סרטים בולטים בפסטיבלי סוף הקיץ – מהדורת 2022

ב-31 בספטמבר 2022, יפתח רשמית פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ונציה ה-79 במספר. שמונה ימים לאחר מכן, יפתח פסטיבל הקולנוע הבינלאומי טורונטו בפעם ה-47 בתולדותיו. בדיוק באמצע, יצא לדרכו גם פסטיבל הסרטים טלורייד, שנוסד שנתיים לפני שכנו המפורסם יותר מהצפון. בעשור וחצי האחרונים, הפכו שלושת הפסטיבלים האלה לתחנה חשובה בדרך לאוסקר ולשאר פרסי סוף השנה. רבים מהסרטים שעתידים להפוך לשחקנים משמעותיים במרוץ יוקרנו לראשונה בוונציה, טלורייד או טורונטו ויתחילו משם את דרכם לקראת הפרסים הנוצצים של האקדמיות, הגילדות ותאי העיתונאים השונים. גם אם הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר לא יוקרן בהם, חלק נכבד ממתחריו יעשו זאת.

הנהלת פסטיבל טלורייד נוהגת לשמור בסוד את רשימת הסרטים שיוקרנו במהלכו עד לרגע האחרון, אבל מוונציה וטורונטו כבר התקבלו רשימות מפורטות ומאוד מסקרנות של בכורות צפויות. בפוסט הזה, אסקור את השמות היותר בולטים, שיכול מאוד להיות שאחד מהם יוכתר בסופו של דבר בידי האקדמיה בתואר הסרט הטוב של 2022.

רעש לבן – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה. נואה באומבך מביים עיבוד לספרו של דון דלילו באותו שם, העוסק בפרופסור ומשפחתו שנאלצים לפנות את ביתם בעקבות תאונת רכבת המשחררת חומר רעיל לאוויר באזור. לא קראתי את הספר, אבל ממה שהבנתי, המבנה שלו אינו סינמטי במיוחד, מה שדווקא מסתדר עם סגנון הכתיבה של באומבך. למרות שהיו שמועות על כך שהפרויקט מתעכב, הוא הושלם בזמן וצפוי לעלות בנטפליקס בהמשך השנה.

השחייניות – פסטיבל טורונטו יפתח עם סרטה של הבמאית סאלי אל חוסייני אודות האחיות יוסרה ושרה מרדיני. שתיהן נמלטו עם משפחתן ממלחמת האזרחים בסוריה ועזרו לדחוף בשחיה את הסירה בה שטו עם פליטים נוספים, כאשר נתקעה בלב ים. יוסרה השתתפה בשתי האולימפיאדות האחרונות כחלק מנבחרת הפליטים. את האחיות יגלמו נטלי ומנאל עיסה וצוות השחקנים כולל גם את עלי סולימאן הפלסטיני-ישראלי.

הבאנשיז של אינישרין – על סמך הטריילר, סרטו החדש של מרטין מקדונה עוסק בשני חברים שהקשר ביניהם נפסק כשלאחד מהם נמאס מהשני, עד כדי כך שהוא מבטיח לחתוך לעצמו אצבע אם ימשיך לדבר אליו. מקדונה כבר ביים את קולין פארל וברנדן גליסון ב"ברוז'" המצוין, וזכה בפרסים גם בוונציה וגם בטורונטו על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". אי אפשר לדעת למה לצפות מסרטו החדש, אבל סביר להניח שיהיה שנון ומלא בניבולי פה כמו קודמיו.

ברדו – שמו המלא של הסרט הוא "ברדו (או כרוניקה שקרית של חופן אמיתות)", מה שמזכיר את "בירדמן", סרט אחר של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ששמו המלא ארוך במיוחד. לא ידוע הרבה על העלילה, פרט לכך שהיא עוסקת בבמאי סרטים תעודיים שחווה משבר קיומי לאחר שהוא חוזר לביתו. זה סרטו הראשון של איניאריטו בספרדית מאז "ביוטיפול" מ-2010 ובזמן שעבר, הספיק לזכות בחמישה פרסי אוסקר בקטגוריות שונות, כולל שתי זכיות רצופות בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר.

בלונד – סרט מעורר מחלוקת עוד לפני שהופץ. אנדרו דומיניק ביים סרט בערך ביוגרפי על מרילין מונרו, המציג את הניגוד בין חיי הזוהר הציבוריים לבין חייה הפרטיים הקשים. למרות שהסרט כנראה יקום או יפול על ההופעה של אנה דה ארמס בתפקיד הראשי, כבר עכשיו ידוע ש"בלונד" יפלג את דעת הקהל. הוא נרכש להפצה בידי נטפליקס ויהיה הסרט הראשון עם דרוג גיל למבוגרים בלבד שיופץ בשרות סטרימינג גדול.

עצמות והכל – ללוקה גואדנינו יש פילמוגרפיה קצת מוזרה. רוב הסרטים שעשה עוסקים ברומנטיקה בצורה כזו או אחרת. ואז הוא ביים רימייק לסרט האימה "סוספיריה", ככה משום מקום. "עצמות והכל" הוא הצעד המתבקש הבא: סרט אימה רומנטי. הסיפור עוסק באישה וגבר שחיים בשולי החברה ומתאהבים, אולם מוסיפים להיות רדופים בידי העבר האפל שרצו להשאיר מאחור.

הבת הנצחית – הבמאית ג'ואנה הוג הפכה בשנים האחרונות לחביבת המבקרים, בעיקר בזכות שני סרט "המזכרת" שלה. סרטה החדש הוגדר במשך זמן מה כפרויקט סודי, כאשר מה שידוע לפני הבכורה בפסטיבל ונציה זה שמדובר בסיפור על אישה ואמה הזקנה החוזרות לבית המשפחה שהפך למלון ומסתיר בתוכו סודות. אני מתחיל לראות מוטיב חוזר בין הסרטים השנה.

הבן – החלק השני בטרילוגיה של פלוריאן זלר, שהחל את המעבר מהתאטרון לקולנוע לפני שנתיים עם "האב". הסרטים אינם קשורים זה לזה מבחינה עלילתית, אולם הם עוסקים במשפחות שצריכות להתמודד עם שינוי לא רצוי. במקרה הזה, יו ג'קמן מגלם איש משפחה שנמצא בפרק ב', כאשר אשתו לשעבר ובנו המתבגר חוזרים לחייו. בסרט משתתפים גם ונסה קירבי, לורה דרן, זן מקגרת' ואנתוני הופקינס, שזכה באוסקר על שיתוף הפעולה הקודם עם זלר.

טאר – לקח לטוד פילד 16 שנים לחזור עם סרט שלישי אחרי הדרמות המשפחתיות "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים". לא הרבה ידוע על העלילה, פרט לכך שהסרט עוסק בחייה של לידיה טאר, מנצחת מוערכת בגילומה של קייט בלנשט. בהתחשב ביכולת של פילד להוציא משחקנים הופעות חזקות, בטוח להמר שלפחות על המשחק של בלנשט ידברו עוד הרבה לקראת סוף השנה.

הלוויתן – זוכרים את ברנדן פרייזר? לפני עשרים שנה, הוא היה כוכב, חתיך, כריזמטי, שרירי ומספיק מודע לעצמו בכדי להופיע גם בתפקידים קומיים. שורה של בעיות אישיות ובריאותיות, שחלקן נגרמו ישירות מפציעות שחווה במהלך צילומים ומיחס של מפיקים אליו כחתיכת בשר, גרמו לו להיעלם מעין הציבור למשך זמן מה. הוא היה אמור לחזור עם תפקיד נבל ב"באטגירל", אבל הסרט הזה נגנז, אז "הלוויתן" של דארן ארונופסקי ישמש כקאמבק האמיתי של פרייזר. הוא מגלם כאן אדם הסובל מעודף משקל שנטש את משפחתו כאשר החל במערכת יחסים עם גבר, וכעת מנסה לחדש את הקשר עם בתו המתבגרת (סיידי סינק). סרטים שארונופסקי רק מביים ולא כותב בעצמו נוטים לזכות לתגובות חיוביות יותר מהקהל, אז יש משהו מעודד בכך שעל התסריט אחראי המחזאי סמואל די. האנטר.

אל תדאגי יקירתי – אוליביה ויילד עשתה מעבר מוצלח (לדעת אנשים שהם לא אני) לעמדת הבמאית עם סרט הביכורים שלה, קומדיית הנעורים "חורשות את הלילה". כעת, היא מנסה משהו שונה באופיו ב"אל תדאגי יקירתי", מותחן על אישה שחושדת שהפרבר הציורי והמושלם בו היא מתגוררת עם בעלה, אינו נפלא כפי שנדמה כלפי חוץ. פלורנס פיו והארי סטיילס בתפקיד הזוג הנשוי, כאשר צוות השחקנים כולל גם את ג'מה צ'ן, קיקי פאלמר, ניק קרול, כריס פיין ואוליביה ויילד עצמה.

מאסטר גארדנר – פול שריידר זוכה להערכה מחודשת בשנים האחרונות. שני סרטיו הקודמים, "הכנסיה החדשה" ו"סופר הקלפים", לא זכו לחשיפה רחבה ועדיין היו מאוד נוכחים ברשימות סוף השנה של מבקרים שונים. "מאסטר גארדנר" עוסק במעצב גינות שבעלת האחוזה עבורה הוא עובד מאלצת אותו לקחת קרובת משפחה צעירה שלה כמתלמדת. הדבר מוביל לחשיפה של, בואו נגיד את זה כולם ביחד, סודות מן העבר. ג'ואל אדג'רטון, סיגורני ויבר וקווינטסה סווינדל בתפקידים הראשיים.

סיבוב הבירה הגדול ביותר אי פעם – לאורך רוב שנות הקריירה של פיטר פארלי, לא הייתה סיבה לדבר על סרט בבימויו בהקשר של פרסים שאינם בצורת פטל או דלי פופקורן עם הלוגו של MTV עליו. הוא פשוט לא היה מישהו שארגונים מהתעשיה לוקחים ברצינות. ואז "הספר הירוק" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הרגיז את ספייק לי, בלבל את כל מי שחשבו שהאקדמיה פתחה דף חדש עם "אור ירח" והפך את אחד מהאחים פארלי ליוצר מוערך, לפחות בעיני חלק מחובבי הקולנוע. הסרט החדש עוסק בסיפורו האמיתי של ג'ון "צ'יקי" דונהיו, יוצא צבא שהחליט להסתנן לווייטנאם בכדי להעביר לחיילים האמריקאים הלוחמים מסרים מהעורף ולעודד את רוחם. אפל טי.וי. עשו השנה היסטוריה כש-"CODA" הפך לסרט הראשון שמופץ בעיקר בסטרימינג וזוכה בפרס הגדול באוסקר. הם ינסו זאת שוב עם "סיבוב הבירה הגדול ביותר אי פעם".

בלוז נגן הג'אז – עוד מישהו שעד לאחרונה ראו בו בעיקר פס יצור של קומדיות רדודות שהמבקרים שונאים, הוא טיילר פרי. אולם פרי זכה להרבה הערכה מצד עמיתיו בזכות פעילותו לספק עבודה ותמיכה כלכלית לאנשים רבים במהלך משבר הקורונה העולמי (ובאופן מוזר, גם לנסיך הארי ומשפחתו), ואפילו רשומים לזכותו כמה תפקידים דרמתיים מוצלחים. "בלוז נגן הג'אז" הוא סרט דרמה העוסק בחקירת רצח לא פתור, כיוון מאוד שונה מהסרטים איתם פרי מזוהה לרוב.

המלך האישה – הנה סרט שהרבה גופים שמרנים לא יאהבו. ג'ינה פרינס-ביית'ווד ביימה, על פי תסריט שכתבו מריה בלו ודנה סטיבנס, אפוס היסטורי על צבא הנשים המכונה "האמזונות של דהומיי". צבא זה התקיים במשך קרוב למאתיים שנה, במהלכן הקולוניאליזם האירופי וסחר העבדים הביאו לשינויים דרמתיים בדמוגרפיה של מערב אפריקה. ויולה דיוויס מגלמת את נאניסקה, מפקדת הצבא בזמן התרחשות הסרט, שעוד לפני הקרנת הבכורה שלו, כבר משך לא מעט ביקורת על חוסר דיוק היסטורי. במיוחד, עלו טענות על כך שהמבטא בטריילר אינו תואם את המיקום הגאוגרפי ומציג תפיסה שגויה כאילו בכל אפריקה מדברים באותו מבטא פאן-אפריקאי שיהיה מוכר יותר לצופים הלבנים.

אימפריית האור – סם מנדז יודע להפתיע. הוא זכה באוסקר על סרטו הראשון, "אמריקן ביוטי", היה מועמד שוב כעבור עשרים שנה על "1917" ובאמצע, עשה כל מיני דברים, בהם סרט ג'יימס בונד המוערך ביותר והמשכו ההרבה פחות מוצלח. כל מה שידוע בינתיים על "אימפריית האור" זה שהסרט עוסק בסיפור אהבה סביב אולם קולנוע בדרום אנגליה בשנות השמונים. אוליביה קולמן וקולין פירת', שניים מהאנשים שהכי בלתי אפשרי לשנוא בעולם, ככל הנראה בתפקידים הראשיים.

הפייבלמנים – אולי הסרט שהכי הפתיע אותי לראות ברשימת הבכורות של פסטיבל טורונטו. ברור כבר זמן מה שזה יהיה סרט שונה מדברים שסטיבן ספילברג עשה בעבר. הסיפור אינטימי יחסית ונכתב בהשראת ילדותו של ספילברג עצמו, שגלה את כוחו של הקולנוע בהתמודדות מול משברים במשפחה. באופן חריג, ספילברג גם היה שותף לכתיבת התסריט (יחד עם טוני קושנר), דבר שלא עשה מאז "אינטליגנציה מלאכותית" לפני 21 שנים. כעת, ניתן לרשום עוד צעד חריג כאשר ספילברג מחליט לחשוף את סרטו החדש בטורונטו בפעם הראשונה אי פעם. זה לא היה פרט כל כך מיוחד עבור רוב הבמאים, אבל סרט של ספילברג זה תמיד ארוע והוא נמנע עד כה משלושת הפסטיבלים לכבודם הפוסט הזה נכתב.

המלך האבוד – דרמה-קומית מאוד בריטית אודות היסטוריונית (סאלי הוקינס) שמנסה למצוא את שייריו האבודים של המלך ריצ'רד השלישי. את הסרט ביים סטיבן פרירס, על פי תסריט של סטיב קוגן וג'ף פופ שהתבססו על סיפור אמיתי. סטיבן פרירס הוא אחד הבמאים הבריטים הפוריים ביותר של ארבעים השנים האחרונות, אולם העדר סגנון חזותי או סיפורי שמזוהה איתו, מביאים לכך שאף פעם אי אפשר לדעת האם הסרט הבא שלו יהיה טוב, או סתם בינוני.

ונדל ו-ויילד – הנרי סליק הוא אחד מבמאי האנימציה המשפיעים ביותר שאינו מזוהה עם אולפן מסוים. הוא ביים את "הסיוט שלפני חג המולד" עבור טים ברטון ודיסני, את "קורליין" עבור לייקה ועכשיו נעזר בנטפליקס בכדי להוציא את סרטו הראשון מזה יותר מעשור. ג'ורדן פיל וקיגן-מייקל קי מדבבים שדים אחים שנעזרים בילדה אנושית על מנת לעלות לפני הקרקע. הנרי סליק עם קי ופיל, רע זה לא יכול להיות.

נשים מדברות – עכשיו למשהו הרבה יותר רציני. שרה פולי כתבה וביימה סרט על פי ספרה של מרים טווס אודות נשים מנוניטיות שסוממו ונאנסו בשיטתיות בידי הגברים בקהילה. צוות השחקנים כולל את פרנסס מקדורמנד, רוני מארה, קלייר פוי, ג'סי באקלי ובן ווישו.

ולריה מתחתנת – סרט שנמצא על הרדאר של האקדמיה, הישראלית. סרטה החדש של מיכל ויניק יכול לקבל בוסט מסוים לקראת פרסי אופיר בזכות ההקרנה בפסטיבל ונציה. הסיפור, שנראה כעת אקטואלי מתמיד, עוסק בשתי אחיות אוקראיניות שהגיעו לישראל, כל אחת בנפרד, בתור כלות להזמנה על מנת להתחתן עם גברים מקומיים.

נבואה לאוסקר: 1.7.2022

סרט

אמסטרדם

בבילון

בארדו

בלונד

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

רוצחי פרח הירח

איש ושמו אוטו

היא אמרה

אהבה בשחקים: מאווריק

בימוי

דיוויד או. ראסל – אמסטרדם

אלחנדרו גונזלס איניאריטו – בארדו

אנדרו דומיניק – בלונד

סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

מרטין סקורסזה – רוצחי פרח הירח

שחקן ראשי

בן אלדריג' – ספוילר: הגיבור מת

כריסטיאן בייל – אמסטרדם

דניאל חימנז קאצ'ו – בארדו

אדם דרייבר – רעש לבן

טום הנקס – איש ושמו אוטו

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – טאר

ג'סי באקלי – נשים מדברות

אנה דה ארמס – בלונד

נאומי אקי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

פלורנס פיו – אל תדאגי מותק

שחקן משנה

אנדרה בראואר – היא אמרה

בובי קנאבלי – בלונד

רוברט דה נירו – רוצחי פרח הירח

ברנדן גליסון – הבאנשיות של אינשרין

ג'ון דיוויד וושינגטון – אמסטרדם

שחקנית משנה

לילי גלדסטון – רוצחי פרח הירח

סמנתה מורטון – היא אמרה

מרגו רובי – בבילון

אמה תומפסון – מטילדה

מישל ויליאמס – משפחת פבלמן

תסריט מקורי

דיוויד או. ראסל – אמסטרדם

ניקולס ג'יאקובונה, אלחנדרו גונזלס איניאריטו – בארדו

מרטין מקדונה  – הבאנשיות של אינשרין

דן קוון, דניאל שיינרט – הכל בכל מקום בבת אחת

טוני קושנר, סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

תסריט מעובד

אנדרו דומיניק – בלונד

אריק רות' – רוצחי פרח הירח

דיוויד מגי – איש ושמו אוטו

רבקה לנקיביץ' – היא אמרה

נואה באומבך – רעש לבן

סרט אנימציה

לא רעים בכלל

הבית

פינוקיו

עולם מוזר

אדומה אש

צילום

עמנואל לובצקי – אמסטרדם

לינוס סנדגרן – בבילון

יאנוש קמינסקי – משפחת פבלמן

ג'ון סיל – שלושת אלפים שנים של געגוע

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מאווריק

עריכה

פול רוג'רס – הכל בכל מקום בבת אחת

שרה ברושר – משפחת פבלמן

דיישה ברודוויי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

תלמה סקונמייקר – רוצחי פרח הירח

אדי המילטון – אהבה בשחקים: מאווריק

פסקול מקורי

סיימון פרנגלן – אווטאר: דרכם של המים

ג'סטין הורביץ – בבילון

ג'ון פאוול – אל תדאגי מותק

ג'ון ויליאמס – משפחת פבלמן

מייקל ג'יאצ'ינו – שנות אור

עיצוב אמנותי

בבילון

אל תדאגי מותק

אלביס

רוצחי פרח הירח

מטילדה

עיצוב תלבושות

אמסטרדם

בבילון

אל תדאגי מותק

אלביס

רוצחי פרח הירח

סאונד

אווטאר: דרכם של המים

אלביס

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

אהבה בשחקים: מאווריק

אפקטים חזותיים

אווטאר: דרכם של המים

מסירות

דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

קרוקודיל לייל

אהבה בשחקים: מאווריק

איפור ועיצוב שיער

בבילון

באטמן

בלונד

אני רוצה לרקוד עם מישהו

מלך הצפון

נבואה לאוסקר – 13.4.2022

סרט

בבילון

בלונד

זכוכית קנטרברי

אל תדאג דארלינג

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

רוצחי פרח הירח

איש ושמו אוטו

היא אמרה

רעש לבן

בימוי

דמיאן שאזל – בבילון

אנדרו דומיניק – בלונד

סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

מרטין סקורסזה – רוצחי פרח הירח

מריה שרדר – היא אמרה

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – זכוכית קנטרברי

אדם דרייבר – רעש לבן

טום הנקס – איש ושמו אוטו

חואקין פיניקס – שדרות האכזבה

בראד פיט – בבילון

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – טאר

אנה דה ארמס – בלונד

נאומי אקי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

פלורנס פיו – אל תדאג דארלינג

מישל ויליאמס – משפחת פבלמן

שחקן משנה

אנדרה בראואר – היא אמרה

רוברט דה נירו – רוצחי פרח הירח

ג'ואל אדגרטון – שלוש עשרה נפשות

אדי רדמיין – האח הטוב

ג'ון דיוויד וושינגטון – זכוכית קנטרברי

שחקנית משנה

לילי גלדסטון – רוצחי פרח הירח

אליסון ג'ני – האנשים שאנחנו שונאים בחתונה

פטרישה קלרקסון – היא אמרה

אמה תומפסון – מטילדה

סיגורני ויבר – התקשרי לג'יין

תסריט מקורי

דמיאן שאזל – בבילון

דיוויד או. ראסל – זכוכית קנטרברי

קייטי זילברמן, קרי ון דייק, שיין ון דייק – אל תדאג דארלינג

דן קוון, דניאל שיינרט – הכל בכל מקום בבת אחת

טוני קושנר, סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

תסריט מעובד

אנדרו דומיניק – בלונד

אריק רות' – רוצחי פרח הירח

דיוויד מגי – איש ושמו אוטו

רבקה לנקיביץ' – היא אמרה

נואה באומבך – רעש לבן

סרט אנימציה

לא רעים בכלל

הבית

שנות אור

פינוקיו

אדומה אש

צילום

לינוס סנדגרן – בבילון

עמנואל לובצקי – זכוכית קנטרברי

יאנוש קמינסקי – משפחת פבלמן

ג'ון סיל – שלושת אלפים שנים של געגוע

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מאווריק

עריכה

טום קרוס – בבילון

שרה ברושר – משפחת פבלמן

דיישה ברודוויי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

תלמה סקונמייקר – רוצחי פרח הירח

מוניקה וילי – טאר

פסקול מקורי

סיימון פרנגלן – אווטאר 2

ג'סטין הורביץ – בבילון

ג'ון פאוול – אל תדאג דארלינג

ג'ון ויליאמס – משפחת פבלמן

מייקל ג'יאצ'ינו – שנות אור

עיצוב אמנותי

אל תדאג דארלינג

אלביס

משפחת פבלמן

מטילדה

בית הספר לטוב ולרע

עיצוב תלבושות

בבילון

אל תדאג דארלינג

אלביס

רוצחי פרח הירח

הטיית לב

סאונד

אווטאר 2

אלביס

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

אהבה בשחקים: מאווריק

אפקטים חזותיים

אווטאר 2

מרוחקים

דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

פינוקיו

אהבה בשחקים: מאווריק

איפור ועיצוב שיער

בבילון

באטמן

בלונד

אני רוצה לרקוד עם מישהו

מלך הצפון

טעויות נפוצות לגבי האוסקר

אחת התופעות התמוהות בעיני היא אנשים ששונאים את האוסקר. אני לא מתכוון לכאלה שסתם לא מתעניינים או לא עוקבים, אלא ממש שונאים, כאילו מאלצים אותם לצפות בטקס מדי שנה ולהיות מעורבים בדיונים עליו. זו המקבילה של עולם הבידור לכאלה שרואים דיון על המונדיאל ומגיבים שזה סתם משעמם לראות אנשים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות. מי שאוהב כדורגל, יודע שיש הרבה מעבר לזה. יש היסטוריה וסיפורים אישיים והרבה רגשות שמעורבים בכל שניה במשחק. זה לא סתם לשבת מול מסך ולבהות בשעון בתקוה שחפץ עגול יבעט מעבר לקו בתוך מלבן תלת-מימדי. זה גם ממש מעצבן לקבל הערות ארסיות בלי שמבקשים על משהו שאוהבים, רק כי הדיון מתקיים בפורום פתוח. זו התחושה שלי לגבי הייטרים של אוסקר, אלה שלא יודעים כמעט כלום על הטקס ועל מה שהופך אותו למרתק עבורי ועבור רבים אחרים, אבל מרגישים צורך מתמיד לציין כמה זה לא משמעותי עבורם.

האקדמיה היא גוף ותיק וחזק והאוסקר הוא ללא ספק הפרס הנחשב ביותר בעולם הבידור. אפשר להתווכח על ההחלטות של חברי האקדמיה ובאמת שגם לי יש לא מעט תסכול מחלק מהבחירות שלהם, אבל עדיין מדובר באלפי אנשי תעשיה שיודעים יותר טוב ממני ומרוב המין האנושי כמה עבודה מושקעת ביצירת סרטים וכמה זה מיוחד לקבל הערכה מצד עמיתיהם מול מיליוני צופים בשידור חי. הם ממש לא צריכים אותי שאגן עליהם ולכן מה שמציק לי במיוחד, אלה טעויות נפוצות שעולות בדיונים על הפרס ועל הגוף שמעניק אותו. טענות אלה נאמרות בעיקר מצד אנשים ששמעו אותן דרך צד שלישי ואפילו לא טרחו לבדוק בעצמם אם הטענה נכונה או לא, אבל עדיין מתעקשים להסית דיונים לשיחה על מה הם חושבים על הטקס.

אז גם כדי לפרוק קצת תסכול וגם כדי לחסוך לעצמי דיונים מסיחי דעת בעתיד, הנה טעויות נפוצות שאנשים עושים לגבי האוסקר:

1. במאי X מעולם לא זכה באוסקר

 יש כמה במאים מאוד מוערכים ששמם עולה שוב ושוב כדוגמה לפספוס רציני של האקדמיה. לרוב מתוך נסיון להוריד מהרלוונטיות של האוסקר, נוטים להזכיר אותם כדי להראות שהפרס לא באמת מעריך חשיבות של יוצר משפיע, אלא מונע מתוך פוליטיקות פנימיות. עכשיו, מן הסתם, פרס שמוענק לבמאי.ת אחד.ת מדי שנה, יפספס לא מעט שמות מוערכים. עם זאת, יש הבדל בין לא לזכות באוסקר על בימוי לבין לא לזכות בכלל. אלפרד היצ'קוק, אינגמר ברגמן, פדריקו פליני ואקירה קורוסאווה לא זכו באוסקר תחרותי, אבל כולם קבלו פרס מיוחד שנועד ספציפית להביע הערכה על ההשפעה שלהם לאורך זמן. מה גם שכולם ביימו סרטים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר (היצ'קוק) או לסרט הטוב ביותר בשפה זרה (שלושת האחרים), אבל בשל תקנון הקטגוריה, הזכיה לא רשומה על שמם. סטנלי קובריק הוא גם דוגמה נפוצה, אולם בדיקה מהירה בוויקיפדיה או IMDb תגלה שהוא אכן זכה באוסקר, על האפקטים החזותיים של "2001: אודיסאה בחלל". נדיר שהבמאי עצמו מועמד בקטגוריה זו, אז במקרה הזה אני מבין למה נוטים לפספס. להערכתי, אם קובריק לא היה נפטר בפתאומיות ב-1999, היה מקבל זמן קצר לאחר מכן פרס מיוחד, אבל זו רק השערה.

צ'רלי צ'פלין הוא אולי הדוגמה הכי פופולרית לשם גדול שמעולם לא זכה באוסקר, שזה ממש מוזר כי לא רק שצ'פלין זכה באוסקר, הוא זכה בו שלוש פעמים. למעשה, כבר בטקס האוסקר הראשון הוא קבל פרס מיוחד על "הקרקס". מאחר והיה מעורב בסרט גם כבמאי, גם כתסריטאי, גם כשחקן וגם כמפיק, האקדמיה החליטה לא לתת לו פרס בקטגוריה מסוימת, אלא להביע הוקרה על כלל עבודתו. הוא זכה בעוד פרס מיוחד, על מפעל חיים, ב-1972 ושנה לאחר מכן, זכה גם בפרס תחרותי על הפסקול המקורי של "אורות הבמה", שהיה אז כשיר משום שהופץ בלוס אנג'לס באיחור משמעותי.

ברור שיש הרבה במאים גדולים וראויים שלא זכו באוסקר. יש גם הרבה שאפילו לא היו מועמדים. עם זאת, כמעט כל במאי שנחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה היה לפחות מועמד או קבל פרס מיוחד. האקדמיה לא מתעלמת מהשגים ומחשיבות היסטורית, אבל בתור ארוע שנתי, הפרס הולך למי שיותר מצביעים  אהבו את העבודה שלו באותה מסגרת זמן מצומצמת, לא בהכרח למי שהכי השפיע לאורך חייו.

2. פרס על מפעל חיים שווה פחות

בהחלט ישנם גופים המעניקים פרס מיוחד רק על סמך ותק או בנסיון לרצות מישהו שלא זכה לפני כן. האקדמיה היא לא גוף כזה. בערך. כפי שכבר ציינתי, כמה מהבמאים הגדולים בהיסטוריה זכו בפרס מיוחד מהאקדמיה (אוסקר מיוחד או פרס אירווין ג'י. ת'אלברג המוענק למפיק מצטיין), לאחר שלא זכו בפרס תחרותי הרשום על שמם. אפשר לראות בכך פיצוי על הפסדי העבר, או על התעלמות ממושכת, אבל יש מי שבעיניו מדובר בכבוד גדול עוד יותר. זה עניין של תפיסה אישית. קחו בחשבון שפרס מיוחד מהאקדמיה מוענק למי שכבר מוכר כאדם משפיע ומוערך ביותר בתחומו, בעוד אוסקר תחרותי ניתן רשמית על השג בודד. יש שמקבלים את הפרס כסוג של מחוה על הפסדי העבר, אבל אלה נעשים יותר ויותר נדירים. פרס מיוחד הוא הוקרה על שנים של תרומה לתעשיה, ברמה בה אפילו לא נדרשת תחרות בכדי להכריע. רוברט אלטמן, שהיה מועמד לאוסקר על בימוי חמש פעמים מבלי לזכות, אמר בנאום הזכיה שלו בפרס מיוחד "אני רואה בכך מחוה לכל הסרטים שלי כי, עבורי, פשוט יצרתי סרט אחד ארוך. ואני יודע שחלקכם אהבו כמה מהפרקים, ואחרים… בכל אופן, זה בסדר". המילים האלה, של אדם שהאמין לפני כן שפרס על מפעל חיים נותנים רק למי שכבר גמר את הסוס, מבטאות אולי הכי יפה עד כמה ערכו האמיתי של פרס הוא עניין אישי.

3. רוב חברי האקדמיה הם לבנים זקנים שמצביעים אחד לשני

הטענה הזו לא לחלוטין שגויה, אבל חסר בה עדכון חשוב. האקדמיה אינה מפרסמת את שמות החברים הפעילים בה, אבל מספקת פרטי מידע מסוימים לגבי הרכבה. בשנת 2006, במהלך סערת Oscar so White, התברר ש-93% מחברי האקדמיה הם לבנים, 76% מחברי האקדמיה גברים והגיל החציוני שלהם הוא 63. במילים אחרות, כדי שסרט יזכה באוסקר, הוא היה צריך שגבר לבן מעל גיל שישים יאהב אותו. זה היה המצב והוא אכן השתקף ברשימת המועמדים והזוכים. עם זאת, נשיאת האקדמיה דאז, שריל אייזק בון (אישה שחורה שנשואה ליהודי), יזמה תכנית להפיכת האקדמיה ליותר אינקלוסיבית והפרויקט המשיך להתפתח גם בתום הכהונה שלה. לפי התכנית, יוגדלו מספר ההזמנות להצטרף לאקדמיה כך שיכללו מגוון גדול יותר של מגדרים, רקעים אתניים, תרבויות וקבוצות גיל. בנוסף, הוחלט כי חברי אקדמיה שלא עבדו בתעשיה במשך עשור יאבדו את זכויות ההצבעה על מנת להבטיח שהמועמדים והזוכים נבחרים בידי אנשים שעדיין מהווים חלק מעולם הקולנוע.

התוצאה היא הצטרפות של יותר מ-3,000 חברי אקדמיה חדשים, שכמחציתם נשים ו/או צבעוניים (כל מי שאינו ממוצא אירופי לבן) בתוך חצי עשור. כמו כן, למרות שלא שוחרר נתון רשמי בנושא, סביר להניח שהגיל החציוני ירד במקצת, אם כי לא מספיק בשביל שסרטי גיבורי-על יתחילו לקבל את אותו יחס כמו דרמות אנושיות.

לגבי הטענה שהם מצביעים אחד לשני, מן הסתם אנשים רוצים שחברים שלהם יקבלו הזדמנות לזכות באוסקר. מה שמאזן את זה היא העובדה שיש קרוב לעשרת אלפים בעלי זכות הצבעה שמצביעים בצורה חשאית ואין שום דרך לדעת בוודאות מי הצביע עבור מי מאחר והנתון הזה נשמר בסוד גם מהאקדמיה עצמה.

4. אפשר לקנות קולות, או לפחות להטות את הכף באמצעות שוחד וטובות הנאה

אחת ההאשמות החוזרות לגבי גלובוס הזהב היא שהתוצאות מוטות בידי גורמי לחץ, לרוב דרך מתנות לא רשמיות ורצונם של המארגנים להביא כמה שיותר פרצופים מוכרים לטקס חלוקת הפרסים. ככל הידוע לי, מעולם לא הוכח שהקולות של חברי תא העיתונאים הזרים בהוליווד ניתנים לקניה, אבל הם גם עושים עבודה די גרועה בלא להיראות אשמים.

האוסקר הוא סיפור אחר. אין ספק שנעשו ועוד נעשים נסיונות להשפיע על המצביעים בדרכים שונות. בדיוק בגלל זה האקדמיה מעדכנת פעם בכמה שנים את התקנות לגבי מה מותר לעשות במסגרת קמפיין לאוסקר. אחד השינויים הגדולים ביותר נעשה בזכות התמנון האנושי הארווי ויינסטין. מעבר לתקיפות מיניות של נשים ואיומים באלימות וחיסול הקריירה של מי שלא בא לו טוב (ברצינות הוליווד, כמה זמן הסתרתם את זה?), ויינסטין גם היה ידוע בטקטיקות מפוקפקות לקידום הסרטים אותם הוא מפיץ. נכון שהיה לו חוש לזיהוי סרטים עם פוטנציאל לקטוף הרבה פרסים, אבל לא הזיק שגם ארגן מסיבות מיוחדות לכבוד במאים ושחקנים אותם רצה לקדם, הוציא מיליונים על פרסום בכלי התקשורת ואף פנה ישירות אל חברי האקדמיה במטרה לגרום לסרטים שלו להראות חשובים וראויים בעודו משמיץ את המתחרים. ויינסטין ממש לא היה היחיד שנקט בשיטות כאלה על מנת לקדם סרטים, אבל האינטנסיביות בה פעל שכנעה את האקדמיה להטיל מגבלות על צורות הקמפיין המותרות. בעוד המתחרים נוטים לשמור על הכללים, לפחות מועמדות אחת לשיר הטוב ביותר הוסרה בגלל התנהלות בניגוד לתקנון לגיוס קולות, ואחד המפיקים של "מטען הכאב" (שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר) לא הורשה להגיע לטקס בשל פניה אישית לחברי אקדמיה בבקשה שיצביעו לסרטו.

זו תהיה תמימות להניח שלא משתמשים עדיין בכל מיני שיטות כדי להטות את ההצבעה, אבל המגבלות שהאקדמיה מטילה מבטיחות תחרות הוגנת יותר מבעבר. מה גם ששוב, ההצבעה לגמרי חשאית, אז מה הטעם להציע מתנות אם לא יודעים למי כל אחד מצביע?

5. האוסקר לא באמת חשוב

למי? לכם מול המסך? כנראה שלא במיוחד. אלא אם אתם מהאנשים שבוחרים מה לראות על סמך טריילרים והמלצות של חברים, או במילים אחרות, אם אתם רוב האנשים. אני חושב שהקבוצה היחידה שזוכה ליותר שנאה מהאקדמיה לגבי העדפות הצפיה שלה, היא מבקרים. אני מבקר ואני לא אוהב לקרוא מבקרים. אז מה עושים רוב האנשים? או שמסתכלים ישר על הציון שמבקר נתן לסרט כדי שיהיה את מי לקלל אחרי שצופים ברוני מארה אוכלת פאי במשך עשר דקות, או שהולכים על סמך המלצה של מישהו שמכירים וסומכים על הטעם שלו, או שבוחרים לבד על סמך שמות מוכרים. אתם יודעים, השמות האלה שהמפיצים דואגים לציין שהיו מועמדים לאוסקר (על סרט אחר), זכו באוסקר (לפני עשרים שנה) או בכל פרס אחר שיש סיכוי ששמעתם עליו.

האוסקר משנה קריירות. לא את של הצופים, אבל כן של הזוכים. רק להיות מועמד שווה עוד ספרה בתלוש המשכורת וזכיה בכלל מעלה את המחיר שאפשר לדרוש עבור עבודה באחת התעשיות התחרותיות ביותר בעולם. כמו שתואר אקדמי לא בהכרח הופך מישהו לחכם או מוכשר יותר, אבל מאפשר לו לדרוש שכר גבוה יותר, גם האוסקר נותן קרדיביליטי למי שיכול להצמיד את הפרס לשמו. בדומה לעלים המוזרים האלה ששמים ליד שם של פסטיבל שהסרט הוצג בו, גם המילים "מועמד לאוסקר" או "זוכה האוסקר", יגרמו לאנשים לשים לב יותר ולצפות למשהו טוב מהמעורבים. ככה הראש שלנו עובד. זו הסיבה שקודם בודקים ציון לסרט ורק אז במה הוא עוסק ושממשיכים ללכת לסרטים שרותם וענבר אהבו, למרות שההמלצה האחרונה שלהם הייתה ל"ספייס ג'אם: אגדה חדשה".

6. האקדמיה שונאת שוברי קופות

עולם הסרטים של המאה ה-21 שונה באופן מהותי ממה שקדם לו. בעבר, הצלחה מסחרית הייתה כמעט תנאי הכרחי למועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר, כי האולפנים השקיעו הרבה כסף וזמן בקידום הסרטים שהאמינו שחברי האקדמיה יאהבו. כיום, אולפנים משקיעים בעיקר בפרנצ'ייז. חמישה מששת הסרטים המצליחים ביותר בארה"ב בשנת 2021 מבוססים על דמויות של מארוול. היחיד שחוצץ ביניהם הוא הסרט התשיעי בסדרת מהיר ועצבני. אחרי זה, סוגרים את עשרת הגדולים סרט ההמשך ל"לשיר", הסרט ה-25 של ג'יימס בונד, המשך ל"מקום שקט" והמשך ל"מכסחי השדים" שמתעלם מהנסיון לעשות לסדרה ריבוט לפני כמה שנים. הסרט הראשון ברשימה שמבוסס על רעיון מקורי, "לשחרר את גאי", נמצא במקום ה-11 בטבלת שוברי הקופות של השנה. תוך סיכון להישמע כמו המילניאל הכי בומר, פעם אולפנים היו מהמרים על תסריטים מקוריים או רכישת זכויות הפקה לסיפור שטרם הוצג על המסך הגדול, כיום הם רוצים כסף בטוח. סרטים שאינם מבוססים על מותג מוכר מופקים כמעט בלעדית בידי חברות קטנות ורק אז נרכשים להפצה בידי חברות גדולות יותר שמחליטות כיצד לשווק אותם ולמי. האולפנים עצמם מעדיפים ללכת על בטוח ולהשקיע את התקציבים הגדולים במשהו שהקהל כבר הראה עניין בו וניתן למכור הרבה מוצרים נלווים בזכותו.

האקדמיה תמיד הראתה העדפה לסרטים שאינם חלק מסדרה, כאשר יוצאי הדופן הם "הסנדק 2" ו"שר הטבעות: שיבת המלך", שני סרטי ההמשך היחידים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר. שניהם גם היו שוברי קופות בשנים בהם יצאו. למעשה, להוציא את "קודה" שהופץ כמעט בלעדית בסטרימינג ועל כן קשה להעריך כמה אנשים באמת צפו בו, כל הזוכים בפרס במאה הנוכחית היו הצלחות כלכליות. לא כולם באותה מידה, אבל בעולם בו האולפנים היו מקדמים אותם כמו שמקדמים את "ספיידרמן: אין דרך הביתה" או את "באטמן", הם היו מגיעים למספרים גבוהים עוד יותר.

הסלידה של חברי האקדמיה אינה מכך שסרט זוכה להצלחה קופתית, אלא משוברי קופות כגישה שיווקית. המצביעים אוהבים סרטים שאינם חלק ממותג גדול וכן, הרבה מהם מזלזלים בסרטים שאינם דרמות או סיפורים אנושיים מחממי לב. זה נכון גם לגבי הרבה מקוני הכרטיסים ומנויי הסטרימינג. מבחינתם סרט גיבורי-על, או אנימציה, או קומדיה פרועה, פשוט לא מתאימים לתפיסה של מהו הסרט הטוב של השנה. זה מעצבן וחבל, אבל היי, גם פינגווין הזהב לסרט הטוב ביותר הוענק עד כה רק לסרט גיבורי-על אחד וזה היה "דדפול", שמאוד שונה באופיו מהמקובל בז'אנר. זה לא שאין לי חיבה לז'אנר, כמו שגם אני נוטה יותר להעניק את התואר לסרטים שמחדשים לי ועומדים בפני עצמם.

7. האקדמיה עושה חשבונות

בואו נגיד שזו לא לחלוטין טעות, אבל מדובר בתופעה הרבה פחות נפוצה מכפי שנדמה. כשמישהו שהיה מועמד כמה פעמים והפסיד, זוכה סוף סוף באוסקר, הנטיה היא לחשוב שהנה חברי האקדמיה מרגישים לא נעים שלא הצביעו לו קודם ועכשיו מתחשבנים ועושים כבוד בדיעבד. בעוד זה כנראה דבר שבאמת קורה מדי פעם, נראה שברוב המקרים השיקולים מורכבים יותר. גלן קלוז הוותיקה נראתה כמו זוכה בטוחה על "האישה" אחרי שהפסידה בכל הפעמים הקודמות בהן הייתה מועמדת. בסוף האוסקר הלך לאוליביה קולמן שהייתה מועמדת לראשונה בזכות "המועדפת". מרטין סקורסזה היה אמור לזכות על בימוי "הטייס", אבל הוא הפסיד לקלינט איסטווד (שכבר היה לו אוסקר על בימוי "בלתי נסלח") וזכה בעצמו רק שנתיים לאחר מכן, על "השתולים". תומס ניומן , במועמדות ה-15 שלו, היה צפוי לזכות על הפסקול שחבר עבור "1917", אולם הפסיד לאיסלנדית צעירה שהייתה מועמדת על "ג'וקר" ואפילו לא אתיימר לנסות לבטא את שם המשפחה שלה. דיאן וורן מועמדת כמעט כל שנה על שיר אחר ותמיד מפסידה, בפעם האחרונה לבילי אייליש, שעוד לא נולדה כשוורן הייתה מועמדת על "I Don't Want to Miss a Thing".

זה לא שההתחשבנות בכלל לא קיימת, אבל ברוב המקרים, הזוכה הוא פשוט מי שחברי האקדמיה הכי אוהבים באותה שנה. אחרת ישראל כבר הייתה זוכה על הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

8. ישראל לא זוכה בגלל אנטישמיות

הוליווד, המקום שבכלל לא מפורסם בכך שיהודים מהווים את עמוד השדרה שלו מאז ימי הראינוע ונחשב עד היום לתחום העבודה עם האחוז הגבוה ביותר של אנשים שעברו ברית מילה פרט להובלות ומכירת נשק. כן, זה המקום להאשים באנטישמיות. תראו, זה לא סוד שמעמדה של ישראל בעולם נע בין "רק שלא יעשו פדיחות" לבין "לפחות הם לא רוסיה". מה גם שדווקא ראשי האולפנים היהודים בתור הזהב של הוליווד נמנעו בכוונה מלקדם סיפורים הנוגעים ליהדות מתוך חשש שהקהל הנוצרי לא יתעניין בהם. אבל ישראל הייתה מועמדת לאוסקר עשר פעמים והסיבה היחידה שלא זכינו עד עכשיו היא שתמיד היה לפחות סרט אחד אהוב יותר ברשימה. לצורך השוואה, פורטוגל, מדינה שלאף אחד בעולם המודרני אין בעיה איתה (היסטוריה זה כבר סיפור אחר), שולחת סרט מדי שנה ומעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. זה עניין של מזל, צריך לשלוח סרט שמספיק מצביעים יאהבו ולקוות שאף מדינה אחרת לא תשלח משהו יותר טוב. חוץ מהזכיה של "פרידות" היפני על חשבון "ואלס עם באשיר". זה סתם היה מוזר.

9. מצביעים לסרטים בלי לטרוח בכלל לצפות בהם

עקרונית, זה אפשרי. יש כמה קטגוריות בהן מצביעים רק מי שנכחו בהקרנות של כל המועמדים, כמו הסרט הבינלאומי הטוב ביותר והסרט התעודי הטוב ביותר. עם זאת, ברוב הקטגוריות אין בדיקה כזו ואפשר תאורטית להצביע לסרט בלי לראות אפילו דקה מתוכו. לא שיש סיבה לעשות את זה. המטרה של האוסקר היא לפרגן לסרטים ולאנשים שיצרו אותם וההשתתפות בהצבעה אינה חובה. אם מישהו לא טרח לראות אף מועמד, הוא יכול פשוט לא להצביע. יתכן שמצביעים על סמך באז או על סמך שם מוכר בקטגוריה בה במקרה לא יצא לראות את כל המועמדים (חייבים לבחור זוכה בכל הקטגוריות כדי שהטופס יחשב כשיר), אבל זה גם לא כאילו מועמדים כאן סרטים שלא הוקרנו לפני כן בשום מקום. ההנחה הרווחת היא שחברי אקדמיה מצביעים לסרטים שהם אהבו, לא לסרטים שמישהו אחר אהב. אם מספיק אכפת להם בשביל להצביע, מספיק אכפת להם גם לבחון את המועמדים. מדי פעם עולה ראיון עם חבר אקדמיה אנונימי שמספר איך הצביע לסרט שלא צפה בו, אבל האנונימיות לא מאפשרת לבדוק את אמינות הדיווח ובכל אופן, סיפורים כאלה הם נדירים ולרוב יותר מסבירים למה לא הצביעו לסרט מסוים מאשר למה כן הצביעו לאחר.

10. הפוליטיקלי קורקט הורס את התחרות

מהאנשים שהביאו לכם את "זקנים לבנים שמצביעים לעצמם", מגיע אחיו החורג "לגברים לבנים אין סיכוי לזכות בפרס". מעבר לקלות בה ניתן להפריך את הטענה (בודקים מי זכה באוסקר ורואים שהרשימה כוללת גם גברים לבנים), היא נובעת מראיית עולם שמרנית שרואה בכל שינוי תפיסתי איום על שלמות הקיום. הטענה הזו התגברה בשנתיים האחרונות בעקבות החלטה של האקדמיה על צעדים בסופם לא רק שמאגר המצביעים יהיה מגוון מבחינת אתנית ומגדרית, אלא גם סרט יהיה חייב לעמוד בכמה תנאי אינקלוסיביות בכדי לקבל מועמדות. אוי לא, האם זהו סופו של האדם הלבן?

לא. עיון בתקנון מגלה שלא רק שרוב הסרטים גם ככה עומדים בדרישות בלי לנסות בכלל, למעשה נדרשת יותר עבודה להפוך את הסרטים ללא כשירים מאשר פשוט למלא את הדרישות. מן הסתם, יופעל שיקול דעת לגבי סיפורים שמצריכים ליהוק הומוגני, והאינקלוסיביות אפילו לא חייבת להיות על המסך. אפשר גם להעסיק א.נשים צבעוניים.ות או נכים.ות מאחורי הקלעים, אפילו רק בתור התמחות. הנה, אפילו לא חייבים לשלם להם. כל הרעיון הוא לפתוח את התעשיה לאוכלוסיות שכיום הדלתות סגורות בפניהן, לא למנוע ממי שכבר בפנים לעבוד. אם מישהו עושה מאמץ מיוחד להרחיק מהסרט שלו, מכל צד אפשרי של ההפקה, אנשים שאינם גברים סטרייטים לבנים נטולי מגבלה גופנית, אני חושב שמגיע לו יחס פחות אוהד.

11. ממילא יודעים חודשים מראש מי יזכה

בטקס האוסקר הראשון, הזוכים פורסמו שלושה חודשים לפני הארוע. בטקס השני, לא היו מועמדים רשמיים, אז מי שצריך לבוא לאסוף פרס קבל על זה הודעה מראש. בכמה שנים הבאות, שמות הזוכים הודלפו לעיתונות זמן קצר לפני הטקס. המצב השתנה כאשר באקדמיה החליטו שקצת מתח לא יזיק והאחריות על ספירת הקולות עברה לחברת השרותים הפיננסיים פרייסווטרהאוס-קופרז. מזה יותר משמונים שנה שהיחידים שיודעים את זהות הזוכים לפני ההכרזה הרשמית הם שני עובדי החברה האמונים על ספירת הקולות בצורה ידנית. הם אחראים להכניס למעטפות את שמות הזוכים, להעביר אותן למגישי הפרסים ולהודיע מהר להפקה במידה ונעשתה טעות. הם גם אלה ששניה של חוסר ריכוז מצדם גרמה להכרזה על "לה לה לנד" בתור הסרט הטוב ביותר, שגיאה שתוקנה בתוך כמה דקות כאשר ההכרזה תוקנה ל"אור ירח" (ארוע שלפחות קבר סוף סוף את השמועה שמריסה טומיי הוכרזה כזוכה בטעות).

זה נכון שיש מי שמדברים עליהם חודשים מראש כמנצחים, מה שבכלל לא מבטיח זכיה. חלקם אכן ממשיכים לרכוב על הגל עד הסוף, אחרים מצטרפים ברגע האחרון. לא בכל טקס יש הפתעות, תוצאה של ריבוי הפרסים המקדימים בשבועות שלפני שלא משאירים הרבה ספק לגבי מי שיעלה לקבל את האוסקר. אמנם אני בעד שכל מי שרוצה לעשות כבוד למצטיינים בתחום החביב עליו יעשה זאת, אבל גם הייתי שמח למגוון גדול יותר בבחירות כדי שלפחות לטקס האוסקר נגיע עם פחות ודאות לגבי השם במעטפה.

12. אף אחד לא צופה באוסקר

אפילו כשהרייטינג של טקס האוסקר נמצא בשפל, עדיין צופים בו מיליוני אנשים בארצות הברית ועוד עשרות אם לא מאות מיליונים ברחבי העולם. זה בלי לספור את מי שצופים בשידור ערוך מאוחר יותר, או רק בקטעים מהטקס ברשתות חברתיות. רשת ABC נמצאת בפניקה מתמדת מהירידה בכמות הצופים בשידור החי, שם נמצאים המפרסמים הגדולים. היא לא מרוויחה מהקליקים שלכם ביוטיוב או מהממים על ויל סמית סותר לכריס רוק. זה לא אומר שאנשים לא צופים באוסקר, אלא שפחות צופים בשידור החי. לאנשים כמוני וכמו חובבי אוסקר נוספים, יש הנאה מצפיה בכל הארוע מתחילתו ועד סופו. אני אפילו צופה לפעמים בטקסים ישנים בשביל הכיף, אבל זה כבר מצב קיצוני. עבור רוב האנשים, טקס האוסקר הוא פשוט משהו שקורה, עושה כותרות לכמה ימים ואז הולך בדרכו של כל ארוע חדשותי. האקדמיה עושה טעות עם הנסיון למשוך קהל חדש, כי היא פונה לאנשים שמראש לא מתעניינים בטקס, ובינתיים מרחיקה את מי שכן נהנה ממנו כשהיה מספיק מבדר.

טקס האוסקר הנצפה בכל הזמנים שודר ב-1998. הפחות נצפה בכל הזמנים שודר ב-2021. יש לא מעט אנשים חיים שיצא להם לצפות בשני הארועים האלה בזמן אמת. הרייטינג לא ירד בצורה חדה, אלא בהדרגה לאורך עשרים ושלוש שנים. בזמן הזה, הטקס שנה מיקום בלוח השנה, המפיקים התחלפו, הצפיה בשידורים חיים ירדה באופן כללי (חוץ משידורי ספורט) וגם הדחיפות לראות משהו בזמן אמת ירדה עבור מי שמסתפקים בדיווח בדיעבד עם דגש על הנקודות הבולטות לשיחה. האוסקר זה לא הסופרבול, ארוע שגם מי שלא מתעניין במשחק סביבו הוא בנוי, עדיין צופה בו בשביל השואו. אני לא יודע אם המצב ישתפר, או שהאקדמיה תצטרך לעשות שינוי תפיסתי ולהפסיק לנסות להביא קהל חדש. בכל אופן, מספיק אנשים צופים כדי שידעו להתלונן אחר כך על הסיקור של הטקס. זה בסדר, לא מחייבים אף אחד לצפות. אני לא צופה בתוכניות ריאליטי ועדיין מודע לקיומן, כי זה שאני לא צופה במשהו, לא אומר שאף אחד לא צופה בו.

13. הסרט הלא נכון זכה

האוסקר מבוסס על טעם אישי. במקרה הזה, מדובר בטעם האישי של 9300 אנשי תעשיה שמכירים את התחום מגוף ראשון. אבל כן, יוטיובר שעורך הכל על המחשב הביתי, או מגיב אקראי בפייסבוק הם אלה שיחליטו אם הבחירה של אותם אלפים נכונה. האוסקר לא אמור לרצות את כולם, הוא פרס פנימי של התעשיה שמשודר עבור הקהל הרחב. אני הרבה פעמים לא מסכים עם בחירת האקדמיה, כמו שאני לא מסכים לגבי הזוכים בדקל הזהב, בפרס בחירת הקהל או בסקר המבקרים של סייט אנד סאונד. לאנשים שונים יש טעם שונה. בגלל זה אני כבר עשרים שנה עושה את פינגווין הזהב, כדי לתת מקום לבחירות שלי. זה לא הופך את הבחירה של אחרים לפחות ראויה, רק לשונה.

מחשבות על טקס האוסקר ה-94

1. אתחיל במשהו חיובי לפני שאדבר על הפיל בחדר. למעשה, יש כל כך הרבה פילים בחדר שצריך להביא במיוחד מטפל מהספארי כדי לעזור. רק תנו לי להוציא את זה קודם מהמערכת: "קודה" הוא סרט מקסים ואני שמח שזכה באוסקר. הוא לא סרט השנה שלי, אבל בהחלט החביב עלי מבין עשרת המועמדים, שהתחושה שלי כלפי רובם נעה בין אכזבה לבין סבל בזמן שהמוח שלי נוזל בסגנון שודדי התיבה האבודה. לזכות "קודה" שבירה של תקרת זכוכית כפולה השנה. זה גם הזוכה הראשון באוסקר לסרט הטוב ביותר שמופץ בלעדית בסטרימינג (כולם זוכרים איך אומרים "אפל" בשפת הסימנים?) וגם יוצא פסטיבל סאנדאנס הראשון שזוכה בפרס הגדול של האקדמיה. דווקא כשנדמה היה שהכניסה של חברות סטרימינג למשחק דוחקת החוצה את הקולנוע העצמאי האמריקאי, השנתיים האחרונות הראו שעוד יש מקום ליוצרים שפועלים מחוץ לחברות הגדולות ועושים סרטים בדרך הקשה.

2. נתחיל עם הפילים? ויל סמית סתר לכריס רוק על הבמה, בשידור חי, בעקבות בדיחה של רוק על נשירת השיער של ג'אדה פינקט סמית. מאז הבוקר, זה הדבר העיקרי שמדברים עליו בהקשר של האוסקר וברכותי, הנה הרגע הוויראלי שהאקדמיה כל כך רצתה לייצר. בכנות, הייתי משוכנע בהתחלה שכל הקטע הזה מבוים. רמת ההומור בטקס הייתה גם ככה רדודה והתגובה של רוק לסטירה הייתה כל כך מאופקת, שברצינות לקח לי זמן להשתכנע שהעניין לא תוכנן מראש רק בשביל שוק וליו. אני גם לא רוצה להקדיש לזה הרבה מילים, כי אין הצדקה להתנהגות כזו משני הצדדים. רוק, שיש לו היסטוריה של בדיחות פוגעניות באוסקר, היה צריך לחשוב פעמיים וסמית היה צריך לשלוט בעצמו ולחפש בינתיים תגובה הולמת עבור נאום הזכיה הדי ודאי שלו בהמשך הערב. אני גם חושב שבעקבות התקיפה, האקדמיה הייתה צריכה להוציא את ויל סמית מהאולם ולהודיע שאם יזכה באוסקר, יקבל אותו במועד אחר, לא מול המצלמות. אחרי הכל, לא הפריע להם להעניק פרסים אחרים מחוץ לשידור החי.

3. כאן מגיע הפיל השני, זה שבמקור היה אמור להיות הדבר הכי מעורר מחלוקת בטקס השנה. האקדמיה החליטה, בלחץ רשת ABC שמשדרת את הטקס, להעביר שמונה קטגוריות, יותר משליש מכלל הפרסים, לשעה שלפני השידור החי ואז להציג את הזכיות לאחר עריכה. המטרה הייתה לחסוך זמן ולפנות מקום לדברים יותר מבדרים. לגבי הדבר השני, יש על מה להתווכח. לגבי הראשון, העובדה שהטקס עדיין היה ארוך יותר מהשלושה שקדמו לו, היא הוכחה שהשיטה הזו לא הצליחה. בכלל, יש לאקדמיה אובססיה עם קיצור הטקס וזה אף פעם לא עובד. יש 23 קטגוריות, פלוס נאומים, פלוס קטעי מעבר, פלוס הופעות מוזיקליות חיות, פלוס המחווה הכל כך הכרחית ל"גברים לבנים אינם יכולים", פלוס חצי שעה שלוקח לקווין קוסטנר להגיש פרס, פלוס המחווה הלא צפויה של ויל סמית ל"השור הזועם"… אי אפשר באמת לדחוס את הכל למסגרת הזמן שלמארגני הטקס נדמה שאפשר. במקום לפגוע בשליש מהזוכים על ידי קיבוע הפרדה מעמדית בין אנשי התעשיה השונים בשביל שנוכל לקבל את הביצוע הגרוע בהיסטוריה ל"אל תזכירי את ברונו", עדיף להכיר מראש בכך שהטקס יארך יותר משלוש שעות ולהפוך אותו לחגיגה מתמשכת של קולנוע.

4. הפיל השלישי ואיכשהו הפחות מביך, קשור להחלטה הכל כך מטופשת להוסיף את בחירת הקהל לשידור. אין לי בעיה עם זה שנותנים במה לסרטים פופולריים בטקס שרובו עוסק בטעמם של אנשי תעשיה, אבל צריכים לקבוע סטנדרטים כלשהם. באקדמיה קיוו שלתת לגולשים בטוויטר לבחור את סרט השנה שלהם יביא לרגע בו "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יבחר. בפועל, הוא הגיע למקום הרביעי, אחרי "צבא המתים", "סינדרלה" ו"מינמטה". לא רק ששלושת המקומות הראשונים נתמכו בצורה חזקה בידי טרולים שלא התאפשר להם להצביע ל"פילמי מקפילמפייס", הם גם לא סרטים פופולריים במיוחד. היו להם צופים, אבל בואו נגיד שהאימפקט התרבותי שלהם גדול בערך כמו של "סמטת הסיוטים". זה אפילו לא הביא קהל חדש כי מספר הצופים באוסקר השנה היה כמעט חצי ממספר הצופים לפני שנתיים, כשקורונה עוד הייתה מוכרת בעיקר בתור בירה. אולי פשוט נסכים להפסיק לחזר אחרי אנשים שגם ככה לא באמת אכפת להם מהטקס, ובמקום זה להתמקד בלהחזיר את הצופים שזה כן מעניין אותם?

5. היו לטקס שלוש מנחות. שלוש. אני מדגיש את זה כי ביחד הן היו על הבמה פחות זמן ממנחה ממוצע אחד. וונדה סייקס ואיימי שומר היו מצחיקות רוב הזמן, בעיקר כשנתנו להן במה לבד. בכל פעם שנדרש שיתוף פעולה, שתי הקומיקאיות שמתמחות יותר בהופעות סולו לא הראו הרבה כימיה. בנוסף, רג'ינה הול, שאינה קומיקאית, הייתה אחראית לרגע קרינג'י במיוחד כשהעלתה כמה מהגברים היותר חתיכים באולם לבמה ולקחה אותם לאחורי הקלעים ל"בדיקת קורונה", אבל לא לפני שזרקה הערה לגבי מצב הנישואין של ויל וג'אדה פינקט סמית (אולי זה מה שבאמת חמם אותם כל כך?) ומששה בידיה את ג'וש ברולין שעלה להגיש פרס. אם זה לא נשמע בעייתי, דמיינו שגבר היה מעלה קבוצה של נשים לבמה ועושה בדיוק אותו דבר.

6. למקרה שלא ידעתם, רשת ABC נמצאת בבעלות חברת וולט דיסני. לא שהיה אפשר לפספס את זה דרך הופעה חיה של שני שירים מתוך "אנקאנטו" (שרק אחד מהם בכלל מועמד), הגשת פרס בידי שלוש נסיכות דיסני, או קטע תמוה שבו חברי להקת BTS מדברים על האהבה שלהם למוזיקה ב"קוקו" וב"אלאדין". שפשוט ישדרו את הטקס בדיסני פלוס בשנה הבאה וזהו.

7. קצת על הזוכים עצמם: "כוחו של הכלב" הוא הסרט הראשון מאז "הבוגר" (1967) שזוכה באוסקר רק בקטגוריית הבימוי. "קודה" הוא הראשון מאז "גרנד הוטל" (1932) שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בלי מועמדות על בימוי או עריכה. מצד שני, זו הפעם השלישית בתוך עשור שהסרט הטוב ביותר אינו מועמד על בימוי, מה שבעבר נחשב לארוע חריג ביותר. שני פרסי המשחק המשניים הוענקו לשחקנים שעשו את הפריצה הגדולה שלהם השנה, טרוי קוטסור ואריאנה דבוז. שניהם מייצגים קבוצות שגם כיום מתקשות לקבל תפקידים טובים בסרטים. קוטסור הוא חרש ודבוז היא אפרו-לטינה (ורבע איטלקיה) מחוץ לארון. העובדה ששניהם חלקו במה עם כוכבים מבוססים בהרבה כמו ויל סמית וג'סיקה צ'סטיין בלי שהייתה הרגשה שהזכיות שלהם נבעו מרחמים או מניעים פוליטיים, מדגישה עד כמה עולם הקולנוע הולך ונעשה מגוון, גם אם בצעדים ממש קטנים.

8. באופן מפתיע, לא היה כמעט אזכור למלחמה באוקראינה, אף על פי שמדובר בנושא החדשותי החם ביותר בכדור הארץ בחודש האחרון. חלק מהמועמדים והמגישים ענו סיכה או סרט בצבעי דגל אוקראינה, אבל לא היה אזכור ישיר של המלחמה בנאומי הזכיה או בהצגת המועמדויות. אפילו מילה קוניס, ילידת אוקראינה שהייתה מאוד ווקלית בנושא מאז פרוץ המלחמה, נמנעה מהתבטאויות ישירות. הייתה שקופית אחת שהזמינה אנשים לתרום לפליטים מאוקראינה וג'סיקה צ'סטיין רמזה לנושא, אבל היחידה שהייתה מספיק אמיצה להזכיר את המלחמה ישירות הייתה איימי שומר. לקראת סוף הטקס, אחרי כמה בדיחות עבשות שלא ממה קלעו, היא ציינה ש"כמו כן, יש רצח עם באוקראינה", מהר לפני שהמפיקים יספיקו לקלוט. אני לא טוען שצריך לשלב בשידור נאום של זלנסקי כפי שחלק הציעו. זה בכל זאת האוסקר, לא העצרת הכללית של האו"ם. עדיין, בתור תעשיה שמחזיקה מעצמה מאוד מעורה במצב, לא נראה שהיה לאנשים דחוף להזכיר את מה שקורה מחוץ לבועה.

9. השנה היה לי קשה מהרגיל לפתח ציפיות לקראת האוסקר. אני לרוב נהנה מהשידור, לצד הערות וירידות מתבקשות, אבל השנה בקושי היה לי כח לזה. אולי זו הדחיה לסוף מרץ שהוסיפה עוד חודש שלם של המתנה. אולי התחושה שכל הזוכים ידועים מראש (ואכן, לא נרשמו הפתעות כמו בשנה שעברה), או השינויים המיותרים בפורמט והחיזור המתיש אחר קהל צעיר. אולי זה האנשים סביבי שטורחים לציין כמה האוסקר מיותר וחסר טעם בעיניהם, כאילו מישהו מכריח אותם לצפות. פשוט תנו למי שנהנה מזה להנות, אני לא מחפש פוסטים על התוכניות האהובות עליכם רק בשביל לכתוב שהן מיותרות. אני מניח שזה כל הדברים האלה, בתוספת מיעוט האפשרויות לצפות בטקס בשידור חי בארץ. כבר כמה שנים שאני מבקש מההורים שלי שיקליטו את השידור ביס ואז מנסה להספיק לצפות בו בבוקר לפני שאחשף בטעות לספוילרים. זה מתיש וטקסים מבולבלים כמו שהיו בשנתיים האחרונות לא משפרים את ההרגשה. ברור שאמשיך לצפות ולחפור על האוסקר גם בעתיד. אני למעשה רוצה כבר להתחיל לעבוד על תחזיות לשנה הבאה. רק הייתי שמח לקבל מהצפיה בשידור החי משהו מעבר להזדמנות נדירה לשמוע את ויל סמית מקלל.

10. לקחים שצריכים להיות מופקים לקראת שנה הבאה:

– טקסים כאלה לוקחים זמן. במקום לנסות לקצר בכח, אמצו את האורך שהשידור החי מאפשר לכם ונסו למלא אותו בדברים יותר מושקעים מכמה מחוות ריקות מתוכן. גם אם כבר עושים מחווה לסרט או סדרת סרטים, שווה להשקיע ביותר מקליפ ערוך לצלילי מוזיקה שבכלל לא קשורה לסרט אותו אתם חוגגים. גם נסו שהמחוות יהיו פחות אקראיות מ"15 שנים לג'ונו".

– אם מישהו זוכה באוסקר, מגיע לו לזכות באותם תנאים כמו כולם. אין תעשיית קולנוע בלי צילום, עריכה, סאונד, מוזיקה מקורית, עיצוב אמנותי, איפור ועיצוב שיער. אפשר לחשוב על להעביר את הסרטים הקצרים לטקס משלהם (ולחלק שם פרסים בקטגוריות נוספות), אבל הזלזול שבחלוקת פרסים לפני השידור לא תורם לאף אחד.

– טוויטר לא יפתור את הטענות לניתוק מהקהל. למעשה, לבקש מהמבקרים שלכם לבחור זוכה זו יותר דרך לגרום לעצמכם להראות פחות רלוונטיים. אם כל כך חשוב לכם לשתף את העם, נסו לחשוב על דרך בה ההצבעה היא לא גן עדן לטרולים שהפכו ללילה אחד את זאק סניידר לבמאי הגדול ביותר בעולם.

– מנחים נועדו להנחות ארוע שלם, לא רק לקפוץ לקטעי ביניים שלא קשורים למה שקורה על הבמה. בילי קריסטל החזיק מאחורי הקלעים צוות של כותבים שחשבו במהירות על בדיחות שמתיחסות למה שקורה על הבמה. איימי שומר, וונדה סייקס ורג'ינה הול נתנו לדברים די משמעותיים לקרות בלי להכיר בכלל בקיומם.

– להושיב את המועמדים רחוק יותר מהבמה. מתברר שממש קל לעלות אליה מהשורה הראשונה ולהרביץ למישהו.

נבואה לאוסקר: 2.6.2022

סרט

בלפסט

קודה

אל תסתכלו למעלה

חולית

משפחה מנצחת

ליקריץ פיצה

כוחו של הכלב

טיק, טיק… בום!

הטרגדיה של מקבת

סיפור הפרברים

בימוי

קנת בראנה – בלפסט

ריוסוקה המגוצ'י – הנהגת של מר יוסוקה

דני וילנב – חולית

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

תסריט מקורי

ארון זורקין – הזוג ריקרדו

קנת בראנה – בלפסט

אדם מקיי, דיוויד סירוטה – אל תסתכלו למעלה

זאק ביילין – משפחה מנצחת

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

ריוסוקה המגוצ'י, טקמאסה אואה – הנהגת של מר יוסוקה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

מגי ג'ילנהול – הבת האפלה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

לאונרדו דיקפריו – אל תסתכלו למעלה

אנדרו גרפילד – טיק, טיק… בום!

ויל סמית – משפחה מנצחת

דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

אוליביה קולמן – הבת האפלה

ליידי גאגא – בית גוצ'י

אלנה חיים – ליקריץ פיצה

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

קירן הינדס – בלפסט

טרוי קוטסור – קודה

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

ג'סי פלמונס – כוחו של הכלב

קודי סמיט-מקפי – כוחו של הכלב

שחקנית משנה

קטרינה באלף – בלפסט

אריאנה דבוז – סיפור הפרברים

אן דאוד – Mass

אאונג'נואה אליס – משפחה מנצחת

רות נגה – חוצה את הקו

סרט אנימציה

אנקאנטו

לברוח

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ריה והדרקון האחרון

סרט בינלאומי

לברוח (דנמרק)

הגבר המושלם שלך (גרמניה)

גיבור (אירן)

הנהגת של מר יוסוקה (יפן)

האדם הגרוע בעולם (נורבגיה)

סרט תעודי

עליה

הגל הראשון

מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסיה

קיץ של נשמה

הוולווט אנדרגראונד

צילום

חאריס זמבארלוקוס – בלפסט

גרייג פרייזר – חולית

ארי וגנר – כוחו של הכלב

ברונו דלבונל – הטרגדיה של מקבת

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

עריכה

אונה ני דונגייל – בלפסט

ג'ו ווקר – חולית

פמלה מרטין – משפחה מנצחת

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

מיירון קרסטיין, אנדרו וייסבלום – טיק, טיק… בום!

פסקול מקורי

רוברט אאיקי אוברי לואו – קנדימן

הנס צימר – חולית

אלכסנדר דספלה – הכרוניקה הצרפתית

הארי גרגסון-ויליאמס – הדו-קרב האחרון

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

שיר מקורי

Down to Joy (בלפסט)

Right Where I Belong (בריאן וילסון: הדרך המובטחת הארוכה)

Dos Orguitas (אנקנאטו)

Be Alive (משפחה מנצחת)

No Time to Die (לא זמן למות)

עיצוב אמנותי

בלפסט

קרואלה

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

בית גוצ'י

כוחו של הכלב

סיפור הפרברים

סאונד

בלפסט

חולית

לא זמן למות

כוחו של הכלב

סיפור הפרברים

אפקטים חזותיים

האלמנה השחורה

חולית

מכסחי השדים: החיים שאחרי

לא זמן למות

ספיידרמן: אין דרך הביתה

איפור ועיצוב שיער

מגלה את אמריקה 2

קרואלה

חולית

העיניים של תמי פיי

בית גוצ'י

נבואה לאוסקר: 8.12.2021

סרט

בלפסט

קודה

חולית

משפחה מנצחת

ליקריץ פיצה

הבת האפלה

כוחו של הכלב

ספנסר

הטרגדיה של מקבת

סיפור הפרברים

בימוי

קנת בראנה – בלפסט

ריוסוקה המגוצ'י – הנהגת של מר יוסוקה

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

ג'ואל כהן – הטרגדיה של מקבת

תסריט מקורי

קנת בראנה – בלפסט

אסגאר פרהאדי – גיבור

זאק ביילין – משפחה מנצחת

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

סטיבן נייט – ספנסר

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

ריוסוקה המגוצ'י, טקמאסה אואה – הנהגת של מר יוסוקה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

מגי ג'ילנהול – הבת האפלה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

אנדרו גרפילד – טיק, טיק… בום!

חואקין פיניקס – קדימה קדימה

ויל סמית – משפחה מנצחת

דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

אוליביה קולמן – הבת האפלה

ליידי גאגא – בית גוצ'י

פרנסס מקדורמנד – הטרגדיה של מקבת

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

בראדלי קופר – ליקריץ פיצה

קירן הינדס – בלפסט

טרוי קוטסור – קודה

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

קודי סמיט-מקפי – כוחו של הכלב

שחקנית משנה

קטרינה באלף – בלפסט

אן דאוד – Mass

קירסטן דאנסט – כוחו של הכלב

אאונג'נואה אליס – משפחה מנצחת

מארלי מטלין – קודה

סרט אנימציה

אנקאנטו

לברוח

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ריה והדרקון האחרון

סרט בינלאומי

לברוח (דנמרק)

גיבור (אירן)

יד האלוהים (איטליה)

הנהגת של מר יוסוקה (יפן)

האדם הגרוע בעולם (נורבגיה)

צילום

חאריס זמבארלוקוס – בלפסט

גרייג פרייזר – חולית

ארי וגנר – כוחו של הכלב

ברונו דלבונל – הטרגדיה של מקבת

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

עריכה

אונה ני דונגייל – בלפסט

אנדרו וייסבלום – הכרוניקה הצרפתית

פמלה מרטין – משפחה מנצחת

אנדי יורגנסן – ליקריץ פיצה

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

פסקול מקורי

האנס זימר – חולית

הארי גרגסון-ויליאמס – הדו-קרב האחרון

דן רומר – לוקה

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

ג'וני גרינווד – ספנסר

עיצוב אמנותי

בלפסט

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

סיפור הפרברים

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

בית גוצ'י

סמטת הסיוטים

ספנסר

סאונד

בלפסט

חולית

כוחו של הכלב

טיק, טיק… בום!

סיפור הפרברים

אפקטים חזותיים

חולית

לשחרר את גאי

מכסחי השדים: החיים שאחרי

ספיידרמן: אין דרך הביתה

יחידת המתאבדים

איפור ועיצוב שיער

חולית

העיניים של תמי פיי

האביר הירוק

בית גוצ'י

ספנסר

נבואה לאוסקר – 4.10.2021

סרט

בלפסט

קודה

אל תסתכלו למעלה

חולית

בית גוצ'י

המלך ריצ'רד

ליקריץ פיצה

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

ספנסר

בימוי

קנת בראנה – בלפסט

פאולו סורנטינו – יד האלוהים

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

גיירמו דל טורו – סמטת הסיוטים

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

תסריט מקורי

קנת בראנה – בלפסט

ג'סטין צ'ון – בלו באיו

זאק ביילין – המלך ריצ'רד

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

סטיבן נייט – ספנסר

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

רוברטו בנטיבניה, בקי ג'ונסטון – בית גוצ'י

גיירמו דל טורו, קים מורגן – סמטת הסיוטים

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

ברדלי קופר – סמטת הסיוטים

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

לאונרדו דיקפריו – אל תסתכלו למעלה

פיטר דינקלג' – סירנו

ויל סמית – המלך ריצ'רד

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – סמטת הסיוטים

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

ליידי גאגא – בית גוצ'י

אלנה היים – ליקריץ פיצה

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

וילם דפו – סמטת הסיוטים

קירן הינדס – בלפסט

ג'ונה היל – אל תסתכלו למעלה

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

טימותי ספול – ספנסר

שחקנית משנה

ג'ודי דנץ' – בלפסט

קירסטן דאנסט – כוחו של הכלב

אאונג'נואה אליס – המלך ריצ'רד

מארלי מטלין – קודה

מריל סטריפ – אל תסתכלו למעלה

סרט אנימציה

אנקנטו

לברוח

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ויוו

צילום

גרייג פרייזר – חולית

צ'אנג צ'אנג-הון – אתמול בלילה בסוהו

דן לאוסטסו – סמטת הסיוטים

ברונו דלבונל – הטרגדיה של מקבת

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרוורים

עריכה

אונה ני דונגייל – בלפסט

אנדרו וייסבלום – הכרוניקה הצרפתית

פמלה מרטין – המלך ריצ'רד

אנדי יורגנסן – ליקריץ פיצה

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

פסקול מקורי

האנס זימר – חולית

אלכסנדרה דספלה – הכרוניקה הצרפתית

דן רומר – לוקה

אלכסנדרה דספלה – סמטת הסיוטים

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

עיצוב אמנותי

בלפסט

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

בית גוצ'י

סמטת הסיוטים

ספנסר

סאונד

בלפסט

חולית

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

סיפור הפרוורים

אפקטים חזותיים

חולית

נצחיים

מכסחי השדים: החיים שאחרי

סמטת הסיוטים

יחידת המתאבדים

איפור ועיצוב שיער

קרואלה

חולית

העיניים של תמי פיי

האביר הירוק

בית גוצ'י

נבואה לאוסקר – 18.8.2021

סרט

קודה

אל תסתכל למעלה

חולית

הכרוניקה הצרפתית

בית גוצ'י

אתמול בלילה בסוהו

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

סוגי בוטום

ספנסר

בימוי

דני וילנב – חולית

וס אנדרסון – הכרוניקה הצרפתית

גיירמו דל טורו – סמטת הסיוטים

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

פול תומס אנדרסון – סוגי בוטום

תסריט מקורי

אדם מקיי – אל תסתכל למעלה

אדגר רייט, קריסטי וילסון-קיירנס – אתמול בלילה בסוהו

פול תומס אנדרסון – סוגי בוטום

סטיבן נייט – ספנסר

מאט האריס – הזרזיר

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

רוברטו בנטיבניה, בקי ג'ונסטון – בית גוצ'י

גיירמו דל טורו, קים מורגן – סמטת הסיוטים

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

אדם דרייבר – בית גוצ'י

ריצ'רד ג'נקינס – בני האדם

בן פלאט – אוון הנסן היקר

ויל סמית – המלך ריצ'רד

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – סמטת הסיוטים

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

ליידי גאגא – בית גוצ'י

מליסה מקארתי – הזרזיר

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

ברדלי קופר – סוגי בוטום

ג'ונה היל – אל תסתכל למעלה

קווין קליין – הזרזיר

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

ג'סי פלמונס – כוחו של הכלב

שחקנית משנה

ג'ודי קומר – הדו-קרב האחרון

ג'ודי דנץ' – בלפסט

מארלי מטלין – קודה

מריל סטריפ – אל תסתכל למעלה

ריטה טאשינגהם – אתמול בלילה בסוהו

סרט אנימציה

בל

אנקנטו

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ויוו

צילום

גרייג פרייזר – חולית

צ'אנג צ'אנג-הון – אתמול בלילה בסוהו

דן לאוסטסו – סמטת הסיוטים

ארי וגנר – כוחו של הכלב

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרוורים

עריכה

ג'ו ווקר – חולית

אנדרו וייסבלום – הכרוניקה הצרפתית

פול מצ'ליס – אתמול בלילה בסוהו

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

? – סוגי בוטום

פסקול מקורי

האנס זימר – חולית

אלכסנדרה דספלה – הכרוניקה הצרפתית

דן רומר – לוקה

אלכסנדרה דספלה – סמטת הסיוטים

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

עיצוב אמנותי

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

סוגי בוטום

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

סמטת הסיוטים

ספנסר

סיפור הפרברים

סאונד

אוון הנסן היקר

חולית

אתמול בלילה בסוהו

אהבה בשחקים: מווריק

סיפור הפרוורים

אפקטים חזותיים

חולית

הנצחיים

פינץ'

לשחרר את גאי

מכסחי השדים: החיים שאחרי

איפור ועיצוב שיער

קרואלה

חולית

הכרוניקה הצרפתית

בית גוצ'י

כוחו של הכלב

נבואה לאוסקר – 7.5.2021

סרט

אנט

בלונד

קודה

אל תסתכלו למעלה

חולית

המשלוח הצרפתי

יומן לג'ורדן

סמטת הסיוטים

סוגי בוטום

הזרזיר

בימוי

לאו קאראקס – אנט

דני וילנב – חולית

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

גיירמו דל טורו – סמטת הסיוטים

פול תומס אנדרסון – סוגי בוטום

תסריט מקורי

אדם מקיי – אל תסתכלו למעלה

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

פול תומס אנדרסון – סוגי בוטום

מאט האריס – הזרזיר

אדגר רייט, קריסטי וילסון-קיירנס – אמש בסוהו

תסריט מעובד

אנדרו דומיניק – בלונד

סיאן הדר – קודה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

וירג'יל ויליאמס – יומן לג'ורדן

רבקה הול – עוברת

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

לאונרדו דיקפריו – אל תסתכלו למעלה

אדם דרייבר – בית גוצ'י

מייקל בי. ג'ורדן – יומן לג'ורדן

ויל סמית – המלך ריצ'רד

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

אנה דה ארמס – בלונד

אמיליה ג'ונס – קודה

מליסה מקארתי – הזרזיר

רות נגה – עוברת

שחקן משנה

אדריאן ברודי – המשלוח הצרפתי

ברדלי קופר – סוגי בוטום

ריצ'רד ג'נקינס – סמטת הסיוטים

קווין קליין – הזרזיר

אלכסנדר סקארסגארד – עוברת

שחקנית משנה

קייט בלנשט – סמטת הסיוטים

ג'ודי דנץ' – בלפסט

מארלי מטלין – קודה

פרנסס מקדורמנד – המשלוח הצרפתי

מריל סטריפ – אל תסתכל למעלה

סרט אנימציה

אנקנטו

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ויוו

ונדל ו-ויילד

צילום

גרייג פרייזר – חולית

רוברט די. יאומן – המשלוח הצרפתי

דן לאוסטסו – סמטת הסיוטים

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מווריק

יאנוס קמינסקי – סיפור הפרוורים

עריכה

נלי קוטיה – אנט

האנק קורווין – אל תסתכלו למעלה

אנדרו וייסבלום – המשלוח הצרפתי

? – סוגי בוטום

אדי המילטון, כריס לבנזון – אהבה בשחקים: מווריק

פסקול מקורי

האנס זימר – חולית

אלכסנדרה דספלה – המשלוח הצרפתי

ג'יימס ניוטון האוורד – קרוז בג'ונגל

אלכסנדרה דספלה – סמטת הסיוטים

דוונטה היינז – עוברת

עיצוב אמנותי

אנט

חולית

המשלוח הצרפתי

סמטת הסיוטים

סיפור הפרוורים

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

סמטת הסיוטים

סוגי בוטום

סיפור הפרוורים

סאונד

אנט

חולית

אמש בסוהו

אהבה בשחקים: מווריק

סיפור הפרוורים

אפקטים חזותיים

ביוס

האלמנה השחורה

חולית

הנצחיים

מכסחי השדים: החיים שאחרי

איפור ועיצוב שיער

בלונד

קרואלה

המשלוח הצרפתי

בית גוצ'י

עוברת