נבואה לאוסקר – 2.3.2020

סרט

חמשת הדמים

חולית

ארבעה ימים טובים

המשלוח הצרפתי

קינת יחפנים

מנק

חדשות העולם

ארץ נדודים

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

 

בימוי

ספייק לי – חמשת הדמים

דני וילנב – חולית

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

דיוויד פינצ'ר – מנק

פול גרינגראס – חדשות העולם

 

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – חמשת הדמים

רודריגו גרסיה, אלי ססלו – ארבעה ימים טובים

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

ג'ק פינצ'ר – מנק

ארון זורקין – המשפט של השביעיה משיקגו

 

תסריט מעובד

אריק רות', ג'ין ספייטס, דני וילנב – חולית

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האב

ונסה טיילור – קינת יחפנים

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נדודים

 

שחקן ראשי

טום הנקס – חדשות העולם

אנתוני הופקינס – האב

גארי אולדמן – מנק

ויל סמית – המלך ריצ'רד

סטנלי טוצ'י – סופרנובה

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של טמי פיי

אוליביה קולמן – האב

ג'ניפר הדסון – רספקט

מילה קוניס – ארבעה ימים טובים

פרנסס מקדורמנד – ארץ נדודים

 

שחקן משנה

ג'ון ברנתל – הקדושים הרבים של ניוארק

טימותי שאלאמה – המשלוח הצרפתי

פול וולטר האוזר – חמשת הדמים

ביולה קואלה – הגול הבא מנצח

מארק ריילנס – המשפט של השביעיה משיקגו

 

שחקנית משנה

גלן קלוז – קינת יחפנים

אאונג'נואה אליס – המלך ריצ'רד

וירה פרמיגה – הקדושים הרבים של ניוארק

אודרה מקדונלד – רספקט

סירשה רונן – אמוניט

 

סרט אנימציה

מחוברים

הקרודים 2

מלך האיילים

ראיה והדרקון האחרון

נשמה

 

צילום

גרייג פרייזר – חולית

רוברט יאומן – המשלוח הצרפתי

אריק מסרשמידט – מנק

דריוש וולסקי – חדשות העולם

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

 

עריכה

אדם גוף – חמשת הדמים

אנדרו וייסבלום – המשלוח הצרפתי

קירק בקסטר – מנק

ג'ניפר ליים – טנט

אלן באומגרטן – המשפט של השביעיה משיקגו

 

פסקול

האושקה, דסטין אוהלורן – אמוניט

האנס זימר – חולית

אלכסנדר דספלה – המשלוח הצרפתי

טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

לודוויג גרנסון – טנט

 

עיצוב אמנותי

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מנק

סיפור הפרברים

 

עיצוב תלבושות

אמוניט

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מולאן

 

איפור ועיצוב שיער

חולית

המשלוח הצרפתי

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

המכשפות

 

מיקס סאונד

חולית

רספקט

נשמה

טנט

סיפור הפרברים

 

עריכת סאונד

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

אהבה בשחקים: מאבריק

סיפור הפרברים

 

אפקטים חזותיים

האלמנה השחורה

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

וונדר וומן 1984

מחשבות על טקס האוסקר ה-92

  1. בואו נתחיל עם האוקג'ה בחדר. פרזיטים עשה היסטוריה והפך לסרט הראשון שאינו דובר אנגלית (חוץ מסצנות של שיעורי אנגלית) שזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. עד כמה שאני עדיין חושב שמדובר בסרט אוברייטד, יש בי גם הרבה שמחה על כך שסוף סוף נשברה תקרת זכוכית מאוד עבה. 92 שנים זה הרבה מאוד זמן להגיע לנקודת הציון הזאת. הסימנים של החלשות התקרה הופיעה בשנה שעברה, כשרומא נראה ממש קרוב לזכיה, והשנה הסדקים הפכו לפריצת דרך שהאקדמיה הייתה חייבת לעשות מתישהו.
  2. עם הבחירה בפרזיטים, האקדמיה גם די כפרה על הבחירה מעוררת המחלוקת בהספר הירוק בשנה שעברה. פעם בכמה שנים המבקרים וחברי האקדמיה תמימי דעים וזו אחת הפעמים האלה. בנוסף, פרזיטים הוא הסרט הראשון שזוכה גם בדקל הזהב וגם בפרס הגדול באוסקר מאז מרטי, שיצא ב-1955.
  3. האם הזכיה של פרזיטים נחשבת להפתעה? כן ולא. זו הפתעה בגלל השונות שלו מכל זוכה שקדם לו, בהיותו סרט ששפתו העיקרית אינה אנגלית. הייתה גם תחושה ש-1917 הוא הפייבוריט לזכיה באוסקר לאחר שקטף את פרסי גילדת המפיקים וגילדת הבמאים. עצם הזכיה של בונג ג'ון הו באוסקר חריגה, כי הבחירה של גילדת הבמאים כמעט תמיד חופפת לזו של האקדמיה. מצד שני, פרזיטים זכה בפרס הגדול של גילדת שחקני המסך, קטף הרבה יותר פרסים משאר המועמדים לאוסקר ובאופן כללי, נחשב למועמד ודאי לאוסקר זמן מה לפני ש-1917 הצטרף למרוץ. בהצבעה שנערכה בקרב גולשי האתר Awards Daily, זכה פרזיטים בשיטת הצבעה זהה לזו של האוסקר, ובהצבעה דומה שנערכה בקרב גולשי עין הדג, הגיע למקום השני (אחרי ג'וקר) על חודו של קול. במילים אחרות, כאשר הריצו סימולציה שמחקה את השיטה של האוסקר, היתרון של פרזיטים נראה ברור.
  4. קצת חבל לי על זה שהאירי לא זכה בכלום. כל ההשקעה של נטפליקס לדחוף אותו לאוסקר הסתיימה בידיים ריקות. למרות שמרטין סקורסזה עדיין היה האדם שהכי הרבה מהזוכים הודו לו. ככה זה כשאתה אגדה חיה, אנשים מתרגשים רק מלהיות באותו חדר איתך.
  5. אחרי שנתיים, אני בהחלט חושב שצריך לסיים את הניסוי של טקס אוסקר ללא מנחה. אמנם היו הרבה "לא מנחים" שהגישו פרסים והציגו מגישים אחרים, אבל היה חסר משהו שיכתיב קצב לכל העסק. במיוחד הייתה מוזרה ההחלטה לתת לחלק מהאנשים להציג את עצמם ואז מישהו אחר. יש קריינים בשביל זה והשימוש במיני-מנחים שרק מעבירים למגיש הבא נראה חסר טעם. החוסר במנחה אמיתי הורגש במיוחד בסוף הטקס. הבמה הוחשכה בזמן שהאנשים של פרזיטים עדיין נואמים והאורות נדלקו מחדש כדי שיוכלו לסיים. זאת בזמן שג'יין פונדה, שהגישה את הפרס האחרון של הערב, מחכה לסימן כדי להודיע שתם הטקס. מסיבה כלשהי, מישהו בהפקה לא ידע שצריך לחכות לדברי סיום, מה שלא היה קורה אם היה מנחה קבוע לאורך הערב.
  6. אגב, אם אחת המטרות בהעדר מנחה היא לקצר את הטקס, הופעה מפתיעה של אמינם שמגיעה באיחור של 17 שנים היא לא הדרך לעשות זאת. לפחות נמנע מאיתנו רגע מביך של מחווה לזכרו של קובי בראיינט. בהתחשב במדיניות של האקדמיה נגד מפורסמים שהואשמו באונס, זה היה יכול להיות מאוד מביך. מה גם שבראיינט אמנם זכה באוסקר כמפיק של סרט קצר, אבל אין מה להשוות את התרומה שלו לעולם הקולנוע לזו של קירק דאגלס או סטנלי דונן שגם מתו השנה. ספייק לי, שבקלות לוקח שנה שניה ברצף את תואר המתלבש הטוב ביותר של הטקס, עלה לבמה עם ז'קט סגול עליו רקום המספר 24 לזכרו של בראיינט. בתור אוהד ידוע של הניו יורק ניקס, זו חתיכת ג'סטה מצדו.
  7. לא היו שום הפתעות בקטגוריות המשחק, אם כי ממש מוזר לחשוב על כך שהג'וקר הוא כעת תפקיד ששני שחקנים שונים זכו באוסקר על גילומו. הנאום של חואקין פיניקס היה ארוך, מלא במסרים אקולוגיים ובעד טבעונות וקולו נשבר פעמים רבות לאורכו. היו רגעים שהוא ממש נשמע כמו הדמות שזיכתה אותו בפרס. פיניקס הוא שחקן אדיר ואני שמח שקבל הכרה מהאקדמיה, רק מדהים עד כמה הוא נשמע חסר בטחון מול קהל. גם טאיקה ואיטיטי, האדם עם הפוטנציאל להיות המצחיק ביותר באולם, התרגש והיה רציני לחלוטין בשתי ההופעות שלו על הבמה. את תואר הקומיקאי המוצלח של הערב קטף טום הנקס, עם כמה בדיחות על מוזיאון האקדמיה שאמור להיפתח בסוף השנה.
  8. נראה שג'יין פונדה הייתה מאוד מרוצה מהכיוון אליו האוסקר נע מבחינת מעורבות פוליטית וחברתית. לפני חמישה עשורים, ספגה הרבה אש על הפעילות שלה נגד מלחמת וייטנאם, כך שהאפשרות להיות האחרונה שמדברת בטקס מלא בהצהרות וקריאות לשינוי, היא סוג של נצחון עבורה.
  9. ההפתעה הגדולה של הערב, לפחות מבחינת הפער בין ציפיות לתוצאות האמת, היה בקטגוריית הפסקול המקורי. זו לא הזכיה של הילדור גוינדוטיר (לא בטוח אם ככה כותבים את זה) על ג'וקר, כמו ההפסד הנוסף של תומס ניומן. המועמדות של ניומן על 1917 הייתה הפעם ה-15 שהוא מועמד לאוסקר, עדיין ללא זכיה. הרבה אנשים חשבו שזו הפעם בה ישבור את רצף ההפסדים, אבל הפרס הוענק במקום לאיסלנדית המועמדת לראשונה.
  10. הזכיה של פרזיטים משכיחה את הבעיה הגדולה שהתעוררה בזמן חשיפת המועמדים השנה. למרות רשימת זוכים מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית, האקדמיה חזרה להתעלם מסרטים המבוימים בידי נשים ושחורים והציגה רשימת מועמדים לבנה במיוחד. בנוסף, האולפנים הגדולים, יחד עם נטפליקס, השתלטו מחדש על האוסקר ודחקו מהתחרות כמעט כל זכר לקולנוע עצמאי. נכון שזה נראה זניח כשהזוכה הגדול של הערב הוא סרט דרום קוריאני שמופץ בידי חברה המתמחה בסרטים קטנים יחסית, אבל זה היוצא מן הכלל בתוך תחרות שהצביעה על חזרתו של הכסף הגדול למשחק.
  11. פרזיטים המשיך קו שהתחיל לפני 12 שנים, בו הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר הוא סרט פסטיבלים. יש השערות שונות מדוע הקמפיינים המוצלחים ביותר הם אלה שמתחילים בקיץ ולא בסוף השנה, אבל העובדה היא שגם כאשר 1917, שנחשף לראשונה בדצמבר, מסומן כמועמד המוביל לזכיה, האוסקר עדיין הלך לסרט שהקהל כבר זכה למספר הזדמנויות לצפות בו לפני כן. עם הצטרפות חברי אקדמיה רבים מכל רחבי העולם, יש חשיבות גדולה מתמיד לתזמון ההפצה של הסרטים המתחרים.

 

800

דרוג המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר: 2009-2018

בשנת 2009, בנסיון להעלות את הרייטינג ובהשפעת טענות על העדרותם של סרטים בולטים כמו "האביר האפל" ו"וול-E" מהרשימה, החליטה האקדמיה לשבור מסורת של יותר משישים שנה ולהרחיב את רשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה. הצעד אכן הביא למגוון נרחב יותר של מועמדים, אבל לקח רק שנתיים עד שהרגישו שצריך שוב לשנות את הפורמט. מאז הטקס המתייחס לסרטים של 2011 ועד היום, מספר המועמדים נקבע בהתאם להתפלגות קולות המצביעים, כך שיכולים להיות בין חמישה לעשרה מועמדים ונוסחה מסובכת שאין טעם שאנסה לחזור עליה, תקבע את המספר המדויק. יצא גם שבכל טקס מאז עדכון השיטה היו 8-9 מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. בסך הכל, לאורך העשור הראשון מאז שהוחלט על הרחבת כמות הסרטים המתחרים, היו מועמדים לפרס 88 סרטים.

מכיוון שאני אוהב לדרג דברים, וגם כהזדמנות להביט לאחור ולבחון האם אני מרוצה באופן אישי משינוי הפורמט, הנה דרוג של כל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר שיצאו בין השנים 2009 ל-2018. הדרוג הוא כמובן על פי טעם אישי ולא מתייחס להשגים של כל סרט בתוך או מחוץ למסגרת האוסקר.

 

88. עץ החיים (2011)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עדיף שאוציא את זה כבר עכשיו מהמערכת, אני לא אוהב את טרנס מאליק. הסרטים שלו נוטים להיות מאוד יפים חזותית, אבל בסיסיים מבחינת התוכן. עץ החיים הוא שיא החשיבות העצמית של מאליק וגם אם מצליחים לדלות מתוכו סיפור או מסר, הם יותר פרשנות אישית של הצופה מאשר כוונה ברורה של הבמאי. הרבה אנשים אוהבים את זה, אני לא אחד מהם.

 

87. קרוב להפליא ורועש להחריד (2011)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אולי הסרט הכי פחות מצליח ביקורתית שהיה מועמד לפרס במהלך התקופה המדוברת. לא התלהבתי מהספר, אבל לפחות היה בו נסיון לשבור תבניות ולאתגר את המחשבה. העיבוד הקולנועי שלו, בבימוי סטיבן דולדרי, הוא אחד המקרים הבודדים שנתקלתי בהם של סרט שנעלם מהתודעה בזמן שצופים בו, כך שהוא מסתיים ואין תחושה כאילו משהו בכלל התרחש בשעתיים וקצת שחלפו. איך השיג מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, זה עדיין מסתורין.

 

86. פרשס (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מה לעזאזל האקדמיה חשבה כשהעניקה לסרט הזה אוסקר על התסריט. עם הפרס למוניק על שחקנית משנה אני מסכים, זו גם הסיבה שפרשס לא נמצא במקום האחרון. אבל ארמנדו איאנוצ'י היה מועמד על "בסוד העניינים" וג'ייסון רייטמן על "תלוי באוויר" ועדיין, האקדמיה נתנה את הפרס לתסריטאי לא מוכר שקבל מכך עידוד לכתוב ולביים את "יפות רצח". פרשס הוא מלודרמה שרוצה להציג סיפור של נצחון נגד כל הסיכויים, אבל כל כך עסוקה בלהראות כמה הכל חרא, שהנצחון נראה מאולץ ולגמרי לא קשור.

 

85. הילדים בסדר (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

נתחיל עם זה שיש לי בעיה עם הליהוק של הסרט. מארק ראפלו הוא פשרה שמקובלת עלי לתפקיד ברוס באנר, ממילא חצי מהזמן יש במקומו ענק CGI ירוק. הוא גם בסדר כתפקיד משני כבלש ציני ב"זודיאק". הוא לא שחקן שאני רוצה לשים שליש מהמטען הרגשי של הסרט על כתפיו. אנט בנינג וג'וליאן מור גם הן שחקניות שאני לא הכי מתחבר אליהן, אבל לפחות אני יודע שהן טורחות לקרוא את התסריט. הילדים בסדר הוא מלודרמה נוספת, ואני לא מאוד סובלני כלפי מלודרמות, שלוקחת את מה שהוא במקרה הטוב בסיס לסיטקום משנות השמונים, ומנסה לייצר ממנו רגש שיהיה אכפת ממנו. אני מצטער, אבל לא עם צוות השחקנים הזה ולא עם התסריט החלול של ליסה צ'ולודנקו.

 

84. קרא לי בשמך (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אם את מארק ראפלו אני יכול לסבול בכמויות מצומצמות, את טימותי שאלאמה אני לא סובל כזית. יש לסרט רגעים נחמדים ואהבתי את זה שהסרט משחק עם הציפיות לגבי מי אדם טוב ומי סתם מניאק. הבעיה היא שלצד סיפור מאוד דליל וכימיה שכמעט ולא קיימת בין השחקנים, שאלאמה לא מסוגל לשחק. אפילו ב"נשים קטנות", סרט שאהבתי, הוא שואב את החיים מכל סצנה בה הוא משתתף בידי הריק העצום שנמצא איפה שאמור להיות אופי.

 

83. ברוקלין (2015)

3 מועמדויות / 0 זכיות

ניק הורנבי כותב שנון ומוכשר, אבל הוא תסריטאי בינוני במקרה הטוב. ברוקלין לוקח סיפור שאמור להיות מעניין, על חוויותיה של מהגרת אירית צעירה שמתאהבת בניו יורקי ממוצא איטלקי, ולא באמת עושה איתו משהו מעבר. סירשה רונאן טובה כתמיד, אבל אין סביבה צוות מספיק חזק בכדי לסחוב סיפור שנראה כאילו הוא תקוע בתוך לופ אינסופי. מה שכן, לפחות למדתי מהסרט איך הדרך הנכונה לאכול ספגטי, אז אי אפשר לומר שלא לקחתי שום דבר מחוויית הצפיה.

 

82. אהבה (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

התחלתי את הרשימה עם זוכה בפרס דקל הזהב, אז למה שלא אוסיף עוד אחד? מיכאל הנקה הוא במאי נוסף שהרבה אנשים אוהבים ואני אישית לא מתחבר אליו. אני מבין מה הוא עושה, אני מבין מה מיוחד בזה, אבל זה לא עובד עלי. יש לי בעיה שאני אוהב סיפורים וכשסרט בכוונה מצמצם את הסיפור למינימום הנדרש, זה מרחיק אותי. עמנואל ריבה מדהימה בתפקיד אן המשותקת ובהחלט הייתה ראויה לזכות באוסקר באותה שנה. מעבר לכך, בעיקר השתעממתי.

 

81. משחק החיקוי (2014)

8 מועמדויות / זכיה 1

אוקי, זה שאני מתחבר יותר לסרטים מבוססי עלילה לא אומר שאני אוהב עודפי עלילה. יש מידה מסוימת שבה אני מוכן לקבל סטיה משמעותית מסיפור אמיתי לשם דרמה או בידור. אני בסדר עם זה ב"המועדפת" וב"הרשת החברתית", אבל משחק החיקוי מוסיף לחוסר הנאמנות ההיסטורית גם זלזול גלוי בקהל. יהיו ברשימה עוד סרטים שאשמים בכך, אבל אף אחד מהם לא מגיע לרמה של משחק החיקוי שיוצא מנקודת הנחה שצריך להוסיף נבל לסיפור. סרט שעוסק באדם הומוסקסואל בתקופה שבה הנטיה שלו נחשבה לפשע, ומנסה לסייע למאמץ המלחמתי במרוץ נגד הזמן לפענוח צפנים של גרמניה הנאצית, צריך לדעת יוצרי הסרט עוד נבל. הומופוביה זה לא מספיק, פאקינג היטלר זה לא מספיק איום, צריכים גם לקחת את האנשים שתמכו באלן טיורינג ולהציג אותם כשמוקים חסרי אמונה. זה כמה שמשחק החיקוי לא סומך על הקהל שלו.

 

denniston_resize_resize.jpg

 

80. סארו – הדרך הביתה (2016)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אז כן, הסרט הזה קרה. תודו שגם אתם כבר שכחתם מקיומו. הוא לא עושה הנחות למי שרוצה לזכור אותו, עם עלילה שמתחלפת פתאום בעלילה הרבה פחות מעניינת ונקודת דרמה שמיד אחריה מגיעות כתוביות הסיום. זה לא סרט גרוע, כמו שהוא מפספס שוב ושוב את ההזדמנויות ליצור הזדהות כלשהי עם הדמויות.

 

79. מאחורי המספרים (2016)

3 מועמדויות / 0 זכיות

לסרט הזה יש בעיה דומה למשחק החיקוי: חוסר אמון ביכולת של הקהל להבין מורכבות. לזכותו של מאחורי המספרים יאמר שהוא לא ממציא אתגרים שלא היו קיימים, הוא פשוט משטח אותם ומשתמש בדמויות משנה לא קיימות על מנת לספק מושיע לבן לשלוש נשים שבמציאות, לא היו זקוקות בכלל לעזרתו. אמנם חשוב לעסוק בנושא הגזענות המודרנית בארצות הברית, אבל מאחורי המספרים עושה את זה דווקא דרך העיניים של מי שזו במציאות ליחס שווה לעמיתיהן הלבנים, כי הייתה משימה הרבה יותר חשובה: להנחית אדם על הירח לפני שהסובייטים מספיקים. גם כאן, יוצרי הסרט החליטו שאין מספיק דרמה בסיפור האמיתי והדביקו לו תוספות כדי להבטיח שאף אחד לא חושב בטעות שהם לא נאורים.

 

78. פילומנה (2013)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסיפור של נערות קתוליות שהוכרחו לחיות במנזרים באירלנד תחת פיקוחן של נזירות נוקשות כעונש על מה שנתפס כהתנהגות מופקרת, יכול לספק חומר להרבה סרטים. "האחיות מגדלנה" הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה בצורה מצוינת. פילומנה הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה ולהותיר תחושה שהסרט מפחד לתקוף את הנושא כמו שצריך. הוא ביקורתי כלפי החברה שאפשרה את ההשפלה שאותן נשים חוו, אבל לא באמת מספר את סיפורן. הסיפור המחובר למציאות מציל את הסרט, אבל רוב הזמן מדובר בלא יותר מעוד שם נשכח ברשימה.

 

77. לחנך את ג'ני (2009)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עוד נסיון של ניק הורנבי להביא למסך את סיפורה של אישה צעירה המאוהבת מחוץ למעגל שלה. התסריט במקרה הזה יותר מוצק מזה של "ברוקלין", אבל עדיין חסר משהו. הדמות הראשית מנותקת מדי מהעולם סביבה, כאילו היא קיימת רק כדי להציג לנו סיפור ובכנות, היא ממש לא דמות מספיק מעניינת בשביל שיהיה שווה לעקוב אחריה.

 

76. סוס מלחמה (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אף פעם אל תפסלו את ספילברג. כל עוד הסרט שהוא מביים אינו סרט פנטזיה או מדע בדיוני, יהיו הרבה חברי אקדמיה שיאהבו אותו. גם כשהתוצאה היא בלגן כמו סוס מלחמה שבברור התסריט שלו היה צריך להתבשל עוד זמן לפני תחילת הצילומים. האפקטים מרשימים וספילברג בסך הכל פתר את הקושי של למקד את העלילה סביב יצור שלא מדבר ולא באמת מבין מה בני האדם המוזרים עושים סביבו, אבל מספילברג מותר וצריך לצפות ליותר. אני בספק אם במאי פחות מוכר היה מצליח למשוך מספיק תשומת לב בשביל שסוס מלחמה יהיה מועמד לאוסקר.

 

75. מועדון הלקוחות של דאלאס (2013)

6 מועמדויות / 3 זכיות

תמיד חשבתי שמתיו מקונוהיי שחקן טוב. גם תמיד חשבתי שג'ארד לטו שחקן טוב, כשהוא למעשה טורח להקשיב להוראות הבימוי ולא משוכנע שהוא מביא למסך את הפרשנות האולטימטיבית לדמות (אהמ… ג'וקר… אהמ…). אין לי תלונה לגבי ההופעה שלהם בסרט וגם האוסקרים בהם זכו היו בסדר. הסיבה שהסרט נמצא במיקום נמוך יחסית היא שבערך באמצע הדרך, הוא מתחיל לעשות בלגן ולדבר על חברות התרופות וה-FDA כסכנה לשלום הציבור. לא, זה שהם מסרבים לאשר לשיווק שילוב תרופות שטרם נמצא כיעיל ובמיוחד לא מסוכן לבני אדם, לא הופך אותם לאנשים הרעים. זה הופך את גיבור הסרט למישהו שמהמר בחיים שלו ושל אחרים. אני יודע שלא זו הכוונה, אבל זה מה שהתסריט הבעייתי מאפשר להבין.

 

74. הזדמנות שניה (2009)

2 מועמדויות / זכיה 1

למען האמת, הסרט הזה ממוקם יותר גבוה ממה שציפיתי. אני די שונא אותו, או ליתר דיוק, את ראיית העולם שלו. סרט שמאמין ברצינות שהשחורים בארצות הברית הם חסרי שאיפות שרק משפחה לבנה עשירה, שיכולה לספק תחליף להורים המזניחים, תוכל להציל אותם ממעגל האלימות והסמים. גם אז, זה לא יעשה על ידי הענקת שוויון הזדמנויות, אלא דרך ניצול היכולות הפיזיות והאתלטיות של השחור לבידורו של הלבן. זה לא שהסרט מעודד את החזרת העבדות, אבל בואו נגיד שג'ון לי הנקוק לא יזכה בקרוב בפרס על פעילות הומניטרית. אז למה הזדמנות שניה לא נמצא בתחתית הרשימה? כי אני למעשה זוכר די הרבה מהסרט. יותר מעשור אחרי שצפיתי בו, חלקים מתוכו נשארו איתי. לא כולם טובים. חלקם אפילו משמשים עבורי נימוק למה מדובר בסרט עם תפיסה מסוכנת של המציאות, אבל זה איכשהו שווה יותר מסרט שרובו נמחק מהזכרון.

 

73. הוגו (2011)

11 מועמדויות / 5 זכיות

הנה הגענו לסקורסזה. בעוד אני חושב ש"האירי" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של 2019, שמונה שנים לפני כן, מרטין סקורסזה ביים את אחד הסרטים המיותרים של השנה. האפקטים זוכי האוסקר התיישנו מאוד מהר וההתלהבות מתלת-מימד חלפה לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, אבל אני כן אתן להוגו קרדיט על שימוש חכם בטכנולוגיה. זה מתאים בהתחשב בכמה שהוא מציג אהבה לראשית ימי הקולנוע, כאשר עצם הרעיון של הסרטה נחשב לפלא פורץ דרך. עם זאת, הוגו הוא סרט ארוך ודי משעמם שבמרכזו ילד לא מעניין אותו מגלם שחקן מוגבל. דמויות המשנה והשחזור התקופתי מצילים את הסרט, אבל כל רגע שמתמקד בהוגו עצמו, מוחק מיידית את ההנאה.

 

72. 127 שעות (2010)

6 מועמדויות / 0 זכיות

ישנם סרטים בהם כל העלילה מתבססת על טעות אחת, מאוד פשוטה למניעה, שמבצעת הדמות הראשית. אם 127 שעות לא היה מבוסס על סיפור אמיתי, הייתי אומר שהוא לחלוטין לא אמין כי קשה לקבל את זה שאדם שכל כך אוהב ורגיל לטייל, לא ינקוט באמצעי בטיחות מינימליים. עם זאת, הסיפור אכן קרה והוא לא מאוד מעניין. אני מניח שאם הסרט היה מציג גם את החיפושים אחר ארון רלסטון, או מלמד מהו עליו לפני שנתקע מתחת לסלע, היה אפשר להבין מה באמת נמצא על כף המאזניים. בהעדר דברים כאלה, הסרט מנסה למלא את הזמן בדברת ללא מענה ובחלומות בהקיץ על דברים חיצוניים לסיפור. אלה לא דברים רעים בפני עצמם, אבל הם לא באמת מסוגלים למלא שעה וחצי של זמן מסך.

 

71. גדרות (2016)

4 מועמדויות / זכיה 1

הלו מלודרמה, מיי אולד פרנד. אני מודה שהדבר שהכי עצבן אותי בגדרות בהקשר של טקס האוסקר לא קשור לסרט עצמו, אלא להחלטה לתת לוויולה דיוויס מועמדות ופרס בתור שחקנית משנה. זאת למרות שהיא נמצאת על המסך יותר מכל דמות אחרת וחלק נכבד מהסיפור מוצג דרך נקודת המבט שלה. מעבר לכך, סרט שהוא בעצם מחזה מצולם, אבל לא מחזה טוב במיוחד. ריבוי דיאלוגים לא הופך עימות למעניין, רק לממושך יותר. לצד ויולה דיוויס, דנזל וושינגטון באחד התפקידים הטובים בקריירה שלו, אבל כבמאי הוא מראה כאן בעיקר חוסר יצירתיות.

 

350768_133_resize.jpg

 

70. הסרבן (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מל גיבסון חזר, אחרי שחשבו שאף אחד בהוליווד לא רוצה יותר להתקרב אליו, הוא קבל מועמדות לאוסקר על בימוי. הסרבן לא נתקל בטיעונים על גזענות או עיוותים היסטוריים כמו סרטיו הקודמים של גיבסון, אבל עדיין מדהים שהיו לו מספיק אוהדים בכדי להיות מועמד. טוב, זו בכל זאת אותה אקדמיה שנתנה לרומן פולנסקי אוסקר אותו לא היה יכול לקבל על הבמה כי הוא עבריין מין מורשע שנמלט מהחוק. הסרבן הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית, אבל דליל מבחינת תוכן ובעל מסר מבלבל. הוא חוגג כביכול את פועלו של אדם שהתנדב לצבא חרף היותו פציפיסט, אבל בו זמנית גם מהלל את מי שרץ עם נשק וגורם לבן זונה האחר למות למען ארצו.

 

69. עלובי החיים (2012)

8 מועמדויות / 3 זכיות

תחת של פיל, ראסל קרואו מנסה לשיר, תחת של פיל, אדי רדמיין דורש מכות, תחת של פיל, יו ג'קמן לא מזדקן. זה בערך מה שעולה לי בראש כשאני נזכר בעלובי החיים בבימויו של טום הופר. לזכות הסרט אציין שאן האת'וויי מדהימה בעשרים הדקות שלה על המסך. לרעתו אציין שיש 138 דקות בהן היא לא מופיעה. אחרי הבלגן הזה, מישהו עוד מופתע ש"קאטס" גרוע?

 

68. ליידי בירד (2017)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אהבתי את הגרסה של גרטה גרוויג ל"נשים קטנות". באמת. יש לי כמה טענות כלפי הליהוק, אבל בסך הכל אהבתי את הסרט. זה רק גורם לי להיות עוד יותר מבולבל לגבי האהבה חסרת הפשרות לה ליידי בירד זכה. סרט די משעמם, על נערה מפונקת שמתנהגת כאילו מגיע לה הכל והבמאית איכשהו מצפה שנזדהה איתה, למרות שהיא באמת סתם מסבכת דברים. שחקני המשנה שאינם טימותי שאלאמה עושים עבודה טובה, אבל גרוויג לא רואה בהם אנשים מלאים, אלא רק פרצופים ברקע בסיפור על בעיות העולם הראשון שלה.

 

67. שעה אפלה (2017)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אנטוני מקרטן הוא התסריטאי המעצבן ביותר בעולם כיום. זה לא שחסר לו כשרון כתיבה, אבל הוא אוהב לקחת דמויות אמיתיות מרתקות ולשטח אותן לכדי מאפיין יחיד שמלווה אותן לכל אורך הסרט. איכשהו, זה נגמר לרוב באוסקר לשחקן הראשי. אני לא מוריד כלום מההופעה של גארי אולדמן, אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים. הוא בא ועושה את העבודה, כולל לבישת חליפת שומן והעברת שעות בחדר האיפור מדי יום. אולדמן שחקן מדהים וצ'רצ'יל היה דמות יוצאת דופן. למרבה הצער, אנטוני מקרטן החליט כנראה שראש ממשלת בריטניה לשעבר מעניין מדי והחליט להפוך אותו למכונת ציטוטים במקום להציגו כמנהיג מעורר מחלוקת שעלה למעמדו בגלל הנסיבות הקיצוניות ביותר.

 

66. נאום המלך (2010)

12 מועמדויות / 4 זכיות

מהצד השני של אותו סיפור. כלומר, מהצד השני שאינו גרמניה הנאצית… נאום המלך עוסק בעלייתו הלא מתוכננת של אחיו של יורש העצר לכס המלוכה, בעודו נאבק באיום הגדול ביותר שבריטניה ידעה במאה העשרים: גמגום. יש פה אוסף של שחקנים טובים ובמקרה הזה, אני אפילו חושב שלא נותנים מספיק קרדיט להופעות של מייקל גמבון וגאי פירס, שהיו ראויים למועמדות לאוסקר לא פחות מג'פרי ראש. אלא שפה אנחנו חוזרים לטום "תחת של פיל" הופר. דרך קללה צוענית עתיקה שמקורותיה טרם אותרו, הופר הצליח לגרום לסרט בינוני לחלוטין לזכות באוסקר על חשבון אחת מרשימות המועמדים המרשימות בהיסטוריה של הפרס. בנוסף, הוא גם זכה באוסקר על בימוי כשהתמודד מול דיוויד פינצ'ר, האחים כהן, דיוויד או. ראסל ודארן ארונופסקי, כולם במאים מוכשרים ממנו בהרבה. זהו הדרוג הנמוך ביותר ברשימה לזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, כי אמנם נאום המלך לא איום ונורא, אבל הוא גם רחוק מלהיות סרט טוב באמת.

 

65. התאוריה של הכל (2014)

5 מועמדויות / זכיה 1

נסיים את רצף הביוגרפיות על אנשים בריטיים שהשחקן שמגלם אותם זוכה באוסקר עם עוד הצצה למוחו הקודח של אנטוני מקרטן. הפעם זהו אדי רדמיין שמציל את הסרט מלהיגרר למטה בידי תסריט שטחי. מקרטן החליט שהצד המעניין ביותר בחייו של סטיבן הוקינג, אסטרופיזיקאי גאון שהתמודד רוב חייו עם ALS, הוא מערכת היחסים עם אשתו. לא שאני לא מעוניין לדעת גם איך הוקינג היה בתור אדם פרטי, אבל התאוריה של הכל משקיע כמות מגוחכת של זמן בלא לעסוק בדברים בזכותם הגיבור שלו באמת מפורסם. אדי רדמיין מוכיח שכשיש לו תפקיד מספיק מאתגר, הוא שחקן ממש טוב. אם כי זמן קצר לאחר מכן הוא הוכיח שגם שחקן ברמתו לא מסוגל להבין מה לעזאזל הוא עושה ב"עלייתה של ג'ופיטר".

 

64. אווטאר (2009)

9 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט שהיה במשך עשור למצליח ביותר בכל הזמנים, היה אמור לשנות את פני הקולנוע. הוא שכלל את טכנולוגיית הצפיה בתלת-מימד וכולם חשבו לרגע שזה הכיוון אליו התעשיה נעה. הם גם חשבו שבתוך שנתיים יצא סרט המשך, אבל ג'יימס קמרון מתנהל על ציר זמן נפרד משלנו. עוד בזמן הצפיה חשבתי שאווטאר מוערך יתר על המידה. הוא מאוד מרשים טכנית, אבל המשחק נדוש, התסריט מלא בקלישאות של סרטים אחרים והעובדה שהיסוד הכל כך מבוקש שהתאגיד מכדור הארץ מנסה להשיג נקרא אנאובטייניום (בלתימושגיום?), מראה כמה הסרט לא באמת השאיר מקום להרחבת היקום בו הוא מתרחש. מה שכן, נינט עדיין זמרת טובה.

 

63. הפנתר השחור (2018)

7 מועמדויות / 3 זכיות

מעולם לא הסתרתי את זה שאני חושב שהיקום הסינמטי של מארוול הוא השג קולנועי חסר תקדים ודוגמה לחיקוי עבור כל מי שרוצה לבנות מותג קולנועי שיחזיק לאורך שנים. יחד עם זאת, אני גם חושב שהפנתר השחור הוא מהסרטים היותר חלשים ביקום הזה. יש לו נקודות חיוביות, במיוחד העיצוב המאוד מרשים של ווקאנדה ושל הקבוצות השבטיות השונות בה. רק שהוא לא סרט גיבורי-על טוב. העלילה הולכת לפי נוסחה מוכרת, כמעט בלי שום הפתעות, הגיבור הוא כזה כי נולד להנהיג את עמו ולא כי יש לו תכונות יוצאות דופן, והקלימקס כולל שתי דמויות ממוחשבות שלבושות אותו דבר ונלחמות על רקע מזויף בברור. חבל לי שבעשור בו יצאו, פרט לסרטי הנוקמים, גם "קיק-אס", "כרוניקה בזמן אמת", "דדפול" ו"לוגאן", דווקא זה סרט גיבורי-העל הראשון שמועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

 

62. צלף אמריקאי (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות מקלינט איסטווד. הוא יכול לביים יצירת מופת והסרט הבא שלו יהיה גיבוב של שטויות. צלף אמריקאי הוא בינוני בעקרון, אבל יש לו שני צדדים בולטים לטובה. קודם כל, בראדלי קופר, במועמדות השלישית שלו לאוסקר על משחק, מראה שהוא מרגיש בנוח גם מחוץ לעולם הקומדיה. דבר שני, הסרט משתמש בשכל בסיפורו של אלוף הצליפות של צבא ארה"ב בכדי להראות שאף אחד לא חסין מפני פוסט-טראומה. גם מי שנדמה שהכל הולך לו בחיים, עדיין סובל מהשלכות הלחימה. איסטווד אמנם לא התנגד למלחמה בעירק, אבל השתמש בסרט הזה בכדי להביא לידיעת הציבור את הצורך בטיפול והבנה של תוצאות הקרב, גם על הצד החזק יותר.

 

61. מכונת הכסף (2015)

5 מועמדויות / זכיה 1

האם אפשר להעריך סרט ועדיין לא להבין מה מוצאים בו? מכונת הכסף הוא בעיקר מבלבל. עריכה פזיזה, ריבוי דמויות ושבירה מזדמנת של הקיר הרביעי, מביאים לכך שהסרט ממש קשה למעקב. אם אתם לא מבינים בעולם הפיננסים, הוא יתנשא מעליכם ויטען שאתם מקשיבים רק אם כוכבת קולנוע או שף מפורסם מדברים. אני לא אוהב את הגישה הזו, אבל מודה שאדם מק'קיי כנראה נגש לנושא היבש בדרך הכי יצירתית שאפשר.

 

1-9cLVMhtUC-rdUpe7oswolQ_resize_resize.jpeg

 

60. רומא (2018)

10 מועמדויות / 3 זכיות

זה לא שאני אוהב את רומא, או מבין איך כל כך הרבה אנשים אוהבים סרט כזה בעייתי מבחינת היחס שלו למקסיקנים ממוצא לא אירופי, אבל זה בהחלט סרט יפהפה. הזכיה של קוארון באוסקר על הצילום מוצדקת לחלוטין והאופן בו הוא מסוגל לבנות סיטואציה שלמה כמעט מבלי לזוז מהמקום מרשימה. יש לי הרבה ביקורת כלפי יכולות המשחק המוגבלות של יליצה אפריציו בתפקיד הראשי, או כלפי האופן בו הדמות שלה פסיבית 95% מהזמן. אני גם חושב שאלפונסו קוארון מבלבל בין זכרונות הילדות שלו לבין האופן בו אנשים ממעמד הפועלים באמת מתנהגים, אבל אולי זו הכוונה. בכל אופן, סרט יפהפה מבחינה חזותית, אבל אוברייטד בטרוף.

 

59. חוטים נסתרים (2017)

6 מועמדויות / זכיה 1

נדמה שחלק ממה שאני מרגיש כלפי אלפונסו קוארון אפשר לכתוב על פול תומס אנדרסון. במאי מבריק מבחינת הגישה שלו לסיפור ולבניית סצנה, אבל תסריטאי מוערך יתר על המידה. חוטים נסתרים הוא חלק נוסף בשרשרת של סרטים בהם אנדרסון משקיע יותר בתכנון כל סצנה בנפרד מאשר ביצירת הדמויות. במקרה של חוטים נסתרים, הרגשתי שהסיום היה מטופש וחסר הגיון, אבל יותר מהכל מפריע לי שאין אצל אנדרסון אף דמות חיובית. כולם חארות ואפילו מי שקצת מעוררת אהדה בהתחלה, מתגלה כאדם נוראי. בשלב מסוים, זה פשוט נעשה מאוד חדגוני.

 

58. הספר הירוק (2018)

5 מועמדויות / 3 זכיות

להספר הירוק יש הרבה בעיות. הוא מטפח סטראוטיפים במקום לשבור אותם, מבוסס כנראה על שקר, נכתב בידי אסלאמופוב, בוים בידי אדם שנהג לחשוף את איבר מינו ללא אזהרה בתור מתיחה ומנציח בגאווה את קלישאת המושיע הלבן (והוא לא האחרון ברשימה עם הבעיה הזו). הקטע הוא שהספר הירוק גם סרט די מבדר. הכימיה בין ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי ניכרת על המסך והוא כן מציג דמויות שהמסע המשותף משפיע עליהן. טוב, על אחת מהן. מושיעים לבנים לא נועדו לעבור שינוי.

 

57. הזאב מוול סטריט (2013)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אני מרגיש שמעל הסרט הזה, נמצאת נקודת מפנה בדרוג. יהיו עוד סרטים שיש לי טענות כלפיהם, אבל הזאב מוול סטריט הוא האחרון שאפשר לומר בפה מלא שלא אהבתי. יש לי בעיה עם החיבה של סקורסזה לדושים וגם אם הם נענשים, תמיד יש תחושה שהסרט עושה להם הנחות כי בסתר לבנו אנחנו אמורים להזדהות עם השאיפות שלהם. ג'ורדן בלפורט הוא אדם נתעב מתחילת הסרט והצורך להעביר שלוש שעות דרך נקודת המבט שלו, בעיקר מתיש.

 

56. התבגרות (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

התבגרות הוא פרויקט מרשים, לפחות בכל הנוגע להתמדה ולעריכה. לא פשוט לצלם את אותם ארבעה אנשים במשך 12 שנים כשאין שום ודאות מראש אם כולם יסכימו לחזור בכל פעם. עקרונית, אין שום חדש במעקב אחר דמויות לאורך זמן כזה, כל סדרת טלוויזיה שמשודרת מספיק זמן תעשה זאת ותכלס, גם סרטי הארי פוטר מלווים את שלושת השחקנים הראשיים מילדות ועד בגרות. ההבדל הוא שהתבגרות נעשה מתוך חיבור אישי ורואים את זה. כן, זה גימיק וכן, הוא בונה לקראת אכזבה מבחינת כמה מעט באמת נראה שהדמויות עברו לאורך התקופה. עדיין, לא כל אחד היה מצליח לעשות את זה בלי לשעמם.

 

55. צורת המים (2017)

13 מועמדויות / 4 זכיות

מבחינה מסוימת, עצם הקיום של צורת המים הוא נס. גיירמו דל טורו ידוע לשמצה כבמאי שלא מצליח להוציא לפועל פרויקטים ועד שיוצא משהו, הוא לרוב די רחוק ממה שהאקדמיה אוהבת. צורת המים הצליח לתפוס בדיוק את נקודת החיתוך שבין סרט פנטזיה לבין דרמה רומנטית. הוא די באמצע מבחינת התחרות של אותה שנה, נתמך בעיקר בהופעה טובה של סאלי הוקינס בתפקיד הראשי בכדי לעורר אהדה. לא סרט מוצלח במיוחד, עם המון חורים בעלילה, אבל אני בכל זאת שמח לראות שגם סרטים מהז'אנר הזה יכולים לפעמים לזכות באוסקר.

 

54. חיי פיי (2012)

11 מועמדויות / 4 זכיות

אנשים נוטים לשכוח, כי אנג לי לא מקסיקני, אבל חיי פיי התחיל את הטרנד הנוכחי של סרטים שזוכים באוסקר על בימוי ולא בפרס הסרט. הדבר החיובי ביותר שאני לומר עליו זה שהוא יותר טוב מהסרט. ממש לא אהבתי את הספר של יאן מרטל, ששלב בין מריחה אינסופית לבין התנשאות מטיפנית. אנג לי הצליח לסנן את הדברים האלה מהגרסה הקולנועית ולהתמקד בקסם שאפשר ליצור בעזרת אפקטים ממוחשבים וצילום בתלת-מימד. עדיין סיפור חלש, אבל לפחות נעים לעין.

 

53. מחוז 9 (2009)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש למחוז 9 שני חלקים מבחינתי. הראשון הוא מטפורה שקופה, אבל יעילה, על היחס למהגרים ברחבי העולם (תוך שימוש ברקע של דרום אפריקה כארץ האפרטהייד). החלק השני הוא סרט אקשן נטול הגיון שבאופן מוזר, כמעט מצדיק את היחס החשדני של הרשויות לחייזרים שבאו לגור בכדור הארץ. החלק הראשון העלה את הסרט עד למקום ה-53 בדרוג, החלק השני מנע ממנו לעלות יותר. אין הרבה סרטי מד"ב שמועמדים לאוסקר מחוץ לקטגוריות הטכניות, כך שהמועמדות של מחוז 9 הייתה אחד הסימנים הראשונים לכך שהרחבת מספר הסרטים המתחרים באמת יוצרת מגוון נרחב יותר של סגנונות.

 

52. האיש שנולד מחדש (2015)

12 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט הזה דוחה. הוא אמור להיות, יש בו הרבה מראות לא נעימים ובחירות לא מוסריות, אז חלק מהרצון מאחוריו הוא לעורר בצופה אי-נעימות. זה עובד, אם כי קצת יותר מדי. אני זוכר שבשלב מסוים כבר התחלתי להרגיש שאיניאריטו סתם מנסה להגעיל אותי ולבדוק מה יתנו לו להכניס לסרט שכביכול מבוסס על סיפור אמיתי (כמעט כל העלילה הומצאה בידי התסריטאים, אגב) על השרדות ונקמה בטבע הפראי של צפון אמריקה. לאונרדו דיקפריו קבל אוסקר בזכות קמפיין מסיבי, למרות שהכוכב האמיתי של הסרט הוא הצלם עמנואל לובצקי, שקטף את האוסקר שנה שלישית ברצף. זה לא סרט שאני רוצה לראות שוב, למרות שאני מעריך את המאמץ.

 

51. היורשים (2011)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים הנשכחים ברשימה. אני זוכר שאהבתי אותו בזמן הצפיה, אבל לא באמת זוכר למה. הדמות הראשית לא עקבית, הסיפור די דליל וחסר משהו מהחיבה של אלכסנדר פיין למצבים מביכים. לא שאני בהכרח אוהב מבוכה, אבל היא כן משאירה משהו חזק בזכרון. היורשים הוא סרט טוב, אני חושב. באמת שאני בקושי זוכר ממנו משהו.

 

LIBRARY-IMAGE-OF-THE-DESC-007_resize_resize.jpg

 

50. תברח (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב: תברח הוא סרט אימה גרוע עם רגעים קומיים מוצלחים. ההצדקה העיקרית לקיומו היא האמירה שלו על יחסי לבנים ושחורים בארצות הברית, אמירה שעוברת בצורה ברורה ועדיין, משהו בה נראה מאולץ. מכיוון שמאוד אהבתי את "אנחנו", סרטו הבא של ג'ורדן פיל, אני לא יכול שלא לחוש שתברח הוא סרט בוסרי שעסוק בחיקוי של אחרים במקום לבנות אימה ומתח כמו שצריך. הוא יותר משעמם ממפחיד ומאוד מסתמך על הקפצות איפה שאמורה להיות מקוריות. ב"אנחנו", פיל כבר מצא קול משלו עם סרט שנבנה מתחילתו ועד סופו סביב רעיון מוצק. תברח הוא אוסף של טלאים שלא באמת מתגבשים למשהו שמחזיק סרט שלם.

 

49. רפסודיה בוהמית (2018)

5 מועמדויות / 4 זכיות

חשבתי שהסרט הזה יהיה הרבה יותר נמוך בדרוג. ביוגרפיה חצי מופלצת שמתמקדת בחלקים הפחות מעניינים (או היי, אנתוני מקרטן) בקריירה של אחת הלהקות האהובות והמשפיעות בהיסטוריה. סרט שמשקר כמעט מהדקה הראשונה, מאפשר לשמוע רק חלקי שירים ואז קוטע אותם כשמתחילים להתלהב ואפילו אומר "אתה תיזכר בתור האדם שוויתר על קווין" לדמות שלא קיימת במציאות. אלא שיש לסרט הזה עשרים דקות אחרונות ששוות את ההמתנה. פתאום חצאי האמיתות מתחלפות בשחזור אחד לאחד של רגע שהמעריצים חיכו רק לו. עם כל החסרונות של הסרט, כולל העובדה שבוים בחלקו בידי תוקף מיני סדרתי, קשה שלא לצאת ממנו עם חיוך.

 

48. העיתון (2017)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אם הייתי צריך לדמיין את סרט האוסקר האולטימטיבי, הייתי מדמיין את העיתון. סטיבן ספילברג מביים את מריל סטריפ וטום הנקס בסרט על פי סיפור אמיתי על העיתון הקטן שנלחם נגד המערכת כדי לפרסם שחיתות שלטונית ולבסס את עצמו מול המתחרים. הבעיה היא שהעיתון הוא לא הרבה מעבר לתיאור העלילה שלו. יש בו רגעים מעניינים, אבל כמכלול, הוא מאכזב ונראה שנעשה בחפזה. אפילו שספילברג ידוע במהירות בה הוא משלים פרויקטים מסובכים, אני מרגיש שהעיתון היה מרוויח מעוד כמה חודשים של עבודה.

 

47. לינקולן (2012)

12 מועמדויות / 2 זכיות

נשארים עם ספילברג וסרטים שהיו צריכים להיות יותר ממה שקבלנו בסופו של דבר. לינקולן היה פרויקט חלומות של הבמאי המפורסם, אבל הוא דחה אותו מספר פעמים עד שמצא את הזמן המתאים להוציא אותו לפועל. עיקר ההתלהבות מהסרט נבעה מהמשחק של דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשי ואולי כאן טמונה הסיבה העיקרית שלא התחברתי אליו. דיי לואיס שחקן מצוין, אבל הוא לא שכנע אותי בתור נשיא שמנהל את המדינה בזמן מלחמה ומנסה להעביר את החוק שיביא סופית לחיסול העבדות. הסרט מאוד מרשים מבחינה טכנית ומכיל לא מעט משפטים חכמים, אבל לא הצלחתי להישאב לתוכו כמו שצריך, בין השאר כי המשחק של דיי לואיס יותר מדי הסיח את דעתי.

 

46. כוח משיכה (2013)

10 מועמדויות / 7 זכיות

הזכיה הראשונה של אלפונסו קוארון באוסקר על בימוי בהחלט מובנת לי. כוח משיכה הוא אחד הסרטים המרשימים והמטלטלים ביותר שניתן לראות על המסך הגדול. הוא לא כל כך עובד על המסך הביתי, כי בלי התחושה שהחלל האינסופי ומלא צרופי המקרים מקיף מכל עבר, מתחילים לשים לב לדברים אחרים. נגיד, לזה שיש בתפקיד הראשי אישה שמוצגת או כהיסטרית, או כזקוקה לעזרה של גבר גם כשהיא לבד. או זה שכל התאונה שמתחילה את הסיפור לא הגיונית. או זה שהחלל אמנם נמשך עוד ועוד, אבל ממש צפוף בשטח הקטן שסביב כדור הארץ. זה סרט שצריך לראות לפחות פעם אחת בקולנוע בכדי להעריך באמת, כי הוא די מטופש כשמתחילים לחשוב על הפרטים.

 

45. לה לה לנד (2016)

14 מועמדויות / 6 זכיות

אופס… רציתי לשים כאן את "אור ירח". טוב, לא באמת, אבל הוצאתי את הבדיחה הזו מהמערכת.

לה לה לנד נמצא על קו האמצע של הדרוג וזה המיקום ההגיוני ביותר עבורו. סרט שמכיל דברים טובים בערך באותה מידה שהוא מכיל דברים רעים. השירים טובים וקליטים, קטעי הג'אז משעממים ולא באמת מייצגים את הסגנון. אמה סטון נהדרת בתפקיד הראשי, ראיין גוסלינג היה צריך בכלל להיות מועמד על "בלשים בע"מ". הסרט מתרחש בעולם אווירתי שמשלב בין קליפורניה המודרנית למציאות החלופית שנוצרה בראשינו בזמן צפיה בסרטים משנות החמישים, אף דמות משנית בסרט לא באמת מפותחת או קיימת מסיבה כלשהי שאינה לגרום לגיבורים להראות חכמים. לה לה לנד מהנה, אבל בואו נגיד שהפסיד את האוסקר לסרט טוב בהרבה.

 

44. ויפלאש (2014)

5 מועמדויות / 3 זכיות

מה יש לי עם לשים בזה אחר זה סרטים של אותו במאי? קודם ספילברג ועכשיו דמיאן שאזל. לפחות יש עקביות בדרוג. כשלמדתי שדמיאן שאזל חלם להיות מתופף ג'אז, אבל בחר להתמקד בקולנוע כי הרגיש שהוא לא מספיק טוב בתחום המוזיקה, זה הסביר המון. ויפלאש הוא בעצם הפנטזיה שלו להתמודד מול המורה הקשוח שהיה לו ולהמשיך לנסות ולמצות את הפוטנציאל של עצמו. התוצאה היא סרט שאת רובו אהבתי, מן הסתם המון בזכות המשחק של ג'יי.קיי. סימונס. המערכה האחרונה די הרסה לי, כנראה כי הרגשתי שהסרט מנסה בכח לסגור את כל הפינות במקום לשמור על הסיפור נקי מהסחות דעת.

 

43. חיות הדרום הפראי (2012)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הנה סרט שאני יודע שאהבתי, אבל אני לא בדיוק זוכר למה. הוא חם ואנושי, כניגוד מתבקש לעולם החרב והמתפורר שהסיפור מתרחש בו. קוויוונזנה ואליס לא תמיד יודעת מה לעשות עם התסריט שניתן לה (היא בכל זאת הייתה בת שבע וחצי בזמן הצילומים), אבל ברגעים שהיא תופסת את הרעיון, הלב נקרע. אני כן זוכר שהפריע לי האופן בו המאפיין הפנטסטי של הסרט נקשר בגסות לעלילה.

 

42. חצות בפריז (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

הסרט הזה הפתיע אותי. במבט ראשון, הוא נראה כמו עוד סרט אנסמבל של וודי אלן שמתרחש בעיר פסטורלית על רקע נגינת קלרינט ועוסק במידה לא בריאה בבגידות וחיפוש אחר אהבה. אז נכנס אליו אלמנט של מסע בזמן ואלן למעשה מוצא  את היצירתיות שאבדה לו בתחילת המאה. בתור סרט קטן שעדיין קשור ישירות לקלישאות של סרטי וודי אלן, הוא לא מנצל לחלוטין את הרעיון יוצא הדופן שלו, אבל בשורה התחתונה הוא עובד טוב יותר מכל דבר אחר שחובב הקטינות הממושקף עשה מאז סוף שנות השמונים.

 

41. כוכב נולד (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

כוכב נולד גרסת 2018 הוא סרט יותר טוב ממה שהיה אמור להיות. בראדלי קופר ביים אותו ללא נסיון קודם בבימוי, אחרי שמספר במאים מנוסים דחו את הפרויקט, ליידי גאגא לוהקה לתפקיד הראשי בלי שאי פעם נסתה אפילו להחזיק סרט שלם על כתפיה ובנוסף, זה רימייק של רימייק של רימייק, כך שלא היה ברור מה בכלל נשאר לחדש. מתברר שהטייק של קופר, שהחליט לתת יותר רקע לדמות הגברית, והיכולת של ליידי גאגא לשאוב השראה מחייה האמיתיים כמוזיקאית מוכשרת שהמציאה לעצמה פרסונה חדשה על מנת להשיג תשומת לב, נתנו לסיפור חיים חדשים. הוא חותך לפעמים בפינות ואם ראיתם את הגרסאות הקודמות, תדעו בדיוק מה עומד לקרות, אבל זה עדיין סרט שמצליח לרגש ולהתגבר על חוסר הנסיון של המעורבים ביצירתו.

 

930f8171b3e0954a52c1ef6fef11742a_resize.jpg

 

40. הארטיסט (2011)

10 מועמדויות / 5 זכיות

יש שיגידו שהסרט של בראדלי קופר הוא בכלל הגרסה החמישית ל"כוכב נולד", כי הארטיסט הוא בעצמו רימייק לא רשמי לסרט משנות השלושים. זה לא מדויק, אבל בהחלט קיים דמיון רב בין הסיפורים. לסרטו של מישל הזנאוויציוס יש יתרון אחד על פני הרימייק האמיתי, הוא מסור לגימיק שלו. זה שהעלילה צפויה זה איכשהו חלק מהקסם, כי הארטיסט הוא מחווה ישירה לעידן שבו סיפורים צפויים מכרו וכוכבים היו נוכחים על המסכים במשך שנים ללא הפסקה. זה אמנם גימיק לצלם את הסרט בשחור לבן ו(כמעט)לחלוטין ללא קול, אבל היי, הגימיק הזה הוא הסיבה שמישהו בכלל שמע עליו.

 

39. העזרה (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

עוד דוגמה לקלישאת המושיע הלבן, רק באופן שמתחבר למסר של הסרט לפיו אנחנו מקשיבים רק למי שנראה כמונו, גם אם אחרים צועקים לנו באוזן את אותן מילים בדיוק. כן, את הסרט ביים גבר לבן. כמובן שביים אותו גבר לבן, אתם חושבים שהוא היה מועמד לארבעה אוסקרים אחרת (ראו המחשה בעוד שלושה מקומות)? אפשר להגדיר את העזרה כקומדיה עצובה, או כדרמה גרוטסקית. שתי ההגדרות מתאימות לאבסורד המדכא שבו הנשים השחורות בסיפור תקועות. הבחירה של האקדמיה להעניק אוסקר שלישי למריל סטריפ באותה שנה במקום ראשון לוויולה דיוויס עדיין נראית לי כמו הזדמנות מפוספסת.

 

38. סגן הנשיא (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

יש הרבה סיבות לא לאהוב את הסרט הזה. הוא מניפולטיבי, חד-צדדי, מציג את הדמות הראשית כנוכל בעל השפעה גדולה בהרבה מכפי שכנראה הייתה לו במציאות. בנוסף, הוא מלא בגימיקים ושבירות של הקיר הרביעי ומבקר את הצופים על כך שהם ממהרים לשפוט. איכשהו, אלה גם הסיבות שאני מחבב את סגן הנשיא. לצד תצוגת משחק נפלאה של כריסטיאן בייל, אדם מק'קיי לא ממצמץ בנסיון שלו להראות כיצד דיק צ'ייני הוא הדבר ההרסני ביותר שקרה לאמריקה בין מלחמת וייטנאם לבחירות 2016. התסריט נצמד לעובדות, גם אם הן מוצגות דרך פילטר של פרשנות אנטי-צ'יינית, ומעורר מחשבה, גם כשמק'קיי די מנחה את הקהל מה לחשוב. בכל הנוגע למניפולציות של האמת, זו אחת מהיותר מוצלחות שנתקלתי בהן. אפרופו כריסטיאן בייל…

 

37. פייטר (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

עד הצפיה בפייטר, חשבתי שכריסטיאן בייל שחקן די מוגבל שהפנים הקפואות שלו פוגעות ביכולתו לגלם יותר מתפקיד אחד. גם חשבתי שדיוויד או. ראסל הוא במאי עם רעיונות מעניינים, אבל מוזרים מדי בשביל האוסקר. פייטר שנה את דעתי לגבי שניהם. ראיתי את בייל מגלם תפקיד לבבי ושונה מדברים שעשה בעבר, ואת ראסל עושה מעבר לקולנוע ידידותי יותר לאקדמיה ולמעשה שומר על כושר.

 

36. סלמה (2014)

2 מועמדויות / זכיה 1

למרות ש-2014 הניבה את אחת מרשימות המועמדים היותר איכותיות בתולדות האוסקר, הגיע לסלמה יותר. גם לבמאית אווה דוברניי, גם לתסריטאי פול וב, במיוחד לשחקן הראשי דיוויד אויילובו וכמובן לכל מי שעמל על השחזור התקופתי של דרום ארצות הברית בשנות השישים. הסרט עוסק במאבק לזכויות אדם מבלי להסתיר ששינויים אמיתיים התאפשרו רק כאשר הדבר השתלם פוליטית לאישים הבכירים ביותר באמריקה. זו לא ביוגרפיה רגילה של מרטין לותר קינג, אלא התמקדות בתקופה קצרה יחסית בחייו, בה הנהיג את הקו הפציפיסטי במאבק לשוויון לשחורים. למרות הפוטנציאל לתסריט סכריני שמתעלם מבעיות, הסרט מציג בחוכמה גם את החלקים הפחות מצודדים בדמותו של קינג, בעוד הוא עדיין מוצג כגיבור. העדר רגעים שבאמת נחרתים בזכרון מנע מהסרט להגיע גבוה יותר בדרוג.

 

35. תלוי באוויר (2009)

6 מועמדויות / 0 זכיות

נטען בזמנו שג'ייסון רייטמן לא זכה באוסקר על התסריט של תלוי באוויר כי נסה למנוע קרדיט משלדון טרנר שהיה מועמד איתו. בין אם זה נכון או לא, האקדמיה עשתה בעיני טעות כאשר העדיפה לתת את הפרס לתסריט של "פרשס". תלוי באוויר אולי לא עוסק בנושאים חברתיים דחופים, אבל הוא כן מציג את החיים בעולם שנשלט בידי תאגידים שממש לא רוצים להתמודד בעצמם עם עובדים זוטרים. וירה פרמיגה ואנה קנדריק מצוינות בתפקידים משניים וג'ורג' קלוני זוכה לשם שינוי לשבור קצת את דמות המנהיג האפור שהוא מגלם בדרך כלל. חסר רק משהו שישאיר טעם של עוד, כי חוץ מזה, מדובר בסרט ממש טוב.

 

34. באש ובמים (2016)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש משהו מאכזב בסרט הזה. למרות שהוא כתוב ומבוים בצורה מעולה ומשוחק רוב הזמן בידי שחקנים עם דיקציה ברורה (וג'ף ברידג'ס), הוא היה צריך להיות משהו מעבר. משהו שהוא יותר מסתם טוב. משהו אדיר. סרטו העשירי של דיוויד מקנזי לא הפך ליותר מהבהוב מפתיע על הרדאר של האקדמיה וזה חבל, כי כל המרכיבים לקלאסיקה מיידית היו שם.

 

33. קר עד העצם (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסרט שגלה לרובנו את ג'ניפר לורנס, הכוכבת הגדולה של המחצית הראשונה של העשור שעבר. תואר מאוד ספציפי, אבל משמעותי עבור מי שמהר מאוד התרגל לראות את השם שלה מוזכר בתחזיות לאוסקר. קר עד העצם עוסק באוכלוסיה שלא מקבלת בדרך כלל את מרכז המסך, אנשי ההרים. אוכלוסיה מבודדת יחסית של אמריקאים לבנים עם הרבה גאווה ומעט מאוד סבלנות לזרים. המותחן הזה לא רק מספק הצצה לתוך חייהם האולי אמיתיים ואולי מומצאים לחלוטים של אנשי ההרים, אלא גם מזכיר שעד לאחרונה, סרטים עצמאיים עדיין היו גורם אמיתי באוסקר. אני לא יודע מה בדיוק קרה בשנתיים האחרונות שהאולפנים הגדולים (ונטפליקס) השתלטו על המרוץ, אבל כולי תקוה שעוד ימצא מקום לסרטים קטנים ולא צפויים כמו קר עד העצם.

 

32. 12 שנים של עבדות (2013)

9 מועמדויות / 3 זכיות

נעצור לעוד תחנה אחת בצד האפל של ארצות הברית עם הסרט שאותו מנחת האוסקר אלן דג'נרס הגדירה במילים "יש שתי אפשרויות: אחת, 12 שנים של עבדות זוכה. שתיים, כולכם גזענים." שנה לפני שהתחילו לשים לב מחדש שהאקדמיה לא הכי מתחברת לסרטים על אנשים לא לבנים, זכה סרט על האדם השחור הכי לבן בהיסטוריה. הוא בכלל מהצפון ונולד ומתנהג כאדם חופשי שלא נתקל בשום גזענות, עד שנחטף לדרום הפרימיטיבי, שם נמכר לעבדות. הסרט הזה כל כך מלא באשמה לבנה, שאפילו הבמאי והתסריטאי השחורים שלו דאגו להבהיר שאין שום כעס כלפי לבנים שחיים בצפון ארצות הברית. למרות שהטענה הזו חוזרת כלפי מועמדים רבים לאוסקר, בסרט הזה יש מילולית מושיע לבן. כל כך לבן שהוא בכלל מקנדה, שם לא שמעו אפילו על גזענות. אני יורד על הסרט, אבל האמת היא שהוא עשוי ממש טוב, עם כמה מהופעות המשחק הטובות של 2013 והצגה כנה בקשיחותה של התנאים בהם הוחזקו עבדים בדרום. סרט טוב וחשוב, שמגיע עם ערכה צמודה לרחיצת ידיים.

 

31. יהודי טוב (2009)

2 מועמדויות / 0 זכיות

היינו צריכים להגיע מתישהו לאחים כהן. למרות ששניים מהסרטים הכי טובים שלהם ("בתוך לואין דיוויס" ו"הבלדה על באסטר סקראגס") לא היו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, שניים אחרים זכו לכבוד בפרק הזמן המדובר. הפחות מוצלח ביניהם הוא יהודי טוב, סרט אניגמטי ספק מצחיק, ספק טראגי, ששואב השראה מסיפור איוב. קשה להבין מה העמדה של האחים כהן, שבסרט הזה הגיעו אולי לשיא האנרכיזם שלהם בכל הנוגע לבניית עלילה. האם לארי גופניק הוא אדם טוב? מוסרי? חוטא שרק זקוק לפיתוי הנכון? נראה שהכהנים רוצים להשאיר את חוסר הוודאות, תוך שהם יוצאים ביקורתיים כלפי עצם התפיסה של טוב ורע בעולם מורכב כשלנו. הקשר של הסרט הקצר ביידיש בהתחלה, עדיין לא ברור, אבל הוא עשוי ממש טוב.

 

A+Serious+Man_resize_resize.jpg

 

30. גשר המרגלים (2015)

6 מועמדויות / זכיה 1

מהאחים כהן כבמאים, לאחים כהן כתסריטאים. גשר המרגלים נכתב במקור בידי מאט צ'רמן, אבל סטיבן ספילברג החליט להעביר את התסריט דרך ג'ואל ואיתן על מנת שישפצרו אותו. התוצאה היא, לדעתי, הסרט הטוב ביותר שספילברג ביים בעשור האחרון. זה לא סרט נטול פגמים. למעשה, קצת קשה לצלוח את החצי הראשון שלו, אבל הוא משתפר משמעותית בחלקו השני. מארק ריילנס, שחקן תאטרון ותיק עם מעט מאוד נסיון קולנועי קודם, זכה באוסקר מוצדק על גילום האדם האחרון שהייתם חושדים בו כמרגל.

 

29. חלום אמריקאי (2013)

10 מועמדויות / 0 זכיות

לזמן קצר, נדמה היה שדיוויד או. ראסל אוטוטו זוכה באוסקר. הסרטים בבימויו צברו עוד ועוד מועמדויות, היו חביבים גם על המבקרים וגם על הקהל ושניים מהם ברצף הגיעו להשג הנדיר של מועמדות בכל ארבע קטגוריות המשחק. חלום אמריקאי היה השיא, כשהמוזרות של ראסל סוף סוף זכתה לביטוי בסרט שהאקדמיה מכירה בקיומו. זה סרט על אנשים אנוכיים ועל אנשים אנוכיים יותר, שצריכים למצוא דרך לצאת בשלום מעבודה לא מתוכננת כראוי עבור ה-FBI. הסרט מצחיק, מותח, משוחק היטב, בעיני זה התפקיד הכי טוב שג'ניפר לורנס גלמה עד כה. איך הוא יצא מהאוסקר בידיים ריקות? או שהיה מוזר מדי לטעם האקדמיה, או שזה קשור לכך שדיוויד או. ראסל עצמו הוא טיפוס בלתי נסבל.

 

28. אור ירח (2016)

8 מועמדויות / 3 זכיות

מרגש, דרמתי ונטול הומור. בדרך כלל, אני לא אוהב סרטים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, אבל אור ירח לוחץ בדיוק על הנקודות הנכונות בשביל שזה יעבוד. החלוקה לשלושה שלבים בחייו של אדם המוכר בשלושה שמות, מספקת בעצם שלושה מיני-סרטים שמחוברים בידי הפרטים הקטנים. ההפיכה מילד שזקוק לדמות אב, למתבגר שמנסה להבין מה הוא באמת ולמבוגר שמחקה את דמות האב מפעם, מוצגת בצורה לא הכי חלקה, אבל בהחלט מעניינת מבחינה סיפורית. הסרט מראה עד כמה דימוי חיצוני יכול להטעות והביא לרגע נדיר בו האקדמיה בחרה בסרט שגם עוסק בדמויות לא לבנות וגם מקדיש זמן מסך מהותי לדמויות להט"ביות.

 

27. מאניבול (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

בנט מילר ביים שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא. שניים מהם לא אהבתי והשלישי הוא מאניבול. מה הופך את מאניבול לנסבל יותר מ"טרומן קפוטה" ו"פוקסקצ'ר"? דבר ראשון, הוא לא נכתב בידי דן פאטרמן, אדם שחושב שדמויות שמדברות ברוגע על המניעים שלהן מעניינות יותר מדמויות שעושות דברים. דבר שני, הוא כן נכתב בידי סטיבן זייליאן וארון זורקין, שני תסריטאים זוכי אוסקר שידועים בדיאלוגים השנונים והדמויות המורכבות שלהם. מאניבול זורם ושומר על עניין, למרות שהוא מתעסק הרבה בסטטיסטיקות, אלגוריתמים ועוד מילים שנשמעות חכמות כשג'ונה היל אומר אותן.

 

26. נברסקה (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אולי ההפתעה הגדולה של טקס האוסקר ה-86. חשבו שיהיה מועמד, אבל לא חשבו שאלכסנדר פיין יהיה מועמד על הבימוי. סרט קטן, פשוט ומלא רגש על אנשים שמנסים לא להתרגש יותר מדי. איחוד משפחתי שנכפה בעקבות אשליה של אדם זקן כאילו זכה בפרס גדול והבן שמנסה איכשהו להסתדר איתו מחדש. אלכסנדר פיין הצליח להיות מאופק מהרגיל וזה עבד לו ממש טוב, תוך שהוא מסדר לברוס דרן קאמבק מאוחר בתפקיד הראשי.

 

25. המועדפת (2018)

10 מועמדויות / זכיה 1

אז מה שאמרתי קודם לגבי כמה אני שונא כשלוקחים סיפור אמיתי מרתק ומוסיפים לו קווי עלילה לא נחוצים? לא תקף כאן. המועדפת לא מתיימר להציג את האמת, אלא רק להשתמש בה בתור בסיס לסיפור אחר לחלוטין. אפשר למצוא בזה סוג של הונאה, אבל החוכמה האמיתית היא במסר שהסרט מעביר מבלי להאכיל בכפית. הוא מציג מצב שבו חצר המלוכה הבריטית נשלטת כולה בידי נשים, בעוד הגברים מנסים לקחת קרדיט ולשמר את כוחם. זה סרט שבעצם מראה שהמלכה לא זקוקה לגברים סביבה בכדי להיות נשלטת, אבל גם שנדרשת אישה עם ביצים (מטפוריות) בכדי לעמוד בעומס התפקיד.

 

24. המפגש (2016)

8 מועמדויות / זכיה 1

לא ממש חבבתי את דני וילנב לפני הסרט הזה. חשבתי שהוא במאי מלא בעצמו שמאמין שהסרטים שלו הם פסגת היצירה ומי שלא מסכים, שישתוק. המפגש שנה את דעתי, הוא הציג לי צד של וילנב שמוכן להקשיב ולזרום עם הסיפור במקום לסבך אותו בלי סיבה. זהו סרט מד"ב חכם שמצליח להשרות תחושה של אימה גם כאשר לא קורה שום דבר. אנחנו מרגישים את הפחד של הדמויות יחד איתן, כי הוא נובע מחוסר ידיעה. הסיום קצת הפריע לי כי הרגשתי שבשלב הזה, המשבר שצריך לפתור היה לא הגיוני, אבל מעבר לכך, מדובר בסרט מעולה.

 

23. למעלה (2009)

5 מועמדויות / 2 זכיות

זה כנראה אומר משהו אם שני סרטי האנימציה היחידים מאז "היפה והחיה" שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, עשו זאת במהלך השנתיים בהן היו עשרה מועמדים. האקדמיה נוטה לזלזל באנימציה, גם כשהמוצר בוגר כמו למעלה. זה אפילו לא אחד משני סרטי פיקסאר האהובים עלי, אבל למעלה הרוויח מרגשות האשם של האקדמיה והשיג מועמדות. הרבה מדברים על קטע הפתיחה שובר הלב שלו (לפני שהתרגלנו שכל סרט של פיקסאר גורם לאולם שלם לבכות), אבל למעלה הוא גם סרט מסע בין שני שותפים מקריים, במקום שהוא כולו מחווה לסרטי הרפתקאות מתחילת ימי הקולנוע. פיקסאר חפרו עמוק בהיסטוריה של המדיום על מנת להוציא סרט שנראה חדשני לזמנו.

 

22. כוננות עם שחר (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים שהכשלון המסחרי שלו הכי לא ברור לי, הוא "דטריוט". מילא אם קתרין ביגלו הייתה במאית גרועה שבמקרה יצרה סרט אחד טוב, אבל כוננות עם שחר הוכיח שהמהפך שעברה מבמאית חסרת כיוון למאסטרית של קולנוע ריאליסטי, הושלם בהצלחה. ביגלו הסתמכה על עדויות אמיתיות והציגה את הפעולות שבנו לקראת החיסול של אוסאמה בין לאדן באופן מורט עצבים, למרות שכולם יודעים איך זה נגמר. ג'סיקה צ'סטיין מצוינת בתפקיד סוכנת CIA שיודעת להפריד בין תחושות אישיות לבין עבודתה, עד לשלב בו שני התחומים מתערבבים בניגוד לרצונה.

 

21. ספוטלייט (2015)

6 מועמדויות / 2 זכיות

הגורל של ספוטלייט היה אמור להיות כמו של "התרסקות", או כמו של "ההצגה הגדולה בתבל", הסרט האחרון עד אז שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ובעוד קטגוריה אחת בלבד. ההבדל הוא שספוטלייט הוא סרט טוב, שגם אם לא היה המתאים ביותר לזכות באותה שנה, עדיין מהווה בחירה לא רעה. זוהי הצגה אמינה ומפורטת של התחקיר בעקבות הסתרת תקיפות מיניות שבוצעו בידי כמרים בכנסיה הקתולית. המשחק טוב, אם כי ממש לא ברור איך מכל צוות השחקנים, מארק ראפלו ורייצ'ל מקאדמס הם אלה שהיו מועמדים לאוסקר.

 

1761_resize_resize.jpg

 

20. אופטימיות היא שם המשחק (2012)

8 מועמדויות / זכיה 1

מי חשב שדיוויד או. ראסל מסוגל לרגש? סיפור די קיטשי שמבוצע בידי שחקנים מוכשרים ולמרות התנהלות צפויה מראש, מכיל את הקסם של קומדיות רומנטיות קלאסיות. קשה להפוך אדם בעל אובססיה לא בריאה לאשתו לשעבר לדמות סימפתית, אבל בראדלי קופר מצליח, בעוד ג'ניפר לורנס מראה שהיא יכולה לגלם אישה עם אוסף של שריטות משלה, שעדיין נרצה בסוף רומנטי עבורה.

 

19. להציל את מארק וואטני (2015)

7 מועמדויות / 0 זכיות

פתאום, באמצע העשור שעבר, קרה נס. רידלי סקוט ביים סרט מד"ב טוב. באמצע וידוא ההריגה שעשה בסדרת הנוסע השמיני, סקוט לקח את התסריט שכתב דרו גודארד על פי הספר "לבד על מאדים", גייס את פצצת הכריזמה שהיא מאט דיימון לתפקיד הראשי וביים את אחד התיאורים הריאליסטיים ביותר של העתיד הקרוב שנראו על המסך. הסרט לא מדייק רק בתנאים על מאדים (כולל סופה שרק לאחר צאת הסרט הבינו שאכן יכולה להתרחש), אלא גם חזה את הקיצוץ המתמשך בתקציב נאס"א ואת זה שדונלד גלובר גאון.

 

18. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017)

7 מועמדויות / 2 זכיות

כנראה שלא היה סרט מתאים יותר להתמודד על האוסקר בעיצומו של קמפיין MeToo. אישה זועמת טוענת שהמשטרה לא עושה מספיק בכדי לתפוס את האנס/רוצח של בתה, בעוד הנסיון שלה ליצור לחץ ציבורי על מפקד המשטרה המקומית, הופך לקמפיין שנאה כלפיה בגלל דעות קדומות. פרנסס מקדורמנד נצלה את הזכיה באוסקר השני שלה בכדי לקרוא לנשות ואנשי התעשיה לסרב לסרטים בהם לא ניתן יצוג ראוי לנשים מול ומאחורי המצלמה, והנה ברוך השם עברו שנתיים ובשבעה מתשעת המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר אין נשים בתפקיד ראשי.

 

17. מלון גרנד בודפשט (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

משעשע אותי שהסרט שגרם לי להתחיל לחבב את וס אנדרסון היה סרט אנימציה. לפני "מר שועל המהולל", לא הבנתי מה ההתלהבות ממנו, אבל כשראיתי כמה הראש שלו בעצם מכוון לפי הגיון של סרטי הנפשה, דברים התחילו להתחבר. אחרי "ממלכת אור הירח" המצוין, הגיע סרט יותר ציני, יותר אפל ויותר מטורף. מלון גרנד בודפשט הוא באמת סוג של סרט אנימציה חי, מה שמעניק לו מראה יחודי וגם את היכולת לשלב קאסט ענק בעלילה נוחה למעקב. מבחינת אנדרסון, השחקנים הם כלי המשחק שלו והוא יכול להזיז אותם בהתאם לצורך ולגרום להם לומר מה שירצה וזה יעבוד, כי הוא ברא מאפס את העולם בו הסרט מתרחש ואת חוקי הפיזיקה וההתנהגות המתקיימים בו.

 

16. שחור על לבן (2018)

6 מועמדויות / זכיה 1

ספייק לי במאי וכותב מצוין, אבל יש לו בעיה אחת חמורה: הוא יודע את זה. אם תגידו לספייק לי שלא הבנתם את הסרט שלו, הוא יאשים אתכם באטימות ואם תאהבו יותר סרט של מישהו אחר, יעשה לכם שיימינג ברשת החברתית הקרובה ביותר. אולי בגלל זה, הרבה מהסרטים שלו לא מלוטשים כראוי, כי הם נוצרים בידי אדם שלא יודע להתמודד עם ביקורת. למרבה המזל, לפעמים יוצא לו סרט כמו שחור על לבן שמצדיק את השבחים שהבמאי מרעיף על עצמו. לי עשה בחוכמה כאשר לא הציג את כל אנשי ה-KKK כרדנקים מטומטמים ששונאים כל מה שזז, והראה איך הם נעים בעקבות השפעות חיצוניות. הם עדיין גזענים אלימים, אבל ברמות שונות. הסרט הזה הוא ההזדמנות של לי גם להציג גיבור אפרו-אמריקאי מביך את האנשים ששמו להם למטרה לרדוף את כל מי ששונה מהם, וגם להזכיר שהמציאות לא נגמרת איפה שסרטים מסתיימים.

15. קפטן פיליפס (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

כל כך חבל לי שהסרט הזה לא זכה ליותר כבוד. זה לא רק סגנון הבימוי של פול גרינגראס שמצליח כמעט להשכיח את נוכחותה של המצלמה ולגרום להכל להראות כמו תיעוד אמיתי. יש גם את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה של טום הנקס, עליה איכשהו לא היה מועמד לאוסקר. חוץ מהמם שנוצר בזכות הסרט ("אני הקפטן עכשיו"), גרינגראס מציג שוד שמסתבך והופך לארוע חטיפה בעקבות פניקה של שני הצדדים, מה שמייצר את אחד הסרטים המותחים של המאה הנוכחית.

 

14. ג'אנגו ללא מעצורים (2012)

5 מועמדויות / 2 זכיות

קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון. לא צריך להיות היסטוריון של הקולנוע כדי לראות את ההשראה מסרג'יו לאונה בסרטיו. אחרי ששחק עם אלמנטים ממערבונים שונים, טרנטינו יצר סוף סוף אחד אמיתי ב-2012. השם, כרגיל, הוא מחווה לסרט אחר, אבל העלילה היא לגמרי טרנטינו. עבד משוחרר ורופא שיניים גרמני יוצאים לשחרר את אשתו של העבד לשעבר מאדם בעל פטיש לתרבות גרמניה (אבל אפס הבנה אמיתית בתחום), תוך שהם מחסלים על הדרך מבוקשים תמורת כסף. יש הרבה תלונות על החופש שטרנטינו העניק לעצמו עם שימוש בכינויים מעליבים ובמבטא אוסטרלי (או מה שזה לא היה), אבל מדובר בבמאי שמסוגל לעשות רק את מה שהוא אוהב. אין לו פשרות בשום שלב של היצירה ועל כן, מי שאוהב את הסגנון שלו, מקבל לרוב בדיוק את מה שצריך.

 

13. היא (2013)

5 מועמדויות / זכיה 1

בתחילת דרכו כבמאי קולנוע, שתף ספייק ג'ונז פעולה עם התסריטאי צ'רלי קאופמן בשני סרטים ביזאריים, אך משובחים. לאחר שנפרדו דרכיהם, האמונה הרווחת הייתה שקאופמן גאון וכדאי שג'ונז ימצא לעצמו מהר גאון חדש לעבוד איתו לפני שיחזור לביים קליפים. הסרט היא הוכיח שגם ג'ונז תסריטאי מוכשר בפני עצמו. למעשה, בהתחשב בסרטים אחרים שקאופמן כתב, יש סיכוי שג'ונז היה הגורם הממתן שהפך את התסריטים למתאימים יותר עבור המדיום הקולנועי. היא הוא אחד הסרטים הרומנטיים ביותר בכל הזמנים, ועם זאת, גם אחד מהביקורתיים ביותר כלפי הקונספט של רומנטיקה. אדם מסוגל להתאהב באינטליגנציה מלאכותית, אבל האם היא מסוגל לאהוב אותו בחזרה, או שמדובר בהתאמה אוטומטית לדרישותיו? בתוך עולם עתידני שלא צועק מכל פינה עד כמה הוא מתקדם ויחודי, מה שמשאיר אותו מוכר וחם, חואקין פיניקס מגלם אדם שזקוק לאהבה, אבל לא בהכרח מסוגל לוותר על שליטה. זו בעיה שהרבה אנשים נתקלים בה במציאות ואצל חלקם, היא יכולה להיות ממש הרסנית.

 

12. דנקרק (2017)

8 מועמדויות / 3 זכיות

קשה לחשוב על סרט מהשנים האחרונות שבו העריכה היא אמצעי סיפורי בולט כמו בדנקרק. קו עלילה אחד מתרחש לאורך שעה באוויר, שני לאורך יממה בים ושלישי לאורך שבוע ביבשה. להוציא שניים-שלושה רגעים של קיטש, הסרט כתוב ומבוים בצורה חכמה שמאתגרת את הצופה מבלי להעיק. המעבר בין הסיפורים מסייע להבין את הרבדים השונים של המלחמה, כאשר המטרה של חלק מהדמויות היא לצאת ושל אחרות להיכנס לשטח הקרב בלחץ של זמן.

 

11. בירדמן (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

אם העריכה היא הדבר הבולט ביותר בדנקרק, בבירדמן היא כמעט נסתרת לחלוטין. "1917" עושה כעת את אותו טריק שיוצר אשליה של שוט אחד ארוך מאוד, אבל בירדמן עשה זאת לפניו ובצורה חלקה יותר. המצלמה נודדת, יחד עם ריגן (מייקל קיטון), ברחבי ברודוויי והסביבה, בנסיון להעלות הצגה שתציל את המוניטין שלו ותשכיח מכולם את זה שגלם פעם גיבור-על בקולנוע. הבעיה היא שריגן אינו שחקן עד כדי כך טוב, אז ההתמוטטות הנפשית שמתפתחת אצלו בהדרגה היא במקביל גם הדרך שלו להערכה ביקורתית. יש לסרט תחושה של חלום, כאשר התנועה הרציפה של המצלמה כמו עוברת בצורה אסוציאטיבית בין מחשבותיה של הדמות הראשית, דרך האנשים שמפרים את איזונה.

 

_79995949_79995948_resize_resize.jpg

 

10. ארגו (2012)

7 מועמדויות / 3 זכיות

בן אפלק הפך מאחד האנשים השנואים בהוליווד לבמאי מוערך דרך סרטו הקודם, "נראתה לאחרונה". כאשר ארגו יצא לאקרנים, כבר היה ברור שזו לא הייתה הצלחה חד פעמית. תסריט שנון, בימוי מוקפד ומשחק מצוין של רוב הצוות (אפלק עצמו לא כלול), גרמו למותחן המבוסס על מבצע אמיתי של ה-CIA להיות חוויה בידורית שמזמינה צפיות חוזרות. זה לא הסרט הכי מתוחכם שזכה באוסקר, אבל בהחלט מהיותר מרתקים שבהם.

 

9. אומץ אמיתי (2010)

10 מועמדויות / 0 זכיות

אחת הדרכים לזהות יוצר גדול באמת היא לראות כיצד הוא מתמודד עם חומר שלא דורש ממנו לפרוץ גבולות ולהפתיע. פשוט לראות איך הוא בלספר סיפור רגיל לחלוטין. האחים כהן לקחו על עצמם את המשימה עם הסרט הכי ידידותי לקהל הרחב שביימו. העיבוד נאמן לספר, פחות או יותר כמו הגרסה עם ג'ון ויין מסוף שנות השישים, אבל התחושה שונה לחלוטין. הרוצחים נראים מסוכנים יותר, הגיבורים מחוספסים יותר והילדה ששוכרת את שרותיו של רוסטר קוגברן, למעשה מגולמת הפעם בידי ילדה. אחרי שכבר זכו באוסקר עם "ארץ קשוחה" והיו מועמדים על "יהודי טוב", האחים כהן הראו שהם יכולים להתמודד יפה מאוד גם עם סרט רגיל לכאורה.

 

8. התחלה (2010)

8 מועמדויות / 4 זכיות

שבע שנים לפני שכריסטופר נולאן התחיל לשחק עם קווי זמן ב"דנקרק", הוא עשה תרגיל מחשבתי דומה בהתחלה. סרט מד"ב פילוסופי שהוא גם סרט אקשן מסוגנן וסרט שודים לפי הספר. התחלה למעשה גרם לאנשים לצאת מהאולם בחוסר ודאות קל לגבי תפיסת המציאות שלהם. זוהי יצירה משובחת חוצת ז'אנרים שרק משתפרת מצפיה לצפיה. אחרי ההצלחה המסחרית והביקורתית של "האביר האפל", נולאן קבל יד חופשית לעשות איזה סרט שירצה והוא בהחלט נצל את החופש הזה בתבונה.

 

7. מקס הזועם: כביש הזעם (2015)

10 מועמדויות / 6 זכיות

לא הייתה לסרט הזה זכות להיות טוב כל כך. המשך שיוצא שלושים שנה אחרי הפרק הקודם בסדרה, עם שחקן ראשי אחר, כשהדבר האחרון שהבמאי עשה לפני כן היה "תזיזו ת'רגליים 2". אולי דווקא בזכות הציפיות הנמוכות, כביש הזעם צבר בכזו קלות מעריצים גם בקרב המבקרים וגם בקרב הקהל של סרטי הקיץ. הוא פשוט סרט אקשן מעולה, עם מראה יחודי, מסר פמיניסטי שקל להזדהות איתו וכמובן, גיטרה שיורקת אש. אי אפשר לנצח שילוב כזה בתחומי הז'אנר.

 

6. מנצ'סטר ליד הים (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אחד הסרטים הרגישים, ועם זאת חכמים של השנים האחרונות. ככה דרמה צריכה להיראות, עם סוד שנשאר חבוי עד לרגע הנכון, דמויות שמדברות כמו בני אדם אמיתיים וקונפליקט שאפשר להבין היטב את כל הצדדים שלו. אני לא אוהב את קייסי אפלק ובאמת שלא הבנתי למה זכה באוסקר על הופעתו כאן. עם זאת, כל הבט אחר במנצ'סטר ליד הים עובד כל כך טוב, שהצלחתי להתאהב בו למרות אפלק נטול האישיות.

 

5. מטען הכאב (2009)

9 מועמדויות / 6 זכיות

במידה ואתם תוהים, זה המיקום הגבוה ביותר כאן לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. בזמנו, זה נראה שלא הייתה לאקדמיה ברירה אלא להצביע לסרטה של קתרין ביגלו. הקמפיין התמקד בהזדמנות לזכיה ראשונה של אישה באוסקר על בימוי ולזכיה ראשונה של סרט שבוים בידי אישה בפרס הגדול. ממרחק של עשור מאז אותו ערב, אני יכול לומר שמטען הכאב היה כנראה זוכה גם בלי הדיון על מינה של ביגלו. זה פשוט סרט טוב, שמציג את שגרת המלחמה כשחיקה מתמשכת, בעוד החיילים יכולים לאבד את קור רוחם, או להתרגל למציאות של סכנה תמידית. השימוש בשחקנים מפורסמים דווקא לתפקידים קטנים עוזר להעברת המסר של אקראיות שדה הקרב. כולם יכולים להיפגע ואין לדעת מי יזכה לספר את סיפורו בסופו של דבר. כל נסיון לפרק מטען יכול להיות הדבר האחרון שהחבלן יעשה בחייו, אבל הוא מוכרח לנסות כי גם חיים של אחרים תלויים בכך.

 

4. הרשת החברתית (2010)

8 מועמדויות / 3 זכיות

דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאי האהובים עלי. הוא מקצוען, לא מתפשר, חובב אתגרים ובעל יכולת להוציא את המיטב כמעט מכל שחקן. העובדה שלא היה מועמד לאוסקר לפני "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היא עלבון לסרטים המדהימים שביים לפני כן. למרבה המזל, הרשת החברתית סמן חזרה של פינצ'ר לדברים יותר מוצלחים. קשה לומר כמה מהסרט מבוסס על המציאות וכמה הוא המצאה של התסריטאי ארון זורקין וזה לא מאוד משנה כי הליהוק של ג'סי אייזנברג בתור גרסה מרוחקת רגשית של מארק צוקרברג, והטריקים השונים בהם הפך ארמי האמר לתאומים זהים, משרתים את הסיפור בצורה נאמנה. בסופו של דבר מדובר בסרט על אדם קטן שעשה מהפכה גדולה, ועל זה אי אפשר להתווכח.

 

3. ברבור שחור (2010)

5 מועמדויות / זכיה 1

מעט מאוד סרטי אימה מועמדים לאוסקר. מבין אלה שמועמדים, הרבה אינם סרטי אימה אמיתיים, אלא מותחנים וסרטי פשע או מד"ב שמכילים כמה רגעים מפחידים. ברבור שחור הוא סרט אימה. הוא בנוי כך שיפחיד את הצופה כשאינו מוכן וירדוף את שלוותו ברגעים של שקט מתוח. אין בו מפלצת או רוצח סדרתי, רק מצב מנטלי שקורס תחת העומס. הסרט משחק על הגבול שבין מציאות להזיה ונטלי פורטמן אמינה כאישה צעירה שכל הקלפים שבידיה רעים, אך מתעקשת להמשיך ולהמר. דארן ארונופסקי לא קולע בכל סרט, אבל כשהוא טוב, הוא ממש טוב.

 

2. צעצוע של סיפור 3 (2010)

5 מועמדויות / 2 זכיות

אם זה לא ברור מכך שהיא מאכלסת חצי מהמקומות בעשיריה הראשונה, שנת 2010 היא שנת האוסקר החביבה עלי מהתקופה בה הדרוג עוסק. מעבר לכך שמדובר בשנה מוצלחת בקולנוע באופן כללי, האקדמיה מצאה אז מקום לכמה מהסרטים היותר טובים של העשור ברשימת המועמדים שלה. אחד המרוויחים מכך הוא צעצוע של סיפור 3, סרט האנימציה השלישי, ונכון לעכשיו האחרון, שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. מדובר בסרט קרוב לשלמות, עם שילוב יוצא מן הכלל של הומור ודמעות. מי שגדל על שני החלקים הראשונים בסדרה, יתקשה להישאר אדיש לסיומו של פרק זה. זה גם הסרט שלרגע אחד קטן, גרם לי להאמין שפיקסאר יכולים לעשות מה שהם רוצים. אם יחליטו להרוג דמויות יעשו זאת ואם יחליטו לגאול אותן יעשו זאת. בשלב הזה בתולדות האולפן, הם היחידים שמקבלים החלטות וזה מאפשר להם חופש יצירתי נדיר בקרב אולפנים גדולים.

 

1. ממזרים חסרי כבוד (2009)

8 מועמדויות / זכיה 1

כמובן שזה הסרט שבמקום הראשון. אם אתם עוקבים אחרי מספיק זמן, אתם יודעים שאני מעריץ את ממזרים חסרי כבוד ושזה הסרט הראשון שזכה בפינגווין הזהב בארבע קטגוריות שונות. אני אוהב את טרנטינו, עם כל התסבוכות שהוא מביא איתו. ממזרים חסרי כבוד הוא מאותם סרטים שכבר בצפיה הראשונה ידעתי שישארו איתי. המיומנות בה כל סצנה נבנית, הסבלנות שמשתלמת בכל פעם, המשחק המצוין, הפסקול שכבר לא מותיר שום מקום לספק אודות הערצתו של הבמאי לאניו מוריקונה וסרג'יו לאונה, משחקי השליטה הלא נגמרים בין הדמויות, האלימות המתוזמנת היטב, המתח עד להתפרצותה, והרגע בו מגיע הטוויסט שנוגע לכל סרטיו של טרנטינו בעבר ובהווה ומסביר בדיוק מה מבדיל אותם מסרטים של יוצרים אחרים. ממזרים חסרי כבוד הוא הסרט הטוב ביותר בעיני מבין המועמדים לאוסקר מאז היציאה מפורמט החמישיה והוא אחד הסרטים הטובים ביותר של התקופה המדוברת גם בלי קשר לבחירות האקדמיה.

 

Inglourious-Basterds-1024x640_resize_resize.jpg

נבואה לאוסקר: 12.1.2020

סרט

  1. האירי
  2. היו זמנים בהוליווד
  3. 1917
  4. פרזיטים
  5. ג'וג'ו ראביט
  6. סיפור נישואים
  7. נשים קטנות
  8. פורד נגד פרארי
  9. ג'וקר
  10. רצח כתוב היטב

בימוי

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

סם מנדז – 1917

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

תסריט מקורי

לולו ואנג – הפרידה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב

נואה באומבך – סיפור נישואים

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו, האן ג'ין-וון – פרזיטים

תסריט מעובד

מיכה פיצרמן-בלו, נח הרפסטר – יום יפה בשכונה

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

טוד פיליפס, סקוט סילבר – ג'וקר

גרטה גרוויג – נשים קטנות

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

רוברט דה נירו – האירי

לאונרדו דיקפריו – היו זמנים בהוליווד

אדם דרייבר – סיפור נישואים

שחקנית ראשית

סנתיה אריבו – הארייט הדרך לחופש

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואים

לופיטה ניונגו – אנחנו

שרליז תרון – פצצה

רנה זלווגר – ג'ודי: מעבר לקשת

שחקן משנה

טום הנקס – יום יפה בשכונה

אל פאצ'ינו – האירי

ג'ו פשי – האירי

בראד פיט – היו זמנים בהוליווד

סונג קאנג-הו – פרזיטים

שחקנית משנה

לורה דרן – סיפור נישואים

ג'ניפר לופז – נוכלות בלי חשבון

תומסין מקנזי – ג'וג'ו ראביט

פלורנס פיו – נשים קטנות

מרגו רובי – פצצה

סרט אנימציה

לשבור את הקרח 2

הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר

יד אבודה

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

עלובי החיים (צרפת)

ג'ירפה (רוסיה)

אטלנטיק (סנגל)

פרזיטים (דרום קוריאה)

כאב ותהילה (ספרד)

הסרט התעודי הטוב ביותר

לאה צמל, עורכת דין

אפולו 11

המערה

בשביל סאמה

ארץ הדבש

צילום

לורנס שר – ג'וקר

ג'רין בלאשקה – המגדלור

רוג'ר דיקינס – 1917

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

קלייר מאתון – דיוקן של נערה עולה באש

עריכה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

טום איגלז – ג'וג'ו ראביט

פרד רזקין – היו זמנים בהוליווד

יאנג ג'ין-מו – פרזיטים

פסקול מקורי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

אלכסנדרה דספלה – נשים קטנות

רנדי ניומן – סיפור נישואים

דניאל פמברטון – ברוקלין היתומה

תומס ניומן – 1917

שיר מקורי

Letter to My Godfather – הסנדק השחור

Into The Unknown – לשבור את הקרח 2

A Glass of Soju – פרזיטים

I'm Gonna) Love Me again) – רוקטמן

I Can't Let You Throw Yourself Away – צעצוע של סיפור 4

עיצוב אמנותי

האירי

נשים קטנות

1917

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

עיצוב תלבושות

ג'וג'ו ראביט

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

דיוקן של נערה עולה באש

רוקטמן

מיקס סאונד

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

האירי

1917

היו זמנים בהוליווד

עריכת סאונד

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

האירי

1917

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

אפקטים חזותיים

הנוקמים: סוף המשחק

האירי

מלך האריות

1917

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

איפור ועיצוב שיער

ג'וקר

ג'ודי: מעבר לקשת

נשים קטנות

1917

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: פורד נגד פרארי

fordferrari_resize.jpg

 

השאלה שתמיד הטרידה אנשים שמתעסקים בתחזיות לאוסקר היא האם קיימת נוסחה בדוקה לזכיה בפרס הסרט הטוב ביותר. מן הסתם, סרט צריך להיחשב טוב בזמן אמת ולפנות אל קהל רחב יחסית על מנת לזכות בתמיכה הנדרשת, אבל יש גם שיקולים של יחסי ציבור, מיאוס מסוג מסוים של זוכים וכמובן השאלה עם איזה סיפור חברי האקדמיה עצמם יזדהו. פעם התשובה הייתה קלה יחסית, כי רובם המכריע של מצביעי האוסקר היו גברים לבנים מעל גיל שישים והם הזדהו עם סיפורים שמתאימים להשקפת עולמם. אלא שבשנים האחרונות, האקדמיה מנסה ליצור יותר מגוון על מנת לקבל תוצאות שיותר משקפות את כלל האוכלוסיה ולא רק קבוצה מצומצמת יחסית. זה שבכל זאת זכה בשנה שעברה סרט כמו "הספר הירוק", מראה שגם עם שינויים בהרכב המצביעים, עדיין צריך לתהות מה עושה סרט ל"סרט אוסקר" אמיתי.

הקלישאה, שמתבררת לא פעם כנכונה, היא שכדי להגביר את סיכויי הזכיה באוסקר, סרט צריך להיות מבוסס על סיפור אמיתי, או על ספר מצליח. צריכים להיות בו שחקנים שהוכחו כחביבי אקדמיה, הבמאי צריך להיות מישהו שעובד יפה עם האולפן ולא מתעקש יותר מדי על חזון מסוים, התסריט צריך להכיל התרחשות משמעותית חדשה פעם בעשר דקות והקהל צריך להיות מסוגל להזדהות בקלות עם הדמות הראשית. הנוסחה הזו היא נימוק נפוץ כשמנסים להבין איך סרטים מהונדסים גנטית כמו "נפלאות התבונה", "נאום המלך" ו"הספר הירוק" גוברים על חביבי המבקרים, אבל היא לא עוזרת כשמנסים להסביר איך סרטים כאלה נכשלים מול זוכים פחות שגרתיים כמו "ארץ קשוחה", "מטען הכאב" או "אור ירח".

כרגע, יש הסכמה שאם האקדמיה תלך השנה על סרט אוסקר קלאסי, היא תבחר ב"פורד נגד פרארי". יש לו את המרכיבים הרצויים, הוא מבוסס על סיפור אמיתי, נתמך בידי אולפן ותיק, שני שחקנים מפורסמים בפרונט, במאי מקצועני ואמין ותסריט ששניים מהכותבים שלו כבר גויסו בידי דיסני לפרויקט עליו יתחילו לעבוד בשנה הבאה. השאלה היא רק מה קורה עם נטפליקס. חברת שרותי הסטרימינג, שאיימה על האוסקר בשנה שעברה עם נוכחות מרשימה של "רומא", הולכת השנה באופן מוצהר על הפרס הגדול. למרות קיצוצים בהשקעה בסדרות, נטפליקס מפנה הרבה משאבים כדי לדחוף את אחד מסרטיה לזכיה באוסקר. זה כולל גיוס במאים זוכי אוסקר כמו מרטין סקורסזה וסטיבן סודרברג, הבאת השחקנים החמים ביותר כמו סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר ויצירת מערך יחסי ציבור שלמד לקחים משנה שעברה ופועל הפעם חזק במיוחד בכדי להשיג נצחון. כמעט כאילו העלילה של פורד נגד פרארי הועברה ממסלול המרוצים של שנות השישים לעולם ההפקות של ימינו ונטפליקס הם פורד.

 

אחרי ירידה חסרת תקדים במכירות, מחפש הנרי פורד השני, הבעלים של חברת הרכב המפורסמת, דרך לחזור לימי הזוהר כפי שהיה המצב תחת ניהולו של סבו. סגן נשיא החברה, לי איאקוקה, מציע למקד את השיווק בלקוחות צעירים. הם אוהבים מכוניות מהירות וספורטיביות כמו בסרטים, אז איאקוקה מציע שפורד תבנה מכונית שתנצח במרוצים מפורסמים. לשם כך, הוא מציע לקנות את חברת פרארי האיטלקית שאמנם מייצרת את מכוניות המרוץ הטובות בעולם, אבל גם נמצאת בקשיים כלכליים. לרוע המזל, העסקה נכשלת ופורד מחליט שאם לא ישתף פעולה עם פרארי, הוא הולך להתחרות בהם במסלול המרוצים הקשה ביותר בעולם, מרוץ 24 השעות של לה מאן.

איאקוקה פונה אל קרול שלבי, האמריקאי היחיד שנצח בלה מאן, והפך ליצרן מכוניות מצליח מאז שפרש. שלבי מסכים לשיתוף פעולה ומתחיל לעבוד עם תקציב בלתי מוגבל מפורד על הרכב שימנע מפרארי נצחון לאחר שלוש זכיות רצופות. בעוד מדובר בעיקר בתעלול של יחסי ציבור, שלבי לוקח את העבודה ברצינות מלאה ומגייס לעזרתו את קן מיילס, נהג ובעל מוסך בריטי שמרגיש את המכונית ואת הכביש יותר טוב מכל אדם אחר.

הדבר הראשון שעשיתי בעקבות הצפיה בפורד נגד פרארי, היה לבדוק את העובדות. אני תמיד משתדל לברר עד כמה סרטים המתיימרים לכך אכן מבוססים על סיפור אמיתי, אבל סרטו של ג'יימס מנגולד עורר חשד במיוחד. יש לכל אורכו תחושה של זיוף, כאילו הכל נעשה על מנת לפשט דברים עבור הקהל ובמטרה לרצות את ראשי האולפן. זה סרט שמתחילתו ועד סופו נראה כמו עיוות של סיפור מורכב יותר שהוצאו ממנו כל מיני דמויות לא מספיק בולטות, בעוד אחרות הוקצנו על מנת לייצר דרמה. ובכן, מתברר שפורד נגד פרארי מדויק להפליא מבחינה היסטורית. סדר ההתרחשויות נכון, התגובות המוגזמות נכונות, חלקן אפילו רוככו מעט, הדרמות השונות נכונות וגם המניעים של פורד להיכנס לזירה חדשה תואמים את המציאות. אפילו סצנות המרוץ עצמן עוקבות באופן די מדויק אחר ההתנהלות בארוע האמיתי. אז למה זה עדיין נראה מזויף?

אני תולה את האשמה בעיקר בתסריטאים. ג'ייסון קלר והאחים באטרוורת' כתבו דיאלוגים כל כך בנלים וצפויים, שהם מקשים לקבל את הסיפור כאמיתי. הכתיבה כל כך חסרת יצירתיות, שאם תעשו משחק שתיה בו לוקחים שוט בכל פעם שדמות אחת פונה לאחרת בשמה במהלך שיחה, תאבדו הכרה בתוך חמש דקות. יש לסרט בדיוק דרך אחת להציג דמות חדשה לצופים והיא מנוצלת בכזו תדירות, שמר מאוד נדמה שמדובר בפרודיה. בנוסף, כאשר אנחנו כבר יודעים את שמות הדמויות, הן מתעסקות בלעדית בקידום העלילה. אין התעכבות על העולם שמסביב, או פעילות בשעות הפנאי שיעניקו לדמויות נפח. מבחינת פורד נגד פרארי, בני אדם תמיד נמצאים בעבודה, בדרך לעבודה, או בטנטרום על משהו שקשור לעבודה. הנרי פורד מפורסם בכך שהגה את שיטת הפס הנע ליצור מהיר יותר של מכוניות, אז יש משהו הולם בכך שסרט החוגג את מפעלו גם יתנהל בצורה דומה.

ישנם כמובן גם סתם רגעים של זלזול באינטליגנציה. כדי להראות לנו שקרול שלבי מעולם לא הפסיק להיות נהג מרוצים בנשמה, הוא נראה שוב ושוב נוהג בפרעות בכבישים עמוסים וכמעט מתנגש בכלי רכב אחרים. אף מקרה כזה לא מסתיים עם הרוגים, או אפילו דו"ח תנועה, כי הסרט מתייחס לנהיגה מסוכנת כסתם דרך להוציא קצת תסכול. תסכול שאגב, היה הרבה יותר מוצדק אם שלבי לא היה חופשי לנהוג ברחוב כאילו הוא נמצא במסלול מרוצים. איך אפשר להרגיש את מה שאבד לו, אם הוא ממשיך להשתמש בו? בינתיים, גברת מיילס משנה את עמדתה לגבי העיסוק של בעלה בלי שום עקביות, כאילו כל קיומה של הדמות הוא להוסיף דרמה לעלילה. אבל כל זה מתגמד לעומת שיא העלבון שהוא משפט בודד שאומר הנרי פורד השני. הוא מביט מהחלון ומציין כיצד במלחמת העולם השניה, חברת פורד יצרה מטוסים שנלחמו בגרמניה הנאצית. זה טוב ויפה, אם מתעלמים מכך שסבא שלו היה גזען נודע, הפיץ בארצות הברית חומרי תעמולה אנטישמים, קבל אות הצטיינות מהמשטר הנאצי, צוין לטובה בספר "מיין קמפף", פתח באירופה מפעלים ששרתו את הצבא הנאצי, התנגד לכניסת ארצות הברית למלחמה והיה כל כך נערץ על אדולף היטלר, שהפירר תלה תמונה של פורד בלשכתו. הוא החליף צד רק בעיצומה של המלחמה, כשנאסר עליו לעשות עסקים באירופה הכבושה ודעת הקהל באמריקה איימה לפגוע במכירות. איכשהו, הסרט שוכח לציין את החלק הזה בהיסטוריה של החברה.

מצד שני, אם נניח לרגע לעניין ההיסטוריה הבעייתית, פורד נגד פרארי הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית. עד כמה שהתסריט נטול תחכום, סצנות המרוץ מרהיבות ומפורטות, כאשר אפשר ממש להרגיש את התנגדות הרוח מרוב שמנגולד וצוותו חשבו על כל מה שמבדיל בין סתם נסיעה מהירה למרוץ ברמה גבוהה. מגיע המון קרדיט לצלם פדון פאפאמיכאל, שהצליח לתמרן שוטים מורכבים המלווים את המכוניות בפיתולים השונים ובמהירויות הבלתי נתפסות, מבלי לעשות לעצמו הנחות. ג'יימס מנגולד יודע ליצור סרטים מבדרים וחלק גדול מזה נובע מבחירת הצוות הטכני הנכון.

מגיעות מחמאות גם לשחקנים ובמיוחד לכריסטיאן בייל, שבאופן חריג, מדבר כאן במבטא האנגלי האמיתי שלו. כל כך התרגלתי שבייל מגלם אמריקאים, שלמעשה מוזר לשמוע אותו בתפקיד קן מיילס, הבריטי חובב התה. בייל מפורסם בשינויי המשקל הקיצוניים שלו ויתכן שהפעם שבר שיא. הפעם הקודמת בה הופיע על המסך, הייתה ב"סגן הנשיא", שם העלה קילוגרמים רבים על מנת לגלם את דיק צ'ייני. כעת, הוא השיל את המשקל שצבר ואף מעבר לכך, לשם גילום מיילס הרזה. ג'ון ברנתל גם ראוי לשבחים על הופעתו בתפקיד לי איאקוקה. הוא מגלם את סגן נשיא פורד כפקיד אפור וצייתן, שיש בו תמיד ניצוץ של אופטימיות ונכונות לקחת סיכון, אם רק יקבל אישור מההנהלה.

מנגד, קשה להתעלם מעד כמה גרועה ההופעה של ג'וש לוקאס. הוא לוהק לתפקיד לאו ביבי, מנהל בכיר בחברת פורד, שאחראי בין השאר על יחסי הציבור של החברה. בעוד ישנם דיווחים סותרים על נכונות היצוג של ביבי כאדם שמעוניין בטובת החברה על פני טובת הנהג ולא מבין את האהבה למרוצים, לוקאס פשוט לא מתאים. לא לתפקיד ולא לסרט באופן כללי. הוא בולט לעין בכל שניה שלו על המסך, גם כאשר עליו להיבלע ברקע, מה שלחלוטין לא מסתדר עם הרעיון שהוא איש של עבודת צוות וציות עיוור להחלטות הבוס. בעוד ג'ון ברנתל מצליח למצוא את האיזון בין חוסר רצון לגנוב פוקוס לבין העלאת רעיון חדשני שיניע את העלילה לשלב הבא, לוקאס פשוט צעקני. אפילו כשהוא לא מדבר, בלתי אפשרי להתעלם מהמשחק המוגזם שלו שמוריד מאיכותה של כל סצנה בה הוא נוכח.

יש דברים טובים לומר על פורד נגד פרארי וגם לא מעט דברים רעים. זה סרט משובח מבחינה טכנית, אבל רדוד מבחינת כתיבה. הוא עוקב רוב הזמן אחר הסיפור האמיתי, אבל עשוי בצורה בה גם העובדות היבשות נראות כמו זיוף הוליוודי. יש בו הופעות משחק ממש טובות לצד הופעת המשחק הגרועה של השנה. זה סרט שאני לא יכול באמת לאהוב וגם לא לשנוא. הוא נמצא באמצע, עם פוטנציאל לא ממומש, לצד תחושה שגם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. המטרה כאן היא לא רק לספר סיפור, אלא גם לרגש, מה שגורע בעיני מהיחוד של הסרט והופך אותו לעוד הפקה שפועלת לפי נוסחה מוכחת היטב על מנת לזכות בפרסים.

נבואה לאוסקר -19.10.2019

סרט

1917

יום יפה בשכונה

פצצה

פורד נגד פרארי

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

סיפור נישואין

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

 

בימוי

ג'יי רוץ' – פצצה

מרטין סקורסזה – האירי

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

 

תסריט מקורי

צ'רלס רנדולף – פצצה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו, האן ג'ין-וון – פרזיטים

 

תסריט מעובד

מיכה פיצרמן-בלו, נח הרפסטר – יום יפה בשכונה

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

גרטה גרוויג – נשים קטנות

אנתוני מקרתן – שני האפיפיורים

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

רוברט דה נירו – האירי

אדם דרייבר – סיפור נישואין

אדי מרפי – דולומייט הוא שמי

 

שחקנית ראשית

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואין

סירשה רונאן – נשים קטנות

שרליז תרון – פצצה

ג'ודי טרנר-סמית – קווין וסלים

רנה זלווגר – ג'ודי: מעבר לקשת

 

שחקן משנה

וילם דפו – המגדלור

טום הנקס – יום יפה בשכונה

ג'ון ליתגו – פצצה

אל פאצ'ינו – האירי

בראד פיט – היו זמנים בהוליווד

 

שחקנית משנה

אנט בנינג – הדו"ח

לורה דרן – סיפור נישואין

ג'ניפר לופז – נוכלות בלי חשבון

דאביין ג'וי רנדולף – דולמייט הוא שמי

מרגו רובי – פצצה

 

סרט אנימציה

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

מרגלים לא רגילים

צעצוע של סיפור 4

ילדת מזג האוויר

 

הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

פפיצ'ה (אלג'יריה)

הציפור הצבועה (צ'כיה)

עלובי החיים (צרפת)

פרזיטים (דרום קוריאה)

ואז רקדנו (שבדיה)

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

רודריגו פריאטו – האירי

ג'רין בלאשקה – המגדלור

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

סזאר צ'ארלונה – שני האפיפיורים

 

עריכה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

בוב דאקסיי – רצח כתוב היטב

ג'ניפר ליים – סיפור נישואין

פרד רזקין – היו זמנים בהוליווד

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

נייט הלר – יום יפה בשכונה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

הילדור גואנדוטיר – ג'וקר

 

עיצוב אמנותי

1917

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

1917

האירי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

דיוקן של נערה עולה באש

 

מיקס סאונד

1917

פורד נגד פרארי

ג'וקר

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

 

עריכת סאונד

1917

פורד נגד פרארי

האירי

ג'וקר

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

אפקטים חזותיים

1917

אד אסטרה

הנוקמים: סוף המשחק

איש מזל התאומים

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

איפור ועיצוב שיער

הנוקמים: סוף המשחק

פצצה

האירי

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

מצב המרוץ

חודש אחרי הפסטיבלים הגדולים, נראה שכל סרט שעוד יכול להיות חלק מהמרוץ לאוסקר שובץ להפצה לפני סוף השנה. רק חלקם נחשפו כבר לקהל הרחב, אבל רבים עובדים חזק על יצירת באז לקראת עונת הפרסים. גם כשנדמה שיש סרט שמדברים עליו כעל הפייבוריט לאוסקר, השיח משתנה על בסיס שבועי והאמת היא שקשה כרגע לבודד סרט אחד בכל הבלגן.

הנה רשימה של הסרטים שעוד נראים בעלי סיכוי לזכות באוסקר, אם כי תמיד יתכנו מצטרפים של הרגע האחרון. עדיין, כמעט בטוח שהזוכה הגדול נמצא איפשהו בפוסט הזה.

 

היו זמנים בהוליווד

בעד: בתור סרט שהקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל קאן והגיע לבתי הקולנוע כבר בחודש יולי, היו זמנים בהוליווד מחזיק מעמד יפה מאוד בטבלאות ההימורים לאוסקר. זה אמור להיות סרטו הלפני אחרון של קוונטין טרנטינו, מה שכבר מושך עניין, והוא מתרחש בלב לבה של תעשיית הקולנוע. הוא עוסק בשחקן שחווה משבר בעקבות התחושה שעבר את השיא ובמקביל, מציע לא מעט מתח ובדיחות פנימיות שמגיעות ממקומות לא צפויים. האקדמיה אוהבת סרטים על קולנוע וכשטרנטינו עוסק בדברים שחבריה מצליחים להבין, הוא גם מקבל מהם אהבה. ההופעות של לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מעוררות באז לאוסקר ועבור המצביעים המבוגרים יותר, הנוסטלגיה לסוף שנות השישים בהחלט תשחק תפקיד.

נגד: בעוד המבקרים מתלהבים מהיו זמנים בהוליווד, הקהל די מפולג. חלק חושבים שהוא יצירת מופת, בעוד הרבה מצאו את הסרט מעצבן, מלא בעצמו וארוך מדי. אם למדנו משהו מהמועמדות של "רפסודיה בוהמית" בשנה שעברה, זה שצריך להקשיב גם לקהל ולא רק לביקורות. בנוסף, האקדמיה הוסיפה בשנתיים האחרונות לשורותיה מאות חברים חדשים שאינם אמריקאים ושגילם מתחת לשישים. יתכן שעבור חברים חדשים אלה, אפקט הנוסטלגיה לא יעבוד ואף יראה כמו הסחת דעת מיותרת.

 

763_resize.jpeg

 

האירי

בעד: כשמרטין סקורסזה טוב, הוא ממש טוב. האירי הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ניו יורק לפני שבוע וחצי והוכתר מיד כאחד הסרטים הטובים של השנה. נטפליקס כבר שריינה לו הפצה קולנועית שתקדים בכמה שבועות את ההפצה בסטרימינג, במטרה מוצהרת להתחרות על האוסקר. הטריילר של הסרט זכה לחשיפה רבה וברור שמשקיעים בקידום הסרט כמתחרה מוביל על האוסקר. צוות השחקנים כולל כמה מהשמות המזוהים ביותר עם סרטים על העולם התחתון, בהם רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, ג'ו פשי, הארווי קייטל ובובי קאנבלי. באורך של 209 דקות, יש לסרט תחושה של אפוס מהסוג שפשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

נגד: תקראו את זה שוב, "209 דקות". זה כמעט שלוש שעות וחצי של סרט. נכון שגם "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "רשימת שינדלר" ו"שר הטבעות: שיבת המלך" היו באורך דומה, אבל רובם המוחלט של הזוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר אינם חורגים מטווח השעתיים וחצי. עבור מי שירצה לראות את האירי בקולנוע, החוויה יכולה להיות מאוד מאתגרת מסיבות שלא קשורות לעלילה עצמה, בעוד מי שיראה את הסרט בסטרימינג, יתפתה לעשות הפסקות, מה שאולי פוגע בתחושה שמדובר בסרט ולא במיני-סדרה. עדיין יש את הוויכוח האם סרטים שהופקו עבור שרותי סטרימינג צריכים להתמודד במסגרות המיועדות לסרטי קולנוע וחלק מרשתות הקולנוע כבר הודיעו שלא יקרינו את האירי בגלל המעבר המהיר מהאולמות למסך הביתי. זה בהחלט יפגע בחשיפה שהסרט יקבל לפני האוסקר, במיוחד בקרב חברי אקדמיה שאינם מנויים על נטפליקס.

 

Irishman1.0_resize.jpg

 

סיפור נישואין

בעד: נטפליקס הולכים על הימור כפול ומוציאים את סרטו של נח באומבך לקולנוע חודש לפני שהוא עולה לשרות הסטרימינג שלהם. לפני ש"האירי" התחיל לעורר דיבורים על אוסקר, סיפור נישואין היה הסרט החם בקרב מבקרים שראו אותו בפסטיבלים. עם אורך של שעתיים ורבע וסיפור שעוסק באנשי תאטרון, יש פה מספיק בכדי למשוך את תשומת לבם של חברי האקדמיה. זה מסוג הסרטים שעובד ביעילות על הרגש ושלושה מהשחקנים בו – אדם דרייבר, סקרלט ג'והנסון ולורה דרן, כבר נראים בדרך הבטוחה למועמדות. מכיוון שיעבור חודש שלם בין הבכורה הקולנועית של הסרט למועד העליה בנטפליקס, לא ידוע כרגע על התנגדות מצד בעלי האולמות להקרנתו וסיפור נישואין יזכה לחשיפה מוגבלת, אך נאה. יותר מהכל, המבקרים משתגעים על הסרט וההגעה למקום השני בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, מראה שהפעם יש קונצנזוס עם הצופים.

נגד: שוב הבעיה עם נטפליקס. האם החשיפה המוגבלת בקולנוע והמעבר אחרי חודש לסטרימינג יספיקו, או שדווקא יצרו תחושה שלא באמת מדובר בסרט קולנוע, אלא בסרט טלוויזיה שמעקם את החוקים? מה גם שנראה שנטפליקס משקיעה כרגע יותר משאבים בקידום "האירי" וקצת מזניחה את הקידום של סיפור נישואין. באומבך הוא לא סקורסזה, השם שלו לא יביא צופים שאינם סינפילים מושבעים ללא עזרה מצד החברה המפיצה. בסופו של דבר, קיים החשש שסיפור נישואין יגמור כמו "רומא" בשנה שעברה. סרט שכולם מתלהבים ממנו, אבל מפסיד את האוסקר לסרט הטוב ביותר לטובת משהו שהוא פחות חביב המבקרים ויותר נגיש לקהל הרחב.

 

4374861.jpg-r_1280_720-f_jpg-q_x-xxyxx_resize.jpg

 

ג'וג'ו ראביט

בעד: האקדמיה לא מרבה לבחור בקומדיות, אבל היו כמה זוכים בעשור האחרון ששחקו על הקו שבין קומדיה ודרמה. השואה היא תמיד נושא שמושך אליו התעניינות בעונת האוסקר ואם ימצא האיזון הנכון, הרבה חברי אקדמיה, במיוחד הצעירים יותר, יכולים ממש לאהוב את הסרט. חוץ מזה, הוא נצח את "סיפור נישואין" בתחרות על פרס הקהל בטורונטו וכאמור, חשוב להקשיב גם לקהל.

נגד: המבקרים לא מי יודע מה מתלהבים מהסרט. נכון שצריך להקשיב לקהל, אבל עם ציון 53% במטאקריטיק, קשה לקרוא לג'וג'ו ראביט מועמד מוביל. אולי יצליח לקבל מועמדות, אבל הוא יכול גם להיפגע מהתנגשות גסה בין הז'אנר לתוכן ולהרחיק חלק ניכר מהקהל.

 

MV5BNjllOTI5ODUtODYwNi00MWQ5LWIxMjMtYmNjM2I2NDE2NzAxXkEyXkFqcGdeQXVyNjg2NjQwMDQ@._V1_SY1000_SX1500_AL__resize.jpg

 

ג'וקר

בעד: אומרים שאין דבר כזה פרסום רע ובמקרה של ג'וקר, זה יכול להתברר כנכון. הסרט מעורר שערוריה אחר שערוריה החל מהרגע בו נחשף לקהל, עד לנקודה שבה צבא ארצות הברית פרסם אזהרה מפני אנשים שיקבלו השראה מהסרט. דיונים ברשתות החברתיות הוציאו מהחורים את התומכים בזנות ובהחזקת נשק, בעוד מבקרים וצופים מתווכחים האם הסרט מתיר התנהגות אלימה, או מבקר אותה. גם הבמאי טוד פיליפס הוסיף שמן למדורה בסדרה של ראיונות בהם יצא נגד תרבות ה-PC ותנועות כמו Me Too שלדבריו, גרמו לו להפסיק לביים קומדיות. כשהסרט זכה בפרס אריה הזהב הפסטיבל ונציה, התחיל מיד דיבור על אוסקר, במיוחד בהתחשב בכך שהג'וקר הוא הדמות היחידה עד כה שמקורה בקומיקס גיבורי-על וגילומה הביא לזכיה באוסקר. אז אם אין דבר כזה פרסום שלילי, ג'וקר והכסף הרב שהכניס עד כה בקופות, בדרך להתחרות על כמה פסלונים.

נגד: יש דבר כזה פרסום רע, רק תשאלו את הארווי ויינסטין. האקדמיה אינה מורכבת מאוסף של פאנבויז של DC, או מטוקבקיסטים ברדיט, אלא מאנשי תעשיה מנוסים ששופטים סרט על פי תוכנו ולא על פי השיח הפוליטי סביבו. מהבחינה הזו, אפשר להאמין למבקרים שרבים מהם לא אהבו את הסרט. הזכיה באריה הזהב אמנם מפתיעה, אבל היא ממש לא מבטיחה מועמדות לאוסקר. זה בלי לציין שלקח לאקדמיה שנים להעניק מועמדות לסרט שמתרחש ביקום של גיבורי-על והקונצנזוס סביב ג'וקר ממש לא קרוב להיות מוצק כמו זה שהיה סביב "הפנתר השחור" לפני שנה.

 

38845-original_resize.jpg

 

פורד נגד פרארי

בעד: איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בסרט שנועד להתמודד על האוסקר. הוא מבוסס על סיפור אמיתי של אנדרדוג שמנסה להשיג נצחון היסטורי, צוות השחקנים גדול ומוכר, הבמאי ג'יימס מנגולד מתמחה בסרטים שפונים לקהל הרחב מבלי לזלזל בו (להוציא את "וולברין", והוא בהחלט כיפר על כך ב"לוגאן" המצוין), זה פשוט הסרט הכי ידידותי לאוסקר של השנה. אמנם כיום נהוג לזלזל בסרטים שכל כך מחזרים אחר טעם האקדמיה, אבל הטקס בשנה שעברה הראה שזה עדיין עובד. פורד נגד פרארי הוא אולי לא אהוב המבקרים של הסתיו, אבל יש לו מספיק ביקורות חיוביות בשביל שמועמדות לאוסקר תראה יותר מסבירה.

נגד: באמת נראה שעם כזו נגישות לטעם האקדמיה, היו אמורים לדבר יותר על פורד נגד פרארי. עם פוטנציאל למספר דו-ספרתי של מועמדויות לאוסקר, לא נראה שיש עליו דיון כלשהו, בטח לא כמו על הסרטים שהוזכרו בפוסט הזה עד עכשיו. זה מוזר, כי כמעט כולם מסכימים שמדובר בסרט טוב ומבדר, אבל הוא כנראה לא הרבה מעבר לזה. כמה שהבחירות של האקדמיה לא תמיד ברורות, עדיין צריך שיהיה בסרט משהו מעורר שיחה בכדי לזכות באוסקר.

 

Screen-Shot-2019-06-02-at-8.25.13-PM_resize.jpg

 

יום יפה בשכונה

בעד: אחרי שהשיגה את תשומת לבם של האקדמיה ושל המבקרים עם "האם אי פעם תסלחי לי", מריאן הלר צפויה לעורר את סקרנותם עם סרט נוסף המבוסס על מפגש בין כותב ציני לעולם הזוהר. מתיו ריס וטום הנקס זכו לשבחים על תפקידיהם (יש כרגע התלבטות מי ראשי ומי משני) והסרט משחק על הנוסטלגיה של רבים מהצופים לדמותו של פרד רוג'רס, סמל הטוב והתמימות של ילדותם. בזמנים פסימיים כמו היום, כאשר משבר האמון בדמויות סמכותיות הופך לבעיה כלל-עולמית, הרבה חברי אקדמיה עשויים להימשך דווקא לסרט על מי שהצטיין בהשבת תקווה לחייהם של אנשים עצובים.

נגד: הסרט מקבל ביקורות קצת יותר טובות מ"פורד נגד פרארי", אבל גם עליו היו אמורים לדבר יותר בשלב הזה. יום יפה בשכונה יצא מפסטיבל טורונטו עם טפיחה על השכם ולא הרבה מעבר. הוא עדיין מועמד סביר לזכיה באוסקר, אבל צריך לזכור שעם הגדלת מגוון הרקעים התרבותיים של חברי האקדמיה, רבים מהם לא גדלו על פרד רוג'רס ולא יראו בו יותר מדמות של טום הנקס. למרות כמה הופעות מצוינות בעשרים השנים האחרונות, הנקס לא היה מועמד לאוסקר מאז "להתחיל מחדש" שיצא בשנת 2000, כך שאולי האקדמיה פחות מתלהבת ממנו. צריך גם לזכור שלמרות ביקורות טובות, סרטה הקודם של מריאן הלר לא היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, מה שאולי מעיד על סגנון שלא עובד על רוב חברי האקדמיה.

 

A_Beautiful_Day_in_the_Neighborhood_230719_resize.jpg

 

פרזיטים

בעד: בלי שום ספק, אהוב המבקרים של 2019. אם הזכיה בדקל הזהב בקאן לא הספיקה, סרטו של בונג ג'ון-הו הוצג בעוד פסטיבלים רבים וקטף מחמאות בכולם. תאריך יציאה בארה"ב באוקטובר אמור לחדש את השיח סביב הסרט ולהעמיד אותו גם במבחן הקהל. הוא מועמד מוביל לאוסקר לסרט הבינלאומי (לשעבר הסרט בשפה זרה) הטוב ביותר, אבל בהחלט אין לפסול את האפשרות שיתמודד גם על פרסים כמו הסרט, הבימוי והתסריט המקורי הטובים ביותר.

נגד: דרום קוריאה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. עד כמה שזכיה של פרזיטים בפרס המוקדש לסרטים שאינם דוברי אנגלית נראית סבירה, זו גם תהיה פתיחות נדירה מצד האקדמיה כלפי סרטים מארצו של בונג ג'ון-הו. סביר להניח שהרבה מהביקורת החברתית תתפספס על קהל מערבי ושהטוויסט ירחיק לא מעט מצביעים. "רומא" הגיע קרוב יותר מאי פעם לזכיה של סרט בשפה זרה באוסקר לסרט הטוב ביותר ונכשל. פרזיטים, עם כל אהדת המבקרים, אינו "רומא" ואין לו את נטפליקס שתיתן לו דחיפה שיווקית.

 

Parasite-1_resize.jpg

 

רצח כתוב היטב

בעד: סרט רווי שחקנים מוכרים, שהתקבל באהבה בפסטיבל טורונטו ומנסה להחיות את אחד הסגנונות הקלאסיים של ז'אנר המתח – הודאניט. ריאן ג'ונסון נחשב לאחד הבמאים המבטיחים של הוליווד והוא כבר הוכיח את כוחו במחוות לסרטי בילוש ותיקים עם "בריק" המשלב פילם-נואר עם דרמת נעורים. האקדמיה אוהבת סרטים עם קאסט גדול ויתכן שתעלומה בטעם של פעם היא אסקפיזם נחוץ בימים אלה.

נגד: ריאן ג'ונסון מעולם לא היה מועמד לאוסקר. אולי המחוות לקולנוע מפעם לא עושות רושם על האקדמיה, ואולי העבודה שלו על סרטי מלחמת הכוכבים גורמת לג'ונסון להראות יותר כמו במאי להשכיר מאשר כיוצר בעל חזון. זה אמנם לא נכון, אבל האקדמיה התעלמה מקיומו עד כה, אז לא בטוח מה הם באמת יודעים עליו. הסרט מופץ בידי חברת ליונסגייט שאמנם יש לה היסטוריה עם האוסקר, אבל כשלה בהשגת מועמדויות לפרס הסרט בשנתיים האחרונות.

 

Knives-Out_resize.jpg

 

 

אלה הסרטים שכבר נחשפו בצורה כזו או אחרת והתקבלו עליהם תגובות. לא כללתי סרטים כמו "הדו"ח" או "גלים" שעשו רושם טוב בהתחלה, אבל אבדו מומנטום מאז. יש עוד מספר סרטים שיכולים להצטרף למרוץ ברגע האחרון ולהתחרות על האוסקר, אבל אין כרגע שום ביקורת עליהם. חשוב גם לציין שטקס האוסקר נערך מוקדם מהרגיל השנה (ב-9 בפברואר במקום בסוף החודש), מה שאומר שכל הליך ההצבעה על המועמדים יתקיים בשבוע הראשון של ינואר. זה לא משאיר הרבה זמן לסרטים שיוצאים בסוף השנה לצבור מומנטום.

בין הסרטים שעוד יכולים להצטרף למרוץ נמצאים:

1917 – סרט מלחמה בבימוי סם מנדז, זוכה האוסקר על "אמריקן ביוטי". הסרט מצולם בצורה היוצרת אשליה של שוט אחד רציף (כמו "בירדמן") ועוסק בחיל בריטי שנשלח במלחמת העולם הראשונה למשימה לאתר את אחיו בשדה הקרב.

פצצה – סרטו של ג'יי רואץ', המוכר בעיקר כבמאי סרטי אוסטין פאוורס ופגוש את ההורים (אבל גם "טראמבו" הדרמתי), עוסק בסקנדל האמיתי סביב ההטרדות המיניות מצד מנכ"ל רשת פוקס ניוז רוג'ר איילס. ג'ון לית'גו מגלם את איילס, בעוד ניקול קידמן, שרליז ת'רון ומרגו רובי מגלמות את הנשים המובילות את המאבק כנגדו.

נשים קטנות – אחרי שהוכתרה כמלכת האינדי, גרטה גרוויג מביימת עיבוד לרומן המפורסם מהמאה ה-19. צוות השחקניות כולל את סירשה רונאן, אמה ווטסון, פלורנס פיו, אלייזה סקנלן, לורה דרן ומריל סטריפ.

ריצ'רד ג'ול – כשקלינט איסטווד מצטרף למרוץ ברגע האחרון, זה יכול להיגמר ממש טוב מבחינתו, כפי שהיה עם "מיליון דולר בייבי", "מכתבים מאיוו ג'ימה" ו"צלף אמריקאי". ריצ'רד ג'ול מבוסס על סיפורו האמיתי של האדם שהואשם בטעות בהטמנת מטען חבלה במהלך אולימפיאדת אטלנטה ב-1996. התסריט נכתב בידי בילי ריי, שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "קפטן פיליפס".

 

נבואה לאוסקר – 5.8.2019

סרט

1917

יום יפה בשכונה

פורד נגד פרארי

הארייט

האירי

ג'וג'ו ראביט

סכינים שלופות

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

הדו"ח

 

בימוי

סם מנדז – 1917

ג'יימס מנגולד – פורד נגד פרארי

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

סקוט זי. ברנז – הדו"ח

 

תסריט מקורי

מיכה פיצרמן-בלו, נואה הרפסטר – יום יפה בשכונה

ג'יימס מנגולד, ג'ייסון קלר, ג'ז באטרוורת', ג'ון-הנרי באטרוורת' – פורד נגד פרארי

ראיין ג'ונסון – סכינים שלופות

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

סקוט זי. ברנז – הדו"ח

 

תסריט מעובד

פיטר סטרוהן – החוחית

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

גרטה גרוויג – נשים קטנות

ג'יי.אם. קוטזי – מחכים לברברים

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

טום הנקס – יום יפה בשכונה

איאן מק'קלן – השקרן הטוב

אדם דרייבר – הדו"ח

 

שחקנית ראשית

סינתיה אריבו – הארייט

לופיטה ניונגו – אנחנו

סירשה רונאן – נשים קטנות

מריל סטריפ – המכבסה

רנה זלווגר – ג'ודי

 

שחקן משנה

ג'וני דפ – מחכים לברברים

ג'ון ליתגו – הוגן ומאוזן

אל פאצ'ינו – האירי

מתיו ריס – יום יפה בשכונה

מייקל שאנון – סכינים שלופות

 

שחקנית משנה

אנט בנינג – הדו"ח

טוני קולט – סכינים שלופות

ניקול קידמן – החוחית

מריין פלאנקט – יום יפה בשכונה

אוקטביה ספנסר – לוס

 

סרט אנימציה

משפחת אדמס

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

ילדת מזג האוויר

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

פדון פאפאמיכאל – פורד נגד פרארי

רודריגו פריאטו – האירי

דיק פופ – ברוקלין היתומה

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

 

עריכה

לי סמית – 1917

אן מק'קייב – יום יפה בשכונה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

גרג אובריינט – הדו"ח

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

מקס ריכטר – אד אסטרה

נייט הלר – יום יפה בשכונה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

 

עיצוב אמנותי

1917

חתולים

פורד נגד פרארי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

1917

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד

מחכים לברברים

 

מיקס סאונד

1917

חתולים

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

רוקטמן

 

עריכת סאונד

1917

אד אסטרה

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

אפקטים חזותיים

1917

אד אסטרה

הנוקמים: סוף המשחק

איש התאומים

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

איפור ועיצוב שיער

יום יפה בשכונה

ג'וקר

ג'ודי

הארייט

היו זמנים בהוליווד

ונציה וטורונטו 2019 והמשך הדרך לאוסקר

בעשור וחצי האחרון, נעשה מקובל שקמפיין האוסקר מתחיל בספטמבר. כולם מחכים לראות את הסרטים שמוצגים בפסטיבלים בוונציה, טורונטו וטלורייד כדי להחליט מי בפנים ומי בחוץ במרוץ לאוסקר. שמונה מעשרת הזוכים האחרונים בפרס האקדמיה לסרט הטוב ביותר ערכו את הבכורה העולמית שלהם באחד משלושת הפסטיבלים האלה' כך שסטטיסטית, סביר להניח שהזוכה הגדול לשנת 2019 נמצא בתוכניה של פסטיבל ונציה או טורונטו שהוצגו רשמית בשבוע שעבר (מארגני פסטיבל טלורייד מחכים עד הרגע האחרון בכדי לחשוף את שמות הסרטים שיוצגו בו).

כמו בשנים קודמות, גם הפעם אני עובר על רשימת הסרטים המוצגים בחיפוש אחר אלה שיש סיכוי טוב שנראה אותם מתחרים על פרסים בסוף השנה. מדובר בהערכות על סמך נתונים יבשים, מאחר ואיש מחוץ להפקה עוד לא ראה את רוב הסרטים האלה, אבל אפשר להבין פחות או יותר מי ימשיך מכאן לקמפיין יוקרתי ומי יחכה להפצה חסרת ציפיות במחצית הראשונה של 2020. כמובן, תמיד יתכנו טעויות או השמטות מצדי. לפני שנה, למרות שקלעתי לגבי רוב הסרטים בהם נגעתי, פספסתי לחלוטין את קיומו של "הספר הירוק" שזכה בסופו של דבר באוסקר. לא בטוח אם לא שמתי לב לקיומו לפני הפסטיבל, או שהוסף לתוכניה אחרי שפרסמתי את הפוסט, אבל אני מקווה שלא יהיו פאשלות כאלה הפעם.

אז הנה הסרטים הבולטים שצפויים להיחשף בוונציה ובטורונטו השנה והערכה שלי לגבי המשך דרכם.

 

la-verite_resize.jpg

 

האמת – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה עוסק בכוכבת קולנוע צרפתיה שנפגשת מחדש עם בתה התסריטאית לאחר שנים של נתק, דבר שמוביל להרבה דרמה ורגשות. קתרין דנב וז'ולייט בינוש בתפקידי האם והבת, בסרטו של הבמאי היפני הירוקרזו קורה-אדה, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן בשנה שעברה על "המשפחה שלי".

סיכוי לאוסקר: השילוב בין שתיים מהכוכבות הגדולות בכל הזמנים של הקולנוע האירופי עם אחד הבמאים החמים ביותר בעולם כרגע, נשמע מאוד מבטיח. עם זאת, סיכוייו של הסרט באמריקה תלויים לחלוטין בהפצה, מאחר ויש לו ניחוח של סרט זר מהסוג שהקהל בארצות הברית נוטה להיות חשדן כלפיו.

 

אודות אינסוף – רוי אנדרסון הוא מסוג הבמאים שמפלגים את הקהל. או שחושבים שהוא גאון, או שלא מבינים מה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלנו. כרגיל אצלו, אי אפשר למצוא תקציר שמסביר בצורה ברורה על מה הסרט, אבל די בטוח לשער שהוא מאוד איטי ומהורהר, מלא דמויות גרוטסקיות, מצולם בצורה מרהיבה ולמרות שיגרום לצופים לרצות להתאבד, מבקרים יגדירו אותו כקומדיה.

סיכוי לאוסקר: יותר סביר שיסתפק בפרס הקולנוע האירופי.

 

אד אסטרה – פרויקט שמדברים עליו מתחילת השנה, אבל רק לאחרונה נודע על מה הוא. ג'יימס גריי מביים סרט מדע בדיוני אודות אסטרונאוט שיוצא לקצה מערכת השמש בחיפוש אחר אביו האובד וחושף סודות שיכולים להשפיע על גורל כדור הארץ. אז… אינטרסטלר פוגש את קונטקט? צוות השחקנים כולל את בראד פיט, טומי לי ג'ונס, ליב טיילר, רות נגה, דונלד סאת'רלנד.

סיכוי לאוסקר: ג'יימס גריי הוא במאי בינוני שטרם הצליח לחדור באמת למיינסטרים. מצד שני, הוא יודע לעבוד עם שחקנים והסרט הזה בהחלט עשוי להשיג כמה מועמדויות לפרסים טכניים. בקטגוריות אחרות, האקדמיה לא משתגעת על סרטי מד"ב, אז תלוי עד כמה התסריט מדבר אל קהל של דרמות משפחתיות.

 

אמה – אחרי ההצלחה היחסית של "ג'קי" ואחרי שהביא לצ'ילה את האוסקר הראשון שלה עם "אישה פנטסטית" בהפקתו, היה צפוי שפבלו לראין ישאר בהוליווד. מתברר שלא, מאחר והסרט החדש בבימויו עוסק בזוג צ'יליאני שחייו הופכים לסיוט בעקבות אימוץ ילד בעייתי. קצת נשמע כמו סרט אימה, אבל אני לא חושב שזה הכיוון.

סיכוי לאוסקר: הדלת להוליווד עדיין פתוחה בפני לראין, אבל לא זה הסרט שמחפשים בעיר הכוכבים. מה גם שאמה נרכש להפצה בידי נטפליקס, אז תלוי אם יחליטו להוציא אותו לקולנוע.

 

אורח הכבוד – מפקח מזון מאבד את שלוותו לאחר שבתו, המואשמת בניצול לרעה של עמדתה כמורה בתיכון, מסרבת לפרוש בתנאים שהוצעו לה. אטום אגויאן הקנדי מביים, עם דיוויד ת'יוליס, לייזה דה אוליביירה ולוק וילסון. יש סיכוי שזה יזכיר לאנשים את "ספק" של ג'ון פטריק שנלי. צוות השחקנים כולל גם את רוסיף סאת'רלנד, הבן של זה מ"אד אסטרה".

סיכוי לאוסקר: אטום אגויאן היה מועמד פעם אחת לאוסקר, לפני 22 שנים, על "המתיקות שאחרי". מאז, הוא והאקדמיה לא רואים עין בעין. לכל סרט שלו יש סיכוי להיות מועמד, אבל הוא רחוק מלהיות הימור בטוח.

 

ג'וקר – רוצים לדעת איך הוא קבל את הצלקות האלה? כנראה שהפעם נקבל תשובה. חואקין פניקס הוא האדם הרביעי בתוך שלושים שנה לגלם את אויבו האיקוני של באטמן בקולנוע (חמישי אם כוללים את מארק המיל בתור מדבב), בסרט שאמור להתעלם מכל הגרסאות הקודמות שלו. למרות שהג'וקר הוא לרוב טיפוס מסתורי, הגרסה הזו דווקא תראה את חייו לפני שהפך לנסיך הפשע, כולל היחסים המתוחים עם אמו.

סיכוי לאוסקר: הטריילר נראה מעולה וחואקין פניקס הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בגלקסיית שביל החלב. המכשול העיקרי שלו יהיו ההשוואות הבלתי נמנעות להופעה זוכת האוסקר של הית' לדג'ר. אם אתם מספיק ציניים, אתם מאמינים שלדג'ר זכה באוסקר רק כי מת לפני יציאת הסרט, אבל גם אם זה עזר לרכך את לב חברי האקדמיה, ההופעה שלו כל כך אהובה שפניקס יצטרך להציג פה את המשחק הטוב ביותר שאי פעם נתן. מעבר למכשול הזה, הסרט מבוים בידי טוד פיליפס, המוכר מסרטים כמו "רוד טריפ", "סטארסקי והאץ'" וסדרת הנגאובר. לא בדיוק מישהו שנוהג להתעסק בדמויות אפלות. מצד שני, אם אדם מק'קיי ופיטר פארלי עשו את הקפיצה מקומדיות וולגריות לאוסקר, מי יודע?

 

המכבסה – אישה יוצאת לחופשה ואיכשהו מסתבכת בעולם של העלמות מס והלבנת הון (כן, כזה סוג של מכבסה) שמקורן בחברת עורכי דין בפנמה סיטי. סטיבן סודרברג מביים לפי תסריט של סקוט זי. ברנז, עם הופעות של מריל סטריפ, גארי אולדמן, אנטוניו בנדרס, שרון סטון, דיוויד שווימר, רוברט פטריק… אני נשבע שהסרט הזה לא צולם ב-1998.

סיכוי לאוסקר: קודם כל, הסרט שייך לנטפליקס, אז תלוי איך יחליטו להפיץ אותו. דבר שני, זה נשמע מעניין, אבל סטיבן סודרברג לא ביים אף סרט שהיה מועמד לאוסקר כבר כמעט עשרים שנה. חוץ מהמועמדות היחידה של "הגרמני הטוב" על הפסקול המקורי, סודרברג לא מצליח לקבל אפילו אזכור מהאקדמיה. זה מדהים בהתחשב בכך שזה אותו במאי שהיה מועמד מול עצמו עם "טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'". הסרט מעורר קצת באז, אבל קודם כל שבכלל יקבל הפצה מחוץ לקולנוע הביתי.

 

סיפור נישואין – נח באומבך, אחד מהבמאים האהובים על מישהו שאתם מכירים, אבל לא כל כך קרובים אליו, חוזר עם דרמה על במאי תאטרון ושחקנית שמנסים להתגרש למרות המרחק הפיזי ביניהם. אם קוראים לזה בארץ "גירושין בשלט רחוק", אתם רשאים לשרוף את בית הקולנוע. אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון בתפקידים הראשיים.

סיכוי לאוסקר: יכול להיות. באומבך הוא במאי עם גישה מאוד קודרת. הוא לא בא להצחיק אף אחד ולמעשה, שם לעצמו למטרה להוכיח לעולם שבן סטילר הוא שחקן דרמתי מוכשר. יש לו סיכוי טוב יותר לשכנע עם דרייבר וג'והנסון בסרט שיכול להיות מועמד לאוסקר, אם יקבל את הקידום הנכו… לא משנה, זה של נטפליקס.

 

קצין ומרגל/אני מאשים – הסרט הכי מעורר מחלוקת ברשימה, שעצם הקבלה שלו לפסטיבל ונציה עוררה זעם ברשתות החברתיות. זהו סרטו החדש של רומן פולנסקי, העוסק בפרשת דרייפוס. רומן פולנסקי… פרשת דרייפוס. במאי שאינו רשאי להיכנס לארצות הברית מאחר ונמלט לאחר שהורשע באונס קטינה, מביים סרט על אחד המקרים המפורסמים ביותר של אדם שנמצא אשם על פשע שלא בצע. ג'י, אני תוהה אם יש כאן איזה מסר.

סיכוי לאוסקר: לא. נכון שחשבו שהאקדמיה מוותרת לפולנסקי אחרי שזכה באוסקר על בימוי "הפסנתרן", אבל האווירה השתנתה משמעותית מאז ופולנסקי הוא אחד הבודדים שחברותו באקדמיה נשללה בעקבות עברות המין שבצע. השניים האחרים, אגב, הם הארווי ויינסטין וביל קוסבי. אנחנו לא הולכים לראות את הסרט הזה מועמד אפילו לראזי.

 

מחכים לברברים –  סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הקולומביאני צ'ירו גוארה, הוא עיבוד לספרו של זוכה פרס נובל לספרות ג'ון מקסוול קוטזי. העלילה מתרחשת בישוב קטן בו השופט המקומי מתחיל להטיל ספק בממשלה אותה הוא משרת כאשר כח צבאי מגיע למקום על מנת להתכונן למלחמה נגד ברברים מסתוריים. בסרט משחקים מארק ריילנס, ג'וני דפ ורוברט פטינסון.

סיכוי לאוסקר: די טוב. מעבר לבאז שמייצר הסיפור עצמו, שעובד גם לאופרה מצליחה, שלושת השחקנים שהוזכרו נמצאים בתקופה חזקה בקריירה שלהם ונראה שהליהוק של ריילנס מול דפ הוא יצוג מושלם של מוסר נגד צייתנות עיוורת. תמונות ראשונות מהסט מרמזות על מתחרה חזק בקטגוריות העיצוב, אבל ביקורות טובות יכולות בהחלט להתניע קמפיין לפרסים נוספים.

 

מבוגרים בחדר – סרט העוסק בתכנית החילוץ ליוון בעקבות המשבר הכלכלי שמוטט את כלכלת המדינה ב-2009. התסריט מתבסס על ספרו של יאניס וארופאקיס, אותו כתב לאחר שהתפטר ממשרתו כשר האוצר. את הסרט מביים קוסטה גברס שמתברר שהוא עדיין חי. לא ברור כרגע עד כמה הסרט נצמד לפרטים המתוארים בספרו של וארופאקיס, אבל כנראה שיעורר לא מעט מחלוקת במולדתו.

סיכוי לאוסקר: קוסטה גברס זכה באוסקר בתחילת שנות השמונים על התסריט לסרט "נעדר". לפני כן, היה מועמד כבמאי ותסריטאי על "Z", שזכה באוסקר לסרט בשפה זרה. זו הקטגוריה היחידה בה נראה לי שיש למבוגרים בחדר סיכוי להתחרות. אם יוון תחליט לשלוח את הסרט כנציגה, לא הייתי פוסל מועמדות לאוסקר.

 

כפירת התפוז השרוף – עיבוד לספרו של צ'רלס וילפורד, שככל הידוע לי, לא תורגם לעברית, אז די תרגמתי את שמו בצורה ישירה. מדובר בסיפורו של סוחר אמנות שנשכר לגנוב ציור יקר ערך ומסתבך בעקבות תאוות הבצע שלו. צוות השחקנים כולל את קלאס באנג, אליזבת דביקי, מיק ג'אגר ודונלד סאת'רלד. אני חושד שהליהוק נעשה דרך לחיצה על בחירת ערך אקראי בוויקיפדיה. זהו סרטו השני של הבמאי האיטלקי ג'וזפה קאפוטונדי, שעובד כבר 25 שנה בבימוי קליפים, פרסומות וסדרות טלוויזיה..

סיכוי לאוסקר: נראה מפוזר מכדי להיות מתחרה רציני.

 

המלך – דיוויד מיצ'וד, המוכר בעיקר בזכות הסרט "ממלכת החיות", מביים עיבוד למחזות "הנרי הרביעי: חלק 1", "הנרי הרביעי: חלק 2" ו"הנרי החמישי" של ויליאם שייקספיר. אורכו של הסרט הוא 133 דקות, אז אני מנחש שקיצצו כמה מונולוגים. טימותי שאלאמה מגלם את יורש העצר שהופך למלך אנגליה בעקבות מות אביו. בן מנדלסון, שגלם את ג'ורג' השישי ב"שעה אפלה", מגלם פה את המלך היוצא הנרי הרביעי. עוד משתתפים ג'ואל אדג'רטון, רוברט פטינסון, שון האריס ולילי-רוז דפ, כי רוברט פטינסון החליט לעבוד עם כל משפחת דפ השנה.

סיכוי לאוסקר: כל כמה זמן, האקדמיה נעשית מטורפת על סרטים אודות מונרכים אנגליים ומי יודע, אולי "המועדפת" משנה שעברה פתח להם את התאבון. תמיד יש סיכוי שגם המלך יהיה מועמד, לפחות בקטגוריות העיצוב, אם כי הרעיון לעבד שלושה מחזות של שייקספיר לסרט של שעתיים ורבע, נשמע יומרני משהו.

 

חיות נדירות – בילי פייפר, שהתחילה את דרכה כזמרת פופ בינונית והפכה לשחקנית מוערכת ולאחד הפרצופים האהובים על מעריצי "דוקטור הו", מנסה לראשונה את כוחה בבימוי. חיות נדירות מוגדר בתור אנטי קודמיה רומנטית, מה שלא באמת אומר הרבה. פייפר מגלמת את התפקיד הראשי כשלצדה לילי ג'יימס, לאו ביל, דיוויד ת'יוליס וקרי פוקס.

סיכוי לאוסקר: יהיה מסקרן לראות איך בילי פייפר בתור במאית, אבל אני לא צופה לסרט הזה הרבה תשומת לב מחוץ לבריטניה.

 

beautifuldayintheneighborhood_02_resize_resize.jpg

 

יום יפה בשכונה – פה אנחנו מתחילים עם הבכורות הבלעדיות לטורונטו. מריאל הלר זכתה להכרה כבמאית בשנה שעברה בזכות "האם אי פעם תסלחי לי", שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. השנה, היא מגיעה לפסטיבל אם אחד הסרטים היותר חזקים מבחינת הימורים. הסרט מספר על ההכרות בין העיתונאי הציני לויד ווגל לבין האדם האהוב ביותר בטלוויזיה האמריקאית, פרד רוג'רס. מתיו ריס מגלם את ווגל, בעוד טום הנקס מגלם את אחיו האבוד מיסטר רוג'רס.

סיכוי לאוסקר: אמור להיות ממש טוב. סרטה הקודם של הלר לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הייתה לו נוכחות מורגשת. עם מערך יחסי ציבור מאורגן יותר הפעם, יש סיכוי שיום יפה בשכונה יהיה אחד המתחרים העיקריים על האוסקר. כמובן, יש לציין שמיסטר רוג'רס הוא אישיות מוכרת באמריקה הרבה יותר משאר העולם, אז נראה איך תהיה ההשפעה על מי שהסרט לא משחק על הנוסטלגיה שלו.

 

בלאקבירד – רימייק בבימויו של רוג'ר מיצ'ל לסרטו דובר הדנית של בילי אוגוסט. הסיפור עוסק במשפחה המתכנסת בכדי להעביר את הימים האחרונים עם האם החולה סופנית לפני שהיא מתאבדת. נשמע כיף. צוות השחקנים כולל את קייט וינסלט, מיה ואסיקובסקה, סוזן סרנדון, סם ניל וריין וילסון.

סיכוי לאוסקר: להוציא את "נוטינג היל" ו"ונוס", סרטיו של מיצ'ל מתקבלים בקרירות בקרב המבקרים וגם הקהל לא רץ למלא אולמות עבורו. יתכן וצוות השחקנים ימשוך מספיק עניין בכדי להתמודד על פרס או שניים.

 

Clemency – אני לא מתרגם את שם הסרט כי יש בו כפל משמעות, גם רחמים וגם חנינה. מאחר וגיבורת הסרט היא סוהרת שעובדת באגף הנידונים למוות, אני מניח ששתי המשמעויות רלוונטיות. הסרט הזה הוצג כבר בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה בפרס חבר השופטים. אלפרה וודארד הוותיקה זכתה בעצמה בשבחים רבים על התפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: מאחר וכבר נחשף לקהל לפני יותר מחצי שנה, אנחנו יודעים שקלמנסי הוא חביב מבקרים. מצד שני, אם היה מכוון לאוסקר, היו מדברים עליו יותר. תאריך הפצה מיועד בסוף דצמבר מרמז על רצון להיכנס למרוץ ברגע האחרון, אז נחיה ונראה.

 

פורד נגד פרארי – ג'יימס מנגולד הוא מהבמאים היותר מגוונים בהוליווד. הוא עשה דרמה, ביוגרפיה מוזיקלית, קומדיה רומנטית, מערבון, אקשן, אימה וסרטי גיבורי-על. האחרון שבהם, "לוגאן", הביא לו מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד. הפרויקט החדש שלו עוסק ביריבות ההיסטורית בין חברות הרכב שבשם הסרט, שהתמקדה בעיקר סביב מרוצי מכוניות יוקרתיים. מאט דיימון וכריסטיאן בייל בתפקידים הראשיים, ג'ון ברנתל בתפקיד לי איאקוקה שנפטר לפני כחודש.

סיכוי לאוסקר: כל דבר בסרט הזה נראה מכוון לאוסקר. מנגולד הוא במאי אמין שעושה לרוב את הנדרש ממנו והגיע הזמן שיקבל יותר יחס מהאקדמיה. צוות השחקנים מוכר וקל לשיווק (לדיימון ובייל יש במשותף 7 מועמדויות לאוסקר על משחק) והמפיקים עבדו לפני כן על "מאחורי המספרים" שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר. ביקורות טובות בפסטיבל טורונטו יהיו התחלה לקמפיין שלדעתי עובדים עליו כבר מתחילת השנה.

 

הארייט – אין לבמאית קסי למונס סרטים מאוד מפורסמים ברזומה, מה שמעיד על דלות הקידום של פרויקטים בבימוי נשים בתעשיה. הארייט עוסק בסיפורה האמיתי של הארייט טאבמן, שהובילה מסעות לשחרור מעל 700 עבדים מדרום ארה"ב. סינתיה אריבו, שעשתה בשנה שעברה מעבר מברודוויי לעולם הקולנוע, בתפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: זה די פתיון אוסקרים. אריבו היא אחת השחקניות היותר מבטיחות בהוליווד ולמרות שאין לקסי למונס אף סרט מוערך באמת באמתחתה, תאריך הפצה בתחילת נובמבר מרמז על כוונה של האולפן לקדם את הארייט בעונת הפרסים. לא בטוח שיהיה מספיק טוב בשביל להתחרות על פרס הסרט, אבל יש סיכוי שאריבו תקבל מועמדות.

 

רק רחמים – דרמה משפטית המבוססת על סיפור אמיתי בו פרקליט מגן על אדם שנאסר על רצח, חרף עדויות המרמזות לחפותו. זהו סרטו הרביעי של דסטין דניאל קרטן, במאי סרטי אינדי שיתחיל בקרוב לעבוד על "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" עבור מארוול.

סיכוי לאוסקר: מפוקפק. למרות סיפור קלאסי לאוסקר וכוונה להפיץ את הסרט בצורה מוגבלת לפני סוף השנה על מנת שיהיה כשיר לאוסקר, משהו פה נראה לי לא מספיק. אם הסרט הזה באמת יכה גלים, אהיה מופתע.

 

החוחית – עיבוד לספרה של דונה טראט, על אדם שאמו נהרגה בפיגוע במוזיאון כשהיה בן 13 וגדל אצל משפחה מאמצת. הוא מסתובב עם ציור של חוחית שמזכיר לו את האם המתה, אבל כנראה מעורר גם את עניינם של גורמים מפוקפקים. אנסל אלגורט בתפקיד הראשי, ניקול קידמן ובויד גיינס בתפקיד ההורים המאמצים ולצדם מופיעים גם לוק וילסון, שרה פולסון, ג'פרי רייט ואניירין ברנרד. ג'ון קראולי ביים.

סיכוי לאוסקר: בהחלט יש דיבור על הסרט הזה כאחד שיכול להיות מועמד. אישית, הטריילר ותקציר העלילה לא שכנעו אותי שיש סיכוי ממשי לזכיה, אבל חשבתי אותו דבר גם על "ברוקלין", סרטו הקודם של קראולי, שקבל מועמדות לאוסקר.

 

ההיסטוריה האמיתית של כנופיית קלי – לאמריקאים יש את בילי הנער, לבריטים יש את שוד הרכבת הגדול ולאוסטרלים יש את כנופיית נד קלי כהשראה נצחית לסרטים על פורעי חוק. למעשה, כנופיית קלי הייתה מושא הסרט הראשון אי פעם באורך מלא, שצולם באוסטרליה ב-1906. הסרט החדש אודות הכנופיה בוים בידי ג'סטין קרזל, מי שזכה להצלחה ביקורתית וכשלון קופתי עם "מקבת" ולכשלון ביקורתי והצלחה קופתית עם "אמונת המתנקש".

סיכוי לאוסקר: בעוד זה בהחלט סרט שעשוי לככב בסיכומי סוף שנה של מבקרים, קשה לראות אותו פורץ מספיק חזק לתודעה בקרב מצביעי האוסקר. יש סיכוי שהוא פשוט קטן וזר מכדי להשאיר רושם על הוליווד.

 

חינוך רע – לא מדובר ברימייק לסרטו של פדרו אלמודובר באותו שם, אלא לתסריט מקורי, המבוסס על חוויותיו של התסריטאי מייק מקאווסקי (הכניסו רפרנס למפלצות בע"מ פה) מימי התיכון. הבמאי הוא קורי פינלי וצוות השחקנים כולל את יו ג'קמן, אליסון ג'ני, ריי רומאנו והרבה אנשים שהיה הרבה יותר זול להשיג.

סיכוי לאוסקר: לא סביר. זה יכול להיות אהוב מבקרים, אבל חוץ מפרסי יעודיים לסרטים עצמאיים, אני לא רואה את זה מגיע לאנשהו.

 

דולמייט הוא שמי – בשנה הבאה, אמור להגיע המשך מאוחר ל"מגלה את אמריקה" בכיכובו של אדי מרפי, וקרייג ברואר נבחר לביים. לפני כן, השניים משתפים פעולה בסרט המבוסס על חייו של הקומיקאי רודי ריי מור, אותו מרפי יגלם. בסרט משתתפים גם וסלי סנייפס, מייק אפס, קרייג רובינסון, קיגן-מייקל קי וכריס רוק.

סיכוי לאוסקר: תשאלו את נטפליקס. אדי מרפי היה מועמד פעם אחת לאוסקר בזכות תפקיד דרמתי ("נערות החלומות"). אולי זה יעבוד לו שוב, אם הסרט יופץ בקולנוע.

 

פער תקוה – סרטו השני של ויליאם ניקולסון, המוכר יותר כתסריטאי. הסרט עוסק במשפחה החווה משבר כאשר האב מתכנן להתגרש מאם המשפחה. אנט בנינג וביל ניי משחקים את ההורים.

סיכוי לאוסקר: ביקורות טובות יכולות להכניס את הסרט למרוץ. כרגע, לא ממש מדברים עליו כמועמד רציני, אבל עם שתי מועמדויות לאוסקר כתסריטאי (על "ארץ הצללים" ו"גלדיאטור"), אי אפשר לגמרי לפסול את ניקולסון כמועמד השנה.

 

ג'וג'ו ראביט – אחד הסרטים היותר מסקרנים שיוצגו השנה בטורונטו וכנראה שגם אחד מהיותר מעוררי מחלוקת. הסרט עוסק בילד גרמני בזמן מלחמת העולם השניה, שמגלה שאמו מסתירה נערה יהודיה מפני הנאצים. הדבר גורם לילד להרהר מחדש בלאומנות עליה חונך, במסגרתה גם יצר לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר. טאיקה ואיקיקי, החצי יהודי חצי מאורי, מגלם את היטלר וגם מביים את הסרט.

סיכוי לאוסקר: טוב באפן מפתיע. בהתחשב בכך שהסרט כולל את היטלר כדמות קומית ושטאיקה ואיקיקי מביים את ג'וג'ו ראביט כהפוגה בין שני סרטי תור, הסרט הזה מעורר הרבה באז לאוסקר. אני בטח לא אצטער אם יהיה מועמד, מאחר וטאיקה ואיטיטי הוא אחד היוצרים הקומיים הטובים בעולם כיום.

 

ג'ודי – בהתחשב בכך שהפכה לכוכבת בגיל 17 ונפטרה בגיל 47, רוב חייה של ג'ודי גרלנד היו מאבק נגד השדים המלווים פרסום בגיל צעיר והתמכרויות לסמים ואלכוהול. במאי התאטרון רופרט גולד מביים עיבוד למחזה "סוף הקשת", העוסק בערוב ימיה של גרלנד. רנה זלווגר, שחזרה לאחרונה לשחק לאחר כמעט עשור של הפסקה מהמסך, בתפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: מבחינת זלווגר, זה בהחלט נראה כמו תפקיד שיכול להביא לה מועמדות רביעית לאוסקר. הסרט יקום ויפול על ההופעה שלה יותר מכל הבט אחר בהפקה.

 

סכינים שלופות – ראיין ג'ונסון הוא מאותם במאים שנמצאים בסביבה כבר זמן מה (סרטו הראשון יצא ב-2005), מקבלים בעיקר ביקורות חיוביות ופרגון מהקהל, אבל נשכחים עד הפעם הבאה בה חושבים על במאים משפיעים. יכול להיות שסכינים שלופות, סרטו החמישי של ג'ונסון, ישנה את המצב. מדובר בתעלומת רצח בסגנון הודאניט בהשתתפות דניאל קרייג, כריס אוונס, אנה דה ארמס, ג'יימי לי קרטיס, טוני קולט, דון ג'ונסון, מייקל שאנון ולאקית' סטנפילד. לפי ויקיפדיה, גם לפרנק אוז יש תפקיד לא מוגדר בסרט ואני בהחלט מדמיין עכשיו טוויסט בו מתברר שמיס פיגי הייתה הרוצחת.

סיכוי לאוסקר: להוציא את "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", יש קונצנזוס חיובי סביב סרטיו של ג'ונסון. עם צוות שחקנים מרשים ותסריט מספיק חכם, יש לסכינים שלופות סיכוי להשיג כמה מועמדויות לאוסקר, אם לא יהיה מוזר מדי לטעם האקדמיה.

 

ברוקלין היתומה – עוד סרט בלשי, הפעם פחות אגתה כריסטי ויותר ג'ונתן לת'ם. אדוארד נורטון ביים וכתב עיבוד לספרו של לת'ם, בו הוא גם מגלם את התפקיד הראשי כבלש פרטי עם תסמונת טורט החוקר את הרצח של המדריך הרוחני שלו. מאחר ונורטון ידוע לשמצה כשחקן שנוטה להשתלט על הפקות ולחשוב שהוא יכול לעשות עבודה טובה יותר מהבמאי (מה שכנראה נכון לפי כמה ש"אמריקה איקס" נראה טוב), אני מניח שהרבה רוצים לראות איך יתמודד עם חומר מקור לא פשוט בלי שיש מישהו אחר להאשים במקרה של כשלון, במיוחד כי עברו 19 שנים מאז הסרט הקודם בבימויו, הקומדיה הרומנטית "לשמור אמונים".

סיכוי לאוסקר: נורטון לוקח על עצמו פרויקט לא פשוט. כמו בראדלי קופר בשנה שעברה, אם הסרט יהיה מספיק טוב, הוא יכול למצוא את עצמו עם לא פחות מארבע מועמדויות באותה שנה. כרגע, נראה שמועמדויות על משחק ותסריט הן הכי סבירות.

 

החבר – למרות שיש לה שם מצחיק, גבריאלה קאופרת'ווייט לא באה לשעשע אתכם. סרטה המוכר ביותר הוא הסרט התעודי "בלאקפיש", שגרם להרבה אנשים לשקול מחדש את הביקור הבא שלהם בסיוורלד. החבר עוסק באישה גוססת ובעלה שחבר טוב עובר לגור איתם בכדי לעזור בבית. עם קייסי אפלק, דקוטה ג'ונסון וג'ייסון סגל.

סיכוי לאוסקר: על פניו, יש לסרט הזה סיכוי להשתחל לרשימה אם יהיה פיזור מספיק רחב של הקולות בין סרטים בולטים יותר, אבל נראה לי שהוא קטן מכדי ליצור באז שיחזיק עד סוף השנה.

 

המגדלור – סרט שהוצג כבר בפסטיבל קאן והתקבל בתשואות בידי המבקרים. רוברט אגרס כבר הראה את יכולתו עם סרטו הקודם, "המכשפה" (אני אישית לא התלהבתי ממנו, אבל זה לא רלוונטי לפוסט הזה). כעת, הוא מציג סרט אימה בשחור-לבן על שני עובדים במגדלור ודברים מפחידים שקשורים לזה. וילם דפו ורוברט פטינסון מאכלסים את המסך.

סיכוי לאוסקר: בשנים האחרונות, גובר הבאז סביב זכיה אפשרית של וילם דפו באוסקר. השחקן הוותיק היה מועמד ארבע פעמים, כולל בשני טקסי האוסקר האחרונים והוא עסוק מתמיד. בעוד אני לא חושב שהסרט עצמו יקלע לטעם האקדמיה, כל הופעה של דפו, ולמען האמת גם של פטינסון, נשקלת כרגע כמועמדות אפשרית לאוסקר.

 

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד – ארמנדו איאנוצ'י מוכר כיוצר סאטירות מושחזות כמו "בסוד העניינים", "סטאלין מת" והסדרה "ויפ". קצת מוזר שהפרויקט החדש שלו הוא עיבוד לרומן הקלאסי של צ'רלס דיקנס, שקשה לראות איך הוא אומר משהו על שחיתויות בשלטון או חוסר תפעול של מערכת מפוחדת. זה כמעט נורמלי מדי בשבילו. עד שמסתכלים על צוות השחקנים ורואים שדב פאטל יגלם את התפקיד הראשי. גם בנדיקט וונג וניקי אמוקה-בירד לוהקו לתפקידי משנה, על אף שהם ממוצא אתני שונה מזה של הדמויות בספר.

סיכוי לאוסקר: כמה שאיאנוצ'י כותב מבריק בעיני, הסגנון הוולגרי שלו לא תמיד מתיישב עם המיינסטרים. הוא היה מועמד על התסריט של "בסוד העניינים", אבל לא בטוח שדיוויד קופרפילד ימצא את מקומו בין כל הסרטים האחרים המתחרים על תשומת לב האקדמיה.

 

הדו"ח – סקוט זי. ברנז, אותו אחד שכתב את התסריט של "המכבסה", גם מביים השנה סרט. הדו"ח, שכבר הוצג בפסטיבל סאנדאנס, עוסק בעובד סנאט שנקלע למאבק מול הבית הלבן וה-CIA בעקבות רצונו לפרסם ממצאים לא מחמיאים על שיטות חקירה שהונהגו במהלך המאה הנוכחית. אדם דרייבר, אנט בנינג וג'ון האם בין השחקנים.

סיכוי לאוסקר: בעוד נראה בהתחלה שהדו"ח יעבור מתחת לרדאר של האקדמיה, הוא מצליח לשמור על באז מאז סאנדאנס. מדברים על מועמדויות לדרייבר ובנינג ואולי גם לברנז עצמו על הבימוי והתסריט. תגובות טובות מטורונטו יתנו אור ירוק לקמפיין.

 

שני האפיפיורים – פרננדו מיירלש הברזילאי חוזר אחרי הפסקה של שמונה שנים, עם סרט המפגיש בין שני האפיפיורים האחרונים נכון לעכשיו, פרנציסקוס ובנדיקטוס ה-16. ג'ונתן פרייס ואנתוני הופקינס מגלמים את מנהיגי הכנסיה הקתולית בעלי השקפות העולם המנוגדות.

סיכוי לאוסקר: ע"ע נטפליקס. זה באמת נשמע יותר כמו סרט טלוויזיה מאשר משהו שיגיע לאוסקר, למען האמת.

טקס האוסקר ה-75: מבט מוטרד לאחור

2002_title_resize.jpg

 

טקס האוסקר ה-75, אשר סכם את שנת 2002 בקולנוע, היה טקס יוצא דופן לזמנו. מהצד הטכני, זהו הטקס הראשון ששודר ב-HD. המפיקים גם מאוד השתדלו שיהיה קצר יותר מהטקס שקדם לו ואכן, השידור הסתיים בתום שלוש שעות וחצי, מה שמעיד עד כמה הטקס של השנה הקודמת היה ארוך. בנוסף, זו הייתה הפעם האחרונה בה האוסקר הוענק בסוף מרץ. החל מהשנה הבאה, הטקס הוקדם לפברואר מתוך רצון להיות קרוב יותר לסוף השנה החולפת ולרסן במידה מסוימת את היכולת של אולפנים גדולים לדחוף את הסרטים שלהם על חשבון קולנוע עצמאי שמפיקיו לא יכולים לנהל קמפיין יקר וממושך.

היו עוד כמה דברים חריגים בטקס הזה, שנחשב למוצלח בסך הכל ולפתיחה של דף חדש ביחס האקדמיה להפקות חוץ-הוליוודיות. "המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, בעוד פדרו אלמודובר (שהיה מועמד גם על הבימוי) קטף את פרס התסריט המקורי הטוב ביותר על סרטו דובר הספרדית "דבר אליה". אחד המועמדים אותם הביס היה סרט נוסף בספרדית בשם "ואת אמא שלך גם" אותו כתב וביים אחד אלפונסו קוארון. אולי עוד תשמעו עליו.

לצד העניינים הפשוטים האלה, מבט לאחור מגלה טקס קשה לצפיה עבור עיניים מודרניות. לא מסיבות טכניות, אלא בגלל מה שהוא מלמד על זמן התרחשותו. בעוד כל ארוע בסדר גודל כזה יראה אחרת לאורך השנים, טקס האוסקר ה-75 מכיל כמה רגעים מאוד מטרידים שאת המשמעות של חלקם הבנו באמת רק הרבה יותר מאוחר.

 

מה שכולם דברו עליו

הנושא הבוער בחדשות בזמן קיום הטקס, היה הפלישה האמריקאית לעירק. הנשיא ג'ורג' וו. בוש החליט להרחיב את הלחימה נגד אל-קאעידה באפגניסטן אל תוך תחומי ארצו של סדאם חוסיין, באחד הצעדים היותר מעוררי מחלוקת בהיסטוריה של ארצות הברית. לכולם הייתה עמדה בנושא וגם האקדמיה הושפעה מכך. ויל סמית, ג'ים קארי וקייט בלאנשט בטלו את השתתפותם בטקס האוסקר במחאה על המלחמה והייאו מיאזאקי לא הגיע לקבל את הפרס בו זכה, מאחר והופעה באמריקה באותו הזמן התנגשה עם דעותיו הפוליטיות. האקדמיה, מתוך חשש לפעולות נקם של ארגוני טרור, בטלה את המושבים המיוחדים שנמכרו לקהל הרחב סביב השטיח האדום ורבות מהמגישות והמועמדות בחרו להגיע בשמלות צנועות יחסית, מתוך תחושה שלא צריך לחגוג יותר מדי בזמן מלחמה. רשת ABC, המשדרת את הטקס אף הציעה לאקדמיה לדחות את הארוע או לפחות להעביר אותו למקום אחר, אבל האקדמיה סרבה מתוך שיקולים כספיים ומתוך אמונה שההצגה חייבת להימשך.

הרגע הזכור ביותר בהקשר המלחמתי של אותו ערב, היה נאומו של מייקל מור. כאשר עלה לקבל את האוסקר לסרט התעודי הטוב ביותר על "באולינג לקולומביין", מור נצל את הבמה בכדי למחות כנגד הנשיא בוש, לו קרא נשיא פיקטיבי שנבחר בבחירות פיקטיביות ושולח אנשים למלחמה מסיבות פיקטיביות. התגובות המעורבות בקהל, שכללו קריאות בוז לצד מחיאות כפיים, הדגישו עד כמה הנושא היה נפיץ באותו הזמן. העובדה שהשנה, היה מועמד לאוסקר "סגן הנשיא", סרט שאחת הטענות העיקריות שלו מיישרת קו עם דבריו של מייקל מור על הסיבות למלחמה, מראה שהוליווד בחרה צד בסופו של דבר.

 

מה שהיו צריכים לדבר עליו

מלחמה היא דבר מבלבל, במיוחד כשהיא מגיעה שנה וחצי אחרי ארוע הטרור הקשה ביותר בתולדות המין האנושי, וחלק גדול מהציבור שמתווכח לגביה משתייך לדור שלא ידע מלחמה מרובת הרוגים מימיו. עדיין, רשימת המועמדים לאוסקר מעידה על משהו לא פחות רציני שהתנהל מאחורי הקלעים והרבה אנשים ידעו עליו, אבל אף אחד לא דבר על זה.

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו "שיקגו" (הזוכה), "השעות", "כנופיות ניו יורק", "הפסנתרן" ו"שר הטבעות: שני הצריחים". היה ידוע כבר אז שרומן פולנסקי שביים את "הפסנתרן", לא יכול להגיע לטקס מכיוון שהוא עדיין מבוקש על אונס וחי באירופה מאז סוף שנות השבעים על מנת שלא להישלח לכלא בארצות הברית. על כן, הייתה זו הפתעה כאשר הוכרז כזוכה באוסקר על בימוי. "הפסנתרן" נחשב גם אז וגם היום לסרט מעולה, אבל התחושה כאשר נשמעו המילים "והאוסקר הולך ל… רומן פולנסקי", הייתה שהוליווד החליטה על דעת עצמה להחיל סעיף התישנות ושהסרט מצדיק הענקת פרס לעבריין מין נמלט. הפרס לבסוף נשלח אל פולנסקי והוענק לו מחוץ לתחום השיפוט של ארצות הברית. שנים לאחר מכן, בוטלה חברותו של פולנסקי באקדמיה כי הגיעו למסקנה שבכל זאת עבר קו אדום שלא סולחים עליו. למה נזכרו להעניש אותו כל כך הרבה זמן לאחר שהוענק לו פרס? בגלל מה שלא דברו עליו ב-2003.

שלושה מחמשת המועמדים שהזכרתי קודם, הופצו בידי חברת מירמקס, שנחשבה בזמנו לכוח המשפיע והמניע בהוליווד. ראשי החברה, בסיוע כספי של חברת וולט דיסני, נהנו מחופש פעולה ומגב כלכלי יוצאי דופן בכל הנוגע לשיווק סרטים וקידומם לאוסקר. הזכיה של "שיקגו", לצד המועמדויות של "השעות" ו"כנופיות ניו יורק", היו התוצאה של הכוח הזה. 60% מהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הופצו בידי אותה חברה. במידה ואתם לא יודעים מי עמדו בראש מירמקס באותו הזמן, אלה היו שני אחים בשם בוב והארווי ויינסטין.

עכשיו נופל האסימון, אבל תזהרו לא להרים אותו כשהארווי בחדר. ההדחה של רומן פולנסקי מחברותו באקדמיה הייתה חלק מתהליך התפכחות שהחל לפני כשנתיים וחצי, כאשר נחשפו האשמות כלפי התנהלות מינית טורפנית מצד הארווי ויינסטין. עוד ועוד עדויות עלו על כך שנצל את כוחו ומעמדו בכדי לאיים על נשים אותן תקף מינית ועל כל מי שחשב לצייץ משהו בנושא. בעקבות החשיפה, היה ויינסטין לאדם השני בהיסטוריה שחברותו באקדמיה בוטלה (הראשון היה השחקן קרמיין קרידי, שסייע בהפצת עותקים פיראטיים של סרטים) ונחשפו סיפורים נוספים על אישים מוכרים בתעשיית הקולנוע שהיוו סכנה לסביבתם.

הרבה אנשים ידעו על כך במרץ 2003 ופחות או יותר כולם שתקו. בין אם מדובר במקורבים להארווי ויינסטין שרצו להגן עליו, אנשים שהיו חייבים לו את הפריצה שלהם ולא רצו לירוק לבאר ממנה שתו, כאלה שאוימו בידי ויינסטין שהקריירה שלהם תגמר ברגע שיפתחו את הפה, או אפילו נשים שהותקפו בידיו וחששו שאם ידברו על כך, יהיו קרבן להתנכלות ולחרם מצד מפיקים. שלא לדבר על האופן בו יוצגו בתקשורת. ב-2003, העולם היה אובססיבי לא רק לגבי מלחמה, אלא גם לגבי סקס. אחרי הפוריטניות של שנות השמונים והחשיבות העצמית של שנות התשעים, תעשיית הבידור של המילניום החדש רק רצתה לדעת כמה צריך לשלם להאלי ברי על מנת שתחשוף את שדיה לעיני המצלמה. לא דברו על כך שכאשר ברי העניקה את האוסקר לשחקן הטוב ביותר לאדריאן ברודי, לא הייתה לה שום ידיעה על כך שהוא עומד לנשק אותה כחלק מחגיגת הנצחון. התייחסו לזה בתור בדיחה, משהו שעושים זוכים צעירים ברגע הגדול והמרגש בחייהם ואם בא לו לנשק את המגישה באותו רגע, שילך על זה. לא חשבו על כך שהאלי ברי למעשה הותקפה על הבמה. היא לא תאמה מראש עם ברודי שאם יזכה, יקבל נשיקה. היא לא הבטיחה נשיקה לזוכה ובראיונות מאוחרים יותר, אמרה שהייתה בהלם וזרמה עם הנשיקה רק כי לא ידעה כיצד להגיב.

אם מישהו היה עולה לקבל אוסקר ומנשק את המגישה ללא הסכמתה כיום, הייתה נגרמת שערוריה והוא היה צריך לעבוד קשה מאוד בכדי לסלק מעצמו את הכתם המלווה התנהגות שכזו. במרץ 2003, עיקר התגובות לאדריאן ברודי היו "איזה גבר". הוא גם זכה באוסקר על המועמדות הראשונה שלו, גם עשה זאת בגיל הצעיר ביותר בתולדות הקטגוריה, גם גבר על ארבעה מועמדים ותיקים ומנוסים שלכל אחד מהם לפחות אוסקר אחד מקודם, וגם נשק על הפה את אחת הנשים היפות בעולם. זה אולי זניח ביחס לדברים אחרים שהוזכרו בפוסט הזה, אבל קחו בחשבון שמדובר בדבר הפחות מזיק מכל מה שכתבתי כאן. זה הטקס שבו הארווי ויינסטין היה מועמד כמפיק על אחד מחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר והיה חתום על הקידום של שניים נוספים. זה הטקס שבו אנס מורשע שנמלט מהחוק כבר 25 שנה הוכתר כבמאי הטוב ביותר. זה הטקס שבו מלחמה בעירק גרמה לעיתונאים להתאכזב מכך שיש הפעם פחות מחשופים ביחס לשנים קודמות.

 

ובכל זאת משהו טוב

המקרה של הארווי ויינסטין הוא, אני מאוד מקווה, חריג בהקפו. בדרך כלל, כשהאקדמיה עושה כבוד למישהו, זה מתוך אמונה שהוא ראוי לכך ולפחות כיום, היא ממהרת להתאים את עמדותיה למציאות. כך, למשל, קייסי אפלק לא הוזמן להעניק פרס שנה לאחר שזכה, בעקבות אישומים כנגדו על תקיפה מינית. לצד רומן פולנסקי, גם ביל קוסבי סולק מהאקדמיה בעקבות הרשאתו באונס ואין שום סיבה לחשוב שאותה גישה לא תנקט כלפי מי שעוד יתגלו כטורפים מיניים.

למרות הסודות שרחשו מתחת לפני השטח והמלחמה החמה שהסיחה את הדעת מהם, טקס האוסקר ה-75 גם היה סימן לכמה שינויים מבורכים בתולדות הפרס. רשימת המועמדים הייתה מעניינת ומגוונת והיה מקום לסרטים נסיוניים כמו "אדפטיישן" ו"דבר אליה" ברשימת הזוכים. ניקול קידמן פתחה את הדלת למה שנחשב כיום קלישאה – שחקנית יפה שמכערת את עצמה על מנת לזכות בהערכה ביקורתית, אבל זה עבד לה והיא הוכיחה שערכה נמצא הרבה מעבר למראה החיצוני. הזכיה של "שיקגו" הייתה שינוי מרענן לאחר שנים בהן האקדמיה בחרה שוב ושוב בסרטים מדכאים ומטיפנים, וראיה לכך שיש מקום גם לקומדיות ולסרטים מוזיקליים להתמודד על הפרס ברצינות. "הפסנתרן", למרות האנשים הבעיתיים המעורבים בו, נחשב עד היום לאחד הסרטים היותר טובים שהיו מועמדים לאוסקר במאה הנוכחית וכמה שלא נעים להודות בכך, פולנסקי וברודי בהחלט הציגו עבודה ראויה להערכה, גם אם מעשיהם מחוץ לסט הצילומים הצדיקו החרמה.

נוסף על כך, רגע לפני הקדמת הטקסים לחודש פברואר, שני סרטים דוברי ספרדית התחרו על פרס התסריט המקורי, כאשר אחד המועמדים הפך מאז לאחד הבמאים המוערכים בעולם. הייאו מיאזאקי, מפיק האנימציה החשוב ביותר מאז וולט דיסני, היה לזוכה השני בתולדות קטגוריית סרט האנימציה באורך מלא, מה שעזר לבסס אותה כקטגוריה רצינית עם סטנדרטים גבוהים. אמינם זכה על השיר המקורי הטוב ביותר בזכות "Lose Yourself" מתוך "8 מייל", שיר ההיפ-הופ הראשון שבכלל מועמד לאוסקר.

האירוניה הצורמת היא שבטקס הזה, הייתה נוכחות גבוהה מהרגיל לסרטים המציגים נקודת מבט נשית. לצד "שיקגו" ו"השעות", היו מועמדים לפרסים שונים גם "הרחק מגן עדן", "פרידה", "החתונה היוונית שלי", "לילו וסטיץ'" ו"אי שם באפריקה" שכולם הביאו קול נשי לקדמת הבמה. למרבה הצער, חלק גדול מהיצוג הנשי היה בזכות הקידום הדורסני של האחים ויינסטין, אבל חשוב לזכור שלכל אחד מהסרטים האלה יש קיום משל עצמו וסביר להניח שהיו מגיעים לתשומת לב האקדמיה גם בידי מפיץ פחות זדוני.

הטקס שהתנהל על רקע מלחמה שקרעה את דעת הציבור לשניים ושנתה ללא הכר את הפוקוס בפוליטיקה האמריקאית, התנהל בעצם גם על רקע טרור מיני שהושלט בידי אחד האנשים החזקים בתעשיה. לא כולם ידעו מזה, אבל רבים ידעו ושתקו. כעת, כשהאמת ידועה לכל, אי אפשר להסתכל על הארוע הנוצץ הזה באותו אור. אפשר ללמוד ממנו הרבה על הוליווד של התקופה, אבל קשה להביט ולא לחוש בושה על כך שלא הבנו מה קורה בזמן אמת.