ביקורת: אייר

נראה שאפשר להתחיל לדבר על תת-ז'אנר חדש יחסית של סרטים היסטוריים – סרטי תאגידים. בסרטים כאלה, מובא הסיפור מאחורי יצירת מותג או מוצר מפורסם שמזוהה בלעדית עם חברה מסוימת, תוך שהתסריט מדגיש עד כמה מדובר במשהו ששנה את חוקי המשחק. כמובן שמוצר כזה הצליח בזכות אנשים שחשבו מחוץ לקופסה, אז הסרט מציג אותם כבודדים בחזון יוצא הדופן שלהם שצריכים להמר על הכל בכדי לשכנע את האנשים עם הכסף לתת בפרויקט אמון.

למרות שסרטים כאלה קיימים מזה קרוב למאה שנה, אפשר לסמן את "הרשת החברתית" מ-2010 בתור קפיצת המדרגה לסיפורים בהם התאגיד הוא הגיבור. סרטו של דיוויד פינצ'ר אמנם הציג בצורה צינית וביקורתית את הקמת פייסבוק והקשיים המשפטיים והטכניים שליוו זאת, אולם המסר היה בברור שמדובר באתר ששנה לחלוטין את עולם האינטרנט והתקשורת ושהתאפשר רק בזכות לקיחת סיכונים והליכה נגד הזרם. כמה שנים לאחר מכן, גם "המייסד", על הפיכת מקדונלדס לרשת המזון המהיר המצליחה בעולם, ו"להציל את מיסטר בנקס" על הנסיונות להפוך את ספרי מרי פופינס לסרט שאינו מוצא חן בעיני המחברת המקורית, כבר הראו את ההצלחה של התאגיד כדבר שמצופה מהקהל לתמוך בו. "פורד נגד פרארי" הוסיף את הצגת בעלי ההון כאנדרדוגים, למרות היותם מאוד מצליחים ו"טטריס" הראה השנה איך אפילו לא צריך להיות במתח האם יצליחו או לא. העיקר שנהיה בעד מי שנתן את ברכתו להפקת הסרט.

"אייר" הוא חוליה נוספת בשרשרת הזו. הסרט מתרחש בשנת 1984, כאשר נייקי היא רק החברה השלישית בגודלה בשוק נעלי הספורט באמריקה. עובד החברה סוני וקרו מקבל משימה להחליט יחד עם צוות מי יהיו שלושת הכדורסלנים אותם החברה תחתים על חוזה פרסום, תוך הנחה שהשמות החמים ביותר ילכו דווקא לאחד המתחרים ולא לחברה שמתמחה יותר בנעלי ריצה מאשר בכדורסל. סוני מחליט להמר ומנסה לשכנע את נשיא החברה למקד את כל תקציב הקמפיין בכדורסלן אחד במקום שלושה, ולבנות את המותג סביבו. האתגר הוא למצוא את השם הנכון שיעזור לחברה להתרומם וישאר בתודעת הציבור לאורך זמן.

הכדורסלן שנבחר הוא מייקל ג'ורדן, שכבר בשנתו הראשונה בליגת ה-NBA, מסומן ככוכב ענק ששווה מיליונים למי שיצמיד את שמו למוצר. סוני שם לעצמו למטרה לעשות עסקה עם ג'ורדן, גם אם זה אומר לנהל משא ומתן ישירות מול אמא שלו, שאינה עושה עבודה קלה לאף אחד. אמא ג'ורדן יודעת מה הערך של בנה ושלא יסכים להיות פחות ממספר אחת (או מספר 23, במקרה הזה), אז איזו חברה שלא יחתום איתה, תצטרך להפנים זאת כמה שיותר מוקדם.

אין יותר מדי מתח לגבי השאלה האם נייקי הצליחו להחתים את ג'ורדן או לא. אלא אם חייתם תחת סלע בשלושים וחמש השנים האחרונות, סביר להניח ששמעתם על נעלי אייר ג'ורדן ושמתם לב שנייקי מנקנייקת את המתחרות בשוק. כמו שאין באמת ספק האם וולט דיסני הצליח להפוך את "מרי פופינס" ללהיט, או האם נינטנדו הצליחה לרכוש את זכויות ההפצה של "טטריס", גם אין מסתורין סביב האופן בו אייר יסתיים. בסרטים האלה, סרטי התאגידים, הסיפור אינו עוסק בשאלה האם, אלא באיך ולמה. איך הצליחו להשיג את המטרה ולמה מי שהוביל את הפרויקט הצליח איפה שאחרים נכשלו.

התשובה היא תמיד עקשנות. סוני וקרו מצטרף לאוסף האנשים האמיתיים שמוצגים על המסך בזכות התעקשותם לקדם חזון שנראה חסר סיכוי, מתוך הבנה שמי שמוותר לא יצליח לשנות את מאזן הכוחות בשוק. זה לא שנייקי היא חברה קטנה בתחילת הסרט, אבל היא עדיין לא נייקי כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. סוני, בעזרת קומץ של אנשים שתומכים בו באופן מסויג, מחפש את הדרך לטפס למקום הראשון ועל הדרך, לשנות את היחס לספורטאים בעולם הפרסום באופן כללי.

הבמאי בן אפלק להק את חברו הטוב מאט דיימון לתפקיד הראשי. נראה שדיימון כבר מומחה בגילום דמויות שמנסות להצליח חרף כוחות אדירים שמתנגדים לכך. החל מ"סיפורו של ויל האטינג", דרך סדרת ג'ייסון בורן, "אינוויקטוס", "להציל את מארק וואטני" ו"פורד נגד פרארי", התרגלנו לראות בו מישהו שנאבק לשנות מצב שנראה חסר סיכוי. אף על פי שמדובר בשחקן מגוון בהרבה, עושה רושם שזו הנישה אליה דיימון נכנס הכי בקלות. כצפוי, האופן בו הוא מגלם את סוני כולל הרבה התרוצצויות, מבטים חודרים תוך שהוא מסביר בכריזמטיות מה צריך לעשות ואז ממהר לרדת לקרקע עם מגע של אנושיות. כך הוא גורם לצופה להרגיש שמדובר בעצם באדם די ממוצע שמעז לקרוא תגר על המערכת, ואנחנו הרי אוהבים שקוראים תגר במקומנו. הקטע הוא שזה עובד. לא חשוב כמה ההתנהלות של דיימון בתור סוני צפויה, עדיין יש רצון לראות אותו מצליח.

למעשה, הסרט כל כך ממוקד בסוני ובשאר האנשים החושבים והעובדים בנייקי, שמייקל ג'ורדן עצמו בקושי מופיע בו. ויולה דיוויס מגלמת את האם המנהלת את המשא ומתן מול החברות השונות, בעוד מייקל נראה רק מהגב, או בקטעי ארכיון. לפי אפלק, הסיבה לכך היא שג'ורדן הוא פרצוף כל כך מוכר, שאם יראו את פניו של שחקן המגלם אותו, תווצר הסחת דעת שתפריע להתמקד בסיפור. הוא צודק במידה מסוימת, אם כי סביר להניח שהבחירה קשורה גם לרצון להתמקד באנשים הפחות מפורסמים שהפכו את ג'ורדן למותג. בראיה לאחור, קשה לומר האם חברות שמאמצות ספורטאים הופכות אותם למותג, או שהספורטאים הם אלה שגורמים למישהו לשים לב מלכתחילה מה הם נועלים או לובשים. גם אייר מתעסק בשאלה האם ג'ורדן צריך את נייקי באותה מידה שנייקי צריכה את ג'ורדן.

הגרסה המקורית של התסריט הייתה לבנה למדי. גם הגרסה הסופית עוסקת בגברים לבנים שמנסים להבין למה בני מיעוטים צעירים לא מתחברים למוצר שלהם, אבל לפני שאפלק לקח על עצמו את הפרויקט, זה היה עוד יותר לבן. למעשה, כל דמות שחורה המופיעה בסרט, צורפה או זכתה ליותר זמן מסך כתנאי לקבל את ברכתו של מייקל ג'ורדן להתחלת הצילומים. ג'ורדן אמנם לא מעורב ישירות בהפקה, אבל אפלק התיעץ איתו והוד אוויריותו בקש להוסיף לסיפור שני אנשים שמאוד השפיעו עליו באותה תקופה, ג'ורג' רבלינג (בגילום מרלון ואיאנס) והאוורד וייט (בגילום כריס טאקר). בנוסף, ג'ורדן דרש להגדיל את התפקיד של הוריו בסרט, להדגיש את הנוכחות של אמו בקבלת ההחלטות בתחילת הקריירה שלו וללהק לתפקיד את ויולה דיוויס. טוב, כשמייקל ג'ורדן מבקש, לא מסרבים. עדיין, העובדה היא שבלי ההערות שלו, הסרט על הנסיון להחתים את אחד הספורטאים האפרו-אמריקאים הגדולים בכל הזמנים, היה מכיל רק אנשים לבנים 99% מהזמן. זה מדגיש עד כמה הסיפור הוא לא על ג'ורדן או על כדורסל, או אפילו על מעורבות התאגידים בספורט. הוא על נייקי, חברה שעד אמצע שנות השמונים, שווקה כמעט בלעדית לצרכנים ממוצא אירופי.

הדילמה כשאני מנסה לשפוט סרט תאגידים היא איך להפריד בין יצירה קולנועית לבין פרסומת ארוכה במיוחד. אייר משתמש במשא ומתן מול משפחת ג'ורדן כדרך להסביר שחשיבה מחוץ לקופסה היא מה שהפך את נייקי לחברה מובילה בשוק. החברה מוצגת כאנדרדוג בכדי שנזדהה איתה וסוני וקרו הוא אנדרדוג בתוך החברה, כי הרעיונות שלו כל כך מנוגדים למה שנהוג בתחום. עם זאת, הסיפור כן מעניין וצוות השחקנים עושה עבודה טובה בהצגת המרדף אחר המקום הראשון כדבר שמצריך עבודה קשה ועצבים מברזל. אין כאן אמירה חדשנית או שפה קולנועית יוצאת דופן, אבל זה עדיין סיפור מרתק שמוצג בצורה נוחה למעקב ומשקף את הלך הרוח התחרותי בשוק. כן, זו פרסומת, אבל לפחות היא מצליחה לעורר עניין במותג אותו היא מקדמת. זה מה שפרסומת אמורה לעשות, לא?

ביקורת: רנפילד

בכל ספרות האימה, יתכן ואין דמות פחות מוערכת מרנפילד. האיש, שמוצג במקור כאסיר במוסד לחולי נפש, הוא בעל עבר מסתורי שנמצא תחת השפעתו של הרוזן דרקולה. חרף מצבו, הוא זוכה בספר לגאולה ומתגלה כדמות אמיצה בהרבה מכפי שחשבו בתחילה. ברוב העיבודים הקולנועיים לסיפור, ויש הרבה כאלה כי דרקולה נמצא כבר מזמן בנחלת הכלל, רנפילד הוא לא יותר ממשרת חסר דעת. לפעמים מאחדים את דמותו עם זאת של עורך הדין ג'ונתן הרקר, אבל היצוג המקובל הוא בכל אופן של טיפוס דוחה שמקדיש את כל כולו לעבודת המאסטר שלו. לא במובן האקדמי.

בכל זאת, יש יוצא דופן. הסרט החדש "רנפילד", מנסה להציג את מערכת היחסים החד-מימדית לכאורה בין הערפד המפורסם ומשרתו, באור מורכב יותר. באופן אירוני, דווקא הבחירה לסטות מרוב העיבודים הקולנועיים לרומן המפורסם של בראם סטוקר, כנראה מביאה את הגרסה הכי קרובה למקור הספרותי של רנפילד שנראתה מזה זמן מה.

לפני שנים רבות, מצא עצמו רוברט מונטגיו רנפילד נכנס לברית עם הרוזן דרקולה. בתמורה לעסקת נדל"ן מפתה במיוחד, רנפילד יהפוך לפמיליאר – משרת נאמן הנהנה ממעט מכוחותיו של הערפד אליו הוא מקושר – ויעזור לדרקולה בכל מה שירצה. ומה רוצה דרקולה? לשתות את דמם של התמימים, לגבור על ציידי ערפדים, לפעמים למצוא כלה (לא בסרט הזה, תודה לאל) ולהישאר היצור החזק ביותר בסביבה. סך הכל לגיטימי. רנפילד נוסע עם אדונו ברחבי העולם, מוצא עבורו טרף מזדמן ובעצמו מקבל כוחות על-אנושיים מאכילת חרקים וספיגת כח החיים שלהם.

כעת, אחרי יותר מתשעים שנה ביחד, רנפילד מתחיל להטיל ספק בטיב הקשר שלו עם דרקולה. הוא מגיע לפגישות של קבוצת תמיכה לנפגעי מערכות יחסים מתעללות. המטרה אינה לדבר על החיים שלו, אלא לקבל רעיונות איפה למצוא אנשים שלא יפריע לאף אחד אם יעלמו. עדיין, הסיפורים בקבוצה גורמים לרנפילד להתחיל להבין שהוא נמצא בקשר שרק צד אחד באמת נהנה ממנו, בעוד הוא סופג השפלות, התעללות פיזית ורגשית ונמנע ממנו לקיים חיים נורמליים. את אשתו ובתו לא ראה מאז נסע לטרנסילבניה ב-1931, והוא מתחיל להבין שהמצב רק פוגע בו ולא צריך להימשך. לסיפור נכנסים גם משפחת פשע שרנפילד התערב במקרה בענייניהם, והשוטרת רבקה קווינסי שמנסה להפיל את משפחת הפשע למרות שנראה שכל משטרת ניו אורלינס נמצאת בכיס שלהם.

זה לא מקרי שבחרו דווקא את 1931 כשנה בה רנפילד ודרקולה נפגשו לראשונה. זו השנה בה יצא הסרט המפורסם של טוד בראונינג, עם בלה לוגוסי בתפקיד הערפד המפורסם ודווייט פריי בתור רנפילד. לשתי ההופעות האלה יש עד היום השפעה על האופן בו הדמויות נתפסות. לוגוסי העניק לדרקולה את המבטא ההונגרי שלו, את ההליכה האיטית והמניירות המודגשות שמביעות סתירה בין חזותו האצילית ותאוות הדם החייתית שלו. פריי, בינתיים, גלם באותה שנה גם את פריץ, העוזר של דוקטור פרנקנשטיין, מה שגורם להרבה אנשים לחשוב על השניים כדמות אחת של משרת מתרפס שמרבה לומר "מאסטר" בהתיחסו לבעל הטירה.

רנפילד הוא המשך לא רשמי לסרטו של בראונינג. אף על פי שכמעט כל הפרטים בו שונים, ההתחלה מדגישה שמדובר באותם דרקולה ורנפילד שנראו על המסך לפני 92 שנים, ולא אחת מעשרות (ואולי מאות) הגרסאות הקולנועיות האחרות שלהם. עם זאת, רב ההבדל על הדמיון. במקום בלה לוגוסי המאופק, מגלם כעת את דרקולה ניקולס קייג' ה… ניקולס קייג'י. למען האמת, זו אחת ההופעות היותר מתונות בקריירה שלו והיא לא מתקרבת לרמת הטירוף של "נשיקה נשיכה", הסרט בו גלם אדם המאמין שהוא הופך לערפד. למעשה, מי שהכי אוכלת את התפאורה ברנפילד היא שורה אע'דאשלו וזה אומר הרבה אם היא מספקת את ההופעה הכי מוגזמת בסרט עם ניקולס קייג'.

מנגד, הסרט בהחלט קלע בליהוק הדמות שעל שמה הוא נקרא. ניקולס הולט הוא שחקן מקצועי כבר עשרים שנה, אבל נראה שהטייפקאסט שהוא הכי מזוהה איתו הוא של ילד כאפות מפונק. זה מה שהוא בסדרה "קתרינה", כמו גם בסרטים "המועדפת", "התפריט" ואפילו "מקס הזועם: כביש הזעם". הולט שחקן כריזמטי שמסוגל לגלם מגוון רחב של תפקידים*, אבל בסופו של דבר, זוכרים אותו בעיקר בתור טיפש ילדותי שעוקב בנאמנות אחרי דמות חזקה שמתעללת בו. מהסיבה הזו, הוא בחירה מושלמת לגילום רנפילד, אדם שנכנע לפיתוי ואבד בשל כך את עצמאותו ואנושיותו, למרות שקיים בפנים ניצוץ של גבורה. אנחנו רגילים לראות את הולט בתור דמות מעצבנת, אבל קחו רגע לבדוק בכמה ארגוני צדקה הוא מעורב במציאות בלי שמץ של ציניות. קחו רגע, אני אחכה.

אקוופינה גם ממלאת היטב את תפקידה כשוטרת קווינסי, שבעצמה נקראת על שם דמות מהרומן המקורי. היא לא סתם על תקן הדמות המודרנית שמוצאת עצמה מעורבת בסיפור מהעבר, אלא משמשת מצפן מוסרי עבור הסרט כולו. דרקולה מוצג כרשע טהור, חסר רחמים ואנוכי לחלוטין. רבקה קווינסי היא קשוחה ועצבנית, אבל טהורה ברמות של המפקח גורדון מבאטמן וכנראה היחידה בתחנה שמעוניינת בצדק וטובת הזולת לפני מניעים אישיים. שתי הדמויות האלה הן קצות הספקטרום שרנפילד נע עליו וצריך לבחור בין נאמנות לאדון הרשע, או תמיכה בנציגת הצדק עלי אדמות. באופן מעניין, קווינסי אינה תחליף לצייד הערפדים ואן הלסינג בסיפור, אלא דמות שעומדת בפני עצמה. במקום סממנים נוצרים וכלי נשק מסורתיים, היא מצוידת באקדח ופה מלוכלך ולא יודעת כלום על ערפדים. מה שצריך לדעת, היא תגלה על הדרך, אבל אין לה יומרות מעבר לרצון לעשות את מה שנכון.

למרות שהוא מבוסס על רומן אימה גותי, רנפילד הוא מכל בחינה קומדיית אקשן מהמאה ה-21. הוא מוותר על אווירה ומתח לטובת הומור וקטעי לחימה עשירים בכוראוגרפיה ואיברים כרותים. זה סרט אלים, אבל עם נשמה טובה. לא מסוגנן כמו ג'ון ויק, יותר בסגנון של הארלי קווין, עם הנבלים המאוד ברורים והקרבות שלא מחדשים הרבה. עדיין, בתור סרט שמנסה לבדר, הייתי אומר שרנפילד עומד במשימה. בלי דיון עמוק על מוסר, אבל עם מספיק התיחסות לנושא בכדי להבין את מניעיהן של הדמויות ולרצות שינצחו את הרעים.

זה בהחלט לא סרט שבוחן את המקומות האפלים ביותר של הנפש, או מנסה לומר משהו חדש על ערפדים. הפוקוס פה הוא על אדם חסר יחוד שהפך למשרת של ישות על-טבעית, מה שגרם לו לעשות הרבה דברים רעים. לא נראה שהוא סובל מנקיפות מצפון, למעשה אפשר לטעון שרנפילד גאה במה שהוא עושה. בשבילו זו הזדמנות להראות למאסטר שהוא ראוי לחסדו והעובדה שהשניים משתפים פעולה כל כך הרבה זמן, היא סימן לכך שרנפילד טוב בעבודה שלו. אז למה שיהיה לנו אכפת ממנו? כי יוצרי הסרט מצאו את הזווית האחת שהופכת את רנפילד לדמות מעניינת. אותה זווית שקיימת גם ברומן המקורי ונשכחה לאורך השנים. הוא רק בן אדם. הוא לא ערפד, או יצור אופל אחר, רק בן אדם. הוא עשה בחירות מסיבה שבן אנוש היה עושה אותן ובוחן מחדש את מקומו בעולם מנקודת מבט של בן אנוש. קשה לקרוא לו דמות טובה או רעה, הוא פשוט פועל מתוך רציונל שמאפשר לו לישון בלילה. אם דרקולה וקווינסי הם כמו השד והמלאך שיושבים לדמויות מצוירות על הכתפיים, הסרט לא מבקש להתעמק באיך שהם רואים את העולם, אלא להמשיך לחזור לאיש שנמצא באמצע ומקבל בסופו של דבר את ההחלטות הכי חשובות בסיפור, אלה שמשפיעות גם עליו וגם על הסביבה.

*בואו נתעלם לרגע מזה שהתפקיד הבא שלו יהיה של האיש שמגיע לחתום על עסקת נדל"ן עם הערפד בחידוש נוסף ל"נוספרטו".

ביקורת: גאוות יחידה

בשנת 378 לפנה"ס, הוקם הגדוד הקדוש של תבאי. גדוד זה הורכב כולו מזוגות חד-מיניים שהיו קשורים זה לזה לא רק בקשר גופני, אלא גם רגשי. התפיסה המנחה הייתה שיחושו יותר מוטיבציה להילחם אם בכך יגנו על אדם אהוב, מאשר על חיל שאין מערכת יחסים אינטימית איתו. לא ברור כיצד בדיוק התנהלה הזוגיות בגדוד, האם גויסו גברים ונערים שהכירו קודם, או שעברו טקס כלשהו של שבועת אמונים הדדית. מה שבכל זאת ידוע, זה שמדובר היה בגדוד אמיץ וחזק במיוחד שעזר לתבאי להפוך לכוח צבאי משמעותי באזור. במשך ארבעה עשורים, היה הגדוד הקדוש אימת הסביבה וגבר אף על הצבא הספרטני הידוע בקשיחותו. כאשר הובס לבסוף בידי צבא מוקדון, מסופר שלוחמי הגדוד הקדוש היו האחרונים להילחם, בעוד שאר הכוחות נסוגו או נכנעו.

כשקמה ארצות הברית, האווירה פחות או יותר בכל העולם המערבי הייתה שהומוסקסואליות היא חטא. גם אנשים פחות דתיים ראו בה עיוות מוסרי ואיום על שלמות החברה. בשל כך, הוחלט למנוע באופן גורף את גיוס מי שמזדהה כהומוסקסואל, או שיש חשד ממשי לגבי משיכתו לגברים. בתחילת המאה ה-20, המדיניות הזו הוחלפה בשחרור כחול – נוהל שהונהג במקור בכדי למנוע מקטינים להתגייס לצבא ארה"ב, אבל הורחב במהרה כך שיאפשר שחרור מיידי ללא הטבות עתידיות של להט"ב ושל שחורים, כי אמריקה. כדי שלא יראה כאילו סתם משחררים אנשים בגלל נטיה מינית, הסתמכו על כך שהומוסקסואליות הוגדרה באותה תקופה כהפרעה נפשית וככה יכלו לשחרר על סעיף בריאות.

כשביל קלינטון רץ לנשיאות, הוא הבטיח לפעול לכך שאף אזרח אמריקאי לא יופלה בגיוס לצבא. אחרי שנבחר, גלה שהקונגרס לא מעוניין להעביר חוק לפיו לגייס הומואים זה בסדר, אז נוצרה פשרה. הוחלט על מדיניות "אל תשאל, אל תספר" לפיה כל עוד חיילים אינם מנדבים מידע על נטייתם המינית, הצבא לא עושה שום דבר בנושא. לכאורה פשרה הגיונית, עד שמבינים שחיילים להט"בים היו צריכים להסתיר את הזהות האמיתית שלהם מתוך פחד שיסולקו אם האמת תתגלה. ידוע אפילו על חייל שנרצח בידי חבריו ליחידה בגלל נטייתו, לאחר שחשש לספר למפקדיו על הסיבה לאיומים כלפיו. רק בשנת 2011, לאחר שבית המשפט העליון אלץ את הצבא לשנות מדיניות וחברי שתי המפלגות בקונגרס נהלו ביניהם משא ומתן ממושך, חתם הנשיא אובמה על החוק שבאופן רשמי בטל את האפליה בגיוס לצבא ואפשר שרות של חיילים מחוץ לארון, ללא חשש להדחה אוטומטית או פגיעה במעמדם לאחר השחרור.

"גאוות יחידה" מתרחש בשנת 2005, כאשר מדיניות "אל תשאל, אל תספר" עוד הייתה בתוקף. אליס פרנץ' הוא צעיר שחור שנזרק מביתו עשר שנים לפני כן, לאחר שיצא מהארון. אמו השמרנית סרבה לקבל את החדשות והעיפה את אליס עד שיצא לו מהראש הקטע הזה של להימשך לגברים במקום לנשים. בגיל 26, אליס החליט להמיר את חייו כהומלס בשרות צבאי. לא סתם שרות צבאי, הוא מתגייס לנחתים, החיל המפורסם באימונים הקשוחים, המשמעת הנוקשה ואחוות הלוחמים המאפיינים אותו.

כאשר הוא מגיע לבסיס, אליס מצהיר שאינו הומוסקסואל, אולם האמת מתגלה בטעות כעבור זמן קצר. רוב חבריו ליחידה נגעלים ממנו ומנסים לשמור ממנו מרחק, בעוד מדריך האימונים דוחף אותו לקצה גבול הסיבולת עם אימונים והשפלות קשים במיוחד. מבחינתו, או שיגרום לאליס להישבר ולעזוב, או שיהפוך אותו למכונת הרג חסרת רחמים. היחיד שמפגין אהדה כלפי אליס הוא המפקד שלו, רוזאלס. אהדה שמשפיעה על אליס בצורה לא צפויה, כאשר הוא מתחיל לחוש דברים כלפי האדם היחיד שלא מתיחס אליו כאל טינופת.

הבמאי אלגנס ברטון כתב את התסריט בהשראת חייו. גם הוא נזרק מהבית לאחר שיצא מהארון בפני אמו, חי במשך שנים ברחוב, עד שהתגייס לנחתים על מנת לפתוח דף חדש. בניגוד לאליס הבדיוני, ברטון מצא בצבא דווקא תחושה של שייכות ושל חופש להבין מי הוא ומה הוא רוצה לעשות בחייו. השיבוץ שלו בצילום סרטים עבור הצבא בטח לא הזיק למצוא כיוון. עם זאת, לפי עדותו, היחסים עם אמו אכן היו מורכבים והפכפכים כפי שמוצג בסרט. מאחר ולא זכה לסגירת מעגל אמיתית, הוא השתמש בגאוות יחידה כדרך לדמיין איך היה נראה מפגש נוסף עם אמו, עם כל הטוב, ובעיקר הרע, שבדבר.

ג'רמי פופ לוהק לתפקיד הראשי ועושה עבודה טובה רוב הזמן. אני מודה שלעתים היה לי קשה להבין איזה רגש הוא מנסה להביע, אבל חלק מזה קשור לתסריט. אליס כתוב בצורה לא עקבית כאשר לפעמים הוא האדם הכי חכם בחדר, ולפעמים הוא עושה משהו שבברור יגמר באכזבה או בעינוי. כל קו העלילה בינו לבין רוזאלס מעורר תהיה האם אליס בכלל מבין מה זה אומר להיות בצבא, או שהוא פשוט מתבגר בגוף של מבוגר שלא שולט בעצמו ברגע שיש גירוי קל ביותר. זה חבל כי הסיפור המעניין על הרצון להתקבל נתקע מדי פעם בידי בחירה תסריטאית לא ברורה שמסיחה את הדעת.

מי שעושה את העבודה הטובה ביותר בצוות השחקנים היא גבריאל יוניון. יש לה יחסית מעט זמן מסך בתפקיד אמו של אליס, אבל היא מנצלת אותו היטב. היא מצליחה לומר דברים נוראים ולהתעלל רגשית בבנה מבלי להתעצבן לרגע. למעשה, נראה שהיא משוכנעת שהיא הקורבן בסיפור ושאליס הוא זה שמתעלל בה בכך ש"בחר" בדרך החטא. היא כל כך לכודה בחוסר הרצון להיפתח ולהודות בטעות, שאפילו לאדם הקרוב ביותר אליה היא מתקשה לסלוח כי לא התפתח לפי תפיסתה. יוניון מוצאת איכשהו את היכולת להביע סלידה כלפי משהו טבעי וטהור, מבלי להיסחף למניירות מוגזמות וקלישאות. בהתחשב בקושי של ברטון לכתוב את שאר הדמויות בצורה עמוקה, אני חייב לתת חלק ניכר מהקרדיט ליוניון עצמה בפיתוח האם המרוחקת.

פה ושם, הסרט נוגע בקשיים אחרים שכרוכים בתחילת השרות הצבאי. יש התיחסות לצורך לאזן בין שבועות ממושכים של אימונים הרחק מהבית, לבין חיי משפחה. גם מדברים על הרקעים השונים מהם המגוייסים הטריים מגיעים, כאשר ניתן דגש מיוחד לישמעאל, חייל מוסלמי שעכשיו אמור להילחם נגד ג'יהאדיסטים בצד השני של העולם בזמן שחבריו ליחידה רואים בו אויב בגלל מוצאו ואמונותיו. נדמה לרגעים שברטון מעניק לישמעאל קול נגד המערכת שעדיין מלקקת את הפצעים מפיגועי ה-11 בספטמבר, אבל הוא נותר רוב הזמן ברקע, כי זה קודם כל הסיפור של אליס. טוב להראות שנטיה מינית אינה הדבר היחיד שחייל יכול לחוש מנודה או שנוא בגללו, אבל חסרה לי סצנה שתראה את ישמעאל כיותר מעוד מישהו שנדפק. לפחות לאליס יש רקע מורכב וסיבה מוגדרת לרצות להשתיך. שאר החיילים מסתפקים במאפיין אחד וזהו, הם לא ממש דמויות.

למרות תסריט חלש, כדאי להקשיב למה שיש לאלגנס ברטון לומר. הסרט אמנם לא מייצג את החוויה האישית שלו כנחת, אבל הוא כן מראה את התסכול הנובע מחוסר היכולת להיות פשוט עצמו. אמא שלו סרבה לקבלו בגלל משהו שאינו בשליטתו, ובצבא היה צריך לשקר ולהסתיר את נטייתו האמיתית בכדי לא להסתכן בהדחה. כמו אליס, המקום בו ברטון הרגיש חופשי להיות עצמו, היה בין הומלסים ונרקומנים שאינם בעמדה לשפוט אף אחד. מה גם שרבים מהם נותרו ללא בית בדיוק מאותה סיבה שהוא נזרק לרחוב. עכשיו, שנים אחרי שחזר לאזרחות עם דרגה ויחס של כבוד הניתן ליוצאי צבא, ברטון הקדיש את זמנו להוצאת סרט שמספר איך זה להיות הוא. איך זה להיות הומלס גיי שחור שהצבא היה הסיכוי היחיד שלו להרגיש כמו אדם אמיתי, למרות שמסוכן עבורו להפסיק להתחזות.

ביקורת: האחים סופר מריו – הסרט

במחצית הראשונה של שנות התשעים, יצאו לקולנוע שלושה עיבודים ידועים לשמצה של משחקי מחשב פופולריים: "האחים סופר מריו" של נינטנדו, "סטריט פייטר" של קפקום ו"מורטל קומבט" של מידוויי גיימז. כל אחד מהסרטים האלה הוא, בהעדר מילה טובה יותר, חוויה. לא בהכרח חוויה טובה, אבל מהצפיה בכולם יוצאים עם הרבה שאלות. המשחקים "סטריט פייטר" ו"מורטל קומבט" מבוססים שניהם על רעיון פשוט. אנשים נלחמים בטורניר בדרך לעימות מול הבוס הסופי, כאשר מ"ק למעשה שמר על הקונספט גם בגרסה הקולנועית שלו ונחשב במשך שנים לעיבוד הטוב ביותר של משחק מחשב לסרט. ס"פ הסתבך עם עלילה שחפשה הסבר לנוכחותה של כל דמות על המסך ומעט מדי קטעי לחימה (אף אחד מהם לא ברחוב, אגב), אבל ההופעה של ראול ג'וליה וכמות סבירה של הומור עצמי עזרו לו לפחות להיזכר כסרט רע מהסוג המהנה.

לאחים סופר מריו היה פחות מזל. הסרט, שיצא לאחר קשיים מרובים בקיץ 1993, היה כשלון מסחרי וגם נשמר בתודעה כאחד הסרטים הגרועים של העשור. זה אפילו לא כל כך רע שהוא טוב, אלא סתם רע. שינויים תמוהים מעלילת המשחקים הפכו את ממלכת הפטריות למקום אפל שבראשו עומד יצור דמוי אדם שהתפתח מדינוזאורים. העיצוב החביב והמוכר של הדמויות הוחלף במה שניתן להגדיר כמינימום יצירתיות מצד הבמאי והשחקנים סבלו מהצילומים שהתאפיינו בשכתובים מרובים ללא ידיעתם ובחוסר הקפדה נפשע על תקנות בטיחות. הסרט היה כזה כשלון, שחברת נינטנדו לא הסכימה לעבוד שוב עם אולפן מערבי במשך קרוב לשלושים שנה.

כעת, השנה היא 2023 והאחים סופר מריו למעשה חזרו למסך הגדול, בסרט דובר אנגלית, עם במאים לא יפנים. ארון הורבת' ומייקל ג'לניק, המוכרים בעיקר מעבודתם על "כוח הטיטאנים", קבלו את ברכתו של שיגרו מיאמוטו, היוצר המיתולוגי של מריו, והצליחו להביא לקולנוע את "האחים סופר מריו – הסרט". כמובן שהופקו לקחים מהנסיון המר של לפני שלושה עשורים. הסרט החדש נוצר כולו באנימציה, בלי שחקנים וסטים חיים שיהיה צריך לגרום להם איכשהו לחקות את הפיזיקה והמכניקה של המשחקים. נינטנדו השגיחה הפעם מקרוב על ההפקה כשיש לה זכות וטו על כל שינוי שהבמאים הציעו. מיאמוטו אפילו משמש כמפיק בסרט, כך שבאמת שום דבר לא נעשה ללא ידיעתו. ב-93', נינטנדו הניחו לגורמים חיצוניים לתת את הפרשנות שלהם למותג ויצאו מזה עם טראומה. הפעם, לא לקחו סיכונים עם קבלני משנה.

עלילת הסרט החדש פשוטה באופן מרענן. האחים מריו ולואיג'י הם שרברבים מברוקלין שמחפשים להצליח בזכות עצמם. נסיון לתקן דליפה גדולה במיוחד גורם להם להישאב לתוך צינור המעביר אותם לעולם אחר. מריו נוחת בממלכת הפטריות, שם שולטת הנסיכה פיץ' (לא דייזי, תודה לאל). בינתיים, לואיג'י נוחת בממלכה האפלה, בה שולט באוזר, מלך הקופה הרשע, שזומם להשתלט על שאר העולם ולהתחתן עם הנסיכה פיץ'. מריו משכנע את הנסיכה לסייע בחיפוש אחר אחיו, בעוד היא מנסה לגייס את צבאה של ממלכת הג'ונגל לקראת מלחמה נגד באוזר.

אוקי, לא באמת עלילה כזו פשוטה, אבל היא מובנת לכל מי ששחק במשחקים היותר מוכרים של מריו ושל דונקי קונג. בכלל, עד כמה שהסרט משווק לכל המשפחה, נראה שקהל היעד האמיתי שלו הם מעריצי נינטנדו, במיוחד אלה שנולדו במהלך שנות השמונים. כמות הרפרנסים למשחקים השונים כה גדולה, שהיא בלתי ניתנת לתפיסה בצפיה בודדת. יש אפילו הופעת אורח של שיר הנושא מהסדרה מ-1989 (שאוט-אאוט לחיים סבן ושוקי לוי). אפשר להיות בכל גיל כדי לזהות את רוב הרפרנסים, אבל יש דברים ששמורים במיוחד למי שהיה ילד בדיוק באותה תקופה.

יתכן והרפרנסים הרבים הם גם מה שמפריד בין מי שנהנים מהסרט לבין מי שחושבים שהוא לא מוצלח. יש אנשים שיושבים בקהל ומצחקקים בהתלהבות כשמישהו משליך קליפת בננה מרכב נוסע, ויש מי שהמשמעות האמיתית של הבדיחה לגמרי מפספסת אותו. למען האמת, הבמאים כל כך בקיאים בחומר ומנסים להראות את אהבתם כלפיו, שדי דלגו על להסביר לקהל היותר קז'ואל מה בכלל קורה. הצינורות האלה שעוברים בין עולמות? אין לזה הסבר. למה פיץ' ומריו מבזבזים יום שלם באימונים על אותו מסלול במקום להתקדם? כי ככה משחקים כאלה בנויים. איך בלוקים ופיגומים נשארים פשוט תלויים באוויר? גם מריו תוהה לגבי זה. אם הבעיה בסרט הקודם הייתה הנסיון למצוא סיבה לכל דבר ולהתאים הכל לחוקים של העולם שלנו, הסרט החדש מתעלם לחלוטין מהרעיון הזה. כאדפטציה למשחק זה עובד נהדר, במיוחד כי המסר שעולה מכך הוא לקנות יותר משחקים של נינטנדו בתור הכנה לצפיה. כסרט, רצוי לבוא עם ידע מוקדם, או עם ראש ממש פתוח, כי לא תקבלו הסברים.

עם זאת, החולשה הגדולה של הסרט היא דווקא במקום בו היוצרים בכל זאת החליטו להתרחק מהמקור. בחירת המדובבים עוררה מחלוקת מהרגע בו הוכרזו, לדעתי בצדק. לא רק שכריס פראט וצ'רלי דיי נראים כמו בחירה אקראית לחלוטין לקולותיהם של האחים האיטלקים, הם גם לא עושים את המבטא המפורסם, אלא מדברים כמו אמריקאים ממוצעים. יש לזה הסבר בסרט, אבל אני חושב שהמבטא המוגזם הוא חלק מהקסם של הדמויות וממה שמיחד אותן. המחלוקת קשורה גם לכך שצ'רלס מרטינט, המדובב הקבוע של מריו ולואיג'י במשחקים, משתתף בסרט רק בתפקיד שולי, כמעין ביצת פסחא, מה שאכזב מעריצים ומדובבים מקצועיים כאחד. בכלל, לא נראה שהושקעה יותר מדי מחשבה בליהוק לסרט. צ'רלי דיי עושים את השטיקים הרגילים שלו, סת' רוגן פשוט מדבר בקולו הטבעי, קיגן-מייקל קי (שאני מאוד אוהב באופן כללי) בקושי מתאמץ ואניה טיילור-ג'וי לא מוסיפה לדמותה של פיץ' שום דבר שכל שחקנית אחרת הייתה יכולה לעשות. היחיד שבאמת מצדיק את הליהוק שלו הוא ג'ק בלאק שעושה דברים מפתיעים בתור באוזר, בתוספת כמה דברים שג'ק בלאק תמיד עושה כשנותנים לו חופש מול מיקרופון. עדיין, הוא לפחות בא לעבוד.

האחים סופר מריו – הסרט נשען בעיקר על נוסטלגיה. חלקה של שחקנים בכל הגילאים וחלקה ספציפית של בני דורם של הבמאים. יש פשרות שנעשו למען העלילה. כך למשל מריו ופיץ' מוצגים כדמויות עגולות, בעוד לואיג'י נדחק הצידה בתור מי שנגרר אחרי אחיו ומעריץ אותו מבלי להיות מסוגל לעשות הרבה בעצמו. אני מעריך את השימוש בנסיכה כאישה חזקה ולא כעלמה במצוקה, אבל כמי שתמיד אהב יותר לשחק עם לואיג'י, קצת נעלבתי בשמו. מה שברור לי זה שנהנתי מהסרט. עם אנימציית תלת-מימד שגרתית, הוא עדיין מצליח להעביר משהו מהתחושה של עולם המשחקים אל הקולנוע, משימה שעשרות עיבודים למשחקי מחשב נכשלו בה בעבר. לא אשקר, ללא השרות הברור למעריצי המותג, כנראה הייתי נהנה פחות. אם הייתי צופה בלי הכרות עם הרפרנסים המרובים, יש סיכוי שזה היה נראה לי כמו סתם סרט שלא סגור על עצמו ולא משקיע באמת בעלילה. לשמחתי, לא זה המצב ויכולתי להנות מסרט שכמו המשחקים, לא מתעכב על הסברים וניגש ישר לאקשן.

ביקורת: טטריס

שוק משחקי המחשב הוא מאוד קשוח. תמיד היה וכנראה שתמיד יהיה, אולם יתכן שלא היה לו עשור מטלטל יותר משנות השמונים של המאה העשרים. במהלך אותו עשור, קונסולות משחק חדרו לראשונה לבתים פרטיים, מה שהוביל במהרה להצפה של השוק ולהתרסקות הגדולה של שנת 1983. שילוב בין עודף קונסולות מאיכות ירודה, לצד עליה במכירות של מחשבים אישיים, הביא לכך שרבות מהחברות העוסקות בהפצה של משחקים ומכשירים לא שרדו את המחצית הראשונה של העשור. הרבה מהן נסגרו, או שינו את יעודן, כאשר את המכה המורגשת ביותר ספגה חברת אטארי האמריקאית. רגע לפני ההתרסקות, אטארי הייתה החברה המובילה בצפון אמריקה בתחום המשחקים. שנתיים לאחר מכן, היא בקושי הייתה צל של עצמה והתקשתה להחזיק מעמד.

המנצחות הגדולות היו שתי חברות יפניות, נינטנדו וסגה, שלא הושפעו מהמצב כמו המתחרות מעבר לים. איכשהו, השוק היפני נותר מספיק יציב בכדי ששתי החברות ימשיכו להיות מתחרות חזקות שמנסות במשך שנים (השיא הגיע בשנות התשעים) להתעלות אחת על השניה במטרה לתפוס את ההובלה. המאבק ביניהן היה עקש, הפכפך ולעתים גם די מכוער. נינטנדו נצחה לבסוף וסגה עברה להתמקד בפיתוח משחקים ולא קונסולות, מה שאפשר לקמע שלה, סוניק הקיפוד, להופיע פתאום על המסך לצד המתחרה הגדול ביותר שלו, מריו.

הסרט "טטריס" הוא דרך טובה להבין מצד אחד עד כמה השוק היה תחרותי בשנות השמונים, ומצד שני איך נינטנדו שרדה יותר זמן מכל המתחרות המקוריות שלה. הסיפור מתמקד בהאנק רוג'רס, מתכנת הולנדי שגדל בארצות הברית וחי ביפן עם משפחתו. מפה לשם, האנק הצליח ליצור קשרים עם בכירים בנינטנדו ולפתח משחקים מותאמים לפמיקום (NES כפי שהיא מוכרת במערב, או "מה שההורים חושבים שהם קנו כשהם מביאים הביתה מגאסון", כפי שהיא מוכרת בישראל). עם זאת, את ההזדמנות העסקית הגדולה ביותר הוא מגלה במקרה כאשר הוא נחשף למשחק טטריס. משחק פשוט, תוצרת ברית המועצות מכל המקומות, אבל ממכר בטרוף. האנק מחליט להשיג את הזכויות להפצת המשחק ביפן עבור נינטנדו ואפילו מניח שהצליח, עד שמתברר שהעסק לא כזה פשוט.

טטריס נוצר בידי קבוצת מתכנתים רוסים, שבראשם אלכסיי פז'יטנוב. המשחק לא פותח עבור רווח כספי, אולם הוא עורר כזה עניין שמשקיעים מחו"ל בקשו לקנות אותו. בין המעורבים בסיפור נמצאים ניקולאי בליקוב, נשיא חברת ELROG שבמשרדיה פותח טטריס, רוברט שטיין המאמין שהזכויות למשחק נמצאות בידיו, ורוברט מקסוול ובנו קווין המפיצים את המשחק מתוך הסכם לתמלוגים עם שטיין. לתוך הפקעת הזאת נכנס האנק כנציג נינטנדו. במקום משא ומתן זריז, מתגלה רשת של פרשנויות משפטיות ואי-הבנות שהביאו לכך שהסובייטים חושדים שהאנק מפיץ את המשחק ללא רשות, למרות שהוא בטוח שיש לו את הסמכות המלאה לכך.

סרטו הקודם של הבמאי ג'ון אס. ביירד עסק בלורל והרדי. הוא התאפיין בשחזור תקופתי מרשים, בקיאות בפרטים הקטנים ולא מעט שקרים אודות הצמד המפורסם. למעשה, רוב הסרט התבסס על מתיחות שאין ראיות לקיומה בין שני הקומיקאים ועל הצגת סיבוב הופעות שהיה הצלחה אדירה במציאות, כמאבק נואש לשמור על רלוונטיות לקראת סוף הקריירה. בעקבות זאת, אפשר לומר שלא נגשתי לצפיה בטטריס עם ציפיות לקבל את הסיפור האמיתי. ביירד והתסריטאי נואה פינק אכן תבלו את הסיפור האמיתי עם דברים שלא באמת קרו. זה כולל מספר דמויות שהומצאו עבור הסרט, בהן פוליטיקאי שמנסה לסחוט את כל הצדדים על מנת לצאת עם רווח אישי מהמכירה, כמו גם הפיכת החששות של האנק ממה שעלול לקרות אם הסובייטים לא יאמינו לו, לחלק משמעותי בעלילה. אני לא הראשון שאומר את זה, אבל השם "ארגו" עלה לראש יותר מפעם אחת.

מצד שני, כשבדקתי אחרי הצפיה, כמות מפתיעה מהפרטים בסרט התבררו כנכונים. חלק מהאנשים עליהם הדמויות מבוססות היו מעורבים בתהליך הכתיבה והתסריט מכיל ציטוטים ישירים שלהם. הטון שונה בכדי להפוך את הסרט ליותר מבדר, אבל רובו נאמן למציאות. החלקים המומצאים מתבססים על חוסר האמון של היוצרים באפשרות לספק דרמה ומתח סביב חדרי ישיבות, למרות שזה יותר מעיד לדעתי על היכולת האישית שלהם מאשר על חומר הגלם. בהחלט ניתן להפיק סרט מרתק שרובו מתרחש בשיחות טלפון ובדיונים על חוזים, רק צריך לדעת את המינון הנכון. בטטריס, דווקא הסצנות האלה הן היותר מעניינות, חרף הנסיון של ביירד ופינק להעלות באופן מלאכותי את המתח תוך ניצול הפרנויה אותה הקהל מדמיין כשהוא חושב על ברית המועצות.

מן הסתם, לצלם סרט ברוסיה זה די בעייתי לאחרונה, אז הצילומים נערכו בעיקר בסקוטלנד. בגלל הארכיטקטורה של ערים כמו גלזגו ואברדין, היה הרבה יותר קל להשתמש בהן ככפילות של מוסקבה, מאשר של טוקיו, לונדון או סיאטל. כתוצאה מכך, החלקים בעלילה המתרחשים בברית המועצות כוללים הרבה מעברים ממקום למקום וצילומי חוץ, בעוד ערים אחרות מיוצגות בעיקר דרך חדרים בודדים, בלי הרבה חלונות. זה טריק ישן לחסכון בזמן וכסף, אבל פה הוא משרת יפה את הסיפור שמנסה להדגיש את ההבדל בין רוסיה לבין שאר העולם. החוקים שם שונים, הסמכויות שונות והזכויות הרבה פחות מובנות מאליהן.

כדי להבטיח שהטון לא מדכא מדי, ביירד שלב מעברונים בהם נעשה שימוש באנימציה המחקה גרפיקה של משחק ישן. הסגנון המפוקסל הפך, הרבה בזכות נוסטלגיה של גיימרים ותיקים, לטאץ' נפוץ בקליפים וסרטים קצרים, אולם הוא עדיין נדיר יחסית בסרטים באורך מלא. המעברונים האלה מזכירים לא רק את התקופה בה הסרט מתרחש, אלא גם עד כמה משחק אחד שווה לכל האנשים שמנסים להשיג אותו. שלא תהיה טעות, המניע של כולם הוא כסף. כולם חוץ מאלכסיי פז'יטנוב, מפתח המשחק שמנוע מלקבל עליו תמלוגים כי קומוניזם. למען האמת, גם בחברה קפיטליסטית למהדרין כנראה היו עושים לו בעיות על זה שהשתמש במחשבים של החברה. "עמק הסיליקון" בססה עונה שלמה על הרעיון הזה.

טטריס הוא משחק שבו המטרה היא לשלב צורות זו בזו על מנת למלא שורות ולהעלים אותן לפני שנגמר המקום על המסך. הנסיונות להשיג את הזכויות עליו לא מאוד שונים מזה. חמישה גורמים שונים – האנק רוג'רס, רוברט שטיין, משפחת מקסוול, בליקוב ופוליטיקאי שהומצא עבור הסרט כי התסריטאי פספס את הסמליות בכך שכל צורה בטטריס היא בעלת ארבעה חלקים – מנסים למצוא את הפערים בחוזה אליהם אפשר להיכנס ולנסות לקחת כמה שיותר ממה שנמצא על השולחן לפני שהמשחק יגמר. בעוד התוספות ההוליוודיות מיותרות ולא מעניינות במיוחד (חוץ מהשירים המהנים ברקע), מדובר בסיפור מדהים במורכבותו על רדיפה אחר משחק שיכול לשנות את מאזן הכוחות בשוק, בזמן שהעולם כולו נע לעבר שינוי גאופוליטי גדול. המלחמה הקרה נמצאת לקראת סיום ונדמה כאילו השלב האחרון שלה אינו מרוץ חימוש בין המעצמות, אלא המרוץ לרכישת זכויות על משחק.

ביקורת: טאר המנצחת

ישנו סיפור, כנראה אמיתי, לפיו התנגש קונצרט בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין הגדול עם טיסות מצריות במהלך מלחמת העצמאות. לטענת עדים, נאלץ ברנשטיין להפסיק קונצרט בתל אביב לפחות עשר פעמים בשל הופעת מטוס סיור מצרי בשמי העיר, מה שגרם שוב ושוב לפינוי כל הנוכחים באולם למקלט סמוך. למרות זאת, התעקש ברנשטיין לחזור ולנצח על התזמורת הפילהרמונית חרף האיום, עד שיסיים כראוי את הסימפוניה השישית של בטהובן.

ככה זה, מנצחים יכולים להיות אנשים קצת מוזרים.

"טאר המנצחת" בהחלט מחזיק בגישה הזו. הדמות הראשית לא סתם מחויבת לתפקיד שלה, אלא חיה ונושמת אותו כמעט בכל רגע נתון. היא לא רוצה לחשוב בכלל על לפספס חזרה, או לקחת יום מחלה. מצדה, שכל חילות האוויר יפציצו את האולם, התזמורת תמשיך לנגן.

לידיה טאר מוצגת באופן מתאים כבת טיפוחיו של ליאונרד ברנשטיין, שהגיעה לרמתו ויש שאף יאמרו שהתעלתה עליו. היא זוכת EGOT, מלחינה ומרצה מבוקשת למוזיקה, מרואיינת מושחזת ודמות נערצת בעולם המוזיקה הקלאסית. בשגרה, היא המנצחת הראשית של הפילהרמונית של ברלין, ועורכת ביקורים במקומות שונים בעולם על מנת להשתתף בקונצרטים מיוחדים ולקדם את ספרה האוטוביוגרפי. בתחום האישי, לידיה נשואה לשרון והשתיים מגדלות ילדה מתוקה בדירה המשותפת שלהן בברלין, שם השם טאר יכול לפתוח כמעט כל דלת.

משהו עומד להפר את האידיליה. פרנצ'סקה, העוזרת האישית של לידיה, מקבלת הודעות מטרידות ממישהי שהשתיים מכירות מהעבר וגם מאסטרו טאר מבינה שיש שם סיפור נפיץ. במקביל, ההכנות לפתיחה המחודשת בברלין לאחר הסרת מגבלות הקורונה, מובילות את המנצחת לערבב בין העדפות אישיות לבין החלטות מקצועיות שמעוררות מחלוקת מאחורי הקלעים.

לוקח לסרט זמן להתחיל. הוא מתחמם עם כתוביות פתיחה ממושכות, לפני שמתחיל רצף של סצנות ארוכות ומרובות מלל. בסצנות האלה, לידיה פורשת את משנתה בפני קהל מסוקרן, בעודה עונה על מספר שאלות לא פשוטות. בין אם זה בראיון אחד על אחד, או סדנה בג'וליארד, יש עליה הרבה עיניים ואוזניים קשובות. בחלק הזה של הסרט, נזרקים לאוויר הרבה מונחים ושמות, אבל לא צריך להכיר את כולם בכדי לעקוב. אפילו לא משנה מה מכל זה מדויק (יש הערה אחת מפוקפקת לגבי הפילהרמונית הישראלית), מה שחשוב זה לשמוע את לידיה טאר מדברת. יש לה הרבה מה לומר והיא עושה זאת בטון דיבור שניכר בו זיוף מכוון על מנת להביע בטחון ועליונות תרבותית.

לידיה האמיתית היא טיפוס מורכב. צריך להיות אדם מיוחד בכדי לעמוד מול תזמורת ולכוון אותה כך שתבטא בדיוק את הפרשנות הרצויה ליצירה שנכתבה לפני מאות שנים. צריך להיות אדם מיוחד גם בכדי להיות קונצרט שלם עם הגב לקהל ועדיין לגרום לו להתרגש. יחד עם זאת, צריך להיות אדם חזק בכדי לעשות את כל זה ולנהל חיי משפחה תקינים, תוך שמירה על קשרים מקצועיים במקומות הנכונים.

אחרי ששמענו את הגרסה שלה כמעט ללא הפרעות, זה הזמן של לידיה הפחות מלוטשת להופיע על המסך. זו שלא תמיד עושה את הבחירה הנכונה, שמכעיסה אנשים בלי כוונה, שיודעת לאיים מבלי למצמץ. מניפולטורית שגורמת לכולם לעקוב אחר השרביט שלה בעודה מנתבת אותם למקום המתאים ביותר לצרכיה. לא הייתי אומר שהיא אדם רע, אבל קיים פער משמעותי בין הגאונה שהיא מתת האל לעולם המוזיקה כפי שמציגים אותה בתקשורת, לבין מי ששומעת רעשים חשודים בלילה, מנסה להדחיק רגשות אשם וצריכה להסביר לשכנה שלא לקחה את העיתון שלה. לאף מורה או מדריך רוחני אין מה ללמד אותה בשלב הזה בכל הנוגע למוזיקה. עם זאת, כל מה שקורה החל מהמערכה השניה מרמז שלא יזיקו לה כמה קורסים בקריאת אנשים.

הסרט נפתח בשליטה מרשימה של הבמאי טוד פילד בקהל. סצנות שלא קורה בהן כלום ועדיין מרתקות לצפיה. אנחנו לאט לאט מגלים מי זו לידיה טאר ולמה צריך להיות לנו אכפת ממנה. במערכה השניה, הסצנות מתחילות להתקצר, עד שהן מגיעות לאורך המקובל יותר בקולנוע מודרני. ככל שמתקרבים לסוף, כך נראה שהתרחקנו מהאחיזה האיתנה במושכות של המערכה הראשונה ועברנו לרכיבה על סוס רודאו משתולל. רק שהשינוי הזה אינו לטובה. ככל שלידיה מאבדת שליטה, גם פילד נעשה פחות מעודן והתסריט מתמלא חורים. בשלב מסוים, לידיה טאר, האישה המתוחכמת, השולטת בכל מצב, נעשית פשוט טיפשה. היא מתעלמת מפתרונות פשוטים לטובת הסתבכות חסרת טעם ומקבלת החלטות גרועות בלי הסבר מספק. איכשהו, היא אמורה להיות בו זמנית גם מניפולטיבית וגם נאיבית להחריד.

הסביבה משתנה בהתאם, אבל זה דווקא מכוון. כבר בסצנה השניה או השלישית בסרט (כלומר, בערך עשרים דקות מהפתיחה), מבקש טוד פילד לאתגר את פוליטיקת הזהויות השולטת כיום בתקשורת. לידיה מבקרת את מי שאינם מזדהים עם מלחינים קלאסיים בגלל היותם גברים לבנים סיסג'נדרים. אפשר לבנות מזה דיון מעניין, אבל סיומה הדרמתי של הסצנה הוא רמז מטרים לאופן בו כל הסרט ישליך מהחלון את העידון בשלב מסוים. מגיע הרגע בו זה כבר לא סרט על מנצחת שמתיחסת לאנשים בחייה באותה גישה בה היא מתיחסת לתווים ולכלי נגינה. רגע שבו זה נהיה סרט על שיפוט מהיר והשלכותיו.

זהו סרטו השלישי של טוד פילד כבמאי, והראשון שלו מאז 2006. אני צופה במסך וחושב "באמת? זה מה שגרם לך לחזור לביים אחרי 16 שנה? זו הגבעה שבחרת למות עליה?". האופן בו מדיה חברתית משפיעה על התפיסה הקולקטיבית הוא מרתק וראוי לסרטים רבים שיעסקו בו. עם זאת, מכיוון שאנחנו חיים בעולם האמיתי, הנושא ראוי לטיפול פחות שטחי מזה שטאר המנצחת מציע. במקום תהליך הנבנה בסבלנות, ויש כמעט שעתיים וחצי לעשות זאת, הסרט נופל לאוסף של טרופים מוכרים ולא מותיר מקום לחשיבה עצמאית. אפילו לא בטוח שפילד מתנגד כל כך למה שמוצג, כפי שהוא לא מאפשר שום מרחב תמרון בין שחור ללבן.

זה מאוד חבל, כי טאר המנצחת מתחיל ממש טוב. לקצב האיטי יש אפקט שמדמה אותו ליצירה קלאסית. לכל סצנה יש מוטיב ואנחנו נעים בקצב מדוד לאורך סיפור שהולך ונטווה לו בסבלנות. אז מגיע קרשנדו המגביר את הקצב בדיקנות, לעבר מה שאמור להיות פינלה סוחף… כאשר מישהו מפיל את דף התווים. המערכה האחרונה היא בלגן צורם שאינו תואם את הרמה של השתיים שקדמו לה. אני יכול לקבל שסרט הולך ומתקדם לעבר סוף בלתי נמנע. אהבתי את זה ב"ברבור שחור", ב"כוכב נולד" (לפחות בחצי מהגרסאות) וגם "רוחות אינישרין", עליו כתבתי בשבוע שעבר, מציג התדרדרות חד-סטרית כדבר שניתן להתחקות אחריו. טאר המנצחת מנסה לעשות זאת, אבל מבצע קפיצה גדולה מדי בין התחלה טובה ואמצע מותח, למערכה אחרונה שטחית.

קייט בלאנשט שחקנית נהדרת, אתם לא צריכים אותי כדי לדעת זאת. היא מגובה כאן בצוות מצוין של דמויות משנה בגילום נינה הוס, נואמי מרלן, סופי קאואר, ג'וליאן גלובר ואלן קורדונר. אהבתי במיוחד את מרלן בתפקיד פרנצ'סקה, שתמיד נראית כאילו יש לה הרבה מה לומר, אבל מחזיקה את עצמה כדי לשמור על מקצועיות. היא הדמות היעילה ביותר בסרט וזו שמסוגלת להניע דברים מבלי שדמויות אחרות יהיו מודעות לכך. צוות השחקנים הזה הוא הסיבה העיקרית שטאר המנצחת עובד כל כך טוב בקטעים שמורכבים בעיקר משיחות, ומתפרק דווקא ברגעים בהם בלאנשט היא הפעילה היחידה על המסך. לידיה טאר אינה דמות מרשימה כפי שהיא רוצה שיחשבו, וזה מודגש בחוסר היכולת שלה לעשות דבר בלי להפעיל מישהו אחר. הנקודה הזו מחזיקה מעמד לכמה רגעים, אך פוגעת בסופו של דבר בסרט שמאבד כיוון לחלוטין ברגע שטוד פילד מפסיק לכתוב תסריט מעודן ומתחיל לצעוק בכיכר העיר את המסר של הסרט.

ביקורת: רוחות אינישרין

בפולקלור האירי, באנשי היא יצור קסום דמוי אישה שמבשר על מוות. לפי המסורת, הבאנשי מופיעה כאשר מישהו עומד למות, או כאשר אדם שאינו נוכח נמצא בסכנת חיים. לפי גרסאות מסוימות, היא מופיעה ישירות מול מי שחייו עומדים להסתיים, בעוד סיפורים אחרים גורסים שהיא באה להזהיר את קרוביו. בכל אופן, להיתקל בבאנשי זה אף פעם לא מאורע משמח. היא יכולה לצרוח צווחה נוראית, או לבוא בתור מקוננת. אין טעם לנהל איתה משא ומתן כי אין לה שליטה על המוות, היא רק מודיעה שהוא מגיע.

בהעדר מילה מקבילה בעברית, נאלצו מפיצי סרטו החדש של מרטין מקדונה להתפשר ולקרוא לו בישראל "רוחות אינישרין". זה רחוק מלהיות תרגום מדויק, אבל השפה האירית כל כך עשירה ברעיונות ויצורים שאין להם מקבילה בתרבויות אחרות, שאני לא מאשים אותם. כמה צופים בישראל יודעים בכלל מה זה "באנשיז". כמה מכם ידעו זאת בלי ההסבר שכתבתי בפסקה הקודמת? באנשי אינה רוח, היא יותר סוג של פיירי ולהסביר מה זה בדיוק אומר, יקח פוסט שלם בפני עצמו. זו לא פיה, זו לא מכשפה, זו גם לא בת אנוש או התגלמות של מלאך המוות. זו באנשי ותשמחו שהצורך הראשון שלכם להשתמש במילה הזו היא כשאתם מחפשים להוריד כתוביות.

עלילת הסרט מתרחשת באינישרין, אי קטן מול חופי אירלנד. בעוד באירלנד עצמה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם, באינישרין לא קורה הרבה. יש פאב אחד, חנות אחת, שוטר אחד, חמור מיניאטורי אחד וכל התושבים מכירים זה את זה וחיים את חייהם. בין הגבעות הירוקות, ופיינטים של גינס, זה בערך המקום הכי אירי שיכול להיות.

השלוה מופרת כאשר פאדריק, חוואי תושב האי, מגלה שחברו הטוב קולם לא רוצה לדבר איתו יותר. פאדריק לא זוכר שרבו ומנסה לברר מה פשר הניתוק, אולם ההסבר הטוב ביותר שהוא מסוגל לקבל זה שקולם מוצא אותו משעמם ושאינו רוצה לבזבז את שארית חייו בשיחות בטלות איתו. זה נשמע קיצוני לכל אדם נורמטיבי, אך קולם מסרב לפשרות. פאדריק רוצה לגשר, מחפש דרך לתקן את היחסים שנהרסו ללא ידיעתו, אך ללא הועיל. כאשר הוא מרגיש שחברו לשעבר לא מבין את המסר, קולם אף מאיים לפגוע בעצמו על מנת שפאדריק יניח לו לנפשו.

אם לתאר את סגנון הכתיבה של מרטין מקדונה במילה אחת, היא תהיה טרגיקומי. לפעמים נוטה יותר לכיוון הקומי ("ברוז'", "שבעה פסיכופטים"), במקרה הזה יותר לטרגי, אבל יש תמיד מיקס של שני הצדדים. רוחות אינישרין מכיל כמה רגעים מאוד משעשעים, כמו החנוונית שמחפשת נואשות אחר רכילות טובה שתוכל להעביר הלאה, או שני האנשים בפאב שחוזרים אחד אחרי דברי חברו כאילו היו דמויות בסרט של אדגר רייט. עם זאת, הוא בנוי מתחילתו ועד סופו כטרגדיה. הבאנשי נוכחת לא רק בכותרת, אלא גם כחלק מהעלילה, גם אם רשמית היא לא מזוהה ככזו. בכל פעם שנדמה שאולי נמצא פתרון, התסריט מכה עם התדרדרות שמדגישה עוד יותר כמה יש דברים שעדיף פשוט להניח להם ברגע שמישהו מבקש.

אלא שזה לא כזה פשוט להניח. לרובנו יש לפחות אדם אחד שהיה חלק משמעותי מחיינו וכשהקשר איתו הפסיק, חשנו פתאום הקלה. מין חופש לעשות דברים שפחדנו או לא מצאנו להם זמן עד עכשיו כי אותו אדם שאב מאיתנו את הכוחות לעשות זאת. זה מה שפאדריק עבור קולם, אבל המצב אינו הדדי. קולם יכול לשעשע את עצמו ואת הנוכחים בנגינה בכינור, ללמד תלמידים שמגיעים מהאי המרכזי, או פשוט לנהל שיחה עם אנשים שכן מעניינים אותו. לפאדריק אין את האפשרות הזו. חוץ מאחותו ומדומיניק, בחור צעיר ולא מבריק ואפילו די מטריד, אין לפאדריק עם מי לדבר. הוא הבחור הנחמד של הכפר, שכולם כמעט מחבבים, אבל קולם הוא היחיד שראה בפאדריק חבר. בלי הקשר הזה, פאדריק לא יודע מה לעשות עם עצמו. השקט אליו קולם שואף, הוא הסערה שמתחוללת בתוך פאדריק כאשר אין לו את האפשרות למלא את יעודו כחבר הכי טוב.

בעיר גדולה, אולי אפילו בינונית, זו לא הייתה בעיה. יש שם מספיק הסחות דעת וחלופות שיאפשרו להקטין אינטראקציה לא רצויה. בכפר קטן על אי מבודד, שאפילו לא מחובר עדיין לחשמל, מאוד קשה לא להיתקל באדם שרמס לך את הלב. יש בדיוק מקום בילוי אחד בכל האי והשבילים השונים מתחברים זה לזה. מעבר לים יש מלחמה וממילא לאף אחד מהגברים באי אין כרגע סיכוי למצוא עבודה נורמלית במקום אחר. חרף לוח הזמנים הגמיש והנופים המרהיבים, יש מצבים בהם יותר רעש רקע היה יכול רק להועיל. זה ההבדל בין סדרות המתרחשות במקום קטן ושקט כמו "חשיפה לצפון" ו"בנות גילמור" (סליחה, הרפרנסים שלי לעולם הטלוויזיה קצת מיושנים), לבין סרטים כמו "שוקולד", "כמו בגן עדן" או אפילו "מכוניות". בסדרת טלוויזיה, קורה משהו מעניין בכל פרק. יש תפקידי אורח, יש ארועים חברתיים שממלאים את הזמן, העיקר שבכל שבוע יש משהו שמעורר את הצופים ומניע את העלילה. בסרטים לעומת זאת, קיימת תמיד מתיחות מאוד קשה בתוך הקהילה ומה שמשפיע עליה, בדרך כלל לטובה, זו כניסה של גורם חיצוני. דמות שלא גדלה במקום המבודד ולא מכירה היטב את המקומיים, מעוררת את סקרנותם ומביאה לעולמם גישה שלא היו רגילים אליה לפני כן. לא כולם מסכימים עם הגישה הזו, חלק אפילו מגיבים אליה באלימות, אבל כולם מושפעים ממנה.

רוחות אינישרין מראה מה קורה כשהעלילה מתרחשת כולה בתוך קהילה מבודדת, ללא גורם חיצוני שיעורר שינוי. כשכל מה שיש אלה אותם האנשים שוב ושוב, עם הגינס, הלימון והספרים הישנים. אפשר להשתגע מזה. תחשבו כמה קשה היה בסגר בזמן התפרצות הקורונה ואז דמיינו שזה לא מצב זמני, אלא כל החיים שלכם. למעשה, זה אפילו יותר גרוע כי אמנם אפשר לפגוש אנשים, אבל אין אינטרנט שמאפשר לדבר עם מישהו שנמצא מחוץ לאי, ואין שליחים שיכולים להביא עד פתח הבית דברים שיעזרו לטפח תחביבים חדשים. אתם תקועים בדיוק באותו מצב עד להודעה חדשה.

כשמסתכלים על זה ככה, יותר קל להבין מה מניע את הדמויות ברוחות אינישרין. הן לא מתנהגות בצורה סבירה, אפילו דומיניק מבין את זה, אבל בין הבידוד למלחמה, קשה שלא לפנות לאמצעים נואשים. קולם מתוודה בפני הכומר שהוא חש יאוש כבר תקופה. דרך אחרת לראות זאת היא דכאון. הסרט לא מספק אבחון רפואי, אבל בהחלט נראה מההתעסקות של קולם במוות והאיום לפגוע בעצמו אם לא יתאפשרו תנאים מסוימים, שאין לכומר את הכלים לטפל בו. פאדריק חושב שיש לו, אבל לפעמים הדבר הכי בריא לעשות למישהו שאוהבים זה לשחרר, ופאדריק לא מסוגל כי אז הוא זה שתקוע על אי מבודד בלי חברים. הוא אוהב להיות הבחור שכולם מחבבים, אבל נוראי עבורו להיות הבחור שבן אדם אחד לא מחבב.

יש לי הרבה הערכה כלפי מרטין מקדונה כמספר סיפורים. הם תמיד מתחילים במצב לא שגרתי ועדיין מצליחים להפתיע לאחר מכן. כשמביטים לאחור בסוף הסיפור ומחברים את כל הנקודות, זה נעשה פתאום מאוד הגיוני. ברמה של לראות שיחה אקראית כביכול כבעלת השפעה קריטית על סצנה מאוחרת יותר, או לחשוב שוב למה דמות מסוימת עמדה ברקע בלי שתהיה לה השפעה ישירה על קדמת התמונה. מקדונה לא יכול שלא לכתוב בדיחות פה ושם ולמרות שחלקן לא תואמות את האווירה הקודרת שמלווה את רוב הסרט, הוא בהחלט היה פחות מוצלח בלעדיהן. הן מספקות אוויר לנשימה עבור הקהל שאחרת היה סופג אך ורק רוע מהעלילה. לנו, הצופים בסרט, יש את שבירת השגרה שלדמויות אין. אנחנו מקבלים מדי פעם בדיחה שמוציאה אותנו מהאפלה, הן לא. מקדונה מרבה לעסוק בנושאים כמו דכאון, מוות ואנשים החיים בבועה. ב"ברוז'" זה היה בעיקר מצחיק, ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זה היה בעיקר עצוב. פה, זה עדיין עצוב, אבל מקדונה חס עלינו עם הפוגה מזדמנת לצחוק משחרר.

ביקורת: קאט!

בשנת 2019, הנהלת פסטיבל קאן החליטה שרגע השיא בארוע הפתיחה, יהיה הקרנת בכורה עולמית לסרט "המתים לא מתים". הבחירה נראתה הגיונית על פניה. סרט בבימוי ג'ים ג'רמוש, אחד מאהובי הפסטיבל, עם צוות שחקנים גדול שימשוך את תשומת לב התקשורת. בהחלט משהו שמתאים לבמה עליה מוצגים מדי שנה סרטיהם של כמה מגדולי הקולנוע העולמי. רק ש"המתים לא מתים" איננו מה שהמארגנים ורוב הצופים בבכורה ציפו לו. הם חשבו שג'רמוש הכין להם סרט פילוסופי, איטי, מהורהר, עם כמה רגעים של הומור מריר וסיפור פשוט ולא מסחרי. מתברר שבמאי האינדי המהולל נצל את המוניטין שלו בכדי לגרום למארגנים לפתוח את הפסטיבל עם סרט זומבים עמוס כוכבים, שלועג לכל התעשיה ולז'אנר עצמו, תוך שהוא מגיע לרמות מטא שטרם נראו בערב הבכורה. הרבה מזה אופייני לקאן, אבל לא החלק של הזומבים, זה ממש לא הסגנון של הפסטיבל. כמובן ששלוש שנים לאחר מכן, זה קרה שוב.

"קאט!" הוא סרט זומבים בבימוי במאי מוערך, במקרה הזה מישל אזנאוויציוס, שפתח את פסטיבל קאן 2022. שוב, התגובות של הקהל היו מעורבות והבמאי עשה מבט של "למה ציפיתם?". ההבדל הוא שבניגוד לג'רמוש, המוכר בסרטים האנטי-ממסדיים שלו, אזנזאוויציוס הוא מעריץ של קולנוע מסחרי. הוא התפרסם בצרפת בזכות קומדיות הריגול מסדרת סוכן חשאי: 117, ובשאר העולם בזכות זוכה האוסקר "הארטיסט" שכולו מחווה לסרטים אלמים. הנסיונות שלו לעשות דרמה התקבלו בביקורות צוננות, אז הוא חזר למה שעבד הכי טוב בשבילו, סרטים שמביאים רעיונות ישנים לקהל חדש.

רק שזה לא בדיוק מה שקורה בקאט. אי אפשר להיכנס לפרטים מעבר למערכה הראשונה בלי ספוילרים, אז אסתפק בלתאר איך הכל מתחיל. צוות צילום צרפתי מנסה לסיים יצירה של סרט זומבים המתרחש ביפן. הבמאי הפרפקציוניסט דורש עוד ועוד מהשחקנים ואף נעשה אלים כלפיהם רגשית ופיזית. מתוך יאוש, הוא משחרר קללה הגורמת לחלק מאנשי הצוות להפוך לזומבים, ומקווה להוציא ככה את התגובות הרצויות מהשחקנים. המאפרת מצטרפת לשחקנים בנסיון לשרוד בזמן שהבמאי מסרב לעצור את המצלמה אפילו לרגע אחד.

סרטו של אזנאוויציוס הוא בעצם רימייק לסרט יפני שמוכר בשם הבינלאומי "One Cut of the Dead", ובעצמו שאב הרבה השראה מהמחזה "רוח רפאים בקופסה". כמו שאני מכיר את האינטרנט, יצוצו בשנים הקרובות עוד הרבה גרסאות של הסיפור הזה ברחבי העולם. אם יצא לכם לראות את הסרט היפני, הגרסה של אזנאוויציוס לא תפתיע אתכם. הוא מכיר ישירות בכך שמדובר ברימייק ושהשתדל להישאר כמה שיותר קרוב למקור. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שאזנאוויציוס עוקב אחר המבנה העלילתי של קודמו, אבל מוסיף את ההודאה בפה מלא שאינו מקורי. זה ושכולם מדברים צרפתית.

אני יכול להבין למה יהיה לאנשים קשה עם קאט. מי שלא ראה את הסרטים המוקדמים של אזנאוויציוס ינסה להבין למה במאי זוכה אוסקר מבזבז את זמנו על בי-מובי מודע לעצמו, כשהוא יכול לעשות דברים הרבה יותר "חשובים". מי שמכיר את הנטיות של הבמאי לסרטי ז'אנר, יתהה למה הסרט משתנה לחלוטין בתום המערכה הראשונה. זה לא בהכרח שינוי לרעה, אבל הוא בהחלט מושך את כל החוויה לכיוון חדש לחלוטין.

אישית, אני אהבתי את שני הצדדים של הסרט, כולל המערכה השלישית בה מתגלה התמונה השלמה. האמצע קצת נמרח ובהחלט היה אפשר לקצץ ממנו סצנה או שתיים בשביל לשמור על קצב, אבל הוא חוצץ בין שני החלקים היותר פרועים של הסרט. לא ראיתי את המקור בבימוי שינאיצ'ירו אואדה, אז אין לי איך להשוות, אבל אזנאוויציוס עשה לדעתי עבודה טובה לאורך רוב הדרך. הסוד הוא בהטעיה, הקהל חושב שהוא רואה דבר אחד, אבל אז מגלה בהדרגה שראה משהו אחר לגמרי. כולנו חלק מבדיחה, רק שבניגוד לבדיחה של ג'ים ג'רמוש, זו צוחקת עם הקהל ולא עליו (להבהרה: אני אוהב את "המתים לא מתים", למרות שאיני מסכים עם העמדה שלו).

מעבר ליכולת של הבמאי לשמור את האמת בסוד עד לרגע הנכון, קאט עובד גם בזכות צוות שחקנים שמתמסר לעבודתו. רומן דוריס נראה כאילו הוא עומד לרצוח בעצמו את השחקנים בתפקיד הבמאי שמנסה להוציא מהם הופעה טובה בכל מחיר. מטילדה לוץ משכנעת בתור שחקנית גרועה שאמנם לא ראויה ליחס המתעלל של הבמאי, אבל בהחלט נמצאת בתחום העיסוק הלא נכון. פיניגן אולדפילד הוא השחקן שלידה שמצליח לשמור על פרצוף רציני גם בסיטואציות אבסורדיות לחלוטין, וברניס ביז'ו, אשתו והמוזה הקבועה של אזנאוויציוס, מגלמת את המאפרת שיודעת קרב מגע ולפעמים נסחפת יותר מדי עם כישורי הלחימה שלה. איש צוות נוסף שתורם להצלחת הגימיק הוא ג'ונתן ריקבורג, צלם הסרט שמבלי להראות את פניו, מגלם בעצם תפקיד כפול, אבל תצטרכו לראות את הסרט בכדי להבין למה הכוונה.

אני מודה שלצד השבחים שיש לי לגביו, קאט עדיין קצת ארוך מדי לטעמי. המערכה הראשונה מבדרת בגריעות המכוונת שלה, בעוד השלישית מוצלחת בזכות המידע שהיא מוסיפה וכי היא כולה אהבה לקולנוע ולהנאה שבבסיסו. המערכה השניה, המגשרת ביניהן, היא ירידה קלה ברמה. עדיין קורים בה דברים חשובים, אבל משהו בריחוק ובציניות שלה לא מתישב עם הפשטות של שאר הסרט. זו תזכורת לכך שאזנאוויציוס נמצא בשיא יכולתו כשהוא לא מנסה לעשות דברים רציניים ונותן לעצמו להשתטות. אנחנו צריכים את האמצע בשביל ששאר הסרט יהיה הגיוני ועם זאת, דווקא האמצע הוא החלק שאין טעם לצפות בו ללא החלקים האחרים. זוהי גם המערכה הארוכה ביותר בקאט, מה שהופך את ההפוגה בין הקטעים היותר חיים לממושכת יתר על המידה.

עדיין, קאט הוא סרט מומלץ לצפיה. רצוי לדעת מראש כמה שפחות על העלילה שלו ולהגיע עם ראש פתוח, כי כל הרעיון כאן הוא לפעול בשונה מהציפיות. מישל אזנאוויציוס מוכיח את עצמו שוב כבמאי של טראש מכוון, שמצליח לשלב רגש אמיתי, כל עוד זה לא החלק העיקרי בסרט. אולי יום אחד ימצא את האיזון הנכון בין קולנוע ריאליסטי לבין מחוות ליצירות של אחרים, אולי לא. העיקר שחזר להנות מהעשיה עצמה, כי בלי זה, כל ההפקה הייתה מתמוטטת לנגד עינינו.

ביקורת: רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

ראיתי לא מזמן סרטון שבו מומחה לזיהוי פלילי עונה לשאלות גולשים על תחום העבודה שלו. אני אוהב סרטונים כאלה, כי תמיד אפשר ללמוד מהם דברים שמנוגדים לחלוטין לתפיסה הנפוצה אודות נושא מסוים, כמו גם לראות מישהו משתף בהתלהבות את האהבה שלו למקצוע. במהלך הצפיה, חשבתי כמה זה בטח מדהים למצוא רמזים בזירת פשע ולחבר נקודות עד שמגיעים לפתרון הסביר ביותר. בטח יש בזה תחושה של קתרזיס לרגע, לפחות עד האתגר הבא. מצד שני, זה בטח נורא מתסכל להשקיע שעות אינספור בנסיון למצוא רמז משמעותי שיכול לפתור תעלומה, אבל מסרב להופיע. אולי העבריין היה מחושב מספיק בכדי להעלים ראיות, או שעובד נקיון העיף בטעות את הפיסה החסרה. תוסיפו לזה את העובדה שהצלחת החקירה היא ההבדל בין העמדת מישהו לדין, לבין עבריין הממשיך להסתובב חופשי, ומתברר שצריך אופי מיוחד בכדי לעסוק בפענוח פשעים.

אם יש דמות בדיונית אחת שממש הייתי שמח לראות מדברת בסרטון שכזה, זה בנואה בלאנק. הוא אמנם בלש ולא מומחה לזיהוי פלילי, אבל הוא מאוד אוהב לדבר ולשתף כיצד העבודה שלו מתנהלת. נראה גם שדניאל קרייג נהנה לגלם את התפקיד ולזייף מבטא דרומי כבד במיוחד, אז באמת הייתי שמח שישימו אותו מול המצלמה של אחד מאותם ערוצי יוטיוב שמפיקים דברים כאלה ושפשוט יסביר על רזי המקצוע במשך עשרים דקות.

"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" הוא כנראה הכי קרוב שנגיע לזה, לפחות עד שמישהו במחלקת השיווק יבין את הפוטנציאל שבשאלות ותשובות עם דמויות מסרטים (הכי קרוב שראיתי זה רחוב סומסום וכולם יודעים שהם פשוט משחקים שם את עצמם). בסרט החדש, השני בסדרה, בנואה בלאנק מוזמן לסוף שבוע על אי פרטי ביוון, במהלכו ישחקו הנוכחים בתעלומת רצח. המארח הוא מיילס ברון, יזם ביליונר עם שאיפות גדולות ונטיה לזרוק שמות יותר מהר מג'ו רוגן. שאר האורחים הם מושלת הרצה לסנאט, מדען גאון, יזמית אפנה חובבת מסיבות ונטולת טאקט, משפיען בטוויץ' עם צורך מתמיד לדבר על זכויות הגבר, ואנדי ברנד, שותפתו העסקית לשעבר של מיילס, שאף אחד לא באמת חשב שתגיע.

הכל טוב ויפה ומאוד יקר, אבל יש פרט אחד שלא מסתדר. בנואה בלאנק לא אמור להיות שם. מיילס הזמין את החבורה הקבועה שלו, אליה הוא מתייחס בתור "המשבשים". כל אחד מהם קבל הזמנה אישית בזמן ששאר העולם תקוע עם מגבלות הקורונה, אבל מיילס לא שלח הזמנה לבלאנק. בשלב הזה, מה שאמור להיות סוף שבוע של כיף ומשחקים, הופך לתעלומה. מי הזמין את הבלש המהולל, ומה זה אומר לגבי הרצח המזויף שמיילס ארגן לעצמו בתור חידה?

תעלומה יוונית הוא סרט המשך ל"רצח כתוב היטב" מ-2019, אולם אין קשר עלילתי ביניהם. החוט המחבר היחיד הוא בנואה בלאנק הנקרא לפתור תעלומה, בדומה לשרלוק הולמס המוזמן לפענח בכל פעם מקרה אחר בעזרת יכולת הסקת מסקנות שאחרים אינם מסוגלים לה. לבלאנק אף יש בסרט מוניטין של הבלש הגדול בעולם, בדומה להולמס ולהרקול פוארו, המהווים השראה ברורה לסיפור. עם זאת, נראה שהוא הושפע גם ממקור פחות צפוי – קולומבו. כמו הבלש הטלוויזיוני שגלם פיטר פאלק, גם בנואה בלאנק מעמיד פנים של אדם חסר תחכום על מנת לגרום לחשודים לתחושת בטחון מופרזת העשויה להביא למפלתם. בנוסף, ראיין ג'ונסון פחות מתעסק בגילוי זהות האשם ויותר באופן בו פרטים מתחברים לכדי תמונה. גם כאן וגם בסרט הראשון, התעלומה עצמה קלה יחסית לפתרון. ג'ונסון אפילו מאתגר את הצופים למצוא בעצמם את הרמזים ולהגיע למסקנה הנכונה בטרם תחשף. מה שיותר חשוב לו זה הגורם לפשע וההבדל בין האופן בו אנשים מציגים את עצמם, לבין מי שהם באמת. גם פה בנואה נתלה בדמות אחת פרט לעצמו אותה הוא מסמן כאמינה ונעזר בה לחקירה וגם פה, הפתרון לא יפתיע אתכם במידה וההסבר יהיה מספיק משכנע.

מסיבה זו, תעלומה יוונית הוא סרט מרתק ומבדר כמעט לכל אורכו. החלק היחיד שאינו מוצלח בעיני הן עשר הדקות האחרונות, בהן בנואה אינו מעורב בעניינים כמו בשאר הסרט. הרעיון מאחורי החלק הזה ברור, אבל נראה כאילו הוא שייך לסרט אחר ולא לתעלומת הבילוש אותה ליווינו עד כה.

פרט לדניאל קרייג, צוות השחקנים הגדול כולל את אדוארד נורטון, קתרין האן, לזלי אודום ג'וניור, דייב באוטיסטה, ג'אנל מונה, מדלין קליין וג'סיקה הנוויק. זאת לצד מספר הופעות אורח שחבל להרוס את ההפתעה על ידי גילויין מראש. כולם עושים עבודה טובה, אולם מי שהכי בולטת לטובה היא קייט האדסון המגלמת את אייקון האפנה ואסון יחסי הציבור בירדי ג'יי. האדסון העבירה את שני העשורים האחרונים בין תפקידים דרמתיים וקומיים, אולם זו הפעם הראשונה בה היא באמת מצחיקה. מן הסתם, השורות שנכתבו עבורה תורמות לכך, אבל הדמות של בירדי ג'יי מוציאה מהאדסון את התזמון הקומי שהיה חסר לה עד כה. זה עוזר שהיא לרוב חולקת מסך עם ג'סיקה הנוויק המגלמת את העוזרת האישית שלה, מה שמספק לבירדי ג'יי דמות רצינית שאפשר להקפיץ איתה בדיחות. עדיין, היא מצליחה להיות הדבר המשעשע ביותר בסרט שגם ככה מכיל הרבה הומור.

בניגוד לסרט הראשון, בו נראה שבנואה הולך ומגלה כיצד אנשים המדגישים כמה הם טובים כלפי חוץ הם בעצם רעים מבפנים, פה המגמה הפוכה. הבלש יוצא מנקודת הנחה שלכולם יש נשמה אפלה ושהתרומה שלהם לחברה היא הונאה, אבל הסרט מספק להם מספיק זמן בשביל להראות צדדים נוספים. הם לא צדיקים בשום צורה, אבל כולם מתמודדים עם ההשלכות של העמדת פנים בעיני הציבור, גם במחיר השקט הנפשי שלהם. הדבר יוצר מתח תמידי בחבורה, מה שמספק חומר בערה יציב לכך שכל אחד מהם יכול להיות אשם. בנואה מביע במהלך הסרט את סלידתו מהמשחק "הרמז" ואפשר להבין מדוע. המשחק בנוי סביב שלוש שאלות: מי הרוצח, מה כלי הנשק והיכן הרצח בוצע. הוא לא כולל חיפוש אחר מניע. בנואה בלאנק אוהב לחשוב מחוץ לקופסה, לחפש תחכום ולראות מעבר לפסדה וזה מה שמרתק בסרט בו זו פחות שאלה של מי עשה את זה ויותר למה.

ראיין ג'ונסון תמיד נמשך למשחקי בילוש. סרטו הראשון, "בריק", הוא נאו-נואר העוסק בתעלומת רצח בבית ספר תיכון. גם "הנוכלים בלום" ו"לופר", שאינם מז'אנר המסתורין, מכילים אלמנטים של תעלומה שעל הדמויות לפתור. סדרת רצח כתוב היטב, המכילה כרגע רק שני סרטים, אבל יכולה בקלות לספק חומר לעוד המשכים, היא כמו התגשמות חלום עבור הבמאי. בזמן שקנת' בראנה מביא למסך את הרקול פוארו על רקע תגובות מעורבות וממים מביכים, ג'ונסון יצר בלש משל עצמו, ששואל מאפיינים מדמויות טלוויזיוניות לא פחות משהוא שואל מכתבי דויל וכריסטי. מעל כל זה, התחושה שדניאל קרייג נמצא במיטבו כשהוא לא צריך לקחת את עצמו ברצינות מוגזמת (ע"ע תפקידו הטוב ביותר ב"לוגאן לאקי"), מאפשרת לתרגם תסריט עמוס למשהו שאפשר פשוט לשבת מולו לשעתיים וקצת ופשוט להנות. אולי בלי עשר הדקות האחרונות, אבל עד שם הכל טוב.

ביקורת: אחרי השמש

כשהייתי ילד, המשפחה שלי לא נסעה להרבה חופשות. היה איזה ביקור באילת בגיל שכבר אין לי זכרונות ממנו, אבל היינו יותר בקטע של יום בקיבוץ, או טיול לשמורת טבע. העיקר לחזור הביתה לפני שעת השינה. רגע יוצא דופן שזכור לי הוא סופשבוע עם ההורים בטבריה. אני חושב שעברנו ליד הכנרת בשלב מסוים, אבל שני הדברים שאני זוכר בברור הם פרק של "חשיפה לצפון" ששודר בטלוויזיה במלון, ואת הביקור הראשון שלי בארקייד. לקח לי פחות מעשר דקות לבזבז את כל המטבעות שהיו לי בנסיון לגרום לבלנקה לחמוק מהרגליים הנמתחות של דהלסים, אבל זה הזכרון הכי משמעותי שיש לי מאותה חופשה. ילדים, בניגוד למה שהרבה הורים היו מעדיפים שיקרה, חווים את הנופש בצורה שונה לחלוטין ממבוגרים.

קשה לתכנן חופשה משפחתית, במיוחד אם היא מתקיימת בסביבה לא מוכרת ואין שום דרך לדעת מראש מה הילדים יחשבו. "אחרי השמש" מתרחש במהלך חופשה שכזו, אולם השאלות שמעסיקות אותו הן פחות איך לחתוך בתור בחדר האוכל, ויותר מה הורה בוחר להסתיר מבתו בתקוה שלא יהיו לה שאלות בנושא.

קאלום בן 30, אבל כבר יש לו ילדה בת 11 בשם סופי. השניים מבלים קיץ בסוף שנות התשעים באתר נופש בטורקיה, למרות שרוב הנופשים והעובדים בו מגיעים מהאיים הבריטיים. רשמית, זה טיול מודרך, אבל קאלום וסופי די עושים מה שבא להם לפי לוח זמנים גמיש במיוחד. השניים נהנים להעביר את הזמן בין הבריכה, חוף הים, ארוחות ערב עם צוות הוי ובידור ומשחקים שונים. קאלום גם מוצא זמן לתרגל טאי-צ'י בזמן שסופי מתעדת את החופשה בעזרת מצלמת הווידאו הביתית שלה. היא חווה מדי פעם רגעים ראשונים של גיל ההתבגרות והתחושות הלא מוכרות שהוא מביא איתו, אבל רוב הזמן פשוט נהנית מהימים האחרונים לפני החזרה לבית הספר.

לא נאמר הרבה לגבי קאלום עצמו. יש מעליו עננה מאוד כבדה, אבל הסרט לא מסביר בצורה מפורשת מה גרם לה להיווצר ומה בעצם התרחש בעשרים ומשהו השנים שעברו מאז אותו קיץ. מדי פעם, יש סצנה המציגה מעין רייב במועדון שבו נמצאים גם קאלום וגם סופי ומייצג בעצם את התת-מודע של הבת שנזכרת בחופשה עם אביה. משהו בברור קרה, גם לפני הקיץ בו רוב הסרט מתרחש, וגם אחריו, אולם לא תמצאו תשובה חד-משמעית מה זה היה.

השם של הסרט הוא משחק מילים. "אפטרסאן" הוא סוג של קרם הגנה שניתן למרוח על העור לאחר שכבר נחשף לשמש, דבר ששתי הדמויות הראשיות עושות מדי פעם ומייצג פעילות שאותה סופי, עם כל העצמאות שלה, לא יכולה לעשות בלי עזרה מאביה. זו גם דרך לחשוב על מה שקורה מחוץ למסך, אחרי אותה תקופה מופלאה בשמש, כשסופי חזרה לקרירות של בריטניה. מה היה שם? כאמור, הסרט משאיר בכוונה מקום להשערות.

זו גם בעיה שהייתה לי עם אחרי השמש. לא הבעיה הגדולה, אליה אגיע עוד מעט, אבל משהו שבכל זאת הציק לי. שרלוט ולס, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, היא כנראה גאון. הבימוי שלה מלא ברעיונות משובחים ומקוריים להעברת האווירה, העמדת השחקנים ומעברי זמן חלקים להפליא. היא משתמשת לעתים בהשתקפויות בכדי להזכיר שקאלום אינו לחלוטין נוכח בגלל מה שעובר עליו, ומצליחה למצוא דרך מקורית לצלם כל סצנה בלי לחזור על טריקים, אלא אם הם משרתים את הסיפור. רק שהסיפור עצמו הוא הצד החלש בסרט. למרות שיש הרבה מה לדבר על אחרי השמש בתום הצפיה, ההתעקשות להתמקד 99% מהזמן בחופשה עצמה, מביאה לתחושה של מריחה וחזרתיות מיותרת. יש גבול כמה פעמים אפשר להראות את סופי ליד הברכה, או את קאלום עומד במרפסת של החדר, לפני שנוצרת תחושה של מילוי זמן בכח. ולס בהחלט מכילה בתוכה פוטנציאל להיות במאית מדהימה, אבל כתסריטאית, היא לא מסוגלת למלא סרט באורך מלא עם תוכן שיצדיק את אורכו. אחרי השמש מכיל כל כך הרבה מילוי מיותר, שנדמה שרק ישתפר אם יערכו אותו מחדש כסרט קצר.

על זה אפשר לומר על טעם וריח. בסדר, יש מי שאוהבים את הסרטים שלהם מלאי פרטים ודיבורים מונוטוניים ועם מינימום דרמות והפתעות. מה שאני לא יכול לוותר עליו זה עניין מאוד בסיסי שעליו כל הסרט נשען. סופי אוהבת את אבא שלה. גם כשהוא מרוחק, היא רוצה בקרבתו, והוא בהחלט מעוניין שיהיה לה טוב. הבעיה היא שמנקודת המבט שלי כהורה לילדה, קאלום נראה לי כמו חרא של אבא. כן, הוא לוקח את סופי לנופש בחו"ל ואומר לה שהיא יכולה לדבר איתו על כל דבר, אבל לא נראה שהוא באמת רוצה לדעת מה קורה איתה. מילא שהוא מתחמק מלדבר על עצמו, בברור יש הרבה נקודות כואבות שהוא לא מעוניין להתעסק בהן, אבל האדישות בה הוא פשוט מתעלם ממה שסופי באמת רוצה או צריכה, היא עניין מטריד בפני עצמו. יותר מפעם אחת, הוא מאפשר לה להסתובב לבד עם אנשים זרים מבוגרים ממנה ואפילו לא חושב לבדוק מדי פעם שהכל בסדר. הוא מאלץ אותה להשתתף בפעילויות שהיא לא רוצה ואז נמנע מדברים שהיא מנסה ליזום. החלק המרגיז הוא שאין לזה השלכות. סופי ילדה חכמה ואחראית עם בטחון, אבל קשה לי לקנות את המטען הרגשי שהסרט מייחס לה כשהרגש הזה לא מוצג בזמן אמת. יש מדי פעם קווץ' ללב, אבל הוא היה יכול באותה מידה להתבסס על יקום נפרד מזה שנמצא רוב הזמן על המסך, כי החופשה עם קאלום נראית כמו סתם אחר צהריים בעיר ולא כארוע מכונן. אולי זו הכוונה, להראות כמה אנחנו לא מעריכים את הדברים היקרים לנו בזמן אמת, אבל זה לנסות לצייר מטרה סביב חץ שכבר נזרק. אין באינטראקציה בין קאלום וסופי שום דבר שמצביע על כך שהם יותר מבסדר זה עם זו, אז למה שיהיה לי אכפת ממה שקורה כשהם בנפרד?

יש לאחרי השמש רגעים טובים ואני מצפה לראות מה שרלוט ולס תביים בהמשך. עם זאת, הסרט לא מצדיק את השעה וחצי שהוא אורך. היה מקום ליותר רגש, יותר חיכוכים, יותר אנושיות במהלך החופשה עצמה. סופי מתנהלת כמו רובוט שממלא משימות וקאלום מתנהג כאילו זו לא הבת שלו, אלא סתם ילדה שהוא מכיר וההורים האמיתיים שלה יגיעו בכל רגע לאסוף אותה. בקלות היה אפשר לתקן את התסריט בכך שסופי הייתה מתנהגת בהתאם לגילה. ילדים בני 11 הם לא מאסטרים של זן. גם לילדים הכי טובים יש רגעים של חוסר שביעות רצון ומרדנות. זה טבעי ובריא להתנהג ככה, אפילו בחופשה בריזורט הכי בריטי בטורקיה. אם הנסיבות מאלצות את סופי להיות המבוגר האחראי, שאותן נסיבות יוצגו בפנינו ולא רק כנסיון להסביר את ההתנהגות הלא אמינה שלה. סרטים רבים, מ"קרמר נגד קרמר" ועד "קדימה, קדימה", הראו כיצד חוסר שלמות בונה את הרגש הכי חזק בין דמות הורה וילד. אחרי השמש מפספס את האלמנט הזה ומצפה שנהיה שותפים למסע רגשי כמעט נטול רגש.