ביקורת: היו זמנים בהוליווד

once_upon_a_time_in_hollywood_ver9_resize.jpg

 

כמה טרנטינו זה יותר מדי טרנטינו? את השאלה הזו כדאי שתשאלו את עצמכם לפני הצפיה ב"היו זמנים בהוליווד". הסרט הזה הוא פחות או יותר הדבר הכי טרנטינואי שקוונטין טרנטינו אי פעם טירנטן. כמעט כל טרופ שהבמאי הפופולרי השתמש בו בעשרים ושבע השנים האחרונות, מצא דרך לסרטו החדש, אפילו אם רק בתור אזכור ברקע. יש אנשים קשוחים לבושים בשחור ולבן, יש מערבונים, יש קונג-פו. למעשה, כל השלושה מופיעים באותה סצנה. יש נאצים מתים בצורה גרפית, יש נשים יחפות, יש קלוז-אפים קצת קרובים מדי על אוכל, יש מוזיקה נוסטלגית ומסעדות מפעם, יש בית גדול בו מתרחש עימות חשוב.

זו תהיה טעות לטעון שטרנטינו לא ממחזר, כי כל הקריירה שלו בנויה על שימוש ברעיונות של אחרים ליצירת סיפור חדש. אף אחד לא עושה את זה טוב כמותו, מה שהופך אותו למעתיקן המקורי ביותר בעולם. התרומה שלו לתרבות הפופ, גם אם היא נסמכת במידה רבה על דברים שנעשו לפניו, כל כך גדולה, שמחוץ לקולנוע בו ראיתי את היו זמנים בהוליווד יש מסעדה איטלקית בשם טרנטינו ולפני ההקרנה, הייתה להקה שנגנה שירים מוכרים מסרטים קודמים שלו. אלא שבעוד אנחנו מחקים את מה שרואים ביצירות שלו, קוונטין טרנטינו יצר יקום סינמטי משלו שדומה לשלנו, אבל משחק לפי חוקים קצת שונים. היו זמנים בהוליווד הוא, נכון לעכשיו, השיא של היקום הזה.

ריק דולטון היה כוכב של סדרת טלוויזיה מצליחה בשנות החמישים, שירד מגדולתו לאחר סוף העשור. הוא גם הופיע במספר סרטי אקשן שהפכו לקאלט, אבל לא עזרו לקריירה שלו לנסוק. נכון לפברואר 1969, דולטון הוא כוכב-עבר שמוזמן להופיע כנבל בסדרות חדשות על מנת לקדם כוכבים צעירים ממנו והסיכוי היחיד שלו לגלם שוב את הדמות הראשית, הוא במערבוני ספגטי ושאר הפקות איטלקיות בבימוי אנשים בשם סרג'יו. בינתיים, ריק לומד את השורות לפיילוט בביתו שבברלי הילס, ממש ליד ביתם של רומן פולנסקי ושרון טייט.

את ריק מלווה לכל מקום כפיל הפעלולים שלו, קליף בות'. מעבר לכך שהקריירה של קליף קשורה בזו של ריק, הוא גם משמש עבורו נהג אישי, תיקונצ'יק ושאר פעולות קטנות ששחקן מכובד לא אמור לעשות בעצמו. בנוסף, קליף הוא איש סודו של ריק, תמיד קשוב ומוכן לתת עצה טובה ומלווה את השחקן השתיין ברגעי המשבר שלו. יתכן וקליף באמת מחבב עד כדי כך את מעסיקו, אבל יכול להיות שהקשר הצמוד ביניהם גם קשור לכך שהרבה מתאמי פעלולים מסרבים לשכור מישהו שהרג את אישתו ויצא זכאי, וריק הוא היחיד שיכול לשכנע אותם לקחת את הסיכון.

כשמביטים לאחור על הפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו, נראה שהוא נטש בשלב די מוקדם את הברומנס כמוטיב מרכזי בסיפור. היה את הקשר בין מיסטר וייט ומיסטר אורנג' ב"כלבי אשמורת", אבל לאחר מכן, אלה יותר קשרי עבודה או גורל כפוי מאשר חברות של ממש. וינס וג'ולס לא יושבים בדיינר כי הם אחוקים, אלא כדי להירגע אחרי יום עבודה לא פשוט. דוקטור שולץ אמנם מתחבב על ג'אנגו, אבל הם נעזרים זה בזה להשגת מטרות שונות כמו שותפים עסקיים. הדמויות השונות ב"שמונת השנואים" עסוקות בפתרון תעלומה, אבל גם אלה שיש ביניהם קשרים מעבר למסבאה בה רוב הסרט מתרחש, אינם קולעים להגדרה המקובלת של חברים.

אולי מהסיבה הזו, כל כך מוזר לצפות בהיו זמנים בהוליווד ולהבין שהסיפור למעשה ממוקד בשתי הדמויות הגבריות האלה. הם לא יוצאים למסע נקמה, מחפשים אוצר, או נרדפים בידי החוק. מדובר בשני גברים מבברלי הילס שמסתדרים ממש טוב ביחד והגורלות שלהם קשורים זה בזה.

או שאולי זו רק מראית עין. בעוד נראה שריק בהחלט רואה בקליף יותר ממישהו שעובד עבורו, ישנם רגעים בהם הבדלי המעמדות ביניהם, בחברה מערבית בה לא אמורים כביכול להיות מעמדות, יוצרים הפרדה. ריק מסיים את היום לבד בבית גדול עם ברכה באזור יוקרתי, קליף מסיים אותו בטריילר צנוע מאחורי דרייב אין, כשהוא מאכיל את הכלבה ורואה קצת שטויות בטלוויזיה. למרות שהם מגיעים ביחד לכל מיני מקומות, יש הרבה פעמים רגע בו ריק נלקח הצידה לשיחה של גדולים, בעוד קליף ממתין מאחורי הקלעים, או על הבר, עם שאר פשוטי העם. נראה ששניהם בסדר עם זה, אולי כי קליף הוא משרת נאמן ששמח שמצא פטרון, וריק שמח שמצא מישהו שלא אומר לו שעבר את השיא ואינו רלוונטי יותר.

זה אחד מהרבדים השונים שמסתתרים בהיו זמנים בהוליווד, סרט שאומר הרבה, אבל צריך כמה שעות, או אפילו ימים, של מחשבה כדי לפרום את הפקעת ולהבין מה בכלל הנקודה שלו. הוא מתרחש במציאות החלופית שהתחילה בסרט קודם של טרנטינו, זו שנראית כמו שלנו, רק שהכל טיפה שונה. רוב הדמויות המשניות בסרט מבוססות על אנשים אמיתיים, מה שמעיד על תחקיר מעמיק אודות הוליווד של התקופה. ריק דולטון אמנם לא קיים במציאות שלנו, אבל הדמות שלו שואבת הרבה השראה מטיי הרדין, כוכב הסדרה "ברונקו" שזוכה לאזכור עקיף בספר אותו ריק קורא על בוקר שזמנו עבר. הקשר בינו לבין קליף מבוסס במידה רבה על הקשר האמיתי בין ברט ריינולדס וכפיל הפעלולים האל נידהם (שהפך בזכות ההכרות עם ריינולדס גם לבמאי). למעשה, הקשר לברט ריינולדס היה אמור להיות אפילו בולט יותר מאחר והשחקן הוותיק לוהק לתפקיד קטן בסרט, אך נפטר לפני הצילומים והוחלף בברוס דרן. אם זה לא מספיק, ג'יימס מרסדן מגלם את ריינולדס הצעיר בסצנה שירדה בעריכה ובוודאי שמורה לאיזו גרסת במאי שתצא בעתיד.

מעבר לדמויות עצמן, טרנטינו משתמש בהיו זמנים בהוליווד גם כקפסולת זמן לסוף שנות השישים. בזמן שהקריאות לשלום ואהבה חופשית הלכו ופינו את מקומן לטרגדיות אמיתיות בהשפעת סמים (כולל האלימות הקשה בפסטיבל אלטמונט והכת של צ'רלס מנסון), טרנטינו מציג שורה ארוכה של טעימות מהתקופה. הסרטים המוצגים בקולנוע, הרכילות העסיסית, ההיפים שמופיעים באמצע הרחוב, המוזיקה ברקע, המסעדות הפופולריות, שערי מגזינים שעוצבו במיוחד כך שיתארו את הקריירה של ריק דולטון. מידת ההשקעה בשחזור התקופתי מדהימה, במיוחד בהתחשב בכך שזו עדיין מציאות חלופית, כך שהיה מקום לחפף פה ושם בתרוץ של קו זמן שונה. אבל לא אצל טרנטינו, הוא רוצה שנראה כל שלט שנדלק בהוליווד כאשר השמש שוקעת ונעקוב אחרי מה שהדמויות שומעות ברדיו בכל פעם שהן ליד מכשיר. כמו "להיות שם" של האל אשבי, שהפך לקפסולת זמן של השנה בה צולם בזכות התמקדות מרובה בשידורי הרדיו והטלוויזיה של התקופה, היו זמנים בהוליווד נותן טעימה מהעולם של לפני חמישים שנה והוא הולך עם זה עד הסוף, לפחות בכל הנוגע לפרטי הרקע.

לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מגלמים את התפקידים הראשיים ובעוד הסרט מאוד מתבסס על הקשר בין ריק וקליף, נראה שכל אחד מהשחקנים חזק יותר דווקא כשהוא נפרד מעמיתו. שלוש הסצנות הטובות בסרט הן כאלה בהן דיקפריו, פיט או מרגו רובי, המגלמת את שרון טייט, נושאים את הסצנה על כתפיהם. עבור דיקפריו, אלה הצילומים של הפיילוט שמוציאים ממנו הופעה נפלאה במהלכה המצלמה עוקבת גם אחר הטעויות של ריק והנסיונות שלו לתקן אותם על הצד הטוב ביותר, כאשר מדובר בצומת דרכים שיכול להרים או למוטט סופית את ההערכה העצמית שלו. עבור פיט, מדובר בסצנה בה קליף מסתובב במתחם בו צולמו בעבר מערבונים ומנסה לאתר את הבעלים של המקום. זו סצנה מורטת עצבים שלא קורה בה הרבה, אבל כל הזמן יש ציפיה לרע ביותר. מרגו רובי, השחקנית בעלת החיוך השובה ביותר בצד הזה של ג'וליה רוברטס, מגלמת את טייט כמישהי שעדיין לא רואה בעצמה כוכבת ומתלהבת מדברים קטנים שמגיעים בעקבות הופעה בסרטים. הסצנה בה היא בודקת אם תוכל להיכנס בחינם להקרנה של סרט בכיכובה, כאשר מנהל הקולנוע מנסה להיזכר מי היא, והמשכה כאשר היא מאזינה לתגובות הקהל לסרט, ממסגרים את טייט כאישה מקסימה ומלאת שמחת חיים. אם אתם יודעים משהו על שרון טייט האמיתית, ברור לכם למה טרנטינו כל כך טרח להציג את הצד הזה שלה. אנחנו לא רוצים שיקרה לה משהו רע, למרות שברור לאן הסיפור מוביל.

יצאתי מההקרנה עם תחושות מעורבות ונדרשו לי לפחות יומיים כדי להצליח ולעשות סדר בראש. ככל שאני משחזר את הסרט בזכרון, ככה הוא נראה יותר עמוק ושלם. זה הגיוני שהרושם הראשוני היה מבולבל, כי טרנטינו יצר עולם שלם עבור 160 דקות שהגיעו בסופו של דבר למסך. כשרואים עולם מלא פרטים, שלכל הערה ותמונה ברקע יש סיפור משל עצמן, זה המון מידע לדחוס בבת אחת. ככל שעובר הזמן ואני מצליח להתמקד מחדש בכל סצנה, אני רואה יותר בברור את סיפור המעמדות, את הנקודות בהן המציאות הזו שונה משלנו, את מקומות החיבור, את הרמזים המטרימים, את הסיבה לכך שהסרט מסתיים כפי שהוא מסתיים ואת ההגיון מאחורי הסצנות המתמקדות בחיי היום יום של שרון טייט לעומת העלמה כמעט מוחלטת של בעלה רומן פולנסקי, אדם שחשיבה עליו מיד תעכיר את האווירה. הסרט מתרחש במה שנתפס כסופה של תקופה ונראה שטרנטינו מנסה כמעט להציל את התקופה הזו ולהראות איך הייתה ממשיכה במציאות שלו.

סרטו הבא של טרנטינו אמור להיות האחרון. בעוד אני לוקח הודעות פרישה בערבון מוגבל (זוכרים שסטיבן סודרברג פרש לפני כמה שנים? גם בנטפליקס שעבורה הוא ביים שני סרטים חדשים השנה לא זוכרים), מעניין אותי לראות לאן הכל מוביל. בהנחה שגם הסרט האחרון שלו יתרחש בטרנטינוברס, זה יהיה הסיכום שלו לסיפור שנמתח למעשה על פני יותר ממאה שנה. אולי יהיה המשך ישיר למאורעות היו זמנים בהוליווד. אולי יקשר אותם לארוע מוקדם יותר, או בכלל יציג הבט חדש של העולם החלופי. מה שלא יהיה, אני כרגע מסוקרן יותר מאי פעם לגבי הצעד הבא של טרנטינו.

היו זמנים בהוליווד הוא סרט שלא מומלץ לראות רק פעם אחת. אם אהבתם אותו, תרצו לצפות בו עוד כמה פעמים כדי לקלוט את כל הפרטים הקטנים והרמזים שמובילים לסופו. אם נמאס לכם כבר מהשטיקים של טרנטינו, עדיף שתסתפקו באפס צפיות, כי הוא מגביר כאן הילוך לקראת הסינגולריות בה הטרופים שלו הם אלה שיכתיבו את התסריט ולא להפך. אחרי הרושם הראשוני המבולבל, נראה לי שאני אוהב את הסרט הזה. יש בו הגיון פנימי מאוד איתן, רק שצריך הפסקה מהצפיה בכדי לפנות בראש מקום להבחין בו. זה לא הסרט הכי שנון או מרגש שטרנטינו יצר, אבל זה בהחלט הסרט שהכי משקף את החזון הפרטי שלו.

ביקורת: פרזיטים

parasite-french-movie-poster_resize.jpg

 

החברה הדרום קוריאנית מבוססת במידה רבה על אתיקות חברתיות, מעמדות במקום העבודה וכבוד על בסיס גיל. עבורם, כניסה לבית מבלי לחלוץ נעליים, קבלת מתנה ביד אחת או פניה לאדם בשמו הפרטי מבלי שבקש זאת, נחשבות להתנהגות מאוד לא מנומסת שעלולה אף להוביל לניתוק קשר. בעוד הדרום קוריאנים מרשים לעצמם להתגמש עם משפחה וחברים ומאוד פתוחים להשפעות מערביות, הם עדיין מיחסים חשיבות רבה לטקסים קטנים שעבור הישראלי הממוצע יראו כבזבוז זמן או כחוסר פתיחות.

איכשהו, דרום קוריאה היא גם החברה ממנה יצא בונג ג'ון-הו, אחד הבמאים הפחות צפויים שפועלים כיום. אני לא מעריץ של מר בונג, שני סרטיו הקודמים שראיתי הותירו אותי מבולבל בכל הנוגע לשבחים להם זכו. "המארח" התחיל כסרט אימה סביר ואבד לחלוטין קצב החל מנקודה מסוימת, בעוד "רכבת הקרח" הוא אחד הסרטים היותר מטופשים שראיתי בעשור הנוכחי ובאמת שאין לי מושג איך הוא לא התקבל ביותר זלזול מצד מבקרים וצופים כאחד. למרות זאת, קפצתי על ההזדמנות לראות את סרטו החדש, "פרזיטים", זוכה פרס דקל הזהב ואהובם המיידי של אנשים שאני למעשה מזדהה עם טעמם. נכון, הציפיה שלי מבונג ג'ון-הו היא להתאכזב, אבל כבר ציינתי שמדובר בטיפוס מאוד לא צפוי, אז אולי אופתע לטובה.

משפחת קים חיה בעוני בדירת חצי-מרתף בשכונה עלובה. ההורים מובטלים, לילדים אין כסף ללמוד באוניברסיטה, הם צריכים לגנוב וייפיי מהשכנים, יש שיכור שבאופן קבוע משתין להם ליד החלון, עוד אלמנטים של עוני… בקיצור, המצב לא מזהיר. חברו של הבן קי-וו מציע לו להחליף אותו כמורה פרטי לאנגלית עבור בתה התיכוניסטית של משפחה עשירה. קי-וו מזייף תעודות, מציג עצמו כקווין ומגיע לראיון עבודה בבית משפחת פארק. לאחר שאם המשפחה מרוצה ממנו, הוא מבחין שהילד הצעיר במשפחה היפראקטיבי וממליץ על מתמחה בריפוי באמנות ששמע עליה דברים טובים. גברת פארק לא צריכה לדעת ש"ג'סיקה" המרפאת באמנות שישר מתחברת לילד הסורר, היא בעצם קי-ג'ונג, אחותו של קי-וו.

כך נכנסים בהדרגה ארבעת חברי משפחת קים לביתה של משפחת פארק, במסווה של ארבעה זרים שבמקרה מציעים שירות בתפקיד שבדיוק התפנה. הקימים מנצלים את הנטיה הדרום קוריאנית להסתמך על המלצות של אנשים עליהם סומכים, במקום לבדוק לבד את הרקע של עובדים חדשים, וחווים עליה במדד האושר בזכות המשכורת הנדיבה שהזוג פארק משלם להם.

זו העלילה של הסרט עד לנקודה מסוימת, בה נוסף לסיפור גורם לא צפוי. לא אפרט לגביו, כי זה ספוילר רציני, אבל כן אגיד שהנקודה הזו מחלקת את הסרט לשניים. החלק הראשון הוא קומדיה פשוטה יחסית על משפחה של נוכלים שמנצלת את האתיקות המקצועיות בדרום קוריאה על מנת לצאת ממצב בו מקור הפרנסה העיקרי שלה הוא קיפול קרטונים עבור פיצריה שכונתית. זה החלק היותר שגרתי שאמנם מתבסס יותר מדי על צרופי מקרים, אבל אפשר לקבל את קיומם כחלק מהסיפור. החלק השני הוא זה שבו בונג ג'ון-הו משנה את כללי המשחק ועובר מסאטירה קלילה על החברה הקוריאנית למשהו הרבה יותר מסובך.

סביר להניח שהצופה הדרום קוריאני ימצא בפרזיטים הרבה ביקורת על הכלכלה המקומית ועל הגישה המעמדית. הסרט בהחלט לועג למשפחת העשירים ומציג אותם כנוחים להשפעה, בעודם עוורים לחלוטין לקשייהם של העובדים הזוטרים. זה נראה קצת מוגזם מנקודת מבט חיצונית, אבל עושה רושם שמר בונג הוציא פה הרבה קיטור על החברה הגבוהה במדינתו. לפעמים, נדמה שיצא קצת יותר מדי והדמויות העשירות מאבדות נפח. התכנית של משפחת קים עובדת כי משפחת פארק מתנהגת בדיוק כמו שמצפים ממנה, בלי שום הפתעות. הם מתעלמים מהסברים סבירים לא פחות לדברים שקורים, כי אחרת העלילה לא תתקדם באותה קלות. זה קצת הפריע לי, בעיקר לאור העובדה שבני משפחת קים ממש טובים בעבודות שהם מתחזים למקצוענים בהן. כלומר, יש ביקורת על הצורך בהתחזות לשם קבלה לעבודה, אבל אין שום הונאה או קיצורי דרך במה שהם למעשה עושים. זה גורם לכל המזימה להראות חסרת טעם. למה להיטפל למשפחה אחת מסוימת, במקום להתפרנס ולנצל את הכישורים האמיתיים שלהם בכדי להתגבר על המכשול הכספי?

לכן קראתי קצת על המנהגים והאתיקות המקצועיות בדרום קוריאה והבנתי שאכן, מערכת היחסים בין עובדים ומעסיקים כל כך ממודרת שם, שהחורים בעלילה למעשה מתחילים להיראות הגיוניים. אמנם אני לא קולט כל מיני פרטים שצופה מארצו של מר בונג יבחין בהם, אבל אם יש סרט בו מומלץ לעשות שעורי בית לפני הצפיה, זה זה. הסאטירה נעשית הרבה יותר ברורה ככה.

לעומת זאת, היה לי קשה עם החצי השני של הסרט, בו החורים בעלילה הופכים לקניונים, דמויות משנות את התנהגותן ללא הסבר והנוכלים הסימפתיים הופכים פתאום לסתם מטומטמים. הסיפור מוותר על הפשטות הנעימה לטובת עודף פרטים שרק הופכים את הכל לפחות אמין. מבין הדרכים בהן בונג ג'ון-הו מסוגל להפתיע, הוא עדיין עמד בציפיה אחת: הגיון פנימי לא באמת חשוב לו. פרזיטים אמנם לא מגיע לרמות האבסורד של "רכבת הקרח", סרט שבו שארית האנושות חיה ברכבת שנעה בלופים אינסופיים ויש בה חלוקה מעמדית כל כך נוקשה, שהמעבר בין הקרונות תמיד מרווח ומתאים בדיוק למספר הדמויות הנחוצות לכל סצנה… סליחה, קשה לי להתחיל לחשוב על "רכבת הקרח" בלי למנות את כל הדרכים בהן העלילה שלו לא הגיונית. בכל אופן, פרזיטים לא מגיע לרמות כאלה של חוסר עקביות, אבל השינוי העלילתי הוא די מיותר בסופו של דבר. זו הייתה יכולה להיות קומדיה סאטירית על נוכלים, או להתחיל בתור מה שלא יהיה החצי השני. כשמצרפים אותם אחד לשני כמו שמר בונג עשה, הפואנטה מתפספסת.

עוד בעיה היא שהקצב של הסרט כולו לא אחיד. בעוד יש בניה איטית על מנת שנראה כיצד קי-ג'ונג וקי-וו משיגים עבודה באותו בית, התסריט נוקט בקיצורי דרך די מוזרים בכדי להמשיך את המזימה מהנקודה הזו והלאה. לאחר מכן, הוא שוב נעשה איטי ואז עוד פעם התרחשויות טסות בקצב לא הגיוני. גם יש תחושה של מריחה לקראת הסוף, כאשר התסריט נעשה מאוד עמוס ומר בונג מתעקש לסגור את כל קווי העלילה שפתח, גם אם חלקם לא תרמו שום דבר לסיפור מלכתחילה. בשלב הזה, האמינות כבר לחלוטין אינה חלק מהסרט והדמויות נעשות שטוחות כמו קרטון.

אין לי בעיה עקרונית עם שינויים פתאומיים בקצב ובסגנון. "אנחנו" הוא אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה וכמעריץ של טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, אני מברך על דברים כאלה כאשר הם מתוזמנים נכון. השאלה היא האם השינוי תורם משהו לסיפור או עוזר להעביר מסר. במקרה של פרזיטים, אני חושב שהוא בעיקר מזיק. כל אחד מחצאי הסרט היה יכול להיות חלק מסיפור מוצלח בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם מאולץ ומבטל את כל ההשקעה שהייתה לי בדמויות עד לאותו רגע. היה לי פחות ופחות אכפת ככל שהסרט נע לעבר נקודת הסיום. היה פה רעיון טוב. למעשה, היו פה שני רעיונות טובים, אבל בונג ג'ון-הו לא עבד כמו שצריך על האיזון ביניהם, כך שהתוצאה אינה מספקת משני הצדדים.

פרזיטים הוא סרט טוב מבחינה טכנית, עם בימוי שרוב הזמן מראה בדיוק את מה שצריך ובניה מוצלחת של העלילה. רוב השחקנים בסדר ובמיוחד אהבתי את סונג קאנג-הו בתפקיד ראש משפחת קים, אדם נטול תחכום שיודע לנצל את הכבוד שדרום קוריאנים רוכשים למבוגרים מהם על מנת לעקם את הכללים ומאוד אוהב את משפחתו. לצערי, הרצון של בונג ג'ון-הו להפתיע את הקהל עולה לדמויות בזמן לקבל עומק נוסף ודן את העלילה להתפתחויות סביב טריקים זולים וחסרי הגיון במקום סגירה אמיתית שתתן משמעות לכל מה שקרה. זה מאותם סרטים שהייתי מעדיף אם לא היו מנסים להפתיע אותי, אלא ממשיכים במסלול אותו הגדירו מראש, כי הייתי מעדיף לקבל סגירה למה שהתרחש שם, מאשר לסטות פתאום לדרך אחרת בלי סיבה.

נבואה לאוסקר – 5.8.2019

סרט

1917

יום יפה בשכונה

פורד נגד פרארי

הארייט

האירי

ג'וג'ו ראביט

סכינים שלופות

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

הדו"ח

 

בימוי

סם מנדז – 1917

ג'יימס מנגולד – פורד נגד פרארי

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

סקוט זי. ברנז – הדו"ח

 

תסריט מקורי

מיכה פיצרמן-בלו, נואה הרפסטר – יום יפה בשכונה

ג'יימס מנגולד, ג'ייסון קלר, ג'ז באטרוורת', ג'ון-הנרי באטרוורת' – פורד נגד פרארי

ראיין ג'ונסון – סכינים שלופות

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

סקוט זי. ברנז – הדו"ח

 

תסריט מעובד

פיטר סטרוהן – החוחית

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

גרטה גרוויג – נשים קטנות

ג'יי.אם. קוטזי – מחכים לברברים

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

טום הנקס – יום יפה בשכונה

איאן מק'קלן – השקרן הטוב

אדם דרייבר – הדו"ח

 

שחקנית ראשית

סינתיה אריבו – הארייט

לופיטה ניונגו – אנחנו

סירשה רונאן – נשים קטנות

מריל סטריפ – המכבסה

רנה זלווגר – ג'ודי

 

שחקן משנה

ג'וני דפ – מחכים לברברים

ג'ון ליתגו – הוגן ומאוזן

אל פאצ'ינו – האירי

מתיו ריס – יום יפה בשכונה

מייקל שאנון – סכינים שלופות

 

שחקנית משנה

אנט בנינג – הדו"ח

טוני קולט – סכינים שלופות

ניקול קידמן – החוחית

מריין פלאנקט – יום יפה בשכונה

אוקטביה ספנסר – לוס

 

סרט אנימציה

משפחת אדמס

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

ילדת מזג האוויר

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

פדון פאפאמיכאל – פורד נגד פרארי

רודריגו פריאטו – האירי

דיק פופ – ברוקלין היתומה

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

 

עריכה

לי סמית – 1917

אן מק'קייב – יום יפה בשכונה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

גרג אובריינט – הדו"ח

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

מקס ריכטר – אד אסטרה

נייט הלר – יום יפה בשכונה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

 

עיצוב אמנותי

1917

חתולים

פורד נגד פרארי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

1917

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד

מחכים לברברים

 

מיקס סאונד

1917

חתולים

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

רוקטמן

 

עריכת סאונד

1917

אד אסטרה

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

אפקטים חזותיים

1917

אד אסטרה

הנוקמים: סוף המשחק

איש התאומים

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

איפור ועיצוב שיער

יום יפה בשכונה

ג'וקר

ג'ודי

הארייט

היו זמנים בהוליווד

ונציה וטורונטו 2019 והמשך הדרך לאוסקר

בעשור וחצי האחרון, נעשה מקובל שקמפיין האוסקר מתחיל בספטמבר. כולם מחכים לראות את הסרטים שמוצגים בפסטיבלים בוונציה, טורונטו וטלורייד כדי להחליט מי בפנים ומי בחוץ במרוץ לאוסקר. שמונה מעשרת הזוכים האחרונים בפרס האקדמיה לסרט הטוב ביותר ערכו את הבכורה העולמית שלהם באחד משלושת הפסטיבלים האלה' כך שסטטיסטית, סביר להניח שהזוכה הגדול לשנת 2019 נמצא בתוכניה של פסטיבל ונציה או טורונטו שהוצגו רשמית בשבוע שעבר (מארגני פסטיבל טלורייד מחכים עד הרגע האחרון בכדי לחשוף את שמות הסרטים שיוצגו בו).

כמו בשנים קודמות, גם הפעם אני עובר על רשימת הסרטים המוצגים בחיפוש אחר אלה שיש סיכוי טוב שנראה אותם מתחרים על פרסים בסוף השנה. מדובר בהערכות על סמך נתונים יבשים, מאחר ואיש מחוץ להפקה עוד לא ראה את רוב הסרטים האלה, אבל אפשר להבין פחות או יותר מי ימשיך מכאן לקמפיין יוקרתי ומי יחכה להפצה חסרת ציפיות במחצית הראשונה של 2020. כמובן, תמיד יתכנו טעויות או השמטות מצדי. לפני שנה, למרות שקלעתי לגבי רוב הסרטים בהם נגעתי, פספסתי לחלוטין את קיומו של "הספר הירוק" שזכה בסופו של דבר באוסקר. לא בטוח אם לא שמתי לב לקיומו לפני הפסטיבל, או שהוסף לתוכניה אחרי שפרסמתי את הפוסט, אבל אני מקווה שלא יהיו פאשלות כאלה הפעם.

אז הנה הסרטים הבולטים שצפויים להיחשף בוונציה ובטורונטו השנה והערכה שלי לגבי המשך דרכם.

 

la-verite_resize.jpg

 

האמת – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה עוסק בכוכבת קולנוע צרפתיה שנפגשת מחדש עם בתה התסריטאית לאחר שנים של נתק, דבר שמוביל להרבה דרמה ורגשות. קתרין דנב וז'ולייט בינוש בתפקידי האם והבת, בסרטו של הבמאי היפני הירוקרזו קורה-אדה, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן בשנה שעברה על "המשפחה שלי".

סיכוי לאוסקר: השילוב בין שתיים מהכוכבות הגדולות בכל הזמנים של הקולנוע האירופי עם אחד הבמאים החמים ביותר בעולם כרגע, נשמע מאוד מבטיח. עם זאת, סיכוייו של הסרט באמריקה תלויים לחלוטין בהפצה, מאחר ויש לו ניחוח של סרט זר מהסוג שהקהל בארצות הברית נוטה להיות חשדן כלפיו.

 

אודות אינסוף – רוי אנדרסון הוא מסוג הבמאים שמפלגים את הקהל. או שחושבים שהוא גאון, או שלא מבינים מה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלנו. כרגיל אצלו, אי אפשר למצוא תקציר שמסביר בצורה ברורה על מה הסרט, אבל די בטוח לשער שהוא מאוד איטי ומהורהר, מלא דמויות גרוטסקיות, מצולם בצורה מרהיבה ולמרות שיגרום לצופים לרצות להתאבד, מבקרים יגדירו אותו כקומדיה.

סיכוי לאוסקר: יותר סביר שיסתפק בפרס הקולנוע האירופי.

 

אד אסטרה – פרויקט שמדברים עליו מתחילת השנה, אבל רק לאחרונה נודע על מה הוא. ג'יימס גריי מביים סרט מדע בדיוני אודות אסטרונאוט שיוצא לקצה מערכת השמש בחיפוש אחר אביו האובד וחושף סודות שיכולים להשפיע על גורל כדור הארץ. אז… אינטרסטלר פוגש את קונטקט? צוות השחקנים כולל את בראד פיט, טומי לי ג'ונס, ליב טיילר, רות נגה, דונלד סאת'רלנד.

סיכוי לאוסקר: ג'יימס גריי הוא במאי בינוני שטרם הצליח לחדור באמת למיינסטרים. מצד שני, הוא יודע לעבוד עם שחקנים והסרט הזה בהחלט עשוי להשיג כמה מועמדויות לפרסים טכניים. בקטגוריות אחרות, האקדמיה לא משתגעת על סרטי מד"ב, אז תלוי עד כמה התסריט מדבר אל קהל של דרמות משפחתיות.

 

אמה – אחרי ההצלחה היחסית של "ג'קי" ואחרי שהביא לצ'ילה את האוסקר הראשון שלה עם "אישה פנטסטית" בהפקתו, היה צפוי שפבלו לראין ישאר בהוליווד. מתברר שלא, מאחר והסרט החדש בבימויו עוסק בזוג צ'יליאני שחייו הופכים לסיוט בעקבות אימוץ ילד בעייתי. קצת נשמע כמו סרט אימה, אבל אני לא חושב שזה הכיוון.

סיכוי לאוסקר: הדלת להוליווד עדיין פתוחה בפני לראין, אבל לא זה הסרט שמחפשים בעיר הכוכבים. מה גם שאמה נרכש להפצה בידי נטפליקס, אז תלוי אם יחליטו להוציא אותו לקולנוע.

 

אורח הכבוד – מפקח מזון מאבד את שלוותו לאחר שבתו, המואשמת בניצול לרעה של עמדתה כמורה בתיכון, מסרבת לפרוש בתנאים שהוצעו לה. אטום אגויאן הקנדי מביים, עם דיוויד ת'יוליס, לייזה דה אוליביירה ולוק וילסון. יש סיכוי שזה יזכיר לאנשים את "ספק" של ג'ון פטריק שנלי. צוות השחקנים כולל גם את רוסיף סאת'רלנד, הבן של זה מ"אד אסטרה".

סיכוי לאוסקר: אטום אגויאן היה מועמד פעם אחת לאוסקר, לפני 22 שנים, על "המתיקות שאחרי". מאז, הוא והאקדמיה לא רואים עין בעין. לכל סרט שלו יש סיכוי להיות מועמד, אבל הוא רחוק מלהיות הימור בטוח.

 

ג'וקר – רוצים לדעת איך הוא קבל את הצלקות האלה? כנראה שהפעם נקבל תשובה. חואקין פניקס הוא האדם הרביעי בתוך שלושים שנה לגלם את אויבו האיקוני של באטמן בקולנוע (חמישי אם כוללים את מארק המיל בתור מדבב), בסרט שאמור להתעלם מכל הגרסאות הקודמות שלו. למרות שהג'וקר הוא לרוב טיפוס מסתורי, הגרסה הזו דווקא תראה את חייו לפני שהפך לנסיך הפשע, כולל היחסים המתוחים עם אמו.

סיכוי לאוסקר: הטריילר נראה מעולה וחואקין פניקס הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בגלקסיית שביל החלב. המכשול העיקרי שלו יהיו ההשוואות הבלתי נמנעות להופעה זוכת האוסקר של הית' לדג'ר. אם אתם מספיק ציניים, אתם מאמינים שלדג'ר זכה באוסקר רק כי מת לפני יציאת הסרט, אבל גם אם זה עזר לרכך את לב חברי האקדמיה, ההופעה שלו כל כך אהובה שפניקס יצטרך להציג פה את המשחק הטוב ביותר שאי פעם נתן. מעבר למכשול הזה, הסרט מבוים בידי טוד פיליפס, המוכר מסרטים כמו "רוד טריפ", "סטארסקי והאץ'" וסדרת הנגאובר. לא בדיוק מישהו שנוהג להתעסק בדמויות אפלות. מצד שני, אם אדם מק'קיי ופיטר פארלי עשו את הקפיצה מקומדיות וולגריות לאוסקר, מי יודע?

 

המכבסה – אישה יוצאת לחופשה ואיכשהו מסתבכת בעולם של העלמות מס והלבנת הון (כן, כזה סוג של מכבסה) שמקורן בחברת עורכי דין בפנמה סיטי. סטיבן סודרברג מביים לפי תסריט של סקוט זי. ברנז, עם הופעות של מריל סטריפ, גארי אולדמן, אנטוניו בנדרס, שרון סטון, דיוויד שווימר, רוברט פטריק… אני נשבע שהסרט הזה לא צולם ב-1998.

סיכוי לאוסקר: קודם כל, הסרט שייך לנטפליקס, אז תלוי איך יחליטו להפיץ אותו. דבר שני, זה נשמע מעניין, אבל סטיבן סודרברג לא ביים אף סרט שהיה מועמד לאוסקר כבר כמעט עשרים שנה. חוץ מהמועמדות היחידה של "הגרמני הטוב" על הפסקול המקורי, סודרברג לא מצליח לקבל אפילו אזכור מהאקדמיה. זה מדהים בהתחשב בכך שזה אותו במאי שהיה מועמד מול עצמו עם "טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'". הסרט מעורר קצת באז, אבל קודם כל שבכלל יקבל הפצה מחוץ לקולנוע הביתי.

 

סיפור נישואין – נח באומבך, אחד מהבמאים האהובים על מישהו שאתם מכירים, אבל לא כל כך קרובים אליו, חוזר עם דרמה על במאי תאטרון ושחקנית שמנסים להתגרש למרות המרחק הפיזי ביניהם. אם קוראים לזה בארץ "גירושין בשלט רחוק", אתם רשאים לשרוף את בית הקולנוע. אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון בתפקידים הראשיים.

סיכוי לאוסקר: יכול להיות. באומבך הוא במאי עם גישה מאוד קודרת. הוא לא בא להצחיק אף אחד ולמעשה, שם לעצמו למטרה להוכיח לעולם שבן סטילר הוא שחקן דרמתי מוכשר. יש לו סיכוי טוב יותר לשכנע עם דרייבר וג'והנסון בסרט שיכול להיות מועמד לאוסקר, אם יקבל את הקידום הנכו… לא משנה, זה של נטפליקס.

 

קצין ומרגל/אני מאשים – הסרט הכי מעורר מחלוקת ברשימה, שעצם הקבלה שלו לפסטיבל ונציה עוררה זעם ברשתות החברתיות. זהו סרטו החדש של רומן פולנסקי, העוסק בפרשת דרייפוס. רומן פולנסקי… פרשת דרייפוס. במאי שאינו רשאי להיכנס לארצות הברית מאחר ונמלט לאחר שהורשע באונס קטינה, מביים סרט על אחד המקרים המפורסמים ביותר של אדם שנמצא אשם על פשע שלא בצע. ג'י, אני תוהה אם יש כאן איזה מסר.

סיכוי לאוסקר: לא. נכון שחשבו שהאקדמיה מוותרת לפולנסקי אחרי שזכה באוסקר על בימוי "הפסנתרן", אבל האווירה השתנתה משמעותית מאז ופולנסקי הוא אחד הבודדים שחברותו באקדמיה נשללה בעקבות עברות המין שבצע. השניים האחרים, אגב, הם הארווי ויינסטין וביל קוסבי. אנחנו לא הולכים לראות את הסרט הזה מועמד אפילו לראזי.

 

מחכים לברברים –  סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הקולומביאני צ'ירו גוארה, הוא עיבוד לספרו של זוכה פרס נובל לספרות ג'ון מקסוול קוטזי. העלילה מתרחשת בישוב קטן בו השופט המקומי מתחיל להטיל ספק בממשלה אותה הוא משרת כאשר כח צבאי מגיע למקום על מנת להתכונן למלחמה נגד ברברים מסתוריים. בסרט משחקים מארק ריילנס, ג'וני דפ ורוברט פטינסון.

סיכוי לאוסקר: די טוב. מעבר לבאז שמייצר הסיפור עצמו, שעובד גם לאופרה מצליחה, שלושת השחקנים שהוזכרו נמצאים בתקופה חזקה בקריירה שלהם ונראה שהליהוק של ריילנס מול דפ הוא יצוג מושלם של מוסר נגד צייתנות עיוורת. תמונות ראשונות מהסט מרמזות על מתחרה חזק בקטגוריות העיצוב, אבל ביקורות טובות יכולות בהחלט להתניע קמפיין לפרסים נוספים.

 

מבוגרים בחדר – סרט העוסק בתכנית החילוץ ליוון בעקבות המשבר הכלכלי שמוטט את כלכלת המדינה ב-2009. התסריט מתבסס על ספרו של יאניס וארופאקיס, אותו כתב לאחר שהתפטר ממשרתו כשר האוצר. את הסרט מביים קוסטה גברס שמתברר שהוא עדיין חי. לא ברור כרגע עד כמה הסרט נצמד לפרטים המתוארים בספרו של וארופאקיס, אבל כנראה שיעורר לא מעט מחלוקת במולדתו.

סיכוי לאוסקר: קוסטה גברס זכה באוסקר בתחילת שנות השמונים על התסריט לסרט "נעדר". לפני כן, היה מועמד כבמאי ותסריטאי על "Z", שזכה באוסקר לסרט בשפה זרה. זו הקטגוריה היחידה בה נראה לי שיש למבוגרים בחדר סיכוי להתחרות. אם יוון תחליט לשלוח את הסרט כנציגה, לא הייתי פוסל מועמדות לאוסקר.

 

כפירת התפוז השרוף – עיבוד לספרו של צ'רלס וילפורד, שככל הידוע לי, לא תורגם לעברית, אז די תרגמתי את שמו בצורה ישירה. מדובר בסיפורו של סוחר אמנות שנשכר לגנוב ציור יקר ערך ומסתבך בעקבות תאוות הבצע שלו. צוות השחקנים כולל את קלאס באנג, אליזבת דביקי, מיק ג'אגר ודונלד סאת'רלד. אני חושד שהליהוק נעשה דרך לחיצה על בחירת ערך אקראי בוויקיפדיה. זהו סרטו השני של הבמאי האיטלקי ג'וזפה קאפוטונדי, שעובד כבר 25 שנה בבימוי קליפים, פרסומות וסדרות טלוויזיה..

סיכוי לאוסקר: נראה מפוזר מכדי להיות מתחרה רציני.

 

המלך – דיוויד מיצ'וד, המוכר בעיקר בזכות הסרט "ממלכת החיות", מביים עיבוד למחזות "הנרי הרביעי: חלק 1", "הנרי הרביעי: חלק 2" ו"הנרי החמישי" של ויליאם שייקספיר. אורכו של הסרט הוא 133 דקות, אז אני מנחש שקיצצו כמה מונולוגים. טימותי שאלאמה מגלם את יורש העצר שהופך למלך אנגליה בעקבות מות אביו. בן מנדלסון, שגלם את ג'ורג' השישי ב"שעה אפלה", מגלם פה את המלך היוצא הנרי הרביעי. עוד משתתפים ג'ואל אדג'רטון, רוברט פטינסון, שון האריס ולילי-רוז דפ, כי רוברט פטינסון החליט לעבוד עם כל משפחת דפ השנה.

סיכוי לאוסקר: כל כמה זמן, האקדמיה נעשית מטורפת על סרטים אודות מונרכים אנגליים ומי יודע, אולי "המועדפת" משנה שעברה פתח להם את התאבון. תמיד יש סיכוי שגם המלך יהיה מועמד, לפחות בקטגוריות העיצוב, אם כי הרעיון לעבד שלושה מחזות של שייקספיר לסרט של שעתיים ורבע, נשמע יומרני משהו.

 

חיות נדירות – בילי פייפר, שהתחילה את דרכה כזמרת פופ בינונית והפכה לשחקנית מוערכת ולאחד הפרצופים האהובים על מעריצי "דוקטור הו", מנסה לראשונה את כוחה בבימוי. חיות נדירות מוגדר בתור אנטי קודמיה רומנטית, מה שלא באמת אומר הרבה. פייפר מגלמת את התפקיד הראשי כשלצדה לילי ג'יימס, לאו ביל, דיוויד ת'יוליס וקרי פוקס.

סיכוי לאוסקר: יהיה מסקרן לראות איך בילי פייפר בתור במאית, אבל אני לא צופה לסרט הזה הרבה תשומת לב מחוץ לבריטניה.

 

beautifuldayintheneighborhood_02_resize_resize.jpg

 

יום יפה בשכונה – פה אנחנו מתחילים עם הבכורות הבלעדיות לטורונטו. מריאל הלר זכתה להכרה כבמאית בשנה שעברה בזכות "האם אי פעם תסלחי לי", שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. השנה, היא מגיעה לפסטיבל אם אחד הסרטים היותר חזקים מבחינת הימורים. הסרט מספר על ההכרות בין העיתונאי הציני לויד ווגל לבין האדם האהוב ביותר בטלוויזיה האמריקאית, פרד רוג'רס. מתיו ריס מגלם את ווגל, בעוד טום הנקס מגלם את אחיו האבוד מיסטר רוג'רס.

סיכוי לאוסקר: אמור להיות ממש טוב. סרטה הקודם של הלר לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הייתה לו נוכחות מורגשת. עם מערך יחסי ציבור מאורגן יותר הפעם, יש סיכוי שיום יפה בשכונה יהיה אחד המתחרים העיקריים על האוסקר. כמובן, יש לציין שמיסטר רוג'רס הוא אישיות מוכרת באמריקה הרבה יותר משאר העולם, אז נראה איך תהיה ההשפעה על מי שהסרט לא משחק על הנוסטלגיה שלו.

 

בלאקבירד – רימייק בבימויו של רוג'ר מיצ'ל לסרטו דובר הדנית של בילי אוגוסט. הסיפור עוסק במשפחה המתכנסת בכדי להעביר את הימים האחרונים עם האם החולה סופנית לפני שהיא מתאבדת. נשמע כיף. צוות השחקנים כולל את קייט וינסלט, מיה ואסיקובסקה, סוזן סרנדון, סם ניל וריין וילסון.

סיכוי לאוסקר: להוציא את "נוטינג היל" ו"ונוס", סרטיו של מיצ'ל מתקבלים בקרירות בקרב המבקרים וגם הקהל לא רץ למלא אולמות עבורו. יתכן וצוות השחקנים ימשוך מספיק עניין בכדי להתמודד על פרס או שניים.

 

Clemency – אני לא מתרגם את שם הסרט כי יש בו כפל משמעות, גם רחמים וגם חנינה. מאחר וגיבורת הסרט היא סוהרת שעובדת באגף הנידונים למוות, אני מניח ששתי המשמעויות רלוונטיות. הסרט הזה הוצג כבר בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה בפרס חבר השופטים. אלפרה וודארד הוותיקה זכתה בעצמה בשבחים רבים על התפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: מאחר וכבר נחשף לקהל לפני יותר מחצי שנה, אנחנו יודעים שקלמנסי הוא חביב מבקרים. מצד שני, אם היה מכוון לאוסקר, היו מדברים עליו יותר. תאריך הפצה מיועד בסוף דצמבר מרמז על רצון להיכנס למרוץ ברגע האחרון, אז נחיה ונראה.

 

פורד נגד פרארי – ג'יימס מנגולד הוא מהבמאים היותר מגוונים בהוליווד. הוא עשה דרמה, ביוגרפיה מוזיקלית, קומדיה רומנטית, מערבון, אקשן, אימה וסרטי גיבורי-על. האחרון שבהם, "לוגאן", הביא לו מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד. הפרויקט החדש שלו עוסק ביריבות ההיסטורית בין חברות הרכב שבשם הסרט, שהתמקדה בעיקר סביב מרוצי מכוניות יוקרתיים. מאט דיימון וכריסטיאן בייל בתפקידים הראשיים, ג'ון ברנתל בתפקיד לי איאקוקה שנפטר לפני כחודש.

סיכוי לאוסקר: כל דבר בסרט הזה נראה מכוון לאוסקר. מנגולד הוא במאי אמין שעושה לרוב את הנדרש ממנו והגיע הזמן שיקבל יותר יחס מהאקדמיה. צוות השחקנים מוכר וקל לשיווק (לדיימון ובייל יש במשותף 7 מועמדויות לאוסקר על משחק) והמפיקים עבדו לפני כן על "מאחורי המספרים" שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר. ביקורות טובות בפסטיבל טורונטו יהיו התחלה לקמפיין שלדעתי עובדים עליו כבר מתחילת השנה.

 

הארייט – אין לבמאית קסי למונס סרטים מאוד מפורסמים ברזומה, מה שמעיד על דלות הקידום של פרויקטים בבימוי נשים בתעשיה. הארייט עוסק בסיפורה האמיתי של הארייט טאבמן, שהובילה מסעות לשחרור מעל 700 עבדים מדרום ארה"ב. סינתיה אריבו, שעשתה בשנה שעברה מעבר מברודוויי לעולם הקולנוע, בתפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: זה די פתיון אוסקרים. אריבו היא אחת השחקניות היותר מבטיחות בהוליווד ולמרות שאין לקסי למונס אף סרט מוערך באמת באמתחתה, תאריך הפצה בתחילת נובמבר מרמז על כוונה של האולפן לקדם את הארייט בעונת הפרסים. לא בטוח שיהיה מספיק טוב בשביל להתחרות על פרס הסרט, אבל יש סיכוי שאריבו תקבל מועמדות.

 

רק רחמים – דרמה משפטית המבוססת על סיפור אמיתי בו פרקליט מגן על אדם שנאסר על רצח, חרף עדויות המרמזות לחפותו. זהו סרטו הרביעי של דסטין דניאל קרטן, במאי סרטי אינדי שיתחיל בקרוב לעבוד על "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" עבור מארוול.

סיכוי לאוסקר: מפוקפק. למרות סיפור קלאסי לאוסקר וכוונה להפיץ את הסרט בצורה מוגבלת לפני סוף השנה על מנת שיהיה כשיר לאוסקר, משהו פה נראה לי לא מספיק. אם הסרט הזה באמת יכה גלים, אהיה מופתע.

 

החוחית – עיבוד לספרה של דונה טראט, על אדם שאמו נהרגה בפיגוע במוזיאון כשהיה בן 13 וגדל אצל משפחה מאמצת. הוא מסתובב עם ציור של חוחית שמזכיר לו את האם המתה, אבל כנראה מעורר גם את עניינם של גורמים מפוקפקים. אנסל אלגורט בתפקיד הראשי, ניקול קידמן ובויד גיינס בתפקיד ההורים המאמצים ולצדם מופיעים גם לוק וילסון, שרה פולסון, ג'פרי רייט ואניירין ברנרד. ג'ון קראולי ביים.

סיכוי לאוסקר: בהחלט יש דיבור על הסרט הזה כאחד שיכול להיות מועמד. אישית, הטריילר ותקציר העלילה לא שכנעו אותי שיש סיכוי ממשי לזכיה, אבל חשבתי אותו דבר גם על "ברוקלין", סרטו הקודם של קראולי, שקבל מועמדות לאוסקר.

 

ההיסטוריה האמיתית של כנופיית קלי – לאמריקאים יש את בילי הנער, לבריטים יש את שוד הרכבת הגדול ולאוסטרלים יש את כנופיית נד קלי כהשראה נצחית לסרטים על פורעי חוק. למעשה, כנופיית קלי הייתה מושא הסרט הראשון אי פעם באורך מלא, שצולם באוסטרליה ב-1906. הסרט החדש אודות הכנופיה בוים בידי ג'סטין קרזל, מי שזכה להצלחה ביקורתית וכשלון קופתי עם "מקבת" ולכשלון ביקורתי והצלחה קופתית עם "אמונת המתנקש".

סיכוי לאוסקר: בעוד זה בהחלט סרט שעשוי לככב בסיכומי סוף שנה של מבקרים, קשה לראות אותו פורץ מספיק חזק לתודעה בקרב מצביעי האוסקר. יש סיכוי שהוא פשוט קטן וזר מכדי להשאיר רושם על הוליווד.

 

חינוך רע – לא מדובר ברימייק לסרטו של פדרו אלמודובר באותו שם, אלא לתסריט מקורי, המבוסס על חוויותיו של התסריטאי מייק מקאווסקי (הכניסו רפרנס למפלצות בע"מ פה) מימי התיכון. הבמאי הוא קורי פינלי וצוות השחקנים כולל את יו ג'קמן, אליסון ג'ני, ריי רומאנו והרבה אנשים שהיה הרבה יותר זול להשיג.

סיכוי לאוסקר: לא סביר. זה יכול להיות אהוב מבקרים, אבל חוץ מפרסי יעודיים לסרטים עצמאיים, אני לא רואה את זה מגיע לאנשהו.

 

דולמייט הוא שמי – בשנה הבאה, אמור להגיע המשך מאוחר ל"מגלה את אמריקה" בכיכובו של אדי מרפי, וקרייג ברואר נבחר לביים. לפני כן, השניים משתפים פעולה בסרט המבוסס על חייו של הקומיקאי רודי ריי מור, אותו מרפי יגלם. בסרט משתתפים גם וסלי סנייפס, מייק אפס, קרייג רובינסון, קיגן-מייקל קי וכריס רוק.

סיכוי לאוסקר: תשאלו את נטפליקס. אדי מרפי היה מועמד פעם אחת לאוסקר בזכות תפקיד דרמתי ("נערות החלומות"). אולי זה יעבוד לו שוב, אם הסרט יופץ בקולנוע.

 

פער תקוה – סרטו השני של ויליאם ניקולסון, המוכר יותר כתסריטאי. הסרט עוסק במשפחה החווה משבר כאשר האב מתכנן להתגרש מאם המשפחה. אנט בנינג וביל ניי משחקים את ההורים.

סיכוי לאוסקר: ביקורות טובות יכולות להכניס את הסרט למרוץ. כרגע, לא ממש מדברים עליו כמועמד רציני, אבל עם שתי מועמדויות לאוסקר כתסריטאי (על "ארץ הצללים" ו"גלדיאטור"), אי אפשר לגמרי לפסול את ניקולסון כמועמד השנה.

 

ג'וג'ו ראביט – אחד הסרטים היותר מסקרנים שיוצגו השנה בטורונטו וכנראה שגם אחד מהיותר מעוררי מחלוקת. הסרט עוסק בילד גרמני בזמן מלחמת העולם השניה, שמגלה שאמו מסתירה נערה יהודיה מפני הנאצים. הדבר גורם לילד להרהר מחדש בלאומנות עליה חונך, במסגרתה גם יצר לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר. טאיקה ואיקיקי, החצי יהודי חצי מאורי, מגלם את היטלר וגם מביים את הסרט.

סיכוי לאוסקר: טוב באפן מפתיע. בהתחשב בכך שהסרט כולל את היטלר כדמות קומית ושטאיקה ואיקיקי מביים את ג'וג'ו ראביט כהפוגה בין שני סרטי תור, הסרט הזה מעורר הרבה באז לאוסקר. אני בטח לא אצטער אם יהיה מועמד, מאחר וטאיקה ואיטיטי הוא אחד היוצרים הקומיים הטובים בעולם כיום.

 

ג'ודי – בהתחשב בכך שהפכה לכוכבת בגיל 17 ונפטרה בגיל 47, רוב חייה של ג'ודי גרלנד היו מאבק נגד השדים המלווים פרסום בגיל צעיר והתמכרויות לסמים ואלכוהול. במאי התאטרון רופרט גולד מביים עיבוד למחזה "סוף הקשת", העוסק בערוב ימיה של גרלנד. רנה זלווגר, שחזרה לאחרונה לשחק לאחר כמעט עשור של הפסקה מהמסך, בתפקיד הראשי.

סיכוי לאוסקר: מבחינת זלווגר, זה בהחלט נראה כמו תפקיד שיכול להביא לה מועמדות רביעית לאוסקר. הסרט יקום ויפול על ההופעה שלה יותר מכל הבט אחר בהפקה.

 

סכינים שלופות – ראיין ג'ונסון הוא מאותם במאים שנמצאים בסביבה כבר זמן מה (סרטו הראשון יצא ב-2005), מקבלים בעיקר ביקורות חיוביות ופרגון מהקהל, אבל נשכחים עד הפעם הבאה בה חושבים על במאים משפיעים. יכול להיות שסכינים שלופות, סרטו החמישי של ג'ונסון, ישנה את המצב. מדובר בתעלומת רצח בסגנון הודאניט בהשתתפות דניאל קרייג, כריס אוונס, אנה דה ארמס, ג'יימי לי קרטיס, טוני קולט, דון ג'ונסון, מייקל שאנון ולאקית' סטנפילד. לפי ויקיפדיה, גם לפרנק אוז יש תפקיד לא מוגדר בסרט ואני בהחלט מדמיין עכשיו טוויסט בו מתברר שמיס פיגי הייתה הרוצחת.

סיכוי לאוסקר: להוציא את "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", יש קונצנזוס חיובי סביב סרטיו של ג'ונסון. עם צוות שחקנים מרשים ותסריט מספיק חכם, יש לסכינים שלופות סיכוי להשיג כמה מועמדויות לאוסקר, אם לא יהיה מוזר מדי לטעם האקדמיה.

 

ברוקלין היתומה – עוד סרט בלשי, הפעם פחות אגתה כריסטי ויותר ג'ונתן לת'ם. אדוארד נורטון ביים וכתב עיבוד לספרו של לת'ם, בו הוא גם מגלם את התפקיד הראשי כבלש פרטי עם תסמונת טורט החוקר את הרצח של המדריך הרוחני שלו. מאחר ונורטון ידוע לשמצה כשחקן שנוטה להשתלט על הפקות ולחשוב שהוא יכול לעשות עבודה טובה יותר מהבמאי (מה שכנראה נכון לפי כמה ש"אמריקה איקס" נראה טוב), אני מניח שהרבה רוצים לראות איך יתמודד עם חומר מקור לא פשוט בלי שיש מישהו אחר להאשים במקרה של כשלון, במיוחד כי עברו 19 שנים מאז הסרט הקודם בבימויו, הקומדיה הרומנטית "לשמור אמונים".

סיכוי לאוסקר: נורטון לוקח על עצמו פרויקט לא פשוט. כמו בראדלי קופר בשנה שעברה, אם הסרט יהיה מספיק טוב, הוא יכול למצוא את עצמו עם לא פחות מארבע מועמדויות באותה שנה. כרגע, נראה שמועמדויות על משחק ותסריט הן הכי סבירות.

 

החבר – למרות שיש לה שם מצחיק, גבריאלה קאופרת'ווייט לא באה לשעשע אתכם. סרטה המוכר ביותר הוא הסרט התעודי "בלאקפיש", שגרם להרבה אנשים לשקול מחדש את הביקור הבא שלהם בסיוורלד. החבר עוסק באישה גוססת ובעלה שחבר טוב עובר לגור איתם בכדי לעזור בבית. עם קייסי אפלק, דקוטה ג'ונסון וג'ייסון סגל.

סיכוי לאוסקר: על פניו, יש לסרט הזה סיכוי להשתחל לרשימה אם יהיה פיזור מספיק רחב של הקולות בין סרטים בולטים יותר, אבל נראה לי שהוא קטן מכדי ליצור באז שיחזיק עד סוף השנה.

 

המגדלור – סרט שהוצג כבר בפסטיבל קאן והתקבל בתשואות בידי המבקרים. רוברט אגרס כבר הראה את יכולתו עם סרטו הקודם, "המכשפה" (אני אישית לא התלהבתי ממנו, אבל זה לא רלוונטי לפוסט הזה). כעת, הוא מציג סרט אימה בשחור-לבן על שני עובדים במגדלור ודברים מפחידים שקשורים לזה. וילם דפו ורוברט פטינסון מאכלסים את המסך.

סיכוי לאוסקר: בשנים האחרונות, גובר הבאז סביב זכיה אפשרית של וילם דפו באוסקר. השחקן הוותיק היה מועמד ארבע פעמים, כולל בשני טקסי האוסקר האחרונים והוא עסוק מתמיד. בעוד אני לא חושב שהסרט עצמו יקלע לטעם האקדמיה, כל הופעה של דפו, ולמען האמת גם של פטינסון, נשקלת כרגע כמועמדות אפשרית לאוסקר.

 

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד – ארמנדו איאנוצ'י מוכר כיוצר סאטירות מושחזות כמו "בסוד העניינים", "סטאלין מת" והסדרה "ויפ". קצת מוזר שהפרויקט החדש שלו הוא עיבוד לרומן הקלאסי של צ'רלס דיקנס, שקשה לראות איך הוא אומר משהו על שחיתויות בשלטון או חוסר תפעול של מערכת מפוחדת. זה כמעט נורמלי מדי בשבילו. עד שמסתכלים על צוות השחקנים ורואים שדב פאטל יגלם את התפקיד הראשי. גם בנדיקט וונג וניקי אמוקה-בירד לוהקו לתפקידי משנה, על אף שהם ממוצא אתני שונה מזה של הדמויות בספר.

סיכוי לאוסקר: כמה שאיאנוצ'י כותב מבריק בעיני, הסגנון הוולגרי שלו לא תמיד מתיישב עם המיינסטרים. הוא היה מועמד על התסריט של "בסוד העניינים", אבל לא בטוח שדיוויד קופרפילד ימצא את מקומו בין כל הסרטים האחרים המתחרים על תשומת לב האקדמיה.

 

הדו"ח – סקוט זי. ברנז, אותו אחד שכתב את התסריט של "המכבסה", גם מביים השנה סרט. הדו"ח, שכבר הוצג בפסטיבל סאנדאנס, עוסק בעובד סנאט שנקלע למאבק מול הבית הלבן וה-CIA בעקבות רצונו לפרסם ממצאים לא מחמיאים על שיטות חקירה שהונהגו במהלך המאה הנוכחית. אדם דרייבר, אנט בנינג וג'ון האם בין השחקנים.

סיכוי לאוסקר: בעוד נראה בהתחלה שהדו"ח יעבור מתחת לרדאר של האקדמיה, הוא מצליח לשמור על באז מאז סאנדאנס. מדברים על מועמדויות לדרייבר ובנינג ואולי גם לברנז עצמו על הבימוי והתסריט. תגובות טובות מטורונטו יתנו אור ירוק לקמפיין.

 

שני האפיפיורים – פרננדו מיירלש הברזילאי חוזר אחרי הפסקה של שמונה שנים, עם סרט המפגיש בין שני האפיפיורים האחרונים נכון לעכשיו, פרנציסקוס ובנדיקטוס ה-16. ג'ונתן פרייס ואנתוני הופקינס מגלמים את מנהיגי הכנסיה הקתולית בעלי השקפות העולם המנוגדות.

סיכוי לאוסקר: ע"ע נטפליקס. זה באמת נשמע יותר כמו סרט טלוויזיה מאשר משהו שיגיע לאוסקר, למען האמת.

ביקורת: יולי

0b20607b4f81b39bd32ae50850c42d23d11fb2af_resize.jpg

 

מחול, ובלט בפרט, הוא מדיום שקשה לתרגם בצורה ישירה לקולנוע. יש לו קצב משלו, תנועות שהגיוניות רק בהקשר מסוים וחייבים שהמוזיקה תהיה לטעם הצופה, מאחר ולא הגיע לסרט מתוך חיבה לצ'ייקובסקי, אלא מתוך התעניינות בסיפור המועבר דרך עריכה ודיאלוגים. כשראיתי את הסרט התעודי "פינה", השתעממתי. אמנם הריקודים עצמם מרשימים, אבל הם לא נבנו מלכתחילה עבור צילום ממספר זוויות ועל כן, אבדו משהו מהעוצמה שלהם כשהוסרטו במקום להיות מוצגים על הבמה באולם. כמובן, זה שהסרט די מיועד ספציפית לאנשים שמבינים במחול, גם עזר לתחושת הריחוק שלי כצופה הדיוט.

מצד שני, מחול עובד מעולה כשהוא חלק מהסיפור. גם מחוץ לז'אנר המחזמר, שימוש בתנועה לצלילי מוזיקה יכול לסייע רבות בהעברת רעיון כללי יותר, בהינתן בניה נכונה עבור המסך הגדול. "סטפ אפ 2" הוא גילטי פלז'ר שלי כי כמה שהעלילה מטופשת והמשחק עצי (במיוחד בסצנה שלמעשה מכילה עץ), ממש כיף לראות את האנשים האלה זזים בסיטואציות שאלצו את הבמאי לשבור את הראש כיצד ללכוד אותן בצורה אופטימלית. "ברבור שחור" ו"אנחנו", שני סרטי האימה האהובים עלי מהמאה הנוכחית, משתמשים גם הם בבלט כחלק מהסיפור ומשלבים בין יצירות מוכרות לבין ערעור המציאות סביב הדמות הרוקדת. אפילו קטעי הריקוד הכאילו ספונטניים בסרטיו של טרנטינו "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", עוזרים לבנות את הסצנה, כי נוצרו עבור הקולנוע. הראשון מראה את אכזריותו של מיסטר בלונד הנינוח להפליא בעודו מתכונן לענות שוטר, בעוד השני מראה את אחיו וינסנט מרשה לעצמו רגע נדיר של שחרור כאשר הוא נסחף בעקבות הקסם של מיה וואלאס. הריקודים האלה עובדים כי נוצרו מראש תוך מחשבה על האפקט שיהיה על צופה באולם קולנוע ולא בבית האופרה.

זהו האתגר איתו מתמודד הסרט "יולי". סרט על רקדן בלט אמיתי, שמכיל קטעי בלט שנוצרו עבור הבמה, אבל צריך לצלם אותם בצורה קולנועית. בנוסף, מאחר ומדובר באחד הסיפורים היותר נדושים שמפיקי סרטים אוהבים לקדם, הוא גם צריך למצוא דרך להפתיע את הצופה בחלקים הדרמתיים ולא להראות כמו עוד דרמה משפחתית על גאון שהצליח נגד כל הסיכויים.

 

קרלוס אקוסטה, הקרוי גם יולי כי שמות, גדל בחלק העני ביותר של הוואנה, בירת קובה. תחת שלטון הקומוניזם של פידל קסטרו, המשפחה התפרנסה בדוחק, השחורים הוסיפו לסבול מאפליה גם שנים לאחר ביטול העבדות ולא היה ליולי הרבה מה לעשות חוץ מלהסתובב ברחובות. כשאביו תופס אותו מלהיב חבורה של פרחחים בתחרות ריקודים, הוא מחליט שיש רק פתרון אחד שיציל את עתידו של הילד ורושם אותו לבית ספר לבלט. המורים מתרשמים, כי אין ספק שיש ליולי כמויות נדירות של כשרון טבעי ואת מבנה הגוף המתאים לריקוד. הבעיה היא רק שיולי לא רוצה ללמוד בלט. זה לא מעניין אותו והוא מפחד שיצחקו עליו.

הגישה הזו מוסיפה לאפיין את לימודיו של יולי, שמרבה להבריז משיעורים, צובר עברות משמעת ולא מתחבר לתלמידים האחרים. הוא מעדיף לשבת בבית עם המשפחה, או לשחק כדורגל בשכונה, אבל את אביו זה לא מעניין. הבן של פדרו אקוסטה יהיה רקדן מפורסם, או שלא יהיה בכלל. הגישה הזו יוצרת הרבה מתיחות בין יולי לאביו, מתיחות שלעתים גולשת גם לאלימות פיזית כלפי הילד.

הסרט נע בין העבר להווה. רוב הזמן, מוצג סיפור חייו של יולי החל מילדותו בסוף שנות השבעים, דרך התבגרותו במרחב הפתוח שאחרי תום המלחמה הקרה. בין לבין, הסרט מציג את קרלוס אקוסטה האמיתי בתפקיד עצמו, בזמן החזרות על בלט בהשראת חייו, בו הוא מגלם הפעם את דמות האב. קטעי הבלט האלה מרשימים, לא רק בגלל הכוריאוגרפיה המרהיבה, אלא גם כי מקבלים ככה את נקודת מבטו של מושא הסיפור. העובדה שקטעים אלה מופיעים במקביל, או מיד אחרי, המחשה עם שחקנים המספקת להם הקשר, מביאה לכך שהקולנוע והמחול משתפים פה פעולה ומשלימים זה את זה במקום להיאבק על אור הזרקורים. אנחנו לומדים על יולי והאנשים סביבו דרך שחקנים שמגלמים אותם ואז מקבלים את הפרשנות האמנותית שלו לנושא.

הצגה זו מוסיפה ערך מיוחד למערכת היחסים הסבוכה עם האב. מצד אחד, הוא רוצה בטובת בנו ומנסה להציל אותו מחיים של עוני וסבל. מצד שני, הוא אינו מתחשב ברצונו של יולי ומנסה לכפות עליו חיים שלא בחר. שני קטעי מחול עוקבים מציגים באופן ברור את הסתירה, כאשר אחד מלא באהבה בין שני הרקדנים המגלמים את האב והבן, בעוד בשני נעשה שימוש בחגורה כאביזר דומיננטי בריקוד. יחסי האהבה-שנאה של יולי עם אביו הם אותם יחסים שיש לו עם הבלט. הריקוד פתח בפניו אפשרויות שאינן קיימות עבור רוב תושבי האי השחורים, ובאותו הזמן גבה ממנו מחיר פיזי ונפשי רב. הדבר היחיד שיולי אוהב ללא תנאי היא קובה עצמה וגם בשיא הפטריוטיזם, עדיין יש לו הרבה ביקורת כלפי המתרחש שם.

חלק גדול מההצלחה של הסרט מגיע מהופעה בודדת. הכוראוגרף הוותיק סנטיאגו אלפונסו לוהק לתפקיד פדרו, אביו של יולי. בין אם הוא שואב השראה מנסיונו האישי, או פשוט בעל כשרון טבעי לכך, אלפונסו משכנע כפטריארך עצבני שמשוכנע שהוא עושה את מה שטוב עבור בנו, גם אם יולי לא מסכים איתו. אלפונסו מוצא את האיזון העדין בין אב מכה ואטום לבין הורה אוהב שיעשה הכל עבור ילדיו. בעוד לא מוצגת מידת התמיכה שלו בבנותיו (או בשמונת הילדים האחרים האמיתיים של פדרו שאינם מוזכרים בסרט), נראה שהוא בעצמו נתון לעתים בקונפליקט כשהוא מנסה להבין איך יולי מוכן לוותר על חינוך טוב, ארוחות בחינם והזדמנות לצאת מהזוהמה ולהפוך לשם עולמי. כל אדם עם הבנה בגידול צאצאים יגיד שילד צריך מוטיבציה בכדי להתמיד בתחביב שאינו מתחבר אליו ישר, אבל הגישה של פדרו למוטיבציה נוגעת בעיקר לעובי החגורה שלו. נוסף על כל זה, סנטיאגו אלפונסו מנצל את השליטה שרכש לאורך השנים בגופו על מנת להציג את פדרו בשלבים שונים של הזדקנות. בעוד השחקן המגלם את יולי הצעיר מוחלף כאשר הדמות מתבגרת, אלפונסו ממלא את תפקיד פדרו גם כשגופו נעשה מוגבל יותר בתנועה וקומתו נעשית שפופה.

יולי אוהב את אביו, למרות שהוא מתעלל בו. יולי אוהב גם את קובה, למרות שכולם רוצים לברוח ממנה. נראה שכל חייו מתבססים על הרצון להישאר ליד מה שמזיק לו ולהתרחק ממה שיכול להציל את עתידו. הסרט אינו מסתיר את זה שקרלוס אקוסטה הפך בסופו של דבר לרקדן מפורסם, אבל גם כשהוא מבוגר ומתפרנס בכבוד מבלט, לא ברור למה המשיך בכך. אם יש משהו שחסר כאן, זה הסבר מה גרם ליולי להתמיד בשיעורים ולנסות ככל יכולתו. אם הוא לא נהנה מהריקוד, למה הוא רוקד גם כשיש לו בחירה ללא איומים מצד אביו? באותה מידה, מדוע הוא רוצה כל כך לחזור לחור בו גדל במקום להוציא ממנו את האנשים שיקרים ללבו ולשפר את חייהם? יש תחושה שהסרט קצת נוטה לתעמולה נגד הגירה מקובה. הוא לא מנסה להצדיק כל דבר שהממשלה הקובנית עושה, אבל מנסה שוב ושוב להצדיק הישארות במקום, כאילו רק צריך לחכות מספיק זמן והמצב ישתפר. סביר להניח שגישה זו אכן מייצגת את דעותיו של קרלוס אקוסטה, אבל חסר בהצגה שלה משהו שיסביר את אהבתו דווקא לשכונה הישנה.

100 הגדולים: מקומות 50-41

50. טריינספוטינג (בריטניה, 1996)

במקור: Trainspotting

במאי: דני בויל

תסריט: ג'ון הודג'

שחקנים: יואן מקגרגור, ג'וני לי מילר, יואן ברמנר, קווין מק'קיד, רוברט קרלייל, קלי מקדונלד, פיטר מאלן

 

 

מה קורה כאן: רנטון, בחור סקוטי בן 26, מחליט לנצל תקופת יובש בכדי להתנקות מסמים ולפתוח דף חדש. עם זאת, הוא מגלה שקשה מאוד להשתחרר מההתמכרות ומתפתה לחזור אליה דרך חבריו: סיק בוי התחמן, ספאד טוב הלב והפשוט, טומי שנשאר נקי מסמים עד לרגע של משבר, ובאגבי שאינו משתמש בהרואין, אבל שותה הרבה יותר ממה שאדם בעל פתיל קצר כשלו אמור. לאחר שנסיון ההתנקות הראשון לא עובד, רנטון נופל מחדש, עד שנדרשת התערבות של גורם חיצוני.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה אנשים חושבים שטריינספוטינג הוא סרט על סמים, אבל הוא עוסק ברובו בהתמכרות אחרת לגמרי: בחיים המוכרים. רנטון לא סתם פותח את הסרט עם נאום על בחירה בחיים. בהתחלה נדמה שהוא מתכוון רק לבחור בחיים נקיים על פני הסמים, אבל ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר שהדבר שבאמת מונע ממנו להגשים את עצמו ולפתוח דף חדש אלה האנשים בקרבתו. ארבעת החברים שלו הם השפעה רעה ושלושה מהם הורסים בצורה אקטיבית את הנסיון של רנטון למצוא חיים חדשים. הם טפילים שרוצים שיהיה כמותם במקום לאפשר לו להחליף מסלול. הסמים הם אכן חלק משמעותי מהעלילה וסצנות הטריפ ונסיונות הגמילה הן בין הטובות ביותר שדני בויל ביים בכל הקריירה שלו. עדיין, המסר הוא מעבר לכך. סמים זה רע, אבל לא כל סם הוא כזה שנצרך בצורה פיזית. יואן מקגרגור, לפני שהתחיל להיתקע בטייפקאסט של הבחור הנחמד, מצוין בתור רנטון שכמה שינסה לברוח, תמיד ירדפו אותו שדים שאסף לאורך הדרך. סרט ההמשך שיצא 21 שנים לאחר מכן, אמנם נסה לשים יותר דגש על התמכרות לעולם בו גדלים, אבל נעדר את היצירתיות והשליטה חסרת התקדים בקצב שבויל הפגין ב-1996. שלוש שנים לפני ש"מועדון קרב" הפך את העריכה הקליפית ושבירת הקיר הרביעי לחלק בלתי נפרד מהקולנוע המודרני, טריינספוטינג עשה זאת ביעילות דומה, עם יכולת מרשימה להפוך סיוטים וטריפים לחיים על גבי המסך.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, זוכה פרס באפטא לתסריט מעובד, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, מועמד לפרס MTV להופעה פורצת דרך (יואן מקגרגור)

 

49. הגשר מעל הנהר קוואי (בריטניה/ארה"ב, 1957)

במקור: The Bridge on the River Kwai

במאי: דיוויד לין

תסריט: קארל פורמן, מייקל וילסון

שחקנים: אלק גינס, ססואה הייאקאווה, ויליאם הולדן, ג'ק הוקינס

 

 

מה קורה כאן: במהלך מלחמת העולם השניה, נתפסת קבוצה של חיילים בריטיים ונשלחת למחנה שבויים בתאילנד. מפקד המחנה היפני מעניש בחומרה כל נסיון בריחה או התקוממות, אולם רוחם של הבריטים לא נשברת. לוטננט קולונל ניקולסון מבין כי עליו לשמש דוגמה לחייליו וממשיך להתעקש שלא לשלוח את אנשיו לעבודות פרך בבניית גשר הרכבת מעל הנהר קוואי. כאשר ניקולסון וחייליו מסכימים בכל זאת להשתתף בבניה, הם מחליטים לעשות זאת על הצד הטוב ביותר על מנת להראות ליפנים שאין תחרות למוסר עבודה וסטנדרטים בריטיים. במקביל, אסיר אמריקאי שנמלט מהמחנה, נשלח לשם מחדש על מנת לפוצץ את הגשר בטרם יוכל לשמש את הצבא היפני לתגבור כוחותיו.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין כל הסרטים שנוצרו בכדי לקדם מסר אנטי-מלחמתי, הגשר על הנהר קוואי הוא אולי החכם ביותר. הסרט מציג את המלחמה כעניין של כבוד שאינו נפתר באמצעות הגיון, אלא דרך ניפוח אגו ונסיון להראות מי יכול להרשים יותר. בעוד קיים צד שלישי שמנסה לנהל את המערכה בצורה פרקטית ולהשיג מטרות ארוכות טווח, היפנים והבריטים משתפים פעולה אך ורק מתוך רצונם של הבריטים להיות המוצלחים ביותר, כאילו הם עדיין אימפריה שכובשת עמים פרימיטיבים ומלמדת אותם על נפלאות הטכנולוגיה והמחשבה. כמובן שהגישה הזו היא אבסורדית והשינוי שעובר ניקולסון הוא כולו ביקורת על רצונו של המערב לחנך את שאר העולם, גם כאשר המחנך נמצא בעצם בעמדת נחיתות. החיילים הבריטים המוחזקים בכלובים בידי כח צבאי עדיף ונלקחים לבנות גשר על פי תכנון יפני, עדיין מתנהגים כאילו עליהם לשמש אות ומופת לפראים סביבם. לא חשוב שניקולסון מתפלש בבוץ, או לכוד בתוך צינוק בחום לוהט, הוא עדיין רואה עצמו כבן התרבות שהיה בבית. את התסריט לסרט כתבו קארל פורמן ומייקל וילסון, שלא קבלו עליו קרדיט בזמן אמת מכיוון שנכללו ברשימה השחורה של קומוניסטים ותומכיהם שלא הורשו לעבוד בהוליווד. עמדותיהם האנטי-קפיטליסטיות בהחלט ניכרות בסרט, הרואה בהשתלטות המערב סוג של אובססיה שעלולה להמיט אסון. כמובן שלא מדובר דווקא בהתנגדות לכוחו של המערב, אבל הספר עליו התסריט מבוסס נכתב במהלכה של מלחמת קוריאה, הנחשבת לעימות הצבאי הגדול הראשון של המלחמה הקרה. בעוד הגשר על הנהר קוואי אינו מסמפת בגלוי את אחד הצדדים הלוחמים, הוא מציג את הקצינים כאנשים שמונעים מתוך אינטרס לשנות את הסביבה ולהראות את כוחם בתחרות מזויפת, אשר בה הם למעשה משתפים פעולה לרעת העולם החופשי. באופן אירוני, דווקא האמריקאי בסרט הוא האנרכיסט שנשלח למשימה למען טובת הכלל. משימה שאמורה למוטט את המפעל האדיר ששני יריבים משתפים פעולה על מנת להשלימו בזמן.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן ראשי לגינס, תסריט מעובד, צילום, עריכה, פסקול מוזיקלי), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה), זוכה 4 פרסי באפטא (סרט מכל מקור, סרט בריטי, שחקן בריטי, תסריט בריטי), זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה, זוכה 4 פרסי National Board of Review (סרט, בימוי, שחקן ראשי לגינס, שחקן משנה להייאקאווה), נבחר בשנת 1997 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

48. תעלת בלאומילך (ישראל, 1969)

במאי: אפרים קישון

תסריט: אפרים קישון

שחקנים: בומבה צור, ניסים עזיקרי, מרים גבריאלי, אבנר חזקיהו, זהרירה חריפאי, שרגא פרידמן, שייקה אופיר, גבי עמרני, אורי זוהר

 

 

מה קורה כאן: חולה נפש נמלט ממוסד סגור וגונב פטיש אוויר. הוא נעצר באמצע רחוב אלנבי בתל אביב ומתחיל לקדוח. כאשר שוטר מנסה לברר את פשר המהומה בכביש, הוא מניח בטעות כי מדובר בעובד עירייה ומעניק לו סיוע כנדרש בחוק. ככל שהחפירות מתמשכות, כך השכנים נעשים חסרי סבלנות ופקידים בכירים בעיריית תל אביב-יפו מנסים להבין מי אחראי לפרויקט ולמה הוא מנסה לקחת את כל הקרדיט לעצמו. רק עובד זוטר בשם יחזקאל ציגלר חושד שאותו קודח מסתורי פועל על דעת עצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: אפרים קישון היה אולי גדול הסטיריקנים הישראלים, לא רק של דורו, אלא של כל הדורות שלפניו ואחריו. בתעלת בלאומילך, הוא הפך גם לבמאי גדול. אחרי ניסויי כלים עם "סאלח שבתי" ו"ארבינקא", קישון הגיע לסרטו השלישי עם מספיק ידע קולנועי בכדי להרים הפקה בסדר גודל שטרם נראה בארץ ולמען האמת, גם לא ממש נראה מאז. קטע שלם מרחוב אלנבי נבנה מחדש באולפני הרצליה על מנת שצוות ההסרטה יוכל לעשות בו כרצונו ולראשונה בתולדות המדינה, היה ניתן להפוך חזון קולנועי בסטנדרטים הוליוודיים למציאות. קישון תוקף כאן את האויב החביב עליו, הבירוקרטיה. במקרה הזה, הוא מראה עד כמה היא מסוכנת אפילו כשאינה משחקת תפקיד בפועל. לפי המציאות של תעלת בלאומילך, הבירוקרטיה בעיריית תל אביב-יפו (וכמשל, בישראל כולה) כל כך מסורבלת ומציקה, שאנשים מתקשים להאמין שמשהו נעשה בלעדיה. משוגע עם קבלות חופר בורות באמצע אחד הכבישים העמוסים בעיר, אבל כולם מניחים שיש לכך מטרה ושמישהו בוודאי נתן הוראה ויודע מה אמור לקרות ומהו תאריך היעד. ככל שפקידי העירייה וגם ראש העיר עצמו מתעסקים בנושא, ככה הם משנים את דעתם שלא מדובר במפגע, אלא במשהו שכל אחד מהם רוצה חלק בהצלחה שלו, גם אם אינם בטוחים מה מוגדר כהצלחה במקרה הזה. התלונות מצד אזרחים לא משנות וכשציגלר התמים מבין שנעשתה תקלה, אסור לא לספר על כך לאיש, כדי שלא ידעו שהעירייה מסוגלת לפשל. קישון הקדיש את חייו הבוגרים לתלונות שנונות נגד הממסד. זה אלץ אותו להימלט מהונגריה מולדתו אחרי שהרגיז את האנשים הלא נכונים, וגם בארץ העניק לו יחס שלילי מצד המקורבים לשלטון. למרבה המזל, בישראל תמיד הייתה לו גישה לקהל. בלי להנמיך את השפה או להתפשר על הומור קל מדי, קישון לא ירד אל העם, אלא הזמין את העם לעלות אליו לכוס תה והתמרמרות משותפת על האנשים שמנהלים לכולנו את החיים, גם בלי שבקשנו. תעלת בלאומילך הוא הנקודה בה הצליח בכך בצורה הטובה ביותר לדעתי, בלי פשרות ועם הרבה הומור שמחזיק מעמד לאורך שנים.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בשפה זרה

 

47. פורסט גאמפ (ארה"ב, 1994)

במקור: Forrest Gump

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: אריק רות'

שחקנים: טום הנקס, רובין רייט, גארי סיניס, סאלי פילד, מיקלטי ויליאמסון, היילי ג'ואל אוסמנט

 

 

מה קורה כאן: פורסט גאמפ נולד לאם חד-הורית באלבמה באמצע המאה ה-20. הוא בעל אינטליגנציה נמוכה מהממוצע ופגם מולד בברכיים, מה שהופך אותו למושא ללעג בעיני הסביבה. הילדה היחידה שמוכנה לדבר איתו היא ג'ני והשניים גדלים כחברים הכי טובים, עד שסיום התיכון שולח אותם למסלולים שונים משמעותית. פורסט הופך לשחקן פוטבול בקולג', משרת במלחמת וייטנאם ומקים חברה לדיג חסילונים, בעוד ג'ני חולמת להיות זמרת, נעשית היפית, מסתובבת עם פנתרים שחורים ונעלמת לפורסט בכל פעם שהוא חושב שהצליח לחדש את הקשר איתה. דרך סדרה של צרופי מקרים, פורסט מעורב בארועים היסטוריים מפורסמים ומשפיע על דמויות מוכרות בין שנות החמישים לשנות השמונים המוקדמות. למרות זאת, הוא נותר אדם צנוע ודי אלמוני שמסוגל לספר את סיפורו לזרים בעודו ממתין לאוטובוס.

למה הסרט הזה ברשימה: תאור העלילה מדגיש עד כמה פורסט גאמפ הוא סרט שחייב לקלוע בכל הנקודות שבדרך. אסור לא לפספס, אחרת יהפוך לקיטשי מדי, או ליותר מדי לא הגיוני. הקסם של הסיפור נובע משילוב בין ההשפעה הלא מודעת של פורסט על ההיסטוריה והחיפוש המתמשך אחר ג'ני, לבין ההבנה של הצופה מה באמת קורה. אנשים יכולים לגנוב ממנו רעיונות כי הוא לא מבין את הקונספט של זכויות יוצרים. היחסים עם ג'ני משחקים לא פעם על הגבול שבין אהבת אמת לבין ניצול, אבל פורסט לא מרגיש מנוצל, כי הוא רואה הכל בצורה פשוטה יותר. זה מרשים לראות את טום הנקס בתפקיד הראשי בתור מישהו שעד לתהפוכות קיצוניות בתפיסת העולם של אומה שלמה, מבלי שעזב ברוחו את הבית של אמו באלבמה. הוא מבין שג'ני שונאת את אבא שלה, אבל לא מבין שהדבר נובע מהתעללות מינית. הוא מבין שמלחמה זה דבר קשה, אבל אין לו מושג למה הוא נלחם, זה פשוט משהו שעושים. רוברט זמקיס ואריק רות' עשו בחירה חכמה בכך שלכל אורך השרות הצבאי של פורסט, המצלמה לא קולטת אותו יורה באף אחד. למעשה, בכלל לא רואים חיילי אויב, רק את היריות שלהם. עם זאת, אנחנו רואים את פורסט מסכן את חייו על מנת להציל אחרים. זו הרוח של פורסט גאמפ, הוא פועל מתוך תחושה מאוד בסיסית של מה שנכון ולא נכון, בזמן שכולם מסביב מתעסקים בפוליטיקה, בשנאה, במין ובנסיונות להתעשר. פורסט לא צריך את הדברים האלה, הוא רק רוצה את ג'ני ולדאוג למי שסביבו. אפילו שצופה חיצוני יראה שג'ני רחוקה מלהיות המלאך שפורסט רואה, זה לא משנה לסיפור, כי הכל מוצג מנקודת מבטו של פורסט. כשהוא מתאר פגישה עם ג'ון פ. קנדי ואז אומר "כמה שנים אחר כך, מישהו ירה בנשיא הנחמד הזה", הוא מתמצת את אחת הטרגדיות הכי רוויות קונספירציות בתולדות העולם המערבי לכדי משפט פשוט שמציב את הארוע בפרופורציה שונה. הסרט פורסט גאמפ מצליח להיות בו זמנית סטירה על אמריקה ועל הסובייקטיביות של ההיסטוריה, וגם להיות סיפור מרגש על אדם שהצליח כנגד כל הסיכויים בכך שתמיד היה מוכן לעמוד לצד חברים ומשפחה.

פרסים בולטים: זוכה 6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן ראשי להנקס, תסריט מעובד, עריכה, אפקטים חזותיים), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן ראשי בדרמה), זוכה פרס באפטא לאפקטים המיוחדים, זוכה פרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי, זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, זוכה 3 פרסי National Board of Review (סרט, שחקן ראשי להנקס, שחקן משנה לסיניס), נבחר בשנת 2011 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

46. סודי ביותר! (ארה"ב, 1984)

במקור: Top Secret!

במאים: ג'ים אברמס, דיוויד צוקר, ג'רי צוקר

תסריט: ג'ים אברמס, דיוויד צוקר, ג'רי צוקר, מרטין ברק

שחקנים: ואל קילמר, לוסי גאטרידג', כריסטופר ויליירס, מייקל גוף, ג'רמי קמפ, בילי ג'יי. מיטשל, עומר שריף

 

 

מה קורה כאן: ניק ריברס הוא זמר אמריקאי שחוצה את מסך הברזל על מנת להשתתף בפסטיבל תרבות במזרח גרמניה. ללא ידיעתו של ניק, הפסטיבל הוא סיפור כיסוי לתכנית להשתלט על המערב בעזרת טכנולוגיה אותה פתח המדען הנעדר דוקטור פול פלמונד. כאשר ניק מציל את בתו של פלמונד, השניים מתאהבים וניק נגרר לתוך פעילות מחתרתית לחילוץ הדוקטור וסיכול המזימה המזרח גרמנית.

למה הסרט הזה ברשימה: זו הקומדיה האהובה עלי של ZAZ, השם המקובל לשיתוף הפעולה בין האחים צוקר וג'ים אברמס. אני לא יודע של מי היה הרעיון לשלב בין פרודיה על סרטי ריגול לבין פרודיה על אלביס פרסלי, אבל זה עובד. למרות שהסרט הופק שני עשורים אחרי שיא הקריירה של אלביס, הוא משעשע באותה מידה גם כיום, אולי כי גיבור דמוי אלביס הוא הדבר הכי מערבי שאפשר לזרוק לתוך סרט שמתרחש בדיקטטורה קומוניסטית. ואל קילמר, אז שחקן צעיר ולא מוכר, לוהק לתפקיד בזכות מראה ויכולות ריקוד של רוקסטאר (מה שעזר לו לקבל מאוחר יותר את התפקיד הראשי ב"הדלתות" של אוליבר סטון), לצד היכולת לומר משפטים מטופשים להחריד מבלי לחייך. הוא שובר לבבות נאיבי שיכול להפוך לכוכב פעולה אם צריך, בעוד אויביו הם קריקטורות של פשיסטים גרמנים משלבים שונים של המאה ה-20. בסרט זה, ZAZ מגיעים למגוון הרחב ביותר של בדיחות, החל מחנות ספרים "שבדית" בסצנה שמוקרנת כולה לאחור, גגים חזותיים של כמה שניות וקטעים מוזיקליים מלהיבים שמגחיכים ובו זמנית מצטרפים לאהבה חסרת הגבולות של קהל צעיר לכוכבי פופ. בשלב הזה בהיסטוריה, המלחמה הקרה כבר הייתה בשלבי דעיכה. הסובייטים כבר לא נראו כמו איום כל כך גדול, מה שהביא לשותפיהם לגוש המזרחי, ביחוד במזרח גרמניה, להיות מטרה נוחה ללעג. הם מאיימים ומסוכנים, אבל גם טיפשים ולא יעילים. ניק שורד הרפתקה מסוכנת בזכות שילוב של אלתור, מזל ואנסמבל בלתי נשכח של דמויות משנה. ליוצרים של הסרט ממש לא אכפת מדיוק היסטורי, אז כמובן שכל לוחמי המחתרת הם בכלל צרפתים ושהנבל התככן הוא בריטי. כולם משרתים את המטרה הנעלה שהיא לבדר את הקהל מבלי להכתיב לו סוג מסוים של הומור שצריך להנות ממנו. בעוד אני אוהב גם פרודיות אחרות של ZAZ, סודי ביותר הוא הסרט בו הגיעו בעיני לשיא היצירתיות שלהם.

פרסים בולטים: הסרט האהוב על וירד אל ינקוביק בכל הזמנים. לא באמת פרס, אבל זה מה שהצלחתי למצוא.

 

45. M (גרמניה, 1931)

במקור: M – Eine Stadt sucht einen Mörder

במאי: פריץ לאנג

תסריט: פריץ לאנג, תאה פון הארבו

שחקנים: פיטר לורה, אוטו ורניקה, גוסטב גרנדגנס

 

 

מה קורה כאן: רוצח מסוכן מסתובב ברחובות ברלין. הוא מתקרב אל ילדות המשחקות ללא השגחה, מבטיח לקנות להן משהו ואז חוטף אותן והן לא נראות יותר בחיים. ניתן לזהות אותו בזכות נטייתו לשרוק את "באולמו של מלך ההר". מעבר לכך, אין למשטרה מושג מי האיש או כיצד הוא נראה. בהעדר רעיון אחר, מבוצעות פשיטות משטרתיות לעתים תכופות על מנת לעצור עבריינים מזדמנים לתשאול. הדבר יוצר תסכול בקרב ראשי ארגוני הפשע המחליטים לתפוס בעצמם את הרוצח ולהעמידו למשפט, לפני שיביא עליהם גל מעצרים נוסף.

למה הסרט הזה ברשימה: כשחושבים על סרטים של פריץ לאנג, הנטיה היא הרבה פעמים לדמיין סרט אלם, עם סטים גדולים, סיפור מדע בדיוני ומשל על החיים ברפובליקת ויימאר. לא מצפים ממנו לסיפור פשוט עם מסר ישיר, אבל זה בדיוק מה שעשה ב-M. למרות שהוא עוסק בשאלות מאוד מורכבות, M מבוסס על עלילה פשוטה יחסית ואין לו שום בעיה לפנות ישירות אל הצופים בקריאה שישמרו על הילדים שלהם. הסרט עוסק במידה רבים בשאלת האחריות ובזכות לשפוט. הרוצח שבמרכז הסיפור הוא חולה נפש שאינו שולט במעשיו, אבל הוא נתפס בתודעת הציבור כמסוכן יותר מכל פושע אחר בסביבה, כולל אלה שרוצחים ואונסים מתוך בחירה. הפושעים היותר מבוססים רוצים להיפטר מהאיום החדש, לא כי הם מאמינים בצדק, אלא כי הם מפחדים להיפגע בעצמם. פריץ לאנג מציע כמה אשמים בפרשה, כולל ההורים עצמם שאינם משגיחים כראוי על ילדיהם, אבל נראה שגם הוא לא חושב שיש תשובה אמיתית לשאלת הסמכות. הרי גם רוצח חולה בנפשו הוא עדיין רוצח. הוא אולי לא שולט בעצמו בזמן המעשה, אבל הייתה לו אפשרות להסגיר את עצמו, או לפנות לקבלת עזרה רפואית. בנסיונו לחשוף את הצביעות של המערכת המציבה את עצמה כרשות שופטת שידיה מגואלות בדם, לאנג עדיין מזכיר שאין אשם אחד. לכל אורך הקריירה שלו, הביע הבמאי חשש מעליית שלטון טוטליטרי, אבל הוא בהחלט מפחד גם ממצב בו כולם לוקחים את החוק לידיים. מבחינתו, הורים צריכים להיות קו ההגנה האחרון בין הילד לפגעי העולם וכל התפוררות של הקו הזה, יכול להביא לאסון. האם הייתה בכך גם אמירה הנוגעת לעתידה של גרמניה? קשה לומר, כל יצירה עם שמץ של ביקורת מאותה תקופה נראית בדיעבד כמו שלט אזהרה ענק.

פרסים בולטים: נבחר בידי National Board of Review כאחד מעשר הסרטים הזרים הטובים של השנה

 

44. ממנטו (ארה"ב, 2000)

במקור: Memento

במאי: כריסטופר נולאן

תסריט: כריסטופר נולאן

שחקנים: גאי פירס, ג'ו פנטוליאנו, קארי-אן מוס, מארק בון ג'וניור

 

 

מה קורה כאן: לאונרד שלבי מתגורר בבית מלון ומשוחח עם אדם מסתורי בטלפון. הוא מספר לו כיצד הוא מחפש את ג'ון ג'י, שאנס ורצח את אשתו. הבעיה של האלמן חדור הנקמה היא שרגע לפני שהתוקף נעלם, חבט בראשו ויצר אצל לאונרד מצב בו אינו מסוגל ליצור זכרונות חדשים. הוא מקעקע על גופו את הפרטים הידועים לו ומשתמש בפתקים ותמונות על מנת לעקוב אחר האנשים אותם הוא פוגש כעת, אולם זה ממש לא פשוט כשלא זוכרים מה קרה לפני כמה דקות. הוא יודע שאדם בשם טדי מנסה לעזור לו ושלאישה בשם נטלי יש קשר לפרשה, אבל עדיין צריך לחבר את חתיכות הפזל כל פעם מחדש.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לממנטו מבנה עלילתי יוצא דופן. קו זמן אחד, המוצג בשחור לבן, מלווה את שיחת הטלפון מחדר המלון, דרכה לאונרד מספק את הרקע לסיפור. קו זמן נוסף, המוצג בצבע, מראה בסדר הפוך את מה שקורה בשאר הזמן. הסצנה שמופיעה כעת אינה המשך לזו שהייתה קודם, אלא מתרחשת זמן קצר לפניה. בכך מדמה הסרט את מצבו של לאונרד שלא זוכר כיצד הגיע למקום מסוים וצריך להתמודד עם הבלבול הנובע מתגובות הסביבה באותו רגע. כריסטופר נולאן נהנה לשחק עם עריכה לשם הצגת היחסיות של הזמן גם בסרטים מאוחרים יותר כמו "התחלה" ו"דנקרק", אבל ממנטו היה נקודת המוצא של מי שהפך מאז לאחד הבמאים המצליחים בהיסטוריה. נולאן יצר סיפור מותח שבו קל להזדהות עם הדמות הראשית, למרות שהיא מונעת אך ורק מתוך נקמה. גם בלי הגימיק של הצגת הסצנות בסדר הפוך, ממנטו מכיל בתוכו פרשת מסתורין לא פשוטה שמעלה גם שאלות על טיבם של זכרונות, אבל הטריק שנולאן משתמש בו מעניק ערך מוסף בכך שהוא ממחיש את נכותו של גיבור הסיפור. בגלל תזמון היציאה שלו לאקרנים, הסרט הרוויח מצרוף מקרים הקשור לליהוק. ג'ו פנטוליאנו וקארי-אן מוס הופיעו שנה לפני כן ב"מטריקס", בתפקידים שלגמרי במקרה מייצגים את הציפיות של לאונרד. אנחנו מצפים ששוב פנטוליאנו יגלם בוגד מסוכן ולאונרד אכן מסתובב רוב הסרט עם תמונה של טדי (דמותו של פנטוליאנו), עליה כתוב "אל תאמין לשקרים שלו". מוס הייתה מושא האהבה ומפלסת הנתיב להכרה באמת ב"מטריקס", אז אנחנו מצפים שגם פה היא תביא הרבה תועלת ואולי גם שקט נפשי ללאונרד המעונה. כריסטופר נולאן כנראה לא תכנן את זה, אבל הליהוקים האלה שחקו ישר לידי העולם המניפולטיבי והמלא בטוויסטים בו ממנטו מתרחש. שוב, הסרט היה עובד גם בלי זה, אבל כמו עם העריכה הלא שגרתית, הכל עוזר להבין טוב יותר איך לאונרד רואה את העולם וכמה קשה לו לעקוב בעצמו אחרי מה שחייו הפכו להיות.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, עריכה), מועמד לגלובוס הזהב על תסריט, מועמד לפרס גילדת הבמאים, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה, זוכה פרס MTV לבמאי החדש הטוב ביותר, נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

43. מרק ברווז (ארה"ב, 1933)

במקור: Duck Soup

במאי: לאו מק'קרי

תסריט: ברט קלמר, הארי רובי, ארתור שיקמן, נט פרין

שחקנים: גראוצ'ו מרקס, צ'יקו מרקס, הארפו מרקס, זפו מרקס, מרגרט דומונט, לואיס קלהרן

 

 

מה קורה כאן: כאשר מדינת פרידוניה נמצאת במשבר כלכלי, הסיכוי היחיד שלה להתאושש הוא תמיכה כספית מצד האלמנה העשירה גברת טינסדייל. התנאי היחיד שטינסדייל מציבה הוא שאדם אקסצנטרי בשם רופוס טי. פיירפליי ימונה לראש המדינה ואנשי פרידוניה מסכימים. המדינה השכנה סילבניה שולחת מרגלים שיעקבו אחר פיירפליי, שממנה אחד מהם לשר המלחמה כי התפקיד היה פנוי. בינתיים, פיירפליי ושגריר סילבניה מחזרים שניהם אחר גברת טינסדייל במטרה להנות מההון העצום שלה, אך היריבות הרומנטית גולשת במהרה למלחמה בין שתי המדינות.

למה הסרט הזה ברשימה: מרק ברווז נתפס בדיעבד כסיום תקופה בקריירה של האחים מרקס. זהו גם הסרט האחרון בו זפו מופיע על המסך לצד שלושת אחיו היותר מפורסמים, וגם הסרט האחרון של החבורה תחת אולפני פרמאונט. הם עברו לאחר מכן ל-MGM תמורת חוזים מפתים במיוחד, אולם נאלצו גם להסכים לשינוי מהותי בתוכן של סרטיהם. הם נעשו פחות אנרכיסטיים וכללו לרוב סיפור אהבה בין כוכבים צעירים שהאולפן רצה לדחוף על ידי רכיבה על הפופולריות של האחים מרקס. משום כך, נהוג לראות במרק ברווז את הסרט האחרון בו הייתה לאחים שליטה אמנותית של ממש. למרות שגם סרטיהם הבאים הכילו סצנות קלאסיות, מרק ברווז הסתמך יותר על הנסיון שלהם בוודביל ולא נתן מקום לעלילות משנה פחות פרועות להסתובב לאחים בין הרגליים. מרגרט דומונט היא הגיבורה הנשכחת של סרטי האחים מרקס, במידה רבה בשל המיתוס (שגראוצ'ו ודומונט עצמם עזרו לחזק בראיונות) לפיו לא הבינה את ההומור בסרט ועל כן הגיבה תמיד במבט מבולבל, או התעלמה לחלוטין מדבריו של גראוצ'ו בטרם המשיכה את הדיאלוג בטון רציני. האמת היא שדומונט הבינה מצוין את הבדיחות, אבל תפקידה היה למשוך רגע של שקט בין בדיחה למשפט הבא, על מנת שהקהל יוכל לצחוק מבלי לפספס שורות דיאלוג. מרק ברווז הוא גם סטירה אנטי-מלחמתית שלועגת לקלות בה מדינות מסוגלות להתדרדר למצב של עימות מזוין מבלי לדעת מה מטרתו, כמו גם לקלות בה גורמים לא מקצועיים יכולים להתערב בהרכבת ממשלה. הסרט פחות זכור בזכות המסר שלו ויותר בזכות סצנת המראה האיקונית, או אינספור הבדיחות האחרות שמבוססות על הטרופים המוכרים של גראוצ'ו, צ'יקו והארפו. עדיין, היציאה שלו לאקרנים כאשר רוב הקהל זוכר את מלחמת העולם הראשונה ועדיין חווה את השפעות המשבר הכלכלי בארצות הברית, הופכת את מרק ברווז לקומדיה פרועה שגם ידעה להציג אמת כואבת במסווה של נונסנס.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 1990 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

42. אלכס חולה אהבה (ישראל, 1986)

במאי: בועז דוידזון

תסריט: אלי תבור

שחקנים: איתן אנשל, שרון הכהן, יוסף שילוח, חנה רוט, אברהם מור, חינה רוזובסקה, אליק פלמן, אורי כבירי, יעל וסרמן, אבי קושניר, ליאוניד יופיטר, שמואל רודנסקי

 

alex.gif

(הגיף נוצר בידי עמוד הפייסבוק "ממים אקטואלים" ונלקח מהאתר "אני לקבל יכול פלאפל")

 

מה קורה כאן: אלכס הוא בנם הצבר של עולים מפולין שגדל בתל אביב בתקופת הצנע. בעוד חגיגת הבר מצוה שלו הולכת ומתקרבת, יותר מעסיקים את אלכס עניינים של מתבגרים כמו בילוי עם חברים, טיולים שנתיים, התמודדות עם מורים והורים שחושבים שהם יודעים הכל וכמובן, בנות. שני מושאי אהבה נכנסים לחייו של אלכס באותה שנה. האחת היא מימי, תלמידה חדשה שעברה לבית הספר של אלכס. השניה היא לולה, קרובת משפחה יפה שבאה לישראל בחיפוש אחר בן זוגה שנעלם בזמן המלחמה. בשל המצב הכלכלי הקשה, משפחתו של אלכס חולקת את דירתה עם דייר משנה פרסי בשם פארוק וקונה מצרכים בשוק השחור, מה שבעיניו הצעירות של אלכס נראה בעיקר כמו אוסף של חוויות משונות.

למה הסרט הזה ברשימה: כבר שנים שיש לי ויכוח אם עצמי האם אלכס חולה אהבה הוא סרט הבורקס האמיתי האחרון, או שהוא סרט שמשתמש באלמנטים של בורקס מבלי להיות כזה בעצמו. דוידזון ותבור שאבו השראה מילדותם בתל אביב בתקופה מלאה תהפוכות בארץ ובעולם, אותן לא היו מסוגלים להפנים באמת מפאת גילם הצעיר. עבור שני יוצריו של הסרט, תקופת הצנע היא תקופה נוסטלגית של משפחתיות, חברים, אהבות ראשונות, אנשים מוזרים שמוכרים דברים מתוך עגלות, אנשים עוד יותר מוזרים שמוכרים דברים מתוך כספת ומורים עצבניים שבקושי יודעים עברית. בעוד סרטי הבורקס השתמשו בהומור עדתי ובמלחמת מעמדות על מנת לדבר על התקופה בה נוצרו, אלכס חולה אהבה הוא מבט אל העבר. כמו סרטי אסקימו לימון, מאותו בית יוצר, גם אלכס חולה אהבה מנצל היטב את המראה הלא משתנה של תל אביב הישנה על מנת לשחזר ביעילות ובקלות תקופה שחלק מהקהל זוכר ומתרפק עליה, בעוד הקהל הצעיר יותר מוצא אותה הזויה ומשעשעת. אני ראיתי את הסרט הזה עשרות פעמים בקלטת וידאו שהתגלגלה מבית לבית במשפחה שלי, אולי יותר פעמים מכל סרט ישראלי אחר (פרט ל"המוסד הסגור"). זה קאלט לא רק בשבילי, אלא עבור ישראלים רבים שמכירים את הדמויות ומצטטים אותן בכל הקשר שרק ניתן. יתכן ותעשיית הבידור המקומית לא נותנת מספיק קרדיט לדוידזון ותבור על תרומתם למאגר הבדיחות והרפרנסים הלאומי (אם כי תבור כן קבל פרס אופיר על מפעל חיים לפני כמה שנים). בעוד סרטי אסקימו לימון מפספסים אותי כי הם יותר מסתמכים על הכרות עם עולם המושגים של הדמויות והלכו ונטשו את הסיפור לטובת סוג של פורנו רך, אלכס חולה אהבה מציג סיפור קוהרנטי, מעניין, מעורר הזדהות עבור כל גיל ובעיקר מאפשר לשחקני המשנה לככב עם הופעות קומיות המותאמות ליכולותיהם. עד כמה שהוא לא בולט לעין בתור שחקן, צריך לתת לאיתן אנשל קרדיט על כך שהוא ממלא בדיוק את תפקידו בסיטואציות הקומיות. אלכס הוא סטרייט מן לאמא פולניה עם הגיון משלה, לפישנזון היקה הצעיר, למורה העצבני, לרב המנומנם, לזוג שאסור לומר שהם שוק שחור ובעיקר לפארוק, ההיפוכונדר מלא האמונות התפלות שאיכשהו מניח שלולה בכלל מעוניינת בו. יש מקום לדון האם פארוק הוא יצוג סטראוטיפי של מזרחים (ביחוד פרסים), או שהוא דמות כל כך מוגזמת, שהוא כבר מעבר לסטראוטיפ ומתקיים כעדה משלו. אני נוטה לגישה השניה והעובדה שמדובר עדיין באחת הדמויות האהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מראה שהרבה רואים בו אוצר קומי ולא דמות גזענית.

פרסים בולטים: פארוק

 

41. הדירה (ארה"ב, 1960)

במקור: The Apartment

במאי: בילי ויילדר

תסריט: בילי ויילדר, איי.איי.אל. דיימונד

שחקנים: ג'ק למון, שירלי מקליין, פרד מקמרי, ג'ק קרושן

 

giphy.gif

 

מה קורה כאן: סי.סי. בקסטר הוא רווק העובד בבניין משרדים בניו יורק וחולם לטפס בסולם הדרגות בחברה. הוא מקבל הזדמנות לקידום בזכות שרות מפוקפק אותו הוא מספק לממונים עליו. בקסטר מאפשר למנהלים בחברה להשתמש בדירתו על מנת לנהל רומנים מבלי שנשותיהם ידעו על כך. הדבר אמנם גורם ללא מעט כאב ראש ולמבטים נזעמים מצד השכנים, אבל אין לבקסטר מה להפסיד מכך. המצב משתנה כאשר פראן קיובליק, מפעילת המעלית בבניין המשרדים, מנסה להתאבד בדירה בעקבות שברון לב. הדבר גורם לבקסטר, המאוהב בפראן, להבין עד כמה הוא עצמו מנוצל בידי הגברים המנהלים את החברה ועל האחריות לה הוא שותף בעקבות הזלזול שלהם במין הנשי.

למה הסרט הזה ברשימה: אחת הסיבות שבילי ויילדר הוא בין התסריטאים האהובים עלי, היא היכולת שלו למצוא את הניצוץ האנושי בכל מצב. הדמויות שלו חיות יותר ואמיתיות יותר מרוב מה שנעשה בתקופת חייו והדירה הוא אולי השיא אליו הגיע מהבחינה הזו. בקסטר ופראן הם כלי משחק בידיהם של אנשים עם הרבה יותר כח וכסף, והמשחק הזה ממשיך להתנהל כי הכלים משוכנעים בטעות שגם הם מסוגלים להשפיע על מהלכו. הרופא היהודי שגר בדירה הסמוכה אומר לבקסטר להיות מענטש, מסר שלקחתי מהסרט כמוטו לחיים. מענטש הוא מישהו שמוכן להפסיד הזדמנות מפתה בכדי לעזור ולתמוך באחרים. זה אדם שמסוגל לבלוע את האגו ולקחת צעד אחורה בשביל לקבל מבט בריא יותר על המצב. יותר מהכל, מענטש הוא מי שיודע לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן אמת. במקרה של בקסטר, להיות מענטש זה להחליט האם הוא רוצה משרד שווה עם משכורת גבוהה ומזכירה אישית, או להיות מסוגל לישון בלילה בידיעה שעשה את הדבר הנכון. הסצנה המשמעותית ביותר לשאלה הזו היא העימות הקצר עם אחיה של פראן. יש לבקסטר הזדמנות לספר על הרומן שלה עם גבר נשוי, אבל הוא בוחר להגן על כבודה ולקחת את האשמה על נסיון ההתאבדות. הוא חוטף על זה אגרוף, אבל כמו שהוא אומר בעצמו "זה אפילו לא כואב יותר", אמירה שמעידה על שינוי באופיו של מי שבתחילת הסרט, התקשה להסביר לבוסים שלו שהוא צריך את הדירה שלו לכמה ימים כי נעשה חולה מלישון כל הלילה על ספסל בפארק. בקסטר מוצג מתחילת הסרט כאדם בודד, כזה שמסולק גם מדירת הרווקים שלו בידי אנשים בעלי חיי מין פעילים. הוא תמיד מוכן להקריב למען הצלחה בטווח הרחוק, אולם היעד משתנה לאורך הסרט, ככל שבקסטר מפנים שהאנשים שהוא חולם להיות כמותם, אינם מודל ראוי לחיקוי. זה אחד מסרטיו הפחות קומיים של ויילדר, אולם הוא מלא חיים ואהבת אדם כמו אחיו.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, עריכה), זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי, שחקנית בסרט קומי או מוזיקלי למקליין, שחקן בסרט קומי או מוזיקלי ללמון), זוכה 3 פרסי באפטא (סרט, שחקן זר ללמון, שחקנית זרה למקליין), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לתסריט קומי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 1994 לשימור בידי ספריית הקונגרס

ביקורת: המתים אינם מתים

MV5BZWQxZDIzNzUtZGE3MS00MGU3LTk5NjMtZGFjMDljNDlmMWE1XkEyXkFqcGdeQXVyNzc5MjA3OA@@._V1__resize.jpg

 

האם תוכלו לזהות סרט של ג'ים ג'רמוש מבלי לדעת מראש שהוא ביים וכתב אותו? יש כמה סימנים מזהים, אחד מהבולטים שבהם הוא הקצב. ג'רמוש מביים סרטים איטיים, מהורהרים, עם מעט מאוד התפרצויות רגשיות או תגובה כלשהי שאינה דיבור רגוע בניחוח סטואי. עוד רמז הוא בעלילה, או יותר נכון, בדלילות העלילה. ג'רמוש אוהב להתעכב על הפרטים הקטנים ולחגוג את היופי שלהם, עם מיעוט טוויסטים מפתיעים. הדמויות מנהלות בדרך כלל שגרה מדויקת שלתוכה מזדחל מדי פעם מפגש עם אדם מסקרן, או תצפית מלאת תובנות על פרט נוף שמהווה חלק מהמארג הגדול שהוא החיים בעולם המודרני. הרבה פעמים, הסרט יכיל גם ציטוטים מלאי חשיבות מספר שאף אחד חוץ מג'רמוש לא שמע עליו, ומסמנים מעבר בין חלקים שונים של הסרט, או לפחות הפרדה רגעית מהסיפור עצמו. בהחלט יתכן שגם תהיה הופעת אורח של שחקן או שחקנית שג'רמוש עבד איתם בעבר. סביר להניח שהסרט גם מועמד לפרס דקל הזהב, כי בפסטיבל קאן מאוד אוהבים את ג'ים ג'רמוש.

אני מודה שלא ראיתי מספיק מסרטיו של ג'רמוש בכדי לקבוע האם הוא אחד מהבמאים האהובים עלי, או במאי סתמי שמדי פעם מתפלק לו סרט טוב. מאוד אהבתי את "גוסט דוג" ו"פטרסון" ושועשעתי מ"קפה וסיגריות", אבל בו זמנית "פרחים שבורים" הוא אחד הסרטים הכי אוברייטד בעיני ואני חושב שצפיתי ממש מזמן ב"איש מת", אבל אני לא זוכר ממנו כלום.

רגע, "המתים אינם מתים" הוא סרטו ה-13 באורך מלא של ג'רמוש. אם אני מוסיף אותו לרשימה, מתברר שראיתי חצי מהפילמוגרפיה של במאי שאני כבר שנים משוכנע שפספסתי את רוב סרטיו. מעניין, כי באמת נראה שכבר אפשר לזהות סרט שלו רק ממבט על סצנה אקראית מתוכו. אין לו סגנון ויזואלי בולט כמו וס אנדרסון או טים ברטון, אבל יש לסרטים של ג'רמוש מספיק סימנים מזהים שגם הוא כבר מתחיל לצחוק על עצמו. כנראה פשוט חשבתי שהוא ביים יותר מהם על סמך תדירות ההופעות שלו בפסטיבלים.

סנטרוויל היא עיירה שקטה אי שם בארצות הברית. יש דיינר אחד, מלון דרכים אחד, מוסד אחד לעבריינים צעירים, חנות אחת לכלי עבודה, החווה של החוואי מילר ותחנת דלק אחת שמוכרת דלק ו… דברים. שלושה שוטרים מספיקים בכדי לשמור על השקט, צ'יף קליף רוברטסון, השוטר רונלד "רוני" פיטרסון והשוטרת מינרווה "מינדי" מוריסון. נדמה שהארוע החריג ביותר בזמן האחרון, פרט לזוג האומלל שהתחשמל למוות בזמן משחק גולף ומותה של השיכורה המקומית, הוא העלמות תרנגולת. טוב, זה הארוע החריג ביותר פרט לכך שכדור הארץ סטה על צירו, היום והלילה מתבלבלים, הירח מוקף עננת גז מסתורית, כל בעלי החיים נעלמו והשעונים והטלפונים הסלולריים הפסיקו פתאום לפעול.

לקברנית החדשה, זלדה וינסטון, לא הייתה אמורה להיות הרבה עבודה בסנטרוויל. היא הייתה אמורה בעיקר להתאמן עם חרב הסמוראים שלה מול פסל הבודהה המוזהב ולהכיר את תושבי העיר שמנסים להבין אם המבטא שלה אירי או סקוטי. אלא שקידוחים באזור הקוטב הצפוני יצרו סדרת ארועים שבעקבותיהם, המתים אינם מתים. כלומר, הם כן מתים, אבל קמים מחדש לתחיה כדי לאכול את החיים ולהפוך גם אותם לזומבים.

הדבר החשוב ביותר לדעת לגבי הסרט הזה הוא שג'ים ג'רמוש דאז נוט גיב א פאק. אם אי פעם רציתם לדעת איך נראה סרט של במאי שממש לא אכפת לו מה שיגידו ויודע שאנשים ימשכו יותר לצורה מאשר לתוכן, המתים אינם מתים הוא דוגמה מצוינת. ג'רמוש, בזריקת זין ענקית שמכוונת בו זמנית אל הממסד הביקורתי ואל המפיצים המסחריים, פשוט החליט להטריל את כולם. הוא יצר סרט שחלק מהאנשים ירצו לראות בגלל השמות מאחוריו, בעוד אחרים ירצו לראות כי זו קומדיית אימה, הימור בטוח יחסית בעיני מי שמחפשים להעביר את הזמן מול המסך בלי לחשוב יותר מדי.

הבדיחה עובדת לשני הכיוונים. המתים אינם מתים היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן והשתתף בתחרות הראשית, למרות שהוא סרט זומבים וג'ים ג'רמוש ידע טוב מאוד שהוועדה שבוחרת את המתחרים מסתכלת בעיקר על שם הבמאי ומחפשת גם היא הימורים בטוחים. הוא אמור לדעת שככה זה עובד, כי מדובר כבר בסרט השמיני שלו שמועמד לדקל הזהב. התגובות בפסטיבל עצמו היו מעורבות, אבל הנקודה הועברה וסביר מאוד להניח שגם הסרט הבא שג'רמוש יגיש לפסטיבל קאן יתקבל בלי בעיות.

מנגד, ג'ים ג'רמוש גם מכיר את הקהל. הוא יודע שחלק מהאנשים ילכו לסרט בציפיה לסרט אימה שגרתי, אז הוא לועג ללא הרף לקלות בה סרטים כאלה מופקים בלי נסיון לאתגר את הקהל. שוב הימור בטוח, רק שהפעם הוא מצד המפיצים. כל המאפיינים הרגילים של ג'רמוש נמצאים כאן, הדיבור המאופק, הופעות האורח, הדמות שמקריינת דברים כאילו הם הכי חשובים בעולם. יחד איתם, ג'רמוש גם שולח עקיצה לעבר המבקרים והסינפילים שרואים בו גאון ועוקב אחר כל ההוראות ליצירת סרט זומבים גנרי. לצד קריצות לסרטים קודמים ובמיוחד ל"ליל המתים החיים", המתים אינם מתים הוא סרט זומבים לפי הכללים בדיוק באותה מידה שהוא סרט של ג'ים ג'רמוש לפי הכללים.

הקהל האמיתי של הסרט הזה הוא היוצר שלו עצמו וכל מי שמוכן להשתתף בבדיחה. אני מאוד נהניתי, אם כי חלק גדול מכך היה דווקא מכמה שהבדיחות היו צפויות. הומור לא חייב להפתיע, אבל הוא כן צריך להיות מתוזמן היטב בכדי לעבוד וג'רמוש מראה כאן, כמו בסרטים קודמים שלו, שכשהוא רוצה להצחיק, הוא מסוגל. הדמות של רוני פיטרסון היא הדוגמה הבולטת ביותר לכמה ג'רמוש צוחק על כולם. לכל אורך הסרט, רוני אומר שזה לא יגמר טוב וכאשר הוא סוף סוף מסביר למה הוא אומר זאת, הסרט מגיע לרמות של שבירת קיר רביעי ששמורות לרוב לקומדיות של מל ברוקס ולחבובות. עוד קודם לכן, הוא מכיר בכך שיש לסרט שיר נושא ודואג לקדם אותו באגרסיביות, עם קלוז-אפ על הדיסק מתי שרק אפשר. הליהוק של אדם דרייבר לתפקיד הוא הפאנץ' הנסתר, מין לעג לנטיה ללהק שמות גדולים להפקות גרועות בכדי שיסחבו את התסריט המקרטע על גבם וימשכו צופים על ידי הופעה על הפוסטר. קוראים לדמות שלו פיטרסון. ג'רמוש בכוונה לא טרח לשנות יותר מאות אחת משמה של הדמות הקודמת אותה גלם עבורו, ויש באחת הסצנות תזכורת ברורה לסדרת סרטים מפורסמת למדי בה דרייבר משתתף.

בכלל, ג'רמוש כל כך זורק זין ששמותיהן של חלק מהדמויות הן פשוט עיוות של שם השחקנים, כמו זלדה וינסטון (טילדה סווינטון) וחוזי פוארז (רוזי פרז). זה יכול ממש לעצבן, או להיות אחד הדברים המרעננים ביותר בקולנוע. השאלה היא עד כמה אתם אוהבים הומור מטא, כי על זה בנוי חלק גדול מהסרט. תצטרכו להחליט כמה ג'ים ג'רמוש זה יותר מדי ג'ים ג'רמוש עבורכם. אני מודה שלא הייתי מצפה למשהו אחר ממנו. זה הרי אבסורדי לחשוב שג'רמוש, אחרי כמעט ארבעים שנה של סרטים איטיים ומהורהרים ששמים דגש על הדברים הקטנים ומכילים מעט מאוד התפתחויות עלילתיות, יביים פתאום סרט זומבים שגרתי. זה אבסורדי לצפות ממנו למשהו שגרתי, אבל אם הוא כבר עובד בז'אנר שמייצג כל כך את הקולנוע המסחרי, תהיו בטוחים שתהיה בכך אמירה על המסחריות עצמה. ג'רמוש לא מנסה לרצות את הקהל וגם לא את המבקרים. המתים אינם מתים הוא בדיחה על חשבון האולפנים שלא משקיעים בדברים כמו רעיונות מקוריים וסיפורים מאתגרים, וגם על חשבון מי שחושב שג'רמוש מסוגל ליצור רק סוג אחד של סרטים. הוא צוחק על כולנו ואתם יכולים להצטרף לבדיחה ולצחוק איתו, או לעשות כמו רוב התעשיה ולחפש הימור בטוח.

ביקורת: צעצוע של סיפור 4

Toy_Story_final_poster_resize.jpg

 

אני מלווה את סדרת צעצוע של סיפור כבר 24 שנים. הפרק הראשון היה מבדר, אבל גם מרשים טכנולוגית. פעם ראשונה שנוצר סרט באורך מלא שכולו עשוי באנימציית מחשב. הסרט השני היה פחות פורץ דרך, אבל הוא העלה את הכישורים הקומיים של היוצרים לשלב הבא. הסרט השלישי נראה בהתחלה מיותר, עד שיצא וכולם אמרו איך הוא סוגר מצוין את הטרילוגיה על ידי הודאה בכך שהזמן חולף וצריכים לדעת להסתגל לשינויים בחיים. חוץ מזה, יכולים להשתמש בו בתור מבחן האם הצופה הוא אנושי או רובוט, למרות שלא בטוח שרובוט לא היה גם מזיל דמעה בזמן הצפיה.

"צעצוע של סיפור 4" הוא, מכל בחינה הגיונית, סרט מיותר. הסדרה נסגרה היטב בפרק הקודם, השחקנים כבר מבוגרים ונשמעים אחרת מכפי שנשמעו בשנות התשעים, פיקסאר מזמן הוכיחו את עצמם כאולפן שיכול להפתיע ולחדש גם מחוץ למותג איתו פרצו לתודעה, ובאופן כללי, סרטי המשך מאוחרים תמיד מלווים בתחושה שכל מטרתם היא להכניס עוד כסף. כמובן שזה מה שאמרו גם על ההמשכים הקודמים, אבל משהו היה באמת שונה הפעם. אולי זה צוות המדבבים המפלצתי. אולי זו התחושה שרנדי ניומן כבר מזמן לא טורח לכתוב שירים חדשים לסרטים, אלא ממחזר חומרים ישנים. או שזה פשוט שעבר כמעט עשור מאז הסיום המושלם ואין שום סיבה נראית לעין למתוח את העלילה מעבר.

אז אין. זה לא אומר שאי אפשר לנסות.

 

לאחר שעברו בסוף הסרט הקודם לידיה של ילדה בשם בוני, הצעצועים כבר רגילים לשגרה היומיומית שלה. אלה שהיו קודם בחדר של אנדי השתלבו מצוין במשחקים של הילדה החדשה וכולם שמחים שמצאו בית חם בו ישחקו איתם במקום להשאיר אותם כל היום בארגז. ליתר דיוק, כמעט כולם. וודי הקאובוי, שבמשך שנים היה המנהיג של החבורה, חווה פחיתות משמעותית במעמדו. לא רק שאת החדר של בוני מנהלת ביעילות בובה אחרת, או שבוני מעדיפה שג'סי תהיה השריף במקום וודי, הבוקר הוותיק מוצא את עצמו בארון, לצד צעצועים אחרים שכבר לא נוגעים בהם. בתסכולו, וודי מתפלח לתיק של בוני ביום ההכרות בגן וחוזר משם עם חבר חדש. בוני יצרה מכמה דברים שהיו באשפה את פורקי, צעצוע שבאורח פלא, קם לחיים מיד לאחר שהילדה כתבה עליו את שמה.

פורקי לא מבין מה זה להיות צעצוע, אבל בוני מאוד אוהבת אותו, אז וודי מחליט לוודא שפורקי לא נעלם. הדבר מתגלה כקשה במיוחד במהלך נסיעה בקרוואן עם ההורים, ודווקא כשפורקי מתחיל להפנים שלהיות הצעצוע האהוב על הילדה זה דבר טוב, וודי עושה עיקוף לא צפוי דרך חנות ענתיקות. הוא רואה שם מנורה ישנה שמזכירה לו את חברתו לשעבר בו פיפ, שנמסרה לפני תשע שנים ולא נראתה מאז. הכניסה לחנות גוררת רצף של ארועים במהלכו וודי מגלה דברים שלא ידע לפני כן על צעצועים אבודים ועל אורח החיים החלופי שהם מנהלים.

בשלב הזה, אפשר לראות נוסחה מסוימת שחוזרת בכל סרטי צעצוע של סיפור. הצעצועים חיים בשגרה של משחקים בחדר הילדים, עד שהצטרפות של צעצוע חדש, או העלמות של צעצוע ישן, מפרה את השלווה (זוכרים שבסרט הראשון האשימו את וודי ברצח?). חלק מהדמויות יוצאות למצוא את מי שנעלם, בעוד אחרות מנסות בינתיים לעזור מרחוק. יש הרבה דמויות משנה קומיות, לצד נבל שלא בהכרח נראה מרושע בהתחלה. צעצוע של סיפור 4 לא חורג מהנוסחה הזו, אבל הוא עוקב אחריה בצורה מוצלחת.

רוב העלילה מתרחשת בשטח קטן יחסית. חנות ענתיקות בצד אחד, חניון קרוואנים בצד השני ויריד שעשועים שחוצץ ביניהם. הדבר עוזר להבין בקלות איפה כל דמות נמצאת בכל רגע נתון, מה שמאוד חשוב לסרט כל כך תזזיתי. הרעיון של צעצועים אבודים הוא הרחבה מתבקשת לעולם של הסרטים, גם אם יש בו סוג של סתירה לנאמר בפרקים קודמים, בהם צעצוע שאין לו ילד לשחק איתו, נעשה ממורמר ואף נקמני. זו פעם ראשונה שהסדרה מציעה את האפשרות שחלק מהצעצועים דווקא מסתדרים ללא בעלים מבלי לפתח בעיות של כעס.

כל המדובבים מהסרטים הקודמים שעודם בחיים (וגם דון ריקלס שנפטר לפני שנתיים ונעשה שימוש בהקלטות קודמות שלו), חזרו לתפקידיהם. החל מטום הנקס וטים אלן בתור וודי ובאז, וולאס שון וג'ון ראצנברגר בתור רקס והאם, דמויות המשנה הוותיקות, וגם מדובבים שהצטרפו בסרט השני (ג'ואן קיוזאק בתפקיד ג'סי, אסטל האריס בתפקיד גברת ראש תפוח אדמה) והשלישי (בוני האנט, קריסטן שאל, טימותי דלטון וג'ף גארלין). תוסיפו את אנני פוטס שחוזרת לדובב דמות שנעדרה מהסרט השלישי ואת המצטרפים החדשים הכוללים את טוני הייל, כריסטינה הנדריקס, קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל, קיאנו ריבס, אלי מקי, קארל וות'רס, ג'ון סקוויב… ועוד לא הזכרתי את הופעות האורח של פטרישיה ארקט, פלי וביל היידר ואם זה לא מספיק, מל ברוקס, קרול בארנט, בטי וייט וקארל ריינר נמצאים בסרט הזה בשביל סצנה אחת משותפת.

לצערי, עם צוות שחקנים כה גדול, הרבה מהדמויות האהובות נדחקות לשוליים. הנפגע העיקרי מכך הוא באז לייטייר שאחרי שהיה במרכז הסיפור בשני הסרטים הראשונים, ממשיך לעבור בהדרגה לכדי הפוגה קומית משודרגת. לרוב הצעצועים המוכרים אין יותר מכמה שורות דיאלוג, כך שבעוד הסרט עדיין נשען על דינמיקה מתמשכת בין מספר דמויות המנסות להשיג את אותה מטרה, עיקר הפוקוס הוא על דמויות חדשות, או כאלה שלא היה עליהן פוקוס בסרטים הקודמים. במילים אחרות, עד כמה שהסרט עדיין מהנה והעלילה בנויה היטב, נראה שהיוצרים שלו יותר ויותר נמשכים למשחק עם צעצועים חדשים, תוך שהם משאירים את הישנים מאחור. רק וודי, ששיקול הדעת שלו מעורר הרבה סימני שאלה על הבחירה בו כגיבור, נשאר במרכז הסיפור, כי הוא הצעצוע החביב על אנשי פיקסאר.

השמועות אומרות שזהו סרט ההמשך האחרון שפיקסאר מתכוונים להפיק. הם הכריזו שמכאן, יתמקדו בלעדית בסיפורים מקוריים, שזה אחלה, למרות שאם להודות על האמת, עדיף עוד "בית ספר למפלצות" או "מוצאים את דורי" על פני עוד "הדינואור הטוב". מצד שני, אחרי שסדרת צעצוע של סיפור כבר זכתה לסיום מושלם ב-2010, יותר מדי דגדג למקבלי ההחלטות בחברה בארנק והם אשרו סרט רביעי שלא היה בו צורך אמיתי מבחינה עלילתית. גם צעצוע של סיפור 4 מציע סיום שסוגר את הסדרה בצורה הגיונית, אבל הוא מספיק פתוח בשביל שיוכלו לחזור אליו אם אי פעם יחליטו להרחיב את הסדרה לחמישיה.

כמו קודמיו, גם הסרט הרביעי מכיל שילוב מוצלח בין צחוק ובכי. הדמויות המשניות גונבות את ההצגה ואני משוכנע שהדמויות של באני ודאקי נכתבו במיוחד במחשבה על קי ופיל, כי קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד. מצד שני, העיסוק במטרתם של צעצועים ובכך שהאושר שלהם תלוי בגרימת אושר לילדים, מציע לא מעט רגעים שמלחלחים את העין. זה הסרט הראשון בסדרה שאני רואה בתור אבא, כך שהמבט של בוני בכל פעם שהיא לא מוצאת את פורקי, די שבר לי את הלב. יצוג של ילדים בקולנוע הפך לנקודה רגישה אצלי ופיקסאר תמיד הצטיינו בכך. אם אתם הולכים עם הצאצאים שלכם לראות את הסרט והם ישאלו למה אתם בוכים, תגידו להם שכשיהיו בגילכם הם יבינו. או שהתישבתם על מסמר, גם עובד.

צעצוע של סיפור 4 אינו מיותר כפי שמתבקש לחשוב, אבל הוא גם לא באמת תורם משהו לסיפור. שוב, הסרט השלישי תפר את העלילה בצורה כל כך טובה, שאין צורך לפרום בכדי להוסיף תיקונים. סרט מספר ארבע הוא, כמו קודמיו, אוסף מוצלח של סצנות מרגשות, מבדרות ואפילו קצת מותחות. הוא סותר חלק מהמסרים שהופיעו לפני כן ודי זונח את הדמויות הוותיקות לטובת כוכבים חדשים. התוספת שלו ליקום בו הצעצועים מתעוררים לחיים כשבני האדם לא בסביבה, היא בסופו של דבר שולית, אבל ממלאת את מטרתה העלילתית. זה לא הסרט הגרוע בסדרה, כי אין סרטים גרועים בסדרת צעצוע של סיפור. זה פשוט סרט שהסדרה הייתה שלמה גם בלעדיו.

ביקורת: השמן והרזה

stan_and_ollie_ver3_resize.jpg

 

בתור ילד ישראלי, הייתי מאוד מבולבל לגבי הכינוי "השמן והרזה". ליתר דיוק, הייתי מבולבל מי הם בדיוק השמן והרזה. ידעתי שזה שם של צמד קומי ותיק, אבל לא הבנתי למה הם נראים פעם ככה ופעם ככה. העניין הוא שבישראל, לפחות בטלוויזיה לילדים, לא טרחו לעשות הבחנה בין לורל והארדי, לבין אבוט וקוסטלו. שני הצמדים נודעו בתור השמן והרזה, כי קל יותר ללמוד מאפיינים חיצוניים שטחיים מאשר שמות (לאחד כזה חזה, השני רזה כזה), ואף אחד לא התלונן. נכון שצמד אחד התחיל בסרטים אלמים, בעוד השני התחיל על הבמות והתגלגל לרדיו בטרם נראה לראשונה על המסך הגדול. נכון שבצמד אחד, השמן הוא החכם והרזה הוא הטיפש, בעוד בצמד השני זה להפך. נכון שסגנון ההומור היה שונה לחלוטין ושצמד אחד חבש לרוב כובעי דרבי ועניבות, בעוד השני התלבש אחרת לכל מערכון. רק כעבור כמה שנים, בכלל הבנתי שלא מדובר באותם השמן והרזה.

מה שגרם לי ללמוד את ההבדל היה כניסתו של דייר חדש לבית, האינטרנט. בעזרתו, מצאתי בקלות מידע אודות שני הצמדים ולמדתי מהר מאוד להבחין ביניהם וגם שאף אחד מהם לא באמת נקרא השמן והרזה. לא בפיהם, בכל אופן. זה נחמד שיש גישה מיידית למקורות מידע אמינים יחסית שמספקים פרטים שהתפספסו לפני כן.

זה לא משהו שהטריד את יוצרי הסרט "השמן והרזה". הסרט הביוגרפי הזה, שעוסק בסטן לורל ואוליבר הארדי (ונקרא במקור "סטן ואולי", אבל השנה 2019 ואנשים בארץ עדיין קוראים להם בכינוי מלפני שישים שנה), לא מצפה מהקהל שלו לברר פרטים. זה מה שאני מכנה סרט אופליין. הוא מאוד אינפורמטיבי עבור מי שלא נוהג להסתמך על האינטרנט בתור מקור מידע וצריך שיזכירו לו מה הכתובת של גוגל פעם בכמה זמן. מבחינת התסריטאי ג'ף פופ והבמאי ג'ון ס. ביירד, הסיפור האמיתי לא היה מספיק קולנועי, אז הם הלכו על נוסחה מוכרת ומנוסה, גם אם זה אומר שכל מי שיודע להשתמש במחשב יכול לגלות בתוך דקה עד כמה העלילה של הסרט לא קשורה למציאות.

לפי הסרט, סטן לורל ואוליבר "אולי" הארדי יוצאים למסע הופעות על בימות בריטניה, 16 שנים מאז שהופיעו לאחרונה בסרט משותף. השניים כבר לא צעירים, אבל מדויקים כתמיד בתזמון הקומי שלהם וסטן עובד בלי הפסקה על תסריט לסרט חדש בכיכובם, שיהיה פארודיה על רובין הוד. הסיבה שלא עבדו ביחד כל כך הרבה זמן, היא שסטן עזב את האולפן של האל רוץ' במטרה להשיג לצמד חוזה טוב יותר, אבל אולי נשאר כי היה עדיין תחת חוזה עם רוץ'. הוא אף בגד בחברות וצלם סרט בלי סטן, אבל עם שותף אחר ופיל. משום מה, כולם זוכרים את הפיל.

כעת, שניהם צריכים את הכסף ומתגעגעים לתהילת העבר. הם מגיעים לאנגליה ומגלים שהסוכן שלהם עשה עבודה איומה בקידום המופע. הם שוהים במלונות קטנים וזולים ומתקשים למלא גם את האולמות הצנועים ביותר בממלכה. זאת עד שסטן ואולי מחליטים לקחת את העניינים לידיים ולקדם את עצמם בתקשורת המקומית, בתקווה לקבל הצעה להופיע באולם גדול בלונדון ולהרשים את המפיק שאמור לעבוד איתם על הסרט הבא.

רוב מה שנכתב בשתי הפסקאות האחרונות, הוא בולשיט. מספיק חיפוש מהיר בכדי לגלות שהעלילה המרכזית בסרט היא בדיונית ברובה. סטן לורל אמנם עזב את האל רוץ' כשאולי היה עדיין תחת חוזה, אבל חזר לאולפן כעבור שנה והשניים צלמו עבורו ארבעה סרטים נוספים בטרם עברו לאולפנים גדולים יותר. הם המשיכו לעבוד כל הזמן הזה, אם כי בקצב פחות מהיר והיה ניתן לראות ירידה ברמה של הסרטים ככל שהשניים הזדקנו, בריאותו של סטן התדרדרה והבדיחות התחילו לחזור על עצמן.

אה כן, הבריאות של סטן. הסרט מציג את אולי בתור החולני בין השניים, שעודף משקל מקשה עליו לתפקד כבעבר. זה אמנם נכון, אבל דווקא סטן, שמוצג בסרט כחבר הבריא יותר בצמד, הוא זה שבמציאות בריאותו הצריכה האטה בקצב העבודה. הוא סבל מסוכרת קשה בעקבותיה נעשה רזה עוד יותר. יש אזכור לכך בסרט, אבל יותר כהערת אגב ודרך להציג את אשתו אידה כמי שדואגת לבריאותו של סטן ואישיותה הכוחנית היא ניגוד חד ללוסיל, אשתו האוהבת אך נחבאת אל הכלים של אולי.

לגבי מסע ההופעות המוצג כאן, הוא אכן התרחש, רק שכל החלק לפיו הקהל כבר לא מתעניין בצמד והם לא מצליחים למלא גם אולמות קטנים, לא היה ולא נברא. הוא גם לא הגיוני. למה ששני אנשים שאחד מהם מכור להימורים והשני התגרש כל כך הרבה פעמים שחשבון הבנק שלו נראה כמו רשימת חיסול, יעשו את כל הדרך מאמריקה מבלי שהצליחו למלא אפילו אולם אחד? במציאות, סיבוב ההופעות היה הצלחה אדירה והפופולריות של לורל והארדי נותרה חזקה, אבל אני מניח שאין בזה סרט, נכון?

אני שונא את הגישה הזו. בלי קשר לדעתי על הסרט עצמו, אליה אגיע עוד מעט, המציאות היא דבר מעניין ומרתק. דווקא הצמדות לעובדות ולפרטים הקטנים הופכת סיפור למיוחד, לא שימוש בנוסחה הוליוודית שחוקה. יוצרי הסרט, עם כל אהבתם ללורל והארדי, מציגים אותם כשני זקנים ממורמרים שלא עבדו ביחד עשור וחצי ועכשיו סובלים מכך, כי אף אחד כמעט לא יודע שהם עוד פעילים. זו דרך מאוד לא הוגנת להציג שני איקונים של קומדיה שלמרות חילופי הקהל ושינויי המדיום, נשארו רלוונטיים כל עוד בריאותם אפשרה זאת. אני בטוח שהיו ביניהם מריבות מדי פעם, כמו שטבעי שיקרה בין שני אנשים כל כך קרובים, אבל הסרט ממציא סכסוך שאין שום תעוד לקיומו ולמעשה, סותר את טיבם האמיתי של היחסים בין השניים.

זה לא סרט רע. השמן והרזה לא יהפוך לקלאסיקה כמו כמה מסרטיהם של לורל והארדי האמיתיים, אבל הוא עושה עבודה טובה ביצוג מגוון הכשרונות של השניים, החיבה שלהם להצחיק ולהישאר בדמות גם כאשר אינם חייבים, הקשר שלהם עם הקהל ואת הנשים האוהבות שמצאו לבסוף, אחרי לא מעט נסיונות כושלים. ישנם רגעים מרגשים, כאשר המוצלחים שבהם מבוססים על המציאות. זה לא הסכסוך המומצא שמרטיב את זווית העין, אלא ההבנה עד כמה אדם שרוצה לגרום לאחרים לחייך, צריך להתמודד לפעמים עם לא מעט עצבות משלו.

סטיב קוגן וג'ון סי. ריילי מגלמים את שני הקומיקאים בהופעות מלאות עומק שתפסו היטב את אופיים של מושאי החיקוי. קוגן מציג את סטן כטיפוס שקט ורציני כלפי חוץ שיכול להפוך בשניה לאשף של קומדיה פיזית. ריילי מגלם את אולי בתור אדם חברותי ואופטימי שמנסה לעבוד למרות קשיים פיזיים וטכניים ומשתדל להימנע מעימותים ככל הניתן. באופן מעניין, זהו ההפך המוחלט מהפרסונות הקולנועיות של לורל והארדי, מה שמזכיר עד כמה הכימיה ביניהם הייתה חיונית להצלחת המופע, כשכל אחד מהם מגלם בעצם גרסה מוגזמת של השני. קוגן וריילי שניהם בעלי נסיון קומי עשיר, כאשר ריילי יודע לשלב בין קריירה קומית לדרמתית, כנדרש מסרט כמו "השמן והרזה". או כדבריו באחד מטקסי האוסקר בעשור שעבר, אפשר להופיע גם ב"לילות בוגי" וגם ב"לילות טלדגה".

עבודת האיפור תורמת רבות להיטמעות של השחקנים בדמויות. במיוחד ראויה לשבח העבודה שנעשתה על ריילי, לו נוספה תחפושת של קילוגרמים רבים, אשר מתמזגת בצורה מושלמת עם גופו האמיתי של השחקן. בלתי אפשרי להבחין היכן נגמר העור האמיתי של ריילי והיכן מתחילות התוספות שהופכות אותו להארדי. אותו צוות שאחראי על שינוי המראה החיצוני, גם דאג שהמאמץ הנדרש מלורל והארדי על הבמה, יהיה בולט לעין עבור צופה מהצד.

הסרט עושה עבודה טובה בשימור המורשת של לורל והארדי. בעוד הוא משקר במצח נחושה לגבי הנסיבות שהביאו אותם לערוך סיבוב הופעות ולגבי הצלחת הסיבוב עצמו, יש כאן הרבה אהבה לפועלו של הצמד. סצנה של סחיבת מזוודות במעלה מדרגות היא מחווה ברורה לאחד הסרטונים הקלאסיים שלהם, כמו גם רגעים קטנים נוספים המופיעים פה ושם. הדרמה בין הדמויות מיותרת, אבל הרגעים בהם הבמאי זונח לרגע את הנוסחה המוכרת ופשוט מראה לנו קומדיה בסגנון לורל והארדי, מעלים חיוך. כנסיון ליצור סרט ביוגרפי, מדובר בכשלון, מאחר וכל כך הרבה פרטים כאן פשוט אינם נכונים. מנגד, בתור מחווה אוהבת לאחד הצמדים המפורסמים בתולדות הקולנוע, השמן והרזה עושה עבודה טובה ומעורר הרבה חשק לחפש ביוטיוב את המקור.

ביקורת: תל אביב על האש

TelAvivonFire1_resize.jpg

 

הקלישאה אומרת שסרטים ישראלים זוכים להתעניינות בעולם רק אם הם עוסקים בסכסוך. לא משנה אם זה הסכסוך עם הפלסטינים, או דרום לבנון, או זכרונות מחטיפות בשנות השבעים, העיקר שידברו על הדבר הזה שהפך לשם נרדף עבור המזרח התיכון. מדי פעם, מגיח איזה "חתונה מאוחרת" או "הערת שוליים" ומזכיר לעולם שיש כאן גם עוד דברים, כמו דרמות משפחתיות, או דרמות משפחתיות, אבל הסיכוי למצוא מפיץ מחו"ל ולהתקבל לפסטיבלים נחשבים, עדיין גבוה יותר אם חלק מהדמויות מדברות ערבית ולפחות אחת הדמויות הראשיות היא חיל במדי צה"ל.

נראה שגם לפלסטינים יש את הבעיה הזו. אמנם תעשיית הקולנוע הפלסטינית מאוד קטנה, עניה, לא מאוגדת והבירוקרטיה שלהם גורמת לישראל להראות כמו נורבגיה, אבל יש רצון לספר סיפורים ולגעת באנשים, גם בלי לדבר על הדבר האחד הזה שכולם מצפים שידברו עליו. אז רוצים, אבל אם מעוניינים לקבל אישור לצלם בלוקיישן מסוים, עדיין צריך להבטיח שהתסריט משרת את הנרטיב הפלסטיני הלאומי ואם רוצים תמיכה ממשקיעים זרים, צריך לתת להם פתיון טוב על מנת שלא יקחו את הכסף להפקה על פליטים בגרמניה. אז כן, בשביל להגיע למקומות צריך כסף ובשביל כסף, צריך פיץ' טוב. המציאות של הסכסוך שלנו היא שפלסטינים חייבים להשתמש בו כחלק מהסיפור אם הם רוצים שהסרט שלהם יוקרן מחוץ למפגשים משפחתיים בבית של הסבתא משכם.

סלאם הוא פלסטיני בעל אזרחות ישראלית שנשכר לעבוד על הסרט של סדרת הטלוויזיה הפופולרית "תל אביב על האש". במרכז הסדרה פלסטינית המתחזה לרחל, יהודיה צרפתיה ב-1967, על מנת לפתות את יהודה, גנרל בצבא הישראלי, ולהשיג ממנו מסמכים סודיים. למרות שאין לו נסיון ככותב, סלאם דובר עברית ומבין טוב יותר משאר האנשים בהפקה איך ישראלים נשמעים, אז הוא מגיע מדי יום לסט ברמאללה על מנת לתת הערות ותיקונים קטנים הקשורים לדמותו של יהודה. חוץ מזה, דוד שלו הוא המפיק.

כשסלאם רוצה לחצות את המחסום בחזרה לירושלים, הוא מעוכב לחקירה בידי אסי, מפקד המחסום שאשתו צופה אדוקה ב"תל אביב על האש". סלאם משקר שהוא התסריטאי של הסדרה ואסי מוכן לאפשר לו מעבר אם יכניס כמה שינויים. בפרט, מפריע לאסי האופן בו הקצין הישראלי מוצג והוא כותב לסלאם כמה שורות לעיון, שיוסיפו לדעתו אופי לדמות. למרבה ההפתעה, השינויים אכן מתקבלים בהערכה בידי ההפקה והשחקנים וסלאם מקודם לתפקיד הכותב האחראי על דמותו של יהודה. כך נמשכים המפגשים בין התסריטאי הפלסטיני לקצין היהודי שהופך שותף סודי לכתיבה, תוך שהוא מכריח את סלאם להפוך את סיפור האהבה המשני למרכז העלילה.

על פניו, תל אביב על האש נשמע כמו קונספט מצוין לקומדיה סאטירית. כלומניק פלסטיני מתקדם בעבודה בזכות דברים שמכתיב לו איש צבא ישראלי, שמצדו נהנה לראות את השקפת העולם שלו הולכת ומשתלטת על הסדרה. המסר, גם אם אינו מעודן במיוחד, עובר ככה בצורה יעילה מבלי לחנוק את התסריט, תוך שנשאר מקום להציג את החיים הפרטיים של הדמות הראשית. סלאם מנסה לקבל הזדמנות שניה עם שכנתו הרופאה, שמחפשת מישהו בוגר ורציני עם כיוון בחיים, בעוד אסי נהנה להשוויץ לאשתו שהוא מכיר את התסריטאי של הסדרה האהובה עליה.

הבמאי והכותב של הסרט, סאמח זועבי, רוצה להעביר מסר על חוסר הנכונות של הישראלים להרפות מהשליטה בחופש התנועה והתעסוקה של הפלסטינים ובזכותם להגדרה עצמית, אבל גם לבקר את ההתעסקות הכמעט אובססיבית של הפלסטינים בעבר, במקום לנסות ולהתקדם עם הזמן. לא סתם הסדרה שדוד של סלאם מפיק מתרחשת ב-1967 ולא בהווה. זה הרי הדבר הכי קל, לחזור למה שכבר היה ולמצוא שם אשמים. יש אפילו התיחסות לקונפליקט פנימי בתוך החברה הפלסטינית, כאשר הרומן בין "רחל" הפלסטינית לגנרל היהודי מרתק את הקהל משני צדי המחסום, אבל נותני החסות רוצים שמירה על הערכים המוכרים שמציבים את המאבק בציונים מעל הכל.

רוב הזמן, זועבי משיג את המטרה, אבל זה לא מחזיק מעמד לכל אורך הסרט. לצד דיבורים על צעידה עם הזמן, הדמויות הפלסטיניות מתיחסות לרעיון של אהבה בין אחת משלהם ליהודי, ועוד קצין בצבא הכיבוש, כדבר לא הגיוני. מהצד הישראלי, אנחנו מקבלים רק את נקודת המבט של אסי והוא מאוד מעוניין שהסדרה תתקדם לפי התנאים שלו. החיילים האחרים הם בעיקר ניצבים עם שורה או שתיים במקרה הטוב, אשתו של אסי רק מדברת על מה שקורה על המסך ולא ידוע שום דבר על החיים שלו שאינו קשור לעבודה של סלאם. יניב ביטון עושה כמיטב יכולתו לגלם את אסי כטיפוס מלא בעצמו וחסר סבלנות שמחפש להשליט את דעתו על אחרים, אבל התסריט לא באמת הופך אותו לאנושי, אלא דווקא לקריקטורה של מפקד מחסום דביל, שחושב שיש לערבים רדאר פנימי המאפשר להם לאתר חומוס איכותי. זה משהו שעובד כמערכון של כמה דקות ב"היהודים באים", אבל אסי הוא הדמות הלא פלסטינית עם הכי הרבה זמן מסך כאן, צריכים לתת לו משהו מעבר למצב ההתחלתי. במילים אחרות, למרבה האירוניה, תל אביב על האש מפשל עם הדמות של הקצין הישראלי שאמור לעזור להפקה ליצור דמות אמינה יותר של קצין ישראלי.

כמובן שאי אפשר גם להימנע מלדבר על הכיבוש, אבל אתן לסרט קרדיט שהוא מאוד ברור בכך שזו הפואנטה. זועבי מנסה להעלות את הנושא בצורה מיוחדת, בלי יריות והרוגים, או פגיעה בחפים מפשע, אלא בתור שגרה מבאסת עבור שני הצדדים, שדווקא סדרה סוג ג' על הכיבוש היא מה שמגשר ביניהם. שוב, הרעיון מצוין, אבל הביצוע לוקה בחסר. בשלב מסוים, המטפורה כבר לא נמצאת מתחת לפני השטח ואסי הולך ומתנהג כמו כובש אטום וחסר רחמים, בעוד סלאם מתפתח כדמות. קאיס נאשף מצוין בתפקיד הראשי ומצליח להציג את סלאם כנבך שנתפס בטעות כגאון ומנסה לנצל את ההזדמנות על מנת לתקן את חייו הפרטיים. הענוה שלו משכנעת מול הכוכבת הצרפתיה שמקשה על ההפקה, המלבישה שרק מחכה להזדמנות להחליף אותה כשחקנית ראשית, הדוד המפיק שקשוב לנותני החסות יותר מאשר לרשתות החברתיות, הבמאי שמנסה להיות יעיל בהפקה בה אמורים לצלם פרק חדש מדי יום, או התסריטאי הנוסף שמוכן להקריב יושר אמנותי תמורת משכורת יציבה. כולם דמויות מוצלחות שמעשירות את החיים על הסט, אבל סלאם מעורר הזדהות בכך שאינו משוכנע כמותם שיש לו את כל התשובות. זו גם הסיבה שכל כך הפריעה לי סצנה בה מגלים מדוע הוא לא אוהב חומוס. לאורך הסרט, סלאם מיחס את הסלידה מהמאכל המזוהה עם תרבותו לטראומת ילדות מסתורית. כאשר הוא סוף סוף מסביר מה קרה, זה כאילו בסאם זועבי קבל טלפון זועם מאחת הקרנות שתמכה בסרט ואיימה עליו שימצא סיבה שפחות משתלבת עם האופי של הדמות, או שיסתדר בלי מלחין.

אין הרבה לחדש בסרטים על הסכסוך, זו אחת הסיבות שגם לישראלים וגם לפלסטינים נמאס לפעמים לצפות בהם. תמיד יכולה להיות איזו יצירת מופת, אבל נדרשת גישה רעננה על מנת לבלוט. תל אביב על האש מנסה גישה מעניינת, אבל לא הייתי אומרת שיש פה חידוש כלשהו. הסיפור מנסה להראות את הדמיון והשוני בין הצדדים, אבל עדיין משטח את הדמות היהודית היחידה עם רקע ומוטיבציה לכדי קריקטורה של ישראלי עצבני. הגיבור מנסה להתעמת עם סביבתו, אבל לא באמת עושה זאת. הוא אחרי הכל נבך ואי אפשר שנבך יתקומם. המקסימום שהוא יכול לעשות זה למצוא פרצה מספיק רחבה בגדר על מנת להשתחרר לזמן קצר. התוצאה היא סרט שמכיל רגעים טובים ומתחיל עם הרבה הבטחה, אבל מסתבך בשלב מסוים עם הנסיון לרצות את כולם במקום לנקוט עמדה ברורה.