נבואה לאוסקר – 7.5.2021

סרט

אנט

בלונד

קודה

אל תסתכלו למעלה

חולית

המשלוח הצרפתי

יומן לג'ורדן

סמטת הסיוטים

סוגי בוטום

הזרזיר

בימוי

לאו קאראקס – אנט

דני וילנב – חולית

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

גיירמו דל טורו – סמטת הסיוטים

פול תומס אנדרסון – סוגי בוטום

תסריט מקורי

אדם מקיי – אל תסתכלו למעלה

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

פול תומס אנדרסון – סוגי בוטום

מאט האריס – הזרזיר

אדגר רייט, קריסטי וילסון-קיירנס – אמש בסוהו

תסריט מעובד

אנדרו דומיניק – בלונד

סיאן הדר – קודה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

וירג'יל ויליאמס – יומן לג'ורדן

רבקה הול – עוברת

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

לאונרדו דיקפריו – אל תסתכלו למעלה

אדם דרייבר – בית גוצ'י

מייקל בי. ג'ורדן – יומן לג'ורדן

ויל סמית – המלך ריצ'רד

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

אנה דה ארמס – בלונד

אמיליה ג'ונס – קודה

מליסה מקארתי – הזרזיר

רות נגה – עוברת

שחקן משנה

אדריאן ברודי – המשלוח הצרפתי

ברדלי קופר – סוגי בוטום

ריצ'רד ג'נקינס – סמטת הסיוטים

קווין קליין – הזרזיר

אלכסנדר סקארסגארד – עוברת

שחקנית משנה

קייט בלנשט – סמטת הסיוטים

ג'ודי דנץ' – בלפסט

מארלי מטלין – קודה

פרנסס מקדורמנד – המשלוח הצרפתי

מריל סטריפ – אל תסתכל למעלה

סרט אנימציה

אנקנטו

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ויוו

ונדל ו-ויילד

צילום

גרייג פרייזר – חולית

רוברט די. יאומן – המשלוח הצרפתי

דן לאוסטסו – סמטת הסיוטים

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מווריק

יאנוס קמינסקי – סיפור הפרוורים

עריכה

נלי קוטיה – אנט

האנק קורווין – אל תסתכלו למעלה

אנדרו וייסבלום – המשלוח הצרפתי

? – סוגי בוטום

אדי המילטון, כריס לבנזון – אהבה בשחקים: מווריק

פסקול מקורי

האנס זימר – חולית

אלכסנדרה דספלה – המשלוח הצרפתי

ג'יימס ניוטון האוורד – קרוז בג'ונגל

אלכסנדרה דספלה – סמטת הסיוטים

דוונטה היינז – עוברת

עיצוב אמנותי

אנט

חולית

המשלוח הצרפתי

סמטת הסיוטים

סיפור הפרוורים

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

סמטת הסיוטים

סוגי בוטום

סיפור הפרוורים

סאונד

אנט

חולית

אמש בסוהו

אהבה בשחקים: מווריק

סיפור הפרוורים

אפקטים חזותיים

ביוס

האלמנה השחורה

חולית

הנצחיים

מכסחי השדים: החיים שאחרי

איפור ועיצוב שיער

בלונד

קרואלה

המשלוח הצרפתי

בית גוצ'י

עוברת

מחשבות על טקס האוסקר ה-93

טקס מוזר סיים הלילה שנה מוזרה בה רוב המועמדים לא הוקרנו על מסכי ענק ותקנות הקורונה כפו טקס אינטימי, אבל נינוח יותר מהרגיל. בשנה הבאה, כנראה שיחזרו לתאטרון דולבי המוכר שנותר ריק ברובו ושמש רק להענקת פרס מיוחד על פעילות הומניטרית לקרן הקולנוע והטלוויזיה. בינתיים, בואו נראה מה למדנו.

1. האקדמיה היא כבר לא מוסד הוליוודי. היא יושבת בהוליווד ומקיימת את הטקס העיקרי שלה בהוליווד, אבל משנה לשנה הופכת ליותר גלובלית. התחושה הזו עלתה עם הזכיה של "פרזיטים" בשנה שעברה ונמשכה השנה עם רשימת המועמדים. בתום הטקס, כבר אי אפשר להתעלם מכך שהנושאים הקרובים ללבם של תושבי ארצות הברית, במיוחד בכל הנוגע למאבק לזכויות אזרח, פחות מעניין רבים מחברי האקדמיה. זו לא התעלמות מאותם נושאים, אלא נקודת מבט שונה, חיצונית, שלא מפחדת מביקורת ומתמקדת בשאלה הפשוטה: את מי הכי אהבתם? "משפט השבעה משיקגו" ו"לילה אחד במיאמי" יצאו מהטקס בידיים ריקות, "הבלוז של מא רייני" זכה רק על עיצוב תלבושות ועל איפור, ורק "יהודה איש קריות והמשיח השחור" זכה בפרס על משחק (ועל שיר מקורי). זה לא שהאקדמיה מתעלמת מההיסטוריה של האפרו-אמריקאים כפי שנהגה בעבר, אבל היא גם לא תצביע אוטומטית מתוך רגשות אשם.

2. ההפקה פשלה בענק עם הבחירה להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר לפני פרסי המשחק הראשיים. אחרי הנאום חוצב הלהבות של המפיקה פרנסס מקדורמנד, היא נקראה לבמה שוב, הפעם כשחקנית הטובה ביותר ובאופן נדיר, נראתה חסרת מילים. אחת הנואמות הגדולות בתולדות התעשיה הכינה רק נאום אחד לאותו ערב ואלתרה משהו קצר ומגומגם כשזכתה שוב. אם זה לא היה מספיק מביך, הטקס הסתיים בצורה הכי אנטיקלימטית שאפשר, עם זכיה של אנתוני הופקינס שבכלל לא נכח באף אחד ממוקדי הטקס בשביל לומר אפילו תודה. כנראה שהמפיקים צפו לסיים עם תמונה מרגשת בעקבות זכיה של צ'דוויק בוזמן המנוח, אבל אם היו קוראים את המפה כמו שצריך, היו שמים לב שהופקינס צובר המון מומנטום בשבועות האחרונים וזכיה שלו נראית סבירה בהחלט. במקום לסיים עם תחושה של שיא הערב, הטקס הסתיים עם נאום אחד של שחקנית שכבר סיימה את דבריה חמש דקות לפני כן, ובשתיקה כאשר אף אחד לא בא לאסוף את הפרס האחרון שחולק. קווסטלאב עוד אמר כמה דברים, אבל נראה שכולם היו מבולבלים מנפילת המתח הפתאומית. יש סיבה למה נהוג לסיים את הטקס עם פרס הסרט, כאשר בפעם האחרונה בה חרגו מנוהג זה, הארוע הסתיים עם פרס מיוחד לצ'רלי צ'פלין ומחיאות כפיים שנמשכו 12 דקות לכבודו. התמונה של הופקינס ממש לא ספקה את אותה תחושה.

3. זה קצת עבר מתחת לרדאר, אבל אנתוני הופקינס הוא כעת האדם שזכה באוסקר על משחק בגיל המבוגר ביותר. לגמרי במקרה, זה קרה זמן קצר לאחר מותו של כריסטופר פלאמר, המחזיק הקודם בשיא. לדעתי, הזכיה מוצדקת בהחלט. צ'דוויק בוזמן וריז אחמד גם היו מצוינים, אבל אין לי תלונות על כך שהופעתו קורעת הלב של הופקינס הביאה לו את הפרס.

4. הנאומים השנה היו ארוכים במיוחד ונגעו במגוון נושאים. בנוסף, חלק מהקטגוריות כללו הסבר קצר על הרקע של המועמדים ובקטגוריית הבימוי התבקשו החמישה לנסות להסביר את חוויית הבימוי בעשרים שניות. שום דבר מזה לא היה רע, אבל גם היה לאקדמיה יחסית מזל מבחינת הנואמים. רובם היו מעניינים ונהירים ורק אחד מהם היה דניאל קלויה (מה לעזאזל הולך בתוך הראש שלו?). אני לא אוהב את הנטיה לקטוע בגסות נאומים אחרי פחות מדקה, ויותר זמן לנאום גם אפשר לזוכים להתעכב על דברים שחשובים להם אישית. קשה לחשוב על מצב בו תומס וינטרברג לא מספיק להסביר עד כמה המוות של בתו זמן קצר לפני צילומי "עוד סיבוב" השפיע עליו ועד כמה הזכיה בפרס הסרט הבינלאומי משמעותית עבורו באופן אישי. בעתיד, צריכים למצוא דרך לאפשר לזוכים לנאום בלי לחץ של זמן ועדיין לא לחרוג ממסגרת הזמן הסבירה לקיום הטקס (ולא, הענקת חלק מהפרסים בזמן הפרסומות זה לא פתרון).

5. תחזירו את המנחים! רג'ינה קינג הייתה נהדרת בפתיחת הטקס (אהבתי את הכניסה הסינמטית), אבל כמו בשנתיים הקודמות, אף אחד מהמגישים לא נשאר ליותר מכמה דקות. די, הניסוי הזה לא עובד. בשנה שעברה, לא היה ברור מי אמור לנעול את הטקס, השנה כולם היו מבולבלים מהשתיקה בהעדר נאום זכיה בפרס השחקן. קווסטלאב הוא נוכחות מבורכת והלוואי שיחזור כל שנה, אבל הוא לא מנחה. צריך דמות כלשהי שתלווה את הטקס מתחילתו ועד סופו, תסמן לקהל מתי באמת נגמר ותגיב לדברים שמתרחשים על הבמה. ברוס וילאנץ' ספר פעם איך כשעבד בטקס בו ג'ק פלנס חגג זכיה עם שכיבות סמיכה ביד אחת, צוות הכותבים החליט לזרוק למנחה בילי קריסטל כל מיני פאנצ'ים שעלו להם בראש בעקבות תצוגת הכח הלא צפויה וזה הפך לבדיחה שרצה לאורך הערב. ג'ון סטיוארט החזיר לבמה את מרקטה אירגלובה לאחר שלא הספיקה לנאום לפני היציאה לפרסומות. ג'וני קרסון השווה במהלך הטקס בין הקהל לבין בני הערובה שממשלת ארה"ב מנסה לחלץ מטהרן. אלן דג'נרס למעשה הזמינה פיצה לאולם. מנחה הוא לא סתם קומיקאי גנרי שמספר בדיחות ואז נעלם, הוא מישהו שנמצא שם כדי לשבור את השגרה ולחלוק חוויה עם הצופים, גם באולם וגם בבית. באמי ובגראמי החזירו השנה את המנחים, הגיע הזמן שגם באוסקר יעשו זאת.

6. "ארץ הנוודים" זכה בשלושה פרסים, כולל הסרט הטוב ביותר. זו כמות הפרסים הגבוהה ביותר שהוענקה לסרט כלשהו השנה. כנראה שמדובר באפקט של משבר הקורונה העולמי, מכיוון שאף סרט לא נהנה מהיתרונות של המסך הגדול שמבליט את האיכויות הטכניות באופן שהמסך הביתי עדיין לא מסוגל. הצילום ב"מאנק" בהחלט מצוין ותופס היטב את התקופה בה הסרט מתרחש, אבל כמו שפרנסס מקדורמנד אמרה, "בבקשה צפו בסרט שלנו על המסך הכי גדול שתוכלו". זה מאוד נוח שהמועמדים זמינים בשרותי סטרימינג שונים ולא צריך לצאת במיוחד מהבית בכדי לצפות בהם, אבל משהו מהעוצמה של הסרט הולך לאיבוד כשמידת ההנאה ממנו תלויה באופן בו הסלון שלך מסודר.

7. טיילר פרי הוא אדם שאוהבים לזלזל בו. הוא בנה קריירה מקומדיות וולגריות שפונות לקהל ממוצא אתני מאוד מסוים. רק שמתברר שבזכות הקומדיות האלה, השנואות על המבקרים והסינפילים, פרי בנה מפעל של צדקה שהציל את פרנסתם של אלפים בזמן הקורונה, האכיל אלפים נוספים שאבדו את פרנסתם והעלה לבמת האוסקר את אחד הנאומים המרגשים של הערב. נכון, סרטי מדאה לא יביאו לו פרס פוליצר על כתיבה, אבל הם הביאו אושר למספר עצום של אנשים, לא רק על ידי צפיה בהם, אלא גם על ידי שימוש בהכנסות מהם למען הקהילה. כשטיילר פרי הפך לפני עשור לבדרן בעל השכר הגבוה ביותר באמריקה, הוא לא הלך להתבודד באחוזה שלו עם 50 קילו קוקאין. הוא השתמש בהון שצבר בכדי להחזיר לקהילה.

8. גלן קלוז לא צריכה לזכות באוסקר כדי לגנוב את ההצגה. נכון שהקטע בו זהתה את השיר "Da Butt" והחלה לרקוד לצליליו היה מתוסרט, אבל היא אישיות מספיק מגניבה בשביל שזה יראה אמין לחלוטין. יחד עם הנאום המקסים של יון יה-ג'ונג, הכריזמה של פרנסס מקדורמנד והעובדה שבגיל 89, ריטה מורנו היא עדיין האדם הכי צעיר ברוחו באולם, הערב היה שייך לגברות הוותיקות שהראו לכולם איך לנצל כל הזדמנות בשביל להנות.

9. בתום כל טקס, אני מעדכן בראש את מה שידוע על מגמות ההצבעה של האקדמיה. בשלב הזה, אפשר לומר שמספרים לא חשובים כפי שנוטים להאמין. גלן קלוז הפסידה בפעם השמינית, ג'יימס ניוטון הווארד בפעם התשיעית ודיאן וורן בפעם ה-12. ביחד יש להם אפס פרסי אוסקר ובעוד סביר להניח שכולם יזכו לבסוף בכבוד כזה או אחר מהאקדמיה, אף אחד מהם לא זכה רק בכדי לשבור רצף הפסדים. טוב שכך, כי אף אחד מהם גם לא היה מועמד השנה על עבודה טובה במיוחד.

10. קצת תלונה של עולם ראשון, אבל צריך לכתוב את זה. הדרך היחידה לצפות בטקס האוסקר ה-93 באופן חוקי בישראל הייתה בעזרת מנוי ליס, סטינג טי.וי (שעובדים עם יס), או על ידי רכישת שרותי VPN שיסתירו משרתים בחו"ל את מיקומכם האמיתי. השנה היא 2021 ואחרי תקופה שבה הרצאות, פסטיבלים, הופעות חיות והצגות הועברו בסטרימינג ללא התחיבות כספית מעבר לדבר המסוים שרוצים לראות, עדיין אין אפשרות לצפות באוסקר בלי לשלם על חבילה שלמה. רשת ABC יכולה לפתוח את הטקס לצפיה חד-פעמית בתשלום, בלי שאנשים יצטרכו לשקר לגבי ארץ מגוריהם, או לרכוש שרות שלם שאין להם בהכרח צורך בו. אם את טקס האוסקר עצמו יכולים לשדר מכמה מדינות במקביל בלי תקלות טכניות, אין סיבה שאפשרויות הצפיה מחוץ לארה"ב עדיין יהיו תלויות לחלוטין במכירת זכויות שידור לחברה כזו או אחרת.

נבואה לאוסקר – 14.3.2021

סרט

  1. ארץ הנוודים
  2. משפט השבעה משיקגו
  3. צעירה מבטיחה
  4. מינארי
  5. מאנק
  6. יהודה איש קריות והמשיח השחור
  7. לילה אחד במיאמי
  8. הבלוז של מא רייני
  9. צלילי המטאל
  10. האבא

 

בימוי

דיוויד פינצ'ר – מאנק

לי אייזק צ'ונג – מינארי

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

דריוס מרדר – צלילי המטאל

 

תסריט מקורי

טוביאס לינדהולם, תומס וינטרברג – עוד סיבוב

לי אייזק צ'ונג – מינארי

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

אברהם מרדר, דריוס מרדר – צלילי המטאל

ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו

 

תסריט מעובד

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האבא

צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה

ראמין באראני – הטיגריס הלבן

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

קמפ פאוורז – לילה אחד במיאמי

 

שחקן ראשי

ריז אחמד – צלילי המטאל

צ'דוויק בוזמן – הבלוז של מא רייני

אנתוני הופקינס – האבא

גארי אולדמן – מאנק

קינגסלי בן-אדיר – לילה אחד במיאמי

 

שחקנית ראשית

ויולה דיוויס – הבלוז של מא רייני

סידני פלנגן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

ונסה קירבי – קרעים של אישה

פרנסס מקדורמנד – ארץ הנוודים

קרי מאליגן – צעירה מבטיחה

 

שחקן משנה

סשה ברון כהן – משפט השבעה משיקגו

צ'דוויק בוזמן – הזהב של נורמן

דניאל קלויה – יהודה איש קריות והמשיח השחור

לזלי אודום ג'וניור – לילה אחד במיאמי

פול ראסי – צלילי המטאל

 

שחקנית משנה

מריה בקלובה – בוראט 2

אוליביה קולמן – האבא

אמנדה סייפריד – מאנק

יא-ג'ונג יונג – מינארי

הלנה זנגל – חדשות העולם הגדול

 

סרט אנימציה

הקרודים: עידן חדש

מעל ומעבר לירח

נשמה

משפחת וילובי

מוליכי הזאבים

 

סרט בינלאומי

קוו ואדיס, אאידה? (בוסניה והרצגובינה)

עוד סיבוב (דנמרק)

לה יורונה (גואטמלה)

קולקטיב (רומניה)

קומרדים יקרים! (רוסיה)

 

סרט תעודי

עד הסוף: הקרב על הדמוקרטיה

מדינת הבנים

קולקטיב

שנים

ציידי הכמהין

 

צילום

טוביאס איי. שלייסלר – הבלוז של מא רייני

אריק מסרשמידט – מאנק

מרטין רוהה – שמי חצות

דריוש וולסקי – חדשות העולם הגדול

ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס – ארץ הנוודים

 

עריכה

יורגוס למפרינוס – האבא

הארי יון – מינארי

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

פרדריק תורבאל – צעירה מבטיחה

אלן באומגרטן – משפט השבעה משיקגו

 

פסקול מקורי

וולקר ברטלמן, דסטין או'הולורן – אמוניט

בנג'מין וולפיש – בלתי נראה

גבריאל יארד – כל החיים לפניו

ג'יימס ניוטון האוורד – חדשות העולם הגדול

ג'ון בטיסט, טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

 

שיר מקורי

Husavic – תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

Fight for You – יהודה איש קריות והמשיח השחור

Io Si (Seen) – כל החיים לפניו

Show Me Your Soul – מיסטר סול

Speak Now – לילה אחד במיאמי

 

עיצוב אמנותי

אמה

מאנק

מולאן

חדשות העולם הגדול

טנט

 

עיצוב תלבושות

אמה

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

משפט השבעה משיקגו

 

איפור ועיצוב שיער

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

יומני האפלצ'ים

הבלוז של מא רייני

מאנק

פינוקיו

 

סאונד

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

נשמה

צלילי המטאל

 

אפקטים חזותיים

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

שמי חצות

איוון האחד והיחיד

טנט

ברוכים הבאים לצ'צ'ניה

נבואה לאוסקר: 14.2.2021

סרט

הזהב של נורמן

האבא

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

מינארי

חדשות העולם הגדול

ארץ הנוודים

צעירה מבטיחה

משפט השבעה משיקגו

בימוי

ספייק לי – הזהב של נורמן

דיוויד פינצ'ר – מאנק

לי אייזק צ'ונג – מינארי

פול גרינגראס – חדשות העולם הגדול

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – הזהב של נורמן

ג'ק פינצ'ר – מאנק

לי אייזק צ'ונג – מינארי

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו

תסריט מעובד

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האבא

צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם הגדול

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

קמפ פאוורז – לילה אחד במיאמי

שחקן ראשי

ריז אחמד – צלילי המטאל

צ'דוויק בוזמן – הבלוז של מא רייני

אנתוני הופקינס – האבא

דלרוי לינדו – הזהב של נורמן

גארי אולדמן – מאנק

שחקנית ראשית

ויולה דיוויס – הבלוז של מא רייני

סידני פלנגן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

ונסה קירבי – קרעים של אישה

פרנסס מקדורמנד – ארץ הנוודים

קרי מאליגן – צעירה מבטיחה

שחקן משנה

סשה ברון כהן – משפט השבעה משיקגו

דניאל קאלויה – יהודה איש קריות והמשיח השחור

ג'ארד לטו – הדברים הקטנים

לזלי אודום ג'וניור – לילה אחד במיאמי

פול ראסי – צלילי המטאל

שחקנית משנה

מריה בקלובה – בוראט 2

אוליביה קולמן – האבא

אמנדה סייפריד – מאנק

יא-ג'ונג יונג – מינארי

הלנה זנגל – חדשות העולם הגדול

סרט אנימציה

הקרודים: עידן חדש

מעל ומעבר לירח

נשמה

משפחת וילובי

מוליכי הזאבים

סרט בינלאומי

עוד סיבוב (דנמרק)

שתינו (צרפת)

לה יורונה (גואטמלה)

קולקטיב (רומניה)

קומרדים יקרים! (רוסיה)

סרט תעודי

עד הסוף: הקרב על הדמוקרטיה

מדינת הבנים

קולקטיב

שנים

ציידי הכמהין

צילום

מרסל רב – מלקולם ומארי

אריק מסרשמידט – מאנק

מרטין רוהה – שמי חצות

דריוש וולסקי – חדשות העולם הגדול

ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס – ארץ הנוודים

עריכה

אדם גוף – הזהב של נורמן

יורגוס למפרינוס – האבא

קירק בקסטר – מאנק

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

אלן באומגרטן – משפט השבעה משיקגו

פסקול מקורי

וולקר ברטלמן, דסטין או'הולורן – אמוניט

בנג'מין וולפיש – בלתי נראה

גבריאל יארד – כל החיים לפניו

ג'יימס ניוטון האוורד – חדשות העולם הגדול

ג'ון בטיסט, טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

שיר מקורי

Husavic – תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

Fight for You – יהודה איש קריות והמשיח השחור

Io Si (Seen) – כל החיים לפניו

Rain Song – מינארי

Hear My Voice – משפט השבעה משיקגו

עיצוב אמנותי

אמה

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם הגדול

עיצוב תלבושות

אמה

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם הגדול

משפט השבעה משיקגו

איפור ועיצוב שיער

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

יומני האפלצ'ים

הבלוז של מא רייני

מאנק

פינוקיו

סאונד

הבלוז של מא רייני

חדשות העולם הגדול

נשמה

צלילי המטאל

טנט

אפקטים חזותיים

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

שמי חצות

איוון האחד והיחיד

טנט

ברוכים הבאים לצ'צ'ניה

נבואה לאוסקר: 24.12.2020

סרט

הזהב של נורמן

האב

פרה ראשונה

הבוגד והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם

ארץ נוודים

אישה צעירה ומבטיחה

משפט השבעה משיקגו

בימוי

ספייק לי – הזהב של נורמן

קלי רייכארט – פרה ראשונה

דיוויד פינצ'ר – מאנק

פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נוודים

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – הזהב של נורמן

ג'ק פינצ'ר – מאנק

אלייזה היטמן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

אמרלד פנל – אישה צעירה ומבטיחה

ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו

תסריט מעובד

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האב

ג'ונתן ריימונד, קלי רייכארט – פרה ראשונה

צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נוודים

שחקן ראשי

צ'דוויק בוזמן – הבלוז של מא רייני

טום הנקס – חדשות העולם

אנתוני הופקינס – האב

דלרוי לינדו – הזהב של נורמן

גארי אולדמן – מאנק

שחקנית ראשית

ויולה דיוויס – הבלוז של מא רייני

סידני פלנגן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

ונסה קירבי – קרעים של אישה

פרנסס מקדורמנד – ארץ נוודים

קרי מאליגן – אישה צעירה ומבטיחה

שחקן משנה

סשה ברון כהן – משפט השבעה משיקגו

דניאל קאלויה – הבוגד והמשיח השחור

לזלי אודום ג'וניור – לילה אחד במיאמי

פול ראסי – צלילי המטאל

סטנלי טוצ'י – סופרנובה

שחקנית משנה

מריה בקלובה – בוראט 2

אלן בורסטין – קרעים של אישה

אוליביה קולמן – האב

אמנדה סייפריד – מאנק

הלנה זנגל – חדשות העולם

סרט אנימציה

הקרודים: עידן חדש

מעל ומעבר לירח

נשמה

בית הזאב

מוליכי הזאבים

סרט בינלאומי

עוד סיבוב (דנמרק)

טובה (פינלנד)

לה יורונה (גואטמלה)

לעולם לא ירד שוב שלג (פולין)

דו"ח אושוויץ (סלובקיה)

צילום

אן רות' – הבלוז של מא רייני

אריק מסרשמידט – מאנק

דריוש וולסקי – חדשות העולם

ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס – ארץ נוודים

הויטה ון הויטמה – טנט

עריכה

אדם גוף – הזהב של נורמן

יורגוס למפרינוס – האב

קירק בקסטר – מאנק

קלואי ז'או – ארץ נוודים

אלן באומגרטן – משפט השבעה משיקגו

פסקול מקורי

טרנס בלנצ'רד – לילה אחד במיאמי

ג'יימס ניוטון – חדשות העולם

ג'ון בפטיסט, טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

לודוויג גרנסון – טנט

דניאל פמברטון – משפט השבעה משיקגו

עיצוב אמנותי

אמה

הבלוז של מא רייני

מאנק

טנט

וונדר וומן 1984

עיצוב תלבושות

אמה

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם

משפט השבעה משיקגו

איפור ועיצוב שיער

יומני האפלצ'ים

הבלוז של מא רייני

מאנק

לילה אחד במיאמי

משפט השבעה משיקגו

סאונד

הבלוז של מא רייני

מאנק

נשמה

צלילי המטאל

טנט

אפקטים חזותיים

בלתי נראה

מולאן

סוניק – הסרט

טנט

וונדר וומן 1984

נבואה לאוסקר – 2.3.2020

סרט

חמשת הדמים

חולית

ארבעה ימים טובים

המשלוח הצרפתי

קינת יחפנים

מנק

חדשות העולם

ארץ נדודים

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

 

בימוי

ספייק לי – חמשת הדמים

דני וילנב – חולית

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

דיוויד פינצ'ר – מנק

פול גרינגראס – חדשות העולם

 

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – חמשת הדמים

רודריגו גרסיה, אלי ססלו – ארבעה ימים טובים

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

ג'ק פינצ'ר – מנק

ארון זורקין – המשפט של השביעיה משיקגו

 

תסריט מעובד

אריק רות', ג'ין ספייטס, דני וילנב – חולית

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האב

ונסה טיילור – קינת יחפנים

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נדודים

 

שחקן ראשי

טום הנקס – חדשות העולם

אנתוני הופקינס – האב

גארי אולדמן – מנק

ויל סמית – המלך ריצ'רד

סטנלי טוצ'י – סופרנובה

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של טמי פיי

אוליביה קולמן – האב

ג'ניפר הדסון – רספקט

מילה קוניס – ארבעה ימים טובים

פרנסס מקדורמנד – ארץ נדודים

 

שחקן משנה

ג'ון ברנתל – הקדושים הרבים של ניוארק

טימותי שאלאמה – המשלוח הצרפתי

פול וולטר האוזר – חמשת הדמים

ביולה קואלה – הגול הבא מנצח

מארק ריילנס – המשפט של השביעיה משיקגו

 

שחקנית משנה

גלן קלוז – קינת יחפנים

אאונג'נואה אליס – המלך ריצ'רד

וירה פרמיגה – הקדושים הרבים של ניוארק

אודרה מקדונלד – רספקט

סירשה רונן – אמוניט

 

סרט אנימציה

מחוברים

הקרודים 2

מלך האיילים

ראיה והדרקון האחרון

נשמה

 

צילום

גרייג פרייזר – חולית

רוברט יאומן – המשלוח הצרפתי

אריק מסרשמידט – מנק

דריוש וולסקי – חדשות העולם

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

 

עריכה

אדם גוף – חמשת הדמים

אנדרו וייסבלום – המשלוח הצרפתי

קירק בקסטר – מנק

ג'ניפר ליים – טנט

אלן באומגרטן – המשפט של השביעיה משיקגו

 

פסקול

האושקה, דסטין אוהלורן – אמוניט

האנס זימר – חולית

אלכסנדר דספלה – המשלוח הצרפתי

טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

לודוויג גרנסון – טנט

 

עיצוב אמנותי

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מנק

סיפור הפרברים

 

עיצוב תלבושות

אמוניט

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מולאן

 

איפור ועיצוב שיער

חולית

המשלוח הצרפתי

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

המכשפות

 

מיקס סאונד

חולית

רספקט

נשמה

טנט

סיפור הפרברים

 

עריכת סאונד

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

אהבה בשחקים: מאבריק

סיפור הפרברים

 

אפקטים חזותיים

האלמנה השחורה

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

וונדר וומן 1984

מחשבות על טקס האוסקר ה-92

  1. בואו נתחיל עם האוקג'ה בחדר. פרזיטים עשה היסטוריה והפך לסרט הראשון שאינו דובר אנגלית (חוץ מסצנות של שיעורי אנגלית) שזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. עד כמה שאני עדיין חושב שמדובר בסרט אוברייטד, יש בי גם הרבה שמחה על כך שסוף סוף נשברה תקרת זכוכית מאוד עבה. 92 שנים זה הרבה מאוד זמן להגיע לנקודת הציון הזאת. הסימנים של החלשות התקרה הופיעה בשנה שעברה, כשרומא נראה ממש קרוב לזכיה, והשנה הסדקים הפכו לפריצת דרך שהאקדמיה הייתה חייבת לעשות מתישהו.
  2. עם הבחירה בפרזיטים, האקדמיה גם די כפרה על הבחירה מעוררת המחלוקת בהספר הירוק בשנה שעברה. פעם בכמה שנים המבקרים וחברי האקדמיה תמימי דעים וזו אחת הפעמים האלה. בנוסף, פרזיטים הוא הסרט הראשון שזוכה גם בדקל הזהב וגם בפרס הגדול באוסקר מאז מרטי, שיצא ב-1955.
  3. האם הזכיה של פרזיטים נחשבת להפתעה? כן ולא. זו הפתעה בגלל השונות שלו מכל זוכה שקדם לו, בהיותו סרט ששפתו העיקרית אינה אנגלית. הייתה גם תחושה ש-1917 הוא הפייבוריט לזכיה באוסקר לאחר שקטף את פרסי גילדת המפיקים וגילדת הבמאים. עצם הזכיה של בונג ג'ון הו באוסקר חריגה, כי הבחירה של גילדת הבמאים כמעט תמיד חופפת לזו של האקדמיה. מצד שני, פרזיטים זכה בפרס הגדול של גילדת שחקני המסך, קטף הרבה יותר פרסים משאר המועמדים לאוסקר ובאופן כללי, נחשב למועמד ודאי לאוסקר זמן מה לפני ש-1917 הצטרף למרוץ. בהצבעה שנערכה בקרב גולשי האתר Awards Daily, זכה פרזיטים בשיטת הצבעה זהה לזו של האוסקר, ובהצבעה דומה שנערכה בקרב גולשי עין הדג, הגיע למקום השני (אחרי ג'וקר) על חודו של קול. במילים אחרות, כאשר הריצו סימולציה שמחקה את השיטה של האוסקר, היתרון של פרזיטים נראה ברור.
  4. קצת חבל לי על זה שהאירי לא זכה בכלום. כל ההשקעה של נטפליקס לדחוף אותו לאוסקר הסתיימה בידיים ריקות. למרות שמרטין סקורסזה עדיין היה האדם שהכי הרבה מהזוכים הודו לו. ככה זה כשאתה אגדה חיה, אנשים מתרגשים רק מלהיות באותו חדר איתך.
  5. אחרי שנתיים, אני בהחלט חושב שצריך לסיים את הניסוי של טקס אוסקר ללא מנחה. אמנם היו הרבה "לא מנחים" שהגישו פרסים והציגו מגישים אחרים, אבל היה חסר משהו שיכתיב קצב לכל העסק. במיוחד הייתה מוזרה ההחלטה לתת לחלק מהאנשים להציג את עצמם ואז מישהו אחר. יש קריינים בשביל זה והשימוש במיני-מנחים שרק מעבירים למגיש הבא נראה חסר טעם. החוסר במנחה אמיתי הורגש במיוחד בסוף הטקס. הבמה הוחשכה בזמן שהאנשים של פרזיטים עדיין נואמים והאורות נדלקו מחדש כדי שיוכלו לסיים. זאת בזמן שג'יין פונדה, שהגישה את הפרס האחרון של הערב, מחכה לסימן כדי להודיע שתם הטקס. מסיבה כלשהי, מישהו בהפקה לא ידע שצריך לחכות לדברי סיום, מה שלא היה קורה אם היה מנחה קבוע לאורך הערב.
  6. אגב, אם אחת המטרות בהעדר מנחה היא לקצר את הטקס, הופעה מפתיעה של אמינם שמגיעה באיחור של 17 שנים היא לא הדרך לעשות זאת. לפחות נמנע מאיתנו רגע מביך של מחווה לזכרו של קובי בראיינט. בהתחשב במדיניות של האקדמיה נגד מפורסמים שהואשמו באונס, זה היה יכול להיות מאוד מביך. מה גם שבראיינט אמנם זכה באוסקר כמפיק של סרט קצר, אבל אין מה להשוות את התרומה שלו לעולם הקולנוע לזו של קירק דאגלס או סטנלי דונן שגם מתו השנה. ספייק לי, שבקלות לוקח שנה שניה ברצף את תואר המתלבש הטוב ביותר של הטקס, עלה לבמה עם ז'קט סגול עליו רקום המספר 24 לזכרו של בראיינט. בתור אוהד ידוע של הניו יורק ניקס, זו חתיכת ג'סטה מצדו.
  7. לא היו שום הפתעות בקטגוריות המשחק, אם כי ממש מוזר לחשוב על כך שהג'וקר הוא כעת תפקיד ששני שחקנים שונים זכו באוסקר על גילומו. הנאום של חואקין פיניקס היה ארוך, מלא במסרים אקולוגיים ובעד טבעונות וקולו נשבר פעמים רבות לאורכו. היו רגעים שהוא ממש נשמע כמו הדמות שזיכתה אותו בפרס. פיניקס הוא שחקן אדיר ואני שמח שקבל הכרה מהאקדמיה, רק מדהים עד כמה הוא נשמע חסר בטחון מול קהל. גם טאיקה ואיטיטי, האדם עם הפוטנציאל להיות המצחיק ביותר באולם, התרגש והיה רציני לחלוטין בשתי ההופעות שלו על הבמה. את תואר הקומיקאי המוצלח של הערב קטף טום הנקס, עם כמה בדיחות על מוזיאון האקדמיה שאמור להיפתח בסוף השנה.
  8. נראה שג'יין פונדה הייתה מאוד מרוצה מהכיוון אליו האוסקר נע מבחינת מעורבות פוליטית וחברתית. לפני חמישה עשורים, ספגה הרבה אש על הפעילות שלה נגד מלחמת וייטנאם, כך שהאפשרות להיות האחרונה שמדברת בטקס מלא בהצהרות וקריאות לשינוי, היא סוג של נצחון עבורה.
  9. ההפתעה הגדולה של הערב, לפחות מבחינת הפער בין ציפיות לתוצאות האמת, היה בקטגוריית הפסקול המקורי. זו לא הזכיה של הילדור גוינדוטיר (לא בטוח אם ככה כותבים את זה) על ג'וקר, כמו ההפסד הנוסף של תומס ניומן. המועמדות של ניומן על 1917 הייתה הפעם ה-15 שהוא מועמד לאוסקר, עדיין ללא זכיה. הרבה אנשים חשבו שזו הפעם בה ישבור את רצף ההפסדים, אבל הפרס הוענק במקום לאיסלנדית המועמדת לראשונה.
  10. הזכיה של פרזיטים משכיחה את הבעיה הגדולה שהתעוררה בזמן חשיפת המועמדים השנה. למרות רשימת זוכים מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית, האקדמיה חזרה להתעלם מסרטים המבוימים בידי נשים ושחורים והציגה רשימת מועמדים לבנה במיוחד. בנוסף, האולפנים הגדולים, יחד עם נטפליקס, השתלטו מחדש על האוסקר ודחקו מהתחרות כמעט כל זכר לקולנוע עצמאי. נכון שזה נראה זניח כשהזוכה הגדול של הערב הוא סרט דרום קוריאני שמופץ בידי חברה המתמחה בסרטים קטנים יחסית, אבל זה היוצא מן הכלל בתוך תחרות שהצביעה על חזרתו של הכסף הגדול למשחק.
  11. פרזיטים המשיך קו שהתחיל לפני 12 שנים, בו הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר הוא סרט פסטיבלים. יש השערות שונות מדוע הקמפיינים המוצלחים ביותר הם אלה שמתחילים בקיץ ולא בסוף השנה, אבל העובדה היא שגם כאשר 1917, שנחשף לראשונה בדצמבר, מסומן כמועמד המוביל לזכיה, האוסקר עדיין הלך לסרט שהקהל כבר זכה למספר הזדמנויות לצפות בו לפני כן. עם הצטרפות חברי אקדמיה רבים מכל רחבי העולם, יש חשיבות גדולה מתמיד לתזמון ההפצה של הסרטים המתחרים.

 

800

דרוג המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר: 2009-2018

בשנת 2009, בנסיון להעלות את הרייטינג ובהשפעת טענות על העדרותם של סרטים בולטים כמו "האביר האפל" ו"וול-E" מהרשימה, החליטה האקדמיה לשבור מסורת של יותר משישים שנה ולהרחיב את רשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה. הצעד אכן הביא למגוון נרחב יותר של מועמדים, אבל לקח רק שנתיים עד שהרגישו שצריך שוב לשנות את הפורמט. מאז הטקס המתייחס לסרטים של 2011 ועד היום, מספר המועמדים נקבע בהתאם להתפלגות קולות המצביעים, כך שיכולים להיות בין חמישה לעשרה מועמדים ונוסחה מסובכת שאין טעם שאנסה לחזור עליה, תקבע את המספר המדויק. יצא גם שבכל טקס מאז עדכון השיטה היו 8-9 מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. בסך הכל, לאורך העשור הראשון מאז שהוחלט על הרחבת כמות הסרטים המתחרים, היו מועמדים לפרס 88 סרטים.

מכיוון שאני אוהב לדרג דברים, וגם כהזדמנות להביט לאחור ולבחון האם אני מרוצה באופן אישי משינוי הפורמט, הנה דרוג של כל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר שיצאו בין השנים 2009 ל-2018. הדרוג הוא כמובן על פי טעם אישי ולא מתייחס להשגים של כל סרט בתוך או מחוץ למסגרת האוסקר.

 

88. עץ החיים (2011)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עדיף שאוציא את זה כבר עכשיו מהמערכת, אני לא אוהב את טרנס מאליק. הסרטים שלו נוטים להיות מאוד יפים חזותית, אבל בסיסיים מבחינת התוכן. עץ החיים הוא שיא החשיבות העצמית של מאליק וגם אם מצליחים לדלות מתוכו סיפור או מסר, הם יותר פרשנות אישית של הצופה מאשר כוונה ברורה של הבמאי. הרבה אנשים אוהבים את זה, אני לא אחד מהם.

 

87. קרוב להפליא ורועש להחריד (2011)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אולי הסרט הכי פחות מצליח ביקורתית שהיה מועמד לפרס במהלך התקופה המדוברת. לא התלהבתי מהספר, אבל לפחות היה בו נסיון לשבור תבניות ולאתגר את המחשבה. העיבוד הקולנועי שלו, בבימוי סטיבן דולדרי, הוא אחד המקרים הבודדים שנתקלתי בהם של סרט שנעלם מהתודעה בזמן שצופים בו, כך שהוא מסתיים ואין תחושה כאילו משהו בכלל התרחש בשעתיים וקצת שחלפו. איך השיג מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, זה עדיין מסתורין.

 

86. פרשס (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מה לעזאזל האקדמיה חשבה כשהעניקה לסרט הזה אוסקר על התסריט. עם הפרס למוניק על שחקנית משנה אני מסכים, זו גם הסיבה שפרשס לא נמצא במקום האחרון. אבל ארמנדו איאנוצ'י היה מועמד על "בסוד העניינים" וג'ייסון רייטמן על "תלוי באוויר" ועדיין, האקדמיה נתנה את הפרס לתסריטאי לא מוכר שקבל מכך עידוד לכתוב ולביים את "יפות רצח". פרשס הוא מלודרמה שרוצה להציג סיפור של נצחון נגד כל הסיכויים, אבל כל כך עסוקה בלהראות כמה הכל חרא, שהנצחון נראה מאולץ ולגמרי לא קשור.

 

85. הילדים בסדר (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

נתחיל עם זה שיש לי בעיה עם הליהוק של הסרט. מארק ראפלו הוא פשרה שמקובלת עלי לתפקיד ברוס באנר, ממילא חצי מהזמן יש במקומו ענק CGI ירוק. הוא גם בסדר כתפקיד משני כבלש ציני ב"זודיאק". הוא לא שחקן שאני רוצה לשים שליש מהמטען הרגשי של הסרט על כתפיו. אנט בנינג וג'וליאן מור גם הן שחקניות שאני לא הכי מתחבר אליהן, אבל לפחות אני יודע שהן טורחות לקרוא את התסריט. הילדים בסדר הוא מלודרמה נוספת, ואני לא מאוד סובלני כלפי מלודרמות, שלוקחת את מה שהוא במקרה הטוב בסיס לסיטקום משנות השמונים, ומנסה לייצר ממנו רגש שיהיה אכפת ממנו. אני מצטער, אבל לא עם צוות השחקנים הזה ולא עם התסריט החלול של ליסה צ'ולודנקו.

 

84. קרא לי בשמך (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אם את מארק ראפלו אני יכול לסבול בכמויות מצומצמות, את טימותי שאלאמה אני לא סובל כזית. יש לסרט רגעים נחמדים ואהבתי את זה שהסרט משחק עם הציפיות לגבי מי אדם טוב ומי סתם מניאק. הבעיה היא שלצד סיפור מאוד דליל וכימיה שכמעט ולא קיימת בין השחקנים, שאלאמה לא מסוגל לשחק. אפילו ב"נשים קטנות", סרט שאהבתי, הוא שואב את החיים מכל סצנה בה הוא משתתף בידי הריק העצום שנמצא איפה שאמור להיות אופי.

 

83. ברוקלין (2015)

3 מועמדויות / 0 זכיות

ניק הורנבי כותב שנון ומוכשר, אבל הוא תסריטאי בינוני במקרה הטוב. ברוקלין לוקח סיפור שאמור להיות מעניין, על חוויותיה של מהגרת אירית צעירה שמתאהבת בניו יורקי ממוצא איטלקי, ולא באמת עושה איתו משהו מעבר. סירשה רונאן טובה כתמיד, אבל אין סביבה צוות מספיק חזק בכדי לסחוב סיפור שנראה כאילו הוא תקוע בתוך לופ אינסופי. מה שכן, לפחות למדתי מהסרט איך הדרך הנכונה לאכול ספגטי, אז אי אפשר לומר שלא לקחתי שום דבר מחוויית הצפיה.

 

82. אהבה (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

התחלתי את הרשימה עם זוכה בפרס דקל הזהב, אז למה שלא אוסיף עוד אחד? מיכאל הנקה הוא במאי נוסף שהרבה אנשים אוהבים ואני אישית לא מתחבר אליו. אני מבין מה הוא עושה, אני מבין מה מיוחד בזה, אבל זה לא עובד עלי. יש לי בעיה שאני אוהב סיפורים וכשסרט בכוונה מצמצם את הסיפור למינימום הנדרש, זה מרחיק אותי. עמנואל ריבה מדהימה בתפקיד אן המשותקת ובהחלט הייתה ראויה לזכות באוסקר באותה שנה. מעבר לכך, בעיקר השתעממתי.

 

81. משחק החיקוי (2014)

8 מועמדויות / זכיה 1

אוקי, זה שאני מתחבר יותר לסרטים מבוססי עלילה לא אומר שאני אוהב עודפי עלילה. יש מידה מסוימת שבה אני מוכן לקבל סטיה משמעותית מסיפור אמיתי לשם דרמה או בידור. אני בסדר עם זה ב"המועדפת" וב"הרשת החברתית", אבל משחק החיקוי מוסיף לחוסר הנאמנות ההיסטורית גם זלזול גלוי בקהל. יהיו ברשימה עוד סרטים שאשמים בכך, אבל אף אחד מהם לא מגיע לרמה של משחק החיקוי שיוצא מנקודת הנחה שצריך להוסיף נבל לסיפור. סרט שעוסק באדם הומוסקסואל בתקופה שבה הנטיה שלו נחשבה לפשע, ומנסה לסייע למאמץ המלחמתי במרוץ נגד הזמן לפענוח צפנים של גרמניה הנאצית, צריך לדעת יוצרי הסרט עוד נבל. הומופוביה זה לא מספיק, פאקינג היטלר זה לא מספיק איום, צריכים גם לקחת את האנשים שתמכו באלן טיורינג ולהציג אותם כשמוקים חסרי אמונה. זה כמה שמשחק החיקוי לא סומך על הקהל שלו.

 

denniston_resize_resize.jpg

 

80. סארו – הדרך הביתה (2016)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אז כן, הסרט הזה קרה. תודו שגם אתם כבר שכחתם מקיומו. הוא לא עושה הנחות למי שרוצה לזכור אותו, עם עלילה שמתחלפת פתאום בעלילה הרבה פחות מעניינת ונקודת דרמה שמיד אחריה מגיעות כתוביות הסיום. זה לא סרט גרוע, כמו שהוא מפספס שוב ושוב את ההזדמנויות ליצור הזדהות כלשהי עם הדמויות.

 

79. מאחורי המספרים (2016)

3 מועמדויות / 0 זכיות

לסרט הזה יש בעיה דומה למשחק החיקוי: חוסר אמון ביכולת של הקהל להבין מורכבות. לזכותו של מאחורי המספרים יאמר שהוא לא ממציא אתגרים שלא היו קיימים, הוא פשוט משטח אותם ומשתמש בדמויות משנה לא קיימות על מנת לספק מושיע לבן לשלוש נשים שבמציאות, לא היו זקוקות בכלל לעזרתו. אמנם חשוב לעסוק בנושא הגזענות המודרנית בארצות הברית, אבל מאחורי המספרים עושה את זה דווקא דרך העיניים של מי שזו במציאות ליחס שווה לעמיתיהן הלבנים, כי הייתה משימה הרבה יותר חשובה: להנחית אדם על הירח לפני שהסובייטים מספיקים. גם כאן, יוצרי הסרט החליטו שאין מספיק דרמה בסיפור האמיתי והדביקו לו תוספות כדי להבטיח שאף אחד לא חושב בטעות שהם לא נאורים.

 

78. פילומנה (2013)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסיפור של נערות קתוליות שהוכרחו לחיות במנזרים באירלנד תחת פיקוחן של נזירות נוקשות כעונש על מה שנתפס כהתנהגות מופקרת, יכול לספק חומר להרבה סרטים. "האחיות מגדלנה" הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה בצורה מצוינת. פילומנה הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה ולהותיר תחושה שהסרט מפחד לתקוף את הנושא כמו שצריך. הוא ביקורתי כלפי החברה שאפשרה את ההשפלה שאותן נשים חוו, אבל לא באמת מספר את סיפורן. הסיפור המחובר למציאות מציל את הסרט, אבל רוב הזמן מדובר בלא יותר מעוד שם נשכח ברשימה.

 

77. לחנך את ג'ני (2009)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עוד נסיון של ניק הורנבי להביא למסך את סיפורה של אישה צעירה המאוהבת מחוץ למעגל שלה. התסריט במקרה הזה יותר מוצק מזה של "ברוקלין", אבל עדיין חסר משהו. הדמות הראשית מנותקת מדי מהעולם סביבה, כאילו היא קיימת רק כדי להציג לנו סיפור ובכנות, היא ממש לא דמות מספיק מעניינת בשביל שיהיה שווה לעקוב אחריה.

 

76. סוס מלחמה (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אף פעם אל תפסלו את ספילברג. כל עוד הסרט שהוא מביים אינו סרט פנטזיה או מדע בדיוני, יהיו הרבה חברי אקדמיה שיאהבו אותו. גם כשהתוצאה היא בלגן כמו סוס מלחמה שבברור התסריט שלו היה צריך להתבשל עוד זמן לפני תחילת הצילומים. האפקטים מרשימים וספילברג בסך הכל פתר את הקושי של למקד את העלילה סביב יצור שלא מדבר ולא באמת מבין מה בני האדם המוזרים עושים סביבו, אבל מספילברג מותר וצריך לצפות ליותר. אני בספק אם במאי פחות מוכר היה מצליח למשוך מספיק תשומת לב בשביל שסוס מלחמה יהיה מועמד לאוסקר.

 

75. מועדון הלקוחות של דאלאס (2013)

6 מועמדויות / 3 זכיות

תמיד חשבתי שמתיו מקונוהיי שחקן טוב. גם תמיד חשבתי שג'ארד לטו שחקן טוב, כשהוא למעשה טורח להקשיב להוראות הבימוי ולא משוכנע שהוא מביא למסך את הפרשנות האולטימטיבית לדמות (אהמ… ג'וקר… אהמ…). אין לי תלונה לגבי ההופעה שלהם בסרט וגם האוסקרים בהם זכו היו בסדר. הסיבה שהסרט נמצא במיקום נמוך יחסית היא שבערך באמצע הדרך, הוא מתחיל לעשות בלגן ולדבר על חברות התרופות וה-FDA כסכנה לשלום הציבור. לא, זה שהם מסרבים לאשר לשיווק שילוב תרופות שטרם נמצא כיעיל ובמיוחד לא מסוכן לבני אדם, לא הופך אותם לאנשים הרעים. זה הופך את גיבור הסרט למישהו שמהמר בחיים שלו ושל אחרים. אני יודע שלא זו הכוונה, אבל זה מה שהתסריט הבעייתי מאפשר להבין.

 

74. הזדמנות שניה (2009)

2 מועמדויות / זכיה 1

למען האמת, הסרט הזה ממוקם יותר גבוה ממה שציפיתי. אני די שונא אותו, או ליתר דיוק, את ראיית העולם שלו. סרט שמאמין ברצינות שהשחורים בארצות הברית הם חסרי שאיפות שרק משפחה לבנה עשירה, שיכולה לספק תחליף להורים המזניחים, תוכל להציל אותם ממעגל האלימות והסמים. גם אז, זה לא יעשה על ידי הענקת שוויון הזדמנויות, אלא דרך ניצול היכולות הפיזיות והאתלטיות של השחור לבידורו של הלבן. זה לא שהסרט מעודד את החזרת העבדות, אבל בואו נגיד שג'ון לי הנקוק לא יזכה בקרוב בפרס על פעילות הומניטרית. אז למה הזדמנות שניה לא נמצא בתחתית הרשימה? כי אני למעשה זוכר די הרבה מהסרט. יותר מעשור אחרי שצפיתי בו, חלקים מתוכו נשארו איתי. לא כולם טובים. חלקם אפילו משמשים עבורי נימוק למה מדובר בסרט עם תפיסה מסוכנת של המציאות, אבל זה איכשהו שווה יותר מסרט שרובו נמחק מהזכרון.

 

73. הוגו (2011)

11 מועמדויות / 5 זכיות

הנה הגענו לסקורסזה. בעוד אני חושב ש"האירי" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של 2019, שמונה שנים לפני כן, מרטין סקורסזה ביים את אחד הסרטים המיותרים של השנה. האפקטים זוכי האוסקר התיישנו מאוד מהר וההתלהבות מתלת-מימד חלפה לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, אבל אני כן אתן להוגו קרדיט על שימוש חכם בטכנולוגיה. זה מתאים בהתחשב בכמה שהוא מציג אהבה לראשית ימי הקולנוע, כאשר עצם הרעיון של הסרטה נחשב לפלא פורץ דרך. עם זאת, הוגו הוא סרט ארוך ודי משעמם שבמרכזו ילד לא מעניין אותו מגלם שחקן מוגבל. דמויות המשנה והשחזור התקופתי מצילים את הסרט, אבל כל רגע שמתמקד בהוגו עצמו, מוחק מיידית את ההנאה.

 

72. 127 שעות (2010)

6 מועמדויות / 0 זכיות

ישנם סרטים בהם כל העלילה מתבססת על טעות אחת, מאוד פשוטה למניעה, שמבצעת הדמות הראשית. אם 127 שעות לא היה מבוסס על סיפור אמיתי, הייתי אומר שהוא לחלוטין לא אמין כי קשה לקבל את זה שאדם שכל כך אוהב ורגיל לטייל, לא ינקוט באמצעי בטיחות מינימליים. עם זאת, הסיפור אכן קרה והוא לא מאוד מעניין. אני מניח שאם הסרט היה מציג גם את החיפושים אחר ארון רלסטון, או מלמד מהו עליו לפני שנתקע מתחת לסלע, היה אפשר להבין מה באמת נמצא על כף המאזניים. בהעדר דברים כאלה, הסרט מנסה למלא את הזמן בדברת ללא מענה ובחלומות בהקיץ על דברים חיצוניים לסיפור. אלה לא דברים רעים בפני עצמם, אבל הם לא באמת מסוגלים למלא שעה וחצי של זמן מסך.

 

71. גדרות (2016)

4 מועמדויות / זכיה 1

הלו מלודרמה, מיי אולד פרנד. אני מודה שהדבר שהכי עצבן אותי בגדרות בהקשר של טקס האוסקר לא קשור לסרט עצמו, אלא להחלטה לתת לוויולה דיוויס מועמדות ופרס בתור שחקנית משנה. זאת למרות שהיא נמצאת על המסך יותר מכל דמות אחרת וחלק נכבד מהסיפור מוצג דרך נקודת המבט שלה. מעבר לכך, סרט שהוא בעצם מחזה מצולם, אבל לא מחזה טוב במיוחד. ריבוי דיאלוגים לא הופך עימות למעניין, רק לממושך יותר. לצד ויולה דיוויס, דנזל וושינגטון באחד התפקידים הטובים בקריירה שלו, אבל כבמאי הוא מראה כאן בעיקר חוסר יצירתיות.

 

350768_133_resize.jpg

 

70. הסרבן (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מל גיבסון חזר, אחרי שחשבו שאף אחד בהוליווד לא רוצה יותר להתקרב אליו, הוא קבל מועמדות לאוסקר על בימוי. הסרבן לא נתקל בטיעונים על גזענות או עיוותים היסטוריים כמו סרטיו הקודמים של גיבסון, אבל עדיין מדהים שהיו לו מספיק אוהדים בכדי להיות מועמד. טוב, זו בכל זאת אותה אקדמיה שנתנה לרומן פולנסקי אוסקר אותו לא היה יכול לקבל על הבמה כי הוא עבריין מין מורשע שנמלט מהחוק. הסרבן הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית, אבל דליל מבחינת תוכן ובעל מסר מבלבל. הוא חוגג כביכול את פועלו של אדם שהתנדב לצבא חרף היותו פציפיסט, אבל בו זמנית גם מהלל את מי שרץ עם נשק וגורם לבן זונה האחר למות למען ארצו.

 

69. עלובי החיים (2012)

8 מועמדויות / 3 זכיות

תחת של פיל, ראסל קרואו מנסה לשיר, תחת של פיל, אדי רדמיין דורש מכות, תחת של פיל, יו ג'קמן לא מזדקן. זה בערך מה שעולה לי בראש כשאני נזכר בעלובי החיים בבימויו של טום הופר. לזכות הסרט אציין שאן האת'וויי מדהימה בעשרים הדקות שלה על המסך. לרעתו אציין שיש 138 דקות בהן היא לא מופיעה. אחרי הבלגן הזה, מישהו עוד מופתע ש"קאטס" גרוע?

 

68. ליידי בירד (2017)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אהבתי את הגרסה של גרטה גרוויג ל"נשים קטנות". באמת. יש לי כמה טענות כלפי הליהוק, אבל בסך הכל אהבתי את הסרט. זה רק גורם לי להיות עוד יותר מבולבל לגבי האהבה חסרת הפשרות לה ליידי בירד זכה. סרט די משעמם, על נערה מפונקת שמתנהגת כאילו מגיע לה הכל והבמאית איכשהו מצפה שנזדהה איתה, למרות שהיא באמת סתם מסבכת דברים. שחקני המשנה שאינם טימותי שאלאמה עושים עבודה טובה, אבל גרוויג לא רואה בהם אנשים מלאים, אלא רק פרצופים ברקע בסיפור על בעיות העולם הראשון שלה.

 

67. שעה אפלה (2017)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אנטוני מקרטן הוא התסריטאי המעצבן ביותר בעולם כיום. זה לא שחסר לו כשרון כתיבה, אבל הוא אוהב לקחת דמויות אמיתיות מרתקות ולשטח אותן לכדי מאפיין יחיד שמלווה אותן לכל אורך הסרט. איכשהו, זה נגמר לרוב באוסקר לשחקן הראשי. אני לא מוריד כלום מההופעה של גארי אולדמן, אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים. הוא בא ועושה את העבודה, כולל לבישת חליפת שומן והעברת שעות בחדר האיפור מדי יום. אולדמן שחקן מדהים וצ'רצ'יל היה דמות יוצאת דופן. למרבה הצער, אנטוני מקרטן החליט כנראה שראש ממשלת בריטניה לשעבר מעניין מדי והחליט להפוך אותו למכונת ציטוטים במקום להציגו כמנהיג מעורר מחלוקת שעלה למעמדו בגלל הנסיבות הקיצוניות ביותר.

 

66. נאום המלך (2010)

12 מועמדויות / 4 זכיות

מהצד השני של אותו סיפור. כלומר, מהצד השני שאינו גרמניה הנאצית… נאום המלך עוסק בעלייתו הלא מתוכננת של אחיו של יורש העצר לכס המלוכה, בעודו נאבק באיום הגדול ביותר שבריטניה ידעה במאה העשרים: גמגום. יש פה אוסף של שחקנים טובים ובמקרה הזה, אני אפילו חושב שלא נותנים מספיק קרדיט להופעות של מייקל גמבון וגאי פירס, שהיו ראויים למועמדות לאוסקר לא פחות מג'פרי ראש. אלא שפה אנחנו חוזרים לטום "תחת של פיל" הופר. דרך קללה צוענית עתיקה שמקורותיה טרם אותרו, הופר הצליח לגרום לסרט בינוני לחלוטין לזכות באוסקר על חשבון אחת מרשימות המועמדים המרשימות בהיסטוריה של הפרס. בנוסף, הוא גם זכה באוסקר על בימוי כשהתמודד מול דיוויד פינצ'ר, האחים כהן, דיוויד או. ראסל ודארן ארונופסקי, כולם במאים מוכשרים ממנו בהרבה. זהו הדרוג הנמוך ביותר ברשימה לזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, כי אמנם נאום המלך לא איום ונורא, אבל הוא גם רחוק מלהיות סרט טוב באמת.

 

65. התאוריה של הכל (2014)

5 מועמדויות / זכיה 1

נסיים את רצף הביוגרפיות על אנשים בריטיים שהשחקן שמגלם אותם זוכה באוסקר עם עוד הצצה למוחו הקודח של אנטוני מקרטן. הפעם זהו אדי רדמיין שמציל את הסרט מלהיגרר למטה בידי תסריט שטחי. מקרטן החליט שהצד המעניין ביותר בחייו של סטיבן הוקינג, אסטרופיזיקאי גאון שהתמודד רוב חייו עם ALS, הוא מערכת היחסים עם אשתו. לא שאני לא מעוניין לדעת גם איך הוקינג היה בתור אדם פרטי, אבל התאוריה של הכל משקיע כמות מגוחכת של זמן בלא לעסוק בדברים בזכותם הגיבור שלו באמת מפורסם. אדי רדמיין מוכיח שכשיש לו תפקיד מספיק מאתגר, הוא שחקן ממש טוב. אם כי זמן קצר לאחר מכן הוא הוכיח שגם שחקן ברמתו לא מסוגל להבין מה לעזאזל הוא עושה ב"עלייתה של ג'ופיטר".

 

64. אווטאר (2009)

9 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט שהיה במשך עשור למצליח ביותר בכל הזמנים, היה אמור לשנות את פני הקולנוע. הוא שכלל את טכנולוגיית הצפיה בתלת-מימד וכולם חשבו לרגע שזה הכיוון אליו התעשיה נעה. הם גם חשבו שבתוך שנתיים יצא סרט המשך, אבל ג'יימס קמרון מתנהל על ציר זמן נפרד משלנו. עוד בזמן הצפיה חשבתי שאווטאר מוערך יתר על המידה. הוא מאוד מרשים טכנית, אבל המשחק נדוש, התסריט מלא בקלישאות של סרטים אחרים והעובדה שהיסוד הכל כך מבוקש שהתאגיד מכדור הארץ מנסה להשיג נקרא אנאובטייניום (בלתימושגיום?), מראה כמה הסרט לא באמת השאיר מקום להרחבת היקום בו הוא מתרחש. מה שכן, נינט עדיין זמרת טובה.

 

63. הפנתר השחור (2018)

7 מועמדויות / 3 זכיות

מעולם לא הסתרתי את זה שאני חושב שהיקום הסינמטי של מארוול הוא השג קולנועי חסר תקדים ודוגמה לחיקוי עבור כל מי שרוצה לבנות מותג קולנועי שיחזיק לאורך שנים. יחד עם זאת, אני גם חושב שהפנתר השחור הוא מהסרטים היותר חלשים ביקום הזה. יש לו נקודות חיוביות, במיוחד העיצוב המאוד מרשים של ווקאנדה ושל הקבוצות השבטיות השונות בה. רק שהוא לא סרט גיבורי-על טוב. העלילה הולכת לפי נוסחה מוכרת, כמעט בלי שום הפתעות, הגיבור הוא כזה כי נולד להנהיג את עמו ולא כי יש לו תכונות יוצאות דופן, והקלימקס כולל שתי דמויות ממוחשבות שלבושות אותו דבר ונלחמות על רקע מזויף בברור. חבל לי שבעשור בו יצאו, פרט לסרטי הנוקמים, גם "קיק-אס", "כרוניקה בזמן אמת", "דדפול" ו"לוגאן", דווקא זה סרט גיבורי-העל הראשון שמועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

 

62. צלף אמריקאי (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות מקלינט איסטווד. הוא יכול לביים יצירת מופת והסרט הבא שלו יהיה גיבוב של שטויות. צלף אמריקאי הוא בינוני בעקרון, אבל יש לו שני צדדים בולטים לטובה. קודם כל, בראדלי קופר, במועמדות השלישית שלו לאוסקר על משחק, מראה שהוא מרגיש בנוח גם מחוץ לעולם הקומדיה. דבר שני, הסרט משתמש בשכל בסיפורו של אלוף הצליפות של צבא ארה"ב בכדי להראות שאף אחד לא חסין מפני פוסט-טראומה. גם מי שנדמה שהכל הולך לו בחיים, עדיין סובל מהשלכות הלחימה. איסטווד אמנם לא התנגד למלחמה בעירק, אבל השתמש בסרט הזה בכדי להביא לידיעת הציבור את הצורך בטיפול והבנה של תוצאות הקרב, גם על הצד החזק יותר.

 

61. מכונת הכסף (2015)

5 מועמדויות / זכיה 1

האם אפשר להעריך סרט ועדיין לא להבין מה מוצאים בו? מכונת הכסף הוא בעיקר מבלבל. עריכה פזיזה, ריבוי דמויות ושבירה מזדמנת של הקיר הרביעי, מביאים לכך שהסרט ממש קשה למעקב. אם אתם לא מבינים בעולם הפיננסים, הוא יתנשא מעליכם ויטען שאתם מקשיבים רק אם כוכבת קולנוע או שף מפורסם מדברים. אני לא אוהב את הגישה הזו, אבל מודה שאדם מק'קיי כנראה נגש לנושא היבש בדרך הכי יצירתית שאפשר.

 

1-9cLVMhtUC-rdUpe7oswolQ_resize_resize.jpeg

 

60. רומא (2018)

10 מועמדויות / 3 זכיות

זה לא שאני אוהב את רומא, או מבין איך כל כך הרבה אנשים אוהבים סרט כזה בעייתי מבחינת היחס שלו למקסיקנים ממוצא לא אירופי, אבל זה בהחלט סרט יפהפה. הזכיה של קוארון באוסקר על הצילום מוצדקת לחלוטין והאופן בו הוא מסוגל לבנות סיטואציה שלמה כמעט מבלי לזוז מהמקום מרשימה. יש לי הרבה ביקורת כלפי יכולות המשחק המוגבלות של יליצה אפריציו בתפקיד הראשי, או כלפי האופן בו הדמות שלה פסיבית 95% מהזמן. אני גם חושב שאלפונסו קוארון מבלבל בין זכרונות הילדות שלו לבין האופן בו אנשים ממעמד הפועלים באמת מתנהגים, אבל אולי זו הכוונה. בכל אופן, סרט יפהפה מבחינה חזותית, אבל אוברייטד בטרוף.

 

59. חוטים נסתרים (2017)

6 מועמדויות / זכיה 1

נדמה שחלק ממה שאני מרגיש כלפי אלפונסו קוארון אפשר לכתוב על פול תומס אנדרסון. במאי מבריק מבחינת הגישה שלו לסיפור ולבניית סצנה, אבל תסריטאי מוערך יתר על המידה. חוטים נסתרים הוא חלק נוסף בשרשרת של סרטים בהם אנדרסון משקיע יותר בתכנון כל סצנה בנפרד מאשר ביצירת הדמויות. במקרה של חוטים נסתרים, הרגשתי שהסיום היה מטופש וחסר הגיון, אבל יותר מהכל מפריע לי שאין אצל אנדרסון אף דמות חיובית. כולם חארות ואפילו מי שקצת מעוררת אהדה בהתחלה, מתגלה כאדם נוראי. בשלב מסוים, זה פשוט נעשה מאוד חדגוני.

 

58. הספר הירוק (2018)

5 מועמדויות / 3 זכיות

להספר הירוק יש הרבה בעיות. הוא מטפח סטראוטיפים במקום לשבור אותם, מבוסס כנראה על שקר, נכתב בידי אסלאמופוב, בוים בידי אדם שנהג לחשוף את איבר מינו ללא אזהרה בתור מתיחה ומנציח בגאווה את קלישאת המושיע הלבן (והוא לא האחרון ברשימה עם הבעיה הזו). הקטע הוא שהספר הירוק גם סרט די מבדר. הכימיה בין ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי ניכרת על המסך והוא כן מציג דמויות שהמסע המשותף משפיע עליהן. טוב, על אחת מהן. מושיעים לבנים לא נועדו לעבור שינוי.

 

57. הזאב מוול סטריט (2013)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אני מרגיש שמעל הסרט הזה, נמצאת נקודת מפנה בדרוג. יהיו עוד סרטים שיש לי טענות כלפיהם, אבל הזאב מוול סטריט הוא האחרון שאפשר לומר בפה מלא שלא אהבתי. יש לי בעיה עם החיבה של סקורסזה לדושים וגם אם הם נענשים, תמיד יש תחושה שהסרט עושה להם הנחות כי בסתר לבנו אנחנו אמורים להזדהות עם השאיפות שלהם. ג'ורדן בלפורט הוא אדם נתעב מתחילת הסרט והצורך להעביר שלוש שעות דרך נקודת המבט שלו, בעיקר מתיש.

 

56. התבגרות (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

התבגרות הוא פרויקט מרשים, לפחות בכל הנוגע להתמדה ולעריכה. לא פשוט לצלם את אותם ארבעה אנשים במשך 12 שנים כשאין שום ודאות מראש אם כולם יסכימו לחזור בכל פעם. עקרונית, אין שום חדש במעקב אחר דמויות לאורך זמן כזה, כל סדרת טלוויזיה שמשודרת מספיק זמן תעשה זאת ותכלס, גם סרטי הארי פוטר מלווים את שלושת השחקנים הראשיים מילדות ועד בגרות. ההבדל הוא שהתבגרות נעשה מתוך חיבור אישי ורואים את זה. כן, זה גימיק וכן, הוא בונה לקראת אכזבה מבחינת כמה מעט באמת נראה שהדמויות עברו לאורך התקופה. עדיין, לא כל אחד היה מצליח לעשות את זה בלי לשעמם.

 

55. צורת המים (2017)

13 מועמדויות / 4 זכיות

מבחינה מסוימת, עצם הקיום של צורת המים הוא נס. גיירמו דל טורו ידוע לשמצה כבמאי שלא מצליח להוציא לפועל פרויקטים ועד שיוצא משהו, הוא לרוב די רחוק ממה שהאקדמיה אוהבת. צורת המים הצליח לתפוס בדיוק את נקודת החיתוך שבין סרט פנטזיה לבין דרמה רומנטית. הוא די באמצע מבחינת התחרות של אותה שנה, נתמך בעיקר בהופעה טובה של סאלי הוקינס בתפקיד הראשי בכדי לעורר אהדה. לא סרט מוצלח במיוחד, עם המון חורים בעלילה, אבל אני בכל זאת שמח לראות שגם סרטים מהז'אנר הזה יכולים לפעמים לזכות באוסקר.

 

54. חיי פיי (2012)

11 מועמדויות / 4 זכיות

אנשים נוטים לשכוח, כי אנג לי לא מקסיקני, אבל חיי פיי התחיל את הטרנד הנוכחי של סרטים שזוכים באוסקר על בימוי ולא בפרס הסרט. הדבר החיובי ביותר שאני לומר עליו זה שהוא יותר טוב מהסרט. ממש לא אהבתי את הספר של יאן מרטל, ששלב בין מריחה אינסופית לבין התנשאות מטיפנית. אנג לי הצליח לסנן את הדברים האלה מהגרסה הקולנועית ולהתמקד בקסם שאפשר ליצור בעזרת אפקטים ממוחשבים וצילום בתלת-מימד. עדיין סיפור חלש, אבל לפחות נעים לעין.

 

53. מחוז 9 (2009)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש למחוז 9 שני חלקים מבחינתי. הראשון הוא מטפורה שקופה, אבל יעילה, על היחס למהגרים ברחבי העולם (תוך שימוש ברקע של דרום אפריקה כארץ האפרטהייד). החלק השני הוא סרט אקשן נטול הגיון שבאופן מוזר, כמעט מצדיק את היחס החשדני של הרשויות לחייזרים שבאו לגור בכדור הארץ. החלק הראשון העלה את הסרט עד למקום ה-53 בדרוג, החלק השני מנע ממנו לעלות יותר. אין הרבה סרטי מד"ב שמועמדים לאוסקר מחוץ לקטגוריות הטכניות, כך שהמועמדות של מחוז 9 הייתה אחד הסימנים הראשונים לכך שהרחבת מספר הסרטים המתחרים באמת יוצרת מגוון נרחב יותר של סגנונות.

 

52. האיש שנולד מחדש (2015)

12 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט הזה דוחה. הוא אמור להיות, יש בו הרבה מראות לא נעימים ובחירות לא מוסריות, אז חלק מהרצון מאחוריו הוא לעורר בצופה אי-נעימות. זה עובד, אם כי קצת יותר מדי. אני זוכר שבשלב מסוים כבר התחלתי להרגיש שאיניאריטו סתם מנסה להגעיל אותי ולבדוק מה יתנו לו להכניס לסרט שכביכול מבוסס על סיפור אמיתי (כמעט כל העלילה הומצאה בידי התסריטאים, אגב) על השרדות ונקמה בטבע הפראי של צפון אמריקה. לאונרדו דיקפריו קבל אוסקר בזכות קמפיין מסיבי, למרות שהכוכב האמיתי של הסרט הוא הצלם עמנואל לובצקי, שקטף את האוסקר שנה שלישית ברצף. זה לא סרט שאני רוצה לראות שוב, למרות שאני מעריך את המאמץ.

 

51. היורשים (2011)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים הנשכחים ברשימה. אני זוכר שאהבתי אותו בזמן הצפיה, אבל לא באמת זוכר למה. הדמות הראשית לא עקבית, הסיפור די דליל וחסר משהו מהחיבה של אלכסנדר פיין למצבים מביכים. לא שאני בהכרח אוהב מבוכה, אבל היא כן משאירה משהו חזק בזכרון. היורשים הוא סרט טוב, אני חושב. באמת שאני בקושי זוכר ממנו משהו.

 

LIBRARY-IMAGE-OF-THE-DESC-007_resize_resize.jpg

 

50. תברח (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב: תברח הוא סרט אימה גרוע עם רגעים קומיים מוצלחים. ההצדקה העיקרית לקיומו היא האמירה שלו על יחסי לבנים ושחורים בארצות הברית, אמירה שעוברת בצורה ברורה ועדיין, משהו בה נראה מאולץ. מכיוון שמאוד אהבתי את "אנחנו", סרטו הבא של ג'ורדן פיל, אני לא יכול שלא לחוש שתברח הוא סרט בוסרי שעסוק בחיקוי של אחרים במקום לבנות אימה ומתח כמו שצריך. הוא יותר משעמם ממפחיד ומאוד מסתמך על הקפצות איפה שאמורה להיות מקוריות. ב"אנחנו", פיל כבר מצא קול משלו עם סרט שנבנה מתחילתו ועד סופו סביב רעיון מוצק. תברח הוא אוסף של טלאים שלא באמת מתגבשים למשהו שמחזיק סרט שלם.

 

49. רפסודיה בוהמית (2018)

5 מועמדויות / 4 זכיות

חשבתי שהסרט הזה יהיה הרבה יותר נמוך בדרוג. ביוגרפיה חצי מופלצת שמתמקדת בחלקים הפחות מעניינים (או היי, אנתוני מקרטן) בקריירה של אחת הלהקות האהובות והמשפיעות בהיסטוריה. סרט שמשקר כמעט מהדקה הראשונה, מאפשר לשמוע רק חלקי שירים ואז קוטע אותם כשמתחילים להתלהב ואפילו אומר "אתה תיזכר בתור האדם שוויתר על קווין" לדמות שלא קיימת במציאות. אלא שיש לסרט הזה עשרים דקות אחרונות ששוות את ההמתנה. פתאום חצאי האמיתות מתחלפות בשחזור אחד לאחד של רגע שהמעריצים חיכו רק לו. עם כל החסרונות של הסרט, כולל העובדה שבוים בחלקו בידי תוקף מיני סדרתי, קשה שלא לצאת ממנו עם חיוך.

 

48. העיתון (2017)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אם הייתי צריך לדמיין את סרט האוסקר האולטימטיבי, הייתי מדמיין את העיתון. סטיבן ספילברג מביים את מריל סטריפ וטום הנקס בסרט על פי סיפור אמיתי על העיתון הקטן שנלחם נגד המערכת כדי לפרסם שחיתות שלטונית ולבסס את עצמו מול המתחרים. הבעיה היא שהעיתון הוא לא הרבה מעבר לתיאור העלילה שלו. יש בו רגעים מעניינים, אבל כמכלול, הוא מאכזב ונראה שנעשה בחפזה. אפילו שספילברג ידוע במהירות בה הוא משלים פרויקטים מסובכים, אני מרגיש שהעיתון היה מרוויח מעוד כמה חודשים של עבודה.

 

47. לינקולן (2012)

12 מועמדויות / 2 זכיות

נשארים עם ספילברג וסרטים שהיו צריכים להיות יותר ממה שקבלנו בסופו של דבר. לינקולן היה פרויקט חלומות של הבמאי המפורסם, אבל הוא דחה אותו מספר פעמים עד שמצא את הזמן המתאים להוציא אותו לפועל. עיקר ההתלהבות מהסרט נבעה מהמשחק של דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשי ואולי כאן טמונה הסיבה העיקרית שלא התחברתי אליו. דיי לואיס שחקן מצוין, אבל הוא לא שכנע אותי בתור נשיא שמנהל את המדינה בזמן מלחמה ומנסה להעביר את החוק שיביא סופית לחיסול העבדות. הסרט מאוד מרשים מבחינה טכנית ומכיל לא מעט משפטים חכמים, אבל לא הצלחתי להישאב לתוכו כמו שצריך, בין השאר כי המשחק של דיי לואיס יותר מדי הסיח את דעתי.

 

46. כוח משיכה (2013)

10 מועמדויות / 7 זכיות

הזכיה הראשונה של אלפונסו קוארון באוסקר על בימוי בהחלט מובנת לי. כוח משיכה הוא אחד הסרטים המרשימים והמטלטלים ביותר שניתן לראות על המסך הגדול. הוא לא כל כך עובד על המסך הביתי, כי בלי התחושה שהחלל האינסופי ומלא צרופי המקרים מקיף מכל עבר, מתחילים לשים לב לדברים אחרים. נגיד, לזה שיש בתפקיד הראשי אישה שמוצגת או כהיסטרית, או כזקוקה לעזרה של גבר גם כשהיא לבד. או זה שכל התאונה שמתחילה את הסיפור לא הגיונית. או זה שהחלל אמנם נמשך עוד ועוד, אבל ממש צפוף בשטח הקטן שסביב כדור הארץ. זה סרט שצריך לראות לפחות פעם אחת בקולנוע בכדי להעריך באמת, כי הוא די מטופש כשמתחילים לחשוב על הפרטים.

 

45. לה לה לנד (2016)

14 מועמדויות / 6 זכיות

אופס… רציתי לשים כאן את "אור ירח". טוב, לא באמת, אבל הוצאתי את הבדיחה הזו מהמערכת.

לה לה לנד נמצא על קו האמצע של הדרוג וזה המיקום ההגיוני ביותר עבורו. סרט שמכיל דברים טובים בערך באותה מידה שהוא מכיל דברים רעים. השירים טובים וקליטים, קטעי הג'אז משעממים ולא באמת מייצגים את הסגנון. אמה סטון נהדרת בתפקיד הראשי, ראיין גוסלינג היה צריך בכלל להיות מועמד על "בלשים בע"מ". הסרט מתרחש בעולם אווירתי שמשלב בין קליפורניה המודרנית למציאות החלופית שנוצרה בראשינו בזמן צפיה בסרטים משנות החמישים, אף דמות משנית בסרט לא באמת מפותחת או קיימת מסיבה כלשהי שאינה לגרום לגיבורים להראות חכמים. לה לה לנד מהנה, אבל בואו נגיד שהפסיד את האוסקר לסרט טוב בהרבה.

 

44. ויפלאש (2014)

5 מועמדויות / 3 זכיות

מה יש לי עם לשים בזה אחר זה סרטים של אותו במאי? קודם ספילברג ועכשיו דמיאן שאזל. לפחות יש עקביות בדרוג. כשלמדתי שדמיאן שאזל חלם להיות מתופף ג'אז, אבל בחר להתמקד בקולנוע כי הרגיש שהוא לא מספיק טוב בתחום המוזיקה, זה הסביר המון. ויפלאש הוא בעצם הפנטזיה שלו להתמודד מול המורה הקשוח שהיה לו ולהמשיך לנסות ולמצות את הפוטנציאל של עצמו. התוצאה היא סרט שאת רובו אהבתי, מן הסתם המון בזכות המשחק של ג'יי.קיי. סימונס. המערכה האחרונה די הרסה לי, כנראה כי הרגשתי שהסרט מנסה בכח לסגור את כל הפינות במקום לשמור על הסיפור נקי מהסחות דעת.

 

43. חיות הדרום הפראי (2012)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הנה סרט שאני יודע שאהבתי, אבל אני לא בדיוק זוכר למה. הוא חם ואנושי, כניגוד מתבקש לעולם החרב והמתפורר שהסיפור מתרחש בו. קוויוונזנה ואליס לא תמיד יודעת מה לעשות עם התסריט שניתן לה (היא בכל זאת הייתה בת שבע וחצי בזמן הצילומים), אבל ברגעים שהיא תופסת את הרעיון, הלב נקרע. אני כן זוכר שהפריע לי האופן בו המאפיין הפנטסטי של הסרט נקשר בגסות לעלילה.

 

42. חצות בפריז (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

הסרט הזה הפתיע אותי. במבט ראשון, הוא נראה כמו עוד סרט אנסמבל של וודי אלן שמתרחש בעיר פסטורלית על רקע נגינת קלרינט ועוסק במידה לא בריאה בבגידות וחיפוש אחר אהבה. אז נכנס אליו אלמנט של מסע בזמן ואלן למעשה מוצא  את היצירתיות שאבדה לו בתחילת המאה. בתור סרט קטן שעדיין קשור ישירות לקלישאות של סרטי וודי אלן, הוא לא מנצל לחלוטין את הרעיון יוצא הדופן שלו, אבל בשורה התחתונה הוא עובד טוב יותר מכל דבר אחר שחובב הקטינות הממושקף עשה מאז סוף שנות השמונים.

 

41. כוכב נולד (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

כוכב נולד גרסת 2018 הוא סרט יותר טוב ממה שהיה אמור להיות. בראדלי קופר ביים אותו ללא נסיון קודם בבימוי, אחרי שמספר במאים מנוסים דחו את הפרויקט, ליידי גאגא לוהקה לתפקיד הראשי בלי שאי פעם נסתה אפילו להחזיק סרט שלם על כתפיה ובנוסף, זה רימייק של רימייק של רימייק, כך שלא היה ברור מה בכלל נשאר לחדש. מתברר שהטייק של קופר, שהחליט לתת יותר רקע לדמות הגברית, והיכולת של ליידי גאגא לשאוב השראה מחייה האמיתיים כמוזיקאית מוכשרת שהמציאה לעצמה פרסונה חדשה על מנת להשיג תשומת לב, נתנו לסיפור חיים חדשים. הוא חותך לפעמים בפינות ואם ראיתם את הגרסאות הקודמות, תדעו בדיוק מה עומד לקרות, אבל זה עדיין סרט שמצליח לרגש ולהתגבר על חוסר הנסיון של המעורבים ביצירתו.

 

930f8171b3e0954a52c1ef6fef11742a_resize.jpg

 

40. הארטיסט (2011)

10 מועמדויות / 5 זכיות

יש שיגידו שהסרט של בראדלי קופר הוא בכלל הגרסה החמישית ל"כוכב נולד", כי הארטיסט הוא בעצמו רימייק לא רשמי לסרט משנות השלושים. זה לא מדויק, אבל בהחלט קיים דמיון רב בין הסיפורים. לסרטו של מישל הזנאוויציוס יש יתרון אחד על פני הרימייק האמיתי, הוא מסור לגימיק שלו. זה שהעלילה צפויה זה איכשהו חלק מהקסם, כי הארטיסט הוא מחווה ישירה לעידן שבו סיפורים צפויים מכרו וכוכבים היו נוכחים על המסכים במשך שנים ללא הפסקה. זה אמנם גימיק לצלם את הסרט בשחור לבן ו(כמעט)לחלוטין ללא קול, אבל היי, הגימיק הזה הוא הסיבה שמישהו בכלל שמע עליו.

 

39. העזרה (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

עוד דוגמה לקלישאת המושיע הלבן, רק באופן שמתחבר למסר של הסרט לפיו אנחנו מקשיבים רק למי שנראה כמונו, גם אם אחרים צועקים לנו באוזן את אותן מילים בדיוק. כן, את הסרט ביים גבר לבן. כמובן שביים אותו גבר לבן, אתם חושבים שהוא היה מועמד לארבעה אוסקרים אחרת (ראו המחשה בעוד שלושה מקומות)? אפשר להגדיר את העזרה כקומדיה עצובה, או כדרמה גרוטסקית. שתי ההגדרות מתאימות לאבסורד המדכא שבו הנשים השחורות בסיפור תקועות. הבחירה של האקדמיה להעניק אוסקר שלישי למריל סטריפ באותה שנה במקום ראשון לוויולה דיוויס עדיין נראית לי כמו הזדמנות מפוספסת.

 

38. סגן הנשיא (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

יש הרבה סיבות לא לאהוב את הסרט הזה. הוא מניפולטיבי, חד-צדדי, מציג את הדמות הראשית כנוכל בעל השפעה גדולה בהרבה מכפי שכנראה הייתה לו במציאות. בנוסף, הוא מלא בגימיקים ושבירות של הקיר הרביעי ומבקר את הצופים על כך שהם ממהרים לשפוט. איכשהו, אלה גם הסיבות שאני מחבב את סגן הנשיא. לצד תצוגת משחק נפלאה של כריסטיאן בייל, אדם מק'קיי לא ממצמץ בנסיון שלו להראות כיצד דיק צ'ייני הוא הדבר ההרסני ביותר שקרה לאמריקה בין מלחמת וייטנאם לבחירות 2016. התסריט נצמד לעובדות, גם אם הן מוצגות דרך פילטר של פרשנות אנטי-צ'יינית, ומעורר מחשבה, גם כשמק'קיי די מנחה את הקהל מה לחשוב. בכל הנוגע למניפולציות של האמת, זו אחת מהיותר מוצלחות שנתקלתי בהן. אפרופו כריסטיאן בייל…

 

37. פייטר (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

עד הצפיה בפייטר, חשבתי שכריסטיאן בייל שחקן די מוגבל שהפנים הקפואות שלו פוגעות ביכולתו לגלם יותר מתפקיד אחד. גם חשבתי שדיוויד או. ראסל הוא במאי עם רעיונות מעניינים, אבל מוזרים מדי בשביל האוסקר. פייטר שנה את דעתי לגבי שניהם. ראיתי את בייל מגלם תפקיד לבבי ושונה מדברים שעשה בעבר, ואת ראסל עושה מעבר לקולנוע ידידותי יותר לאקדמיה ולמעשה שומר על כושר.

 

36. סלמה (2014)

2 מועמדויות / זכיה 1

למרות ש-2014 הניבה את אחת מרשימות המועמדים היותר איכותיות בתולדות האוסקר, הגיע לסלמה יותר. גם לבמאית אווה דוברניי, גם לתסריטאי פול וב, במיוחד לשחקן הראשי דיוויד אויילובו וכמובן לכל מי שעמל על השחזור התקופתי של דרום ארצות הברית בשנות השישים. הסרט עוסק במאבק לזכויות אדם מבלי להסתיר ששינויים אמיתיים התאפשרו רק כאשר הדבר השתלם פוליטית לאישים הבכירים ביותר באמריקה. זו לא ביוגרפיה רגילה של מרטין לותר קינג, אלא התמקדות בתקופה קצרה יחסית בחייו, בה הנהיג את הקו הפציפיסטי במאבק לשוויון לשחורים. למרות הפוטנציאל לתסריט סכריני שמתעלם מבעיות, הסרט מציג בחוכמה גם את החלקים הפחות מצודדים בדמותו של קינג, בעוד הוא עדיין מוצג כגיבור. העדר רגעים שבאמת נחרתים בזכרון מנע מהסרט להגיע גבוה יותר בדרוג.

 

35. תלוי באוויר (2009)

6 מועמדויות / 0 זכיות

נטען בזמנו שג'ייסון רייטמן לא זכה באוסקר על התסריט של תלוי באוויר כי נסה למנוע קרדיט משלדון טרנר שהיה מועמד איתו. בין אם זה נכון או לא, האקדמיה עשתה בעיני טעות כאשר העדיפה לתת את הפרס לתסריט של "פרשס". תלוי באוויר אולי לא עוסק בנושאים חברתיים דחופים, אבל הוא כן מציג את החיים בעולם שנשלט בידי תאגידים שממש לא רוצים להתמודד בעצמם עם עובדים זוטרים. וירה פרמיגה ואנה קנדריק מצוינות בתפקידים משניים וג'ורג' קלוני זוכה לשם שינוי לשבור קצת את דמות המנהיג האפור שהוא מגלם בדרך כלל. חסר רק משהו שישאיר טעם של עוד, כי חוץ מזה, מדובר בסרט ממש טוב.

 

34. באש ובמים (2016)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש משהו מאכזב בסרט הזה. למרות שהוא כתוב ומבוים בצורה מעולה ומשוחק רוב הזמן בידי שחקנים עם דיקציה ברורה (וג'ף ברידג'ס), הוא היה צריך להיות משהו מעבר. משהו שהוא יותר מסתם טוב. משהו אדיר. סרטו העשירי של דיוויד מקנזי לא הפך ליותר מהבהוב מפתיע על הרדאר של האקדמיה וזה חבל, כי כל המרכיבים לקלאסיקה מיידית היו שם.

 

33. קר עד העצם (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסרט שגלה לרובנו את ג'ניפר לורנס, הכוכבת הגדולה של המחצית הראשונה של העשור שעבר. תואר מאוד ספציפי, אבל משמעותי עבור מי שמהר מאוד התרגל לראות את השם שלה מוזכר בתחזיות לאוסקר. קר עד העצם עוסק באוכלוסיה שלא מקבלת בדרך כלל את מרכז המסך, אנשי ההרים. אוכלוסיה מבודדת יחסית של אמריקאים לבנים עם הרבה גאווה ומעט מאוד סבלנות לזרים. המותחן הזה לא רק מספק הצצה לתוך חייהם האולי אמיתיים ואולי מומצאים לחלוטים של אנשי ההרים, אלא גם מזכיר שעד לאחרונה, סרטים עצמאיים עדיין היו גורם אמיתי באוסקר. אני לא יודע מה בדיוק קרה בשנתיים האחרונות שהאולפנים הגדולים (ונטפליקס) השתלטו על המרוץ, אבל כולי תקוה שעוד ימצא מקום לסרטים קטנים ולא צפויים כמו קר עד העצם.

 

32. 12 שנים של עבדות (2013)

9 מועמדויות / 3 זכיות

נעצור לעוד תחנה אחת בצד האפל של ארצות הברית עם הסרט שאותו מנחת האוסקר אלן דג'נרס הגדירה במילים "יש שתי אפשרויות: אחת, 12 שנים של עבדות זוכה. שתיים, כולכם גזענים." שנה לפני שהתחילו לשים לב מחדש שהאקדמיה לא הכי מתחברת לסרטים על אנשים לא לבנים, זכה סרט על האדם השחור הכי לבן בהיסטוריה. הוא בכלל מהצפון ונולד ומתנהג כאדם חופשי שלא נתקל בשום גזענות, עד שנחטף לדרום הפרימיטיבי, שם נמכר לעבדות. הסרט הזה כל כך מלא באשמה לבנה, שאפילו הבמאי והתסריטאי השחורים שלו דאגו להבהיר שאין שום כעס כלפי לבנים שחיים בצפון ארצות הברית. למרות שהטענה הזו חוזרת כלפי מועמדים רבים לאוסקר, בסרט הזה יש מילולית מושיע לבן. כל כך לבן שהוא בכלל מקנדה, שם לא שמעו אפילו על גזענות. אני יורד על הסרט, אבל האמת היא שהוא עשוי ממש טוב, עם כמה מהופעות המשחק הטובות של 2013 והצגה כנה בקשיחותה של התנאים בהם הוחזקו עבדים בדרום. סרט טוב וחשוב, שמגיע עם ערכה צמודה לרחיצת ידיים.

 

31. יהודי טוב (2009)

2 מועמדויות / 0 זכיות

היינו צריכים להגיע מתישהו לאחים כהן. למרות ששניים מהסרטים הכי טובים שלהם ("בתוך לואין דיוויס" ו"הבלדה על באסטר סקראגס") לא היו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, שניים אחרים זכו לכבוד בפרק הזמן המדובר. הפחות מוצלח ביניהם הוא יהודי טוב, סרט אניגמטי ספק מצחיק, ספק טראגי, ששואב השראה מסיפור איוב. קשה להבין מה העמדה של האחים כהן, שבסרט הזה הגיעו אולי לשיא האנרכיזם שלהם בכל הנוגע לבניית עלילה. האם לארי גופניק הוא אדם טוב? מוסרי? חוטא שרק זקוק לפיתוי הנכון? נראה שהכהנים רוצים להשאיר את חוסר הוודאות, תוך שהם יוצאים ביקורתיים כלפי עצם התפיסה של טוב ורע בעולם מורכב כשלנו. הקשר של הסרט הקצר ביידיש בהתחלה, עדיין לא ברור, אבל הוא עשוי ממש טוב.

 

A+Serious+Man_resize_resize.jpg

 

30. גשר המרגלים (2015)

6 מועמדויות / זכיה 1

מהאחים כהן כבמאים, לאחים כהן כתסריטאים. גשר המרגלים נכתב במקור בידי מאט צ'רמן, אבל סטיבן ספילברג החליט להעביר את התסריט דרך ג'ואל ואיתן על מנת שישפצרו אותו. התוצאה היא, לדעתי, הסרט הטוב ביותר שספילברג ביים בעשור האחרון. זה לא סרט נטול פגמים. למעשה, קצת קשה לצלוח את החצי הראשון שלו, אבל הוא משתפר משמעותית בחלקו השני. מארק ריילנס, שחקן תאטרון ותיק עם מעט מאוד נסיון קולנועי קודם, זכה באוסקר מוצדק על גילום האדם האחרון שהייתם חושדים בו כמרגל.

 

29. חלום אמריקאי (2013)

10 מועמדויות / 0 זכיות

לזמן קצר, נדמה היה שדיוויד או. ראסל אוטוטו זוכה באוסקר. הסרטים בבימויו צברו עוד ועוד מועמדויות, היו חביבים גם על המבקרים וגם על הקהל ושניים מהם ברצף הגיעו להשג הנדיר של מועמדות בכל ארבע קטגוריות המשחק. חלום אמריקאי היה השיא, כשהמוזרות של ראסל סוף סוף זכתה לביטוי בסרט שהאקדמיה מכירה בקיומו. זה סרט על אנשים אנוכיים ועל אנשים אנוכיים יותר, שצריכים למצוא דרך לצאת בשלום מעבודה לא מתוכננת כראוי עבור ה-FBI. הסרט מצחיק, מותח, משוחק היטב, בעיני זה התפקיד הכי טוב שג'ניפר לורנס גלמה עד כה. איך הוא יצא מהאוסקר בידיים ריקות? או שהיה מוזר מדי לטעם האקדמיה, או שזה קשור לכך שדיוויד או. ראסל עצמו הוא טיפוס בלתי נסבל.

 

28. אור ירח (2016)

8 מועמדויות / 3 זכיות

מרגש, דרמתי ונטול הומור. בדרך כלל, אני לא אוהב סרטים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, אבל אור ירח לוחץ בדיוק על הנקודות הנכונות בשביל שזה יעבוד. החלוקה לשלושה שלבים בחייו של אדם המוכר בשלושה שמות, מספקת בעצם שלושה מיני-סרטים שמחוברים בידי הפרטים הקטנים. ההפיכה מילד שזקוק לדמות אב, למתבגר שמנסה להבין מה הוא באמת ולמבוגר שמחקה את דמות האב מפעם, מוצגת בצורה לא הכי חלקה, אבל בהחלט מעניינת מבחינה סיפורית. הסרט מראה עד כמה דימוי חיצוני יכול להטעות והביא לרגע נדיר בו האקדמיה בחרה בסרט שגם עוסק בדמויות לא לבנות וגם מקדיש זמן מסך מהותי לדמויות להט"ביות.

 

27. מאניבול (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

בנט מילר ביים שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא. שניים מהם לא אהבתי והשלישי הוא מאניבול. מה הופך את מאניבול לנסבל יותר מ"טרומן קפוטה" ו"פוקסקצ'ר"? דבר ראשון, הוא לא נכתב בידי דן פאטרמן, אדם שחושב שדמויות שמדברות ברוגע על המניעים שלהן מעניינות יותר מדמויות שעושות דברים. דבר שני, הוא כן נכתב בידי סטיבן זייליאן וארון זורקין, שני תסריטאים זוכי אוסקר שידועים בדיאלוגים השנונים והדמויות המורכבות שלהם. מאניבול זורם ושומר על עניין, למרות שהוא מתעסק הרבה בסטטיסטיקות, אלגוריתמים ועוד מילים שנשמעות חכמות כשג'ונה היל אומר אותן.

 

26. נברסקה (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אולי ההפתעה הגדולה של טקס האוסקר ה-86. חשבו שיהיה מועמד, אבל לא חשבו שאלכסנדר פיין יהיה מועמד על הבימוי. סרט קטן, פשוט ומלא רגש על אנשים שמנסים לא להתרגש יותר מדי. איחוד משפחתי שנכפה בעקבות אשליה של אדם זקן כאילו זכה בפרס גדול והבן שמנסה איכשהו להסתדר איתו מחדש. אלכסנדר פיין הצליח להיות מאופק מהרגיל וזה עבד לו ממש טוב, תוך שהוא מסדר לברוס דרן קאמבק מאוחר בתפקיד הראשי.

 

25. המועדפת (2018)

10 מועמדויות / זכיה 1

אז מה שאמרתי קודם לגבי כמה אני שונא כשלוקחים סיפור אמיתי מרתק ומוסיפים לו קווי עלילה לא נחוצים? לא תקף כאן. המועדפת לא מתיימר להציג את האמת, אלא רק להשתמש בה בתור בסיס לסיפור אחר לחלוטין. אפשר למצוא בזה סוג של הונאה, אבל החוכמה האמיתית היא במסר שהסרט מעביר מבלי להאכיל בכפית. הוא מציג מצב שבו חצר המלוכה הבריטית נשלטת כולה בידי נשים, בעוד הגברים מנסים לקחת קרדיט ולשמר את כוחם. זה סרט שבעצם מראה שהמלכה לא זקוקה לגברים סביבה בכדי להיות נשלטת, אבל גם שנדרשת אישה עם ביצים (מטפוריות) בכדי לעמוד בעומס התפקיד.

 

24. המפגש (2016)

8 מועמדויות / זכיה 1

לא ממש חבבתי את דני וילנב לפני הסרט הזה. חשבתי שהוא במאי מלא בעצמו שמאמין שהסרטים שלו הם פסגת היצירה ומי שלא מסכים, שישתוק. המפגש שנה את דעתי, הוא הציג לי צד של וילנב שמוכן להקשיב ולזרום עם הסיפור במקום לסבך אותו בלי סיבה. זהו סרט מד"ב חכם שמצליח להשרות תחושה של אימה גם כאשר לא קורה שום דבר. אנחנו מרגישים את הפחד של הדמויות יחד איתן, כי הוא נובע מחוסר ידיעה. הסיום קצת הפריע לי כי הרגשתי שבשלב הזה, המשבר שצריך לפתור היה לא הגיוני, אבל מעבר לכך, מדובר בסרט מעולה.

 

23. למעלה (2009)

5 מועמדויות / 2 זכיות

זה כנראה אומר משהו אם שני סרטי האנימציה היחידים מאז "היפה והחיה" שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, עשו זאת במהלך השנתיים בהן היו עשרה מועמדים. האקדמיה נוטה לזלזל באנימציה, גם כשהמוצר בוגר כמו למעלה. זה אפילו לא אחד משני סרטי פיקסאר האהובים עלי, אבל למעלה הרוויח מרגשות האשם של האקדמיה והשיג מועמדות. הרבה מדברים על קטע הפתיחה שובר הלב שלו (לפני שהתרגלנו שכל סרט של פיקסאר גורם לאולם שלם לבכות), אבל למעלה הוא גם סרט מסע בין שני שותפים מקריים, במקום שהוא כולו מחווה לסרטי הרפתקאות מתחילת ימי הקולנוע. פיקסאר חפרו עמוק בהיסטוריה של המדיום על מנת להוציא סרט שנראה חדשני לזמנו.

 

22. כוננות עם שחר (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים שהכשלון המסחרי שלו הכי לא ברור לי, הוא "דטריוט". מילא אם קתרין ביגלו הייתה במאית גרועה שבמקרה יצרה סרט אחד טוב, אבל כוננות עם שחר הוכיח שהמהפך שעברה מבמאית חסרת כיוון למאסטרית של קולנוע ריאליסטי, הושלם בהצלחה. ביגלו הסתמכה על עדויות אמיתיות והציגה את הפעולות שבנו לקראת החיסול של אוסאמה בין לאדן באופן מורט עצבים, למרות שכולם יודעים איך זה נגמר. ג'סיקה צ'סטיין מצוינת בתפקיד סוכנת CIA שיודעת להפריד בין תחושות אישיות לבין עבודתה, עד לשלב בו שני התחומים מתערבבים בניגוד לרצונה.

 

21. ספוטלייט (2015)

6 מועמדויות / 2 זכיות

הגורל של ספוטלייט היה אמור להיות כמו של "התרסקות", או כמו של "ההצגה הגדולה בתבל", הסרט האחרון עד אז שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ובעוד קטגוריה אחת בלבד. ההבדל הוא שספוטלייט הוא סרט טוב, שגם אם לא היה המתאים ביותר לזכות באותה שנה, עדיין מהווה בחירה לא רעה. זוהי הצגה אמינה ומפורטת של התחקיר בעקבות הסתרת תקיפות מיניות שבוצעו בידי כמרים בכנסיה הקתולית. המשחק טוב, אם כי ממש לא ברור איך מכל צוות השחקנים, מארק ראפלו ורייצ'ל מקאדמס הם אלה שהיו מועמדים לאוסקר.

 

1761_resize_resize.jpg

 

20. אופטימיות היא שם המשחק (2012)

8 מועמדויות / זכיה 1

מי חשב שדיוויד או. ראסל מסוגל לרגש? סיפור די קיטשי שמבוצע בידי שחקנים מוכשרים ולמרות התנהלות צפויה מראש, מכיל את הקסם של קומדיות רומנטיות קלאסיות. קשה להפוך אדם בעל אובססיה לא בריאה לאשתו לשעבר לדמות סימפתית, אבל בראדלי קופר מצליח, בעוד ג'ניפר לורנס מראה שהיא יכולה לגלם אישה עם אוסף של שריטות משלה, שעדיין נרצה בסוף רומנטי עבורה.

 

19. להציל את מארק וואטני (2015)

7 מועמדויות / 0 זכיות

פתאום, באמצע העשור שעבר, קרה נס. רידלי סקוט ביים סרט מד"ב טוב. באמצע וידוא ההריגה שעשה בסדרת הנוסע השמיני, סקוט לקח את התסריט שכתב דרו גודארד על פי הספר "לבד על מאדים", גייס את פצצת הכריזמה שהיא מאט דיימון לתפקיד הראשי וביים את אחד התיאורים הריאליסטיים ביותר של העתיד הקרוב שנראו על המסך. הסרט לא מדייק רק בתנאים על מאדים (כולל סופה שרק לאחר צאת הסרט הבינו שאכן יכולה להתרחש), אלא גם חזה את הקיצוץ המתמשך בתקציב נאס"א ואת זה שדונלד גלובר גאון.

 

18. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017)

7 מועמדויות / 2 זכיות

כנראה שלא היה סרט מתאים יותר להתמודד על האוסקר בעיצומו של קמפיין MeToo. אישה זועמת טוענת שהמשטרה לא עושה מספיק בכדי לתפוס את האנס/רוצח של בתה, בעוד הנסיון שלה ליצור לחץ ציבורי על מפקד המשטרה המקומית, הופך לקמפיין שנאה כלפיה בגלל דעות קדומות. פרנסס מקדורמנד נצלה את הזכיה באוסקר השני שלה בכדי לקרוא לנשות ואנשי התעשיה לסרב לסרטים בהם לא ניתן יצוג ראוי לנשים מול ומאחורי המצלמה, והנה ברוך השם עברו שנתיים ובשבעה מתשעת המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר אין נשים בתפקיד ראשי.

 

17. מלון גרנד בודפשט (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

משעשע אותי שהסרט שגרם לי להתחיל לחבב את וס אנדרסון היה סרט אנימציה. לפני "מר שועל המהולל", לא הבנתי מה ההתלהבות ממנו, אבל כשראיתי כמה הראש שלו בעצם מכוון לפי הגיון של סרטי הנפשה, דברים התחילו להתחבר. אחרי "ממלכת אור הירח" המצוין, הגיע סרט יותר ציני, יותר אפל ויותר מטורף. מלון גרנד בודפשט הוא באמת סוג של סרט אנימציה חי, מה שמעניק לו מראה יחודי וגם את היכולת לשלב קאסט ענק בעלילה נוחה למעקב. מבחינת אנדרסון, השחקנים הם כלי המשחק שלו והוא יכול להזיז אותם בהתאם לצורך ולגרום להם לומר מה שירצה וזה יעבוד, כי הוא ברא מאפס את העולם בו הסרט מתרחש ואת חוקי הפיזיקה וההתנהגות המתקיימים בו.

 

16. שחור על לבן (2018)

6 מועמדויות / זכיה 1

ספייק לי במאי וכותב מצוין, אבל יש לו בעיה אחת חמורה: הוא יודע את זה. אם תגידו לספייק לי שלא הבנתם את הסרט שלו, הוא יאשים אתכם באטימות ואם תאהבו יותר סרט של מישהו אחר, יעשה לכם שיימינג ברשת החברתית הקרובה ביותר. אולי בגלל זה, הרבה מהסרטים שלו לא מלוטשים כראוי, כי הם נוצרים בידי אדם שלא יודע להתמודד עם ביקורת. למרבה המזל, לפעמים יוצא לו סרט כמו שחור על לבן שמצדיק את השבחים שהבמאי מרעיף על עצמו. לי עשה בחוכמה כאשר לא הציג את כל אנשי ה-KKK כרדנקים מטומטמים ששונאים כל מה שזז, והראה איך הם נעים בעקבות השפעות חיצוניות. הם עדיין גזענים אלימים, אבל ברמות שונות. הסרט הזה הוא ההזדמנות של לי גם להציג גיבור אפרו-אמריקאי מביך את האנשים ששמו להם למטרה לרדוף את כל מי ששונה מהם, וגם להזכיר שהמציאות לא נגמרת איפה שסרטים מסתיימים.

15. קפטן פיליפס (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

כל כך חבל לי שהסרט הזה לא זכה ליותר כבוד. זה לא רק סגנון הבימוי של פול גרינגראס שמצליח כמעט להשכיח את נוכחותה של המצלמה ולגרום להכל להראות כמו תיעוד אמיתי. יש גם את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה של טום הנקס, עליה איכשהו לא היה מועמד לאוסקר. חוץ מהמם שנוצר בזכות הסרט ("אני הקפטן עכשיו"), גרינגראס מציג שוד שמסתבך והופך לארוע חטיפה בעקבות פניקה של שני הצדדים, מה שמייצר את אחד הסרטים המותחים של המאה הנוכחית.

 

14. ג'אנגו ללא מעצורים (2012)

5 מועמדויות / 2 זכיות

קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון. לא צריך להיות היסטוריון של הקולנוע כדי לראות את ההשראה מסרג'יו לאונה בסרטיו. אחרי ששחק עם אלמנטים ממערבונים שונים, טרנטינו יצר סוף סוף אחד אמיתי ב-2012. השם, כרגיל, הוא מחווה לסרט אחר, אבל העלילה היא לגמרי טרנטינו. עבד משוחרר ורופא שיניים גרמני יוצאים לשחרר את אשתו של העבד לשעבר מאדם בעל פטיש לתרבות גרמניה (אבל אפס הבנה אמיתית בתחום), תוך שהם מחסלים על הדרך מבוקשים תמורת כסף. יש הרבה תלונות על החופש שטרנטינו העניק לעצמו עם שימוש בכינויים מעליבים ובמבטא אוסטרלי (או מה שזה לא היה), אבל מדובר בבמאי שמסוגל לעשות רק את מה שהוא אוהב. אין לו פשרות בשום שלב של היצירה ועל כן, מי שאוהב את הסגנון שלו, מקבל לרוב בדיוק את מה שצריך.

 

13. היא (2013)

5 מועמדויות / זכיה 1

בתחילת דרכו כבמאי קולנוע, שתף ספייק ג'ונז פעולה עם התסריטאי צ'רלי קאופמן בשני סרטים ביזאריים, אך משובחים. לאחר שנפרדו דרכיהם, האמונה הרווחת הייתה שקאופמן גאון וכדאי שג'ונז ימצא לעצמו מהר גאון חדש לעבוד איתו לפני שיחזור לביים קליפים. הסרט היא הוכיח שגם ג'ונז תסריטאי מוכשר בפני עצמו. למעשה, בהתחשב בסרטים אחרים שקאופמן כתב, יש סיכוי שג'ונז היה הגורם הממתן שהפך את התסריטים למתאימים יותר עבור המדיום הקולנועי. היא הוא אחד הסרטים הרומנטיים ביותר בכל הזמנים, ועם זאת, גם אחד מהביקורתיים ביותר כלפי הקונספט של רומנטיקה. אדם מסוגל להתאהב באינטליגנציה מלאכותית, אבל האם היא מסוגל לאהוב אותו בחזרה, או שמדובר בהתאמה אוטומטית לדרישותיו? בתוך עולם עתידני שלא צועק מכל פינה עד כמה הוא מתקדם ויחודי, מה שמשאיר אותו מוכר וחם, חואקין פיניקס מגלם אדם שזקוק לאהבה, אבל לא בהכרח מסוגל לוותר על שליטה. זו בעיה שהרבה אנשים נתקלים בה במציאות ואצל חלקם, היא יכולה להיות ממש הרסנית.

 

12. דנקרק (2017)

8 מועמדויות / 3 זכיות

קשה לחשוב על סרט מהשנים האחרונות שבו העריכה היא אמצעי סיפורי בולט כמו בדנקרק. קו עלילה אחד מתרחש לאורך שעה באוויר, שני לאורך יממה בים ושלישי לאורך שבוע ביבשה. להוציא שניים-שלושה רגעים של קיטש, הסרט כתוב ומבוים בצורה חכמה שמאתגרת את הצופה מבלי להעיק. המעבר בין הסיפורים מסייע להבין את הרבדים השונים של המלחמה, כאשר המטרה של חלק מהדמויות היא לצאת ושל אחרות להיכנס לשטח הקרב בלחץ של זמן.

 

11. בירדמן (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

אם העריכה היא הדבר הבולט ביותר בדנקרק, בבירדמן היא כמעט נסתרת לחלוטין. "1917" עושה כעת את אותו טריק שיוצר אשליה של שוט אחד ארוך מאוד, אבל בירדמן עשה זאת לפניו ובצורה חלקה יותר. המצלמה נודדת, יחד עם ריגן (מייקל קיטון), ברחבי ברודוויי והסביבה, בנסיון להעלות הצגה שתציל את המוניטין שלו ותשכיח מכולם את זה שגלם פעם גיבור-על בקולנוע. הבעיה היא שריגן אינו שחקן עד כדי כך טוב, אז ההתמוטטות הנפשית שמתפתחת אצלו בהדרגה היא במקביל גם הדרך שלו להערכה ביקורתית. יש לסרט תחושה של חלום, כאשר התנועה הרציפה של המצלמה כמו עוברת בצורה אסוציאטיבית בין מחשבותיה של הדמות הראשית, דרך האנשים שמפרים את איזונה.

 

_79995949_79995948_resize_resize.jpg

 

10. ארגו (2012)

7 מועמדויות / 3 זכיות

בן אפלק הפך מאחד האנשים השנואים בהוליווד לבמאי מוערך דרך סרטו הקודם, "נראתה לאחרונה". כאשר ארגו יצא לאקרנים, כבר היה ברור שזו לא הייתה הצלחה חד פעמית. תסריט שנון, בימוי מוקפד ומשחק מצוין של רוב הצוות (אפלק עצמו לא כלול), גרמו למותחן המבוסס על מבצע אמיתי של ה-CIA להיות חוויה בידורית שמזמינה צפיות חוזרות. זה לא הסרט הכי מתוחכם שזכה באוסקר, אבל בהחלט מהיותר מרתקים שבהם.

 

9. אומץ אמיתי (2010)

10 מועמדויות / 0 זכיות

אחת הדרכים לזהות יוצר גדול באמת היא לראות כיצד הוא מתמודד עם חומר שלא דורש ממנו לפרוץ גבולות ולהפתיע. פשוט לראות איך הוא בלספר סיפור רגיל לחלוטין. האחים כהן לקחו על עצמם את המשימה עם הסרט הכי ידידותי לקהל הרחב שביימו. העיבוד נאמן לספר, פחות או יותר כמו הגרסה עם ג'ון ויין מסוף שנות השישים, אבל התחושה שונה לחלוטין. הרוצחים נראים מסוכנים יותר, הגיבורים מחוספסים יותר והילדה ששוכרת את שרותיו של רוסטר קוגברן, למעשה מגולמת הפעם בידי ילדה. אחרי שכבר זכו באוסקר עם "ארץ קשוחה" והיו מועמדים על "יהודי טוב", האחים כהן הראו שהם יכולים להתמודד יפה מאוד גם עם סרט רגיל לכאורה.

 

8. התחלה (2010)

8 מועמדויות / 4 זכיות

שבע שנים לפני שכריסטופר נולאן התחיל לשחק עם קווי זמן ב"דנקרק", הוא עשה תרגיל מחשבתי דומה בהתחלה. סרט מד"ב פילוסופי שהוא גם סרט אקשן מסוגנן וסרט שודים לפי הספר. התחלה למעשה גרם לאנשים לצאת מהאולם בחוסר ודאות קל לגבי תפיסת המציאות שלהם. זוהי יצירה משובחת חוצת ז'אנרים שרק משתפרת מצפיה לצפיה. אחרי ההצלחה המסחרית והביקורתית של "האביר האפל", נולאן קבל יד חופשית לעשות איזה סרט שירצה והוא בהחלט נצל את החופש הזה בתבונה.

 

7. מקס הזועם: כביש הזעם (2015)

10 מועמדויות / 6 זכיות

לא הייתה לסרט הזה זכות להיות טוב כל כך. המשך שיוצא שלושים שנה אחרי הפרק הקודם בסדרה, עם שחקן ראשי אחר, כשהדבר האחרון שהבמאי עשה לפני כן היה "תזיזו ת'רגליים 2". אולי דווקא בזכות הציפיות הנמוכות, כביש הזעם צבר בכזו קלות מעריצים גם בקרב המבקרים וגם בקרב הקהל של סרטי הקיץ. הוא פשוט סרט אקשן מעולה, עם מראה יחודי, מסר פמיניסטי שקל להזדהות איתו וכמובן, גיטרה שיורקת אש. אי אפשר לנצח שילוב כזה בתחומי הז'אנר.

 

6. מנצ'סטר ליד הים (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אחד הסרטים הרגישים, ועם זאת חכמים של השנים האחרונות. ככה דרמה צריכה להיראות, עם סוד שנשאר חבוי עד לרגע הנכון, דמויות שמדברות כמו בני אדם אמיתיים וקונפליקט שאפשר להבין היטב את כל הצדדים שלו. אני לא אוהב את קייסי אפלק ובאמת שלא הבנתי למה זכה באוסקר על הופעתו כאן. עם זאת, כל הבט אחר במנצ'סטר ליד הים עובד כל כך טוב, שהצלחתי להתאהב בו למרות אפלק נטול האישיות.

 

5. מטען הכאב (2009)

9 מועמדויות / 6 זכיות

במידה ואתם תוהים, זה המיקום הגבוה ביותר כאן לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. בזמנו, זה נראה שלא הייתה לאקדמיה ברירה אלא להצביע לסרטה של קתרין ביגלו. הקמפיין התמקד בהזדמנות לזכיה ראשונה של אישה באוסקר על בימוי ולזכיה ראשונה של סרט שבוים בידי אישה בפרס הגדול. ממרחק של עשור מאז אותו ערב, אני יכול לומר שמטען הכאב היה כנראה זוכה גם בלי הדיון על מינה של ביגלו. זה פשוט סרט טוב, שמציג את שגרת המלחמה כשחיקה מתמשכת, בעוד החיילים יכולים לאבד את קור רוחם, או להתרגל למציאות של סכנה תמידית. השימוש בשחקנים מפורסמים דווקא לתפקידים קטנים עוזר להעברת המסר של אקראיות שדה הקרב. כולם יכולים להיפגע ואין לדעת מי יזכה לספר את סיפורו בסופו של דבר. כל נסיון לפרק מטען יכול להיות הדבר האחרון שהחבלן יעשה בחייו, אבל הוא מוכרח לנסות כי גם חיים של אחרים תלויים בכך.

 

4. הרשת החברתית (2010)

8 מועמדויות / 3 זכיות

דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאי האהובים עלי. הוא מקצוען, לא מתפשר, חובב אתגרים ובעל יכולת להוציא את המיטב כמעט מכל שחקן. העובדה שלא היה מועמד לאוסקר לפני "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היא עלבון לסרטים המדהימים שביים לפני כן. למרבה המזל, הרשת החברתית סמן חזרה של פינצ'ר לדברים יותר מוצלחים. קשה לומר כמה מהסרט מבוסס על המציאות וכמה הוא המצאה של התסריטאי ארון זורקין וזה לא מאוד משנה כי הליהוק של ג'סי אייזנברג בתור גרסה מרוחקת רגשית של מארק צוקרברג, והטריקים השונים בהם הפך ארמי האמר לתאומים זהים, משרתים את הסיפור בצורה נאמנה. בסופו של דבר מדובר בסרט על אדם קטן שעשה מהפכה גדולה, ועל זה אי אפשר להתווכח.

 

3. ברבור שחור (2010)

5 מועמדויות / זכיה 1

מעט מאוד סרטי אימה מועמדים לאוסקר. מבין אלה שמועמדים, הרבה אינם סרטי אימה אמיתיים, אלא מותחנים וסרטי פשע או מד"ב שמכילים כמה רגעים מפחידים. ברבור שחור הוא סרט אימה. הוא בנוי כך שיפחיד את הצופה כשאינו מוכן וירדוף את שלוותו ברגעים של שקט מתוח. אין בו מפלצת או רוצח סדרתי, רק מצב מנטלי שקורס תחת העומס. הסרט משחק על הגבול שבין מציאות להזיה ונטלי פורטמן אמינה כאישה צעירה שכל הקלפים שבידיה רעים, אך מתעקשת להמשיך ולהמר. דארן ארונופסקי לא קולע בכל סרט, אבל כשהוא טוב, הוא ממש טוב.

 

2. צעצוע של סיפור 3 (2010)

5 מועמדויות / 2 זכיות

אם זה לא ברור מכך שהיא מאכלסת חצי מהמקומות בעשיריה הראשונה, שנת 2010 היא שנת האוסקר החביבה עלי מהתקופה בה הדרוג עוסק. מעבר לכך שמדובר בשנה מוצלחת בקולנוע באופן כללי, האקדמיה מצאה אז מקום לכמה מהסרטים היותר טובים של העשור ברשימת המועמדים שלה. אחד המרוויחים מכך הוא צעצוע של סיפור 3, סרט האנימציה השלישי, ונכון לעכשיו האחרון, שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. מדובר בסרט קרוב לשלמות, עם שילוב יוצא מן הכלל של הומור ודמעות. מי שגדל על שני החלקים הראשונים בסדרה, יתקשה להישאר אדיש לסיומו של פרק זה. זה גם הסרט שלרגע אחד קטן, גרם לי להאמין שפיקסאר יכולים לעשות מה שהם רוצים. אם יחליטו להרוג דמויות יעשו זאת ואם יחליטו לגאול אותן יעשו זאת. בשלב הזה בתולדות האולפן, הם היחידים שמקבלים החלטות וזה מאפשר להם חופש יצירתי נדיר בקרב אולפנים גדולים.

 

1. ממזרים חסרי כבוד (2009)

8 מועמדויות / זכיה 1

כמובן שזה הסרט שבמקום הראשון. אם אתם עוקבים אחרי מספיק זמן, אתם יודעים שאני מעריץ את ממזרים חסרי כבוד ושזה הסרט הראשון שזכה בפינגווין הזהב בארבע קטגוריות שונות. אני אוהב את טרנטינו, עם כל התסבוכות שהוא מביא איתו. ממזרים חסרי כבוד הוא מאותם סרטים שכבר בצפיה הראשונה ידעתי שישארו איתי. המיומנות בה כל סצנה נבנית, הסבלנות שמשתלמת בכל פעם, המשחק המצוין, הפסקול שכבר לא מותיר שום מקום לספק אודות הערצתו של הבמאי לאניו מוריקונה וסרג'יו לאונה, משחקי השליטה הלא נגמרים בין הדמויות, האלימות המתוזמנת היטב, המתח עד להתפרצותה, והרגע בו מגיע הטוויסט שנוגע לכל סרטיו של טרנטינו בעבר ובהווה ומסביר בדיוק מה מבדיל אותם מסרטים של יוצרים אחרים. ממזרים חסרי כבוד הוא הסרט הטוב ביותר בעיני מבין המועמדים לאוסקר מאז היציאה מפורמט החמישיה והוא אחד הסרטים הטובים ביותר של התקופה המדוברת גם בלי קשר לבחירות האקדמיה.

 

Inglourious-Basterds-1024x640_resize_resize.jpg

נבואה לאוסקר: 12.1.2020

סרט

  1. האירי
  2. היו זמנים בהוליווד
  3. 1917
  4. פרזיטים
  5. ג'וג'ו ראביט
  6. סיפור נישואים
  7. נשים קטנות
  8. פורד נגד פרארי
  9. ג'וקר
  10. רצח כתוב היטב

בימוי

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

סם מנדז – 1917

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

תסריט מקורי

לולו ואנג – הפרידה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב

נואה באומבך – סיפור נישואים

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו, האן ג'ין-וון – פרזיטים

תסריט מעובד

מיכה פיצרמן-בלו, נח הרפסטר – יום יפה בשכונה

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

טוד פיליפס, סקוט סילבר – ג'וקר

גרטה גרוויג – נשים קטנות

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

רוברט דה נירו – האירי

לאונרדו דיקפריו – היו זמנים בהוליווד

אדם דרייבר – סיפור נישואים

שחקנית ראשית

סנתיה אריבו – הארייט הדרך לחופש

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואים

לופיטה ניונגו – אנחנו

שרליז תרון – פצצה

רנה זלווגר – ג'ודי: מעבר לקשת

שחקן משנה

טום הנקס – יום יפה בשכונה

אל פאצ'ינו – האירי

ג'ו פשי – האירי

בראד פיט – היו זמנים בהוליווד

סונג קאנג-הו – פרזיטים

שחקנית משנה

לורה דרן – סיפור נישואים

ג'ניפר לופז – נוכלות בלי חשבון

תומסין מקנזי – ג'וג'ו ראביט

פלורנס פיו – נשים קטנות

מרגו רובי – פצצה

סרט אנימציה

לשבור את הקרח 2

הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר

יד אבודה

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

עלובי החיים (צרפת)

ג'ירפה (רוסיה)

אטלנטיק (סנגל)

פרזיטים (דרום קוריאה)

כאב ותהילה (ספרד)

הסרט התעודי הטוב ביותר

לאה צמל, עורכת דין

אפולו 11

המערה

בשביל סאמה

ארץ הדבש

צילום

לורנס שר – ג'וקר

ג'רין בלאשקה – המגדלור

רוג'ר דיקינס – 1917

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

קלייר מאתון – דיוקן של נערה עולה באש

עריכה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

טום איגלז – ג'וג'ו ראביט

פרד רזקין – היו זמנים בהוליווד

יאנג ג'ין-מו – פרזיטים

פסקול מקורי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

אלכסנדרה דספלה – נשים קטנות

רנדי ניומן – סיפור נישואים

דניאל פמברטון – ברוקלין היתומה

תומס ניומן – 1917

שיר מקורי

Letter to My Godfather – הסנדק השחור

Into The Unknown – לשבור את הקרח 2

A Glass of Soju – פרזיטים

I'm Gonna) Love Me again) – רוקטמן

I Can't Let You Throw Yourself Away – צעצוע של סיפור 4

עיצוב אמנותי

האירי

נשים קטנות

1917

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

עיצוב תלבושות

ג'וג'ו ראביט

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

דיוקן של נערה עולה באש

רוקטמן

מיקס סאונד

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

האירי

1917

היו זמנים בהוליווד

עריכת סאונד

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

האירי

1917

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

אפקטים חזותיים

הנוקמים: סוף המשחק

האירי

מלך האריות

1917

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

איפור ועיצוב שיער

ג'וקר

ג'ודי: מעבר לקשת

נשים קטנות

1917

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: פורד נגד פרארי

fordferrari_resize.jpg

 

השאלה שתמיד הטרידה אנשים שמתעסקים בתחזיות לאוסקר היא האם קיימת נוסחה בדוקה לזכיה בפרס הסרט הטוב ביותר. מן הסתם, סרט צריך להיחשב טוב בזמן אמת ולפנות אל קהל רחב יחסית על מנת לזכות בתמיכה הנדרשת, אבל יש גם שיקולים של יחסי ציבור, מיאוס מסוג מסוים של זוכים וכמובן השאלה עם איזה סיפור חברי האקדמיה עצמם יזדהו. פעם התשובה הייתה קלה יחסית, כי רובם המכריע של מצביעי האוסקר היו גברים לבנים מעל גיל שישים והם הזדהו עם סיפורים שמתאימים להשקפת עולמם. אלא שבשנים האחרונות, האקדמיה מנסה ליצור יותר מגוון על מנת לקבל תוצאות שיותר משקפות את כלל האוכלוסיה ולא רק קבוצה מצומצמת יחסית. זה שבכל זאת זכה בשנה שעברה סרט כמו "הספר הירוק", מראה שגם עם שינויים בהרכב המצביעים, עדיין צריך לתהות מה עושה סרט ל"סרט אוסקר" אמיתי.

הקלישאה, שמתבררת לא פעם כנכונה, היא שכדי להגביר את סיכויי הזכיה באוסקר, סרט צריך להיות מבוסס על סיפור אמיתי, או על ספר מצליח. צריכים להיות בו שחקנים שהוכחו כחביבי אקדמיה, הבמאי צריך להיות מישהו שעובד יפה עם האולפן ולא מתעקש יותר מדי על חזון מסוים, התסריט צריך להכיל התרחשות משמעותית חדשה פעם בעשר דקות והקהל צריך להיות מסוגל להזדהות בקלות עם הדמות הראשית. הנוסחה הזו היא נימוק נפוץ כשמנסים להבין איך סרטים מהונדסים גנטית כמו "נפלאות התבונה", "נאום המלך" ו"הספר הירוק" גוברים על חביבי המבקרים, אבל היא לא עוזרת כשמנסים להסביר איך סרטים כאלה נכשלים מול זוכים פחות שגרתיים כמו "ארץ קשוחה", "מטען הכאב" או "אור ירח".

כרגע, יש הסכמה שאם האקדמיה תלך השנה על סרט אוסקר קלאסי, היא תבחר ב"פורד נגד פרארי". יש לו את המרכיבים הרצויים, הוא מבוסס על סיפור אמיתי, נתמך בידי אולפן ותיק, שני שחקנים מפורסמים בפרונט, במאי מקצועני ואמין ותסריט ששניים מהכותבים שלו כבר גויסו בידי דיסני לפרויקט עליו יתחילו לעבוד בשנה הבאה. השאלה היא רק מה קורה עם נטפליקס. חברת שרותי הסטרימינג, שאיימה על האוסקר בשנה שעברה עם נוכחות מרשימה של "רומא", הולכת השנה באופן מוצהר על הפרס הגדול. למרות קיצוצים בהשקעה בסדרות, נטפליקס מפנה הרבה משאבים כדי לדחוף את אחד מסרטיה לזכיה באוסקר. זה כולל גיוס במאים זוכי אוסקר כמו מרטין סקורסזה וסטיבן סודרברג, הבאת השחקנים החמים ביותר כמו סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר ויצירת מערך יחסי ציבור שלמד לקחים משנה שעברה ופועל הפעם חזק במיוחד בכדי להשיג נצחון. כמעט כאילו העלילה של פורד נגד פרארי הועברה ממסלול המרוצים של שנות השישים לעולם ההפקות של ימינו ונטפליקס הם פורד.

 

אחרי ירידה חסרת תקדים במכירות, מחפש הנרי פורד השני, הבעלים של חברת הרכב המפורסמת, דרך לחזור לימי הזוהר כפי שהיה המצב תחת ניהולו של סבו. סגן נשיא החברה, לי איאקוקה, מציע למקד את השיווק בלקוחות צעירים. הם אוהבים מכוניות מהירות וספורטיביות כמו בסרטים, אז איאקוקה מציע שפורד תבנה מכונית שתנצח במרוצים מפורסמים. לשם כך, הוא מציע לקנות את חברת פרארי האיטלקית שאמנם מייצרת את מכוניות המרוץ הטובות בעולם, אבל גם נמצאת בקשיים כלכליים. לרוע המזל, העסקה נכשלת ופורד מחליט שאם לא ישתף פעולה עם פרארי, הוא הולך להתחרות בהם במסלול המרוצים הקשה ביותר בעולם, מרוץ 24 השעות של לה מאן.

איאקוקה פונה אל קרול שלבי, האמריקאי היחיד שנצח בלה מאן, והפך ליצרן מכוניות מצליח מאז שפרש. שלבי מסכים לשיתוף פעולה ומתחיל לעבוד עם תקציב בלתי מוגבל מפורד על הרכב שימנע מפרארי נצחון לאחר שלוש זכיות רצופות. בעוד מדובר בעיקר בתעלול של יחסי ציבור, שלבי לוקח את העבודה ברצינות מלאה ומגייס לעזרתו את קן מיילס, נהג ובעל מוסך בריטי שמרגיש את המכונית ואת הכביש יותר טוב מכל אדם אחר.

הדבר הראשון שעשיתי בעקבות הצפיה בפורד נגד פרארי, היה לבדוק את העובדות. אני תמיד משתדל לברר עד כמה סרטים המתיימרים לכך אכן מבוססים על סיפור אמיתי, אבל סרטו של ג'יימס מנגולד עורר חשד במיוחד. יש לכל אורכו תחושה של זיוף, כאילו הכל נעשה על מנת לפשט דברים עבור הקהל ובמטרה לרצות את ראשי האולפן. זה סרט שמתחילתו ועד סופו נראה כמו עיוות של סיפור מורכב יותר שהוצאו ממנו כל מיני דמויות לא מספיק בולטות, בעוד אחרות הוקצנו על מנת לייצר דרמה. ובכן, מתברר שפורד נגד פרארי מדויק להפליא מבחינה היסטורית. סדר ההתרחשויות נכון, התגובות המוגזמות נכונות, חלקן אפילו רוככו מעט, הדרמות השונות נכונות וגם המניעים של פורד להיכנס לזירה חדשה תואמים את המציאות. אפילו סצנות המרוץ עצמן עוקבות באופן די מדויק אחר ההתנהלות בארוע האמיתי. אז למה זה עדיין נראה מזויף?

אני תולה את האשמה בעיקר בתסריטאים. ג'ייסון קלר והאחים באטרוורת' כתבו דיאלוגים כל כך בנלים וצפויים, שהם מקשים לקבל את הסיפור כאמיתי. הכתיבה כל כך חסרת יצירתיות, שאם תעשו משחק שתיה בו לוקחים שוט בכל פעם שדמות אחת פונה לאחרת בשמה במהלך שיחה, תאבדו הכרה בתוך חמש דקות. יש לסרט בדיוק דרך אחת להציג דמות חדשה לצופים והיא מנוצלת בכזו תדירות, שמר מאוד נדמה שמדובר בפרודיה. בנוסף, כאשר אנחנו כבר יודעים את שמות הדמויות, הן מתעסקות בלעדית בקידום העלילה. אין התעכבות על העולם שמסביב, או פעילות בשעות הפנאי שיעניקו לדמויות נפח. מבחינת פורד נגד פרארי, בני אדם תמיד נמצאים בעבודה, בדרך לעבודה, או בטנטרום על משהו שקשור לעבודה. הנרי פורד מפורסם בכך שהגה את שיטת הפס הנע ליצור מהיר יותר של מכוניות, אז יש משהו הולם בכך שסרט החוגג את מפעלו גם יתנהל בצורה דומה.

ישנם כמובן גם סתם רגעים של זלזול באינטליגנציה. כדי להראות לנו שקרול שלבי מעולם לא הפסיק להיות נהג מרוצים בנשמה, הוא נראה שוב ושוב נוהג בפרעות בכבישים עמוסים וכמעט מתנגש בכלי רכב אחרים. אף מקרה כזה לא מסתיים עם הרוגים, או אפילו דו"ח תנועה, כי הסרט מתייחס לנהיגה מסוכנת כסתם דרך להוציא קצת תסכול. תסכול שאגב, היה הרבה יותר מוצדק אם שלבי לא היה חופשי לנהוג ברחוב כאילו הוא נמצא במסלול מרוצים. איך אפשר להרגיש את מה שאבד לו, אם הוא ממשיך להשתמש בו? בינתיים, גברת מיילס משנה את עמדתה לגבי העיסוק של בעלה בלי שום עקביות, כאילו כל קיומה של הדמות הוא להוסיף דרמה לעלילה. אבל כל זה מתגמד לעומת שיא העלבון שהוא משפט בודד שאומר הנרי פורד השני. הוא מביט מהחלון ומציין כיצד במלחמת העולם השניה, חברת פורד יצרה מטוסים שנלחמו בגרמניה הנאצית. זה טוב ויפה, אם מתעלמים מכך שסבא שלו היה גזען נודע, הפיץ בארצות הברית חומרי תעמולה אנטישמים, קבל אות הצטיינות מהמשטר הנאצי, צוין לטובה בספר "מיין קמפף", פתח באירופה מפעלים ששרתו את הצבא הנאצי, התנגד לכניסת ארצות הברית למלחמה והיה כל כך נערץ על אדולף היטלר, שהפירר תלה תמונה של פורד בלשכתו. הוא החליף צד רק בעיצומה של המלחמה, כשנאסר עליו לעשות עסקים באירופה הכבושה ודעת הקהל באמריקה איימה לפגוע במכירות. איכשהו, הסרט שוכח לציין את החלק הזה בהיסטוריה של החברה.

מצד שני, אם נניח לרגע לעניין ההיסטוריה הבעייתית, פורד נגד פרארי הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית. עד כמה שהתסריט נטול תחכום, סצנות המרוץ מרהיבות ומפורטות, כאשר אפשר ממש להרגיש את התנגדות הרוח מרוב שמנגולד וצוותו חשבו על כל מה שמבדיל בין סתם נסיעה מהירה למרוץ ברמה גבוהה. מגיע המון קרדיט לצלם פדון פאפאמיכאל, שהצליח לתמרן שוטים מורכבים המלווים את המכוניות בפיתולים השונים ובמהירויות הבלתי נתפסות, מבלי לעשות לעצמו הנחות. ג'יימס מנגולד יודע ליצור סרטים מבדרים וחלק גדול מזה נובע מבחירת הצוות הטכני הנכון.

מגיעות מחמאות גם לשחקנים ובמיוחד לכריסטיאן בייל, שבאופן חריג, מדבר כאן במבטא האנגלי האמיתי שלו. כל כך התרגלתי שבייל מגלם אמריקאים, שלמעשה מוזר לשמוע אותו בתפקיד קן מיילס, הבריטי חובב התה. בייל מפורסם בשינויי המשקל הקיצוניים שלו ויתכן שהפעם שבר שיא. הפעם הקודמת בה הופיע על המסך, הייתה ב"סגן הנשיא", שם העלה קילוגרמים רבים על מנת לגלם את דיק צ'ייני. כעת, הוא השיל את המשקל שצבר ואף מעבר לכך, לשם גילום מיילס הרזה. ג'ון ברנתל גם ראוי לשבחים על הופעתו בתפקיד לי איאקוקה. הוא מגלם את סגן נשיא פורד כפקיד אפור וצייתן, שיש בו תמיד ניצוץ של אופטימיות ונכונות לקחת סיכון, אם רק יקבל אישור מההנהלה.

מנגד, קשה להתעלם מעד כמה גרועה ההופעה של ג'וש לוקאס. הוא לוהק לתפקיד לאו ביבי, מנהל בכיר בחברת פורד, שאחראי בין השאר על יחסי הציבור של החברה. בעוד ישנם דיווחים סותרים על נכונות היצוג של ביבי כאדם שמעוניין בטובת החברה על פני טובת הנהג ולא מבין את האהבה למרוצים, לוקאס פשוט לא מתאים. לא לתפקיד ולא לסרט באופן כללי. הוא בולט לעין בכל שניה שלו על המסך, גם כאשר עליו להיבלע ברקע, מה שלחלוטין לא מסתדר עם הרעיון שהוא איש של עבודת צוות וציות עיוור להחלטות הבוס. בעוד ג'ון ברנתל מצליח למצוא את האיזון בין חוסר רצון לגנוב פוקוס לבין העלאת רעיון חדשני שיניע את העלילה לשלב הבא, לוקאס פשוט צעקני. אפילו כשהוא לא מדבר, בלתי אפשרי להתעלם מהמשחק המוגזם שלו שמוריד מאיכותה של כל סצנה בה הוא נוכח.

יש דברים טובים לומר על פורד נגד פרארי וגם לא מעט דברים רעים. זה סרט משובח מבחינה טכנית, אבל רדוד מבחינת כתיבה. הוא עוקב רוב הזמן אחר הסיפור האמיתי, אבל עשוי בצורה בה גם העובדות היבשות נראות כמו זיוף הוליוודי. יש בו הופעות משחק ממש טובות לצד הופעת המשחק הגרועה של השנה. זה סרט שאני לא יכול באמת לאהוב וגם לא לשנוא. הוא נמצא באמצע, עם פוטנציאל לא ממומש, לצד תחושה שגם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. המטרה כאן היא לא רק לספר סיפור, אלא גם לרגש, מה שגורע בעיני מהיחוד של הסרט והופך אותו לעוד הפקה שפועלת לפי נוסחה מוכחת היטב על מנת לזכות בפרסים.