ביקורת: קאט!

בשנת 2019, הנהלת פסטיבל קאן החליטה שרגע השיא בארוע הפתיחה, יהיה הקרנת בכורה עולמית לסרט "המתים לא מתים". הבחירה נראתה הגיונית על פניה. סרט בבימוי ג'ים ג'רמוש, אחד מאהובי הפסטיבל, עם צוות שחקנים גדול שימשוך את תשומת לב התקשורת. בהחלט משהו שמתאים לבמה עליה מוצגים מדי שנה סרטיהם של כמה מגדולי הקולנוע העולמי. רק ש"המתים לא מתים" איננו מה שהמארגנים ורוב הצופים בבכורה ציפו לו. הם חשבו שג'רמוש הכין להם סרט פילוסופי, איטי, מהורהר, עם כמה רגעים של הומור מריר וסיפור פשוט ולא מסחרי. מתברר שבמאי האינדי המהולל נצל את המוניטין שלו בכדי לגרום למארגנים לפתוח את הפסטיבל עם סרט זומבים עמוס כוכבים, שלועג לכל התעשיה ולז'אנר עצמו, תוך שהוא מגיע לרמות מטא שטרם נראו בערב הבכורה. הרבה מזה אופייני לקאן, אבל לא החלק של הזומבים, זה ממש לא הסגנון של הפסטיבל. כמובן ששלוש שנים לאחר מכן, זה קרה שוב.

"קאט!" הוא סרט זומבים בבימוי במאי מוערך, במקרה הזה מישל אזנאוויציוס, שפתח את פסטיבל קאן 2022. שוב, התגובות של הקהל היו מעורבות והבמאי עשה מבט של "למה ציפיתם?". ההבדל הוא שבניגוד לג'רמוש, המוכר בסרטים האנטי-ממסדיים שלו, אזנזאוויציוס הוא מעריץ של קולנוע מסחרי. הוא התפרסם בצרפת בזכות קומדיות הריגול מסדרת סוכן חשאי: 117, ובשאר העולם בזכות זוכה האוסקר "הארטיסט" שכולו מחווה לסרטים אלמים. הנסיונות שלו לעשות דרמה התקבלו בביקורות צוננות, אז הוא חזר למה שעבד הכי טוב בשבילו, סרטים שמביאים רעיונות ישנים לקהל חדש.

רק שזה לא בדיוק מה שקורה בקאט. אי אפשר להיכנס לפרטים מעבר למערכה הראשונה בלי ספוילרים, אז אסתפק בלתאר איך הכל מתחיל. צוות צילום צרפתי מנסה לסיים יצירה של סרט זומבים המתרחש ביפן. הבמאי הפרפקציוניסט דורש עוד ועוד מהשחקנים ואף נעשה אלים כלפיהם רגשית ופיזית. מתוך יאוש, הוא משחרר קללה הגורמת לחלק מאנשי הצוות להפוך לזומבים, ומקווה להוציא ככה את התגובות הרצויות מהשחקנים. המאפרת מצטרפת לשחקנים בנסיון לשרוד בזמן שהבמאי מסרב לעצור את המצלמה אפילו לרגע אחד.

סרטו של אזנאוויציוס הוא בעצם רימייק לסרט יפני שמוכר בשם הבינלאומי "One Cut of the Dead", ובעצמו שאב הרבה השראה מהמחזה "רוח רפאים בקופסה". כמו שאני מכיר את האינטרנט, יצוצו בשנים הקרובות עוד הרבה גרסאות של הסיפור הזה ברחבי העולם. אם יצא לכם לראות את הסרט היפני, הגרסה של אזנאוויציוס לא תפתיע אתכם. הוא מכיר ישירות בכך שמדובר ברימייק ושהשתדל להישאר כמה שיותר קרוב למקור. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שאזנאוויציוס עוקב אחר המבנה העלילתי של קודמו, אבל מוסיף את ההודאה בפה מלא שאינו מקורי. זה ושכולם מדברים צרפתית.

אני יכול להבין למה יהיה לאנשים קשה עם קאט. מי שלא ראה את הסרטים המוקדמים של אזנאוויציוס ינסה להבין למה במאי זוכה אוסקר מבזבז את זמנו על בי-מובי מודע לעצמו, כשהוא יכול לעשות דברים הרבה יותר "חשובים". מי שמכיר את הנטיות של הבמאי לסרטי ז'אנר, יתהה למה הסרט משתנה לחלוטין בתום המערכה הראשונה. זה לא בהכרח שינוי לרעה, אבל הוא בהחלט מושך את כל החוויה לכיוון חדש לחלוטין.

אישית, אני אהבתי את שני הצדדים של הסרט, כולל המערכה השלישית בה מתגלה התמונה השלמה. האמצע קצת נמרח ובהחלט היה אפשר לקצץ ממנו סצנה או שתיים בשביל לשמור על קצב, אבל הוא חוצץ בין שני החלקים היותר פרועים של הסרט. לא ראיתי את המקור בבימוי שינאיצ'ירו אואדה, אז אין לי איך להשוות, אבל אזנאוויציוס עשה לדעתי עבודה טובה לאורך רוב הדרך. הסוד הוא בהטעיה, הקהל חושב שהוא רואה דבר אחד, אבל אז מגלה בהדרגה שראה משהו אחר לגמרי. כולנו חלק מבדיחה, רק שבניגוד לבדיחה של ג'ים ג'רמוש, זו צוחקת עם הקהל ולא עליו (להבהרה: אני אוהב את "המתים לא מתים", למרות שאיני מסכים עם העמדה שלו).

מעבר ליכולת של הבמאי לשמור את האמת בסוד עד לרגע הנכון, קאט עובד גם בזכות צוות שחקנים שמתמסר לעבודתו. רומן דוריס נראה כאילו הוא עומד לרצוח בעצמו את השחקנים בתפקיד הבמאי שמנסה להוציא מהם הופעה טובה בכל מחיר. מטילדה לוץ משכנעת בתור שחקנית גרועה שאמנם לא ראויה ליחס המתעלל של הבמאי, אבל בהחלט נמצאת בתחום העיסוק הלא נכון. פיניגן אולדפילד הוא השחקן שלידה שמצליח לשמור על פרצוף רציני גם בסיטואציות אבסורדיות לחלוטין, וברניס ביז'ו, אשתו והמוזה הקבועה של אזנאוויציוס, מגלמת את המאפרת שיודעת קרב מגע ולפעמים נסחפת יותר מדי עם כישורי הלחימה שלה. איש צוות נוסף שתורם להצלחת הגימיק הוא ג'ונתן ריקבורג, צלם הסרט שמבלי להראות את פניו, מגלם בעצם תפקיד כפול, אבל תצטרכו לראות את הסרט בכדי להבין למה הכוונה.

אני מודה שלצד השבחים שיש לי לגביו, קאט עדיין קצת ארוך מדי לטעמי. המערכה הראשונה מבדרת בגריעות המכוונת שלה, בעוד השלישית מוצלחת בזכות המידע שהיא מוסיפה וכי היא כולה אהבה לקולנוע ולהנאה שבבסיסו. המערכה השניה, המגשרת ביניהן, היא ירידה קלה ברמה. עדיין קורים בה דברים חשובים, אבל משהו בריחוק ובציניות שלה לא מתישב עם הפשטות של שאר הסרט. זו תזכורת לכך שאזנאוויציוס נמצא בשיא יכולתו כשהוא לא מנסה לעשות דברים רציניים ונותן לעצמו להשתטות. אנחנו צריכים את האמצע בשביל ששאר הסרט יהיה הגיוני ועם זאת, דווקא האמצע הוא החלק שאין טעם לצפות בו ללא החלקים האחרים. זוהי גם המערכה הארוכה ביותר בקאט, מה שהופך את ההפוגה בין הקטעים היותר חיים לממושכת יתר על המידה.

עדיין, קאט הוא סרט מומלץ לצפיה. רצוי לדעת מראש כמה שפחות על העלילה שלו ולהגיע עם ראש פתוח, כי כל הרעיון כאן הוא לפעול בשונה מהציפיות. מישל אזנאוויציוס מוכיח את עצמו שוב כבמאי של טראש מכוון, שמצליח לשלב רגש אמיתי, כל עוד זה לא החלק העיקרי בסרט. אולי יום אחד ימצא את האיזון הנכון בין קולנוע ריאליסטי לבין מחוות ליצירות של אחרים, אולי לא. העיקר שחזר להנות מהעשיה עצמה, כי בלי זה, כל ההפקה הייתה מתמוטטת לנגד עינינו.

ביקורת: רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

ראיתי לא מזמן סרטון שבו מומחה לזיהוי פלילי עונה לשאלות גולשים על תחום העבודה שלו. אני אוהב סרטונים כאלה, כי תמיד אפשר ללמוד מהם דברים שמנוגדים לחלוטין לתפיסה הנפוצה אודות נושא מסוים, כמו גם לראות מישהו משתף בהתלהבות את האהבה שלו למקצוע. במהלך הצפיה, חשבתי כמה זה בטח מדהים למצוא רמזים בזירת פשע ולחבר נקודות עד שמגיעים לפתרון הסביר ביותר. בטח יש בזה תחושה של קתרזיס לרגע, לפחות עד האתגר הבא. מצד שני, זה בטח נורא מתסכל להשקיע שעות אינספור בנסיון למצוא רמז משמעותי שיכול לפתור תעלומה, אבל מסרב להופיע. אולי העבריין היה מחושב מספיק בכדי להעלים ראיות, או שעובד נקיון העיף בטעות את הפיסה החסרה. תוסיפו לזה את העובדה שהצלחת החקירה היא ההבדל בין העמדת מישהו לדין, לבין עבריין הממשיך להסתובב חופשי, ומתברר שצריך אופי מיוחד בכדי לעסוק בפענוח פשעים.

אם יש דמות בדיונית אחת שממש הייתי שמח לראות מדברת בסרטון שכזה, זה בנואה בלאנק. הוא אמנם בלש ולא מומחה לזיהוי פלילי, אבל הוא מאוד אוהב לדבר ולשתף כיצד העבודה שלו מתנהלת. נראה גם שדניאל קרייג נהנה לגלם את התפקיד ולזייף מבטא דרומי כבד במיוחד, אז באמת הייתי שמח שישימו אותו מול המצלמה של אחד מאותם ערוצי יוטיוב שמפיקים דברים כאלה ושפשוט יסביר על רזי המקצוע במשך עשרים דקות.

"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" הוא כנראה הכי קרוב שנגיע לזה, לפחות עד שמישהו במחלקת השיווק יבין את הפוטנציאל שבשאלות ותשובות עם דמויות מסרטים (הכי קרוב שראיתי זה רחוב סומסום וכולם יודעים שהם פשוט משחקים שם את עצמם). בסרט החדש, השני בסדרה, בנואה בלאנק מוזמן לסוף שבוע על אי פרטי ביוון, במהלכו ישחקו הנוכחים בתעלומת רצח. המארח הוא מיילס ברון, יזם ביליונר עם שאיפות גדולות ונטיה לזרוק שמות יותר מהר מג'ו רוגן. שאר האורחים הם מושלת הרצה לסנאט, מדען גאון, יזמית אפנה חובבת מסיבות ונטולת טאקט, משפיען בטוויץ' עם צורך מתמיד לדבר על זכויות הגבר, ואנדי ברנד, שותפתו העסקית לשעבר של מיילס, שאף אחד לא באמת חשב שתגיע.

הכל טוב ויפה ומאוד יקר, אבל יש פרט אחד שלא מסתדר. בנואה בלאנק לא אמור להיות שם. מיילס הזמין את החבורה הקבועה שלו, אליה הוא מתייחס בתור "המשבשים". כל אחד מהם קבל הזמנה אישית בזמן ששאר העולם תקוע עם מגבלות הקורונה, אבל מיילס לא שלח הזמנה לבלאנק. בשלב הזה, מה שאמור להיות סוף שבוע של כיף ומשחקים, הופך לתעלומה. מי הזמין את הבלש המהולל, ומה זה אומר לגבי הרצח המזויף שמיילס ארגן לעצמו בתור חידה?

תעלומה יוונית הוא סרט המשך ל"רצח כתוב היטב" מ-2019, אולם אין קשר עלילתי ביניהם. החוט המחבר היחיד הוא בנואה בלאנק הנקרא לפתור תעלומה, בדומה לשרלוק הולמס המוזמן לפענח בכל פעם מקרה אחר בעזרת יכולת הסקת מסקנות שאחרים אינם מסוגלים לה. לבלאנק אף יש בסרט מוניטין של הבלש הגדול בעולם, בדומה להולמס ולהרקול פוארו, המהווים השראה ברורה לסיפור. עם זאת, נראה שהוא הושפע גם ממקור פחות צפוי – קולומבו. כמו הבלש הטלוויזיוני שגלם פיטר פאלק, גם בנואה בלאנק מעמיד פנים של אדם חסר תחכום על מנת לגרום לחשודים לתחושת בטחון מופרזת העשויה להביא למפלתם. בנוסף, ראיין ג'ונסון פחות מתעסק בגילוי זהות האשם ויותר באופן בו פרטים מתחברים לכדי תמונה. גם כאן וגם בסרט הראשון, התעלומה עצמה קלה יחסית לפתרון. ג'ונסון אפילו מאתגר את הצופים למצוא בעצמם את הרמזים ולהגיע למסקנה הנכונה בטרם תחשף. מה שיותר חשוב לו זה הגורם לפשע וההבדל בין האופן בו אנשים מציגים את עצמם, לבין מי שהם באמת. גם פה בנואה נתלה בדמות אחת פרט לעצמו אותה הוא מסמן כאמינה ונעזר בה לחקירה וגם פה, הפתרון לא יפתיע אתכם במידה וההסבר יהיה מספיק משכנע.

מסיבה זו, תעלומה יוונית הוא סרט מרתק ומבדר כמעט לכל אורכו. החלק היחיד שאינו מוצלח בעיני הן עשר הדקות האחרונות, בהן בנואה אינו מעורב בעניינים כמו בשאר הסרט. הרעיון מאחורי החלק הזה ברור, אבל נראה כאילו הוא שייך לסרט אחר ולא לתעלומת הבילוש אותה ליווינו עד כה.

פרט לדניאל קרייג, צוות השחקנים הגדול כולל את אדוארד נורטון, קתרין האן, לזלי אודום ג'וניור, דייב באוטיסטה, ג'אנל מונה, מדלין קליין וג'סיקה הנוויק. זאת לצד מספר הופעות אורח שחבל להרוס את ההפתעה על ידי גילויין מראש. כולם עושים עבודה טובה, אולם מי שהכי בולטת לטובה היא קייט האדסון המגלמת את אייקון האפנה ואסון יחסי הציבור בירדי ג'יי. האדסון העבירה את שני העשורים האחרונים בין תפקידים דרמתיים וקומיים, אולם זו הפעם הראשונה בה היא באמת מצחיקה. מן הסתם, השורות שנכתבו עבורה תורמות לכך, אבל הדמות של בירדי ג'יי מוציאה מהאדסון את התזמון הקומי שהיה חסר לה עד כה. זה עוזר שהיא לרוב חולקת מסך עם ג'סיקה הנוויק המגלמת את העוזרת האישית שלה, מה שמספק לבירדי ג'יי דמות רצינית שאפשר להקפיץ איתה בדיחות. עדיין, היא מצליחה להיות הדבר המשעשע ביותר בסרט שגם ככה מכיל הרבה הומור.

בניגוד לסרט הראשון, בו נראה שבנואה הולך ומגלה כיצד אנשים המדגישים כמה הם טובים כלפי חוץ הם בעצם רעים מבפנים, פה המגמה הפוכה. הבלש יוצא מנקודת הנחה שלכולם יש נשמה אפלה ושהתרומה שלהם לחברה היא הונאה, אבל הסרט מספק להם מספיק זמן בשביל להראות צדדים נוספים. הם לא צדיקים בשום צורה, אבל כולם מתמודדים עם ההשלכות של העמדת פנים בעיני הציבור, גם במחיר השקט הנפשי שלהם. הדבר יוצר מתח תמידי בחבורה, מה שמספק חומר בערה יציב לכך שכל אחד מהם יכול להיות אשם. בנואה מביע במהלך הסרט את סלידתו מהמשחק "הרמז" ואפשר להבין מדוע. המשחק בנוי סביב שלוש שאלות: מי הרוצח, מה כלי הנשק והיכן הרצח בוצע. הוא לא כולל חיפוש אחר מניע. בנואה בלאנק אוהב לחשוב מחוץ לקופסה, לחפש תחכום ולראות מעבר לפסדה וזה מה שמרתק בסרט בו זו פחות שאלה של מי עשה את זה ויותר למה.

ראיין ג'ונסון תמיד נמשך למשחקי בילוש. סרטו הראשון, "בריק", הוא נאו-נואר העוסק בתעלומת רצח בבית ספר תיכון. גם "הנוכלים בלום" ו"לופר", שאינם מז'אנר המסתורין, מכילים אלמנטים של תעלומה שעל הדמויות לפתור. סדרת רצח כתוב היטב, המכילה כרגע רק שני סרטים, אבל יכולה בקלות לספק חומר לעוד המשכים, היא כמו התגשמות חלום עבור הבמאי. בזמן שקנת' בראנה מביא למסך את הרקול פוארו על רקע תגובות מעורבות וממים מביכים, ג'ונסון יצר בלש משל עצמו, ששואל מאפיינים מדמויות טלוויזיוניות לא פחות משהוא שואל מכתבי דויל וכריסטי. מעל כל זה, התחושה שדניאל קרייג נמצא במיטבו כשהוא לא צריך לקחת את עצמו ברצינות מוגזמת (ע"ע תפקידו הטוב ביותר ב"לוגאן לאקי"), מאפשרת לתרגם תסריט עמוס למשהו שאפשר פשוט לשבת מולו לשעתיים וקצת ופשוט להנות. אולי בלי עשר הדקות האחרונות, אבל עד שם הכל טוב.

ביקורת: אחרי השמש

כשהייתי ילד, המשפחה שלי לא נסעה להרבה חופשות. היה איזה ביקור באילת בגיל שכבר אין לי זכרונות ממנו, אבל היינו יותר בקטע של יום בקיבוץ, או טיול לשמורת טבע. העיקר לחזור הביתה לפני שעת השינה. רגע יוצא דופן שזכור לי הוא סופשבוע עם ההורים בטבריה. אני חושב שעברנו ליד הכנרת בשלב מסוים, אבל שני הדברים שאני זוכר בברור הם פרק של "חשיפה לצפון" ששודר בטלוויזיה במלון, ואת הביקור הראשון שלי בארקייד. לקח לי פחות מעשר דקות לבזבז את כל המטבעות שהיו לי בנסיון לגרום לבלנקה לחמוק מהרגליים הנמתחות של דהלסים, אבל זה הזכרון הכי משמעותי שיש לי מאותה חופשה. ילדים, בניגוד למה שהרבה הורים היו מעדיפים שיקרה, חווים את הנופש בצורה שונה לחלוטין ממבוגרים.

קשה לתכנן חופשה משפחתית, במיוחד אם היא מתקיימת בסביבה לא מוכרת ואין שום דרך לדעת מראש מה הילדים יחשבו. "אחרי השמש" מתרחש במהלך חופשה שכזו, אולם השאלות שמעסיקות אותו הן פחות איך לחתוך בתור בחדר האוכל, ויותר מה הורה בוחר להסתיר מבתו בתקוה שלא יהיו לה שאלות בנושא.

קאלום בן 30, אבל כבר יש לו ילדה בת 11 בשם סופי. השניים מבלים קיץ בסוף שנות התשעים באתר נופש בטורקיה, למרות שרוב הנופשים והעובדים בו מגיעים מהאיים הבריטיים. רשמית, זה טיול מודרך, אבל קאלום וסופי די עושים מה שבא להם לפי לוח זמנים גמיש במיוחד. השניים נהנים להעביר את הזמן בין הבריכה, חוף הים, ארוחות ערב עם צוות הוי ובידור ומשחקים שונים. קאלום גם מוצא זמן לתרגל טאי-צ'י בזמן שסופי מתעדת את החופשה בעזרת מצלמת הווידאו הביתית שלה. היא חווה מדי פעם רגעים ראשונים של גיל ההתבגרות והתחושות הלא מוכרות שהוא מביא איתו, אבל רוב הזמן פשוט נהנית מהימים האחרונים לפני החזרה לבית הספר.

לא נאמר הרבה לגבי קאלום עצמו. יש מעליו עננה מאוד כבדה, אבל הסרט לא מסביר בצורה מפורשת מה גרם לה להיווצר ומה בעצם התרחש בעשרים ומשהו השנים שעברו מאז אותו קיץ. מדי פעם, יש סצנה המציגה מעין רייב במועדון שבו נמצאים גם קאלום וגם סופי ומייצג בעצם את התת-מודע של הבת שנזכרת בחופשה עם אביה. משהו בברור קרה, גם לפני הקיץ בו רוב הסרט מתרחש, וגם אחריו, אולם לא תמצאו תשובה חד-משמעית מה זה היה.

השם של הסרט הוא משחק מילים. "אפטרסאן" הוא סוג של קרם הגנה שניתן למרוח על העור לאחר שכבר נחשף לשמש, דבר ששתי הדמויות הראשיות עושות מדי פעם ומייצג פעילות שאותה סופי, עם כל העצמאות שלה, לא יכולה לעשות בלי עזרה מאביה. זו גם דרך לחשוב על מה שקורה מחוץ למסך, אחרי אותה תקופה מופלאה בשמש, כשסופי חזרה לקרירות של בריטניה. מה היה שם? כאמור, הסרט משאיר בכוונה מקום להשערות.

זו גם בעיה שהייתה לי עם אחרי השמש. לא הבעיה הגדולה, אליה אגיע עוד מעט, אבל משהו שבכל זאת הציק לי. שרלוט ולס, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, היא כנראה גאון. הבימוי שלה מלא ברעיונות משובחים ומקוריים להעברת האווירה, העמדת השחקנים ומעברי זמן חלקים להפליא. היא משתמשת לעתים בהשתקפויות בכדי להזכיר שקאלום אינו לחלוטין נוכח בגלל מה שעובר עליו, ומצליחה למצוא דרך מקורית לצלם כל סצנה בלי לחזור על טריקים, אלא אם הם משרתים את הסיפור. רק שהסיפור עצמו הוא הצד החלש בסרט. למרות שיש הרבה מה לדבר על אחרי השמש בתום הצפיה, ההתעקשות להתמקד 99% מהזמן בחופשה עצמה, מביאה לתחושה של מריחה וחזרתיות מיותרת. יש גבול כמה פעמים אפשר להראות את סופי ליד הברכה, או את קאלום עומד במרפסת של החדר, לפני שנוצרת תחושה של מילוי זמן בכח. ולס בהחלט מכילה בתוכה פוטנציאל להיות במאית מדהימה, אבל כתסריטאית, היא לא מסוגלת למלא סרט באורך מלא עם תוכן שיצדיק את אורכו. אחרי השמש מכיל כל כך הרבה מילוי מיותר, שנדמה שרק ישתפר אם יערכו אותו מחדש כסרט קצר.

על זה אפשר לומר על טעם וריח. בסדר, יש מי שאוהבים את הסרטים שלהם מלאי פרטים ודיבורים מונוטוניים ועם מינימום דרמות והפתעות. מה שאני לא יכול לוותר עליו זה עניין מאוד בסיסי שעליו כל הסרט נשען. סופי אוהבת את אבא שלה. גם כשהוא מרוחק, היא רוצה בקרבתו, והוא בהחלט מעוניין שיהיה לה טוב. הבעיה היא שמנקודת המבט שלי כהורה לילדה, קאלום נראה לי כמו חרא של אבא. כן, הוא לוקח את סופי לנופש בחו"ל ואומר לה שהיא יכולה לדבר איתו על כל דבר, אבל לא נראה שהוא באמת רוצה לדעת מה קורה איתה. מילא שהוא מתחמק מלדבר על עצמו, בברור יש הרבה נקודות כואבות שהוא לא מעוניין להתעסק בהן, אבל האדישות בה הוא פשוט מתעלם ממה שסופי באמת רוצה או צריכה, היא עניין מטריד בפני עצמו. יותר מפעם אחת, הוא מאפשר לה להסתובב לבד עם אנשים זרים מבוגרים ממנה ואפילו לא חושב לבדוק מדי פעם שהכל בסדר. הוא מאלץ אותה להשתתף בפעילויות שהיא לא רוצה ואז נמנע מדברים שהיא מנסה ליזום. החלק המרגיז הוא שאין לזה השלכות. סופי ילדה חכמה ואחראית עם בטחון, אבל קשה לי לקנות את המטען הרגשי שהסרט מייחס לה כשהרגש הזה לא מוצג בזמן אמת. יש מדי פעם קווץ' ללב, אבל הוא היה יכול באותה מידה להתבסס על יקום נפרד מזה שנמצא רוב הזמן על המסך, כי החופשה עם קאלום נראית כמו סתם אחר צהריים בעיר ולא כארוע מכונן. אולי זו הכוונה, להראות כמה אנחנו לא מעריכים את הדברים היקרים לנו בזמן אמת, אבל זה לנסות לצייר מטרה סביב חץ שכבר נזרק. אין באינטראקציה בין קאלום וסופי שום דבר שמצביע על כך שהם יותר מבסדר זה עם זו, אז למה שיהיה לי אכפת ממה שקורה כשהם בנפרד?

יש לאחרי השמש רגעים טובים ואני מצפה לראות מה שרלוט ולס תביים בהמשך. עם זאת, הסרט לא מצדיק את השעה וחצי שהוא אורך. היה מקום ליותר רגש, יותר חיכוכים, יותר אנושיות במהלך החופשה עצמה. סופי מתנהלת כמו רובוט שממלא משימות וקאלום מתנהג כאילו זו לא הבת שלו, אלא סתם ילדה שהוא מכיר וההורים האמיתיים שלה יגיעו בכל רגע לאסוף אותה. בקלות היה אפשר לתקן את התסריט בכך שסופי הייתה מתנהגת בהתאם לגילה. ילדים בני 11 הם לא מאסטרים של זן. גם לילדים הכי טובים יש רגעים של חוסר שביעות רצון ומרדנות. זה טבעי ובריא להתנהג ככה, אפילו בחופשה בריזורט הכי בריטי בטורקיה. אם הנסיבות מאלצות את סופי להיות המבוגר האחראי, שאותן נסיבות יוצגו בפנינו ולא רק כנסיון להסביר את ההתנהגות הלא אמינה שלה. סרטים רבים, מ"קרמר נגד קרמר" ועד "קדימה, קדימה", הראו כיצד חוסר שלמות בונה את הרגש הכי חזק בין דמות הורה וילד. אחרי השמש מפספס את האלמנט הזה ומצפה שנהיה שותפים למסע רגשי כמעט נטול רגש.

ביקורת: גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

היתרון הגדול ביצירות שזכויות היוצרים עליהן פגו, הוא שניתן לעבד אותן בצורות שונות מבלי לשלם על כך או להסתכן בתביעה מצד בעל הזכויות. החסרון הגדול הוא שכל אחד יכול לעשות זאת, לא פעם במקביל למישהו אחר. יש לך הזדמנות להפיק סוף סוף את המחזמר שרצית על זהבה ושלושת הזומבים, אבל רגע לפני שסיימת לכתוב את התסריט, יוצאת גרסה של האגדה כאופרת חלל עם אפקטים פורצי דרך שכולם מדברים עליה. עד שהגרסה שלך יוצאת, הצופים ישוו אותה לעיבוד אחר, הרבה יותר מפורסם.

סביר להניח שנתקלתם בגרסה המצוירת של דיסני (בימים שוולט עוד היה אחראי בעצמו על ההפקה) לסיפור פינוקיו. זה היה העיבוד הקולנועי המשמעותי הראשון לספרו של קרלו קולודי על ילד העץ המפורסם ואולי גם המוכר ביותר. גם מי שלא ראה את הסרט במלואו, ודאי מזהה את דמותו של פינוקיו עם שיער שחור, אודם בלחיים וכובע צהוב, שלא לדבר על השיר שהמנגינה שלו מופיעה בתחילת כל הפקה של דיסני מאז. אם גדלתם בישראל, סיכוי סביר שיש לכם גם הכרות עם אחת משתי סדרות אנימה שהופקו במהלך שנות השבעים ושודרו בארץ בזמנים שונים. לכל הפחות, המוח שלכם יודע להשלים אוטומטית את השורה "בוקר טוב עולם…".

בשנים האחרונות, יצאו שלושה עיבודים קולנועיים להרפתקאותיו של פינוקיו, כל אחד מאוד שונה מהאחרים. ב-2019, יצא סרט איטלקי עם רוברטו בניני (הפעם בתפקיד ג'פטו, תודה לאל), שזכה להצלחה מסחרית, קטף שבחים ואף היה מועמד לשני פרסי אוסקר. לפני מספר חודשים, דיסני הוציאו את רימייק הלייב אקשן המיותר השנתי שלהם עם עיבוד כל כך כושל לסיפור, שאנשים אפילו לא טרחו לומר שלפחות טום הנקס נמצא שם. בואו נגיד שיותר סביר שאת הסרט הזה נמצא דווקא ברשימת המועמדויות של הראזי. עכשיו, כמעט בסוף השנה, נטפליקס מוציאה עיבוד נוסף לסיפור, הפעם ממוחו הקודח של גיירמו דל טורו.

בגרסה המופצת בישראל תחת השם "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו", הסיפור מתרחש בתקופה מאוחרת יותר מזו של הספר ושל רוב העיבודים. ג'פטו הוא עדיין נגר/שען/הנדימן בודד שרוצה בן, אלא שהפעם אנחנו למדים שהיה לו פעם ילד, קרלו (מחווה למחבר הספר), שנהרג בזמן הפצצה במלחמת העולם הראשונה. ג'פטו האבל הפך לאורך השנים לאדם שבור וממורמר, אכול געגועים לבנו האהוב. בלילה אחד של שכרון, ג'פטו כורת עץ אורן ומגלף ממנו צורה של ילד. רוח היער, הרוצה לשמח את האב השכול, מפיחה בבובה חיים, קוראת לה פינוקיו וממנה את סבסטיאן ג'יי. קריקט, הצרצר שהתגורר בתוך גזע העץ, למדריכו של פינוקיו בדרכי המוסר.

דל טורו הודיע לראשונה על כוונתו לביים סרט על פינוקיו עוד בשנת 2008. מאז, הספיק ליצור חמישה סרטים, אף אחד מהם לא באנימציה מלאה, לזכות באוסקר על בימוי והפקה, כמעט לביים את טרילוגיית ההוביט, לבטל כמה פרויקטים נוספים ולהשתתף ביצירה של מספר סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב. לצד הערכה ביקורתית על הדברים שהצליח לסיים, דל טורו צבר לעצמו מוניטין של במאי שמקושר לדברים שלא יוצאים לפועל, או מועברים בשלב מסוים לידיו של מישהו אחר. על כל "פסיפיק רים" יש עיבוד לא ממומש ל"היילו". על כל "סמטת הסיוטים", יש "פרנקנשטיין" שנותר בשלב התכנון. הוא אפילו היה אחראי בשלב מסוים על גרסת הלייב אקשן של "היפה והחיה", אבל דיסני החליטו ללכת בסוף על כיוון אחר. במילים אחרות, זה שפינוקיו של גיירמו דל טורו בכלל קיים, זה חצי נס.

הנס הזה, אגב, ממש יפה. לדל טורו יש סגנון חזותי יחודי שבא לידי ביטוי גם כאשר הוא מביים סרט באנימציית סטופ-מושן. רוח היער ואחותה המוות מזכירות עיצובים מ"המבוך של פאן" ואני לא אתפלא אם דאג ג'ונס, אותו מרבה דל טורו להלביש בתחפושות של יצורים דקיקים וגבוהים, היה מודל לעיצוב שלהם. פינוקיו אינו מהוקצע כמו בגרסאות אחרות מאחר וכאן הוא פוסל בידי שיכור בעל לב שבור. עד כמה שהתנועה שלו חלקה וקלילה, העץ ממנו הוא עשוי נראה גס, עם מסמרים שבולטים ממנו. העיירה בה ג'פטו חי נבנתה כמו על צלע הר, כאשר היא משנה את אופיה עם עליית הפשיזם וכנסיתה של איטליה לעוד מלחמה.

אה כן, פשיסטים. אם יש משהו שאפשר לסמוך על דל טורו לגביו, זה שאין אצלו אגדות פשוטות. האדם שהשתמש במבוך תת-קרקעי קסום כבריחה מאב חורג שרודף רפובליקנים בספרד, וביצור מהלגונה השחורה כהשראה לסיפור אהבה על רקע המלחמה הקרה, החליט שמה שחסר באגדה של פינוקיו זו האפשרות לגייס ילדים לצבא שמשתף פעולה עם גרמניה הנאצית. בעוד התסריט שומר על אלמנטים רבים מהסיפור המקורי, נוספו לו גם שינויים בולטים, כמו דמות של פודסטה שתפקידו להשגיח על הסדר הציבורי ולדאוג שכל התושבים נאמנים לשלטונו של הדוצ'ה. אין הסבר ספציפי לשינוי, פרט לכך שדל טורו תמיד היה מרותק מדמויות שמתנגדות למשטרים מדכאים.

עוד שינוי הוא העיסוק המרובה במוות. שוב, זה לא דבר חדש אצל דל טורו, שכבר בסרט הביכורים שלו עסק באדם שמוצא דרך לשמור על נעורי נצח במחיר כבד. פינוקיו מתחיל בסיפור על אבדן וממשיך עם הסברים על התמודדות עם מוות, הקושי להחליף את מקומו של אדם אהוב שנהרג והשאלה האם הדמות הראשית היא בת אלמוות או לא. יש חוקיות מסוימת בתוך העולם של הסרט, לפיה פינוקיו הוא לא ילד אמיתי כל עוד יש לו חיי נצח, אבל קיימת גם אפשרות לפיה לא יוכל לחזור לחיים. באופן כללי, הסרט נוקט בגישה פילוסופית לגבי ההגדרה של חיים ומוות. זה יכול קצת לבלבל, אבל נעשה הגיוני בסופו של דבר, במקביל לסצנה היפה ביותר בסרט.

מאחר ויש חוק לא כתוב לפיו דמויות מפעם צריכות לדבר במבטא בריטי, קרלו ופינוקיו שניהם מדובבים בידי גרגורי מאן הצעיר. הוא כל כך אנגלי שזה מסיח את הדעת בהתחלה, אבל היכולת להעביר ביעילות את הסקרנות והמרדנות של ילד שהכל חדש לו, מביאה לכך שהקול שלו הוא נדבך חשוב בהפרחת החיים בבובה. שאר המדבבים עושים עבודה טובה, אם כי אף אחד מהם אינו בולט במידה יוצאת דופן. מעניין במיוחד הליהוק של קייט בלנשט בתור הקוף ספצטורה, שדי מקביל לפעם ההיא שג'ורג' קלוני דבב כלב רגיל ב"סאות' פארק". יואן מקגרגור מספק את קולו של הצרצר שמשמש גם מספר בסרט. הטון המלנכולי בו הוא מדבר עשה לי מדי פעם פלאשבקים ל"מולן רוז'", שם מקגרגור מסגר את הקטעים המוזיקליים השמחים בקריינות מבשרת רעות.

אפרופו קטעים מוזיקליים, יש כאלה בפינוקיו. זה מוזר כי נראה כאילו דל טורו לא הצליח להחליט אם הוא רוצה שהסרט יהיה מחזמר או לא. אלכסנדר דספלה הלחין מספר שירים, אבל רק חלקם מבוצעים עד הסוף, בעוד אחרים נקטעים באמצע. בכל אופן, הם די משעממים ולא תורמים הרבה לסיפור, מה שהופך את המוזיקה לדבר היחיד שלחלוטין לא עובד בסרט. בואו נגיד ש-"When You Wish upon a Star" הבא לא יצא מכאן.

אין לי היסטוריה מאושרת עם סרטים של גיירמו דל טורו. בעוד הוא עצמו עושה רושם של אדם מקסים עם תחומי עניין מרתקים וחוש עיצובי מהפנט, אני נוטה שלא להתחבר לסרטיו. היחיד עד כה שאהבתי הוא "הלבוי" וגם שם הרגשתי שהטון הכללי כבד מדי עבור הדמות הראשית. פינוקיו תופס את מקומו בתור הסרט האהוב עלי של דל טורו והיחיד שעושה זאת ללא סייגים מצדי. הוא יותר אפל ממה שמצפים מהסיפור המפורסם, מה שהיה יכול להפריע לי, אבל דווקא כאן זה מסתדר. כשהעלילה מתמקדת בצורה אמינה בנסיון להתגבר על אבדן ובהבנה שהמוות הוא חלק מהחיים, יותר קל להכיל את הדברים המורבידיים שבה. התסריט לוקח הרבה חופש בסטיה מחומר המקור, אבל הספר של קולודי כל כך עמוס בדמויות ועלילות משנה, שחייבים לחתוך חלקים ולהתמקד בתמה מסוימת על מנת להתאים למסגרת זמן של כמעט שעתיים. להוציא את השירים, שרובם בזבוז זמן, פינוקיו של דל טורו הוא סרט מרתק ומרגש שזורם בלי בעיה מתחילתו ועד סופו.

ביקורת: היא אמרה

הארווי ויינסטין שנה את האוסקר לפחות שלוש פעמים. הראשונה כאשר החל להפנות לשיווק סרטים עצמאיים מספיק משאבים כך שיוכלו להתחרות בהפקות הוליוודיות גדולות. זה הביא למצב בו סרטים קטנים כמו "כף רגלי השמאלית", "ספרות זולה" ו"הדוור" הצליחו להתמודד על האוסקר לסרט הטוב ביותר, וגם הפך את פסטיבל סאנדאנס לאטרקטיבי במיוחד עבור מפיצים. הפעם השניה הייתה לאחר שזכה באוסקר כמפיק של "שייקספיר מאוהב", למרות שלא היה באמת מעורב בהפקה ודאג להשחיל את שמו לקרדיטים על מנת שיוכל לקבל פרסים. הזכיה הזו, שכבר בזמן אמת נחשבה מעוררת מחלוקת, העלתה לסדר היום את הצורך בהטלת מגבלות חזקות יותר על היכולת של מפיצים לפנות ישירות לחברי אקדמיה, להזמין אותם לארועים מיוחדים וללכלך על מתחרים. הפעם השלישית הייתה בשנת 2017.

תקיפות מיניות והשתקות היו חלק מתעשיית הסרטים מאז ומתמיד. לא כל הפרטים ידועים, אבל כנראה שגם ראשי האולפנים וחלק מהכוכבים והבמאים בתור הזהב של הוליווד, גרמו לכך שלא הכל יהיה זהב עבור נשים וגברים בסביבתם. עדיין, לא דברו על זה בפתיחות כמו אחרי ששמו של ויינסטין עלה לכותרות. לצד מגמה כלל עולמית של עליית מודעות להתנהגות לא הולמת במקום העבודה, המפץ שהחל בחשיפת שמו של ויינסטין כטורף מיני, הביא לבריאה מחודשת של סדר העדיפויות בהוליווד, במיוחד באופן בו האקדמיה נותנת יצוג לסרטים העוסקים בנשים ובנקודת המבט שלהן. כמו בסוף שנות התשעים, גם כאן ויינסטין היה הזרז לשינוי תפיסה שנועד בעצם לעצור אותו ואת דומיו.

את "מילה שלה" ביימה מריה שרדר, על פי תסריט של רבקה לנקיביץ שעובד מספרן של ג'ודי קנטור ומייגן טוהי. דדה גרדנר היא חמישים אחוז מצמד מפיקי הסרט ונשיאה שותפה של חברת בי פלאן, שהפיקה את הסרט בשיתוף עם סרטי אנאפורנה, אותה יסדה ומנהלת מייגן אליסון. בקיצור, מאחורי הפרויקט הזה עומד צוות שרובו מונהג בידי נשים.

מילה שלה עוסק בסיפור האמיתי מאחורי נסיונן של קנטור וטוהי לכתוב מאמר אודות התנהלותו המינית הפסולה של מפיק העל הארווי ויינסטין. בעודה עובדת בעיתון הניו יורקר, קנטור מגלה על כך שהשחקנית רוז מקגאוון נאנסה בידי ויינסטין יותר מעשרים שנה לפני כן. כאשר היא קצת יותר מתעמקת בסיפור, מתברר ששחקניות ועובדות נוספות בחברת מירמקס, אותה יסדו האחים ויינסטין, היו קרבן לתקיפות מיניות מצד הבוס הגדול. בתמיכת צוות העיתון, קנטור מצרפת לתחקיר את טוהי, בעלת הנסיון עם סיפורים דומים, כולל האשמות כלפי דונלד טראמפ בחודשים שלפני הבחירות לנשיאות, שעלו לה בלא מעט כוחות נפשיים.

מאחר ועברו רק חמש שנים מאז שהפרשה התפוצצה, קשה להאמין שאין לכם מושג איך הסיפור נגמר. גם יוצרות הסרט מודעות לכך ועל כן השאלה במרכז הסיפור אינה האם הארווי ויינסטין אשם, אלא איך אפשר לחשוף את שמו מבלי להסתבך. ויינסטין היה באותה תקופה אדם מאוד עשיר ומאוד חזק, שהיה רגיל לקבל מה שהוא רוצה. בעוד אפשר לראות בזה תכונה חיובית עבור מפיק, היא הופכת לסכנה נוראית כאשר אותה מדיניות מיושמת גם בתחומים אחרים. כפי ששתי העיתונאיות החוקרות מגלות במהרה, הקושי האמיתי אינו למצוא את הקרבנות, אלא לשכנע אותן לשתף מידע כנגד מערכת של השתקות ואיומים.

מריה שרדר עושה בחירה מעניינת לא להראות את פניו של ויינסטין (הוא נראה רק מהגב) ובאופן כללי, לצמצם את זמן המסך שלו. בתור אדם כל כך דומיננטי בתחום העיסוק שלו, לא חסר תיעוד של ויינסטין מדבר ומתראיין, כמו גם ציטוטים לא מחמיאים שהאיש עצמו ספק לתקשורת. שרדר החליטה שלא להפוך את הסרט לבמה עליה יוכל לנסות להגן על עצמו, אלא לתת את זכות הדיבור לנשים שהושתקו במשך שנים ורבות מהן לא יכלו למצוא יותר עבודה בעולם הבידור כי העזו לעמוד על שלהן. אני בטוח שכל מיני אנשים שזכויות אדם מאוד חשובות להם כל עוד מדובר באדם משלהם, יטענו ליצוג לא הוגן של ויינסטין בסרט. אחרי הכל, מילה שלה לא מתנהג כמו משפט צדק, אלא כנסיון להוכיח אשמה עליה הוחלט מראש.

טוב מאוד. המשפט של הארווי ויינסטין כבר התנהל במציאות ותוצאותיו ידועות. הסרט לא חייב לו שום ספק בשלב הזה, בדיוק כפי שהרגיש במשך שנים שאינו חייב לשאת באחריות לחיים שהרס. אני בעד שסרטים מסוימים העוסקים בהאשמות קשות יציגו את שני הצדדים, אבל כשהאמת כבר יצאה לאור לפני תחילת ההפקה, מותר להתמקד בהוכחות ולא בנרטיבים סותרים. אחרי הכל, האם "כל אנשי הנשיא" או "ספוטלייט" היו מוצלחים באותה מידה אם היו מקדישים זמן מסך ממושך להצדיק את פרשת ווטרגייט או את הניצול המיני בכנסיה הקתולית? לא, בשביל זה יש סרטים כמו "פרוסט/ניקסון" ו"האפיפיורים" שנותנים במה למי שהיה בעמדה למנוע עוולה ולא עשה זאת. כל סרט והגישה הנכונה עבורו.

האמת הלא נעימה היא שמילה שלה נחשב לכשלון מסחרי. עם תקציב צנוע יחסית של 32 מיליון דולר, הכנסות הסרט נכון לרגע כתיבת הביקורת הזו עומדות על פחות משליש מכך. יש שמאשימים זאת בחוסר עניין ציבורי בעיתונאים כגיבורים, מה שנשמע כמו תרוץ מאוד מאולץ. נטען גם שאין טעם ללכת לראות סרט שיוצא כל כך קרוב לארועים המדוברים בו, אבל אחרי שכבר ידוע מה קרה בסוף. כנגד זה אני מציין שוב את "כל אנשי הנשיא", שיצא רק ארבע שנים אחרי הארועים המתוארים בו (מילה שלה המתין חמש שנים), היה להיט קופתי ומועמד לשמונה פרסי אוסקר, בחצי מהם גם זכה. לא, אני לא חושב שהנימוקים האלה נכונים. לדעתי, יש שני הסברים הגיוניים לכך שמילה שלה לא מושך את כמות הקהל שמגיעה לו.

סיבה אפשרית אחת היא שהסרט פשוט לא משווק טוב. אנאפורנה ידועים לשמצה כיצרנים של סרטים שהמבקרים אוהבים והקהל לא רואה. אמנם היו להם כמה הצלחות קופתיות, אבל גם מספר כשלונות מפוארים. אולי מילה שלה סתם התפספס מכיוון שלא ידעו להביא אותו לידיעת הציבור כמו שצריך.

אפשרות שניה היא שהסרט נוגע קרוב מדי עבור אנשים מסוימים. זה לא רק העיסוק בנושא טריגרי כמו אונס, כולל תיאור מילולי של מקרים אמיתיים שיהרסו את היום למי שתכננו על בילוי קליל בקולנוע. זו גם העובדה שהאנשים שמואשמים בסרט הם בסופו של דבר חלק מאותה תעשיה שבה הוא נוצר. הארווי ויינסטין כבר לא נמצא במצב בו הוא יכול להשפיע על הקריירה של מי מהמעורבים בהפקת והפצת הסרט, אבל זה שתפסו אותו, לא אומר שהעסק נגמר. כאמור, התנהגות מינית לא הולמת בהוליווד היא לא דבר חדש. יהיה מאוד תמים להניח שהארווי הוא היחיד שפעל בסדר גודל שכזה, או שאין עוד שמות שיחשפו בעתיד. אני לא רוצה להיכנס לקונספירציות, רק משתף תחושה מציקה שיש אנשים בתעשיית הבידור שלא כל כך רוצים שסרט על חשיפת התנהלות לא הולמת של בעלי השפעה, יזכה להרבה צפיות.

מה שלא תהיה הסיבה, אם אתם קוראים את הביקורת הזו בשבוע בו היא מתפרסמת, עוד יש הזדמנות לצפות במילה שלה בקולנוע ולהתרשם בעצמכם. מריה שרדר עשתה עבודה נפלאה בהצגת סיפור שאמנם מלא בקלישאות של סרטי עיתונות, אבל עדיין נראה מאוד ריאליסטי. הכימיה בין זואי קאזאן וקרי מאליגן נותנת לדמויותיהן של קנטור וטוהי מידה נחוצה של פגיעות שמחייבת אותן להסתמך אחת על השניה בכדי לא להישבר. אין פה נסיון לייפות את העבודה שלהן, אפילו יש רגעים בהם הסרט מכיר בכך שתחקיר שכזה גורם לא פעם צער לאנשים הלא נכונים. הן בהחלט מוצגות כאמיצות ובעלות משימה חשובה, אבל אנושיות ועם צורך מתמיד בגיבוי מצד קולגות על מנת להחליט על הצעד הבא. אם אתם רוצים עיתונאים שיהיו גם גיבורים, חפשו את קלארק קנט, שמעתי שהוא מכיר את סופרמן. אם מעניין אתכם לראות איך נעשה אחד התחקירים המשפיעים ביותר של המאה הנוכחית, מילה שלה מתאר זאת היטב.

ביקורת: במערב אין כל חדש (2022)

מעטים הספרים שנתקלו בהתנגדות עזה מבית, ושבחים מחו"ל, כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1928, התבסס על נסיונו האישי של רמרק כחיל בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, לצד דאגה מוגברת מכך שהתנאים למלחמה נוספת, לא פחות גדולה בהקפה, עדיין קיימים. הוא צדק, כמובן, אבל אנשים לא אוהבים כשמתריעים בפניהם שהם חוזרים על טעויות העבר, במיוחד כאשר מדובר בטעויות שעלולות לפגוע בהם אישית. הספר הוחרם במידות שונות במולדתו של רמרק, גרמניה, כמו גם באוסטריה, איטליה, צ'כוסלובקיה וצרפת, בהן לא רצו שחיילים יחשפו למה שהשלטונות תפסו כתעמולה פציפיסטית.

בינתיים, הספר הפך לרב מכר בחלקים אחרים של העולם, כולל בארצות הברית, בה עובד במהרה לסרט שנחשב עד היום לאחד מסרטי המלחמה הגדולים והמשפיעים ביותר. הבמאי, לואיס מיילסטון, אמנם שרת במלחמת העולם בתפקיד לא קרבי, אבל הוא נחשף להרבה צילומים משדות הקרב בכדי להבין עד כמה המצב נראה רע בשטח עצמו. הסרט זכה באוסקר ונחשב לאבן דרך חשובה בקולנוע המערבי, אולם זה לא גרם לשיפור במעמדו בגרמניה, בטח בהתחשב בכך שמיילסטון ומפיק הסרט קרל למל ג'וניור, היו יהודים. המפלגה הנאצית פוצצה הקרנות של הסרט עוד לפני שעלתה לשלטון וכאשר הגיעה לעמדת כח אבסולוטית, במערב אין כל חדש היה אחד מהספרים הרבים שנשרפו בשל תוכנם. באופן עצוב, בדיוק סוג התהליכים שרמרק נסה להזהיר מפניהם. מאז, הסיפור עובד עוד מספר פעמים בפורמטים שונים, אולם רק עכשיו, ב-2022, יצא עיבוד קולנועי בגרמנית, מה שמעיד על כך שהאנטי כלפי גישתו של הספר, רשמית אינו חלק מוביל בדעת הקהל.

פול באומר הוא אחד מקבוצת תיכוניסטים שמחליטים להתגייס בזמן מלחמת העולם הראשונה, בעקבות נאום בשבח הלחימה למען המולדת ותהילת הנצחון. הם לא מודעים לכך שמצבה של גרמניה בשדה הקרב לא מזהיר ושסיכויי ההישרדות שלהם נמוכים יותר מכפי שחשבו. פול וחבריו נשלחים לחזית המערבית, שם מתנהלת מלחמת חפירות מול הצבא הצרפתי. בין הזוהמה, המחסור בציוד ובמזון, והקליעים ששורקים בכל פעם שמישהו מעז להציץ אל מחוץ לשוחה, החיילים החדשים מוצאים עצמם מבולבלים ומתחילים לפקפק בבחירתם להתגייס. היחיד שמשמש מקור כלשהו של השראה הוא סטניסלאוס "קאט" קצ'ינסקי, חיל מבוגר יותר שצבר מספיק נסיון בכדי להסביר להם איך להפוך למטרות פחות קלות ואפילו לשרוד את הלילה הראשון.

עיקר הסקרנות שלי לקראת הצפיה הייתה כיצד הסיפור יראה מנקודת מבט של במאי גרמני. לואיס מיילסטון אמנם נולד באירופה, אבל בתחומי האימפריה הרוסית וכשהיה בגיל שאפשר לו לקחת חלק במלחמה הגדולה, העדיף להגר לארצות הברית במטרה למצוא עבודה בתעשיית הבידור. אדוארד ברגר, שביים את הגרסה החדשה, גם העביר את החלק הזה של חייו בלימודים באמריקה, אבל הוא נולד וגדל בגרמניה המערבית, כאשר אנשים שחוו את המלחמה בזמן אמת עוד יכלו לחלוק עדויות. האווירה בצד המערבי הייתה כידוע פתוחה בהרבה מזו שממזרח למסך הברזל, אז ברגר גדל כשמותר למתוח ביקורת על קבלת ההחלטות שקדמה למלחמה.

מכאן נובעת האכזבה העיקרית שלי מהסרט. ברגר בחר בכוונה שלא להתבסס על הגרסה של מיילסטון, מתוך רצון לתפוס בצורה מדויקת יותר את רוח הספר. הוא עשה זאת על ידי הרחבת החלק שמתרחש בשדה הקרב והדגשת הניתוק בין הדרג המדיני והפיקודי לבין המציאות בשטח, אולם השמיט חלק חשוב מאוד מהסיפור. לאנשים בני זמננו, ברור שצריך להציג מלחמה כמוצא אחרון בלבד שאין בו מנצחים אמיתיים ושבלתי אפשרי לשרוד אותו בלי לצאת מצולק, גופנית ונפשית. ברגר אכן משתדל להדגיש את הצד הזה, רק שהוא עושה זאת על חשבון הביקורת שקיימת בספר, ובסרט של מיילסטון, על הפטריוטיזם המיליטנטי של גרמניה באותה תקופה, בעזרתו הצליחו לשכנע צעירים להקריב את חייהם למען מלחמה שבמבט לאחור, לא הביאה לארצם שום השגים משמעותיים. הגרסה של ברגר משאירה את פול כל הזמן בקרבת הלחימה, תוך שהיא משמיטה את החלק בספר בו הוא מקבל חופשה ורואה את נאומי הגאווה הלאומית והעליונות הגרמנית מהצד השני, של זה שיודע שמדובר בשקרים. התסכול שלו מכך שצעירים מעדיפים להקשיב לנאומים מניפולטיביים במקום למי שלמעשה חווה את המלחמה והבין עד כמה היא סיוט, הוא מרכיב חשוב בדמותו במקור וגם בגרסה של מיילסטון. ברגר החליט שלא להתמקד בצד הזה, מה שמשפיע לרעה על היכולת להזדהות עם הדמות הראשית.

במקום לחוש את חוסר האונים של פול, שחייב לחזור לשדה הקרב בזמן שמסרבים להקשיב לו כשהוא חולק אמת לא נעימה, הסרט החדש גורם לו להיות די בלתי נסבל. אין לו משהו לחזור אליו, אין לו משבר אמונה, אין לו רגע אמיתי של התפכחות. הוא פשוט חיל שאמנם שונא את המלחמה ומבין שאינה מסבה גאווה כפי שטענו בפניו, אבל לא מתפתח מעבר לזה. גם הסוף המפורסם (בלי ספוילרים) הוחלף בסיום שמשנה לחלוטין את מצבו של פול לעומת המקור. זה לא תמיד נורא, אבל בתור מי שמתיימר לקלוע יותר לרוח הספר, נראה שברגר פספס את המסר העיקרי שלו. לא זה שמלחמה היא גיהנום, אלא הקלות בה ניתן להתדרדר אליה מחדש. המשבר הכלכלי שיצרה המלחמה והאגו הלאומי הפגוע של גרמניה היו בין הגורמים המרכזיים לעליית הנאצים, חיזוק המיליטריזם בציבור ובסופו של דבר, מלחמת עולם שניה (ופחות מדברים על זה, אבל ביפן היו במקביל תהליכים דומים של חיזוק הלאומנות וקידוש הלחימה). מוזר שברגר, שבניגוד לרמרק ומיילסטון, ביים סרט בזמן שיש לו את הידע מה קרה בהמשך, בחר להתעלם כמעט לחלוטין מהלך הרוח ההרסני ששרר ברמה האזרחית.

מבחינה טכנית, במערב אין כל חדש גרסת 2022 עשוי טוב. בדומה ל"1917" שיצא לפני שלוש שנים, סרטו של ברגר אינו חוסך בהצגת אזור הלחימה כמקום שהמוות נוכח בו בכל פינה. עבודת איפור מצוינת מדגישה עד כמה התנאים בשטח אינם היגיינים ולמרות שהאפקטים הדיגיטליים לא מרשימים במיוחד, המלחמה נראית אמיתית על המסך. מגיעה נקודת זכות גם להופעות המשנה של דניאל בריהל כמתיאס ארצברגר, פוליטיקאי שפעל נמרצות להביא לסיומה של המלחמה, ודוויד סטרייסו כגנרל פרידריכס, שרוצה להמשיך להילחם בכל מחיר ורואה בארצברגר ודומיו בוגדים במולדת. זו הנקודה היחידה בה הסרט החדש נוגע בהלך הרוח הציבורי בזמן המלחמה, וחבל שהוא מתמקד רק באישים בכירים ולא בבני מעמדם של החיילים המשרתים.

האם זה הוגן להשוות עיבוד חדש לסרט מפורסם שהבמאי בכוונה רצה להימנע מהשוואות אליו? כנראה שלא. מצד שני, זה כמו לעבד מחדש את "חלף עם הרוח" עם יותר דגש על סבלם של העבדים. זה יוסיף משהו חיוני לסיפור, אבל יגרע על הדרך מהמורכבות של הדמות הראשית, שהתכחשות למציאות היא הדבר שמניע אותה. בואו נגיד שלדעתי, בכל הנוגע למסר שאריך מריה רמרק רצה להעביר ושלם על כך בגלות מארצו ובחייה של אחותו (שהוצאה להורג תוך עקיפת מערכת המשפט), מותר ואף רצוי להשוות. הגרסה של אדוארד ברגר אינה רעה, אבל בעיני חסר בה החלק החשוב באמת בסיפור, לפיו מלחמות לא מתחילות ביריה הראשונה, אלא הרבה לפני.

ביקורת: ונדל וויילד

סרט חדש של הנרי סליק זה ארוע. אם לא בגלל ההתרגשות לקראתו, אז בגלל הזמן הנדרש להכנתו. מי שאחראי ליצירות אנימציה על-זמניות כמו "הסיוט שלפני חג המולד" ו"קורליין" (ויצירות פחות על-זמניות כמו "מאנקיבון"), הוא סוג של קנאי דתי כשזה מגיע לאומנות הסטופ-מושן. כל הדמויות מונעות ידנית, כל הרקעים נבנים באולפן ואפילו תנועות השפתיים נעשות על ידי החלפת הפה בכל פריים, למרות שיש תוכנות מחשב שמסוגלות לדמות זאת בצורה מושלמת. זוכרים כמה התלהבתי מהעיצוב של "משפחת וילובי", שנוצר באנימציית תלת-מימד ברמת דיוק שגורמת לרקעים להראות כאילו הם עשויים מצמר גפן ובריסטולים? מבחינת סליק, זה לא נחשב. הוא רוצה להיות חלק פעיל בכל נקודה במהלך הצילומים ואפילו מצלם בכוונה עם פחות פריימים לשניה כדי שהתנועה לא תראה יותר מדי כמו באנימציית מחשב. מן הסתם, המשמעות של זה היא שנדרשות לו שנים לסיים סרט אחד.

"ונדל וויילד" נוצר משיתוף פעולה בין הראש חובב הזוויות הלא שגרתיות של סליק והאהבה האינסופית של ג'ורדן פיל לז'אנר האימה. למרות שלא מדובר בסרט מפחיד, או כזה שמעורר תחושות לא נעימות בקרבו של הצופה, שני היוצרים המוערכים בהחלט נתנו את חותמם ליצירה המשותפת. האווירה אפלולית ומטרידה, והסיפור משחק על הגבול שבין החיים למוות, תוך שהוא משתדל להיות מאוד אינקלוסיבי. תוסיפו לכך את שותפו הקומי של פיל, קיגן-מייקל קי, שעזר ליצור ולדבב את הדמויות שעל שמן הסרט נקרא, ואין ספק שהתוצאה תהיה לא שגרתית.

קאט הייתה בת שמונה כשהתיתמה מהוריה. מאז מותם, נסגרה מבשלת הבירה בבעלות המשפחה והעיר ראסט בנק, שרבים מתושביה היו תלויים במבשלה לשם פרנסה, ננטשה כמעט לחלוטין ועומדת בפני הצבעה בסופה אולי יוחלט להקים במקומה בית סוהר פרטי. קאט התגלגלה בין מוסדות שונים, כולל לעבריינים צעירים, בעודה נאכלת מבפנים בידי רגשות אשם וזעם בלתי מסופק. בגיל 13, היא חוזרת לראסט בנק, כתלמידה בבית ספר קתולי בעיר. אלא שבדיוק כפי שכל קתולי טוב חושש שיקרה, נוצר קשר בין הנערה המתבודדת לבין העולם הבא. לא זה עם העננים ואלברט איינשטיין משחק פטנק עם מהטמה גאנדי, זה עם הצרחות.

ונדל וויילד הם בניו של השד באפלו בלזר, המפעיל פארק שעשועים עבור נשמות שעזבו את עולמנו. השדים הצעירים חולמים להקים יריד משלהם, כנראה בלי בלאק ג'ק וזונות, אבל אל תתפסו אותי במילה. בינתיים, הם תקועים בעבודה העלובה של מריחת משחה להצמחת שיער על הקרקפת של אביהם. ההזדמנות לשינוי מתרחשת כשהם מצליחים ליצור קשר עם קאט והופכים אותה לגבירת גיהנום שתקשר בינם לבין עולם החיים. בתמורה לשיתוף הפעולה, הם מבטיחים להשיב לחיים את הוריה, למרות שאין להם מושג איך.

הדבר הבולט ביותר בסרט, מעבר לסגנון האנימציה היחודי של סליק, הוא כמה הסרט לא מסתיר את הצד הפוליטי שלו. הדמויות האנושיות מגיעות ממגוון נרחב של מוצאים אתניים ולמרות שחלק ניכר מהעלילה מתרחש במוסד קתולי, לא נראה שזה מכתיב למישהו אמונה כזו או אחרת. בין השרת היהודי המרותק לכסא גלגלים והנזירה השחורה יש יריבות ספורטיבית, אבל הם בברור יותר חברים מאויבים. מנהל בית הספר הוא ג'יימס הונג. כלומר, הוא מדובב בידי ג'יימס הונג, אבל ברגע שמזהים את הקול, קשה לראות משהו אחר. שלוש הנערות המקובלות, "הפודליות", כפי שקאט מכנה אותן, מגיעות משלושה לאומים שונים (מחכה לקרב בינן לבין החברות של מיי מ"אדומה אש") ושוב, לא עושים מזה סיפור. יש מתיחות בינן לבין ראול, התלמיד הטרנסג'נדר לו הן עדיין קוראות בטעות בשמו הישן, אבל אמא שלו וקאט, הדמויות שאין ספק שאנחנו אמורים להיות בעדן, מתיחסות אליו כנער 100 אחוז מהזמן.

כל זה כמובן בסדר. בעולם מתוקן, זה בכלל לא היה נחשב נושא פוליטי אלא ליהוק שגרתי לחלוטין. השימוש בבית ספר קתולי כמקום מפגש הוא בחירה תמוהה בהתחשב ביחס של הכנסיה למי שחורגים מההגדרה שלה לנשים וגברים, אבל אפשר למצוא לכך הסבר. אני חושב שסליק ופיל בחרו בקתוליות יותר בגלל הזיהוי עם ישו ורוח הקודש וכל זה. יש עקמימות מכוונת, שלא לומר אירוניה, בכך שהקשר החזק ביותר של השדים עם עולם החיים נעשה דווקא במקום שאמור להיות קרוב במיוחד לצד היריב. מצד שני, סרטו המפורסם ביותר של הנרי סליק עוסק בשלד נאיבי שחוטף את סנטה קלאוס מתוך כוונה להחליף אותו בחלוקת מתנות לחג המולד, אז התפיסות שלו לגבי גן עדן וגהנום הן לא מהסוג שדנטה כתב עליו.

עוד נושא פוליטי (סליחה, הביקורת הזו נכתבה יומיים אחרי בחירות לכנסת) הוא הגישה האנטי-קפיטליסטית של הסרט. זה לא יפתיע את מי שראה סרטים קודמים של ג'ורדן פיל, אבל פחות מצפים מסרט אנימציה לעסוק בנושא בצורה כה מיליטנטית. הזוג המעוניין לבנות את בית הסוהר הפרטי הם חלאות חסרות רחמים שאין אפילו דבר חיובי אחד לומר עליהם. המראה שלהם מזויף, האישה מאופרת בכבדות והגבר חובש פאה שמאוד גורמת לו להיראות כמו בוריס ג'ונסון משום מה. אין להם שום חמלה ובתי הסוהר שלהם נועדו להניב רווח בלי שום כוונה לבזבז זמן וכסף על שיקום אמיתי של האסירים. למעשה, כי הסרט רוצה שיהיו מרושעים במיוחד, הם אפילו מתכננים ליצור שיטה בה מיקום הכלא יבטיח להם אספקה קבועה של אסירים נוספים.

בקושי הזכרתי את הדמויות הראשיות כי האמת היא שאין הרבה מה לומר עליהן. אם ראיתם פעם מערכון של קי ופיל, או ראיתם אותם מאלתרים, אתם יודעים בדיוק איך מתנהלת הדינמיקה בין ונדל וויילד. הם קומיקאים נהדרים עם כימיה אינסופית, אבל לא תמצאו פה הפתעה. למען האמת, גם לא תמצאו פה הרבה בדיחות בגלל הטון הכללי הכבד של הסרט. שני השדים זהים באופיים, כך שאין אפילו דינמיקה בסגנון אבוט וקוסטלו. אין אחד שהוא סטרייט מן ואחד שמאבד את זה. שניהם חסרי תחכום, אבל מעמידים פנים שיש להם מושג מה קורה בזמן שדברים משתבשים. זה די בזבוז כי כאמור, מדובר בצמד קומי מאוד מוכשר, אבל אין הצדקה לקיומן של שתי דמויות אם שתיהן כתובות בדיוק אותו דבר.

בינתיים, קאט נושאת את רוב המטען הרגשי של הסרט. היא מוצלחת בכל הנוגע להבעת כעס וחוסר אמון בסביבה, רק שאין באמת משהו מעבר. אנחנו אמורים להזדהות איתה, אבל היא דמות שדוחפת ממנה את כל מי שמנסה לעזור ולא מקיימת שום אינטראקציה עם השאר. יש רגעים קטנים של חמימות בינה לבין ראול, אולם אז היא מתכחשת לקיומם וראול פשוט סופג את זה בלי להתרגש בשום צורה. דווקא פה הייתה נדרשת יותר השתלטות מצד סליק, שהכניס המון רגש ומורכבות לדמויות הראשיות בסרטיו הקודמים. גם קורליין הייתה צינית לא אהבה את הסביבה החדשה, אבל היא עשתה זאת תוך הבעת יותר מרגש אחד ותגובה ממשית לדברים חריגים שמתרחשים.

עד כאן תלונות ופוליטיקה, בואו נדבר על מה שטוב בסרט. דבר ראשון, הוא יפהפה מבחינה חזותית. זה לא מפתיע בהתחשב ברזומה של סליק, שגם בסרטיו הפחות טובים הפגין חוש אסתטי יוצא דופן. ההחלטה לעצב את החיים, השדים והמתים בצורה דומה יחסית, דרשה הקפדה מיוחדת על פרטים. החיים נוטים להיות צבעוניים יותר בלבוש ובצבע השיער, בעוד השדים גדולים באופן מוגזם, או קטנים במידה שחושפת את האמת מאחורי התדמית אותה הם שואפים ליצור. ונדל וויילד עוצבו בדמויותיהם של קי ופיל, מה שגורם להבעות הפנים של השדים להתאים בדיוק לקולות המדובבים. השיער של קאט צבוע בירוק ומאפשר לה לבלוט תמיד, למרות האופי המסתגר שלה. בעוד לא מדובר בטשטוש מתמשך של הגבול בין דמיון ומציאות כמו ב"קורליין", ונדל וויילד מערבב בצורה יפה בין אלמנטים בעלי צבע לא טבעי ורקעים ריאליסטיים אפורים ליצירת גשר בין העולמות.

למרות הנוקשות של הדמויות עצמן, העלילה מצליחה לרגש, במיוחד כאשר היא עוסקת בקשר שבין הורים וילדיהם והצורך של שני הצדדים לדעת מתי לשחרר. היחסים בין ראול ואמו טובים ובריאים, אולם נותרת שאלה פתוחה איפה ההורה השני. לקפיטליסטים המרושעים יש תא משפחתי מתפקד כביכול, אבל הם לא באמת מתעניינים במה שהבת שלהם חושבת או מרגישה. לצוות המורים בבית הספר הקתולי יש את התארים אב ואחות, לחיצה נוספת על מוטיב המשפחה והסכנה שבניתוק בין חבריה. זה לא הסרט הכי מעודן בעולם, אבל הוא מספיק נאמן לנושא המרכזי שלו בכדי שיצאו דברים יפים.

האם הייתי מצפה ליותר משיתוף פעולה בין אחד מבמאי האנימציה הגדולים בכל הזמנים ואחד הקולנוענים החברתיים הבולטים של השנים האחרונות? בהחלט, אבל זה לא אומר שאסור להסתפק בפחות ממושלם. רוב הבעיות של ונדל וויילד נובעות מדמויות חדגוניות וחורים בעלילה. עם זאת, אווירה מהפנטת, המלווה בפסקול מעולה, עיצוב מופרע והצלחה ליצור את החיבור הרגשי ברגע הנחוץ, גוברים על הצדדים הפחות מרשימים ומחזקים את מעמדם של סליק ופיל כיוצרים בעלי חזון.

ביקורת: הוקוס פוקוס 2

בליל קיץ אחד, לפני 29 שנים, הפציעו לעולם שלוש נשים בתחפושות משונות, עם איפור כבד, צורת דיבור מיושנת וחיבה לקטעים מוזיקליים המוניים. השלוש, שסיפורים רבים נקשרו בשמותיהן, הופיעו על מסך הכסף כמכשפות שקמו לתחיה מאות שנים לאחר שהוצאו להורג בסיילם, מסצ'וסטס. אנשים לא ידעו כיצד להגיב. האם להצטרף אליהן בשירה? האם לנסות ולעצור את הזוועה? האם ללכת לאולם ליד ולצפות בסרט על חברות אמיצה בין ילד ולוויתן קטלן? המבקרים ברובם בחרו באפשרות השניה, בעוד רוב הקהל בחר בשלישית. רק מיעוט, מספיק בכדי להציג רווח צנוע, צפה בסרט בהנאה והוסיף לקוות לשובן של המכשפות גם שנים לאחר אותו ערב גורלי.

"הוקוס פוקוס" נחשב במשך שנים לאנקדוטה חולפת בספר החשבונות של דיסני. סרט שלא גרם לחברה הפסדים כספיים, אבל גם לא הכניס מספיק בכדי להצדיק הפקת המשך, בטח שלא עבור הקולנוע. לדיסני היו תכניות אחרות, שכללו סרטי אנימציה יוקרתיים, השקעה באיזו חברה קטנה בשם פיקסאר והכנת השטח לסרט הגדול של ליל כל הקדושים 1993 – "הסיוט שלפני חג המולד". הם בטח לא חשבו שהניסוי עם בט מידלר, קתי נג'ימי ושרה ג'סיקה פארקר יהפוך לסרט קאלט.

אלא שסרטי קאלט הם מטבעם לא צפויים. לאורך השנים, "הוקוס פוקוס" צבר אוהדים שצפו בו בבית ובארועים חברתיים, במיוחד לקראת האלווין, חג המכשפות. תבינו, אני אוהב את "הסיוט שלפני חג המולד" ועדיין לא ברור לי איך דיסני לא עלו על זה שהיה להם בידיים סרט לא פחות מותאם להפצה באוקטובר, אותו הוציאו משום מה דווקא ביולי. הקשר בין הסיפור לבין חג שגם ככה מאופיין ברוח שטות וקאמפיות, עם קהל המעריצים העצום שעוקב אחרי בט מידלר באש ובמים (חוץ מל"נשים מושלמות", לכולם יש גבולות), שמר את האהבה לאחיות סנדרסון הרבה מעבר לתחזיות בזמן אמת. בכלל לא מזיק שגם השחקניות הראשיות מאוד אוהבות את הדמויות והצטרפו מדי פעם לקריאות של מעריצים להפיק סרט המשך. לבסוף, אחרי שנים של תחנונים, דיסני החליטו שאוקטובר 2022 הוא הזמן המתאים להוציא את "הוקוס פוקוס 2". ישירות לסטרימינג.

כמתבקש, רוב עלילת הסרט החדש מתרחשת בימינו, כמעט שלושה עשורים אחרי הפעם הקודמת בה שלוש האחיות המכשפות, ויני, מרי ושרה סנדרסון, יצאו לצוד ילדים על מנת לשמור על עצמן צעירות לנצח. בקה, צעירה חובבת כישוף, מתכננת לערוך טקס לכבוד יום הולדתה ה-16, שבמקרה חל באותו תאריך כמו ליל כל הקדושים. בזמן ששאר העיר מבלה במסיבות תחפושות או בקרנבל, בקה וחברתה איזי יוצאות ליער להדליק נר מיוחד בטקס פרטי. את הנר קבלו מגילברט, בעל חנות בנושא קסמים (תחשבו על "יער הפיות" בדיזנגוף סנטר) שממשיך לספר את סיפורן של האחיות סנדרסון, כולל זה על הנר השחור שהדלקתו בידי בתול.ה יקים את המכשפות לתחיה. אתם יכולים לנחש לאן זה מוביל מכאן.

הוקוס פוקוס 2 הוא סרט שקיים בזכות שילוב בין לחץ מצד מעריצים והצורך למלא את שרות דיסני+ בתוכן חדש. כבר יש מסורת צפיה בסרט הראשון בהאלווין, אז למה לא לתפוס על זה טרמפ בשביל לקדם את החלק הבא בסיפור? כמובן שכאשר המניעים מאחורי הפקה הם ניצול נוסטלגיה וקאלט לשם הפקת רווח מהיר, הדבר מתבטא בתוצאה הסופית. הסרט החדש אינו תוצר של הליך כתיבה ממושך שנועד להרחיב את הלור ולהציג כיצד המציאות בסיילם השתנתה ב-29 השנים האחרונות. במקום, יש תסריט שנכתב בחופזה, העדר כמעט מוחלט של דמויות מהסרט הקודם, או התיחסות למה שעלה בגורלן, ואפקטים שאיכשהו נראים פחות טוב מאלה של 1993.

כל זה לא נורא בתנאי שהסרט החדש אכן מבין מה הפך את קודמו לאהוב ובמובן מסוים, זה אכן מה שקרה. הדמויות המודרניות מעולם לא היו החלק המעניין בסיפור ואם תורה בירץ' לא הייתה הופכת מאוחר יותר לשחקנית מפורסמת, רובנו לא היינו זוכרים בכלל שגלמה את דני הקטנה. גם בסרט החדש, בקה ואיזי, כמו חברתם לשעבר קאסי, הן דמויות משעממות ואנמיות שמעולם לא היה להן סיכוי מול הכריזמה של בט מידלר ושות'. גם טוני הייל, בתפקיד כפול שעדיין לא מנצל מספיק את היכולות הקומיות שלו, לא מאיים אפילו לגנוב את ההצגה. למעשה, היחידות שההופעה שלהן ראויה לציון פרט לאחיות סנדרסון, הן שלוש השחקניות הצעירות שמגלמות את האחיות סנדרסון בילדותן. אם טיילור הנדרסון תהפוך אי פעם לכוכבת, הסימנים המוקדמים לכך הופיעו כבר בחיקוי המעולה של בט מידלר איתו היא פותחת את הסרט.

מבחינת העלילה, ההגיון הוא בערך ברמה המצופה. כולם יודעים איך האחיות סנדרסון נראות, אבל אף אחד לא מזהה אותן כשהן למעשה עומדות מולו. מה גם שרק שתי דמויות בסרט בכלל זוכרות את ארועי הסרט הקודם, בעוד שאר תושבי העיר מתיחסים למכשפות כאל לא יותר מאגדה אורבנית. כמובן שבקה ואיזי מקפידות להיות מאוד חכמות כשצריך וממש טיפשות כשזה משרת את העלילה. אולי זה קטע של ג'ן זי שפספסתי, אבל אם את מתקשרת למישהי בשיחת וידאו והיא נמצאת במקום רועש ולא יכולה לשמוע אותך, אולי תשלחי לה הודעה כתובה במקום להעביר את השעה הקרובה של הסרט בהתמרמרות על כך שאי אפשר לתפוס אותה. מצד שני, את מנסה לתפוס מישהי שעורכת מסיבה בבית ללא רשות ובונה על כך שתסתיים לפני שההורים יחזרו מארוע שנמצא במרחק הליכה משם. אולי ג'ן ד'אנג'לו לא כל כך כתבה תסריט לסרט, כמו שפשוט נזכרה שעה לפני תחילת הצילומים שצריך סיפור ואלתרה משהו בדרך לסט.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהדבר הכי מפורסם בהוקוס פוקוס, הקטע המוזיקלי. אתם יודעים שזה יגיע ואתם יודעים שבט מידלר מחממת את הגרון מאז ממשל אובמה ספציפית למקרה שיבקשו ממנה להתלבש כמו ויני ולהתחיל לשיר. אז כן, יש קטע מוזיקלי. יש שניים בעצם, אבל בעוד הראשון הוא פתאומי ונטול הקשר, השני מגיע אחרי בניה ארוכה שכל כולה הדגשה מה באמת חשוב ליוצרי הסרט: המעריצים. כמה שהוקוס פוקוס 2 הוא חלטורה מבחינת ערכי הפקה, יש בסרט כמה רגעי מטא מאוד ברורים. גילברט מדבר על כך שלדעתו האחיות סנדרסון לא הובנו כראוי ב-1993 ובעצם הקדימו את זמנן. כשהאחיות תוהות למה אנשים לבושים כמותן, מספרים להן שזה סוג של סגידה, ויש גם התיחסות לחיבה הגדולה שהדמויות זוכות לה בעולם הדראג. לרגע אחד, אפילו נרמז שהסרט הראשון הוא סרט אמיתי שאנשים נוהגים לראות בהאלווין בעולם של הוקוס פוקוס 2.

קשה לי להעריך עד כמה השרות למעריצים מצדיק את התוצאה הסופית. אני מחבב את הסרט הראשון ותמיד הרגשתי ששפטו אותו יותר מדי לחומרה כשיצא (כמו סרטים נוספים לכל המשפחה מאותה תקופה, בהם "הוק", "ג'ומנג'י" ו"חיילים קטנים"), אבל גם לא הייתי אומר שחשתי צורך בסרט המשך. כן, מידלר, נג'ימי ופארקר עדיין מבדרות ולשמחתי, הן לא סוחטות יתר על המידה את השטיקים הקטנים של כל דמות, אבל נראה לי שהסיפור נסגר יפה בסרט הראשון. באופן כללי, יש משהו בהמשכים מאוחרים שנוטה לרוב להיות מפוספס, כאילו המומנטום כבר מזמן עבר ונותרו רק ממים והופעות אורח. מצד שני, סרטים כמו "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"קריד" הראו שאפשר להוציא משהו טוב גם מנוסטלגיה.

הוקוס פוקוס 2 לא בדיוק נמצא ברמה הזו. הוא כמו מופע איחוד שבו מבוצעים מיטב השירים, אבל רוב חברי ההרכב המקורי לא חזרו. זה מתחיל בבמאי קני אורטגה שלא נשכר לסרט ההמשך ובמקומו הובאה אן פלטשר שהרקורד שלה כבמאית הוא לא משהו להתגאות בו. מצד שני, העובדה שגם אורטגה, גם פלטשר וגם אדם שנקמן שהיה הבחירה המקורית לבימוי הסרט, התחילו את דרכם בעולם השעשועים ככוריאוגרפים, מרמזת שהיה למפיקים יותר חשוב לקלוע עם קטע הריקוד מאשר כל דבר אחר.

העדרן של דמויות מהסרט הקודם, פרט לאחיות סנדרסון ולזומבי בילי באצ'רסון (עדיין בגילומו של דאג ג'ונס), הוא עוד חלק מהתחושה שהסיפור משני ביחס לנסיון לשחזר רגעי קאלט. זה כאילו מישהו הטיל על תושבי סיילם את מה שזה לא יהיה שגרם לאנשים ב"מכסחי השדים 2" לשכוח מה קרה כמה שנים לפני כן. לא חייבים לדעת מה עלה בגורל כל דמות מ"הוקוס פוקוס" המקורי, אבל שלפחות יזרקו לנו עצם.

אולי זה שוב עניין של ציפיות. הסרט הראשון נחשב לאכזבה בזמן אמת כי ציפו למשהו אחר, אבל דווקא ההתמקמות שלו מתחת לרדאד במשך שנים, אפשרה לדור שלם של צופים לגדול על שידורים חוזרים שלו ולהתאהב בו בצורה אורגנית. עכשיו שיש סרט המשך, אני לא בטוח אם נכון בכלל לצפות למשהו מעבר לטריפ נוסטלגי. השחקניות הראשיות נהנו מהחוויה ורואים את זה בהופעה שלהן. גם עם אפקטים חצי אפויים ותסריט חסר הגיון, יש משהו כיפי בסתם לראות אותן לועסות את התפאורה. כולם על הסט מתאימים את עצמם לסטנדרטים שלהן וגם מנסים פשוט להנות. לא נראה שמישהו חושב שזה "אווטאר 2" ושהזמן שעבר מאז הפרק הקודם צריך להיות מוצדק בזכות טכנולוגיה פורצת דרך והרחבה משמעותית של הסיפור. זה הוקוס פוקוס, סרט שרואים עם חברים במסיבת תחפושות, או כהשראה לאתגר במרוץ לדראג. הוא לא צריך לקחת את עצמו ברצינות וזה אכן המצב. כמובן שהיה נחמד לראות יותר השקעה, אבל זה באמת לא חובה. אם אהבתם את הסרט הראשון, ההמשך לפחות יספק לכם מנת נוסטלגיה לא מחייבת.

ביקורת: סינמה סבאיא

במהלך השנים האחרונות, בלי לפרט איפה ומתי מטעמי צנעת הפרט, יצא לי להיות עד לשעורים מעורבים לסטודנטים יהודים וערבים. השעורים נועדו לתת לנוכחים את הכלים לרכוש מקצוע באותו תחום בעתיד, אולם היה ברור ששפת האם והרקע האישי משפיעים במידה מסוימת על ההצלחה בקורס. מאחר והיהודים לא ידעו ערבית, השעור התנהל בעברית, מה שהקשה על חלק מהסטודנטים שעברית אינה שפת האם שלהם (כולל סטודנטים יהודים שלא נולדו בארץ). מרצים דוברי ערבית יכלו לתרגם או להסביר באופן אישי לדוברי ערבית, אבל אז היהודים הרגישו מחוץ לעניינים, כי חששו שנאמרים דברים שפספסו בשעור עצמו. עם זאת, לסטודנטים היהודים היה הרבה יותר קל לשאול את המרצים שאלות כי גדלו בסביבה בה מורה הוא אדם מן השורה ולא מישהו שצריך לקבל יחס של כבוד כמו בחלקים מהחברה הערבית.

כשהסטודנטים התבקשו לתאר בעצמם את החוויה, כולם היו מאוד חיוביים כלפי המרצים ועמיתיהם לכיתה. הם התיחסו זה לזה כחברים, בלי קשר ללאום או לשפת אם, אבל הרשו לעצמם לספר בפרטי על חוסר נוחות כאשר הם מרגישים שמדברים עליהם מאחורי הגב, או בכל פעם שיש עליה במתיחות הבטחונית בארץ. בנוסף, מי שבאו מרקע יותר שמרני, גם התיחסו לאחרים דרך פילטר של אנחנו והם, בעוד היותר חילוניים נטו להתעלם מפרטים שאחרים ציינו כלא נוחים. כולם גם התעלמו מכך שהם עצמם עשויים להיות גזענים, גם כאשר הדבר ברור למביט מהצד.

בקיצור, תמיד היה משהו מעבר למה שנראה כלפי חוץ. תחשבו על ההבדל לעומת כיתה בבית ספר בה כל התלמידים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה. אין חשדות, אין הנחות מוקדמות, אם כבר יש נטיה להניח שכולם בדיוק כמוכם, כי ככה זה נראה. לעומת זאת, יהודי שרואה ערבי ברחוב, או אדם לבן שרואה אדם שחור, ישר נעשה מודע לכך. לא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך הרגל. אם הוא כמוני, הוא גם יחפור לעצמו אחר כך במחשבות למה אין לו חברים מרקעים יותר מגוונים ויקווה שלא עשה בטעות משהו שגרם לצד השני להרגיש חוסר נוחות באותו מפגש רגעי.

"סינמה סבאיא" נמצא במקום הזה, המפגש בין תרבויות בשטח נייטרלי, במציאות שבה בלתי ניתן להתעלם מההבדלים. שמונה נשים מגיעות לסדנת צילום בווידאו שמארגנת עיריית חדרה. את הסדנה מנחה רונה, במאית צעירה שמלמדת את הנשים מונחי יסוד בקולנוע ונותנת להם שעורי בית אותם יוכלו להציג במפגש הבא. דרך העבודה המשותפת, שמונה הזרות לומדות להכיר זו את זו וכיצד להביע קולות משלהן דרך המצלמה.

כאשר הנשים נשאלות על החלומות שלהן, לכל אחת תשובה אחרת. אחת חלמה להיות כוכבת, אבל גדלה להיות עובדת עירייה עם משפחה לא לגמרי מתפקדת. אחרת רצתה להיות זמרת, אבל ותרה על החלום בכדי להפוך לעורכת דין. אחת רוצה ללמוד אמנות בתל אביב, אבל המשפחה מתנגדת. אחת רוצה להוציא רשיון נהיגה, אבל בעלה מעדיף שלא תסתובב יותר מדי מחוץ לבית. אחת גרושה עם שני ילדים שחזרה לגור אצל ההורים והייתה רוצה בית משלה. אחת נמצאת בפרק ב' וחולמת על נכדים. אחת מרוצה מכל מה שהשיגה ורק רוצה להמשיך ולהנות מהמשפחה, בעוד אחרת חיה עם כלבה על יאכטה ומתיחסת לים בתור האהבה האמיתית שלה.

הדבר הראשון שבולט לעין (ולאוזן) הוא שחוץ מרונה, יש בסדנה ארבע יהודיות וארבע ערביות. מצד שני, אפשר לחלק אותן גם אחרת. אפשר לומר שיש שלוש דתיות, ארבע חילוניות ואחת שמתנדנדת. אולי בעצם שש אמהות ושתיים בלי ילדים, או חמש נשואות, שתי רווקות ואחת גרושה. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו לומדים שאפשר לחלק אנשים לפי כל מיני מאפיינים, דרך הדומה והשונה ביניהם. כשצריך לעבוד, הן מחלקות ביניהן את התפקידים וכשמתנהלת שיחה, כל אחת בוחרת איך להגדיר את עצמה, מה לספר ומה להשאיר בסוד. הבמאית אורית פוקס רותם אפשרה לשחקניות חופש לאלתר סיפורים אישיים מול המסך. זה הוביל לכך שהן משלבות, כל אחת לפי בחירתה, פרטים מהחיים האמיתיים עם הביוגרפיה של הדמויות שלהן. חלקן, כמו אמל מורקוס, רותי לנדאו ומרלן בג'אלי הן שחקניות ותיקות שמסוגלות לשאוב לא רק מהמציאות, אלא גם מתפקידים שגלמו בעבר. אחרות, כמו יוליה טגיל, אורית סמואל ואסיל פרחאת הן שחקניות מתחילות שזו הזדמנות עבורן לגלם תפקידים עם יותר בשר. אילנה לוי אפילו לא שחקנית מקצועית. ממעט המידע שקיים עליה ברשת, הבנתי שהיא די מגלמת את עצמה והבמאית פשוט מאוד אהבה את הסיפור האמיתי שלה והחליטה לשלב אותה כדמות. בנוסף, יש את ג'ואנה סעיד, שמגלמת דמות מאוד שונה ממי שהיא באמת. סעיד היא אישה צנועה, אבל בעלת דעות מאוד מוצקות ורואה בסינמה סבאיא הזדמנות לספר סיפור שנשים בחברה הערבית נוטות לשתוק לגביו. נשים כמו הדמות אותה היא מגלמת.

פה נמצא לבו של הסרט. אפשר לשבת עד מחר ולחשוב מה הדרך הנכונה לחלק את משתתפות הסדנה לפי קטגוריות, אבל הפואנטה היא דווקא הפוכה. הרעיון הוא להסתכל על כולן כנשים. כל אחת עם הסיפור שלה, שהוא קטע מתוך סיפורו של מגדר שלם. חלק יותר מרוצות מחייהן, חלק נושאות טראומות מהעבר, חלק רוצות לברוח מההווה. כולן נשים והסדנה היא המרחב המוגן שלהן. הגברים נמצאים בחוץ, מחכים בבית או במכונית, אבל החדר בו הסדנה נערכת מאוכלס מתחילת הסרט ועד סופו בנשים שיכולות להיפתח אחת בפני השניה ולחלוק את התסכולים והשמחות הקטנות.

הסרט לא עוסק בשאלה מהי נשיות, אבל הוא מציג גרסאות שונות שלה. חלק מהדמויות מעודדות אחרות להוליד כמה שיותר ילדים, בעוד אחרות מאמינות שילדים זה לא בהכרח שמחה. חלק חושבות שאישה צריכה לדאוג לבעל שבע ומרוצה, בעוד אחרות חושבות שחלוקת התפקידים בבית צריכה להיות שוויונית. אחת מקבלת את זה שאמא של בעלה באה לעזור עם הילדים, שניה חשה בושה מהתלות בהורים, שלישית מחפשת דרך להשתחרר מההורים שלה עצמה. חלק חוות או חוו קשר קשה עם בן זוגן, אחרות עדיין מאוהבות כמו ביום שהכירו. דרך מה שהן מצלמות, נחשפים סיפורים, חלקם יותר ישירים מאחרים. לפעמים השיחה גולשת לפוליטיקה או לשיחה על פמיניזם, אבל אלה סטיות קטנות במה שהוא עדיין חוויה משותפת.

הטשטוש המכוון בין מציאות ודמיון עוזר לשחקניות המגלמות את משתתפות הסדנה להיראות אמינות. כולן עושות עבודה טובה, גם אם הטקסט לפעמים מאולץ. בעוד נראה שזכות האלתור יוצרת דמויות מרתקות, אלה הרגעים בהן פוקס רותם מתערבת מדי בסיפור שיוצרים את הסצנות הפחות טובות. זה כולל ויכוח שעולה לקראת הסוף ולא באמת קשור לשאר ההתרחשויות. משהו שכאילו נוצר כשארית משעור תסריטאות בו נאמר לסטודנטים "כאן צריך לבוא קונפליקט". הדמות שהכי סובלת מכך היא רונה. בעוד שאר השחקניות מעודדות להוסיף בעצמן פרטים ולהציג את הדמויות שלהן בצורה עמוקה מכפי שנראה, דאנה איבגי לא נותנת שום דבר מעבר להתחלה. רונה היא במאית שגרה בתל אביב ואין לה הרבה נסיון בהוראה. זה מה שידוע עליה בהתחלה ומה שידוע בסוף. גם כשנדמה שנחשף פרט חדש אודותיה, הסרט משתמש בו כדי ללמד על האחרות ולא עליה. זו לא אשמת איבגי, אלא המנעות מודעת מפיתוח הדמות. אולי זה נועד כדי לא להסיח את הדעת מהאחרות ולשמור על דיסטנס מסוים בין המורה לתלמידות, אבל רונה כל כך מסוקרנת מחייהן של האחרות, שמוזר שהסרט לא נותן לאיבגי משהו יותר מעניין לעבוד איתו.

סינמה סבאיא מתרחש בחדרה, עם דמויות שחיות באזור, אבל הוא היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם. הסרט לא מתמקד בסכסוך או בפוליטיקה מקומית, אלא בנשיות. הוא מציג את הנשים כמי שמספרות את הסיפור שלהן. באופן לא מפתיע, לחלקן זה יותר קשה מאשר לאחרות והרקע הדתי והחברתי גם משפיע. אם אין בעולם שני אנשים עם סיפור חיים זהה, הכלל הזה תקף מן הסתם גם לגבי כל אישה. כסרט ביכורים, אורית פוקס רותם מראה שליטה יפה בעבודה עם השחקניות ושזירת הסיפורים השונים בצורה אורגנית ומשכנעת. היא עדיין צריכה להשיל כמה התקבעויות שנובעות מחוסר נסיון, אבל החיים הם סדנת הצילום הגדולה ביותר שקיימת, אז אני בטוח שעד הסרט הבא תצליח לשייף את הפינות הלא נחוצות.

ביקורת: אין מצב

בואו נדבר רגע על ג'ורדן פיל. ליתר דיוק, על מוטיב חוזר בסרטיו של פיל, שמרמז על משהו שמתחרש מתחת לפני השטח. אני לא מתכוון לאמירות החברתיות על מעמדות בארצות הברית המודרנית וההשפעה של צבע העור על היחס מהחברה. כולם יודעים על זה. הוא אפילו קבל אוסקר על הכתיבה של אמירה כזו. הכוונה שלי היא למשהו אחר שהגיע הזמן לחקור לעומק: הפחד של ג'ורדן פיל מבעלי חיים.

יש את האיילים ב"תברח", הארנבים ב"אנחנו" ועכשיו, סרטו החדש "אין מצב" נפתח עם שימפנזה רצחני וממשיך עם סוס לחוץ שכמעט בועט למישהו בראש. מה קרה בילדות של הבמאי המוערך שגרם לו לא סתם להתמקד בז'אנר האימה למרות שהתפרסם בכלל כקומיקאי, אלא גם תמיד לקשור את זה איכשהו ליונק שהתנהגותו לא צפויה. נשך אותו כלב? שרט אותו חתול? איזו מרמיטה גנבה לו את הסנדוויץ'? מה קרה? אני ממש תוהה אם בסרט הבא, יופיעו באקראי פילי ים מגואלים בדם רק כדי להזכיר לנו שהכל בטבע יכול להרוג אותך.

עכשיו, לסרט…

אין מצב עוסק באוטיס "או.ג'יי" ואמרדל "אם" הייווד, בנו ובתו של מנהל חוות הייווד המספקת סוסים להפקות וצילומים. לטענתם, משפחת הייווד מטפלת בסוסים מראשית ימי הראינוע והם צאצאים של הרוכב שצולם על סוסו ב-1884 במה שנחשב כיום לאחד מהצעדים החשובים ביותר בהמצאת המדיום. לאחר שאביהם מת, השניים יורשים את העסק, אולם או.ג'יי הוא יותר טיפוס של עבודה עם בעלי חיים, בעוד אם האינטרוורטית מתאימה יותר לשיווק ולמפגשים עם בני אדם. לצד חיכוכים הנגרמים מאופיים השונה, השניים מתקשים להחזיק את העסק בעצמם ואף שוקלים למכור את הסוסים לריקי "ג'ופ" פארק, כוכב טלוויזיה בילדותו שהפך לאיש עסקים מאז תקרית על הסט בו שחק לצד שימפנזה שאבד שליטה. כן, ההוא שהזכרתי קודם. ג'ופ מנהל כיום אטרקציה בסגנון המערב הפרוע, תוך שהוא עדיין מנצל את הנוסטלגיה המוזרה שיש לאנשים כלפי הסדרה לקצת רווחים מהצד.

באחד הלילות, או.ג'יי יוצא מהחוה בחיפוש אחר סוס שברח. במה שנראה כמו אמצע שום מקום, הוא מבחין במשהו גדול זז בשמים. לא לגמרי ברור מה זה, אבל או.ג'יי מבין שמדובר בעצם מעופף שהוא לא מזהה, מה שקולע בול להגדרה של עב"ם. הוא מספר על כך לאם והם מחליטים להשיג תיעוד של העצם על מנת שיוכלו למכור את התמונות ולהרוויח מהן כסף. הם נעזרים באנג'ל, עובד ממורמר של חנות טכנולוגיה וחובב קונספירציות לא קטן, שעוזר להם להתקין את הציוד הנדרש.

כשג'ורדן פיל ביים את סרטו הראשון, הוא שם לעצמו למטרה להציג את ז'אנר האימה דרך עיניו של אדם שחור. מפחידים אותו דברים שמפחידים גם לבנים, אבל גם דברים שלבנים לוקחים כמובנים מאליהם, כמו נוכחות משטרתית בסיטואציה שקשה להסביר, או התחושה שאם יעלם פתאום, הרשויות ישקיעו הרבה פחות מאמץ וזמן בנסיון לאתר אותו. בסרטו השני, הצופים החלו לתהות האם הקטע של פיל הוא ניצול של ז'אנר האימה להעברת מסר חברתי, או שימוש בנקודת מבט פחות שכיחה בקולנוע בכדי לבלוט בין יוצרי אימה אחרים. נראה שזה שילוב בין השניים ובאין מצב, כבר אפשר להגדיר זאת בתור הנישה הקבועה של הבמאי. פיל הוא יוצר של סרטי אימה שרואה את העולם מנקודת מבט של אדם שחור. זה בדיוק מה שהוא ואחרי שלושה סרטים, כבר אין ספק שהוא מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו.

אין מצב הוא פחות סרט אימה אופייני מ"תברח" ו"אנחנו" מבחינת אחוז הרגעים המפחידים בו. הוא מטריד ומותח, אבל לא ממש מפחיד. פיל אפילו מוותר על הקפצות, הנשק הזול ביותר בארסנל של במאי אימה (שעל שימוש מוגזם בו הייתי מאוד ביקורתי כלפי "תברח") ומתרכז יותר בבניה איטית של הדמויות והנחת כל הכלים הדרושים על מנת שהמערכה הסופית תעבוד. הוא עשה זאת גם בשני הסרטים הקודמים, אבל נראה שהפעם יש פחות אקראיות והכל מתוכנן יותר בקפידה. מה שמשעשע בהתחשב בכך שתכנן במקור סיום אחר לגמרי לסרט.

אבל לא הכל מתחבר. עד כמה שהפרטים הקטנים מונחים בתשומת לב בכדי להעניק לסיפור סגירה ראויה, יש כמה דברים מאוד גדולים שנותרים לא ברורים. חורים בעלילה שאמנם אפשר לסלוח עליהם כי האווירה חשובה במקרה הזה יותר מהדברים שלא נאמרים, אבל מג'ורדן פיל אפשר לצפות שיתן לעצמו פחות הנחות. אולי הדבר שהכי הציק לי היה הדמות של ג'ופ. הטראומה שלו מצילומי הסיטקום מתחברת למשהו שאו.ג'יי אומר מאוחר יותר, אבל אין שום משמעות אמיתית לקיומו של ג'ופ הבוגר. יש לו פארק תיירותי מטופש, הוא מנצל פטיש מוזר שקשור לסדרה, יש לו צד מפוקפק שמוסתר מאחורי חזות חייכנית, אבל זה לא באמת משנה. אין שום קו מחבר בין החוויות של ג'ופ הילד להתנהגות של ג'ופ המבוגר ונראה שהוא שם בעיקר כדי שיהיה קשר כלשהו לסצנת הפתיחה. התלונה לא מופנית כלפי סטיבן יאון, המגלם את התפקיד, אלא למשהו שחסר בתסריט והיה יכול להסביר את דמותו בצורה טובה יותר.

מנגד, דניאל קלויה ממשיך לגלות לעולם שהוא שחקן יוצא מן הכלל. קשה להאמין שהבן אדם הזה, שאי אפשר להבין חצי ממה שהוא אומר בראיונות כי נראה שהוא בעצמו לא בטוח מה יוצא לו מהפה, מסוגל לגלם טווח כל כך רחב של דמויות. הוא היה בחור אינטליגנטי ונורמלי ב"תברח", עבריין מפחיד ב"אלמנות" וזכה באוסקר כמנהיג חברתי סוחף ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור". באין מצב הוא חושף דמות נוספת, בוקר מופנם וסטואי שצופן בחובו אומץ יוצא דופן. זה בולט במיוחד מול קיקי פאלמר, המגלמת את אם ולמען האמת, עם כל התקלות שלי בה על המסך, היא נעשית פחות נסבלת בעיני.

למרות שיש לו פגמים בולטים, אין מצב מצליח להיות סרט מרתק ומסקרן. לא מפחיד כמו סרטיו הקודמים של פיל, אבל בהחלט מרענן בנוף סרטי המד"ב והאימה. הבמאי שואל מדי פעם אלמנטים של מערבונים, כולל מחוות מוזיקליות מתבקשות לאניו מוריקונה, מה שמדגיש מצד אחד את המורשת של מאלפי הסוסים בתעשיית הבידור, ומצד שני מספק רקע שונה לסיפור שלרוב היה מתרחש בסביבה עירונית או ביער צפוף. את "תברח" בחרתי בזמנו לסרט הכי אוברייטד של השנה. את "אנחנו" בחרתי לסרט השנה שלי. אין מצב נמצא ביניהם, סרט שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל עדיין מספק את הסחורה מבחינת בידור ושילוב אמירות על היחס לבני אדם מסוימים ולבעלי חיים בתעשיית הבידור.