1. נתחיל בווידוי: לא ראיתי את טקס האוסקר במלואו. עם הזמן נעשה יותר ויותר קשה לראות את השידור החי בישראל והשנה הציבה בפני אתגר חדש. הדרך החוקית היחידה לצפות באוסקר בארץ היא דרך מנוי של יס, מה שאין ברשותי. אפשר גם להשתמש ב-VPN כדי לצפות דרך האתר של רשת ABC, אבל לא חשבתי שיהיה לי צורך. להורים שלי יש יס, אז בדרך כלל אני רואה אצלם. השנה, מספר נסיבות בריאותיות שקרו במקביל ברגע האחרון (אני בסדר, אבל לא יכולתי להגיע לבית של ההורים), גרמו לי להישאר בבית ולעשות שמיניות באוויר בחיפוש אחר דרך נוספת לצפות בטקס. לצערי, זה לא קרה ולראשונה מזה 22 שנים, נאלצתי לראות את הארוע בחלקים בהתאם למה שהצלחתי למצוא ברחבי הרשת כאשר זהות הזוכים כבר ידועה. זה אומר שאין לי תובנות מיוחדות לגבי הטקס, כמו שיש לי מחשבות לגבי התוצאות שלו.
2. מה שהופך את העניין ליותר מרגיז, זה שפרס אופיר, שעדיין מופק ברמת היוקרה של פרס העובד המצטיין בעיריית חדרה, שודר השנה במלואו באינטרנט, בלי צורך להירשם במיוחד או לשלם על שירות שאין לי שימוש בו בשאר השנה. פשוט שדרו את הטקס באתר חיצוני (נדמה לי מאקו) וכמה שעות לאחר מכן, שודרה בטלוויזיה גרסה ערוכה עבור הקהל היותר קז'ואל. גם את האוסקר יכולים לשדר ככה, אבל אני מניח שקשה לוותר על הכסף מהפרסומות וזכויות השידור.
3. הטקס עבר בלי שערוריות רציניות, שזה כבר מרגיע. הרייטינג אפילו עלה טיפה לעומת שנה שעברה, אם כי הוא עדיין די נמוך. אני חושב שהרבה אנשים קיוו לראות איזו סטירה לא מתוכננת כמו בשנה שעברה. יאמר לזכות ג'ימי קימל שהבדיחות שלו בנושא ויל סמית היו מוצלחות והכירו בכך שההפקה הגיבה באופן מעורר מחלוקת כשלא הוציאה אותו מהאולם מיד לאחר התקרית. באופן כללי, אני חושב שקימל משתפר בתור מנחה. כמו בשתי הפעמים הקודמות, לא כל הבדיחות שלו הצליחו, אבל נראה שהוא הולך ומרגיש נוח לתת לטקס אופי משלו במקום להפוך אותו לגרסה ארוכה יותר של תכנית הארוח שלו. עם הירידה לבמה בעזרת מצנח והקטע בו הביא חמור גמדי לאולם, הוא היה השנה קרוב מתמיד לבילי קריסטל בשיאו וזו מחמאה מאוד גדולה אצלי.
4. הרשתות החברתיות די הוציאו את הכיף מלהצביע על דברים מוזרים שקורים במהלך הטקס. בעבר, רק המופרעים שלמעשה צופים בארוע מתחילתו ועד סופו היו מתבדחים על תלבושות שמסתירות למי שיושב מאחור, קלוז-אפ מוגזם במהלך הופעה מוזיקלית, או נסיון לנחש מי היה בתחפושת של דוב הקוקאין (באופן מוזר, לא הדוב הראשון שמגיש פרס באוסקר). סליחה על הבומריות, אבל כיום הדברים האלה נידונים למוות עוד לפני שהשידור מסתיים. כן, אנג'לה באסט שברה את כללי הנימוס ולא מחאה כפיים כשלא הוכרזה כזוכה. לא, זה לא משהו שאני מעוניין לשמוע את דעתו של כל אדם שני בטוויטר עליו, כי יש לי חיים. אני אשמח פשוט לצחוק לכמה שניות על משהו מוזר שקורה במהלך שידור חי של ארוע מלא אנשים עם הרבה כסף ואגו מנופח ולהמשיך לדבר הבא. לא בקשתי ניתוח של התרבות המערב-אפריקאית בתקופה הקולוניאליסטית בכדי להבין למה מוזיקאית מניגריה נראית כאילו הרגע ברחה מהחתונה שלה.
5. רשימת הזוכים הייתה נטולת הפתעות גדולות ועדיין, היו לי יותר פספוסים מהרגיל. בניחושים שלי, צפיתי ליותר גיוון ברשימת הזוכים, אבל "הכל בכל מקום בבת אחת" ו"במערב אין כל חדש" די השתלטו על הטקס. למעשה, מחצית מעשרת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, סיימו את הערב בידיים ריקות. חבל לי במיוחד על "רוחות אינישרין" שהיה החביב עלי וחשבתי שהגיע לו לפחות פרס על התסריט או הפסקול המקורי.
6. אני די אמביוולנטי לגבי הבמב"א. לא הסתרתי בשום שלב את היותו אוברייטד בעיני ואני בהחלט לא חושב שזה הסרט הטוב של השנה. מצד שני, יש בי חלק ששמח על כך שסרט כל כך חריג הוא הזוכה הגדול באוסקר. זה מצביע על כך שהתהליך שהחל לפני קרוב לעשור של הצערת רשימת חברי האקדמיה והפיכתה ליותר אינקלוסיבית, למעשה מביא לשינוי. אחרי עשורים בהם לא היה סיכוי ממשי לסרט שאינו עוסק בגברים לבנים לזכות, שבעת הזוכים האחרונים בפרס לסרט הטוב ביותר כוללים שני סרטים על דמויות מזרח-אסיאתיות, שניים על דמויות אפרו-אמריקאיות (אחד מהם בלי דמות ראשית לבנה) ושני סרטים על דמויות שמתקשרות בשפת סימנים. בנוסף, שניים מהסרטים האלה הם סרטי מד"ב, ז'אנר שהאקדמיה התקשתה לקחת ברצינות בעבר, ובשלושת הזוכים האחרונים, הדמות הראשית היא אישה. יתמרמרו השמרנים, אבל זה מראה שהאוסקר הופך מפרס של קבוצה ספציפית באוכלוסיה, לכזה שכולם יכולים למצוא עצמם מיוצגים בו בשלב כזה או אחר.
7. אפקט אחד שלילי שבכל זאת נובע מכך, הוא הפיכת הקטגוריה לסרט הבינלאומי למיותרת. הרעיון של הקטגוריה הזו הוא לאפשר לסרטים מרחבי העולם לקבל במה ולחלוק את אור הזרקורים עם ההפקות דוברות האנגלית שממלאות את שאר הטקס. בחמש השנים האחרונות, הזוכים בקטגוריה זו היו מועמדים בכל פעם גם לפרסים נוספים, ארבעה מהם לסרט הטוב ביותר. נוצר מצב בו זכיה בפרס הסרט הבינלאומי אפשרית רק לסרט שמקבל את אותה חשיפה כמו המועמדים דוברי האנגלית, בעוד שאר הקטגוריה מכילה סרטים בלי סיכוי מציאותי לזכות. אם בניתם על זה שישראל תשבור סוף סוף את הנאחס במועמדות הבאה, כדאי מאוד שזה יהיה על סרט שכבר יש לו מפיץ אמריקאי.
8. אין לי שום דבר נגד הזוכים בפרסי המשחק, כולם אנשים מקסימים עם סיפורים מעוררי השראה. עם זאת, מוזר לי לשים את הבמב"א באותה רשימה עם "חשמלית ושמה תשוקה" ו"רשת שידור" של סרטים שקטפו שלושה אוסקרים על משחק. כאמור, אני לא מהמעריצים הגדולים של סרטם של הדניאלז, אז ממש מוזר לי לחשוב עליו באותה רמה של המשחק ב"רשת שידור" האהוב עלי בהרבה. מעבר לכך, ברנדן פרייזר הכי הפתיע אותי. הייתי ציני כלפי ההתלהבות מהופעתו תחת שכבת איפור כבדה, עד שראיתי בעצמי את "הלוויתן". אחרי הצפיה, הסכמתי שגם פרייזר וגם עבודת האיפור ראויים לפרסים.
9. נאומי הזכיה של קה הוי קוון ומישל יאו היו דומים זה לזה באופן מוזר. מעבר לתבנית המוכרת של נאומי אוסקר (שג'יימי לי קרטיס שברה כמו גדולה), שניהם אמרו שהאמהות שלהם בנות 84 וצופות בטקס בבית. האמהות של שניהם באותו גיל ושניהם טרחו לציין זאת בשני נאומי זכיה נפרדים. סתם צרוף מקרים מוזר.
10. יתרון אחד של צפיה באוסקר לא בשידור חי: יכולתי לחזור ולספור כמה פעמים ברנדן פרייזר השתמש במטפורות ימיות בנאום הזכיה שלו. שש.
11. פניה למנחי טקסים באופן כללי: עזבו את מלאלה. היא לא קומיקאית, היא לא שחקנית, היא לא באה להשתתף בבדיחות. חסן מינהאג' נסה לעשות איתה קטע לפני שבוע בפרסי האינדיפנדנט ספיריט והיא לא שתפה פעולה. ג'ימי קימל נסה את זה באוסקר וקבל תגובה נבוכה. פשוט די. מלאלה יוספזאי זכתה בפרס נובל לשלום ושרדה נסיון התנקשות שנבע מהפעילות שלה למען זכויות אדם. אם כל כך רוצים לערב אותה בטקס, תנו לה לנאום, לא להיות חלק מקטע קומי בעל כורחה.
12. אני תוהה אם אולי יש יותר מדי טקסי פרסים שנתיים כרגע. כלומר, אין לי בעיה שכל מי שרוצה לבחור את מצטייני השנה, יעשה את זה. אם יש לו את האמצעים לארגן ארוע ולהזמין אליו את המועמדים, בכלל סחתיין, חברות ההפצה מחפשות לתת להם חשיפה. רק אפשר בבקשה להפסיק להצביע כל הזמן לאותם זוכים? הבמב"א הפך עוד לפני האוסקר לסרט המעוטר בכל הזמנים, למרות שיצאו במהלך השנה האחרונה מאות סרטים בצפון אמריקה בלבד. אני יכול להבין אם הוא זוכה יותר פעמים מסרטים אחרים, אבל כשכל טקס כמעט מסתיים עם אותן תוצאות, אתם בטוחים שיש לכם טעם משלכם? יש במקרה סיכוי שאתם פשוט מנסים ליישר קו עם התחזיות לאוסקר? יוצא הדופן הבולט הוא פרס הבאפט"א, שגם נשפט בעיקר לפי מידת הקרבה שלו לתוצאות האוסקר או ליתר דיוק, לפי הסיכוי שהוא מצביע על שינוי מומנטום של הרגע האחרון לפני האוסקר. אני לא באמת מצפה שלא יסתכלו על הפרסים השונים כאינדיקציה לאן הרוח נושבת, אבל כן הייתי שמח להגיע לטקס הסיום עם קצת יותר מתח לגבי מי הולך לזכות.
13. שנה הבאה אני מארגן לעצמי VPN על כל צרה שלא תבוא.
ישנו סיפור, כנראה אמיתי, לפיו התנגש קונצרט בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין הגדול עם טיסות מצריות במהלך מלחמת העצמאות. לטענת עדים, נאלץ ברנשטיין להפסיק קונצרט בתל אביב לפחות עשר פעמים בשל הופעת מטוס סיור מצרי בשמי העיר, מה שגרם שוב ושוב לפינוי כל הנוכחים באולם למקלט סמוך. למרות זאת, התעקש ברנשטיין לחזור ולנצח על התזמורת הפילהרמונית חרף האיום, עד שיסיים כראוי את הסימפוניה השישית של בטהובן.
ככה זה, מנצחים יכולים להיות אנשים קצת מוזרים.
"טאר המנצחת" בהחלט מחזיק בגישה הזו. הדמות הראשית לא סתם מחויבת לתפקיד שלה, אלא חיה ונושמת אותו כמעט בכל רגע נתון. היא לא רוצה לחשוב בכלל על לפספס חזרה, או לקחת יום מחלה. מצדה, שכל חילות האוויר יפציצו את האולם, התזמורת תמשיך לנגן.
לידיה טאר מוצגת באופן מתאים כבת טיפוחיו של ליאונרד ברנשטיין, שהגיעה לרמתו ויש שאף יאמרו שהתעלתה עליו. היא זוכת EGOT, מלחינה ומרצה מבוקשת למוזיקה, מרואיינת מושחזת ודמות נערצת בעולם המוזיקה הקלאסית. בשגרה, היא המנצחת הראשית של הפילהרמונית של ברלין, ועורכת ביקורים במקומות שונים בעולם על מנת להשתתף בקונצרטים מיוחדים ולקדם את ספרה האוטוביוגרפי. בתחום האישי, לידיה נשואה לשרון והשתיים מגדלות ילדה מתוקה בדירה המשותפת שלהן בברלין, שם השם טאר יכול לפתוח כמעט כל דלת.
משהו עומד להפר את האידיליה. פרנצ'סקה, העוזרת האישית של לידיה, מקבלת הודעות מטרידות ממישהי שהשתיים מכירות מהעבר וגם מאסטרו טאר מבינה שיש שם סיפור נפיץ. במקביל, ההכנות לפתיחה המחודשת בברלין לאחר הסרת מגבלות הקורונה, מובילות את המנצחת לערבב בין העדפות אישיות לבין החלטות מקצועיות שמעוררות מחלוקת מאחורי הקלעים.
לוקח לסרט זמן להתחיל. הוא מתחמם עם כתוביות פתיחה ממושכות, לפני שמתחיל רצף של סצנות ארוכות ומרובות מלל. בסצנות האלה, לידיה פורשת את משנתה בפני קהל מסוקרן, בעודה עונה על מספר שאלות לא פשוטות. בין אם זה בראיון אחד על אחד, או סדנה בג'וליארד, יש עליה הרבה עיניים ואוזניים קשובות. בחלק הזה של הסרט, נזרקים לאוויר הרבה מונחים ושמות, אבל לא צריך להכיר את כולם בכדי לעקוב. אפילו לא משנה מה מכל זה מדויק (יש הערה אחת מפוקפקת לגבי הפילהרמונית הישראלית), מה שחשוב זה לשמוע את לידיה טאר מדברת. יש לה הרבה מה לומר והיא עושה זאת בטון דיבור שניכר בו זיוף מכוון על מנת להביע בטחון ועליונות תרבותית.
לידיה האמיתית היא טיפוס מורכב. צריך להיות אדם מיוחד בכדי לעמוד מול תזמורת ולכוון אותה כך שתבטא בדיוק את הפרשנות הרצויה ליצירה שנכתבה לפני מאות שנים. צריך להיות אדם מיוחד גם בכדי להיות קונצרט שלם עם הגב לקהל ועדיין לגרום לו להתרגש. יחד עם זאת, צריך להיות אדם חזק בכדי לעשות את כל זה ולנהל חיי משפחה תקינים, תוך שמירה על קשרים מקצועיים במקומות הנכונים.
אחרי ששמענו את הגרסה שלה כמעט ללא הפרעות, זה הזמן של לידיה הפחות מלוטשת להופיע על המסך. זו שלא תמיד עושה את הבחירה הנכונה, שמכעיסה אנשים בלי כוונה, שיודעת לאיים מבלי למצמץ. מניפולטורית שגורמת לכולם לעקוב אחר השרביט שלה בעודה מנתבת אותם למקום המתאים ביותר לצרכיה. לא הייתי אומר שהיא אדם רע, אבל קיים פער משמעותי בין הגאונה שהיא מתת האל לעולם המוזיקה כפי שמציגים אותה בתקשורת, לבין מי ששומעת רעשים חשודים בלילה, מנסה להדחיק רגשות אשם וצריכה להסביר לשכנה שלא לקחה את העיתון שלה. לאף מורה או מדריך רוחני אין מה ללמד אותה בשלב הזה בכל הנוגע למוזיקה. עם זאת, כל מה שקורה החל מהמערכה השניה מרמז שלא יזיקו לה כמה קורסים בקריאת אנשים.
הסרט נפתח בשליטה מרשימה של הבמאי טוד פילד בקהל. סצנות שלא קורה בהן כלום ועדיין מרתקות לצפיה. אנחנו לאט לאט מגלים מי זו לידיה טאר ולמה צריך להיות לנו אכפת ממנה. במערכה השניה, הסצנות מתחילות להתקצר, עד שהן מגיעות לאורך המקובל יותר בקולנוע מודרני. ככל שמתקרבים לסוף, כך נראה שהתרחקנו מהאחיזה האיתנה במושכות של המערכה הראשונה ועברנו לרכיבה על סוס רודאו משתולל. רק שהשינוי הזה אינו לטובה. ככל שלידיה מאבדת שליטה, גם פילד נעשה פחות מעודן והתסריט מתמלא חורים. בשלב מסוים, לידיה טאר, האישה המתוחכמת, השולטת בכל מצב, נעשית פשוט טיפשה. היא מתעלמת מפתרונות פשוטים לטובת הסתבכות חסרת טעם ומקבלת החלטות גרועות בלי הסבר מספק. איכשהו, היא אמורה להיות בו זמנית גם מניפולטיבית וגם נאיבית להחריד.
הסביבה משתנה בהתאם, אבל זה דווקא מכוון. כבר בסצנה השניה או השלישית בסרט (כלומר, בערך עשרים דקות מהפתיחה), מבקש טוד פילד לאתגר את פוליטיקת הזהויות השולטת כיום בתקשורת. לידיה מבקרת את מי שאינם מזדהים עם מלחינים קלאסיים בגלל היותם גברים לבנים סיסג'נדרים. אפשר לבנות מזה דיון מעניין, אבל סיומה הדרמתי של הסצנה הוא רמז מטרים לאופן בו כל הסרט ישליך מהחלון את העידון בשלב מסוים. מגיע הרגע בו זה כבר לא סרט על מנצחת שמתיחסת לאנשים בחייה באותה גישה בה היא מתיחסת לתווים ולכלי נגינה. רגע שבו זה נהיה סרט על שיפוט מהיר והשלכותיו.
זהו סרטו השלישי של טוד פילד כבמאי, והראשון שלו מאז 2006. אני צופה במסך וחושב "באמת? זה מה שגרם לך לחזור לביים אחרי 16 שנה? זו הגבעה שבחרת למות עליה?". האופן בו מדיה חברתית משפיעה על התפיסה הקולקטיבית הוא מרתק וראוי לסרטים רבים שיעסקו בו. עם זאת, מכיוון שאנחנו חיים בעולם האמיתי, הנושא ראוי לטיפול פחות שטחי מזה שטאר המנצחת מציע. במקום תהליך הנבנה בסבלנות, ויש כמעט שעתיים וחצי לעשות זאת, הסרט נופל לאוסף של טרופים מוכרים ולא מותיר מקום לחשיבה עצמאית. אפילו לא בטוח שפילד מתנגד כל כך למה שמוצג, כפי שהוא לא מאפשר שום מרחב תמרון בין שחור ללבן.
זה מאוד חבל, כי טאר המנצחת מתחיל ממש טוב. לקצב האיטי יש אפקט שמדמה אותו ליצירה קלאסית. לכל סצנה יש מוטיב ואנחנו נעים בקצב מדוד לאורך סיפור שהולך ונטווה לו בסבלנות. אז מגיע קרשנדו המגביר את הקצב בדיקנות, לעבר מה שאמור להיות פינלה סוחף… כאשר מישהו מפיל את דף התווים. המערכה האחרונה היא בלגן צורם שאינו תואם את הרמה של השתיים שקדמו לה. אני יכול לקבל שסרט הולך ומתקדם לעבר סוף בלתי נמנע. אהבתי את זה ב"ברבור שחור", ב"כוכב נולד" (לפחות בחצי מהגרסאות) וגם "רוחות אינישרין", עליו כתבתי בשבוע שעבר, מציג התדרדרות חד-סטרית כדבר שניתן להתחקות אחריו. טאר המנצחת מנסה לעשות זאת, אבל מבצע קפיצה גדולה מדי בין התחלה טובה ואמצע מותח, למערכה אחרונה שטחית.
קייט בלאנשט שחקנית נהדרת, אתם לא צריכים אותי כדי לדעת זאת. היא מגובה כאן בצוות מצוין של דמויות משנה בגילום נינה הוס, נואמי מרלן, סופי קאואר, ג'וליאן גלובר ואלן קורדונר. אהבתי במיוחד את מרלן בתפקיד פרנצ'סקה, שתמיד נראית כאילו יש לה הרבה מה לומר, אבל מחזיקה את עצמה כדי לשמור על מקצועיות. היא הדמות היעילה ביותר בסרט וזו שמסוגלת להניע דברים מבלי שדמויות אחרות יהיו מודעות לכך. צוות השחקנים הזה הוא הסיבה העיקרית שטאר המנצחת עובד כל כך טוב בקטעים שמורכבים בעיקר משיחות, ומתפרק דווקא ברגעים בהם בלאנשט היא הפעילה היחידה על המסך. לידיה טאר אינה דמות מרשימה כפי שהיא רוצה שיחשבו, וזה מודגש בחוסר היכולת שלה לעשות דבר בלי להפעיל מישהו אחר. הנקודה הזו מחזיקה מעמד לכמה רגעים, אך פוגעת בסופו של דבר בסרט שמאבד כיוון לחלוטין ברגע שטוד פילד מפסיק לכתוב תסריט מעודן ומתחיל לצעוק בכיכר העיר את המסר של הסרט.
בפולקלור האירי, באנשי היא יצור קסום דמוי אישה שמבשר על מוות. לפי המסורת, הבאנשי מופיעה כאשר מישהו עומד למות, או כאשר אדם שאינו נוכח נמצא בסכנת חיים. לפי גרסאות מסוימות, היא מופיעה ישירות מול מי שחייו עומדים להסתיים, בעוד סיפורים אחרים גורסים שהיא באה להזהיר את קרוביו. בכל אופן, להיתקל בבאנשי זה אף פעם לא מאורע משמח. היא יכולה לצרוח צווחה נוראית, או לבוא בתור מקוננת. אין טעם לנהל איתה משא ומתן כי אין לה שליטה על המוות, היא רק מודיעה שהוא מגיע.
בהעדר מילה מקבילה בעברית, נאלצו מפיצי סרטו החדש של מרטין מקדונה להתפשר ולקרוא לו בישראל "רוחות אינישרין". זה רחוק מלהיות תרגום מדויק, אבל השפה האירית כל כך עשירה ברעיונות ויצורים שאין להם מקבילה בתרבויות אחרות, שאני לא מאשים אותם. כמה צופים בישראל יודעים בכלל מה זה "באנשיז". כמה מכם ידעו זאת בלי ההסבר שכתבתי בפסקה הקודמת? באנשי אינה רוח, היא יותר סוג של פיירי ולהסביר מה זה בדיוק אומר, יקח פוסט שלם בפני עצמו. זו לא פיה, זו לא מכשפה, זו גם לא בת אנוש או התגלמות של מלאך המוות. זו באנשי ותשמחו שהצורך הראשון שלכם להשתמש במילה הזו היא כשאתם מחפשים להוריד כתוביות.
עלילת הסרט מתרחשת באינישרין, אי קטן מול חופי אירלנד. בעוד באירלנד עצמה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם, באינישרין לא קורה הרבה. יש פאב אחד, חנות אחת, שוטר אחד, חמור מיניאטורי אחד וכל התושבים מכירים זה את זה וחיים את חייהם. בין הגבעות הירוקות, ופיינטים של גינס, זה בערך המקום הכי אירי שיכול להיות.
השלוה מופרת כאשר פאדריק, חוואי תושב האי, מגלה שחברו הטוב קולם לא רוצה לדבר איתו יותר. פאדריק לא זוכר שרבו ומנסה לברר מה פשר הניתוק, אולם ההסבר הטוב ביותר שהוא מסוגל לקבל זה שקולם מוצא אותו משעמם ושאינו רוצה לבזבז את שארית חייו בשיחות בטלות איתו. זה נשמע קיצוני לכל אדם נורמטיבי, אך קולם מסרב לפשרות. פאדריק רוצה לגשר, מחפש דרך לתקן את היחסים שנהרסו ללא ידיעתו, אך ללא הועיל. כאשר הוא מרגיש שחברו לשעבר לא מבין את המסר, קולם אף מאיים לפגוע בעצמו על מנת שפאדריק יניח לו לנפשו.
אם לתאר את סגנון הכתיבה של מרטין מקדונה במילה אחת, היא תהיה טרגיקומי. לפעמים נוטה יותר לכיוון הקומי ("ברוז'", "שבעה פסיכופטים"), במקרה הזה יותר לטרגי, אבל יש תמיד מיקס של שני הצדדים. רוחות אינישרין מכיל כמה רגעים מאוד משעשעים, כמו החנוונית שמחפשת נואשות אחר רכילות טובה שתוכל להעביר הלאה, או שני האנשים בפאב שחוזרים אחד אחרי דברי חברו כאילו היו דמויות בסרט של אדגר רייט. עם זאת, הוא בנוי מתחילתו ועד סופו כטרגדיה. הבאנשי נוכחת לא רק בכותרת, אלא גם כחלק מהעלילה, גם אם רשמית היא לא מזוהה ככזו. בכל פעם שנדמה שאולי נמצא פתרון, התסריט מכה עם התדרדרות שמדגישה עוד יותר כמה יש דברים שעדיף פשוט להניח להם ברגע שמישהו מבקש.
אלא שזה לא כזה פשוט להניח. לרובנו יש לפחות אדם אחד שהיה חלק משמעותי מחיינו וכשהקשר איתו הפסיק, חשנו פתאום הקלה. מין חופש לעשות דברים שפחדנו או לא מצאנו להם זמן עד עכשיו כי אותו אדם שאב מאיתנו את הכוחות לעשות זאת. זה מה שפאדריק עבור קולם, אבל המצב אינו הדדי. קולם יכול לשעשע את עצמו ואת הנוכחים בנגינה בכינור, ללמד תלמידים שמגיעים מהאי המרכזי, או פשוט לנהל שיחה עם אנשים שכן מעניינים אותו. לפאדריק אין את האפשרות הזו. חוץ מאחותו ומדומיניק, בחור צעיר ולא מבריק ואפילו די מטריד, אין לפאדריק עם מי לדבר. הוא הבחור הנחמד של הכפר, שכולם כמעט מחבבים, אבל קולם הוא היחיד שראה בפאדריק חבר. בלי הקשר הזה, פאדריק לא יודע מה לעשות עם עצמו. השקט אליו קולם שואף, הוא הסערה שמתחוללת בתוך פאדריק כאשר אין לו את האפשרות למלא את יעודו כחבר הכי טוב.
בעיר גדולה, אולי אפילו בינונית, זו לא הייתה בעיה. יש שם מספיק הסחות דעת וחלופות שיאפשרו להקטין אינטראקציה לא רצויה. בכפר קטן על אי מבודד, שאפילו לא מחובר עדיין לחשמל, מאוד קשה לא להיתקל באדם שרמס לך את הלב. יש בדיוק מקום בילוי אחד בכל האי והשבילים השונים מתחברים זה לזה. מעבר לים יש מלחמה וממילא לאף אחד מהגברים באי אין כרגע סיכוי למצוא עבודה נורמלית במקום אחר. חרף לוח הזמנים הגמיש והנופים המרהיבים, יש מצבים בהם יותר רעש רקע היה יכול רק להועיל. זה ההבדל בין סדרות המתרחשות במקום קטן ושקט כמו "חשיפה לצפון" ו"בנות גילמור" (סליחה, הרפרנסים שלי לעולם הטלוויזיה קצת מיושנים), לבין סרטים כמו "שוקולד", "כמו בגן עדן" או אפילו "מכוניות". בסדרת טלוויזיה, קורה משהו מעניין בכל פרק. יש תפקידי אורח, יש ארועים חברתיים שממלאים את הזמן, העיקר שבכל שבוע יש משהו שמעורר את הצופים ומניע את העלילה. בסרטים לעומת זאת, קיימת תמיד מתיחות מאוד קשה בתוך הקהילה ומה שמשפיע עליה, בדרך כלל לטובה, זו כניסה של גורם חיצוני. דמות שלא גדלה במקום המבודד ולא מכירה היטב את המקומיים, מעוררת את סקרנותם ומביאה לעולמם גישה שלא היו רגילים אליה לפני כן. לא כולם מסכימים עם הגישה הזו, חלק אפילו מגיבים אליה באלימות, אבל כולם מושפעים ממנה.
רוחות אינישרין מראה מה קורה כשהעלילה מתרחשת כולה בתוך קהילה מבודדת, ללא גורם חיצוני שיעורר שינוי. כשכל מה שיש אלה אותם האנשים שוב ושוב, עם הגינס, הלימון והספרים הישנים. אפשר להשתגע מזה. תחשבו כמה קשה היה בסגר בזמן התפרצות הקורונה ואז דמיינו שזה לא מצב זמני, אלא כל החיים שלכם. למעשה, זה אפילו יותר גרוע כי אמנם אפשר לפגוש אנשים, אבל אין אינטרנט שמאפשר לדבר עם מישהו שנמצא מחוץ לאי, ואין שליחים שיכולים להביא עד פתח הבית דברים שיעזרו לטפח תחביבים חדשים. אתם תקועים בדיוק באותו מצב עד להודעה חדשה.
כשמסתכלים על זה ככה, יותר קל להבין מה מניע את הדמויות ברוחות אינישרין. הן לא מתנהגות בצורה סבירה, אפילו דומיניק מבין את זה, אבל בין הבידוד למלחמה, קשה שלא לפנות לאמצעים נואשים. קולם מתוודה בפני הכומר שהוא חש יאוש כבר תקופה. דרך אחרת לראות זאת היא דכאון. הסרט לא מספק אבחון רפואי, אבל בהחלט נראה מההתעסקות של קולם במוות והאיום לפגוע בעצמו אם לא יתאפשרו תנאים מסוימים, שאין לכומר את הכלים לטפל בו. פאדריק חושב שיש לו, אבל לפעמים הדבר הכי בריא לעשות למישהו שאוהבים זה לשחרר, ופאדריק לא מסוגל כי אז הוא זה שתקוע על אי מבודד בלי חברים. הוא אוהב להיות הבחור שכולם מחבבים, אבל נוראי עבורו להיות הבחור שבן אדם אחד לא מחבב.
יש לי הרבה הערכה כלפי מרטין מקדונה כמספר סיפורים. הם תמיד מתחילים במצב לא שגרתי ועדיין מצליחים להפתיע לאחר מכן. כשמביטים לאחור בסוף הסיפור ומחברים את כל הנקודות, זה נעשה פתאום מאוד הגיוני. ברמה של לראות שיחה אקראית כביכול כבעלת השפעה קריטית על סצנה מאוחרת יותר, או לחשוב שוב למה דמות מסוימת עמדה ברקע בלי שתהיה לה השפעה ישירה על קדמת התמונה. מקדונה לא יכול שלא לכתוב בדיחות פה ושם ולמרות שחלקן לא תואמות את האווירה הקודרת שמלווה את רוב הסרט, הוא בהחלט היה פחות מוצלח בלעדיהן. הן מספקות אוויר לנשימה עבור הקהל שאחרת היה סופג אך ורק רוע מהעלילה. לנו, הצופים בסרט, יש את שבירת השגרה שלדמויות אין. אנחנו מקבלים מדי פעם בדיחה שמוציאה אותנו מהאפלה, הן לא. מקדונה מרבה לעסוק בנושאים כמו דכאון, מוות ואנשים החיים בבועה. ב"ברוז'" זה היה בעיקר מצחיק, ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זה היה בעיקר עצוב. פה, זה עדיין עצוב, אבל מקדונה חס עלינו עם הפוגה מזדמנת לצחוק משחרר.
בשנת 2019, הנהלת פסטיבל קאן החליטה שרגע השיא בארוע הפתיחה, יהיה הקרנת בכורה עולמית לסרט "המתים לא מתים". הבחירה נראתה הגיונית על פניה. סרט בבימוי ג'ים ג'רמוש, אחד מאהובי הפסטיבל, עם צוות שחקנים גדול שימשוך את תשומת לב התקשורת. בהחלט משהו שמתאים לבמה עליה מוצגים מדי שנה סרטיהם של כמה מגדולי הקולנוע העולמי. רק ש"המתים לא מתים" איננו מה שהמארגנים ורוב הצופים בבכורה ציפו לו. הם חשבו שג'רמוש הכין להם סרט פילוסופי, איטי, מהורהר, עם כמה רגעים של הומור מריר וסיפור פשוט ולא מסחרי. מתברר שבמאי האינדי המהולל נצל את המוניטין שלו בכדי לגרום למארגנים לפתוח את הפסטיבל עם סרט זומבים עמוס כוכבים, שלועג לכל התעשיה ולז'אנר עצמו, תוך שהוא מגיע לרמות מטא שטרם נראו בערב הבכורה. הרבה מזה אופייני לקאן, אבל לא החלק של הזומבים, זה ממש לא הסגנון של הפסטיבל. כמובן ששלוש שנים לאחר מכן, זה קרה שוב.
"קאט!" הוא סרט זומבים בבימוי במאי מוערך, במקרה הזה מישל אזנאוויציוס, שפתח את פסטיבל קאן 2022. שוב, התגובות של הקהל היו מעורבות והבמאי עשה מבט של "למה ציפיתם?". ההבדל הוא שבניגוד לג'רמוש, המוכר בסרטים האנטי-ממסדיים שלו, אזנזאוויציוס הוא מעריץ של קולנוע מסחרי. הוא התפרסם בצרפת בזכות קומדיות הריגול מסדרת סוכן חשאי: 117, ובשאר העולם בזכות זוכה האוסקר "הארטיסט" שכולו מחווה לסרטים אלמים. הנסיונות שלו לעשות דרמה התקבלו בביקורות צוננות, אז הוא חזר למה שעבד הכי טוב בשבילו, סרטים שמביאים רעיונות ישנים לקהל חדש.
רק שזה לא בדיוק מה שקורה בקאט. אי אפשר להיכנס לפרטים מעבר למערכה הראשונה בלי ספוילרים, אז אסתפק בלתאר איך הכל מתחיל. צוות צילום צרפתי מנסה לסיים יצירה של סרט זומבים המתרחש ביפן. הבמאי הפרפקציוניסט דורש עוד ועוד מהשחקנים ואף נעשה אלים כלפיהם רגשית ופיזית. מתוך יאוש, הוא משחרר קללה הגורמת לחלק מאנשי הצוות להפוך לזומבים, ומקווה להוציא ככה את התגובות הרצויות מהשחקנים. המאפרת מצטרפת לשחקנים בנסיון לשרוד בזמן שהבמאי מסרב לעצור את המצלמה אפילו לרגע אחד.
סרטו של אזנאוויציוס הוא בעצם רימייק לסרט יפני שמוכר בשם הבינלאומי "One Cut of the Dead", ובעצמו שאב הרבה השראה מהמחזה "רוח רפאים בקופסה". כמו שאני מכיר את האינטרנט, יצוצו בשנים הקרובות עוד הרבה גרסאות של הסיפור הזה ברחבי העולם. אם יצא לכם לראות את הסרט היפני, הגרסה של אזנאוויציוס לא תפתיע אתכם. הוא מכיר ישירות בכך שמדובר ברימייק ושהשתדל להישאר כמה שיותר קרוב למקור. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שאזנאוויציוס עוקב אחר המבנה העלילתי של קודמו, אבל מוסיף את ההודאה בפה מלא שאינו מקורי. זה ושכולם מדברים צרפתית.
אני יכול להבין למה יהיה לאנשים קשה עם קאט. מי שלא ראה את הסרטים המוקדמים של אזנאוויציוס ינסה להבין למה במאי זוכה אוסקר מבזבז את זמנו על בי-מובי מודע לעצמו, כשהוא יכול לעשות דברים הרבה יותר "חשובים". מי שמכיר את הנטיות של הבמאי לסרטי ז'אנר, יתהה למה הסרט משתנה לחלוטין בתום המערכה הראשונה. זה לא בהכרח שינוי לרעה, אבל הוא בהחלט מושך את כל החוויה לכיוון חדש לחלוטין.
אישית, אני אהבתי את שני הצדדים של הסרט, כולל המערכה השלישית בה מתגלה התמונה השלמה. האמצע קצת נמרח ובהחלט היה אפשר לקצץ ממנו סצנה או שתיים בשביל לשמור על קצב, אבל הוא חוצץ בין שני החלקים היותר פרועים של הסרט. לא ראיתי את המקור בבימוי שינאיצ'ירו אואדה, אז אין לי איך להשוות, אבל אזנאוויציוס עשה לדעתי עבודה טובה לאורך רוב הדרך. הסוד הוא בהטעיה, הקהל חושב שהוא רואה דבר אחד, אבל אז מגלה בהדרגה שראה משהו אחר לגמרי. כולנו חלק מבדיחה, רק שבניגוד לבדיחה של ג'ים ג'רמוש, זו צוחקת עם הקהל ולא עליו (להבהרה: אני אוהב את "המתים לא מתים", למרות שאיני מסכים עם העמדה שלו).
מעבר ליכולת של הבמאי לשמור את האמת בסוד עד לרגע הנכון, קאט עובד גם בזכות צוות שחקנים שמתמסר לעבודתו. רומן דוריס נראה כאילו הוא עומד לרצוח בעצמו את השחקנים בתפקיד הבמאי שמנסה להוציא מהם הופעה טובה בכל מחיר. מטילדה לוץ משכנעת בתור שחקנית גרועה שאמנם לא ראויה ליחס המתעלל של הבמאי, אבל בהחלט נמצאת בתחום העיסוק הלא נכון. פיניגן אולדפילד הוא השחקן שלידה שמצליח לשמור על פרצוף רציני גם בסיטואציות אבסורדיות לחלוטין, וברניס ביז'ו, אשתו והמוזה הקבועה של אזנאוויציוס, מגלמת את המאפרת שיודעת קרב מגע ולפעמים נסחפת יותר מדי עם כישורי הלחימה שלה. איש צוות נוסף שתורם להצלחת הגימיק הוא ג'ונתן ריקבורג, צלם הסרט שמבלי להראות את פניו, מגלם בעצם תפקיד כפול, אבל תצטרכו לראות את הסרט בכדי להבין למה הכוונה.
אני מודה שלצד השבחים שיש לי לגביו, קאט עדיין קצת ארוך מדי לטעמי. המערכה הראשונה מבדרת בגריעות המכוונת שלה, בעוד השלישית מוצלחת בזכות המידע שהיא מוסיפה וכי היא כולה אהבה לקולנוע ולהנאה שבבסיסו. המערכה השניה, המגשרת ביניהן, היא ירידה קלה ברמה. עדיין קורים בה דברים חשובים, אבל משהו בריחוק ובציניות שלה לא מתישב עם הפשטות של שאר הסרט. זו תזכורת לכך שאזנאוויציוס נמצא בשיא יכולתו כשהוא לא מנסה לעשות דברים רציניים ונותן לעצמו להשתטות. אנחנו צריכים את האמצע בשביל ששאר הסרט יהיה הגיוני ועם זאת, דווקא האמצע הוא החלק שאין טעם לצפות בו ללא החלקים האחרים. זוהי גם המערכה הארוכה ביותר בקאט, מה שהופך את ההפוגה בין הקטעים היותר חיים לממושכת יתר על המידה.
עדיין, קאט הוא סרט מומלץ לצפיה. רצוי לדעת מראש כמה שפחות על העלילה שלו ולהגיע עם ראש פתוח, כי כל הרעיון כאן הוא לפעול בשונה מהציפיות. מישל אזנאוויציוס מוכיח את עצמו שוב כבמאי של טראש מכוון, שמצליח לשלב רגש אמיתי, כל עוד זה לא החלק העיקרי בסרט. אולי יום אחד ימצא את האיזון הנכון בין קולנוע ריאליסטי לבין מחוות ליצירות של אחרים, אולי לא. העיקר שחזר להנות מהעשיה עצמה, כי בלי זה, כל ההפקה הייתה מתמוטטת לנגד עינינו.
שנה הלכה, שנה באה והפעם בתי הקולנוע אפילו היו פתוחים בלי הפסקה. כמו כל מי שרוצה תשומת לב, גם אני מסכם את השנה החולפת בקולנוע. זו הפעם ה-21 בה מוכרזים הזוכים בפינגווין הזהב. יש סרטים שזכו בטקס הראשון וכבר מסיימים צבא. כרגיל, אין פרס פיזי, אלא אם מבקשים ואז אפשר לסדר משהו בעזרת ספריי צבע. זה הפוסט בו אני נמצא במצב הכי מפרגן שלי, כי כל מה שנכתב פה הוא מתוך הערכה וכבוד ליוצרים שהפכו את 2022 לשנה קולנועית מאוד מגוונת ולא צפויה. טוב, כמעט כל מה שנכתב פה…
הסרט הכי מוערך יתר על המידה
בואו נוציא את זה ישר מהמערכת, כי אחרת תעבירו את שאר הפוסט בתהיה למה הסרט הזה לא מקבל יותר אזכורים. היו כמה מועמדים חזקים לתואר המפוקפק, בהם "הנהגת של מר יוסוקה" המשמים, "האדם הגרוע בעולם" שמצדיק את שמו בצורה הלא נכונה, "אחרי השמש" שמבוים כל כך טוב ואיכשהו עדיין מצליח לפספס, ו"מרסל הקונכיה עם הנעליים" שהוא חמוד, אבל אין בו מספיק בשביל להצדיק סרט באורך מלא. גם "הפייבלמנים" נשקל לרגע, אבל אני כן מחבב חלקים ממנו מספיק בכדי לחשוב שהוא יותר לא אחיד מאשר אוברייטד. עדיין, אף אחד מאלה לא מתקרב בכלל לרמת ההתלהבות שנשפכת מכל כיוון על הסרט שבחרתי. זה סרט שגם מבקרים, גם צופים קז'ואלים וגם כל מיני ארגונים שמחלקים עכשיו פרסים שאינם נקראים על שם עופות ים, מחשיבים לאחד הסרטים הטובים של השנה. אני פשוט לא מבין למה.
זה הכל בכל מקום בבת אחת. כן, הסרט הזה שלדעת חלק לא מבוטל מהאנושות הוא הדבר הטוב ביותר שקרה השנה בעולם הקולנוע, לא ממש עשה לי את זה. תגידו הייפ מוגזם, אבל האמת היא שגם אם לא הייתי שומע עליו לפני הצפיה, כנראה שלא הייתי חושב שהוא יותר מבסדר. כלומר, כמעט חצי מהסרט הוא אפילוג שבו הדמויות מלרלרות בלי הפסקה על משמעות הסרט ומה למדנו מהמולטיוורס ו… משהו עם סלעים. מצאתי את זה מתיש. אחרי חצי ראשון שהיה עמוס לעייפה בקרבות, עד שנעשה כמעט בלתי אפשרי לעקוב באיזו סצנה נמצאים, מגיעה חצי שני שבו התסריט מנסה להפוך כל בדיחה שנאמרה לפני כן לקו עלילה בפני עצמו. רקקוני היה מצחיק בשלוש הפעמים הראשונות, אבל אז מגיע טוויסט ואז עוד אחד ופתאום רקקוני זה משל רציני על החיים ותלות באחרים או משהו כזה, ואז זה קורה עם כל דבר אחר קצת מצחיק בסרט. חצי ראשון מציגים מלא דברים שמעידים על האקראיות של היקומים, ואז חצי שני סוחטים כל פרט עד שלא נותר בו שום דבר מוזר או אניגמטי. נוסיף לזה גם סטריאוטיפ אנטישמי של נסיכה יהודית שלמעשה מתיחסים אליה בשם "אף גדול" ובכלל כיף כאן.
אני תמיד חש צורך להבהיר שמוערך יתר על המידה לא אומר גרוע. יש בהכל בכל מקום בבת אחת גם דברים טובים. כוריאגרפיית הקרבות מרשימה, יש בהחלט המון יצירתיות סביבו ואני תמיד שמח לראות את ג'יימס הונג, גם אם לתפקיד קטן יחסית. זה פשוט לא מצטבר למשהו שבעיני ראוי לכל המחמאות, או אפילו מעניין לאורך זמן.
העיצוב הטוב ביותר
מועמדים:
אלביס
גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו
הטרגדיה של מקבת
הטרף
הכל בכל מקום בבת אחת
המרד הגדול (RRR)
ונדל וויילד
לוחמת
ליקריץ פיצה
ספנסר
פשעי העתיד
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
הזוכה הוא הטרף. יוצרי הסרט לקחו הימור כשהחליטו למקם את הפרק הזה בסדרת הטורף בצפון אמריקה של המאה ה-18. מאחר והשתמשו בהזדמנות זו בכדי לעשות צדק לתרבויות הילידיות ולהציג לוחמת קומנצ'י צעירה כדמות ראשית, נדרש דיוק מרבי בפרטים. יועצים היסטוריים ואנתרופולוגים עזרו להבין מה בדיוק לבשו הקומנצ'י באותה תקופה, באלו כלי נשק השתמשו, אלו טקסים קיימו לפני ואחרי ציד ואיך נראה העולם סביבם. גם הדמויות האירופיות עוצבו תוך שמירה על דיוק היסטורי, כאשר המטרה הייתה להציגן כחסרות תחכום או עידון, לעומת הילידים שמקפידים על מראם.
הגורם השלישי הוא הטורף עצמו. מאחר והסרט מתרחש מאות שנים בעבר, החייזר הרצחני נראה כגרסה פחות מתקדמת של אלה שהופיעו בסרטים קודמים. החליפה שלו פחות משוכללת, הציוד והנשק יותר בסיסיים והוא חשוף יותר מטורפים שראינו בעבר, מה שאומר שגם היה צריך להבטיח שהפנים שלו מעבירות את תחושת הצמרמורת הנכונה. הטרף זוכה כאן לא רק בגלל ההשקעה בפרטים, אלא גם כי העיצוב שלו חיוני להתמקדות בילידים האמריקאים כתרבות מבוססת ומורכבת, במקום כפראים כפי שנהוג לרוב בהוליווד.
האפקטים הטובים ביותר
מועמדים:
אהבה בשחקים: מאווריק
אין מצב
באטמן
הטרף
הכל בכל מקום בבת אחת
מרסל הקונכיה עם הנעליים
פשעי העתיד
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
הזוכה הוא אהבה בשחקים: מאווריק. אני לא אוהד גדול של אהבה בשחקים הראשון מ-1986. הסרט החדש נועד לפני הכל למעריצי הסרט הקודם ומנסה לעורר בהם תחושת נוסטלגיה. לא אתווכח עם מי שזה עובד עבורו, אני התלהבתי ממפגש איחוד של שחקני "מטילדה" (גרסת דני דה ויטו) לפני כמה חודשים. נוסטלגיה היא כח חזק, אבל צריך לומר לזכות אהבה בשחקים: מאווריק שהוא לחלוטין נמצא בקדמת הבמה מבחינת אפקטים. ב-1927, ויליאם ולמן רצה לצלם קרב אווירי בין מטוסים עבור הסרט "כנפיים". בהעדר אפשרות אמינה יותר, הוא שכר טייסי פעלולים שידמו את הקרבות ועזר לפתח מצלמות אותן ניתן להרכיב על פנים המטוס בכדי ללכוד את הבעות הפנים שלהם (באופן כללי, למרות הזמן שעבר, "כנפיים" הוא עדיין סרט מאוד מרשים מנקודת מבט טכנית). בנוסף, טריקים של עריכה יצרו רושם שקיימים בסצנה יותר מטוסים מכפי שהיו באמת.
כמעט מאה שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. השחקנים של מאווריק עברו אימונים מיוחדים בכדי שיוכלו לעלות למטוסי קרב אותם הטיסו טייסים אמיתיים, ומצלמות מאוד דומות לאלה שולמן השתמש בהן, שמשו גם כאן לצילום בתוך המטוס כאשר הוא באוויר. ההבדל הגדול הוא שג'וזף קוסינסקי לא היה צריך לסכן את המטוסים עצמם בכדי לביים קרבות אוויריים. אפקטים ממוחשבים הפכו את הטיסות המאתגרות לאפשריות כאשר מטוסים שוכפלו באופן בו ניתן "להטיס" כל אחד מהם על המסך בצורה יחודית, בעוד דגמים ישנים יותר שוחזרו באמצעות CGI ושולבו בסצנות טיסה באופן בו לא ניתן להבחין בעין בלתי מזוינת בינם לבין מטוסים אמיתיים. אם קוסינסקי היה מביים את הטיסות בסרט כמו שולמן ביים בכנפיים, ספק אם מישהו מהטייסים היה שורד. טכנולוגיה מודרנית מאפשרת לקחת את אותם עקרונות וליישם אותם בצורה בטוחה בהרבה.
הפסקול הטוב ביותר
מועמדים:
אדומה אש
אהבה בשחקים: מאווריק
אחרי השמש
אלביס
הבורגרים של בוב: הסרט
המרד הגדול (RRR)
לברוח
ונדל וויילד
פשעי העתיד
צ'ה צ'ה ממש חלק
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
שליטי המטאל
הזוכה הוא אחרי השמש. זה אומר משהו על פסקול מוזיקלי אם הסצנות היחידות שממש התחברתי אליהן בסרט לא מוזיקלי הן אלה שמכילות שירים. אחרי השמש מתרחש ברובו בסוף שנות התשעים והבמאית שרלוט ולס הקפידה שהמוזיקה בסרט תתאים לתקופה. לפעמים זה בקטנה, שיר שמתנגן ברקע במקום בו הדמויות נמצאות, אבל מתקשר למה שקורה על המסך. כך למשל, "Road Rage" של קטטוניה מתנגן במערכת בארקייד כאשר סופי הצעירה וילד נוסף משחקים במרוץ אופנועים. "Drinking in LA" מתנגן כאשר מנסים להעביר את הזמן בלי תוכניות מוגדרות מראש ו-"Never Ever" של אול סיינטס מייצג סערת רגשות שנשמרת בכח בפנים. לחלק מהשירים הדמויות למעשה מגיבות, כמו לנסיון לגרום לאורחים לרקוד מקרנה יותר משנתיים אחרי שהשיר יצא מכל החורים, מה שמעיד על פער בין ציפיות ומציאות, או סצנת קריוקי בה השיר הנבחר מייצג התפכחות כואבת שמתרחשת במקביל. אולי החלק החזק ביותר הוא השיר שנבחר בסוף הסרט. בלי לפרט, כי זו סצנה שצריך לראות כדי להבין, השילוב בין השיר לתמונה הוא בדיוק התחושה איתה הבמאית רצתה שנסיים את הצפיה וזה אכן אחד הרגעים בהם ממש הרגשתי איזה אגרוף בבטן בזמן הצפיה.
יש לי בעיות עם אחרי השמש. אני חושב שהוא מבזבז זמן על סצנות שלא מקדמות את הסיפור בנסיון לתת תחושה של זמן אמת, כמו גם מנסה להציג קשר רגשי מבלי לבנות אותו בצורה אמינה. עדיין, בכל פעם שמתנגן ברקע שיר, או שהוא מבוצע בידי דמות כלשהי בסרט, קורה קצת קסם. אם ולס הייתה יותר מתמקדת בחיבור בין הרגעים האלה במקום לדרוך במקום, יש סיכוי שאחרי השמש היה מועמד כאן לעוד קטגוריות.
ציון לשבח לקטע מוזיקלי בודד
כמי שצפיה בסרטי אקשן הודיים הפכה לפעילות קאלט במעגל החברתי שלו, המרד הגדול (RRR) לא הרשים אותי במיוחד. אני מניח שעבור מי שלא נחשף בעבר לסגנון כזה, מדובר בחוויה מלהיבה, אבל איפה זה ואיפה סינגהאם? עדיין, עד כמה שהקרבות ב-RRR לא מטורפים כפי שהיו יכולים להיות (והם די מטורפים ביחס למקובל במערב), וסיפורי הברומאנס והאהבה ההטרונורמטיבית שניהם מואצים לצורך יצירת קונפליקט, יש דבר אחד שהוא בהחלט עושה כמו שצריך. בגלל סעיף בחוק ההודי, הפקות מקומיות צריכות להכיל סממנים שקשורים לתרבות ההודית בכדי לקבל תמיכה ממשלתית. מכיוון שזה מה שהקהל אוהב, הסממנים האלה מתבטאים לרוב בכמה קטעים מוזיקליים שגם עוזרים למכור את הפסקול וחלקם הפכו לקאלט בפני עצמם. מהמדגם שיצא לי לראות, יש בדרך כלל את השיר הממש טוב שמציג את הדמות הראשית, שיר אהבה משעמם שתקוע באמצע ושיר לכתוביות הסיום. במקרה של RRR, דווקא השיר הרומנטי הוא הכיפי ביותר, כנראה כי הוא בכלל שיר אהבה להודו. Naatu Naatu (או Naacho Naacho) מופיע בסרט בנסיון להראות עד כמה העוצמה הצבאית ותחושת העליונות של הקולוניאליזם הבריטי אינן עומדות בהשוואה לרוח ההודית החיה. על הדרך, זו גם הזדמנות להרשים את מושא האהבה ולחזק את הברומאנס בין שני גברים שלא יודעים שהם אמורים בכלל להיות אויבים. חוץ מזה, מדובר בשיר ממש קליט עם ריקוד כיפי להפליא.
הקומדיה הטובה ביותר
מועמדים:
אדומה אש
הבורגרים של בוב: הסרט
העיר האבודה
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
שליטי המטאל
הזוכה הוא צ'יפ ודייל: יחידת הצלה. שמתי לב שבקטגוריות האחרונות, למרות הרצון לפרגן, עדיין הייתי ביקורתי כלפי הסרטים הזוכים. עם צ'יפ ודייל אין חשש שזה יקרה. למרות שלא גדלתי על הסדרה המצוירת עליה הסרט סוג של מתבסס (הייתי בגיל המתאים, אבל היא לא שודרה בארץ), הכרתי הרבה מהרפרנסים והדמויות המבליחות לרגע על המסך. צ'יפ ודייל: יחידת הצלה נוצר כהמשך רוחני ל"מי הפליל את רוג'ר ראביט", אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ונראה שבהחלט הבינו מה עבד כל כך טוב כבר אז. הרעיון של דמויות אנימציה החיות בעולם האמיתי תופס הכי טוב כשקיים ערך מוסף. לא סתם חזרה על השטיקים המוכרים וחוסר עקביות לגבי מתי הן חלק מסדרה ומתי יש להן חיים משלהן (אני מסתכל עליך, "ספייס ג'אם"), אלא ממש חיים. צ'יפ ודייל של הסרט הם אותו צמד סנאים שככב בסדרה לפני יותר משלושה עשורים, אבל זה בדיוק מה שהם עשו לפי העלילה, ככבו בסדרה. אחרי שהסדרה בוטלה, הם המשיכו להתקיים, אחד מנסה להחיות את תהילת העבר בעוד השני המשיך הלאה לחיים אפורים ויציבים.
לפני שזה הופך למרסל הקונכיה, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה אמנם מתקיים בעולם דומה לשלנו, אבל עדיין מתיחס לדמויות אנימציה כבעלות יחוד. הסרט מסביר למשל איך דמויות שהופיעו פעם באנימציה מסורתית יכולות להיות פתאום בתלת-מימד (הליך רפואי שנועד לשמור על מראה צעיר), או מה קורה איתן אחרי שהתהילה חולפת. אנשי לונלי איילנד שלקחו על עצמם את הפרויקט, קבלו מדיסני חופש לא שגרתי לשלב גם מותגים שאינם של החברה וליצור סרט שהרבה מהתוכן שלו פונה לקהל מבוגר. יש שם קמאו של רנדי מסאות' פארק ומיסטר נטורל, למען השם. אני לא יודע עד כמה הסרט הזה יזדקן טוב, עם בדיחות על אנקני ואלי, התפקידים השונים שסת' רוגן דבב, או השימוש בסוניק המכוער כדמות. מה שבטוח זה שנכון להיום, מדובר בסרט מאוד מצחיק, שלוקח רעיון מוכר ונותן לו טוויסט מודרני בצורה מוצלחת. הכי חשוב, למרות כל מה שקורה על המסך, זה שהסרט עדיין עושה חשק לצפות בסדרה המצוירת הוותיקה. אז מבחינת דיסני, המשימה הושלמה בהצלחה.
הופעת המשנה הטובה ביותר
מועמדים:
סנדרה או – אדומה אש
קטרין באלף – בלפסט
אפרת בן-צור – הנה אנחנו
דניאל בריהל – במערב אין כל חדש
קייט האדסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
אייזיס היינסוורת' – שליטי המטאל
ארון טיילור-ג'ונסון – רכבת הקליע
מוחסן טנבנדה – הגיבור
רות לנדאו – סינמה סבאיא
טימותי ספול – ספנסר
הזוכה היא קייט האדסון על הופעתה ברצח כתוב היטב: תעלומה יוונית. אם הקטגוריה הקודמת הייתה לסרט שעובד הכי טוב בכללותו כקומדיה, קייט האדסון ראויה לשבחים על מה שהיא אולי ההופעה הקומית הלא צפויה הטובה של השנה. האדסון אמנם גלמה תפקידים קומיים לפני כן, אבל זה אף פעם לא נראה כמו הצד החזק שלה. היא נחשבה עוד מתחילת דרכה לשחקנית דרמתית טובה, אבל רק עכשיו, בסרטו של ראיין ג'ונסון, יצאה ממנה הופעה משובחת בז'אנר איתו התקשתה עד כה. האדסון מגלמת את בירדי ג'יי, דוגמנית שהפכה ליזמית אפנה מצליחה שחיבתה למסיבות ואלכוהול, בשילוב עם חוסר המודעות הפוליטית שלה, יוצרים שורה של אסונות יחסי ציבור. זו הייתה יכולה להיות דמות ממש מעצבנת, אבל כמו שאר הדמויות בסרט, היא מתחילה דוחה ומגלה עם הזמן עוד ועוד שכבות של אנושיות. כמו לקלף בצל, אם כי רצוי שלא יהיה עשוי מזכוכית כי מסוכן לקלף כאלה עם הידיים. בירדי ג'יי היא ברומטר לכמה העלילה נעשית סבוכה. בסרט בלשי שגם ככה לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, התגובות של בירדי הן דרך מצוינת להפיג מתח מצד אחד, ולהגביר אותו מצד שני. יש בה משהו מתנשא ומרוחק, עד שהיא נפתחת ואז היא האדם הכי חברותי בעולם. במציאות, אנשים כאלה נוטים להיות בלתי נסבלים. תחת הבימוי של ג'ונסון, קייט האדסון הצליחה להפוך את בירדי ג'יי למישהי שאפשר למעשה לרחם עליה, גם אם רוב הזמן לא נראה שהיא זקוקה, או ראויה, לרחמים.
ההופעה הראשית הטובה ביותר
מועמדים:
שי אביבי – הנה אנחנו
נועם אימבר – הנה אנחנו
אוסטין באטלר – אלביס
דקוטה ג'ונסון – צ'ה צ'ה ממש חלק
דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת
מישל ויליאמס – הפייבלמנים
אלנה חיים – ליקריץ פיצה
ויגו מורטנסן – פשעי העתיד
קרי מאליגן – מילה שלה
פרנסס מקדורמנד – הטרגדיה של מקבת
דריל מקורמק – אף פעם לא מאוחר
מיטל נר – תל אביב
קריסטן סטיוארט – ספנסר
דניאל קלויה – אין מצב
אמה תומפסון – אף פעם לא מאוחר
הזוכה היא דקוטה ג'ונסון על הופעתה בצ'ה צ'ה ממש חלק. וואו, אם אי פעם הייתה מישהי שלקחה על ההתחלה פניה לא נכונה והייתה צריכה למצוא לבד את הדרך חזרה למסלול הנכון. בניגוד לקייט האדסון, דקוטה ג'ונסון לא הוכרה מראשית הקריירה שלה כשחקנית מבטיחה עם איכויות שיחזיקו אותה לאורך שנים. היא דשדשה לתקופה מסוימת בתפקידים קטנים נשכחים, עד שלוהקה לסדרת 50 גוונים של אפור, שעד היום רודפת אותה. כמה שטוב לפרוץ לתודעה, אולי עדיף לא לעשות זאת בסדרת סרטים שמביאה לה שתי זכיות ושתי מועמדויות נוספות לראזי. למרות שנולדה למשפחה של שחקנים מפורסמים, עם קשרים בתעשיה ועם מראה מהסוג שמפיקים מגדירים כעובר מסך, ג'ונסון עשתה טעות אחר טעות בעשור הראשון של הקריירה שלה. המצב השתפר בשנים האחרונות עם הופעות בסרטים עצמאיים מוערכים כמו "סאספיריה", "חיים אחרים" ו"הבת האפלה", כאשר השיא כרגע במסע להצלת המוניטין הוא בהופעה מצוינת בצ'ה צ'ה ממש חלק.
ג'ונסון מגלמת כאן אישה בשנות השלושים לחייה שחוסר תכנון לעתיד, הביאה אותה להפוך לאם חד-הורית בגיל צעיר. הבת שלה, שנמצאת על הקשת האוטיסטית, כבר מתבגרת, אבל עדיין זקוקה לתשומת לב של ילדה, מה שמפעיל על אמה את הלחץ לעשות בחירות נכונות יותר בעתיד. כעת היא מאורסת לעורך דין מצליח, אבל מפלרטטת עם גבר צעיר ממנה, שמזכיר לה את ההזדמנויות שפספסה. אולי הנסיון האישי בתעשיה נתן לה השראה, אבל דקוטה ג'ונסון מצליחה לגלם בצורה משכנעת את הדילמה הקיומית של גיל שלושים פלוס. עוד מרגישים צעירים ורוצים לחוות דברים חדשים, אבל מאוחר מדי לזרוק הכל ולהתחיל מחדש, במיוחד אם יש ילדה שצריך לדאוג לה. הדמות של ג'ונסון נראית מאוד ישירה עד לנקודה בה היא מבינה שדברים יכולים להסתבך ואז היא מנסה לתפוס שוב את המושכות ולמנוע מטעויות העבר לחזור. הרגישות בה היא נגשת לתפקיד מעניקה לקהל זמן לשקול את הפרטים ולהבין כמה עניינים מתרחשים מתחת לפני השטח. זו דמות שנראית עצובה ויש עליה שמועות לא מחמיאות, אבל בעצם עוברת תהליך של השלמה והבנה שיש לה עכשיו הזדמנות שניה לחיים נורמלים, אם רק תצליח לא לדפוק את זה.
התסריט הטוב ביותר
מועמדים:
אסגאר פרהאדי – הגיבור
דנה אידיסיס – הנה אנחנו
ויל טרייסי, סת' רייס – התפריט
רבקה לנקיביץ – מילה שלה
קופר ראיף – צ'ה צ'ה ממש חלק
מייק מילס – קדימה קדימה
ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
די.בי. וייס – שליטי המטאל
הזוכה היא דנה אידיסיס על כתיבת הנה אנחנו. דרמות משפחתיות יש בשפע, במיוחד בקולנוע הישראלי. אולי זה המחסור בתקציב ליצור משהו גדול מהחיים, או יותר סביר, הגישה המקובעת של בתי הספר לקולנוע בארץ, אבל תסריטאים ישראלים בדרך כלל חיים את הקלישאה של "תכתבו על מה שאתם מכירים". ברוב המקרים, אני נגד הגישה הזו, כי היא מאוד מגבילה את הנושאים עליהם אפשר לכתוב, אבל דנה אידיסיס היא יוצאת דופן. הקשר של אידיסיס עם אחיה, הנמצא על הספקטרום, הביא אותה ליצור סדרה מצליחה בשם זה, בנוסף לסרט תעודי שביימה עוד לפני כן אודות אחיה וההכנות לבר המצוה שלו. הנה אנחנו הוא פורמט נוסף בו אידיסיס יכולה להביא לעיני הקהל את חיי היום יום של מבוגר צעיר הזקוק להשגחה צמודה על מנת לנהל שגרה תקינה. הסרט, שאורכו 94 דקות, מציג מסע של אב ובנו ברחבי הארץ, בנסיון נואש של האב לא למסור את בנו לאחריות כפר מיוחד. לשתי הדמויות קשה לשחרר, אולם בעוד הבן עושה זאת כי שבירת שגרה היא דבר שהוא לא ערוך להתמודד איתו, האב נאבק נגד הסיכויים מתוך פחד שהוויתור יוביל לאסון. האם הוא פוחד יותר על הבן או על עצמו, זו שאלה למי שרואה את הסרט. אידיסיס תרגמה לתסריט לא רק את דמות המבוגר האוטיסט שהסביבה מתקשה להכיל בגלל בורות וחוסר נעימות, אלא גם את הפנים השונות של המשפחה האוהבת שלא יכולה לסמוך במאה אחוז על מישהו אחר עם האדם הכל כך יקר לה. אני לא יודע כמה מהפרטים בסרט מבוססים על החיים האמיתיים של משפחת אידיסיס וכמה הומצאו לשם הדרמה, אבל מה שברור זה שבמקרים מסוימים, לכתוב על מה שמכירים זו בכל זאת הגישה הנכונה.
הבימוי הטוב ביותר
מועמדים:
דומי שי – אדומה אש
קוגונאדה – אחרי יאנג
קנת' בראנה – בלפסט
גיירמו דל טורו, מארק גוסטפסון – גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו
אסגאר פרהאדי – הגיבור
ג'ואל כהן – הטרגדיה של מקבת
ניר ברגמן – הנה אנחנו
מריה שרדר – מילה שלה
אורית פוקס רותם – סינמה סבאיא
קופר ראיף – צ'ה צ'ה ממש חלק
עקיבא שפר – צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
הזוכים הם גיירמו דל טורו ומארק גוסטפסון על גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו. העובדה שאהבתי את גרסת הסטופ-מושן הזו של פינוקיו מספיק בשביל להעניק לבמאים שלה את התואר, היא סגירת מעגל לא מכוונת עבורי. דל טורו תמיד נמשך לביזארי ולמוקצה, רק בגרסה הרבה פחות נוחה לעיכול מזו של טים ברטון. הדמיון שלו הפך אותו לבמאי אימה מאוד יעיל ובמאי מאוד מתסכל בז'אנרים אחרים. זו למען האמת הפעם הראשונה מאז "הלבוי" בה נהנתי מסרט שדל טורו חתום עליו, למרות שתמיד הייתה לי הערכה כלפי הסגנון החזותי שלו. זו לא סגירת המעגל, אגב.
המעגל המדובר התחיל כשהייתי ילד קטן. לא זוכר באיזה גיל, ראיתי את סרט האנימציה "הרפתקאות מארק טוויין". מעולם לא סיימתי את הצפיה בסרט, עזבתי בבהלה באמצע ועד היום אני זוכר את הסצנה המפחידה עם דמותו של המוות והקול הלוחש שלו. הייתי צריך לנחש שיש קשר כשפינוקיו הכיל פתאום דמות לוחשת ששולטת בעולם המתים. הרמזים היו שם, רק שהפעם, בין העיצוב המהפנט ועבודת הדיבוב של טילדה סווינטון, פספסתי את העובדה ששתי הגרסאות של המוות נוצרו בידי מארק גוסטפסון. יכול להיות שזה תלוי עם מי הוא עובד. אולי ויל וינטון, הבמאי של מארק טוויין, הנחה את גוסטפסון להכין את הבובות מהחומר ממנו עשויים סיוטים, בעוד דל טורו רצה שיהיה בהן חום. מה שלא יהיה, המפגש בין שני במאים שלאחד מהם סתם לא התחברתי בעבר, בעוד השני גרם לי צלקות נפשיות לכל החיים, איכשהו הוביל לסרט מרהיב לעין וצובת ללב. דל טורו סוף סוף הצליח להוציא מהשחקנים שלו רגשות מורכבים, וגוסטפסון סוף סוף הצליח לעצב ולהניע את הדמויות בצורה סינמטית. לפעמים פשוט צריך את השותף הנכון.
סרט השנה
מועמדים:
אדומה אש
גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו
הגיבור
הנה אנחנו
צ'ה צ'ה ממש חלק
יצאה פה קבוצה של סרטים שיש ביניהם כל מיני קשרים. ארבעה מהם עוסקים בקשר בין הורים וילדים, בשניים מהם הילדים נמצאים על הספקטרום האוטיסטי, בעוד השניים האחרים הם סרטי אנימציה בהם הילדים אינם לחלוטין בני אדם. שלושה מהסרטים הופצו בשרותי סטרימינג במקביל להפצה קולנועית. שניים מחמשת המועמדים אינם דוברי אנגלית. למעשה, עלילת כל אחד מהמועמדים מתרחשת במדינה אחרת – קנדה, איטליה, איראן, ישראל, ארצות הברית. שניים מהסרטים היו בתוכניה הרשמית של פסטיבל קאן, בשנים נפרדות, אולם רק אחד מהם למעשה הוקרן מול קהל, בעוד האחר אבד את ההזדמנות בשל מגפת הקורונה. שניים מהסרטים הם סרטי ביכורים של במאים שזכו קודם להוקרה בזכות סרטים קצרים. ויש עוד נתון סטטיסטי מעניין…
הזוכה הוא צ'ה צ'ה ממש חלק. זו הפעם הראשונה ב-21 שנות פינגווין הזהב בה פרסי הסרט, הבימוי והתסריט מתחלקים בין שלושה סרטים שונים. זה לא מוריד במאום מאיכותו של צ'ה צ'ה ממש חלק, או מיכולותיו של קופר ראיף כבמאי ותסריטאי. התחרות הייתה באמת צמודה וסרטו של ראיף נצח לבסוף על סמך תחושת בטן. אלה לא רק האיכויות הטכניות של הסרט, או הכתיבה שלו שעושים אותו טוב במיוחד, זה גם הלב. ראיף יצר סרט על דמויות שלמרות הפגמים שלהן, מצליחות לא לאבד את הראש (עד כאן לדימויים אנטומיים). בביקורת שכתבתי בזמנו, הגדרתי את צ'ה צ'ה ממש חלק בתור סרט על גבריות בריאה, כזה שמציג דמות רגישה ומתחשבת מבלי שהדבר יגרע מההגדרה שלה כגבר בעיני החברה. הסרט מציג את התחושה הכה מוכרת שלא משנה מה עושים, תמיד חסר משהו. בין אם זה בוגר אוניברסיטה שפתאום צריך לבנות לעצמו חיים כמבוגר, או אמא בשנות השלושים לחייה שיכולה להרגיש צעירה רק דרך אחרים. יש בסרט הזה הרבה טוב לב, אולם הוא אינו נופל לנאיביות. המסע שעוברות הדמויות הוא מסע של הבנה שלכל דבר יש את המקום והזמן שלו. גם אם ממש בא לעשות את זה כבר עכשיו, צריך להעריך את מה שיש לפני שמחליטים לעזוב. בסופו של דבר, זה הסרט שהכי התחברתי אליו השנה, כאדם, כגבר, כמבקר, כהורה, כצופה. הוא קולע בכל כך הרבה רבדים ולא מחפף באף אחד מהם.
ראיתי לא מזמן סרטון שבו מומחה לזיהוי פלילי עונה לשאלות גולשים על תחום העבודה שלו. אני אוהב סרטונים כאלה, כי תמיד אפשר ללמוד מהם דברים שמנוגדים לחלוטין לתפיסה הנפוצה אודות נושא מסוים, כמו גם לראות מישהו משתף בהתלהבות את האהבה שלו למקצוע. במהלך הצפיה, חשבתי כמה זה בטח מדהים למצוא רמזים בזירת פשע ולחבר נקודות עד שמגיעים לפתרון הסביר ביותר. בטח יש בזה תחושה של קתרזיס לרגע, לפחות עד האתגר הבא. מצד שני, זה בטח נורא מתסכל להשקיע שעות אינספור בנסיון למצוא רמז משמעותי שיכול לפתור תעלומה, אבל מסרב להופיע. אולי העבריין היה מחושב מספיק בכדי להעלים ראיות, או שעובד נקיון העיף בטעות את הפיסה החסרה. תוסיפו לזה את העובדה שהצלחת החקירה היא ההבדל בין העמדת מישהו לדין, לבין עבריין הממשיך להסתובב חופשי, ומתברר שצריך אופי מיוחד בכדי לעסוק בפענוח פשעים.
אם יש דמות בדיונית אחת שממש הייתי שמח לראות מדברת בסרטון שכזה, זה בנואה בלאנק. הוא אמנם בלש ולא מומחה לזיהוי פלילי, אבל הוא מאוד אוהב לדבר ולשתף כיצד העבודה שלו מתנהלת. נראה גם שדניאל קרייג נהנה לגלם את התפקיד ולזייף מבטא דרומי כבד במיוחד, אז באמת הייתי שמח שישימו אותו מול המצלמה של אחד מאותם ערוצי יוטיוב שמפיקים דברים כאלה ושפשוט יסביר על רזי המקצוע במשך עשרים דקות.
"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" הוא כנראה הכי קרוב שנגיע לזה, לפחות עד שמישהו במחלקת השיווק יבין את הפוטנציאל שבשאלות ותשובות עם דמויות מסרטים (הכי קרוב שראיתי זה רחוב סומסום וכולם יודעים שהם פשוט משחקים שם את עצמם). בסרט החדש, השני בסדרה, בנואה בלאנק מוזמן לסוף שבוע על אי פרטי ביוון, במהלכו ישחקו הנוכחים בתעלומת רצח. המארח הוא מיילס ברון, יזם ביליונר עם שאיפות גדולות ונטיה לזרוק שמות יותר מהר מג'ו רוגן. שאר האורחים הם מושלת הרצה לסנאט, מדען גאון, יזמית אפנה חובבת מסיבות ונטולת טאקט, משפיען בטוויץ' עם צורך מתמיד לדבר על זכויות הגבר, ואנדי ברנד, שותפתו העסקית לשעבר של מיילס, שאף אחד לא באמת חשב שתגיע.
הכל טוב ויפה ומאוד יקר, אבל יש פרט אחד שלא מסתדר. בנואה בלאנק לא אמור להיות שם. מיילס הזמין את החבורה הקבועה שלו, אליה הוא מתייחס בתור "המשבשים". כל אחד מהם קבל הזמנה אישית בזמן ששאר העולם תקוע עם מגבלות הקורונה, אבל מיילס לא שלח הזמנה לבלאנק. בשלב הזה, מה שאמור להיות סוף שבוע של כיף ומשחקים, הופך לתעלומה. מי הזמין את הבלש המהולל, ומה זה אומר לגבי הרצח המזויף שמיילס ארגן לעצמו בתור חידה?
תעלומה יוונית הוא סרט המשך ל"רצח כתוב היטב" מ-2019, אולם אין קשר עלילתי ביניהם. החוט המחבר היחיד הוא בנואה בלאנק הנקרא לפתור תעלומה, בדומה לשרלוק הולמס המוזמן לפענח בכל פעם מקרה אחר בעזרת יכולת הסקת מסקנות שאחרים אינם מסוגלים לה. לבלאנק אף יש בסרט מוניטין של הבלש הגדול בעולם, בדומה להולמס ולהרקול פוארו, המהווים השראה ברורה לסיפור. עם זאת, נראה שהוא הושפע גם ממקור פחות צפוי – קולומבו. כמו הבלש הטלוויזיוני שגלם פיטר פאלק, גם בנואה בלאנק מעמיד פנים של אדם חסר תחכום על מנת לגרום לחשודים לתחושת בטחון מופרזת העשויה להביא למפלתם. בנוסף, ראיין ג'ונסון פחות מתעסק בגילוי זהות האשם ויותר באופן בו פרטים מתחברים לכדי תמונה. גם כאן וגם בסרט הראשון, התעלומה עצמה קלה יחסית לפתרון. ג'ונסון אפילו מאתגר את הצופים למצוא בעצמם את הרמזים ולהגיע למסקנה הנכונה בטרם תחשף. מה שיותר חשוב לו זה הגורם לפשע וההבדל בין האופן בו אנשים מציגים את עצמם, לבין מי שהם באמת. גם פה בנואה נתלה בדמות אחת פרט לעצמו אותה הוא מסמן כאמינה ונעזר בה לחקירה וגם פה, הפתרון לא יפתיע אתכם במידה וההסבר יהיה מספיק משכנע.
מסיבה זו, תעלומה יוונית הוא סרט מרתק ומבדר כמעט לכל אורכו. החלק היחיד שאינו מוצלח בעיני הן עשר הדקות האחרונות, בהן בנואה אינו מעורב בעניינים כמו בשאר הסרט. הרעיון מאחורי החלק הזה ברור, אבל נראה כאילו הוא שייך לסרט אחר ולא לתעלומת הבילוש אותה ליווינו עד כה.
פרט לדניאל קרייג, צוות השחקנים הגדול כולל את אדוארד נורטון, קתרין האן, לזלי אודום ג'וניור, דייב באוטיסטה, ג'אנל מונה, מדלין קליין וג'סיקה הנוויק. זאת לצד מספר הופעות אורח שחבל להרוס את ההפתעה על ידי גילויין מראש. כולם עושים עבודה טובה, אולם מי שהכי בולטת לטובה היא קייט האדסון המגלמת את אייקון האפנה ואסון יחסי הציבור בירדי ג'יי. האדסון העבירה את שני העשורים האחרונים בין תפקידים דרמתיים וקומיים, אולם זו הפעם הראשונה בה היא באמת מצחיקה. מן הסתם, השורות שנכתבו עבורה תורמות לכך, אבל הדמות של בירדי ג'יי מוציאה מהאדסון את התזמון הקומי שהיה חסר לה עד כה. זה עוזר שהיא לרוב חולקת מסך עם ג'סיקה הנוויק המגלמת את העוזרת האישית שלה, מה שמספק לבירדי ג'יי דמות רצינית שאפשר להקפיץ איתה בדיחות. עדיין, היא מצליחה להיות הדבר המשעשע ביותר בסרט שגם ככה מכיל הרבה הומור.
בניגוד לסרט הראשון, בו נראה שבנואה הולך ומגלה כיצד אנשים המדגישים כמה הם טובים כלפי חוץ הם בעצם רעים מבפנים, פה המגמה הפוכה. הבלש יוצא מנקודת הנחה שלכולם יש נשמה אפלה ושהתרומה שלהם לחברה היא הונאה, אבל הסרט מספק להם מספיק זמן בשביל להראות צדדים נוספים. הם לא צדיקים בשום צורה, אבל כולם מתמודדים עם ההשלכות של העמדת פנים בעיני הציבור, גם במחיר השקט הנפשי שלהם. הדבר יוצר מתח תמידי בחבורה, מה שמספק חומר בערה יציב לכך שכל אחד מהם יכול להיות אשם. בנואה מביע במהלך הסרט את סלידתו מהמשחק "הרמז" ואפשר להבין מדוע. המשחק בנוי סביב שלוש שאלות: מי הרוצח, מה כלי הנשק והיכן הרצח בוצע. הוא לא כולל חיפוש אחר מניע. בנואה בלאנק אוהב לחשוב מחוץ לקופסה, לחפש תחכום ולראות מעבר לפסדה וזה מה שמרתק בסרט בו זו פחות שאלה של מי עשה את זה ויותר למה.
ראיין ג'ונסון תמיד נמשך למשחקי בילוש. סרטו הראשון, "בריק", הוא נאו-נואר העוסק בתעלומת רצח בבית ספר תיכון. גם "הנוכלים בלום" ו"לופר", שאינם מז'אנר המסתורין, מכילים אלמנטים של תעלומה שעל הדמויות לפתור. סדרת רצח כתוב היטב, המכילה כרגע רק שני סרטים, אבל יכולה בקלות לספק חומר לעוד המשכים, היא כמו התגשמות חלום עבור הבמאי. בזמן שקנת' בראנה מביא למסך את הרקול פוארו על רקע תגובות מעורבות וממים מביכים, ג'ונסון יצר בלש משל עצמו, ששואל מאפיינים מדמויות טלוויזיוניות לא פחות משהוא שואל מכתבי דויל וכריסטי. מעל כל זה, התחושה שדניאל קרייג נמצא במיטבו כשהוא לא צריך לקחת את עצמו ברצינות מוגזמת (ע"ע תפקידו הטוב ביותר ב"לוגאן לאקי"), מאפשרת לתרגם תסריט עמוס למשהו שאפשר פשוט לשבת מולו לשעתיים וקצת ופשוט להנות. אולי בלי עשר הדקות האחרונות, אבל עד שם הכל טוב.
כשהייתי ילד, המשפחה שלי לא נסעה להרבה חופשות. היה איזה ביקור באילת בגיל שכבר אין לי זכרונות ממנו, אבל היינו יותר בקטע של יום בקיבוץ, או טיול לשמורת טבע. העיקר לחזור הביתה לפני שעת השינה. רגע יוצא דופן שזכור לי הוא סופשבוע עם ההורים בטבריה. אני חושב שעברנו ליד הכנרת בשלב מסוים, אבל שני הדברים שאני זוכר בברור הם פרק של "חשיפה לצפון" ששודר בטלוויזיה במלון, ואת הביקור הראשון שלי בארקייד. לקח לי פחות מעשר דקות לבזבז את כל המטבעות שהיו לי בנסיון לגרום לבלנקה לחמוק מהרגליים הנמתחות של דהלסים, אבל זה הזכרון הכי משמעותי שיש לי מאותה חופשה. ילדים, בניגוד למה שהרבה הורים היו מעדיפים שיקרה, חווים את הנופש בצורה שונה לחלוטין ממבוגרים.
קשה לתכנן חופשה משפחתית, במיוחד אם היא מתקיימת בסביבה לא מוכרת ואין שום דרך לדעת מראש מה הילדים יחשבו. "אחרי השמש" מתרחש במהלך חופשה שכזו, אולם השאלות שמעסיקות אותו הן פחות איך לחתוך בתור בחדר האוכל, ויותר מה הורה בוחר להסתיר מבתו בתקוה שלא יהיו לה שאלות בנושא.
קאלום בן 30, אבל כבר יש לו ילדה בת 11 בשם סופי. השניים מבלים קיץ בסוף שנות התשעים באתר נופש בטורקיה, למרות שרוב הנופשים והעובדים בו מגיעים מהאיים הבריטיים. רשמית, זה טיול מודרך, אבל קאלום וסופי די עושים מה שבא להם לפי לוח זמנים גמיש במיוחד. השניים נהנים להעביר את הזמן בין הבריכה, חוף הים, ארוחות ערב עם צוות הוי ובידור ומשחקים שונים. קאלום גם מוצא זמן לתרגל טאי-צ'י בזמן שסופי מתעדת את החופשה בעזרת מצלמת הווידאו הביתית שלה. היא חווה מדי פעם רגעים ראשונים של גיל ההתבגרות והתחושות הלא מוכרות שהוא מביא איתו, אבל רוב הזמן פשוט נהנית מהימים האחרונים לפני החזרה לבית הספר.
לא נאמר הרבה לגבי קאלום עצמו. יש מעליו עננה מאוד כבדה, אבל הסרט לא מסביר בצורה מפורשת מה גרם לה להיווצר ומה בעצם התרחש בעשרים ומשהו השנים שעברו מאז אותו קיץ. מדי פעם, יש סצנה המציגה מעין רייב במועדון שבו נמצאים גם קאלום וגם סופי ומייצג בעצם את התת-מודע של הבת שנזכרת בחופשה עם אביה. משהו בברור קרה, גם לפני הקיץ בו רוב הסרט מתרחש, וגם אחריו, אולם לא תמצאו תשובה חד-משמעית מה זה היה.
השם של הסרט הוא משחק מילים. "אפטרסאן" הוא סוג של קרם הגנה שניתן למרוח על העור לאחר שכבר נחשף לשמש, דבר ששתי הדמויות הראשיות עושות מדי פעם ומייצג פעילות שאותה סופי, עם כל העצמאות שלה, לא יכולה לעשות בלי עזרה מאביה. זו גם דרך לחשוב על מה שקורה מחוץ למסך, אחרי אותה תקופה מופלאה בשמש, כשסופי חזרה לקרירות של בריטניה. מה היה שם? כאמור, הסרט משאיר בכוונה מקום להשערות.
זו גם בעיה שהייתה לי עם אחרי השמש. לא הבעיה הגדולה, אליה אגיע עוד מעט, אבל משהו שבכל זאת הציק לי. שרלוט ולס, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, היא כנראה גאון. הבימוי שלה מלא ברעיונות משובחים ומקוריים להעברת האווירה, העמדת השחקנים ומעברי זמן חלקים להפליא. היא משתמשת לעתים בהשתקפויות בכדי להזכיר שקאלום אינו לחלוטין נוכח בגלל מה שעובר עליו, ומצליחה למצוא דרך מקורית לצלם כל סצנה בלי לחזור על טריקים, אלא אם הם משרתים את הסיפור. רק שהסיפור עצמו הוא הצד החלש בסרט. למרות שיש הרבה מה לדבר על אחרי השמש בתום הצפיה, ההתעקשות להתמקד 99% מהזמן בחופשה עצמה, מביאה לתחושה של מריחה וחזרתיות מיותרת. יש גבול כמה פעמים אפשר להראות את סופי ליד הברכה, או את קאלום עומד במרפסת של החדר, לפני שנוצרת תחושה של מילוי זמן בכח. ולס בהחלט מכילה בתוכה פוטנציאל להיות במאית מדהימה, אבל כתסריטאית, היא לא מסוגלת למלא סרט באורך מלא עם תוכן שיצדיק את אורכו. אחרי השמש מכיל כל כך הרבה מילוי מיותר, שנדמה שרק ישתפר אם יערכו אותו מחדש כסרט קצר.
על זה אפשר לומר על טעם וריח. בסדר, יש מי שאוהבים את הסרטים שלהם מלאי פרטים ודיבורים מונוטוניים ועם מינימום דרמות והפתעות. מה שאני לא יכול לוותר עליו זה עניין מאוד בסיסי שעליו כל הסרט נשען. סופי אוהבת את אבא שלה. גם כשהוא מרוחק, היא רוצה בקרבתו, והוא בהחלט מעוניין שיהיה לה טוב. הבעיה היא שמנקודת המבט שלי כהורה לילדה, קאלום נראה לי כמו חרא של אבא. כן, הוא לוקח את סופי לנופש בחו"ל ואומר לה שהיא יכולה לדבר איתו על כל דבר, אבל לא נראה שהוא באמת רוצה לדעת מה קורה איתה. מילא שהוא מתחמק מלדבר על עצמו, בברור יש הרבה נקודות כואבות שהוא לא מעוניין להתעסק בהן, אבל האדישות בה הוא פשוט מתעלם ממה שסופי באמת רוצה או צריכה, היא עניין מטריד בפני עצמו. יותר מפעם אחת, הוא מאפשר לה להסתובב לבד עם אנשים זרים מבוגרים ממנה ואפילו לא חושב לבדוק מדי פעם שהכל בסדר. הוא מאלץ אותה להשתתף בפעילויות שהיא לא רוצה ואז נמנע מדברים שהיא מנסה ליזום. החלק המרגיז הוא שאין לזה השלכות. סופי ילדה חכמה ואחראית עם בטחון, אבל קשה לי לקנות את המטען הרגשי שהסרט מייחס לה כשהרגש הזה לא מוצג בזמן אמת. יש מדי פעם קווץ' ללב, אבל הוא היה יכול באותה מידה להתבסס על יקום נפרד מזה שנמצא רוב הזמן על המסך, כי החופשה עם קאלום נראית כמו סתם אחר צהריים בעיר ולא כארוע מכונן. אולי זו הכוונה, להראות כמה אנחנו לא מעריכים את הדברים היקרים לנו בזמן אמת, אבל זה לנסות לצייר מטרה סביב חץ שכבר נזרק. אין באינטראקציה בין קאלום וסופי שום דבר שמצביע על כך שהם יותר מבסדר זה עם זו, אז למה שיהיה לי אכפת ממה שקורה כשהם בנפרד?
יש לאחרי השמש רגעים טובים ואני מצפה לראות מה שרלוט ולס תביים בהמשך. עם זאת, הסרט לא מצדיק את השעה וחצי שהוא אורך. היה מקום ליותר רגש, יותר חיכוכים, יותר אנושיות במהלך החופשה עצמה. סופי מתנהלת כמו רובוט שממלא משימות וקאלום מתנהג כאילו זו לא הבת שלו, אלא סתם ילדה שהוא מכיר וההורים האמיתיים שלה יגיעו בכל רגע לאסוף אותה. בקלות היה אפשר לתקן את התסריט בכך שסופי הייתה מתנהגת בהתאם לגילה. ילדים בני 11 הם לא מאסטרים של זן. גם לילדים הכי טובים יש רגעים של חוסר שביעות רצון ומרדנות. זה טבעי ובריא להתנהג ככה, אפילו בחופשה בריזורט הכי בריטי בטורקיה. אם הנסיבות מאלצות את סופי להיות המבוגר האחראי, שאותן נסיבות יוצגו בפנינו ולא רק כנסיון להסביר את ההתנהגות הלא אמינה שלה. סרטים רבים, מ"קרמר נגד קרמר" ועד "קדימה, קדימה", הראו כיצד חוסר שלמות בונה את הרגש הכי חזק בין דמות הורה וילד. אחרי השמש מפספס את האלמנט הזה ומצפה שנהיה שותפים למסע רגשי כמעט נטול רגש.
היתרון הגדול ביצירות שזכויות היוצרים עליהן פגו, הוא שניתן לעבד אותן בצורות שונות מבלי לשלם על כך או להסתכן בתביעה מצד בעל הזכויות. החסרון הגדול הוא שכל אחד יכול לעשות זאת, לא פעם במקביל למישהו אחר. יש לך הזדמנות להפיק סוף סוף את המחזמר שרצית על זהבה ושלושת הזומבים, אבל רגע לפני שסיימת לכתוב את התסריט, יוצאת גרסה של האגדה כאופרת חלל עם אפקטים פורצי דרך שכולם מדברים עליה. עד שהגרסה שלך יוצאת, הצופים ישוו אותה לעיבוד אחר, הרבה יותר מפורסם.
סביר להניח שנתקלתם בגרסה המצוירת של דיסני (בימים שוולט עוד היה אחראי בעצמו על ההפקה) לסיפור פינוקיו. זה היה העיבוד הקולנועי המשמעותי הראשון לספרו של קרלו קולודי על ילד העץ המפורסם ואולי גם המוכר ביותר. גם מי שלא ראה את הסרט במלואו, ודאי מזהה את דמותו של פינוקיו עם שיער שחור, אודם בלחיים וכובע צהוב, שלא לדבר על השיר שהמנגינה שלו מופיעה בתחילת כל הפקה של דיסני מאז. אם גדלתם בישראל, סיכוי סביר שיש לכם גם הכרות עם אחת משתי סדרות אנימה שהופקו במהלך שנות השבעים ושודרו בארץ בזמנים שונים. לכל הפחות, המוח שלכם יודע להשלים אוטומטית את השורה "בוקר טוב עולם…".
בשנים האחרונות, יצאו שלושה עיבודים קולנועיים להרפתקאותיו של פינוקיו, כל אחד מאוד שונה מהאחרים. ב-2019, יצא סרט איטלקי עם רוברטו בניני (הפעם בתפקיד ג'פטו, תודה לאל), שזכה להצלחה מסחרית, קטף שבחים ואף היה מועמד לשני פרסי אוסקר. לפני מספר חודשים, דיסני הוציאו את רימייק הלייב אקשן המיותר השנתי שלהם עם עיבוד כל כך כושל לסיפור, שאנשים אפילו לא טרחו לומר שלפחות טום הנקס נמצא שם. בואו נגיד שיותר סביר שאת הסרט הזה נמצא דווקא ברשימת המועמדויות של הראזי. עכשיו, כמעט בסוף השנה, נטפליקס מוציאה עיבוד נוסף לסיפור, הפעם ממוחו הקודח של גיירמו דל טורו.
בגרסה המופצת בישראל תחת השם "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו", הסיפור מתרחש בתקופה מאוחרת יותר מזו של הספר ושל רוב העיבודים. ג'פטו הוא עדיין נגר/שען/הנדימן בודד שרוצה בן, אלא שהפעם אנחנו למדים שהיה לו פעם ילד, קרלו (מחווה למחבר הספר), שנהרג בזמן הפצצה במלחמת העולם הראשונה. ג'פטו האבל הפך לאורך השנים לאדם שבור וממורמר, אכול געגועים לבנו האהוב. בלילה אחד של שכרון, ג'פטו כורת עץ אורן ומגלף ממנו צורה של ילד. רוח היער, הרוצה לשמח את האב השכול, מפיחה בבובה חיים, קוראת לה פינוקיו וממנה את סבסטיאן ג'יי. קריקט, הצרצר שהתגורר בתוך גזע העץ, למדריכו של פינוקיו בדרכי המוסר.
דל טורו הודיע לראשונה על כוונתו לביים סרט על פינוקיו עוד בשנת 2008. מאז, הספיק ליצור חמישה סרטים, אף אחד מהם לא באנימציה מלאה, לזכות באוסקר על בימוי והפקה, כמעט לביים את טרילוגיית ההוביט, לבטל כמה פרויקטים נוספים ולהשתתף ביצירה של מספר סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב. לצד הערכה ביקורתית על הדברים שהצליח לסיים, דל טורו צבר לעצמו מוניטין של במאי שמקושר לדברים שלא יוצאים לפועל, או מועברים בשלב מסוים לידיו של מישהו אחר. על כל "פסיפיק רים" יש עיבוד לא ממומש ל"היילו". על כל "סמטת הסיוטים", יש "פרנקנשטיין" שנותר בשלב התכנון. הוא אפילו היה אחראי בשלב מסוים על גרסת הלייב אקשן של "היפה והחיה", אבל דיסני החליטו ללכת בסוף על כיוון אחר. במילים אחרות, זה שפינוקיו של גיירמו דל טורו בכלל קיים, זה חצי נס.
הנס הזה, אגב, ממש יפה. לדל טורו יש סגנון חזותי יחודי שבא לידי ביטוי גם כאשר הוא מביים סרט באנימציית סטופ-מושן. רוח היער ואחותה המוות מזכירות עיצובים מ"המבוך של פאן" ואני לא אתפלא אם דאג ג'ונס, אותו מרבה דל טורו להלביש בתחפושות של יצורים דקיקים וגבוהים, היה מודל לעיצוב שלהם. פינוקיו אינו מהוקצע כמו בגרסאות אחרות מאחר וכאן הוא פוסל בידי שיכור בעל לב שבור. עד כמה שהתנועה שלו חלקה וקלילה, העץ ממנו הוא עשוי נראה גס, עם מסמרים שבולטים ממנו. העיירה בה ג'פטו חי נבנתה כמו על צלע הר, כאשר היא משנה את אופיה עם עליית הפשיזם וכנסיתה של איטליה לעוד מלחמה.
אה כן, פשיסטים. אם יש משהו שאפשר לסמוך על דל טורו לגביו, זה שאין אצלו אגדות פשוטות. האדם שהשתמש במבוך תת-קרקעי קסום כבריחה מאב חורג שרודף רפובליקנים בספרד, וביצור מהלגונה השחורה כהשראה לסיפור אהבה על רקע המלחמה הקרה, החליט שמה שחסר באגדה של פינוקיו זו האפשרות לגייס ילדים לצבא שמשתף פעולה עם גרמניה הנאצית. בעוד התסריט שומר על אלמנטים רבים מהסיפור המקורי, נוספו לו גם שינויים בולטים, כמו דמות של פודסטה שתפקידו להשגיח על הסדר הציבורי ולדאוג שכל התושבים נאמנים לשלטונו של הדוצ'ה. אין הסבר ספציפי לשינוי, פרט לכך שדל טורו תמיד היה מרותק מדמויות שמתנגדות למשטרים מדכאים.
עוד שינוי הוא העיסוק המרובה במוות. שוב, זה לא דבר חדש אצל דל טורו, שכבר בסרט הביכורים שלו עסק באדם שמוצא דרך לשמור על נעורי נצח במחיר כבד. פינוקיו מתחיל בסיפור על אבדן וממשיך עם הסברים על התמודדות עם מוות, הקושי להחליף את מקומו של אדם אהוב שנהרג והשאלה האם הדמות הראשית היא בת אלמוות או לא. יש חוקיות מסוימת בתוך העולם של הסרט, לפיה פינוקיו הוא לא ילד אמיתי כל עוד יש לו חיי נצח, אבל קיימת גם אפשרות לפיה לא יוכל לחזור לחיים. באופן כללי, הסרט נוקט בגישה פילוסופית לגבי ההגדרה של חיים ומוות. זה יכול קצת לבלבל, אבל נעשה הגיוני בסופו של דבר, במקביל לסצנה היפה ביותר בסרט.
מאחר ויש חוק לא כתוב לפיו דמויות מפעם צריכות לדבר במבטא בריטי, קרלו ופינוקיו שניהם מדובבים בידי גרגורי מאן הצעיר. הוא כל כך אנגלי שזה מסיח את הדעת בהתחלה, אבל היכולת להעביר ביעילות את הסקרנות והמרדנות של ילד שהכל חדש לו, מביאה לכך שהקול שלו הוא נדבך חשוב בהפרחת החיים בבובה. שאר המדבבים עושים עבודה טובה, אם כי אף אחד מהם אינו בולט במידה יוצאת דופן. מעניין במיוחד הליהוק של קייט בלנשט בתור הקוף ספצטורה, שדי מקביל לפעם ההיא שג'ורג' קלוני דבב כלב רגיל ב"סאות' פארק". יואן מקגרגור מספק את קולו של הצרצר שמשמש גם מספר בסרט. הטון המלנכולי בו הוא מדבר עשה לי מדי פעם פלאשבקים ל"מולן רוז'", שם מקגרגור מסגר את הקטעים המוזיקליים השמחים בקריינות מבשרת רעות.
אפרופו קטעים מוזיקליים, יש כאלה בפינוקיו. זה מוזר כי נראה כאילו דל טורו לא הצליח להחליט אם הוא רוצה שהסרט יהיה מחזמר או לא. אלכסנדר דספלה הלחין מספר שירים, אבל רק חלקם מבוצעים עד הסוף, בעוד אחרים נקטעים באמצע. בכל אופן, הם די משעממים ולא תורמים הרבה לסיפור, מה שהופך את המוזיקה לדבר היחיד שלחלוטין לא עובד בסרט. בואו נגיד ש-"When You Wish upon a Star" הבא לא יצא מכאן.
אין לי היסטוריה מאושרת עם סרטים של גיירמו דל טורו. בעוד הוא עצמו עושה רושם של אדם מקסים עם תחומי עניין מרתקים וחוש עיצובי מהפנט, אני נוטה שלא להתחבר לסרטיו. היחיד עד כה שאהבתי הוא "הלבוי" וגם שם הרגשתי שהטון הכללי כבד מדי עבור הדמות הראשית. פינוקיו תופס את מקומו בתור הסרט האהוב עלי של דל טורו והיחיד שעושה זאת ללא סייגים מצדי. הוא יותר אפל ממה שמצפים מהסיפור המפורסם, מה שהיה יכול להפריע לי, אבל דווקא כאן זה מסתדר. כשהעלילה מתמקדת בצורה אמינה בנסיון להתגבר על אבדן ובהבנה שהמוות הוא חלק מהחיים, יותר קל להכיל את הדברים המורבידיים שבה. התסריט לוקח הרבה חופש בסטיה מחומר המקור, אבל הספר של קולודי כל כך עמוס בדמויות ועלילות משנה, שחייבים לחתוך חלקים ולהתמקד בתמה מסוימת על מנת להתאים למסגרת זמן של כמעט שעתיים. להוציא את השירים, שרובם בזבוז זמן, פינוקיו של דל טורו הוא סרט מרתק ומרגש שזורם בלי בעיה מתחילתו ועד סופו.
בשביל הזהב 