ביקורת: Promising Young Woman

(הסרט שוחרר לצפיה בשרותי VOD שונים ב-15 בינואר 2021, אולם אין לו כרגע שם רשמי בעברית. מטעמי נוחות, אתיחס אליו כאן בתור "אישה צעירה ומבטיחה")

אחת האמיתות היותר מחורבנות שקיימות בעולם היא שכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מאיזה רקע סוציו-אקונומי, מכיר מישהו.י שפגע.ה באדם אחר בצורה מינית. זה יכול להיות חבר, קרוב משפחה, עמיתה לעבודה, השכנים מלמעלה… סטטיסטית, זה תמיד בקרבתנו ואנחנו לא תמיד יודעים. או שאנחנו יודעים ולא מסוגלים להודות בזה כי מה זה אומר בעצם על יכולת השיפוט שלנו? כשהייתי בחטיבת הביניים, לקחו את השכבה שלנו לראות את ההצגה "משחקים בחצר האחורית", שנכתבה בהשראת פרשת האונס בקיבוץ שמרת. כמה דקות מההתחלה, בזמן שהשחקנית הראשית עומדת על נדנדה, מספר לא ברור (אבל מאוד מורגש) של בנים בקהל שרקו וקראו לעברה קריאות חרמניות כי ראו לה את התחתונים. ההצגה הופסקה והודיעו שאם התגובות האלה ימשיכו, יבטלו את כל הערב. ההפרעות לא חזרו, אבל עד היום חקוקה לי בזכרון המבוכה של להיות חלק מקבוצה שאנשים מתוכה למעשה הטרידו מינית שחקנית שעומדת לגלם קרבן אונס. אני תוהה כמה משאר הצופים באותו ערב זוכרים את זה.

נתון סטטיסטי נוסף שלא נעים להודות בו הוא שכל אחת ואחד מאיתנו מכירים לפחות קרבן אחד של תקיפה מינית. גם אם אנחנו לא יודעים את זה, הסיכוי לחיות בתוך חברה אנושית ולא להיות בקשר עם אף אישה, נערה או ילדה שחוותה מינימום הטרדה מילולית שקשורה למיניות שלה, הוא אפסי. סיכוי טוב שיש בקרבתכם גם גבר, נער או ילד שעבר תקיפה מינית מסוג כלשהו, גם אם תמיד אמרו לכם שגבר אמיתי לא אומר לא להזדמנות ובטח שלא רץ לבכות על זה.

קסנדרה "קסי" תומאס בת שלושים, גרה עדיין עם ההורים, עובדת בבית קפה וכבר עידנים שלא הייתה לה מערכת יחסים. היא נשרה מלימודי רפואה יחד עם חברתה הטובה נינה, בעקבות אונס שנינה עברה. חלפו מאז שבע שנים, נינה כבר לא איתנו וקסי מחפשת נקמה. היא יוצאת בערבים למועדונים, מעמידה פני שיכורה, עוזבת את המקום עם גבר שמנסה לנצל את ההזדמנות ולאחר שלא נענה לבקשתה לעצור, קסי מפסיקה את ההצגה ומוכיחה אותו על היותו אנס בפוטנציה. זה נשמע כמו רעיון ממש מסוכן, אבל לקסי כבר יש רשימה ארוכה של גברים שתפסה על חם כשהם מוכנים לשכב עם אישה מחוסרת הכרה.

מפגש מקרי עם ראיין, שמזהה אותה מימי הקולג', מביא את קסי לגלות מידע חדש על הבחור שאנס את נינה ועל כמה מהאנשים שלא האמינו לה בבוקר המחרת וחשבו שהיא סתם מגזימה כי גם ככה יש לה מוניטין. ראיין, שאינו מודע לפרויקט הסודי של קסי, מזמין אותה לדייט, בעוד היא מעבירה את התמקדותה מגברים אקראיים בברים ומועדוני חשפנות, לאנשים שהיא רואה בהם אחראים ישירים לטרגדיה.

"אישה צעירה ומבטיחה" נשען כמעט לחלוטין על כתפיה של קרי מאליגן המגלמת את קסי. היא מופיעה כמעט בכל סצנה בסרט וסוחבת אותו יפה מאוד בין אם היא לבדה מול המצלמה או חולקת מסך עם שלל שחקני משנה שקובצו ממיטב סדרות הטלוויזיה של המאה הנוכחית (כולל שני שחקנים מ"ורוניקה מארס", שהעונה הראשונה שלה עוסקת בסיפור דומה). זו לא ההופעה הטובה ביותר של מאליגן בתור אישה צעירה וכועסת, התואר הזה מגיע לדמות שלה ב"בתוך לואין דיוויס", אבל היא בהחלט מספיק איתנה גם כאן בשביל להחזיק את הכובד הרגשי של העלילה.

זהו סרטה הראשון של אמרלד פנל כבמאית ותסריטאית. בעוד היא משיגה את התוצאה הרצויה מבחינת הזדהות עם העמדה של קסי והבנת הצד שלה בסיפור, צריך להודות שהכתיבה לוקה בחסר. הדיאלוגים בסדר גמור והנושא המרכזי בהחלט חשוב וראוי ליותר יצוג באמנות, אבל נדרשת כמות ניכרת של השהיית חוסר האמונה בשביל שהתסריט של אישה צעירה ומבטיחה לא ישאב לתוך החורים שהוא יוצר בעצמו. השעה הראשונה עוברת ברובה חלק, אולם ישנם רגעים בהם הנסיבות יותר משחקות לידיה של קסי מאשר מפגישות אותה עם הסכנה הטמונה בכך שאחד מה"בחורים הנחמדים" כהגדרתם לא יהיה כזה נחמד כשיגלה את האמת. במילים אחרות, הסרט שוכח להכיר בכך שמישהי לא חייבת להיות חצי מעולפת בכדי שמישהו ינסה לאנוס אותה. יש לקסי המון מזל שהגברים בהם היא נתקלת, כולל מישהו שרק מקלל אותה בכביש, הם פחדנים מטבעם ונמלטים ברגע שמעמתים אותם עם אישה חזקה.

ככל שהסרט מתקרב לסופו, נחשפים עוד חורים עלילתיים, והסיפור שאמור לעסוק בתופעה אמיתית ונפוצה להכעיס, הופך בשלב מסוים ליותר פנטזיית נקמה מאשר הצגה ריאליסטית של התמודדות עם אבדן. הבעיה הגדולה ביותר נוגעת לראיין, שפנל די נתקעת בלי לדעת מה בדיוק היא רוצה לעשות איתו. אני לא בטוח אם יש לו יותר מדי זמן מסך, או לא מספיק, אבל במינון הנוכחי, הוא בעיקר מפריע. הייתה הזדמנות להוציא אותו מוקדם מהעלילה ולומר בכך משהו על דרך החיים שקסי בחרה בעקבות מאורעות הקולג', או לשלב אותו ביותר סצנות ובכך להפוך את הסיום לחזק יותר (גם אם עדיין לא הגיוני). הבחירה של פנל ללכת על האמצע מביאה לכך שגם בו ברנהם הכריזמטי לא מצליח להפוך את ראיין לדמות שימושית.

עדיין, מדובר בסרט חשוב. הוא יוצא נגד התפיסה כאילו יש פשעים שנעשים פחות חמורים לאורך זמן, או שגיל ולחץ חברתי הם תרוץ להתנהגות קרימינלית. יש פה אזכורים לפחד של גברים שהחיים שלהם יהרסו אם יעשו להם שיימינג או ינקטו בצעדים משמעתיים נגדם, פחד שבתור גבר, אני יכול לומר שאמור להתקיים רק אצל מי שלא מעוניין לקלוט סימנים. הגעתי עד לנקודה הנוכחית בחיי מבלי שמישהי האשימה אותי במשהו שלא עשיתי, או שנסיון לחיזור תמים התפרש בצורה לא נכונה. כשמישהי שיכורה התחילה איתי, אמרתי לה שלא מתאים. כשידידה נרדמה על הספה שלי, אפשרתי לה לישון בלי הפרעה עד הבוקר. כשהייתי במסיבה ומישהי נרדמה בחדר חשוך, השגחתי על הדלת למרות שלא בקשו ממני, כי שמעתי סיפורים ואני לא רוצה שמשהו רע יקרה בזמן שאני מסוגל למנוע אותו. אם נראה שזו לא חכמה לדבר מהצד החזק יותר פיזית, דעו שכשגבר זר הציע לי הצעות מגונות באמצע הרחוב, קפאתי וחששתי שיעקוב אחרי הביתה, למרות שאני כנראה מסוגל לנצח אותו במכות. באף אחד מהמקרים האלה לא החמצתי הזדמנות או הייתי פחדן, רק עשיתי את המינימום שנדרש ממני בתור אדם נורמטיבי.

הפעולות של קסי קיצוניות וכך אמורים להתייחס אליהן. זה לא שהסרט קורא לנשים לצאת למסע חינוך מחדש לגברים במועדונים. אף על פי שהוא לא מבהיר כמה סיכון כרוך בזה באמת, אנחנו אמורים לראות בקסי מישהי שנדחפה לקיצונות בידי חברה אטומה שמעדיפה להשקיע בבני טובים עם עתיד מבטיח, מאשר להעמיד אותם מול התוצאות של מעשיהם. לפני כחצי שנה, מדינת ישראל סערה סביב הטענה לפיה שחקני מכבי תל אביב עומר אצילי ודור מיכה שכבו עם קטינות מתחת לגיל ההסכמה לאחר שפגשו אותן במסיבה. בתגובה, הקבוצה בטלה את חוזיהם של השניים, הם הפכו מוקצים ברחבי הכדורגל הישראלי ונאלצו למצוא קבוצות חדשות בקפריסין, מדינה ידידותית במידה מטרידה לזרים שחשודים באונס.

החרם הזה החזיק מעט מאוד זמן. לאחר שהפרקליטות החליטה לא להגיש כתב אישום בפרשה, אנשי ספורט וציבור רבים דברו על איך הסיפור סתם נופח, זו לא אשמת הכדורגלנים שלא ידעו שהנערות קטינות, גם ככה כולם עושים את זה ועומר אצילי איש משפחה, אז מה זה כל הארס הזה שמופנה כלפיו. אחרי הגלות הקצרה בקפריסין, אצילי חזר לחפש קבוצה בארץ. בבית"ר ירושלים, במדיה שחק בעבר, היו נחושים לצרף אותו, אולם הוא בחר לבסוף לחתום במכבי חיפה. מכתבה באתר ערוץ הספורט, למדתי שהיו שני גורמים עיקריים לבחירה בחיפה: האחד הוא שהשכר הגבוה שבית"ר הציעה לאצילי כנראה דורש דיון בוועדה של ההתאחדות לכדורגל בישראל וזה היה מביא לעיכוב בתשלום. הגורם השני הוא הודעות מארגון האוהדים הירושלמי לה פמיליה, שקראו לאצילי שלא לחתום בבית"ר. מה שהפריע להם לא היה הכתם המוסרי שהחתמת שחקן ששמו נקשר להאשמות באונס תביא לקבוצה, אלא חוסר הרצון שיקלע לשיטסטורם שצפויה במאבק נגד רכישת מחצית מהקבוצה בידי שייח' ערבי.

זו המציאות, לא חלק מהסרט. כדורגלן שהואשם באונס ולא נשפט על כך, נדחה בידי אוהדים לא בגלל מעשיו, אלא כי הם מנסים להגן עליו ממה שיקרה כשהקבוצה לא תהיה "טהורה לעד". זו אותה מציאות שבה זמר שאביו הורשע בניצול קטינות לזנות, מקבל בכנסת את אות יקיר הזמר העברי, וזמרת שאביה הטריד מינית מעריצות שלה מואשמת בידי חברת כנסת שהיא חלק מתרבות האונס בגלל איך שהיא לבושה. לאף אחד מהאנשים האלה אין קסי שתבוא בעקבותיו, אבל יש להם רשת תמיכה של אנשים שמסרבים להכיר בפוטנציאל ההרסני שטמון במוסר הכפול. התמיכה אפילו לא נעשית בהכרח מתוך זדון. דמיינו איך אתם הייתם מגיבים אם אדם קרוב אליכם היה מואשם באונס, או אם מישהי שאתם גם ככה תופסים כלא זהירה, הייתה אומרת ששכבו איתה כשהייתה שיכורה.

עם כל הפספוסים הקטנים של אישה צעירה ומבטיחה, הנקודה המרכזית שלו נכונה ורלוונטית. אמרלד פנל הייתה צריכה להעביר את התסריט בעוד סבב של שכתובים לפני תחילת הצילומים, אבל זה לא מבטל את החשיבות של הקול שלה כשהיא מדברת דרך שפתיה של קרי מאליגן על חוסר צדק. נכון שאנשים הם מורכבים ושמוסכמות חברתיות יכולות לשבש את שיקול הדעת, מה גם שהאשמת הקרבן היא תופעה שנשים חוטאות בה לא פחות מגברים. עם זאת, בפרפרזה על ציטוט מסרט שונה לחלוטין, קסי תומאס היא לא הגיבורה שהעולם הזה צריך, אלא זו שמגיעה לו. עד שלא יעשה בדק בית רציני לגבי האופן בו אנחנו מתיחסים לקרבנות אונס ולתוקפים שלהם.ן, מגיעה לנו בריסטה נקמנית שמחפשת להפחיד את מי שלא אוהב לשמוע "לא".

ביקורת: הבלוז של מא רייני

במשך כמה שנים, הייתי מגיע בקביעות למסיבות בלוז שבועיות. במסיבות היינו רוקדים, לפעמים עושים תורות בבחירת הפלייליסט, לפעמים בסטודיו לריקוד, לפעמים בחדר אחורי של פאב ולפעמים בדירה של מישהו. זה לא היה מחתרתי כפי שאתם אולי מדמיינים, היינו פשוט קבוצה של תלמידי בית ספר לריקוד שנהנים לרקוד וללמוד על ההיסטוריה של המוזיקה ולא פעם מנסים לאתגר זה את זה עם בחירות מוזיקליות לא שגרתיות שעדיין התאימו לתנועות הריקוד.

העניין עם ריקוד בלוז הוא שאין צעדים מסוימים שצריך ללמוד. התנועה היא ממרכז הגוף, לא מהרגליים, ומה שבאמת צריך לדעת זה איך לשפר את התקשורת בין מוביל ומובל לרמה שהיא כמעט טלפתית. ככל שנדרש פחות מאמץ להעביר לפרטנר את התנועה הבאה שרוצים לבצע, ככה הריקוד חלק ומהנה יותר. הבעיה היא שזה לא נראה מאוד מלהיב כלפי חוץ והיה קשה לגייס תלמידים חדשים. בניגוד לריקודים כמו לינדי הופ או סלסה שמאופיינים במוזיקה מהירה ושמחה ובתנועות בולטות לעין, בלוז אפשר לרקוד במקצבים מאוד קיצוניים, כשכל זוג רוקד לגמרי אחרת, לפי הפרשנות האישית שלו למוזיקה. אפשר לרקוד מהר יחסית, אפשר לרקוד ברדיוס של בלטה, לרוב רקדנו איפשהו באמצע. זה ממש כיף למי שמתחבר למוזיקה, אבל קשה לשיווק למי שהציפיה שלו מריקוד היא מחזה מוחצן יותר. בסופו של דבר, שילוב בין מחסור ברקדנים חדשים שנמצאים מעבר לרמה הבסיסית, לחוסר הכדאיות הכלכלית עבור בתי הספר השונים, גרמו למסיבות לדעוך.

למה אני מספר את זה בהקשר של "הבלוז של מא רייני"? לא בגלל המילה בלוז, או האופן בו הדמויות מדברות על חשיבות הבלוז עבורן. אני מתחיל עם סיפור על הריקוד כדי להגן על עצמי. יש טענות, במיוחד בצד הרחוק יותר של האוקינוס האטלנטי, שריקוד בלוז הוא ניכוס תרבותי, מאחר והשורשים שלו הם בקרב עבדים משוחררים וצאצאיהם בדרום ארה"ב, שהשתמשו במוזיקה כביטוי לכאב היומיומי שלווה את חייהם בעוני כפוי ובאיומים מתמשכים מצד אנשים לבנים. טוענים שמוזיקת הבלוז והריקוד לצליליה הם מורשת תרבותית של אפרו-אמריקאים שנגזלה מהם בידי מוזיקאים לבנים שהרוויחו כסף ממחיקת ההיסטוריה השחורה. זה לא טיעון שקרי, המון לבנים זכו להצלחה בזכות מוזיקה שהוקלטה במקור בידי אמנים שחורים שלא זכו לקרדיט ראוי. מצד שני, דווקא רקדני בלוז מודרניים הם לדעתי הפתח לתיקון העוול ההיסטורי. הרבה מורים לבלוז מקדישים זמן כדי ללמד על ההיסטוריה של המוזיקה, על הסיפורים מאחורי השירים והמבצעים, על הסצנות השונות, איך להבדיל בין דלתא בלוז לשיקגו בלוז, ואיך להשתמש בהיסטוריה העשירה של המוזיקה כדי לקבל השראה לריקוד שמגיע מתוכנו. אי אפשר לאהוב בלוז באמת בלי ללמוד על המקורות שלו, כי ככל שנחשפים ליותר שירים, ככה חוזרים יותר אחורה בזמן. בימינו, כשצעירים שחורים רבים מתעלמים מבלוז לטובת מוזיקה פופולרית יותר, דווקא לבנים מהצד השני של העולם הם אלה שבאופן אירוני מנסים לשמר את המורשת של המוזיקה.

עכשיו לסרט שלשמו התכנסנו.

ב-1927, מגיעה קבוצה של נגנים לאולפן הקלטות בשיקגו. קאטלר, טולדו, סלו דראג ולוי הם להקת הליווי הקבועה של מא רייני, "אם הבלוז". בזמן שהם עושים חזרות ומחכים שהסולנית המפורסמת תגיע, ארבעת הגברים מדברים ביניהם על פרנסה, היסטוריה אישית, אמונה והאם לטרוח בכלל לעבוד על הגרסה של לוי לשיר "Ma Rainey's Black Bottom", או לוותר מראש כי ברור שמא לא תסכים לחרוג מהביצוע הרגיל שלה.

כאשר מא רייני מגיעה סוף סוף, באיחור חצי אפנתי, היא מתנהגת כדיווה במובן הפחות חיובי של המילה. היא לא מוכנה להתחיל להקליט לפני שיובאו לה בקבוקי קוקה קולה, מאיימת שוב ושוב לעזוב את האולפן כשמשהו לא מסתדר, מסרבת לבצע שירים בעיבוד שבעל האולפן מבטיח שהצעירים אוהבים, ומתעקשת שהאחיין המגמגם שלה יקליט את קטע הדיבור שפותח את השיר. בעוד שאר חברי הלהקה מקבלים את הדרישות המתישות של מא כחלק מהעבודה, נוצרת התנגשות בינה לבין לוי, שבטוח שהשלב הבא עבורו יהיה הקמת להקה משלו והעבודה עם קאטלר והאחרים היא רק בשביל תלוש משכורת.

הסיבה שהבלוז של מא רייני זוכה לתשומת לב גדולה במיוחד כרגע, היא צ'דוויק בוזמן. זה הסרט האחרון אליו הספיק להצטלם לפני מותו באוגוסט האחרון ומאחר ורק לפני כמה שנים הגיע למעמד של כוכב, הרבה אנשים סקרנים לראות את הופעת הפרידה שלו, שגם מעוררת באז לאוסקר. התפקיד של לוי הוא בהחלט שינוי כיוון מ"הפנתר השחור" או מהתפקיד הקטן שלו ב"הזהב של נורמן". בוזמן לא מגלם הפעם דמות של מנהיג כריזמטי שתמיד יודע מה לעשות, אלא טיפוס מפוקפק ושחצן שלמרות כשרון מוזיקלי בלתי מבוטל, לא מסוגל לעבוד עם אחרים בלי לגרום בעיות. הוא עושה בחירות שבברור יסבכו אותו, אבל לא אכפת לו, כי הוא בטוח שיום אחד יביט לאחור ויצחק על כולם מתוך הקאדילק שלו. הוא מזכיר מאוד את לואין דיוויס מסרטם של האחים כהן, גם הוא מוזיקאי מוכשר שעושה בחירות שגויות ואז מאשים את שאר העולם בהימורים הגרועים שלו.

ההבדל הוא שלואין דיוויס לא נועד לייצג רעיון גדול יותר. הוא בסך הכל מישהו שגאווה ואשליה עצמית מונעות ממנו להפוך למה שהוא באמת רוצה, כי הוא מפספס הזדמנויות פז שנזרקות לעברו ורק מצריכות קצת התגמשות מצדו. לוי גרין לא מקבל את אותן ההזדמנויות. אם לוי רוצה להתפרסם, הוא לא יכול פשוט לבוא לאודישן ולקוות שיאהבו את השירים שלו, או לחיות מתמלוגים על שיר שעזר להקליט בתור טובה לחבר מקושר. לוי גרין הוא שחור בארצות הברית של 1927. מוכשר ככל שיהיה, תדרש ממנו המון עבודה קשה רק בשביל להתקרב לתקליט משלו. לואין דיוויס מנסה לגנוז תקליטים ישנים שהקליט כי הוא מאמין שהחומרים המוקדמים שלו לא טובים כמו החדשים. ללוי אין בכלל את הפריבילגיה למצוא מקום אחסון עבור פריטים שאינו נושא על גופו.

זה הסיפור האמיתי של הסרט. אמנם מפגש אגואים בין דיווה לבין חצוצרן פשוט עם שאיפות גדולות יכול היה לספק מספיק חומר לדרמה בפני עצמו, אבל יוצרי הסרט, המבוסס על מחזה של אוגוסט וילסון, בחרו להדגיש הבט נוסף בחייהם של מוזיקאים שחורים במאה ה-20. הם הוסיפו סצנה בסיום שלא מופיעה במחזה המקורי בכדי להדגיש למה מבחינתם לוי גרין הוא סימפטום ולא מחלה. הם רצו להראות שעם כל המתחים בין חברי הלהקה והסיפור האישי הקשה של לוי, זה רק קצה הקרחון של המצב אליו נקלעו השחורים בארצות הברית בתקופת חוקי ג'ים קרואו. אפילו שהסרט מתרחש בשיקגו, בה חוקים אלה לא היו בתוקף, אנשים שחורים עדיין חשים מאוימים מנוכחות של לבנים ומספיק בטוחים לומר את דעתם ולהיות עצמם רק בחדרים פרטיים. רוב הסרט מתרחש בין כותליו המוגנים של אולפן ההקלטות, כאשר כל יציאה ממנו היא כמו יציאה לספארי בחליפת בשר עבור הצבעונים.

יש לי בעיה עם סצנת הסיום, כי אני מרגיש שהיא מחבלת במסר במקום לחזק אותו. מכיוון שמדובר בספוילר חמור, תוכלו לקרוא על כך רק מעבר לקו שבסוף הביקורת הזו.

מיעוט המיקומים בהם העלילה מתרחשת וההתרכזות של הסרט בשיחות בין הדמויות ולא בארועים מחוץ לאולפן, מדגישים את העובדה שהוא מבוסס על מחזה. זה לא דבר רע, פשוט אל תצפו לחוויה קולנועית יוצאת דופן. מעבר לזה שהסרט גם ככה זמין לצפיה רק בסטרימינג, הוא נשאר מאוד מצומצם ואינטימי כמעט לכל אורכו. מעט הרגעים שמצולמים מחוץ לאולפן, נראים מזויפים במיוחד, תזכורת לכך שגם הבמאי ג'ורג' סי. וולף מגיע בעיקר מרקע של תאטרון ומעט הסרטים הקודמים שביים, היו רחוקים מלנצל כראוי את המדיום המצולם (יש סיכוי ש"לילות ברודנטה" הוא אחד הסרטים הסתמיים ביותר שאי פעם צולמו). מנגד, זה גם אומר שהצלחת הסרט תלויה קודם כל בשחקנים.

צ'דוויק בוזמן מצליח לעורר אמפתיה כשצריך, למרות שהוא עושה מה שאפשר כדי להרחיק ממנו את שאר הדמויות. הוא מפעיל משחק כפול בו הוא משתמש במילים יפות ובבטחון עצמי מופגן בכדי למשוך אליו אנשים ואז מכאיב להם כשהם קרובים מדי, כי כל דבר טוב שלוי הכיר נידון להיחרב בשלב כזה או אחר. ויולה דיוויס מצוינת כהרגלה בתפקיד מא רייני. למרות שהיא נראית כמו בחירה משונה לגילום כוכבת בלוז שבזמן התרחשות העלילה, הייתה צעירה מדיוויס ביותר מעשור, השחקנית המנוסה גורמת לזה לעבוד. היא מהשחקניות היותר מהימנות ויציבות שפועלות כיום בהוליווד והבלוז של מא רייני הוא דוגמה נוספת למחויבות שיש לה לכל תפקיד.

יש לי תלונה קצת משונה בהתחשב בשם הסרט, אבל באמת התאכזבתי מכך שאין בו יותר מוזיקה. לאור העובדה שרוב הסרט מתרחש בזמן הכנות להקלטת אלבום ושהדמויות מנהלות ביניהן שיחה על כך שהבלוז הוא לא רק מוזיקה, אלא דרך חיים, בואו פשוט נגיד שראיתי סרטים על דמויות לבנות שהכילו יותר בלוז מהסרט הזה. אולי הציפיות שלי היו מוגזמות, אבל זה משהו שכדאי לדעת לפני הצפיה: הבלוז של מא רייני מכיל כמה קטעי בלוז שיגרמו לכם לזוז, אבל הוא לא הולך ללוות אתכם במסע לאורך ההיסטוריה של סצנת הבלוז בשיקגו.

הבלוז של מא רייני מסתכל על מוזיקת בלוז בתור משהו שמאחד את הנרדפים והנדכאים תחת שלטון אימים של רוב לבן. הוא כל כך ממוקד במסר הזה, שהוא גובל בגזענות. אין בסרט אף דמות לבנה חיובית, למרות שגם השחורים לא יוצאים פה כולם מלאכים. רוב חברי הלהקה הם אנשים שקולים עם ראש על הכתפיים שמנסים להתפרנס ממשהו שהם באמת אוהבים לעשות, אבל כנהוג במחזות מסוג זה, לכולם יש נקודת שבירה. אמנם האופן בו הם מדברים על לבנים הוא כוללני ומתעלם מקיומם של אנשים שפעלו נגד אפליה, אבל זה נעשה לצורך המסר. אני לא חושב שיוצרי הסרט באמת מאמינים שכל הלבנים הם אנשים רעים, כמו שהוא רוצה להדגיש אי-צדק היסטורי שנוטים להתעלם ממנו. אולי לא נעים לחשוב על זה והאופן בו הרעיון של ניכוס תרבותי מוצג בסרט הוא שטחי ולא מדויק היסטורית, אבל זה עדיף על התעלמות מוחלטת כפי שנעשה במשך עשרות שנים. המחזה שיש לו מסר הפך למסר שיש לו סרט ונעזר בהופעות משחק טובות בכדי לכפר על הפגמים הטכניים וראיית העולם בשחור-לבן שהוא מאמץ. רוב הזמן, הוא מעניין וכתוב יפה, כאשר הבעיה הגדולה, זו שלא קיימת במחזה המקורי, מפורטת בפסקה הבאה עבור מי שספוילרים לא מרתיעים אותו.

——————————————————————————————————

ספוילר לסוף הסרט:

המחזה בנוי סביב השבירה ההדרגתית של לוי שנכנס לסיפור מלא בטחון ויוצא ממנו נבגד ועם צורך להוציא עצבים על מישהו. הכעס כל כך מעוור אותו שהוא דוקר אדם למוות ולא מפנים את ההשלכות של מעשיו. התרוץ לכך הוא דריכה על הנעליים היקרות שלוי קנה בתחילת הסרט, אבל ברור שזה רק הטריגר בסופו של סיפור חיים שמוביל לטרגדיה בלתי נמנעת. לוי למד בגיל צעיר שיש דברים שאפשר לפתור רק בעזרת נשק והוא כל כך מתוסכל בסוף הסיפור, שכבר אין לו את היכולת להבחין בין אויב לבין חבר.

הבעיה שלי היא עם התוספת של יוצרי הסרט רגע לאחר מכן. הסצנה האחרונה מראה לנו איך אחד השירים שלוי מכר למל סטרדיבנט מבוצע באולפן בידי להקה שכל חבריה לבנים, כדרך להראות שסטרדיבנט מעדיף לשווק לקהל שלו זמר לבן מאשר שחור, תוך שהוא מוחק את האמן המקורי מעל דפי ההיסטוריה. העניין הוא שמעבר לחוסר הדיוק ההיסטורי (אמנים לבנים החלו להקליט מוזיקת בלוז באופן מסחרי רק כשלושים שנה מאוחר יותר, וקשה להאמין שבעיר מעורבת כמו שיקגו תהיה להקה כל כך גדולה שאין בה אף חבר שחור, בטח בתקופה בה בלוז נחשבה למוזיקה בלעדית למבצעים שחורים), הסצנה הזו מנסה לגרום לנו לכעוס על המפיק, למרות שעשה את ההחלטה הנכונה בנוגע ללוי. עד לנקודה זו, לא נראה שיש לסטרדיבנט בעיה לשווק אמנים שחורים, הרי כל הסיפור קיים בזכות הכדאיות הכלכלית שהוא מוצא בעבודה עם מא רייני. זה אומר שהסרוב שלו להפיק אלבום עבור לוי לא נוגע בהכרח לצבע עורו, אלא לכך שסטרדיבנט לא רואה בו כוכב. הוא קונה מלוי את השירים במחיר של 5 דולר לאחד, שזה שווה ערך לכמעט 75 דולר היום. לא המון כסף, אבל יותר ממה שרוב המוזיקאים המתחילים מרוויחים בימינו על שירים לא מוקלטים. מאחר ולוי קונה בתחילת הסרט נעליים ב-11 דולר, אפשר להבין שיש לו כסף לבזבז בזכות העבודה עם מא רייני ושהתסכול נובע לא רק מהדחיה בידי המפיק הלבן, אלא גם כי הביא את עצמו לפיטורין בידי הזמרת שספקה לו הכנסה קבועה.

כל זה עניינים טכניים, והיה אפשר לשלב אותם בסיפור בצורה יותר חכמה. הבעיה האמיתית בעיני היא שהסצנה על ניכוס תרבותי שדוחק את לוי מדפי ההיסטוריה לטובת זמר לבן, מגיעה רגע אחרי שרצח מישהו שדרך לו על הנעל. אין לי שום סימפתיה כלפי לוי בשלב הזה. בקושי נותרה לי עוד קודם עם החיפוש המתמיד שלו אחר צרות, אבל הרעיון לפיו אני אמור להזדהות עם רוצח כי קנו ממנו שירים במקום להפיק לו אלבום, לא תופס. ניכוס תרבותי הוא נושא רציני שאפשר לדון בו שעות, אבל יוצרי הסרט עושים הנחה רצינית ללוי מכיוון שהוא שחור. במקום להתיחס לאבדן הקרדיט וההכנסה הקבועה מחוזה הקלטות כפועל יוצא של האופי הבעייתי של לוי והעובדה שהוא, אני חוזר על זה, רצח בן אדם, הקהל אמור לשכוח לו את זה כי הוא קרבן של הנסיבות והרבה יותר גרוע שלבנים גונבים משחורים את התרבות שלהם. סליחה, אבל Two wrongs don't make a right ועם כל הצער על מה שקרה לאנשים ראויים ממנו, להציג את לוי כקרבן רגע אחרי שלקח את חייו של אדם חף מפשע, לא באמת עובד לטובת הסרט.

ביקורת: מאנק

זה לא סוד שאיני מאוהדיו הגדולים של "האזרח קיין". לפני שאני מתבקש להחזיר את תעודת המבקר שאין לי (צריך להשלים ציון במתמטיקה כדי לקבל אותה), אבהיר שאני לא מתכחש לכך שמדובר באחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, או שאורסון ולס היה קולנוען ממדרגה ראשונה. אני פשוט לא אוהב את הסרט הזה באופן אישי. הוא לא תפס אותי באף אחת מהפעמים שצפיתי בו, למרות שאני כן מעריך את החדשנות הטכנית שלו ואת אופן העברת הסיפור החריג. הבעיה עבורי תמיד הייתה שהסרט לא הצליח לגרום לי להתעניין בדמות הראשית, או בנסיון לגלות מה משמעות דבריה האחרונים. יש לי את אותה הבעיה עם "הסנדק" ועם "זה יגמר בדם" וזה לא מוריד מחשיבותם ההיסטורית. אני מעריך את האיכות הטכנית של הסרטים האלה, אבל לא הצלחתי לפתח עניין אמיתי בתוכן.

עכשיו שהוצאתי את זה מהמערכת, בואו נדבר על "מאנק", סרט שעוסק בשם הפחות מפורסם שרשום על התסריט של "האזרח קיין". הסרט מתחיל עם הגעתו של הרמן ג'יי. "מאנק" מנקייביץ לעיירה המדברית ויקטורוויל, קליפורניה. מאנק שוכר שם בית על מנת להתאושש מתאונת דרכים שהותירה אותו עם רגל שבורה ולעבוד בינתיים על תסריט אותו הבטיח לאורסון ולס שישלים בקרוב. לצדו נמצאים מזכירה אנגליה בשם ריטה אלכסנדר, אחות גרמניה בשם פראוליין פרידה ומאגר אלכוהול שלא בהכרח נועד לחיטוי.

הסרט מדלג בין תקופת הכתיבה של קיין לבין רגעים בחייו של מאנק שקדמו למצב הנוכחי. אנחנו נחשפים לארועים שונים במהלך שנות השלושים, כאשר עבד כתסריטאי עבור MGM ולאחר מכן, עבור פרמאונט. ברגעים בהם לא היה עסוק בהימורים ובטיפוח התמכרותו לטיפה המרה, יצר מאנק קשר עם השחקנית מריון דיוויס ועם בן זוגה, איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. בעוד אירופה נערכת למלחמה הקשה בתולדותיה, קליפורניה, והוליווד בפרט, נערכת למלחמה בין שני מועמדים למשרת המושל: הסופר אפטון סינקלר, המבקש לגבש מדיניות סוציאליסטית שמטרידה את עשירי לה לה לנד, והמועמד הרפובליקני פרנק מרים, הנתמך כספית בידי הרסט ופוליטית בידי לואי בי. מאייר וכל מי שרוצה להמשיך לעבוד בעיר הזאת.

בראיון בתכנית של דיק קאבט, הסביר אורסון ולס כיצד חשב על כל כך הרבה רעיונות חדשניים ופורצי דרך בזמן בימוי קיין. הוא הסביר שמדובר היה בעיקר בחוסר נסיון ששחק לטובתו. הוא לא ידע שלא אמורים לעשות דברים מסוימים בסרט ולא היה על הסט אף אחד שיעצור אותו, אז כל מיני רעיונות שעלו על הדרך ולא נעצרו בידי מבוגר אחראי עזרו להעניק לסרט מראה יחודי. הוא היה מסוגל לצחוק על זה ממרחק של שנים, כמו גם על פגישה מקרית בה הציג את עצמו בטיפשותו להרסט מכל האנשים. ידוע שהרסט פרש את "האזרח קיין" כמתקפה אישית נגדו ולמרות שוולס תמיד הקפיד לומר שהדמות הראשית מבוססת על אוסף של אנשים אמיתיים ולא רק עליו, איל העיתונות עשה כל שביכולתו למנוע את הפצת הסרט. מעט מאוד מזה מוזכר בכלל במאנק. יש אנשים שמנסים לשכנע אותו לגנוז את הפרויקט, אבל התסריטאי מוצג כאנטי-גיבור שעומד מול המכונה, בעוד אורסון ולס הוא יותר איש הקשר האחרון שלו עם הוליווד מאשר שותף ליצירה. נלקח חופש רב בהצגת הרמן מנקייביץ כמבקר העיקרי של הרסט וכמי שבנה את התסריט ספציפית סביב דמותו של המושך בחוטים בקליפורניה. בחירה זו מעוררת מחלוקת מכיוון שנעשה שימוש במאנק כדרך להסביר את הקשר בין הרסט לקיין, אף על פי שמאנק האמיתי כנראה לא היה כזה מעורב פוליטית והתרחק מפרנסי העיר בגלל נטייתו להשתכר ולא בגלל התערבותם בבחירות.

ג'ק פינצ'ר, אביו המנוח של הבמאי דיוויד פינצ'ר, כתב את התסריט למאנק לפני יותר משלושים שנה. בניגוד לאורסון ולס, שבחן כל מיני רעיונות במהלך הצילומים, פינצ'ר הבן ידוע כבמאי החלטי ביותר. הוא בחר לצלם את מאנק בשחור-לבן, עם סאונד שמוקלט במונו ובימוי ששואב השראה ישירה מ"האזרח קיין" ומסרטים נוספים בני זמנו. ההחלטיות הזו גם הביאה לעיכוב הצילומים במשך עשורים, כי פינצ'ר המתין לטכנולוגיה שתחקה ביעילות תחושה של 1941, וגם היה צריך לצבור לעצמו מספיק מוניטין וכח בכדי למצוא אולפן שיסכים להפיץ סרט כזה. בסופו של דבר, הסרט מופץ בידי נטפליקס, מה שבכל זאת קצת שבש את החזון של הבמאי, כי לפני 79 שנים לא היו שרותי סטרימינג.

כרגיל אצל דיוויד פינצ'ר, התוצאה היא סרט שכל פרט קטן בו מחושב ומעוצב כך שיתאים לתמונה הגדולה. אפילו נוספו "סימני סיגריה" – עיגולים המסמלים למקרין מתי להחליף גלגל – בצד התמונה, ואם אתם מכירים את הפילמוגרפיה של פינצ'ר, גם לכם זה ישר גרם לחשוד שהושתלו פריימים מסרט פורנו במהלך ההקרנה. העיצוב האמנותי מצטרף לשאר ההבטים הטכניים ביצירת התחושה התקופתית, אולם מה שהכי מחזק את האשליה הוא קצב הדיבור. הרמן מנקייביץ נודע גם במציאות כאדם שנון בעל חשיבה מהירה, וגארי אולדמן מגלם אותו תוך התענגות על הצד הזה באישיותו. גם כשהוא שיכור לגמרי, יש לו הערה בשלוף על טיב הארוע בו הוא נמצא, או בדיחה עוקצנית על חשבון אנשים חזקים ממנו. לצד הצילום, הסאונד והתפאורה, מה שהכי מוכר את הסרט כמתרחש בתור הזהב של האולפנים, הוא העובדה שאנשים מדברים כמו בקומדיית סקרובול. זה קצב מהיר שקיים היום רק בהפקות של ארון סורקין או איימי שרמן-פלדינו, אבל היה נפוץ בהרבה בתקופה בה לואי בי. מאייר שלט בעיר הסרטים.

אפרופו מאייר, למרות שמאנק מדגיש את השחיתות ומכירת העקרונות שהפכו את ויליאם רנדולף הרסט למודל לדמותו של קיין, הוא בהחלט לא חוסך ביקורת מראש MGM באותה תקופה. לואי בי. מאייר, המשוחק במיומנות בידי ארליס האוורד, מתואר כשקרן מניפולטיבי שנאמנותו להרסט ולכסף הפכו אותו לנבל שמדבר בחמימות כלפי מי שעושה כדברו, בעודו נוקם בבעלי העמדות העצמאיות. הוא מקצץ במשכורות ללא כוונה לפצות את העובדים, מפיץ שמועות על מעבר האולפנים לפלורידה כדי ליצור אנטי ציבורי כלפי אפטון סינקלר ובסצנה סמלית במיוחד, מחליט שלא לאפשר לעליית הנאציזם למנוע ממנו להפיץ סרטים בגרמניה, כי מדובר בשוק גדול שחבל לוותר עליו. זאת בעוד מאנק מוצג כהפך המוחלט ממנו: אדם המרחיק את אוהביו, אך נלחם על עקרונות, מבקר בחריפות את כל מי שנתפס בעיניו כזיוף ופועל בסתר לטובת אנשים נזקקים שאינם מוכרים לקוני הכרטיסים. הוא נתפס בעיני הפינצ'רים כמעין יוסל'ה קמצן קדוש, הנותן בסתר ונמנע מלפרסם זאת, בעוד המוניטין שלו סופג את הקנס.

מנקודת מבט היסטורית, רוב הארועים המוצגים בסרט אכן התרחשו ורבים מהציטוטים המיוחסים למאנק אכן מתועדים כאמירות שלו. למרות זאת, הזמן הרב שעבר מכתיבת התסריט ועד תחילת הצילומים, הביא לכך שהפוקוס בסיפור השתנה. הגרסה המקורית, שנכתבה כשג'ק פינצ'ר עוד היה בחיים, התמקדה יותר בשאלה מי באמת כתב את "האזרח קיין". ככל שההפקה התעכבה והתסריט עבר שכתובים, הופנה חלק גדול יותר מהסיפור להתחקות אחר ההשראה לקיין, כאשר מאנק משמש כמבקר של בני תקופתו ומפתח בעקבות ההכרות איתם את התסריט הלא מחמיא. עם כל חיבתי לדיוויד פינצ'ר, מרגישים שמאנק הודבק באופן מלאכותי בעמדת הצדיק בסדום, אולי בהשראת ארועים אמיתיים באמריקה של טראמפ, תוך הקטנת חלקם של אחרים ביצירה. זה מרתק לראות עד כמה הקשר בין הון ושלטון היה חזק באותה מערכת בחירות ועד כמה ראשי האולפנים יכלו להרשות לעצמם לפגוע בעובדים ולזלזל בקהל מבלי לחוות השלכות. עם זאת, ישנן דרכים מעודנות יותר להראות זאת מאשר להציג את כל מי שאינו מאנק, כולל אחיו ג'וזף (שהפך בעצמו לבמאי ותסריטאי מפורסם) ואורסון ולס, כחלק מהמערכת המדכאת.

מאנק הוא סרט בינוני פלוס בסטנדרטים של דיוויד פינצ'ר, שזה עדיין טוב בהרבה מציון דומה בסטנדרטים של רוב הבמאים. גארי אולדמן סוחב בקלילות יחסית את הסרט על גבו, השחזור התקופתי והמחוות הגלויות לקיין תורמים למראה היחודי של ההפקה והסיפור הלא לינארי מעניין ומספק הזדמנויות רבות לחובבי קולנוע קלאסי לזהות את כל השמות הנזרקים לחלל הסצנה. הרמן מאנקייביץ היה ככל הנראה אדם מרתק גם במציאות והסיפורים מאחורי הקלעים של "האזרח קיין" מעניינים לא פחות מהסרט עצמו (או יותר ממנו, לדעתי הלא פופולרית). התסריט של פינצ'ר האב מספק טעימה מכל זה, אבל בוחר בנקודת מבט מעוותת, בה מאנק הוא השורק במשרוקית שמנסה שוב ושוב לגנוב את אור הזרקורים מהאנשים שההיסטוריה זוכרת, או לפחות זוכרת את היצוג הקולנועי שלהם.

ביקורת: בוראט 2

ב-3 בנובמבר 2005, נערך בליסבון טקס פרסי המוזיקה האירופיים של MTV. זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שצפיתי בטקס (הזדקנתי מאז), אבל אני זוכר אותו כאחד המוצלחים. המנחה היה טיפוס מוזר, גבוה עם שפם וחליפה, שדבר במבטא לא ברור, זרק מילים בשפה מזרח אירופית ופתח את הערב במילים "ברוכים הבאים לתחרות האירוויזיון". הוא הוצג בתור בוראט סגדייב ועד כמה שרשת MTV הלכה והתפצלה באותם ימים למגוון ערוצים מקומיים, נראה שגם אף אחד בקהל לא בדיוק יודע מי זה. לא היו תקלות מיוחדות, חוץ מהפרעה מתוכננת באמצע הופעה של פו פייטרז, אז גם לא היה משהו חריג לדווח עליו. הטקס התנהל כצפוי ואולי בפעם האחרונה בתולדותיו, למעשה התרכז במוזיקה ולא בנסיונות להמציא עצמו מחדש בעידן המדיה החברתית.

אחרי שהטקס הסתיים, עשיתי חיפוש מהיר וגיליתי שבוראט הוא בעצם דמות של סשה ברון כהן, כוכב הטלוויזיה הבריטי. זו הייתה הפעם השניה בה ברון כהן הנחה את הטקס של MTV, כשהראשונה הייתה ארבע שנים לפני כן, בדמותו של עלי ג'י. ההבדל הוא שעלי ג'י היה מוכר לצופי הערוץ מהופעתו בקליפ של מדונה, בעוד בוראט היה מוכר רק למי שצפה בתכנית הטלוויזיה בה הופיע. זמן קצר לאחר מכן, התברר שבוראט לא סתם נבחר להיות הדמות המנחה את הטקס, אלא שזה היה צעד ראשון במסע לקידום הסרט שיהפוך לתופעה בינלאומית שנה לאחר מכן.

אתם זוכרים איך זה היה. אנשים מחקים את הקאץ' פרייזים של בוראט, נרשמה עליה חדה בכמות הכיפים הניתנים ברחבי העולם וכולם דברו על כך שסשה ברון כהן הוא הדבר הגדול הבא בתחום הקומדיה. זה לא רק שהסרט היה מאוד מצחיק, הוא גם נתפס כסאטירה מצמררת על אמריקה השמרנית שבאמצע כהונתו השניה של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, הייתה כנראה בתקופה הכי מעוררת מחלוקת בתולדותיה, לפחות לעיניים זרות. ולפחות עד שטראמפ נבחר.

חלפו 14 שנים מאז שבוראט הפך לכוכב ושם את ארצו קזחסטן על המפה. לרוע המזל, מדובר במפת המקומות המביכים ביותר על פני כדור הארץ, מה שמאוד הרגיז את הממשלה והביא לפיטוריו של בוראט ושליחתו לעבודות כפיה. כעת, הוא זוכה לחנינה ונשלח שוב לאמריקה בשם ארצו. ראש ממשלת קזחסטן רוצה שבוראט יביא מתנה יוקרתית לסגן נשיא ארה"ב מייק פנס ויתעד את מסעו עם כמות לא ידועה של אנשי צוות. כשבוראט מגיע ליעדו, הוא מגלה שבמקום המתנה, מחכה לו בתו המתבגרת טוטאר, ממנה היה מנותק רוב חייה. לאחר התיעצות דרך פקס עם ראש הממשלה, מחליט בוראט להעניק את בתו כמתנה במקום ובכך גם לשפר את היחסים בין המדינות, גם להציל את עצמו מהוצאה להורג וגם להגשים את חלומה של טוטאר להתחתן עם אמריקאי עשיר כמו מלניה.

באופן טבעי, "בוראט 2" מכיל כמה הבדלים משמעותיים מהסרט הראשון. הסיבה שבמשך שנים ברון כהן לא חזר לדמותו של בוראט היא שהיו מזהים אותו בקלות. מאחר וכל הרעיון היה שאנשים מתייחסים אליו כאל כתב לגיטימי ממדינה זרה, לא ניתן להשיג את אותו אפקט כשאנשים ברחובות טקסס מזהים אותו ורוצים לצלם איתו סלפי. ההפקה מכירה בכך ועל כן בוראט מסתובב חלק גדול מהסרט בתחפושת, לרוב של מה שהוא תופס כאמריקאי ממוצע. זה מאפשר לו לצלם תגובות אמיתיות של אנשים, אם כי, ופה נמצא ההבדל הגדול השני, הוא בברור פחות מראיין אותם ויותר מנסה להוציא מהם תגובות לקומדיית ההלם שהוא מנסה ליצור.

זו הסיבה שההפקה הייתה חייבת את טוטאר. בעוד סשה ברון כהן הפך מאז הסרט הראשון לאדם מאוד מפורסם, במיוחד כשהוא מחופש לבוראט, השחקנית הבולגריה מריה בקלובה בקושי מוכרת אפילו במולדתה. למרות שלא ברור מאיפה טוטאר, שגדלה כביכול בכפר קטן במדינה בה לא נוהגים לספק לנשים אפילו לימודי ליבה, יודעת אנגלית באותה רמה כמו אביה, היא הקלף הסודי של הסרט. בזכות היותה בעלת מראה צעיר (השחקנית בת 24 במציאות), היא מסוגלת לגלם בת נוער שעדיין זקוקה לאישור מאביה בכדי לעשות דברים, אבל מספיק גדולה בשביל להגיע בעצמה למסקנות על נשיות ועל המרחק שגברים מוכנים לעשות בשביל לפתות מישהי. הסרט פחות מתעסק בשמרנות ובשנאת הזרים המובנית בחברה האמריקאית, ויותר בגילוי מה דומה ומה שונה בין אמריקה לבין הכפר הקטן. תומכי המפלגה הרפובליקנית ואנשי דת עדיין מוצגים באור נלעג, אבל יותר בעקבות מה שנאמר עליהם מאשר מה שהם עושים בעצמם.

כאן ההבדל האחרון ואולי המהותי ביותר בין הסרט הראשון לבוראט 2. בסרט הראשון, בוראט לא היה צריך להתאמץ כדי להוציא אנשים רע מול המצלמה. הם פשוט היו מתחילים להסביר לו איך דברים מתנהלים באמריקה והיו בעצמם מספקים אמירות גזעניות ונלעגות, או מביכים את עצמם בכדי לא להעליב את הזר חסר ההשכלה. הסרט גם הציג עד כמה רגש לאומני יכול להביא אנשים לתגובות אלימות כאשר הם חשים שמישהו לועג לארצם האהובה.

בבוראט 2, רוב המרואיינים יוצאים קודם כל אנושיים. אפילו שני חובבי הקונספירציות שבטוחים שדמוקרטים אוהבים לשתות דם של ילדים (ברצינות), הם אנשים חמים וחברותיים שלהוציא את האמונות המופרכות שלהם, מתנהגים בצורה די נורמטיבית. גם כשטוטאר מנסה לסחוט תגובות מתלהמות, זה מוביל בעיקר לרחמים כלפיה ולאנשים שמניחים שאו שמותחים אותם, או שמדובר בבחורה שצריכה עזרה. אחת המצולמות, בייביסיטרית מקצועית שמתבקשת לשמור על טוטאר, אפילו מוצגת כגיבורה שלא מועדת לרגע מול ההתנהגות המוזרה של ה"קזחים". כמה שמניחים בפניה מלכודות, היא יוצאת מהסרט כמודל לחיקוי עבור נשים צעירות. ברור שתורמת לכך השתיכותה לאוכלוסיה מוחלשת, אבל זה עדיין משהו שלא היה בסרט מ-2006, הנכונות להציג את האנשים הטובים שפוגשים בדרך ולא רק להביך בעלי שררה. שלא תטעו, עדיין יש פה רגעים בהם אנשים נראים ממש רע, כשגזענות והחפצת נשים הם דברים שנראים להם חלק טבעי מהחיים. עם זאת, ההפקה בחרה שלא לכלול בסרט את התגובות היותר אלימות שהתקבלו. אולי זו התרככות בגלל הזמן שעבר, אולי זה משבר הקורונה שגורם לברון כהן לחוש פחות זרות בקרב האמריקאים, או שאולי זה קשור לתאריך היציאה של הסרט.

מאחר ונכון לכתיבת שורות אלה, בתי הקולנוע בישראל עדיין סגורים בעקבות מגפה עולמית, אני מפרסם ביקורות לפי לוח זמנים פחות הדוק. חיי המדף של סרט חדש כבר לא נמדדים בשבועות, אלא בחודשים, והוא נותר זמין לאורך זמן בשרותי סטרימינג שונים. בוראט 2 יצא באופן רשמי באמזון פריים ב-23 באוקטובר 2020, כמעט חודש לפני שצפיתי בסרט בעצמי. תאריך ההפצה נבחר בכוונה כך שיהיה קרוב לבחירות לנשיאות ארה"ב, בתקוה להשפיע על אנשים לקחת ברצינות את הכח שנמצא בידיהם ולבחור איזו אמריקה הם רוצים לארבע השנים הקרובות, זו של טראמפ, או אחת שמתחייבת ללכת בדרכים אחרות. התאוריה שלי היא שבוראט 2 מתמקד יותר באנשים הפשוטים ובדברים על-זמניים כמו יחס לנשים, מכיוון שיוצרי הסרט לא רוצים להרחיק את בעלי זכות ההצבעה. במקום להציג את אמריקה כמקום חשוך שחי באשליות כמו בסרט הראשון, המטרה עכשיו היא להראות את המורכבות של המעצמה החזקה בעולם, שבה הפוליטיקאים משקרים במצח נחושה, בזמן שהאזרחים מנסים לחיות את חייהם. זה לא שבמציאות הכל הלך חלק ובוראט לא נתקל בגילויי שנאה, אבל הוחלט הפעם להשאיר אותם בחוץ. כן, אנשים עדיין גזענים ותעשיית הכנת הבנות לחתונה היא מזעזעת וראויה לסרט שלם משלה, אבל התגובות של רוב האנשים בסרט סובלניות באופן מפתיע להטרלות של סשה ומריה.

זו גם תזכורת למה סשה ברון כהן לא הפך בסופו של דבר לקומיקאי הגדול שחשבו שיהיה. הוא מצחיק ומסור לעבודתו, אין ספק, אבל ההומור הגס והגזעני-שוביניסטי שהפתיע בעבר, לא התקדם במילימטר ב-14 שנים. בוראט וטוטאר מנסים לזעזע אנשים וכשזה לא עובד, מציגים בפניהם תמונה של איבר מין, או מדברים על איברי המין של עצמם בנסיון נואש להוציא תגובה נסערת. אחרי חצי שעה, כבר שקלתי ברצינות להפסיק לצפות כי זה נראה כמו מחזור עצמי מינוס התזמון הקומי. רק אחרי שטוטאר מתחילה להתפתח כדמות, גם הסרט מתחיל לגדול ולהיות בעל משמעות. זה עדיין לא מוצלח כמו הסרט הראשון ולמען האמת, מריה בקלובה כנראה מצילה אותו מלהיות מיותר לחלוטין. יש מספר מוגבל של פעמים בהן אפשר לספר את אותה בדיחה ובמקרה של בוראט, המספר הזה היה סרט אחד. בשביל שסרט נוסף יעבוד, גם הבדיחות צריכות להתרענן. הקרבה לבחירות מוסיפה הקשר רלוונטי לפחות עד ינואר, והדיבורים על זכויות נשים מזעזעים בעיקר כי השנה היא 2020 ונשים עדיין צריכות להיאבק על זכויות בסיסיות ולסחור בגופן בשביל האשליה שהשיגו משהו בחיים. אלה הדברים שעוד נותנים לסרט רגליים, אבל כקומדיה או סאטירה פוליטית, אין לו משהו חדש להציע.

ביקורת: משפט השבעה משיקגו

בניגוד לאמונה הרווחת, הוליווד אינה מנותקת מהמציאות. הרבה פעמים נדמה שהיא עוסקת בנושאים שכבר נידונו למוות בחדשות, כאשר לציבור כבר קל לבחור את הצד המנצח בהם, וזה נכון חלק מהזמן. מצד שני, כמו בכל תעשיה, גם בעולם הקולנוע תזמון הוא מרכיב חשוב. הפקת סרט אורכת לפחות כמה חודשים ובזמן הזה, הרבה דברים משתנים. סרט שתוכנן לבכורה קיצית נוצצת, נדחה בשנה בגלל מגפה עולמית. אולפן שבנה על מומנטום מפסטיבלים נאלץ למכור את זכויות ההפצה לשרות סטרימינג כדי להספיק להוציא את הסרט בזמן לאוסקר. אדם שעובד על תסריט במשך יותר מעשור, מוצא את עצמו לבסוף בכס הבמאי כי עד שהסיפור משיג את התקציב הרצוי, כל הבמאים שהיו אמורים לעבוד עליו כבר המשיכו לפרויקטים אחרים.

"משפט השבעה משיקגו" נכתב לראשונה בידי ארון סורקין בשנת 2007. סטיבן ספילברג היה אמור לביים ולהפיק את הסרט, אבל שביתת תסריטאים הביאה לשינוי בלוחות הזמנים והפרויקט נדחה. במאים נוספים, בהם בן סטילר ופול גרינגרס (האם קיימים שני סגנונות יותר סותרים?), התעניינו בעבודת הבימוי, אבל המימון הנדרש לא הגיע והם ותרו על ההזדמנות. פתאום, בשנת 2020, עלתה מחדש ההתעניינות בסיפורם של מפגינים שעמדו למשפט פוליטי תחת שלטונו של נשיא רפובליקני שמייצג בעיני השמאל בארצות הברית איום ממשי על הדמוקרטיה ועל הצדק החברתי. הפרויקט נעשה פתאום מעניין וסורקין, שכבר הספיק לצבור מעט נסיון כבמאי, החליט לצלם את התסריט הכמעט גנוז בעצמו.

באוגוסט 1968, בעיצומה של מלחמת וייטנאם, נעצרים שמונה פעילים חברתיים באשמת הסתה לאלימות ברחובות שיקגו. עימות מול שוטרים שהותיר הרבה פצועים, בעיקר מהצד המפגין, גורם לכך שהתובע הכללי החדש מחליט להגיש כתב אישום נגד כל השמונה, למרות שאחד מהם בכלל לא הכיר את האחרים לפני המשפט. הנאשמים הם: טום היידן ורני דיוויס מארגון SDS (סטודנטים למען חברה דמוקרטית), אבי הופמן וג'רי רובין ממפלגת הצעירים הבינלאומית (ייפים), דיוויד דלינגר שעמד בראש קואליציית ארגונים אנטי-מלחמתיים, העובד הסוציאלי לי ויינר, מורה לכימיה בשם ג'ון פרוינס, ויושב ראש מפלגת הפנתרים השחורים בובי סיל.

כל השמונה הובאו למשפט בפני השופט ג'וליוס הופמן (שום קרבה לאבי הופמן), כאשר שבעת הלבנים שבהם יוצגו בידי עורכי הדין ויליאם קאנסטלר ולאונרד ויינגלס. עורך דינו של בובי סיל לא היה זמין מטעמים רפואיים ועל כן, סיל עמד למשפט ללא יצוג. לאורך החודשים הרבים של קיומו, עלו שאלות שונות על הכוונות מאחורי המשפט. האם מדובר במשפט פוליטי? האם בובי סיל צורף לשאר הנאשמים בכדי לפגוע בלגיטימיות של הפנתרים השחורים? אולי בכלל החיבור לפנתרים השחורים, המייצגים רוחות שאמריקה השמרנית מאוד לא אוהבת, נועד לגרום לאחרים לאבד לגיטימציה בעיני המושבעים? מה בכלל עושים פה ויינר ופרוינס שאינם מנהיגים בשום צורה ובברור לא היו בעמדה לעורר מהומה? והשאלה האחת שאמורה להכריע את המשפט: מי התחיל את האלימות?

ארון סורקין לא זר לדרמות משפטיות. התסריט הראשון שכתב היה עיבוד למחזה שלו עצמו "בחורים טובים". מאוחר יותר, הגיעו גם "הרשת החברתית" ו"המשחק הגדול" שהציגו אנשים אמיתיים שעמדו למשפט בסיטואציות שהתבססו באופן מאוד כללי על ארועים מחייהם. גם משפט השבעה משיקגו מבוסס על סיפור אמיתי, אבל סורקין לוקח הרבה חופש אמנותי בכל הנוגע להוספת דברים שלא התרחשו במציאות ויחוס משפטים ומעשים מסוימים לדמויות שונות מאלה שאחראיות להם בעולם האמיתי. זה צפוי ומתבקש ממישהו שזכה באוסקר שלו על עיבוד ספר ביוגרפי שאמינותו מוטלת בספק. אם כבר מעודדים אותו להציג ארועים בצורה לא כרונולוגית ולבדות מלבו את מעט הדמויות הנשיות שלמעשה מדברות בסרט, אין סיבה שלא ימשיך באותה גישה. מה גם שעם כל החיבה שלו לקלישאות, סורקין הוא תסריטאי ממש טוב. יש לו את היכולת לבנות סיפור מרובה דמויות מבלי שהצופים יאבדו את הדרך, והוא לא נופל בקלות למלכודת של חלוקה בין טובים לרעים, גם אם ברור באיזה צד הוא תומך. כשמסתכלים על הפרטים שסורקין בחר להשאיר בסרט, הנאשמים באמת עברו על החוק. העניין היותר רלוונטי לעלילה הוא כיצד ראוי להתייחס אליהם בעקבות העברה הזו.

באופן מפתיע, סורקין דווקא הפך את המשפט למתון ביחס למה שהיה באמת. הוא פחות התיחס לקרקס התקשורתי שהתחולל מחוץ לכותלי בית המשפט, לפרובוקציות המכוונות של ההגנה, ליחס המתנשא של פרקליטי התביעה, או לכמות העדים המפורסמים שהוזמנו לדוכן. לכאורה, אין בכך צורך כי מספיק מהדברים החריגים שהתרחשו במשפט האמיתי נכנסו לסרט. זה כולל את התנהגותו מעוררת המחלוקת של השופט שעל פי הרשומות, יוצג באופן מדויק להפליא בידי פרנק לנג'לה כאדם שאינו מודע לדעות הקדומות של עצמו ופועל באופן לא חוקתי על סמך תקדים קיצוני במיוחד. מצד שני, רוב הדברים שסורקין המציא עבור התסריט, מציגים את המעורבים באור יותר הרואי מכפי שנהגו במציאות. ג'רי רובין מוצג כגיבור מול קבוצה של תוקפים שאין עדות לקיומם מחוץ לסרט, טום היידן מוצג כטיפוס מרובע וקונפורמיסטי בהרבה מכפי שהיה במציאות, על מנת להנגידו לייפים שתמכו בתרבות הנגד ובגיחוך של המשפט כולו. גם התובע ריצ'רד שולץ, טיפוס אפור שידוע מעט מאוד אודות אישיותו, מוצג כמי שמנסה שוב ושוב למתן את טיעוני התביעה בשם השפיות והאנושיות.

כל אלה הם טריקים שנועדו להציג את המעורבים במשפט כאוסף מגוון של דמויות, המייצגות עמדות שונות ועדיין נתונות לאותה מערכת של איזון בין חוק ומוסר. הבעיה היא שכאמור, המשפט האמיתי היה עוד יותר פרוע מאיך שסורקין בחר להציגו והנאשמים היו כולם מעוררי מחלוקת באופן שהיה יכול לפגוע ברצון של הבמאי ליצור אהדה כלפיהם. העובדה שחלק מהנאשמים פנו בהמשך חייהם נגד העקרונות שהסרט מקדם, לא משרתת את הנרטיב שסורקין מעוניין לתמוך בו, אז הוא משתדל להפוך אותם לקורבנות מובהקים בזמן אמת. שוב, הרבה ממה שמוצג בסרט באמת קרה, כולל היחס המחפיר לו זכה בובי סיל. זה פשוט ששאר הדמויות מוצגות כמתונות ביחס למקור.

פה חבויה האמת הצבועה מאחורי הסרט. הוא מציג את הרדיפה הפוליטית שהממשל הפעיל כנגד מי שהתנגד למלחמה ואת האפליה הממוסדת שגם שופטים מכובדים אינם חסינים בפניה. אלא שדרך ההצגה מכילה ניצוץ בעייתי משלה. בובי סיל באמת הופלה לרעה בידי השופט הופמן והדבר הובא לתשומת לב בית המשפט פעמים רבות. אבל הסרט לא עוסק בבובי סיל, אלא בשבעה משיקגו, השבעה שצבע עורם נעם יותר לחבר המושבעים. סורקין מדגיש את חופש ההתארגנות וחופש הביטוי כערכים שעמדו למשפט, אבל הוא מרפרף על כך שאפילו שבעה פעילים פוליטיים-חברתיים שיוצאים בגלוי נגד הממשלה, עדיין נמצאים בעמדה טובה יותר מהאחד שעורו שחום. התסריט מתיחס לסיל בתור הסחת דעת שצריך להתגבר עליה ולא בתור סיפור משל עצמו. היו נגדו עוד האשמות, אחת מהן הייתה יכולה להוביל לסיום חייו נכון לשנה בה הסרט מתרחש. סורקין זורק כמה מילים על הנושא, אבל מצפה מהצופים לחשוב על אלה שלא יכולים לטעון לגזענות כנגדם כאילו הם באותה סירה עם סיל.

אני נמצא בהתלבטות מבחינת פסק הדין שלי כלפי הסרט. ארון סורקין כתב וביים דרמה משפטית מרתקת שמעלה נקודות חשובות לדיון. במיוחד היום, כשגם בישראל אנחנו רואים איך אלימות משטרתית ושימוש לרעה בכח מגיעים לרמה חסרת תקדים, בעוד הצד השני טוען לעודף פוליטיזציה של מערכת המשפט. מצד שני, הסרט הופק ומתרחש בארצות הברית, שם גורם הגזע והמעמד הכלכלי עוד יותר משמעותיים בהתנהלות הממסד. עשרות שנים מעכשיו, היסטוריונים יסתכלו על התקופה הנוכחית ויראו כיצד היא מעידה על כשלונה של המהפכה החברתית ששמונת הנאשמים רצו לקדם. היו הצלחות נקודתיות, כמו העברת דעת הציבור מתמיכה במלחמת וייטנאם להתנגדות נרחבת וחשדנות כלפי המניעים האמיתיים מאחוריה. יש כיום גם פחות אפליה ממוסדת כלפי מיעוטים וכלפי מעוטי יכולת, אבל כמו שהשופט ג'וליוס הופמן בטוח שדעתו אינה משוחדת, כך גם ארון סורקין ורוב מי שיצפה בסרט. בתוך העולם הפנימי שלו, משפט השבעה משיקגו עשוי היטב ורק חוטא מדי פעם באקספוזיציה מיותרת על חשבון הצגה הדרגתית של דמויות. הבעיה היא שכאשר מביטים מהחלון ורואים את העולם המוכה שבחוץ, הסרט אינו תמונת מראה של המציאות, אלא ריכוך שלה לטובת מי שרוצה להרגיש פעיל, אבל חושש לעשות זאת.

ביקורת: אנולה הולמס

ב-1975, ככב ג'ין ויילדר בסרט "הרפתקאות אחיו החכם יותר של שרלוק הולמס", אותו גם ביים. הסרט התמקד בשאלה איך זה לחיות בצלו של הבלש המפורסם ביותר בהיסטוריה ועדיין להצליח באותו תחום בזכות עצמך. ויילדר לא גלם את מייקרופט, אחיו הגדול של שרלוק, אלא אח צעיר בשם זיגרסון, שהומצא במיוחד עבור הסרט. בעוד במקור הספרותי נאמר על מייקרופט כי חכמתו ויכולת הסקת המסקנות שלו עולות על אלה של שרלוק, אולם הוא נעדר את המרץ והנכונות לפתור מקרים עד הסוף, זיגרסון נוצר במכוון כפאנץ' ליין. הוא בלש מוכשר, אבל התחרות הלא הוגנת מול שרלוק, הביאה אותו להתמחות במקרים זניחים שאינם מייצרים כותרות ודנים אותו להישאר אלמוני. ג'ין ויילדר יצר את הסרט כקומדיה פרועה שכוללת רגעים מוזיקליים לא קשורים וכמה מהשחקנים היותר מזוהים עם סרטיו של חברו מל ברוקס, בלי שאיפות להיות משהו מעבר.

בואו נריץ את קו הזמן 45 שנים קדימה. לאחר שנסיים לתהות מה זה נטפליקס, למה נשארים בבית לצפות בזה במקום לצאת לקולנוע ולמה אנשים מסתובבים עם מסכות רפואיות על הסנטר, נגיע ל"אנולה הולמס". הרעיון מאחורי אנולה הולמס דומה לזה שמאחורי זיגרסון הולמס, רק שהדמות אינה קומית, הכוכבת הראשית הפיקה את הסרט ולא ביימה אותו בעצמה, ויש מאחורי קיומה של הדמות רעיון שהוא מעבר למחווה פשוטה לספריו של ארתור קונאן דויל.

אנולה גדלה בבית משפחת הולמס, כאשר רוב הזמן אין נוכחות גברית בבית. אביה נפטר כשהייתה קטנה ואחיה הגדולים ממנה בהרבה, מייקרופט ושרלוק, עזבו מזמן בכדי לפתח קריירה משלהם בלונדון. מי שנותרה האחראית הבלעדית לחינוכה של אנולה היא אם המשפחה, יודוריה, שדאגה לספק לבתה את מיטב הספרות הזמינה, ידע מדעי נרחב, אתגרים בפתירת צפנים וחידות ואימונים בענפי ספורט בהם טניס, חץ וקשת וג'ו ג'יטסו. זה נשמע הרבה, אבל ממה שיצא לי לקרוא על אנגליה הוויקטוריאנית, לגמרי סביר שנשים עשירות שגרו לבד התאמנו באמנות לחימה יפנית בזמנן החופשי.

מה שלא הספיקה ללמד את בתה, הוא כיצד מתנהל העולם שבחוץ. כאשר יודוריה נעלמת ללא הסבר, אנולה ושני אחיה נפגשים על מנת לחפש את אמם. מאחר ומייקרופט טרוד יותר במציאת מסגרת חינוכית ראויה לאנולה והכנתה של בת ה-16 להפוך לאישה טובה ומוכוונת חתונה, אנולה מחליטה לנסוע בעצמה ללונדון בחיפוש אחר האם האובדת. על הרכבת, היא פוגשת בוויקונט טוקסברי, מרקיז בזילוות'ר, הגורם למסע שלה לקבל תפנית לא צפויה ולתעלומה הראשונה שהיא מנסה לפתור, להיות יותר מסוכנת מכפי שתכננה.

הסרט מבוסס בצורה מאוד חופשית על "תעלומת המרקיז הנעלם", הספר הראשון בסדרת אנולה הולמס שחברה ננסי ספרינגר. המטרה של הסדרה הייתה להביא לעולם של שרלוק הולמס דמות ראשית שקוראות צעירות יוכלו להזדהות איתה. זה בהחלט עבד על מילי בובי בראון, שרצתה לככב בסרט על פי הספר מזה שנים. שלוש עונות של "דברים מוזרים" לאחר מכן, היא גם השיגה את מבוקשה וגייסה לפרויקט את הבמאי הארי בראדיר שאחרי שנים כבמאי בטלוויזיה, זה היה אמור להיות סרטו הראשון שמגיע לקולנוע. כפי ששמתם לב, ההפצה לא התנהלה כמתוכנן, אבל הסרט אכן הושלם ונעשה זמין לצפיה.

אם קהל היעד העיקרי של ספרי אנולה הולמס הוא בנות ובני נוער, עושה רושם שהסרט מחזר אחר היותר צעירים שבהם. למרות עיסוקה המפורסם של משפחת הולמס בפתירת תעלומות מורכבות במיוחד, העיבוד הקולנועי של אנולה הולמס מפשט הכל עבור הצופים וגם דואג שלא יפספסו שום רמז או התיחסות למשהו שנאמר לפני כן. לבקשתה של בראון, אנולה כל הזמן שוברת את הקיר הרביעי ומדברת אל המצלמה. גם כשאינה מסתכלת ישירות לעבר הקהל, קריינות בקולה מוודאת שלא יפספסו כלום. אם עוד נותרה טיפה של מסתורין בסיפור, עריכה מאוד אגרסיבית מבטיחה שכל כמה דקות יהיה פלאשבק לסצנה מוקדמת יותר כדי שאף אחד לא יגרד בטעות את הראש מתוך בלבול. גם פעולות שאנולה אמורה להיות מסוגלת לעשות בראשה, היא מבצעת בחדר אחר באמצעות עזרים חזותיים, מה שהופך אותה פחות לבלשית מלידה ויותר לשחקנית השבץ נא האיטית ביותר בעולם.

למרות שהופק במקור כסרט קולנוע, אנולה הולמס נראה יותר כמו פיילוט לסדרת טלוויזיה בינונית. אין ספק ששרלוק הולמס הוא דמות מאוד פופולרית לעיבוד, במיוחד בשנים האחרונות, כך שהופעת הבכורה של אחותו על המסך, הייתה צריכה לתת תחושה של ארוע משמעותי יותר. גם אם הסרט מיועד לקהל צעיר יחסית, הוא עוסק דמות שנועדה להיות מקבילה נשית לגדול הבלשים שאינו מחופש לעטלף או פוסל באופן עקבי את האפשרות שאנשים חולים בזאבת. היא צריכה במה רצינית יותר מסיפור שמורכב מאקספוזיציה מהירה, אמא שמדברת רק בסיסמאות, אח גדול שמייצג את הפטריארכיה, ועלילה שמורכבת יותר מצרופי מקרים והחלפת תחפושות מאשר חיפוש אחר רמזים והבחנה בפרטים שהאדם הממוצע נעדר את היכולת להבחין בהם. ישנם רגעים בהם אנולה מזכירה את התכונות ששרלוק התפרסם בזכותן (להוציא את האופי הקר שלו), אבל נעשה מעט מדי שימוש בהן. בסופו של דבר, יש יותר דיבורים על היכולות שלה מאשר הדגמה שלהן בפועל.

האשמה נופלת במידה רבה על מילי בובי בראון, שהתעקשה להנגיש את הסיפור מעבר לנדרש. היא שחקנית טובה מספיק בכדי שהדמות של אנולה תהיה בכל מקרה מעוררת חיבה, אבל בתור הכח המניע מאחורי ההפקה, האחריות על הזלזול בצופה נופלת במידה רבה עליה. זה מפתיע כי דווקא בשבילה, גילום דמות שכזו אמור להיות דבר שהיא כבר מנוסה בו. היא הרי התפרסמה בזכות גילום נערה שגדלה בבידוד, נחשפה לעולם הגדול בשלב מאוחר יחסית, מצאה עניין מיוחד בבן גילה שעושה רושם ראשוני לא מרשים, וצריכה להסתיר את היכולות יוצאות הדופן שלה בכדי לא לעורר חשד. אולי בראון רצתה בכוונה להימנע מקישור בין הדמויות, אבל בתור אילוון מ"דברים מוזרים", היא הראתה כמה עומק ורגש יש ביכולתה להכניס לתפקיד שכזה. אפילו שאנולה הולמס נועד להיות סיפור קליל יותר, היה מקום להציג את הגיבורה שלו בתור מישהי עם יותר אישיות ופחות כרשימת מכולת של דברים שלמדה מאמה.

יאמר לזכות הסרט שהוא מאוד ברור במסרים הפמיניסטיים שלו ובתור יצירה שמיועדת לקהל צעיר, טוב להשמיע קולות ששוברים את הרעיון לפיו גורלה של הדמות הנשית חייב להיות תלוי ביחסים שלה עם דמויות זכריות. העמדות המושמעות בסרט אמנם שטחיות ומתעלמות מכך שהמאבק לשוויון מגדרי לא הסתיים לפני מאה ומשהו שנה, אבל לפחות אין ספק בקיומן. דמותה של יודורה סובלת מהעדר זמן מסך. במעט הסצנות שלה, היא יותר שילוב של שרה קונור ועמוד הפייסבוק של זהבה גלאון מאשר דמות עצמאית. בין האימון של אנולה לקראת מצבים מאוד ספציפיים שאיכשהו באמת מתרחשים בהמשך הדרך, לבין דיבור במסרים קצרים על שוויון זכויות ושחרור האישה, אין שום אמצע. זה בזבוז של שחקנית אדירה כמו הלנה בונהם קרטר על תפקיד שכל אחת הייתה יכולה לבצע באותה בנליות. מה גם שהסרט רומז לגבי צדדים מאוד אפלים בחייה של יודוריה שלא זוכים להרחבה, כי בניגוד מוחלט לרעיון המרכזי של הסרט, אנולה שוב ושוב נמשכת לחקירת סיפורו של טוקסברי במקום לחצוב לעצמה דרך עצמאית.

בהתחשב ברף שאנולה הולמס מציב לעצמו, מדובר באכזבה. אם הסרט היה מגיע ללא יומרות ובוחר מראש בין בידור בלתי מזיק לבין מסמך פמיניסטי שמלווה ארוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה המערבית, היה קל יותר לצלוח אותו. גם אם היוצרים היו בוחרים להתמקד בתעלומות עצמן ולא לטשטש שוב ושוב את היחוד של אנולה על ידי התיחסות להיותה קודם כל נערה מתבגרת ורק אחר כך בלשית, היה עדיף. שוב, מתבקש להשוות ל"דברים מוזרים", שם אילוון נמצאת בקונפליקט ממשי בתור מישהי שרוצה להיות מתבגרת רגילה ולא יכולה בגלל העבר שלה. אנולה הולמס היה יכול להיות סרט הרבה יותר מעניין לו רק היה נבחר עבורו כיוון ברור, בין אם בתור יצירה קלילה, אפלה, דרמתית או רוויית אקשן. בסופו של דבר, חוסר ההחלטיות מונע מהדמות הראשית להיות משהו מעבר לגרסה פחות מוצלחת של שרלוק הולמס.

ביקורת: אני חושבת לגמור עם זה

הפחד הכי גדול שאי פעם היה לי, הוא להישכח.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סרטו החדש של צ'רלי קאופמן, מי שהתחיל את דרכו כתסריטאי של סרטים מוזרים שמשחקים עם תפיסת המציאות של הדמויות ושל הצופים, ואז נעשה במאי של סרטים עוד יותר מוזרים. הייתם חושבים שמאחר והסרט הזה מבוסס על ספר שמישהו אחר כתב, הוא לא יראה כל כך קאופמני, אבל מתברר שאת המגע של צ'רלי אפשר להרגיש גם על רעיון שפותחו בראש של מישהו אחר.

זה מסוג הסרטים שעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני הצפיה, כי כמעט כל פרט עלילה יכול להיחשב ספוילר. לכן הביקורת הזו קצרה יחסית, בכדי שלא לחשוף שום מידע שיכול לפגוע בחוויית הצפיה. המעט שאפשר לגלות הוא שהסרט מוצג מנקודת המבט של אישה צעירה שנוסעת עם החבר שלה לפגוש לראשונה את הוריו בחווה מרוחקת. אם אתם מקבלים וייב של סרט אימה, אתם צודקים, למרות שזה לא סרט אימה. כלומר, הוא בהחלט מטריד, אבל אני חושבת לגמור עם זה לא מנסה להפחיד, אלא לסחוף לתוך חוויה קולנועית לא שגרתית. ואני לא כותב את זה רק כי הוא מופץ בידי נטפליקס בשנה שבה בתי הקולנוע נסגרו למשך חודשים בעקבות מגפה עולמית. גם בשנה פחות מתוסבכת, אחלע"ז (אחלה עז?) היה חריג בסביבתו.

מה שקאופמן מנסה לעשות, בדומה לסרטים קודמים אותם כתב כמו "שמש נצחית בראש צלול" ו"אנומליסה", הוא לספר סיפור בדיעבד. רק אחרי שהסרט מסתיים, יש מספיק חתיכות בשביל להרכיב פזל ולזהות תמונה, בהנחה שהצלחתם לארגן את כל החלקים בסדר הנכון. זו לא הזיה אניגמטית בסגנון דיוויד לינץ', אבל קאופמן בהחלט מנסה לעשות מסז' למוח שלכם בזמן הצפיה. הוא משנה את סגנון הסרט, או פרטים בולטים בסצנה, מבלי שהדמויות מגיבות לכך. הוא משחק עם הציפיות של הקהל על ידי רמיזה לקו עלילה אחד, כאשר בעצם הכוונה הייתה בכלל למשהו אחר. אפשר להבין מה קורה על המסך, אבל ההבנה הזו מגיעה לרוב רק באיחור של כמה דקות, כך שהצופה תמיד נמצא כמה צעדים מאחורי הסרט.

הגישה הזו לבימוי הופכת צפיה בסרט של צ'רלי קאופמן להימור. יכול להיות שיבלבל וישעמם אתכם ללא טעם, או שיסחף אתכם בטלטלה רגשית שלא תבינו מאיפה היא מגיעה. הסרט יכול להיות שנון, ועם זאת מאוד מלנכולי. או שהוא יכול להיות מהורהר ומתפלסף, אבל להסתיים עם מסר רומנטי. אני חושבת לגמור עם זה הוא לא ככה ולא ככה. הוא לא מאוד שנון, הדיאלוגים בו די ישירים, והוא לא ממש רומנטי, למרות העיסוק בזוגיות. הוא קצת מהכל ושום דבר ממה שחשבתם שיהיה.

רוב הזמן, זה עובד. הרצון להבין מה קורה מחזיק את העניין בסרט והמשחק של ג'סי באקלי וג'סי פלמונס עוזר לבסס את התסריט סביב דמויות חזקות ועגולות. טוני קולט ודיוויד ת'יוליס בתפקיד ההורים אמנם לא אחידים מבחינת אמינות, במיוחד ת'יוליס שהמבטא כל הזמן בורח לו, אבל עבודת איפור מצוינת עוזרת למכור את האשליה. הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא שהוא נשען חלק גדול מהזמן על קריינות של הדמות הראשית, דבר שקאופמן מאוד מתקשה להימנע ממנו, למרות שירד עליו בעצמו ב"אדפטיישן". שתי הסצנות החלשות בסרט, שביחד ממלאות קרוב לשליש מתוכו, מלוות בקריינות של ג'סי באקלי שמייצגת את המחשבות של דמותה בזמן אמת. בעוד ניתן ללמוד מכך עוד קצת על הדמות שלה, מדובר באמצעי מיותר, כי הוא נעשה במקביל לשיחה שהרבה יותר עוזרת להבין את הסיטואציה. למעשה, מאוד אהבתי כל חלק בסרט שאינו מכיל קריינות, אבל שתי הסצנות האלה הן מבחן סיבולת לא קל.

עד כמה שהוא תסריטאי יחודי ונטול פשרות, צ'רלי קאופמן נמצא לרוב במיטבו כשמישהו אחר מביים את הסרט. בין אם מדובר בספייק ג'ונז, מישל גונדרי או ג'ורג' קלוני, התסריטים של קאופמן מרוויחים מהתערבות של במאי שמכניס אותם לתוך עולם עם חוקים פנימיים ומשהו שמזכיר עלילה. עם זאת, אני חושבת לגמור עם זה הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי שקאופמן מסוגל להחזיק סרט שלם בכוחות עצמו. הוא אמנם קצת ארוך מדי ושתי הסצנות מרובות הקריינות יותר פוגעות ברצף התודעתי מאשר תורמות לו, אבל בסוף הצפיה, המבט המבולבל על פני החל להתחלף בהבנה והערכה. זה סרט ממש טוב, עם כמה דקות עודפות וטרופ שבאמת הגיע הזמן שקאופמן יפסיק להשתמש בו. אני לא יכול להבטיח לכם שהצפיה תהיה מהנה, אבל מדובר באתגר מעולה למי שאוהב שלא מאייתים לו את המסר, אלא נותנים לו מקום להבין לבד מה קרה. יש תחושה של סיפוק אם מצליחים לקלוט בסופו של דבר מה בדיוק התרחש על המסך.

כמובן, אתם יכולים תמיד לרמות ולקרוא את הספר עליו אחלע"ז מבוסס. רק קחו בחשבון שבפעם הקודמת שצ'רלי קאופמן עבד ספר לקולנוע, זה הוביל למועמדות לאוסקר לתאום הדמיוני שלו, אז בכל אופן דברים מקבלים משמעות אחרת כשהשם קאופמן חתום עליהם.

ביקורת: ספוטניק

חוק לא כתוב בקולנוע: אם הסרט מתחיל עם חללית שנמצאת בדרכה בחזרה לכדור הארץ, זה לא יגמר טוב. אחת הדרכים היותר נפוצות להציג פולש לא רצוי שמגיע לכדור הארץ, היא לפתוח את הסרט בהצגת הכלי איתו נחת בכוכב הלכת שלנו. ראינו את זה עם "פרא", "ונום", "הטורף" וזה רק מהשנים האחרונות. "ספוטניק" משתמש באותה קלישאה, אבל האופן בו הסיפור מתפתח, שונה מהסרטים הנ"ל.

ב-1983, חוזרים שני קוסמונאוטים ממשימה בחלל. הכל מתנהל כשורה עד שתקלה מסתורית משבשת את הליך הנחיתה ואחד הטייסים נמצא מת באתר הנחיתה, בעוד השני מתבוסס בדם. בנסיון לחקור מה בדיוק קרה, מגייס קולונל סמירדוב את טטיאנה קלימובה, פסיכיאטרית העומדת לשימוע בעקבות גישתה המסוכנת לריפוי. סמירדוב מחליט שהחשיבה של טטיאנה מחוץ לקופסה היא בדיוק מה שחסר בחקירה של קונסטנטין, הקוסמונאוט ששרד, ומזמין אותה להתלוות ליחידתו במתקן צבאי סודי.

טטיאנה מראיינת את קונסטנטין, מנסה להבין מה כל כך מיוחד במקרה שלו, אבל לא מזהה משהו יוצא דופן. התגובות שלו הגיוניות עבור אדם ששהה במצב לחץ וכעת מוחזק בבידוד מהעולם החיצון ואפילו לא יכול להתקשר לאמא שלו ולהודיע לה שהוא בסדר. לא רק זה, גם קונסטנטין יודע שהוא נחשב בזכות הטיסה לחלל לגיבור העם הסובייטי ומתגאה בחוסן הפיזי והנפשי שלו שמבלבל את הרופאים. הכל משתנה במהלך הלילה, כשטטיאנה מגלה לראשונה שהקוסמונאוט חזר ללא ידיעתו עם טפיל לא רצוי בתוכו, טפיל שמתחזק את בריאותו של המארח, אבל לאף אחד בכדור הארץ אין מושג מה כוונותיו, למה הוא מסוגל והאם מדובר בסכנה לשלום הציבור.

התיאור הנפוץ של ספוטניק כסרט אימה הוא שגוי. נכון יותר להגדיר אותו כמותחן מד"ב מכיוון שהוא פחות עוסק בהפחדות ויותר בסיפור שהולך ומתגלגל. טטיאנה והצופים מתחילים את הסרט בלי שום תשובות ומקבלים אותן בהדרגה, כאשר חלקן משתנות בדיעבד בעקבות חשיפת מידע חדש. זה פחות סרט שעוסק בקרב הישרדות נגד אויב מסוכן במיוחד, ויותר דיון מתמשך על אתיקה מקצועית ומידת הסיכון שצריך לקחת בכדי להסיר את הערפל מעל התעלומה. ההכרות הראשונה שלנו עם טטיאנה היא כאשר ועדה מתשאלת אותה על הליך רפואי מעורר מחלוקת שלטענתה היה הדרך היחידה להציל את המטופל. עם הזמן, המשחק של טטיאנה על הקו שבין מקצוענות לבין אינטואיציה הופך למנוע העיקרי של העלילה.

לצד השאלות על אתיקה, שעולות לגבי כל הפעילות הסודית ולא רק כלפי התנהלותה של הדמות הראשית, דמויות בסרט מרבות להשתמש במילה "גיבור". קונסטנטין הוא גיבור כי טס לחלל, הקוסמונאוט השני מת כמו גיבור לפי סמירדוב, טטיאנה מזכירה נושאים אישיים כואבים כדרך להעלות סימני שאלות כלפי מה שבאמת הופך אדם לגיבור. יוצרי הסרט נהנים מהמרחק מימי הקומוניזם בכדי לבקר באופן ישיר את הממשל של אותם ימים. הסתרת גורלם האמיתי של הקוסמונאוטים מהציבור מוצג בצורה פשוטה ויפה, באופן המתנגש עם רצונו של קונסטנטין להנות ממעמד הגיבור. איום שלילת הרשיון שטטיאנה מתמודדת איתו בתחילת הסרט הוא דבר שאיש צבא מספיק בכיר יכול להפוך על ידי הפעלת קשרים וכל העיסוק במה מותר לצבא לעשות בכדי לחקור גורם חייזרי ועד כמה הממשל בכלל מודע למתרחש, הם דברים שמאפיינים מעצמה בשלבי הפירוק הסופיים שלה. ברית המועצות של ספוטניק היא מקום מבולגן ונטול בעל בית שבו יספקו לך חדר עם טלוויזיה על חשבון הצבא, אבל את האנטנה צריך לאלתר לבד.

רוב הזמן, ספוטניק מצליח לשמור על מתח וכל אמת חדשה שנחשפת אכן נראית כמו גילוי משמעותי. זה עובד יותר טוב בחצי הראשון של הסרט, כאשר עדיין יש המון מסתורין סביב מצבו של קונסטנטין וטטיאנה רק מתחילה להתעמק בחקירה. החצי השני מאופיין בקצב מהיר יותר ובהרבה טוויסטים עלילתיים שמקשים לעקוב אחר הפרטים. די קל ללכת לאיבוד במערבולת הפרטים שהסיפור זורק פתאום כשמתקרבים לסופו. כל דמות משנה את אופן ההתנהגות שלה לפחות פעם אחת במהלך הסרט וחלק מהתשובות שניתנות רק מקשות עוד יותר למצוא סיום שיסגור את הסיפור כמו שצריך. בנוסף, הסרט קופץ מדי פעם לקו עלילה משני המתרחש בבית יתומים ומשמעותו מתבררת רק אחרי שהסיפור הראשי כבר הסתיים. חבל שלא הצליחו לשמר את הקצב המתון והמותח של החצי הראשון, כי הוא זה שמבדיל את ספוטניק מעוד מותחן גנרי.

יאמר לזכות אוקסנה אקינשינה המגלמת את טטיאנה, שהיא מצליחה להישאר הקול היציב בכל הבלגן. למרות שגם הדמות שלה עושה כמה תפניות במהלך הסרט, אפשר תמיד להבין מה עומד מאחורי מעשיה ואקינשינה מעבירה היטב את תחושות הגילוי של משהו שנדמה היה כלא אפשרי עד לאותו רגע. היא דמות מורכבת שמשדרת קרירות וריחוק כלפי חוץ, אבל מסוגלת להביע חמלה ואמפתיה כשמסתכלים יותר מקרוב. בעוד הדמויות סביבה מתפזרות לפעמים ומתנהגות באופן לא עקבי, אקינשינה שומרת על טטיאנה אנושית ואמינה חרף הטלטלות המתוסרטות.

מבחינה טכנית, מדובר בסרט מרשים. לא כל כך יצא לי לראות סרטי מדע בדיוני רוסיים מהמאה הנוכחית, כך שאני לא בטוח מה הסטנדרטים בכל הנוגע לאפקטים, אבל האחראים על התחום בספוטניק עשו עבודה טובה יותר מרוב ההפקות האמריקאיות שנעשות בתקציב דומה. האפקטים הממוחשבים משתלבים היטב בעיצוב המינימליסטי (בכל זאת, ברית המועצות) של הסביבה וכמעט שלא מרגישים מתי משהו באמת נמצא מול המצלמה ומתי נוסף בשלב מאוחר יותר. האפקט המרשים ביותר הוא דווקא פשוט יחסית לביצוע, כאשר החללית נקלעת בתחילת הסרט לסחרור בדרכה חזרה לכדור הארץ. הסצנה מצולמת כולה מתוך החללית, כך שהעין מתמקדת בשני הקוסמונאוטים המנסים להתמודד עם התקלה ולא בנוף המתחלף בחוץ. זה טריק של מתחילים, אבל הוא עובד מצוין ועוזר להישאב בקלות לתוך הסיפור כי השניים אכן נראים כמו טייסי חלל במצוקה.

ספוטניק שייך לאותה קטגוריה כמו "ארץ אחרת", "מלנכוליה", "ירח", "אקס מכינה" ו"Annihilation", כולם סרטי מדע בדיוני צנועים יחסית שנוצרו לא כחלק ממותג או סדרה, אלא עומדים בפני עצמם. ספוטניק אמנם לא מוצלח באותה מידה, אבל הוא יוצא מנקודת ההנחה שסרט שיש בו את המילה חייזר לא חייב להיות סרט אימה או אקשן שעוסק באיום על גורל המין האנושי. הבמאי איגור אברמנקו מצליח לשמור רוב הזמן על קצב טוב שמאפשר לסיפור להתפתח מבלי לחשוף יותר מדי בבת אחת. הוא מאבד אחיזה לקראת סוף הסרט והעלילה מתחילה להתפזר, אבל עדיין מובילה למסקנה שלא מזלזלת בצופה. חשוב שיהיה אפשר להבחין בין סרטים כאלה לבין סרטים מסחריים יותר, שמנסים להפוך כל דבר לרגע החשוב ביותר בתולדות הקולנוע. אין שום דבר רע בבלוקבאסטרים גדולים, אבל לפעמים צריך סרט שמשאיר את הצופים באפלה יותר זמן ממה שרגילים ויודע שגיבורים הם לא בהכרח אלה שנמצאים בקדמת המערכה, אלא לפעמים מי שבוחרים להישאר מאחור ולנסות גישה אחרת.

ביקורת: פאלם ספרינגס

Palm-Springs-Hulu-poster_resize.jpg

 

יש סרטים שהפכו לכל כך איקוניים, שגם אם אינם הראשונים לעסוק בנושא מסוים, הם נתפסים בתודעה כנקודת ההשוואה לכל הפקה עתידית שתכיל רעיון עלילתי דומה. כך למשל כל סרט שיעסוק בנסיון להשיב מישהו מהמתים באמצעים מדעיים, יעמוד בהשוואה ל"פרנקנשטיין" מ-1931. כל סרט שבמרכזו מסע בזמן, נידון לכך שיחפשו בו הקבלות לסדרת "בחזרה לעתיד", וכל סרט שיש בו דמות הסובלת מאבדן זכרון לטווח קצר, ישר חושבים עד כמה הוא כמו "מוצאים את דורי".

בזאת נצלתי את הקרדיט האחד שהיה לי לבדיחת "ברוקלין 99" בפוסט הזה.

במהלך העשור האחרון, הופיעו על המסך ובשרותי הסטרימינג כמה סרטים שבמרכזם דמות הלכודה בלולאת זמן. באופן מתבקש, כולם נמדדים ביחס ל"לקום אתמול בבוקר", הסרט המפורסם והאהוב ביותר שהשתמש בקונספט. "קצה המחר"?, זה לקום אתמול בבוקר באקשן. "מז"ל טוב"? לקום אתמול בבוקר באימה. עכשיו הגיע תורו של "פאלם ספרינגס" לעמוד למבחן, איך הוא בתור לקום אתמול בבוקר בקומדיה רומנטית.

ניילס מתעורר בבוקר החתונה של טאלה. הוא לא ידיד קרוב של המשפחה והם מכירים אותו רק בתור החבר של מיסטי, בעקבותיה נגרר לארוע המשמים בפאלם ספרינגס, אבל ניילס יודע עליהם הכל. הוא מעביר את היום בשתיה בברכה, תחושת ריחוק מזוגתו, עוד שתיה, ולבסוף החתונה עצמה. למרות שאינו טורח להתלבש במיוחד לארוע, ניילס נושא נאום שכובש את כולם ואז הולך לשתות עוד קצת. הוא פונה לשרה, אחותה של הכלה והכבשה השחורה במשפחה. שרה נחשבת מבוכה להוריה, מה שמשתקף בחוסר הנוחות שלה מתפקיד השושבינה והמרמור הכללי שמלווה אותה לאורך הערב. עם זאת, ניילס מצליח לעורר בה סקרנות והשניים מתרחקים לעבר נקודה מבודדת במדבר. הרגע האינטימי מופר בידי אדם מסתורי שמבריח את ניילס לתוך מערה מסתורית.

שרה מתעוררת בבוקר החתונה של טאלה.

אחת השאלות הגדולות לגבי עלילת "לקום אתמול בבוקר" היא על פני כמה זמן היא מתפרשת. אמנם הדמות הראשית חוזרת שוב ושוב על אותו יום, אבל בנסיון לגלות כמה שעות חיים במצטבר שוה החזרה הזו, הגיעו הבודקים לתשובות מגוונות החל מכמה חודשים ועד לאלפי שנים. פאלם ספרינגס לא מנסה לספק תשובה משום שבניגוד לסרטו הקלאסי של הרולד רמיס, הוא מתחיל כשלפחות שני אנשים כבר אבדו ספירה לגבי מספר הפעמים בהן התעוררו באותו יום, ודמות שלישית שחווה זאת לראשונה מתחילה ספירה משל עצמה. זו לא תופעה שפוקדת אדם אחד, אלא מצב שאנשים נוספים יכולים להיתקע בו ועל כן, אין טעם בחישוב הזמן. ניילס רק יודע שעבר את אותו היום עשרות אלפי פעמים, אם לא יותר, וכל נסיון לצאת מהלולאה הסתיים בכשלון. אלה החיים שלו ומעכשיו, גם של שרה.

כאן מתחילה הדינמיקה המעניינת בין הדמויות הראשיות. ניילס כל כך מנוסה בחזרתיות, שכבר לא נותרו דברים נסתרים ממנו, בעוד שרה לומדת הכל מאפס, ואיתה גם הצופים. עבור ניילס, יש ברכה בכך שהוא לא לבד לאורך היום ויש לו עם מי לשתף את העולם המצומצם גאוגרפית שעומד לרשותו. עבור שרה, זו קללה שטומנת בחובה הזדמנות מפתיעה להכיר את עצמה מחדש ולייצר נקודת מבט חדשה על החיים הדפוקים שלה. ליתר דיוק, היא מגלה עד כמה היא לא האדם הדפוק ביותר שהגיע לחתונה. מכיוון שהמפגש בין השניים בתחילת הסרט מתבסס על שאלה של האם יהיה ביניהם משהו או לא, התחושה הזו נכנסת יחד עם שרה ללופ ומשפיעה על המשך הקשר עם ניילס.

יש בסרט נקודות מעודנות שנעשות ברורות יותר ככל שמתגלים פרטים נוספים. הסקס הפתטי בין ניילס למיסטי בתחילת הסרט, השנאה של שרה לחדר בו היא מתעוררת ואפילו מחמאה גנרית שנאמרת בנוכחותם בחתונה, כולם זוכים למשמעות נוספת ככל שהסיפור מתקדם. עם זאת, התסריט הוא גם הנקודה החלשה של הסרט. למרות שפאלם ספרינגס מספיק מודע לעצמו בכדי לענות מראש על שאלות שעלולות לצוץ לגבי לולאת הזמן ומכיל רגעים שזוכים למשמעות עמוקה יותר בהמשך, הוא גם מפספס לא מעט הזדמנויות להפתיע ולחדש. התסריטאי אנדי סיארה מנסה לשלב תובנות רציניות לגבי החיים בין רגעי הקומדיה, אבל הוא אמין יותר דווקא כשהדמויות נוטות לניהיליזם ומאמינות שאין מטרה לקיום. כל נסיון להסביר מה קורה, או לייצר התקדמות לעבר פתרון, נראה כאילו סיארה לא באמת חשב לעומק על המכניקה של לולאת הזמן ומהר לשנות נושא ולהסיח את הדעת בשיחה על רגשות. זה לא בהכרח רע אם הסחות הדעת עובדות, אבל פאלם ספרינגס לא מספיק פרוע בכדי להשכיח את הגורם המאוד מורכב שמניע את העלילה.

דוגמה לכך היא בדמותו של רוי, האדם הנוסף שנתקע בלולאת זמן. הוא מנסה להרוג את ניילס, אולי מתוך נקמה על כך שלא מנע ממנו להיתקע, אולי בשל בעיה נפשית ואולי מתוך הנאה מציד אנשים בסגנון ואן פלט מ"ג'ומנג'י". למרות שהוא יכול להופיע בכל רגע ולירות בניילס חץ, או לנסות לדרוס אותו עם בולדוזר, רוי נעלם למשך רוב הסרט. הוא קיים בעיקר כדי להראות שגם חיי נצח מכילים סכנות, רעיון מיותר בסרט שבאותה נשימה מסביר עד כמה ההשלכות של קיום נצחי הן איומות גם ככה. בתחילה, נראה שרוי יהיה חלק משמעותי מהסיפור, אולי תוספת אקשן ומרדפים משעשעים, אבל רוב הזמן סיארה שוכח מקיומו ומחזיר אותו רק אחרי שכמעט שכחנו מקיומו.

גם הדברים שניילס ושרה לומדים בעקבות החזרה המתמשכת לא משולבים בתסריט בצורה מעניינת. אם "לקום אתמול בבוקר" או "קצה המחר" התבססו על כך שהדמות הראשית לומדת כל פעם עוד קצת על ארועי היום שחוזר על עצמו ומתקרבת בכך להשגת שינוי, פאלם ספרינגס מאוד חסכוני בלמידה מועילה. הוא נזכר בשלב מסוים להראות מה היתרון בזמן בלתי מוגבל, אבל נראה שניילס העביר מי יודע כמה זמן רק בללמוד עד כמה האנשים סביבו גרועים וקלים להשפעה. במילים אחרות, היה לו נצח להתנסות ולטעות וההתפתחות הכי רצינית שעבר הייתה להפסיק להגיע לחתונה בחליפה.

למרות זאת, מדובר בסרט חביב שגם מצליח ממש להצחיק לפעמים. אין הרבה בדיחות של צחוק בקול רם, אבל החיוך נשמר לאורכו. למרות שהיה מקום לתסריט משויף יותר ולשימוש יותר מתוחכם בלולאת הזמן כאמצעי סיפורי, פאלם ספרינגס הוא סרט פיל-גוד שמצליח להעלות חיוך, אפילו אחרי שנאמרים בו משפטים מאוד מבאסים על מהות הקיום. אנדי סמברג וקריסטין מיליוטי מעניקים חיים לדמויות הראשיות והכימיה ביניהם שומרת על המתח המיני בין ניילס לשרה אמין. בלי להיות חדשני בשום צורה, או להעז להתפרע באמת, זו עדיין חוויית צפיה נעימה שמחדירה קצת תקוה בזמן בו היא נחוצה במיוחד. כשכל יום נראה אותו דבר ואין לאן לברוח, הסרט מזכיר שאפשר למצוא משהו יפה בשותפות לצרה.

ביקורת: תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

eurovision_resize.jpg

 

יש שני סוגים של אנשים שצופים באדיקות בתחרות האירוויזיון: אלה שנהנים מהמוזיקה, ואלה שנהנים למרות המוזיקה. אני משתייך לקבוצה השניה. רוב השירים המתחרים, ולמען האמת גם רוב הזוכים, חולפים לידי ולא נשארים לי בזכרון, אבל תהיו בטוחים שאעריך את מי שמעלה לבמה רקדן בתחפושת גורילה ללא סיבה נראית לעין. העניין הוא שגם אם כותבים שיר סופר קליט, הוא עדיין רק אחד מתוך ארבעים ומשהו שמנסים להשיג את תמיכת הקהל במגבלת זמן של שלוש דקות. זה מביא לכך שחלק מהמדינות מחפשות גימיקים שיעזרו להבדיל את ההופעה משאר המתחרים, בין אם זה משהו שקשור לתלבושת ולמגדר של המבצע.ת, לבין אם מדובר בהפקת קליפ שלם על הבמה, כולל כוריאוגרפיה מוגזמת ותפאורה שנראית יותר כמו הבית של ברבי, לו עוצב בידי ה.ר. גייגר.

האמת היא שזה לא כזה משנה. הופעה יוצאת דופן יכולה לעזור לעלות לגמר, או להפוך למם פופולרי, אבל הזוכה הוא עדיין השיר שהכי הרבה אנשים מתחברים אליו. זה אפילו יותר בולט כיום, כשכל המתחרים זמינים לשמיעה לפני התחרות וההימורים על הזוכים מתחילים יותר מחודש לפני התחרות. גם הגימיק הכי מוגזם מלווה שיר שחובבים אמיתיים שמעו כבר עשרות פעמים. אפשר לטעון שפינלנד זכתה כי לורדי הם מופע כל כך גרוטסקי עם שיר כל כך לא אירוויזיוני, שפשוט אי אפשר היה להתעלם מהם, אבל זה לא מסביר את הזכיה של מריה שריפוביץ' הסרבית שנה לאחר מכן, באחת ההופעות הפחות מיוחדות של הערב, אבל עם ביצוע ווקלי חזק. בסופו של דבר, צריך להודות ש-Hard Rock Hallelujah הוא פשוט שיר שממש כיף לשמוע.

יוצרי הסרט "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", שמטעמי נוחות יכונה מעתה "הסרט על האירוויזיון", השם בו גם ככה יזכרו אותו, הם סוג מיוחד של חובבי אירוויזיון. נראה שהם מודעים למוזרות של חלק מהמופעים, לקשר החזק לקהילה הגאה ולפוליטיקה המקומית שמניעה את בחירת השיר המתחרה בכל מדינה, אבל הם מטאטאים את הנושאים האלה לצד הדרך בכדי לנסות לשווק פסקול של שירים שהיו יכולים להתחרות בתחרות האמיתית. אני מניח שזה קשור לשיתוף הפעולה של ההפקה עם איגוד השידור האירופי, שלא מעוניין שהסרט על האירוויזיון ילכלך על התחרות הכי יוקרתית שלו.

פאייר סאגה הם צמד מוזיקלי מהוסאוויק, שהוא למעשה כפר דייגים באיסלנד, כמו הקלישאה החביבה על שדרי ספורט ישראלים משנות התשעים. חברי הצמד, לארס אריקסונג וזיגריט אריקסדוטיר (כנראה לא אח ואחות), חולמים לייצג את מדינתם בתחרות האירוויזיון. ליתר דיוק, לארס חולם על זה, בעוד זיגריט חולמת בעיקר על לארס. התמקדותו של לארס בתחרות עושה אותו עיוור לרגשותיה האמיתיים של זיגריט וגם הופכת אותו לבושה בעיני אביו ולבדיחה של העיירה. במקום למצוא עבודה אמיתית, הוא מקליט שירים שאף אחד לא אוהב, מעצב תלבושות מגוחכות ומונע מזיגריט את האפשרות לממש את הפוטנציאל האמיתי שלה. מה שהפוטנציאל האמיתי לא יהיה, הסרט קצת לא ברור בקטע הזה.

סעיף טכני שהאיסלנדים אנאלים מכדי להתעלם ממנו, מביא לכך ששירם של פאייר סאגה מתקבל לתחרות הלאומית, שם הם כושלים. אלא שטרופ קומי משומש אחד לאחר מכן, לארס וזיגריט בכל נבחרים לייצג את איסלנד בתחרות האירוויזיון שתערך השנה ב… אדינבורו. זה השלב בו אלו מכם שצופים בסרט כי אמרו להם שהוא צולם בישראל, רשאים לעזוב. חוץ מכמה צילומים של קהל שנערכו אחר כך לתוך הסרט, אין בו שום דבר שצולם במהלך התחרות שנערכה בתל אביב. אפילו הבמה נבנתה מחדש באולפן בלונדון במקום להשתמש בזו שכבר הייתה קיימת בגני התערוכה.

הכח המניע מאחורי הסרט על האירוויזיון הוא ויל פרל וזה מוביל בדיוק לכל הבעיות הצפויות. למרות שמאוד התלהבו ממנו בעבר, נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתחילים להכיר בכך שהרבה מהסרטים של ויל פרל הם די אותו דבר. הוא מגלם מישהו שעוסק באובססיביות במקצוע מסוים, מצליח למרות שהוא אידיוט מוחלט, נכנס ליריבות עם מישהו בעל כשרון זהה אבל תפיסת עולם שונה ועל הדרך יש גם סיפור אהבה עם האחת שמאמינה בו כשהוא נקלע למשבר. זה לא חדש ששחקנים קומיים עובדים לפי נוסחה, מצ'רלי צ'פלין, דרך ג'רי לואיס ועד לאדם סנדלר, חולבים את הנוסחה הזו כמה שאפשר. העניין היא שצ'פלין, לואיס ואפילו סנדלר מעורר המחלוקת, הם בעצמם הסיבה שאנשים צופים בסרט. עד כמה ששמו של ויל פרל שווה הרבה כסף, הוא מעולם לא היה הדבר המצחיק ביותר על המסך. הדמות של האידיוט השחצן היא לא רק מאוסה, אלא גם מונעת חיבור רגשי לסיפור, כי למה שנהיה בעד אידיוט שחצן? פרל מגלם בקומדיות שלו את הדמות שבסרט טוב יותר הייתה בדיחה של כמה שורות וזהו. לצערי, הוא מתעקש שוב ושוב לדחוף את הדמות הזו למרכז העלילה.

במקרה של הסרט על האירוויזיון, לארס הוא שתלטן שמסרב לקחת אחריות ולהפסיק להיות נטל על אחרים, מתעלם מהרגשות של זיגריט ומדעת הקהל בהופעות, דבר שדווקא אמור להיות חשוב למי שמנסה לזכות בתחרות בה נערכות הצבעות מהבית, ולא פעם חושף צדדים אלימים ומזיקים שבנס אינם גורמים יותר נזק לסביבה. הוא לא הנבל בסיפור, אלא הגיבור במין ראיית עולם מעוותת בה האדישות שלו לסבל הזולת היא תכונה מעוררת הזדהות. זה עוד יותר בולט כשאנחנו פוגשים את דמותו של אלכסנדר למטוב, נציג רוסיה לאירוויזיון המחזר אחר זיגריט וככל הנראה לא לבש חולצה מימיו. למטוב נראה מכל בחינה אפשרית כמו האנטגוניסט שלארס יצטרך להתמודד מולו, אבל נעשה פה משהו יותר מתוחכם מזה, כי למטוב למעשה צודק באבחנות שלו. הוא לא אומר שום דבר לאורך הסרט שאינו נכון לגבי הכשרון של זיגריט וזה שלארס מושך אותה כלפי מטה ולא מאפשר לה לבטא את עצמה. הטעות היחידה שלו היא המחשבה שזיגריט רוצה את חיי הזוהר ולא נשארת בעסק רק בגלל לארס. גם חיי ההוללות שלו נראים מקובלים על כל שאר משתתפי התחרות, כך שאפשר להבין למה הוא פופולרי ובנוסף לכל, הוא זמר הרבה יותר טוב מלארס.

זו דוגמה לאופן בו הבניה סביב פרל כגיבור הסרט מכשילה את עצמה. למרות שלמטוב, בגילומו של דן סטיבנס, הוא הדמות המעניינת ביותר כאן, אנחנו אמורים לראות בו מכשול. עד כמה שהוא מורכב  ביחס לדמויות הראשיות, למטוב מאיים על המשך הקיום של פאייר סאגה וזה משהו שהצמד אמור להתגבר עליו. נוצר מצב בו הצורך להצדיק את מיקומו של לארס כדמות הראשית, כי זו הדמות שפרל יצר לעצמו, מביא לכך שהדמויות שמתנהגות בצורה שיותר מקדמת את העלילה ומייצגות את גודלו ויוקרתו של האירוויזיון, נדחקות לתפקידים פחות מרכזיים. זה משפיע לרעה על גודל התפקיד של למטוב, זה משפיע לרעה על פיתוח דמות אביו של לארס (בגילומו של פירס ברוסנן שמפתיע עם מבטא איסלנדי משכנע), זה משפיע לרעה על זיגריט. זה אפילו משפיע לרעה על החבר האחד באיגוד השידור האיסלנדי שלא מעוניין לנצח באירוויזיון. יש שם סיפור שלם שהסרט בקושי נוגע בו. לארס תקוע במרכז העלילה ולא מאפשר לאחרים מרחב פעולה.

ויל פרל הוא שחקן טוב והוכיח זאת שוב ושוב לאורך עשרים השנים האחרונות. רק שהוא שחקן דרמתי טוב, לא קומי. כשפרל מנסה להצחיק, הוא חוזר לשטיקים קבועים, מסביר בדיחות, מגיב בצורה לא החלטית לסיטואציות חריגות ונתקע שוב ושוב עם אותה דמות מעצבנת. בסרט על האירוויזיון, הוא החליט להישאר תמיד בדמות הקומית, גם כשקורה משהו מאוד עצוב שאמור למוטט את עולמו של אדם נורמטיבי. זה אולי היה מצחיק אם התגובות הפושרות היו חלק ממה שמאפיין את הדמות, אבל לאס מגיב באובר דרמתיות למצבים הרבה פחות קשים לאורך הסרט. זה מה שקורה כששחקן שלא מבין שהוא טוב יותר בדרמות מאשר בקומדיות, מעורב במספר הבטים של ההפקה ובונה את הסיפור סביב הדמות הפחות מרגשת בסרט.

ומה לגבי האירוויזיון? איך מוצגת התחרות שידועה בהופעות בלתי נשכחות ובהצבעות גאוגרפיות מעצבנות? בסדר. הסרט מכיל מחוות לכמה מהמופעים היותר בולטים של המאה הנוכחית, כמו גם קטע סונג אלונג בהשתתפות מתחרי אירוויזיון אמיתיים לצד פרל, סטיבנס, רייצ'ל מקאדמס והקול של מולי סאנדן ששולב עם זה של מקאדמס כדי לגרום לה להישמע יותר כמו זמרת מיוחדת במינה. הסצנה הזו, שאינה קשורה ישירות לעלילה ומהווה כולה מחווה לבינלאומיות והאינקלוסיביות של האירוויזיון, היא הרגע הכי טוב בסרט. למעשה, היא מהנה לצפיה גם אם אתם לא יודעים שום דבר על העלילה, כי בסצנה הזו נמצאת כימיה מעולה בין אנשים שתחרות האירוויזיון שנתה את חייהם. גם  המוזיקה המקורית כאן לא רעה וחלק מהשירים בהחלט נשמעים כאילו היו יכולים להתברג בעשיריה הראשונה בתחרות האמיתית. אני חושב שהסרט מפספס הזדמנות לצחוק על המרחק אליו מדינות מוכנות להגיע בכדי לזכות, כמו גם על כך שבמציאות, איסלנד כנראה הייתה מקבלת נקודות מקרובותיה הסקנדינביות בלי קשר לאיכות המופע. ברור שקשה להתעלות על הדבר האמיתי, רק תראו את מופע הסאדו-נפחות האנטי ציוני שאיסלנד באמת שלחה לתל אביב בשביל להבין כמה רף המוזרות גבוה. עדיין, הסרט בהחלט היה מקבל ממני נקודות זכות אם חוץ מחיקוי סביר למופעים באירוויזיון, היה גם מנסה ללכת כמה צעדים רחוק יותר. האירוויזיון, עם כל התאטרליות והרדיפה אחר גימיקים, הוא עדיין ארוע שנשאר מה לצחוק עליו ואיתו. הסרט על האירוויזיון הוא יותר הכרות עם התחרות לקהל חוץ-אירופי מאשר אמירה כלשהי עליה.