות הורה, היא תאבק על המשמורת כדי שתוכל להשאיר את הנרי במקום בו יש לו חברים ומשפחה ומרחב, כל כך הרבה מרחב.

אני אוהב את האופן שבו הסרט לא מנסה להוציא אף צד כמי שמגיע לו להפסיד. לשניהם יש פגמים, אבל הם יותר מהכל הורים שאוהבים את הבן שלהם ורוצים את טובתו. הקונפליקט הוא בפרשנות השונה לגבי טובת הילד. לא פעם צ'רלי מתכנן את הזמן בו יוכל לבלות עם הנרי, רק כדי לגלות שהנרי עייף או שכבר עשה משהו דומה עם ניקול ועכשיו מעדיף סתם להישאר ולשחק בבית. צ'רלי צריך להחליט האם להתגמש, או להמשיך לפי התכנון מתוך צורך להראות שכל מה שניקול יכולה לעשות, גם הוא יכול. ניקול מציעה יותר מפעם אחת שצ'רלי יעבור לקליפורניה על מנת שיוכל להיות יותר זמן עם הנרי, אבל לצ'רלי יש את החיים שלו בניו יורק. חיים שעבד עליהם במשך עשור וסוף סוף מתחילים להניב פירות. שני הצדדים צודקים והתסריט של באומבך מספיק מעודן בכדי להשאיר לצופה מקום לשפוט בעצמו. אני יודע מה לדעתי ההחלטה הנכונה מבחינת מה שטוב להנרי, אבל בו זמנית מבין את הטיעונים של הצד השני שלא מעוניין לוותר על הזדמנות חשובה, בין אם בתאטרון או בטלוויזיה, רק בשביל להיראות טוב בעיני בית המשפט.

באומבך הוא גבר, כך שבאופן טבעי הסרט מוצג יותר מנקודת המבט של צ'רלי מאשר של ניקול. זה לא מונע מניקול להשמיע את קולה, או מנורה פאנשו לשאת נאום משכנע על מעמדה של האישה בחברה, אבל רוב הגילויים המשמעותיים נעשים דרך עיניו של הגבר. בהתחשב בכך שעברו שלוש שנים מהבקשה של ג'ניפר ג'ייסון לי להתגרש מנואה באומבך ועד שהגירושין הוכרו רשמית, יתכן וסיפור נישואים הוא דרכו של באומבך לא רק לחקור את הנושא, אלא גם להתנצל בפני עצמו ובפני שאר המעורבים על הזמן והאנרגיה שנדרשו לשם סיום הקשר. אחרי הכל, החתונה עצמה היא עניין של כמה דקות, אבל גירושין דורשים תקופה של דיונים על רכוש, אחריות אישית ובמקרים היותר מסובכים, טיפול בילדים. אולי באומבך מראה את צ'רלי כמי שבדרך כלל נמצא צעד אחד מאחורי ניקול כהתנצלות על כך שלא היה מסוגל לסיים הכל הרבה יותר מהר.

הסרט בנוי ברובו כמו מחזה, עם סצנות ממושכות של שיחות בין שחקנים, כאשר חלקם נכנסים ויוצאים מהחדר במהלך דיאלוג. באומבך תמיד אהב לתת לשחקנים לשאת את עיקר העבודה על הסט וסיפור נישואים מביא את חלקם לתצוגות שיא. אדם דרייבר יוצא מהאפתיות האופיינית לו ומפגין יותר רגשות מהרגיל, בעוד סקרלט ג'והנסון מציגה באופן מעורר הזדהות את הסיבות של ניקול לחפש התחלה חדשה, גם במחיר ויתור על חיים נוחים בניו יורק. אפילו שהטון הכללי של הסרט מוציא את ניקול כבעלת יתרון לא הוגן שיצרה לעצמה מול בעלה לשעבר לעתיד, ג'והנסון מעבירה בצורה ברורה ואמינה את הצורך שלה לעקוף בתור מדי פעם, כדי לא לאבד מומנטום. שחקני המשנה המגלמים את עורכי הדין גם עושים עבודה טובה, בין אם זו לורה דרן כמניפולטורית ששונאת להפסיד, ריי ליוטה ככריש חסר סבלנות, או אלן אלדה כמי שרואה בעצמו יועץ לא פחות מנציג משפטי. מריט ויבר קצת מוגזמת כאחותה של ניקול, אבל מספקת כמה מהרגעים הקומיים הטובים ביותר בסרט.

בלי קשר למצב היחסים בו אתם נמצאים כרגע, מומלץ לצפות בסיפור נישואים. הוא לפעמים מתעכב יותר מדי בנסיון להגיע לפואנטה, אבל רוב הזמן עובר בעניין עם שילוב מוצלח בין סצנות דרמתיות והפוגות קומיות. זה סרט שגורם לצופה לתהות מדי פעם האם צ'רלי וניקול הולכים רחוק מדי, רק כדי להיזכר שהפתיחה של הסרט היא כבר אחרי נקודת האל-חזור. זו לא שאלה של האם הם יתגרשו או יחזרו להיות ביחד. הסרט מאוד ברור בכך שהוא מתמקד במצב בו אף אחד לא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה ועכשיו צריך להחליט האם לנסות לצמצם נזקים או להגדיל את ההימור. בשום שלב לא נרמז שגירושין הם דבר טוב או נעים, אבל גם אין נסיון להציגם כרעיון רע. לפעמים זה באמת הפתרון הטוב ביותר, גם עבור הילד. מי כמו נואה באומבך יודע שגירושין הם לא סוף הסיפור, אלא רק סוף הנישואים.