ביקורת: חוצה את הקו

לאחרונה השלמתי צפיה בסרט "סליחה על ההפרעה", סרט מאוד גלוי בעמדות שלו לגבי יחסים בין-גזעיים בארצות הברית וחסרונות הקפיטליזם. בסצנה מוקדמת יחסית, מתברר שלטלפנים שחורים קל יותר להשיג את תשומת לבם של לקוחות ולסגור עסקאות אם הם משתמשים בקול הלבן שלהם. לפי הסרט, לכל אחד יש קול לבן, רק צריכים לדעת איך להשתמש בו כדי שהצד השני לא יחשוד.

"חוצה את הקו" מתבסס על תופעה דומה, רק שבמקום להתרחש בימינו, להכיל מאפיינים של מדע בדיוני ולהיות אג'נדה בגנות תאגידים, הוא מתרחש ב-1929 ומציג דבר שלא מעט אנשים באותה תקופה התמודדו איתו. זו לא הנקודה המרכזית של הסיפור, אבל סרטה הראשון של רבקה הול כבמאית שואב השראה לא רק מהספר של נלה לרסן עליו הוא מבוסס, אלא גם מההיסטוריה המשפחתית של הול. אמה של הול, כמו לרסן, הייתה ממוצא מעורב ויתכן שלא מעט אנשים חשבו במבט ראשון, במיוחד אם נתקלו בה ללא הקשר ומבלי להכיר אותה אישית, שהיא יותר לבנה מכפי שהיא באמת. יתכן גם שזה משהו שעזר לה להתפרסם בתנאים בהם המעבר היה נשאר חסום עבור אישה שחורה.

הסיפור עוסק בשתי נשים שגדלו ביחד, אולם התרחקו כשבגרו וכעת חיות חיים שונים לחלוטין. איירין נשארה בהרלם, התחתנה עם רופא מקומי ומגדלת איתו שני בנים, כולם יותר כהי עור ממנה. יש להם חיים טובים בסך הכל, שניהם מכובדים בקהילה ואפילו יכולים להרשות לעצמם להעסיק סוכנת בית שתעזור עם הבישולים והנקיונות בזמן שאיירין בסידורים ובעלה בעבודה. קלייר, לעומת זאת, עברה לשיקגו והתחתנה עם גבר לבן שאינו מסתיר את עמדותיו הגזעניות. הוא מאמין כה אדוק בטוהר הגזע, שאפילו לא שם לב שאשתו שחורה. קלייר מסתירה זאת היטב בעזרת שיער צבוע לבלונד, מבטא דרומי עמוק, שינוי פרטים כאשר היא נשאלת אודות ילדותה ולשמחתה, בת שנולדה בצבע לא מחשיד. מבחינת רבים, במבט ראשון, יותר סביר שאבותיה של קלייר היו בעלים של עבדים מאשר עבדים בעצמם.

בעוד קלייר נהנית מהעובדה שהיא עוברת בתור אישה לבנה, מפגש מקרי עם איירין מעורר בה געגועים לעבר. היא רוצה לבקר בהרלם, לפגוש את האנשים, ללכת למסיבות מקומיות, לאכול מהבישול הביתי, רק שבעלה לא ידע. היא רוצה את מנת הנוסטלגיה שתשחרר אותה להיות עצמה לראשונה מזה שנים, אולם עדיין שומרת על הגינונים וצורת הדיבור הלבנים אותם אמצה כחלק מההמצאה של עצמה מחדש.

הקשר המחודש בין איירין וקלייר הוא לא פשוט. למעשה, הקשר של קלייר עם כל אחד הוא מורכב. נראה שכולם חשים סלידה ממנה בתחילה, אולם מתחילים לחבב אותה ככל שהיא נשארת בסביבה. אולי גם הם חושבים בטעות שהיא לבנה ורק כאשר מתגלים צבעיה האמיתיים, מצליחים להתחבר אליה בלי חשש. מנגד, אולי זו דווקא ההבנה שהיא אכן אישה צבעונית שמסתירה זאת שיוצרת את הסלידה. מה שלא תהיה הסיבה המדויקת, קלייר מצליחה בסופו של דבר לעבור משני הצדדים.

גם איירין לומדת לקבל אותה, אבל מאחר והיא זוכרת את קלייר של פעם ופגשה את בעלה, שחשב בטעות שגם איירין לבנה, החשדנות שלה נשארת יותר זמן. היא יודעת שמתקיימת שם הצגה, אבל לא בטוחה באיזה שלב קלייר נבדלת מהלבנים שבאים להרלם יותר בשביל החוויה התיירותית מאשר מתוך חיבה אמיתית לתושבי השכונה. נרמז גם שיש בקשר בין שתי הנשים משהו נוסף. קלייר מסוגלת ליצור מתח מיני כמעט עם כל אדם אותו היא פוגשת, אולם יש משהו חזק יותר בינה לבין איירין. זה לא נאמר מפורשות, אבל קיים ברקע איזה זמזום המציע שאולי איירין בעצמה עוברת בקהילה שלה בתור משהו שהיא לא. משהו מקובל חברתית שהיא עלולה להיתקל ברדיפה ונידוי אם יתגלה כהצגה. יתכן גם שזה לא המצב, אבל רבקה הול נשארה נאמנה לספר ברמיזות לכך שלעבור זה לא רק עניין של צבע עור, אלא גם נטיה מינית.

שתי השחקניות במרכז הסיפור עושות עבודה טובה. טסה תומפסון קצת עצורה בתור איירין, אבל יש סצנות בהן זה מתאים לדמות. לפעמים היא מאופקת מדי ונראה שמי שהיה אחראי מאחורי הקלעים על הקפה שלה, נתן לה בטעות נטול קפאין. ברגעים אחרים, האיפוק הזה דווקא מסתדר עם הפחד שהיא חשה, במיוחד בחברת אנשים לבנים. רוב מי שיקראו את הטקסט הזה לוקחים כמובן מאליו את זה שלבנים נוטים לפחד מאנשים ממוצא אחר, אבל שוכחים שהם עצמם נראים מאיימים לצד השני. תומפסון לא שוכחת את זה לרגע.

בינתיים, רות נגה מגלמת את קלייר בדיוק כפי שנדרש. היא מרגיזה ומוגזמת בהתחלה, אבל יש בה קסם אישי שמתרגלים אליו. היא לא סתם מזייפת בטחון עצמי, אלא באמת מרגישה אותו. זה מרתיע, כי למה לכל הרוחות שמישהי שחיה בשקר בלבה של אוכלוסיה עוינת תהיה כל כך רגועה, אבל כאשר הנוסטלגיה אוחזת בה חזק, מתברר שזו קלייר האמיתית. היא קצת לוחצת, קצת פתוחה יותר מרוב האנשים, קצת חסרת טקט, אבל ממכרת בהתלהבות שלה מדברים קטנים ומחיים שרוב תושבי הרלם היו מעדיפים להשאיר מאחור.

רבקה הול בחרה לצלם את הסרט בשחור ולבן. זו בחירה הגיונית גם בהתחשב בנושא של העלילה וגם בכדי לטשטש את ההבדל בין צבע העור של הדמויות הבהירות יותר. מיעוט הגוונים על המסך מאלץ את המוח של הצופה להחליט בזמן אמת האם הוא מביט באדם שמוצאו אירופי או אפריקאי וזו דרך מצוינת להדגים את הרושם המוטעה שקלייר עבדה קשה בכדי לשמר. סביר להניח שהדבר גם הקל על ההפקה ליצור אשליה של התקופה מאחר והתקציב הצנוע יחסית (10 מיליון דולר וכן, זה נחשב נמוך) לא מאפשר לשחזר בלוקים שלמים כפי שנראו לפני כמעט מאה שנה. הול אפילו מצאה טריק פשוט בכדי לצלם את איירין ובעלה מדברים במכונית מבלי שהרכב יצא לנסיעה ברחובות ניו יורק המודרנית.

תחום אחד שבו הסרט אינו ראוי למחמאות הוא העריכה. מסיבה כלשהי, חוצה את הקו ערוך בצורה מאוד מבלבלת שאינה משרתת את הסיפור. זה מתבטא בשתי דרכים. האחת היא מעברי זמן לא מורגשים, כאשר באמצע סצנה מתברר פתאום שהיא מתרחשת ביום אחר לחלוטין, או אפילו לא באותה עונה כמו הסצנה שקדמה לה. העורכת סאבין הופמן עבדה על הסרט כאילו צולם בצבע, בלי לקחת בחשבון ששחור-לבן מצריך תשומת לב שונה על מנת לסמן קפיצה קדימה. הדרך השניה היא כאשר משהו מוביל לדבר אחר, אבל אין מספיק זמן בכדי להבין מה גרם למה. זה מביא לרגעים בהם המשמעות האמיתית של ארוע מתפספסת כי לא הוענקה הזדמנות הוגנת לקלוט את כל הפרטים. הבעיה הזו אפילו הורסת במקצת את סוף הסרט ומקטינה את העוצמה הרגשית שלו.

יש מה ללמוד מחוצה את הקו, גם כשיעור על ההיסטוריה של החברה האפרו-אמריקאית בצפון הנאור לכאורה, גם כתזכורת למתיחות ואפליה שעדיין קיימות בעולם האמיתי, וגם כדוגמה כיצד ליצור דרמה תקופתית בתקציב נמוך. כאמור, העריכה הגרועה מפריעה ומסיחה את הדעת, אבל שאר הפרמטרים עובדים היטב. הבמאית ושתי השחקניות המרכזיות (יש מי שיראו ברות נגה שחקנית משנה) מבינות את היחסים המורכבים בין הדמויות ואת רוח התקופה וגם אם מדי פעם מאכילים את הצופים בכפית, נדמה שיש קו עלילה שלם שמסתתר מתחת לפני השטח ומרפד את הסיפור הגלוי עם עוד שכבות של שאלות על זהות ונטילת סיכונים.

ביקורת: נקמה מרה

מבין כל הז'אנרים הקולנועיים, המערבון הוא אולי הקל ביותר להגדרה. הוא אמור להתרחש במערב הישן, להציג אנשים שעובדים באחת העבודות המזוהות עם התקופה, כמו איש חוק, שודד, צייד ראשים, בעל סלון או נהג קטר, וכולם נושאים אקדח אם מישהו רוצה לקרוא להם דמויות ראשיות.

לפחות, זה המערבון הקלאסי. עם השנים, נבנו עוד ועוד שכבות שלקחו את הסיפורים הישנים (שרובם מבוססים על גוזמאות) ומתחו אותם מעבר לגבולות המקובלים. חלק לקחו אותם אל מחוץ לגבולות ארצות הברית, לפעמים אפילו ליבשת אחרת. יש כאלה שהוסיפו פסקול שאינו תואם את התקופה ואויבים לא שגרתיים כמו חייזרים או רובוטים דמויי אדם. בחלק מהמערבונים הגיבור לא הורג אף אחד, אלא מנצח בזכות חכמה ותושיה, לא בעזרת שליפה מהירה. בחלקם אין אפילו דמות שאפשר ממש להגדיר כגיבור. אדווין אס. פורטר הציג לקהל הרחב טכניקות בימוי לא מוכרות ב"שוד הרכבת הגדול", ג'ון פורד הוסיף נפח יותר אפי ואת השוט האמריקאי האופייני לז'אנר, אקירה קורוסאווה קבל מפורד השראה לסרטי הסמוראים שלו, סרג'יו ליאונה גנב מקורוסאווה בחזרה למערבונים וקוונטין טרנטינו עשה מחווה לליאונה, תוך שהוא מוסיף לקלחת את סגנון הגריינדהאוס החביב עליו. "נקמה מרה", בבימויו של ג'יימס סמיואל, רוצה להיות השלב הבא באבולוציה של המערבונים.

הסיפור עוסק בנאט לאב, ילד שגדל להיות פורע חוק לאחר שרופוס באק רצח את הוריו והותיר אותו עם צלקת בצורת צלב על המצח. בשנים שעברו, לאב צבר לעצמו מוניטין בעייתי, אולם גם כמה ידידים נאמנים. לאחר שגנבו סכום נכבד מכנופיית שודדים, לאב ושותפיו מגלים שהכסף שייך בעצם לבאק, שנמצא באותו הזמן במעצר. כאשר באק משוחרר בידי אנשיו, בהובלת טרודי סמית וצ'רוקי ביל, הם משתלטים בחזרה על רדווד סיטי, מה שמעניק לנאט את ההזדמנות לנקום באיש שזרע בו את השנאה.

העלילה של נקמה מרה די מסובכת וכוללת הרבה דמויות משנה שמתחברות זו לזו בדרכים שונים. בבסיסו, זהו סרט נקמה שמחכה יותר משעתיים לרגע הנכון, אבל עובר בהרבה תחנות בדרך. לפעמים לאב וחבורתו מובילים, לפעמים הכנופיה של באק עם ידם על העליונה. מה שמעניין זה ששתי הקבוצות כמעט ואינם חולקות מסך, אלא נוקטות באסטרטגיה זהירה בכדי לא לחשוף מהר מדי את כל הקלפים ולא לבזבז את הרגע המושלם לפעולה. התוצאה היא סרט עם כמה קטעי אקשן אינטנסיביים ועשויים היטב, והרבה דיבורים וטוויסטים קטנים באמצע. רוב הזמן זה מעניין והיחסים בין הדמויות מספקים בידור ומתח בפני עצמם. הרגעים החלשים היחידים הם בין נאט ואהובתו מרי, שלא באמת תורמים שום דבר לעלילה. נראה שבין סיפורי הנקמה, החיפוש אחר תהילה, העיירה השלמה המוחזקת כבת ערובה ודמות משנה שנאבקת לזכות בקבלה למרות מוסכמות החברה המתנגדת לתפיסת המגדר שלה, אין ממש מקום לסיפור אהבה נטול הפתעות.

בדרך כלל בסרטים היסטוריים, עולה השאלה עד כמה הסיפור נאמן למציאות. במקרה הזה, השאלה היא יותר האם ההיסטוריה המוכרת לנו היא זו שמייצגת ארועים אמיתיים. המערב הישן היה מקום מאוד מגוון אתנית, כולל מספר בלתי מבוטל של אפרו-אמריקאים. למעשה, על פי הערכות מודרניות, כרבע מהבוקרים במחצית השניה של המאה ה-19 היו שחורים, וזה בלי לספור את כמות האינדיאנים, המהגרים ובעלי המוצא המעורב שפעלו שם באותו הזמן. נקמה מרה נראה כמו רביזיה מאולצת של מערבונים כך שיכללו יותר דמויות שחורות, כמו סרט בלאקספלויטיישן או סיטקום מהניינטיז, אבל זה למעשה תיקון של התפיסה השגויה שנוצרה לאורך השנים, כאילו המערב היה מאוכלס כמעט כולו באנשים לבנים.

אנחנו לומדים כל הזמן לפקפק בתפיסות ישנות ואין סיבה לעצור עכשיו. אם את מאה ומשהו השנים האחרונות הוליווד העבירה ביצירת הרושם שציוויליזציה אפשרית רק כאשר אנשים ממוצא מערב אירופי מנהלים את הענייניים, היא מתחילה סוף סוף לאזן את התמונה. ממש לאט, אבל לפחות יש התקדמות לכיוון הנכון. מבחינת נכונות היסטורית, נקמה מרה מדויק בערך כמו "אברהם לינקולן: צייד הערפדים". חלק מהדמויות בסרט אכן התקיימו, אבל הפרטים האחרים הם המצאה של התסריט. בעולם שלנו, נאט לאב לא היה פורע חוק, אלא עבד לשעבר שמצא פרנסה לגיטימית והתפרסם בזכות קורותיו. רופוס באק האמיתי, המגולם כאן בידי אידריס אלבה, הוצא להורג כשהיה בסך הכל בן 18. מרי פילדס הייתה מבוגרת מנאט ביותר מעשרים שנה וחייתה במנזר בתקופה בה הסרט טוען שהופיעה בסלונים. טרודי סמית הייתה כייסת, לא רוצחת, וצ'רוקי ביל בכלל הסתובב עם כנופיה אחרת והיה ממוצא מעורב ובעל עור בהיר.

למה יוצרי הסרט החליטו לעשות כזה מישמש בין דמויות שלא היה ביניהן שום קשר במציאות? ובכן, למה כל מי שמוזכר בדרך אגב ב"מרכבת הדואר" מופיע מאוחר יותר בסרט בעצמו? למה מרטי מקפליי הסתבך דווקא עם אחד מאבותיו של ביף ולא עם אדם אחר כלשהו בקליפורניה של 1885? מערבונים, עם כל השינויים והתוספות שעברו לאורך השנים, תמיד היו מבוססים על עימותים. דמות טובה מתעמתת עם דמות רעה, או עם דמות נטולת נטיה מוסרית מוגדרת שמזוהה דווקא בזכות המראה החיצוני שלה, העימות תמיד שם. אולי חוץ מבסרטים של קלואי ז'או, אבל זה כבר רובד שלם בפני עצמו שאין זמן להיכנס אליו כאן. הנקודה היא שכאשר ג'יימס סמיואל ובועז יכין כתבו את נקמה מרה, הם חפשו דרך לכתוב מערבון לפי התבנית העלילתית הקלאסית, שעדיין יצליח לשבור את הכללים.

הם הצליחו. למרות עלילה שהייתה יכולה באותה מידה להילקח ממערבון הוליוודי מספר 42480, נקמה מרה הוא הרבה מעבר לשגרתי. לצד ליהוק שחקנים שחורים לכל התפקידים המשמעותיים (פלוס בדיחה חזותית מעולה על איך שנראית עיר לבנה), הסרט משלב בין זוויות הצילום של ג'ון פורד, סרג'יו ליאונה וגם סם פקינפה, עם הפסקול הגרובי והכתוביות בהשראת סרטים שנועדו לקהל שחור שטרנטינו הוסיף לעסק. והפסקול כל כך משובח. שילוב של גוספל, היפ-הופ, אר אנד בי ורגאיי עם מוזיקה קלאסית והשראה ברורה מלחניו של אניו מוריקונה. יצירת כלאיים מדויקת של המערבונים הגדולים מהעבר, הקולנוע הקצבי של ההווה והתרבות העשירה של צאצאי העבדים מאפריקה. שומעים שהבמאי הוא בעל קריירה מקבילה כמוזיקאי כי הפסקול לבדו מצדיק צפיה חוזרת.

אנחנו נראה בשנים הקרובות יותר ויותר סרטים כמו נקמה מרה. כאלה שמתחזים לדבר אחד על מנת לתת במה לסיפור אמיתי שנשכח. הדמויות על המסך לא באמת מייצגות את האנשים שעל שמם הן נקראות, אבל בזמן שאתם תוהים איך האיפור השבטי של זאזי ביטס לא נמרח בחום של המדבר, אתם נחשפים לעובדה שהוסתרה מעיני הציבור במשך דורות: המערב הישן לא היה מאוכלס כולו באנשים לבנים. אנשים שחורים היו חלק בלתי נפרד מהאוכלוסיה החופשית ועדיין, הודרו בשיטתיות מיצירות מפורסמות בהן לגיבור הלבן היה אולי עוזר שחור, אבל בטח שלא מישהו לחלוק איתו את התהילה. היו כבר במאים כמו קלינט איסטווד וקוונטין טרנטינו שניסו לתקן את הרושם המוטעה, אבל גם הם הקפידו לצרף לבוקר השחור את הגבר הלבן שיאזן אותו. ג'יימס סמיואל, כמו במאי המערבונים הגדולים מהם למד, לא גדל במערב. הוא אפילו לא מאמריקה, הבן אדם נולד בלונדון. אבל הוא כן אדם שחור וזה נותן לו נקודת מבט יותר אישית כלפי האופן בו אנשים שנראים כמותו מיוצגים בקולנוע.

נקמה מרה הוא מערבון מבדר, עם כמה רגעים פחות מעניינים שנשארו כחלק מהמבנה העלילתי המקובל בז'אנר. מזל שהוא כזה, כי הרבה יותר נעים להתחנך כשגם נהנים מהסיפור, מהבימוי ומהפסקול, מאשר כשמישהו צועק במשך חצי מהזמן אג'נדה שמצא במקרה בטוויטר. זו לא כרונולוגיה של ארועים אמיתיים, אלא השבה לתודעה של אנשים נשכחים. אנשים שלמרבה הצער, דווקא המערבונים האהובים שנתנו השראה לסרט הזה, הם בין האשמים העיקריים במחיקתם מדפי ההיסטוריה.

ביקורת: חולית

לפני כשנה, התחלתי לקרוא את הספר "חולית". זה משהו שרציתי לעשות כבר שנים, אבל הייתי זקוק לתמריץ כי, מה לעשות, לוקח לי הרבה זמן לסיים ספרים. זה לא שקצב הקריאה שלי איטי במיוחד, כמו ששיקולי זמן מאלצים אותי לקרוא רק כמה עמודים בכל פעם ואם אני לא נסחף מיד לתוך הסיפור, יהיה לי קשה לתעדף את זה על פני פעילויות פנאי אחרות שדורשות פחות שעות במצטבר. זה לא ש"חולית" הוא ספר רע, אבל הספקתי לקרוא בערך חצי ממנו לפני שהסרט המבוסס עליו יצא לאוויר העולם.

לרוב אני לא בוחר ספרים על סמך תאריך היציאה של העיבודים שלהם, אבל "חולית" סקרן אותי במיוחד כי הוא ידוע לשמצה כספר קשה לעיבוד. הסרט התעודי "חולית של חודורובסקי" מסביר בפרוט כיצד הבמאי הצ'יליאני נסה במשך שנים להרים הפקת ענק על פי ספרו של פרנק הרברט, אך לא הצליח להשיג את המימון לכך. למען האמת, הרצון של חודורובסקי שהסרט ימשך חצי יום וכמה מבחירות הליהוק שלו כנראה לקחו חלק לא קטן בהכשלת הפרויקט. בשלב מסוים, סלבדור דאלי היה אמור להשתתף בסרט תמורת 100,000 דולר לדקת מסך. זה לא מאוד חסכוני.

ב-1984, דיוויד לינץ', האדם האחרון שהייתי שם בידיו פרויקט מסחרי רב תקציב, נסה את כוחו בעיבוד מפורסם לספר. אם לדייק, העיבוד של לינץ' מפורסם בהיותו כשלון מסחרי וביקורתי ואולי הדבר היחיד שהבמאי הקריפטי אמר עליו שלא היה צריך לעשות. בשנת 2000, יצאה מיני-סדרה נשכחת שהתקבלה בביקורות מעורבות ולא ממש הותירה חותם. בסך הכל, עד ליציאת הסרט החדש, בבימויו של דני וילנב, העיבוד המצליח ביותר לספר של הרברט הוא כנראה סדרת משחקי המחשב משנות התשעים.

העלילה מתרחשת בעתיד הרחוק, בכוכב הלכת אראקיס. לאחר שנים בהן בית הארקונן שלט ביד קשה בפלנטה המדברית, החליט הקיסר להחליפם בבית אטראידס. למרות תנאי המחיה הקשים, יש חשיבות רבה לשליטה באראקיס משום שזהו מקורו היחיד של המרקוח, החומר היקר ביותר בגלקסיה. באראקיס חיים גם דררים, אנשי מדבר שאינם נאמנים לקיסר והיו קרבן להתקפות אכזריות של בית הארקונן משום שאזורי הישוב שלהם נמצאים בקרבת המרקוח, אותו הם נוהגים לצרוך בעצמם.

בעודם מתארגנים בביתם החדש, מבינים בני אטראידס שהברון הארקונן אינו מתכוון לוותר בקלות על מקור ההכנסה היקר ומתכוננים נפשית להתפתחויות לא רצויות. בינתיים, פול, יורש העצר הצעיר של אטראידס, מוטרד בידי חלומות הנראים מוחשיים במיוחד על החיים באראקיס. זאת בזמן שאמו, הגבירה ג'סיקה, מכינה אותו לאפשרות שהעתיד צופן לו יותר ממאבקים פוליטיים והסכמי סחר בין פלנטריים.

המחשבה העיקרית שעולה מצפיה בסרט חולית, היא שזו צריכה להיות מיני-סדרה. רצוי אחת שמישהו יזכור את קיומה כעבור שני עשורים. בעוד העלילה אינה עמוסה בהתרחשויות, האופן בו דני וילנב מדלג מסצנה לסצנה מבהיר עד כמה חודורובסקי צדק בהערכתו ששעתיים וחצי הן לא מסגרת זמן מספיקה על מנת לבנות בצורה טובה את העולם של הסרט. יש שיחה על משהו שעומד לקרות, ובסצנה הבאה הוא כבר בעיצומו. לאחר מכן, הדמות נמצאת בחדר אחר, מישהו מיד נכנס ומה שהיה דיון מורכב של כמה דקות בספר, נדחס לכדי הקדמה של כמה שניות לסצנת אקשן או להופעה של דמות חדשה. זה כמו לצפות בתקציר של הספר, כשכל הדיאלוגים ותאורי האווירה קוצרו או נחתכו על מנת ליצור רשימה של ארועים. זה אמנם מה שעיבוד קולנועי אמור לעשות, אבל הוא אמור גם לשמר את האווירה של המקור ובזאת וילנב נכשל.

אין בסרט הבט בו החסרון שבקיצורי הדרך בולט כמו בענייני האבטחה. פול הוא מטרה בעלת חשיבות, וכך גם אביו ובכירים נוספים בצבא של בית אטראידס. הם אמורים להיות חשדנים במיוחד כלפי זרים והספר אכן מעביר את הרעיון שאין פתח לשאננות ואסור להפסיק לסרוק את השטח אחר דברים לא תקינים. בסרט, זה מוצג במשפט אחד שנאמר לפול ושאר הזמן מוקדש להכרות עם תנאי השטח ומנהגים שונים, בלי אזכור של המתיחות הקיימת. לא תמיד הוגן להשוות בין עיבודים קולנועיים לבין המקור שלהם, אבל זו דוגמה למשהו שכנראה היה מפריע לי גם בלי לקרוא את הספר. דברים פשוט קורים ולא מספיק אכפת מהדמויות בשביל להבין מה המשמעות של זה עבור העלילה. כל כך חשוב להציג את הדוכס אטראידס והברון הארקונן כהפוכים זה מזה, גם בהתנהגותם וגם במראה שלהם, שכל הניואנסים והשטחים האפורים שמאבק שאמור להיות פוליטי בבסיסו, פשוט לא קיימים.

העניין הוא שדני וילנב ידע שאי אפשר לתת לכל עלילת הספר מקום בסרט אחד, אז חולית הוא בעצם רק החלק הראשון של הסיפור. המפיצים לא ממהרים לשתף את המידע הזה, אבל החלק השני מתוכנן לצאת ב-2023 והוא כנראה יכיל את החצי השני של הספר. זה מעלה את השאלה לאן בדיוק וילנב ממהר. אם הוא ידע מראש שהוא מביים את הסיפור בחלקים, למה לא להשקיע עוד קצת זמן בפיתוח האווירה והדמויות? זה אפילו לא חייב להפוך את הסרט להרבה יותר ארוך. פשוט לוקחים חצי מהזמן שמוקדש לטיסות מעל חול ומחלקים אותו בין רגעים אחרים. עוד עשרים שניות לשיחה על תקנות הבטיחות, עוד דקה לאפשר לברון לעשות דברים שאינם חיקוי של מרלון ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו", עוד חצי דקה להציג את ההתקדמות של תולעי החול במקום להתנהג כאילו מדובר באיזה סוד שהצופים אמורים להיות מופתעים ממנו. יש סדרה של שבעה סרטי אימה שמבוססת על חיקוי של התולעים האלה. הן די מפורסמות.

בעוד התסריט והעריכה די הורגים כל סיכוי למתח אמיתי או דאגה של ממש לדמויות, יש בסרט דברים שבהחלט נעשו כמו שצריך. האיפור, עיצוב התלבושות ואפילו התפאורה המדברית המינימליסטית, מעבירים היטב את התחושה של עתיד רחוק, אבל לא לחלוטין בלתי אפשרי. בני הארקונן חוורים במיוחד לאחר דורות של המנעות מחשיפה לשמש, בעוד הסמלים והמדים של בית אטראידס שואבים השראה מתקופת הקולוניאליזם של המאות ה-18 וה-19, בהן ממלכות ואימפריות אירופיות ניסו לתפוס כל פיסת אדמה מרוחקת בה הופקו תבלינים יקרים. זו קריצה מחוכמת להיסטוריה האמיתית של כדור הארץ, שכנראה נידונה לחזור על עצמה בכוכבי לכת אחרים.

האפקטים החזותיים אינם אחידים ברמתם, אבל הם לרוב עובדים. בעוד לא ברור מדוע בשנת עשרת אלפים ומשהו לספירה נלחמים בחרבות ופגיונות במקום לפרוס כטב"מים בכל רחבי כוכב הלכת ולשלוט בהם מרחוק, לפחות הרווחנו מזה את האפקט המגניב של השריון. הוא בלתי נראה, עד שמתרחש מגע ואז קווי מתאר תכולים או אדומים מציינים את מידת הפגיעה והאם אותו אדם נמצא בסכנה. זו דרך ממש יעילה, שכל שחקן מחשב מתחיל מכיר, לשדר את מצבה הגופני של דמות מבלי לפגוע בזרימה של האקשן. עוד צל"ש מגיע גם להאנס זימר שהלחין עבור הסרט פסקול משובח שמגביר את תחושת האפיות שהבימוי מפספס מדי פעם.

החדשות הטובות לגבי חולית הן שיש לי מספיק זמן לסיים את הספר עד שיצא החלק הבא. החדשות הרעות הן שלא כל כך בא לי לראות את החלק הבא. הסרט עשוי היטב מבחינה חזותית והליהוק פחות שגוי מבנסיונות קודמים (למרות שהייתי יכול לחיות בלי הגילוי שג'ייסון מומואה מגולח נראה כמו גרסת CGI של סטיבן סיגל). מאוד חבל ששלושה תסריטאים לא הצליחו למצוא את האיזון הנכון בין פעולה לבין ההכנה לקראתה. עם עריכה טובה יותר ואפילו חלוקה של הסיפור לשלושה פרקים ולא שניים, אולי היינו מקבלים עיבוד שגם מעביר כמו שצריך את תחושת הזרות שבהגעה לעולם חדש, הפרנויה כלפי אויב מוכר וההכרות ההדרגתית עם דתות ומסורות שהתפתחו על בסיס האמונות הקיימות במציאות שלנו.

ביקורת: CODA

יש שני דברים שאנשים שאינם מוגדרים כנכים לא אוהבים להודות בהם:

1. אנחנו באמת יכולים לעשות יותר כדי להנגיש דברים עבור מי שזקוק.ה לכך.

2. אנחנו צריכים שינגישו נכים עבורנו.

הקביעה השניה אולי נראית מוזרה, אבל תחשבו על זה. כמה אנשים ללא אחוזי נכות (אין לי מונח טוב לזה בעברית) יודעים בדיוק כיצד לגשת אל אדם שאינו שומע, או אינו רואה, או מתקשה ללכת, או שיש לו תסמונת כלשהי הגורמת לו לתפוס את העולם בצורה שונה? כמה יודעים אפילו איך להתחיל שיחה בלי לחוש מבוכה? אם אפגוש אדם עיוור, האם אתחיל אוטומטית לדבר כמו אל ילד קטן כי המוח שלי מתוכנת לפשט דברים עבור מי ששונה ממני, אפילו שזה לא הגיוני? האם אטרח ללמוד שפת סימנים לטובת אדם חרש, או שאקווה שהוא קורא שפתיים ו/או מצויד במכשור מסוים שיקל עלי את התקשורת איתו?

שימו לב, זה יקל עלי, לא עליו. לאדם שרגיל לתקשר בצורה מסוימת תמיד יהיה פחות נוח להאט את קצב התקשור שלו או להשתמש במונחים יותר בסיסיים עבור מי שאינו רגיל לכך. באותה מידה, כאשר אפגוש ידידה הנעזרת בקב על מנת ללכת, יתכן ובאופן לא מודע אצפה ממנה לשנות את קצב ההליכה שלה כדי שיתאים לשלי, במקום לחשוב שאולי אני צריך להיות יותר סבלני ולבחור במסלול שיהיה נוח עבור שנינו. קשה לנסח את זה בצורה שלא תצא מתנשאת, אבל אנשים שאינם מוגדרים נכים באמת צריכים להזכיר לעצמם כמה דברים נראים אחרת עבור אחרים.

בקולנוע, זה מתבטא במיוחד עם דמויות חרשות. רוב הצופים עדיין יצפו שכאשר שיחה מתנהלת בשפת הסימנים, יופיעו כתוביות עבור השומעים, או שמישהו יגיד בזמן אמת את הנאמר. נכון, ככה נהוג כאשר חרשים ולא חרשים מתקשרים ביניהם, אבל תחשבו כמה אבוד הצופה הממוצע אם לא היה לו את הגורם המתווך ובמקום זאת, היה צופה באנשים מסמנים זה לזה, בלי לדעת מה בדיוק נאמר. אחד הסרטים המפורסמים ביותר על דמויות חרשות, "ילדים חורגים לאלוהים", עוסק בעצם בנסיון לגרום להן לבטא מילים בקול, ללא צורך בשפת סימנים. סרט אחר, "צלילי המטאל", עוסק באדם שהולך ומתחרש בהדרגה, כך שברירת המחדל שלו היא עדיין דיבור ולא סימון, מה שמקל על צופים שומעים להזדהות איתו, כי רוב הזמן הוא עדיין משתמש בקול בכדי לבטא את עצמו. נעשו נסיונות ליצור סרטים שמיועדים קודם כל עבור קהל חרש, אבל אף אחד מהם לא הצליח במיוחד וחלקם אף נחשבים לגרועים למדי. לא ש-"Deafula" אינו מבדר בדרכו, אבל לא באופן בו הבמאי שלו התכוון.

"CODA" הוא נסיון נוסף לתת במה לשחקנים חרשים בסרט שמיועד לקהל הרחב, אם כי גם הוא חוטא בהנגשה לשומעים. רובי היא הבת הצעירה במשפחתה והיחידה בבית שאינה חרשת. היא עובדת עם הוריה ואחיה הגדול על סירת דיג ומתרגמת עבורם את דבריהם של שאר העובדים בנמל, שיחסיהם מול החברה שקונה מהם דגים נמצאים על סף פיצוץ בשל עודף רגולציה והורדת מחירים. במקביל, רובי מאוד אוהבת לשיר ונרשמת למקהלת בית הספר. היא מתביישת בהתחלה משאר התלמידים בעקבות לעג אותו היא סופגת מדי יום בגלל משפחתה, אבל מדריך המקהלה מר ויאלובוס (או מיסטר וי) רואה בה פוטנציאל ומנסה להוציא ממנה את הקול האמיתי שלה.

אפשר לזהות בקלות את ההקבלה. המשפחה של רובי מתבטאת ללא קול וגאה בכך, בעוד רובי מרגישה כמו נטע זר בבית בגלל יכולתה לדבר, ובלימודים בגלל העיסוק והנכות של משפחתה. יש לה רצונות של מתבגרת ממוצעת. היא רוצה למצוא את המקום שלה, לבחור זהות לעצמה ולחוש שמקבלים אותה כאדם בוגר. עם זאת, ברור לה שיהיה מאוד קשה להתנתק מהמשפחה שאמנם אוהבת, אבל לא מבינה את הרצון של רובי לשיר. חשוב להדגיש שזה לא מתוך חוסר חיבה למוזיקה באופן כללי, אלא כי כמו כל הורים, גם הוריה של רובי מעדיפים שתשתנה כמה שפחות ושלא תאלץ אותם להיפרד מהילדה הקטנה שהכירו כל חייהם וניסו לעצב בצלמם. כהורה, אני מבין את ההרגשה ומזכיר לעצמי שוב ושוב לחזק את ההעדפות האמיתיות של הבת שלי, במקום לבטל את מה שלא מתאים לי אישית. זה מה שההורים של רובי עדיין לא מפנימים.

סרטה של שאן הדר הוא מאוד תבניתי. נערה מתבגרת רוצה לעשות משהו שונה ממה שמקובל במשפחה וצריכה להיאבק על הכרה, בעוד הם מעדיפים שתעזור בעסק המשפחתי. כמובן שיש גם בעיות כלכליות והרבה מטענים רגשיים שצפים אל פני השטח, אבל יאמר לזכות CODA שהוא עדיין סרט די אינטליגנטי. זו דרמה-קומית שמתיחסת בכבוד לשני הצדדים של הסיפור, גם לחרשים שהחברה מתקשה להסתגל אליהם, וגם לבת השומעת שהמשפחה מזלזלת בשאיפותיה כי אינן תואמות את אורח החיים המקובל עליהם. דוגמה לכך מופיעה בסצנה מוקדמת, כאשר אמה של רובי אוסרת עליה להאזין למוזיקה באוזניות בשולחן ארוחת הערב, אבל כל המשפחה בוחנת נשים בטינדר עם האח, כי זו פעילות שיכולים לעשות ביחד. זה נראה כמו בדיחה קטנה על הוי המשפחה, אבל מדובר בעצם בהקדמה לקונפליקט שיהפוך למרכז הסרט.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה. אמיליה ג'ונס מבטאת יפה את הקושי הנגרם מלהיות חריגה בשני מעגלים במקביל וזה הופך את הזמנים בהם היא לבד לחזקים יותר, כי שם רובי יכולה להיות עצמה. טרוי קוטסור מגלם את אביה של רובי באופן מלבב, חרף היותו ילד מגודל שמפחד משינויים ולא מקשיב (תרתי משמע) להנחיות שמגיעות מצד גורמים חיצוניים. יש משהו מאוד טבעי בכימיה של קוטסור עם שאר השחקנים שכמעט גורם להם להיראות כמו משפחה אמיתית. מרלי מטלין היא השחקנית המוכרת ביותר בסרט, אולם נראה שדווקא היא מקבלת את השורות הפחות עסיסיות בתסריט. כל הזמן יש בניה לקראת עימות בין האם לבתה, אבל הדר שומרת אותו על אש קטנה ומטלין הוותיקה מסתפקת בלהיות דמות שיותר מסבירה מה היא מרגישה מאשר מבטאת זאת ברגש.

המצטיין מבין השחקנים הוא יוג'יניו דרבז, המגלם את מר ויאלובוס. למרות שהדמות נראית בהתחלה כמו קריקטורה של מורה לאמנויות עם מניירות של דיווה, דרבז מגלם את מיסטר וי עם הרבה עומק ואישיות של מי שרואה בעבודתו שליחות, גם אם הרושם הראשוני שהוא מותיר אינו מכובד במיוחד. גם זו דמות קלישאתית, אבל כמו שאר הסרט, זו קלישאה שעובדת במסגרת העלילה המוצעת לנו.

למרות הרצון הטוב לתת במה לשחקנים חרשים, CODA הוא קודם כל סיפורה של נערה שומעת שבמקרה גדלה במשפחה חרשת. אני מעריך את ההחלטה לא להפוך את השונות של המשפחה למסכנות או להציג את כל הסיפור מנקודת מבט חיצונית. חלק מהשיחות בסרט נערכות לחלוטין בשפת הסימנים, או כאשר אחד הנוכחים נותר מחוץ לשיחה כי הוא היחיד שלא יודע לסמן. זה מזכיר למי ששומע את חשיבותה של נקודת מבט חיצונית שבעקבותיה ניתן ליצור סביבה ידידותית עבור כולם. עם זאת, הדר לא הולכת עד הסוף עם מתן הבמה לחרשים, כי עיקר הסרט מתמקד בדמות שאוהבת לשיר. זה אמנם מציע טוויסט על קונספט שחוק (במיוחד כשהסרט עצמו הוא רימייק), אבל מנגיש את החרשים לצופים השומעים בצורה שאולי טיפה מפספסת את הפואנטה של הבנת הצד שאינו מסתמך על שמיעה על מנת לעקוב אחר הנעשה. פחות הרגשתי שלמדתי משהו חדש, ויותר שקבלתי אישוש לכך שמשפחות מגיעות בכל מיני צורות ועדיין נתקלות באותם קונפליקטים. הסרט עצמו טוב, פשוט לא מקורי במיוחד.

ביקורת: האביר הירוק

ביקורת זו נכתבת כמה ימים אחרי שקוונטין טרנטינו הגיש מחווה לסרטי קנון בפסטיבל ירושלים. עד כמה שהמשפט הקודם נראה הזוי עד לפני כמה שנים, הוא דווקא הגיוני לחלוטין כשחושבים עליו כיום. טרנטינו ידוע כמי שאף סרט אינו נחות מדי עבורו והגיוני שצפה בלא מעט מסרטיהם של גולן את גלובוס בצעירותו, בדומה לרבים מאיתנו. אמנם אין לחברת קנון מוניטין רצוף הפקות יוקרה, אבל בהחלט יש לה קטלוג נרחב של סרטים שהופקו על סמך מקורות פחות שגרתיים.

אחד הדברים שסרטי קנון עשו, מן הסתם גם מתוך שיקולים של זכויות יוצרים, היה לעבד לקולנוע אגדות. לא סיפורי פנטזיה אפיים במאות מיליוני דולרים ואפקטים מכאן ועד מורדור, אלא אגדות עממיות פשוטות יחסית, שהקהל כבר מכיר מילדות. זה משהו שכבר לא כל כך קורה כיום. אגדות קלאסיות עדיין משמשות בסיס לסרטים, אבל הנטיה של רוב האולפנים היא לנפח משמעותית את הסיפור ולהחליף את אווירת הקסם הכפרי במעמסה על החושים. יש פה ושם דברים מוצלחים, אבל יותר סביר להניח שהתוצאה תהיה בלגן חסר הגיון כמו "קינג ארתור: אגדת החרב", שרק השם שלו הוא כבר שילוב קקופוני של אלמנטים.

זה לא שאני טוען שסרטי האגדות של קנון היו סוגה עילית או משהו כזה, אבל המחווה לה זכו הזכירה לי שאפשר ליצור סרטים על פי אגדות בלי לנסות בכח לשנות את העלילה, להוסיף רעיונות שלא קשורים בכלל למקור, או לדחוס אותן לתוך תבנית סיפורית מוכרת במקום לזרום עם הקסם והמסתורין. התוצאה יכולה להיות מאוד מוזרה, אבל אגדות אמורות להיות מוזרות. אחרת הן סתם פנטזיה ריאליסטית או שם קוד אחר לחוסר מחויבות לז'אנר מסוים. "האביר הירוק" של דיוויד לוורי הוא נסיון נדיר לעבד אגדה קיימת למסך בלי להתבייש במקור או להכריח אותו להיות משהו אחר. לפחות, זה מה שאמור היה להיות.

גוואין, אחיינו של המלך, מוזמן באופן חריג לשבת לצדו בארוחת חג המולד, בה נוכחים כל אבירי הממלכה. במהלך הארוחה, נכנס לאולם זר מסתורי, הנראה כשילוב בין אדם לעץ. הזר, הזוכה כמעט מיד לכינוי האביר הירוק, מציע משחק. אחד האבירים ינסה לפגוע בו עם חרבו ואם יצליח, יקבל לרשותו את הגרזן המרשים של הזר המסתורי. כעבור שנה ויום, יגיע אותו אביר לכנסיה הירוקה, שם יאפשר לאביר הירוק להכות אותו בחזרה, מבלי לדעת מראש מה תהיה עוצמת הפגיעה. רק לאחר  מכן, המשחק יושלם.

בעוד המלך חולה מכדי לעמוד באתגר והאבירים כולם מהססים, גוואין צועד קדימה, מכה את האביר הירוק ובכך מקבל על עצמו את תנאי המשחק. בחלוף שנה, הוא יוצא צפונה בחיפוש אחר הכנסיה הירוקה, מבלי לדעת האם ישוב מהמסע בחיים או רק כאגדה.

מי שבקי מעט בפולקלור האנגלי, יודע שהבסיס לסרט הוא אגדת גוואין והאביר הירוק, סיפור נלווה לאגדות המלך ארתור. כנהוג באותה תקופה, הסיפור שמש גם כאגדת מוסר נוצרית, עם מסר שמועבר בצורה ישירה אודות חשיבותה של כנות. עם זאת, לוורי בחר להפשיט את הסיפור מפרטים שונים שקיימים במקור. המלך אינו מוכר בשמו, כך שאין אישוש לכך שמדובר בארתור. מה גם שגוואין אינו אביר עדיין, אבל אנשים מניחים אוטומטית שהוא בעל מעמד בשל קרבתו למלך. זה מתבטא בחוסר הנסיון הגובל בנאיביות שגוואין מגלה מדי פעם, סימן לכך שגדל בסביבה מוגנת ומעולם לא יצא למלחמה.

לוורי בחר גם להוציא מהסיפור את המסר המקורי של האגדה ולמעשה, את רוב ההסברים למה שקורה בה. הוא השאיר את תחושת הקסם והסכנה האורבת מכל פינה, בזמן שחתך מהסיפור את ההסברים שנותנים טעם לכל המשחק של האביר הירוק. הוא הפך אגדה שנועדה לחנך אנשים להיות נאמנים לעקרונותיהם, לסרט הדוניסטי שרומז לחוסר הטעם של הקיום. אחרי "סיפור רפאים" ו"הג'נטלמן והאקדח", הנחתי שלוורי לא יחשוף את כל הקלפים ושישאיר מקום לפרשנות, אבל האביר הירוק לא סתם משאיר מקום, אלא בכוונה הופך את הסיפור לפחות קל למעקב.

לצד השמטה של פתרון התעלומה שמופיע במקור, נוספו לסרט לא מעט דברים שלוורי המציא או שאל ממקורות אחרים. חלקם בהחלט מוסיפים לבניית העולם ולהרגשה שמדובר בסרט פנטזיה שאינו מתבייש בהיותו כזה. גם אם הן חסרות פואנטה לכאורה, או שתרומתן לסיפור לא ברורה, התוספות בהחלט עושות את המסע למיוחד יותר ומעניקות תחושה שיריבו של גוואין הוא חלק מעולם בו הכל אפשרי, גם כאשר אין הסבר ברור. מצד שני, חלק מהקטעים שנוספו לסיפור גובלים בהטרלה של הקהל ונמצאים שם רק כדי למלא זמן, או להזכיר שלוורי יכול לעשות מה שבא לו, כי זה הסרט שלו ורק הוא יחליט אם המסע של גוואין יעבור בשלום.

זו הנקודה בה אני הכי חלוק ברגשותי כלפי הסרט. מצד אחד, אני תומך ברעיון שמבחינת הדמויות, הבמאי הוא אלוהים והעולם נוצר בהתאם לרוחו ולא לפי אילוצים חיצוניים שאינו שלם איתם. מצד שני, אלא אם זו הנקודה אליה כוון מראש, הבמאי לא אמור להתערב במידה שמסיחה את הדעת מהסיפור עצמו. לוורי לקח אגדה שכבר יש בה גורמים על-טבעיים ומבחן אופי קשה במיוחד, והוסיף כמה בחירות לא מוסברות שרק מבלבלות עוד יותר. אמו של גוואין עוסקת בכישוף, אבל לא נראה שמישהו מהנוצרים הטובים מסביב מוטרד מכך. אליסיה ויקנדר מגלמת שתי נשים שונות איתן יש לגוואין אינטראקציה ומלמדות על טיבו כגבר, אולם אין ביניהן שום קשר ישיר ולא נראה שהוא עצמו תוהה לגבי הדמיון הפיזי ביניהן. הסצנה המרשימה ביותר מבחינה חזותית (שאולי גנובה מעיבוד קולנועי לסדרת מנגה מפורסמת) מצולמת נהדר, אבל גם לא מקדמת שום דבר בעלילה וחולפת מבלי שמישהו יתיחס אליה בהמשך. זה טוב שלוורי לא מפחד להתנסות ולהוסיף קסם לעולם סביב גוואין, אבל לא תמיד זה נעשה בצורה שמשרתת את הסיפור או מלמדת על הדמות הראשית בצורה יעילה.

אין לי תלונות על הליהוק של דב פאטל לתפקיד הראשי, אבל בתור דמות, גוואין כתוב רע. אין שום אחידות בתגובות שלו, הוא מפקפק בקיומו של העל-טבעי בעיצומו של מסע למפגש עם אדם-עץ שיכול לתפקד בלי ראש, והיחס שלו לנשים נע באקראיות בין בטחון מוחלט לחוסר יכולת לבטא משפט שלם בלי לגמגם. אין שום רע בנאיביות שלו כשלעצמה, אולם לא נראה שהוא מתפתח או לומד דברים בדרכו לכנסיה הירוקה. נראה גם שבאופן כללי הוא סומך על אנשים חדשים הרבה אחרי שהיה אמור ללמוד לחשוד בכולם.

יש לי הערכה כלפי המסירות של לוורי. כשיש לו את החופש לביים כרצונו, הוא מסוגל להפתיע, בין אם התוצאה מעניינת, או כוללת חמש דקות מתישות של אכילת עוגה בזמן אמת (לא, לא אהבתי את "סיפור רוחות". איך נחשתם?). גם בהאביר הירוק, הוא עושה בסרט כרצונו והקהל מתבקש להפסיק לצפות לחוויית צפיה רגילה ובמקום זה, להיסחף לתוך עולם בו רב הנסתר על הגלוי. יחד עם זאת, העדרה של תשובה לא בהכרח הופך תעלומה ליותר טובה. בהתחשב בקלות בה אפשר למצוא את האגדה המקורית ולגלות מה הייתה כוונת המשורר לפני קרוב לשבע מאות שנה, מתברר גם שהסיפור יותר מוצלח כשיודעים את האמת מאחוריו. הוא לא רק מעניין יותר, אלא גם הופך את גוואין לדמות שלמה יותר ונותן מטרה ברורה לדרך אותה הוא עובר. בגרסה של לוורי, הכל נותר סתום ושום דבר לא באמת מתחבר למשהו גדול יותר. עד כמה שמרענן לראות סרט המבוסס על אגדה עממית שאינו מנסה להתכחש לכך, ומגובה באפקטים מתאימים, לקח הוא חלק בלתי נפרד מאגדה קלאסית וחסרונו בהחלט מורגש כאן.

ביקורת: יחידת המתאבדים (2021)

מוזר לכתוב ביקורת על סרט שהוא בו זמנית ריבוט, המשך וחזון מחדש של משהו שהיה בקולנוע רק לפני חמש שנים. בפעם הקודמת, "יחידת המתאבדים" היה תאונת שרשרת. האולפן התערב עם יותר מדי עם שינויים והבמאי, שגם ככה התקשה להוציא משהו קוהרנטי מהתסריט של עצמו, לא הצליח להציל מתוכם משהו ראוי לצפיה. קו הזמן המבלבל שהוצג בתחילת הסרט גרם לבעיות כשרצו להרחיב את היקום הסינמטי של DC לכזה שמנפיק להיטים כמו אצל המתחרים ממארוול, ויל סמית סרב לחזור לסרט המשך ואפילו מרגו רובי, היחידה שהסרט למעשה תרם לקריירה שלה, חשה צורך להפיק סרט משלה שיתקן את הרושם הגרוע מההכרות הראשונה עם הדמות שגלמה. זה אמנם הסתיים עם אוסקר על איפור ועם התחפושת הכי פופולרית של פורים 2017, אבל DC הבינו שאם יש להם רצון כלשהו לסחוט מהמותג הזה עוד סרט, ידרש שינוי כיוון משמעותי.

פה נכנס ג'יימס גאן. מארוול סדרו ליריביהם מתנה כאשר ותרו על שרותיו של גאן בעקבות ציוצים ישנים שנתפסו כחסרי טעם, מה שפנה אותו לעבור לצד השני ולעבוד על סרט חדש של יחידת המתאבדים. הוא אמנם נשכר מאז מחדש לעבוד עבור מארוול על הסרט השלישי של "שומרי הגלקסיה", אבל יחד עם העיכוב שגרמה מגפת הקורונה בכל התעשיה, היה לו זמן לביים סרט אחד כמו שהוא באמת רוצה ואפילו לפתח סדרת טלוויזיה שתופק בעקבותיו.

בסרט הקודם, למדנו שאשת המודיעין אמנדה ולר יזמה תכנית שבה אסירים מסוכנים בעלי יכולות מיוחדות ישלחו למשימות להצלת העולם. במטרה לשפר את המוטיבציה שלהם, הושתל בעורפם שבב אותו ולר יכולה לפוצץ במידה וינסו להימלט. כעת, המצב דומה, רק שרוב חברי הצוות הקודם הוחלפו. פרט להארלי קווין וקפטן בומרנג, כל העבריינים המגויסים הם חדשים. בולט ביניהם רוברט דובואה, המכונה בלאדספורט, שכיר חרב יעיל במיוחד שכל דבר יכול להפוך בידיו לנשק קטלני. הוא לא מעוניין להצטרף לתכנית, אבל ולר מזכירה לו כמה השפעה יש לה בעולם שבחוץ ודובואה מסכים בלית ברירה להוביל כח משימה.

בין המגויסים הנוספים נמצאים פיסמייקר הנחוש לשמור על שלום עולמי בכל האמצעים הדרושים, רטקאצ'ר 2, בתו של רטקאצ'ר המקורי שכמותו, מסוגלת לשלוט בעכברושים באמצעות מכשיר דמוי שרביט, פולקה דוט מן שלצד הרבה תסביכים פסיכולוגיים, יכול לירות נקודות צבעוניות וקטלניות מגופו, ננאווה ההומנואיד דמוי הכריש שפחות או יותר אינו ניתן להשמדה ותמיד רעב, סאבאנט המומחה לחבלה, ג'אוולין בעל הכידון והמבטא הגרמני, בלאקגארד שמדבר קצת יותר מדי, T.D.K שכוחותיו מתגלים במהלך הקרב, מונגל החייזר.ית וסמור. כלומר, סמור ענק וכנראה רצחני, אבל סמור.

הרבה דמויות, אליהן מצטרף גם ריק פלאג כמפקד מטעם הממשלה שדמותו עברה שדרוג מפלקט נשכח למישהו שאפשר להאמין שגדל בקרב בני אדם. כולם נשלחים לאי קורטו מלטיז, שם עלה לאחרונה דיקטטור חדש בהפיכה צבאית. יחידת המתאבדים צריכה להרוס מתקן ניסויים באי לפני שיוכלו להשתמש בחייזר המוחזק שם כנגד ארצות הברית ושאר העולם החופשי.

הרבה עלילה וזו רק נקודת המוצא. אם יש משהו שיחידת המתאבדים מודל 2021 לא סובל ממנו, זה מחסור בעלילה. בשלב מסוים, הארלי נפרדת מהחבורה ומתחילה קו עלילה משלה, בעוד הסרט עצמו מכיל מספר טוויסטים מפתיעים יותר ופחות. אחת הטענות כנגד הסרט הקודם הייתה שהוא קלישאתי ולא מאפשר זמן להכיר את הדמויות וליצור חיבור רגשי אליהן. הגרסה של ג'יימס גאן בהחלט משפרת את המצב. כשבדקתי בתום הצפיה, נדהמתי לגלות שהסרט החדש ארוך בסך הכל בתשע דקות מקודמו, ועם זאת הוא מכיל כל כך הרבה יותר תוכן.

החשיבות לכך היא שלמעשה אכפת לצופים ממה שקורה לדמויות. אנחנו רוצים שיצליחו במשימה כי אלה לא סתם כמה טיפוסים חזקים במיוחד שהוצמדו ביחד כדי להילחם בדמות קצת יותר מרושעת מהם. יש למעשה התפתחות של הקשר ביניהן, עד שקל לשכוח שמדובר בפושעים מסוכנים. יש אפילו ספק בהגדרה שלהם כנבלים לשעבר מכיוון שאמנדה ולר בעצמה מטשטשת את הגבול שבין נבל לבן ברית. היא אמנם משרתת את האינטרס הבטחוני של ארצה, אבל אם בסרט הקודם הוצגה כפקידה אפורה שלא עושה הרבה מעבר להכנת מצגת, כאן אנחנו אמורים לשנוא אותה. היא ההתגלמות של ניצול לרעה של כח ושל פטריוטיזם עיוור ומבחינתה, הדמויות שאנחנו מתחברים אליהן ורוצים בטובתן, הן לא יותר מאמצעי להשגת מטרה המוכתבת מלמעלה. היא לא רק יוצרת את יחידת המתאבדים, אלא גם מוכנה למחוק אותם בלחיצת כפתור אם יעלה הצורך.

ג'יימס גאן לא מעודן במיוחד במסר שלו. יותר מדמות אחת מציינת איך הגישה הכוחנית של יחידת המתאבדים אופיינית לאמריקאים (למרות שחצי מהם בכלל לא מארצות הברית), וכל הזמן ישנה עננה של האשמה מעל עצם הרעיון לפלוש למדינה ריבונית כדי למנוע ממנה גישה לנשק להשמדה המונית. זה נשמע מוכר? מיותר לציין שעבור אזרחי קורטו מלטיז, המצב נראה הרבה יותר מורכב. הם נעים בין דיקטטורה לדיקטטורה כשההבדל העיקרי הוא בשאלה האם הם בעד ארה"ב או מדברים בגנותה. גם כוחות המורדים, הקוראים להפלת המשטר החדש והשכנת דמוקרטיה, דומים להפליא בהתנהגותם לאנשים אותם הם מנסים לעצור. מצד שני, הם לא מדברים נגד המדינה של אמנדה ולר, אז מותר להם להתקיים. אפילו הנשק שמקורו בחלל החיצון הוא צורה של ביקורת נגד מדיניות החוץ האמריקאית, אבל פרוט על כך כבר יהיה ספוילר.

התרומה של גאן לא מתמצה רק בשיפור העלילה והדמויות. רבים הרגישו שהגרסה מ-2016 לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, בטח ביחס לטון הקליל שהטריילרים הבטיחו. למרבה המזל, ג'יימס גאן לא רק מבטיח, אלא גם מקיים. יחידת המתאבדים החדש הוא סרט מבדר, למרות שזה ממש לא בידור לכל המשפחה. האלימות פה מוקצנת לרמות לא מציאותיות, הדמויות מקללות ומתגאות בקטלניות שלהן והסרט גם אינו נטול מיניות. זה לא סרט לקחת אליו את הילדים בחופש (גם ככה יש תו ירוק), אלא לצפות בו כשהם ישנים או לא בבית. גאן מביא את כל הדברים שהפכו את "שודדי הגלקסיה" ללהיט, ומתפרע איתם ברמה שבעולם ה-PG של מארוול לא היו מרשים לו.

זה לא סוד ש-DC והאחים וורנר רצו יקום סינמטי גדול ורווחי כמו של מארוול. הבעיה הייתה שהם ניסו לדחוס בזמן קצר את מה שהמתחרים עשו במשך יותר מעשור. יחידת המתאבדים הקודם היה חלק מהגישה הבעייתית הזו ועל כן, הפך לבלגן שאושר להפקה הרבה לפני שהיה מוכן לכך. בשנים האחרונות, DC שינו גישה. במקום יקום אחיד שבמאים שונים מוזמנים לעבוד בהתאם לחוקים ולסיפור המסגרת הנוקשה שלו, החליטו לתת לבמאים עצמם יותר חופש פעולה, גם אם זה לא מסתדר כרונולוגית. ככה טוד פיליפס קבל את האפשרות להפוך את "ג'וקר" לסרט סוציו-אוקונומי שהוא מחווה למרטין סקורסזה, צוות נשי בהנהגת מרגו רובי זכה לפתח את הארלי קווין כמותג בלי קשר לסרטי יחידת המתאבדים, וזאק סניידר הצליח לבנות מחדש את "ליגת הצדק" כאפוס בשחור-לבן. כשהגיע תורו של ג'יימס גאן, הוא דאג שהסרט יראה כמו סרט של ג'יימס גאן. עד כמה שהוא אלים וגס, הוא גם מצחיק ומסוגנן, עם פסקול מוזיקלי מגוון ודמויות שלמעשה לומדות מנסיון ולא סתם הולכות בצורה עיוורת לעבר סכנה. נכון שיש לא מעט הגזמה עם כמות הנזק שהטובים מסוגלים לספוג, לצד כמות מוזרה של צרופי מקרים שעובדים לטובתם, אבל המגע של גאן ניכר לא בכך שהסרט הגיוני יותר, אלא בכך שהדברים הלא הגיוניים נראים כמו חלק לגיטימי לחלוטין מהחוויה.

בזמנו, הדבר הכי טוב שהיה לי לומר על "יחידת המתאבדים", זה שהוא אפילו לא הסרט הכי גרוע של DC מ-2016. לא שזו חכמה גדולה, כי ממש שנאתי את "באטמן נגד סופרמן". המחמאות לגרסה החדשה הן הרבה יותר ישירות. יחידת המתאבדים של ג'יימס גאן הוא מה שהעיבוד לקומיקס הזה היה צריך להיות לפני חמש שנים. הוא מהנה, אבל לא מזלזל בצופים. אלים, אבל באופן בו אפשר להבין את יחסי הכוחות ומה עומד מאחורי כל קטילה. יש לו מסר צפוי, אבל לפחות כזה שמשתקף בעולם האמיתי. הוא לא חף מפגמים, אבל בניגוד לגרסה הקודמת, הסרט הזה מוגדר דווקא בידי היתרונות שלו.

ביקורת: לוקה

אחרי יותר משנה של פגרת קורונה, אני עדיין מנסה להתרגל לרעיון שבתי הקולנוע בישראל עובדים ברצף. אמנם הרבה מהסרטים שמוקרנים כרגע זמינים כבר בפלטפורמות אחרות (ברמת חוקיות משתנה), אבל עדיין קשה לקלוט שלמעשה יש לוח זמנים מסודר לפיו הקרנות משובצות בארץ. ההסתגלות מחדש עוד יותר מבלבלת כשקולטים ששני סרטים חדשים של פיקסאר מוקרנים במקביל, דבר שלדעתי אין לו תקדים בהתחשב בכך שפיקסאר אף פעם לא מוציאים יותר משני סרטים בשנה.

המשמעות היא שבעוד "נשמה" עדיין מוקרן פה ושם, כבר שבועיים שבאולם ליד מוקרן "לוקה". את שניהם פיקסאר הפיקו ודיסני מפיצים, אבל יש תחושה כאילו נוצרו בקצוות שונים של העולם. בעוד "נשמה" הגיע לארץ אחרי חצי שנה של הייפ, הופעה בסיכומי שנה של מבקרים רבים ושני פרסי אוסקר, לוקה פשוט הופיע. כאילו נחת פתאום על המסך והחל להתנגן. הקולנועים הסגורים לא יכלו להקרין טריילרים ומכיוון שיש עוד הרבה זמן עד לעונת האוסקר הבאה, נראה שדיסני פחות משקיעים בשיווק שלו. יש תחושה כאילו לסרט אחד חיכיתי במשך יותר משנה, בעוד השני עלה בלי טררם ובלי מסע יחסי ציבור מסיבי. אני אפילו לא מצליח למצוא מידע אמין על התקציב של לוקה, דבר חריג עבור סרטי קיץ של אולפנים גדולים. מצד שני, לוקה גם פחות נראה כמו סרט של אולפן גדול.

העלילה מתרחשת באיטליה, בסמוך לעיירת הדייגים פורטורוסו (מחווה למיאזאקי זה תמיד סימן טוב). במשך שנים, חוששים תושבי האזור מאגדות אודות מפלצות ים שתוקפות סירות ואולי אף מסוגלות לעלות על היבשה. האגדות האלה נכונות, במידה מסוימת. ישנם יצורי ים החיים במפרץ, מסוגלים להתחזות לבני אדם וחלקם אף לקחו שלל מסירות דיג חולפות. רק שאלה לא ממש מפלצות, אלא סוג של בני ים שחוששים מבני האדם ומהנוכחות ההולכת וגוברת שלהם במי המפרץ, לא פחות מכמה שבני האדם פוחדים מהם. הם גם לא ממש לוקחים שלל, כמו שיש לחלקם את אותה סקרנות שיש לאריאל בפעם הראשונה שהיא נתקלת בדינגלהופר.

לוקה הוא בן ים צעיר שעוזר להוריו ברעיית דגי מולית (באנגלית זה יותר מצחיק). הוריו מזהירים אותו שלא להתרחק, אולם עליה לא מתוכננת על היבשה בעקבות בן ים בשם אלברטו, גורמת ללוקה להתאהב באפשרויות הרבות התמונות מחוץ למים. כאשר ההורים רוצים לשלוח אותו לחיות במעמקים עם הדוד המוזר, לוקה ואלברטו מחליטים להסתתר בפורטורוסו ולחיות כבני אדם, שם ינסו להגשים את חלומם ולהשיג וספה משלהם. הם מגיעים בדיוק בזמן לקראת מרוץ מקומי, בו זכה בשנים האחרונות ארקולה הבריון השחצן, מה שמביא את השניים לחבור ליריבתו הג'ינג'ית ג'וליה, החיה עם אביה הדייג ששואף יום אחד לתפוס את אחת מאותן מפלצות ים שמטילות אימה על האזור.

האווירה בלוקה שונה מרוב סרטי פיקסאר. אין תחושה שכל הסדר הקיים נמצא בסכנה, או שהדמויות הראשיות נמצאות במרדף מתמשך נגד השעון. הקצב רגוע יחסית ומזכיר יותר את "רטטוי" ו"למעלה" מאשר את "צעצוע של סיפור" או "הקול בראש". למרות דמיון מסוים לעלילת "קוקו", אין אולטימטום שבו חייבים לפתור את הבעיה הגדולה במרכז הסיפור. לא יקרה שום דבר בלתי הפיך אם לוקה ואלברטו ישארו זמן רב מחוץ למים, או אם ג'וליה לא תזכה במרוץ. החיים בפורטורוסו ובמפרץ ימשיכו להתנהל כרגיל, מקסימום יהיה עוד מרוץ בשנה הבאה. גם ככה אותם אנשים מתחרים בכל פעם.

העברת הפוקוס מהצורך להגיע למטרה מסוימת בתוך פרק זמן מוגדר, לסיפור אישי יותר, מאפשרת לבמאי אנריקו קסרוסה ולתסריטאים להתמקד בדמויות עצמן. הקשר בין לוקה ואלברטו מורכב, יש שאף פרשו אותו כסיפור אהבה, אם כי קסרוסה הכחיש שהם יותר מחברים. המתיחות העיקרית, שנבנית באופן הדרגתי לאורך הסרט, היא לא מול הנבל הברור ארקולה, אלא בין שלושת הטובים שמחליטים לשתף פעולה נגדו. לוקה ואלברטו מפחדים שג'וליה תגלה את זהותם האמיתית, בעוד אלברטו גם חושש שתגנוב את חברו היחיד. זאת בזמן שהם מתאמנים לקראת המרוץ, כאשר לזכיה יש משמעות שונה לג'וליה מאשר לבנים. מבחינת לוקה ואלברטו, זו הזדמנות להרוויח מספיק כסף בשביל לקנות וספה, מה שמסמל עבורם את החופש האולטימטיבי שיאפשר להם להגיע לאן שירצו (ולאלברטו זה מסמל גם את הנוכחות של לוקה בחייו). ג'וליה מצדה לא מעוניינת בכספי הזכיה, אלא בהזדמנות להוכיח שהיא טובה יותר מארקולה, אפילו שיש לו יותר כסף, יותר חברים ויותר אגו. לא סתם הוחלט שדמות נשית תנסה לקחת את הבכורה ממי שהוא די המאצ'ו האיטלקי הקלאסי. הסרט מתרחש בזמן מקביל לתקופת השיא של פליני, דה סיקה ופייטרו ג'רמי, במאים שאמנם אוהבים את האדם הפשוט, אבל גם תרמו רבות להנצחת דמויות נשיות כמי שמוגדרות בידי המיניות שלהן ולא בזכות עוצמה פיזית או יכולות מקצועיות. ג'וליה רוצה לנצח את ארקולה במשחק שלו, המצריך כושר גופני טוב וקיבה חזקה.

זו לא טעות לראות בלוקה סרט העומד לצד אוכלוסיות מוחלשות מסוגים שונים. בין אם מדובר בעניים, נשים, מהגרים, או הקהילה הגאה. גם אם קסרוסה לא התכוון לייצג קבוצה מסוימת, המסר בסרט ברור: קבלת האחר טובה מהצמדות לסטראוטיפים ודעות קדומות. אולי בני הים הם מטפורה ואולי יוצרי הסרט סתם אהבו את האגדות המקומיות סביב מפרץ ג'נובה. אפשר למצוא חיזוק לאפשרות הראשונה בכך שאת הדמויות של בני הים מדבבים שחקנים ששפתם המקורית היא אנגלית, בעוד שכמעט כל בני האדם מדובבים בידי איטלקים אמיתיים. ג'וליה יוצאת דופן, היא מדובבת בידי אמה ברמן האמריקאית בת ה-12, אבל אני מניח שהבחירה בה נובעת משיקולים פנימיים של דיסני שאוהבים לגדל בעצמם כוכבים לעתיד.

נראה שלוקה מרוויח מהעדר קרקס תקשורתי סביבו. הסיפור פשוט יחסית, אבל משאיר פתח רחב לפרשנויות סביבו. על פניו, הוא נועד לחזק את כל מי שמרגיש.ה קטן.ה ביחס לסביבה ומאוד קל לקחת את הרעיון לנקודות אישיות יותר. זו המטרה והוא עומד בה, גם אם נראה שתוספת סיבוך הייתה משקפת טוב יותר את העולם האמיתי. באף עיר במציאות אין רק טיפוס אחד מניאק וכל השאר פשוט מגיבים בהתאם לכיוון אליו נושבת הרוח. מנגד, גם ההורים הכי מגבילים ושמרנים, צודקים לגבי חלק מהדברים לגביהם הם מזהירים. הסרט נוצר ברוח טובה בכדי לעודד קבלה, אז אני לא שופט אותו על זה. הוא קצת עושה קיצורי דרך לא נחוצים, אבל חוויית הצפיה עצמה מהנה ואחרי השנה ומשהו האחרונה, אולי לא תזיק לנו נאיביות פה ושם.

ביקורת: סתם אחד

התפתחות סרטי האקשן לאורך השנים מבוססת במידה רבה על עליית מדרגה תמידית. בשנות החמישים, אקשן הוגדר בידי כמה קרבות ירי ומרדף או שניים באמצעות סוסים. בשנות השישים, הפוקוס עבר לאזורי קרב יותר מודרניים, לכלי רכב ממונעים ולצורך בתחבולות לא פחות מיכולת קליעה. בשנות השבעים, נוספו מכות וחרבות בהשראת סרטי אמנויות הלחימה מהמזרח. שנות השמונים החזירו את כלי הירי לתמונה, בליווי פיצוצים נבחרים, כאשר לרוב הסיפור עסק במעטים המנסים לשרוד מול רבים. שנות התשעים שדרגו את גודל הפיצוץ וגם חזקו את הגיבורים עד כדי כך שלעתים נראה שרק נבל בעל יכולות על-אנושיות מסוגל בכלל לאיים עליהם. בשנות האלפיים, הרבה בהשראת "מטריקס", הדגש עבר מאמצעי הלחימה ומיחסי הכוחות אל סטייל ונסיון להלהיב את הצופים בעזרת סצנות גדושות אפקטים וטריקים של עריכה. זה גם העשור בו מצלמה רועדת הפכה לצערי לטכניקה נפוצה בסצנות פעולה.

בעשור השני של המאה ה-21, החל מעבר לשימוש מוגבר בפעלולנים. האפשרות להלביש על גופם את פניהם של כוכבי הסרט בצורה דיגיטלית, לצד גישה שדוגלת בפחות השגחה צמודה של הבמאי ויותר יד חופשית לכוריאוגרפיית הקרבות, הביאו לכך שסצנות פעולה בעשר השנים האחרונות מתבססות הרבה פעמים על אינטרקציה ישירה יותר בין הדמויות לבין אויביהן. יש שחקנים כמו קיאנו ריבס, גל גדות ומרגו רובי שממש משתתפים בקרבות מבוימים, בעוד אחרים מסתמכים על כפילים שישתלבו בצורה אורגנית יותר בלחימה. התוצאה היא פחות הסתמכות על טריקים של עריכה ופיצוצים מרחוק, ויותר כאוס מתוזמן היטב שבו הגיבור מתמחה במספר טכניקות לחימה על מנת לתרץ את יכולות ההשרדות הבלתי סבירות שלו.

"סתם אחד" לא מתחיל כסרט אקשן. האץ' מנזל הוא איש משפחה שמנהל שגרת חיים משעממת. הוא מכין ארוחת בוקר, נוסע באוטובוס כשאשתו מסיעה את הילדים לבית הספר, עובד עבור חותנו בעסק שהיה שמח לקנות ממנו יום אחד, אומר שלום לשכן הדוש, מפספס בכל יום שלישי את האוטו זבל… שגרה. הוא לא מתלונן, אבל משהו בו נראה כבוי. הניצוץ שהיה פעם בנישואין כבר לא שם וכולם מניחים שהוא באמת סתם אחד שלא אוהב לקחת סיכונים.

המצב משתנה כאשר שני גנבים פורצים לביתו. למרות שלפי המשטרה, האץ' טפל במצב בצורה חכמה ובטוחה כאשר לא נסה לגבור עליהם, נראה שכולם רומזים שאין לו ביצים לטפל בבעיות כאלה בעצמו. כולם אומרים שהיו מלמדים את השודדים לקח אם הייתה להם הזדמנות, אבל הם מבינים שזה לא הסגנון של האץ'. זה בסדר, לא כולם יכולים להתמודד מול איום שכזה. מה שהם לא יודעים, זה שהאץ' מסוגל להיות מאוד אלים אם ירצה. הוא בוחר שלא לעשות זאת, אבל השוד עורר בו את יצר כיסוח הצורה ששכב מודחק במשך שנים.

בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, קשה לצפות בסתם אחד ולא לשים לב עד כמה הוא מזכיר את "ג'ון וויק" הראשון. זה לא מקרי, מאחר ושני הסרטים נכתבו בידי דרק קולסטד ואת שניהם הפיק דיוויד לייץ' (שגם השתתף בבימוי "ג'ון וויק"). אפילו זרקו פנימה מאפיונר רוסי עם קרוב משפחה בעייתי בשביל חוסר הגיוון. אלא שיש הבדל אחד מהותי בין האץ' מנזל והבאבה יאגה חובב הכלבים. סתם אחד מתרחש בעולם קרוב יותר לשלנו, עם השלכות יותר מציאותיות ועם אפשרות ממשית של פגיעה בחפים מפשע. סדרת ג'ון וויק הולכת ומתבררת כיקום מקביל שבו מחסל הוא מקצוע לגיטימי עם מערכת חוקים פנימית ששאר העולם אדיש לה. האץ' הוא לא מישהו ששמו הולך לפניו ושיש יוקרה מסוימת למי שיצליח להרוג אותו. הוא אדם שרוצה להגן על משפחתו וממשיך לפעול באופן שלא ימשוך תשומת לב מעבר לנדרש, בעוד לאויביו אין באמת מושג מי הוא. למעשה, הסרט נפתח כאשר האץ' יושב אזוק בחדר חקירות, דבר שעומד בניגוד מוחלט לאופן בו שוטרים מעלים עין בכוונה מפעילותו של וויק.

אותה סצנת פתיחה גם מכילה את הביצוע המקורי של נינה סימון לשיר "Don't Let Me Be Misunderstood" שמעבר להיותו ביצוע נפלא שישר מכניס את הצופה לגרוב, מזכיר את השימוש בגרסה אחרת של השיר ב"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו. בין אם זו הייתה הכוונה בבחירה המוזיקלית או לא, שני הסרטים עוסקים בדמות שבחרה להשאיר את האלימות מאחוריה ולהתמסד, בעוד העבר ממשיך לרדוף אותה. הפסקול של סתם אחד גדוש בעוד הרבה שירים טובים ובשיא הכנות, קשה להתאפק ולא להתחיל לשיר איתם. בניגוד לשימוש הכמעט אקראי במוזיקה שנעשה ב"קרואלה", סתם אחד בוים בידי מוזיקאי שמשלב את חוש הקצב שלו עם העריכה בצורה כמעט מושלמת. ככל הידוע לי, איליה ניישולר אינו מוכר מחוץ לרוסיה, אבל כמייסד להקת בייטינג אלבוז שהתנסה גם בבימוי קליפים, הוא מגשר היטב בין ההומור השחור של התסריט לבין עבודת הפעלולים המדויקת.

בוב אודנקירק הוא לא קיאנו ריבס ועל כן אינו זז בגיל חמישים פלוס כאילו הוא בן עשרים. זה אומר שקטעי הלחימה שלו פחות מבוססים על שוטים ארוכים כמו בסרטי ג'ון וויק או ב"פצצה אטומית" ויותר על משחק של ממש. הניואנסים בהבעות הפנים ובקולו הצרוד שגם ככה לא מאפשר לאודנקירק לעלות לטונים גבוהים, הופכים את האץ' ליותר אנושי. הוא לא סתם מדבר על משהו שמרגיע אותו, הוא ממש רואה בכך שמחה קטנה. הוא גם לא סתם נסחף בנוסטלגיה, אנשים למעשה מאבדים להפתעתו הכרה בזמן שהוא נואם. אלה הנגיעות הקטנות שמונעות ממנו להיראות כמו סופרמן בלתי מנוצח ועושות אותו לבן אדם.

מבחינת מה שיש לסרט להציע, צפו לאקשן טוב, בדיחה משעשעת מדי פעם ופסקול שיגרום לכם לרצות לשיר (אבל רק אם זה בסדר מבחינת הצופים האחרים). העלילה לא ממש הגיונית, אם כי נראה שקולסטד וניישולר מודעים לזה ואפילו צוחקים מדי פעם על כך שהדמויות היו יכולות לנהוג בצורה יותר הגיונית. לא צריך לכבות את המוח בתחילת הצפיה, אבל מומלץ להשאיר אותו על ניוטרל ולזרום עם מה שקורה על המסך. על ציר הזמן של סרטי הפעולה, סתם אחד נמצא בשלב בו האנשים שגדלו על גיבורים גדולים מהחיים כמו שוורצנגר וסטאלון מנסים להתאים את אותה גישה של שימוש לא פרופורציונלי בכח לעולם בו גדלו, כאילו אחרון גיבורי הפעולה יצא מהמסך ומנסה לתפקד במציאות שלנו עם אותה מנטליות של צבא של איש אחד. האץ' הוא לא ג'ון וויק, אבל הוא פונה לאותו קהל שאוהב את האקשן שלו יצירתי, מסוגנן, מוגזם בכוונה ועם מספיק רגעים של מודעות עצמית בשביל שיסלחו לו על התעלמות מדרכי פעולה פחות אלימות.

ביקורת: קרואלה

בעוד כך וכך עשורים, יסתכלו על התקופה הנוכחית כעל אחת המוזרות בתולדות דיסני. מצד אחד, החברה אחראית לכמה מסרטי האנימציה הטובים ביותר שהופקו באנגלית במאה ה-21 ומנהלת שני יקומים סינמטיים וטלוויזיוניים שהומצאו בידי אחרים בהצלחה חסרת תקדים. מצד שני, הם מתעקשים ליצור גרסאות חדשות לקלאסיקות המצוירות שלהם, גם אם אין שום סיכוי שהחידוש יעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שמעריצי המקור קובעים. זה יכול להיות העתק אחד לאחד, רק עם תיקונים בלתי נחוצים כמו "אלאדין" ו"מלך האריות", גרסה שמתחילה שונה, אבל מתיישרת לאורך הזמן עם מה שקורה בסרט המצויר, כמו "ספר הג'ונגל" ו"היפה והחיה", או נסיון לספר מחדש את הסיפור מנקודת המבט של הנבל.

"מליפיסנט" היה להצלחה מסחרית, גם אם ביקורתית הוא לא הרשים במיוחד, אבל למי אכפת כי כסף. הסרט הציג את סיפורה של המכשפה הרעה מ"היפהפיה הנרדמת", רק שמתברר שהיא בכלל פיה שנבגדה בידי מלך לא חוקי ששבר לה את הלב ולוותה כל חייה את אורורה הנסיכה כמו דמות אם בלתי נראית. אחרי סרט המשך שגם הצליח, אבל פחות, החליטו בדיסני להוציא מהבוידם את הרעה הבאה – "קרואלה".

נכון, כבר עשו רימייק לא מצויר ל"על כלבים וגנבים" בשנות התשעים, עם גלן קלוז בתפקיד כוהנת האפנה המרושעת שרוצה לחטוף גורים דלמטים על מנת להפוך אותם לבגדים. זה רק אומר שיש למפיקים עוד סרט (פלוס המשך) להתעלם ממנו כדי שאף אחד לא יעצור באמצע וישאל למה בעצם אנחנו אמורים להיות בעד מישהי שבעתיד שלה רוצה לרצוח גורים. תשכחו מהסרט המצויר מ-1961, תשכחו מהגרסה בלייב אקשן מ-1996 וההמשך שלה שיצא ארבע שנים אחרי. תשכחו מסדרת האנימציה ומהסרט המצויר שיצא ישר ל-די.וי.די. בואו נראה איך בגרסה החדשה, קרואלה מוצגת כדמות יותר מורכבת ואנושית שנסיבות חייה הובילו אותה להפוך לדמות בעלת שיר הנושא הטוב ביותר בתולדות אולפני דיסני.

הסרט מתחילה עם לידתה של אסטלה מילר, שגדלה להיות ילדה סוררת ששערה צבוע באופן טבעי חצי בשחור וחצי בלבן.

אוי לא, זה הולך להיות אחד מאלה.

אסטלה סובלת מהצקות בבית הספר, מה שגורם לה להגיב באלימות. אמה מזכירה לה שהיא אסטלה ולא קרואלה ושעליה לדכא את הצד הפראי שבה, אבל ההצקות ממשיכות ומובילות לבסוף לעזיבת בית הספר. בנסיון למצוא עזרה, אסטלה ואמה מגיעות לתצוגת אפנה יוקרתית במהלכה משוחררים שלושה כלבים דלמטים אכזרים וגורמים למותה של האם, כי לא באמת חשבתם שדיסני יוותרו על ההזדמנות לייתם את הדמות הראשית. אסטלה בורחת מהמקום אכולת אשמה ומוצאת את עצמה חולקת בית עם שני יתומים בני גילה, ג'ספר והוראס.

השלושה גדלים כחברים קרובים המתקיימים מגנבות, אולם ג'ספר מצליח להשיג לאסטלה עבודה בבית האופנה של הברונית, המעצבת מספר אחת בממלכה המאוחדת. אחרי שהיא מתחילה בתחתית הסולם, אסטלה מושכת את תשומת לבה של הברונית עצמה ומתחילה לעבוד ישירות עבורה. עבודת חלומות, עד שאסטלה מגלה סוד שגורם לה לרצות להביא לידיעת הציבור את קרואלה, האלטר אגו שנדחק במשך שנים בנסיון לשחק לפי הכללים (לא כולל גנבות וזיוף קורות חיים, מתברר).

יאמר לזכות קרואלה שהוא סרט מאוד יפה לעין. העיצוב, הן של התלבושות והן האיפור והשיער של הדמויות השונות, משחק יפה עם מיקום העלילה בעולם האופנה של סוף שנות השבעים. אסטלה והברונית שתיהן חובבות של שחור ולבן, והמעצבת הוותיקה ג'ני ביוון עשתה עבודה מצוינת בתרגום האופי המנוגד שלהן לפלטת הצבעים המוגבלת. גם פיונה קרומבי, שעבודתה המוכרת ביותר היא עיצוב התפאורה מלאת החיים ב"המועדפת", מפגינה כאן יכולת לעשות דווקא את ההפך ולשחק עם עיצוב מינימליסטי שעוזר לתרגם את האובססיה לשני הצבעים לעולם בו הסיפור מתרחש.

על פניו, הסרט היה אמור להיות הצלחה גם בתחומים נוספים. הבמאי קרייג גילספי הוכיח את יכולתו בסרטים על נשים לא יציבות עם "אני, טוניה" המצוין ועל התסריט אחראים טוני מקנמרה, עוד אחד מאנשי "המועדפת", ודנה פוקס שיצרה את הסדרה החביבה "בן וקייט". אלא שאז קרה השילוב הבלתי נמנע בין הרצון להסביר את היחוד של קרואלה כדמות לבין הרצון של האולפן לשמור על דרוג גיל שמתאים לכל המשפחה. הסרט אמנם אפל יותר ממה שציפיתי, אבל עדיין מנסה להציג את חוטפת הכלבים לעתיד באור חיובי. התוצאה, בניגוד לדלמטים, מעורבת.

מצד אחד, יש צדדים בסרט שמרוויחים מהתמקדות בסיפור המקור של קרואלה. ג'ספר והוראס הופכים משני עבריינים טיפשים לדמויות בעלות אופי שפועלות מתוך אהבה לחברתם ולא אוהבות את השינויים שהיא עוברת. זה נותן להם מוטיבציה להמשיך לפעול למרות האופן בו אסטלה/קרואלה מתייחסת אליהם כאשר היא מתחילה לראות את עצמה כיותר טובה מהם. הסרט גם מספק הסבר הגיוני איך אניטה וקרואלה חברות למרות שאין להם לכאורה שום דבר במשותף. יש גם נגיעה לגבי הסיבה שרוג'ר כל כך שונא את קרואלה, אבל הסרט לא ממש מפתח את זה ומשאיר את הפרט כביצת פסחא ולא יותר.

על הצד הפחות מחמיא, התסריט מבולגן ומלא חורים. הדמויות נוקטות באמצעים מוגזמים כאשר קיימות חלופות הרבה יותר חכמות, ונראה שההתפתחות של קרואלה הייתה מתרחשת גם אם פשוט הייתה לאסטלה מספיק מוטיבציה ולא בהכרח בגלל המעורבות של הברונית בחייה. בכלל, עד כמה שהברונית מוצגת כאשת עסקים ממולחת וחסרת אמפתיה, היא מצליחה לעשות הרבה טעויות מטומטמות לאורך הסרט.

הבעיה הכי גדולה היא שלא ברור האם אמורים להתיחס לסרט כפריקוול לסיפור המוכר, או כסיפור נפרד לחלוטין. יש הרבה רמיזות למה שקורה בסרט האנימציה, אבל גם רגעים בהם שסותרים את ההתרחשויות בו. האם קרואלה באמת תנסה יום אחד לחטוף גורים של כלבים בשביל לייצר מהם מעיל, או שזה לא באמת חלק מהקאנון? אם זה כבר לא מה שצפוי לה בעתיד, מה בעצם הקשר בין הדמות שאמה סטון מגלמת על המסך וזו שגלן קלוז גלמה 25 שנים לפניה? שלא לדבר על ההשלכות לגבי פונגו ופרדיטה שקצת מטרידות אם חושבים על סצנה מסוימת ליותר משניה.

הפתיחה של קרואלה לא מבטיחה. הסרט ממהר לזרוק מידע שהיה עדיף לחשוף בצורה סבלנית וכבר על ההתחלה מתנגש עם הרבה מהדברים שקרואלה הקלאסית ידועה בהם. פתאום היא אוהבת כלבים, היא גדלה בעוני, בכלל קוראים לה אסטלה, הוראס וג'ספר הם חברי ילדות ולא סתם גנבים להשכיר… זה לא הלם ראשוני כמו התחושה שהסרט מוותר מראש על קשר ליצירה שהוכיחה את עצמה כאפקטיבית במשך עשרות שנים. באופן טבעי, המצב משתפר כאשר אמה תומפסון נכנסת לתמונה. החל מהופעתה של הברונית על המסך, הסרט נעשה הרבה יותר נסבל. העלילה עוברת לקצב סביר וניתן הרבה יותר מקום לעיצוב המרהיב שבסצנות הראשונות נראה יותר כמו קליפ של סיה מאשר הפקה שעלתה 200 מיליון דולר.

זה לא סרט חכם, או הגיוני במיוחד. עם זאת, הוא גם לא גרוע. העיצוב, כאמור, מרשים למדי וצוות השחקנים עושה עבודה טובה בהתחשב בכך שרובם משחקים בהילוך שני ולא משקיעים מעבר למינימום הנדרש. יוצא הדופן הוא פול וולטר האוזר שתמיד מצוין, הפעם בתפקיד הוראס, והוא היחיד שבאמת מתמסר לתפקיד. בהתחשב בשמות המעורבים בהפקה, היה אפשר לכאורה לצפות ליותר. עם זאת, זה סרט שכל קיומו נובע מרצון של אחת מחברות הבידור העשירות בעולם לסחוט עוד כסף ממותגים מוכרים תוך שלא ברור אם היא מעדיפה נוסטלגיה או המצאה מחדש. מעולם לא היה סיכוי שתצא מזה יצירת מופת וזה בסדר כל עוד מתאימים ציפיות.

ביקורת: עוזרת אישית

עבודה משרדית, כפי שנוטים לתאר אותה בסדרות וסרטים, היא לא דבר כיף. היא יכולה להיות מעשירה, מעניינת, מעודדת קשרים חברתיים, אולי גם יכללו בה כל מיני פעילויות לגיבוש, אבל העבודה עצמה אינה כיף. בגלל זה סדרות כמו "המשרד" ו"ברוקלין תשע-תשע" מתמקדות בשבירת השגרה ולא בעבודה האפורה, כי קשה לבנות סיפורים מוצלחים סביב אנשים שבאים כל בוקר לעבודה, עושים מה שצריך, ואז חוזרים הביתה בערב בלי שחרגו מהנחיות ההנהלה או יצרו קשר עם לקוחות ששווה להיזכר בהם. סרטים כמו "מועדון קרב" ו"מהומה במשרד" אפילו רואים בעבודה המשרדית משהו ששוחק את הנפש ומקהה את המוסר מרוב שהעובדים צמאים לריגוש כלשהו. כמובן שבמציאות ישנם ריגושים בעבודה, אבל בואו נגיד שהכנסה של דוכן פירות ים למטבחון של גוגל, או ערב חברה שכולל סרטון קומי על גדולתה של העיר פתח תקוה (חפשו את זה), לא מייצרים הרבה אהדה מצד הקהל.

הפשרה שתסריטאים מרבים לבחור בה היא הקצנה לשני הכיוונים במקביל. גם מציגים את העבודה עצמה כמשעממת וסוחטת נפשית, וגם מציגים את שבירת השגרה כדבר שמתרחש על בסיס שבועי וכולל דברים כמו מישהו שמאיים לקפוץ מהחלון, רומן סודי במשרד, יריבות בין שני עובדים שמבצעים מתיחות פרועות זה לזה, או ארוע פלילי במהלכו כולם מוחזקים למשך לילה שלם כבני ערובה, עד שהחוטף מסכים למסור את נשקו ולהיכנע כי הבין שהוא מתגעגע לבישולים של אמא.

"עוזרת אישית" הוא סרט שמסרב לנקוט בפשרה המקובלת ובמקום להקצין, דוחס את כל זמן המסך שלו ליום עבודה שגרתי לחלוטין. ג'יין היא עוזרת חדשה יחסית בחברת הפקות גדולה. יחד איתה עובדים אנשים בדרגות שונות של פקידות במטרה לאפשר לעסק להתנהל בצורה היעילה ביותר חרף גחמותיו של הבוס. אותו בוס נעלם לפעמים ללא הסבר, מבריז מפגישות, שוכר עובדות חדשות ללא רקע מקצועי של ממש ומעדיף לא לדבר ישירות עם אשתו. אם האישה מתקשרת להתלונן על כך שחסם לה את כרטיסי האשראי המשותפים, ג'יין צריכה למנוע מהשיחה לעבור מהשולחן שלה הלאה.

כך היא מעבירה את היום, עובדת חרוצה כמעט בלי זמן לנשום ובכלל בלי זמן לחיי חברה. כשהעובדים האחרים מדברים על סוף השבוע, היא מזכירה להם שנשארה במשרד. היא מנקה גם דברים שאינם מוגדרים במסגרת עבודתה, דואגת להעביר משלוחים של אוכל, לסדר את ארון התרופות, לצלם תסריטים, תמונות של שחקנים ומה שעוד דורש העתקים, עונה לטלפונים, מוודאת שהנהג יגיע בזמן וכל דבר אחר שהבוס צריך. כשהיא מבינה את מה שכולם יודעים על חייו הפרטיים של הבוס, משהו בה קצת נשבר, אבל היא צריכה להחליט איך להתנהל בבניין שבו השמועות עוברות במהירות בין החדרים.

עקרונית, הסרט היה יכול להתרחש במשרדים של כל חברה גדולה ולא בהכרח חברת הפקות. אחרי הכל, רוב הסרטים המתרחשים בסביבה כזו פחות מתרכזים במוצר או השירות אותם החברה מציעה ויותר ביחסים בין העובדים והמעסיקים. עם זאת, המודעות הציבורית כיום אודות התנהלותם של מפיקי-על כמו הארווי ויינסטין וסקוט רודין, גורמת לכל מי שנמצא בכזו עמדת כח בתעשיית הבידור להיראות חשוד. קיימת תחושה שהרבה אנשים חזקים בהוליווד יודעים שזה רק עניין של זמן עד שיגיע תורם, ועוזרת אישית מראה בצורה פשוטה ודי ישירה מדוע בכל זאת יש להם עוד שנים של פעילות בטוחה לפני החשיפה שתגמור להם את הקריירה. ככל הידוע לנו, יתכן ועוזרת אישית הוא הדרך של הבמאית קיטי גרין לספר משהו שלא יכלה לדבר עליו בעבר.

גרין משאירה את ג'יין כל הזמן בתמונה. אין בסרט אף סצנה בלעדיה והכל מוצג בהתאם לסדר היום שלה. בכך, עוזרת אישית משתמש בטכניקה שעבדה מצוין גם ב"אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד", בה הצופים מקבלים טעימה מנקודת המבט של אישה צעירה, על כל הכיעור והלחץ הנלווים ובלי צנזורה. מרגישים עד כמה ג'יין היא לא אחת מהחבר'ה ועד כמה היא נמדדת בהשוואה לנשים אחרות שאינן בעמדה בכירה, גם אם אין לה שום קשר אליהן. יש כל הזמן תחושה כאילו מזלזלים בה, בין אם בגלל הנסיון המועט שלה, או מעצם היותה אישה. גם כשדמויות מסוימות מקבלות מגרין הנחה, הרושם הראשוני כאילו המשרד הוא המגרש הביתי של גברים וגם הזוטרים שביניהם מרגישים שיש להם במי להתעמר, עדיין נשאר.

משרדי חברת ההפקה בעוזרת אישית הם לא מה שרוב האנשים מדמיינים כשהם חושבים על עולם הבידור. אין שם כוכבים שמסתובבים בין החדרים, סטים של הפקות יוקרה המצטלמות ברחבה בין הבניינים, משרד מלא תסריטאים שזורקים שנינויות ללא הרף, או בוס כריזמטי שמדבר על החלום האמריקאי ומפנטז על קריירה פוליטית. למעשה, הבוס של ג'יין נותר לא יותר מקול מסתורי בטלפון. אנחנו לא רואים את פניו, לא יודעים שום פרטים על המראה שלו ואיש אינו מתייחס אליו בשם. אפילו במייל שג'יין שולחת אליו ישירות, שורת הנמען ריקה כאשר הצג נמצא מול המצלמה. גם ג'יין נותרת מסתורית ברובה, כאשר טלפון קצר להורים הוא האינטרקציה היחידה שיש לה שאינה קשורה למקום העבודה.

כאמור, זה לא משנה במה החברה עוסקת, כי ג'יין מתעסקת רק בעבודה משרדית רגילה. זה גם לא משנה מה החברה שבה סי.סי בקסטר עובד מייצרת, כי "הדירה" הוא סרט על אגואיזם מול אלטרואיזם. זה לא משנה על מה דילברט עובד כרגע, כי הקומיקס עוסק בדרכים הרבות בהן זה לא ישנה את חייו. זה לא משנה שג'יין עובדת דווקא בחברת הפקות, כי הסרט עוסק באיך זה להיות בתחתית שרשרת המזון. כולם נראים כמו טורפים במצב הזה ורק הופעה של מישהו שנמצא עוד יותר נמוך בסולם, משפרת איכשהו את מצבה של ג'יין.

מתבקש שעוזרת אישית יטיף על מצבן של נשים בעולם התאגידי, או על השחיתות של תעשיית הבידור, אבל הוא יותר מתוחכם מזה. הבימוי של קיטי גרין ממסגר את התמונה סביב אישה צעירה שמרגישה שכולם מזלזלים בה ושעתידה המקצועי תלוי בסיכת בטחון, בעוד התסריט מספר על תהליך שקט שמתרחש מתחת לפני השטח. ג'יין מתבגרת, מסתגלת, מאבדת את התמימות ולומדת את השיטה. בין אם זה מוצא חן בעיניה או לא, הבחירה האם להיות בורג במערכת או לוחמת צדק, היא שלה. גם אם למביט מהצד לא נראה שמתרחשת דרמה גדולה בין עוד צילום מסמך להכנת תיק לנסיעה, יום העבודה השגרתי של ג'יין הוא משהו שעשוי להשפיע על שארית חייה המקצועיים.