ביקורת: לילה אחד במיאמי

 

אני יודע שכבר חפרתי על הנושא, אבל הדבר שבאמת חסר לי בגל סרטי זכויות האזרח האמריקאים מהשנה החולפת, הוא דיון רציני ביתרונות והחסרונות של האמצעים להשגת המטרה. ב"הזהב של נורמן", אף אחד לא טוען שהנאומים של נורמן אולי גורמים לחבריו להסתכן ללא צורך. ב"הבלוז של מא רייני", לא מדברים על כך שיש למפיק הלבן סיבה לגיטימית לא לרצות להחתים את לוי, בלי קשר לצבע העור שלו. ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור", לא מוזכרים המניעים האמיתיים של ביל אוניל לעבוד עם ה-FBI ואין שום שיחה רצינית על האפשרות ששיטות הפעולה של הפנתרים השחורים לא מועילות לקהילה האפרו-אמריקאית. ב"מלקולם ומארי" יש קצת דיון, אבל זה יותר כסת"ח של הבמאי הלבן של הסרט שרוצה להגן על עצמו מראש מפני ביקורות בעלות אופי פוליטי.
"לילה אחד במיאמי" שונה. לא רק שהסרט מאפשר דיון רציני ומעמיק בגישות השונות להילחם בגזענות ולשפר את מצבה של הקהילה השחורה בארצות הברית, זו למעשה מהות הקיום שלו. הוא מאפשר לעמדות השונות להישמע מבלי להאכיל את הצופים בכפית לגבי מה שהיא הגישה הנכונה לדעת היוצרים. ארבעה אנשים מפורסמים מייצגים כל אחד את נקודת המבט שלו וההיסטוריה זוכרת את כולם כמשפיעים וחשובים, אפילו שלא הציגו חזית מאוחדת.
הסרט מתחיל בארבעה מקומות שאינם מיאמי. קסיוס קליי נמצא בלונדון לקרב קשה במיוחד נגד יריב מקומי. סם קוק מופיע במועדון הקופאקבאנה בניו יורק, בערב שהיה מעדיף לשכוח. כוכב הפוטבול ג'ים בראון (ללא אמריקאים – ביירון מ"הפלישה ממאדים"), מבקר בעיר הולדתו בג'ורג'יה בבית של בעל מטע עשיר, ונזכר ברגע האחרון למה עזב. מלקולם אקס חוזר מעוד נאום מעורר מחלוקת לביתו בקווינס ומחליט ליזום מהלך יחסי ציבור שאולי ישפר את יחסיו עם מנהיגי אומת האסלאם.
ארבעת החברים נפגשים זמן קצר לאחר מכן במיאמי, ב-26 בפברואר 1964. קסיוס קליי, העומד להתאסלם ולשנות את שמו למוחמד עלי, בדיוק הפך לראשונה בחייו לאלוף העולם במשקל כבד. מלקולם מזמין את כולם לחגוג בחדרו במלון, אולם במקום מוזיקה, שתיה, אוכל והרבה מעריצות עם מעט בגדים, הוא מתכנן להם ערב של הסתכלות פנימית וגלידה. שלושת האחרים מאוכזבים מהתכנית הלא אמנותית, אולם נסחפים לשיחה סוערת על מצב השחורים באמריקה ומה כל אחד מהם עושה בשביל לתקן את התמונה. הרגשות מתחילים לסעור ככל שמלקולם המיליטנטי וסם הקפיטליסט מתקשים לראות עין בעין ושלמותה של החבורה נמצאת בסיכון.
רג'ינה קינג מוכרת מזה שנים כשחקנית, לרוב בתפקידי משנה, אולם עם רזומה מרשים לאורך שלושים השנים האחרונות, שכולל גם זכיה באוסקר על הופעתה ב"סיפורו של רחוב ביל". עם הזמן, התנסתה גם בבימוי קליפים ופרקים של סדרות טלוויזיה, אולם לילה אחד במיאמי הוא סרטה הראשון באורך מלא מהצד האחורי של המצלמה. ניכר שהנסיון הרב שצברה על סטים שונים העשיר את יכולתה לביים שחקנים אחרים, והסרט נראה כאילו נוצר בידי מישהי עם חזון והבנה אמיתיים בבניית סיפור ושימוש בצוות הטכני לשם הגשמתו.
הסרט מבוסס על מחזה מאת קמפ פאוורז, שכתב גם את התסריט. בניגוד להרבה סרטים מבוססים מחזות, שלא מנצלים את נוכחות המצלמה ליותר מהצגה של השחקנים כפי שהיו מתנהלים על הבמה, פאוורז וקינג תרגמו היטב את הטקסט התאטרלי למדיום הקולנועי (או הסטרימי). שוט הפתיחה, המקרב את הצופה לאטו לאמצע קרב אגרוף, הוא ההבהרה הראשונה שרג'ינה קינג לא מחפפת. היא מביימת סרט, לא מחזה מצולם, ועבודת הצילום, העריכה והסאונד עליהם היא מנצחת מראה שכולם הגיעו במטרה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.
אחד הדברים המעניינים בתסריט הוא רמיזות קטנות להמשך חייהם של ארבעת הידוענים. סם ומלקולם חווים ערב קשה במיוחד, קסיוס נופל לקרשים בזירה ומתקשה לקום, בעוד ג'ים עומד מחוץ לבית בסוף הסצנה הראשונה בהשתתפותו. מלקולם אקס וסם קוק שניהם נרצחו בתוך שנה וחצי מארועי הסרט, בעוד מוחמד עלי אובחן בהמשך חייו כחולה פרקינסון, אולי עם קשר מסוים לכמות המכות שחטף בראש (אם כי עלי עצמו הכחיש את הקשר). ג'ים בראון היחיד ביניהם שעדיין איתנו והיחיד שהתפרסם ביותר מתחום עיסוק אחד. מצד שני, הוא גם זה בסרט שכל הזמן מנסה להרגיע את הרוחות, למרות שורה של אישומים באלימות שהוגשו נגדו לאורך השנים, אז אולי אני סתם קורא יותר מדי לעומק.
ארבעת השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה ביצוג ידועני התקופה כדמויות עמוקות ואנושיות. אף אחד מהם אינו מושלם, אבל ההבדלים ביניהם יוצרים אינטראקציות מעניינות. משעשע לראות איך קסיוס קליי השחצן המצטיין בטראש טוק, מושפע כל כך דווקא ממלקולם אקס הדוגל בצניעות. יש גם התנגשות מתבקשת בין ההתנזרות מאלכוהול שהמוסלמים נדרשים לה, לבין התמכרותו ההולכת ונבנית של סם קוק לטיפה המרה. ג'ים בראון קצת נפגע מהפוקוס שהאחרים מקבלים ונשאר ברקע חלק גדול מהזמן, אולם כשהוא מתחיל לדבר, כולם מקשיבים. זו דינמיקה מושלמת בין שחקנים שכל אחד מהם יודע בדיוק את מקומו ומבין את האדם אותו הוא מגלם, על הטוב והרע שבו.
כמיטב המסורת של השנים האחרונות, את המנהיג האיקוני של המאבק האפרו-אמריקאי מגלם שחקן בריטי. קינגסלי בן-אדיר מבטא את הסתירות השונות בדמותו של מלקולם אקס, אדם שבמהלך חייו שנה מסלול מספר פעמים והסתכסך עם הרבה אנשים על הדרך. הדינמיקה בינו לבין לזלי אודום ג'וניור, המגלם את סם קוק, כל כך טובה שלפעמים נדמה שהשחקנים עצמם עומדים לעזוב את הצילומים בכעס. השניים מחזיקים את רוב המטען הרגשי של הסרט, בעוד אלי גורי ואלדיס הודג' מאזנים אותם מהאגף ושומרים שלא יאבדו שליטה. שווה לציין גם את לאנס רדיק כשומרו האישי של מלקולם, שמשהו בנוכחות שלו תמיד מאיים, למרות שהוא אינו מרים יד או שולף נשק בשום שלב. הוא מעורר אי-נוחות מכוונת, כפי שדמות שמייצגת את האלימות מבית שמלקולם חושש מפניה אמורה לעשות.
כסרט ביכורים, לילה אחד במיאמי הוא השג מרשים. רג'ינה קינג יודעת בדיוק מה היא רוצה להוציא מהשחקנים ומשיגה את מבוקשה. קמפ פאוורז, שגם הוא עשה השנה מעבר ראשון ליצירת סרט באורך מלא (במקביל להשתתפות בכתיבת "נשמה" של פיקסאר), בנה על המסך דיון ערני ומלא אמיתות כואבות על מאבק שכולם שותפים לו, אבל בו זמנית מסכן את יחסיהם כחברים שסתם אוהבים להיפגש ולעשות דברים ביחד. בתור סרט פוליטי, הוא לא מזלזל בקהל, אלא משאיר מקום לצופים לגבש דעה משלהם. האם הגישה התקיפה של מלקולם נכונה? האם הושגו יותר זכויות דרך השתלבות בעולם העסקים כפי שסם טוען? האם קסיוס צודק באומרו שבכל אופן ישנאו אותם, אז עדיף כבר לנצל את הבמה כדי לדבר? או שאולי ג'ים צודק בגישתו שאדם צריך קודם כל לדאוג לעתיד של עצמו, ולהרים אחרים רק אחרי שכבר הגיע לעמדת השפעה?
קשה לתאר עד כמה מרענן לראות סרט שמעז לשאול שאלות מבלי לגרוע מחשיבותה של כל תשובה. זה לא הופך את המאבק לפחות משמעותי, או רלוונטי כיום, אם מעמידים בספק דרכי פעולה מסוימות. אם כבר, זה מה שעוזר להמשיך ולהיאבק, כי מאפשרים לקולות שונים לקבל במה. אחרי יותר מדי סרטים שחוטאים בהצגה שטחית של המציאות ובהתעלמות מפרטים חשובים בביוגרפיה של דמויות היסטוריות, הגיע הזמן באמת לסרט שיכול להיות גם דרמתי וגם מעורר מחשבה.

ביקורת: מינארי

 

אחד הסרטים הכי אנדרייטד בעיני מהעשור הראשון של המאה, הוא "באמריקה" מ-2002. הסרט בוים בידי ג'ים שרידן, שכתב את התסריט יחד עם בנותיו קירסטן (שהיא בעצמה במאית) ונאומי, בהשראת החוויות האמיתיות שלהם כאשר עברו מאירלנד לארצות הברית. למרות סיפור קלישאתי לכאורה, כולל האב שמתקשה לפרנס את המשפחה, האם שמאוכזבת מהמעבר, הטרגדיה הפנימית של המשפחה, השכן המוזר אך טוב לב, והרבה סימני שאלה האם יש להם עתיד בארץ החדשה, "באמריקה" מצליח להיות מעניין ומרגש. הסיבה לכך היא שהסרט לא מתכחש לטרופים המוכרים בהם נעשה שימוש, אלא נעזר בהם בכדי לסייע לתסריטאים לבטא את הרגשות שסחבו במשך שנים. הדמויות והטקסטים נכתבו מהלב ולא מתוך נסיון להפתיע או לסחוט רגשות בכח. הטבעיות של התסריט והחיבור הרגשי של כותביו, הם מה שעושה אותו ליותר מעוד דרמה משפחתית.
על פניו, גם "מינארי" היה אמור להיות יותר מזה. הוא מכיל את אותו שלד עלילתי כמו סרטים רבים בסגנון, אבל ההתבססות שלו על חייו האמיתיים של הבמאי/תסריטאי לי אייזק צ'ונג, אמורה להבטיח יותר אותנטיות מאשר עותק מספר 35262 של אותו סיפור נדוש. היה אמור, אבל לא ממש הצליח.
בשנות השמונים של המאה העשרים, עוברת משפחת יי (סליחה מהקוראים הדתיים) הקוריאנית לארקנסו. אחרי תקופה של יציבות כלכלית בקליפורניה, אבי המשפחה ג'ייקוב החליט להגשים חלום אמריקאי משלו ולהקים חוה בה יגדל ירקות המוכרים בקוריאה, אך קשים להשגה בארצות הברית. אשתו מוניקה, שרגילה כל חייה לחיות בעיר, לא משתגעת מהסידור וחוששת שמדובר בהשקעה לא נבונה. איתם עוברים גם שני הילדים, אן הבכורה ודיוויד הקטן, שסובל ממום בלב.
זמן קצר לאחר שהמשפחה מתמקמת בקרוואן ומתחילה להתרגל לפריפריה, עוברת לגור איתם הסבתא מקוריאה. היא כמעט ולא יודעת מילה באנגלית, אולם מה שיותר מטריד את דיוויד זה שלא מדובר בסבתא מהסוג שדמיין. במקום לאפות עוגיות ולהקריא ספרים, הסבתא הזו חסרת תועלת במטבח, מקללת הרבה ומעדיפה להעביר את הזמן בצפיה בטלוויזיה, משחק קלפים ושתיית מאונטן דיו. המתיחות מתגברת לפני שדיוויד מתחיל להיפתח, זמן קצר אחרי שסבתא לוקחת אותו ואת אן לשתול מינארי, צמח מאכל אהוב על קוריאנים שבזכות משפחת יי הוא עכשיו מין פולש בצפון אמריקה.
סרטו של צ'ונג עובר על כל הפרטים המוכרים בדרמות משפחתיות. ההורים שרבים, האופק הכלכלי המייאש, הילד שלא מתחבר למסורת, תחושת הנוסטלגיה… בנוסף, הסבתא שתורמת כמה רגעים קלישאתיים משלה. אני יודע שהסרט לא הופק בישראל, אבל הוא נשמע כמו מועמד אידאלי לפרס אופיר. טוב, תמיד יהיה לנו "באבא ג'ון", או "מעבר לים", או "שחור", או "איים אבודים", או "אדמה משוגעת". אלה לא סרטים רעים, אבל אתם מבינים למה אני חותר. מינארי הוא דרמה משפחתית עם מרכיבים אוטוביוגרפיים שהולכת לפי הנוסחה המוכרת, רק בקוריאנית.
אז מה עבד ב"באמריקה" ולא עובד כאן? אני חושב שהרבה מזה קשור למיקוד. הסרט של משפחת שרידן נשאר אינטימי לכל אורכו ויש את התחושה שהדמויות באמת אוהבות זו את זו, למרות הבעיות והחיכוכים. במינארי, כל דמות חיה סיפור משל עצמה והסרט לא בטוח אם הוא עוסק בנסיון של ג'ייקוב להקים עסק משלו, ברצון של מוניקה להנחיל לילדיה חינוך נוצרי למרות האתגר שאלוהים מעמיד בפניה, בהתנגשות בין התרבויות, ברצון של דיוויד להיות ילד רגיל ולא לפחד להתאמץ כמו שאר הילדים, או באן, שאין לה בעצם שום קו עלילה משלה. היא די פשוט נמצאת שם.
ביותר מהזדמנות אחת, מוניקה טוענת שקיים קונפליקט בין השאיפות הכלכליות של בעלה לבין שמירה על שלמות המשפחה. זה דבר שחוזר הרבה ואמור להניע את עיקר הדרמה בסרט. רק שהקונפליקט הזה לא באמת קיים בעלילה. נכון שג'ייקוב מוציא את המשפחה מאזור מוכר ונוח לטובת קרוואן עלוב באמצע שדה, אבל מוניקה היא היחידה שבכלל מתייחסת לכך בתור בעיה. הילדים, והסבתא שמצטרפת כעבור זמן קצר, מסתדרים בסביבה החדשה. למעשה, נראה שאף אחד מבני המשפחה לא מתקשה למצוא חברים חדשים ויש להם עבודה לחזור אליה אם חלום החווה יכשל. אז מה מוניקה רוצה בעצם? זה כאילו היא קבלה תסריט אחר משאר הדמויות.
בכך, צ'ונג חוטא באחת הבעיות הפחות מדוברות של דרמות משפחתיות – השוביניזם הנסתר. שימו לב שבסרטים על משפחה בהם שני ההורים נוכחים, האם היא כמעט אוטומטית זו שמביעה חוסר אמון ויוצאת נגד החלומות של האב. לפעמים היא גם זו שמנסה לכפות על הילדים אורח חיים שלא מתאים להם, מה שמתבטא כאן באיסור על דיוויד להתאמץ בגלל מצבו הבריאותי. צ'ונג ממשיך מסורת שקיימת לפחות מאז "אנשים פשוטים" של רוברט רדפורד (וכנראה גם לפני), לפיה דמות האם היא מחסום בדרכם של שאר בני המשפחה. זה מה שכל כך מציק באופן בו מוניקה מבקרת את ג'ייקוב. היא לא מסבירה למה החלום שלו מאיים על שלמות המשפחה, רק מבהירה לו שאם יכשל, היא עוזבת עם הילדים. כלומר, היא זו שמסכנת את שלום הבית, אבל מאחר ואין לה שאיפות משלה פרט לחיים נוחים עבורה ועבור ילדיה, התסריט לא מספק הסבר מדוע היא כזו קשה, כפי שנהוג להגדיר נשים שאינן משתפות פעולה עם דעת הגבר.
יש שתי נקודות אור בסרט. בעוד השחקנים הראשיים נעים בין בלתי נסבלים (סטיבן יאון) לסתם לא יודעים מה הם עושים על הסט (אלן קים), שניים משחקני המשנה בולטים לטובה. יואון יא-ג'ונג מפתיעה בתפקיד הסבתא, בעיקר כי היא מגלמת בעצם שתי דמויות בגוף אחד. יהיה ספוילר לפרט למה בדיוק הכוונה, אז רק קחו בחשבון שההתנהגות שלה בתחילת הסרט אינה מייצגת את כלל הטווח בו היא משחקת כאן. פרט אליה, מישהו שהוא אפילו יותר משני, אבל גונב את ההצגה בכל סצנה בהשתתפותו, הוא ויל פטון, המגלם את פול שעוזר לג'ייקוב בחווה. פול הוא יוצא צבא שמצא את ישו במידה שגם פוקדי הכנסיה המקומית רואים בו תמהוני. הוא מתפלל על כל דבר, נמנע מפיתויים, סוחב צלב בסופי שבוע ונשמע די מסובב, אבל הוא באמת אדם טוב שרוצה לעזור לחבריו החדשים. למרות מנהגיו הוולגריים, כמו חיבוק במקום לחיצת יד (להרחבה בנושא נימוסים בחברה הדרום קוריאנית, פנו ל"פרזיטים"), יש משהו מאוד נעים בנוכחות של פול, כמו מלאך שומר שמתנהג מוזר, אבל אפשר לסמוך עליו בכל צרה.
עוד מילה טובה מגיעה לפסקול המוזיקלי של הסרט, שמשלב בין נעימות ממזרח וממערב. מינארי בקושי מנצל את הפוטנציאל שלו להראות את ההבדלים התרבותיים בין הקוריאנים הקפדנים ותושבי ארקנסו החמים, אבל לפחות המלחין אמיל מוסרי הבין איך לעבוד עם השילוב הלא פשוט בין התרבויות.
מינארי רוצה להיות משהו שונה, אך מתקשה לחדש. היה מקום ליותר יצירתיות, בין אם דרך שימוש בעוד דמויות משנה מעניינות, או בסיפור יותר ממוקד שבו לכל אחד מבני המשפחה יש משקל משמעותי. לי אייזק צ'ונג השתדל, אבל חסרה לו המודעות העצמית והרגישות לפרטים שיהפכו את סרטו למשהו מעבר לדרמה משפחתית ממוצעת. במקום להשאיר מקום לניואנסים, הוא צועק את מסריו ישר לאוזן. במקום להוסיף לדמויות תכונות שיאפשרו להיות בעדן, הוא רק הופך אותן לפחות מעוררות הזדהות ומצפה שנחבב אותן למרות שלא טרח לעשות אותן ראויות לחיבה.

ביקורת: ארץ הנוודים

 

אנשים צריכים מקום. כל אחד מאיתנו צריך מקום אותו הוא יכול לעצב בדמותו. בין אם זו חווה ענקית בלב ההרים, דירת חדר וחצי עם דוד חשמלי מקולקל, שולחן בודד במשרד מלא אנשים, או צד במיטה זוגית. כשאני נכנס למכונית, הדבר הראשון שאני עושה הוא למקם את הטלפון שלי בדיבורית. זהו, זה המקום שלי למשך הנסיעה ואם יהיה בפלייליסט שיר שאני ממש אוהב, גם לחלק קטן מזמן החניה. ג'ורג' קרלין, באחד המונולוגים המבריקים שלו, אמר שבית הוא מקום לשים בו את הדברים שלך ואתה לא מרגיש לגמרי בנוח בבית של מישהו אחר כי הדברים שלו נמצאים בכל מקום ואין מקום לדברים שלך.
"ארץ הנוודים" בוחן את גבולות ההגדרה של מקום. האם אפשר להיות במקום משלך כשאין לך כתובת? כמו שגיבורת הסרט אומרת, היא לא הומלסית, רק האוסלסית. זה לא שאין לה איפה לגור, פשוט אין לה בית בהגדרה המקובלת שלו – קירות, גג, חלונות, דלת ומחובר לקרקע.
פרן היא אישה בת שישים פלוס שחייה הקודמים נמחקו. המפעל נסגר, הבנק סגר, הכח נגמר והלב נשבר. יותר בפרוט, החברה שהעסיקה אותה ואת בעלה פשטה את הרגל וסגרה את המפעל באמפייר, נבדה, שם התגוררו בבית קטן. בעקבות זאת, העיירה אבדה את מקור הכנסתה העיקרי והפכה לעיירת רפאים. זמן קצר לאחר מכן, בו נפטר ופרן החליטה לעזוב את מה שנשאר מהבית ולאמץ חיי נדודים. היא גרה בקרוואן, נוסעת מחניון לחניון, מוצאת עבודות זמניות שאינן דורשות נסיון קודם ומעבירה את זמנה בשיחות עם אנשים וביקור באטרקציות שפוגשים בדרך.
בניגוד לאמונה הרווחת, חיי הנוודים אינם חיי בדידות. הם אמנם לא חולקים את מגוריהם עם משפחות ובני.ות זוג, רבים מהם אבדו את בתיהם ואת חסכונותיהם במשבר הכלכלי של 2008 וכל תקלה במנוע יכולה לעלות בהזדמנות לעבודה שתבטיח ארוחות חמות לחודש הקרוב. עם זאת, הנוודים המודרניים מקיימים קהילה פעילה ותוססת של אנשים המכירים זה את זה, ממליצים על תעסוקה משתלמת, מסייעים למי שנקלע לצרה ואף עורכים כנסים המוניים עם דוכנים והרצאות.
הסרט נוצר בהשראת ספרה של ג'סיקה ברודר, שחייתה בדרכים במשך שלוש שנים על מנת להכיר מקרוב את קהילת הנוודים בדרום ארצות הברית ולהבין את היתרונות והחסרונות של החלפת דירת קבע בבית על גלגלים. פרנסס מקדורמנד, שמאוד התלהבה מהספר, רכשה את הזכויות לעבד אותו וגייסה את הבמאית העולה קלואי ז'או ליצירת סיפור בדיוני שמנסה להיות נאמן ככל הניתן למציאות. הדמות של פרן הומצאה עבור התסריט וכך גם חלק מהחברים האחרים בקהילה. עם זאת, רוב הנוודים המופיעים בסרט הם נוודים אמיתיים ושלושה מהם מגלמים את הגרסה הקולנועית של עצמם.
לינדה מיי, המופיעה כחברתה הטובה ביותר של פרן, וסוונקי המגלמת נוודת חולה ששונאת לבקש עזרה, הן דמויות מוכרות בקהילה האמיתית, שהוספו להן פרט או שניים בכדי לתת רובד נוסף לקשר עם פרן. בוב ולס, שהתפרסם בזכות ערוץ היוטיוב שלו, נושא בסרט נאומים נגד תרבות החומר שמאוד דומים לדברים שאמר במציאות. הוא חש כל כך בנוח מול המצלמה של ז'או, שאף חשף בסרט פרט אישי על חייו שרוב העוקבים שלו לא היו מודעים אליו.
פה טמון הקסם של ארץ הנוודים. אין לו עלילה מורכבת, אבל כל הזמן קורים דברים. לכל אחד מהאנשים בו יש סיפור, כאשר חלקם שומרים את רוב הפרטים לעצמם, בעוד אחרים רק מחכים למישהו שישמע. הקונפליקטים היחידים מתקיימים כשגורם מחוץ לקהילה קורא תגר על אורח החיים שפרן בחרה, בין אם מתוך ביקורת כלפיה, או מתוך חוסר הבנה שטוב לה איך שהיא ואין לה צורך בהתבססות מחדש במקום אחד. דיוויד סטרתיירן מגלם נווד שפרן בברור מוצאת חן בעיניו, אבל לא קולט שאינה מעוניינת במה שהוא מחפש. הוא תמיד מנסה לקרקע אותה, לגרום לה להיות במקום בו יוכל להשגיח עליה, אבל לפרן טוב לישון לבד ולנסוע לבד והיא לא ממהרת להשאיר את העבר מאחור.
הבימוי של קלואי ז'או, יחד עם עבודת הצילום המרשימה של ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס, מעניק לסרט מראה כמעט תעודי. השיחות בין האנשים על המסך מאולתרות במידה רבה והסיפורים שהם מספרים מבוססים על דברים שחוו במציאות. יש תחושה שהבמאית הגיעה על מנת ללמוד ולא רק כדי להנחות את הצוות. כמי שגדלה בסין ומתגוררת בארה"ב, יש לז'או הרבה מה לומר על התנהלות התאגידים באמריקה, אבל היא בו זמנית מאוהבת בחופש שהנוודים מגלמים ובנופים האדירים שטרם נהרסו בידי מטרופולינים גועשים.
גם האופן בו פרנסס מקדורמנד מגלמת את פרן משאיר מקום ללמוד ולהתרשם. אווירה של הקשבה מעניקים לאחרים חופש לדבר בקצב הנוח להם, בעוד מקדורמנד זוכה להדגים את יכולותיה כשחקנית פיזית. היא תמיד ידעה לשלב בין דיבור לשפת גוף, אבל ארץ הנוודים הוא אולי הסרט הראשון בו היא אומרת את הדברים הכי חשובים דווקא ללא מילים. אנשים מרגישים בטוחים לידה וזה עוזר לנו, כצופים, לקבל את פרן כמדריכה שמחזיקה לנו את היד ומרגילה אותנו לעולם שנראה מפחיד בהתחלה. היא מראה שאין מה לפחד מנוודים. אלה לא פראים אוכלי אדם שירו מבלי לשאול שאלות במי שיעז להתקרב לקרוואן שלהם. מדובר בקהילה תומכת של אנשים שהחברה המודרנית לא התאימה להם, אז הם יצאו למצוא את המקום שלהם בצורה שלא תפריע לאף אחד. אם משהו לא מסתדר במקום אחד, פשוט מנסים במקום אחר. הסרט נטול אנטגוניסט או מכשול גדול שפרן צריכה להתגבר עליו. באלה היא נתקלה לפני שהסרט התחיל, כשעוד גרה באמפייר. כעת, יש לה שקט נפשי, חברים שמבינים ללבה ורשימה של יעדים שאפשר להגיע אליהם על מנת לעבוד לכמה שבועות ולצבור כסף להמשך הנסיעה.
קשה להגדיר את קהל היעד של ארץ הנוודים, כי לא הייתי אמור לאהוב אותו. אני טיפוס של סיפורים ושינויי קצב, מוזר שסרט כל כך מעודן עלילתית רתק אותי בצורה כזו. אולי זה בגלל הקסם של המרחבים שז'או שבויה בו, אולי זו הגישה החצי דוקומנטרית שהופכת את הסרט לחוויית למידה, אולי זו הטבעיות בה פרנסס מקדורמנד נכנסת לכל תפקיד שהיא מגלמת. צוות ההפקה נהנה מתקופת הצילומים וההנאה הזו הצליחה לעבור אל מחוץ למסך. היה לי אכפת מאנשים שאני לא מסכים עם תפיסת העולם שלהם. היה לי אכפת שיש להם את העולם הפרטי שלהם ולמרות שעבורי, בית זה מקום שנמצא תמיד באותה כתובת, ארץ הנוודים מצליח לעורר הזדהות כי הוא כל כך אנושי וכן, שזה כמו להצטרף למסע מבלי להיכנס לרכב.

ביקורת: יהודה איש קריות והמשיח השחור

 

הוליווד, אם זה השם המתאים לתעשיית הסרטים כרגע, מגלה בזמן האחרון סקרנות בנוגע לפועלם של אפרו-אמריקאים במאבק לזכויות אזרח. בין סרטים תקופתיים כמו "לילה אחד במיאמי" ו"משפט השבעה משיקגו", לסרטים עכשוויים שמביטים לאחור על התקופה, כמו "הזהב של נורמן", עושה רושם שיש השנה עיסוק חזק מהרגיל ביצוג של אותם פעילים. זה לא יצוג פרודי כמו ב"רשת שידור", או התיחסות אגבית חסרת השפעה על העלילה כמו ב"פורסט גאמפ" (אני אוהב את הסרט, אבל הוא מציג את ההיסטוריה מנקודת מבט סופר לבנה). יוצרי סרטים למעשה מתחילים לדון ברצינות בהשפעה של תנועות כמו מפלגת הפנתרים השחורים ואומת האסלאם על החברה האמריקאית, לא כקבוצות נלוות לתנועה לזכויות האזרח ומאבקה הפציפיסטי באפליה על בסיס צבע עור, אלא כגורמים לא פחות חשובים בהתנגדות לחוסר הצדק הממוסד שבמובנים רבים, עדיין קיים בארצות הברית.
הוליווד מתחילה להציב מול המצלמה את התנועות הפחות נוחות לעיכול, שתקשורת המיינסטרים העדיפה לחשוב עליהן כעל סכנה או הסחת דעת, בהתאם למדיניות הממשלה באותה תקופה. ההתעניינות המחודשת הזו הגיעה במקביל לפולמוס סביב פרויקט 1619, תרגיל מחשבתי שנועד להדגיש את חלקם של האפרו-אמריקאים בהיסטוריה של ארצות הברית, תוך הכרה בזוועות העבדות וחוקי ג'ים קרואו כחלק בלתי נפרד מסיפורה של האומה. בתגובה, קראו שמרנים להכניס לתכנית הלימודים את דו"ח 1776, ששם דגש על אלמנטים יותר פטריוטיים, כולל ניקוי שמם של האבות המייסדים מחלקם במיסוד העבדות. נראה שבעוד העמדות המנוגדות העסיקו את ההיסטוריונים בארה"ב במידה רבה, לפחות עד לחילופי השלטון בינואר האחרון, יוצרי הסרטים יודעים טוב מאוד לאיזה צד הם מאמינים יותר.
אם ראיתם את "משפט השבעה משיקגו", אתם זוכרים דמות שולית בשם פרד המפטון. במהלך הסרט, המפטון נראה כשהוא מדבר עם בובי סיל, ממייסדי מפלגת הפנתרים השחורים, מה שמתפרש בידי השופט כיעוץ משפטי, חרף טענותיו של סיל כי אינו מיוצג כראוי בידי עורך דין. מהתסריט של ארון זורקין, ניכר שהמפטון הוא אדם חשוב בקרב הפנתרים, אבל קשרו למשפט הוא יותר אישי מאשר פוליטי או מקצועי. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" מציג את הסיפור מכיוון אחר, בו המפטון הוא דמות מרכזית ומעצרם של אנשים כמו בובי סיל ושותפו ליסוד המפלגה יואי ניוטון, הם חלק מהתנכלות מתמשכת בלוחמי החופש.
הסיפור מתרחש בסוף שנות השישים. עבריין צעיר בשם ביל אוניל נעצר באשמת גניבת מכונית והתחזות לסוכן פדרלי וניצב בפני בחירה. הוא יכול לעמוד למשפט ולהסתכן בכמה שנות מאסר, או לעבוד עבור ה-FBI, להסתנן לשורות סניף שיקגו של הפנתרים השחורים ולהעביר מידע עליהם ועל פעילותם לסוכן רוי מיצ'ל. במיוחד מסקרן את מיצ'ל לדעת פרטים על מנהיג הסניף, פרד המפטון מהפסקה הקודמת.
ביל מסכים לעסקה ומחפש דרכים להתקרב להמפטון ולזכות באמונו. הוא עושה זאת על ידי הפיכה לנהג של המפטון, שחושש לנהוג בעצמו ומתקדם במהרה בשורות הארגון כאיש אבטחה שמכיר את כל הדמויות הבכירות בסניף ולמעשה אחראי על שלומם, בעודו מוסר מידע רגיש אודותיהם ל-FBI.
מעבר לזמן שעבר עד שראיתי את הסרט, נדרשו לי עוד כמה ימים של קריאה במקומות שונים בכדי ללמוד את הסיפור האמיתי מאחורי יהודה איש קריות והמשיח השחור. אני מרבה להתלונן לאחרונה על סרטים שחורגים בכוונה מהסיפור עליו הם מבוססים על מנת לפשט אותו לקוראים, במקום להציג את המורכבות האמיתית של הנושא. עוד יכולתי לסלוח ל"מאנק" על זה, כי חוץ מטענה אחת די מגוחכת לקראת הסוף, הוא כן העלה נקודות מעניינות על ההתנהלות של האולפנים הגדולים בתור הזהב של הוליווד. "החפירה" יוצא פחות טוב מקריאה של הסיפור האמיתי בגלל הבחירה של יוצריו לשנות בלי סיבה גיל של דמות מסוימת, או להמציא קו עלילה שלם רק כדי להכניס אחרת להגדרה יותר מיושנת של מקומה בצוות. בסרטו של שאקה קינג על הפנתרים השחורים, הרבה יותר קשה להבחין בין אמת ובדיה מכיוון שיש גרסאות סותרות לארועים וכולן אמינות בערך באותה מידה.
הטעות הגדולה של יוצרי הסרט הייתה להפנות את הצופים לראיון אמיתי שנערך עם ביל אוניל ב-1989, עשרים שנה אחרי ארועי הסרט. קינג לקח קטעים מהראיון שהשתלבו עם הנרטיב שרצה לקדם והתעלם מהשאר. קראתי תעתיק של הראיון, שזמין במלואו באינטרנט ונראה שאוניל מכחיש שם את רוב הפרטים המופיעים בסרט לגבי התנהלותו ומניעיו לשתף פעולה עם הבולשת. מנגד, הסיפור נחקר הרבה פעמים לפני אותו ראיון ונמצאו ראיות שמחזקות את הגרסה שקינג מקדם. למה הוא בחר לשלב בעריכה דווקא קטעים מראיון שיוצא נגד הטענות שלו במקום קטעים מעיתונים ומהדורות חדשות שמחזקים אותן, רק הוא יודע.
אם להתיחס לסרט עצמו, יהודה איש קריות והמשיח השחור מצליח רוב הזמן לשמור על סיפור מעניין שגם מציג את הפנתרים השחורים באור שונה מהתדמית השלילית שלהם, וגם דואג להציג את ביל, פרד, רוי ואנשים נוספים בסיפור כדמויות מורכבות שמוגדרות הרבה מעבר לעמדות הפוליטיות שלהן. כמובן, קשה להקדיש זמן לעיגול דמות אחת מבלי לשטח את השניה, והמורכבות של הדמויות הראשיות באה על חשבון שיטוח קריקטוריסטי של רשויות החוק. ג'יי אדגר הובר מוצג כמי שרודף באובססיביות את הפנתרים, לא רק כי הוא חושש לבטחון המדינה, או רואה בהם השפעה בעייתית בשל העמדות הקומוניסטיות של מנהיגיהם, אלא גם ממניעים גזעניים. ברור שהובר לא היה האדם הכי סובלני, במיוחד בזקנתו, אבל הסרט לא מנסה בכלל לנהל דיון באפשרות שהפנתרים השחורים אולי באמת מסוכנים. אנחנו מקבלים נקודת מבט לפיה הם נאבקים למען שוויון זכויות ולמען תנאים הוגנים לכל האוכלוסיות המוחלשות ולא רק לאפרו-אמריקאים, בלי שום הצגה רצינית של טיעון נגדי, אפילו מפי דמות שתפקידה להציג זאת ותפקידנו לא להסכים איתה. כשביל ורוי מדברים על המשימה, או כשרוי מדבר עם סוכנים אחרים, לא נראה שהם בכלל מודעים למורכבות של המציאות. או שמאמינים שהפנתרים הם גיבורים, או שהם איום קיומי. חסר אמצע.
זה מתבטא גם ביצוג של שוטרי משטרת שיקגו על המסך. גם אז וגם היום יש למשטרה רקורד מזוויע בכל הנוגע לטיפול במיעוטים ובתושבי שכונות מצוקה ולא חסרים סיפורים על ארועי ירי קטלניים שהתחילו בגלל גזענות של שוטרים (ולא רק באמריקה). בכל זאת, להציג שוטרים עומדים מחוץ למטה הפנתרים השחורים וכורזים במגפון קריאות גזעניות כלפי ההולכים ושבים, זה די זלזול באינטליגנציה של הצופים. גם השוטר הכי גרוע באילינוי ינסה להיות קצת יותר דיסקרטי מזה. מנגד, הסרט מאמץ את הרעיון כאילו כל מי שנורה בידי שוטרים הוא קרבן רצח, גם כשמדובר בארוע שלא קשור לפעילות שלו במסגרת הפנתרים השחורים, והוא למעשה היה הצד התוקף. המאבק על דעת הקהל נמשך גם היום, אבל יש הבדל בין להציג דמות מביעה עמדה שבברור משמשת לתעמולה, לבין להציג את העמדה הזו כעובדה. זו בעיה שקיימת משחר דברי ימי הקולנוע וסרטו של קינג אינו חף ממנה.
על הצד החיובי, הסרט בנוי טוב כמותחן שבוחן לא רק איך ביל ופרד משחקים באש, אלא גם שואל שאלות מוסריות הנוגעות להתנגשות בין אידאלים וצורך הישרדותי. ההפקה פספסה כשלהקו לתפקידים הראשיים שחקנים שמבוגרים בעשור מהדמויות אותן הם מגלמים. דניאל קלויה ולקית' סטנפילד משמעותית מבוגרים יותר מפרד וביל, שהיו בקושי בני 21 ו-19 בזמן הסיפור. אני חושב שהיה מעניין יותר לצפות בנאומים על סדר עולמי חדש של האחד ואת הרצון להרגיש חלק מקבוצה של האחר, לו נראו בעצמם בקושי מבוגרים. יש משהו טרגי/נאיבי במסירות למטרה שקיימת בגיל הזה, ושחקנים שנראים בני עשרים בערך, היו מוסיפים ממד של אמינות. עם זאת, שני השחקנים עושים עבודה מצוינת בהענקת חיים לחברים שהיו למעשה אויבים מבלי שאחד מהם ידע מכך. מרטין שין, המגלם את ג'יי אדגר הובר, מבחיל באופן מצוין בשתי הסצנות בהן הוא משתתף, ואלישה ג'וי פאוול גונבת את ההצגה בסצנה היחידה שלה כאמו של הפנתר השחור ג'ייק וינטרס. אציין לטובה גם את הבימוי של שאקה קינג שלמרות נסיון דל יחסית, מצליח להעביר סיפור בצורה מעניינת, מבלי שריבוי הדמויות יהווה עומס על המסך, או שיהיה קשה להבין מה קורה. תחת חסותו של ראיין קוגלר כמפיק, קינג עשה עבודה שנראה כאילו נוצרה בידי במאי מנוסה בהרבה.
ליהודה איש קריות והמשיח השחור יש כמה בעיות. כמו הרבה סרטים שעוסקים בזכויות אזרח, הוא נופל בתת-יצוג של נשים, עד למצב בו אחת הדמויות הנשיות הבודדות הומצאה בכדי לייצג את כלל הנשים הפעילות בקרב הפנתרים השחורים. במקום להציג נשים פעילות אמיתיות, כנסו את רובן תחת דמות בדיונית אחת. חסר דיון רציני במורכבות של המצב, מאחר והיוצרים מצפים שפשוט נסכים עם פרד המפטון במידה והשם של הסרט לא היה רמז מספיק מעודן באיזה צד הם תומכים. השם הזה גם מטעה כי יהודה איש קריות מפורסם בכך שבגד במורה הרוחני שלו, בעוד ביל אוניל לא בגד בפנתרים, אלא הסתנן מראש במטרה לאסוף מידע פנימי. טכנית, הוא בוגד רק אם פספסתם את עשר הדקות הראשונות של הסרט. עדיין, אם כבר ללכת על השוואה לבגידה מהברית החדשה, היה מקום להציג קרבה חזקה יותר בין הדמויות ולא כנהג/מאבטח וראש סניף שאוהב לדבר. קלויה וסטנפילד טובים כל אחד בפני עצמו, אבל אין ביניהם את הכימיה המתבקשת על המסך.
אם מצליחים להתעלם מהבעיות האלה, נשארים עם תצוגת משחק חזקה וסיפור שגם אם אינו מדויק היסטורית, עדיין נותן קול לאנשים שבמשך שנים נרדפו כי העזו לחשוב אחרת. על השאלה האם הפנתרים השחורים היו באמת סכנה לדרך החיים האמריקאית או ארגון חברתי שנאבק באפליה, כנראה כבר עניתם לעצמכם הרבה לפני שהחלטתם לצפות בסרט. מה שנשאר זה לשמוע אותם מספרים על המקרה מנקודת המבט האותנטית שלהם.

ביקורת: מלקולם ומארי

יש דברים שמבקר עושה באופן לא מודע. עד כמה שאני משתדל לבדוק את הפריווילגיות שלי לפחות כל חצי שנה, מה שאני והרקע בו גדלתי תמיד ישפיעו על האופן בו המוח שלי מנתח סרט. מדי שנה, אני מקדיש קטגוריה אחת בפינגווין הזהב לא לפרגון, אלא לפריקת עצבים. אני בוחר את הסרט הכי מוערך יתר על המידה של השנה ומעניק את התואר לאחד שיש את הפער הגדול ביותר בין האופן בו התקבל בקרב מבקרים וצופים, לבין מה שאני הרגשתי כלפיו. חשוב לי בכל פעם להדגיש שלא מדובר בהכרח בסרט שנוא עלי, אלא בכזה שהקונצנזוס החיובי סביבו הכי מבלבל אותי.

ארבעת הסרטים האחרונים שזכו בתואר המפוקפק הם "תברח", "הפנתר השחור", "מילים נרדפות" ו"הזהב של נורמן". רק אחד מהם בוים בידי אדם לבן ועוסק בדמויות לבנות, והסיבה שבחרתי דווקא אותו היא שאני מכיר את הנושא שלו טוב יותר מרוב המבקרים בעולם. "מילים נרדפות" עוסק בישראלי שמנסה לפתוח דף חדש באירופה ומעבר לכך שיש לי כמה חברים שעשו את המעבר לחו"ל בתור מבוגרים, אני גם יודע עד כמה האופן בו ישראלים מוצגים בסרט אינו מייצג את המציאות. חשתי שהסרט מזלזל בי על ידי הצגת קריקטורה של ישראלים כאוסף של קרביים סופר מורעלים שמחפשים באובססיביות אחר גילויי אנטישמיות ברגע שהם יוצאים מגבולות הארץ. גם ידעתי, למרות השרות הקצר והמאוד לא קרבי שלי, שהאופן בו יחידות לוחמות בצה"ל מוצגות בסרט הוא מטופש אפילו ביחס למציאות (וצה"ל ידוע במתיחות גבולות המטופשות) ושמבחינה כרונולוגית, אין סיכוי שגיבור הסרט נלחם בלבנון כדבריו.

לגבי שלושת הסרטים האחרים, לא הרגשתי את זה. הרגשתי שמוכרים לי סרט ז'אנר חסר יחוד במסווה של אמירה חברתית ("תברח" ו"הפנתר השחור"), או שהפוליטיקה מאחורי הסרט גורמת לאנשים להתעלם מכמה שהוא בעצמו גזעני ושוביניסטי ("הזהב של נורמן"). בשלושתם אני מודע לכך שכגבר לבן, אני לא באמת מבין איך זה בשביל אדם שחור לראות סרט גנרי עם אנשים שנראים כמותו ולא כמוני בתפקידי המפתח. אני לא באמת מתחבר לחוויה של להציג לראווה מורשת שנדחקה לשוליים בספרי ההיסטוריה, גם אם העלילה עצמה לא מבריקה. אני יודע שיש מי שמרגיש ככה, אבל אין לי את הרקע המתאים בשביל לחלוק את אותה תחושה. אז אני שופט את הסרטים כמו שהם: אוסף של קלישאות שמתלהבים מהן בעיקר מסיבות פוליטיות. זה פספוס של הפואנטה, אני מודה, אבל מאחר והבחירות בפינגווין הזהב הן אישיות לחלוטין, לפעמים הפספוס הזה הוא ההבדל עבורי בין סרט באמת טוב לסרט מוערך יתר על המידה.

איך כל זה קשור ל"מלקולם ומארי"? נגיע לזה בהמשך.

מלקולם הוא במאי שנמצא על סף פריצה. הבכורה לסרטו החדש הייתה הערב המאושר בחייו, כולם מהללים אותו על העבודה המשובחת והדרך להצלחה פתוחה בפניו. רק למארי מפריע משהו. מלקולם שכח להודות לה בזמן הנאום שלו ובעוד זה משהו שלרוב אפשר לפתור בהתנצלות כנה, מחווה רומנטית וציוץ בטוויטר, אצל מלקולם ומארי זה לא עובד ככה. הם ביחד כבר חמש שנים, חיים בבית גדול ומבודד בלי שום הסחות דעת. הוא לא מפסיק לדבר על עבודה, היא ותרה על חלומה להיות שחקנית ובחרה בחיים איתו. כפי שניתן לנחש, מצב כזה יוצר הרבה מתח.

זה לא רק שמארי חושבת שמלקולם לוקח אותה כמובן מאליו. היא גם מאמינה שהדמות במרכז הסרט, זה שמלקולם מוכן עכשיו לקצור עליו שבחים מפה ועד האוסקר, מבוססת עליה. היא לא סתם נמצאת שם איתו ותומכת בו בזמן שהוא עובד כמו חמור כדי להפוך רעיונות למציאות. הוא ממש לקח משהו ממנה, שם אותו על המסך מול קהל ולא זכר אפילו להודות לה. ככה לפחות היא רואה את הדברים. מלקולם חושב קצת אחרת והקצת אחרת הופך להרבה אחרת וההרבה אחרת הופך לתסכול בן חצי עשור שנבנה ועומד להתפרץ. הם רבים, משלימים ושוב רבים וחוזר חלילה.

למלקולם ומארי היה יופי של רעיון למערכה הראשונה. יום חג הופך בהדרגה לזירת קרב ואין מי שיתערב או יפשר, אלה רק שניהם עם הדברים שרצו לומר כבר מזמן. ג'ון דיוויד וושינגטון וזנדאיה ממלאים היטב את התפקידים ולא נראה שחסר להם משהו לומר אפילו לרגע. הבעיה היא שלא היה רעיון להמשך הסרט, אז הוא נמתח באופן רפטטיבי לאורך 106 דקות. יש הפסקה אחת למונולוג על משהו שלא קשור לזוגיות, אבל שאר הזמן הוא אותו הדבר שראינו בחצי השעה הראשונה, שוב ושוב ושוב. זה נעשה מתיש בשלב מסוים. הדמויות לא מתפתחות, העלילה לא זזה ואפילו בתור מריבה זוגית שמוצגת בזמן אמת, אין בניה הדרגתית לעבר אסקלציה שאחריה רגיעה והגעה למסקנות. יש רק מריבות והשלמות שמתחילות להימאס באמצע הדרך.

זה היה עובד מצוין כסרט קצר. הבימוי יצירתי, הצילום בשחור-לבן מנצל היטב את השטח המוגבל ושני השחקנים מתואמים ביניהם לגבי השינויים בטון. כסרט באורך מלא, חסרים כמה דברים. זה כמו לצפות בכל העונה הראשונה של "חזרות", אבל רק ברגעים הדרמתיים. זה מתאים כששוברים את השגרה הקלילה רוב הזמן, אבל לא יכול להחזיק סיפור שלם בלעדיה. גם ככה יש המון קווי דמיון בין הסרט לבין "חזרות". חבל לראות שרק בסדרה הבינו שסתם לחזור על אותו שטיק זו לא התפתחות.

עדיין, אם דברתי קודם על סרטים מוערכים יתר על המידה בעיני, את מלקולם ומארי הייתי מגדיר דווקא כאנדרייטד. יש לו את הפגמים שלו, אבל נראה שהתגובות אליו הרבה יותר שליליות מכפי שהוא ראוי לקבל. יתכן והמונולוג החריג שהזכרתי הוא חלק מהעניין. מלקולם מדבר על כך שבתור אדם שחור, תמיד יחפשו את הפוליטיקה בסרטים שלו, גם אם הסיפור נועד להיות אוניברסלי, אבל בתור גבר ישפטו לחומרה את האופן בו הוא מציג דמויות נשיות. זה נשמע כמו זעקה כנה של יוצר שתמיד מסתכלים על עבודתו דרך פילטרים במקום לשפוט אותה בזכות עצמה. אני סקרן לבדוק רגע מי הבמאי האפרו-אמריקאי שמייצג בקול כזה את התסכול שציפיות כאלה יוצרות ממנו, עד לרמה שחלק מהמבקרים האמיתיים פשוט נעלבו מכך שהציבו מולם מראה כשהם במערומיהם. נראה רגע מי ביים את הסרט…

סם לווינסון. הבן של בארי לווינסון. הוא לבן.

אוקי, אני חוזר בי. מלקולם ומארי הוא לא זעקה כנה וגו', הוא נסיון של גבר לבן להצדיק דרך שתי דמויות שחורות את הזכות שלו לכתוב ולביים סרט שמדבר בשם גבר ואישה לא לבנים. זה די מתוסבך. אציין לזכות לווינסון שהסדרה "אופוריה" שיצר (כלומר, שרון לשם יצר וסם לווינסון אחראי על הגרסה האמריקאית שלה) מתכתבת עם הנסיון האישי שלו כמתבגר מכור לסמים. לא אקח ממנו את זה. רק שמלקולם ומארי לא עוסק בהתמכרות וגמילה מסמים, הוא עוסק במי שעשה סרט על דמות שנגמלת מסמים ומתווכח במשך שעה ושלושת רבעי על זכותו ליצור סרט שאין לו הרבה במשותף עם הדמות הראשית בו. כשאני מתלונן על כך שסרט מסוים זוכה ליחס לא פרופורציונלי בגלל המוצא או המגדר של השחקנים.ות חרף היותו גנרי לחלוטין, אני לפחות מכיר בכך שהנתונים האישיים שלי מונעים ממני להתחבר לסרט כמו מישהו.י דומה יותר לדמויות. אני לא כותב ומביים בתגובה סרט שבו 50 אחוז מהקאסט נואם על כך שמחפשים בכח פוליטיקה בגלל המוצא של היוצר, תוך שאני מזכיר שמות של עיתונים ואתרים אמיתיים בהם הביקורת עשויה להתפרסם. כמו שאמר המשורר היידי הנודע איציק מאנגר, "ביץ' בי האמבל".

מלקולם ומארי הוא כבר עכשיו סרט בעל חשיבות היסטורית. זה הסרט ההוליוודי הראשון שהופק לחלוטין תחת מגבלות הקורונה. הוא צולם במקום מרוחק מריכוזי אוכלוסיה, עם צוות מצומצם ששהה בבידוד שבועיים לפני ושבועיים אחרי הצילומים והקפיד למדוד חום מדי יום. מהבחינה הזו, מדובר בסרט בעל ערך רב. מבחינות אחרות, הוא לא מכיל מספיק שינויים וניואנסים בשביל להיות יותר ממחזה מצולם בן מערכה אחת, שאיכשהו ניסו למתוח על פני זמן של שלוש מערכות וחצי. אפשר לראות אותו עד הסוף ואפשר להפסיק אחרי פחות משעה. תצאו עם אותן תובנות בדיוק, רק אולי פחות שחוקים. הדיון לגבי יחוס כוונה נוספת ליוצר בשל המוצא שלו הוא חשוב, אבל עדיף שיוצג באופן פחות אפולוגטי ויותר כן. אם כבר החלטת לצאת בפומבי כנגד הממסד הביקורתי, לפחות אל תעשה את זה כשאתה מסתתר מאחורי מישהו שאתה חושב שהמבקרים יקשיבו לו יותר.

ביקורת: חדשות העולם הגדול

יש להוליווד כמה חוקים לא כתובים הנוגעים לליהוק. אחד מהם, שהתפרסם בעקבות "רעם טרופי", הוא אף פעם לא ללכת פול-ריטרד. כלומר, אם שחקן מפורסם מגלם אדם בעל מוגבלות שכלית, הוא צריך לגלם אותו ברמת תפקוד מספיק גבוהה בשביל לזכות בפרסים. חוק פחות מפורסם הוא שעדיף לגרום לאדם צעיר להיראות זקן, מאשר לגרום לאדם זקן להיראות צעיר (למרות שהטכנולוגיה הולכת ומאזנת את המצב). לאחרונה, הבנתי שקיים עוד חוק, ותיק במיוחד, שלא חשבתי עליו לפני כן: לא מלהקים קאובוי לתפקיד ראשי במערבון.

תחשבו על כמה מכוכבי המערבונים הגדולים ביותר: קלינט איסטווד גדל בקליפורניה, לי ואן קליף בניו ג'רזי ואלי וולך הוא בכלל יהודי מברוקלין. הנרי פונדה למד עיתונאות, צ'רלס ברונסון גדל בפנסילבניה בבית של מהגרים מליטא, ג'ק פלנס נולד כמה מאות קילומטרים משם למשפחת פלניוק האוקראינית, ויול ברינר הגר לארצות הברית בגיל עשרים. לגרי קופר היה נסיון עם חיים בחווה, לפני שהוריו שלחו אותו ללמוד באנגליה, כדי שיגדל להיות ג'נטלמן. אפילו ג'ון ויין, עם המבטא הבלתי ניתן להסתרה של יליד איווה, גדל בקליפורניה וחלם בכלל להיות שחקן פוטבול.

עולה בראש השאלה שמלווה עד היום עמודי טריוויה על הסרט "ארמגדון", לא היה קל יותר ללמד אסטרונאוטים לקדוח מאשר לבזבז זמן יקר ולאמן קודחי נפט להיות אסטרונאוטים? ובכן, הוליווד תמיד העדיפה לחפש שחקנים לבוקרים מאשר ללהק אנשים עם נסיון של ממש ברכיבה על סוסים ושימוש בלסו. הסיבה לכך היא פשוטה: בוקרים הם לא שחקנים מיומנים. סלים פיקנס ובן ג'ונסון אמנם השתתפו בעשרות סרטים וזכו בפרסים על כך, אבל אף אחד לא היה מלהק אותם לתפקיד שאינו מצריך את המבטא הכבד וההליכה היחודית שלהם. הם אותנטיים, אבל הוליווד לא רוצה אותנטי, היא רוצה כוכב.

היא רוצה את טום הנקס.

בשנת 1870, זמן לא רב אחרי מלחמת האזרחים, נוסע קפטן ג'פרסון קייל קיד ברחבי המערב במסגרת עבודתו החדשה. הוא מביא עמו עיתונים מרחבי ארצות הברית ומעבר ומקריא ידיעות מתוכם בפני קהל תמורת עשרה סנט לאדם. לפעמים הקהל מתעניין יותר בחדשות מקומיות, לפעמים רוצים דווקא לשמוע על מה שמעבר למישורים המוכרים. לפעמים הידיעות שמחות ולפעמים מעוררות זעם שמבעבע מאז ההפסד במלחמה. הקפטן לא כותב את החדשות, הוא רק מקריא אותן וזה הכי הרבה בידור שחלק מהאנשים האלה ראו כבר הרבה זמן.

במהלך רכיבה שגרתית, נתקל קיד בילדה בלונדינית לבושה בגדים אינדיאנים ובגופה של חיל שחור שנעשה בו לינץ'. בדיקה במסמכים חושפת ששמה של הילדה הוא ג'והאנה לאונברגר והיא בתם של מהגרים גרמנים. ג'והאנה לא מדברת אנגלית, או גרמנית. השפה היחידה שהיא מכירה היא שפת הקיווה, שבט ילידי שהיחסים בינו לבין הממשלה מאוד מתוחים כרגע. כאשר מתברר שהפקיד הצבאי המקומי לא פנוי לסייע, קפטן קיד מחליט לקחת בעצמו את הילדה למשפחתה הלבנה.

טום הנקס הוא בהחלט לא קאובוי. הוא יליד קליפורניה שלמד במגמת תאטרון, מצא עבודה כקומיקאי והפך עם השנים לאחד השחקנים האהובים בכל הזמנים. הוא גלם ילד בגוף של מבוגר, חולה סופני, גיבור מלחמה בעל אינטליגנציה נמוכה, גיבור מלחמה בעל אינטליגנציה גבוהה, אסטרונאוט, מאפיונר, קפטן של ספינת מטען, טיס… אבל רק עכשיו, ב"חדשות העולם הגדול", יצא לו סוף סוף לגלם קאובוי. טוב, קאובוי לא מונפש.

בתור מבחן ראשון בז'אנר, הנקס עושה עבודה טובה. הוא מגלם את קיד כאדם קשוח ועצור רגשית שמעדיף להימנע מעימותים, אבל ידע טוב מאוד מה לעשות במקרה ויקלע לאחד. זה הגיוני בהתחשב בכך שמדובר ביוצא צבא שהעביר חצי מהעשור הקודם בלחימה נגד בני ארצו בגלל מטרה שהוא לא באמת מאמין בה. אין בדמות שלו רמז לעמדות גזעניות והיחס שלו לג'והאנה אינו מזלזל או מתנשא בגלל החינוך האינדיאני שקבלה. הוא גם לא חושב שבהכרח יהיה לה טוב בקרב אנשים לבנים, אבל זה הפתרון הבטוח ביותר בהתחשב במתיחות הנוכחית.

העלילה היא קצת היפוך של "המחפשים" הקלאסי של ג'ון פורד, בו יוצאים הבוקרים להציל נערה לבנה שנחטפה בידי אינדיאנים. פול גרינגראס, במאי חדשות העולם הגדול, מודע לדמיון ואף כלל בסרט שוטים המזכירים רגעים מסרטו של פורד. זהו גם הסרט הכי קל לצפיה שגרינגראס ביים עד כה. הבמאי הבריטי מפורסם בזכות שני סוגי סרטים: סדרת ג'ייסון בורן בהם המצלמה רועדת בלי הפסקה, וסרטים כמו "בלאדי סאנדיי", "טיסה 93" ו"קפטן פיליפס" המצולמים בסגנון שמזכיר סרט תעודי. בחדשות העולם הגדול, המצלמה יציבה רוב הזמן ואין את תחושת האימה המזדחלת כמו בסרטים מהסוג השני. אפילו שקיד וג'והאנה נמצאים פעמים רבות בסכנה מיידית, משהו בצילום בעזרת חצובה והעריכה הרגועה יחסית, לא מאפשר לסרט להגיע לאותן רמות חרדה שהסרטים על חטיפות מטוס וכלי שיט הביאו את הצופים אליהן. אולי גרינגראס נסה בכוונה להתאים לקהל רחב יותר בגלל גילה הצעיר של אחת הדמויות הראשיות, ואולי הוא פשוט רצה לצלם מערבון בטכניקה יותר הוליוודית מסרטיו הקודמים.

הבדל נוסף בין חדשות העולם הגדול לסרטים קודמים של גרינגראס הוא בנבלים. עד כה, גרינגראס הקפיד להראות איך אנשים רגילים יכולים להפוך לרוצחים, מחבלים או חוטפים, ואיך מי שמולם עשוי להפוך לגיבור לא צפוי מתוך נסיבות שלא נמצאות בשליטתו. הוא הציג את המהירות בה משימה פשוטה יכולה להשתבש ולהפוך למשבר בינלאומי, או באיזו קלות רוצחים יכולים להסתובב בחברה מבלי לעורר תשומת לב. בחדשות העולם הגדול, אין יותר מדי ספק לגבי מי החבר'ה הרעים. לא רק שכולם מכוערים ולבושים ברישול, הם גם לא מבזבזים זמן ומצהירים כמעט מיד על כוונותיהם. קפטן קיד ממש לא צריך לחשוב פעמיים כדי לזהות ממי צריך לשמור מרחק.

במידה מסוימת, מדובר באכזבה. הסרט עצמו טוב, אבל מגרינגראס אני מצפה ליותר. אני מעדיף את הבימוי הריאליסטי, אפילו שהסיפור מתרחש לפני המצאת הקולנוע, ואת בניית המתח האיטית לקראת התנגשות בלתי נמנעת בין צדדים עוינים. משהו מתפספס כשהוא חתום על סרט שמתנהל כמו תסריט הוליוודי ישן, כמו מערבון מפעם. אולי זו הייתה הכוונה שלו, אבל יש הרבה במאים שיכולים לביים מערבון מבלי לשבור אף מוסכמה. יש רק פול גרינגראס אחד שיכול לעשות זאת בסגנון מקפיא דם ועדיין לרגש. לצערי, הגרינגראס הזה לקח הפעם חופשה.

יש לי בעיקר דברים חיוביים לכתוב על הסרט. הנקס מצוין בו כהרגלו, הלנה זנגל הצעירה שעשתה את הטעות הקלאסית של לצאת למסע עם דמות של טום הנקס (זה אף פעם לא הולך חלק), מפגינה יכולת מרשימה לעורר אהדה בעזרת מעט מאוד מילים. ההופעות הקצרות של תומס פרנסיס מרפי ומייקל קובינו אמנם מוגזמות, אבל משרתות היטב את העלילה. השחזור התקופתי כמובן מרשים, כמו גם ההתיחסות למורכבות הפוליטית של התקופה. חמש שנים אחרי מלחמת האזרחים, המערב מאוכלס בשילוב של תומכי קונפדרציה ממורמרים, חיילים חסרי סבלנות מהאיחוד, עבדים משוחררים, מהגרים שמחפשים קרקע חדשה להתישב בה ואינדיאנים שהמלחמה על הבית עדיין נמשכת מבחינתם. כומר שנשמע ברקע מטיף לאחדות, או מיליציה גזענית שמקשיבה רק למנהיג העליון, מזכירים תמונות מאמריקה של השנים האחרונות, מה שיוצר חיבור בלתי נמנע בין התקופות.

בתור חובב מערבונים, אני מניח שתמיד תהיה לי פינה חמה בלב למי שמנסה להפוך את המערב הישן לאמיתי ככל הניתן על המסך. מצד שני, כמי שאהב את סרטיו הפסאודו-תעודיים של פול גרינגראס, אני לא יכול שלא להתאכזב מכך שבחר לביים בצורה יותר סטנדרטית הפעם. חדשות העולם הגדול הוא מהסרטים היותר טובים שיצאו מאז תחילת השנה, אבל עדיין אני חייב לציין שציפיתי ליותר.

ביקורת: החפירה

זוכרים את הביטוי "סרטים של קולנוע לב"? אם שכחתם, או שסתם לא יצא לכם להשתמש בזה, הכוונה היא לסרטים שנראים כאילו הופקו במיוחד בשביל למלא אולמות בקהל שפחות נמשך לשוברי הקופות הגדולים והרועשים. קהל שבמקום סרט על מוטנטים שמצילים את העולם, מעדיף לראות סיפור אהבה בין חקלאי בגיל העמידה ואשת עסקים רצינית שלומדת להעריך את הדברים הקטנים ולהאט את הקצב, או דרמה על נסיונו של מחזאי ביסקסואלי באנגליה הוויקטוריאנית לשנות את פני התאטרון לעד, או מסעה המוזר והארוטי של אישה צעירה ממילאן למינסק. לרוב יהיו שם שניים-שלושה שחקנים מפורסמים והתסריט יהיה מבוסס על סיפור אמיתי ו/או ספר מצליח. רוב הסיכויים גם שהופק מחוץ לארצות הברית.

זה לא שאין לקולנוע לב הצע מגוון, אבל ההתמחות של הרשת בסרטים מסוג זה הפכה אותם לסטראוטיפ שלה. כמו שבסינמטק אנחנו אוטומטית מניחים שיוקרן סרט שהוצג במלא פסטיבלים, דובר שפה שעד לאותו הרגע בכלל לא ידעתם על קיומה ועוסק כנראה באדם שחושב שהוא סוס. זה ממש לא כל מה שיש שם, אבל זו האסוציאציה הראשונה של הרבה אנשים. את "החפירה" מפיצה נטפליקס, חברה שדווקא צברה לעצמה מוניטין כנועזת יותר מהאולפנים היותר ותיקים, למרות ש"סרט של נטפליקס" הפך בשנה האחרונה יותר לשם גנאי מאשר לתואר חיובי. למרות זאת, מספיק מבט מהיר בהחפירה בכדי להבין שמדובר בסרט שעוקב אחד לאחד אחרי המאפיינים המוכרים של סרט קולנוע לב.

וואו, אני ממש שורף פה גשרים ועוד לא התחלתי את הביקורת עצמה. רק אוסיף שיש לי הרבה הערכה כלפי שתי החברות, כמו גם למפיצים אחרים בישראל שמנסים כרגע לשרוד את המשבר הגדול ביותר שתעשיית הקולנוע ידעה ואני מאוד מקווה שנוכל בקרוב לצפות בסרטים על מסך ענק באולם יעודי ולא רק בבית אחרי שהילדה הולכת לישון.

החפירה מתרחש ב-1939, במזרח אנגליה. אדית פריטי, אלמנה שחיה באחוזה עם בנה הצעיר וצוות משרתים מצומצם, רוצה לגלות את טיבם של תלים עתיקים הנמצאים באדמתה. היא שוכרת את בזיל בראון, ארכאולוג צנוע אך מגובה בהמלצות חמות, שיחפור את התלים ויגלה מה מסתתר בתוכם. לאחר תקופה שבה בזיל מנהל את החפירה בעצמו, מגיע לאזור צוות בהנהגת צ'רלס פיליפס שמשתלט על האתר בפקודת משרד העבודות הממשלתי.

בין האנשים המשתתפים בחפירה נמצאים גם רורי, אחיינה של אדית. הוא מתעד את העבודות במצלמתו ומתכונן ליום בו יקרא ללשכת הגיוס בעקבות המלחמה הקרבה עם גרמניה. מצטרפים אליהם גם סטיוארט פיגוט ואשתו פגי, שנשכרת בעיקר בגלל משקלה הקל יחסית שפחות מאיים על הממצאים העדינים. בזמן שהלחץ לסיים את החפירות לפני פרוץ המלחמה גובר, גם הזוג פיגוט נמצא בנקודת משבר בנישואיו.

מבין שתי הפסקאות האחרונות, אחת מכילה בעיקר שקרים. לא שקרים שלי, אלא כאלה שנוספו לתסריט מטעמים דרמתיים. נראה שהתסריטאית מוירה בופיני והבמאי סיימון סטון הרגישו שאין מספיק עניין בסרט שעוסק בעיקר בחפירות, והשניים לקחו הרבה חופש אמנותי עם כל מה שקורה מסביב. מצד אחד, אני מבין אותם. שניהם באים מרקע של תאטרון והאינסטינקט שלהם הוא להפעיל את השחקנים ולתת להם לעשות דברים שהקהל יגיב אליהם. מצד שני, אם אתה לא יכול לגרום לסרט על חפירות ארכאולוגיות להיות מעניין, אולי אתה לא קולנוען כזה מוצלח. לא כל ארכאולוג צריך להיות אינדיאנה ג'ונס. למעשה, רצוי שרובם לא יהיו אינדיאנה ג'ונס על סמך כמות ההרס שהוא משאיר אחריו, אבל זה לא אומר שהמאבק סביב השאלה האם הממצאים שייכים לבעלת הקרקע או לאומה הבריטית, לא מעניין.

חסר גם הסבר טוב יותר לגבי טיב הממצאים. עבור מי שעוסק בתחום, החפירות בסאטון הו היו עניין רציני, ששנה לחלוטין תפיסה בה החזיקו במשך מאות שנים לגבי ההיסטוריה של האזור. עבור צופה הדיוט, חפרו כמה דברים, הארכאולוגים התלהבו, וזה בערך כל המידע שאנחנו מקבלים מעבר לתארוך הממצאים וההנחה הקודמת שהם מאתגרים. יש סיפור מרתק שמסתתר כאן, אבל סטון ובופיני לא חושבים שהוא יעניין את הקהל. פה הם טועים, כי את מה שלדעתם יותר מעניין, ראינו כבר מיליון פעם בסרטים אחרים, בעוד החלקים עליהם עוברים ברפרוף טומנים בחובם מקוריות לא מנוצלת.

קרי מאליגן ורייף פיינס מצוינים בתפקידים הראשיים. שלא תהיה טעות, עד כמה שהתסריט של הסרט בעייתי, הוא מועבר בעזרת שני שחקנים משובחים שמוסיפים כאן עוד נדבך לרפרטואר המגוון שלהם. מאליגן אמנם מושכת כרגע יותר תשומת לב בזכות תפקידה הנועז ב"צעירה מבטיחה", אבל היא מראה בהחפירה שיש לה את היכולת לגלם בצורה אמינה אישה שמרנית בעלת בריאות לקויה שלא מעוניינת לחלוק עם שאר העולם את בעיותיה האישיות. פיינס גלם לאורך הקריירה שלו פושע מלחמה נאצי, קוסם אפל ומאפיונר ששולח אנשים לחופשה לפני שהוא מורה על חיסולם. נחמד לראות אותו מגלם תפקיד שונה לחלוטין כבזיל השקט והצנוע שרק רוצה לעשות את מה שנכון ובאופן המקצועי ביותר. שני השחקנים הראשיים הם הסיבה העיקרית לצפות בסרט, אפילו שליוצרים שלו אין אמון בסיפור האמיתי.

הועלו טענות כלפי הליהוק של קרי מאליגן בת ה-35 לגילום אישה בשנות החמישים לחייה. בעיקר התלוננו על כך שמאליגן אמנם שחקנית טובה, אבל קשה לנשים מעל גיל מסוים למצוא תפקידים מאתגרים, אז היה ראוי לתת את התפקיד של אדית פריטי לשחקנית מבוגרת יותר. אני מסכים שזו אכן בחירה בעייתית, בעיקר לאור העובדה שהתפקיד יועד במקור לניקול קידמן (בת 53) שוותרה עליו לבסוף. במקום לפנות לשחקנית אחרת מאותה קבוצת גיל, ההפקה פנתה למישהי צעירה בהרבה שקצת איפור גורם לה להראות בערך בת ארבעים, אבל ודאי שלא בגיל שנמצא מעבר למה שמפיקים מאמינים שהוא תאריך התפוגה של שחקניות.

כמו בתל ארכאולוגי, גם הליהוק של מאליגן חושף עוד ממצאים ככל שחופרים לעומק. בעוד ההפקה העדיפה שחקנית צעירה לתפקיד של אדית, בחירה מעוררת מחלוקת אבל כזו שניתן להסביר בכישוריה של השחקנית עצמה, נראה שמונהג מוסר כפול בכל הנוגע לליהוק גברים. את פגי פיגוט שהייתה אז בת 27, מגלמת לילי ג'יימס בת ה-31. את סטיוארט פיגוט שהיה מבוגר רק בשנתיים מאשתו, מגלם בן צ'פלין שהופיע לראשונה על המסך כאדם בוגר כשג'יימס הייתה עדיין בגן. מקרה דומה נעשה עם הליהוק של קן סקוט בן ה-66 לתפקיד צ'רלס פיליפס, אף על פי שפיליפס האמיתי היה בשנות השלושים לחייו בשנה בה הסיפור מתרחש. מסיבה כלשהי הוחלט שהגברים המקוריים לא מספיק מבוגרים בשביל הסיפור, אבל הנשים צריכות להיות בעלות עור חלק ככל הניתן.

עוד קצת חפירה מגלה שג'ון פרסטון, על ספרו מבוסס הסרט, הוא אחיינה של פגי פיגוט האמיתית וכתב את הספר על סמך עדויות של דודתו. למרות זאת, בחרו סטון ובופיני לצמצם את תרומתה החשובה של פגי לכדי מישהי שלא שוקלת יותר מדי והגיעה בעקבות בעלה המנוסה ממנה בהרבה. זה גם נכון שהזוגיות שלהם נקלעה לקשיים, אבל הדבר קרה שנים לאחר החפירות בסאטון הו. ב-1939, הם עדיין היו מאוד מאושרים ביחד. שכבה נוספת של חפירות חושפת שהדמות של רורי מומצאת לחלוטין ומי שבאמת צלמו את התמונות מהעבודות באתר כלל אינם מוזכרים בסרט. לבסוף, מתגלה שהספר והסרט אמנם מבקשים לעשות כבוד לבזיל בראון, שנשכח לאורך השנים, אולם על הדרך מתעלמים כמעט לחלוטין מתרומתו של גאי מיינרד, בלעדיו בראון היה כנראה מוותר בשלב מוקדם על הפרויקט.

ציינתי יותר מפעם אחת בעבר שאני לא אוהב כשסרט מתיימר להיות מבוסס על סיפור אמיתי, בעודו ממציא חצי מהדברים המתרחשים על המסך במטרה להגביר את הדרמה. זה במיוחד מפריע לי כשהדרמה כבר קיימת במציאות, אבל יוצרי הסרט מזלזלים ביכולת של הקהל להבין אותה וזורקים עליו קלישאות במקום. החפירה אינו סרט רע, אבל הוא הרבה פחות טוב מכפי שיכול היה להיות והסיבה העיקרית לכך היא בדגש על החלקים הלא נכונים בסיפור. הייתי מבין אם ג'ון פרסטון היה מנפח את התפקיד של דודתו כי היא זו שספקה לו עדות ישירה מהעבודות. פחות ברורה לי ההחלטה של יוצרי הסרט להשתמש בפגי כמוקד לקו עלילה בדיוני שלא קשור בכלל לסיפור המרכזי ולא מוסיף לסרט כלום פרט לאורך.

לסרטים היסטוריים תוצרת בריטניה יש נטיה להתחלק לשתי קבוצות. יש את הסרטים המדויקים עד לרמת צורתו של כתם על הקיר, ויש את אלה שלפחות חצי מהם מומצא לחלוטין. החפירה משתייך לסוג השני, הפחות חביב עלי. כמובן שמותר לקחת חרות אמנותית בשביל להפוך סיפור למעניין יותר, או נגיש יותר לקהל. גם אין לי בעיה שמעוותים את המציאות כל עוד מודים בכך (מתברר ש"ממזרים חסרי כבוד" אינו מדויק היסטורית). מפריע לי כשהסיבה לכך היא זלזול בחומר המקור וביכולת של הצופים להבין מורכבות. החפירות בסאטון הו מכילות בתוכן סיפור מרתק, שעשה היסטוריה תרתי משמע, אבל עד שהסרט הגיע לידיה של נטפליקס, הוא כבר היה מקרה אבוד.

אם משתמע מהביקורת שיש לי משהו נגד "סרטים של קולנוע לב" או נגד "סרטי נטפליקס" או נגד אנשי תאטרון, אני מתנצל, כי זה ממש לא המצב. מה שאני מתכוון זה שבזמן צפיה בהחפירה, הרושם המיידי שלי היה שזה משהו שהייתי רואה את הטריילר שלו בקולנוע לב, בזמן שמישהי בשורה מאחוריה אומרת לחברתה "אה, הוא שחקן מפורסם" והזוג שקבעו איתו נכנס לאולם עשר דקות אחרי תחילת הסרט ומסנוור את כולם עם אור מהמסדרון. תאמינו או לא, אני למעשה מתגעגע לזה.

ביקורת: Promising Young Woman

(הסרט שוחרר לצפיה בשרותי VOD שונים ב-15 בינואר 2021, אולם אין לו כרגע שם רשמי בעברית. מטעמי נוחות, אתיחס אליו כאן בתור "אישה צעירה ומבטיחה")

אחת האמיתות היותר מחורבנות שקיימות בעולם היא שכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מאיזה רקע סוציו-אקונומי, מכיר מישהו.י שפגע.ה באדם אחר בצורה מינית. זה יכול להיות חבר, קרוב משפחה, עמיתה לעבודה, השכנים מלמעלה… סטטיסטית, זה תמיד בקרבתנו ואנחנו לא תמיד יודעים. או שאנחנו יודעים ולא מסוגלים להודות בזה כי מה זה אומר בעצם על יכולת השיפוט שלנו? כשהייתי בחטיבת הביניים, לקחו את השכבה שלנו לראות את ההצגה "משחקים בחצר האחורית", שנכתבה בהשראת פרשת האונס בקיבוץ שמרת. כמה דקות מההתחלה, בזמן שהשחקנית הראשית עומדת על נדנדה, מספר לא ברור (אבל מאוד מורגש) של בנים בקהל שרקו וקראו לעברה קריאות חרמניות כי ראו לה את התחתונים. ההצגה הופסקה והודיעו שאם התגובות האלה ימשיכו, יבטלו את כל הערב. ההפרעות לא חזרו, אבל עד היום חקוקה לי בזכרון המבוכה של להיות חלק מקבוצה שאנשים מתוכה למעשה הטרידו מינית שחקנית שעומדת לגלם קרבן אונס. אני תוהה כמה משאר הצופים באותו ערב זוכרים את זה.

נתון סטטיסטי נוסף שלא נעים להודות בו הוא שכל אחת ואחד מאיתנו מכירים לפחות קרבן אחד של תקיפה מינית. גם אם אנחנו לא יודעים את זה, הסיכוי לחיות בתוך חברה אנושית ולא להיות בקשר עם אף אישה, נערה או ילדה שחוותה מינימום הטרדה מילולית שקשורה למיניות שלה, הוא אפסי. סיכוי טוב שיש בקרבתכם גם גבר, נער או ילד שעבר תקיפה מינית מסוג כלשהו, גם אם תמיד אמרו לכם שגבר אמיתי לא אומר לא להזדמנות ובטח שלא רץ לבכות על זה.

קסנדרה "קסי" תומאס בת שלושים, גרה עדיין עם ההורים, עובדת בבית קפה וכבר עידנים שלא הייתה לה מערכת יחסים. היא נשרה מלימודי רפואה יחד עם חברתה הטובה נינה, בעקבות אונס שנינה עברה. חלפו מאז שבע שנים, נינה כבר לא איתנו וקסי מחפשת נקמה. היא יוצאת בערבים למועדונים, מעמידה פני שיכורה, עוזבת את המקום עם גבר שמנסה לנצל את ההזדמנות ולאחר שלא נענה לבקשתה לעצור, קסי מפסיקה את ההצגה ומוכיחה אותו על היותו אנס בפוטנציה. זה נשמע כמו רעיון ממש מסוכן, אבל לקסי כבר יש רשימה ארוכה של גברים שתפסה על חם כשהם מוכנים לשכב עם אישה מחוסרת הכרה.

מפגש מקרי עם ראיין, שמזהה אותה מימי הקולג', מביא את קסי לגלות מידע חדש על הבחור שאנס את נינה ועל כמה מהאנשים שלא האמינו לה בבוקר המחרת וחשבו שהיא סתם מגזימה כי גם ככה יש לה מוניטין. ראיין, שאינו מודע לפרויקט הסודי של קסי, מזמין אותה לדייט, בעוד היא מעבירה את התמקדותה מגברים אקראיים בברים ומועדוני חשפנות, לאנשים שהיא רואה בהם אחראים ישירים לטרגדיה.

"אישה צעירה ומבטיחה" נשען כמעט לחלוטין על כתפיה של קרי מאליגן המגלמת את קסי. היא מופיעה כמעט בכל סצנה בסרט וסוחבת אותו יפה מאוד בין אם היא לבדה מול המצלמה או חולקת מסך עם שלל שחקני משנה שקובצו ממיטב סדרות הטלוויזיה של המאה הנוכחית (כולל שני שחקנים מ"ורוניקה מארס", שהעונה הראשונה שלה עוסקת בסיפור דומה). זו לא ההופעה הטובה ביותר של מאליגן בתור אישה צעירה וכועסת, התואר הזה מגיע לדמות שלה ב"בתוך לואין דיוויס", אבל היא בהחלט מספיק איתנה גם כאן בשביל להחזיק את הכובד הרגשי של העלילה.

זהו סרטה הראשון של אמרלד פנל כבמאית ותסריטאית. בעוד היא משיגה את התוצאה הרצויה מבחינת הזדהות עם העמדה של קסי והבנת הצד שלה בסיפור, צריך להודות שהכתיבה לוקה בחסר. הדיאלוגים בסדר גמור והנושא המרכזי בהחלט חשוב וראוי ליותר יצוג באמנות, אבל נדרשת כמות ניכרת של השהיית חוסר האמונה בשביל שהתסריט של אישה צעירה ומבטיחה לא ישאב לתוך החורים שהוא יוצר בעצמו. השעה הראשונה עוברת ברובה חלק, אולם ישנם רגעים בהם הנסיבות יותר משחקות לידיה של קסי מאשר מפגישות אותה עם הסכנה הטמונה בכך שאחד מה"בחורים הנחמדים" כהגדרתם לא יהיה כזה נחמד כשיגלה את האמת. במילים אחרות, הסרט שוכח להכיר בכך שמישהי לא חייבת להיות חצי מעולפת בכדי שמישהו ינסה לאנוס אותה. יש לקסי המון מזל שהגברים בהם היא נתקלת, כולל מישהו שרק מקלל אותה בכביש, הם פחדנים מטבעם ונמלטים ברגע שמעמתים אותם עם אישה חזקה.

ככל שהסרט מתקרב לסופו, נחשפים עוד חורים עלילתיים, והסיפור שאמור לעסוק בתופעה אמיתית ונפוצה להכעיס, הופך בשלב מסוים ליותר פנטזיית נקמה מאשר הצגה ריאליסטית של התמודדות עם אבדן. הבעיה הגדולה ביותר נוגעת לראיין, שפנל די נתקעת בלי לדעת מה בדיוק היא רוצה לעשות איתו. אני לא בטוח אם יש לו יותר מדי זמן מסך, או לא מספיק, אבל במינון הנוכחי, הוא בעיקר מפריע. הייתה הזדמנות להוציא אותו מוקדם מהעלילה ולומר בכך משהו על דרך החיים שקסי בחרה בעקבות מאורעות הקולג', או לשלב אותו ביותר סצנות ובכך להפוך את הסיום לחזק יותר (גם אם עדיין לא הגיוני). הבחירה של פנל ללכת על האמצע מביאה לכך שגם בו ברנהם הכריזמטי לא מצליח להפוך את ראיין לדמות שימושית.

עדיין, מדובר בסרט חשוב. הוא יוצא נגד התפיסה כאילו יש פשעים שנעשים פחות חמורים לאורך זמן, או שגיל ולחץ חברתי הם תרוץ להתנהגות קרימינלית. יש פה אזכורים לפחד של גברים שהחיים שלהם יהרסו אם יעשו להם שיימינג או ינקטו בצעדים משמעתיים נגדם, פחד שבתור גבר, אני יכול לומר שאמור להתקיים רק אצל מי שלא מעוניין לקלוט סימנים. הגעתי עד לנקודה הנוכחית בחיי מבלי שמישהי האשימה אותי במשהו שלא עשיתי, או שנסיון לחיזור תמים התפרש בצורה לא נכונה. כשמישהי שיכורה התחילה איתי, אמרתי לה שלא מתאים. כשידידה נרדמה על הספה שלי, אפשרתי לה לישון בלי הפרעה עד הבוקר. כשהייתי במסיבה ומישהי נרדמה בחדר חשוך, השגחתי על הדלת למרות שלא בקשו ממני, כי שמעתי סיפורים ואני לא רוצה שמשהו רע יקרה בזמן שאני מסוגל למנוע אותו. אם נראה שזו לא חכמה לדבר מהצד החזק יותר פיזית, דעו שכשגבר זר הציע לי הצעות מגונות באמצע הרחוב, קפאתי וחששתי שיעקוב אחרי הביתה, למרות שאני כנראה מסוגל לנצח אותו במכות. באף אחד מהמקרים האלה לא החמצתי הזדמנות או הייתי פחדן, רק עשיתי את המינימום שנדרש ממני בתור אדם נורמטיבי.

הפעולות של קסי קיצוניות וכך אמורים להתייחס אליהן. זה לא שהסרט קורא לנשים לצאת למסע חינוך מחדש לגברים במועדונים. אף על פי שהוא לא מבהיר כמה סיכון כרוך בזה באמת, אנחנו אמורים לראות בקסי מישהי שנדחפה לקיצונות בידי חברה אטומה שמעדיפה להשקיע בבני טובים עם עתיד מבטיח, מאשר להעמיד אותם מול התוצאות של מעשיהם. לפני כחצי שנה, מדינת ישראל סערה סביב הטענה לפיה שחקני מכבי תל אביב עומר אצילי ודור מיכה שכבו עם קטינות מתחת לגיל ההסכמה לאחר שפגשו אותן במסיבה. בתגובה, הקבוצה בטלה את חוזיהם של השניים, הם הפכו מוקצים ברחבי הכדורגל הישראלי ונאלצו למצוא קבוצות חדשות בקפריסין, מדינה ידידותית במידה מטרידה לזרים שחשודים באונס.

החרם הזה החזיק מעט מאוד זמן. לאחר שהפרקליטות החליטה לא להגיש כתב אישום בפרשה, אנשי ספורט וציבור רבים דברו על איך הסיפור סתם נופח, זו לא אשמת הכדורגלנים שלא ידעו שהנערות קטינות, גם ככה כולם עושים את זה ועומר אצילי איש משפחה, אז מה זה כל הארס הזה שמופנה כלפיו. אחרי הגלות הקצרה בקפריסין, אצילי חזר לחפש קבוצה בארץ. בבית"ר ירושלים, במדיה שחק בעבר, היו נחושים לצרף אותו, אולם הוא בחר לבסוף לחתום במכבי חיפה. מכתבה באתר ערוץ הספורט, למדתי שהיו שני גורמים עיקריים לבחירה בחיפה: האחד הוא שהשכר הגבוה שבית"ר הציעה לאצילי כנראה דורש דיון בוועדה של ההתאחדות לכדורגל בישראל וזה היה מביא לעיכוב בתשלום. הגורם השני הוא הודעות מארגון האוהדים הירושלמי לה פמיליה, שקראו לאצילי שלא לחתום בבית"ר. מה שהפריע להם לא היה הכתם המוסרי שהחתמת שחקן ששמו נקשר להאשמות באונס תביא לקבוצה, אלא חוסר הרצון שיקלע לשיטסטורם שצפויה במאבק נגד רכישת מחצית מהקבוצה בידי שייח' ערבי.

זו המציאות, לא חלק מהסרט. כדורגלן שהואשם באונס ולא נשפט על כך, נדחה בידי אוהדים לא בגלל מעשיו, אלא כי הם מנסים להגן עליו ממה שיקרה כשהקבוצה לא תהיה "טהורה לעד". זו אותה מציאות שבה זמר שאביו הורשע בניצול קטינות לזנות, מקבל בכנסת את אות יקיר הזמר העברי, וזמרת שאביה הטריד מינית מעריצות שלה מואשמת בידי חברת כנסת שהיא חלק מתרבות האונס בגלל איך שהיא לבושה. לאף אחד מהאנשים האלה אין קסי שתבוא בעקבותיו, אבל יש להם רשת תמיכה של אנשים שמסרבים להכיר בפוטנציאל ההרסני שטמון במוסר הכפול. התמיכה אפילו לא נעשית בהכרח מתוך זדון. דמיינו איך אתם הייתם מגיבים אם אדם קרוב אליכם היה מואשם באונס, או אם מישהי שאתם גם ככה תופסים כלא זהירה, הייתה אומרת ששכבו איתה כשהייתה שיכורה.

עם כל הפספוסים הקטנים של אישה צעירה ומבטיחה, הנקודה המרכזית שלו נכונה ורלוונטית. אמרלד פנל הייתה צריכה להעביר את התסריט בעוד סבב של שכתובים לפני תחילת הצילומים, אבל זה לא מבטל את החשיבות של הקול שלה כשהיא מדברת דרך שפתיה של קרי מאליגן על חוסר צדק. נכון שאנשים הם מורכבים ושמוסכמות חברתיות יכולות לשבש את שיקול הדעת, מה גם שהאשמת הקרבן היא תופעה שנשים חוטאות בה לא פחות מגברים. עם זאת, בפרפרזה על ציטוט מסרט שונה לחלוטין, קסי תומאס היא לא הגיבורה שהעולם הזה צריך, אלא זו שמגיעה לו. עד שלא יעשה בדק בית רציני לגבי האופן בו אנחנו מתיחסים לקרבנות אונס ולתוקפים שלהם.ן, מגיעה לנו בריסטה נקמנית שמחפשת להפחיד את מי שלא אוהב לשמוע "לא".

ביקורת: הבלוז של מא רייני

במשך כמה שנים, הייתי מגיע בקביעות למסיבות בלוז שבועיות. במסיבות היינו רוקדים, לפעמים עושים תורות בבחירת הפלייליסט, לפעמים בסטודיו לריקוד, לפעמים בחדר אחורי של פאב ולפעמים בדירה של מישהו. זה לא היה מחתרתי כפי שאתם אולי מדמיינים, היינו פשוט קבוצה של תלמידי בית ספר לריקוד שנהנים לרקוד וללמוד על ההיסטוריה של המוזיקה ולא פעם מנסים לאתגר זה את זה עם בחירות מוזיקליות לא שגרתיות שעדיין התאימו לתנועות הריקוד.

העניין עם ריקוד בלוז הוא שאין צעדים מסוימים שצריך ללמוד. התנועה היא ממרכז הגוף, לא מהרגליים, ומה שבאמת צריך לדעת זה איך לשפר את התקשורת בין מוביל ומובל לרמה שהיא כמעט טלפתית. ככל שנדרש פחות מאמץ להעביר לפרטנר את התנועה הבאה שרוצים לבצע, ככה הריקוד חלק ומהנה יותר. הבעיה היא שזה לא נראה מאוד מלהיב כלפי חוץ והיה קשה לגייס תלמידים חדשים. בניגוד לריקודים כמו לינדי הופ או סלסה שמאופיינים במוזיקה מהירה ושמחה ובתנועות בולטות לעין, בלוז אפשר לרקוד במקצבים מאוד קיצוניים, כשכל זוג רוקד לגמרי אחרת, לפי הפרשנות האישית שלו למוזיקה. אפשר לרקוד מהר יחסית, אפשר לרקוד ברדיוס של בלטה, לרוב רקדנו איפשהו באמצע. זה ממש כיף למי שמתחבר למוזיקה, אבל קשה לשיווק למי שהציפיה שלו מריקוד היא מחזה מוחצן יותר. בסופו של דבר, שילוב בין מחסור ברקדנים חדשים שנמצאים מעבר לרמה הבסיסית, לחוסר הכדאיות הכלכלית עבור בתי הספר השונים, גרמו למסיבות לדעוך.

למה אני מספר את זה בהקשר של "הבלוז של מא רייני"? לא בגלל המילה בלוז, או האופן בו הדמויות מדברות על חשיבות הבלוז עבורן. אני מתחיל עם סיפור על הריקוד כדי להגן על עצמי. יש טענות, במיוחד בצד הרחוק יותר של האוקינוס האטלנטי, שריקוד בלוז הוא ניכוס תרבותי, מאחר והשורשים שלו הם בקרב עבדים משוחררים וצאצאיהם בדרום ארה"ב, שהשתמשו במוזיקה כביטוי לכאב היומיומי שלווה את חייהם בעוני כפוי ובאיומים מתמשכים מצד אנשים לבנים. טוענים שמוזיקת הבלוז והריקוד לצליליה הם מורשת תרבותית של אפרו-אמריקאים שנגזלה מהם בידי מוזיקאים לבנים שהרוויחו כסף ממחיקת ההיסטוריה השחורה. זה לא טיעון שקרי, המון לבנים זכו להצלחה בזכות מוזיקה שהוקלטה במקור בידי אמנים שחורים שלא זכו לקרדיט ראוי. מצד שני, דווקא רקדני בלוז מודרניים הם לדעתי הפתח לתיקון העוול ההיסטורי. הרבה מורים לבלוז מקדישים זמן כדי ללמד על ההיסטוריה של המוזיקה, על הסיפורים מאחורי השירים והמבצעים, על הסצנות השונות, איך להבדיל בין דלתא בלוז לשיקגו בלוז, ואיך להשתמש בהיסטוריה העשירה של המוזיקה כדי לקבל השראה לריקוד שמגיע מתוכנו. אי אפשר לאהוב בלוז באמת בלי ללמוד על המקורות שלו, כי ככל שנחשפים ליותר שירים, ככה חוזרים יותר אחורה בזמן. בימינו, כשצעירים שחורים רבים מתעלמים מבלוז לטובת מוזיקה פופולרית יותר, דווקא לבנים מהצד השני של העולם הם אלה שבאופן אירוני מנסים לשמר את המורשת של המוזיקה.

עכשיו לסרט שלשמו התכנסנו.

ב-1927, מגיעה קבוצה של נגנים לאולפן הקלטות בשיקגו. קאטלר, טולדו, סלו דראג ולוי הם להקת הליווי הקבועה של מא רייני, "אם הבלוז". בזמן שהם עושים חזרות ומחכים שהסולנית המפורסמת תגיע, ארבעת הגברים מדברים ביניהם על פרנסה, היסטוריה אישית, אמונה והאם לטרוח בכלל לעבוד על הגרסה של לוי לשיר "Ma Rainey's Black Bottom", או לוותר מראש כי ברור שמא לא תסכים לחרוג מהביצוע הרגיל שלה.

כאשר מא רייני מגיעה סוף סוף, באיחור חצי אפנתי, היא מתנהגת כדיווה במובן הפחות חיובי של המילה. היא לא מוכנה להתחיל להקליט לפני שיובאו לה בקבוקי קוקה קולה, מאיימת שוב ושוב לעזוב את האולפן כשמשהו לא מסתדר, מסרבת לבצע שירים בעיבוד שבעל האולפן מבטיח שהצעירים אוהבים, ומתעקשת שהאחיין המגמגם שלה יקליט את קטע הדיבור שפותח את השיר. בעוד שאר חברי הלהקה מקבלים את הדרישות המתישות של מא כחלק מהעבודה, נוצרת התנגשות בינה לבין לוי, שבטוח שהשלב הבא עבורו יהיה הקמת להקה משלו והעבודה עם קאטלר והאחרים היא רק בשביל תלוש משכורת.

הסיבה שהבלוז של מא רייני זוכה לתשומת לב גדולה במיוחד כרגע, היא צ'דוויק בוזמן. זה הסרט האחרון אליו הספיק להצטלם לפני מותו באוגוסט האחרון ומאחר ורק לפני כמה שנים הגיע למעמד של כוכב, הרבה אנשים סקרנים לראות את הופעת הפרידה שלו, שגם מעוררת באז לאוסקר. התפקיד של לוי הוא בהחלט שינוי כיוון מ"הפנתר השחור" או מהתפקיד הקטן שלו ב"הזהב של נורמן". בוזמן לא מגלם הפעם דמות של מנהיג כריזמטי שתמיד יודע מה לעשות, אלא טיפוס מפוקפק ושחצן שלמרות כשרון מוזיקלי בלתי מבוטל, לא מסוגל לעבוד עם אחרים בלי לגרום בעיות. הוא עושה בחירות שבברור יסבכו אותו, אבל לא אכפת לו, כי הוא בטוח שיום אחד יביט לאחור ויצחק על כולם מתוך הקאדילק שלו. הוא מזכיר מאוד את לואין דיוויס מסרטם של האחים כהן, גם הוא מוזיקאי מוכשר שעושה בחירות שגויות ואז מאשים את שאר העולם בהימורים הגרועים שלו.

ההבדל הוא שלואין דיוויס לא נועד לייצג רעיון גדול יותר. הוא בסך הכל מישהו שגאווה ואשליה עצמית מונעות ממנו להפוך למה שהוא באמת רוצה, כי הוא מפספס הזדמנויות פז שנזרקות לעברו ורק מצריכות קצת התגמשות מצדו. לוי גרין לא מקבל את אותן ההזדמנויות. אם לוי רוצה להתפרסם, הוא לא יכול פשוט לבוא לאודישן ולקוות שיאהבו את השירים שלו, או לחיות מתמלוגים על שיר שעזר להקליט בתור טובה לחבר מקושר. לוי גרין הוא שחור בארצות הברית של 1927. מוכשר ככל שיהיה, תדרש ממנו המון עבודה קשה רק בשביל להתקרב לתקליט משלו. לואין דיוויס מנסה לגנוז תקליטים ישנים שהקליט כי הוא מאמין שהחומרים המוקדמים שלו לא טובים כמו החדשים. ללוי אין בכלל את הפריבילגיה למצוא מקום אחסון עבור פריטים שאינו נושא על גופו.

זה הסיפור האמיתי של הסרט. אמנם מפגש אגואים בין דיווה לבין חצוצרן פשוט עם שאיפות גדולות יכול היה לספק מספיק חומר לדרמה בפני עצמו, אבל יוצרי הסרט, המבוסס על מחזה של אוגוסט וילסון, בחרו להדגיש הבט נוסף בחייהם של מוזיקאים שחורים במאה ה-20. הם הוסיפו סצנה בסיום שלא מופיעה במחזה המקורי בכדי להדגיש למה מבחינתם לוי גרין הוא סימפטום ולא מחלה. הם רצו להראות שעם כל המתחים בין חברי הלהקה והסיפור האישי הקשה של לוי, זה רק קצה הקרחון של המצב אליו נקלעו השחורים בארצות הברית בתקופת חוקי ג'ים קרואו. אפילו שהסרט מתרחש בשיקגו, בה חוקים אלה לא היו בתוקף, אנשים שחורים עדיין חשים מאוימים מנוכחות של לבנים ומספיק בטוחים לומר את דעתם ולהיות עצמם רק בחדרים פרטיים. רוב הסרט מתרחש בין כותליו המוגנים של אולפן ההקלטות, כאשר כל יציאה ממנו היא כמו יציאה לספארי בחליפת בשר עבור הצבעונים.

יש לי בעיה עם סצנת הסיום, כי אני מרגיש שהיא מחבלת במסר במקום לחזק אותו. מכיוון שמדובר בספוילר חמור, תוכלו לקרוא על כך רק מעבר לקו שבסוף הביקורת הזו.

מיעוט המיקומים בהם העלילה מתרחשת וההתרכזות של הסרט בשיחות בין הדמויות ולא בארועים מחוץ לאולפן, מדגישים את העובדה שהוא מבוסס על מחזה. זה לא דבר רע, פשוט אל תצפו לחוויה קולנועית יוצאת דופן. מעבר לזה שהסרט גם ככה זמין לצפיה רק בסטרימינג, הוא נשאר מאוד מצומצם ואינטימי כמעט לכל אורכו. מעט הרגעים שמצולמים מחוץ לאולפן, נראים מזויפים במיוחד, תזכורת לכך שגם הבמאי ג'ורג' סי. וולף מגיע בעיקר מרקע של תאטרון ומעט הסרטים הקודמים שביים, היו רחוקים מלנצל כראוי את המדיום המצולם (יש סיכוי ש"לילות ברודנטה" הוא אחד הסרטים הסתמיים ביותר שאי פעם צולמו). מנגד, זה גם אומר שהצלחת הסרט תלויה קודם כל בשחקנים.

צ'דוויק בוזמן מצליח לעורר אמפתיה כשצריך, למרות שהוא עושה מה שאפשר כדי להרחיק ממנו את שאר הדמויות. הוא מפעיל משחק כפול בו הוא משתמש במילים יפות ובבטחון עצמי מופגן בכדי למשוך אליו אנשים ואז מכאיב להם כשהם קרובים מדי, כי כל דבר טוב שלוי הכיר נידון להיחרב בשלב כזה או אחר. ויולה דיוויס מצוינת כהרגלה בתפקיד מא רייני. למרות שהיא נראית כמו בחירה משונה לגילום כוכבת בלוז שבזמן התרחשות העלילה, הייתה צעירה מדיוויס ביותר מעשור, השחקנית המנוסה גורמת לזה לעבוד. היא מהשחקניות היותר מהימנות ויציבות שפועלות כיום בהוליווד והבלוז של מא רייני הוא דוגמה נוספת למחויבות שיש לה לכל תפקיד.

יש לי תלונה קצת משונה בהתחשב בשם הסרט, אבל באמת התאכזבתי מכך שאין בו יותר מוזיקה. לאור העובדה שרוב הסרט מתרחש בזמן הכנות להקלטת אלבום ושהדמויות מנהלות ביניהן שיחה על כך שהבלוז הוא לא רק מוזיקה, אלא דרך חיים, בואו פשוט נגיד שראיתי סרטים על דמויות לבנות שהכילו יותר בלוז מהסרט הזה. אולי הציפיות שלי היו מוגזמות, אבל זה משהו שכדאי לדעת לפני הצפיה: הבלוז של מא רייני מכיל כמה קטעי בלוז שיגרמו לכם לזוז, אבל הוא לא הולך ללוות אתכם במסע לאורך ההיסטוריה של סצנת הבלוז בשיקגו.

הבלוז של מא רייני מסתכל על מוזיקת בלוז בתור משהו שמאחד את הנרדפים והנדכאים תחת שלטון אימים של רוב לבן. הוא כל כך ממוקד במסר הזה, שהוא גובל בגזענות. אין בסרט אף דמות לבנה חיובית, למרות שגם השחורים לא יוצאים פה כולם מלאכים. רוב חברי הלהקה הם אנשים שקולים עם ראש על הכתפיים שמנסים להתפרנס ממשהו שהם באמת אוהבים לעשות, אבל כנהוג במחזות מסוג זה, לכולם יש נקודת שבירה. אמנם האופן בו הם מדברים על לבנים הוא כוללני ומתעלם מקיומם של אנשים שפעלו נגד אפליה, אבל זה נעשה לצורך המסר. אני לא חושב שיוצרי הסרט באמת מאמינים שכל הלבנים הם אנשים רעים, כמו שהוא רוצה להדגיש אי-צדק היסטורי שנוטים להתעלם ממנו. אולי לא נעים לחשוב על זה והאופן בו הרעיון של ניכוס תרבותי מוצג בסרט הוא שטחי ולא מדויק היסטורית, אבל זה עדיף על התעלמות מוחלטת כפי שנעשה במשך עשרות שנים. המחזה שיש לו מסר הפך למסר שיש לו סרט ונעזר בהופעות משחק טובות בכדי לכפר על הפגמים הטכניים וראיית העולם בשחור-לבן שהוא מאמץ. רוב הזמן, הוא מעניין וכתוב יפה, כאשר הבעיה הגדולה, זו שלא קיימת במחזה המקורי, מפורטת בפסקה הבאה עבור מי שספוילרים לא מרתיעים אותו.

——————————————————————————————————

ספוילר לסוף הסרט:

המחזה בנוי סביב השבירה ההדרגתית של לוי שנכנס לסיפור מלא בטחון ויוצא ממנו נבגד ועם צורך להוציא עצבים על מישהו. הכעס כל כך מעוור אותו שהוא דוקר אדם למוות ולא מפנים את ההשלכות של מעשיו. התרוץ לכך הוא דריכה על הנעליים היקרות שלוי קנה בתחילת הסרט, אבל ברור שזה רק הטריגר בסופו של סיפור חיים שמוביל לטרגדיה בלתי נמנעת. לוי למד בגיל צעיר שיש דברים שאפשר לפתור רק בעזרת נשק והוא כל כך מתוסכל בסוף הסיפור, שכבר אין לו את היכולת להבחין בין אויב לבין חבר.

הבעיה שלי היא עם התוספת של יוצרי הסרט רגע לאחר מכן. הסצנה האחרונה מראה לנו איך אחד השירים שלוי מכר למל סטרדיבנט מבוצע באולפן בידי להקה שכל חבריה לבנים, כדרך להראות שסטרדיבנט מעדיף לשווק לקהל שלו זמר לבן מאשר שחור, תוך שהוא מוחק את האמן המקורי מעל דפי ההיסטוריה. העניין הוא שמעבר לחוסר הדיוק ההיסטורי (אמנים לבנים החלו להקליט מוזיקת בלוז באופן מסחרי רק כשלושים שנה מאוחר יותר, וקשה להאמין שבעיר מעורבת כמו שיקגו תהיה להקה כל כך גדולה שאין בה אף חבר שחור, בטח בתקופה בה בלוז נחשבה למוזיקה בלעדית למבצעים שחורים), הסצנה הזו מנסה לגרום לנו לכעוס על המפיק, למרות שעשה את ההחלטה הנכונה בנוגע ללוי. עד לנקודה זו, לא נראה שיש לסטרדיבנט בעיה לשווק אמנים שחורים, הרי כל הסיפור קיים בזכות הכדאיות הכלכלית שהוא מוצא בעבודה עם מא רייני. זה אומר שהסרוב שלו להפיק אלבום עבור לוי לא נוגע בהכרח לצבע עורו, אלא לכך שסטרדיבנט לא רואה בו כוכב. הוא קונה מלוי את השירים במחיר של 5 דולר לאחד, שזה שווה ערך לכמעט 75 דולר היום. לא המון כסף, אבל יותר ממה שרוב המוזיקאים המתחילים מרוויחים בימינו על שירים לא מוקלטים. מאחר ולוי קונה בתחילת הסרט נעליים ב-11 דולר, אפשר להבין שיש לו כסף לבזבז בזכות העבודה עם מא רייני ושהתסכול נובע לא רק מהדחיה בידי המפיק הלבן, אלא גם כי הביא את עצמו לפיטורין בידי הזמרת שספקה לו הכנסה קבועה.

כל זה עניינים טכניים, והיה אפשר לשלב אותם בסיפור בצורה יותר חכמה. הבעיה האמיתית בעיני היא שהסצנה על ניכוס תרבותי שדוחק את לוי מדפי ההיסטוריה לטובת זמר לבן, מגיעה רגע אחרי שרצח מישהו שדרך לו על הנעל. אין לי שום סימפתיה כלפי לוי בשלב הזה. בקושי נותרה לי עוד קודם עם החיפוש המתמיד שלו אחר צרות, אבל הרעיון לפיו אני אמור להזדהות עם רוצח כי קנו ממנו שירים במקום להפיק לו אלבום, לא תופס. ניכוס תרבותי הוא נושא רציני שאפשר לדון בו שעות, אבל יוצרי הסרט עושים הנחה רצינית ללוי מכיוון שהוא שחור. במקום להתיחס לאבדן הקרדיט וההכנסה הקבועה מחוזה הקלטות כפועל יוצא של האופי הבעייתי של לוי והעובדה שהוא, אני חוזר על זה, רצח בן אדם, הקהל אמור לשכוח לו את זה כי הוא קרבן של הנסיבות והרבה יותר גרוע שלבנים גונבים משחורים את התרבות שלהם. סליחה, אבל Two wrongs don't make a right ועם כל הצער על מה שקרה לאנשים ראויים ממנו, להציג את לוי כקרבן רגע אחרי שלקח את חייו של אדם חף מפשע, לא באמת עובד לטובת הסרט.

ביקורת: מאנק

זה לא סוד שאיני מאוהדיו הגדולים של "האזרח קיין". לפני שאני מתבקש להחזיר את תעודת המבקר שאין לי (צריך להשלים ציון במתמטיקה כדי לקבל אותה), אבהיר שאני לא מתכחש לכך שמדובר באחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, או שאורסון ולס היה קולנוען ממדרגה ראשונה. אני פשוט לא אוהב את הסרט הזה באופן אישי. הוא לא תפס אותי באף אחת מהפעמים שצפיתי בו, למרות שאני כן מעריך את החדשנות הטכנית שלו ואת אופן העברת הסיפור החריג. הבעיה עבורי תמיד הייתה שהסרט לא הצליח לגרום לי להתעניין בדמות הראשית, או בנסיון לגלות מה משמעות דבריה האחרונים. יש לי את אותה הבעיה עם "הסנדק" ועם "זה יגמר בדם" וזה לא מוריד מחשיבותם ההיסטורית. אני מעריך את האיכות הטכנית של הסרטים האלה, אבל לא הצלחתי לפתח עניין אמיתי בתוכן.

עכשיו שהוצאתי את זה מהמערכת, בואו נדבר על "מאנק", סרט שעוסק בשם הפחות מפורסם שרשום על התסריט של "האזרח קיין". הסרט מתחיל עם הגעתו של הרמן ג'יי. "מאנק" מנקייביץ לעיירה המדברית ויקטורוויל, קליפורניה. מאנק שוכר שם בית על מנת להתאושש מתאונת דרכים שהותירה אותו עם רגל שבורה ולעבוד בינתיים על תסריט אותו הבטיח לאורסון ולס שישלים בקרוב. לצדו נמצאים מזכירה אנגליה בשם ריטה אלכסנדר, אחות גרמניה בשם פראוליין פרידה ומאגר אלכוהול שלא בהכרח נועד לחיטוי.

הסרט מדלג בין תקופת הכתיבה של קיין לבין רגעים בחייו של מאנק שקדמו למצב הנוכחי. אנחנו נחשפים לארועים שונים במהלך שנות השלושים, כאשר עבד כתסריטאי עבור MGM ולאחר מכן, עבור פרמאונט. ברגעים בהם לא היה עסוק בהימורים ובטיפוח התמכרותו לטיפה המרה, יצר מאנק קשר עם השחקנית מריון דיוויס ועם בן זוגה, איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. בעוד אירופה נערכת למלחמה הקשה בתולדותיה, קליפורניה, והוליווד בפרט, נערכת למלחמה בין שני מועמדים למשרת המושל: הסופר אפטון סינקלר, המבקש לגבש מדיניות סוציאליסטית שמטרידה את עשירי לה לה לנד, והמועמד הרפובליקני פרנק מרים, הנתמך כספית בידי הרסט ופוליטית בידי לואי בי. מאייר וכל מי שרוצה להמשיך לעבוד בעיר הזאת.

בראיון בתכנית של דיק קאבט, הסביר אורסון ולס כיצד חשב על כל כך הרבה רעיונות חדשניים ופורצי דרך בזמן בימוי קיין. הוא הסביר שמדובר היה בעיקר בחוסר נסיון ששחק לטובתו. הוא לא ידע שלא אמורים לעשות דברים מסוימים בסרט ולא היה על הסט אף אחד שיעצור אותו, אז כל מיני רעיונות שעלו על הדרך ולא נעצרו בידי מבוגר אחראי עזרו להעניק לסרט מראה יחודי. הוא היה מסוגל לצחוק על זה ממרחק של שנים, כמו גם על פגישה מקרית בה הציג את עצמו בטיפשותו להרסט מכל האנשים. ידוע שהרסט פרש את "האזרח קיין" כמתקפה אישית נגדו ולמרות שוולס תמיד הקפיד לומר שהדמות הראשית מבוססת על אוסף של אנשים אמיתיים ולא רק עליו, איל העיתונות עשה כל שביכולתו למנוע את הפצת הסרט. מעט מאוד מזה מוזכר בכלל במאנק. יש אנשים שמנסים לשכנע אותו לגנוז את הפרויקט, אבל התסריטאי מוצג כאנטי-גיבור שעומד מול המכונה, בעוד אורסון ולס הוא יותר איש הקשר האחרון שלו עם הוליווד מאשר שותף ליצירה. נלקח חופש רב בהצגת הרמן מנקייביץ כמבקר העיקרי של הרסט וכמי שבנה את התסריט ספציפית סביב דמותו של המושך בחוטים בקליפורניה. בחירה זו מעוררת מחלוקת מכיוון שנעשה שימוש במאנק כדרך להסביר את הקשר בין הרסט לקיין, אף על פי שמאנק האמיתי כנראה לא היה כזה מעורב פוליטית והתרחק מפרנסי העיר בגלל נטייתו להשתכר ולא בגלל התערבותם בבחירות.

ג'ק פינצ'ר, אביו המנוח של הבמאי דיוויד פינצ'ר, כתב את התסריט למאנק לפני יותר משלושים שנה. בניגוד לאורסון ולס, שבחן כל מיני רעיונות במהלך הצילומים, פינצ'ר הבן ידוע כבמאי החלטי ביותר. הוא בחר לצלם את מאנק בשחור-לבן, עם סאונד שמוקלט במונו ובימוי ששואב השראה ישירה מ"האזרח קיין" ומסרטים נוספים בני זמנו. ההחלטיות הזו גם הביאה לעיכוב הצילומים במשך עשורים, כי פינצ'ר המתין לטכנולוגיה שתחקה ביעילות תחושה של 1941, וגם היה צריך לצבור לעצמו מספיק מוניטין וכח בכדי למצוא אולפן שיסכים להפיץ סרט כזה. בסופו של דבר, הסרט מופץ בידי נטפליקס, מה שבכל זאת קצת שבש את החזון של הבמאי, כי לפני 79 שנים לא היו שרותי סטרימינג.

כרגיל אצל דיוויד פינצ'ר, התוצאה היא סרט שכל פרט קטן בו מחושב ומעוצב כך שיתאים לתמונה הגדולה. אפילו נוספו "סימני סיגריה" – עיגולים המסמלים למקרין מתי להחליף גלגל – בצד התמונה, ואם אתם מכירים את הפילמוגרפיה של פינצ'ר, גם לכם זה ישר גרם לחשוד שהושתלו פריימים מסרט פורנו במהלך ההקרנה. העיצוב האמנותי מצטרף לשאר ההבטים הטכניים ביצירת התחושה התקופתית, אולם מה שהכי מחזק את האשליה הוא קצב הדיבור. הרמן מנקייביץ נודע גם במציאות כאדם שנון בעל חשיבה מהירה, וגארי אולדמן מגלם אותו תוך התענגות על הצד הזה באישיותו. גם כשהוא שיכור לגמרי, יש לו הערה בשלוף על טיב הארוע בו הוא נמצא, או בדיחה עוקצנית על חשבון אנשים חזקים ממנו. לצד הצילום, הסאונד והתפאורה, מה שהכי מוכר את הסרט כמתרחש בתור הזהב של האולפנים, הוא העובדה שאנשים מדברים כמו בקומדיית סקרובול. זה קצב מהיר שקיים היום רק בהפקות של ארון סורקין או איימי שרמן-פלדינו, אבל היה נפוץ בהרבה בתקופה בה לואי בי. מאייר שלט בעיר הסרטים.

אפרופו מאייר, למרות שמאנק מדגיש את השחיתות ומכירת העקרונות שהפכו את ויליאם רנדולף הרסט למודל לדמותו של קיין, הוא בהחלט לא חוסך ביקורת מראש MGM באותה תקופה. לואי בי. מאייר, המשוחק במיומנות בידי ארליס האוורד, מתואר כשקרן מניפולטיבי שנאמנותו להרסט ולכסף הפכו אותו לנבל שמדבר בחמימות כלפי מי שעושה כדברו, בעודו נוקם בבעלי העמדות העצמאיות. הוא מקצץ במשכורות ללא כוונה לפצות את העובדים, מפיץ שמועות על מעבר האולפנים לפלורידה כדי ליצור אנטי ציבורי כלפי אפטון סינקלר ובסצנה סמלית במיוחד, מחליט שלא לאפשר לעליית הנאציזם למנוע ממנו להפיץ סרטים בגרמניה, כי מדובר בשוק גדול שחבל לוותר עליו. זאת בעוד מאנק מוצג כהפך המוחלט ממנו: אדם המרחיק את אוהביו, אך נלחם על עקרונות, מבקר בחריפות את כל מי שנתפס בעיניו כזיוף ופועל בסתר לטובת אנשים נזקקים שאינם מוכרים לקוני הכרטיסים. הוא נתפס בעיני הפינצ'רים כמעין יוסל'ה קמצן קדוש, הנותן בסתר ונמנע מלפרסם זאת, בעוד המוניטין שלו סופג את הקנס.

מנקודת מבט היסטורית, רוב הארועים המוצגים בסרט אכן התרחשו ורבים מהציטוטים המיוחסים למאנק אכן מתועדים כאמירות שלו. למרות זאת, הזמן הרב שעבר מכתיבת התסריט ועד תחילת הצילומים, הביא לכך שהפוקוס בסיפור השתנה. הגרסה המקורית, שנכתבה כשג'ק פינצ'ר עוד היה בחיים, התמקדה יותר בשאלה מי באמת כתב את "האזרח קיין". ככל שההפקה התעכבה והתסריט עבר שכתובים, הופנה חלק גדול יותר מהסיפור להתחקות אחר ההשראה לקיין, כאשר מאנק משמש כמבקר של בני תקופתו ומפתח בעקבות ההכרות איתם את התסריט הלא מחמיא. עם כל חיבתי לדיוויד פינצ'ר, מרגישים שמאנק הודבק באופן מלאכותי בעמדת הצדיק בסדום, אולי בהשראת ארועים אמיתיים באמריקה של טראמפ, תוך הקטנת חלקם של אחרים ביצירה. זה מרתק לראות עד כמה הקשר בין הון ושלטון היה חזק באותה מערכת בחירות ועד כמה ראשי האולפנים יכלו להרשות לעצמם לפגוע בעובדים ולזלזל בקהל מבלי לחוות השלכות. עם זאת, ישנן דרכים מעודנות יותר להראות זאת מאשר להציג את כל מי שאינו מאנק, כולל אחיו ג'וזף (שהפך בעצמו לבמאי ותסריטאי מפורסם) ואורסון ולס, כחלק מהמערכת המדכאת.

מאנק הוא סרט בינוני פלוס בסטנדרטים של דיוויד פינצ'ר, שזה עדיין טוב בהרבה מציון דומה בסטנדרטים של רוב הבמאים. גארי אולדמן סוחב בקלילות יחסית את הסרט על גבו, השחזור התקופתי והמחוות הגלויות לקיין תורמים למראה היחודי של ההפקה והסיפור הלא לינארי מעניין ומספק הזדמנויות רבות לחובבי קולנוע קלאסי לזהות את כל השמות הנזרקים לחלל הסצנה. הרמן מאנקייביץ היה ככל הנראה אדם מרתק גם במציאות והסיפורים מאחורי הקלעים של "האזרח קיין" מעניינים לא פחות מהסרט עצמו (או יותר ממנו, לדעתי הלא פופולרית). התסריט של פינצ'ר האב מספק טעימה מכל זה, אבל בוחר בנקודת מבט מעוותת, בה מאנק הוא השורק במשרוקית שמנסה שוב ושוב לגנוב את אור הזרקורים מהאנשים שההיסטוריה זוכרת, או לפחות זוכרת את היצוג הקולנועי שלהם.