ביקורת: כוכב נולד

A+star+is+born_resize.jpg

 

בשנת 2003, נרשמה סטפני ג'רמנוטה בת השבע עשרה לבית הספר לאמנויות ע"ש טיש באוניברסיטת ניו יורק. היא למדה שם כיצד לשפר את יכולות השירה, הנגינה והכתיבה המולדות שלה והגישה עבודות בנושאי דת ותרבות הפופ במסגרת לימודיה. שנתיים לאחר מכן, נשרה מהלימודים בכדי לפתח קריירה מוזיקלית. היא הסתובבה בחברת מפיקים ומבצעים שונים בחיפוש אחר עבודה והזדמנות לפרוץ, ואף הקליטה אלבום בשם "Red and Blue" שנגנז. זה לא שהשירים שלה לא היו טובים, או שהיה חסר לה כשרון ווקלי, זה פשוט שאם תקשיבו לשירים מהאלבום שהועלו ליוטיוב, תשימו לב שהוא די שגרתי. אין בו שום דבר שיגרום לכם לתהות ברצינות למה סטפני ג'רמנוטה היא לא כוכבת.

ג'רמנוטה הבינה שבחיים לא תפרוץ אם לא תותיר רושם ראשוני חזק. היא למדה מדיוויד בואי ומדונה, שניים מהאמנים האהובים עליה, ושנתה לחלוטין את דמותה. היא חמצנה את השיער, החלה ללבוש תלבושות מסובכות מחומרים לא צפויים וקראה לעצמה ליידי גאגא. גם המוזיקה שלה השתנתה והפכה מפופ-רוק קליל וחסר יחוד, לפזמוני דאנס עם הפקה מקצועית שמתאימה לזמרת גדולה מהחיים. למעשה, למישהי שהיא יותר מזמרת, אלא תופעה בפני עצמה. עם מגדריות גמישה, ריקודים בהשראת קברט והרבה עשן ומראות, ליידי גאגא הפכה לאחת המוזיקאיות המצליחות בהיסטוריה.

"כוכב נולד" לא נכתב על חייה של ליידי גאגא. למעשה, גם ההורים שלה עוד לא נולדו כאשר הסיפור הופק לראשונה ב-1937, אז כסיפורה של שחקנית חסרת נסיון ההופכת במהרה לסנסציה החדשה של הוליווד. התסריט עבר עוד שני גלגולים, אחד בשנות החמישים בכיכובה של ג'ודי גרלנד ועוד אחד בשנות השבעים עם ברברה סטרייסנד, עד שהגיע לידיו של בראדלי קופר. לא הייתה לקופר כוונה לביים את הסרט, דבר שלא עשה לפני כן, אולם בהעדר במאי מיומן שיקח את ההובלה, קופר המר על עצמו ועל ליידי גאגא והביא את כוכב נולד למסך בפעם הרביעית.

ג'קסון מיין הוא זמר קאנטרי מצליח שנמצא מעבר לשיאו. טנטון מולד באוזניים שרק הולך ומחמיר עם השנים, בחיזוק אלכוהול וסמים, מביאים את ג'קסון לאבד את החדות שהייתה לו בעבר. בדרך חזרה מהופעה, הוא מחליט לקפוץ לפאב אקראי, בו נערך ערב דראג. הפרפורמרית היחידה שאינה מלכת דראג, היא אלי, מלצרית קשת יום בעלת קול מרשים. אלי מוצאת חן בעיני ג'קסון, לא רק כזמרת, והוא מזמין אותה לשתות איתו. אלי מתגלה ככותבת שירים מוכשרת שחולמת לפרוץ, אבל מאמינה שלא תצליח בגלל מראה חיצוני.

השניים מוסיפים לצאת ומתאהבים, כאשר ג'קסון לאט לאט דוחף את אלי להעז ולהופיע לצדו על הבמה ואולי אפילו לפתח קריירה מוזיקלית משלה. זאת בזמן שג'קסון עצמו נע בין תקופות של פכחון ושמחת חיים, לבין נטיות הרסניות מהן הוא לא מצליח ולא בהכרח רוצה, להיפטר.

אם ראיתם אפילו אחת מהגרסאות הקודמות של כוכב נולד, אתם יודעים בדיוק מה המשך הסיפור. בראדלי קופר ושותפיו ליצירה אמנם עדכנו את הסיפור כך שיתאים לימינו, אבל השאירו את השלד העלילתי כמו שהוא. השירים אחרים, השחקנים אחרים, אבל הרוב לא השתנה. אפילו האורך של הסרט שונה רק בחמש דקות מהעיבוד הקודם, מ-1976.

אז למה כן לראות את הגרסה החדשה? קודם כל, בגלל המשחק. בראדלי קופר מגלם פה דמות שטרם גלם בעבר ואצלו, זה אומר הרבה. הוא היה מדריך במחנה קיץ, חיית מסיבות, חבר בצוות לעניין, רומנטיקן מעורער בנפשו, סוכן FBI עצבני, צלף אמריקאי ורקון מדבר, אבל הוא מעולם לא היה השילוב שיוצר את ג'קסון מיין. זו דמות די קלישאתית, זמר אלכוהוליסט שימיו הגדולים מאחוריו ומאבד מדי פעם שליטה על עצמו. ראינו את זה בהרבה סרטים, כולל לא מעט שאין בשמם את המילים "נולד" או "כוכב". עדיין, יש בקופר את היכולת לעבור באופן טבעי בין בטחון אישי מופרז, קסם אישי בלתי פוסק ונטל על סביבתו. גם אם אין שום חידוש באופן בו הוא מגלם את ג'קסון, זו עדיין דוגמה נוספת למנעד התפקידים הרחב שבראדלי קופר מסוגל לגלם.

ליידי גאגא מפתיעה לטובה עם הופעה שדרשה ממנה לא רק להתנער מהתדמית הציבורית שלה, אלא גם לבנות אותה מחדש לעיני המצלמה. במה שנראה כמו הסרת מסכה שלבשה במשך שנים, ליידי גאגא מעבירה חלק ניכר מהסרט במראה הטבעי שלה, בלי איפור כבד, בלי תלבושות ראוותניות, בלי רקדנים מלווים ועם צבע השיער המקורי שלה. למשך זמן מה, היא שוב סטפני ג'רמנוטה, הבחורה המוכשרת והביישנית שלא מצליחה לפרוץ כי היא כל כך לא מתבלטת. נדרש ממנה אומץ לגלם את אלי, שכאילו מחזירה אותה אחורה בזמן, לפני התקופה בה הפכה למפלצת התהילה.

התפקיד הנשי הראשי בכוכב נולד היה בעייתי בשני הגלגולים הקודמים. ג'ודי גרלנד וברברה סטרייסנד היו בחירות לא אמינות בתור אלמוניות שפרצו בזכות תמיכה של אנשים מהתחום שגם עזרו להן לעצב את דמותן. שתיהן היו דיוות גם במציאות והציגו בסרט דמות שאינה קשורה באמת לחייהן האמיתיים. ליידי גאגא היא ליהוק מוצלח יותר, כי היא דווקא אמינה בתור מישהי עם התחלה צנועה. היא לא הפכה לכוכבת בזכות הכשרון והנוכחות הבימתית שלה נטו, אלא הייתה צריכה להיאבק במשך מספר שנים על מנת ליצור לעצמה נישה ממנה תוכל לצמוח. היא לא טופחה להיות כוכבת, אלא עשתה זאת בכוחות עצמה. אולי הכי חשוב, היא לא נראית בסרט כפי שהיא נראית על הבמה. היכולת של ליידי גאגא לשנות את הופעתה החיצונית עד כדי כך, היא היתרון הגדול שלה על פני השחקניות שקדמו לה בתפקיד ודי נראו כמו עצמן.

לצד הכימיה המצוינת בין בראדלי קופר וליידי גאגא, הסרט נהנה גם משחקני משנה משובחים. סם אליוט הוותיק מרשה לעצמו להביע יותר רגש מבדרך כלל בתור בובי, האמרגן ואחיו הגדול של ג'קסון. הקומיקאי הוולגרי אנדרו דייס קליי גם הוא נכנס לטריטוריה חדשה כאביה התומך של אלי, אנתוני ראמוס מפגין את הבטחון הנדרש ממי שממלא את מקום העזר שכנגד (לא במובן הזוגי) עד שג'קסון נכנס לחייה של אלי, ודייב שאפל בכלל מפתיע בתור הדמות הכי יציבה וממוסדת בסרט. לכולם יש הופעות קצרות יחסית, אבל בעלות חשיבות להתקדמות הסיפור.

למרות שהוא עוסק בזמר קאנטרי, כוכב נולד די נגיש לחובבי ז'אנרים אחרים. ליידי גאגא שתפה פעולה עם מספר מפיקים וכותבים, בהם לוקאס נלסון, מארק רובסון, אנדרו ואייט וחביבת האוסקרים דיאן וורן, ליצירת פסקול מוזיקלי המשלב בין קלאסיקות לבין שירים חדשים, כולל "Shallow" שאפשר לסמן כבר עכשיו כזוכה כמעט ודאי באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. הפסקול משלב בין הרקע של ג'קסון מעולם הקאנטרי והבלוז, לבין הבלדות שאלי כותבת ושירי פופ שמתאימים יותר למה שאנחנו רגילים לצפות מליידי גאגא. מדובר במסע מוזיקלי מרתק, לעתים יותר מהסיפור אותו הוא מלווה.

מכיוון שבראדלי קופר נמנע מלערוך שינויים משמעותיים בסיפור, כוכב נולד כמעט ואינו מפתיע. הדמויות נוהגות כפי שמצפים מהן ולפעמים נדמה שהתסריט אפילו מוותר על פרטים נחוצים. קשה לעקוב מתי ג'קסון בתקופה טובה ומתי הוא שוב מתדרדר ובעוד זה חלק מהרעיון, הסצנות ערוכות בצורה מבלבלת ולפעמים נדרשת הערה של אחת הדמויות בכדי להבין מה מצבו. גם המתיחות שעולה לפעמים בין אלי וג'קסון, או בין ג'קסון ובובי, מתפרצת מדי פעם ללא בניה ראויה ואז נשכחת בסצנה הבאה. הסיום בכלל נראה מואץ, כאילו אומרים לנו "אתם כבר יודעים מה יקרה עכשיו, אז בואו נסיים מהר שתוכלו לחזור הביתה מוקדם". מגיע לקופר הרבה קרדיט על העבודה שהשקיע בסרט, אולם קשה לומר שהתגלה כאן במאי יוצא דופן, או תסריטאי מוכשר במיוחד. הוא טוב בלעקוב אחר הוראות בימוי שהשאירו קודמיו וכמו עם הסיפור, לא מוסיף או משנה דברים בסיסיים שכבר הופיעו בגרסאות האחרות.

נכון לכתיבת ביקורת זו, כוכב נולד מסומן כאחד המועמדים המובילים לזכיה באוסקר. כמו בדרך כלל, אני לא חושב שהוא עד כדי כך טוב, אבל מבין את המשיכה שלו לקהל יעד רחב יחסית. גם אם הסיפור לא מקורי והבימוי והעריכה לא מעניקים שום ערך מוסף, הסרט עדיין משוחק טוב ומצליח לרגש כשצריך. מתבקש להיות ציני ולומר שכל קיומה של הגרסה הזו הוא תוצאה של חקיינות ונוסחאתיות, אבל זה בעצם חלק מהעניין. אפשר לספר את אותו סיפור מאה פעם, אבל אנשים עדיין יתמקדו באותן נקודות. אם תקחו את "רומאו ויוליה" ותמקמו אותו בניו יורק של שנות השישים, או תשמיעו שיר של הקרדיגנז ברקע, הקהל עדיין יתמקד בסיפור האהבה הטרגי בין ילדים למשפחות יריבות. גם במקרה של כוכב נולד, כמה שלא יעדכנו את הפרטים, זה תמיד יהיה אותו סיפור, עם אותם התחלה, אמצע וסוף. זה חלק ממה שהשם של הסרט מביא איתו, עוד מלפני שמונים ואחת שנים.

מודעות פרסומת

ביקורת: זמנים קשוחים באל רויאל

MV5BOTk1Nzk1MDc1MF5BMl5BanBnXkFtZTgwNjU2NDExNjM@._V1__resize.jpg

 

מתי אפשר לומר על סרט שהוא ארוך מדי? "ונום", המוקרן כעת בבתי הקולנוע, נמשך 112 דקות (כולל הרבה מאוד כתוביות סיום), אבל מסתיים בתחושה של חפזון לסגור את הסיפור. לעומת זאת, "הג'נטלמן והאקדח" נמשך 93 דקות ונדמה שזה לפחות עשר דקות יותר מדי. ביציאה מההקרנה של "זמנים קשוחים באל רויאל", הדבר העיקרי שחשבתי עליו היה למה הסרט הזה נמשך יותר משעתיים?

יש לי הרבה כבוד לדרו גודארד בזכות "בקתת הפחד" שביים והתסריטים שכתב עבור "קלוברפילד" ו"להציל את מארק וואטני". זו אחת הסיבות שהתרגשתי לקראת סרטו החדש. אלא שנדמה שכאשר גודארד גם מביים וגם כותב, במקום למלא רק את אחד משני התפקידים, או לחלוק את מלאכת הכתיבה עם תסריטאי מנוסה יותר, הוא יוצא משליטה. זה לא הסיפור שבעייתי, או השחקנים, או הדיאלוגים. זה פשוט שהסרט הזה ארוך מדי.

במהלך שנות השישים, הסתיר אדם במנוסה תיק בתוך הרצפה של אחד החדרים במלון אל רויאל. המלון, השוכן על גבול נבאדה וקליפורניה, נחשב בזמנו למסתור אהוב על החברה הגבוהה ועל ידוענים שרצו לבלות הרחק מעיני המצלמות. יוקרתו של המלון ירדה ועשור לאחר מכן, הוא משמש בעיקר טיפוסים מפוקפקים שמחפשים בילוי זול ולא בהכרח חוקי. האחראי במלון הוא מיילס, בחור חששן שמשמש גם כפקיד קבלה, גם כחדרן, גם כברמן וגם כאיש התחזוקה היחיד במלון. הוא לא הבעלים או המנהל, אבל הוא זה שהאורחים פונים אליו בכל עניין.

ארבעה זרים מגיעים באותו יום למלון אל רויאל: סוכן מכירות של שואבי אבק ששהה במלון בעבר ומתעקש לקבל את סוויטת ירח הדבש לעצמו, זמרת בדרכה להופעה ברינו, כומר שאינו נשמע לאזהרות כי זהו אינו מקום לכמרים, ואישה צעירה שמסרבת לגלות את שמה או את מטרת ביקורה, אבל מהר מאוד מתברר שלא הגיעה לבד.

כפי שמתבקש מסרט כזה, הדמויות מסתירות סודות שאינן מעוניינות שהשאר יגלו. במקרה הזה, גם למלון עצמו יש סודות שרק מיילס אמור לדעת. אלא שלא עובר הרבה זמן לפני שהאורחים מתחילים לחשוד זה בזה ומישהו עובר את הגבול ומכניס את עצמו לצרה גדולה. כל אחד הוא גם חתול וגם עכבר, כאשר המקום הולך ונהפך ממוצא שקט מלחצי היומיום, לגהנום של ממש. המלון הזה לא רק מלא בחטאים, אלא גם די מעודד את קיומם.

צוות השחקנים משלב בין שלושה שמות מאוד מוכרים, ג'ף ברידג'ס, ג'ון האם וכריס המסוורת', את דקוטה ג'ונסון שמתחילה לצבור מעמד בהוליווד, וכמה פרצופים חדשים יחסית למסך הגדול. סינתיה אריבו, שנסיונה מגיע בעיקר מברודוויי, מגלמת באופן טבעי את הזמרת. קיילי ספיני עברה השנה מאלמוניות להופעה בלא פחות מחמישה סרטים שונים, ולואיס פולמן (הבן של ביל פולמן) הוא משהו בין פול דנו לטום הולנד בגובה הקול ומראה הבייביפייס. בין כולם מתרחשות רמות שונות של אינטראקציה, אבל נראה שדרו גודארד הדריך אותם היטב אודות אופיה של כל דמות והסודות שהיא מסתירה.

המלון הוא כמעט יצור חי בפני עצמו וגודארד לוקח אותנו בין קרביו לאחת החוויות היותר מטרידות שיכולות להתרחש לאדם המחפש מקום לינה. אין פה את הקריפיות המזדחלת של מלון בייטס, או את תחושת היאוש הגוברת של המלון מ"ברטון פינק", אבל האל רויאל הוא בהחלט מקום שניצב על הגבול, לא רק בין שתי מדינות, אלא גם בין טוב לרע. אין למיקום החדרים משמעות בין אם הם בנבאדה או בקליפורניה, פרט למחיר, אבל חשוב לזכור את מיקומם אחד ביחס לשני בכדי לעקוב אחר הסיפור. העיצוב האמנותי נותן את התחושה של מקום שתהילתו בעבר ועתידו אינו מבשר טובות. לגודארד יש חוש אסתטי נפלא בכל הנוגע למיקום הדמויות על המסך ומסגורן מול הרקע. הצילום של שיימוס מקגארבי משלים את העבודה ביצירת סרט שמצליח להיות בו זמנית מאוד צבעוני ומאוד אפל באופיו.

עדיין, יש בעיה.

 

הבעיה טמונה באורכו של הסרט. עם עלילה לא מסובכת, זמנים קשוחים באל רויאל מתקשה למלא את 140 דקותיו בתוכן מעניין. הדבר ניכר כבר מסצנת הפתיחה, אשר מכילה שניות ארוכות בהן הדמות היחידה על המסך מחכה מבלי לעשות כלום. מעבר הזמן מעיד על כך שחולפות שעות, אבל כשלא קורה כלום, מתבזבז זמן מסך. גם כאשר הזמרת פוצחת את פיה לשיר, היא לעתים לוקחת הפסקות ארוכות ללא סיבה בהן יש שקט מוחלט. הסרט מבוים, מצולם ומעוצב בצורה נפלאה, אבל העורכת ליסה לאסק מאתגרת את כושר הסיבולת של הצופים. זה מפתיע, כי עבודתה של לאסק עם גודארד ועם ג'וס וידון בעבר הניבה כמה תוצאות מאוד מוצלחות, כמו "סרניטי" ו"הנוקמים", שהצליחו לשלב דמויות רבות וקווי עלילה מקבילים בצורה נוחה למעקב.

אולי בעצם האשם הוא בכל זאת דרו גודארד. אם העורכת כבר הוכיחה את יכולתה בהתאמת סיפור מורכב למסגרת זמן מתאימה, אולי הבעיה כאן היא בבמאי שדרש ממנה להתאים סיפור לא מספיק מורכב לזמן הקרנה שמתאים יותר לאפוס. זמנים קשוחים באל רויאל הוא בערך באותו אורך כמו "פורסט גאמפ", "חומות של תקווה" ו"שליחות קטלנית 2", אבל הסרטים האלה ממלאים שעתיים ועשרים דקות עם הרבה התרחשויות שמציגות תהליך שעובר על הדמויות. זמנים קשוחים באל רויאל מתחיל עם חמש דמויות ונשאר פחות או יותר עם המספר הזה לכל אורכו. הוא רוצה להיות אפוס, אבל אין לו מספיק תוכן בשביל זה.

התוצאה היא סרט שלמרות המיומנות הטכנית הגבוהה שעומדת מאחוריו, יוצר תחושה של מריחה חסרת צורך. יש סצנות מעולות של מתח, שיחות נפש, חשיפת סודות, הדברים הקטנים עובדים פה מעולה. זה המכלול שמקשה על ההנאה, או בהנחה שדרו גודארד מכוון למשהו אחר פרט להנאה, על היכולת לקחת את הסרט ברצינות. הוא נתקע באמצע, בלי מספיק מודעות עצמית בשביל להיות חוויה של מוזרות, אבל גם בלי תוכן שמצדיק קצב איטי כל כך. גודארד מנסה להיות כמו ליאונה וטרנטינו וליצור סרט שמרתק את הקהל באמצעות כסיסת ציפורניים וציפיה לקראת קתרזיס, אבל לא מצליח להשיג את האפקט הרצוי.

זמנים קשוחים באל רויאל הוא סרט שהיה רק משתפר אם היה קצר יותר ופחות כבד. הוא לא צריך להיות קומדיה, אבל הסיטואציה הכללית די הזויה ובכל זאת יוצא שהדמות היחידה שמתיחסת לכך בהומור היא גם הדמות הכי מעצבנת בסרט, כאילו גודארד לא רוצה הערות מתחכמות. יש פה הרבה רעיונות טובים, אבל חסר מישהו שיגיד לגודארד הבמאי להיות פחות שחצן ולאפשר לשחקנים ולעורכת להכתיב קצב, ולגודארד התסריטאי להשקיע בסיפור מורכב ומעניין יותר, שיצדיק את אורכו של הסרט. דעתי על הסרט חיובית, אבל רק בקושי. בהתחשב בסרטים בהם גודארד היה מעורב בעבר, אני מצפה ממנו למשהו יותר מגובש.

ביקורת: ונום

Venom_(film)_poster_007_resize.jpg

 

אין לאולפני סוני הרבה נוכחות בכל הנוגע לסרטי גיבורי-על. וורנר בראת'רס די שולטים בכל התוכן של די.סי, דיסני מחזיקים בזכויות ההפצה לסרטי הנוקמים ורכשו לאחרונה את הזכויות גם על אקס-מן, פוקס המאה ה-20 מחזיקים עדיין בדדפול וקינגסמן, והלבוי בכלל משוטט עם חברות הפצה מחוץ להוליווד. יש לסוני את זכויות ההפצה של סרטי ספיידרמן, אבל הם יכולים להפיק בעצמם רק גרסאות אנימציה של הגיבורים המפורסמים.

במצב של חוסר ברירה, סוני פנתה להפיק סרט על אנטי-גיבור. לא בדיוק נבל, אבל גם לא מי שתקראו לו כדי שיציל את המצב, אלא אם כל השאר בדיוק בחופשה, או עסוקים עם תאנוס. סוני בחרה ליצור סרט על ונום, שזכה עד כה להופעה קולנועית אחת לא מוצלחת במיוחד ב"ספיידרמן 3". לא שהרעיון לשלב את ונום בעלילה של איש העכביש היה רע, כמו שהוא נעשה בלחץ של זמן, בלי להתעמק באמת בסיפור ועם במאי שהעדיף להמשיך לפרויקטים אחרים, אבל נותר מחויב לעוד סרט אחד בסדרה. זה קצת כמו מה שנעשה עם ביין, שבהופעה הקולנועית הראשונה שלו היה בריון אלם וחסר אופי שגולם בידי מתאבק אלמוני, אבל זכה לגרסה מרשימה בהרבה בגילום טום הרדי ב"עלייתו של האביר האפל".

אפרופו טום הרדי…

אדי ברוק הוא עיתונאי חוקר שלא מפחד לצאת נגד אנשים חזקים בחיפוש אחר האמת. החיפוש הזה עולה לו בעבודתו כאשר ראיון עם המיליארדר קרלטון דרייק משתבש. דרייק לא מאיים לעשות שום דבר, אבל העורך של אדי, שהיה צריך לדעת בדיוק מה יקרה כששלח דווקא אותו לראיין את מי שהגדיר כ"רשע אמיתי", חושש מהשלכות ומודיע לאדי על סיום דרכו המקצועית. בחיפוש אחר המקור שהדליף לעיתונאי מידע רגיש, דרייק מפטר את אן, חברתו של אדי שמייד מודיעה על התפטרותה ממערכת היחסים. המצב נעשה קצת פחות כאוטי כשנכנס לתמונה חייזר רצחני.

אחד המיזמים של קרלטון דרייק כולל הבאת סימביוט מהחלל שמסוגל להשתלט על גוף מארח ולהשתמש בו בכדי לנוע ולהשיג מזון. למרבה הצער, רוב הנסיינים אינם שורדים בעקבות חוסר התאמה עם הסימביוט. עוד יותר למרבה הצער, רובם לא יודעים עד כמה הניסוי בו הם משתתפים מסוכן, אבל עדיין חותמים על חוזה, כי קרלטון דרייק הוא רשע שמנסה למצוא תרופה שתקח את האנושות לשלב הבא באבולוציה, או משהו כזה. תכלס, הוא אילון מאסק רק בלי מגבלות בירוקרטיה.

אדי עצמו נחשף לאחד הסימביוטים ומתאחד איתו. הסימביוט, הנקרא ונום, תמיד רעב והופך את אדי לבלתי ניתן להשמדה, במחיר שמיעת קולות, הסתבכות עם החוק ורדיפה בידי אנשיו של דרייק. טוב, לא כל כך הסתבכות עם החוק, כי אין למעשיו של ונום שום תעוד או השלכות לטווח ארוך. אתם יודעים, בעידן הזה בו מיליארדר יכול לשלוח חללית פרטית לחלל, אבל אף אחד לא מסתובב עם טלפון סלולרי, או דואג לתעד יצור שחור ענק נלחם בחמישה אנשים בו זמנית.

בקיצור, ונום הוא סרט עם הרבה בעיות. זו לא ההופעה הכי גרועה של הסימביוט בקולנוע, הוא לא גורם לאדי להפוך לאימו ולרקוד בלי סיבה באמצע הרחוב, אבל זה סרט שממש לא רוצה שהצופים יחשבו במהלכו. החופשיות בה אדי מהלך עם ונום בתוכו תמוהה כמעט כמו החופש של דרייק להשתמש בטכנולוגיה צבאית בלב אוכלוסיה אזרחית. הוא אמנם מאוד מאוד עשיר, אבל בתור מי שממש מנסה להסתיר שערוריות שקשורות לפועלו, דרייק לא עושה שום מאמץ להימנע מהתנהלות של חונטה ברפובליקת בננות.

עוד עניין מטריד הוא ההתנהלות שבין אדי ואן. קודם כל, היא צודקת שעזבה אותו לאחר שנצל אותה, חדר לפרטיותה והביא בעקיפין לפיטוריה. אולי התגובה נראית מוגזמת בהתחלה, אבל בעיקר כי הסרט מראה לנו את השניים כזוג מאושר ותו לא. אני מצטער, אבל זוג מאושר לא נפרד מבלי לריב אפילו פעם אחת לפני כן. בטוח היו כל מיני רמזים מתחת לפני השטח שיוצרי הסרט החליטו לא להטריח אותנו איתם. בנוסף, ונום אמור לשמש לא רק כטרמפיסט ומגן עבור אדי, אלא גם סוג של קול פנימי. הוא משוכנע שאדי ישיג את אן בחזרה, למרות שעברה חצי שנה מאז הפרידה, אן נמצאת בזוגיות עם גבר אחר והיא הבהירה טוב מאוד שאינה מעוניינת להמשיך בקשר עם אדי. כל זה לא משנה, כי אדי צריך להשיג אותה בחזרה, כמו פרס בתחרות, בלי קשר לדעתה או לנסיבות בגללן השניים נפרדו.

ככל שמתעמקים בזה, מתגלה הבעיה הגדולה ביותר בסרט.  אדי הוא חרא של בן אדם. זה לא בהכרח דבר רע, אפשר לעבוד עם זה, גם טוני סטארק לא היה צדיק גדול ב-2008. אלא שאם ונום אמור להיות הכוח היצרי וחסר הסבלנות שאדי מנסה לרסן, אולי זה שאדי לא לוקח קשה מדי את הרעיון לסכן חיים של אנשים סביבו, לא הופך את השניים לניגודים שצריכים למצוא איזון. למעשה, נראה יותר שהתוספת של ונום לחייו היא רק ברכה עבור אדי, במקום להיות ברכה מעורבת בקללה. הוא לא חש צורך לדווח לרשויות, או לנצל את שמו כעיתונאי בכדי להזהיר את הציבור. מילא אם היה שומר את קיומו של ונום בסוד, אבל אדי נותן לסימביוט להופיע ללא התנגדות, כך שבאמת לא ברור למה לכל הרוחות אמור להיות לי אכפת מאדי ברוק, אם לאף אחד אחר לא משנה מה הוא עושה עם ונום.

זה גם לא עוזר שאף אחד מהשחקנים לא נראה כאילו אכפת לו מהתפקיד, או שוונום עצמו נראה כמו אפקט מלפני עשרים שנה ולא כמו משהו שנוצר במסגרת תקציב של מעל למאה מיליון דולר. אש כחולה זה מגניב והכל, אבל לא היה כדאי לעשות מאמץ מינימלי לגרום לדמות שהסרט נקרא על שמה להיראות כאילו היא נמצאת באותו מישור קיומי כמו העולם סביבה? טום הרדי, שהציל את כבודו של ביין ונתן לו קול ונוכחות שהיו חסרים בהופעה הקולנועית הקודמת שלו, לא עושה אותו דבר עבור אדי ברוק. ונום עצמו יותר מעניין מזה שהופיע ב"ספיידרמן 3", אבל אפילו טופר גרייס השקיע יותר במציאת עומק בדמות של אדי. מישל ויליאמס בתפקיד אן כמעט גרמה לי לשכוח שהיא דווקא יודעת לשחק. משהו בגילום של הדמות הזו הוציא ממנה את אחת ההופעות הגרועות בחייה. ריז אחמד קצת מנסה להיות אמין בתור דרייק, אבל הרגע בו הוא בשיא הרצינות רואה ילדה קטנה מסתובבת באמצע הלילה במעבדה שלו ולא מתנהג כאילו משהו בזה מוזר, מדגים עד כמה לאף אחד לא היה אכפת מהסרט. אולי רק לאמינם, הוא כתב שיר נושא לא רע בכלל.

הבמאי רובן פליישר מוכר בעיקר בזכות שני סרטים קודמים: קומדיית האימה "זומבילנד" ו"יחידת הגנגסטרים", שהדגים יפה מאוד עד כמה פליישר לא יודע לעבוד עם אפקטים דיגיטליים. ונום דורש ממנו לא רק שליטה באפקטים, אלא גם ליצור סצנות אקשן מעניינות ולבנות את העלילה סביב דמות מורכבת שסובלת מילולית מפיצול אישיות. זה גדול עליו. יש בסרט סצנות מרדף ולחימה שחצי מהזמן אי אפשר להבין מה קורה בהן. דברים עפים, ונום מראה איזה כח חדש, אדי מבליח לרגע מתוכו, או אולי בעצם רק מדבר איתו… נורא קשה לעקוב. אם על "אנטמן והצרעה" אמרתי שהוא אולי מטופש, אבל לפחות מנצל בצורה יצירתית את היכולות של הדמויות ואת הגאוגרפיה של סן פרנסיסקו, ונום לא מגדיר באופן ברור מה הסימביוט יכול לעשות. הסרט מתרחש בסן פרנסיסקו, אבל מצולם באופן בו זו יכולה להיות כל עיר גדולה שיש בה ציי'נהטאון. יש אולי רגע אחד שמתייחס לכך שסן פרנסיסקו עשויה גבעות וזהו, אין שום שימוש בטופוגרפיה של הסביבה לאחר מכן. זה פספוס רציני, כי ניצול נכון של הסביבה נותן לסרט תחושה של קרבה לעולם האמיתי.

יש כמה רגעים קומיים בכוונה והסרט בהחלט גרם למישהו בשורה מאחורי לצחוק בקול רם. זה לא סרט גיבורי העל הכי גרוע וגם לא ההופעה הכי גרועה של ונום בקולנוע. הוא רק לא טוב. משהו שנעשה על אוטומט בלי שלבמאי, לכותבים, לשחקנים, או לצוות הטכני, יהיה מספיק אכפת בשביל להצדיק את זמן העבודה והכסף שהושקעו. יש סרטים גרועים שאפשר לראות עד כמה השתדלו לעשות אותם מיוחדים. זה לא אחד מהם, זה סתם סרט שמקווה להתחיל סדרה ועל פי נתוני ההכנסות מסוף השבוע הראשון, כנראה גם מצליח. אני מקווה שעד שיתחילו לעבוד על הסרט השני, מישהו בסוני יחליט שאם רוצים להתחרות באולפנים אחרים, צריכים להתחיל לקחת את העבודה ברצינות.

ביקורת: הג'נטלמן והאקדח

MV5BOTk3NjU5MjIxM15BMl5BanBnXkFtZTgwNjU0OTU2NTM@._V1__resize.jpg

 

הקריירה הקצרה יחסית של דיוויד לוורי היא דבר מבלבל. ב-2013 ביים את "נאהבים מחוץ לחוק", סרט פשע רומנטי בהשראת בוני וקלייד. הפרויקט הבא שלו היה גרסת הלייב אקשן ל"חברי הדרקון אליוט" של דיסני. לאחר מכן, ביים את "סיפור רפאים", סרט אקזיסטנציאלי שהוא או גאוני, או עינוי מתמשך שמציג תרוץ קלוש לעלילה הנמשכת נצח בזמן אמת. תלוי את מי שואלים.

בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שקופץ מז'אנר לז'אנר כאילו הרצפה שביניהם עשויה מלבה, כמעט מפתיע שסרטו החדש, "הג'נטלמן והאקדח", הוא שוב סרט פשע רומנטי. הגישה אמנם קלילה יותר מבעבר, אבל הייתי מצפה שקודם יצלם מחזמר שכל גיבוריו הם קופי בונובו לפני שלוורי יחזור לסוגה שכבר עבד בה. מצד שני, עם ארבעה סרטים בלבד שזכו להפצה רשמית, אולי עוד מוקדם לשפוט את רצף הבחירות של לוורי.

פורסט טאקר הוא שודד בנקים מזדקן שלזכותו רשומות לא פחות מ-16 בריחות נועזות מהכלא. למרות שהנתון הזה קצת פחות מרשים כשמבינים שהוא גם נתפס לפחות 16 פעמים. אולי זה קשור לנינוחות של פורסט, שפשוט ניגש לפקיד או למנהל הבנק, מראה שיש לו אקדח ואומר להם ברוגע ובנימוס מה לעשות, כל זאת מבלי להפסיק לחייך או לירות כדור בודד. לפעמים הוא שודד בעצמו ולפעמים עם שני קשישים נוספים, שגם הם מצליחים להשלים את העבודה ללא שפיכות דמים וללא רעש ומהומה.

במהלך המלטות שגרתית מזירת הפשע, פורסט פוגש בג'ול, אלמנה חברותית שנתקעה עם רכבה לצד הדרך. היא מספיק מוצאת חן בעיני פורסט בכדי שיגלה לה במה הוא באמת עוסק והשניים, כמו תיכוניסטים מצחקקים בדיינר אקראי במרכז ארצות הברית, מחליפים מספרי טלפון ומתכננים להיפגש שוב בעתיד. האתגר היחיד לקשר החדש הוא כל עניין השודים והבריחה מידי החוק. עניין טכני פעוט שפורסט לא הצליח להסדיר. מי שמוצא עניין מיוחד ברדיפה אחר פורסט הוא הבלש ג'ון האנט, שמנסה ללהטט בין חיי משפחה לבין הקדשת הזמן המתאים לעבודה.

בהרבה מקומות, הג'נטלמן והאקדח מוגדר כקומדיה. אני לא ממש מסכים עם ההגדרה, אם כי זה בהחלט קליל בהרבה מהסרט שהכריח צופים לראות את רוני מארה אוכלת פאי במשך חמש דקות. רוברט רדפורד מגלם את פורסט, מה שאוטומטית מעלה את רמות השארם של הסרט לראש הסולם. גם בגיל 82, רדפורד עדיין נראה כמו כוכב קולנוע, שומר על חיוך שובב ויכול לשכנע בתור גיבור רומנטי. הוא מבוגר בעשרים שנה מגילו של פורסט טאקר האמיתי בתקופה בה הסרט מתרחש, ועדיין מצליח לשכנע כעבריין ושובר לבבות פעיל. סיסי ספייסק שמגלמת את ג'ול, מוסיפה הרבה חן משלה, עד שכמעט שוכחים לרגע שמדובר בכלל בסרט על פושע נמלט. עדיין, הג'נטלמן והאקדח (באופן נדיר, שם עברי מוצלח יותר מהמקור) הוא יותר דרמה מקומדיה בעיני, עם הבלחות בודדות של הומור בתוך עלילה די רצינית.

הדבר מתבטא גם בקצב של הסרט, או בהעדרו ליתר דיוק. שוב, זה לא איטי כמו "סיפור רפאים", שעכשיו כבר אפשר לגלות שאיני נמנע על מעריציו. יש עריכה סטנדרטית בסך הכל, שמדגישה את הנינוחות בה פורסט מתנהל רוב הזמן. הבעיה היא שרוב הזמן, זו אותה עריכה לכל מצב. קלוז אפים קרובים מדי על פני השחקנים (בתוספת צילום מגורען ולא נעים לעין), כשמדי פעם, המצלמה גולשת אל עבר הרקע, להראות איך הדמויות נבלעות בסביבה. זה לא רעיון רע על הנייר, אבל הישום שלו לא באמת מוסיף לעלילה.

זה גם לא עוזר שאת הבלש שאמור לייצג את הלחץ למצוא את השודד לפני ששוב יעלם, מגלם קייסי אפלק, שהוא ההיפוך המוחלט מרוברט רדפורד. אם רדפורד הוא כריזמטי, מעורר אהדה, בעל נוכחות, ושומר על קסם נעורים נצחי, קייסי אפלק מומחה בהרדמת קהל. יש לו בדיוק טון דיבור אחד, בו הוא מדבר גם במציאות. כל שפת הגוף שלו רומזת שהרגע אכל ארוחה כבדה ולא בא לו לזוז יותר מדי והכימיה שלו עם הסביבה קיימת רק במובן שהוא פולט פחמן דו חמצני וצורך חמצן. הזכיה שלו באוסקר עדיין תמוהה בעיני, וזה היה על "מנצ'סטר ליד הים", סרט שלמעשה אהבתי.

אפשר לתרץ את הליהוק של אפלק מול רדפורד כנסיון מכוון ליצור קונטרסט בין הדמויות ולהראות איך דווקא איש המשפחה העובד בשרות החוק אומלל וכבוי, לעומת הפושע החופשי שאינו כבול לשום מסגרת. אפשר, רק שכמו עם הצילום הלא נעים לעין, זה לא באמת משרת את העלילה. רוברט רדפורד מגלם דמות שגלם בקולנוע כבר לפני ארבעים-חמישים שנה וקייסי אפלק משחק בדיוק אותו דבר בכל סרט בו הוא משתתף. משניהם לא נדרש מאמץ וזה יוצר תחושה כאילו שתי הדמויות, שגורלן אמור להיות קשור בנקודות מפתח, בכלל לא נמצאות באותו סיפור.

אפרופו ניגוד, ישנם שני דברים שאני חייב לציין לזכות הסרט. קודם כל, הפסקול שלו מצוין. העלילה מתרחשת בתחילת שנות השמונים והמוזיקה ברקע מסייעת ליצירת האווירה התקופתית. התקציב כנראה לא הספיק לבניית סטים מורכבים ולהשגת מלתחה מעבר למה שנמצא בדוכני יד שניה, או בארון בגדים שרוברט רדפורד הבטיח שיפנה מתישהו ב-1984 ומעולם לא הגיע לזה. המוזיקה המלווה את הסרט משלימה את מה שלא נראה לעין ודואגת לכך שאיפה שהדמויות לא נמצאות, תמיד יש משהו שמגרה את החושים ומושך אותם לעבר התקופה ההיסטורית הנכונה. ישנם גם רמזים גסים יותר, כמו מכתב לנשיא רייגן, אבל הפסקול של הג'נטלמן והאקדח ממלא את מטרתו בקביעת האווירה מבלי להידחף בכח ולצעוק בקול רם את השנה בה העלילה מתרחשת.

דבר שני, שהוא הקטע המרשים ביותר בסרט, הוא מונטז' של כל הבריחות של פורסט מהכלא. למרות שמדובר בקטע קצר, שמגיע בשלב מתקדם של הסרט, הוא ערוך ומבוים בצורה נהדרת ומגלה לנו יותר על הדמות הראשית מאשר כל הדיבורים שקדמו לו. יתכן והיה חכם יותר לשבץ את המונטז' הזה ממש בתחילת הסרט, או אפילו בסופו, במיוחד בהתחשב בתחושה שכל הסצנות שאחריו די מיותרות ונמצאות שם רק כדי לעבור את ציון השעה וחצי מתחילת ההקרנה. עדיין, בתוך אוסף של בחירות עריכה משעממות, משחק שרק חצי מהזמן משכנע, עלילה די פשוטה וצילום מעצבן, אוסף הבריחות האלה הוא רמז לכך שדיוויד לוורי הוא בעצם במאי ממש טוב, כשהוא מפסיק לנסות להראות חכם ופשוט מספר סיפור.

ביקורת: הבית עם השעון המסתורי

sfl-the-house-with-a-clock-in-its-walls-20180829_resize.jpg

 

עושה רושם שקסמים הולכים ונעשים נושא פופולרי לסרטים לכל המשפחה בזמן האחרון. לפני ההקרנה של "הבית עם השעון המסתורי", הוקרנו טריילרים לסרט החדש בסדרת "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ול"מרי פופינס חוזרת". אף אחד מהשלושה אינו מבוסס על רעיון מקורי לחלוטין, אבל מעניין שכולם יוצאים לקראת סוף השנה ומיועדים פחות או יותר לאותו קהל. הייתי מצפה שדבר כזה יקרה עוד קודם, בזכות ההצלחה של ספרי וסרטי הארי פוטר, אבל רוב הסרטים שיצאו בעקבותיהם, התרחשו בתוך עולם קסום, בעוד אלה שיוצאים כעת, מתרחשים בעיקר בעולמנו.

הנסיון הכי זכור מהעשור הנוכחי לקונספט דומה, הוא "שוליית המכשף", סרט שבזבז בחוסר אחריות את הפוטנציאל שלו על עלילה גנרית, הומור יבש והופעה לא מספיק מופרעת של ניקולס קייג'. סרטים כמו עיבודים לספרי נרניה וחומריו האפלים, התרחשו בתוך עולמות פנטזיה בעלי כללים משלהם, בהם קסם הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. הבית עם השעון המסתורי ושני הסרטים שהטריילרים שלהם הוצגו לפניו, מציעים גישה שונה בה דמויות מהעולם שלנו, שחושבות על קסם כלא יותר מאחיזת עיניים שנועדה לבדר את הקהל, פוגשות בדמויות שמוזר להן לעשות דברים שלא באמצעות כישוף.

לואיס בן העשר אבד את הוריו בתאונה. כפי שקורה פעמים רבות בסרטים, הוא עובר לחזקתו של דוד מסתורי אותו לא פגש מעולם. הדוד ג'ונתן הוא טיפוס קצת מוזר, כזה שלובש קימונו במקומות ציבוריים ומנגן בסקסופון בשלוש לפנות בוקר, אבל איש טוב בסך הכל. הוא לא באמת יודע איך להיות מבוגר אחראי ומאפשר ללואיס לעשות ככל העולה על רוחו. יש לג'ונתן רק כלל אחד שהוא דורש מאחיינו לקיים: לא לפתוח את הארון בסלון. הארון הגדול והמסתורי עם הקישוטים היפים שניצב במקום גלוי במרכז הבית וג'ונתן מתחמק מתשובה בכל פעם ששואלים אותו מה יש בתוכו. את הארון הזה, לא לפתוח.

המוזרות של ג'ונתן אינה מתבטאת רק בהתנהגותו, אלא גם בבית המלא בחפצים קסומים, רהיטים חיים ושעונים בכל פינה. כפי שלואיס מגלה במהרה, ג'ונתן הוא וורלוק (מכשפה בן) שמסוגל לבצע כישופים ברמה נמוכה. שכנתו וחברתו הטובה, פלורנס זימרמן, היא מכשפה חזקה בהרבה, אולם בזמן האחרון אינה במיטבה בכל הנוגע לשימוש בכוחותיה. לואיס רוצה ללמוד כיצד להפוך לוורלוק בעצמו, במיוחד בהתחשב בקשיי ההסתגלות שלו בבית הספר, שם הילד היחיד שאינו מזלזל בו הוא טרבי, הרץ לנשיאות מועצת התלמידים. ג'ונתן לא נלהב מהרעיון, אבל מוכן לתת צ'אנס.

כשחושבים על סרט של אלי רות', צרוף המילים "לכל המשפחה" לא אמור לעלות בראש. רות' מוכר בעיקר כבמאי של סרטי אימה גרפיים במיוחד וכמי שגלם את דוני דונוביץ, "הדב היהודי" בסרט "ממזרים חסרי כבוד". זה לא בן אדם שהייתם בוחרים בו לספר סיפור לפני השינה לילדים ועם זאת, הבית עם השעון המסתורי מיועד קודם כל לצופים צעירים.

יש לציין שהתשובה לתהיה "איך יראה סרט פנטזיה לילדים מהבמאי של הוסטל" היא "בדיוק איך שנדמה לכם". הבית עם השעון המסתורי הוא הדבר הכי קרוב מהשנים האחרונות להגדרה של סרט אימה לילדים. הוא לא קשה במיוחד לצפיה, או עוסק בנושאים טורדי מנוחה, אבל יש בו הרבה אלמנטים של סרטי אימה שנשמרים לרוב לקהל בוגר יותר. כל מיני הקפצות, בובות קריפיות למראה, איורים של שדים ופינות חשוכות שנותרות מחוץ לאור מסיבה טובה, אלי רות' משתמש בהרבה טריקים מוכרים בכדי לדאוג שהקהל חש את הסכנה בעלילה.

זה עובד באופן חלקי, מכיוון שבלי הרגעים המפחידים, מדובר בעיקר בסרט בלתי מזיק. ג'ק בלאק מספיק מאופק בכדי לא לעלות על העצבים, קייט בלנשט ממשיכה להזדקן לאחור (איך היא בת 49 ונראית יותר צעירה מרוב הקאסט של פיץ' פרפקט?) ולהיות מלכה באופן כללי. כשאין סכנה באיזור, הבית המוזר דווקא מאוד חברותי וכולל כורסה שמתנהגת כמו כלבלב ושיח בצורת גריפון בעל בעיות לשלוט בצרכים. אוון וקרו, המגלם את לואיס, הוא שחקן די נוראי, אבל כשהמוזרות האישית שלו מתבטאת בעניבת פרפר ומשקפי רוח ישנים שהוא אוהב ללבוש לכל מקום, עושה רושם שדברים כמו מות הוריו ובריונות בבית הספר הם לא סוף העולם.

הסרט מצליח להיות מרהיב למראה מצד אחד, וכואב לעין מצד שני. הצד המרהיב הוא בעיצוב האמנותי ובעיצוב הדמויות. העלילה מתרחשת ב-1955 ומעבר למחוות מתבקשות ל"בחזרה לעתיד", הבית של ג'ונתן הוא יצירת אמנות בפני עצמה. כל חדר משמש לצורך אחר ומספר סיפור אחר. הוויטרז' הנע ליד המדרגות הוא דרכו של הבית עצמו לתקשר עם לואיס, בעוד החיבה של פלישיה לצבע הסגול והשימוש בדלעות ובברזל להרחקת רוע משתלבים בצורה מעניינת עם מבנה הבית. החדר בו לואיס ישן הוא אחד היפים שראיתי בקולנוע והייתי מאוד שמח לקבל את המספר של מעצב הפנים שהבעלים הקודם של הבית השתמש בו.

מנגד, יש בעיה רצינית עם האפקטים החזותיים. בהתחשב כמה גדול החלק מהעלילה שעוסק בשילוב כשפים בעולם האמיתי ובכך שהבית כמעט חי בפני עצמו, הצוות של אלי רות' עשה עבודה נוראית בכל מה שאינו נוגע לצביעת קירות ובחירת מלתחה. אני לא יודע איך עם תקציב של 42 מיליון דולר לא הצליחו להשיג אפילו אנימטור אחד סביר, אבל האפקטים האיומים מעכירים על כל שאר הסרט.

עם מוזיקה שנשמעת כמו העתקה מכוונת של דני אלפמן, עלילה פשוטה יחסית וטוויסטים שאולי אחד מהם מפתיע, הבית עם השעון המסתורי מצליח להיות בדיוק מספיק מבדר ועשיר בדמיון בכדי להצדיק את קיומו. אלי רות' מסתדר בטבעיות מפתיעה עם הז'אנר, למרות שזו הפעם הראשונה שביים סרט לכל המשפחה. יש רגעים פחות טובים, ולא ברור לי איך אוון וקרו עבר את האודישן לתפקיד הראשי. עם זאת, הסרט יפהפה למראה, מצחיק לפרקים, מספיק מותח בשביל להחזיק צופים צעירים לכל אורכו ומוכיח איך גם בלי להשקיע מאמץ, קייט בלנשט משדרגת כל סצנה בהשתתפותה. לא זה הסרט שיכריע האם הרעיון של שילוב קסמים בעולם האמיתי הוא משהו ששווה להוליווד להשקיע בו לטווח ארוך, ונראה שאלי רות' מודע לכך. הוא מנסה ליצור חוויה מבדרת לכל המשפחה, עם יסודות של אימה ומצליח בכך רוב הזמן. רק אם אפשר פחות בדיחות על הפרשות גופניות, יהיה נחמד.

ביקורת: הטורף

ThePredator-Thermal-Poster_resize.jpg

 

יש שלושה סוגים של אנשים שמכירים את פועלו הקולנועי של שיין בלאק. עבור רבים, הוא הבמאי של "איירון מן 3", בו זמנית הסרט הכי מושמץ והכי אנדרייטד ביקום הקולנועי של מארוול. יש לא מעט שמכירים אותו כתסריטאי "נשק קטלני" ו"The Monster Squad" וכבמאי קומדיות הבילוש "קיס קיס בנג בנג" ו"בלשים בע"מ". ויש קבוצה אחת, זן נבחר של אנשים, שישר יודעים ששיין בלאק גלם את הוקינס בסרט "הטורף" מ-1987.

מסיבה כלשהו, בין כל השרירנים שמסביב, הוחלט אז ללהק לסרט בחור צנום וממושקף שנראה יותר כאילו ברח מהסט של "פול מטאל ג'קט" מאשר כמו מי שאמור לעזור להיאבק מול חייזר רצחני. אם ראיתם את הסרט המקורי, אתם יודעים איך זה נגמר. אולי הכוונה הייתה להדגיש עד כמה שחקנים כמו ארנולד שוורצנגר, קרל וית'רס וג'סי ונטורה הם גדולים מהחיים על ידי העמדתם לצד אדם ממוצע במידותיו, או שרצו להראות את השיטה בה הטורף בוחר את מטרותיו. בינתיים, בזמן שרוב השחקנים בסרט נעלמו מהתחום, לפחות שניים מהם לטובת קריירה פוליטית מצליחה, שיין בלאק חזר לפרנצ'ייז, הפעם כבמאי.

יותר משלושים שנה לאחר המפגש הראשון עם יצור מהסוג המכונה טורף, נוחת אחד מהם באמצע יער במקסיקו. העד היחיד ששורד הוא צלף אמריקאי בשם קווין מק'קנה, שמבין שאם הוא רוצה שיאמינו למה שראה, עליו להשיג הוכחות. באופן נפוץ להחריד בסרטים בהם נוצר מגע ישיר עם דברים מהחלל החיצון, קווין גונב חלק משריונו של החייזר (בידיים חשופות, כי הוא יותר מדי קשוח בשביל לפחד מדברים כמו קרינה או טפילים בין כוכביים) ושולח אותו לארצות הברית. שלא בידיעתו, החבילה לא מגיעה לתא המיועד, אלא לבית גרושתו, שם בנו רורי מתחיל להתעסק עם חלקי השריון בנסיון להבין איך הוא עובד. רורי עצמו נמצא על הספקטרום האוטיסטי ומעדיף לחקור טכנולוגיה מסתורית מאשר להעביר זמן נוסף בקרבת ילדים אחרים, מה שמוביל להצקות מצד בריונים בבית הספר ולצורך בשריון מטאפורי ופיזי.

לאחר שנודע דבר התרסקות החללית, קווין נלקח להסתכלות פסיכיאטרית, בעקבותיה הוא מוכנס לאוטובוס עם חבורה של יוצאי צבא בעלי בעיות נפשיות בתקווה שהדבר ימנע ממנו לחשוף מידע לאוזניים הלא נכונות. בינתיים, מובאת הביולוגית דוקטור קייסי בראקט לבסיס סודי, בו מוחזק החייזר מהחללית המרוסקת בנסיון ללמוד עליו מה שניתן ואולי גם לגלות כמה דברים שאין לד"ר בראקט סיווג בטחוני מספיק גבוה בשביל לשאול.

הדבר הראשון שבולט בתאור העלילה, הוא שקורה פה די הרבה בשביל פרק בסדרה שאת ההתחלה שלה אפשר לסכם במשפט "חייזר מנסה לחסל חיילים בג'ונגל". שיין בלאק ושותפו לכתיבה פרד דקר החליטו לנסות ולענות הפעם על כל מיני תשובות שלמען האמת, לא ידעתי שבכלל צריך לשאול. הייתי משוכנע שהמניע של הטורפים לצוד בני אדם הוא ברור, אבל מתברר שיש סיפור שלם מאחורי זה. חשבתי שהבחירה בכדור הארץ כאדמת ציד הייתה די אקראית, אבל נראה שיש לה סיבה מורכבת להחריד. חשבתי שדי ברור בעד מי אני אמור להיות בעימות בין אדם לחייזר רצחני, אבל הסרט זורק לאוויר עוד כמה מכשולים שמנסים לפגוע בדמויות הטובות.

ההתמקדות החריגה בעלילה מיותרת ברובה. הסרטים הקודמים אמנם השאירו מקום להוסיף מידע מעבר למה שסופק עד כה, אבל הטורף 2018 באמת מנסה יותר מדי להחליף תשובות מקובלות ברעיונות חדשים ולא הגיוניים בעליל. הגאוגרפיה של הסרט מבלבלת, כאשר במקום להסתפק בשטח אחיד לכל הסרט כמו בשאר הסדרה, הטורף החדש מתרחש על פני לפחות שלושה איזורים שונים שלוקח מעט מאוד זמן לנוע ביניהם. גם הנימוק לבחירה בדוקטור בראקט לפרויקט הוא כל כך מטופש, שקשה להאמין שאוליביה מאן הצליחו לומר אותו מבלי לפרוץ בצחוק.

נוסף על כך, שיין בלאק אינו במאי אקשן טוב במיוחד. שילוב בין עריכה מבלבלת וצילום שמקשה להבין מה בדיוק קורה, מביא לכך שהקרבות והמרדפים מאוד קשים למעקב. מזל שיש שם חייזר גדול שנולד עם כישורי לחימה של צ'אק נוריס, אז לפחות ברור מראש מה אמור לקרות. האלימות גוברת במחצית השניה של הסרט, אולם היא די נטולת עוצמה כשצריך לנחש מי הדמות שנפגעה ומה מצבה. בכלל, זו בחירה משונה לקחת יצור ששיטת הפעולה העיקרית שלו היא מעקב בחשאי אחר קורבנותיו וירי מרחוק, ולצלם אותו בהרבה סצנות של לחימה פנים אל פנים. זה כמו לשים את הטרמינייטור בקרב קרטה. אני בטוח שהוא מסוגל לנצח גם במצב כזה, אבל אין שום סיבה שיגיע אליו מלכתחילה.

עדיין, נהנתי מהסרט הרבה יותר משציפיתי. לצד עלילה מחוררת, הסברים שסתם מסבכים דברים ללא צורך, תוספות סנטימנטליות מיותרות ואקשן מאכזב, הדיאלוגים ממש טובים. זה לא מפתיע, שיין בלאק הוא אחד הכותבים השנונים בהוליווד ובתור מי שהיה חלק מהסרט הראשון בסדרה, הטורף שלו מכיל לא מעט הומור עצמי ודמויות בעלות יותר עומק מרוב גיבורי האקשן משנות השמונים. השימוש בחולי הנפש כסוג של שניים עשר הנועזים, לצד צלף מעוטר ומדענית עם גישה יותר חופשית לנשק מאשר תורם למפלגה הרפובליקאית שנכנס למטריקס, מסייע לסרט להיות יותר מסתם מרדף רב משתתפים. ישנה התפתחות של ממש ביחסים בין הדמויות וחולי הנפש הופכים מאתנחתא קומית לדמויות מעוררת חיבה. מצבם, שנגרם לרוב מטראומה בשדה הקרב, גם מקל משמעותית להבין מדוע הם לוקחים סיכונים שרוב האנשים ינסו להימנע מהם.

חוץ מזה, הסרט מצחיק. שיין בלאק אולי לא במאי אקשן מבריק, אבל הוא בהחלט כותב טוב ויודע לגרום לדמויות קשוחות להעלות חיוך ברגעים הכי לא צפויים. בין אם מדובר בבדיחה המתמשכת על כך שהכינוי שניתן לחייזר לא מדויק טכנית, או לטיקים של בקסלי החולה בטורט (עד כמה שלא פוליטיקלי קורקט לצחוק מהם) ועובד משרדי משועמם שמנסה להוסיף קצת חיים לסביבת העבודה, הטורף 2018 הוא באופן מפתיע, אחד הסרטים המצחיקים של השנה. אין בו מספיק בדיחות בשביל להיחשב ממש לקומדיה, אבל כמו ב"איירון מן 3", איפה ששיין בלאק ראה הזדמנות להשחיל בדיחה, הוא נצל אותה.

הדבר מביא לאפקט מוזר שהופך את הטורף עצמו לדמות הפחות מעניינת בסרט. הוא חוזר על אותם שטיקים מהסרטים הקודמים ולא באמת מחדש שום דבר בטקטיקת הלחימה שלו. למעשה, חלק מהזמן אפילו שכחתי שהוא אמור האיום הגדול בסרט ולא הממשלה. נוצר מצב בו הטורף הוא סרט מבדר שנפגע דווקא מהרגעים בהם הוא נזכר לאיזו סדרה הוא שייך. מכיוון ששיין בלאק הרבה יותר טוב בבימוי סצנות קומיות מאשר אקשן, כאילו לא ברור למה צריך לערב גם חייזר קטלני בעלילה, נראה שהיא מספיק מורכבת גם ככה.

הטורף לא ימצא חן בעיני רבים מחובבי הסדרה, במיוחד הסרט מ-1987, אבל הוא מבדר למדי בפני עצמו. אולי היה עדיף שבלאק רק יכתוב את התסריט ומישהו עם חוש טוב יותר לקטעי פעולה ובניית מתח יביים, אבל זה מה שמקבלים כשהוקינס מהסרט הראשון אחראי. הרבה בדיחות וניבולי פה, הרבה אלימות, הרבה מודעות עצמית, מעט אדרנלין שבאמת מחבר ביניהן לבין תחושה של איום מיידי על הדמויות. זה סרט שיזכר יותר בזכות משפטים שנאמרים במהלכו מאשר בזכות היותו חלק מסדרה על יצור שמדבר בעיקר במעשים.

ביקורת: הנשף

Flawless20181_resize.jpg

 

בשנים האחרונות, חדרו לישראל כל מיני דברים מעוררי מחלוקת מארצות הברית. מתנגדי חיסונים, תומכי נשק בידיים אזרחיות, מכחישי התחממות גלובלית, יהודים שאומרים שהקו קלוקס קלאן לא כאלה נוראים, ואנשים שלמעשה מאמינים שכדור הארץ שטוח, הם כמה דוגמאות לדברים שחדרו לשיח הישראלי ביבוא ישיר מאמריקה. כולם יעוררו דיון סוער ברשתות חברתיות ובארוחות חג משפחתיות, ובין אם אתם בצד התומך או המתנגד, דעו שקשה לנהל שיחה בנושא שלא תגיע מהר מאוד לתאוריות קונספירציה מופרכות מצד אחד ולעלבונות אישיים ורצון להוציא צו הרחקה מצד שני.

עדיין, אף אחד מאלה אינו נוראי כמו נשף סיום תיכון. אותו נשף, או "פרום" כפי שהוא מכונה באנגלית, הוא מסורת ותיקה בבתי ספר אמריקאים. נער מזמין נערה להיות הדייט שלו לנשף, שניהם מתלבשים כאילו זה מינימום טקס האוסקר, לעתים אף שוכרים לימוזינה, ואז רוקדים במשך כמה שעות תחת השגחה צמודה של מורים והורים מלווים, כי ככה חוגגים באמת. הרעיון הזה, שעלותו מוערכת בין 600 ל-700 דולר לכל זוג, מוכר לישראלים דרך סרטים שמרבים לעשות ממנו סיפור גדול ולבנות לפעמים עלילה שלמה סביב השאלה מי יזמין את מי לפרום ואיך חייהם ישתנו בעקבות זאת. עד לפני כעשור וחצי, הצליחו כוחות הבטחון הישראלים למנוע מחגיגת הקיטש והתיוג החברתי הזו לחדור את גבולות הארץ, אולם משהו בשמירה התרופף ומתברר שנשף סיום הוא עכשיו משהו שנעשה גם בארץ, למרות שאין לנו אפילו עשירית מהחשיבות שהאמריקאים מעניקים לטקסים ומסורות עממיות.

זה נראה למישהו כיף, אז הוא הביא את הקונספט לארץ ואז אחרים עשו אותו דבר, כי זה נראה כל כך טוב בסרטים. אתם יודעים, סרטים כמו "קארי", "בחזרה לעתיד", "ליל הבכורה"… בעצם, ראיתם פעם נשף סיום בסרט שנראה כיף? הדמויות הראשיות תמיד עסוקות או בלנטוש אותו באמצע, או בלהירצח. אף אחד לא נשאר עד סוף הערב עם חיוך על הפנים.

"הנשף" מתרחש בתיכון בירושלים, כי תמיכה כספית מהעיריה, אליו מגיעה תלמידה חדשה באמצע השנה. עדן מיד בולטת בעיני האחרים בגלל גובהה, אבל טיגיסט וקשת שמות לב למשהו אחר שבולט בה. או בעצם, לא בולט. לעדן יש חזה שטוח, וטיגיסט מיד חשה הזדהות איתה, כי גם היא לא בורכה בחלק זה של הגוף. קשת בינתיים רוצה לעשות ניתוח להרמת האף, והשתיים מנסות לשכנע את עדן להצטרף אליהן להשגת הניתוחים הרצויים. כשעדן שואלת מאיפה הכסף לניתוח, טיגיסט וקשת מהססות אם לענות לה. התשובה אינה בדיוק חוקית, או בטוחה, או משהו שנעים להודות בו.

מה שטיגיסט וקשת לא יודעות, זו הסיבה שעדן עברה דווקא עכשיו בית ספר. אבא שלה נאלץ להעביר את המשפחה בעקבות גילויי בריונות קשים שהופנו כלפי עדן, רק מכיוון שהזהות המגדרית שלה אינה תואמת את המבנה הביולוגי איתו נולדה. עדן היא טרנסג'נדר, המרגישה אישה לכל דבר. היא לוקחת כדורים שאמורים לעזור בהורדת הטסטוסטרון, אבל רק ניתוח יאפשר לה לסיים את התהליך. האב חושש שזה רק שלב ולא רוצה שבתו תעשה משהו שתצטער עליו, החברות היחידות שלה בבית הספר מאמינות שהיא סתם שטוחה ואיתי, המגדיר עצמו כילד כאפות, לא חושד בכלום כאשר עדן היא הנערה היחידה שמסתכלת עליו בלי בוז בעיניה.

מה שתמיד משעשע אותי בסרטי נעורים, זה כמה מהר הם מתיישנים. מכיוון שהתסריט מנסה תמיד להכניס כל מיני רפרנסים של התקופה שבני נוער מכירים, מוזיקה שהם שומעים, או סלנג שאמור להיות עדכני, לא יחלוף זמן רב בטרם הסרט יראה זקן בהרבה מגילו האמיתי. יש תסריטאים שמרמים וכותבים דמות ראשית שאוהבת דווקא להקה מהעבר, כזו שעומדת במבחן הזמן, או שהתחביב שלה הוא לראות סרטים ישנים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים, אבל הרוב עדיין צריך להציג את הנוער של היום. הנשף בהחלט מנסה להיות סרט שמתרחש ב-2018. יש לטיגיסט ולוג על טיפוח אישי, הדמויות משלבות בדיבורן הרבה אנגלית, ולמעשה נאמר המשפט "עשו לך שיימינג" בזמן שכל בית הספר מקבל סרטון בו עדן מושפלת. הפרט האחרון די מסגיר את גילם האמיתי של יוצרי הסרט, אבל בהחלט נעשה מאמץ לכתוב אותו בשפה של בני נוער.

קשה לי להעריך עד כמה הטקסט מדויק. אני לא מעודכן בסלנג של מתבגרים, הבת שלי עדיין בגיל שבו רוב המילים הן רצף אקראי של הברות ולמען האמת, גם כשהייתי בתיכון, לא באמת עקבתי אחרי מה שקורה סביבי. רוב הסיכויים שאם היה אצלנו נשף סיום, הייתי מוותר עליו לטובת ערב מול הטלוויזיה, או טיול ארוך במיוחד עם הכלב. דבר אחד שבו אני בהחלט יכול לתפוס את הסרט בחוסר דיוק, הוא במהירות הדיבור. בני נוער נוטים לדבר מהר, יותר מהר מאנשים מבוגרים. לא חשוב באילו מילים משתמשים, בני נוער לא עוצרים לקחת הפסקה של כמה שניות כדי לחשוב על תגובה שנונה, או לומר "Burn" כאילו מייקל קלסו עומד מאחוריהם ומוודא שכולם קלטו את העקיצה. בכלל, בני אדם לא עושים את זה, כי החיים הם לא תאטרון. אף אחד לא מחכה שהקהל יעבד את המשפט שנאמר וממתין בסבלנות לתורו בכדי להגיב. זו בעיה שאיכשהו עדיין קיימת בקולנוע הישראלי ובאמת הגיע הזמן שילמדו לביים שחקנים מול מצלמה בצורה שונה מאשר באודישן ללהקה צבאית.

למרבה המזל, החצי השני של הנשף טוב משמעותית מחציו הראשון. זה לא שהסרט גרוע בתחילתו, אבל הנסיון לגרום לדמויות להישמע אותנטיות בעיקר מציק באוזן וחסר קונפליקט אמיתי שיניע את הסיפור. בחלק השני, בערך מהרגע בו אסי לוי מופיעה לראשונה על המסך, הסיפור מעביר הילוך. יש מתח אמיתי, גם סביב הבחירות של הדמויות וגם סביב הרצון של עדן לשמור על הסוד שלה עד לרגע בו היא תרגיש שמתאים לה לספר הכל. פתאום, שלוש הדמויות הראשיות מקבלות אופי ויש לדינמיקה ביניהן משמעות מעבר לשתי קרציות שלא מרוצות מהגוף שלהן (וואו, מתבגרות שנראות טוב ומאמינות שהן מכוערות. איך חשבו על זה?) ונערה אחת שמצליחה למנוע מכולם לדעת את האמת עליה, למרות שהייתי מניח שמישהו לפחות יחשוד. פתאום, יש משמעות לצבע העור של טיגיסט מעבר להקנטות של התלמידה הביצ'ית. פתאום, הפסיביות של קשת מתחילה להשפיע על הסיפור. פתאום, נעשה ברור למה עדן ומשפחתה מתקשים להישאר באותה עיר למשך יותר משנה.

העוצמה האמיתית של הסרט היא במשחק של סתיו סטרשקו. למרות שהנסיון שלה מועט ביחס לנצנת מקונן ונועם לוגסי המשחקות לצידה, סטרשקו מגיעה לסרט עם הבנה מוחלטת של הדמות שלה. נכון, במציאות הייתה דוגמנית מבוקשת כשהייתה בגיל של עדן, אבל בתור טרנסג'נדר המגדירה עצמה כעת כאישה, היא לחלוטין מודעת עד כמה דברים שרוב האנשים לא חושבים עליהם, יכולים להכאיב. רק המבט המהול בין זעם ליאוש שמופיע על פניה בכל פעם שפונים אליה בלשון זכר, מספיק כדי לשבור את הלב. זה אולי לא נראה כזה עניין למי שלא נמצא בסיטואציה הזו, אבל אחד היתרונות בכך שהסרט נכתב בעברית, הוא הקלות בה הטיה של מילה יכולה לעשות את ההבדל בין יחס מקבל ואוהב, לבין יריקה בפנים.

סטרשקו חושפת את עצמה, תרתי משמע, מתוך שליחות. לא היו יכולים ללהק לתפקיד גבר שמזדהה ככזה, אך ניחן במראה אנדרוגני. לא היו יכולים ללהק אישה שתאמץ מניירות גבריות מעט. זה תפקיד שעובד רק כי הכאב, התסכול והתקווה שמוצגים דרכו הם אמיתיים. למרבה המזל, סתיו סטרשקו גם מתגלה כבעלת כשרון משחק משכנע בפני עצמו. זה לא רק בשפת הגוף או בחתך הדיבור, אלא בנשמה, בלחיות את הדמות, על הדומה והשונה ממי שהייתה בעצמה בגיל ההתבגרות.

לצד סטרשקו, שלושה שחקנים ראויים לציון. מיכה סלקטר מדהים בתפקיד אביה של עדן, שרוצה להראות שהוא תומך ולהגן עליה, אבל לא מבין עד הסוף למה כל כך חשוב לה לעבור ניתוח. אסי לוי בתור קרן החביבה למראה, היא די מה שמצפים שהדמות שלה תהיה, במיוחד בהתחשב בנסיבות בהן הבנות מכירות אותה. ארד טריפון רשף מקסים בתפקיד איתי, החנון המתוסכל שאמור להיות מושא האהבה של עדן, אבל מעמדו החברתי הופך למכשול. אמנם מכניסים משפט אחד שדי פוגע בדמות ומפליא שאין שום התיחסות אליו מאוחר יותר, אבל להוציא את הרגע הזה, הוא אחד מהשחקנים היותר משכנעים בסרט.

הנשף אינו חף מפגמים. הוא מנסה בכח להישמע עדכני בעזרת דיאלוגים לא אמינים, דוחף את גבולות השהיית אי-האמון בכל הנוגע לבורות של טיגיסט וקשת (לא רק לגבי עדן), חסר בדמויות של תלמידים שאינם חלאות וסצנות ההזמנות לפרום אמנם מרשימות חזותית, אבל מעלות תהיות לגבי מצבם הכלכלי של התלמידים ומצב האבטחה בבית הספר. בנוסף, נראה שהסרט סלחני במידה מוגזמת כלפי מי שמתעלל בעדן מילולית. נראה שהיא כל כך רגילה לבריונות, שהיא מוכנה לסלוח גם לאנשים קרובים אליה שמשנים את עורם. חסרה התיחסות בדיעבד לכך שמישהו פנה אליה בכוונה בלשון זכר, או הפנה כלפיה קללות ישירות. בהתחשב בכמה שהסרט כן בהצגה של הדמות הראשית כטרנסג'נדר, נדמה שחסרים פה ושם רגעים של נטירת טינה שהיו מחזקים את המסר, במקום ליצור תחושה שהכל עובר, כי זה לא שיש לעדן אפשרות למשהו טוב יותר.

להוציא את הרגעים האלה, רוב הסרט מוצלח. הוא מרגש כשצריך, משחיל פה ושם בדיחות מתוזמנות היטב ומעביר בצורה יעילה את הרעיון שזה לא סרט רק על זהות מגדרית, אלא על בריונות באופן כללי וחוסר היכולת לנבא מהיכן תגיע.

ביקורת: עשיר בהפתעה

Crazy_Rich_Asians_poster_resize.jpg

 

הרבה מבקרים ישראלים משתמשים במילה "בורקס" בתור קללה, כאילו מדובר בז'אנר נחות שאינו ראוי ליחס מכבד וכל מטרת קיומו היא רווח קל על חשבון קוני הכרטיסים חסרי התחכום. אני, מצדי, אוהב להצביע על כך שסרטי הבורקס משנות השבעים מושפעים בברור מבמאים כמו פדריקו פליני ורוברט אלטמן, ריאליסטיים יותר ממרבית הסרטים הישראלים שיצאו באותה תקופה ואינם מתביישים בכך שכל מטרתם היא לבדר.

אני לא חושב שבורקס זו מילה שלילית כאשר הסרט מכוון לכך. עם זאת, יצא לי לפחות פעם אחת להשתמש בה בהקשר שלילי, כאשר יצאתי נגד החיבה הלא מובנת ש"החתונה היוונית שלי" זכה לה. זה היה לפני שהתחלתי לכתוב ביקורות, אבל יצא לי להשתתף בדיונים בהם לא הבנתי כיצד סרט הבורקס הזה (בו חלק מהדמויות למעשה אוכלות בורקס), נחשב לאחת הקומדיות האיכותיות של השנה. הוא הרי מבוסס כולו על הבדלים עדתיים ולעג למסורות ולדמויות מוקצנות שיוצרות מבוכה במקום הומור מתוחכם. זה לא סתם בורקס, זה הבורקס עם הגבינה המלוחה שאף אחד לא באמת אוהב.

זו התחושה שעלתה בי כשראיתי לראשונה את הטריילר של "עשיר בהפתעה". הסרט משווק כקומדיה פרועה על הבדלי תרבויות ומעמדות, עם בחורה שצריכה לזכות בלבה של משפחת החבר שלה, תוך שהיא מביכה עצמה שוב ושוב ויש כל מיני צחוקים כי הם אסיאתים עשירים בטרוף. או עשירים מטורפים. המפיצים בארץ ממש פספסו את משחק המילים במקור.

אלא שטעיתי. עשיר בהפתעה אינו סרט בורקס, סרט דים סאם, או כל מאכל אחר שעשוי מבצק ממולא. הוא מזכיר יותר ארוחת טעימות, בה יש נושא עקבי לכל אורך הערב, אבל כל כמה זמן מוגש מאכל אחר בהשראתו, וכל סועד מעדיף מנה אחרת לפי טעמו.

רייצ'ל צ'ו היא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק. משרה מכובדת לכל דעה, אבל לא כזו שמתעשרים ממנה. לחבר שלה, ניק יאנג, דווקא יש הרבה כסף והוא לא היה צריך לעבוד יום אחד בחייו בכדי להרוויח אותו. בדרכם לחתונה של חברו הטוב בסינגפור, ניק חושף בפני רייצ'ל את הסוד הגדול שלו. הוא עשיר בטרוף (רואים? זה עובד). המשפחה שלו היא המשפחה העשירה ביותר בסינגפור וברגע שנפוצה הידיעה על כך שניק מביא מישהי הביתה, כל האליטה של סינגפור כבר מדברת עליהם.

האתגר הגדול של רייצ'ל הוא לא הנסיעה למדינה עליה שומעים בחדשות רק כשתייר מערבי נידון למוות על אחזקת סמים לשימוש אישי, אלא המפגש עם משפחתו של ניק. אם המשפחה, אלינור, היא אישה מכובדת, שאינה מקבלת בקלות את המרחק הגיאוגרפי מבנה ורוצה שישתלב בעסקי המשפחה כאשר אביו יחליט לפרוש. רייצ'ל מאוד נרגשת לפגוש את אלינור, אבל לא יכולה להשתחרר מהתחושה שלאן שלא תלך, היא תמיד מוקפת באנשים שרואים בה זרה. היא לא עשירה, אין לה יחוס משפחתי טוב, היא עובדת לפרנסתה והיא גדלה בארצות הברית, איפה שלא יודעים להעריך כבוד ומסורת ומתרועעים עם האספסוף.

עשיר בהפתעה מוגדר בהרבה מקומות כקומדיה רומנטית, אולם לא עובר זמן רב בטרם שמים לב שחסר משהו – בדיחות. יש כמה דמויות קומיות, בהן שותפתה לשעבר לחדר של רייצ'ל, כמו גם בן דודו של ניק שמאופיין כסטראוטיפ של הומוסקסואל שלא ידעתי שמישהו בימינו עוד יעז להכניס לתסריט, אבל הסרט עצמו די רציני. הרגעים בהם החינוך האמריקאי ממעמד הפועלים של רייצ'ל מתנגש עם הסנוביזם של משפחת יאנג משעשעים לפעמים, אבל רובם סתם יוצרים אווירה של מבוכה. הרבה מהדיאלוגים מזכירים יותר אופרת סבון מאשר נסיון להצחיק והסתמכות על כישורי האלתור של קן ג'ונג היא אף פעם לא רעיון טוב אם רוצים שהבדיחות יעבדו.

בינתיים, ציינתי שתי נקודות בהן הסרט שונה מהרושם אותו הטריילר יצר. הוא לא בורקס (הדמות העממית היא יוצאת הדופן, לא להפך) ורוב הזמן, הוא גם לא מנסה להצחיק. יש הרבה ביקורת על היחס של החברה הגבוהה למי שלא נולד לתוכה והסרט לחלוטין מודע לאירוניה בכך שיותר מעשרים שנה קודם לכן, משפחת יאנג לא קבלה חדר שהזמינה במלון בלונדון כי העובדים חשבו שמדובר במהגרים עניים שמקומם בגטו של צ'יינטאון. היחס העוין בו נתקלו באותה סצנה, משתקף מאוחר יותר באופן בו אותם קרבנות ליחס גזעני שופטים את רייצ'ל הזרה, אותה הם מתקשים לקבל כאחת משלהם. אמנם המטרה הגלויה של סצנת המלון היא להדגים את עוצמתה הכלכלית של משפחת יאנג, אבל אני נותן ליוצרי הסרט קרדיט על כך שהתכוונו ליצור הקבלה בין מי שאינם רואים מעבר למעמד וארץ מוצא, לבין האנגלים המתנשאים שזלזלו בהם שני עשורים לפני כן.

מתקיים דיסוננס בין הרצינות הבסיסית של הסרט, לבין הנסיונות להוסיף רגעים קומיים פה ושם. במהלך מסיבה פרועה, רקדנית עפה לאחור מהדף של בזוקה היורית זיקוקים. זה אמור להיות מצחיק, אבל רגע לאחר מכן, יש סצנה של שיחה רצינית על סיכויי ההצלחה של רייצ'ל וניק בעולם העוין בו גדל. כאן, כמו לרוב אורכו של הסרט, הדרמה עובדת טוב יותר מהקומדיה, כי היא משתלבת יותר בטבעיות בעלילה, בעוד הרבה מהבדיחות נשענות על דמויות מבודדות במקום על סיטואציות. היחידה שמצליחה להוציא מזה משהו טוב היא אקוואפינה, בתפקיד החברה מהקולג', שבאופן כללי, נראית כאילו שום דרמה לא יכולה לפגוע ברצון שלה להנות מהרגע.

ישנם רגעים בהם הסרט מוגזם בכוונה בכדי להדגים עד כמה כסף אינו בעיה מבחינת השמנה והסלתה של סינגפור. אלה אנשים שעבורם, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק זו משרה של פשוטי עם. מנגד, יש הגזמות שלא היו אמורות להיתפס ככאלה, אבל אי אפשר שלא לתהות לגביהן. איך התגובה של רייצ'ל אינה יותר נסערת כאשר היא מבינה שהבחור איתו היא יוצאת כבר שנה הסתיר ממנה את מעמדו החברתי והכלכלי? באותו הזמן, איך אישה משכילה וצעירה כמו רייצ'ל, או כל אחד מהסובבים אותה, לא עשה אפילו פעם אחת חיפוש על שמו של ניק יאנג וגלה את האמת? הסרט למעשה מראה באיזו מהירות שמועות נפוצות בחברה המזרח אסיאתית וכמה מהר ניגשים לחפש באינטרנט פרטים  אודות מישהו. רייצ'ל ברצינות הצליחה להעביר שנה בניו יורק בלי לחשוד שניק מסתיר ממנה דברים?

הסרט לוקה גם בבעיה בדמות סוף מיותר. הוא מגיע לנקודה בה הסיפור נסגר יפה, עם מסר חיובי של העצמה אישית ודיון ממשי בהבדלי המעמדות בחברה המודרנית, אבל אז ממשיך לעוד כמה דקות. זה נראה כמו משהו שהוסיפו על מנת שהקהל לא יצא מתוסכל, אבל בעיני הושג דווקא ההפך. הייתי מרוצה מהנקודה אליה העלילה הגיעה, אבל חשדתי שזה לא יספיק למפיקים, הם ירצו את הסוף הנוסף, זה שרק הורס, אבל מבטיח שלפחות חלק מהקהל ירגיש טוב יותר. זו הנקודה היחידה בה עשיר בהפתעה באמת נוגע בבורקס, כאשר הוא מסרב לאתגר את הצופים ומחליט להיענות לרצונה של קבוצה דמוגרפית שהמפיקים מאמינים שתקנה את רוב הכרטיסים.

לוקח זמן להבין איזה מין סרט הוא עשיר בהפתעה. הציפיה לקומדיה פרועה תגרור אכזבה, אבל קבלת הדרמה כז'אנר המוביל, הופכת את הצפיה לנעימה יותר. הפסקול, המורכב במידה רבה מביצועים במנדרינית לשירים שנכתבו במקור באנגלית, יכול לגרור צחקוק מובך בהתחלה. ברגע שמתרגלים לשפה, מבינים שמדובר בביצועים יפים שעוזרים לקבוע את האווירה ומשרתים את המוטיב העלילתי של מזרח מול מערב וחומריות מול רומנטיקה. בניגוד להרבה סרטים שמציגים את שאר העולם כאקזוטי ופשוט, עשיר בהפתעה רואה דווקא באמריקה את המקום בו אנשים סובלניים ומקבלים יותר את מצבם במקום להתעסק כל היום ברכילות וכסף. הסינגפוריות לועגות לרייצ'ל על כך שלא עשתה ניתוח פלסטי בפניה והגאווה שלה במקצוע אותו בחרה, מתקבלת בבוז בידי חברה בה אישה צריכה קודם כל לדאוג לשמה הטוב של המשפחה ורק אחר כך לעצמה.

כמובן שהביקורת מוגבלת רק למשפחות העשירות ביותר, שמזמן התנתקו מהחיים הפשוטים ולא נותנות לשום דבר לקרות ללא אישור. מכל הבט אחר, הסרט משמש פרסומת יעילה לסינגפור כיעד תיירותי. הדמויות משבחות את המטבח המקומי, את האווירה התוססת, את המבנים המרשימים והטבע הקסום, ואף מילה על כך שאפשר לקבל קנס של מאות דולרים על לעיסת מסטיק שלא לצרכים רפואיים, או על זה שהממשלה מפעילה אתר שמטרתו המוצהרת היא לעשות שיימינג ולעזור להעניש את מי שחורג מהמקובל בחברה.

עשיר בהפתעה אכן הפתיע אותי. הטריילר גרם לי לצפות לבדיחות מאולצות, דרמה שמסתמכת על מאפיינים שטחיים, דמויות סטראוטיפיות ורגעים של קיטש לא אמין. כל זה קיים בסרט, אבל בכמויות קטנות, כאשר רוב הזמן מוקדש דווקא לדרמה סבירה בהחלט על הדברים שלא ניתן לשנות בחיים. רייצ'ל היא דמות מעוררת אהדה וכל עוד הסיפור מתמקד בה ולא זולג לעבר דמויות פחות מעניינות, הוא עובד.

ביקורת: שחור על לבן

812adfed1270a5473c2bcdd263d72a15_resize.jpg

 

ספייק לי עושה את מה שנקרא סרטים חשובים. הוא מביים גם סרטים לשם בידור, אבל התדמית שלו היא של הבמאי של "עשה את הדבר הנכון", "מלקולם אקס" ו"השעה ה-25". הוא עושה עוד דברים, אבל מישהו מכם בכלל טרח לראות את "שי-רק"? זו גרסת גנגסטה מוזיקלית ל"ליסיסטרטה" של אריסטופאנס. נשמע מאוד מעניין, אבל הסרט היה כשלון מסחרי ולא עורר דיון, אז אפילו לא טרחו להפיץ אותו בארץ. למעשה, לי ביים וכתב הרבה סרטים מבדרים, אבל המוניטין שלו כלוחם למען זכויות השחורים באמריקה כל כך חזק, שאנשים נוטים פשוט לדלג על הסרטים הפחות כבדים שלו.

יוצא הדופן הוא "האיש שבפנים", סרט שודים שמשלב בתוכו את המגוון האתני האדיר של ניו יורק, קצת קונספירציות שעדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור ומצליח להיות משעשע כשצריך. אין בו אמירה חברתית נוקבת, פרט לכך שחמש שנים אחרי הפיגוע בתאומים, ניו יורק היא עדיין מטרופולין שוקק חיים שמקבל לתוכו תושבים מכל הגזעים והדתות. זה פשוט סרט טוב שספייק לי חשב שיהיה נחמד לביים. זה גם הסרט האהוב עלי שלו, לא כי אני לא מתעניין בדעות הפוליטיות של הבמאי, אלא כי אני נהנה לצפות בו שוב ושוב בלי קשר למסרים שאולי מסתתרים בתוכו.

"שחור על לבן" הוא, להערכתי, הפעם הראשונה בה ספייק לי הצליח לביים סרט מבדר באופיו, שגם נושא בתוכו משנה פוליטית-חברתית נוקבת ונחשב להצלחה. נאמרות בו מילים שאינן פוליטיקלי קורקט, יש בו דמויות שאת חלקן בהחלט לא הייתם רוצים לפגוש בעולם האמיתי וכשאנשים על המסך מתכוננים למלחמה בין הגזעים, הם באמת מצפים שתפרוץ אחת. מצד שני, הסיפור עליו הוא מבוסס כל כך הזוי, שאין מנוס מכך שיכלול לא מעט סיטואציות קומיות. זה שילוב בין מציאות קשה לאבסורד שחלקו קרה באמת. שילוב מהול בצורה מספיק טובה בכדי שהסרט אפילו יוביל לדיבורים על מועמדות לאוסקר בהמשך הדרך.

בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, מצטרף רון סטולוורת' למשטרת קולורדו ספרינגס והופך בכך לשוטר השחור הראשון שמשרת בתחנה. בתור התחלה, הוא מוצב בעבודה הבטוחה והלא מושכת תשומת לב בחדר הארכיון, אולם רון מרגיש שהוא נועד להיות איש שטח. הוא מבקש להפוך לשוטר סמוי ומפקד התחנה מאשר זאת, מתוך הבנה שהדבר יקל על איסוף מידע אודות האיום הגדול ביותר על שלומה של העיר: סטודנטים. כלומר, סטודנטים שחורים שמארגנים מפגשים עם נואמים שמדברים בעד שוויון זכויות ושחרור מעולו של האדם הלבן.

רון מבצע את העבודה ואף משיג לעצמו פגישה פרטית עם נשיאת איגוד הסטודנטים השחורים, אבל הוא מבין במהרה שלא מדובר בקבוצה רדיקלית מסוכנת, אלא באנשים ששואפים לשוויון בין הגזעים ולהכרה במורשת האתנית שלהם לצד זו של הלבנים האירופיים, לא על חשבונם. בחיפוש אחר חקירה עם יותר בשר, הוא יוצר קשר עם הסניף המקומי של הקו קלוקס קלאן ומציג עצמו כמי שמעוניין להצטרף לארגון. הוא מרשים את איש ה-KKK בטלפון מספיק בשביל שיוזמן לפגישה, מה שיוצר בעיה לאור חוסר החיבה של חברי הארגון לאנשים בעלי גון העור של רון. הוא מגייס לעזרתו את פליפ, השוטר היהודי במחלקה, שישמש בתור הפנים והגוף של רון סטולוורת', המועמד להצטרף לשורות ה-KKK, בעוד רון האמיתי מנהל את שיחות הטלפון עם מנהיגי הארגון.

באופן לא מפתיע, מצב כל כך אבסורדי יכול להיות מבוסס רק על סיפור אמיתי. רון סטולוורת' אכן היה שוטר בקולורדו ספרינגס שחדר לשורות הקו קלוקס קלאן בעזרת שותפו הלבן והם אכן אספו מידע רב אודות פעילי הארגון וקשריהם מחוץ לעיר. מן הסתם, נלקחו לא מעט חרויות אמנותיות בעיבוד לסרט ובכך אני מתכוון שרון האמיתי ראה דברים בצורה מאוד שונה מדמותו הקולנועית. הוא לא נקרע בין זהותו האתנית לבין עבודתו, למרות היחס המזלזל והמתעלל של שוטרים לבנים כלפי השחורים בעיר. סטולוורת' האמיתי היה קודם כל שוטר ושמר בסוד את פרטי המקרה עד לפרישתו, כל עוד היה חסיון על הסיפור.

ספייק לי ושלושת התסריטאים הנוספים של שחור על לבן חשבו שיש כאן בסיס טוב לסרט, אבל הכניסו שינויים שיאפשרו לשים יותר דגש על הסתירה כביכול בהיותו של אדם שחור חבר במשטרה בקולורדו. זו מוצגת כסתירה גדולה כמעט כמו הצטרפותו לארגון הטרור הלבן המפורסם ביותר בארצות הברית, רק שאותם רון לא צריך לפגוש בעצמו. הסרט מאוד ברור בעמדתו כלפי מצבם של השחורים באמריקה באותה תקופה, כאשר החוק פתח בפניהם כביכול את כל ההזדמנויות הקיימות, אבל רוב הלבנים עדיין ראו בהם חבורת פרימיטיבים אלימים שאינם מסוגלים להחזיק בעבודה לאורך זמן, או להימנע מכניסה למעגל הפשע. למעשה, זו אותה גישה שמתקיימת כלפי שחורים, ומיעוטים רבים אחרים, גם כיום. הרוב הלבן לא אוהב שינויים גדולים, כי הם גורמים לו להתחיל לפחד על הדומיננטיות שלו. בתוך גבר יהודי לבן אשכנזי בישראל, אני יודע שהפחד הזה קיים, רק שאני גם יודע שאלה שטויות ושההיסטוריה מלמדת שאינטגרציה מביאה איתה שגשוג כלכלי ותחושה של חופש, לא איום על יציבות החברה.

ה-KKK  לא מאמינים בכך. מבחינתם, השחורים צריכים לחיות כמה שיותר רחוק ולהפסיק להיות מוסתים בידי התקשורת היהודית שמנסה לסכן בעזרתם את קיומה של אמריקה. מזל שאף אחד לא טוען כיום שקבוצה שנואה עליו מסיתה קבוצה אחרת לדרוש שוויון. מה שספייק לי עושה זה לצאת מנקודת ההנחה שכולם יודעים שמדובר בארגון מסוכן שיש למנוע את גדילתו, אז הוא קצת מרשה לעצמו להזדהות איתם. לא עם מטרות הארגון או עם האידאולוגיה שלו, אלא עם האנשים עצמם. בתוך הסניף שרון ופליפ חודרים אליו, יש אנשים חברותיים. הם לא הכי חכמים ויש את כל הקטע שבא להם לירות בשחורים ויהודים ואולי גם כמה קתולים על הדרך רק בשביל להעביר מסר, אבל באופן מוזר, יש נבל שעומד בפני עצמו בתוך הקבוצה. בעוד רוב חברי הארגון, כולל האשף הגדול דיוויד דיוק, מוצגים כיותר מטומטמים מאשר מסוכנים, אחד מהם הוא הנבל שחושד שפליפ אינו מי שהוא טוען שהוא ומוכן לפגוע פיזית בשחורים. בדיוק אדם אחד בכל הסניף מוצג כמי שלא רק מדבר, אלא ממש עשוי להוות סכנה לשלום הציבור, מה שבעצם מנקה את הקלאן מארגון משהו אלים.

הגישה הזו מבלבלת, במיוחד כי ספייק לי יוצר הקבלות בין מפגשי ה-KKK למפגשי הסטודנטים השחורים. בסצנה אחת מתמיהה במיוחד, העריכה מדלגת הלוך ושוב בין קריאות "כוח לבן" לבין קריאות "כוח שחור", מה שדי יוצר את הרושם כאילו הבמאי מגנה את הקיצונים משני הצדדים. זו לא עמדה שאני מסכים איתה, אבל היא הייתה לפחות עובדת אם הסטודנטים השחורים היו מוצגים כמיליטנטים שמתכוננים למלחמה מילולית ולא למאבק אינטלקטואלי. אין ספק מה הדעות של לי כלפי כל קבוצה, אבל הוא עשה בחירה מאוד מוזרה להדגיש את הדמיון ביניהן.

הסרט אינו עוסק רק בהיסטוריה. יש יותר מרמיזה אחת לכך שיושב כרגע בבית הלבן נשיא שהקו קלוקס קלאן מחבבים ואולי אף משפיעים ישירות על מדיניותו בתחומים מסוימים. הסיפור אמנם מתרחש בעידן האפרו והדיסקו, אבל זה לא מקרי שהקרנת הבכורה שלו באמריקה (הבכורה העולמית הייתה בפסטיבל קאן) נערכה ביום השנה לעצרת איחוד הימין בשרלוטסוויל במהלכה הורגשה נוכחות ברורה של ה-KKK, כולל נאום של דיוויד דיוק ופיגוע דריסה שבוצע כנגד מפגינים נגד העצרת. שחור על לבן נועד להיות תזכורת לכך שארבעים שנה אחרי שרון סטולוורת' הפך לשוטר סמוי, גזענות היא עדיין חלק בלתי נפרד מהחיים בארצות הברית ובואו נודה, בעולם כולו.

לצד המסרים הברורים, והדרכים הלא לחלוטין מובנות להעבירם, ספייק לי גם ביים פה סרט די מבדר. ישנם רגעים קומיים לצד דרמתיים ופסקול ועיצוב שחוגגים את התקופה, כנראה עם כמות מוגזמת של תסרוקות אפרו. ההצגה של השחורים היא כמעט סטראוטיפית, אבל פה הבחירה דווקא הגיונית. ספייק לי רצה שהסרט ידבר על ההבדלים בין הגזעים וכיצד המתח ביניהם יוצר פערים שאמורים להיות ניתנים לגישור. כמו שרוב הלבנים בסרט גזענים ורוב חברי ה-KKK הם רדנקים ברמות שונות של טיפשות, כך רוב השחורים הם מאמינים בשחרור שמאמצים ומחצינים את המורשת התרבותית שלהם. אפילו רון, השחור הפחות סטראוטיפי בסרט, מטפח את תלתליו ומדבר באריכות על גיבורי סרטי הבלאקספויטיישן החביבים עליו. הסרט נפתח עם סצנה מתוך "חלף עם הרוח" ומאזכר גם את "הולדתה של אומה", אבל אלה מוצגים כסרטים של לבנים. בעולם של שחור על לבן, הלבנים רואים את הסרטים האלה על הדרום הישן ושומעים מוזיקת קאנטרי, בעוד השחורים מעדיפים את ריצ'רד ראונדטרי ומאזינים לפאנק עם הרבה נשמה.

את רון סטולוורת' מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון (הבן של דנזל), בעוד אדם דרייבר הוא פליפ. שניהם צריכים בעצם לגלם את אותה דמות מול אנשי הקלאן על מנת שהכיסוי יעבוד. זה צד שבו הם קצת מפספסים, כי מאוד קשה להביא למצב בו וושינגטון, שנשמע ממש כמו אבא שלו, ואדם דרייבר, שנשמע כמו צב על סמי הרגעה, ידברו בצורה זהה. הם מוצלחים יותר כאשר הם מגלמים שני אנשים שונים. לרון יש מעורבות רגשית גבוהה יותר במשימה, אבל הוא גם בעל יותר בטחון עצמי ונחישות להוכיח את עצמו. פליפ, לעומת זאת, פשוט רוצה לעשות את העבודה שלו כמו שצריך ולא נותן לרגשות שלו לעמוד בדרך. הוא מצוין בתגובות מהירות וקולט בלי בעיה את צורת השיח של חברי הסניף, מה שמוציא מדרייבר את אחת ההופעות היותר טובות שלו. וושינגטון הוא תגלית מרעננת ומפגין יכולת לשלב הומור והגזמה מבלי לאבד אמינות בחלקים היותר רציניים של הסרט. גם טופר גרייס מוצלח בתור דיוויד דיוק, אדם חברותי, מנומס ושקול להפליא שכמעט גורם לאנשים סביבו לשכוח שהוא עומד בראש ארגון גזעני אלים. מי שגונב את ההצגה הוא יספר פקונן שלמרות מוצאו מפינלנד, מצליח לשכנע עם המבטא הדרומי והמבט מלא החשד של פליקס מהסניף המקומי.

נקודה לרעת הסרט היא בדמויות הנשיות שלו. למעשה, יש רק שתי נשים עם יותר משורה וחצי בתסריט, ושתיהן די נדחקות לשוליים בידי הגברים שלצדן. לורה הרייר מגלמת את פטריס, נשיאת איגוד הסטונדטים השחורים שלמרות תפקידה החשוב בהעלאת מודעות למאבק הקהילה והיותה דמות מפתח בחקירה המקורית של רון, משמשת בעיקר בכדי לאפשר לשוטר להסביר למה לא טוב להיות קיצוני לשום כיוון ושהוא דואג לשלומה. היא גם במקרה מוטרדת בידי שוטר אחר, כאילו יש בכל העיר רק אישה שחורה אחת שראויה לסיפור רקע כלשהו. מולה נמצאת קוני, אשתו של פליקס, עקרת בית חביבה שמאוד רוצה לתרום את חלקה לקלאן, למרות שאינה חברה בו. אשלי אטקינסון עושה עבודה טובה בגילום האישה המתוקה כלפי חוץ שמשגרת שורה של עלבונות גזעניים ומוכנה להרוג את מי שאינו פרוטסטנטי לבן, תוך שהיא מציעה בשמחה לאורחים פרוסת עוגה. גם היא אינה דמות בעלת נפח, אבל לפחות אטקינסון מקבלת הזדמנות להפגין כישורי משחק, בעוד הרייר תקועה עם טקסט מאוד מגביל.

עם כל החסרונות שלו, שחור על לבן הוא סרט מעניין ומהנה. ספייק לי רחוק מלהיות הבמאי הכי מעודן בעולם, ויש רגעים בהם נראה שהוא פשוט מזלזל באינטליגנציה של הצופים, אבל הוא יודע לספר סיפור ולתת מקום לקשיים של בני המיעוט השחור באמריקה וזה מפצה על פגמים אחרים. רוב השחקנים עושים עבודה טובה, התסריט מספק רקע מתאים להבנת הפרטים בעלילה ואף על פי שהקו קלוקס קלאן מוצג כאן בצורה מרוככת, לי דואג להזכיר שלא מדובר בסתם חבורה של שתיינים עם חיבה יתרה לכלי נשק, אלא בארגון ששם לעצמו למטרה לקבל לגיטימציה בעיני מספיק אנשים בכדי שיוכל לקדם את האג'נדה שלו באין מפריע. שחור על לבן הוא נסיון השכמה לעולם האמיתי, תוך שימוש באמצעים בידוריים להעברת המסר. לפעמים זה מבלבל, אבל רוב הזמן זה עובד.

ביקורת: אי הכלבים

81X7fJIfs8L._SY679__resize.jpg

 

ישנם במאים שבאמת לא קשה לזהות סרטים שלהם בתוך כמה שניות. טים ברטון חובב בגדים מפוספסים בשחור ולבן, עיצובים ספירליים ודמויות חוורות. קוונטין טרנטינו משריש בפי דמויותיו שיחות מהירות רצופות שפה גסה והתייחסויות לתרבות הפופ. האחים כהן מצלמים סרטים מזוויות שאף במאי אחר לא חושב עליהן והדמויות אינן מגמגמות כמעט אף פעם. לאדגר רייט יש את החיתוך האופייני בתמונה ובצלילים ברקע, וכשמייקל ביי מביים סרט, הגיבורים הם לרוב חיילים, או בעלי נסיון צבאי, שנלחמים באויב אותו קשה לראות מרוב תנועות מצלמה ופיצוצים מסביב.

לכל אלה קמו גם חקיינים שהצליחו להתקרב אליהם בסגנון, אבל אם יש במאי אחד שעוד לא שוכפל ביעילות גבוהה, זה וס אנדרסון. הוא ממקם את הדמויות בדיוק של ננומטר מהמצלמה ומשולי המסך, דואג לסטים מורכבים שנבנים מחומרים פשוטים, חלק מהזמן השחקנים מדברים ישירות אל המצלמה מבלי להיות מודעים לקיומה, המוזיקה תמיד מתגברת בזמן תנועה, ונדמה שכולם החליפו מלתחה בפעם האחרונה כשג'ון פ. קנדי הבטיח לשים אדם על הירח. הסגנון של אנדרסון כל כך דומיננטי, שהוא מופיע לא רק בסרטיו המצולמים, אלא גם בסרטי האנימציה שביים. ראינו דוגמה לכך ב"מר שועל המהולל" וכעת, אנדרסון חוזר לעולם ההנפשה עם "אי הכלבים".

ביפן של עוד מספר שנים, פורצת מגפה בקרב כלבי המדינה. מתוך חשש שהמחלה תעבור גם לבני אדם, חותם ראש עיריית מגסקי סיטי על צו המורה על גירושם של כל הכלבים לאי מבודד, אשר משמש גם לאיסוף פסולת. כל כלב בעיר, ללא יוצא מן הכלל, מועבר לאי בכלוב סגור, שם יהיה עליו לשרוד ללא מגע יד אדם ועם מעט מאוד מזון זמין. הגירוש אינו נובע רק מדאגה לשלום הציבור, אלא גם מיריבות היסטורית בין משפחתו של ראש העיר, משפחת קוביאשי, והכלבים הקדמונים שחיו ביפן בטרם בויתו. מחאותיהם של חובבי הכלבים אינן עוזרות וקוביאשי, הנמצא במהלכה של מערכת בחירות, מוסיף בתעמולה אנטי-כלבית שסוחפת את ההמונים בעקבותיו ונגד ההולכים על ארבע.

רק אדם אחד מגיע מיוזמתו לאי הכלבים. אטארי, אחיינו בן ה-12 של ראש העיר קוביאשי, מתרסק עם מטוסו הפרטי באי בחיפוש אחר ספוטס, הכלב שהובא בכדי לשמור עליו, וגורש לאי בכדי להראות שאין אפליה. אטארי נמצא בידי להקת כלבים, רקס, קינג, בוס, דיוק וצ'יף, המחליטים לעזור לו למצוא את ספוטס ולחזור לביתו. היחיד שמתנגד לרעיון הוא צ'יף, שבניגוד לאחרים, גדל ברחוב ואין לו רגשות מיוחדים כלפי בני האדם. הוא חושב שאטארי, כמו שאר האנושות, אינו שוה את הסיכון שבמסע לאורך האי, אבל נאלץ לשתף פעולה כאשר שאר הלהקה מצביעה בעד.

אי הכלבים נוצר באנימציית סטופ-מושן, הידועה גם בתור הדרך הקשה והמפרכת ביותר שברא השטן ליצירת אנימציה. עדיין, וס אנדרסון התעקש להקפיד על הפרטים הקטנים ביותר, כך שכאשר מופיע על המסך הר של זבל, אפשר ממש לראות את הגרוטאות השונות המרכיבות אותו. כל שערה בגופם של הכלבים נלקחה בחשבון בתכנון התנועה ובמקום לקצר את הדרך עם אפקטים נוספים, גם ענני עשן ואבק עשויים מחומרים כמו צמר גפן ונייר. נראה שאם אנדרסון כבר יוצר עולם דיסטופי המאוכלס בכלבים משוטטים, הוא הולך עם זה עד הסוף.

התוצאה היא גם סרטו הגרפי ביותר של אנדרסון. הוא ידוע בכך שסרטיו נקיים יחסית מדם וממראות קשים. באי הכלבים, האלימות גורמת לפציעות של ממש, כלבים חולים מקיאים כמו שכלבים חולים אמורים להקיא ופעולות כירורגיות מוצגות באופן מפורט. זה אולי הופך רגעים בצפיה לפחות קלים, אבל תורם לאווירה המדוכדכת בה הדמויות מנסות לשרוד. יש לאי הכלבים יופי מכוער שכזה, הוא מרשים מרוב שהוא לא נעים לעין. בשילוב עם מוזיקה יפנית מסורתית בעיבודו של אלכסנדר דספלה, האווירה בסרט מבטאת בצורה מאוד חזקה את התחושה של עולם בו הרעים עומדים להכריז על נצחון.

האווירה העכורה אינה בחירה סגנונית בלבד. הכלבים הם בברור מטפורה לקבוצות של בני אדם שפוליטיקאים נוהגים להאשים בתחלואות החברה וכולאים אותם במחנות מבודדים. עיצובים מסוימים מזכירים מחנות ריכוז מתקופת השואה, אולם המסר נוגע בעיקר למהגרים בימינו, שהיחס אליהם מהווה נקודת מחלוקת קשה באירופה, במזרח התיכון ובמיוחד בארצות הברית, ארץ מוצאו של וס אנדרסון. זה לא שהוא מנסה להסתיר את זה בשום צורה. האופן בו קוביאשי יוצר מצג שוא של דמוקרטיה בעודו עושה דה-לגיטימציה ליריביו הפוליטיים, מוכר מהרבה מקומות בעבר וגם כיום. אם הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל, קוביאשי הוא הנבל הגדול ביותר בקולנוע כרגע.

רק שהוא לא בדיוק נבל. כלומר, הוא כן, הדברים שקוביאשי עושה הם בלתי נסלחים ומהווים אזהרה מפני מנהיגים שרומסים את עקרונות הדמוקרטיה בעולם האמיתי. אלא שאנדרסון בחר לפעול הפוך מהגישה שמייצג ראש העיר, ולהציגו כטיפוס בעל עומק. הוא לא אדם טוב, אבל יש לקוביאשי נקודות תורפה רגשיות שהופכות אותו לטיפוס מורכב יותר משלושת הנבלים הקריקטוריסטיים ב"מר שועל המהולל". דבר זה מאפיין את מרבית סרטיו של אנדרסון. אין אצלו לרוב רשעים מוחלטים, אלא מתחרים שמישהו נכנס להם באמצע המסלול. כמו "מלון גרנד בודפשט", גם אי הכלבים רואה בעליית הפשיזם סכנה שהורסת את כל מה שטוב ותמים בעולם, אבל היא מיוצגת בידי טיפוסים בעלי חולשות אנושיות ולא בידי דמויות וסיסמאות שטחיות.

דווקא את הגיבורים שלו, אנדרסון נוטה לשטח. במקרה הנוכחי, טרייסי ווקר, תלמידה אמריקאית שלומדת ביפן במסגרת חילופי סטודנטים, היא לוחמת צדק חסרת פשרות שמלווה את המתרחש מחוץ לאי בנסיון להפיל את ראש העיר. היא פועלת ללא הפרעה ומגיעה שוב ושוב למסקנות נכונות מבלי שנדרש ממנה זמן רב למחשבה. הדמות הזו בעצם מיותרת מכיוון שדבר ממה שהיא עושה אינו משפיע על הכלבים שמלווים את אטארי, וחופש הפעולה שלה מטשטש את הרעיון לפיו מגסקי סיטי היא דיקטטורה טוטליטרית. נראה שהתפקיד שלה הוא לספק דמות אנושית דוברת אנגלית, מאחר וכל הדמויות היפניות מדברות בלשונן, לפעמים עם תרגום סימולטני ולפעמים בלי. טרייסי אולי מעבירה את הרעיון שהעיתונות החוקרת היא זו שצריכה לחשוב מחוץ לקופסה ולפעול נגד הרודנים, אבל באמת שאין שום סיבה מיוחדת לכך שהדמות תהיה אמריקאית ולא יפנית.

זה מעלה עוד שאלה מהותית לגבי הסרט: למה הוא מתרחש ביפן? היוצר של הסרט אמריקאי, הכלבים מדברים ביניהם באנגלית, הסרט צולם באולפן בלונדון והופק בשיתוף פעולה עם חברה גרמנית. פרט לכמה מדובבים, אף יפני לא היה מעורב ישירות בהפקה, אולם וס אנדרסון החליט למקם את העלילה דווקא בארץ השמש העולה. אני יכול לחשוב על שלוש סיבות אפשריות. קודם כל, כי זה מגניב. התרבות היפנית מכילה עיצובים, מחוות פיזיות, צלילים וטכנולוגיה שנראים אקזוטיים לצופה המערבי ואפשר שאנדרסון פשוט התלהב מזה. סיבה שניה, היא שקיימים ביפן מקומות יחודיים לבעלי חיים מסוימים, כמו כפר השועלים, פארק האיילים ואי הארנבים. כל אלה מקומות אמיתיים שניתן לבקר ביפן וקיימים מסיבות היסטוריות שונות. מהבחינה הזו, יפן היא מיקום הגיוני לאי שיהיה מאוכלס לחלוטין בכלבים.

הסיבה השלישית שאני יכול לחשוב עליה, היא שאנדרסון בכוונה לא רצה למקם את הסיפור במדינה בה קיים היום ויכוח ציבורי לגבי היחס למהגרים לא חוקיים. מן הסתם, גם יפן מתמודדת עם כאלה, אבל המצב שם אינו מעורר כותרות כמו באיטליה, גרמניה, צרפת, בריטניה, ערב הסעודית, טורקיה, שבדיה או ארצות הברית. אם הכלבים אמורים לייצג אוכלוסיית פליטים כלשהי, מיקום העלילה במדינה שאינה מפורסמת בבעיית הפליטים שלה ימנע הסחת דעת מהסיפור עצמו. זו רק השערה, אבל אני בהחלט יכול להאמין שאנדרסון בחר את יפן בכדי להעניק לעלילה מימד יותר גלובלי, במקום להתמקד במשבר הומניטרי מסוים.

וכן, זה קצת צבוע בהתחשב בכמות מחנות הריכוז שהיפנים הקימו בזמן מלחמת העולם השניה, או בכך שממשלת ארצות למעשה בנתה מחנות ריכוז לאזרחים ממוצא יפני.

כצפוי מסרט אנימציה של וס אנדרסון, צוות המדובבים רחב ועמוס בכל טוב. בריאן קרנסטון מוצלח בתפקיד הראשי בתור צ'יף, שנמצא בקונפליקט מתמשך בין עמדותיו כלפי המסע לבין האינסטינקטים שלו ככלב. אדוארד נורטון, בוב באלאבן, ביל מאריי וג'ף גולדבלום עוזרים להבחין בקלות בין ארבעת הכלבים האחרים בלהקה. אני לא מבין יפנית, אבל קוניצ'י נומורה בהחלט משכנע כפוליטיקאי מושחת ורודף כח ששולט בקהל על ידי עידוד דעות קדומות. בין שאר המדובבים ניתן למצוא את גרטה גרוויג, סקרלט ג'והנסון, פרנסס מקדורמנד, הארווי קייטל, פ. מאריי אברהם, טילדה סווינטון, קן וואטאנאבה, לייב שרייבר, רומן קופולה, קארה הייוורד, יוקו אונו בתפקיד מישהי אחרת שנקראת יוקו אונו ולמרבה הביזאר, אנג'ליקה יוסטון בתפקיד פודל אלם. יש בסרט הזה כל כך הרבה מדובבים מפורסמים, שהתחילו לתת להם קרדיט על כך שלא תרמו את קולם.

הבדיחה הקטנה הזו היא תזכורת לכך שלמרות עיסוקו המתמשך בנושאים כמו דכאון, רצון לברוח, אבדן שליטה, אהבה נכזבת ובשנים האחרונות גם פשיזם, וס אנדרסון הוא יוצר אופטימי בבסיסו. הוא מאמין שיצר האדם טוב ורק גורמים שוליים שמנצלים רגע של חוסר ערנות יכולים לשנות הכל לרעה. יש בסרטים שלו משהו שהייתי מגדיר כאופטימיזם פסימי. הוא תמיד שואף לטוב ומעלה את הדמויות החיוביות לרמה של קדושה, אבל מכיר בכך שאם לא יפעלו בזמן, הכל יכול להתחרבש. אי הכלבים פועל מתוך נקודת הנחה שאף פעם לא מאוחר מדי, גם כשנדמה שהכל אבוד. הוא עושה טיזינג למוות של דמויות יותר מפעם אחת, מה שקצת מרגיז. מצד שני, קשה להאשים את אנדרסון על כך שהוא רוצה להשאיר תחושה של אגדה קסומה.

לא כל הדמויות נחוצות לעלילה וישנם כמה כיוונים מיותרים בסיפור, אולם אי הכלבים הוא בסופו של דבר סרט מרשים למראה ומרגש לצפיה. הוא נעשה בברור מתוך אהבה לכלבים ולא רק מתוך רצון להעביר מסר פוליטי. בכל פעם שנדמה שסטופ-מושן היא טכניקה מיושנת שלא תעבוד על המסך הגדול, מגיע סרט כמו זה (או כמו "קורליין", או "קובו אגדה של סמוראי") ומזכיר שאם מישהו מספיק מסור לפרויקט בכדי להשקיע בו שנים של עבודה מפרכת, יש סיכוי טוב שהתוצאה תהיה מרהיבה.