ביקורת: קפטן מארוול

MV5BMTE0YWFmOTMtYTU2ZS00ZTIxLWE3OTEtYTNiYzBkZjViZThiXkEyXkFqcGdeQXVyODMzMzQ4OTI@._V1__resize.jpg

 

היקום הסינמטי של מארוול חגג בשנה שעברה עשור לקיומו. 11 שנים עברו מאז הופעת הבכורה של איירון מן על המסך הגדול ורק עכשיו מגיע סרט בכיכובה של גיבורת-על. לא גיבור, גיבורה. למרות שוברי קופות כמו "משחקי הרעב", "לשבור את הקרח" ו"וונדר וומן", שהוכיחו שיש קהל לסרטים על דמויות נשיות, הגיבורות של מארוול נותרו בתפקידים משניים. האלמנה השחורה, סקרלט ויץ', הצרעה וגמורה הופיעו בסרטים שונים, אבל אף אחת מהן לא קבלה סרט משלה. למעשה, כולן הוגדרו כחלק מצוות כמו הנוקמים, שומרי הגלקסיה, ואיך שלא קוראים לברית הלא נוחה בין סקוט לאנג ומשפחת פים.

כעת, הגיע סוף סוף תורה של אישה לתפוס את קדמת המסך. "קפטן מארוול" הוא, מפתיע ככל שזה נשמע, הסרט הראשון ביקום של מארוול שעוסק בדמות נשית, בסיפור הרקע שלה ובאופן בו היא עתידה להשתלב בסרטים עתידיים, ספציפית "הנוקמים: סוף המשחק". כמו שלפני שנה, מארוול נזכרו להוסיף את "הפנתר השחור" לרשימה לפני שת'אנוס משתלט על העסק ובכך סמנו וי ליד התיבה של סרט עם גיבור לא לבן, קפטן מארוול, אף על פי ששם זה אינו נאמר מפורשות בסרט, היא הנסיון של החברה לקבל עוגיה פמיניסטית רגע לפני שנגמר השלב השלישי ביקום הקולנועי.

על כוכב לכת מרוחק, בהאלה, בירת אימפריית הקרי, וירס היא אחת החיילות המבטיחות במלחמה נגד הסקראלים, גזע ירוק עור המסוגל לשנות צורה. היא מתאמנת בקרב פנים אל פנים נגד המנטור שלה יון-רוג ומנסה ללמוד כיצד לשלוט בכוחותיה הכוללים, מלבד אינסטינקטים חדים וקשיחות בלתי ניתנת לעצירה, יכולת לירות אנרגיה מגופה. רגע לפני שהיא יוצאת למשימת השטח הראשונה שלה, וירס נפגשת עם המשכל העליון על מנת לקבל הכוונה ולהראות את מוכנותה. המשכל העליון לובש צורה שונה עבור כל קרי שניצב מולו ועבור וירס, זו אישה בגיל העמידה שדומה להפליא לאנט בנינג. וירס לא יודעת מדוע זו הדמות שמופיעה מולה, או מדוע היא חולמת עליה מדי פעם, אבל יש לה כעת משימה חשובה יותר: לכסח לסקראלים את הצורה וללעוס מסטיק. ונגמר לה המסטיק.

המשימה אינה צולחת והסקראלים שובים את וירס ומנסים לדלות ממנה מידע. היא מצליחה להימלט בכלי טיס מזדמן ומתרסקת על כדור הארץ, בשנה אותה המקומיים מגדירים כ-1995 אחרי שאיזה תינוק נולד בבית לחם והפך כנראה לעניין רציני בבגרותו. וירס מבינה במהרה שיש סקראלים גם בכדור הארץ והנסיון שלה לעצור אותם מושך את תשומת לבם של שני סוכני ש.י.ל.ד הנמצאים במקרה בסביבה – ניק פיורי ושותפו הצעיר פיל קולסון.

סרטי מארוול מתרחשים ברובם בסדר כרונולוגי זה אחר זה, אולם חלקם חורגים מקו הזמן הכללי. "קפטן אמריקה: הנוקם הראשון" מתרחש עשרות שנים לפני שיוזמת הנוקמים יצאה לפועל ו"הפנתר השחור" מתרחש בעצם מיד אחרי "חייל החורף" שיצא שנתיים לפניו. עדיין, קפטן מארוול הוא כנראה הנסיון הראשון של החברה להפיק סרט שלא רק מתרחש לפני שהיקום הסינמטי יצא לדרך, אלא גם מסביר איכשהו למה לא היה לדמות הראשית אזכור עד כה. הסיבה האמיתית היא כנראה שוירס לא נתפסה כמספיק מושכת קהל בעיני מקבלי ההחלטות בחברה, שרק עכשיו הבינו שיש מקום לסרט על דמות נשית ושהם יצטרכו קלף חזק במיוחד לקראת הסרט הבא של הנוקמים. אני מניח שכאשר "סוף המשחק" יצא לאקרנים, הוא יכלול נימוק אחר להתעלמות מקיומה עד כה, אבל אם להודות על האמת, קפטן מארוול נראה כמו סרט שנועד בעיקר להספיק להציג את וירס לקהל לפני שמנחיתים אותה לתוך מה שצפוי להיות הסרט הגדול ביותר בתולדות היקום של מארוול.

הלחץ על ההפקה בהחלט מורגש. במקום להיות תצוגה מעמיקה של דמות חדשה, עם כוחות שונים ממה שראינו עד כה, קפטן מארוול נראה מואץ. העלילה היא אוסף של רעיונות שהופיעו כבר בסרטים אחרים בז'אנר, כולל טוויסט שמארוול השתמשו בו לפחות פעם אחת יותר מדי. האפקטים, כולל אלה שנועדו להצעיר את סמואל אל. ג'קסון וקלארק גרג ביותר מעשרים שנה, לא גמורים. שני השחקנים האלה נראים יותר כאילו שמו להם פאה וכיסו אותם בהרבה איפור מאשר כמו גרסאות צעירות יותר של עצמם. שלא לדבר על כך ששפת הגוף של ג'קסון וגרג היא יותר של גברים מעל גיל חמישים (ואף מעל זה, במקרה של ג'קסון) ופחות של סוכנים בשיא כוחם שמנסים להציל את היום.

מה שכן ניסו לעשות זה להפוך את פיורי לדמות תמימה יותר, לפני שראה דברים שאף אדם אחר לא ראה, לפני שאבד את עינו ולפני שהפך קנאי לפרטיותו. זה רעיון טוב על הנייר, אבל התוצאה היא דמות שלא נראית קשורה בכלל לפיורי הזקן והמוכר. הוא מתנהג פחות כמו יוצא צבא שנמצא בעמדה בכירה בארגון ביון סודי, ויותר כמו מישהו שיצא היום לראשונה מהמשרד ולא ממש מפנים איך כל הקטע הזה של אקשן והצלת העולם עובד. יש כמה רגעים משעשעים בסרט ולג'קסון יש את הכשרון המולד לפתח כימיה אמינה עם כל אדם איתו הוא חולק מסך, זה פשוט לא מתחבר לניק פיורי שהופיע עד כה בקולנוע.

ברי לארסון מתגלה כבחירה טובה לתפקיד וירס. יש בה חום שמקרין כלפי חוץ ונותן את התחושה שאפשר לסמוך עליה, גם כשהיא מדברת על חייזרים משני צורה ועל פרויקטים סודיים שרק היא יודעת עליהם. יש ללארסון מראה של מישהי חביבה ושברירית, מה שמאפשר לה ללכת שוב ושוב נגד הציפיות של הקהל בתפקידיה השונים. היא הצליחה להיות כלבתא מתנשאת ב"סקוט פילגרים נגד העולם" ומנגד, גלמה אם אוהבת שמנסה לשמור על קור רוח מול עינוי מתמשך ב"חדר". בתור וירס, החיוך שלה אמור היה להסיח את הדעת, אבל כמו שכריס אוונס (שגם גלם נבל בסקוט פילגרים) הראה שאפשר להיות נער פוסטר וילד טוב וושינגטון די.סי. ועדיין לשכנע את הקהל שאתה הלוחם הטוב ביותר של המין האנושי, גם לארסון משכנעת שלמרות החביבות והחליפות הצמודות, היא מישהי שכדאי לעמוד מאחורי בזמן קרב. יש פספוס באפיון של הדמות כמי שצריכה כביכול ללמוד לשלוט ברגשות שלה, בעוד לא נראה שיש לה בעיה לעשות את זה לאורך הסרט. זה מסר נחמד נגד הפטריארכיה שמנסה לעצב נשים לפי טעם מסוים ולמנוע מהן למצות את הפוטנציאל שלהן, אבל התסריטאים התרשלו בנסיון לשלב אותו לאורך העלילה.

באופן כללי, קשה שלא לראות בקפטן מארוול פספוס. עם צוות שחקנים מכובד, עשרים סרטים קודמים לרפרנס אליהם, דמות ראשית שטרם נשחקה בתודעת הציבור ומודעות אמיתית לצורך לתת יותר מקום לנשים בסרטים הוליוודיים, עדיין יצא סרט שהוא לא יותר מסביר. אולי חלק מזה קשור לתקציב הנמוך ביחס לסרטים שקדמו לו ("רק" 152 מיליון דולר), אבל נראה שלחץ של זמן וזוג במאים שלא מתחברים לסגנון הכריעו את הכף. הסרט מכיל פסקול של שירי רוק משנות התשעים, פחות או יותר כל מה שנחוץ על מנת להוציא אותי עם חיוך ענק, אבל לא משכיל להשתמש בהם. רובם סתם מנוגנים ברקע וכשנעשה שימוש בשיר עבור סצנת אקשן… הוא עדיין סתם מנוגן ברקע. בניגוד ל"תור: ראגנארוק" או "שומרי הגלקסיה" שנהנו לשחק על החיבור בין צליל לתמונה, קפטן מארוול נעדר את המגע האישי שיתן לרגעים האלה תחושה בלתי נשכחת. ברי לארסון יודעת מה זה לעבוד עם במאי שאוהב לשלב מוזיקה בסיפור כי שוב, היא הייתה "בסקוט פילגרים נגד העולם". אמנם תפקיד קטן יחסית, אבל עם חתיכת כניסה מוזיקלית.

חבל לי לרדת על קפטן מארוול, כי באמת שהגיע לדמות הזו יותר. יש פה גיבורה שצריכה לשנות עוד רגע את מאזן הכוחות ביקום הסינמטי וכל מה שאני זוכר ממנה זה שהיא טייסת טובה. עד כמה שטוני סטארק ישמח למישהי כזו במצבו הנוכחי, צריכים לתת יותר כדי שיהיה באמת אכפת מהדמות. כמו שהפנתר השחור הגיע ל"מלחמת האינספוף" כחלק מבוזבז מבליל הדמויות בסרט, במקום שיהיה לי אכפת ממנו כמו שאכפת לי מגרוט, דמות שמסוגלת לומר רק שלוש מילים, גם וירס תגיע לסוף המשחק בתור ההיא שהיה לה סרט משלה לפני חודש ולא באמת הספקתי להתגעגע אליה או לפתח דאגה כלשהי לגורלה. החפזון בו קפטן מארוול הופק מורגש וכל המעורבים בו נפגעים מכך. סרט בסדר גודל כזה, שאמור להשתלב בתוך סדרת סרטים גדולה עוד יותר, צריך יותר זמן בפיתוח ובשלבי העריכה. הוא צריך יותר זמן בשביל לשווק את הדמויות וליצור געגוע. אני מקווה שההופעה הבאה של וירס בקולנוע תהיה יותר משמעותית, כי את הבכורה שלה בזבזו על סרט לא גרוע, אבל גם ממש לא רב השפעה כפי שהיה צריך להיות.

מודעות פרסומת

ביקורת: מילים נרדפות

Synonymes1_resize.jpg

 

בשנת 2010, שודר פרק של "משפחת סימפסון" בו המשפחה הצהובה מבקרת בירושלים. בשביל להשיג יותר משיכה לקהל בינלאומי, לוהקו לתפקידי אורח שני דוברי העברית המפורסמים ביותר של אותו הזמן, סשה ברון כהן ויעל נעים (גל גדות עוד הייתה עסוקה בלגלם דמויות משנה עם שמות כמו ג'יזל ונתניה). התגובות לדיבוב של ברון כהן היו חיוביות, כאשר רבים הופתעו כמה טוב לכד את המבטא הצברי של דמותו. הפרק עצמו, לעומת זאת, עורר חוסר נעימות, במיוחד בקרב ישראלים. בעוד היה צפוי שארצנו הקטנטונת תוצג באופן שטחי וקריקטוריסטי, זו הייתה הקריקטורה הלא נכונה. הישראלים הוצגו בפרק כאוסף של דתיים מיליטנטים שיודעים קרב מגע ומדברים יידיש, כאילו כל אדם שני בארץ שרת בנח"ל החרדי. החטא הגדול ביותר היה שיבוש מוחלט של הגאוגרפיה והמצב המדיני-בטחוני כאשר הפרק הציג כיצד ירושלים, ממוקמת במישור מדברי, נמצאת במרחק רכיבת גמל קצרה מחוף נטוש של ים המלח.

ההצגה השגויה הזו של ישראל היא לא דבר חדש. נתב"ג מוצג בדרך כלל כשדה תעופה קטן בלב המדבר, לכל הישראלים יש מבטא של יהודים מבורו פארק, היין המקומי הוא יין פטישים, אף אחד לא זז בשבת, כולם היו קרביים בצבא וישראלית בוגרת שמסתובבת בפאב בלונדון לא מבינה מה זה "ביי" וחושבת שמדברים על השדיים שלה כששואלים אותה לשמה. הדברים האלה עוד נסלחים כשהם מבוססים על חוסר הכרות בגוף ראשון עם המדינה, אבל יש מקרים בהם יוצרים ישראלים מסתמכים על בורות של זרים בכדי ליצור סיפור יותר מרתק. עמוס גיתאי הואשם לא פעם בכך שהוא מתעלם מהמציאות על מנת ליצור סרט שיקרוץ יותר לקהל בינלאומי, ו"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז מתרחש ברובו בנקודה בלתי קיימת, בה שחקנים יהודים מגלמים פלסטינים רק כדי ליצור מראה יותר קוסמופוליטי. אלה פרטים קטנים שצופים בגרמניה, בצרפת, בארצות הברית או באוסטרליה לא יעלו עליהם, אבל כל ישראלי עם טיפה ידע כללי יבין שאינם נכונים. "מילים נרדפות" של נדב לפיד הוא, לפחות במבט שטחי, החבר החדש בקבוצת הסרטים שעוסקים בישראל מבלי באמת לעסוק בישראל ובונים על כך שלא ישאלו יותר מדי שאלות.

יואב הוא ישראלי אחרי צבא שמגיע לפריז כשכל רכושו בתרמיל אחד. הוא מאבד הכל בלילה הראשון ונמצא למחרת בידי שני שכנים, כאשר הוא קפוא. השניים, אמיל וקרולין, מצילים אותו ונותנים לו בגדים וכסף על מנת שיוכל להסתדר לימים הקרובים. אסיר תודה, יואב שומר על קשר איתם והופך לחברם הקרוב. הוא מספר להם שעזב את ישראל ללא שום כוונה לחזור ושמעכשיו, ידבר רק בצרפתית ויחיה כצרפתי. אמיל, הרוצה להפוך לסופר מפורסם, מרותק מהסיפורים של יואב ושואב מהם השראה, בעוד קרולין מנגנת באבוב ומגלה חוסר חיבה מתמשך ללבישת מכנסיים בבית. כן, זו באמת מידת העומק של הדמות שלה.

בלית ברירה, יואב מוצא עבודה כמאבטח בשגרירות הישראלית, שככל הנראה מפעילה מנגנון סינון רופף במיוחד. ההתנהגות המוזרה שלו לא מרתיעה אף אחד, העיקר שהוא משלנו. יואב אפילו מתחבר לירון, מאבטח שלא שמע על ההנחיה לשמור על פרופיל נמוך בחו"ל ומקפיד להציג את עצמו כיהודי, לחבוש כיפה בציבור ואף להמהם את התקווה כדי לראות אם כבר נולד הבן זונה שיעצור את ישראל. בכדי להקל על יואב, מצוות אליו בית"ריסט צרפתי (ואני לא לגמרי בטוח אם הכוונה היא לחניך מבוגר במיוחד בתנועת הנוער בית"ר, או לאוהד בית"ר ירושלים) בשם מישל שכל כך מיליטנטי, שבמפלגת כחול לבן בקשו ממנו להתרחק קצת כי הוא גורם להם להראות כמו ג'ובניקים.

אם שמעתם על מילים נרדפות לפני שעלה לאקרנים, סביר להניח שזה היה בזכות הזכיה שלו בדב הזהב בפסטיבל ברלין. כבוד גדול שמראה על הנגישות של הסרט לקהל בינלאומי, אבל באופן לא מפתיע, גם על הריחוק שלו מעיסוק רציני בזהות הישראלית והיהודית. זה נושא מאוד רחב לדבר עליו, הרבה מעבר למה שניתן בדרך כלל להספיק בשעתיים, ומילים נרדפות בקושי מתחיל לחקור את הנושא. אין הסבר מפורט להחלטה של יואב להתכחש לישראליותו, רק שזה כנראה קשור למשהו שקרה בזמן השרות הצבאי. אנחנו יודעים שהוא היה חיל מצטיין ושהוריו נהגו לקרוא לו בילדותו על מלחמת טרויה, תוך שהם משמיטים את הסוף של הסיפור. אתם יודעים, הקטע עם הסוס שהוא החלק היחיד ש-99% מהמין האנושי יודע על מלחמת טרויה. אני לא יודע אפילו למה הקריאו לו דווקא את זה, כנראה שבדיוק נגמרו העותקים של פינוקי מחריב את קרתגו.

ככל שאנחנו לומדים יותר על יואב, ידוע עליו פחות. כל פרט שהוא מוסיף על חייו לפני המעבר לפריז, רק מרחיק עוד יותר את ההסבר למעבר עצמו. הוא אומר בתחילת הסרט שישראל תמות לפניו ורוכש מילון בעזרתו הוא לומד מגוון מילים צרפתיות לתאר את עלבונה ורשעותה של ישראל, אבל לא עומד מאחורי זה שום סיפור. כל הסיפורים שהוא מספר לאמיל הם אישיים וקצרצרים. אף אחד מהם לא מעיד על התנהלות חריגה של צה"ל או של הממשלה וחלקם בברור אינם נכונים אם אתם יודעים משהו על השרות הצבאי בישראל. אם "פוקסטרוט" ספר גוזמאות על צה"ל ועל ההתנהלות הלקויה שלו, מילים נרדפות בקושי מכיר בכך שחיילים עושים משהו מעבר לנשיאת נשק. השרות הצבאי שלי היה יותר מעניין מזה של יואב כפי שהוא מוצג בסרט, ואני העברתי שליש מתוכו במשחק סוליטר והחלפה יומיומית של תמונת הרקע במחשבי המשרד לתמונה של אורנגאוטן.

ככל שהסרט מתקדם, נדמה שהעדר הסיבה המדויקת לעזיבת הארץ הוא מכוון. יואב נראה כמי שנמצא בהלם קרב, עם דגש על המילה הלם. הוא מדבר מוזר, לא רק בגלל פערי השפה, אלא גם כי הראש שלו בונה משפטים בצורה הרבה יותר יצירתית מהאדם הממוצע. הוא מתעקש לא לדבר עברית, גונב גלויות בזמן שהוא משלם על מוצר יקר בהרבה ורוב הזמן, בקושי מרים את הקול. כאשר הוא סוף סוף פותח את הפה, אפשר להבין שהסיפור אינו קשור למדינת ישראל, אלא לאדם עצמו. לפחות, אני מקווה שזו הכוונה של הבמאי, כי בתור סרט פוליטי, מילים נרדפות הוא די נוראי. אין לו אמירה, אין לו נכונות לתאר ארועים ספציפיים, הוא מציג את הישראלים בצורה שטחית ואת הצרפתים כחסרי עמוד שדרה. הוא מכיר בכך שהיו פיגועים המוניים באירופה ושחלקם נבעו ממניעים אנטישמיים, אבל מציג עובדה זו דרך פיהן של דמויות מוקצנות שאינן מסוגלות לצאת ממצב לחימה. המפגש בין ירון ומישל כאילו נלקח מפרק של "ארץ נהדרת" מרוב שהוא מגוחך ושוב, לא ברור אם זו הכוונה או לא. אמירה פוליטית לא שווה הרבה אם היא לא באמת אומרת כלום ומילים נרדפות, כמו הדמות הראשית בו, מסרב להיכנס לפרטים החשובים באמת.

יש בסרט עיסוק רב לא רק בזהות לאומית, אלא גם במיניות וגם כאן, יואב לא מספר הרבה. אמיל וקרולין מציגים יותר משיכה על המסך כלפי יואב מאשר אחד כלפי השניה ויואב לא באמת מסרב לשום נסיון פיתוי ולא חשוב מצד מי הוא מגיע. אולי זה עניין של בלבול ואולי חלק מהחופש החדש שהוא מרגיש בפריז. גם כאן, לא נאמר דבר על ההיסטוריה המינית שלו בישראל, להוציא שיחת וידאו קצרצרה שנותנת הצצה למה שנשאר מאחור. הסרט מתחיל בהצגה מלאה של נתוניו הטבעיים של טום מרסייה, המגלם את יואב, מה שמבהיר מהתחלה שנדב לפיד לא הגיע להציג תמונה מצונזרת של ההווה, חרף סרובו לעסוק בעבר.

רוב השחקנים בסרט אינם מוכרים לצופה הממוצע. חלקם, כמו מרסייה, הם שחקני תאטרון שזהו הצעד הראשון שלהם בעולם הקולנוע. הדבר מורגש מאחר ונראה שמרסייה ושות' חשים טבעיים יותר במונולוגים מלאי פתוס מאשר בשיחות חולין פשוטות מול מצלמה. מנגד, אולי זו אשמת התסריט. אני לא אומר שמילים נרדפות נכתב בידי תוכנת מחשב שסרקה כל קישור אפשרי על המילים "ישראל", "צרפת" ו"צה"ל", אבל מעטים הסרטים שנראו כל כך קרובים לכך. התקשורת בין בני האדם בסרט מרגישה מלאכותית, כאשר הדמויות נעות בין סטראוטיפ אחד לשני, בלי שאף אחד יספק שורה מקורית. אמיל נראה, נשמע ומתלבש כמו תאו מ"החולמים" של ברטולוצ'י ולקרולין אין תפקיד מעבר ללהיות יפה ולחכות שהגברים ירשו לה להשחיל מילה. היצוג של ישראל כל כך מבוסס על הדימוי שלה בעולם, שהשיר היחיד בעברית שנשמע לאורך הסרט הוא "הללויה", וזה בהקשר עוד יותר אקראי מזה שהופיע בו ב"סיפורים פרועים". בנוסף, אפשר להפסיק כבר עם סצנות של חיילים רוקדים עם נשק? עברו 11 שנים מאז "ואלס עם באשיר", הגיע הזמן למצוא ביטוי מקורי יותר לאבסורד של המלחמה.

עוד קושי משמעותי בסרט הוא הצילום. שי גולדמן הוא צלם ותיק שלזכותו כמה מהסרטים היותר מרשימים חזותית בתולדות הקולנוע הישראלי. עם זאת, הוא לא יודע ולא צריך לצלם תוך הליכה. יש לא מעט סצנות בהן יואב מסתובב ברחובות והמצלמה כאילו הולכת לצדו. מדובר בסיוט בלתי ניתן לצפיה. הייתי חייב להסיט את העיניים מהמסך כדי לא לקבל כאב ראש מהנדנוד נטול הפוקוס של התמונה. כשהמצלמה יציבה, הסרט נראה בסדר. לא משהו יוצא דופן, אבל לפחות נסבל. כבונוס לחוסר הנעימות, פריז אמורה להיות עיר יפהפיה, אבל כאן היא אפרורית ומשעממת, בעוד דווקא הצילומים מישראל הם שטופי שמש ומלאי חיים. שוב, אני נאלץ לחזור על עצמי, לא ברור אם זה מכוון או לא.

ואלה המילים המגדירות את הסרט כולו. מצד אחד, לפיד שתל לכל אורכו רמזים קטנים לכך שהסיפור של יואב הוא יותר אישי מאשר לאומי. מצד שני, כל שאר היהודים בסרט מוצגים כבעלי תסביך רדיפה וחיבה מוגזמת לאקשן. מצד אחד, כל מי שיודע חשבון פשוט וקצת היסטוריה ימצא חורים בטענה שחיל משוחרר בן עשרים וקצת שרת בדרום לבנון ושסבו הוא ניצול שואה שעלה לארץ בתור אדם בוגר (וכן, הסרט מתרחש כיום). מצד שני, מה אם זו הנקודה? נדב לפיד יצר פה אולי את התחקיר האנושי המעמיק ביותר שנראה בקולנוע הישראלי מזה לפחות עשור, או שהוא יצר אוסף של קלישאות שמנסות להתחנף לקהל אירופי תוך התעלמות ממורכבותה של המציאות. שום דבר בסרט לא מבהיר מה הכיוון האמיתי וזה הופך את כולו לדי חסר פואנטה. כשאי אפשר לקבוע האם הוא מבריק או מטופש לחלוטין, סאטירה או דרמה נטולת מודעות עצמית, התחושה בתום הצפיה היא בעיקר "זהו?".

ביקורת: יצירה ללא מחבר

0230552.jpg-r_1280_720-f_jpg-q_x-xxyxx_resize.jpg

 

כשאני נכנס לאולם קולנוע לראות סרט שאורכו מעל שלוש שעות, אני מכין את עצמי נפשית. סרט באורך כזה צריך להכיל תוכן שמצדיק את הזמן שהצופים משקיעים בו. ניתן לעשות זאת על ידי הצגת סיפור מלא פרטים, במהלכו דמויות עוברות מסע מנקודת ההתחלה ועד הסוף, כך שכאשר יעלו כתוביות הסיום, תחילת הסרט תראה רחוקה שנות אור מהסצנה האחרונה. כך מצליחים סרטים כמו "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "הסנדק", "רשימת שינדלר" וכל אחד מחלקי "שר הטבעות", לשמור על רעננות לאורך השנים. אם תתחילו את הצפיה באמצע, החוויה שלכם תהיה שונה מהותית מזו של מי שמלווה את הסרט בלי להחמיץ אף רגע. לא כל הסרטים מצליחים בכך, כמובן. חלקם, כמו "כחול הוא הצבע החם ביותר" או "ניקסון", ארוכים רק לשם האורך ואין בהם מספיק תוכן או תהליך מספיק משמעותי בכדי להצדיק את מה שהבמאי תופס כניצול מוצלח של הזמן.

התרחיש הגרוע ביותר הוא להיכנס לסרט שאורכו מעל שלוש שעות ולהשתעמם. זה במיוחד רע אם אתם מתכוונים לכתוב עליו ביקורת ולא יכולים להרשות לעצמכם להחמיץ חלקים שלמים מתוכו. אולי דווקא רגע אחרי שנכנעתם מתרחש הטוויסט שהופך את כל העלילה על הראש? מה אם אחרי שטחן לכם את המוח במשך שעתיים וחצי, דווקא לקראת הסוף הבמאי מעביר הילוך ומציג את הנקודה הכי חשובה בסיפור? לא ידעתי הרבה על "יצירה ללא מחבר" לפני הצפיה בו, כך שהכנתי את עצמי נפשית לגרוע מכל. אני לא יכול לומר שמדובר ביצירה שתעמוד בהיסטוריה לצד כמה מהקלאסיקות שהזכרתי, אבל לפחות לא היה משעמם.

קורט ברנרט שאף להיות אמן מגיל צעיר. כשהיה קטן, בתקופת השלטון הנאצי, לקחה אותו דודתו אליזבת לתערוכה "אמנות מנוונת" בה הוקיעו הנאצים כמה מגדולי האמנים של תחילת המאה ה-20 כנטולי תרומה לאנושות, אולם קורט, בעידוד דודתו, דווקא חשב שהם מעניינים. לאחר שאליזבת מאובחנת כחולת סכיזופרניה, היא נלקחת מבית המשפחה לבית חולים, שם מחליטים שעליה לעבור עיקור ולאחר מכן, באישורו של מנהל בית החולים פרופסור זיבנד, היא נשלחת למקום אליו שולחים את מי שמוגדרים כמיותרים.

השנים חולפות, המלחמה נגמרה וכעת מזרח גרמניה נמצאת תחת שלטון קומוניסטי. קורט מתקבל ללימודי ציור באקדמיה לאמנויות, שם הוא מתאהב בסטודנטית לאפנה שבמקרה, גם שמה הוא אליזבת, או אלי, כפי שקורט מעדיף לקרוא לה. השניים הופכים במהרה לזוג, למרות חשדנותם של הוריה, פרופסור וגברת זיבנד שחוזרים לעיר לאחר שהיה ממושכת בחלק אחר של המדינה. כשרונו הטבעי של קורט מביא את המורה באקדמיה לחבב אותו ולהציע לו עבודות מכובדות בציורי קיר שיבטאו את רוח הקומוניזם, בניגוד לכל מיני אמנים מודרניים שחושבים רק על עצמם ולא מבטאים את האידיאלים שירוממו באמת את האנושות. למרות שקורט מצטיין בלימודיו, הוא לא לגמרי מוצא את מקומו בין הססמאות הריקות ואחוות הפועלים המאולצת. הוא מאמין שיש בו משהו חזק יותר שרוצה לפרוץ החוצה, אבל השלטונות לא מאפשרים לאמן לבטא את תחושותיו האמיתיות.

מבחינת עלילה, יצירה ללא מחבר בהחלט מסוגל למלא 188 דקות. הוא מקיף תקופה של יותר משני עשורים, במהלכם העיר דרזדן הפכה ממקור גאווה למפלגה הנאצית, לגל חורבות ומשם לעיר זניחה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מדינה שרק אחת משלוש המילים בשם שלה מבטאת את אופיה האמיתי. לאורך הזמן הזה, קורט מתבגר, רואה איך משפחתו נהרסת בידי המלחמה, מתחיל ללמוד, מתאהב, נכנס למשפחה חדשה שקשורה ישירות לפשעי מלחמה ומחפש את זהותו האמיתית כאמן. התוכן קיים, אבל הסרט עצמו לא יודע מה לעשות עם כל זה.

הנושא המרכזי בעלילה משתנה כל כמה זמן, אבל החל מנקודה מסוימת, ברור שהרעיון הוא להציג כיצד אמן מיוסר מוציא מעצמו ומההיסטוריה האישית שלו את האמנות שמייצגת אותו, כזו שאף אחד פרט אליו לא מסוגל ליצור באותה כנות ובאותו להט. הבעיה היא שקורט הוא אולי אמן, אבל ממש לא מיוסר. למרות האסונות והאיומים שרודפים אותו, קורט תמיד משיג דברים בדרך הקלה. המשפחה שלו לא גרה בדרזדן בזמן שהעיר מופגזת מהאוויר, טרגדיות מבית לא מונעות ממנו להמשיך בעבודה באין מפריע, הוא מתקבל לאיזה מוסד שהוא רוצה, גם אם תנאי הקבלה קשים במיוחד וכל מה שהוא צריך בשביל למצוא את אהבת חייו ולעבור לגור איתה, זה לבקש. אומה שלמה עוברת טלטלה על גבי טלטלה סביבו, אבל קורט די חופשי לעשות מה שבא לו ושומע בתמורה כמה שהוא מוכשר ובעל פוטנציאל. הסרט מנסה לבנות מתח סביב ההיסטוריה המשותפת שלו עם פרופסור זיבנד, אבל השניים מעולם לא נפגשו לפני כן וקורט היה צעיר מכדי לדעת שזה מנהל בית החולים ששלח את דודתו לתא הגזים. זיבנד אינו דמות חיובית, אבל הוא אוהב את הבת שלו מספיק בשביל לא להקשות על קורט יותר מדי. גם כשהוא מנסה להפריד ביניהם, הסרט מצליח למצוא דרך לבטל את זה ולהרוס את הסיכוי לאירוניה מתוחכמת.

הרמזים לכך נמצאים כבר מהתחלה. הנאצים מוצגים כמי שאובססיבים לגבי טוהר הגזע, אבל זה מתבטא בסרט רק בהשמדת חולי נפש ובעלי פיגור שכלי. אין שום מילה לגבי נסיון להשמיד עם שלם, לכבוש יבשת במחיר של עשרות מיליוני הרוגים, או לשעבד נוצרים שאינם בני הגזע הארי. קומוניסטים הם פשוט אנשים שבאו אחר כך ולא קבוצה פוליטית נרדפת וכל הגברים נמשכים לנשים יפות וחטובות, אז אין מה לדאוג לגבי זה. המילה "יהודי" לא מוזכרת בשום שלב, כאילו כל מה שעניין את הנאצים היה לדלל את כמות חולי הנפש באוכלוסיה. ברור שמדובר בפשע נוראי בפני עצמו, אבל זה כאילו יש פיל ענק בחדר ולא רק שהסרט לא מדבר עליו, הוא גם מתחיל להתלונן על בעיית הטרמיטים בסביבה. הרצח של מי שהוגדרו כלא מתאימים להתרבות מבחינה רפואית ראוי להתיחסות בכל פעם שמדברים על זוועות השלטון הנאצי, אבל זה כל כך לא הדבר היחיד בגללו הנאצים ידועים לשמצה.

הסרט מחזיק מעמד בזכות דמויות משנה מגוונות. בעוד קורט הוא טיפוס משעמם שדברים פשוט מסתדרים לטובתו (עוד מאפיינים של האמן ה"מיוסר"), לפחות העולם שלו מלא באנשים שמייצגים גישות שונות וטרגדיות ונצחונות להם יש למעשה משמעות. אביו של קורט אינו תומך בנאצים, אבל משתכנע להצטרף למפלגה כערובה לאחרי המלחמה, בחירה שכמובן מתגלה כשגויה. הסטודנטים והפרופסורים שמכירים לקורט את עולם האקדמיה, הם תערובת בין סטירה על הצביעות של האמנות משני צדי המתרס, לבין תזכורת שהמצב הפוליטי המשתנה בגרמניה מהדהד גם שנים ארוכות לאחר מכן. הדמות המפותחת ביותר היא של פרופסור זיבנד שמוצא דרכים שונות לשרוד בזכות מיומנותו המקצועית, אף על פי שהעבר תמיד ירדוף אותו. על אף השתתפותו הפעילה במדיניות החיסול הנאצית, יש לזיבנד את היכולת לשכנע אנשים שלא הייתה לו ברירה ושאינו באמת תומך בנאציזם, שקר שהיה המציאות עבור אביו של קורט, אבל דווקא לזיבנד בוחרים להאמין.

למרות הנושאים הכבדים בהם הוא עוסק, יצירה ללא מחבר מוצא זמן להומור ולרומנטיקה מדי פעם. לפעמים הוא מצחיק בלי כוונה, לפעמים הוא לא מצחיק חרף כוונתו, אבל רוב הזמן האיזון עובד. ההשוואה בין הגישה הנאצית לאמנות לזו של הקומוניסטים היא בסיס מעניין לדיון והסרט אינו מתבייש בהצגת הדמיון בין שתיהן. אפילו שהחיים תחת משטר אחד שונים משמעותית מהחיים תחת האחר, שניהם אינם מתאימים לאמן שרוצה לבטא את עצמו. אם רק האמן עצמו היה אדם מעניין, או שהיה חווה על בשרו קשיים ומגבלות במקום לעשות מה שבא לו כשאחרים סובלים, המסר היה עובר בצורה מוצלחת יותר. זה לא שאין מקום להציג את ההשראות החיוביות לצד הרגעים הכואבים, אבל בתור סרט שכל כך מתעקש לתת תשובה מהי אמנות וכיצד אמן מוצא דרכה ביטוי לרגשות ולשדים הפנימיים שלו, יצירה ללא מחבר עושה לעצמו חיים קלים. הדמויות מדברות על דברים רעים, אבל רובן מוגנות מנזקים ארוכי טווח. קורט יודע כל חייו מה הוא רוצה לעשות ואין שום מכשול בדרך, פרט לממשלות שלא אוהבות אמנות מודרנית. זהו דיוקן של אמן לא סובל. אמן שלא תמיד הולך לו, אבל האתגר הגדול ביותר בחייו הוא להפוך למפורסם יותר. זו לא דמות שקל להזדהות איתה והאופן בו התסריט מבזבז את סבלם של מיליונים כלא יותר מסיפור רקע, מעלה בעיקר תהיות איך שלוש שעות הן לא זמן מספיק לפתח סיפור עם עומק. הסרט לא צריך להיות יותר ארוך, אבל הוא בהחלט נזקק לתסריט חזק יותר שמדבר ביותר מסיסמאות ריקות ולמעשה מעביר מסר בצורה עמוקה וחכמה, לא על ידי הצגה סתמית של רצף התרחשויות.

ביקורת: האם אי פעם תסלחי לי?

MV5BMjQzMzEzNDU2NV5BMl5BanBnXkFtZTgwMzQ4NTUwNTM@._V1__resize.jpg

 

בחיפוש שערכתי בעקבות צפיה ב"האם אי פעם תסלחי לי", הופתעתי לגלות שיש מעט מאוד סרטים מוכרים המבוססים על חייהם של נוכלים אמיתיים. יש את הסרטים עם דיקפריו, "תפוס אותי אם תוכל" ו"הזאב מוול סטריט", יש את "המתחזה הגדול" הנשכח ואת "21", שעכשיו עוד יותר מוזר לצפיה כי קווין ספייסי מפתה בו צעירים לעבור על החוק. אם ממש מתאמצים, "חלום אמריקאי" מבוסס על מקרה אמיתי, אבל הפרטים שונו עד שהוא בעיקר בדיוני. הוליווד תמיד אהבה סרטים על נוכלים, לפעמים עד כדי הפיכתם לגיבורים האמיתיים של הסיפור, אז איך זה שאין יותר סרטים כאלה המבוססים על אנשים אמיתיים מאשר סרטים על מעלליה של משפחת אושן?

ובכן, אחד מהדברים שנוכל מוצלח באמת יכול לזקוף לזכותו, היא שלא מצליחים לתפוס אותו. אם הצליח לחמוק מרודפיו, בין אם מדובר ברשויות החוק או בעולם התחתון, הוא ישרוד להונות יום נוסף. אלה שאפשר לדבר על סיפורם האמיתי, הם אלה שנתפסו ואז דאגו גם לקדם את עצמם. במילים אחרות, הם לא היו נוכלים כאלה מרשימים בסופו של דבר. כך גם לי יזראל עליה מבוסס האם אי פעם תסלחי לי, סיפור נוכלות שהצליח לעניין מספיק אנשים בכדי להפוך לסרט, מכיוון שיזראל עצמה כתבה את הספר על המקרה. כשחושבים קצת לעומק, לא הייתה שום סיבה שמישהו מחוץ לחוג מאוד מצומצם בכלל ישמע על הסיפור לולא היה מעובד לספר בידי הנוכלת עצמה.

בתחילת שנות התשעים, מצאה עצמה לי יזראל ללא עבודה. היא הייתה כותבת מוערכת עבור חברה המוציאה לאור ביוגרפיות של מפורסמים, אולם כשלונו של הספר האחרון שכתבה, בשילוב עם גילה המתקדם, מביאים את הבוס להודיע לה כי שרותיה אינם נחוצים עוד. בהעדר מקור פרנסה, לי מתחילה למכור חפצים ישנים, בהם ספרים ומזכרות. לאחר שמכתב אישי מקתרין הפבורן משיג לה סכום נאה, היא מנסה למכור מכתב נוסף, אותו היא מוצאת במקרה. כאשר מתברר שללא תחושה של מגע אישי, המכתב שווה הרבה פחות, לי מחליטה להתבסס על יכולות המחקר והכתיבה שלה ולזייף מכתבים נוספים של מפורסמים מן העבר. כאלה שכבר לא יכולים לומר שום דבר אם כותבים משהו בשמם.

היחיד שיודע על מבצע ההונאה, הוא ג'ק הוק, מכר בו לי נתקלת בעודה מטביעה יגונה במשקה. ג'ק הוא לא בדיוק האדם הכי חשאי במנהטן, אבל העובדה שהצליח להישאר רוב חייו מחוץ לכלא היא מרשימה בפני עצמה. השניים הופכים שותפים לפשע, כאשר לי מזייפת מכתבים ומוכרת אותם וג'ק מראה לה מה אפשר לעשות עם הכסף, חוץ מלשלם חשבונות אצל הווטרינר.

ממבט על העלילה, רוב האנשים יתהו למה בכלל יש שוק למכתבים של אנשים מפורסמים מפעם. ברור שיש להם ערך היסטורי, אבל מדובר בתכתובות אישיות של אנשים שחלקם מתים כבר הרבה מאוד זמן. איך יש לזה מספיק אספנים בכדי שיהיה ניתן להתקיים ממכירת זיופים? אז מתברר שיש שוק והאנשים ששותפים בו הם אנשים שמלכתחילה יכולים להרשות לעצמם להוציא סכומים גדולים על פיסת נייר חתומה. השוק הזה גם מאוד תחרותי, כפי שמעידה כמות הקונים שלא מוכנים לקחת את הסיכון ומשלמים ללי עוד לפני שבדקו בעצמם את אמיתות המכתבים. זה לא מרשים כמו לרוקן כספת של קזינו בערב פתיחה חגיגי, או להשיג מעטפה בעזרתה ניתן לסחוט את מנהל הבנק, אבל לי יזראל גם לא מנסה להתעשר, רק לחיות בכבוד. אף מכתב אינו נמכר תמורת יותר מכמה מאות דולרים וגם זה ניפוח לעומת הסכומים האמיתיים ששולמו עבורם. כדי להפוך את הסיפור למעניין, נדרשים תכסיסים שיסיחו את הדעת ממעשה ההונאה עצמו, לעבר האישה שעומדת מאחוריו.

לי יזראל היא טיפוס לא חברותי, בעלת סטנדרטים מפוקפקים של נקיון, אגו שברירי וחוסר יכולת לשמור על קשר עם האנשים הקרובים אליה. הסרט עוסק מעט במערכת היחסים שלה שהסתיימה שנים לפני תחילת העלילה ובאפשרות לקשר רומנטי חדש, אבל הדגש העיקרי הוא על הרצון של לי להתקיים בזכות משהו שהיא טובה בו. במקרה הזה, היא כותבת כל כך טובה, שאנשים מאמינים לסיפורים אותם היא טווה על גבי ניירות של אחרים, אפילו אם מדובר בשקר מוחלט. יש לה מספיק ידע על חייהם הפרטיים של מושאי הכתיבה בכדי שהתוכן יראה אמין במבט שטחי והיא עצמה חשה סוג של גאוה ביכולת למכור בסכומים גבוהים דברים שיצרה, גם אם אסור לה בשום אופן לקחת עליהם קרדיט.

ג'ק, לעומתה, הוא טיפוס שחי את הרגע. הוא מתחיל עם גברים אקראיים, מוכר סמים באמצע היום ומדבר בנוסטלגיה על הפעם בה עשה צרכים בארון בגדים באמצע מסיבה. למרות שהוא אדם מבוגר, ההתנהגות שלו היא כמו של ילד שהרגע גלה צעצוע חדש ורוצה לשחק איתו כמה שאפשר. במקרה הזה, הצעצוע הוא הפרנסה החלופית של לי, שמאפשרת לו לשמור על קשר עם אישה שלא באמת מעוניינת בחברים פרט לחתולה שלה.

מליסה מקרתי מזכירה שהיא יכולה להיות שחקנית דרמתית טובה בהינתן תפקיד נכון. הדמות של לי יזראל היא בו זמנית שונה מהדמויות הגסות והצעקניות שמקרתי מגלמת בדרך כלל (למרות שבשבילי, היא תמיד תהיה סוקי) וגם דומה להן. מדובר באישה שמאוד קנאית לפרטיותה ובאופן כללי, משתדלת שלא להתבלט. היא לבושה בצבעי אדמה, מסדרת את שיערה באופן נטול עניין, מעבירה את זמנה בין דירתה לבין חנויות ספרים שקטות ופאבים שוממים, וסרובה לערוך ראיונות בתקשורת ולקדם את ספריה, הביא גם את הסוכנת שלה להרים ידיים.

מנגד, לי מכילה את אותה תחושה של עליונות על פני המין האנושי שהרבה מהדמויות הקומיות של מקרתי מכילות. היא מוכנה לעזור לאב הבית ולאמא שלו ואוהבת את החתולה שלה מכל הלב, אבל מסוגלת בקלות לשרוף גשרים ברגע שראתה מי מחכה בצד השני. היא שונאת את טום קלנסי, המצליח משמעותית יותר ממנה ומזלזלת בספריו. היא מתיחסת לג'ק כאל נטל יותר מאשר חבר ולא נמנעת מפגיעה ברגשותיו במידה ועשה משהו לא נכון. לא שג'ק הוא כזה מלאך, אבל היכולת של לי להרחיק ממנה אנשים תוך שהיא מחזרת אחר כספם של זרים, יוצרת דמות מלאה ניגודים.

יחד עם זאת, יוצרי הסרט לא הצליחו להחליט על הטון איתו הם רוצים להתיחס לעניין ההונאה. הבמאית מריאל הלר והתסריטאים ניקול הולופסנר וג'ף ויטי עוברים בין הצגת לי כאישה טובת לב ולא מובנת שהנסיבות הובילה אותה לחיי פשע, לבין אפיונה כמוח קרימינלי נטול חרטה. לפעמים היא מצטערת על מה שעשתה, ולפעמים רק על כך שאין לה אפשרות לפרסם את המכתבים בשמה. היא אדם מורכב, אבל הטיפול של הסרט הוא פחות נסיון לגשר בין הסטירות באופיה של לי ויותר יצירת רצף של סצנות לא עקביות, בהן לי יזראל היא גם הגיבורה, גם הנבל וגם הצופה מן הצד שאמור לשמש מצפן מוסרי לשני הצדדים. בהתחשב בכך שהתסריט נכתב על פי גרסתה של לי האמיתית לארועים, מוזר שהוא כל כך דליל בהסברים למעשיה ולשינויים באופיה. אם האישה שעמדה בלב הפרשה לא מספקת מספיק מידע בכדי להפוך לדמות בעלת ניואנסים, אין מי שיעשה את זה במקומה.

יש לסרט תחושה כללית של התקופה בה הוא מתרחש. מוזיקת ג'אז מלווה את המקומות השונים בהם לי וג'ק מסתובבים ונותנת תזכורת לניו יורק כפי שוודי אלן ומרטין סקורסזה אוהבים להציג אותה. התקציב הנמוך אלץ את ההפקה לצלם במקומות סגורים ובזוויות שלא יחשפו שום מבנה שלא היה קיים בעיר לפני כמעט שלושים שנה. המדפים בחנויות הספרים נראים אינסופיים בתאורה העמומה שמלווה אותם והאופן בו יש להגיע אישית למישהו על מנת להציע לו מכתב מזויף, מתאים לשנים האחרונות שלפני מהפכת האינטרנט. יש בזה משהו נעים ומחמם, גם למי שלא חי בניו יורק באותו הזמן. ניו יורק היא עיר שמאוהבת בהיסטוריה של עצמה והצליחה להדביק את שאר העולם באהבה הזו. האם אי פעם תסלחי לי אינו סרט היסטורי כפי שהוא משתדל למקם את עצמו בנקודה הנכונה על ציר הזמן על מנת שהעלילה תעבוד. בכך הוא מספק חלון לבירת התרבות המערבית כשעוד לא חוותה את הארוע המצלק בתולדותיה והייתה מסוגלת לסעור בגלל מכתבים מזויפים.

השאלה בשמו של הסרט היא ציטוט מאחד המכתבים שלי יזראל מנסה למכור והופך לתהיה המהדהדת בראש הצופה לשארית ההקרנה. האם לי עשתה משהו נורא כפי שחלק מהאנשים יגידו? האם בכלל פגעה במישהו באופן בלתי הפיך? האם לי מבקשת סליחה ממישהו, או שאנחנו כחברה מבקשים שתסלח לנו על היחס המזלזל ביכולותיה? זו לא שאלה שאמורים לענות עליה והיא משתלבת בסיפור בצורה כמעט אקראית. זו כן הכותרת שלי יזראל בחרה לספר שכתבה על הפרשה ושמפיקי הסרט החליטו להשאיר בכתוביות הפתיחה ובכל החומר הפרסומי הנלווה. כמו שאר הסרט, גם בשאלה הזו התסריט לא מתעמק וזה אולי חבל, אבל גם חוסך סחיטת רגש מיותרת. לי יזראל היא כותבת וזו הזהות שלה. אם היא כותבת טובה או לא, היא עונה בעצמה. האם היא אדם טוב או לא, זו שאלה שהסרט החביב והמעט נוסטלגי הזה מסרב ואולי גם מפחד לתת לה תשובה רצינית.

ביקורת: הספר הירוק

MV5BMjMyNzExNzQ5OV5BMl5BanBnXkFtZTgwNjM2MjIxNjM@._V1__resize.jpg

 

אי שם בשנות השבעים: "שמעו, הוודי אלן הזה מאוד מצחיק ואנשים אוהבים את הסרטים שלו. עדיין, אין סיכוי שמישהו שתחום ההתמחות שלו הוא קומדיות פרועות על סקס ויהדות יגיע אי פעם לכדי מועמדות לאוסקר, שלא לומר זכיה."

אי שם בשנות השמונים: "בטח, גם אני אוהב קומדיות של האחים צוקר. זה עדיין לא אומר שמישהו מהם יביים אי פעם סרט שיהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ויזכה על תסריט ושחקנית משנה. עוד מעט תגידו לי שהאקדמיה גם אוהבת מותחן קומי על רוחות רפאים."

אי שם בעשור שעבר: "אדם מקיי? זה לא ההוא שכל הקריירה שלו מביים סרטים של ויל פארל ואף אחד אפילו לא שם לב שיש להם את אותו במאי? כן, אני ממש רואה אותו מועמד לאוסקר על שני סרטים שונים שעוסקים בנושאים טעונים פוליטית."

בקיצור, סרט אוסקר מבית היוצר של האחים פארלי היה רק עניין של זמן.

 

בעשרים וחמש השנים האחרונות, האחים פארלי ביימו כמה מהקומדיות הפופולריות, אבל גם יותר שנויות במחלקות שיצאו. "טיפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מרי" ו"הפנטזיה של הל" היו הצלחות כלכליות, אבל גם העלו שאלות לגבי כמה נמוך האחים מוכנים לרדת בשביל בדיחה. הסרטים האלה, לצד הפחות מוכרים שלהם, לקחו נכויות, סטיות מיניות, מוסריות מפוקפקת, אינטליגנציה נמוכה ואף מוות ובנו סביבן קומדיות. לפעמים הם חשבו שלצחוק על זה שמישהי שמנה יעביר מסר על הסתכלות מעבר לקליפה החיצונית. לפעמים בחרו בפיצול אישיות כמקור לצחוק ולפעמים בתאומים סיאמיים. גם מכות לביצים, נוזלי גוף במיקום לא ראוי ופגיעה בזנים בסכנת הכחדה אינם טבו עבור הפארלים. הם מעולם לא ירדו עד לרמת הגועל נטול ההקשר של טום גרין בשיאו, אבל בהחלט התקרבו.

בהתחלה, הקהל אהב את זה והסרטים שלהם הפכו לקאלט. פחות הצליח להם בקרב מבקרים, אבל הם גם ככה לא היו קהל היעד של הסרטים. יש מי שמביים בשביל האמנות ויש מי שמביים כי לגרום לשחקנים מפורסמים לעשות דברים משפילים לעיני המצלמה זה משהו שהוא מתמחה בו. ההצלחה הלכה ופחתה עם השנים, כשהאחים פארלי פשוט הפסיקו להצחיק. השיא היה ב"סרט 43", שהיה כל כך רדוד ונצלני, שפיטר פארלי למעשה עבד על במאים ושחקנים על מנת שיסכימו להשתתף בפרויקט. קשה למצוא אדם אחד שקשור לסרט הזה ולא שונא את פארלי ושאר המפיקים על שהוסיפו את הכתם המצחין הזה לרזומה שלהם.

כל זה רק מדגיש עד כמה מפתיע שארבע שנים אחרי "סרט 43", פיטר פארלי הוא אחד השמות החמים בהוליווד. "הספר הירוק" שונה משמעותית מכל דבר שהוא ואחיו נגעו בו עד כה. זה סרט רציני, עם נגיעות קומיות לא מאולצות, המבוסס על סיפור אמיתי, במרכזו שני שחקנים מוערכים שנושאים את רוב העלילה על כתפיהם והעיסוק שלו בנושא חברתי רציני למעשה נראה מכובד. אין בדיחות גועל, אין השפלה, אין אפילו דיווחים על כך שהבמאי חשף את איבר מינו בפני שחקנים (למקרה שתהיתם למה קמרון דיאז לא עבדה איתו שוב). הספר הירוק הוא סרט… טוב?

בשנות השישים של המאה שעברה, טוני ואללונגה, המכונה טוני ליפ, עובד בתור באונסר במועדון הקופה קבאנה. לאחר שהמועדון נסגר זמנית לשיפוצים, טוני מחפש עבודה חדשה ומגיע לראיון בתור נהג עבור הפסנתרן דוקטור דון שירלי. למרות ההבדלים התהומיים ביניהם, שירלי מחליט לשכור את טוני למסע הופעות בן חודשיים בדרום ארצות הברית. בתקופה בה חוקי הפרדה גזעיים עוד היו הנורמה במדינות הדרום, שירלי מודע היטב לסיכון אותו הוא לוקח בתור אדם שחור שנוסע במטרה להופיע בפני קהל לבן. הוא סומך על טוני שידאג לדברים נוספים סביב הנסיעות, למשל שהפסנתר הנכון מוצב על הבמה, או שישלח לחדרו של שירלי בקבוק יין מדי ערב, וטוני מסכים מדי פעם לעשות דברים שמחוץ להגדרה הישירה של עבודתו כנהג.

במהלך הנסיעה, השניים לומדים להכיר זה את זה. טוני העממי וחסר ההשכלה מלמד את שירלי להעריך דברים חסרי תחכום, בעוד דון שירלי מנסה להפוך את טוני ליותר יצוגי ומזכיר לו מדי פעם שגם בתור נהג, יש לו יותר זכויות מלבוס שלו בחלקים גדולים מהמדינה.

את הסרט כתב ניק ואללונגה, בנו האמיתי של טוני. לטענת ואללונגה הבן, כמעט כל מה שמוצג בסרט מבוסס על האינטראקציה האמיתית בין אביו לבין דון שירלי. משפחתו של שירלי דווקא טוענת שהרוב מומצא ושהיחסים בין השניים היו מקצועיים גרידא. על כל מקרה, הסרט מוגדר כמבוסס על סיפור אמיתי ולא כשיקוף מלא של המציאות. הספר הירוק נועד לרגש, לעורר מחשבה וגם להצחיק מדי פעם ואת כל אלה הוא עושה, גם אם לא ברמה אליה יוצריו כוונו.

ויגו מורטנסן עשה כמעשה כריסטיאן בייל והוסיף למשקל גופו קילוגרמים חדשים על מנת לסגל לעצמו פיגורה של אדם פחות רזה. הוא גם אמץ מבטא איטלקי כבד ודרך עבודת איפור מרשימה, נדמה שהוא תמיד מיוזע, גם כשאין סיבה לכך מבחינת הסיפור. משהו בשפת הגוף של מורטנסן ובעבודת האיפור, יוצר את התחושה שטוני תמיד עובד ותמיד מתאמץ, אפילו כשהוא לוקח את הזמן. לעומת זאת, מהרשלה עלי מגלם את דון שירלי כאליטיסט ששונא ללכלך את הידיים, זקוק לזמנים של שקט במהלך היום, נוהג להתבודד ומקפיד להתבטא בשפה גבוהה. בניגוד לטוני שחי עם משפחתו בדירה שבה תמיד ישנם אורחים, שירלי חי בגפו מעל קרנגי הול בדירת סטודיו מלאה במזכרות ובסממנים אפריקאים.

הפרט האחרון מוצג כאירוני בהקשר של הסרט מכיוון שדון שירלי אמנם שחור, אבל טוני שוב ושוב מציב בסימן שאלה את הכרותו עם התרבות האפרו-אמריקאית. שירלי לא שומע מוזיקה פופולרית, חושב שנגני ג'אז במועדונים אינם ראויים לכבוד משום שאינם מכבדים את עצמם, לא מדבר בסלנג, יודע רוסית ומופיע מול קהל לבן בעוד שאר השחורים בסביבה ממתינים מחוץ לבניין לבוסים שלהם. ברגע מעורר מחלוקת במיוחד, טוני מנסה לשכנע את שירלי לאכול עוף מטוגן, מאכל שמזוהה במידה פוגענית עם השחורים בארצות הברית, ולא מבין את הבעיה שבאימוץ סממן גזעני שכזה.

כאן טמונה הבעיה שמלווה את הסרט לכל אורכו. למרות שהוא נושא מסר של סובלנות ומציג את אפליה על רקע גזעני כדבר שיש להתנגד לו, הוא עדיין מתבסס על סטראוטיפים. טוני, משפחתו וחבריו הם כולם סטראוטיפים של אמריקאים ממוצא איטלקי, ועוד מניו יורק, אז בכלל. אין אפילו אדם אחד בקרבתם שאינו איטלקי עם מבטא כבד, שיער משוך לאחור והכרות עם כל איטלקי אחר בעיר. מילא אם זה היה המאפיין של טוני, שאכן מצא במציאות קריירה מאוחרת כשחקן בתפקידים קטנים של איטלקים-אמריקאים, אלא ש-100% מהאיטלקים בסרט מוצגים כחלק מאותו סטראוטיפ, מה שרק יותר פוגעני כשחושבים על כך שמורטנסן הוא בכלל ממוצא נורדי.

גם בדרום, הדמויות מחולקות לשתי קבוצות בלבד. או שמדובר בלבנים גזענים שבין אם בנימוס או באלימות, מנסים לאכוף את ההפרדה הגזעית מבלי לחשוב אפילו לרגע שיש בה משהו לא צודק, או שמדובר בשחורים חסרי השכלה שעובדים בשדה במהלך היום ומשחקים בקוביות וזריקת פרסות במהלך הלילה. להוציא סצנה אחת לקראת סוף הסרט, אף דמות שחורה חוץ מדון שירלי לא זוכה ליותר משורת דיאלוג אחת. עד כמה שחשוב להראות כיצד אפליה מסלילה אנשים ודוחפת אותם לראות דברים בשחור ולבן (תרתי משמע), הספר הירוק מתקיים בעולם בו כולם חוץ מדון שירלי הם חלק מקבוצה נוחה להפליא לאפיון וגם שירלי עצמו מגלה שאין בכוחו לשבור סטראוטיפים.

הספר הירוק הוא סרט טוב במהותו. אין בו כוונה רעה והמסר שלו באמת חיובי. הוא גם נכתב מתוך אהבה של התסריטאי לשני אנשים שמאוד השפיעו על חייו. הוא מרגש ומבדר ומשוחק היטב. הבימוי של פיטר פארלי אינו מבריק, אבל בהחלט מראה את מה שצריך להראות ולא מתעכב על סצנות מיותרות שאינן תורמות לסיפור. זה סרט שבברור נוצר בכדי להביא לידיעת העולם על אישיותו הכובשת של טוני ליפ והוא מצליח בכך. טוני, למרות אינספור תכונות שליליות, מצליח לעבור כדמות חיובית שאפשר ללמוד ממנה. אפילו שהוא לפעמים משתמש באלימות בתור פתרון, מעשן בכל מקום, מגלה בעצמו גזענות כלפי שחורים, או לא מבין שהוא אומר דברים פוגעניים, תצאו מהסרט עם חיבה לאיטלקי שמעיד על עצמו כי הוא מסוגל לצאת מכל תסבוכת בעזרת אמנות הבולשיט. כנראה שחלק מזה עבר לבנו, כי לא הייתי אמור לחבב את טוני, אבל התסריט, בתוספת המשחק של מורטנסן, גרמו לי לסלוח על התנהגות שהייתי מוצא מאוד בעייתית במציאות.

ביקורת: המועדפת

the-favourite-poster_resize.jpg

 

זה נחמד שבמאים מגוונים מדי פעם. האחים כהן ידועים בחיבה שלהם לקולנוע ניהיליסטי שאינו פועל לפי הכללים המקובלים של שכר ועונש, אבל הבחירה שלהם בסיפור מסורתי יותר כמו "אומץ אמיתי", הראתה שהם יוצרים מצוינים גם במסגרת החוקים. וס קרייבן הוא אחד הבמאים החשובים ביותר בז'אנר האימה, אבל הקפיצה הנדירה שלו לתחום הדרמה עם "מוזיקה מהלב" לפחות גרמה לכך שאחד מסרטיו הוזכר בטקס האוסקר כיותר מבדיחה. ג'ורדן פיל יצא מעולם הקומדיה ויצר את "תברח" שאמנם איני נמנע על מעריציו, אבל זה בהחלט היה הימור שנתן לפיל חיים חדשים בעולם הקולנוע.

על פניו, "המועדפת" הוא שינוי משמעותי מסוג הקולנוע שאנחנו רגילים לקבל מיורגוס לנתימוס. קודם כל, הוא לא כתב את התסריט, לראשונה מאז החל לביים סרטים בעצמו. את המועדפת כתבו דבורה דיוויס וטוני מקנמרה, שניהם יחסית לא מוכרים. בנוסף, לא מדובר בדרמה איטית המתרחשת בגרסה מעוותת של המציאות שלנו, אלא בסרט היסטורי עם כל המשתמע מכך – תלבושות מרהיבות, סטים מקושטים בהתאם לתקופה, מוזיקת בארוק, מבטא בריטי, כל העסק. לבסוף, המועדפת הוא סרט נגיש בהרבה לקהל הרחב מסרטיו הקודמים של לנתימוס. אין פה עינויים פסיכולוגיים, או אנשים שמנסים להביע כמה שפחות רגש, אלא דרמה-קומית מאוד ישירה בכוונותיה. כמו כן, אין חיה בשם הסרט, שזה נדיר אצל לנתימוס. כל זה על פניו, אבל האם מדובר באמת בכיוון חדש עבור הבמאי היווני?

הסיפור מתרחש בחצרה של המלכה אן, בתחילת המאה ה-18. בריטניה, שאוחדה לאחרונה בזכות הסכם היסטורי בין אנגליה וסקוטלנד, מעורבת במלחמה באירופה שאינה מאיימת ישירות על הממלכה, אולם נצחון בה עשוי להביא לא מעט נכסים ראויים לידי הבריטים. אן מנהלת ישיבות ודיונים עם ראש הממשלה ועם נציג האופוזיציה, אבל נראה שהיא פחות ופחות מוצאת את מקומה בין הפוליטיקאים. הדימוי העצמי הנמוך של המלכה מביא אותה לחשוד שלועגים לה מאחורי הגב ולהתקפי זעם והיסטריה תכופים. המפלט היחיד שלה הוא אצל חברתה הקרובה שרה צ'רצ'יל, דוכסית מרלבורו, האחראית על ענייני הכלכלה של הארמון, ומשמשת תמיכה נפשית ואשת סוד למלכה.

דודניתה של שרה, אביגיל היל, מגיעה לארמון בתקווה למצוא עבודה. שרה שוכרת אותה בתור עובדת מטבח ונקיון זוטרה ומניחה שבזאת לא תצטרך לדאוג לה יותר. ביקור לא מורשה אצל המלכה הסובלת משיגדון, מביא את קיומה של אביגיל לתשומת לבה. מאחר והתרופה שאביגיל מרחה על רגלה של המלכה עזרה להרגיע את הכאב, שרה ממנה אותה לתפקיד ליידי של חדר המיטות, שזו דרך מרשימה לומר משרתת אישית של המלכה. רוברט הארלי, איש המפלגה הטורית, רואה בכך הזדמנות ומנסה לשכנע את אביגיל לרגל עבורו ולספר לו פרטים שיכולים להביא להפעלת לחץ על המלכה לשנות את עמדותיה בעניין המלחמה והמס אותו היא מעוניינת להטיל.

מבחינת העלילה, המועדפת נראה כמו סרט תקופתי רגיל. תככים ומזימות פוליטיות בארמון, לצד שיחות ארוכות על ענייני הנפש והרבה אנשים שמאוד משתדלים לנהוג על פי כללי הטקס, כולל לחבוש פאות נפוחות במיוחד. עדיין, המועדפת הוא ממש לא סרט תקופתי רגיל. אני לא יודע אם זה התסריט עצמו, הבימוי של לנתימוס, או שילוב בין שניהם, אבל זה בהחלט לא האופן השגרתי בו נהוג להציג את העולם של פעם. נתחיל בכך שהעלילה מבוססת ברובה על המצאות של דיוויס ומקנמרה ולא על ארועים אמיתיים. הדמויות אמנם התקיימו במציאות, אבל הרבה מרכיבים בסיפור, כמו נסיבות הגעתה של אביגיל לארמון, משך ההכרות בין שרה למלכה, חולשתה המנטלית של אן והעדרו המוחלט מהסיפור של בעלה, שעדיין היה בחיים באותה תקופה, הם חלק מבחירה של התסריטאים להתעלם מהאמת ולהחליפה בפארסה המבוססת באופן חלקי על שמועות ותאוריות שהופרכו בידי חוקרים של התקופה.

גם מידת הציניות בה נוהגות הדמויות כנראה הועלתה בכמה רמות מזו שהייתה באמת. אין שום עדויות מוצקות לכך שאביגיל הייתה תאוות כח, או שהיחסים בין שרה למלכה הכילו רבדים שלא הוצגו כלפי חוץ. המועדפת מציג את הנשים במרכזו בתוך משולש של מאבקי שליטה שמתדרדר לעתים לאלימות של ממש. אביגיל עצמה מוצגת כאישה חדת לשון ומניפולטיבית מטבעה, בעוד שרה היא קשוחה וכמעט גברית בהתנהגותה ובסגנון לבושה. הדבר אינו מקרי, אולם ישנם לא מעט רגעים בהם החופש האמנותי של הסרט סותר בצורה קשה את הידוע על הדמויות האמיתיות. זה לא בהכרח דבר רע, אבל סטיה שכזו מהסיפור האמיתי מצריכה הצדקה כלשהי, משהו שיהיה מעבר ליצירת דרמה רגעית. כמו ש"אמדאוס" מעוות את היחסים בין סליירי ומוצארט על מנת לספר על קנאה ואובססיה, או ש"שחור על לבן" מתעלם מדבריו של האדם עליו הסרט מבוסס בכדי לשים יותר דגש על המאבק למען זכויות האזרח. לא תמיד חייבים להיצמד למציאות, אבל נדרש תרוץ טוב בכדי לא לעשות זאת.

התרוץ של המועדפת הוא, פחות או יותר, הצגת סיפור על שליטה ועל ההבדל בין הדרכים השונות להשגתה. יש מי שנולד עם כח, יש מי שצריך להילחם בשבילו ויש מי שמעולם לא נועד לאחוז במושכות. הגברים בסרט מוצגים כחלשי אופי, המתהדרים במראה מגונדר עד גיחוך ומנוצלים בקלות בידי הנשים בחייהם. בינתיים, שרה ואביגיל מכוונות את הסובבים אותן כך שיפנו להן דרך לעבר יעדן. הגברים יוצאים לקרב, אולם אין שום סצנה שמתמקדת במלחמה עצמה. הנשים מתחרות זו בזו בירי ביונים, בעוד את הגברים מעניין יותר עיסוק נטול סיכונים כמו מרוץ ברווזים. אם היחס השונה לעופות אינו סימן מספיק ברור, שרה משפיעה על החלטות שיקבעו האם בעלה ישלח לחזית או לא, בעוד אביגיל מחליטה עבור מחזרה עד כמה מותר לו להתקרב ומתי מותר לו לגעת בה. המועדפת מספר על נשים חזקות בעולם שתוכנן ועוצב בידי גברים שמרוב שהתרגלו להיות מוגנים מפגעי העולם, השאירו לנשותיהם את רוח הלחימה האמיתית.

אחת הבחירות היותר מעוררות מחלוקת בסרט, קשורה בעבודתו של הצלם רובי ראיין. בהחלטה משותפת עם הבמאי, מרבה ראיין לצלם סצנות בהן המצלמה נעה על צירה, מצד אחד של החדר לצד השני, במקום בו רוב הסרטים חותכים בכדי לחסוך זמן. לא מדובר בתנועה איטית שנועדה לסרוק את כל הפרטים בחדר, אלא בסיבוב מהיר שיכול להיות לא נעים לעין כשלא מצפים לו. בנוסף, הסרט מצולם לרגעים במצלמת עין הדג שמעוותת את התמונה. בהתחשב בכמה הצילום של ראיין יפה ללא הגימיקים האלה, כולל שוטים שנראים לרגע כמו ציורי שמן משומרים היטב, ההחלטה של לנתימוס להוסיף טכניקות שמדגישות עד כמה מדובר בזיוף ולא בהצצה דרך חלון אל העבר, מתמיהה. יתכן וזו דרכו של הבמאי להזכיר את ההבדלים מהסיפור האמיתי, או להבהיר שמשהו אינו כשורה. יכול גם להיות שהוא פשוט התלהב מהרעיון לתת לסרט מראה קצת שונה. בכל אופן, מדובר בבחירה שיכולה להביא לניתוק רגשי מהסרט ואני לא חושב שזו הייתה המטרה.

מבחינת מה שכן מדויק היסטורית, המועדפת הוא תענוג לעיניים. הבגדים, האיפור והרקעים אמנם אינם צבעוניים במיוחד, אבל הם מצליחים להציג שחזור מרשים של התקופה. זמן שלטונה של אן אינו מוצג באור חיובי או רומנטי, אלא כבועה בתוך עולם מכוער ומעוות שבו גם האנשים המהודרים ביותר נוהגים באכזריות אחד כלפי השני. זה עולם בו הראות בלילה מוגבלת במיוחד, הדרכים לארמון מלאות בוץ, המטבח מכיל חומרים מסוכנים לעור, האיפור של המלכה מזכיר גירית ובני מעמד האצולה גסים וחרמנים לא פחות מפשוטי העם. יורגוס לנתימוס לא מנסה ליפות את התקופה כנהוג בסרטים היסטוריים, אלא להראות שגם סביב קירות מקושטים ושמלות מרהיבות, הסרחון הוא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.

שלוש השחקניות במרכז הסרט עושות עבודה טובה. אוליביה קולמן מנצלת את היכולות הקומיות שלה בכדי לגלם מלכה שברירית וילדותית ששונאת את עצמה. רייצ'ל וייס מציגה קרירות ואינסטינקטים רצחניים שמסבירים כיצד שרה צ'רצ'יל לא רק הגיעה למעמדה בעקבות שנים של תכנון זהיר, אלא גם מתכוונת להישאר בו לאורך זמן. אמה סטון מצליחה לזייף מבטא אנגלי אמין ולהיות מקסימה וכובשת, למרות שאביגיל מוצגת כתחמנית שתעשה הכל בשביל לשרוד.

כמות הפרטים שמספרים סיפורים קטנים משלהם בסרט, מצדיקה את החריגה המשמעותית מהמציאות. אני לא חושב שהתוצאה מרתקת יותר מחייה האמיתיים של שרה צ'רצ'יל, אבל אני מבין את השימוש בה ובהשפעתה על הממלכה כבסיס לסרט על נשים חזקות והגברים שמסתובבים להן בין הרגליים. יש פה את האכזריות והביזאריות שהופיעו בסרטים קודמים של יורגוס לנתימוס, אולם הפעם ניתן למצוא יותר רגש ונסיון כן לתפוס אווירה כפי שהיא, ללא הגזמות לכאן או לכאן. המועדפת דורש מידה של סבלנות, חרף הקצב המהיר בו הוא מתנהל, פשוט כי גם לדברים הכי אקראיים יהיה בסופו של דבר קשר לסיפור. לפעמים לוקח זמן עד שקולטים את הכוונה ולפעמים הסרט ישיר במידה שכמעט לועגת לצופה. בתור מסמך היסטורי, הוא כמעט חסר ערך, אבל המועדפת כן ממלא את תפקידו כסיפור על עליות ומורדות במלחמת המינים, כמו גם במאבק בין הנשים עצמן.

ביקורת: מיסטר גלאס

MV5BMTY1OTA2MjI5OV5BMl5BanBnXkFtZTgwNzkxMjU4NjM@._V1_UY1200_CR105,0,630,1200_AL__resize.jpg

 

בשנת 2000, "בלתי שביר" היה אחד הסרטים שהכי צפו להם. שנה אחרי שהבמאי הצעיר מ. נייט שאמאלאן הדהים את העולם עם "החוש השישי" הנהדר, כולם רצו לגלות מה הפרויקט הבא שלו. הרבה מסתורין אפף את עלילת הסרט, בכיכובם של ברוס ויליס וסמואל אל. ג'קסון. לבסוף, הייתה זו האכזבה הגדולה של השנה. לא ש"בלתי שביר" גרוע במיוחד, אבל הקצב האיטי והטון המאופק קשים לעיכול ולא מסתדרים עם נושא הסרט. מה גם שעם הציפיות לעוד משהו ברמה של "החוש השישי", כנראה שאף סרט לא היה מצליח להרשים את הקהל הסקרן.

בשנת 2017, "ספליט" היה אחת ההפתעות הגדולות של השנה. אף אחד בשלב הזה לא צפה ששאמאלאן יביים סרט טוב. אחרי עשור וחצי של רמה הולכת ומתדרדרת, היה קשה להאמין ש"החוש השישי" לא היה פוקס מוצלח במיוחד של במאי גרוע למדי. לא ש"ספליט" התקרב אפילו לרמה של הסרט שפרסם את שאמאלאן, אבל עצם העובדה שהוציא סרט שהתקבל בצורה חיובית בידי המבקרים, הספיקה בשביל להרגיש שאולי שפטו את מ. נייט יותר מדי בחומרה. מה גם שבשלב הזה, התחילה להיווצר הערכה מחודשת ל"בלתי שביר" שלטענת רבים, סבל מהשוואה לא הוגנת לסרט שקדם לו והוא בעצם ממש מוצלח בפני עצמו.

"מיסטר גלאס" הוא הפרק השלישי בטרילוגיה שהתחילה לפני 19 שנים ורק לפני שנתיים גילינו שהיא בכלל חלק מיקום סינמטי מתוכנן. דיוויד דאן, האיש החזק במיוחד, העביר את שני העשורים האחרונים בלקיחת החוק לידיים. בכל פעם שהרגיש שמישהו פגע בחלשים ממנו, דאג ללמד אותו לקח ולנסות להציל את הקורבן, אם הדבר עוד אפשרי. יש לו כל מיני כינויים, אבל נראה ש"המפקח" הוא זה שתפס הכי חזק. הוא מחליט לחפש את מי שמכונה "השבט", אדם בעל פיצול אישיות חמור שאחת הזהויות שלו היא יצור פראי בשם החיה, שחוטף נשים צעירות ורוצח אותן בפולחן שזהויות אחרות שלו מעודדות. בנו של דיוויד, ג'וזף, מסייע לאביו ככל הניתן, אבל את עבודת השטח, המפקח עושה לבד.

דרכיהן של הגיבור והחיה מצטלבות במהירות, ככה זה כשכולם מסתובבים באותו אזור בפילדלפיה. העימות ביניהם מסתיים ללא הכרעה, כאשר שניהם נעצרים בידי המשטרה ומועברים למוסד פסיכיאטרי בו דוקטור סטייפל מנסה לשכנע אותם שהכוחות המיוחדים שלהם הם רק אשליה שנגרמה בעקבות טראומה ואין דבר כזה גיבורי-על. באותו מוסד, מאושפז מזה זמן מה גם אלייז'ה פרייס, המכנה עצמו מיסטר גלאס. אותו מיסטר גלאס, למי שאיכשהו שכח, היה זה שעלה על כך שדיוויד דאן לא סתם בריא במיוחד, אלא ממש התגלמות מציאותית של גיבורי הקומיקס עליהם קרא באובססיביות. גלאס מאושפז בגלל הדרכים האיומות בהן מצא את דיוויד, אבל הוא בלתי מזיק כעת, כל עוד זה תלוי בצוות המוסד בעל האבטחה הרופפת ביותר במדינה.

השאלה הראשונה שעולה לגבי הסרט מיסטר גלאס, היא האם מדובר בסרט טוב. נכון, זו שאלה שנשאלת לגבי כל סרט, אבל כאמור, שאמאלאן לא ביים סרט שנחשב מעבר לבינוני כמעט עשרים שנה, כך שעצם העובדה שמישהו עוד מאמין בו היא לא מובנת מאליה. התשובה, אגב, היא לא, מיסטר גלאס אינו סרט טוב. מצד שני, הוא בהחלט לא גרוע ברמות המיוחסות לרוב הסרטים של שאמאלאן.

הבעיה מתחילה בעצם קיומו של הסרט כחלק מטרילוגיה. בעוד יש משהו מרענן בהחלטה לעשות סרט אחד על הווצרות הגיבור ואחד על הווצרות הנבל, החיה רחוק מלהיות משכנע בתור מפלצת בלתי ניתנת לעצירה. בהתחשב בכמות הראיות והמידע שהשאיר אחריו בסוף "ספליט", לא אמורה להיות שום בעיה לאתר אותו הרבה לפני שדיוויד דאן מושך אליו תשומת לב. גם כל הרעיון ב"ספליט" היה להראות איך זהויות שונות בתוך אותו גוף נאבקות ביניהן על הדרך הנכונה, כאשר החיה הוא הוכחה לתאוריה לפיה פיצול אישיות מסוגל להביא לשינויים פיזיים משמעותיים. אלא שמי שמגלם אותו הוא ג'יימס מקאבוי, שבקושי היה אמין בתור אדם רגיל שמסוגל להחזיק פיזית נערה חטופה בסרט הקודם, אז לראות אותו כיצור בעל כח על-אנושי, מאוד מותח את גבולות האמינות.

מנגד, "בלתי שביר" בהחלט עורר בי רצון לראות איך גיבור-על יתפקד בעולם האמיתי, בו החוקים שונים מאלה של הקומיקס. חיכינו 19 שנים כדי לקבל את התשובה: הוא לא יתפקד. דיוויד נעדר מהמסך רוב הסרט וכשכן רואים אותו, הוא עדיין פועל בחשאי, או מוחזק במוסד פסיכיאטרי ולא מנסה בכלל לברוח. מלכתחילה, כח העל שלו היה בעייתי מוסרית, כי דיוויד יודע על פשע רק לאחר שבוצע. זאת אומרת שברוב המקרים, הוא לא מציל אנשים מפגיעה, כמו שהוא מוודא שהם עדיין במקום בו השאירו אותם. הוא גם חייב לגעת בפושע בכדי לקלוט מה קרה, שזה אחלה אם היה משתף פעולה עם המשטרה. פחות יעיל אם הוא צריך לעשות סיורים באיזורים מצומצמים והומי אדם ולנסות לקלוט משהו במקרה. יש שלב בסרט בו דיוויד למעשה מאפשר למישהו למות באכזריות כדי שיוכל לוודא שאחרים לא מתקרבים. נכון שהציל ככה את חייהם, אבל הרקורד עדיין יראה שמנע עזרה ממישהו שכבר היה תחת מתקפה.

מיסטר גלאס אמור להיות החוליה המחברת בין הצדדים. הוא רואה עצמו כנבל-על, אולם לא כזה שנלחם בעצמו, אלא אחד שחושף את הגיבור לעיני כל ומשתמש בשכלו על מנת להגשים תוכניות. פה יש עוד בעיה באמינות. העובדה שגלאס נקרא ככה בגלל מחלה הגורמת לעצמותיו להיות שבירות במיוחד, הפכה ממאפיין טרגי של דמות שמחפשת סיבה לקיומה ב"בלתי שביר" ומוצאת תשובה מפוקפקת בספרי קומיקס, לכמעט בדיחה בסרט החדש. גלאס הוא דמות קלה להפליא לעצירה, פשוט שימו לו רגל, או שתדחפו אותו הצידה. עדיין, מידת ההשפעה שלו על העלילה הופכת את אובססיית הגיבורים נגד נבלים שלו לבלתי נסבלת. הוא כבר לא מחפש תשובה, אלא משוכנע שמצא אותה ויודע כל מה שצריך לדעת על העולם, למרות שהיה מנותק מהחברה ומטכנולוגיה חדישה במשך 19 שנה.

זה גם לא עוזר ששאמאלאן בברור לא מבין בקומיקס, אבל מתעקש לדחוף השוואות לחוברות של גיבורי-על לכל אורך העלילה. הדבר בולט במיוחד בשימוש הלא נכון במונחים כמו "מהדורה מוגבלת" ו"סיפור מקור", או בכך שבחנות הקומיקס בסרט יש אגפים נפרדים לחוברות על גיבורים ולחוברות על נבלים. לא ברור האם שאמאלאן מנסה לשכנע את הקהל שהוא חובב קומיקס, למרות חוסר ההבנה שלו בתחום, או שהוא רוכש בוז עמוק למעריצי המדיום ומנסה להציג אותם כחיים באשליות. בכל מקרה, זה לא עוזר שהוא בנה טרילוגיה שלמה סביב התאוריה שספרי קומיקס מבוססים בעצם על המציאות.

מוזר לכתוב את זה על סרט שמפגיש בין גיבור לנבל בחלק השלישי של טרילוגיה, אבל מזל שאין במיסטר גלאס כמעט אקשן. הקרבות מסורבלים ולא משכנעים, האפקטים ירודים ברמתם והצילום יותר מעודד את הטענה של ד"ר סטייפל על העדר כוחות-על מאשר יוצרת תחושה של קרב אפי בעולם האמיתי. אלה דברים שיותר יגרמו לכם להיזכר ששאמאלאן ביים את "איירבנדר: כשף האוויר האחרון", מאשר להתלהב ממה שקורה על המסך. ברוס ויליס כבר מזמן עושה סרטים רק בשביל הכסף, אז אל תצפו לגיבור קשוח ומגניב כמו ג'ון מקליין. יותר סביר שתקבלו גבר עייף ומשועמם שעושה לפעמים פרצוף מתאמץ. ג'יימס מקאבוי, כאמור, הוא ליהוק בעייתי. ב"ספליט", ההופעה שלו הייתה דווקא טובה, כי שם המוקד היה בריבוי הדמויות שהוא מגלם ובעובדה שמקאבוי לא נראה מאיים מרחוק. במיסטר גלאס, הוא חלק ניכר מהזמן בביסט-מוד וזו אינה אחת מהופעותיו הטובות. גם עם כל השרירים שהוסיף לעצמו לקראת הצילומים, זה ג'יימס מקאבוי. הוא לא מפחיד, הוא מקסימום עושה פרצופים מצחיקים.

זה לא גרוע כמו כמה מהסרטים ששאמאלאן ביים לאורך השנים, אבל מיסטר גלאס הוא תזכורת לכך שלא מדובר בגאון קולנועי, אלא במישהו שיש לו רעיונות מעניינים וחוסר יכולת לפתח אותם. זו הייתה התחושה ב"בלתי שביר" וב"ספליט" וזו התחושה גם כאן. איש משפחה שמגלה שהוא אולי גיבור-על אמיתי? זה מעניין. אדם נכה שמשתמש בידע האדיר שלו בקומיקס בכדי לחפש משמעות לחייו, גם במחיר חייהם של אחרים? גם זה מעניין. חוטף עם פיצול אישיות שמחכה לבואה של אישיות נוספת, רצחנית במיוחד? אני רוצה לראות את זה. איכשהו, שאמאלאן לא מצליח לקחת את הרעיונות הבאמת טובים האלה ולעשות מהם סיפור מוצלח, עם דמויות שלא נראות מטומטמות להחריד וחסרות רגש לחלוטין. בסופו של דבר, מכל הפוטנציאל שטמון בו, מיסטר גלאס הוא בעיקר משעמם. העלילה בקושי זזה, הדמויות לא מתפתחות מעבר למה שהיה ידוע עליהן בסרטים הקודמים ויש כל כך הרבה דיבורים. כולם מדברים על מה שהם חושבים, מרגישים, מתכננים, על מקומם בעולם, על דברים שעשו עד כה. אם הבעיה הגדולה של שאמאלאן בתחילת דרכו הייתה שתיקות מעיקות, כיום הוא לא יודע מתי להפסיק את שטף הדיבור.

שלוש הדמויות בבסיסו של מיסטר גלאס הן בעלות פוטנציאל. שלושתן גם הגיעו מסרטים שהיו מעניינים יותר מהנוכחי. עם זאת, התזמון של המפגש ביניהן שגוי, הוא היה צריך להתרחש לפני שנים. ג'יימס מקאבוי הוא היחיד שבכלל מנסה לתת הופעה טובה והתוצאה מביכה חצי מהזמן. שאמאלאן הפך מהבמאי שכולם מחכים לסרט הבא שלו, לזה שאנשים מופתעים שעוד לא התיאש ופרש. מאז ש"בלתי שביר" העלה לראשונה את הרעיון, קבלנו תשובה איך יראו גיבורי-על בעולם האמיתי בסרטים כמו "קיק-אס" ו"כרוניקה בזמן אמת". אלה סרטים טובים משמעותית ממיסטר גלאס, כי הם נעשו מתוך הערכה לז'אנר והבנה מעמיקה שלו, לא מתוך נסיון לחבר בכח חוטים לא קשורים זה לזה. שאמאלאן מנסה לספר סיפור שאין לו את האמצעים להעביר בצורה טובה. כל עוד מיסטר גלאס מתמקד בכללים שהבמאי שלו יצר, הוא עובד למרות חורים בולטים בעלילה. הכל מתמוטט כשמנסים לשלב אותם עם כללי הז'אנר שמאז "בלתי שביר", כבר הפך להיות המוביל והפופולרי בעיני רוב הקהל.

ביקורת: סגן הנשיא

Vice+Poster.jpg

 

זוכרים את דיק צ'ייני? אתם יודעים, זקן, מקריח, שקט כזה, עם לב חלש ועמדות שמרניות. זה שירה לחבר שלו בפרצוף בזמן ציד וכולם צחקו על זה למשך שבוע. נו, זה שהיה סגן הנשיא של בוש הבן, שישב תמיד בצד ולא התערב בזמן שהנשיא שוב ושוב מביך את עצמו לעיני האומה. זה שהיה במרחק בייגלה אחד מלהפוך לאדם החזק ביותר באמריקה? בדיוק, צ'ייני הזה. אז מתברר שהוא הרבה מעבר למה שחשבנו.

זוכרים את אדם מקיי? אתם יודעים, במאי בן חמישים בערך שעשה קריירה מסרטים של ויל פרל, עד שהחליט פתאום לעשות סרט פוליטי והיה מועמד לאוסקר על "מכונת הכסף". נו, זה שהשותף שלו לכתיבה נשוי למילי אביטל. כן, ההוא שעשה את הסרט שבו מרגו רובי יושבת באמבטיה ומסבירה מונחים מורכבים בכלכלה וסטטיסטיקה. אז מתברר שהוא מסוגל להיות עוד הרבה יותר פוליטי.

"סגן הנשיא" עוסק בסיפור חייו של דיק צ'ייני. על פי הסרט, צ'ייני גדל מלהיות כלומניק שנזרק מהקולג' בגלל השתתפותו בקטטות אלימות, לאחד האנשים המשפיעים בעולם. המסע מתחיל כאשר הוא נרשם לתכנית מתמחים בבית הלבן (מתברר שדרישות הסף היו די נמוכות בתקופת ניקסון) במהלכה הוא עובד בצמוד לדונלד ראמספלד, היועץ הכלכלי לנשיא. ראמספלד מתגלה במהרה ככריש שתוקף ברגע שאפשר, זומם להגיע רחוק ומצפה לנאמנות מוחלטת מהמתמחה שלו. צ'ייני לומד ממנו את כל סודות הממשל וכיצד לשמור על הקלפים קרוב לחזה עד שמגיע הרגע הנכון לחשוף אותם.

עם הידע והנסיון שרכש כמתמחה, דיק צ'ייני פותח בקריירה פוליטית הנמשכת על פני חמישה עשורים, תחת חמישה נשיאים שונים ועם לא מעט קשרים יוקרתיים בעולם האזרחי. הוא נתמך לכל אורך הדרך באשתו לין שבזכותה החליט לעשות משהו עם עצמו. לין היא בעלת ראש לא פחות פוליטי מבעלה, ושמרנית לפחות פי שניים מהאמריקאי הממוצע.

אדם מקיי הוא במאי שאינו מתבייש בעמדותיו הפוליטיות. אם "מכונת הכסף" הראה את כשלי ההתנהלות הכלכלית של ממשל בוש הבן, תוצאה שנגרמה משנים של השקעות אזרחיות לא חכמות בעידוד הממסד, סגן הנשיא מראה איך אדם אחד, לדעת מקיי, למעשה ברא את אמריקה המודרנית. הוא רואה בצ'ייני אחראי לכניסתה של ארצות הברית למלחמה מיותרת, לפגיעה באיכות הסביבה, לעלייתן של רשתות חדשות לא מאוזנות ולמותם של לא מעט חפים מפשע. זה המון משקל להניח על כתפיו של אדם אחד והסיבה העיקרית שהסרט מתקשה ליצור תחושה של אמינות.

נניח שהיו אומרים לכם שקורט קוביין התאבד בגלל מושל מדינת וושינגטון לשעבר בות' גרדנר. מן הסתם, הייתם רוצים לדעת פרטים. אז היו אומרים לכם שבתקופה בה קוביין ברח מהבית, הוא נהג לישון מתחת לגשר ליד נהר וישקה. מאחר ולא היה מקום לינה מוסדר בסביבה והמושל לא יזם תכנית סיוע לחסרי בית, קורט קוביין סבל מהרוחות הקרות ומתנאי השטח שהובילו לכאבי גב כרוניים. לאחר שהתפרסם והיה מסוגל להרשות לעצמו, החל להשתמש במשככי כאבים. מתוך פחד שיתמכר למשככים, פנה לחומרים אחרים, כמו הרואין, לשם הפחתת הכאב. קוקטייל החומרים הזה גרם לחוסר איזון במוחו של קוביין שהוביל לדכאון ולבסוף להתאבדות. זה נשמע מוגזם, אבל התאוריה הזו קיימת וזו בערך מידת האחריות שאדם מקיי מטיל על דיק צ'ייני, רק בקנה מידה גדול פי מיליון.

זה לא שצ'ייני לא היה פוליטיקאי ממולח, או שאין מקום להעלות סימני שאלה לגבי התנהלותו בתפקידיו השונים בבית הלבן וקשריו עם חברות נפט שונות. הסרט מציג אותו מהתחלה כמי שמקבל החלטות צבאיות בעקבות מתקפת ה-11 בספטמבר, בעוד הנשיא בוש נמצא בדרך ואינו מעודכן בנעשה בישיבת החרום. דיק צ'ייני מוצג מן הפתיחה כבעל יותר כח מנשיא ארצות הברית וכשחקן מרכזי במשחק שאת הצעד הראשון בו עשה בכלל אוסאמה בן לאדן. דיק צ'ייני, אליבא דסגן הנשיא, היה הגורם המרכזי לכל מה שקרה באפגניסטן, בעירק ובארצות הברית בין השנים 2001-2008 ובעקיפין, גם בשנים שאחרי.

בהחלט לא נמניתי על אוהדיו של הנשיא בוש הבן, וגם על הנשיא הרפובליקני הנוכחי אני לא בדיוק משתגע. אני משוכנע שצ'ייני, כחלק מממשל בוש, אחראי ללא מעט החלטות מפוקפקות המונעות מאינטרסים אישיים, לצד אג'נדה פוליטית כוחנית שאינה מכירה כראוי במורכבותן של סיטואציות בינלאומיות. ברור לי שבזמן שבוש הוצג בתקשורת שוב ושוב כאידיוט נוח לשכנוע, הסגן שלו היה צמוד לאוזנו. עם כל זה אני מסכים והייתי שמח לראות סרט העוסק בכך בצורה אמינה ומתקבלת על הדעת. סגן הנשיא אינו סרט כזה. אף על פי שהמסר שלו ברור רוב הזמן, התחושה הייתה יותר כאילו אני צופה בסרט של אוליבר סטון או מייקל מור, במאים שגם ליברלים מתנערים מהם מרוב שהטיעונים שלהם אינם עומדים במבחן המציאות.

יאמר לזכות אדם מקיי שהוא ידע בדיוק לתוך מה הוא נכנס. הסרט מבהיר מהתחלה שלא כל הפרטים ידועים ועל סמך זה שמשפחת צ'ייני לא הגישה תביעת דיבה נגד יוצריו, כנראה שרוב מה שמוצג שם אכן תואם את המציאות. הוא מלווה בקולו של מספר בעל קשר מעניין לצ'ייני שנחשף רק בשלב מאוחר יחסית. הפרט הזה לא באמת משמעותי לסיפור, אבל הוא מהווה טוויסט מקורי לדמות המספר היודע כל. הבעיה כאן היא כללית יותר וזו אותה בעיה שהייתה לי עם "מכונת הכסף". נראה שמקיי מזלזל בצופים. בסרט הקודם זה התבטא במפורסמים שעוצרים את הסרט על מנת להסביר לקהל מושגי יסוד בנימוק שאם יעשו זאת אנשים לא נוצצים, הקהל יאבד עניין. אפילו שהדבר נעשה כסוג של בדיחה, הייתה תחושה שמקיי באמת מאמין שהקהל לא יצליח לעקוב אחר הנעשה בלי שיחזיקו לו את היד. בסגן הנשיא, דמויות כל הזמן מסבירות אחת לשניה מושגים שאמורים להיות ידועים להן מראש והתסריט ממש מכתיב לצופים מה לחשוב ומה בדיוק הכוונות של צ'ייני בכל רגע נתון.

זה מוביל לבעיה נוספת בסרט. דיק צ'ייני הוא מרכז העלילה, כל דבר שקורה הוא השלכה של משהו שצ'ייני עשה או גרם לאחרים לעשות, אבל יש דבר אחד שחסר פה. אין לצ'ייני מניע. הוא מוצג בסרט כמי שמשקיע את כל זמנו בעיצוב העתיד, מבלי שהסרט מסביר אפילו פעם אחת למה. אין לו איזה רקע אישי שגורם לו לרצות להוכיח את עצמו, פרק להטפה של לין בצעירותם על כך שכדאי שיעשה משהו עם עצמו. אין לו אינטרס מסוים שהוא רוצה לקדם והרווח שיוצא לו מחלק מפעולותיו לא מסביר את הפעולות האחרות. הוא אפילו לא שמרן במיוחד, או בעל איזה חזון משיחי. הוא פשוט רוצה שדברים יעשו בדרך שלו. סגן הנשיא לא מספק נימוק רציני לכך שהרצון הזה מתורגם לחיפוש מתמשך אחר עמדות כח. לשם השוואה, ב"סטלין מת", סרט פוליטי-היסטורי שאהבתי מאוד, הדמויות עוסקות במניפולציות מתוך צורך השרדותי. מי שלא מתאים את עצמו למציאות המשתנה, ימצא עצמו מחוץ לתמונה, אולי אפילו בגלות או בבית הסוהר. דיק צ'ייני הקולנועי אינו פועל תחת לחץ כזה. למעשה, יש לו הרבה זמן לחשוב על דברים ולתכנן בדיוק מה לעשות. אפילו ב-11 בספטמבר, הוא נראה רגוע להפליא. קשה להתמיד ולראות בו גאון מרושע כאשר התסריט לא מספק לו סיבה לעשות את מה שהוא עושה.

אחרי כל התלונות, יש גם דברים טובים בסרט. היו לאדם מקיי כמה רעיונות מאוד מעניינים והם בהחלט עשויים היטב. לא תמיד הם מתחברים לעלילה עצמה, למשל קטע בו הדמויות מתחילות לדבר כמו במחזה של שייקספיר, אבל עדיין מדובר בגישה יצירתית. מקיי בהחלט מפגין פה יכולת לשחק עם הציפיות של הצופים ומציע צורות חדשות להביט על סיפור מוכר, כאלה שגם עם הבעיות בתוכן הסרט, מייצרות לו צורה מסקרנת ויחודית. עידון אינו הצד החזק של סגן הנשיא ובעוד זה יכול להציק לפעמים, ישנם רגעים בהם ההתעקשות של מקיי להעביר רעיון, נראית ממש טוב. כך לדוגמה שילוב קטעים מנסיון דיג בשיחה בה צ'ייני מפתה את בן שיחו לתת לו את מה שירצה, כאשר לשונו החלקה משמשת פתיון, או ישיבה בענייני מלחמה המוצגת כעיון בתפריט במסעדת יוקרה. כמה שמקיי מתקשה לתת נימוקים למעשיה של הדמות הראשית בסרט, הוא בהחלט מוצא דרכים משעשעות להציג אותם.

צריך להזכיר לטובה גם את צוות השחקנים. כריסטיאן בייל, כהרגלו, חסך לצוות המאפרים קצת עבודה ודאג לעלות במשקל לפני הצילומים על מנת לקבל את צורת הגוף של דיק צ'ייני. עדיין, גם מעבר לדמיון החיצוני, בייל מפליא להיכנס לדמותו של הפוליטיקאי התחמן ולא מרפה לרגע. הוא עוזר לצ'ייני להראות אנושי, למרות התסריט שמציג אותו כסוג של חצי-אל שתמיד יודע הכל ומסוגל לשנות את המציאות בהתאם לרצונו. איימי אדמס לא רעה בתפקיד לין צ'ייני, אם כי ראיתי הופעות טובות יותר מצדה. סם רוקוול וסטיב קארל לא התבקשו לשנות כמעט שום דבר מהופעותיהם בשנה שעברה, אבל כל אחד מהם מבצע את תפקידו היטב. ג'ורג' בוש הבן של רוקוול הוא כמו גרסה מבוגרת יותר לדמותו מ"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", בעוד קארל מגלם את דונלד ראמספלד כמו גרסה פחות כיפית ויותר מרושעת של בובי ריגס מ"מלחמת המינים".

סגן הנשיא הוא בו זמנית הרצאה חד-צדדית, מיצג אמנותי משכנע, כתב אישום חסר רחמים, ונאום מלא יראת כבוד אודות יריב מכובד. נראה שאדם מקיי מעריץ את השגיו של דיק צ'ייני, לא פחות משהוא מתעב את מעשיו. הסרט הציב לעצמו מטרה להפנות את תשומת הלב לאיש שעשה קריירה מלעמוד בצד ולהראות חסר חשיבות בזמן שהוא זה שבעצם מושך בחוטים, והמטרה הזו בהחלט מושגת. גם אם טענות רבות המועלות כאן נראות מפוקפקות, הרגשתי שלמדתי די הרבה על דיק צ'ייני. אולי הסרט היה עובד טוב יותר כסרט תעודי המביא עדויות וראיות לנרטיב אותו הוא מקדם.

בתור סרט עלילתי, סגן הנשיא מעניין, אבל נראה שטחי בטענותיו ובאפיון הדמות עליה סביבה הוא בנוי. התכונה החיובית היחידה של צ'ייני שמוצגת כאן היא היותו איש משפחה למופת, וגם לגבי זה הסרט מביע הסתיגות בשלב מסוים. הטון הסרקסטי מורגש, אולם הוא הופך לפעמים למתקפה ישירה ונטולת רחמים. אפשר לומר שזה מגיע למי שהתיחס לעולם כאל מגרש המשחקים הפרטי שלו, אבל עד כמה שהסרט יצירתי בהצגת הצד השלילי של צ'ייני, חסר משהו שיסביר מה עומד מאחורי כל זה.

ביקורת: ספיידרמן: ממד העכביש

Dr2YnJGU8AE5cz6_resize.jpg

 

אפשר להתווכח מהו סרט גיבורי-העל הטוב ביותר שיצא במהלך 2018*, אבל נראה שרוב הנשאלים יסכימו ש"ונום" הוא הגרוע ביותר. הוא לא אסון בקנה המידה של "ארבעת המופלאים" (תבחרו כל גרסה שהיא), או "באטמן נגד סופרמן", אבל ההסכמה הכללית היא שכל הגישה לסיפור, קטעי האקשן ומערכת היחסים בין הדמות הראשית לסביבה, נעשו ברמה נמוכה מזו שהורגלנו אליה. אם צריכים הוכחה לכך שמדובר באכזבה, אותם נשאלים גם יסכימו שהקטע הטוב ביותר ב"ונום" מופיע בסוף הכתוביות. לא, לא הטיזר לסרט ההמשך, אלא סצנה שלמה מתוך "ספיידרמן: ממד העכביש" שהוצגה כבונוס עבור צופים סבלנים במיוחד. כן, "ונום" כל כך גרוע, שהסצנה הטובה ביותר בו לקוחה בכלל מסרט אחר.

עברו בסך הכל חודשיים עד שזכינו לצפות בסרט המלא של ספיידרמן. כלומר, בסרט האנימציה המלא מבית סוני של ספיידרמן. זה לא אותו ספיידרמן שגולם בידי טובי מגוואייר בעשור שעבר, או זה שגולם בידי אנדרו גארפילד. זה בוודאי לא אותו ספיידרמן שהצטרף לנוקמים, כי הוא קצת עסוק עכשיו בקו זמן משלו. ספיידרמן החדש, באנימציה תלת-מימדית, הוא… בעצם הוא הכל.

מיילס מוראלס הוא תיכוניסט מברוקלין עם חיים נטולי הפתעות. הוא נאלץ לעזוב את חבריו לספסל הלימודים כאשר ההורים רושמים אותו לפנימיה יוקרתית, שם הוא מתקשה למצוא את עצמו. אין לו בעיה להבין את החומר הנלמד, למעשה מיילס חכם משמעותית מהמתבגר הממוצע, אולם כבר היו לו חיים בשכונה הישנה, ואת השבוע הזה הוא פתח כשאביו השוטר עושה לו בושות בפתח הפנימיה. חוץ מתלמידה חדשה אחרת, אין למיילס עם מי לדבר וגם איתה מתגלות במהרה בעיות.

בכדי לשבור את השגרה ולבטא את עצמו, מיילס מתגנב בערב בכדי לפגוש את דודו ויוצא איתו למקום סודי בו יוכל לכסות קיר שלם בגרפיטי, העיסוק שאבא של מיילס מתקשה לראות כאמנות וכניצול טוב של זמן ומרחב. במהלך עבודת היצירה, ננשך מיילס בידי עכביש ומתחיל להרגיש מוזר. ברוב העולמות, הפתרון לכך הוא ללכת לרופא ולקבל מרשם לאנטיהיסטמינים. אלא שמיילס חי ביקום שבו חי גם ספיידרמן. כולם מכירים את גיבור-העל שמציל את העיר מנבלים, חי בזהות סודית ומוכר הרבה מוצרים נלווים. כולם גם יודעים כיצד ספיידרמן קבל את הכוחות שלו, אז כאשר מיילס מבין מה קרה, הוא חוזר לזירת הפשע במטרה למצוא את העכביש ולוודא שלא עבר איזו הנדסה גנטית חשודה, או נחשף לקרינה רדיואקטיבית מעבר למומלץ. במקום בו נמצא העכביש, מיילס מגלה גם איש עכביש. ספיידרמן בדיוק נלחם שם בקינגפין שמנסה לפתוח שער לממד אחר.

כשמסתכלים על הרקורד של ספיידרמן עם אולפני סוני, המצב לא הכי מעודד. פעמיים הצליחו להתחיל סדרה, תחת המותג של קולומביה, עם שובר קופות שנראה מבטיח, רק כדי להפוך אותה לעמוסה מדי בדמויות ודלה מדי בהגיון פנימי מכדי שמישהו מהמעורבים ירצה להמשיך. גם כשמסתכלים על ההיסטוריה של מחלקת האנימציה של סוני, יש סיבה לדאגה. זו אותה מחלקה שהוציאה לפני שנה וחצי את "אמוג'י: הסרט" ואחראית לסרטי הדרדסים הנוראיים ולסדרת מלון טרנסילבניה הבינונית. קרן האור היחידה שלהם היא "גשם של פלאפל", אותו כתבו וביימו פיל לורד וכריסטופר מילר.

כנראה שלמישהו בסוני בכל זאת יש יכולת הסקת מסקנות, כי פיל לורד נשכר לפתח את הסיפור ולכתוב את התסריט עבור "ספיידרמן: ממד העכביש". מאז שיתוף הפעולה הקודם עם האולפן, לורד ומילר קנו לעצמם מוניטין כיוצרי קומדיות מצליחות כמו "רחוב ג'אמפ 21" ו"סרט לגו". ממד העכביש אמנם מכיל את המודעות העצמית שהסרטים האלה מאופיינים בה, כולל התייחסות ישירה לדבר המביך ביותר שזוכרים מ"ספיידרמן 3", אבל גם מציג גישה רעננה לז'אנר גיבורי-העל, כזו שעולם הקולנוע בהחלט זקוק לה.

החידוש הגדול בממד העכביש, הוא האפשרות לעמת גרסאות שונות של דמות מוכרת זו מול זו. ככל שסדרת קומיקס נמשכת יותר זמן, נוצרים עוד ועוד קווי זמן חלופיים בהם היוצרים בוחנים גישות שונות לסיפור, סגנונות שונים, בחירות שונות לתפקיד הראשי. מה אם קפטן אמריקה היה עורק לצד הרוסי במלחמה הקרה? מה אם ארבעת המופלאים היו חיים בימי הביניים? מה אם סופרמן היה מנסה לעצור את פלישת בני המאדים ממלחמת העולמות? באופן טבעי, גם הקוראים וגם היוצרים משתעממים בשלב מסוים ומתחילים לשחק עם רעיונות פחות שגרתיים. על זה ממד העכביש נשען, על העובדה שספיידרמן מופיע בקומיקס, בטלוויזיה ובקולנוע מאז תחילת שנות השישים ויצאו לו לאורך השנים כמה גרסאות מאוד לא שגרתיות. הסרט החדש מכיר בקיומן של גרסאות אחרות ואינו מתיימר להיות היצוג האולטימטיבי של הסדרה. הוא פשוט מציג את הסיפור מנקודת המבט של נער ניו יורקי בשם מיילס שחי ביקום אחד מתוך רבים בהם ספיידרמן הוא אדם אמיתי.

האנימציה של ספיידרמן: ממד העכביש גם הצליחה לעשות משהו שרבים אחרים כשלו בו. ראינו כבר סרטים שמנסים לחקות סגנון חזותי של חוברת קומיקס. לפעמים זה מצליח יותר ("סקוט פילגרים נגד העולם"), לפעמים פחות ("הענק" של אנג לי), אבל זה תמיד נראה כמו עבודה לא גמורה. האנימטורים של ממד העכביש לא התעצלו, הסרט נראה כמו סיפור קומיקס מתחילתו ועד סופו והתוצאה מרהיבה. השימוש בטריק ההצללה הנפוץ בציורי דיו, גורם לאנימציה הממוחשבת להראות כמו חוברת קלאסית. המחשבות של מיילס מופיעות לפעמים בתוך תיבות טקסט והתסריט למעשה מספק הסבר לכך. האפקט של התנגשות הממדים נראה כמו הדפס שקם לתחיה והעיצוב הקריקטוריסטי של נבלים כמו קינגפין, הגובלין הירוק ודוק אוק מתנגש עם העיצוב האנושי של מיילס ושל פיטר פארקר. למרות שהסרט מתרחש בעולם ריאליסטי יותר מכל סרטי ספיידרמן שיצאו עד כה (אולי להוציא את "ספיידרמן: השיבה הביתה"), הוא מרשה לעצמו להתפרע בכדי להדגיש את ההבדל בין הטובים לבין הרעים. בכך, ממד העכביש מזכיר את "דיק טרייסי" של וורן ביטי, שגם הוא בחר לחקות את סגנון הקומיקס עליו הוא מבוסס, תוך שהוא דואג שהחבר'ה הטובים יהיו יפים ואסתטיים, הרעים יהיו מעוותים פיזית ואם דמות מסוימת מקפצת בין שני הצדדים, היא עוטה מסכה על מנת למנוע סתירה עיצובית.

כפי שהסצנה שהוקרנה אחרי "ונום" רמזה, ספיידרמן: ממד העכביש עושה מעברים מהירים בין הומור וכובד ראש. סצנה שמתחילה מול קבר טרי ומסתיימת כששתי דמויות נוחתות באמצע מעבר חציה לאחר שראשה של אחת מהן נתקע בתוך איש שלג, בהחלט מייצגת את המנעד הרגשי של הסרט. הוא מצד אחד מאוד מצחיק, כולל לא מעט הומור עצמי ובדיחות חזותיות, ומצד שני עוסק ברצינות בנושאים כמו מוות ובעיות במשפחה. היחסים המורכבים בין מיילס לאביו עומדים במרכז אחת הסצנות המרגשות ביותר בסרט, סצנה שבה השניים בכלל לא רואים אחד את השני ועדיין יוצרים ערוץ תקשורת תחת נסיבות קשות. בעוד הדודה מיי זוכה כאן לשדרוג משמעותי מדמות הזקנה המנותקת (או לחילופין, מריסה טומיי) שהוצגה בעבר, המשפחה של מיילס נמצאת בסכנה ללא צורך בהתערבות חיצונית. המתיחות הנגרמת מכך שהאב רוצה למנוע מבנו התדרדרות לחיי הפשע בהם הוא נתקל בעבודתו, אבל לא מבין שבכך הוא מרחיק אותו ממנו, משתווה בעוצמתה גם לרגעי האקשן הסוערים ביותר בסרט.

בין צוות המדובבים, ישנם כמה שבולטים לטובה. שמייק מור מעניק למיילס את העומק הרצוי עבור דמות שחלק מהזמן רק צופה בהתרחשויות ולא תמיד משתתפת באקשן. בריאן טיירי הנרי נהדר בתפקיד האב המגונן יתר על המידה ולגמרי משכיח עד כמה הוא היה מפחיד ב"אלמנות". מאהרשאלה עלי ממשיך להראות שדמות של מבוגר מגונן עם עיסוק מפוקפק, היא הטייפקאסט הנכון עבורו, בעוד ג'ייק ג'ונסון עושה עבודה טובה בתפקיד הגרסה הפחות זוהרת של פיטר פארקר. היילי סטיינפלד, ליב שרייבר, ניקולס קייג', לילי טומלין, ג'ון מולייני וקתרין האן מוסיפים גם הם את קולותיהם לתפקידים קטנים יחסית, אבל משובחים. הקמאו המסורתי של סטן לי, שהוקלט זמן קצר לפני מותו, הוא פרדה לא מתוכננת, אבל לחלוטין מכובדת, מהאייקון ששינה לחלוטין את עולם הקומיקס.

עד שספיידרמן: ממד העכביש יצא, התחושה שלי הייתה שהדבר הטוב ביותר שקרה לספיידרמן היה לצאת מידיה של חברת סוני ולעבור לידי אולפני מארוול. סרט האנימציה הזה מוכיח שבעוד הגרסה המצולמת של מארוול טובה משמעותית מקודמותיה, אפשר להשאיר בידי סוני את הגרסה המונפשת. לראשונה בחייו, ספיידרמן הצליח להופיע בשלושה סרטים טובים ברצף (כולל "הנוקמים: מלחמת האינסוף"), כל אחד מהם עם גישה שונה לחלוטין להצגת הסיפור ולמהותה של הדמות.

 

*אני מודע לכך שהביקורת עלתה רק ב-2019. הייתי עסוק.

ביקורת: רומא

roma-mexican-movie-poster-md_resize.jpg

 

בכל שנותי כחובב קולנוע, תופעה אחת תמיד הרגיזה אותי במיוחד: סרטים שאמורים לאהוב. אני לא מתכוון לסרט שהרבה אנשים סביבי נהנו ממנו ואני מגיע אליו באיחור, אלא כזה שאנשים שאני לא מכיר אהבו ואני אמור ליישר איתם קו כדי להיחשב רלוונטי. לפני שנה, "ליידי בירד" הפך לסרט עם מאזן הביקורות החיוביות הטוב ביותר בתולדות האתר רוטן טומייטוז. לא הצליחו למצוא עליו אפילו ביקורת שלילית אחת במשך זמן מה. טוב, היו מצליחים למצוא, אם היו סופרים את הבלוג הזה בחישוב הכללי. לא אהבתי את "ליידי בירד". חשבתי שהוא משעמם, מאוהב בעצמו, מתחמק מלהציג התפתחות אמיתית ושמרני להחריד בשורה התחתונה. יש לי הערכה כלפי המעורבים ביצירתו, אבל במקרה הזה, המאמץ המשותף הניב משהו שלא אהבתי. אותו הדבר גם עם קלאסיקות כמו "האזרח קיין" ו"הסנדק" שחייבים לאהוב כדי להיות חלק לגיטימי מהשיח על קולנוע, למרות שלדעתי, שניהם לא מתקרבים בכלל למידת ההערכה שמקובל להעניק להם. התרגלתי כל כך להירתע מסרטים שיש כלפיהם קונצנזוס מוחלט בקרב מבקרים, שלמעשה הופתעתי כאשר ראיתי סוף סוף את "חלף עם הרוח" וחשבתי שהוא ממש ממש טוב.

עכשיו תורו של "רומא" להיות הסרט שאמורים לאהוב. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אלפונסו קוארון, אני חושב שהוא אחד הבמאים הטכניים הטובים בהיסטוריה, אבל הסרטים שלו תמיד נראים לי מרוחקים רגשית, כאילו הוא לא אוהב להציג עולם שיש בו חיים (מה שרק עושה את זה שהאסיר מאזקאבאן הוא לא הסרט הכי אפל בסדרת הארי פוטר, לעוד יותר מדהים). מצד שני, ראיתי את כל סרטיו, להוציא את סרט הביכורים שלו וכנראה שתמיד יהיה בי הרצון לגלות כיצד קוארון מאתגר את עצמו לצלם סרט שנראה בלתי אפשרי מבחינה טכנית. לפעמים, התשובה היא לשכור את שירותיו של הצלם עמנואל לובצקי, אבל ברומא, קוארון החליט לצלם בעצמו. האם התוצאה היא סרט בעל תחושה אינטימית שמציג נקודת מבט יחודית, או נפיחה מלאה בחשיבות עצמית שמוצגת בידי היוצר שלה כביאה השניה של ישו? אני מניח שכבר נחשתם מה דעתי.

רומא נקרא על שם השכונה בה הוא מתרחש, במקסיקו סיטי של תחילת שנות השבעים. קלאו היא סוכנת משק בית צעירה ממוצא ילידי בביתה של משפחה לבנה עשירה. אבי המשפחה טס לכנס בקנדה ודי נעלם לאחר מכן. קלאו נשארת לעזור לטפל בארבעת הילדים, באם המבולבלת, בסבתא שמשלמת את המשכורת שלה ובכלב, שמאוד מאוד אוהב אותה. העוזרת הצעירה מסתבכת כאשר היא יוצאת עם בחור חובב אמנויות לחימה שמכניס אותה להריון ואז נעלם. רואים מוטיב חוזר?

זה בערך כל מה שאפשר לגלות על העלילה של רומא מבלי להיכנס לספוילרים ולא כי יש בסרט כל כך הרבה התרחשויות והפתעות שחבל להרוס אותן. לרומא אין כמעט עלילה וכל מה שקורה מעבר לפרטים שציינתי, הוא כבר בשלב מתקדם יותר של הסיפור. זה לא בהכרח דבר רע, אחרי הכל מאוד אהבתי את "מר טרנר" נטול הדרמות, אבל זה כי הסרט היה ראי קסום המאפשר לבקר בתקופה אחרת, עם ערכים ושפה שונים, כאשר העולם כולו מוצג כהשראה לציוריו של צייר אהוב. רומא מתרחש לפני קרוב לחמישים שנה, במה שאמורה להיות אחת השכונות היפות והצבעוניות ביותר בבירת מקסיקו, אז כמובן שהוא מצולם כולו בשחור לבן ומתרחש בעיקר ברחובות צרים, בתים חשוכים ושדות פתוחים. זה כמו שסרט בשם "נוה צדק" יצולם דרך פילטר כרום ויתמקד בעיקר בנסיון להבין איך יוצאים מהשכונה לכיוון הדולפינריום. אפשר לעשות את זה, אבל אפשר באותה מידה גם לפתוח סרט עם חמש דקות של ספונג'ה וזה יציג את השכונה באותו עניין.

אלפונסו קוארון פותח את רומא עם חמש דקות של ספונג'ה. מצטער על המניפולציה, אבל יש לי נקודה להעביר. זה לא פורץ דרך, זה לא מרשים טכנית, להוציא השתקפות של מטוס לרגע ואז חזרה לספונג'ה. הדבר הכי מבריק בסצנה הזו הן הרצפות וגם הן לא נראות מי יודע מה נקיות, כי הן אפורות והסרט צולם בשחור לבן. אני מתמקד בצילום, כי באמת שאיני מטיל ספק במיומנות של קוארון בתור במאי. כצלם, הוא בהחלט מעניק נקודת מבט יותר אינטימית, במיוחד כאשר רבות מהסצנות לא צולמו בעזרת מספר מצלמות, אלא בשוט אחד ארוך שנע לאורך החדר. הבעיה היא שלא תמיד השוטים האלה מספרים משהו, או חושפים פרט חשוב על הדמויות ועל התקופה. חלקם אפילו די עושים כאב ראש ונדמה שמאריכים את הסרט ללא סיבה. ישנם רגעים מרשימים, כמו מבט מתוך חנות על הפגנה ברחוב, או שוט שמדגים תליית כביסה על מספר גגות בו זמנית. לעומת זאת, ההתעקשות להראות עשרות אנשים ניגשים כדי לקחת מוטות מתוך סל, במקום פשוט להציג כמה מהם מתחילים לקחת ואז לחתוך לתמונה הבאה, היא מיותרת ולא תורמת שום דבר. על כל פעלולן ברקע שנורה מתוך תותח, יש שיכור ששר מול המצלמה ולא זז במשך דקה, למרות שדמותו לא הוצגה עד לאותו רגע ולא זוכה להתיחסות משאר הדמויות.

אני מבין מה קוארון מנסה להעביר חלק גדול מהזמן, מה שמראה שיש לו את היכולת לספר את הסיפור באמצעים חזותיים פשוטים. כשקלאו יושבת עם המשפחה שמעסיקה אותה לראות טלוויזיה, זה רגע של חמימות שמראה עד כמה הבחורה הצנועה היא בת בית. לעומת זאת, הסיפור לא מרוויח שום דבר מלראות אותה ואת סוכנת משק הבית השניה עושות מתיחות לפני השינה. באופן לא מפתיע, אלפונסו קוארון גם ערך את הסרט, אז זה לא שמישהו בא ואמר לו "אתה יודע, באמת שלא צריך להראות אותה מכבה את כל האורות בבית אם רגע אחרי זה יש סצנה בה היא אומרת שעשתה את זה. הסרט מספיק ארוך גם ככה."

יליצה אפריציו, המגלמת את קלאו, אינה שחקנית מקצועית. זוהי הופעתה הראשונה בסרט והיא שואבת עבורה השראה מהחיים האמיתיים. אמא של אפריציו גדלה אותה ללא נוכחות גברית בבית ועבדה כמנקה, שתי תכונות שמגדירות את קלאו כדמות. זו לא הופעה מדהימה, אבל יש לאפריציו רגעים בהם היא מפגינה כישורי משחק לא רעים. הרגעים האלה מעטים, כי רוב הזמן קוארון מדריך אותה לא להביע רגש, לדבר בשקט ולהיות צנועה. אני שונא את הוראת הבימוי הזו, כי נעשה בה שימוש מוגזם. אם אנחנו אמורים לחבב את קלאו, או לפחות להבין מה עובר עליה, מבט שקט ומעבר לסצנה הבאה ללא תגובה, ממש לא עוזרים. הדמות מעצבנת חלק גדול מהזמן, דווקא בגלל ההנחיה המטופשת הזו, לא להגיב בצורה אנושית. גם לליידי גאגא לא היה נסיון כשחקנית ראשית לפני "כוכב נולד", אבל היא קבלה אישור להגיב לסיטואציות ולא סתם לבהות רוב הזמן.

אם כבר הזכרתי את "כוכב נולד", מדברים עליו ועל רומא כשניים מהמתחרים החזקים על האוסקר לסרט הטוב ביותר. מן הסתם, כולנו נהיה חכמים יותר בתום הטקס, אבל כדי להבין למה רומא כנראה לא הולך לזכות באוסקר, רק צריך לצפות בו. הסרט איטי, כמעט נטול עלילה, משוחק בצורה מרוחקת ואנחנו כמעט ולא יודעים כלום על הדמות הראשית. האקדמיה אוהבת סיפורים והתפתחויות, בעוד קלאו מגלה מעט מאוד על עצמה. אנחנו יודעים שיש לה אמא עם בית בכפר ושהיא גדלה במקום דומה, אבל זה כל הרקע שניתן לנו על הדמות שהסרט מוצג דרך העיניים שלה. קלאו לא מביעה דעה על שום דבר, לא מתווכחת עם אף אחד, לא חושפת שום פרט אישי ומאפשרת לדברים פשוט לקרות סביבה. היא לא רובוט נטול רגשות, אבל קשה להתייחס אליה כדמות מלאה כאשר לפעמים בא לצעוק לעברה שלפחות תמצמץ בתגובה לגילוי מרעיש.

הרקע ההיסטורי לסרט הוא המלחמה המלוכלכת והמהומות סביב אולימפיאדת 1970 שנערכה במקסיקו סיטי באקלים פוליטי מתוח במיוחד. אם לא ידעתם את זה מראש, בעיה שלכם, כי קוארון לא יטרח להסביר. חוץ מפוסטר שתלוי באחד החדרים, אין שום סימן לכך שהאולימפיאדה נערכת ואם אתם לא יודעים בדיוק באלו תאריכים התרחשה, הסרט לא יגלה האם כבר הסתיימה או שטרם התחילה. כנ"ל לגבי המהומות. יש דיבורים עליהן מדי פעם וסצנה אחת שממש מציגה ארוע משמעותי במהלכן, אבל אם לא גדלתם במקסיקו באותה תקופה, או שאתם בקיאים במיוחד בהיסטוריה של המדינה, כנראה שתהיו מבולבלים לגבי מה שקורה. לא מדובר בחלק משמעותי בעלילה, אבל קוארון בהחלט רצה שנהיה מודעים למצב. אז למה הוא טורח לביים סצנה כל כך מורכבת בשביל משהו שיש לו אפס השפעה על הסיפור? גם הגילוי הדרמתי שמלווה את הסצנה הוא לא באמת גילוי. זה רק חיזוק למשהו שהיה ידוע לפני כן ופשוט לא נאמר ישירות.

רומא הוא סרט שמבוים במיומנות, אבל כתוב, משוחק, מצולם וערוך בצורה בינונית. כמו "כוח משיכה", הקודם של קוארון, יש סיכוי שגם רומא יעבור במהרה ממעמד של יצירת מופת לסרט מרשים טכנית, אבל רווי בעיות. הרי היה ברור שמתישהו אנשים יתחילו לדבר על כך ש"כוח משיכה" נשען במידה מוגזמת על צרופי מקרים ועל הסגברה, אז מי יודע, אולי בעוד כמה שנים ידברו על כך שרומא הוא נסיון להשוויץ בסצנות מורכבות על חשבון כתיבה מעודנת ובניית דמויות. סביר להניח שלא, אבל מותר לי לחלום שעוד אנשים יתלוננו על הדברים האלה כדי שלא ארגיש מוזר.