ביקורת: דיוקן של נערה עולה באש

MV5BM2FiNTUzNjktZWUwNy00MWMyLWEyMDUtNzQyNTNiN2U2M2M4XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1_SY1000_SX750_AL__resize.jpg

 

כמבקר, אין דבר יותר מתסכל עבורי מלהיות בדעת מיעוט, לפחות כשזה מגיע לסרטים שכולם מתלהבים מהם. זה דבר אחד להיות יוצא הדופן שחושב שאנשים מפספסים את המודעות העצמית והביקורת החברתית של "ספייס וורלד", או לראות איך רוב המבקרים לא מתלהבים מאחד הסרטים האהובים עלי השנה (אהםהמתיםאינםמתיםאהם). זה תסכול אחר לגמרי להיות זה שלא אוהב את הסרט שאמורים להתלהב ממנו.

לא מדובר במצב זר עבורי, כי הוא קורה כמה פעמים מדי שנה. עדיין, זו רמה אחרת מלחשוב ש"פרזיטים" הוא סרט טוב שהולך לאיבוד בגלל התעקשות של הבמאי לשנות ז'אנר באמצע הדרך. התחושה המתסכלת היא לשנוא סרט שאמורים להתייחס אליו כאילו הוא "האזרח קיין" הבא, ואז גם להיזכר שאני לא כל כך אוהב את "האזרח קיין". עד כמה שהדעה שלי לרוב תואמת את הקונצנזוס, יש דברים שאני פשוט לא מבין מבקרים אחרים לגביהם.

לפני שנתיים, הייתי בסיטואציה הזו עם "ליידי בירד", הסרט בעל מאזן הביקורות החיוביות הטוב בכל הזמן לפי רוטן טומייטוז. סרט שאני חשבתי שאינו יותר מדרמת התבגרות נטולת קצב שבמרכזה דמות מלאה בעצמה שאין שום סיבה אמיתית להתעניין בסיפורה. עכשיו זה קורה שוב עם "דיוקן של נערה עולה באש", סרט שכמבקר אני אמור לאהוב, אבל כצופה, היה לי ממש קשה לשרוד עד סופו.

 

בסוף המאה ה-18, מגיעה ציירת צעירה בשם מריאן לאי מבודד, על מנת לצייר את דיוקנה של אישה המיועדת להתחתן בניגוד לרצונה. האישה, הלואיז, מנסה להתחמק מציורים שמסמלים עבורה את התממשות הנישואין הקרבים, אז מריאן מונחית בידי אם הכלה להתקרב להלואיז ולהפוך לבת לוויה עבורה. כך, תכיר את פניה מספיק טוב בשביל לצייר אותה בחשאי כאילו ישבה ודגמנה מולה וגם תוכל להיעזר במשרתת סופי בתור רפרנס לגוף. אלא שהשתיים אכן הולכות ומתקרבות ומריאן מרגישה לא נעים עם נסיון ההונאה ומתוודה בפני הלואיז על התכנית. למרבה ההפתעה, הלואיז דווקא מוכנה להצטייר כעת והאם משאירה את השתיים, יחד עם סופי, לבד באחוזה.

הסרט מוצג במבט לאחור, כאשר מריאן מסבירה לתלמידה שלה על ציור אותו היא לא אוהבת להציג ונקרא "דיוקן של נערה עולה באש". הסיפור מבהיר, באריכות ובפרוט לא נחוץ, כיצד מה שנראה כמו עבודה לכל דבר, הפך ליותר מזה בעקבות המתח המיני ההולך וגובר בין הציירת למושא הציור וכיצד הוביל ליצירת התמונה הבעייתית ולכל מה שקרה לפני ואחרי זה. ברצינות, זה סיפור ממש ארוך וחבל מאוד שהוא לא מעניין.

כשסרט מתיימר למלא שעתיים של זמן מסך, לגיטימי לצפות מהבמאית שלו שתדע איך למלא אותן. יש שיבחרו להרבות בשתיקות מהורהרות ויש שיבחרו ליצור עלילה מפותלת שתצדיק את הזמן שהצופים משקיעים מרצונם. סלין שיאמה בחרה למלא את הסרט בדיבורים. הרבה דיבורים, בין שלוש דמויות שלא ממש שונות אחת מהשניה. אלה לא שיחות חשובות שמקדמות את העלילה, אלא בעיקר דיבורים על מה זה להיות מריאן ואיזה באסה להתחתן כשלא רוצים ועל כאבי מחזור ומה עושים כשהמחזור מתעכב. דברים שיכולים להשתלב בתוך עלילה, אבל אצל שיאמה הם רק ממלאים את החלל.

ברור ששיחות חולין הן לא דבר רע כשלעצמו. אני אוהב סרטים כמו "מוכרים בלבד", "אבודים בטוקיו" ו"פטרסון", בהם הדמויות מדברות הרבה על דברים שלכאורה אינם מקדמים את העלילה. אלא שבסרטים האלה, השיחות הן הסיפור. אפשר ללמוד הרבה מהאינטראקציה השונה של הדמויות עם שאר העולם והנושאים עליהם הן בוחרות לדבר. בדיוקן של נערה עולה באש, השיחות לא אמינות. חצי מהזמן הן חפירות על משהו שכבר ידוע לנו, והחצי השני הוא אופרת סבון זולה שמדרדרת את מריאן והלואיז ללא יותר משקי דמעות נטולי עמוד שדרה. אפשר למצוא בסרט מסרים על כך שנשים מסתדרות היטב בעולם בלי גברים, כי הזמנים הטובים ביותר הם כאשר שלוש הנשים הצעירות נמצאות לגמרי לבד. אלא שמה שהסרט אומר בסופו של דבר זה שאישה, עצמאית ככל שתהיה, עדיין חשובה לסיפור רק בהתאם למצבה הזוגי. לא משנה אם היא נמשכת לגברים, נשים, או גם וגם, מריאן לא מספרת שום דבר שלא קשור ישירות להכרות שלה עם הלואיז (גם בתור רקע איך נוצר הציור, הייתה יכולה פשוט לומר שזו מישהי שפגשה וההכרות איתה הייתה מיוחדת ואז לדבר על האי, או אפילו לזהות את אחת הנשים האחרות שחיות שם בשם) והלואיז מוצגת כמי שכל מטרתה היא לשמש בת זוג של אחרים. חוסר הרצון שלה להתחתן לא נובע מהתנגדות לשעבוד בידי גבר או רצון להגשים את עצמה. הוא נובע מכך שעוד לא באה האהבה הנכונה ובעצם היה לה די טוב במנזר, כשלא הייתה שייכת לאף אחד פרט לישו. יש לה אחות שהתאבדה, אבל אנחנו לא מדברים עליה. לא ידוע שום דבר על אמא שלה, הרוזנת שמנהלת את כל ענייני החתונה, וגם החיבה של הלואיז לקריאה מתבטאת במיתוס אחד עליו נערך דיון קצר ונחשו מה, גם הוא עולה רק כשיחה על היחסים עם מריאן.

אפשר לקרוא לזה רומנטיקה, אפשר לקרוא לזה תשוקה. אני קורא לזה עצלות. שיאמה יצרה סיטואציה בה יש אי שכל האוכלוסיה האנושית בו מורכבת מנשים, רובן צעירות וסקרניות, ואיכשהו אין להן שום דבר לעשות חוץ מלחפור על יחסים, כאילו היו שורת מחץ בבדיחה של סטנדאפיסט זקן. מכירים את זה שנשים תמיד אומרות שיצליחו להקים עולם מושלם בלי גברים? אז מחזור. זו רמת התחכום של המהפכה הפימיניסטית שסלין שיאמה מציעה, נשים צעירות ויפות שחושבות מהוואגינה ולא מאופיינות בשום דבר פרט לשיחות יחסינו לאן.

אני יודע שמה שאני כותב כאן שווה ערך ללבישת חולצה עם כיתוב בערבית למפגש של נוער הגבעות, אבל הסרט הזה גזל מהחיים שלי שעתיים שלא ישובו עוד, אז לי מותר לגזול עוד רגע בכדי לצאת על הזיוף שלו. סרט לא חייב להיות מניפסט, אבל עצם זה שמתקיימת בו סיטואציה בה כל הדמויות המשמעותיות הן נשים ואין אף גבר שיכול להתערב למשך חלק משמעותי מהעלילה, מדגיש עד כמה הנשים האלה צריכות לתפוס את מקומם של הגברים. הסיפור מתרחש בתקופה בה לנשים אסור היה להצביע, להחזיק אדמות, לקבל ירושה, או אפילו ללבוש מכנסיים. תני לנו משהו מעבר לזה שאם אין גברים, הן פשוט יתאהבו בנשים. זה שהן לא מגלחות את בית השחי, עדיין לא מסתיר את העובדה שהסיפור מתמקד במצב בו אנחנו רואים אותן בלי חלק עליון ולא כסמל לשחרור ממחוכים לוחצים או מעבר לבגדי עבודה. להחליף גבר לא אומר למלא את מקומו רק בחדר המיטות או ליד המזבח, זה אומר להיות אישה שיכולה לדאוג לעצמה. דיוקן של נערה עולה באש מתמקד בדמויות שעדיין מתקיימות על חשבון הרוזנת ומחכות לאהבה, במקום ליצור לעצמן התחלה של אישיות.

חבל לי במיוחד על השחקניות נעמי מרלן ואדל הנל. נראה שהן בעלות יכולות דרמתיות רציניות, אבל כמו שתי הכוכבות של "כחול הוא הצבע העמוק ביותר", משמשות יותר כשחקניות פורנו רך בידי במאית שהייתה יכולה למצוא ביטויים נוספים לאהבתן פרט למיניות. הן כל כך רציניות ועצובות כל הזמן, שאין הבדל משמעותי בין מתי שהן ביחד ולחוד, כי המבט הוא אותו מבט וטון הדיבור לא משתנה. כאמור, זהו טון דיבור שממלא חלק מאוד גדול מהסרט, מה שהופך את הצפיה למתישה במיוחד. יש רגעים של חסד, כמו שיר שאין סיכוי שלא בוצע בידי להקת אקפלה מקצועית, או צילומים יפים שנראים כמו ציורי שמן. זה טריק מוכר, אבל מתבקש בסרטים על ציירים והצלמת קלייר מתון אכן עושה עבודה ראויה לציון. גם שוט הסיום קצת מציל את הסרט, אף על פי שהוא שוב מציג את הדמויות בצורה שטחית כאילו העיקר זה הרומנטיקה ואין להן שום זכות קיום מעבר לכך.

הבעיה היא שכמה רגעים טובים לא מפצים על כמעט שעתיים של שעמום. עוד פעם, אפשר ליצור סרט מעניין שמורכב בעיקר משיחות ואפשר גם שיציג כיצד אמנים מקבלים השראה מנקודת המבט שלהם. זה משהו שהופך את "מר טרנר" לאחד הסרטים היפים של העשור, חזותית ורגשית. דיוקן של נערה עולה באש רוצה להיות סרט כזה, שמבטא נפש אמנותית ואת מהות האהבה, אבל לא עומד מאחוריו מספיק רצון לצאת מחדר המיטות ולאפשר לדמויות להתקיים מעבר לשאלה האם יעשו את זה או לא. מגיע להן וגם לצופים יותר.

ביקורת: שליחות קטלנית: גורל אפל

MV5BNzhlYjE5MjMtZDJmYy00MGZmLTgwN2MtZGM0NTk2ZTczNmU5XkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

לא הרבה אנשים יסכימו איתי, אבל די חבבתי את "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות". נכון, הוא היה מטופש, העלילה לא הגיונית, חסרונה של לינדה המילטון מורגש והנקניק סטאל שלוהק לתפקיד ג'ון קונור נראה כמו הכל חוץ ממנהיג האנושות במלחמה נגד המכונות. עדיין, הפעלולים היו טובים, ההומור העצמי היה שינוי מרענן מסרטי האקשן הכבדים של תחילת המאה והסיום איכשהו נתן סגירה הגיונית לטרילוגיה, גם אם לא הייתה לו העוצמה הרגשית של סוף הסרט השני. מבחינתי, הסדרה התחילה להתדרדר באמת רק מהסרט הרביעי, שהגיע בנקודה בה הסיפור כבר לגמרי מצה את עצמו.

נראה שג'יימס קמרון לא מסכים איתי. מבחינתו, הסרט השלישי היה הנקודה בה הסדרה סטתה מהחזון המקורי שלו ועברה לקו זמן חלופי שלא עושה כבוד למותג. זה לקח 28 שנים, אבל קמרון סוף סוף החליט לחזור לאחוז במושכות ולבטל את כל מה שקרה אחרי "שליחות קטלנית 2: יום הדין". אני מניח שהעובדה שהסרט נקרא "יום הדין" הייתה רמז עבה לכך שקמרון לא התכוון להמשיך לעוד סרטים, אבל כמו רבים, גם הוא הרגיש שג'ניסייס היה הקש האחרון והגיע הזמן להציל את כבודה האבוד של הסדרה. כן, ג'יימס קמרון חזר לשליחות קטלנית. כמפיק. הוא עסוק מדי בלמצוא תרוצים לא לסיים את "אווטאר 2" ולא זמין לכתוב או לביים משהו אחר בעצמו. אבל זה בסדר, כי הסרט החדש, "שליחות קטלנית: גורל אפל", מבוים בידי טים מילר, שהצטיין בסרט הביכורים שלו "דדפול", ונכתב בידי התסריטאי של "באטמן מתחיל"… ושל "בלייד: טריניטי", "ג'אמפר" ו"באטמן נגד סופרמן". אה, אבל גם בידי התסריטאי המועמד לאוסקר של "קפטן פיליפס"… ושל "צבע הלילה", "וולקנו" ו"איש מזל התאומים".

גורל אפל נדפק.

 

המבנה העלילתי דומה למה שמצפים מסרטי שליחות קטלנית. רובוט מהעתיד נשלח להווה בכדי לחסל מטרה לפני שתהפוך לגורם במלחמה נגד בני האדם. דמות נוספת נשלחת בעקבותיו על מנת להגן על המטרה. יש כרגיל הרבה מרדפים ודיבורים על העתיד והאם גורל הוא דבר קבוע מראש, או ניתן לשינוי. ההבדל הוא בפרטים. המחסל הוא רובוט מדגם REV-9, שמסוגל לשנות צורה ולחקות כל אדם איתו הוא בא במגע, אבל גם יכול להיפרד מהשלד המתכתי שלו ולהפוך לאיום כפול. המטרה היא אישה צעירה ממקסיקו סיטי בשם דניאלה ראמוס, אבל כולם קוראים לה דני. הדמות הנוספת מהעתיד היא חיילת אנושית מועצמת טכנולוגית בשם גרייס, שתעשה הכל על מנת להגן על דני.

התוספת העיקרית לעלילה היא שרה קונור. נכון, שרה הייתה דמות ראשית בשני הסרטים הראשונים, אלא שבכל פעם, יש לה תפקיד קצת שונה. בסרט הראשון, היא הייתה המטרה של המחסל. בסרט השני, הבן שלה היה המטרה והיא עשתה מה שתוכל בכדי להגן עליו. בגורל אפל, שרה קונור היא גיבורת האקשן האחרונה. קשוחה מתמיד, פרנואידית מתמיד, היא מתלווה לגרייס ודני על מנת לעשות את מה שהיא עושה מאז שהמכונות הצליחו לחסל את בנה וצדה מחסלים שנשלחים… רגע, ג'ון קונור מת?!

לא עוברות יותר מכמה דקות מהופעת הלוגו של האולפן ואנחנו כבר מגלים ששני הסרטים הראשונים היו חסרי פואנטה. כן, יש את השיחה על שליטה בגורל והיו צריכים תרוץ לכך שהמטרה החדשה לא קשורה לשרה ישירות (מה גם שלראות את אדוארד פרלונג בגיל 42 כנראה יגרום לצופים לקוות שהמכונות ינצחו), אבל זה עדיין החרבון הכי גדול שמישהו עשה על הדמות של ג'ון מאז, ובכן, "שליחות קטלנית: ג'נסיס". זו אותה בעיה שהייתה לי עם ההתחלה של "דדפול 2" (וזו לא ההשוואה האחרונה שאעשה בין הסדרות). נכון שהמהלך משחרר את הדמות הראשית ללכת בעקבות קו עלילה חדש לחלוטין, אבל הוא גם מתעלם מהמסע החשוב שעברנו כדי להגיע לנקודה הזו ומעקר את הסיפור מרגש.

כמובן שלינדה המילטון, המגלמת את שרה קונור, היא לא היחידה שחוזרת. ארנולד שוורצנגר מופיע בתור מחסל נוסף מדגם T-800 המוכר. הוא מצטרף לעלילה בשלב מאוחר יחסית, אבל הטריילרים, הפוסטרים וכל דבר אחר שקשור בקידום של הסרט כבר חשף את הנוכחות שלו כאן. למען האמת, הסצנות של המילטון ושוורצנגר הן הדבר הטוב ביותר בסרט. בתור שני שחקנים שמזוהים כל כך עם הדמויות האלה, הם מתנהלים כמו זוג זקן ממורמר ומערכת היחסים המורכבת ביניהם היא היחידה שבכלל מעניינת כאן. יש אפילו תחושה שהדמויות החדשות די מיותרות, כי שרה והמחסל המיושן הם לא רק זריקת נוסטלגיה למעריצי הסרטים המקוריים, אלא גם דמויות שלמעשה מתפתחות עם הזמן ומספרות את הסיפור האמיתי על הזמן החולף.

זה לא מפצה על כך שרוב הסרט בנוי סביב הנסיון להציל את דני, דמות שלא ידוע לנו עליה כמעט כלום גם אחרי שעתיים. מה התחביבים שלה, איפה היא מסתובבת בדרך כלל, את מי היא מכירה חוץ מהמשפחה הקרובה, מה הרקע שלה לפני שהגיע מחסל מהעתיד שנשלח לחסלה. בלי מידע מוצק יותר על הדמות, קשה לדאוג לשלומה ולהרגיש שהמרדף שווה משהו. גם גרייס לא תורמת, במיוחד בזכות הנטיה המעצבנת שלה לציין פרטי עלילה חשובים במיוחד רק כשזה ממש הכרחי לסיטואציה ולא, נגיד, כשיש זמן לחשוב מה לעשות עם המידע. התסריטאים גם ממש בטוחים שהם הולכים להפתיע אותנו עם אחד הגילויים היותר צפויים בתולדות הקולנוע, מה שגורם לדמויות להראות ממש מטומטמות כשהן לא עולות על זה מוקדם יותר.

בכל הנוגע לאפקטים, נראה שג'יימס קמרון הביא להפקה את מספר הטלפון של לינדה המילטון, אבל שכח לספק חלק מהכסף. 28 שנים אחרי שיום הדין סמן את המעבר לדור חדש של אפקטים חזותיים, שחלקם נותרו מרשימים עד היום, גורל אפל נראה לא אפוי. ה-CGI בולט עד כאב בחלק מהסצנות וקטעי הקרב ערוכים בצורה שלא מאפשרת לעקוב אחרי מה שקורה. מדהים איך מי שביים את "דדפול" לא טרח להביא איתו יחידת בימוי משנית באותה רמה לסרט הזה. תשוו בין הקרב הסופי ב"דדפול", בו תמיד ברור מה כל דמות עושה ואיפה היא נמצאת במרחב, לבין כל סצנת קרב בגורל אפל, והסרט החדש ביניהם יוצא הרבה פחות מוצלח. למעשה, תשוו בין כל סצנת מרדף ביום הדין לבין סצנות המרדף בגורל אפל והסרט החדש נראה כמו חיקוי עלוב.

זו הבעיה הגדולה עם שליחות קטלנית: גורל אפל. ג'יימס קמרון אולי רצה להחזיר לחיים את קו הזמן המקורי של הסדרה, אבל התוצאה היא יותר רימייק חיוור של שני הסרטים הראשונים, מאשר משהו חדש. אם הדבר הטוב ביותר בסרט הוא השחקנים שהופיעו בפעם האחרונה ביחד לפני כמעט שלושים שנה, כנראה שאין שום דבר לחדש. היה אפשר לקחת את הסיפור לכיוונים מקוריים, אבל הוא למעשה מתחיל עם קטע מסרט קודם, כך שעל ההתחלה ברור שהאנשים מאחורי גורל אפל אפילו לא מנסים.

אולי הסיבה שלא יצא סרט באמת אהוב בסדרת שליחות קטלנית מאז 1991, היא שאין צורך בכך. הסוף של הסרט השני היה מושלם וסגר את כל הקצוות החשובים באמת, תוך שהוא מציב רף לאקשן שמעט מאוד סרטים הצליחו להגיע אליו מאז. החל מאותו רגע, כל המשך נעשה מתוך מאמץ לסחוט רלוונטיות מאפילוג מיותר. לא שנאתי את עלייתן של המכונות, אבל חלק מזה נובע מההומור העצמי שלו, כי אחרי יום הדין, לא נשאר מה לעשות עם הסדרה פרט לפארודיה. גורל אפל מאוד רוצה להחזיר עטרה ליושנה, אבל הוא נופל באותה מלכודת כמו הסרטים אותם הוא רוצה לבטל – הוא מחפש בכח להמשיך מעבר לנקודת הסיום הטובה ביותר. על פי נתוני ההכנסות בחו"ל, לא בטוח אם יהיה המשך לסדרה ואולי טוב שכך. עד כמה שיש מקום להרחיב על פרטים קטנים בעולם של שליחות קטלנית, אף אחד בשלב הזה לא באמת צריך המשך לסיפור המרכזי.

ביקורת: ג'וקר

MV5BNGVjNWI4ZGUtNzE0MS00YTJmLWE0ZDctN2ZiYTk2YmI3NTYyXkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

ב-20 ביולי 2012, פתח ג'יימס הולמס באש לעבר הנוכחים באולם קולנוע באורורה, קולורדו. 12 איש נרצחו בארוע, שנחשב לאחד ממקרי הירי המפורסמים ביותר בתולדות ארצות הברית. הטבח בוצע במהלך הקרנת חצות של "עלייתו של האביר האפל" ובחדרו של הולמס נמצאו פריטים רבים הקשורים לבאטמן. ניצולים מהארוע דיווחו שבין היריות, הרוצח שהגיע לאולם עם שיער צבוע הכריז שהוא הג'וקר ואף בקש מהשוטרים לקרוא לו כך כאשר נעצר. חלק מכלי התקשורת הוסיפו שהולמס היה לבוש כמו הג'וקר מהסרט "האביר האפל", שהיה ההשראה שלו לטבח.

לא כל מה שנכתב בפסקה הקודמת הוא אמת. ג'יימס הולמס אכן ירה למוות באנשים בתאריך הזה במקום המצוין, אבל הוא לא התיחס לעצמו בתור הג'וקר, לא היה לבוש כמו הדמות ומכרים שלו העידו שדבר על משיכתו לרצח מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שהפך למעריץ של הקומיקס באטמן. לדבריו, הבחירה בהקרנה המסוימת הזו לא קשורה לסרט שהוצג, אלא לשעה, מכיוון שרצה להימנע ככל הניתן מפגיעה בילדים והניח שהקרנת חצות היא הימור טוב מהבחינה הזו. הוא גם בחר באולם אותו הכיר וידע שיוכל לנעול בו את הדלתות מבפנים ושהמבנה עצמו רחוק יחסית מתחנת המשטרה, מה שיאפשר לו לגרום למספר גבוה של קורבנות בנפש.

למרות כל זה, רבים עדיין מכירים את ג'יימס הולמס בתור "הג'וקר" ומשוכנעים ששאב השראה מנבל-העל המפורסם. למה? כי התקשורת אוהבת לפשט מניעים לרצח ולקשור אותם לתופעות תרבותיות או חברתיות. הדבר מתבטא גם בתגובה לסרט החדש "ג'וקר" שעורר כזה חשש מצד הרשויות שיוליד רוצח המונים נוסף, שצבא ארה"ב למעשה פרסם אזהרה מפני אנשים שינסו לחקות את מעשיו של הולמס ואת הדמות הקולנועית ממנה הוא לא באמת קבל השראה. זה לא ממש עוזר שהבמאי טוד פיליפס יוצא בעקביות שמוק בראיונות לקידום הסרט, אבל האמת היא שמבין הסיבות השונות לפיגוע הבא (העדר פיקוח על מכירת נשק, בדיקות רקע לא מתאימות, מערכת תמיכה פסיכיאטרית לא זמינה, אבטחה רופפת במקומות ציבוריים וכו'), אף אחת מהן לא קשורה לסרט ג'וקר. הוא אפילו מזהיר מפני רוב הסיבות שהזכרתי.

לפי ג'וקר, גותהם סיטי הייתה מקום נורא לחיות בו לפני קרוב לארבעים שנה. הפשע השתולל ברחובות, האשפה הצטברה בכל מקום בגלל עיצומים, שרותי הרווחה והבריאות הגיעו על סף פשיטת רגל בגלל קיצוצים בתקציב ובהעדר טלפונים ניידים, אנשים העבירו נסיעות ברכבת התחתית בהתעללות בחלשים. במציאות הזו, נטולת כח אמיתי שישליט סדר, חי ארתור פלק. ארתור עובד כליצן להשכרה וחולם להיות סטנדאפיסט ולהופיע בתכנית הארוח הלילית של מאריי פרנקלין. לצערו, עומדים בפניו מכשולים רבים, בהם הצורך לטפל באמו החולה ונטיה לפרצי צחוק בלתי נשלטים שתוקפים אותו בזמנים לא מתאימים.

המצב מתחיל להתדרדר עוד יותר כאשר ארתור מותקף בזמן העבודה ומחליט בתגובה להסתובב עם אקדח, בהמלצת עמית לעבודה. הרוחות סביבו הולכות ומתאפיינות בפילוג בין העשירים לעניים וארתור אפילו מתחיל בטעות תנועת מחאה נגדה יוצא תומס ויין, התעשיין המיליונר שמחליט לרוץ לראשות העיר. זה לא הקשר היחיד בין ארתור למשפחת ויין, כפי שהוא מגלה לאורך הזמן וכפי שיודע כל מי שהשם ברוס אומר לו משהו בהקשר הזה.

בואו נתחיל בהתיחסות לפיל בחדר. לא, אני לא חושב שג'וקר הוא סרט שמעודד אלימות, או מנסה להצדיק אותה בשום צורה. אני גם לא חושב שהוא בכלל התכוון לעורר את הדיון הזה, כי מדובר בסיפור המקור של אחד מהנבלים המפורסמים בתולדות הקומיקס, הטלוויזיה והקולנוע. הג'וקר הוא טיפוס כל כך חריג ברשעותו, שבשום גלגול של הדמות, באטמן לא מוצא בו יריב קל. אפילו שמוצג כאן הצד האנושי והרגיש של ארתור פלק, הסרט נוצר בידיעה מלאה שלא מדובר במודל לחיקוי, או במישהו שפועל למען מטרה מוצדקת. ג'וקר מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן כדמות מוכרת דווקא כי אין לו אג'נדה חברתית, או יעד שהוא מנסה להשיג. לפעמים הוא הפוגה קומית, לפעמים אלמנט של הטבע, אבל הוא תמיד החלק הכאוטי ביותר בעולמו של באטמן.

בגלל זה הג'וקר לא יכול להיות הגורם המסית למעשי טבח, כי הוא לא חותר לשום דבר מוגדר. הוא יכול מקסימום להוות השראה יצירתית לאדם מעורער בנפשו שגם ככה מסוכן לסביבה. בין אם מדובר בסזאר רומרו, ג'ק ניקולסון, מארק המיל, הית' לדג'ר, ג'ארד לטו או חואקין פיניקס, אף אחד לא נבחר לגלם את הג'וקר כדמות הגיונית. הוא לא סתם נקרא על שם הקלף היחיד בחפיסה שאין לו ערך קבוע, הג'וקר הוא קודם כל מה שהוא לא וזה מודל לחיקוי. אפשר להאשים את באטמן, כפי שעושים בחלק מהעיבודים, בכך שהוא מהווה דוגמה רעה כשהוא לוקח את החוק לידיים וגורם למשטרה להראות רע. אף אחד לא באמת יודע מה עובר בראשו של הג'וקר, מה שהופך את האפשרות לחקות אותו ברצינות לבלתי אפשרית. "באטמן" של טים ברטון התבסס על זה, "האביר האפל" התבסס על זה ועיבודי האנימציה משנות התשעים התבססו על זה. "יחידת המתאבדים" קצת פספס את הנקודה, כי אנחנו בקושי רואים שם את הג'וקר וגם זה רק בקונטקסט של הקשר שלו עם הארלי קווין, אבל ג'ארד לטו עדיין נסה לגלם אותו בצורה הכי לא שגרתית שאפשר.

ואיך באמת חואקין פיניקס בתפקיד? מעצם הזכרת שמו של פיניקס, ברור שהוא עושה עבודה טובה. מעטים השחקנים שאפשר לסמוך עליהם עד כדי כך בעיניים עצומות שישקעו לתוך התפקיד ויתנו תמיד את המקסימום, גם אם התסריט לוקה בחסר. בעוד הדמות של ארתור כתובה בצורה לא עקבית, פיניקס מצליח לגשר על הפערים בניואנסים שהופכים אותו למעורר אמפתיה. הסרט לא מנסה לגרום לנו לתמוך במעשיו של הג'וקר, אבל הוא בהחלט מבחין בינו לבין הזהות המקורית שלו כארתור פלק, אדם שמנסה להיות חלק נורמטיבי מהחברה, ונכשל בגלל שילוב של בעיות נפשיות והסביבה בה הוא חי.

מה שיותר הפריע לי בסרט זו בניית העולם החסרה. ברור שהמטרה היא להציג את גותהם בתור עיר כל כך מושחתת ואלימה, שרק היא יכולה להוליד גם את הג'וקר וגם את איש העטלף שיקום יום אחד וינסה לעצור אותו. אלא שטוד פיליפס שוכח לעשות את הדבר שכריסטופר נולאן עשה היטב ב"האביר האפל". הוא שוכח שבכדי שהג'וקר יגיע למעמדו העתידי כנבל-על, עליו לבלוט בין הנבלים הרגילים. אצל נולאן, הג'וקר אולי רק רוצה לראות את העולם נשרף, אבל הוא עדיין צריך חומרי בערה. הוא מערער בשלבים את מערכת הצדק, דרך העולם התחתון, חדירה לנבכי המשטרה ואף נסיון לפגוע בשופטים, על מנת שיוכל להציג ברצינות את הטענה שלו לפיה יצר האדם רע מטבעו והדבר היחיד שמונע כאוס הוא מערכת חוקים שנכפתה עליו. לג'וקר בסרטו של פיליפס אין את הגורם הנוסף הזה. החברה בגרסה שלו כבר הרוסה והאמון בממסד גם ככה מעורער. בעוד אלה תנאים מושלמים להיווצרותו של באטמן, הג'וקר צריך משהו מעבר בכדי להתבלט. הסרט אמנם מציג יפה את התהליך שעובר על ארתור, אבל הזמן בו פיליפס בחר למקם את הסיפור לא מסתדר עם מה שידוע על הדמות בעיבודים אחרים. ארתור נמצא בשנות הארבעים לחייו כאשר ברוס ויין עדיין ילד. זה אומר שעד שברוס יהפוך לבאטמן, הג'וקר יהיה כבר בן שישים פלוס. עד אז, או שהאווירה התוססת שמלווה את הופעתו של הליצן המשוגע תדעך, או שהמצב בגותהם יתדרדר עד כדי כך, שהג'וקר יהיה סתם עוד שם ברשימה של פורעי חוק שהמערכת פלטה. בגרסה של טים ברטון מ-1989, יש רגע בו באטמן והג'וקר מתווכחים מי יצר את מי. כמה שהרגע הזה נראה זניח בזמן הצפיה, הוא מציג בצורה הרבה יותר הגיונית את גודלו של העימות בין השניים.

ג'וקר הוא מסוג הסרטים שעושים הכל נכון ועדיין, משאיר חסר. אפשר למצוא כאן ביקורת על מערכת הבריאות האמריקאית שמאפשרת טיפול הוגן רק לבעלי אמצעים, וגם על הקלות בה ניתן להסתובב עם נשק, שני גורמים שתרמו לטבח אותו בצע ג'יימס הולמס בבית הקולנוע באורורה. ההבדל הוא שבעולם שלנו, הולמס נחשב למקרה חריג של אדם חולה שרשויות החוק פספסו למרות שהיו סימני אזהרה מוקדמים וכולם מגנים את מעשיו, גם אם לא מסכימים על אופן המניעה של מקרים עתידיים. בעולם של ג'וקר, לעומת זאת, אין גינויים כנים. הכי הרבה שיש זה אנשים שלא עוברים על החוק, אבל אפילו השכנה שנחמדה אל ארתור, מתייחסת בחוסר סבלנות אל בתה ולא עושה דבר כאשר ארתור מתנהג מוזר לידה. אין לדמות שלה מספיק עומק בכדי שנראה בה יותר מניצוץ זעיר של תקוה עבור ארתור, ונדמה שאפילו התסריט שוכח מקיומה חלק מהזמן.

הבחירה הטובה ביותר שטוד פיליפס עשה, הייתה ללהק את חואקין פיניקס לתפקיד הראשי. שאר הבחירות נגועות בעצלות תסריטאית ונסיון לקצץ פינות בכדי להביא את הדמות של ארתור מנקודה אחת לשניה. זה לא שהתהליך לא אמין, או שהסרט עצמו גרוע. העניין הוא שסיפור כזה היה צריך להימשך על פני פרק זמן ארוך יותר, אולי אפילו פיצול לשני סרטים על מנת שיאפשר לספוג את ההבדלים בין ארתור וג'וקר ואת מה שבכל זאת מחבר ביניהם. הסרט מסתמך יותר מדי על הרעיון שכולם רעים ושאכפתיות מהזולת קשורה ישירות למעמדו הכלכלי. זו גישה שיכולה לעבוד בסרטים אחרים, אבל היא לא מתאימה במקרה הזה, מאחר ודמותו של הג'וקר משגשגת איפה שיש מה לקחת, לא איפה שהכל גם ככה אבוד. ג'וקר הוא סרט מותח ועוכר שלוה, אף על פי שאין בו מקוריות או תחכום יוצאי דופן. הוא בעייתי כסיפור מקור בגלל הדברים שידועים על הדמות מגרסאות אחרות ולא מסתדרים עם העולם החדש שטוד פיליפס מנסה לברוא. לנבל-על כמו הג'וקר מגיע סיפור יותר יחודי, כזה שמסביר איך הפך לדמות כל כך איקונית. בהעדר סיפור כזה, הסרט של פיליפס הוא נסיון לא רע שפשוט מפספס את ההזדמנות להיות מפתיע באמת.

ביקורת: ימים נוראים

זכיה-ימים נוראים-פוסטר_resize.jpg

 

כמעט כל ישראלי מעל גיל מסוים נשאל לפחות פעם אחת בחייו איפה היה ב-4 בנובמבר 1995. במקרה שלי, מכיוון שהייתי בן 12 שנשאר לבד בבית ללא טכנולוגיית סטרימינג, התשובה היא שצפיתי ב"יוצאים קבוע", הסרט השני בסדרת אסקימו לימון. במקביל שודר גם "קרוקודיל דנדי 2", אבל זה סרט שצופים בו רק אנשים שהיו צעירים, או מבוגרים ממני בכמה שנים.

הסרט הפסיק פתאום. מבזק חדשות, ראש הממשלה יצחק רבין נורה בסיומה של עצרת למען השלום בכיכר מלכי ישראל ונמצא כעת בדרכו לבית החולים. עצמי בן ה-12 עוד מאמין שיש סיכוי שיחזרו לשדר את הסרט, אבל אז מגיעה ההודעה המצמררת מפיו של איתן הבר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…"

וזהו. ככה נגמרה הילדות שלי. ככה נגמרה הילדות של כל הדור שלי. אין יותר אסקפיזם, עכשיו לכולם יש מה לומר. אין יותר סתם ערב שבת לבד מול הטלוויזיה, יש לקוות לראות סרט שלם בלי מבזקי חדשות מבהילים. אין יותר עם ישראל, יש אנחנו והם ופחד בלתי נשלט שקיים עד היום מכל אדם עם כיפה ונשק. אין יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר, יש אנשים שלוקחים את החוק לידיים ומציבים את עצמם כשופטים ומוציאים להורג של כל מי שחושב אחרת מהם.

בשביל מישהו מהדור שלי, לראות שוב את המראות מההפגנות האלימות שקדמו לרצח רבין, או את הפתיחות בה אנשים דברו על פגיעה בראש הממשלה, כאילו מדובר במהלך יומיומי לגיטימי, עושה לי צמרמורת לא נעימה. היא רק מתגברת כשאני רואה את יצחק רבין בעצמו נושא נאום על סיום האלימות ויצירת מחר חדש, או את עשרות אלפי האנשים שבאו לתמוך בתהליך השלום והושתקו בידי שלושה קולות ירי שכבר לא יצאו להם מהראש. איש אחד הרס הכל, לא רק על ידי עצירת התהליך, אלא בכך שהציב עובדה חדשה בשטח: זה כבר לא טאבו לפגוע בראש הממשלה. נפתח עידן של פוליטיקה חמקמקה ופחדנית, של מנהיגים שלא מוכנים להתחייב לשום דבר, כי מי יודע מאיפה יבוא המתנקש הבא. נגמרה הילדות שבה קיימים גיבורים, מעכשיו כולם רק מנסים לשרוד עד הבחירות הבאות.

 

"ימים נוראים" מציג את הארועים שקדמו לרצח רבין מנקודת מבטו של הרוצח המיועד, יגאל עמיר. הסרט מתחיל עם חתימת הסכמי אוסלו, צעד שהתקבל בחוסר אהדה בקרב רבים מהימין הפוליטי בישראל, ובמיוחד בקרב דתיים המאמינים כי חל איסור חמור על מסירת חלקים מארץ ישראל לידי גויים. כאשר ברוך גולדשטיין רוצח עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה, כדור השלג מתחיל באמת להתגלגל. תנועה לא מוכרת בשם חמאס מתחילה לבצע פיגועי נקמה בתוך תחומי הקו הירוק, בעוד ההפגנות נגד הסכמי אוסלו הולכות ונעשות ממוקדות בקריאות נגד הממשלה והעומד בראשה.

בתוך כל זה, יגאל עמיר בכלל מתעסק בהתחלה באהבה. הוא מתחיל לצאת עם חברה לספסל הלימודים, אולם ההבדלים העדתיים והכלכליים ביניהם יוצרים פער קשה לגישור. אמא שלו חשדנית כלפי המתנחלת האשכנזיה שבאה אליה הביתה, אבא שלו רוצה שיקים משפחה וילמד תורה, אח שלו מכין אמצעי לחימה, חיים רגילים. בעקבות יציאת צה"ל מערים בגדה המערבית וברצועת עזה, יגאל מנסה לארגן כח צבאי שיפגע בפלסטינים ויזכיר להם מי הם אדוני הארץ. אולם כאשר התכנית מתגלה כלא פרקטית, הוא מתחיל לבחוש באפשרות שרק פגיעה ישירה בראש הממשלה תציל את עם ישראל.

בניגוד למה שאולי נדמה מתאור העלילה, ימים נוראים לא מזדהה עם יגאל עמיר, או מנסה להציג אותו כקורבן של הנסיבות. כשם ש"הנפילה" לא מנסה לייצר סימפתיה כלפי אדולף היטלר, גם סרטו של ירון זילברמן רחוק מלנקות את עמיר מאשמה. הוא עדיין הרוצח השפל שכולנו מכירים, רק שהסרט מנסה להסביר מה השפיע עליו לבצע את ההתנקשות. פה קיימת בעיה, מכיוון שימים נוראים מציג כרונולוגיה של הסתה שמתחילה ממפגשי סטודנטים עם רבנים בשטח האוניברסיטה, ומגיעה עד להפגנות ענק בהשתתפות יושב ראש האופוזיציה. זילברמן משרטט היטב את המסלול שעברה החברה הישראלית מביקורת בחוגים מצומצמים, לכדי מתן אישור לרצח, אבל הוא לא מצליח לענות על השאלה למה דווקא יגאל עמיר.

בנסיון להראות עד כמה הוא שונה מסביבתו, עמיר מוצג כטיפוס כריזמטי, חברותי, שקול, נחוש ובעל ראיה לטווח ארוך. זה עדיין לא מספיק בשביל לענות על השאלה. מדי פעם מוצעת האפשרות שמערכת יחסים כזו או אחרת דחפה אותו, אבל זה לא מספיק. הוא נפגש עם רבנים ומנסה לשמוע את דעתם, אבל זה פשוט לא מספיק. לירות בראש הממשלה זה דבר כל כך קיצוני, שהתסריט של זילברמן ורון לשם קטון מלהסבירו. בלי רצון להצדיק, אבל עם רצון להביא את נקודת המבט של הרוצח, יגאל עמיר נותר אניגמה לכל אורך הדרך, כאילו במטרה להתריס כנגד יוצרי הסרט. הוא דווקא יתנהג כפי שמצפים ממנו ודווקא לא יקבל גיבוי מלא כמעט מאף אחד. אז למה דווקא הוא?

יהודה נהרי הלוי עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי. למרות שאינו דומה במראהו ליגאל עמיר האמיתי, שפת הגוף שלו וצורת הדיבור עושים פלאשבקים למעט התעוד הקיים שלו מתקופת המשפט. אני לא יודע עד כמה המקור התנהג בחייו הפרטיים כפי שמוצג בסרט, אבל נהרי הלוי בהחלט משכנע כמי שמאמין בעצמו, חרף אזהרות הסביבה. גם אמיתי יעיש בן אוזיליו המגלם את שלמה, אביו של יגאל, ראוי לשבח. הוא מגלם אדם צנוע שבנו חושב שנועד להציל את האומה. שלמה משמש, לעתים בצורה מאולצת, כקול ההגיון שמנסה להניא את בנו מדרך האלימות, אבל כוחו של השחקן בא לידי ביטוי במיוחד ברגעים בהם הוא מבין שכל תחנוניו לא עוזרים. משהו קרה ליגאל, זה כבר לא הילד שלו, זה כבר משהו אחר.

קשה לקרוא לסרט מעודן. יגאל עמיר מוצג כמי שנוכח בגופו, או כצופה, בכל ארוע המוני ובכל ראיון עם רבנים וחברי כנסת, כאילו היה פורסט גאמפ מרושע. השילוב בין חומרי ארכיון לבין שחזור מבוים של הפגנות נגד ראש הממשלה, יוצר רושם כאילו עמיר תמיד היה שם ורק ספג וספג את השנאה והזעם. השיחות על פגיעה ברבין, כמו גם על עליונות היהודי הדתי על פני החילוני והשאיפה לבטל את הדמוקרטיה לטובת כינון מדינת הלכה, הם דברים שהיו קיימים באותה תקופה, אבל הסרט מציג אותם כמשהו שקורה כל הזמן. אני מבין את הצורך להתמקד בהסתה כמובילה לרצח, אבל ככה נפגעת קצת האשליה כאילו מדובר במבט אל לפני יותר מעשרים שנה. אין פוסטרים או שלטים מהתקופה, פרט לאלה שנוגעים לרבין והסכמי אוסלו. אין שיחות על משהו אקטואלי נוסף וכמעט ולא שומעים שום דעה בעד ההסכמים. נכון שנקודת המבט של יגאל עמיר בהכרח תתמקד בסיבות לעצור את ראש הממשלה, אבל הייתי מעריך יותר מאמץ מצד יוצרי הסרט להציג את העולם שקיים מחוץ למהדורות החדשות.

ירון זילברמן נקט בגישה די ישירה לבימוי. הוא מראה את מה שצריך לראות ואז עובר הלאה. לעתים, נשתל רמז די בולט לגבי הרצח. כך למשל, כאשר יגאל עמיר תולה שלטים ברחבי הקמפוס, הוא תמיד מצמיד אותם עם שלוש סיכות שהוצאתן מהמשדך נשמעת כמו שלוש יריות. דוגמה נוספת היא כאשר שלמה שר בבית הכנסת את "עת שערי רצון להיפתח", פיוט שעוסק בעקידת יצחק. הדברים האלה לא גורעים מהסרט, אם כי יש סיכוי שהבמאי חושב שהם יותר מתוחכמים ממה שהם.

לצד המגרעות שלו, לרבות חוסר ההצלחה להסביר במה נבדל יגאל עמיר מכל האנשים שרק דברו ולא עשו, ימים נוראים הוא סרט חשוב. הוא מציג, ללא צנזורה, את ההסתה שקדמה לרצח רבין, מזכיר את מקומו של טבח מערת המכפלה במעגל הדמים, מראה את מי שבזמן יציאת הסרט מכהן כראש ממשלת ישראל, עומד לצד אנשים הקוראים לאלימות במקום לגנותם ואולי הכי חשוב, הסרט מראה ומשמיע את יצחק רבין ולא רק מדבר עליו. נכון שכל קטעי הארכיון המציגים אותו הם חלק מעבודתו כפוליטיקאי, אבל הוא מדבר עם רגש, בכנות ובאמונה בדרך, עם טעויות באנגלית שאף יועץ תקשורת לא ממהר לתקן ועם זעם אמיתי כלפי הבוחרים בדרך האלימות. רבין לא מגנה את הקיצונים משני הצדדים על אוטומט ולא מנסה להישמע כמו הנואם המהוקצע ביותר בעולם. זו תזכורת לקיומו של מנהיג שלמעשה מדבר על עתיד טוב יותר לטובת כולם והיה מוכן לשלם על כך בחייו. בין אם מסכימים עם דרכו של רבין או לא, פשוט טוב להיזכר איך נשמע ראש ממשלה בעל תחושת שליחות, תופעה שלא נראתה באיזורנו מאז נובמבר 1995.

ימים נוראים לא מנהל דיון רציני על הסכמי אוסלו, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. התהליך הזה נגדע במהלכו ולעולם לא נדע איך היה נראה העולם לו הושלם כמתוכנן. במקום, הסרט עוסק בהסתה ובתוצאות של התעלמות ממנה. לצערי, הדברים שנאמרו בהפגנות נגד ההסכמים, כבר לא נדירים כמו פעם. מספיק להיכנס לעמוד פייסבוק מכל צד של המפה הפוליטית, או אפילו לדיונים שלא קשורים בכלל לפוליטיקה, אלא לנושאים כמו הטרדות מיניות או התחממות גלובלית. השפה היא אותה שפה שנשמעה בהפגנה בכיכר ציון והיכולת לשפר את השיח ולהרגיע את ההמון המוסת, עדיין לא מנוצלת כראוי. יצחק רבין אמר שהאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, ואין דוגמה טובה לכך כמו המציאות עצמה.

ביקורת: אד אסטרה

Ad-Astra-1_resize.jpg

 

Si quid latine scribere, non faciam vos vultus magis sophisticated

(אם תכתוב משהו בלטינית, זה יגרום לך להיראות מתוחכם יותר)

 

מדע בדיוני הוא ז'אנר שבשיאו מכיל יצירות שמנסות לנבא את העתיד או להציג מציאות חלופית בצורה מדויקת ככל הניתן, עם תרחישים שעלולים לקרות או תכנון מורכב של כל הפרטים הקטנים בעולם אותו יצרו. זה כולל חשיבה על הפוליטיקה, המערכת הצבאית, החוקים, הכלכלה, הפערים החברתיים, האופנה והטכנולוגיה שיאפיינו את התקופה והמקום המסוימים בהם בוחר היוצר להתמקד. דוגמה טובה לכך היא "האלמנט החמישי", בו יש תחושה של עולם מלא ופעיל, עם כל הפרטים הקטנים הנלווים. גם ג'ורג' לוקאס דאג לאפיין היטב כל דמות וכל כוכב לכת וחללית בסרטי מלחמת הכוכבים בכדי לשקף את המורכבות של היקום בו הם מתרחשים. אפשר להתווכח על איכות הסרטים (במיוחד אלה שלוקאס ביים בעצמו) או האם הם יותר מד"ב או פנטזיה, אבל קשה להכחיש שכשרואים את לוק סקייווקר בטטואין, מבינים את ההבדל בינו לבין שליחי האימפריה מבלי להתבלבל.

מהצד השני של הסקאלה, יש סרטים שפשוט זורקים כל מיני רעיונות לאוויר, לא טורחים להסביר אף אחד מהם ומקווים שהצופים לא ישימו לב לחיפוף כי השיגו כוכב מפורסם לתפקיד הראשי. סרטים שרמת ההשקעה שלהם בבניית עולם זהה להקלדת משפט בעברית בגוגל טרנסלייט מתוך תקוה שבאמת יצא מזה משהו קוהרנטי אחרי התרגום ולא ג'יבריש שיסגיר את זה שלא באמת בדקת איך כותבים משהו בלטינית.

נחשו לאיזה סוג משתייך "אד אסטרה".

 

מייג'ור רוי מקברייד עובד כאיש תחזוקה באנטנת חלל ענקית. האנטנה היא חלק מפרויקט נרחב שמטרתו לגלות ציוויליזציות חוצניות ואולי ליצור איתן קשר, אבל בינתיים, עוזרת גם לשמור על תקשורת בין כדור הארץ למושבות והבסיסים על הירח ובמאדים. פגיעות של נחשולי מתח מסתוריים מסכנות שוב ושוב את האסטרונאוטים השוהים בחלל ואת הציוד הצבאי היקר. רוי מוזמן לפגישה סודית בה נאמר לו כי חושדים שהנחשולים האלה מגיעים מהחללית בה יצא אביו אל מחוץ לתחומי מערכת השמש בחיפוש אחר חיים תבוניים, ונחשבה אבודה. הסימנים מצביעים על כך שהאב עדיין בחיים ונמצא כעת ליד נפטון, משם מכוונים הנחשולים.

רוי נשלח בטיסה מסחרית לירח, ממנו עליו להמשיך לבסיס תת-קרקעי במאדים. הוא אמור להקליט מסרים אשר ישודרו לכיוון נפטון, בתקווה ליצור קשר עם אביו ולגרום להפסקת הנחשולים. המשימה הפשוטה יחסית (בקיזוז כל מה שנדרש בכדי להגיע מכדור הארץ לשני גופים חלליים נוספים במערכת השמש) הולכת ומסתבכת מאחר והחלל מלא בסכנות. רוי אמנם ידוע בכך שהדופק שלו לעולם אינו מואץ והוא תמיד מסוגל להגיב בצורה שקולה ומחושבת במצבי חרום, אבל פה מדובר בחוויה שונה לחלוטין מכל מה שעבר במסגרת שרותו הצבאי.

באופן מעורר התפעלות, אד אסטרה מצליח להיות לא אמין כבר מהשניה הראשונה. הכתובית שפותחת את הסרט טוענת שהוא מתרחש בעתיד הקרוב, אבל כמות הקפיצות הטכנולוגיות הנדרשות בכדי שאפילו השלד הבסיסי של העלילה יתקיים, רומזות שהוא מתרחש הרבה אחרי תקופת חיינו. כרגע, אין לנו את המשאבים הנדרשים בכדי להנחית אדם על מאדים ולהחזיר אותו משם בחיים. אד אסטרה מתרחש כשטיסה מבסיס במאדים לקצה מערכת השמש אורכת פחות משלושה חודשים. זה בזמן שאיכשהו עדיין לא פגו זכויות היוצרים על סרטים שיצאו אחרי 1935. כנראה שדיסני לוחצים ממש חזק על הקונגרס גם בעתיד.

המישמש הזה של רעיונות וגישות הוא משהו שהסרט נגוע בו מתחילתו ועד סופו. הוא מציג כל מיני רעיונות טכנולוגיים שיכולים להיות מעניינים, אבל לא טורח להסביר אותם. כל מיני קווי עלילה מתחילים ולא מתחברים לשום דבר. יש פיראטים על הירח, מה עושים עם הפיראטים על הירח? שום דבר, כי כבר ראינו פיראטים על הירח פעם אחת, אז לא נדבר עליהם יותר לעולם. דונלד סאתרלנד מגלם דמות חשובה. בעצם לא דמות חשובה בכלל, אז בואו נחליף אותו ברות נגה שגם תופיעה רק לכמה דקות ואז תעלם בלי לתרום שום דבר לעלילה. אתה מתאים למשימה כי אתה אף פעם לא מתרגש, אבל אתה לא מתאים כי יש לך קשר רגשי מדי. אבא שלך היה מדען חשוב, אבא שלך היה מדען מטורף, בעצם חשוב, בעצם מטורף. תראו, קוף!

זו לא רק העלילה שלא סגורה על עצמה, גם הז'אנר אליו הסרט משתייך לא ברור. אוקי, זה מדע בדיוני, אבל בתוך מד"ב יש תמיד מקום לשילוב עם סוגה נוספת. אד אסטרה הוא רוב הזמן איטי ומהורהר, כשלפעמים יש קריינות של בראד פיט שמציגה את המחשבות של רוי, אבל רוב הזמן הדמויות פשוט מסבירות מה קורה. פתאום, יש רגע של אקשן ואימה ואז אף אחד לא מתכוון לדבר על מה שקרה, כי צריך לחזור למצב הרהור. עצם העובדה שרוי מצליח להגיע לאמצע הסרט בלי שישלחו אותו להסגר, או בחזרה לכדור הארץ בגלל שיבושים לא צפויים שאיכשהו תמיד מתרחשים לידו, היא חור עצום בעלילה. אם "כוח משיכה" היה חוק מרפי בחלל, אד אסטרה הוא "מת לחיות" בחלל ולא במובן החיובי. זה פחות ייפי קאיי ייאי ויותר איך אותו חרא יכול לקרות לאותו אדם פעמיים.

הבמאי ג'יימס גריי נגש לסרט הזה ברצינות. הוא כנראה באמת חושב שביים מינימום את "2001: אודיסאה בחלל" החדש. אלא שהתוצאה מזכירה יותר סרטי הרפתקאות מאמצע שנות התשעים, כשאולפנים ישבו על התסריטאי שידאג שכל עשר דקות קורה משהו חדש, גם אם זה בכלל לא קשור למה שהיה עד עכשיו. אני ברצינות לא אתפלא אם באחת הגרסאות של התסריט, בראד פיט נלחם בעכביש ענק. זה הרבה יותר קרוב לסוג הסרטים שארנולד שוורצנגר היה משתתף בהם פעם, כשהדמות הראשית תמיד יודעת מה לעשות, בעוד דמויות המשנה קיימות בעיקר כדי למות בשלל דרכים מיותרות. רק שהסרטים של שוורצנגר מבדרים, בעוד אד אסטרה מצליח בעיקר לשעמם.

אם אעשה רשימה מלאה של הדברים הלא הגיוניים בתסריט של אד אסטרה, אצטרך לפרסם את הביקורת הזו בחלקים. במקום, אציין את הדבר האחד שבו היוצרים של הסרט הצליחו בענק. האפקטים החזותיים מדהימים. אני יודע שהשחקנים לא באמת בחלל, אבל בשום שלב לא הרגשתי את זה. האשליה הייתה מושלמת, האנימציה הממוחשבת אמינה להפליא והרקעים הדיגיטליים בולעים לתוכם את הדמויות בדיוק כפי שצריך. לו התסריט, הבימוי, המשחק והעריכה היו באותה רמה כמו האפקטים החזותיים, היינו מדברים עכשיו על אחד הסרטים הטובים של השנה.

אד אסטרה הוא סרט שאפתני עם יומרות שלא כל במאי מסוגל להצדיק. ג'יימס גריי הוא בהחלט לא במאי כזה, הפרויקט הזה גדול עליו בכמה מידות. במקום דרמת או מותחן מד"ב מרתקים שהיו יכולים להציג חזון עתידני מרשים והופעה מרהיבה בתפקיד הראשי, קבלנו סרט מטומטם שמזלזל בצופים, עושה בניית עולם עצלה בה אין אפילו את ההסבר המינימלי למערכת בה רוי מקברייד עובד או מה יש על הירח ועל מאדים חוץ מהסטים בהם הסרט מצולם, וגם מבזבז את בראד פיט בתפקיד הראשי. אם רציתם גולם עם פנים יפות שעיקר הדיאלוג שלו הוא לציין את המובן מאליו בזמן ששאר הדמויות לא מספיק חכמות בשביל לגלות כישורי השרדות מינימליים, ממש חבל לבזבז כסף על פיט. יש מיליון שחקנים פחות מוכשרים שישמחו למלא את התפקיד והם בטח לא יעלו כל כך הרבה.

כשאני חושב על סרט מטופש עם דמויות משנה שמחסלות את עצמן בצורה שיטתית, דמות ראשית משעממת ואפקטים מדהימים, השמות הראשונים שעולים לראש הם רולנד אמריך ומייקל ביי. אלא שלפחות אמריך וביי יודעים שהסרטים שלו מטופשים ושלא צריך לקחת אותם ברצינות. ג'יימס גריי עשה סרט באותה רמה מבחינה טכנית, אבל איכשהו עם עוד פחות תשומת לב לפיתוח דמויות, מציאת פתרון הגיוני למצבים מסוכנים והקפדה על הפרטים הקטנים.

ביקורת: קצפת ודובדבנים

800px-Peaches_and_Cream_2019_resize.jpg

 

אחת הקלישאות הגדולות בעולם האמנות, היא שיוצר צריך להסתכל על עצמו כאשר הוא נזקק להשראה. החיים הפרטיים שלו, הסביבה בה הוא גדל, הדעות הפוליטיות והחברתיות שלו, הנטיה המינית שלו, המצב הבריאותי שלו, הקבוצה שהוא אוהד, הלהקות שהוא שומע, הסרט שראה הכי הרבה פעמים בחייו, כל אלה אמורים לספק חומר לפרויקט הבא. הבעיה היא שאחרי שאותו יוצר סיים פרויקט, מצפים שיפנה למקורות אחרים בשביל השראה. אז הוא חופר עמוק יותר, לטראומות ילדות, להיסטוריה המשפחתית, לספר שהשאיר בטעות בבית של אקס, למשהו שאמר הירקן שלו לפני שהתפנה לצעוק על כמה ילדים שסחבו גויאבות.

אז יש לך כבר שתי יצירות שהגיעו מהקרביים, אבל מה עם היצירה השלישית? אז הולכים הפעם לדברים קרובים יותר. לביקורות על היצירה הקודמת, לסיבוב הופעות באירופה, לחסות משמחת מאמן אחר, לעלבון לא צפוי מאדם שלא הבין את היצירה, למערכת היחסים הטריה ביותר בזכרון, למוות הקרוב ביותר בסביבה. ומה קורה אחרי שהשלמת את היצירה הזו ומחכים ליצירה הבאה?

נתתי דוגמה קיצונית, אבל הכוונה שלי היא להראות שגם כשמביטים פנימה, אל החיים האמיתיים, בחיפוש אחר השראה, צריך לדעת לצאת מדי פעם, לראות את שאר העולם ולהתנסות בנקודות מבט חדשות. גור בנטביץ' הוא במאי עסוק, שעובד גם בקולנוע וגם בטלוויזיה, מנסה לקיים חיי משפחה עם יותר מחויבות מרבים מעמיתיו לתעשיה, וגם מציע את שרותיו כשחקן מדי פעם. "קצפת ודובדבנים" הוא סרטו העלילתי הרביעי באורך מלא, ובגיל 55, זה נראה כמו הספק דל יחסית. מצד שני, לא כולם ערן ריקליס, שפעם לא הוציא סרט חדש במשך שנה והמוסד התבקש לחקור האם נחטף לדמשק.

כל ההקדמה הזו נועדה להכין את הקרקע לכך שקצפת ודובדבנים הוא לא סתם סרט חצי-ביוגרפי, הוא סרט של במאי בן חמישים פלוס על מה זה להיות במאי בן חמישים פלוס בתעשיה שבה להיות במאי בכל גיל זו אחת העבודות הכי כפויות טובה שקיימות. בלי חוזי הפצה יוקרתיים כמו באמריקה, או תסריטים שרק מתחננים להפוך לסרט עם הכוכבים הכי גדולים. פה הכל נעשה בקטן, בצנעה, ברמה שאתה יכול לשחק בסרט של במאי אחר ורוב הקהל לא יזהה אותך.

צורי שוסטק הוא במאי תל אביבי בן חמישים וקצת שסרטו החדש, קצפת ודובדבנים, עולה לראשונה לאקרנים. צורי וזוגתו ענבל, שגם ערכה את הסרט, מחכים בעצבנות לשמוע את דעת הקהל, אבל יותר מטרידים אותם תרוצים. המקרין שם את הווליום נמוך מדי, מנהל הקולנוע דופק להם את ההפצה, הפוסטר בגובה הלא נכון. ברור שמלחיץ לגלות בפעם הראשונה מה הקהל חושב על הסרט שלך, במיוחד כשיש סיכוי שיעלם בתוך שבועיים מהאקרנים, אבל צורי ממש נלחץ מהאפשרות שכל העבודה שהשקיע בשנים האחרונות, תרד לטמיון. זה למעשה עולה לו בבריאות.

אחרי שענבל חוזרת הביתה, צורי מחליט להישאר במונית ולנסוע לבית חולים. לרוע מזלו של הנהג, אין לצורי כסף עליו והוא נכנס מבלי לשלם. לרוע מזלו של צורי, אותו נהג אוסף אותו גם ביציאה מבית החולים. מכאן מתחיל מסע לאורכה ולרוחבה של העיר בחיפוש אחר אנשים שאפשר לדבר איתם על שיווק הסרט ואחר כסף לשלם על המונית. המונה דופק וכמו עם בריאותו של צורי, החוב הולך ומצטבר.

קצפת ודובדבנים מתרחש ברובו בגובה השטח, במהלך שיטוטיהם של צורי ונהג המונית ומפגש עם הדמויות השונות שמגדירות את חייו של צורי כיום. הוא מחפש את מפיק הסרט, שגר בצהלה, נודד לפלורנטין בעקבות יוטיוברית צעירה, עובר בדרך בנחלת בנימין ובאיכילוב, נפגש עם עוזה, החבר הטוב שעדיין מבלה כמו בשנות התשעים (המאוד מוקדמות). מדי פעם, אנחנו עוברים לטיסה בה צורי עובד על הכתוביות לסרטו האחרון בדרך לערב גאלה חגיגי. ככל שהסרט מתקדם, כך גם טיבה של הטיסה מתברר, אבל אפשר לנחש די בקלות מה תפקידה בסיפור.

לפני הצפיה, התבדחתי עם חבר על זה שגור בנטביץ' בטח עשה סרט על עצמו. הוא יגלם במאי מתוסכל עם בעיות בריאותיות שנמצא בזוגיות עם העורכת שלו, עושה סמים וחושב כל הזמן שהוא צריך להפסיק עם זה. צדקתי בכל הנקודות ולא כי חרשתי את הפילמוגרפיה של בנטביץ' לפני הצפיה, אלא כי זכרתי ראיון איתו שנערך לקידום סרטו הקודם, "לרדת מהעץ". בלי לדעת מראש כמעט כלום על קצפת ודובדבנים, פרט לכך שהדמות הראשית היא של במאי, הבנתי לאן זה הולך. היה לי ברור מאותו ראיון שבנטביץ' לא סיים לספר את הסיפור ויש לו הרבה מחשבות וחוויות שהוא רוצה לחלוק עם הקהל, במיוחד על מה זה ליצור סרטים בתעשיה שתקועה בתוך בועה ולא זוכרת חסד נעורים כמעט לאף אחד. מצבו הבריאותי האמיתי של בנטביץ' גם השפיע על ההחלטה, דבר שבשלב מסוים, כבר נאמר מפורשות בידי חלק מהדמויות.

התוצאה היא סרט שאמנם נוצר כאמירה אישית ויחודית, אבל עדיין חולה בכמה מהבעיות הקבועות של קולנוע ישראלי. אני מאוד מפרגן לסרטים ישראלים שמנסים לעשות משהו קצת שונה, אבל יש דברים שפשוט התקבעו חזק מדי. דמויות לא מתנהגות בצורה טבעית ומאבדות את קור רוחן במהירות שיא בלי שום התגרות, רק כדי להוסיף רגש לסצנה. בינתיים, שיחות בין שני אנשים מתנהלות ממרחק באמצע מסדרון הומה אדם בלי שום רעש רקע. כל העולם משתתק כדי להקל על עריכת הסאונד, במקום לתת תחושה טובה יותר של המרחב בו הסצנה מתרחשת. תל אביב, העיר ללא הפסקה, מתרוקנת בלילה לחלוטין מאנשים שאינם באינטרקציה ישירה עם צורי ומיכו, נהג המונית, כאילו מדובר במושב קטן שבו כולם מכירים את כולם ועובדים באותו משק. חוסר תשומת לב, מהסוג שקורה כשמאיצים בעבודת העריכה במקום לאפשר לעבור על כל הפרטים כמו שצריך, מביא לטעויות המשכיות בולטות, כמו שם שנכתב על מראה בכתיב חסר ורגע לאחר מכן, נוספת לו ו' מסתורית.

הסרט גם נופל לא פעם לאנכרוניזם שהיה ניתן למנוע בקלות. הקרנה של סרט מועברת לאולם קטן יותר במהלך הערב בו הוא מוצג, כאילו אין דבר כזה הזמנה באינטרנט שבה בוחרים את המקום המדויק בו רוצים לשבת. אני גם מכיר את הקולנוע בו הסצנה צולמה מספיק טוב כדי לדעת שכל אולם בו בנוי אחרת, כך ששינוי מיקום ההקרנה בצורה ספונטנית יקריס את השרת ויביא להרבה לקוחות זועמים. צורי מתעקש לשווק את הסרט בצורה אנלוגית במקום ברשתות חברתיות ובתקשורת ואין לי שום בעיה עם זה בתור מאפיין של הדמות והריחוק שלה מהעולם המודרני. יותר מציק לי שמומחית המדיה איתה הוא מדבר פועלת רק בפייסבוק וביוטיוב ולא בשום מקום אחר, למרות ששיווק מודרני חייב לעבור גם באינסטגרם, טלגרם וטוויטר על מנת למשוך מספיק לקוחות אקראיים.

אם קראתם עד כאן ואתם מקורבים איכשהו לגור בנטביץ', או שאתם בנטביץ' עצמו, כי לפי הסרט, נראה שהוא קורא ביקורות על סרטיו, ארגיע אתכם שלא שנאתי את קצפת ודובדבנים. אפילו חשבתי שהוא מהסרטים הישראלים היותר טובים שראיתי השנה. הוא יצירתי, חושב מחוץ לקופסה, מעורר הזדהות ומשוחק היטב, תוך ניצול חכם של המונה הדופק כמוטיב נסתר. אני מציין את זה, כי עכשיו תבוא התלונה הגדולה ביותר שיש לי כלפי הסרט ולמען האמת, כלפי הקולנוע הישראלי המודרני בכלל.

מיכו הוא נהג מונית. יש לו חיים משלו שכללו עליה לארץ מגאורגיה, מערכות יחסים מוצלחות יותר ופחות ושיחות טלפון ארוכות עם אמא. במהלך לילה אחד, עולה למונית שלו טיפוס מזוקן מוזר שמתלונן שקר לו באמצע הקיץ, רוצה שיעבור גם רמזורים אדומים בגלל מקרה חרום ואז גורם לו להסתובב במשך שעות ברחבי תל אביב בחיפוש אחר אנשים עם שמות כמו מושון ועוזה, בעודו מתחמק שוב ושוב מתשלום עבור הנסיעה. יש כאן סרט בפני עצמו, אבל מיכו לא אמור לעניין את הצופים כאדם. מיכו הוא אחד הטרופים השחוקים בקולנוע הישראלי – נהג מונית שמשמש גשר בין הגיבור המיוסר לאדם הפשוט וחסר הדאגות. ראינו את זה עוד ב"שורו" של שבי גביזון שבשנה הבאה ימלאו לו שלושים שנה (לסרט, לא לגביזון) ושם זה היה נהג בשם ג'קי. לא יעקב, ג'קי. כמו שזה לא מיכאל, אלא מיכו, כי לאנשים עממיים אין שם, רק כינוי. זה רק נעשה חמור יותר כשרואים לאלו דמויות בסרט יש שמות מלאים: צורי שוסטר, ענבל קפלן, דנה קמינסקי. לעומת מיכו, עוזה ובילי.

מכיוון שמדובר בסרט שמבוסס על חייו האמיתיים של בנטביץ', טבעי שהדמות הראשית תהיה בעלת שם אשכנזי. גם אם אני הייתי מבסס דמות בסרט על עצמי, היא לא הייתה מעדות המזרח, אבל יש פער בין דמות ראשית אחת אשכנזיה לבין יצירת עולם שבו רק לאשכנזים יש שם משפחה, בעוד למזרחים אין אפילו שם פרטי. זה קטע שבו הקולנוע הישראלי עדיין תקוע בעבר, בתקופה בה מזרחי הוא עממי עם חכמת רחוב ואשכנזי הוא מתוחכם וזר למנהגים הפשוטים של עדות אחרות. גם אם המסר הוא שהאשכנזי יותר אובד עצות מעמיתו המזרחי, זו חלוקה שממש מוזר לראות נעשית עדיין בשנת 2019.

גור בנטביץ' התפרסם בזכות שני סרטי קאלט, "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי". שניהם משחקים על הגבול שבין מציאות והזיה ומצאו את הקהל שלהם בצורה אנלוגית, לפני עידן הרשתות החברתיות. קצפת ודובדבנים אמנם מעוגן יותר במציאות, אבל המערכה האחרונה שלו מערבבת בין החיים האמיתיים לדמיון עד שממש קשה להבדיל ביניהם. זו נקודה לזכות הסרט ובמיוחד לעריכה של מאיה קניג, שמעבירה בצורה טובה את הבלבול בו שרוי צורי בשלב הזה. גם החיבור לקטעי הטיסה נעשה בצורה חכמה ורגישה, להוציא רגע מיני שלא קשור לכלום. בחלק הזה של הסרט, דמותו של מיכו מקבלת רובד נוסף שאינו פותר את הבעיה אליה התייחסתי בשתי הפסקאות הקודמות, אבל לפחות מעניק לסצנות בהשתתפותו יותר עומק.

קצפת ודובדבנים הוא סרט של במאי על במאים והדבר מורגש גם בליהוק. לצד בנטביץ' שמגלם בעצמו את התפקיד הראשי, לוהקו גם שחקנים נוספים להם נסיון קודם בבימוי. דובר קוסאשווילי בתפקיד מיכו מזכיר שהוא בעצם שחקן ממש טוב. מאיה קניג, שבעצמה ביימה את בחיר לבה בנטביץ' ב"אורחים לרגע", מחזירה לו טובה בתפקיד ענבל, הדמות שמבוססת עליה. צחי גראד, ש"ג'ירפות" בבימויו הוא אולי הסרט האהוב עלי שכולל דמות שמעבירה לילה במונית כי אין לה כסף (רגע…), כמעט בלתי ניתן לזיהוי בתור מושון המפיק והדס בן ארויה, שעשתה סיבוב פסטיבלים יפה עם סרטה "אנשים שהם לא אני", מגלם את בילי היוטיוברית.

אין לי באמת תלונות על המשחק, חוץ מזה שמאיה קניג קצת מפחידה אותי, אבל נראה לי שזה מכוון. אלון אבוטבול בתפקיד עוזה אמנם לא ביים אף סרט בעצמו, אבל בתור כוכב סרט הביכורים של בנטביץ', הוא מייצג היטב את עברו הפרוע של צורי ששוקל לעבור שלב ולהכיר סוף סוף בהיותו מבוגר. הסרט מבוים טוב ורוב הזמן גם ערוך טוב. ישנם פגמים של המשכיות והמערכה האחרונה די רפטטיבית. למען האמת, הייתי ממש מופתע כשהסרט הסתיים וגיליתי שעברה רק שעה וחצי. זו בעיה שנובעת מסיפור שאינו מספיק לסרט שלם, אבל נמשך בכח כדי להגיע לציון תשעים הדקות. חבל, כי מהרבה בחינות אחרות, קצפת ודובדבנים עובד מצוין בכל הנוגע לקצב העלילה והעברת דמותו של צורי. המריחה בסוף מקשה על הצפיה ונראה שהיה מקום לעוד דמות אחת, או לאיזה אפילוג שהיו ממלאים טוב יותר את הזמן. למרות זאת ולצד הבעיות הקבועות של סרטים מתוצרת הארץ, גור בנטביץ' הצליח לגרום לי להתעניין בסיפור שלו ובנקודת המבט שסגל לעצמו עם הזמן.

ביקורת: פנים רבות לאמת

LUCE-is-now-playing-in-select-cities-I-Get-Tickets_600_resize.jpg

 

בואו נעשה הסכם. אם אתם מנסים ללהק שני שחקנים מוכרים ואיכותיים לתפקיד זוג נשוי במצב כלכלי וחברתי מוצלח, אל תלהקו את נעמי ווטס וטים רות'. בלי קשר לעלילת "פנים רבות לאמת", השניים גלמו זוג נשוי גם בחידוש דובר האנגלית ל"משחקי שעשוע" ואני לא יכול לראות אותם ביחד על המסך בלי לצפות שבכל רגע יבוא האדם הלבן ביותר בהיסטוריה ויבקש לשאול ביצים מהמטבח. ברור שיש שחקנים שמלוהקים ביחד ליותר מסרט אחד. למעשה, זה נפוץ למדי ברוב המדינות, רק לא בארצות הברית. בין אם בנבכי הוליווד או בזירה העצמאית, יש באמריקה הצפונית מגוון כל כך גדול של שחקנים, שכאשר שניים מהם מלוהקים שוב ביחד, זה בולט במיוחד. גם אם שניהם בכלל בריטים.

זו לא טענה כלפי פנים רבות לאמת, או למי שאחראי על הליהוק לסרט. סתם משהו שהייתי צריך להוציא מהמערכת. מה שכן, בפעם הבאה שווטס ורות' מלוהקים שוב כזוג נשוי, אני כבר לא אאמין שמדובר בצרוף מקרים.

לוס אדגר הוא נער מושלם. מצטיין בלימודים, מנהיג נבחרת האתלטיקה של בית הספר, נואם מבוקש בכנסים של התיכון ומועמד בטוח להתקבל לאחת האוניברסיטאות הטובות בחוף המזרחי. הוא פופולרי, נחשב לחבר טוב בעיני שותפיו לספסל הלימודים והחיוך שלו כובש את מי שרק חושב לרגע לכעוס. כל זה אינו מובן מאליו מאחר ולוס התחיל את חייו במקום אחר לגמרי. הוא גדל באזור קרבות באריתריאה, שם ילדים מאומנים להיות לוחמים לפני שהם יודעים קרוא וכתוב. בגיל שבע, חולץ ממולדתו ואומץ בידי איימי ופיטר, זוג אמריקאי לבן שהחליט להשקיע את מרב המאמצים בהפיכתו של לוס לאזרח אמריקאי למופת.

היחידה שמטילה ספק ביושרו של לוס, היא הארייט וילסון, המורה להיסטוריה. היא מזמנת את אמו של לוס לשיחה בעקבות עבודה שהגיש, בה הוא כותב מנקודת מבטו של פילוסוף אנטיקולוניאליסט שהטיף לאלימות כאמצעי לשחרור. בחירת הנושא גורמת לגברת וילסון לחשוד שלוס גם מאמין בנקודת מבטו האלימה של מושא עבודתו. בנוסף, במהלך חיפוש בלוקר של לוס, מצאה גברת וילסון שקית נייר ובה זיקוקים לא חוקיים. בעוד החשדות עצמם מוטלים בספק ולוס טוען שהמורה מתנכלת לו באופן אישי, איימי ופיטר צריכים להתמודד עם האפשרות שבנם המושלם הוא אולי לא נשמה טובה כפי שכולם בטוחים.

לכל אורכו, פנים רבות לאמת מבקש לנהל דיון סביב ההאשמות של גברת וילסון וטיבו האמיתי של לוס. הנושא הוא פחות האם תלמיד למופת מסוגל לעשות דברים לא כל כך מופתיים, אלא יותר האם הציפיות ממנו בכלל הגיוניות. לוס עצמו מודה שעצם היותו שחור מביא לכך שאין לו את הפריבילגיה להיות בינוני. הוא צריך להיות יותר טוב מכולם ולשמש אבוקה ששאר התלמידים בני המיעוטים ילכו בעקבותיה, או להפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה לא מחמיאה. במילים אחרות, או שיהיה הכי טוב בשכבה, או שילך לחפש את החברים שלו באיזו סמטה מאחורי מועדון חשפנות סליזי.

הדמות שעוברת את המסע הממושך ביותר לאורך הסרט היא איימי, אמו המאמצת של לוס. היא זו שמתמודדת ראשונה מול האשמותיה של גברת וילסון וזו שצריכה לבחור לאיזה נרטיב להאמין: זה שהיא ובעלה השקיעו עשור בקיומו, לפיו בנם הוא הדבר המדהים ביותר בתולדות בית הספר, או זה של המורה שלבדה טוענת כי מדובר באדם אלים מטבעו שמעולם לא השתחרר מהחינוך המיליטנטי לו זכה בטרם הגיע לאמריקה. זה מעניין כי הארייט וילסון הופכת כאן לגרסה מודרנית של טילי מ"נחש מי בא לסעוד" וסטיבן מ"ג'אנגו ללא מעצורים". היא אדם שחור המאשים אדם שחור מצליח יותר בכך שהוא בוגד בגזעו. זו הסתכלות שמעידה על דעה קדומה עצמית, כאילו קיים רף מסוים שאדם שאינו לבן לא אמור לעבור ואם מישהו אפרו-אמריקאי עבר אותו, הוא בוודאי מרמה על מנת לקנות את לב הלבנים.

גם הארייט וילסון היא לא מפלצת. לוס מתאר אותה כמי שמתנכלת לתלמידים שאינם עומדים בציפיות שלה, או הופכת אותם לסמל למשהו שאינם חשים חלק ממנו. הוא מזכיר תלמידה אחרת שהארייט נוהגת לרמוז שוב ושוב לחוויה מינית קשה שעברה כדרך לבודד אותה כסמל למאבק בכוחניות הגברית. זו נקודת המבט שלוס מציג בתור תלמיד, אלא שלהארייט וילסון יש חיים פרטיים שהתלמידים אינם מודעים אליהם. היא היחידה במשפחתה שתומכת באחותה חולת הנפש רוז ואף מביאה אותה שתגור בביתה במקום במוסד סגור. הארייט, למרות הנוקשות שהיא מציגה כלפי חוץ, מאמינה שתפקידה כאשת חינוך הוא לעזור לתלמידים שנפגעו ולהוות דוגמה של עזרה לזולת. היא מנהלת מאבק אבוד מול מנהל בית הספר, המיודד עם משפחת אדגר, על מנת שישמע את גרסתה ולמעשה, לא באמת רודפת את לוס כמו שהיא אומרת דברים שאף אחד לא רוצה להאמין בנכונותם. כולם רוצים שלוס יהיה מודל לחיקוי ורק הארייט וילסון, במעט הזמן הפנוי שיש לה, מנסה להזהיר מפני בועה שלדעתה עומדת להתפוצץ.

אז מי הוא לוס האמיתי? תסריט חד יותר היה משאיר את השאלה הזו פתוחה ורק מפזר רמזים שיאפשרו לצופים לבחור בעצמם את הנרטיב שיותר הגיוני בעיניהם. למרבה הצער, ג'וליוס אונה שכתב וביים את פנים רבות לאמת, החליט שצריכה להיות תשובה חד משמעית. זה מפספס לדעתי את מה שהסרט בונה לקראתו, כי דווקא האמביוולנטיות לגבי האמת והסתירות בין הגרסאות של לוס ושל גברת וילסון, הן מה שמשאיר את הסיפור מעניין. בכל פעם שאונה מתחיל לענות ברצינות על שאלות גדולות, משהו מהתחכום של התסריט אובד והוא נעשה שטחי יותר.

גם לא עוזר שהסרט מלא בקווי עלילה משניים שמתחילים ולא ממש מתקדמים לשום מקום. בין אם זה ההבדל בין סוג המשפחה שפיטר רצה לזו שאיימי רצתה, איומים שגברת וילסון סופגת ממקור מסתורי, או תחרות הדיבייט שלוס אמור להשתתף בה, הדברים האלה לא מתקדמים מעבר לנקודת הפתיחה. לא כל פרט בסיפור צריך להתפתח לסיפור משלו, כך למשל הסיפור של דה-שון שסולק מנבחרת הריצה ומשמש תמונת מראה ליחס שלוס מקבל מההנהלה, מעביר את המסר בצורה ברורה מבלי להסתבך יותר מדי. מצד שני, לקראת סוף הסרט נרמז שיש רובד נוסף לסיפור הזה ואין שום התיחסות מעבר לנקודה זו. עד שיש סיפור משני שלא נמרח סתם, פותחים אותו פתאום מחדש רק כדי לא לעשות עם זה כלום. הבעיה הכי גדולה היא עם דמותה של סטפני קים, תלמידה שהסרט מתנהג כאילו יש סוד אפל שקשור בה ויכול לשנות את הכל, אבל בעצם לא תורמת שום דבר לעלילה. אם היו מוציאים כל אזכור של סטפני מהסרט, ההשפעה היחידה הייתה שהסרט היה קצר יותר בעשר דקות. דמות מיותרת לחלוטין שכל הזמן עושים טיזינג כאילו היא הולכת להפוך את הסיפור על ראשו.

טעות נוספת של ג'וליוס אונה היא בכך שניסה להשתמש בהוריו של לוס כיצוג לנקודת המבט של הקהל. אם כי פה הטעות היא לא בכתיבה, אלא בביצוע. אין בין השחקנים שום כימיה ולמעשה, אני אפילו לא בטוח שקראו את אותו תסריט. נעמי ווטס דרמתית יתר על המידה, מה שגורם לסצנות בהן היא אמורה להיות אם גאה עם חיים מושלמים להפוך ללא אמינות. בינתיים טים רות' כנראה היה מאוד עייף בזמן הצילומים, כי לא נראה שהוא בכלל מנסה לשחק. קשה להזדהות עם נקודת המבט שלהם, כשלא נראה שהשחקנים עצמם עוקבים אחר הסיפור.

קלווין הריסון ג'וניור מוצלח רוב הזמן בתפקיד לוס. התגובות שלו לא תמיד טבעיות, מה שכנראה נובע מהוראות בימוי לא נכונות. הוא מחייך הרבה יותר מדי בזמן עימות ולא מאבד את קור רוחו, מה שהיה יכול לעבוד לולא המטרה של הסרט הייתה להציג סימני שאלה סביב החשדות כלפיו. כשטוענים כלפיך שאתה אדם אלים ומסוכן, מותר להתעצבן או לפחות להראות מוטרד. אוקטביה ספנסר היא השחקנית המצטיינת על הסט והיחידה שנראה שלחלוטין הבינה את הדמות אותה היא מגלמת. היא מציגה את הארייט וילסון בתור אישה דעתנית שמנסה ליצור רושם של עוצמה ושמירה על הכללים כלפי חוץ, אבל נאלצת שוב ושוב להתמודד עם הפתעות לא נעימות ועם העדר תמיכה. היא לא מוצגת כדמות של נבל, אבל הצליחה לגרום לי להיות נגדה באמצעות התנהגות מפוקפקת מבחינה מוסרית. מצד שני, החיים שוב ושוב מערימים עליה קשיים, בין אם דרך המחלה של אחותה, או יחס מזלזל מצד המנהל, וספנסר מעבירה היטב את התסכול שנמצא מתחת לפני השטח.

לפנים רבות לאמת יש רגעים מוצלחים. הסיפור המרכזי בנוי בצורה מעניינת, למרות ריבוי הסחות הדעת לאורך הדרך. הביקורת על הגזענות הממוסדת באמריקה שבוחרת לטפח בני מיעוטים על פי סטנדרטים מסוימים, בזמן שאותם סטנדרטים הם תקרת זכוכית בלתי חדירה עבור אחרים, מוצגת בצורה ברורה. בהחלט מדובר בנושא ראוי לדיון וטוב שהסרט מדבר עליו מבלי להתחמק. האכזבה היא מכך שהדיון הזה לא מספיק עבור ג'וליוס אונה, שהתעקש להעמיס עוד ועוד דרמות ועלילות משנה לא מעניינות, כמו גם ההתיחסות שלו לסיפור כאל סרט מתח עם סוף מוחלט ולא כאל יצירה עם מקום ליותר ממסקנה אחת. בין זה לבין דמויות שמגיבות בצורה לא טבעית לסיטואציות מורכבות, פנים רבות לאמת הוא אמצעי לא משויף להעברת רעיון מרתק. יש הרבה מקום לשיפור, אבל אסור להתעלם מהמסר בבסיסו של הסיפור.

ביקורת: מי שעומד מאחורי

MV5BYzBkMzAyMDUtZTFkZS00OWUyLTgwM2ItNGI3MTQ5NzA3NTVkXkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

יש תחושה מוזרה בכל פעם שמבקרים בבית של משפחה אחרת. הם אולי אנשים מאוד נחמדים, אבל הדברים הקטנים נראים כל כך תמוהים. הם לא אוכלים בשעה שאתה רגיל אליה, אלא חצי שעה מוקדם יותר, כשאתה עדיין לא רגיל לפתח תאבון. יש חדר שאסור להיכנס אליו כי הוא רק להורים, או שצריך להוריד נעליים בכניסה ולהיפרד מהן להמשך הערב, כאילו מישהו באמת מבטיח לך שיהיו שם כשתזדקק להן. הם ממשיכים ביניהם שיחה שלא היית מעורב בתחילתה, כך שאתה יודע את כל הפרטים על החלפת הירך של חנה, אבל אין לך מושג מי זו לעזאזל חנה. יש בכניסה את העיתון המתחרה, זה שההורים שלך לא קוראים, והתפריט בטלוויזיה הוא של החברה שאתה רגיל אליה, אבל מה זה השלט המוזר הזה ולמה יש לו חלק נשלף?

בקיצור, בין אם מדובר בחבר או מאהב, הפגישה הראשונה עם המשפחה היא מביכה, במיוחד כאשר אינה מתבצעת על קרקע נייטרלית, אלא בבית שבו יש יותר צלחות על הקיר מאשר במטבח. אי אפשר שלא לחוש בחוסר נוחות כשלא נמצאים בסביבת המחיה הרגילה וכן, זו הייתה שלילה מרובעת. אתה רוצה לשתות כוס מים, אבל אין לך מושג איך מתפעלים את הברז במקרר. אז אתה מוזג לעצמך מים מהברז ומיד מתחרט כשאתה רואה את הצבע שלהם, במיוחד כשאתה נזכר שלמים לא אמור להיות צבע. אתה רוצה ללכת הביתה, או לפחות להביא חלק מהבית שלך לכאן, כדי להפסיק להרגיש כאילו כולם מסתכלים עליך ולא מבינים את הברברי שדורך על השטיח עם נעליים. אתה רוצה, אבל אי אפשר, כי לא פחות מהרצון לחזור הביתה, אתה רוצה להפוך את המקום הזה לבית השני שלך.

גרייס ואלכס הגיעו לבית הוריו בכדי לקשור עצמם בברית נישואין. ב"בית" אני מתכוון לאחוזה ענקית עם משרתים, מעברים סודיים ודיר עזים, וב"הוריו" אני מתכוון למשפחת לה דומס המפורסמת. בסוף המאה ה-19, החל סבא של סבא של אלכס למכור כרטיסי משחק, עסק שהלך וגדל עם הדורות לכדי אימפריה של משחקים. אלכס, אחיו דניאל ואחותם אמילי הם היורשים של האימפריה וגם אם אינם בקשר הכי טוב זה עם זה, כולם צריכים להיות נוכחים ביום החתונה. אפילו לא חייבים להגיע לחתונה עצמה, רק שיהיו שם בחצות כדי לשחק משחק.

המסורת של בית לה דומס מכתיבה כי בחצות שאחרי החתונה, מוזמנים המצטרפים החדשים להשתתף במשחק עם שאר המשפחה. המשחק נקבע בידי קופסה אותה קבל מייסד השושלת מאדם בשם מר לה בייל זמן קצר לפני שהעסקים החלו לפרוח. גרייס חייבת להשתתף במשחק, איזה שלא יהיה, ולא חשוב כמה היא עייפה מהיום הארוך ורק רוצה לממש את נישואיה עם בעלה החדש. אחרי הכל, מסורת זו מסורת והיא רוצה לעשות רושם טוב על משפחתה החדשה. היא שולפת קלף לפיו עליה לשחק מחבואים. רעיון תמים לכאורה, במיוחד כאשר מבצעים אותו בבית כל כך גדול, אבל רק לאחר שהמשחק מתחיל, גרייס מגלה שזה הקלף היחיד שלא רוצים לשלוף. לפי הנחיותיו של מר לה בייל, מחבואים משחקים כך שהכלה מסתתרת ושאר בני המשפחה מנסים לצוד אותה בעזרת כלי נשק עתיקים על מנת לקיים טקס פולחני לפני עלות הבוקר. אתם יודעים, כמו בכל המשפחות.

"מי שעומד מאחורי" לא מסתיר את זה שהוא סרט אימה. הוא אפילו לא מחכה שניה כדי להראות את בני המשפחה צדים מישהו. המסתורין היחיד שבכלל קיים כאשר גרייס צועדת למזבח (של החתונה, לא השני) הוא למה הם עושים את זה. אלכס מזהיר אותה שהמשפחה שלו בעייתית, דניאל מגיע לחתונה שיכור ואמילי מגיעה באיחור עם שאריות קוקאין על האף, סימן למחיר הנפשי שליל הכלולות עשוי לגבות מכולם. עדיין, סיפור הרקע שמאחורי המרדף הוא הדבר הגדול היחיד שלא ידוע עשר דקות לתוך הסיפור וגם אותו מציגים עוד לפני תום המערכה הראשונה.

מה שמעלה את השאלה, איך סרט יכול להפתיע כשהוא מילולית חושף את הקלפים כבר על ההתחלה. התשובה היא להפוך את המרדף עצמו למעניין. גם "מקס הזועם: כביש הזעם" מגלה כמעט את כל מה שצריך לדעת בחצי השעה הראשונה, אבל הוא מחזיק את הצופים מרותקים למסך כי העיקר הוא המרדף. מי שעומד מאחורי נוצר בגישה דומה, אם כי פחות מסעירה מכביש הזעם ועם פחות גיטרות יורות אש. הוא לא מפחיד או מותח כמו שהוא, באופן קצת מפתיע, מבדר.

למרות התחלה רצינית, ברגע שהמרדף עצמו מגביר הילוך, הסרט מפסיק לחלוטין עם האשליה שהוא משהו מעבר לשילוב של גור והומור שחור. הדרמות המשפחתיות נדחקות לטובת ויכוחים באלו כלי נשק מותר להשתמש, הדמויות המוקצנות משתלבות פתאום בצורה טבעית יותר בסיטואציה ושמלת הכלולות של גרייס הולך ונהרסת ככל שהלילה מתקדם. לפני שהחל המשחק, תהיתי למה היא עדיין לובשת את השמלה כמה שעות אחרי החתונה ולמה, ברגע שהיא יודעת שעליה להסתתר, אינה מחליפה לבגד פחות מסורבל ובולט לעין. מה שנראה כמו חור ענק בסיפור, מתגלה כבחירה סגנונית שאת ההצדקה לה שומרים ממש עד לסוף הסרט. אין סיבה פרקטית לכך שגרייס מסתובבת כל הלילה בשמלה, אבל זו דרך נוחה להראות את התקדמות הזמן ואת המידה בה האשליה של חיים חדשים מושלמים הולכת ונשחקת בעיניה.

מעניין שהבמאים מאט בטינלי-אולפין וטיילר גילט ידעו להשתמש בסימבוליזם חכם יחסית כמו השמלה, או תמונות ברקע שמרמזות על טיבן האמיתי של הדמויות העומדות לפניהן, כי רוב הזמן, הבימוי הוא הסיבה שהסרט לא באמת מפחיד. בסצנות ריצה או קרב, המצלמה רועדת ויוצאת מפוקוס מדי פעם, כך שבלתי אפשרי חלק מהזמן להבין מה קורה על המסך. הצלם גם מחזיק את המצלמה ביד כך שהיא מתנדנדת כשגרייס נמצאת לבד ומנסה להסתתר, או להגיע לנקודה מוגנת בבית. אני לא מבין את הבחירה הזו, כי היא עושה את הנוכחות של הצלם מורגשת, מה שמוריד את אפקט המתח. לו היו נעזרים במצלמה נייחת שמדגישה כמה שטח ריק יש סביב גרייס, גם היה קל יותר לשמור על הספק האם מישהו צופה בה, או מסתתר בצללים וגם היה קל יותר להבין מה המרחק שלה ממקום בטוח. הרבה יותר קשה לחוש אימה כשלא מצליחים למפות את החדר בראש, כי אין תחושה של בטחון שאפשר לנפץ. מנגד, הבמאים גם עשו טעות קלאסית כאשר יותר מפעם אחת מקמו את הדמויות כך שאפשר לראות יותר מדי בקלות את הנקודה בה עומד לקרות משהו. כשבמחצית הימנית של המסך יש מישהי שמנסה להסתתר ובמחצית השמאלית יש דלת, הדבר הכי פחות מפחיד שאפשר לעשות זה שמישהו יפתח את הדלת.

למרבה המזל, התזמון הקומי של מי שעומד מאחורי מציל אותו מלהיות סתם סרט אימה גנרי. זו לא קומדיה לכל אורך הדרך, אבל התסריט עושה עבודה טובה בשבירת השגרה באמצעות רגעים של מודעות עצמית, או סתם אבסורד מרענן. בני משפחת לה דומס הם לא זומבים חסרי מחשבה ואין להם פתאום חסינות מכל מיני דברים רק כי זה נוח לעלילה. הם בני אדם, כל אחד עם אופי משלו, שלמעשה מנהלים ביניהם דיון האם יש טעם בכל המרדף, או שהם עצמם קורבן למתיחה בת יותר ממאה שנה. הם מונעים מפחד, לא מסדיזם או נאמנות עיוורת ובהתחשב בנסיבות, אפשר בהחלט להבין את הדילמה המוסרית בה הם שרויים. אפשר גם לתהות למה אלכס התעקש להתחתן עם גרייס אם ידע שקיימת בכך סכנה. הסרט נוגע לרגע בשאלה הזו, אבל לא מספק הסבר אמיתי.

למעשה, יש הרבה דברים לא מוסברים בסרט. מכוניות שעובדות בצורה לא עקבית, גופות מרקיבות שכבר מזמן היו אמורות להיות לא יותר מערמה של עצמות, היכולת של גרייס להרים את עצמה ממקום קשה במיוחד וחוסר היכולת לעשות זאת שוב כשיש לה יותר תמיכה. מי שעומד מאחורי בהחלט לא חף מטעויות ועצלות תסריטאית. עד כמה שהכתיבה מספקת רגעים קומיים מפתיעים ודמויות עגולות יחסית, היה מקום להעביר את התסריט עוד גרסה או שתיים לפני תחילת הצילומים.

השחקנים בסרט מציגים רמות שונות של כשרון. סמרה ויבינג, המגלמת את גרייס, היא בהחלט תגלית שראוי למצוא ביותר תפקידים ראשיים בעתיד. האוסטרלית בת ה-27, שהופיעה בתחילת דרכה ב"קרוב רחוק", כפי שהחוק באוסטרליה מחייב, נמצאת בתהליך של הפיכה משחקנית משנית למישהי שיכולה להחזיק סרט שלם על כתפיה. בהתחשב בכמות זמן המסך בו ויבינג נמצאת לבד מול המצלמה ובסיטואציות המלחיצות ששאר הדמויות גורמות להן, היה חשוב למצוא מישהי בעלת יותר מהבעה אחת, שמסוגלת להעביר שלבים שונים של כאב ויאוש בלי לציין אותם מפורשות. ויבינג עומדת במשימה ולמרות שעוד יש מקום לשיפור, הסרט לא היה מוצלח באותה מידה לולא היכולת שלה להשאיר את גרייס דמות מעניינת ומעוררת אהדה.

אדם ברודי מוצלח בתפקיד דניאל, שלא בטוח אם יש אפילו שניה אחת בסרט בה הוא לא שתוי ועם זאת, הוא באופן עקבי החד מבין בני המשפחה. ברודי מגלם אותו כאדם חכם בעל ספקנות בריאה, אבל כזה שבמידה מסוימת כבר נכנע לתכתיבי המסורת והבין שאין אפשרות לברוח מהגורל. בשלב מסוים, השטיק שלו מתחיל לחזור על עצמו יותר מדי, אבל הוא מוצלח כל עוד המינון נכון. לעומת זאת, אנדי מקדואל מזכירה שגם בשיא הצלחתה, היא לא הייתה שחקנית טובה במיוחד והנרי צ'רני בתפקיד אב המשפחה הוא בכלל ליהוק לא מתאים (ולא רק כי לקח לי זמן להבדיל בינו לבין ג'ון רלסטון, המגלם את המשרת סטיבנס). ניקי גואדני מגלמת את הדודה הלן והמשחק שלה הוא הדבר היחיד שיותר מוגזם מהתסרוקת שלה. נראה שעד סוף הסרט, הוא לא בטוחה איזה מבטא אמור להיות לה, למרות שמתבקש שזה יהיה אותו מבטא כמו לאחיה.

אחת הקלישאות השנואות עלי בסרטי אימה היא כאשר אדם רגיל לכל דבר נעשה פתאום גיבור פעולה או רוצח מסוכן ללא תהליך שמוביל לכך. מי שעומד מאחורי מצליח להיות בנוי כולו סביב הקלישאה הזו ועדיין לבדר. הגורם המכריע טמון בכך שיוצרי הסרט מודעים לכמה שהוא מוגזם ולא רק שהסרט צוחק על עצמו מדי פעם, הוא גם לא מנסה להיות משהו מעבר לקומדיית אימה. סצנת הפתיחה מבטלת כל אפשרות לטעות ולחשוב שמדובר בדרמה רומנטית שהופכת פתאום לסרט אלר לגמרי. לפעמים דבר כזה גורם לבעיה, כי אלמנט ההפתעה הולך לחלוטין לאיבוד כאשר הטוויסט הגדול נחשף עוד לפני שהסיפור מתחיל. במקרה הנוכחי, מדובר דווקא בהקלה. הסרט לא מוכר לקהל בולשיט ולא מנסה להסתיר את טיבו האמיתי. מדובר בשעה וחצי שרובה סובבת סביב אלימות והומור שחור, כך שטוב לדעת מראש למה נכנסים.

ביקורת: היו זמנים בהוליווד

once_upon_a_time_in_hollywood_ver9_resize.jpg

 

כמה טרנטינו זה יותר מדי טרנטינו? את השאלה הזו כדאי שתשאלו את עצמכם לפני הצפיה ב"היו זמנים בהוליווד". הסרט הזה הוא פחות או יותר הדבר הכי טרנטינואי שקוונטין טרנטינו אי פעם טירנטן. כמעט כל טרופ שהבמאי הפופולרי השתמש בו בעשרים ושבע השנים האחרונות, מצא דרך לסרטו החדש, אפילו אם רק בתור אזכור ברקע. יש אנשים קשוחים לבושים בשחור ולבן, יש מערבונים, יש קונג-פו. למעשה, כל השלושה מופיעים באותה סצנה. יש נאצים מתים בצורה גרפית, יש נשים יחפות, יש קלוז-אפים קצת קרובים מדי על אוכל, יש מוזיקה נוסטלגית ומסעדות מפעם, יש בית גדול בו מתרחש עימות חשוב.

זו תהיה טעות לטעון שטרנטינו לא ממחזר, כי כל הקריירה שלו בנויה על שימוש ברעיונות של אחרים ליצירת סיפור חדש. אף אחד לא עושה את זה טוב כמותו, מה שהופך אותו למעתיקן המקורי ביותר בעולם. התרומה שלו לתרבות הפופ, גם אם היא נסמכת במידה רבה על דברים שנעשו לפניו, כל כך גדולה, שמחוץ לקולנוע בו ראיתי את היו זמנים בהוליווד יש מסעדה איטלקית בשם טרנטינו ולפני ההקרנה, הייתה להקה שנגנה שירים מוכרים מסרטים קודמים שלו. אלא שבעוד אנחנו מחקים את מה שרואים ביצירות שלו, קוונטין טרנטינו יצר יקום סינמטי משלו שדומה לשלנו, אבל משחק לפי חוקים קצת שונים. היו זמנים בהוליווד הוא, נכון לעכשיו, השיא של היקום הזה.

ריק דולטון היה כוכב של סדרת טלוויזיה מצליחה בשנות החמישים, שירד מגדולתו לאחר סוף העשור. הוא גם הופיע במספר סרטי אקשן שהפכו לקאלט, אבל לא עזרו לקריירה שלו לנסוק. נכון לפברואר 1969, דולטון הוא כוכב-עבר שמוזמן להופיע כנבל בסדרות חדשות על מנת לקדם כוכבים צעירים ממנו והסיכוי היחיד שלו לגלם שוב את הדמות הראשית, הוא במערבוני ספגטי ושאר הפקות איטלקיות בבימוי אנשים בשם סרג'יו. בינתיים, ריק לומד את השורות לפיילוט בביתו שבברלי הילס, ממש ליד ביתם של רומן פולנסקי ושרון טייט.

את ריק מלווה לכל מקום כפיל הפעלולים שלו, קליף בות'. מעבר לכך שהקריירה של קליף קשורה בזו של ריק, הוא גם משמש עבורו נהג אישי, תיקונצ'יק ושאר פעולות קטנות ששחקן מכובד לא אמור לעשות בעצמו. בנוסף, קליף הוא איש סודו של ריק, תמיד קשוב ומוכן לתת עצה טובה ומלווה את השחקן השתיין ברגעי המשבר שלו. יתכן וקליף באמת מחבב עד כדי כך את מעסיקו, אבל יכול להיות שהקשר הצמוד ביניהם גם קשור לכך שהרבה מתאמי פעלולים מסרבים לשכור מישהו שהרג את אישתו ויצא זכאי, וריק הוא היחיד שיכול לשכנע אותם לקחת את הסיכון.

כשמביטים לאחור על הפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו, נראה שהוא נטש בשלב די מוקדם את הברומנס כמוטיב מרכזי בסיפור. היה את הקשר בין מיסטר וייט ומיסטר אורנג' ב"כלבי אשמורת", אבל לאחר מכן, אלה יותר קשרי עבודה או גורל כפוי מאשר חברות של ממש. וינס וג'ולס לא יושבים בדיינר כי הם אחוקים, אלא כדי להירגע אחרי יום עבודה לא פשוט. דוקטור שולץ אמנם מתחבב על ג'אנגו, אבל הם נעזרים זה בזה להשגת מטרות שונות כמו שותפים עסקיים. הדמויות השונות ב"שמונת השנואים" עסוקות בפתרון תעלומה, אבל גם אלה שיש ביניהם קשרים מעבר למסבאה בה רוב הסרט מתרחש, אינם קולעים להגדרה המקובלת של חברים.

אולי מהסיבה הזו, כל כך מוזר לצפות בהיו זמנים בהוליווד ולהבין שהסיפור למעשה ממוקד בשתי הדמויות הגבריות האלה. הם לא יוצאים למסע נקמה, מחפשים אוצר, או נרדפים בידי החוק. מדובר בשני גברים מבברלי הילס שמסתדרים ממש טוב ביחד והגורלות שלהם קשורים זה בזה.

או שאולי זו רק מראית עין. בעוד נראה שריק בהחלט רואה בקליף יותר ממישהו שעובד עבורו, ישנם רגעים בהם הבדלי המעמדות ביניהם, בחברה מערבית בה לא אמורים כביכול להיות מעמדות, יוצרים הפרדה. ריק מסיים את היום לבד בבית גדול עם ברכה באזור יוקרתי, קליף מסיים אותו בטריילר צנוע מאחורי דרייב אין, כשהוא מאכיל את הכלבה ורואה קצת שטויות בטלוויזיה. למרות שהם מגיעים ביחד לכל מיני מקומות, יש הרבה פעמים רגע בו ריק נלקח הצידה לשיחה של גדולים, בעוד קליף ממתין מאחורי הקלעים, או על הבר, עם שאר פשוטי העם. נראה ששניהם בסדר עם זה, אולי כי קליף הוא משרת נאמן ששמח שמצא פטרון, וריק שמח שמצא מישהו שלא אומר לו שעבר את השיא ואינו רלוונטי יותר.

זה אחד מהרבדים השונים שמסתתרים בהיו זמנים בהוליווד, סרט שאומר הרבה, אבל צריך כמה שעות, או אפילו ימים, של מחשבה כדי לפרום את הפקעת ולהבין מה בכלל הנקודה שלו. הוא מתרחש במציאות החלופית שהתחילה בסרט קודם של טרנטינו, זו שנראית כמו שלנו, רק שהכל טיפה שונה. רוב הדמויות המשניות בסרט מבוססות על אנשים אמיתיים, מה שמעיד על תחקיר מעמיק אודות הוליווד של התקופה. ריק דולטון אמנם לא קיים במציאות שלנו, אבל הדמות שלו שואבת הרבה השראה מטיי הרדין, כוכב הסדרה "ברונקו" שזוכה לאזכור עקיף בספר אותו ריק קורא על בוקר שזמנו עבר. הקשר בינו לבין קליף מבוסס במידה רבה על הקשר האמיתי בין ברט ריינולדס וכפיל הפעלולים האל נידהם (שהפך בזכות ההכרות עם ריינולדס גם לבמאי). למעשה, הקשר לברט ריינולדס היה אמור להיות אפילו בולט יותר מאחר והשחקן הוותיק לוהק לתפקיד קטן בסרט, אך נפטר לפני הצילומים והוחלף בברוס דרן. אם זה לא מספיק, ג'יימס מרסדן מגלם את ריינולדס הצעיר בסצנה שירדה בעריכה ובוודאי שמורה לאיזו גרסת במאי שתצא בעתיד.

מעבר לדמויות עצמן, טרנטינו משתמש בהיו זמנים בהוליווד גם כקפסולת זמן לסוף שנות השישים. בזמן שהקריאות לשלום ואהבה חופשית הלכו ופינו את מקומן לטרגדיות אמיתיות בהשפעת סמים (כולל האלימות הקשה בפסטיבל אלטמונט והכת של צ'רלס מנסון), טרנטינו מציג שורה ארוכה של טעימות מהתקופה. הסרטים המוצגים בקולנוע, הרכילות העסיסית, ההיפים שמופיעים באמצע הרחוב, המוזיקה ברקע, המסעדות הפופולריות, שערי מגזינים שעוצבו במיוחד כך שיתארו את הקריירה של ריק דולטון. מידת ההשקעה בשחזור התקופתי מדהימה, במיוחד בהתחשב בכך שזו עדיין מציאות חלופית, כך שהיה מקום לחפף פה ושם בתרוץ של קו זמן שונה. אבל לא אצל טרנטינו, הוא רוצה שנראה כל שלט שנדלק בהוליווד כאשר השמש שוקעת ונעקוב אחרי מה שהדמויות שומעות ברדיו בכל פעם שהן ליד מכשיר. כמו "להיות שם" של האל אשבי, שהפך לקפסולת זמן של השנה בה צולם בזכות התמקדות מרובה בשידורי הרדיו והטלוויזיה של התקופה, היו זמנים בהוליווד נותן טעימה מהעולם של לפני חמישים שנה והוא הולך עם זה עד הסוף, לפחות בכל הנוגע לפרטי הרקע.

לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מגלמים את התפקידים הראשיים ובעוד הסרט מאוד מתבסס על הקשר בין ריק וקליף, נראה שכל אחד מהשחקנים חזק יותר דווקא כשהוא נפרד מעמיתו. שלוש הסצנות הטובות בסרט הן כאלה בהן דיקפריו, פיט או מרגו רובי, המגלמת את שרון טייט, נושאים את הסצנה על כתפיהם. עבור דיקפריו, אלה הצילומים של הפיילוט שמוציאים ממנו הופעה נפלאה במהלכה המצלמה עוקבת גם אחר הטעויות של ריק והנסיונות שלו לתקן אותם על הצד הטוב ביותר, כאשר מדובר בצומת דרכים שיכול להרים או למוטט סופית את ההערכה העצמית שלו. עבור פיט, מדובר בסצנה בה קליף מסתובב במתחם בו צולמו בעבר מערבונים ומנסה לאתר את הבעלים של המקום. זו סצנה מורטת עצבים שלא קורה בה הרבה, אבל כל הזמן יש ציפיה לרע ביותר. מרגו רובי, השחקנית בעלת החיוך השובה ביותר בצד הזה של ג'וליה רוברטס, מגלמת את טייט כמישהי שעדיין לא רואה בעצמה כוכבת ומתלהבת מדברים קטנים שמגיעים בעקבות הופעה בסרטים. הסצנה בה היא בודקת אם תוכל להיכנס בחינם להקרנה של סרט בכיכובה, כאשר מנהל הקולנוע מנסה להיזכר מי היא, והמשכה כאשר היא מאזינה לתגובות הקהל לסרט, ממסגרים את טייט כאישה מקסימה ומלאת שמחת חיים. אם אתם יודעים משהו על שרון טייט האמיתית, ברור לכם למה טרנטינו כל כך טרח להציג את הצד הזה שלה. אנחנו לא רוצים שיקרה לה משהו רע, למרות שברור לאן הסיפור מוביל.

יצאתי מההקרנה עם תחושות מעורבות ונדרשו לי לפחות יומיים כדי להצליח ולעשות סדר בראש. ככל שאני משחזר את הסרט בזכרון, ככה הוא נראה יותר עמוק ושלם. זה הגיוני שהרושם הראשוני היה מבולבל, כי טרנטינו יצר עולם שלם עבור 160 דקות שהגיעו בסופו של דבר למסך. כשרואים עולם מלא פרטים, שלכל הערה ותמונה ברקע יש סיפור משל עצמן, זה המון מידע לדחוס בבת אחת. ככל שעובר הזמן ואני מצליח להתמקד מחדש בכל סצנה, אני רואה יותר בברור את סיפור המעמדות, את הנקודות בהן המציאות הזו שונה משלנו, את מקומות החיבור, את הרמזים המטרימים, את הסיבה לכך שהסרט מסתיים כפי שהוא מסתיים ואת ההגיון מאחורי הסצנות המתמקדות בחיי היום יום של שרון טייט לעומת העלמה כמעט מוחלטת של בעלה רומן פולנסקי, אדם שחשיבה עליו מיד תעכיר את האווירה. הסרט מתרחש במה שנתפס כסופה של תקופה ונראה שטרנטינו מנסה כמעט להציל את התקופה הזו ולהראות איך הייתה ממשיכה במציאות שלו.

סרטו הבא של טרנטינו אמור להיות האחרון. בעוד אני לוקח הודעות פרישה בערבון מוגבל (זוכרים שסטיבן סודרברג פרש לפני כמה שנים? גם בנטפליקס שעבורה הוא ביים שני סרטים חדשים השנה לא זוכרים), מעניין אותי לראות לאן הכל מוביל. בהנחה שגם הסרט האחרון שלו יתרחש בטרנטינוברס, זה יהיה הסיכום שלו לסיפור שנמתח למעשה על פני יותר ממאה שנה. אולי יהיה המשך ישיר למאורעות היו זמנים בהוליווד. אולי יקשר אותם לארוע מוקדם יותר, או בכלל יציג הבט חדש של העולם החלופי. מה שלא יהיה, אני כרגע מסוקרן יותר מאי פעם לגבי הצעד הבא של טרנטינו.

היו זמנים בהוליווד הוא סרט שלא מומלץ לראות רק פעם אחת. אם אהבתם אותו, תרצו לצפות בו עוד כמה פעמים כדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים והרמזים שמובילים לסופו. אם נמאס לכם כבר מהשטיקים של טרנטינו, עדיף שתסתפקו באפס צפיות, כי הוא מגביר כאן הילוך לקראת הסינגולריות בה הטרופים שלו הם אלה שיכתיבו את התסריט ולא להפך. אחרי הרושם הראשוני המבולבל, נראה לי שאני אוהב את הסרט הזה. יש בו הגיון פנימי מאוד איתן, רק שצריך הפסקה מהצפיה בכדי לפנות בראש מקום להבחין בו. זה לא הסרט הכי שנון או מרגש שטרנטינו יצר, אבל זה בהחלט הסרט שהכי משקף את החזון הפרטי שלו.

ביקורת: פרזיטים

parasite-french-movie-poster_resize.jpg

 

החברה הדרום קוריאנית מבוססת במידה רבה על אתיקות חברתיות, מעמדות במקום העבודה וכבוד על בסיס גיל. עבורם, כניסה לבית מבלי לחלוץ נעליים, קבלת מתנה ביד אחת או פניה לאדם בשמו הפרטי מבלי שבקש זאת, נחשבות להתנהגות מאוד לא מנומסת שעלולה אף להוביל לניתוק קשר. בעוד הדרום קוריאנים מרשים לעצמם להתגמש עם משפחה וחברים ומאוד פתוחים להשפעות מערביות, הם עדיין מיחסים חשיבות רבה לטקסים קטנים שעבור הישראלי הממוצע יראו כבזבוז זמן או כחוסר פתיחות.

איכשהו, דרום קוריאה היא גם החברה ממנה יצא בונג ג'ון-הו, אחד הבמאים הפחות צפויים שפועלים כיום. אני לא מעריץ של מר בונג, שני סרטיו הקודמים שראיתי הותירו אותי מבולבל בכל הנוגע לשבחים להם זכו. "המארח" התחיל כסרט אימה סביר ואבד לחלוטין קצב החל מנקודה מסוימת, בעוד "רכבת הקרח" הוא אחד הסרטים היותר מטופשים שראיתי בעשור הנוכחי ובאמת שאין לי מושג איך הוא לא התקבל ביותר זלזול מצד מבקרים וצופים כאחד. למרות זאת, קפצתי על ההזדמנות לראות את סרטו החדש, "פרזיטים", זוכה פרס דקל הזהב ואהובם המיידי של אנשים שאני למעשה מזדהה עם טעמם. נכון, הציפיה שלי מבונג ג'ון-הו היא להתאכזב, אבל כבר ציינתי שמדובר בטיפוס מאוד לא צפוי, אז אולי אופתע לטובה.

משפחת קים חיה בעוני בדירת חצי-מרתף בשכונה עלובה. ההורים מובטלים, לילדים אין כסף ללמוד באוניברסיטה, הם צריכים לגנוב וייפיי מהשכנים, יש שיכור שבאופן קבוע משתין להם ליד החלון, עוד אלמנטים של עוני… בקיצור, המצב לא מזהיר. חברו של הבן קי-וו מציע לו להחליף אותו כמורה פרטי לאנגלית עבור בתה התיכוניסטית של משפחה עשירה. קי-וו מזייף תעודות, מציג עצמו כקווין ומגיע לראיון עבודה בבית משפחת פארק. לאחר שאם המשפחה מרוצה ממנו, הוא מבחין שהילד הצעיר במשפחה היפראקטיבי וממליץ על מתמחה בריפוי באמנות ששמע עליה דברים טובים. גברת פארק לא צריכה לדעת ש"ג'סיקה" המרפאת באמנות שישר מתחברת לילד הסורר, היא בעצם קי-ג'ונג, אחותו של קי-וו.

כך נכנסים בהדרגה ארבעת חברי משפחת קים לביתה של משפחת פארק, במסווה של ארבעה זרים שבמקרה מציעים שירות בתפקיד שבדיוק התפנה. הקימים מנצלים את הנטיה הדרום קוריאנית להסתמך על המלצות של אנשים עליהם סומכים, במקום לבדוק לבד את הרקע של עובדים חדשים, וחווים עליה במדד האושר בזכות המשכורת הנדיבה שהזוג פארק משלם להם.

זו העלילה של הסרט עד לנקודה מסוימת, בה נוסף לסיפור גורם לא צפוי. לא אפרט לגביו, כי זה ספוילר רציני, אבל כן אגיד שהנקודה הזו מחלקת את הסרט לשניים. החלק הראשון הוא קומדיה פשוטה יחסית על משפחה של נוכלים שמנצלת את האתיקות המקצועיות בדרום קוריאה על מנת לצאת ממצב בו מקור הפרנסה העיקרי שלה הוא קיפול קרטונים עבור פיצריה שכונתית. זה החלק היותר שגרתי שאמנם מתבסס יותר מדי על צרופי מקרים, אבל אפשר לקבל את קיומם כחלק מהסיפור. החלק השני הוא זה שבו בונג ג'ון-הו משנה את כללי המשחק ועובר מסאטירה קלילה על החברה הקוריאנית למשהו הרבה יותר מסובך.

סביר להניח שהצופה הדרום קוריאני ימצא בפרזיטים הרבה ביקורת על הכלכלה המקומית ועל הגישה המעמדית. הסרט בהחלט לועג למשפחת העשירים ומציג אותם כנוחים להשפעה, בעודם עוורים לחלוטין לקשייהם של העובדים הזוטרים. זה נראה קצת מוגזם מנקודת מבט חיצונית, אבל עושה רושם שמר בונג הוציא פה הרבה קיטור על החברה הגבוהה במדינתו. לפעמים, נדמה שיצא קצת יותר מדי והדמויות העשירות מאבדות נפח. התכנית של משפחת קים עובדת כי משפחת פארק מתנהגת בדיוק כמו שמצפים ממנה, בלי שום הפתעות. הם מתעלמים מהסברים סבירים לא פחות לדברים שקורים, כי אחרת העלילה לא תתקדם באותה קלות. זה קצת הפריע לי, בעיקר לאור העובדה שבני משפחת קים ממש טובים בעבודות שהם מתחזים למקצוענים בהן. כלומר, יש ביקורת על הצורך בהתחזות לשם קבלה לעבודה, אבל אין שום הונאה או קיצורי דרך במה שהם למעשה עושים. זה גורם לכל המזימה להראות חסרת טעם. למה להיטפל למשפחה אחת מסוימת, במקום להתפרנס ולנצל את הכישורים האמיתיים שלהם בכדי להתגבר על המכשול הכספי?

לכן קראתי קצת על המנהגים והאתיקות המקצועיות בדרום קוריאה והבנתי שאכן, מערכת היחסים בין עובדים ומעסיקים כל כך ממודרת שם, שהחורים בעלילה למעשה מתחילים להיראות הגיוניים. אמנם אני לא קולט כל מיני פרטים שצופה מארצו של מר בונג יבחין בהם, אבל אם יש סרט בו מומלץ לעשות שעורי בית לפני הצפיה, זה זה. הסאטירה נעשית הרבה יותר ברורה ככה.

לעומת זאת, היה לי קשה עם החצי השני של הסרט, בו החורים בעלילה הופכים לקניונים, דמויות משנות את התנהגותן ללא הסבר והנוכלים הסימפתיים הופכים פתאום לסתם מטומטמים. הסיפור מוותר על הפשטות הנעימה לטובת עודף פרטים שרק הופכים את הכל לפחות אמין. מבין הדרכים בהן בונג ג'ון-הו מסוגל להפתיע, הוא עדיין עמד בציפיה אחת: הגיון פנימי לא באמת חשוב לו. פרזיטים אמנם לא מגיע לרמות האבסורד של "רכבת הקרח", סרט שבו שארית האנושות חיה ברכבת שנעה בלופים אינסופיים ויש בה חלוקה מעמדית כל כך נוקשה, שהמעבר בין הקרונות תמיד מרווח ומתאים בדיוק למספר הדמויות הנחוצות לכל סצנה… סליחה, קשה לי להתחיל לחשוב על "רכבת הקרח" בלי למנות את כל הדרכים בהן העלילה שלו לא הגיונית. בכל אופן, פרזיטים לא מגיע לרמות כאלה של חוסר עקביות, אבל השינוי העלילתי הוא די מיותר בסופו של דבר. זו הייתה יכולה להיות קומדיה סאטירית על נוכלים, או להתחיל בתור מה שלא יהיה החצי השני. כשמצרפים אותם אחד לשני כמו שמר בונג עשה, הפואנטה מתפספסת.

עוד בעיה היא שהקצב של הסרט כולו לא אחיד. בעוד יש בניה איטית על מנת שנראה כיצד קי-ג'ונג וקי-וו משיגים עבודה באותו בית, התסריט נוקט בקיצורי דרך די מוזרים בכדי להמשיך את המזימה מהנקודה הזו והלאה. לאחר מכן, הוא שוב נעשה איטי ואז עוד פעם התרחשויות טסות בקצב לא הגיוני. גם יש תחושה של מריחה לקראת הסוף, כאשר התסריט נעשה מאוד עמוס ומר בונג מתעקש לסגור את כל קווי העלילה שפתח, גם אם חלקם לא תרמו שום דבר לסיפור מלכתחילה. בשלב הזה, האמינות כבר לחלוטין אינה חלק מהסרט והדמויות נעשות שטוחות כמו קרטון.

אין לי בעיה עקרונית עם שינויים פתאומיים בקצב ובסגנון. "אנחנו" הוא אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה וכמעריץ של טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, אני מברך על דברים כאלה כאשר הם מתוזמנים נכון. השאלה היא האם השינוי תורם משהו לסיפור או עוזר להעביר מסר. במקרה של פרזיטים, אני חושב שהוא בעיקר מזיק. כל אחד מחצאי הסרט היה יכול להיות חלק מסיפור מוצלח בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם מאולץ ומבטל את כל ההשקעה שהייתה לי בדמויות עד לאותו רגע. היה לי פחות ופחות אכפת ככל שהסרט נע לעבר נקודת הסיום. היה פה רעיון טוב. למעשה, היו פה שני רעיונות טובים, אבל בונג ג'ון-הו לא עבד כמו שצריך על האיזון ביניהם, כך שהתוצאה אינה מספקת משני הצדדים.

פרזיטים הוא סרט טוב מבחינה טכנית, עם בימוי שרוב הזמן מראה בדיוק את מה שצריך ובניה מוצלחת של העלילה. רוב השחקנים בסדר ובמיוחד אהבתי את סונג קאנג-הו בתפקיד ראש משפחת קים, אדם נטול תחכום שיודע לנצל את הכבוד שדרום קוריאנים רוכשים למבוגרים מהם על מנת לעקם את הכללים ומאוד אוהב את משפחתו. לצערי, הרצון של בונג ג'ון-הו להפתיע את הקהל עולה לדמויות בזמן לקבל עומק נוסף ודן את העלילה להתפתחויות סביב טריקים זולים וחסרי הגיון במקום סגירה אמיתית שתתן משמעות לכל מה שקרה. זה מאותם סרטים שהייתי מעדיף אם לא היו מנסים להפתיע אותי, אלא ממשיכים במסלול אותו הגדירו מראש, כי הייתי מעדיף לקבל סגירה למה שהתרחש שם, מאשר לסטות פתאום לדרך אחרת בלי סיבה.