ביקורת: סתם אחד

התפתחות סרטי האקשן לאורך השנים מבוססת במידה רבה על עליית מדרגה תמידית. בשנות החמישים, אקשן הוגדר בידי כמה קרבות ירי ומרדף או שניים באמצעות סוסים. בשנות השישים, הפוקוס עבר לאזורי קרב יותר מודרניים, לכלי רכב ממונעים ולצורך בתחבולות לא פחות מיכולת קליעה. בשנות השבעים, נוספו מכות וחרבות בהשראת סרטי אמנויות הלחימה מהמזרח. שנות השמונים החזירו את כלי הירי לתמונה, בליווי פיצוצים נבחרים, כאשר לרוב הסיפור עסק במעטים המנסים לשרוד מול רבים. שנות התשעים שדרגו את גודל הפיצוץ וגם חזקו את הגיבורים עד כדי כך שלעתים נראה שרק נבל בעל יכולות על-אנושיות מסוגל בכלל לאיים עליהם. בשנות האלפיים, הרבה בהשראת "מטריקס", הדגש עבר מאמצעי הלחימה ומיחסי הכוחות אל סטייל ונסיון להלהיב את הצופים בעזרת סצנות גדושות אפקטים וטריקים של עריכה. זה גם העשור בו מצלמה רועדת הפכה לצערי לטכניקה נפוצה בסצנות פעולה.

בעשור השני של המאה ה-21, החל מעבר לשימוש מוגבר בפעלולנים. האפשרות להלביש על גופם את פניהם של כוכבי הסרט בצורה דיגיטלית, לצד גישה שדוגלת בפחות השגחה צמודה של הבמאי ויותר יד חופשית לכוריאוגרפיית הקרבות, הביאו לכך שסצנות פעולה בעשר השנים האחרונות מתבססות הרבה פעמים על אינטרקציה ישירה יותר בין הדמויות לבין אויביהן. יש שחקנים כמו קיאנו ריבס, גל גדות ומרגו רובי שממש משתתפים בקרבות מבוימים, בעוד אחרים מסתמכים על כפילים שישתלבו בצורה אורגנית יותר בלחימה. התוצאה היא פחות הסתמכות על טריקים של עריכה ופיצוצים מרחוק, ויותר כאוס מתוזמן היטב שבו הגיבור מתמחה במספר טכניקות לחימה על מנת לתרץ את יכולות ההשרדות הבלתי סבירות שלו.

"סתם אחד" לא מתחיל כסרט אקשן. האץ' מנזל הוא איש משפחה שמנהל שגרת חיים משעממת. הוא מכין ארוחת בוקר, נוסע באוטובוס כשאשתו מסיעה את הילדים לבית הספר, עובד עבור חותנו בעסק שהיה שמח לקנות ממנו יום אחד, אומר שלום לשכן הדוש, מפספס בכל יום שלישי את האוטו זבל… שגרה. הוא לא מתלונן, אבל משהו בו נראה כבוי. הניצוץ שהיה פעם בנישואין כבר לא שם וכולם מניחים שהוא באמת סתם אחד שלא אוהב לקחת סיכונים.

המצב משתנה כאשר שני גנבים פורצים לביתו. למרות שלפי המשטרה, האץ' טפל במצב בצורה חכמה ובטוחה כאשר לא נסה לגבור עליהם, נראה שכולם רומזים שאין לו ביצים לטפל בבעיות כאלה בעצמו. כולם אומרים שהיו מלמדים את השודדים לקח אם הייתה להם הזדמנות, אבל הם מבינים שזה לא הסגנון של האץ'. זה בסדר, לא כולם יכולים להתמודד מול איום שכזה. מה שהם לא יודעים, זה שהאץ' מסוגל להיות מאוד אלים אם ירצה. הוא בוחר שלא לעשות זאת, אבל השוד עורר בו את יצר כיסוח הצורה ששכב מודחק במשך שנים.

בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, קשה לצפות בסתם אחד ולא לשים לב עד כמה הוא מזכיר את "ג'ון וויק" הראשון. זה לא מקרי, מאחר ושני הסרטים נכתבו בידי דרק קולסטד ואת שניהם הפיק דיוויד לייץ' (שגם השתתף בבימוי "ג'ון וויק"). אפילו זרקו פנימה מאפיונר רוסי עם קרוב משפחה בעייתי בשביל חוסר הגיוון. אלא שיש הבדל אחד מהותי בין האץ' מנזל והבאבה יאגה חובב הכלבים. סתם אחד מתרחש בעולם קרוב יותר לשלנו, עם השלכות יותר מציאותיות ועם אפשרות ממשית של פגיעה בחפים מפשע. סדרת ג'ון וויק הולכת ומתבררת כיקום מקביל שבו מחסל הוא מקצוע לגיטימי עם מערכת חוקים פנימית ששאר העולם אדיש לה. האץ' הוא לא מישהו ששמו הולך לפניו ושיש יוקרה מסוימת למי שיצליח להרוג אותו. הוא אדם שרוצה להגן על משפחתו וממשיך לפעול באופן שלא ימשוך תשומת לב מעבר לנדרש, בעוד לאויביו אין באמת מושג מי הוא. למעשה, הסרט נפתח כאשר האץ' יושב אזוק בחדר חקירות, דבר שעומד בניגוד מוחלט לאופן בו שוטרים מעלים עין בכוונה מפעילותו של וויק.

אותה סצנת פתיחה גם מכילה את הביצוע המקורי של נינה סימון לשיר "Don't Let Me Be Misunderstood" שמעבר להיותו ביצוע נפלא שישר מכניס את הצופה לגרוב, מזכיר את השימוש בגרסה אחרת של השיר ב"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו. בין אם זו הייתה הכוונה בבחירה המוזיקלית או לא, שני הסרטים עוסקים בדמות שבחרה להשאיר את האלימות מאחוריה ולהתמסד, בעוד העבר ממשיך לרדוף אותה. הפסקול של סתם אחד גדוש בעוד הרבה שירים טובים ובשיא הכנות, קשה להתאפק ולא להתחיל לשיר איתם. בניגוד לשימוש הכמעט אקראי במוזיקה שנעשה ב"קרואלה", סתם אחד בוים בידי מוזיקאי שמשלב את חוש הקצב שלו עם העריכה בצורה כמעט מושלמת. ככל הידוע לי, איליה ניישולר אינו מוכר מחוץ לרוסיה, אבל כמייסד להקת בייטינג אלבוז שהתנסה גם בבימוי קליפים, הוא מגשר היטב בין ההומור השחור של התסריט לבין עבודת הפעלולים המדויקת.

בוב אודנקירק הוא לא קיאנו ריבס ועל כן אינו זז בגיל חמישים פלוס כאילו הוא בן עשרים. זה אומר שקטעי הלחימה שלו פחות מבוססים על שוטים ארוכים כמו בסרטי ג'ון וויק או ב"פצצה אטומית" ויותר על משחק של ממש. הניואנסים בהבעות הפנים ובקולו הצרוד שגם ככה לא מאפשר לאודנקירק לעלות לטונים גבוהים, הופכים את האץ' ליותר אנושי. הוא לא סתם מדבר על משהו שמרגיע אותו, הוא ממש רואה בכך שמחה קטנה. הוא גם לא סתם נסחף בנוסטלגיה, אנשים למעשה מאבדים להפתעתו הכרה בזמן שהוא נואם. אלה הנגיעות הקטנות שמונעות ממנו להיראות כמו סופרמן בלתי מנוצח ועושות אותו לבן אדם.

מבחינת מה שיש לסרט להציע, צפו לאקשן טוב, בדיחה משעשעת מדי פעם ופסקול שיגרום לכם לרצות לשיר (אבל רק אם זה בסדר מבחינת הצופים האחרים). העלילה לא ממש הגיונית, אם כי נראה שקולסטד וניישולר מודעים לזה ואפילו צוחקים מדי פעם על כך שהדמויות היו יכולות לנהוג בצורה יותר הגיונית. לא צריך לכבות את המוח בתחילת הצפיה, אבל מומלץ להשאיר אותו על ניוטרל ולזרום עם מה שקורה על המסך. על ציר הזמן של סרטי הפעולה, סתם אחד נמצא בשלב בו האנשים שגדלו על גיבורים גדולים מהחיים כמו שוורצנגר וסטאלון מנסים להתאים את אותה גישה של שימוש לא פרופורציונלי בכח לעולם בו גדלו, כאילו אחרון גיבורי הפעולה יצא מהמסך ומנסה לתפקד במציאות שלנו עם אותה מנטליות של צבא של איש אחד. האץ' הוא לא ג'ון וויק, אבל הוא פונה לאותו קהל שאוהב את האקשן שלו יצירתי, מסוגנן, מוגזם בכוונה ועם מספיק רגעים של מודעות עצמית בשביל שיסלחו לו על התעלמות מדרכי פעולה פחות אלימות.

ביקורת: קרואלה

בעוד כך וכך עשורים, יסתכלו על התקופה הנוכחית כעל אחת המוזרות בתולדות דיסני. מצד אחד, החברה אחראית לכמה מסרטי האנימציה הטובים ביותר שהופקו באנגלית במאה ה-21 ומנהלת שני יקומים סינמטיים וטלוויזיוניים שהומצאו בידי אחרים בהצלחה חסרת תקדים. מצד שני, הם מתעקשים ליצור גרסאות חדשות לקלאסיקות המצוירות שלהם, גם אם אין שום סיכוי שהחידוש יעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שמעריצי המקור קובעים. זה יכול להיות העתק אחד לאחד, רק עם תיקונים בלתי נחוצים כמו "אלאדין" ו"מלך האריות", גרסה שמתחילה שונה, אבל מתיישרת לאורך הזמן עם מה שקורה בסרט המצויר, כמו "ספר הג'ונגל" ו"היפה והחיה", או נסיון לספר מחדש את הסיפור מנקודת המבט של הנבל.

"מליפיסנט" היה להצלחה מסחרית, גם אם ביקורתית הוא לא הרשים במיוחד, אבל למי אכפת כי כסף. הסרט הציג את סיפורה של המכשפה הרעה מ"היפהפיה הנרדמת", רק שמתברר שהיא בכלל פיה שנבגדה בידי מלך לא חוקי ששבר לה את הלב ולוותה כל חייה את אורורה הנסיכה כמו דמות אם בלתי נראית. אחרי סרט המשך שגם הצליח, אבל פחות, החליטו בדיסני להוציא מהבוידם את הרעה הבאה – "קרואלה".

נכון, כבר עשו רימייק לא מצויר ל"על כלבים וגנבים" בשנות התשעים, עם גלן קלוז בתפקיד כוהנת האפנה המרושעת שרוצה לחטוף גורים דלמטים על מנת להפוך אותם לבגדים. זה רק אומר שיש למפיקים עוד סרט (פלוס המשך) להתעלם ממנו כדי שאף אחד לא יעצור באמצע וישאל למה בעצם אנחנו אמורים להיות בעד מישהי שבעתיד שלה רוצה לרצוח גורים. תשכחו מהסרט המצויר מ-1961, תשכחו מהגרסה בלייב אקשן מ-1996 וההמשך שלה שיצא ארבע שנים אחרי. תשכחו מסדרת האנימציה ומהסרט המצויר שיצא ישר ל-די.וי.די. בואו נראה איך בגרסה החדשה, קרואלה מוצגת כדמות יותר מורכבת ואנושית שנסיבות חייה הובילו אותה להפוך לדמות בעלת שיר הנושא הטוב ביותר בתולדות אולפני דיסני.

הסרט מתחילה עם לידתה של אסטלה מילר, שגדלה להיות ילדה סוררת ששערה צבוע באופן טבעי חצי בשחור וחצי בלבן.

אוי לא, זה הולך להיות אחד מאלה.

אסטלה סובלת מהצקות בבית הספר, מה שגורם לה להגיב באלימות. אמה מזכירה לה שהיא אסטלה ולא קרואלה ושעליה לדכא את הצד הפראי שבה, אבל ההצקות ממשיכות ומובילות לבסוף לעזיבת בית הספר. בנסיון למצוא עזרה, אסטלה ואמה מגיעות לתצוגת אפנה יוקרתית במהלכה משוחררים שלושה כלבים דלמטים אכזרים וגורמים למותה של האם, כי לא באמת חשבתם שדיסני יוותרו על ההזדמנות לייתם את הדמות הראשית. אסטלה בורחת מהמקום אכולת אשמה ומוצאת את עצמה חולקת בית עם שני יתומים בני גילה, ג'ספר והוראס.

השלושה גדלים כחברים קרובים המתקיימים מגנבות, אולם ג'ספר מצליח להשיג לאסטלה עבודה בבית האופנה של הברונית, המעצבת מספר אחת בממלכה המאוחדת. אחרי שהיא מתחילה בתחתית הסולם, אסטלה מושכת את תשומת לבה של הברונית עצמה ומתחילה לעבוד ישירות עבורה. עבודת חלומות, עד שאסטלה מגלה סוד שגורם לה לרצות להביא לידיעת הציבור את קרואלה, האלטר אגו שנדחק במשך שנים בנסיון לשחק לפי הכללים (לא כולל גנבות וזיוף קורות חיים, מתברר).

יאמר לזכות קרואלה שהוא סרט מאוד יפה לעין. העיצוב, הן של התלבושות והן האיפור והשיער של הדמויות השונות, משחק יפה עם מיקום העלילה בעולם האופנה של סוף שנות השבעים. אסטלה והברונית שתיהן חובבות של שחור ולבן, והמעצבת הוותיקה ג'ני ביוון עשתה עבודה מצוינת בתרגום האופי המנוגד שלהן לפלטת הצבעים המוגבלת. גם פיונה קרומבי, שעבודתה המוכרת ביותר היא עיצוב התפאורה מלאת החיים ב"המועדפת", מפגינה כאן יכולת לעשות דווקא את ההפך ולשחק עם עיצוב מינימליסטי שעוזר לתרגם את האובססיה לשני הצבעים לעולם בו הסיפור מתרחש.

על פניו, הסרט היה אמור להיות הצלחה גם בתחומים נוספים. הבמאי קרייג גילספי הוכיח את יכולתו בסרטים על נשים לא יציבות עם "אני, טוניה" המצוין ועל התסריט אחראים טוני מקנמרה, עוד אחד מאנשי "המועדפת", ודנה פוקס שיצרה את הסדרה החביבה "בן וקייט". אלא שאז קרה השילוב הבלתי נמנע בין הרצון להסביר את היחוד של קרואלה כדמות לבין הרצון של האולפן לשמור על דרוג גיל שמתאים לכל המשפחה. הסרט אמנם אפל יותר ממה שציפיתי, אבל עדיין מנסה להציג את חוטפת הכלבים לעתיד באור חיובי. התוצאה, בניגוד לדלמטים, מעורבת.

מצד אחד, יש צדדים בסרט שמרוויחים מהתמקדות בסיפור המקור של קרואלה. ג'ספר והוראס הופכים משני עבריינים טיפשים לדמויות בעלות אופי שפועלות מתוך אהבה לחברתם ולא אוהבות את השינויים שהיא עוברת. זה נותן להם מוטיבציה להמשיך לפעול למרות האופן בו אסטלה/קרואלה מתייחסת אליהם כאשר היא מתחילה לראות את עצמה כיותר טובה מהם. הסרט גם מספק הסבר הגיוני איך אניטה וקרואלה חברות למרות שאין להם לכאורה שום דבר במשותף. יש גם נגיעה לגבי הסיבה שרוג'ר כל כך שונא את קרואלה, אבל הסרט לא ממש מפתח את זה ומשאיר את הפרט כביצת פסחא ולא יותר.

על הצד הפחות מחמיא, התסריט מבולגן ומלא חורים. הדמויות נוקטות באמצעים מוגזמים כאשר קיימות חלופות הרבה יותר חכמות, ונראה שההתפתחות של קרואלה הייתה מתרחשת גם אם פשוט הייתה לאסטלה מספיק מוטיבציה ולא בהכרח בגלל המעורבות של הברונית בחייה. בכלל, עד כמה שהברונית מוצגת כאשת עסקים ממולחת וחסרת אמפתיה, היא מצליחה לעשות הרבה טעויות מטומטמות לאורך הסרט.

הבעיה הכי גדולה היא שלא ברור האם אמורים להתיחס לסרט כפריקוול לסיפור המוכר, או כסיפור נפרד לחלוטין. יש הרבה רמיזות למה שקורה בסרט האנימציה, אבל גם רגעים בהם שסותרים את ההתרחשויות בו. האם קרואלה באמת תנסה יום אחד לחטוף גורים של כלבים בשביל לייצר מהם מעיל, או שזה לא באמת חלק מהקאנון? אם זה כבר לא מה שצפוי לה בעתיד, מה בעצם הקשר בין הדמות שאמה סטון מגלמת על המסך וזו שגלן קלוז גלמה 25 שנים לפניה? שלא לדבר על ההשלכות לגבי פונגו ופרדיטה שקצת מטרידות אם חושבים על סצנה מסוימת ליותר משניה.

הפתיחה של קרואלה לא מבטיחה. הסרט ממהר לזרוק מידע שהיה עדיף לחשוף בצורה סבלנית וכבר על ההתחלה מתנגש עם הרבה מהדברים שקרואלה הקלאסית ידועה בהם. פתאום היא אוהבת כלבים, היא גדלה בעוני, בכלל קוראים לה אסטלה, הוראס וג'ספר הם חברי ילדות ולא סתם גנבים להשכיר… זה לא הלם ראשוני כמו התחושה שהסרט מוותר מראש על קשר ליצירה שהוכיחה את עצמה כאפקטיבית במשך עשרות שנים. באופן טבעי, המצב משתפר כאשר אמה תומפסון נכנסת לתמונה. החל מהופעתה של הברונית על המסך, הסרט נעשה הרבה יותר נסבל. העלילה עוברת לקצב סביר וניתן הרבה יותר מקום לעיצוב המרהיב שבסצנות הראשונות נראה יותר כמו קליפ של סיה מאשר הפקה שעלתה 200 מיליון דולר.

זה לא סרט חכם, או הגיוני במיוחד. עם זאת, הוא גם לא גרוע. העיצוב, כאמור, מרשים למדי וצוות השחקנים עושה עבודה טובה בהתחשב בכך שרובם משחקים בהילוך שני ולא משקיעים מעבר למינימום הנדרש. יוצא הדופן הוא פול וולטר האוזר שתמיד מצוין, הפעם בתפקיד הוראס, והוא היחיד שבאמת מתמסר לתפקיד. בהתחשב בשמות המעורבים בהפקה, היה אפשר לכאורה לצפות ליותר. עם זאת, זה סרט שכל קיומו נובע מרצון של אחת מחברות הבידור העשירות בעולם לסחוט עוד כסף ממותגים מוכרים תוך שלא ברור אם היא מעדיפה נוסטלגיה או המצאה מחדש. מעולם לא היה סיכוי שתצא מזה יצירת מופת וזה בסדר כל עוד מתאימים ציפיות.

ביקורת: עוזרת אישית

עבודה משרדית, כפי שנוטים לתאר אותה בסדרות וסרטים, היא לא דבר כיף. היא יכולה להיות מעשירה, מעניינת, מעודדת קשרים חברתיים, אולי גם יכללו בה כל מיני פעילויות לגיבוש, אבל העבודה עצמה אינה כיף. בגלל זה סדרות כמו "המשרד" ו"ברוקלין תשע-תשע" מתמקדות בשבירת השגרה ולא בעבודה האפורה, כי קשה לבנות סיפורים מוצלחים סביב אנשים שבאים כל בוקר לעבודה, עושים מה שצריך, ואז חוזרים הביתה בערב בלי שחרגו מהנחיות ההנהלה או יצרו קשר עם לקוחות ששווה להיזכר בהם. סרטים כמו "מועדון קרב" ו"מהומה במשרד" אפילו רואים בעבודה המשרדית משהו ששוחק את הנפש ומקהה את המוסר מרוב שהעובדים צמאים לריגוש כלשהו. כמובן שבמציאות ישנם ריגושים בעבודה, אבל בואו נגיד שהכנסה של דוכן פירות ים למטבחון של גוגל, או ערב חברה שכולל סרטון קומי על גדולתה של העיר פתח תקוה (חפשו את זה), לא מייצרים הרבה אהדה מצד הקהל.

הפשרה שתסריטאים מרבים לבחור בה היא הקצנה לשני הכיוונים במקביל. גם מציגים את העבודה עצמה כמשעממת וסוחטת נפשית, וגם מציגים את שבירת השגרה כדבר שמתרחש על בסיס שבועי וכולל דברים כמו מישהו שמאיים לקפוץ מהחלון, רומן סודי במשרד, יריבות בין שני עובדים שמבצעים מתיחות פרועות זה לזה, או ארוע פלילי במהלכו כולם מוחזקים למשך לילה שלם כבני ערובה, עד שהחוטף מסכים למסור את נשקו ולהיכנע כי הבין שהוא מתגעגע לבישולים של אמא.

"עוזרת אישית" הוא סרט שמסרב לנקוט בפשרה המקובלת ובמקום להקצין, דוחס את כל זמן המסך שלו ליום עבודה שגרתי לחלוטין. ג'יין היא עוזרת חדשה יחסית בחברת הפקות גדולה. יחד איתה עובדים אנשים בדרגות שונות של פקידות במטרה לאפשר לעסק להתנהל בצורה היעילה ביותר חרף גחמותיו של הבוס. אותו בוס נעלם לפעמים ללא הסבר, מבריז מפגישות, שוכר עובדות חדשות ללא רקע מקצועי של ממש ומעדיף לא לדבר ישירות עם אשתו. אם האישה מתקשרת להתלונן על כך שחסם לה את כרטיסי האשראי המשותפים, ג'יין צריכה למנוע מהשיחה לעבור מהשולחן שלה הלאה.

כך היא מעבירה את היום, עובדת חרוצה כמעט בלי זמן לנשום ובכלל בלי זמן לחיי חברה. כשהעובדים האחרים מדברים על סוף השבוע, היא מזכירה להם שנשארה במשרד. היא מנקה גם דברים שאינם מוגדרים במסגרת עבודתה, דואגת להעביר משלוחים של אוכל, לסדר את ארון התרופות, לצלם תסריטים, תמונות של שחקנים ומה שעוד דורש העתקים, עונה לטלפונים, מוודאת שהנהג יגיע בזמן וכל דבר אחר שהבוס צריך. כשהיא מבינה את מה שכולם יודעים על חייו הפרטיים של הבוס, משהו בה קצת נשבר, אבל היא צריכה להחליט איך להתנהל בבניין שבו השמועות עוברות במהירות בין החדרים.

עקרונית, הסרט היה יכול להתרחש במשרדים של כל חברה גדולה ולא בהכרח חברת הפקות. אחרי הכל, רוב הסרטים המתרחשים בסביבה כזו פחות מתרכזים במוצר או השירות אותם החברה מציעה ויותר ביחסים בין העובדים והמעסיקים. עם זאת, המודעות הציבורית כיום אודות התנהלותם של מפיקי-על כמו הארווי ויינסטין וסקוט רודין, גורמת לכל מי שנמצא בכזו עמדת כח בתעשיית הבידור להיראות חשוד. קיימת תחושה שהרבה אנשים חזקים בהוליווד יודעים שזה רק עניין של זמן עד שיגיע תורם, ועוזרת אישית מראה בצורה פשוטה ודי ישירה מדוע בכל זאת יש להם עוד שנים של פעילות בטוחה לפני החשיפה שתגמור להם את הקריירה. ככל הידוע לנו, יתכן ועוזרת אישית הוא הדרך של הבמאית קיטי גרין לספר משהו שלא יכלה לדבר עליו בעבר.

גרין משאירה את ג'יין כל הזמן בתמונה. אין בסרט אף סצנה בלעדיה והכל מוצג בהתאם לסדר היום שלה. בכך, עוזרת אישית משתמש בטכניקה שעבדה מצוין גם ב"אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד", בה הצופים מקבלים טעימה מנקודת המבט של אישה צעירה, על כל הכיעור והלחץ הנלווים ובלי צנזורה. מרגישים עד כמה ג'יין היא לא אחת מהחבר'ה ועד כמה היא נמדדת בהשוואה לנשים אחרות שאינן בעמדה בכירה, גם אם אין לה שום קשר אליהן. יש כל הזמן תחושה כאילו מזלזלים בה, בין אם בגלל הנסיון המועט שלה, או מעצם היותה אישה. גם כשדמויות מסוימות מקבלות מגרין הנחה, הרושם הראשוני כאילו המשרד הוא המגרש הביתי של גברים וגם הזוטרים שביניהם מרגישים שיש להם במי להתעמר, עדיין נשאר.

משרדי חברת ההפקה בעוזרת אישית הם לא מה שרוב האנשים מדמיינים כשהם חושבים על עולם הבידור. אין שם כוכבים שמסתובבים בין החדרים, סטים של הפקות יוקרה המצטלמות ברחבה בין הבניינים, משרד מלא תסריטאים שזורקים שנינויות ללא הרף, או בוס כריזמטי שמדבר על החלום האמריקאי ומפנטז על קריירה פוליטית. למעשה, הבוס של ג'יין נותר לא יותר מקול מסתורי בטלפון. אנחנו לא רואים את פניו, לא יודעים שום פרטים על המראה שלו ואיש אינו מתייחס אליו בשם. אפילו במייל שג'יין שולחת אליו ישירות, שורת הנמען ריקה כאשר הצג נמצא מול המצלמה. גם ג'יין נותרת מסתורית ברובה, כאשר טלפון קצר להורים הוא האינטרקציה היחידה שיש לה שאינה קשורה למקום העבודה.

כאמור, זה לא משנה במה החברה עוסקת, כי ג'יין מתעסקת רק בעבודה משרדית רגילה. זה גם לא משנה מה החברה שבה סי.סי בקסטר עובד מייצרת, כי "הדירה" הוא סרט על אגואיזם מול אלטרואיזם. זה לא משנה על מה דילברט עובד כרגע, כי הקומיקס עוסק בדרכים הרבות בהן זה לא ישנה את חייו. זה לא משנה שג'יין עובדת דווקא בחברת הפקות, כי הסרט עוסק באיך זה להיות בתחתית שרשרת המזון. כולם נראים כמו טורפים במצב הזה ורק הופעה של מישהו שנמצא עוד יותר נמוך בסולם, משפרת איכשהו את מצבה של ג'יין.

מתבקש שעוזרת אישית יטיף על מצבן של נשים בעולם התאגידי, או על השחיתות של תעשיית הבידור, אבל הוא יותר מתוחכם מזה. הבימוי של קיטי גרין ממסגר את התמונה סביב אישה צעירה שמרגישה שכולם מזלזלים בה ושעתידה המקצועי תלוי בסיכת בטחון, בעוד התסריט מספר על תהליך שקט שמתרחש מתחת לפני השטח. ג'יין מתבגרת, מסתגלת, מאבדת את התמימות ולומדת את השיטה. בין אם זה מוצא חן בעיניה או לא, הבחירה האם להיות בורג במערכת או לוחמת צדק, היא שלה. גם אם למביט מהצד לא נראה שמתרחשת דרמה גדולה בין עוד צילום מסמך להכנת תיק לנסיעה, יום העבודה השגרתי של ג'יין הוא משהו שעשוי להשפיע על שארית חייה המקצועיים.

ביקורת: נשמה

יש בדיחה ישנה לפיה לא ידוע מה קורה אחרי המוות, אבל בטוח שזה כיף כי עובדה שאף אחד לא חזר משם. מבין הפרשנויות השונות לעולם הבא או לגלגול נשמות, יוצרי קולנוע בחרו את אלה שנראו להם הכי מעניינות. זה גן העדן האוטופי מ"הנער" של צ'רלי צ'פלין, רדיפה אינסופית של בתים כמו ב"ביטלג'וס" של טים ברטון, חוסר אונים נצחי כמו ב"סיפור רפאים" של דיוויד לאורי, או הדרכים השונות בהן מישהו חזר לחיים בגוף אחר בגלל טעות של פקיד. כשפיקסאר נגעו בפעם האחרונה בחיים אחרי המוות, הם דבקו במסורת המקסיקנית של, ובכן, חיים אחרי המוות, רק בתור שלדים שיכולים פעם בשנה לבקר בעולם שלנו אם מישהו השאיר תמונה שלהם.

"נשמה" הוא עוד נסיון של פיקסאר לדבר על מה שקורה אחרי המוות, רק שהפעם הסרט מתמקד יותר במה שקורה לפני כן, כשחיים. ג'ו גרדנר הוא מורה למוזיקה שחולם לנגן ג'אז בלהקה. למרות שאמו אומרת שלהיות מוזיקאי זו לא פרנסה ובית הספר מציע לו קביעות, ג'ו מקבל הזדמנות נדירה להופיע עם להקתה של דורותיאה ויליאמס ולחיות את החלום שלו, לפחות לערב אחד.

בעודו חוגג את החדשות הטובות, ג'ו נופל לפתח ביוב ומת. הוא מוצא את עצמו בדרך לעולם הבא, אבל נמלט מהתור ומזוהה בטעות כאדם אחר שמיועד להיות מדריך עבור נשמה שטרם נולדה. הנשמה אליה הוא מצוות, המוכרת בתור 22, לא מעוניינת להיוולד וכבר הצליחה לייאש שורה של מנטורים מפורסמים. היא אמורה למצוא את הניצוץ שיתן לה את אישור המעבר לכדור הארץ וג'ו מעוניין באישור הזה על מנת לחזור לחיים ולהגיע בזמן להופעה, כי למרבה המזל הזמן בעולם הבא עובד בדיוק כמו הזמן בעולם שלנו. השניים מחליטים שג'ו יעזור ל-22 למצוא ניצוץ והיא תעזור לו לחזור לכדור הארץ, אולם התכניות לא בדיוק מסתדרות כפי שהם מצפים.

יותר מכל סרט אחר שפיקסאר חתומים עליו, נראה שנשמה מיועד לקהל מבוגר יותר משהוא מיועד לצעירים. עדיין יש לו דרוג גיל לכל המשפחה ופוטנציאל להיות השראה להרבה צעצועים בארוחות ילדים, אבל נראה שיותר מתמיד התסריט מדבר בשפה של גדולים. הוא לא עוסק רק בחלומות ושאיפות, אלא גם בהשלמה והבנה שלא תמיד משיגים מה שרוצים וזה בסדר. כל עוד מתנהגים כמו בני אדם ולא הופכים את הצרות האישיות שלכם לבעיה של כולם, תחיו את החיים שלכם, גם אם לא עמדתם בציפיות של עצמכם מלפני עשרים שנה. גיבור הסרט הוא גבר ניו יורקי מודרני שחלק משיערותיו כבר מלבינות, ונראה שזה בדיוק מי שהסרט הכי פונה אליו. מילניאלז מבוגרים, או ג'נאקסרים צעירים, שהגיעו לשלב בחיים בו החיפוש אחר יציבות כלכלית חשוב יותר מחיפוש אחר אהבה חדשה, או עבודת חלומות. אנשים שעדיין מקבלים הטפות מהורה אחד, בעודם מפחדים להפוך להורה השני. אנשים שמעדיפים שיעריכו אותם על פני שיעריצו אותם.

ג'יימי פוקס מספק את קולו לג'ו שמסרב להשלים עם האפשרות שלא יגשים את מה שהוא תופס כיעודו בחיים, עד שהוא מילולית נקלע למשבר קיומי. למרות שנראה שמעריכים אותו כמורה, וגם 22 הפרועה מקשיבה להסבריו, ג'ו מתעקש שעליו לנגן במועדון בכל מחיר. הוא לא רוצה להרגיש שבזבז את חייו בלי שלפחות קבל הזדמנות להיות משהו מעבר למורה בבית ספר ציבורי. זאת למרות שמכל בחינה, נראה שאנשים מחבבים אותו ולפחות אחד הפך למוזיקאי מקצועי בהשראתו. הבעיה היא שג'ו, כמו רוב האנשים, לא מסוגל להיות מרוצה באופן קבוע. זה טבע האדם לשאוף ליותר וג'ו עדיין מאמין שהערב האחד הזה על הבמה ישנה את מסלול חייו. אולי זו אפילו ההזדמנות האחרונה שלו לשינוי לפני שיתפשר על חיים נוחים ויציבים, אולם לא מספקים.

בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני נמצא בעצמי בתהליך של תובנה. עם בת זוג וילדה, עבודה שמתאימה לכישורים שלי, דירה שכורה בשכונה טובה והרבה חברים וקרובי משפחה, אין לי באמת תלונות. בגיל 37, אני נמצא איפה שרצוי להיות בגיל הזה עבור אדם שלא אוהב להתבלט ובאמת שטוב לי. עדיין, אני לא יכול שלא לחשוב על כך ששנים של כתיבת ביקורות, סיקורי אוסקר והקלטת פודקאסט על קולנוע, לצד הרצאה או ארוע מזדמנים בכנסי גיקים לאורך העשור שעבר, לא הביאו להרבה תוצאות. מעט מאוד אנשים קוראים או מאזינים לי, ההרצאה שלי באייקון שעלתה בחינם ליוטיוב בקושי משכה צפיות כלשהן ובשש שנים וחצי של הקלטת "שורה שניה באמצע" מדי שבוע, לא התקרבנו לרבע מכמות המאזינים הקבועים של כמה פודקאסטים שאנשים שאני מכיר אישית מקליטים. אפילו כשבקשו לצטט ביקורת שלי בספר אקדמי, הבנתי די מהר שהסיבה לא הייתה הביקורת עצמה, אלא משפט בודד בו השתמשתי בשפה מגדרית מסוימת. בקיצור, אני אוהב את החיים האמיתיים שלי, אבל יתכן ותמיד ארגיש שלא עמדתי בציפיות בכל הנוגע לעבודת החלומות שלי. אני ממשיך לכתוב ביקורות כי אני נהנה מזה וכי אני מאמין שאף פעם לא מזיק שיהיה מידע נוסף זמין למי שעורך חיפוש, אבל לא נראה שהיעוד שלי הוא להפוך למבקר מוכר.

עדיין, למרות ההזדהות שלי עם הדמות הראשית בסרט, נשמה פחות רגש אותי מרוב סרטי פיקסאר. יש לחברה הזו יכולת לסחוט ממני דמעות בקלות מגוחכת (אני לא מסוגל לא לבכות כשאני חושב על המשפט "קחי אותה לירח בשבילי") ועדיין, נשמה עבר אצלי יותר כצפיה קלילה ומבדרת מאשר כחוויה רגשית. למרות שהוא עוסק בנושא שאדם בגילי ישר מוצא את עצמו נקשר אליו, לא היה פה האגרוף לבטן שכבר למדתי לצפות לו. אולי זה דבר טוב, כי אם כל סרט של פיקסאר היה בנוי סביב הרגע המרגש במיוחד הזה, הם היו מאבדים את היחוד שלהם. במקרה של נשמה, מאוד נהנתי מההומור, שחלק ממנו יעבור לילדים גבוה מעל הראש, לצד הערכה להצגה של נקודת מבט אפרו-אמריקאית מבלי ליפול לקלישאות וסטראוטיפים, אבל עם כמה קריצות מאוד ברורות להבדלים היומיומיים. הערה על נסיון לעצור מונית בניו יורק מקבלת הקשר נוסף בזכות צבע עורה של הדמות שאומרת אותה, כמו גם התחושה שהרדיפה אחר היעוד בחיים מתעצמת כאשר לוקחים בחשבון שלג'ו ומשפחתו היו מראש פחות סיכויים לשבור את תקרת הזכוכית.

הסצנות שמתרחשות בעולם הבא (והעולם שלפני) הן ברובן משעשעות וכוללת שימוש פושע במדבבים מפורסמים לתפקידים פיציים. העיצוב נפלא, הבדיחות קולעות והפילוסופיה בגרוש איכשהו עובדת. יש חורים די רציניים בעלילה, או לפחות פרטים שאם קצת חושבים עליהם, מעוררים הרבה שאלות. עדיין, התוצאה משעשעת ומציגה את אחת הפרשנויות היותר מקוריות למה שמחכה אחרי המוות. סוף הסרט קצת עצבן אותי כי הרגשתי שהוא מאולץ ונוסף ברגע האחרון בניגוד למסר שהנחה את הסיפור עד לאותו רגע. לא אפרט כאן לגביו, אבל הוא הזכיר לי את הנטיה של פיקסאר לא ללכת עד הסוף עם רעיונות מסוימים, גם כשהם היו עושים את הסרט לשלם יותר.

עם כל ההשלכות המטרידות של פרטים שהסרט לא מסביר, זו עדיין הייתה חוויית צפיה מוצלחת. מדבבים טובים, הומור משובח ורעיונות שלמעשה מדברים למבוגרים בצורה כנה, בגיבוי מוזיקה לא רעה בכלל (למרות שכמו במקרה של "לה לה לנד", לדבר על ג'אז במקום להשמיע יותר ממנו לא יגרום לאנשים להתאהב בסגנון), מזכירים שגם סרט שהוא לא בחמישיה הגדולה של הפקות פיקסאר הוא עדיין מוצר מלוטש ומשובח. אולי הייתי אמור לצאת עם יותר תובנות על החיים. בטוח היו אמורות לנזול לי יותר דמעות במהלך הצפיה. בכל מקרה, הנשמה בסרט היא לא רק זו שנמצאת בנגינה או היצוג החזותי של נשמות ללא גוף, אלא גם הרצון הטוב האמיתי שהושקע ביצירה ועוזר למסר שטחי יחסית לעבור בלי לזלזל בקהל.

ביקורת: לילה אחד במיאמי

 

אני יודע שכבר חפרתי על הנושא, אבל הדבר שבאמת חסר לי בגל סרטי זכויות האזרח האמריקאים מהשנה החולפת, הוא דיון רציני ביתרונות והחסרונות של האמצעים להשגת המטרה. ב"הזהב של נורמן", אף אחד לא טוען שהנאומים של נורמן אולי גורמים לחבריו להסתכן ללא צורך. ב"הבלוז של מא רייני", לא מדברים על כך שיש למפיק הלבן סיבה לגיטימית לא לרצות להחתים את לוי, בלי קשר לצבע העור שלו. ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור", לא מוזכרים המניעים האמיתיים של ביל אוניל לעבוד עם ה-FBI ואין שום שיחה רצינית על האפשרות ששיטות הפעולה של הפנתרים השחורים לא מועילות לקהילה האפרו-אמריקאית. ב"מלקולם ומארי" יש קצת דיון, אבל זה יותר כסת"ח של הבמאי הלבן של הסרט שרוצה להגן על עצמו מראש מפני ביקורות בעלות אופי פוליטי.
"לילה אחד במיאמי" שונה. לא רק שהסרט מאפשר דיון רציני ומעמיק בגישות השונות להילחם בגזענות ולשפר את מצבה של הקהילה השחורה בארצות הברית, זו למעשה מהות הקיום שלו. הוא מאפשר לעמדות השונות להישמע מבלי להאכיל את הצופים בכפית לגבי מה שהיא הגישה הנכונה לדעת היוצרים. ארבעה אנשים מפורסמים מייצגים כל אחד את נקודת המבט שלו וההיסטוריה זוכרת את כולם כמשפיעים וחשובים, אפילו שלא הציגו חזית מאוחדת.
הסרט מתחיל בארבעה מקומות שאינם מיאמי. קסיוס קליי נמצא בלונדון לקרב קשה במיוחד נגד יריב מקומי. סם קוק מופיע במועדון הקופאקבאנה בניו יורק, בערב שהיה מעדיף לשכוח. כוכב הפוטבול ג'ים בראון (ללא אמריקאים – ביירון מ"הפלישה ממאדים"), מבקר בעיר הולדתו בג'ורג'יה בבית של בעל מטע עשיר, ונזכר ברגע האחרון למה עזב. מלקולם אקס חוזר מעוד נאום מעורר מחלוקת לביתו בקווינס ומחליט ליזום מהלך יחסי ציבור שאולי ישפר את יחסיו עם מנהיגי אומת האסלאם.
ארבעת החברים נפגשים זמן קצר לאחר מכן במיאמי, ב-26 בפברואר 1964. קסיוס קליי, העומד להתאסלם ולשנות את שמו למוחמד עלי, בדיוק הפך לראשונה בחייו לאלוף העולם במשקל כבד. מלקולם מזמין את כולם לחגוג בחדרו במלון, אולם במקום מוזיקה, שתיה, אוכל והרבה מעריצות עם מעט בגדים, הוא מתכנן להם ערב של הסתכלות פנימית וגלידה. שלושת האחרים מאוכזבים מהתכנית הלא אמנותית, אולם נסחפים לשיחה סוערת על מצב השחורים באמריקה ומה כל אחד מהם עושה בשביל לתקן את התמונה. הרגשות מתחילים לסעור ככל שמלקולם המיליטנטי וסם הקפיטליסט מתקשים לראות עין בעין ושלמותה של החבורה נמצאת בסיכון.
רג'ינה קינג מוכרת מזה שנים כשחקנית, לרוב בתפקידי משנה, אולם עם רזומה מרשים לאורך שלושים השנים האחרונות, שכולל גם זכיה באוסקר על הופעתה ב"סיפורו של רחוב ביל". עם הזמן, התנסתה גם בבימוי קליפים ופרקים של סדרות טלוויזיה, אולם לילה אחד במיאמי הוא סרטה הראשון באורך מלא מהצד האחורי של המצלמה. ניכר שהנסיון הרב שצברה על סטים שונים העשיר את יכולתה לביים שחקנים אחרים, והסרט נראה כאילו נוצר בידי מישהי עם חזון והבנה אמיתיים בבניית סיפור ושימוש בצוות הטכני לשם הגשמתו.
הסרט מבוסס על מחזה מאת קמפ פאוורז, שכתב גם את התסריט. בניגוד להרבה סרטים מבוססים מחזות, שלא מנצלים את נוכחות המצלמה ליותר מהצגה של השחקנים כפי שהיו מתנהלים על הבמה, פאוורז וקינג תרגמו היטב את הטקסט התאטרלי למדיום הקולנועי (או הסטרימי). שוט הפתיחה, המקרב את הצופה לאטו לאמצע קרב אגרוף, הוא ההבהרה הראשונה שרג'ינה קינג לא מחפפת. היא מביימת סרט, לא מחזה מצולם, ועבודת הצילום, העריכה והסאונד עליהם היא מנצחת מראה שכולם הגיעו במטרה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.
אחד הדברים המעניינים בתסריט הוא רמיזות קטנות להמשך חייהם של ארבעת הידוענים. סם ומלקולם חווים ערב קשה במיוחד, קסיוס נופל לקרשים בזירה ומתקשה לקום, בעוד ג'ים עומד מחוץ לבית בסוף הסצנה הראשונה בהשתתפותו. מלקולם אקס וסם קוק שניהם נרצחו בתוך שנה וחצי מארועי הסרט, בעוד מוחמד עלי אובחן בהמשך חייו כחולה פרקינסון, אולי עם קשר מסוים לכמות המכות שחטף בראש (אם כי עלי עצמו הכחיש את הקשר). ג'ים בראון היחיד ביניהם שעדיין איתנו והיחיד שהתפרסם ביותר מתחום עיסוק אחד. מצד שני, הוא גם זה בסרט שכל הזמן מנסה להרגיע את הרוחות, למרות שורה של אישומים באלימות שהוגשו נגדו לאורך השנים, אז אולי אני סתם קורא יותר מדי לעומק.
ארבעת השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה ביצוג ידועני התקופה כדמויות עמוקות ואנושיות. אף אחד מהם אינו מושלם, אבל ההבדלים ביניהם יוצרים אינטראקציות מעניינות. משעשע לראות איך קסיוס קליי השחצן המצטיין בטראש טוק, מושפע כל כך דווקא ממלקולם אקס הדוגל בצניעות. יש גם התנגשות מתבקשת בין ההתנזרות מאלכוהול שהמוסלמים נדרשים לה, לבין התמכרותו ההולכת ונבנית של סם קוק לטיפה המרה. ג'ים בראון קצת נפגע מהפוקוס שהאחרים מקבלים ונשאר ברקע חלק גדול מהזמן, אולם כשהוא מתחיל לדבר, כולם מקשיבים. זו דינמיקה מושלמת בין שחקנים שכל אחד מהם יודע בדיוק את מקומו ומבין את האדם אותו הוא מגלם, על הטוב והרע שבו.
כמיטב המסורת של השנים האחרונות, את המנהיג האיקוני של המאבק האפרו-אמריקאי מגלם שחקן בריטי. קינגסלי בן-אדיר מבטא את הסתירות השונות בדמותו של מלקולם אקס, אדם שבמהלך חייו שנה מסלול מספר פעמים והסתכסך עם הרבה אנשים על הדרך. הדינמיקה בינו לבין לזלי אודום ג'וניור, המגלם את סם קוק, כל כך טובה שלפעמים נדמה שהשחקנים עצמם עומדים לעזוב את הצילומים בכעס. השניים מחזיקים את רוב המטען הרגשי של הסרט, בעוד אלי גורי ואלדיס הודג' מאזנים אותם מהאגף ושומרים שלא יאבדו שליטה. שווה לציין גם את לאנס רדיק כשומרו האישי של מלקולם, שמשהו בנוכחות שלו תמיד מאיים, למרות שהוא אינו מרים יד או שולף נשק בשום שלב. הוא מעורר אי-נוחות מכוונת, כפי שדמות שמייצגת את האלימות מבית שמלקולם חושש מפניה אמורה לעשות.
כסרט ביכורים, לילה אחד במיאמי הוא השג מרשים. רג'ינה קינג יודעת בדיוק מה היא רוצה להוציא מהשחקנים ומשיגה את מבוקשה. קמפ פאוורז, שגם הוא עשה השנה מעבר ראשון ליצירת סרט באורך מלא (במקביל להשתתפות בכתיבת "נשמה" של פיקסאר), בנה על המסך דיון ערני ומלא אמיתות כואבות על מאבק שכולם שותפים לו, אבל בו זמנית מסכן את יחסיהם כחברים שסתם אוהבים להיפגש ולעשות דברים ביחד. בתור סרט פוליטי, הוא לא מזלזל בקהל, אלא משאיר מקום לצופים לגבש דעה משלהם. האם הגישה התקיפה של מלקולם נכונה? האם הושגו יותר זכויות דרך השתלבות בעולם העסקים כפי שסם טוען? האם קסיוס צודק באומרו שבכל אופן ישנאו אותם, אז עדיף כבר לנצל את הבמה כדי לדבר? או שאולי ג'ים צודק בגישתו שאדם צריך קודם כל לדאוג לעתיד של עצמו, ולהרים אחרים רק אחרי שכבר הגיע לעמדת השפעה?
קשה לתאר עד כמה מרענן לראות סרט שמעז לשאול שאלות מבלי לגרוע מחשיבותה של כל תשובה. זה לא הופך את המאבק לפחות משמעותי, או רלוונטי כיום, אם מעמידים בספק דרכי פעולה מסוימות. אם כבר, זה מה שעוזר להמשיך ולהיאבק, כי מאפשרים לקולות שונים לקבל במה. אחרי יותר מדי סרטים שחוטאים בהצגה שטחית של המציאות ובהתעלמות מפרטים חשובים בביוגרפיה של דמויות היסטוריות, הגיע הזמן באמת לסרט שיכול להיות גם דרמתי וגם מעורר מחשבה.

ביקורת: מינארי

 

אחד הסרטים הכי אנדרייטד בעיני מהעשור הראשון של המאה, הוא "באמריקה" מ-2002. הסרט בוים בידי ג'ים שרידן, שכתב את התסריט יחד עם בנותיו קירסטן (שהיא בעצמה במאית) ונאומי, בהשראת החוויות האמיתיות שלהם כאשר עברו מאירלנד לארצות הברית. למרות סיפור קלישאתי לכאורה, כולל האב שמתקשה לפרנס את המשפחה, האם שמאוכזבת מהמעבר, הטרגדיה הפנימית של המשפחה, השכן המוזר אך טוב לב, והרבה סימני שאלה האם יש להם עתיד בארץ החדשה, "באמריקה" מצליח להיות מעניין ומרגש. הסיבה לכך היא שהסרט לא מתכחש לטרופים המוכרים בהם נעשה שימוש, אלא נעזר בהם בכדי לסייע לתסריטאים לבטא את הרגשות שסחבו במשך שנים. הדמויות והטקסטים נכתבו מהלב ולא מתוך נסיון להפתיע או לסחוט רגשות בכח. הטבעיות של התסריט והחיבור הרגשי של כותביו, הם מה שעושה אותו ליותר מעוד דרמה משפחתית.
על פניו, גם "מינארי" היה אמור להיות יותר מזה. הוא מכיל את אותו שלד עלילתי כמו סרטים רבים בסגנון, אבל ההתבססות שלו על חייו האמיתיים של הבמאי/תסריטאי לי אייזק צ'ונג, אמורה להבטיח יותר אותנטיות מאשר עותק מספר 35262 של אותו סיפור נדוש. היה אמור, אבל לא ממש הצליח.
בשנות השמונים של המאה העשרים, עוברת משפחת יי (סליחה מהקוראים הדתיים) הקוריאנית לארקנסו. אחרי תקופה של יציבות כלכלית בקליפורניה, אבי המשפחה ג'ייקוב החליט להגשים חלום אמריקאי משלו ולהקים חוה בה יגדל ירקות המוכרים בקוריאה, אך קשים להשגה בארצות הברית. אשתו מוניקה, שרגילה כל חייה לחיות בעיר, לא משתגעת מהסידור וחוששת שמדובר בהשקעה לא נבונה. איתם עוברים גם שני הילדים, אן הבכורה ודיוויד הקטן, שסובל ממום בלב.
זמן קצר לאחר שהמשפחה מתמקמת בקרוואן ומתחילה להתרגל לפריפריה, עוברת לגור איתם הסבתא מקוריאה. היא כמעט ולא יודעת מילה באנגלית, אולם מה שיותר מטריד את דיוויד זה שלא מדובר בסבתא מהסוג שדמיין. במקום לאפות עוגיות ולהקריא ספרים, הסבתא הזו חסרת תועלת במטבח, מקללת הרבה ומעדיפה להעביר את הזמן בצפיה בטלוויזיה, משחק קלפים ושתיית מאונטן דיו. המתיחות מתגברת לפני שדיוויד מתחיל להיפתח, זמן קצר אחרי שסבתא לוקחת אותו ואת אן לשתול מינארי, צמח מאכל אהוב על קוריאנים שבזכות משפחת יי הוא עכשיו מין פולש בצפון אמריקה.
סרטו של צ'ונג עובר על כל הפרטים המוכרים בדרמות משפחתיות. ההורים שרבים, האופק הכלכלי המייאש, הילד שלא מתחבר למסורת, תחושת הנוסטלגיה… בנוסף, הסבתא שתורמת כמה רגעים קלישאתיים משלה. אני יודע שהסרט לא הופק בישראל, אבל הוא נשמע כמו מועמד אידאלי לפרס אופיר. טוב, תמיד יהיה לנו "באבא ג'ון", או "מעבר לים", או "שחור", או "איים אבודים", או "אדמה משוגעת". אלה לא סרטים רעים, אבל אתם מבינים למה אני חותר. מינארי הוא דרמה משפחתית עם מרכיבים אוטוביוגרפיים שהולכת לפי הנוסחה המוכרת, רק בקוריאנית.
אז מה עבד ב"באמריקה" ולא עובד כאן? אני חושב שהרבה מזה קשור למיקוד. הסרט של משפחת שרידן נשאר אינטימי לכל אורכו ויש את התחושה שהדמויות באמת אוהבות זו את זו, למרות הבעיות והחיכוכים. במינארי, כל דמות חיה סיפור משל עצמה והסרט לא בטוח אם הוא עוסק בנסיון של ג'ייקוב להקים עסק משלו, ברצון של מוניקה להנחיל לילדיה חינוך נוצרי למרות האתגר שאלוהים מעמיד בפניה, בהתנגשות בין התרבויות, ברצון של דיוויד להיות ילד רגיל ולא לפחד להתאמץ כמו שאר הילדים, או באן, שאין לה בעצם שום קו עלילה משלה. היא די פשוט נמצאת שם.
ביותר מהזדמנות אחת, מוניקה טוענת שקיים קונפליקט בין השאיפות הכלכליות של בעלה לבין שמירה על שלמות המשפחה. זה דבר שחוזר הרבה ואמור להניע את עיקר הדרמה בסרט. רק שהקונפליקט הזה לא באמת קיים בעלילה. נכון שג'ייקוב מוציא את המשפחה מאזור מוכר ונוח לטובת קרוואן עלוב באמצע שדה, אבל מוניקה היא היחידה שבכלל מתייחסת לכך בתור בעיה. הילדים, והסבתא שמצטרפת כעבור זמן קצר, מסתדרים בסביבה החדשה. למעשה, נראה שאף אחד מבני המשפחה לא מתקשה למצוא חברים חדשים ויש להם עבודה לחזור אליה אם חלום החווה יכשל. אז מה מוניקה רוצה בעצם? זה כאילו היא קבלה תסריט אחר משאר הדמויות.
בכך, צ'ונג חוטא באחת הבעיות הפחות מדוברות של דרמות משפחתיות – השוביניזם הנסתר. שימו לב שבסרטים על משפחה בהם שני ההורים נוכחים, האם היא כמעט אוטומטית זו שמביעה חוסר אמון ויוצאת נגד החלומות של האב. לפעמים היא גם זו שמנסה לכפות על הילדים אורח חיים שלא מתאים להם, מה שמתבטא כאן באיסור על דיוויד להתאמץ בגלל מצבו הבריאותי. צ'ונג ממשיך מסורת שקיימת לפחות מאז "אנשים פשוטים" של רוברט רדפורד (וכנראה גם לפני), לפיה דמות האם היא מחסום בדרכם של שאר בני המשפחה. זה מה שכל כך מציק באופן בו מוניקה מבקרת את ג'ייקוב. היא לא מסבירה למה החלום שלו מאיים על שלמות המשפחה, רק מבהירה לו שאם יכשל, היא עוזבת עם הילדים. כלומר, היא זו שמסכנת את שלום הבית, אבל מאחר ואין לה שאיפות משלה פרט לחיים נוחים עבורה ועבור ילדיה, התסריט לא מספק הסבר מדוע היא כזו קשה, כפי שנהוג להגדיר נשים שאינן משתפות פעולה עם דעת הגבר.
יש שתי נקודות אור בסרט. בעוד השחקנים הראשיים נעים בין בלתי נסבלים (סטיבן יאון) לסתם לא יודעים מה הם עושים על הסט (אלן קים), שניים משחקני המשנה בולטים לטובה. יואון יא-ג'ונג מפתיעה בתפקיד הסבתא, בעיקר כי היא מגלמת בעצם שתי דמויות בגוף אחד. יהיה ספוילר לפרט למה בדיוק הכוונה, אז רק קחו בחשבון שההתנהגות שלה בתחילת הסרט אינה מייצגת את כלל הטווח בו היא משחקת כאן. פרט אליה, מישהו שהוא אפילו יותר משני, אבל גונב את ההצגה בכל סצנה בהשתתפותו, הוא ויל פטון, המגלם את פול שעוזר לג'ייקוב בחווה. פול הוא יוצא צבא שמצא את ישו במידה שגם פוקדי הכנסיה המקומית רואים בו תמהוני. הוא מתפלל על כל דבר, נמנע מפיתויים, סוחב צלב בסופי שבוע ונשמע די מסובב, אבל הוא באמת אדם טוב שרוצה לעזור לחבריו החדשים. למרות מנהגיו הוולגריים, כמו חיבוק במקום לחיצת יד (להרחבה בנושא נימוסים בחברה הדרום קוריאנית, פנו ל"פרזיטים"), יש משהו מאוד נעים בנוכחות של פול, כמו מלאך שומר שמתנהג מוזר, אבל אפשר לסמוך עליו בכל צרה.
עוד מילה טובה מגיעה לפסקול המוזיקלי של הסרט, שמשלב בין נעימות ממזרח וממערב. מינארי בקושי מנצל את הפוטנציאל שלו להראות את ההבדלים התרבותיים בין הקוריאנים הקפדנים ותושבי ארקנסו החמים, אבל לפחות המלחין אמיל מוסרי הבין איך לעבוד עם השילוב הלא פשוט בין התרבויות.
מינארי רוצה להיות משהו שונה, אך מתקשה לחדש. היה מקום ליותר יצירתיות, בין אם דרך שימוש בעוד דמויות משנה מעניינות, או בסיפור יותר ממוקד שבו לכל אחד מבני המשפחה יש משקל משמעותי. לי אייזק צ'ונג השתדל, אבל חסרה לו המודעות העצמית והרגישות לפרטים שיהפכו את סרטו למשהו מעבר לדרמה משפחתית ממוצעת. במקום להשאיר מקום לניואנסים, הוא צועק את מסריו ישר לאוזן. במקום להוסיף לדמויות תכונות שיאפשרו להיות בעדן, הוא רק הופך אותן לפחות מעוררות הזדהות ומצפה שנחבב אותן למרות שלא טרח לעשות אותן ראויות לחיבה.

ביקורת: ארץ הנוודים

 

אנשים צריכים מקום. כל אחד מאיתנו צריך מקום אותו הוא יכול לעצב בדמותו. בין אם זו חווה ענקית בלב ההרים, דירת חדר וחצי עם דוד חשמלי מקולקל, שולחן בודד במשרד מלא אנשים, או צד במיטה זוגית. כשאני נכנס למכונית, הדבר הראשון שאני עושה הוא למקם את הטלפון שלי בדיבורית. זהו, זה המקום שלי למשך הנסיעה ואם יהיה בפלייליסט שיר שאני ממש אוהב, גם לחלק קטן מזמן החניה. ג'ורג' קרלין, באחד המונולוגים המבריקים שלו, אמר שבית הוא מקום לשים בו את הדברים שלך ואתה לא מרגיש לגמרי בנוח בבית של מישהו אחר כי הדברים שלו נמצאים בכל מקום ואין מקום לדברים שלך.
"ארץ הנוודים" בוחן את גבולות ההגדרה של מקום. האם אפשר להיות במקום משלך כשאין לך כתובת? כמו שגיבורת הסרט אומרת, היא לא הומלסית, רק האוסלסית. זה לא שאין לה איפה לגור, פשוט אין לה בית בהגדרה המקובלת שלו – קירות, גג, חלונות, דלת ומחובר לקרקע.
פרן היא אישה בת שישים פלוס שחייה הקודמים נמחקו. המפעל נסגר, הבנק סגר, הכח נגמר והלב נשבר. יותר בפרוט, החברה שהעסיקה אותה ואת בעלה פשטה את הרגל וסגרה את המפעל באמפייר, נבדה, שם התגוררו בבית קטן. בעקבות זאת, העיירה אבדה את מקור הכנסתה העיקרי והפכה לעיירת רפאים. זמן קצר לאחר מכן, בו נפטר ופרן החליטה לעזוב את מה שנשאר מהבית ולאמץ חיי נדודים. היא גרה בקרוואן, נוסעת מחניון לחניון, מוצאת עבודות זמניות שאינן דורשות נסיון קודם ומעבירה את זמנה בשיחות עם אנשים וביקור באטרקציות שפוגשים בדרך.
בניגוד לאמונה הרווחת, חיי הנוודים אינם חיי בדידות. הם אמנם לא חולקים את מגוריהם עם משפחות ובני.ות זוג, רבים מהם אבדו את בתיהם ואת חסכונותיהם במשבר הכלכלי של 2008 וכל תקלה במנוע יכולה לעלות בהזדמנות לעבודה שתבטיח ארוחות חמות לחודש הקרוב. עם זאת, הנוודים המודרניים מקיימים קהילה פעילה ותוססת של אנשים המכירים זה את זה, ממליצים על תעסוקה משתלמת, מסייעים למי שנקלע לצרה ואף עורכים כנסים המוניים עם דוכנים והרצאות.
הסרט נוצר בהשראת ספרה של ג'סיקה ברודר, שחייתה בדרכים במשך שלוש שנים על מנת להכיר מקרוב את קהילת הנוודים בדרום ארצות הברית ולהבין את היתרונות והחסרונות של החלפת דירת קבע בבית על גלגלים. פרנסס מקדורמנד, שמאוד התלהבה מהספר, רכשה את הזכויות לעבד אותו וגייסה את הבמאית העולה קלואי ז'או ליצירת סיפור בדיוני שמנסה להיות נאמן ככל הניתן למציאות. הדמות של פרן הומצאה עבור התסריט וכך גם חלק מהחברים האחרים בקהילה. עם זאת, רוב הנוודים המופיעים בסרט הם נוודים אמיתיים ושלושה מהם מגלמים את הגרסה הקולנועית של עצמם.
לינדה מיי, המופיעה כחברתה הטובה ביותר של פרן, וסוונקי המגלמת נוודת חולה ששונאת לבקש עזרה, הן דמויות מוכרות בקהילה האמיתית, שהוספו להן פרט או שניים בכדי לתת רובד נוסף לקשר עם פרן. בוב ולס, שהתפרסם בזכות ערוץ היוטיוב שלו, נושא בסרט נאומים נגד תרבות החומר שמאוד דומים לדברים שאמר במציאות. הוא חש כל כך בנוח מול המצלמה של ז'או, שאף חשף בסרט פרט אישי על חייו שרוב העוקבים שלו לא היו מודעים אליו.
פה טמון הקסם של ארץ הנוודים. אין לו עלילה מורכבת, אבל כל הזמן קורים דברים. לכל אחד מהאנשים בו יש סיפור, כאשר חלקם שומרים את רוב הפרטים לעצמם, בעוד אחרים רק מחכים למישהו שישמע. הקונפליקטים היחידים מתקיימים כשגורם מחוץ לקהילה קורא תגר על אורח החיים שפרן בחרה, בין אם מתוך ביקורת כלפיה, או מתוך חוסר הבנה שטוב לה איך שהיא ואין לה צורך בהתבססות מחדש במקום אחד. דיוויד סטרתיירן מגלם נווד שפרן בברור מוצאת חן בעיניו, אבל לא קולט שאינה מעוניינת במה שהוא מחפש. הוא תמיד מנסה לקרקע אותה, לגרום לה להיות במקום בו יוכל להשגיח עליה, אבל לפרן טוב לישון לבד ולנסוע לבד והיא לא ממהרת להשאיר את העבר מאחור.
הבימוי של קלואי ז'או, יחד עם עבודת הצילום המרשימה של ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס, מעניק לסרט מראה כמעט תעודי. השיחות בין האנשים על המסך מאולתרות במידה רבה והסיפורים שהם מספרים מבוססים על דברים שחוו במציאות. יש תחושה שהבמאית הגיעה על מנת ללמוד ולא רק כדי להנחות את הצוות. כמי שגדלה בסין ומתגוררת בארה"ב, יש לז'או הרבה מה לומר על התנהלות התאגידים באמריקה, אבל היא בו זמנית מאוהבת בחופש שהנוודים מגלמים ובנופים האדירים שטרם נהרסו בידי מטרופולינים גועשים.
גם האופן בו פרנסס מקדורמנד מגלמת את פרן משאיר מקום ללמוד ולהתרשם. אווירה של הקשבה מעניקים לאחרים חופש לדבר בקצב הנוח להם, בעוד מקדורמנד זוכה להדגים את יכולותיה כשחקנית פיזית. היא תמיד ידעה לשלב בין דיבור לשפת גוף, אבל ארץ הנוודים הוא אולי הסרט הראשון בו היא אומרת את הדברים הכי חשובים דווקא ללא מילים. אנשים מרגישים בטוחים לידה וזה עוזר לנו, כצופים, לקבל את פרן כמדריכה שמחזיקה לנו את היד ומרגילה אותנו לעולם שנראה מפחיד בהתחלה. היא מראה שאין מה לפחד מנוודים. אלה לא פראים אוכלי אדם שירו מבלי לשאול שאלות במי שיעז להתקרב לקרוואן שלהם. מדובר בקהילה תומכת של אנשים שהחברה המודרנית לא התאימה להם, אז הם יצאו למצוא את המקום שלהם בצורה שלא תפריע לאף אחד. אם משהו לא מסתדר במקום אחד, פשוט מנסים במקום אחר. הסרט נטול אנטגוניסט או מכשול גדול שפרן צריכה להתגבר עליו. באלה היא נתקלה לפני שהסרט התחיל, כשעוד גרה באמפייר. כעת, יש לה שקט נפשי, חברים שמבינים ללבה ורשימה של יעדים שאפשר להגיע אליהם על מנת לעבוד לכמה שבועות ולצבור כסף להמשך הנסיעה.
קשה להגדיר את קהל היעד של ארץ הנוודים, כי לא הייתי אמור לאהוב אותו. אני טיפוס של סיפורים ושינויי קצב, מוזר שסרט כל כך מעודן עלילתית רתק אותי בצורה כזו. אולי זה בגלל הקסם של המרחבים שז'או שבויה בו, אולי זו הגישה החצי דוקומנטרית שהופכת את הסרט לחוויית למידה, אולי זו הטבעיות בה פרנסס מקדורמנד נכנסת לכל תפקיד שהיא מגלמת. צוות ההפקה נהנה מתקופת הצילומים וההנאה הזו הצליחה לעבור אל מחוץ למסך. היה לי אכפת מאנשים שאני לא מסכים עם תפיסת העולם שלהם. היה לי אכפת שיש להם את העולם הפרטי שלהם ולמרות שעבורי, בית זה מקום שנמצא תמיד באותה כתובת, ארץ הנוודים מצליח לעורר הזדהות כי הוא כל כך אנושי וכן, שזה כמו להצטרף למסע מבלי להיכנס לרכב.

ביקורת: יהודה איש קריות והמשיח השחור

 

הוליווד, אם זה השם המתאים לתעשיית הסרטים כרגע, מגלה בזמן האחרון סקרנות בנוגע לפועלם של אפרו-אמריקאים במאבק לזכויות אזרח. בין סרטים תקופתיים כמו "לילה אחד במיאמי" ו"משפט השבעה משיקגו", לסרטים עכשוויים שמביטים לאחור על התקופה, כמו "הזהב של נורמן", עושה רושם שיש השנה עיסוק חזק מהרגיל ביצוג של אותם פעילים. זה לא יצוג פרודי כמו ב"רשת שידור", או התיחסות אגבית חסרת השפעה על העלילה כמו ב"פורסט גאמפ" (אני אוהב את הסרט, אבל הוא מציג את ההיסטוריה מנקודת מבט סופר לבנה). יוצרי סרטים למעשה מתחילים לדון ברצינות בהשפעה של תנועות כמו מפלגת הפנתרים השחורים ואומת האסלאם על החברה האמריקאית, לא כקבוצות נלוות לתנועה לזכויות האזרח ומאבקה הפציפיסטי באפליה על בסיס צבע עור, אלא כגורמים לא פחות חשובים בהתנגדות לחוסר הצדק הממוסד שבמובנים רבים, עדיין קיים בארצות הברית.
הוליווד מתחילה להציב מול המצלמה את התנועות הפחות נוחות לעיכול, שתקשורת המיינסטרים העדיפה לחשוב עליהן כעל סכנה או הסחת דעת, בהתאם למדיניות הממשלה באותה תקופה. ההתעניינות המחודשת הזו הגיעה במקביל לפולמוס סביב פרויקט 1619, תרגיל מחשבתי שנועד להדגיש את חלקם של האפרו-אמריקאים בהיסטוריה של ארצות הברית, תוך הכרה בזוועות העבדות וחוקי ג'ים קרואו כחלק בלתי נפרד מסיפורה של האומה. בתגובה, קראו שמרנים להכניס לתכנית הלימודים את דו"ח 1776, ששם דגש על אלמנטים יותר פטריוטיים, כולל ניקוי שמם של האבות המייסדים מחלקם במיסוד העבדות. נראה שבעוד העמדות המנוגדות העסיקו את ההיסטוריונים בארה"ב במידה רבה, לפחות עד לחילופי השלטון בינואר האחרון, יוצרי הסרטים יודעים טוב מאוד לאיזה צד הם מאמינים יותר.
אם ראיתם את "משפט השבעה משיקגו", אתם זוכרים דמות שולית בשם פרד המפטון. במהלך הסרט, המפטון נראה כשהוא מדבר עם בובי סיל, ממייסדי מפלגת הפנתרים השחורים, מה שמתפרש בידי השופט כיעוץ משפטי, חרף טענותיו של סיל כי אינו מיוצג כראוי בידי עורך דין. מהתסריט של ארון זורקין, ניכר שהמפטון הוא אדם חשוב בקרב הפנתרים, אבל קשרו למשפט הוא יותר אישי מאשר פוליטי או מקצועי. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" מציג את הסיפור מכיוון אחר, בו המפטון הוא דמות מרכזית ומעצרם של אנשים כמו בובי סיל ושותפו ליסוד המפלגה יואי ניוטון, הם חלק מהתנכלות מתמשכת בלוחמי החופש.
הסיפור מתרחש בסוף שנות השישים. עבריין צעיר בשם ביל אוניל נעצר באשמת גניבת מכונית והתחזות לסוכן פדרלי וניצב בפני בחירה. הוא יכול לעמוד למשפט ולהסתכן בכמה שנות מאסר, או לעבוד עבור ה-FBI, להסתנן לשורות סניף שיקגו של הפנתרים השחורים ולהעביר מידע עליהם ועל פעילותם לסוכן רוי מיצ'ל. במיוחד מסקרן את מיצ'ל לדעת פרטים על מנהיג הסניף, פרד המפטון מהפסקה הקודמת.
ביל מסכים לעסקה ומחפש דרכים להתקרב להמפטון ולזכות באמונו. הוא עושה זאת על ידי הפיכה לנהג של המפטון, שחושש לנהוג בעצמו ומתקדם במהרה בשורות הארגון כאיש אבטחה שמכיר את כל הדמויות הבכירות בסניף ולמעשה אחראי על שלומם, בעודו מוסר מידע רגיש אודותיהם ל-FBI.
מעבר לזמן שעבר עד שראיתי את הסרט, נדרשו לי עוד כמה ימים של קריאה במקומות שונים בכדי ללמוד את הסיפור האמיתי מאחורי יהודה איש קריות והמשיח השחור. אני מרבה להתלונן לאחרונה על סרטים שחורגים בכוונה מהסיפור עליו הם מבוססים על מנת לפשט אותו לקוראים, במקום להציג את המורכבות האמיתית של הנושא. עוד יכולתי לסלוח ל"מאנק" על זה, כי חוץ מטענה אחת די מגוחכת לקראת הסוף, הוא כן העלה נקודות מעניינות על ההתנהלות של האולפנים הגדולים בתור הזהב של הוליווד. "החפירה" יוצא פחות טוב מקריאה של הסיפור האמיתי בגלל הבחירה של יוצריו לשנות בלי סיבה גיל של דמות מסוימת, או להמציא קו עלילה שלם רק כדי להכניס אחרת להגדרה יותר מיושנת של מקומה בצוות. בסרטו של שאקה קינג על הפנתרים השחורים, הרבה יותר קשה להבחין בין אמת ובדיה מכיוון שיש גרסאות סותרות לארועים וכולן אמינות בערך באותה מידה.
הטעות הגדולה של יוצרי הסרט הייתה להפנות את הצופים לראיון אמיתי שנערך עם ביל אוניל ב-1989, עשרים שנה אחרי ארועי הסרט. קינג לקח קטעים מהראיון שהשתלבו עם הנרטיב שרצה לקדם והתעלם מהשאר. קראתי תעתיק של הראיון, שזמין במלואו באינטרנט ונראה שאוניל מכחיש שם את רוב הפרטים המופיעים בסרט לגבי התנהלותו ומניעיו לשתף פעולה עם הבולשת. מנגד, הסיפור נחקר הרבה פעמים לפני אותו ראיון ונמצאו ראיות שמחזקות את הגרסה שקינג מקדם. למה הוא בחר לשלב בעריכה דווקא קטעים מראיון שיוצא נגד הטענות שלו במקום קטעים מעיתונים ומהדורות חדשות שמחזקים אותן, רק הוא יודע.
אם להתיחס לסרט עצמו, יהודה איש קריות והמשיח השחור מצליח רוב הזמן לשמור על סיפור מעניין שגם מציג את הפנתרים השחורים באור שונה מהתדמית השלילית שלהם, וגם דואג להציג את ביל, פרד, רוי ואנשים נוספים בסיפור כדמויות מורכבות שמוגדרות הרבה מעבר לעמדות הפוליטיות שלהן. כמובן, קשה להקדיש זמן לעיגול דמות אחת מבלי לשטח את השניה, והמורכבות של הדמויות הראשיות באה על חשבון שיטוח קריקטוריסטי של רשויות החוק. ג'יי אדגר הובר מוצג כמי שרודף באובססיביות את הפנתרים, לא רק כי הוא חושש לבטחון המדינה, או רואה בהם השפעה בעייתית בשל העמדות הקומוניסטיות של מנהיגיהם, אלא גם ממניעים גזעניים. ברור שהובר לא היה האדם הכי סובלני, במיוחד בזקנתו, אבל הסרט לא מנסה בכלל לנהל דיון באפשרות שהפנתרים השחורים אולי באמת מסוכנים. אנחנו מקבלים נקודת מבט לפיה הם נאבקים למען שוויון זכויות ולמען תנאים הוגנים לכל האוכלוסיות המוחלשות ולא רק לאפרו-אמריקאים, בלי שום הצגה רצינית של טיעון נגדי, אפילו מפי דמות שתפקידה להציג זאת ותפקידנו לא להסכים איתה. כשביל ורוי מדברים על המשימה, או כשרוי מדבר עם סוכנים אחרים, לא נראה שהם בכלל מודעים למורכבות של המציאות. או שמאמינים שהפנתרים הם גיבורים, או שהם איום קיומי. חסר אמצע.
זה מתבטא גם ביצוג של שוטרי משטרת שיקגו על המסך. גם אז וגם היום יש למשטרה רקורד מזוויע בכל הנוגע לטיפול במיעוטים ובתושבי שכונות מצוקה ולא חסרים סיפורים על ארועי ירי קטלניים שהתחילו בגלל גזענות של שוטרים (ולא רק באמריקה). בכל זאת, להציג שוטרים עומדים מחוץ למטה הפנתרים השחורים וכורזים במגפון קריאות גזעניות כלפי ההולכים ושבים, זה די זלזול באינטליגנציה של הצופים. גם השוטר הכי גרוע באילינוי ינסה להיות קצת יותר דיסקרטי מזה. מנגד, הסרט מאמץ את הרעיון כאילו כל מי שנורה בידי שוטרים הוא קרבן רצח, גם כשמדובר בארוע שלא קשור לפעילות שלו במסגרת הפנתרים השחורים, והוא למעשה היה הצד התוקף. המאבק על דעת הקהל נמשך גם היום, אבל יש הבדל בין להציג דמות מביעה עמדה שבברור משמשת לתעמולה, לבין להציג את העמדה הזו כעובדה. זו בעיה שקיימת משחר דברי ימי הקולנוע וסרטו של קינג אינו חף ממנה.
על הצד החיובי, הסרט בנוי טוב כמותחן שבוחן לא רק איך ביל ופרד משחקים באש, אלא גם שואל שאלות מוסריות הנוגעות להתנגשות בין אידאלים וצורך הישרדותי. ההפקה פספסה כשלהקו לתפקידים הראשיים שחקנים שמבוגרים בעשור מהדמויות אותן הם מגלמים. דניאל קלויה ולקית' סטנפילד משמעותית מבוגרים יותר מפרד וביל, שהיו בקושי בני 21 ו-19 בזמן הסיפור. אני חושב שהיה מעניין יותר לצפות בנאומים על סדר עולמי חדש של האחד ואת הרצון להרגיש חלק מקבוצה של האחר, לו נראו בעצמם בקושי מבוגרים. יש משהו טרגי/נאיבי במסירות למטרה שקיימת בגיל הזה, ושחקנים שנראים בני עשרים בערך, היו מוסיפים ממד של אמינות. עם זאת, שני השחקנים עושים עבודה מצוינת בהענקת חיים לחברים שהיו למעשה אויבים מבלי שאחד מהם ידע מכך. מרטין שין, המגלם את ג'יי אדגר הובר, מבחיל באופן מצוין בשתי הסצנות בהן הוא משתתף, ואלישה ג'וי פאוול גונבת את ההצגה בסצנה היחידה שלה כאמו של הפנתר השחור ג'ייק וינטרס. אציין לטובה גם את הבימוי של שאקה קינג שלמרות נסיון דל יחסית, מצליח להעביר סיפור בצורה מעניינת, מבלי שריבוי הדמויות יהווה עומס על המסך, או שיהיה קשה להבין מה קורה. תחת חסותו של ראיין קוגלר כמפיק, קינג עשה עבודה שנראה כאילו נוצרה בידי במאי מנוסה בהרבה.
ליהודה איש קריות והמשיח השחור יש כמה בעיות. כמו הרבה סרטים שעוסקים בזכויות אזרח, הוא נופל בתת-יצוג של נשים, עד למצב בו אחת הדמויות הנשיות הבודדות הומצאה בכדי לייצג את כלל הנשים הפעילות בקרב הפנתרים השחורים. במקום להציג נשים פעילות אמיתיות, כנסו את רובן תחת דמות בדיונית אחת. חסר דיון רציני במורכבות של המצב, מאחר והיוצרים מצפים שפשוט נסכים עם פרד המפטון במידה והשם של הסרט לא היה רמז מספיק מעודן באיזה צד הם תומכים. השם הזה גם מטעה כי יהודה איש קריות מפורסם בכך שבגד במורה הרוחני שלו, בעוד ביל אוניל לא בגד בפנתרים, אלא הסתנן מראש במטרה לאסוף מידע פנימי. טכנית, הוא בוגד רק אם פספסתם את עשר הדקות הראשונות של הסרט. עדיין, אם כבר ללכת על השוואה לבגידה מהברית החדשה, היה מקום להציג קרבה חזקה יותר בין הדמויות ולא כנהג/מאבטח וראש סניף שאוהב לדבר. קלויה וסטנפילד טובים כל אחד בפני עצמו, אבל אין ביניהם את הכימיה המתבקשת על המסך.
אם מצליחים להתעלם מהבעיות האלה, נשארים עם תצוגת משחק חזקה וסיפור שגם אם אינו מדויק היסטורית, עדיין נותן קול לאנשים שבמשך שנים נרדפו כי העזו לחשוב אחרת. על השאלה האם הפנתרים השחורים היו באמת סכנה לדרך החיים האמריקאית או ארגון חברתי שנאבק באפליה, כנראה כבר עניתם לעצמכם הרבה לפני שהחלטתם לצפות בסרט. מה שנשאר זה לשמוע אותם מספרים על המקרה מנקודת המבט האותנטית שלהם.

ביקורת: מלקולם ומארי

יש דברים שמבקר עושה באופן לא מודע. עד כמה שאני משתדל לבדוק את הפריווילגיות שלי לפחות כל חצי שנה, מה שאני והרקע בו גדלתי תמיד ישפיעו על האופן בו המוח שלי מנתח סרט. מדי שנה, אני מקדיש קטגוריה אחת בפינגווין הזהב לא לפרגון, אלא לפריקת עצבים. אני בוחר את הסרט הכי מוערך יתר על המידה של השנה ומעניק את התואר לאחד שיש את הפער הגדול ביותר בין האופן בו התקבל בקרב מבקרים וצופים, לבין מה שאני הרגשתי כלפיו. חשוב לי בכל פעם להדגיש שלא מדובר בהכרח בסרט שנוא עלי, אלא בכזה שהקונצנזוס החיובי סביבו הכי מבלבל אותי.

ארבעת הסרטים האחרונים שזכו בתואר המפוקפק הם "תברח", "הפנתר השחור", "מילים נרדפות" ו"הזהב של נורמן". רק אחד מהם בוים בידי אדם לבן ועוסק בדמויות לבנות, והסיבה שבחרתי דווקא אותו היא שאני מכיר את הנושא שלו טוב יותר מרוב המבקרים בעולם. "מילים נרדפות" עוסק בישראלי שמנסה לפתוח דף חדש באירופה ומעבר לכך שיש לי כמה חברים שעשו את המעבר לחו"ל בתור מבוגרים, אני גם יודע עד כמה האופן בו ישראלים מוצגים בסרט אינו מייצג את המציאות. חשתי שהסרט מזלזל בי על ידי הצגת קריקטורה של ישראלים כאוסף של קרביים סופר מורעלים שמחפשים באובססיביות אחר גילויי אנטישמיות ברגע שהם יוצאים מגבולות הארץ. גם ידעתי, למרות השרות הקצר והמאוד לא קרבי שלי, שהאופן בו יחידות לוחמות בצה"ל מוצגות בסרט הוא מטופש אפילו ביחס למציאות (וצה"ל ידוע במתיחות גבולות המטופשות) ושמבחינה כרונולוגית, אין סיכוי שגיבור הסרט נלחם בלבנון כדבריו.

לגבי שלושת הסרטים האחרים, לא הרגשתי את זה. הרגשתי שמוכרים לי סרט ז'אנר חסר יחוד במסווה של אמירה חברתית ("תברח" ו"הפנתר השחור"), או שהפוליטיקה מאחורי הסרט גורמת לאנשים להתעלם מכמה שהוא בעצמו גזעני ושוביניסטי ("הזהב של נורמן"). בשלושתם אני מודע לכך שכגבר לבן, אני לא באמת מבין איך זה בשביל אדם שחור לראות סרט גנרי עם אנשים שנראים כמותו ולא כמוני בתפקידי המפתח. אני לא באמת מתחבר לחוויה של להציג לראווה מורשת שנדחקה לשוליים בספרי ההיסטוריה, גם אם העלילה עצמה לא מבריקה. אני יודע שיש מי שמרגיש ככה, אבל אין לי את הרקע המתאים בשביל לחלוק את אותה תחושה. אז אני שופט את הסרטים כמו שהם: אוסף של קלישאות שמתלהבים מהן בעיקר מסיבות פוליטיות. זה פספוס של הפואנטה, אני מודה, אבל מאחר והבחירות בפינגווין הזהב הן אישיות לחלוטין, לפעמים הפספוס הזה הוא ההבדל עבורי בין סרט באמת טוב לסרט מוערך יתר על המידה.

איך כל זה קשור ל"מלקולם ומארי"? נגיע לזה בהמשך.

מלקולם הוא במאי שנמצא על סף פריצה. הבכורה לסרטו החדש הייתה הערב המאושר בחייו, כולם מהללים אותו על העבודה המשובחת והדרך להצלחה פתוחה בפניו. רק למארי מפריע משהו. מלקולם שכח להודות לה בזמן הנאום שלו ובעוד זה משהו שלרוב אפשר לפתור בהתנצלות כנה, מחווה רומנטית וציוץ בטוויטר, אצל מלקולם ומארי זה לא עובד ככה. הם ביחד כבר חמש שנים, חיים בבית גדול ומבודד בלי שום הסחות דעת. הוא לא מפסיק לדבר על עבודה, היא ותרה על חלומה להיות שחקנית ובחרה בחיים איתו. כפי שניתן לנחש, מצב כזה יוצר הרבה מתח.

זה לא רק שמארי חושבת שמלקולם לוקח אותה כמובן מאליו. היא גם מאמינה שהדמות במרכז הסרט, זה שמלקולם מוכן עכשיו לקצור עליו שבחים מפה ועד האוסקר, מבוססת עליה. היא לא סתם נמצאת שם איתו ותומכת בו בזמן שהוא עובד כמו חמור כדי להפוך רעיונות למציאות. הוא ממש לקח משהו ממנה, שם אותו על המסך מול קהל ולא זכר אפילו להודות לה. ככה לפחות היא רואה את הדברים. מלקולם חושב קצת אחרת והקצת אחרת הופך להרבה אחרת וההרבה אחרת הופך לתסכול בן חצי עשור שנבנה ועומד להתפרץ. הם רבים, משלימים ושוב רבים וחוזר חלילה.

למלקולם ומארי היה יופי של רעיון למערכה הראשונה. יום חג הופך בהדרגה לזירת קרב ואין מי שיתערב או יפשר, אלה רק שניהם עם הדברים שרצו לומר כבר מזמן. ג'ון דיוויד וושינגטון וזנדאיה ממלאים היטב את התפקידים ולא נראה שחסר להם משהו לומר אפילו לרגע. הבעיה היא שלא היה רעיון להמשך הסרט, אז הוא נמתח באופן רפטטיבי לאורך 106 דקות. יש הפסקה אחת למונולוג על משהו שלא קשור לזוגיות, אבל שאר הזמן הוא אותו הדבר שראינו בחצי השעה הראשונה, שוב ושוב ושוב. זה נעשה מתיש בשלב מסוים. הדמויות לא מתפתחות, העלילה לא זזה ואפילו בתור מריבה זוגית שמוצגת בזמן אמת, אין בניה הדרגתית לעבר אסקלציה שאחריה רגיעה והגעה למסקנות. יש רק מריבות והשלמות שמתחילות להימאס באמצע הדרך.

זה היה עובד מצוין כסרט קצר. הבימוי יצירתי, הצילום בשחור-לבן מנצל היטב את השטח המוגבל ושני השחקנים מתואמים ביניהם לגבי השינויים בטון. כסרט באורך מלא, חסרים כמה דברים. זה כמו לצפות בכל העונה הראשונה של "חזרות", אבל רק ברגעים הדרמתיים. זה מתאים כששוברים את השגרה הקלילה רוב הזמן, אבל לא יכול להחזיק סיפור שלם בלעדיה. גם ככה יש המון קווי דמיון בין הסרט לבין "חזרות". חבל לראות שרק בסדרה הבינו שסתם לחזור על אותו שטיק זו לא התפתחות.

עדיין, אם דברתי קודם על סרטים מוערכים יתר על המידה בעיני, את מלקולם ומארי הייתי מגדיר דווקא כאנדרייטד. יש לו את הפגמים שלו, אבל נראה שהתגובות אליו הרבה יותר שליליות מכפי שהוא ראוי לקבל. יתכן והמונולוג החריג שהזכרתי הוא חלק מהעניין. מלקולם מדבר על כך שבתור אדם שחור, תמיד יחפשו את הפוליטיקה בסרטים שלו, גם אם הסיפור נועד להיות אוניברסלי, אבל בתור גבר ישפטו לחומרה את האופן בו הוא מציג דמויות נשיות. זה נשמע כמו זעקה כנה של יוצר שתמיד מסתכלים על עבודתו דרך פילטרים במקום לשפוט אותה בזכות עצמה. אני סקרן לבדוק רגע מי הבמאי האפרו-אמריקאי שמייצג בקול כזה את התסכול שציפיות כאלה יוצרות ממנו, עד לרמה שחלק מהמבקרים האמיתיים פשוט נעלבו מכך שהציבו מולם מראה כשהם במערומיהם. נראה רגע מי ביים את הסרט…

סם לווינסון. הבן של בארי לווינסון. הוא לבן.

אוקי, אני חוזר בי. מלקולם ומארי הוא לא זעקה כנה וגו', הוא נסיון של גבר לבן להצדיק דרך שתי דמויות שחורות את הזכות שלו לכתוב ולביים סרט שמדבר בשם גבר ואישה לא לבנים. זה די מתוסבך. אציין לזכות לווינסון שהסדרה "אופוריה" שיצר (כלומר, שרון לשם יצר וסם לווינסון אחראי על הגרסה האמריקאית שלה) מתכתבת עם הנסיון האישי שלו כמתבגר מכור לסמים. לא אקח ממנו את זה. רק שמלקולם ומארי לא עוסק בהתמכרות וגמילה מסמים, הוא עוסק במי שעשה סרט על דמות שנגמלת מסמים ומתווכח במשך שעה ושלושת רבעי על זכותו ליצור סרט שאין לו הרבה במשותף עם הדמות הראשית בו. כשאני מתלונן על כך שסרט מסוים זוכה ליחס לא פרופורציונלי בגלל המוצא או המגדר של השחקנים.ות חרף היותו גנרי לחלוטין, אני לפחות מכיר בכך שהנתונים האישיים שלי מונעים ממני להתחבר לסרט כמו מישהו.י דומה יותר לדמויות. אני לא כותב ומביים בתגובה סרט שבו 50 אחוז מהקאסט נואם על כך שמחפשים בכח פוליטיקה בגלל המוצא של היוצר, תוך שאני מזכיר שמות של עיתונים ואתרים אמיתיים בהם הביקורת עשויה להתפרסם. כמו שאמר המשורר היידי הנודע איציק מאנגר, "ביץ' בי האמבל".

מלקולם ומארי הוא כבר עכשיו סרט בעל חשיבות היסטורית. זה הסרט ההוליוודי הראשון שהופק לחלוטין תחת מגבלות הקורונה. הוא צולם במקום מרוחק מריכוזי אוכלוסיה, עם צוות מצומצם ששהה בבידוד שבועיים לפני ושבועיים אחרי הצילומים והקפיד למדוד חום מדי יום. מהבחינה הזו, מדובר בסרט בעל ערך רב. מבחינות אחרות, הוא לא מכיל מספיק שינויים וניואנסים בשביל להיות יותר ממחזה מצולם בן מערכה אחת, שאיכשהו ניסו למתוח על פני זמן של שלוש מערכות וחצי. אפשר לראות אותו עד הסוף ואפשר להפסיק אחרי פחות משעה. תצאו עם אותן תובנות בדיוק, רק אולי פחות שחוקים. הדיון לגבי יחוס כוונה נוספת ליוצר בשל המוצא שלו הוא חשוב, אבל עדיף שיוצג באופן פחות אפולוגטי ויותר כן. אם כבר החלטת לצאת בפומבי כנגד הממסד הביקורתי, לפחות אל תעשה את זה כשאתה מסתתר מאחורי מישהו שאתה חושב שהמבקרים יקשיבו לו יותר.

ביקורת: חדשות העולם הגדול

יש להוליווד כמה חוקים לא כתובים הנוגעים לליהוק. אחד מהם, שהתפרסם בעקבות "רעם טרופי", הוא אף פעם לא ללכת פול-ריטרד. כלומר, אם שחקן מפורסם מגלם אדם בעל מוגבלות שכלית, הוא צריך לגלם אותו ברמת תפקוד מספיק גבוהה בשביל לזכות בפרסים. חוק פחות מפורסם הוא שעדיף לגרום לאדם צעיר להיראות זקן, מאשר לגרום לאדם זקן להיראות צעיר (למרות שהטכנולוגיה הולכת ומאזנת את המצב). לאחרונה, הבנתי שקיים עוד חוק, ותיק במיוחד, שלא חשבתי עליו לפני כן: לא מלהקים קאובוי לתפקיד ראשי במערבון.

תחשבו על כמה מכוכבי המערבונים הגדולים ביותר: קלינט איסטווד גדל בקליפורניה, לי ואן קליף בניו ג'רזי ואלי וולך הוא בכלל יהודי מברוקלין. הנרי פונדה למד עיתונאות, צ'רלס ברונסון גדל בפנסילבניה בבית של מהגרים מליטא, ג'ק פלנס נולד כמה מאות קילומטרים משם למשפחת פלניוק האוקראינית, ויול ברינר הגר לארצות הברית בגיל עשרים. לגרי קופר היה נסיון עם חיים בחווה, לפני שהוריו שלחו אותו ללמוד באנגליה, כדי שיגדל להיות ג'נטלמן. אפילו ג'ון ויין, עם המבטא הבלתי ניתן להסתרה של יליד איווה, גדל בקליפורניה וחלם בכלל להיות שחקן פוטבול.

עולה בראש השאלה שמלווה עד היום עמודי טריוויה על הסרט "ארמגדון", לא היה קל יותר ללמד אסטרונאוטים לקדוח מאשר לבזבז זמן יקר ולאמן קודחי נפט להיות אסטרונאוטים? ובכן, הוליווד תמיד העדיפה לחפש שחקנים לבוקרים מאשר ללהק אנשים עם נסיון של ממש ברכיבה על סוסים ושימוש בלסו. הסיבה לכך היא פשוטה: בוקרים הם לא שחקנים מיומנים. סלים פיקנס ובן ג'ונסון אמנם השתתפו בעשרות סרטים וזכו בפרסים על כך, אבל אף אחד לא היה מלהק אותם לתפקיד שאינו מצריך את המבטא הכבד וההליכה היחודית שלהם. הם אותנטיים, אבל הוליווד לא רוצה אותנטי, היא רוצה כוכב.

היא רוצה את טום הנקס.

בשנת 1870, זמן לא רב אחרי מלחמת האזרחים, נוסע קפטן ג'פרסון קייל קיד ברחבי המערב במסגרת עבודתו החדשה. הוא מביא עמו עיתונים מרחבי ארצות הברית ומעבר ומקריא ידיעות מתוכם בפני קהל תמורת עשרה סנט לאדם. לפעמים הקהל מתעניין יותר בחדשות מקומיות, לפעמים רוצים דווקא לשמוע על מה שמעבר למישורים המוכרים. לפעמים הידיעות שמחות ולפעמים מעוררות זעם שמבעבע מאז ההפסד במלחמה. הקפטן לא כותב את החדשות, הוא רק מקריא אותן וזה הכי הרבה בידור שחלק מהאנשים האלה ראו כבר הרבה זמן.

במהלך רכיבה שגרתית, נתקל קיד בילדה בלונדינית לבושה בגדים אינדיאנים ובגופה של חיל שחור שנעשה בו לינץ'. בדיקה במסמכים חושפת ששמה של הילדה הוא ג'והאנה לאונברגר והיא בתם של מהגרים גרמנים. ג'והאנה לא מדברת אנגלית, או גרמנית. השפה היחידה שהיא מכירה היא שפת הקיווה, שבט ילידי שהיחסים בינו לבין הממשלה מאוד מתוחים כרגע. כאשר מתברר שהפקיד הצבאי המקומי לא פנוי לסייע, קפטן קיד מחליט לקחת בעצמו את הילדה למשפחתה הלבנה.

טום הנקס הוא בהחלט לא קאובוי. הוא יליד קליפורניה שלמד במגמת תאטרון, מצא עבודה כקומיקאי והפך עם השנים לאחד השחקנים האהובים בכל הזמנים. הוא גלם ילד בגוף של מבוגר, חולה סופני, גיבור מלחמה בעל אינטליגנציה נמוכה, גיבור מלחמה בעל אינטליגנציה גבוהה, אסטרונאוט, מאפיונר, קפטן של ספינת מטען, טיס… אבל רק עכשיו, ב"חדשות העולם הגדול", יצא לו סוף סוף לגלם קאובוי. טוב, קאובוי לא מונפש.

בתור מבחן ראשון בז'אנר, הנקס עושה עבודה טובה. הוא מגלם את קיד כאדם קשוח ועצור רגשית שמעדיף להימנע מעימותים, אבל ידע טוב מאוד מה לעשות במקרה ויקלע לאחד. זה הגיוני בהתחשב בכך שמדובר ביוצא צבא שהעביר חצי מהעשור הקודם בלחימה נגד בני ארצו בגלל מטרה שהוא לא באמת מאמין בה. אין בדמות שלו רמז לעמדות גזעניות והיחס שלו לג'והאנה אינו מזלזל או מתנשא בגלל החינוך האינדיאני שקבלה. הוא גם לא חושב שבהכרח יהיה לה טוב בקרב אנשים לבנים, אבל זה הפתרון הבטוח ביותר בהתחשב במתיחות הנוכחית.

העלילה היא קצת היפוך של "המחפשים" הקלאסי של ג'ון פורד, בו יוצאים הבוקרים להציל נערה לבנה שנחטפה בידי אינדיאנים. פול גרינגראס, במאי חדשות העולם הגדול, מודע לדמיון ואף כלל בסרט שוטים המזכירים רגעים מסרטו של פורד. זהו גם הסרט הכי קל לצפיה שגרינגראס ביים עד כה. הבמאי הבריטי מפורסם בזכות שני סוגי סרטים: סדרת ג'ייסון בורן בהם המצלמה רועדת בלי הפסקה, וסרטים כמו "בלאדי סאנדיי", "טיסה 93" ו"קפטן פיליפס" המצולמים בסגנון שמזכיר סרט תעודי. בחדשות העולם הגדול, המצלמה יציבה רוב הזמן ואין את תחושת האימה המזדחלת כמו בסרטים מהסוג השני. אפילו שקיד וג'והאנה נמצאים פעמים רבות בסכנה מיידית, משהו בצילום בעזרת חצובה והעריכה הרגועה יחסית, לא מאפשר לסרט להגיע לאותן רמות חרדה שהסרטים על חטיפות מטוס וכלי שיט הביאו את הצופים אליהן. אולי גרינגראס נסה בכוונה להתאים לקהל רחב יותר בגלל גילה הצעיר של אחת הדמויות הראשיות, ואולי הוא פשוט רצה לצלם מערבון בטכניקה יותר הוליוודית מסרטיו הקודמים.

הבדל נוסף בין חדשות העולם הגדול לסרטים קודמים של גרינגראס הוא בנבלים. עד כה, גרינגראס הקפיד להראות איך אנשים רגילים יכולים להפוך לרוצחים, מחבלים או חוטפים, ואיך מי שמולם עשוי להפוך לגיבור לא צפוי מתוך נסיבות שלא נמצאות בשליטתו. הוא הציג את המהירות בה משימה פשוטה יכולה להשתבש ולהפוך למשבר בינלאומי, או באיזו קלות רוצחים יכולים להסתובב בחברה מבלי לעורר תשומת לב. בחדשות העולם הגדול, אין יותר מדי ספק לגבי מי החבר'ה הרעים. לא רק שכולם מכוערים ולבושים ברישול, הם גם לא מבזבזים זמן ומצהירים כמעט מיד על כוונותיהם. קפטן קיד ממש לא צריך לחשוב פעמיים כדי לזהות ממי צריך לשמור מרחק.

במידה מסוימת, מדובר באכזבה. הסרט עצמו טוב, אבל מגרינגראס אני מצפה ליותר. אני מעדיף את הבימוי הריאליסטי, אפילו שהסיפור מתרחש לפני המצאת הקולנוע, ואת בניית המתח האיטית לקראת התנגשות בלתי נמנעת בין צדדים עוינים. משהו מתפספס כשהוא חתום על סרט שמתנהל כמו תסריט הוליוודי ישן, כמו מערבון מפעם. אולי זו הייתה הכוונה שלו, אבל יש הרבה במאים שיכולים לביים מערבון מבלי לשבור אף מוסכמה. יש רק פול גרינגראס אחד שיכול לעשות זאת בסגנון מקפיא דם ועדיין לרגש. לצערי, הגרינגראס הזה לקח הפעם חופשה.

יש לי בעיקר דברים חיוביים לכתוב על הסרט. הנקס מצוין בו כהרגלו, הלנה זנגל הצעירה שעשתה את הטעות הקלאסית של לצאת למסע עם דמות של טום הנקס (זה אף פעם לא הולך חלק), מפגינה יכולת מרשימה לעורר אהדה בעזרת מעט מאוד מילים. ההופעות הקצרות של תומס פרנסיס מרפי ומייקל קובינו אמנם מוגזמות, אבל משרתות היטב את העלילה. השחזור התקופתי כמובן מרשים, כמו גם ההתיחסות למורכבות הפוליטית של התקופה. חמש שנים אחרי מלחמת האזרחים, המערב מאוכלס בשילוב של תומכי קונפדרציה ממורמרים, חיילים חסרי סבלנות מהאיחוד, עבדים משוחררים, מהגרים שמחפשים קרקע חדשה להתישב בה ואינדיאנים שהמלחמה על הבית עדיין נמשכת מבחינתם. כומר שנשמע ברקע מטיף לאחדות, או מיליציה גזענית שמקשיבה רק למנהיג העליון, מזכירים תמונות מאמריקה של השנים האחרונות, מה שיוצר חיבור בלתי נמנע בין התקופות.

בתור חובב מערבונים, אני מניח שתמיד תהיה לי פינה חמה בלב למי שמנסה להפוך את המערב הישן לאמיתי ככל הניתן על המסך. מצד שני, כמי שאהב את סרטיו הפסאודו-תעודיים של פול גרינגראס, אני לא יכול שלא להתאכזב מכך שבחר לביים בצורה יותר סטנדרטית הפעם. חדשות העולם הגדול הוא מהסרטים היותר טובים שיצאו מאז תחילת השנה, אבל עדיין אני חייב לציין שציפיתי ליותר.