ביקורת: במערב אין כל חדש (2022)

מעטים הספרים שנתקלו בהתנגדות עזה מבית, ושבחים מחו"ל, כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1928, התבסס על נסיונו האישי של רמרק כחיל בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, לצד דאגה מוגברת מכך שהתנאים למלחמה נוספת, לא פחות גדולה בהקפה, עדיין קיימים. הוא צדק, כמובן, אבל אנשים לא אוהבים כשמתריעים בפניהם שהם חוזרים על טעויות העבר, במיוחד כאשר מדובר בטעויות שעלולות לפגוע בהם אישית. הספר הוחרם במידות שונות במולדתו של רמרק, גרמניה, כמו גם באוסטריה, איטליה, צ'כוסלובקיה וצרפת, בהן לא רצו שחיילים יחשפו למה שהשלטונות תפסו כתעמולה פציפיסטית.

בינתיים, הספר הפך לרב מכר בחלקים אחרים של העולם, כולל בארצות הברית, בה עובד במהרה לסרט שנחשב עד היום לאחד מסרטי המלחמה הגדולים והמשפיעים ביותר. הבמאי, לואיס מיילסטון, אמנם שרת במלחמת העולם בתפקיד לא קרבי, אבל הוא נחשף להרבה צילומים משדות הקרב בכדי להבין עד כמה המצב נראה רע בשטח עצמו. הסרט זכה באוסקר ונחשב לאבן דרך חשובה בקולנוע המערבי, אולם זה לא גרם לשיפור במעמדו בגרמניה, בטח בהתחשב בכך שמיילסטון ומפיק הסרט קרל למל ג'וניור, היו יהודים. המפלגה הנאצית פוצצה הקרנות של הסרט עוד לפני שעלתה לשלטון וכאשר הגיעה לעמדת כח אבסולוטית, במערב אין כל חדש היה אחד מהספרים הרבים שנשרפו בשל תוכנם. באופן עצוב, בדיוק סוג התהליכים שרמרק נסה להזהיר מפניהם. מאז, הסיפור עובד עוד מספר פעמים בפורמטים שונים, אולם רק עכשיו, ב-2022, יצא עיבוד קולנועי בגרמנית, מה שמעיד על כך שהאנטי כלפי גישתו של הספר, רשמית אינו חלק מוביל בדעת הקהל.

פול באומר הוא אחד מקבוצת תיכוניסטים שמחליטים להתגייס בזמן מלחמת העולם הראשונה, בעקבות נאום בשבח הלחימה למען המולדת ותהילת הנצחון. הם לא מודעים לכך שמצבה של גרמניה בשדה הקרב לא מזהיר ושסיכויי ההישרדות שלהם נמוכים יותר מכפי שחשבו. פול וחבריו נשלחים לחזית המערבית, שם מתנהלת מלחמת חפירות מול הצבא הצרפתי. בין הזוהמה, המחסור בציוד ובמזון, והקליעים ששורקים בכל פעם שמישהו מעז להציץ אל מחוץ לשוחה, החיילים החדשים מוצאים עצמם מבולבלים ומתחילים לפקפק בבחירתם להתגייס. היחיד שמשמש מקור כלשהו של השראה הוא סטניסלאוס "קאט" קצ'ינסקי, חיל מבוגר יותר שצבר מספיק נסיון בכדי להסביר להם איך להפוך למטרות פחות קלות ואפילו לשרוד את הלילה הראשון.

עיקר הסקרנות שלי לקראת הצפיה הייתה כיצד הסיפור יראה מנקודת מבט של במאי גרמני. לואיס מיילסטון אמנם נולד באירופה, אבל בתחומי האימפריה הרוסית וכשהיה בגיל שאפשר לו לקחת חלק במלחמה הגדולה, העדיף להגר לארצות הברית במטרה למצוא עבודה בתעשיית הבידור. אדוארד ברגר, שביים את הגרסה החדשה, גם העביר את החלק הזה של חייו בלימודים באמריקה, אבל הוא נולד וגדל בגרמניה המערבית, כאשר אנשים שחוו את המלחמה בזמן אמת עוד יכלו לחלוק עדויות. האווירה בצד המערבי הייתה כידוע פתוחה בהרבה מזו שממזרח למסך הברזל, אז ברגר גדל כשמותר למתוח ביקורת על קבלת ההחלטות שקדמה למלחמה.

מכאן נובעת האכזבה העיקרית שלי מהסרט. ברגר בחר בכוונה שלא להתבסס על הגרסה של מיילסטון, מתוך רצון לתפוס בצורה מדויקת יותר את רוח הספר. הוא עשה זאת על ידי הרחבת החלק שמתרחש בשדה הקרב והדגשת הניתוק בין הדרג המדיני והפיקודי לבין המציאות בשטח, אולם השמיט חלק חשוב מאוד מהסיפור. לאנשים בני זמננו, ברור שצריך להציג מלחמה כמוצא אחרון בלבד שאין בו מנצחים אמיתיים ושבלתי אפשרי לשרוד אותו בלי לצאת מצולק, גופנית ונפשית. ברגר אכן משתדל להדגיש את הצד הזה, רק שהוא עושה זאת על חשבון הביקורת שקיימת בספר, ובסרט של מיילסטון, על הפטריוטיזם המיליטנטי של גרמניה באותה תקופה, בעזרתו הצליחו לשכנע צעירים להקריב את חייהם למען מלחמה שבמבט לאחור, לא הביאה לארצם שום השגים משמעותיים. הגרסה של ברגר משאירה את פול כל הזמן בקרבת הלחימה, תוך שהיא משמיטה את החלק בספר בו הוא מקבל חופשה ורואה את נאומי הגאווה הלאומית והעליונות הגרמנית מהצד השני, של זה שיודע שמדובר בשקרים. התסכול שלו מכך שצעירים מעדיפים להקשיב לנאומים מניפולטיביים במקום למי שלמעשה חווה את המלחמה והבין עד כמה היא סיוט, הוא מרכיב חשוב בדמותו במקור וגם בגרסה של מיילסטון. ברגר החליט שלא להתמקד בצד הזה, מה שמשפיע לרעה על היכולת להזדהות עם הדמות הראשית.

במקום לחוש את חוסר האונים של פול, שחייב לחזור לשדה הקרב בזמן שמסרבים להקשיב לו כשהוא חולק אמת לא נעימה, הסרט החדש גורם לו להיות די בלתי נסבל. אין לו משהו לחזור אליו, אין לו משבר אמונה, אין לו רגע אמיתי של התפכחות. הוא פשוט חיל שאמנם שונא את המלחמה ומבין שאינה מסבה גאווה כפי שטענו בפניו, אבל לא מתפתח מעבר לזה. גם הסוף המפורסם (בלי ספוילרים) הוחלף בסיום שמשנה לחלוטין את מצבו של פול לעומת המקור. זה לא תמיד נורא, אבל בתור מי שמתיימר לקלוע יותר לרוח הספר, נראה שברגר פספס את המסר העיקרי שלו. לא זה שמלחמה היא גיהנום, אלא הקלות בה ניתן להתדרדר אליה מחדש. המשבר הכלכלי שיצרה המלחמה והאגו הלאומי הפגוע של גרמניה היו בין הגורמים המרכזיים לעליית הנאצים, חיזוק המיליטריזם בציבור ובסופו של דבר, מלחמת עולם שניה (ופחות מדברים על זה, אבל ביפן היו במקביל תהליכים דומים של חיזוק הלאומנות וקידוש הלחימה). מוזר שברגר, שבניגוד לרמרק ומיילסטון, ביים סרט בזמן שיש לו את הידע מה קרה בהמשך, בחר להתעלם כמעט לחלוטין מהלך הרוח ההרסני ששרר ברמה האזרחית.

מבחינה טכנית, במערב אין כל חדש גרסת 2022 עשוי טוב. בדומה ל"1917" שיצא לפני שלוש שנים, סרטו של ברגר אינו חוסך בהצגת אזור הלחימה כמקום שהמוות נוכח בו בכל פינה. עבודת איפור מצוינת מדגישה עד כמה התנאים בשטח אינם היגיינים ולמרות שהאפקטים הדיגיטליים לא מרשימים במיוחד, המלחמה נראית אמיתית על המסך. מגיעה נקודת זכות גם להופעות המשנה של דניאל בריהל כמתיאס ארצברגר, פוליטיקאי שפעל נמרצות להביא לסיומה של המלחמה, ודוויד סטרייסו כגנרל פרידריכס, שרוצה להמשיך להילחם בכל מחיר ורואה בארצברגר ודומיו בוגדים במולדת. זו הנקודה היחידה בה הסרט החדש נוגע בהלך הרוח הציבורי בזמן המלחמה, וחבל שהוא מתמקד רק באישים בכירים ולא בבני מעמדם של החיילים המשרתים.

האם זה הוגן להשוות עיבוד חדש לסרט מפורסם שהבמאי בכוונה רצה להימנע מהשוואות אליו? כנראה שלא. מצד שני, זה כמו לעבד מחדש את "חלף עם הרוח" עם יותר דגש על סבלם של העבדים. זה יוסיף משהו חיוני לסיפור, אבל יגרע על הדרך מהמורכבות של הדמות הראשית, שהתכחשות למציאות היא הדבר שמניע אותה. בואו נגיד שלדעתי, בכל הנוגע למסר שאריך מריה רמרק רצה להעביר ושלם על כך בגלות מארצו ובחייה של אחותו (שהוצאה להורג תוך עקיפת מערכת המשפט), מותר ואף רצוי להשוות. הגרסה של אדוארד ברגר אינה רעה, אבל בעיני חסר בה החלק החשוב באמת בסיפור, לפיו מלחמות לא מתחילות ביריה הראשונה, אלא הרבה לפני.

ביקורת: ונדל וויילד

סרט חדש של הנרי סליק זה ארוע. אם לא בגלל ההתרגשות לקראתו, אז בגלל הזמן הנדרש להכנתו. מי שאחראי ליצירות אנימציה על-זמניות כמו "הסיוט שלפני חג המולד" ו"קורליין" (ויצירות פחות על-זמניות כמו "מאנקיבון"), הוא סוג של קנאי דתי כשזה מגיע לאומנות הסטופ-מושן. כל הדמויות מונעות ידנית, כל הרקעים נבנים באולפן ואפילו תנועות השפתיים נעשות על ידי החלפת הפה בכל פריים, למרות שיש תוכנות מחשב שמסוגלות לדמות זאת בצורה מושלמת. זוכרים כמה התלהבתי מהעיצוב של "משפחת וילובי", שנוצר באנימציית תלת-מימד ברמת דיוק שגורמת לרקעים להראות כאילו הם עשויים מצמר גפן ובריסטולים? מבחינת סליק, זה לא נחשב. הוא רוצה להיות חלק פעיל בכל נקודה במהלך הצילומים ואפילו מצלם בכוונה עם פחות פריימים לשניה כדי שהתנועה לא תראה יותר מדי כמו באנימציית מחשב. מן הסתם, המשמעות של זה היא שנדרשות לו שנים לסיים סרט אחד.

"ונדל וויילד" נוצר משיתוף פעולה בין הראש חובב הזוויות הלא שגרתיות של סליק והאהבה האינסופית של ג'ורדן פיל לז'אנר האימה. למרות שלא מדובר בסרט מפחיד, או כזה שמעורר תחושות לא נעימות בקרבו של הצופה, שני היוצרים המוערכים בהחלט נתנו את חותמם ליצירה המשותפת. האווירה אפלולית ומטרידה, והסיפור משחק על הגבול שבין החיים למוות, תוך שהוא משתדל להיות מאוד אינקלוסיבי. תוסיפו לכך את שותפו הקומי של פיל, קיגן-מייקל קי, שעזר ליצור ולדבב את הדמויות שעל שמן הסרט נקרא, ואין ספק שהתוצאה תהיה לא שגרתית.

קאט הייתה בת שמונה כשהתיתמה מהוריה. מאז מותם, נסגרה מבשלת הבירה בבעלות המשפחה והעיר ראסט בנק, שרבים מתושביה היו תלויים במבשלה לשם פרנסה, ננטשה כמעט לחלוטין ועומדת בפני הצבעה בסופה אולי יוחלט להקים במקומה בית סוהר פרטי. קאט התגלגלה בין מוסדות שונים, כולל לעבריינים צעירים, בעודה נאכלת מבפנים בידי רגשות אשם וזעם בלתי מסופק. בגיל 13, היא חוזרת לראסט בנק, כתלמידה בבית ספר קתולי בעיר. אלא שבדיוק כפי שכל קתולי טוב חושש שיקרה, נוצר קשר בין הנערה המתבודדת לבין העולם הבא. לא זה עם העננים ואלברט איינשטיין משחק פטנק עם מהטמה גאנדי, זה עם הצרחות.

ונדל וויילד הם בניו של השד באפלו בלזר, המפעיל פארק שעשועים עבור נשמות שעזבו את עולמנו. השדים הצעירים חולמים להקים יריד משלהם, כנראה בלי בלאק ג'ק וזונות, אבל אל תתפסו אותי במילה. בינתיים, הם תקועים בעבודה העלובה של מריחת משחה להצמחת שיער על הקרקפת של אביהם. ההזדמנות לשינוי מתרחשת כשהם מצליחים ליצור קשר עם קאט והופכים אותה לגבירת גיהנום שתקשר בינם לבין עולם החיים. בתמורה לשיתוף הפעולה, הם מבטיחים להשיב לחיים את הוריה, למרות שאין להם מושג איך.

הדבר הבולט ביותר בסרט, מעבר לסגנון האנימציה היחודי של סליק, הוא כמה הסרט לא מסתיר את הצד הפוליטי שלו. הדמויות האנושיות מגיעות ממגוון נרחב של מוצאים אתניים ולמרות שחלק ניכר מהעלילה מתרחש במוסד קתולי, לא נראה שזה מכתיב למישהו אמונה כזו או אחרת. בין השרת היהודי המרותק לכסא גלגלים והנזירה השחורה יש יריבות ספורטיבית, אבל הם בברור יותר חברים מאויבים. מנהל בית הספר הוא ג'יימס הונג. כלומר, הוא מדובב בידי ג'יימס הונג, אבל ברגע שמזהים את הקול, קשה לראות משהו אחר. שלוש הנערות המקובלות, "הפודליות", כפי שקאט מכנה אותן, מגיעות משלושה לאומים שונים (מחכה לקרב בינן לבין החברות של מיי מ"אדומה אש") ושוב, לא עושים מזה סיפור. יש מתיחות בינן לבין ראול, התלמיד הטרנסג'נדר לו הן עדיין קוראות בטעות בשמו הישן, אבל אמא שלו וקאט, הדמויות שאין ספק שאנחנו אמורים להיות בעדן, מתיחסות אליו כנער 100 אחוז מהזמן.

כל זה כמובן בסדר. בעולם מתוקן, זה בכלל לא היה נחשב נושא פוליטי אלא ליהוק שגרתי לחלוטין. השימוש בבית ספר קתולי כמקום מפגש הוא בחירה תמוהה בהתחשב ביחס של הכנסיה למי שחורגים מההגדרה שלה לנשים וגברים, אבל אפשר למצוא לכך הסבר. אני חושב שסליק ופיל בחרו בקתוליות יותר בגלל הזיהוי עם ישו ורוח הקודש וכל זה. יש עקמימות מכוונת, שלא לומר אירוניה, בכך שהקשר החזק ביותר של השדים עם עולם החיים נעשה דווקא במקום שאמור להיות קרוב במיוחד לצד היריב. מצד שני, סרטו המפורסם ביותר של הנרי סליק עוסק בשלד נאיבי שחוטף את סנטה קלאוס מתוך כוונה להחליף אותו בחלוקת מתנות לחג המולד, אז התפיסות שלו לגבי גן עדן וגהנום הן לא מהסוג שדנטה כתב עליו.

עוד נושא פוליטי (סליחה, הביקורת הזו נכתבה יומיים אחרי בחירות לכנסת) הוא הגישה האנטי-קפיטליסטית של הסרט. זה לא יפתיע את מי שראה סרטים קודמים של ג'ורדן פיל, אבל פחות מצפים מסרט אנימציה לעסוק בנושא בצורה כה מיליטנטית. הזוג המעוניין לבנות את בית הסוהר הפרטי הם חלאות חסרות רחמים שאין אפילו דבר חיובי אחד לומר עליהם. המראה שלהם מזויף, האישה מאופרת בכבדות והגבר חובש פאה שמאוד גורמת לו להיראות כמו בוריס ג'ונסון משום מה. אין להם שום חמלה ובתי הסוהר שלהם נועדו להניב רווח בלי שום כוונה לבזבז זמן וכסף על שיקום אמיתי של האסירים. למעשה, כי הסרט רוצה שיהיו מרושעים במיוחד, הם אפילו מתכננים ליצור שיטה בה מיקום הכלא יבטיח להם אספקה קבועה של אסירים נוספים.

בקושי הזכרתי את הדמויות הראשיות כי האמת היא שאין הרבה מה לומר עליהן. אם ראיתם פעם מערכון של קי ופיל, או ראיתם אותם מאלתרים, אתם יודעים בדיוק איך מתנהלת הדינמיקה בין ונדל וויילד. הם קומיקאים נהדרים עם כימיה אינסופית, אבל לא תמצאו פה הפתעה. למען האמת, גם לא תמצאו פה הרבה בדיחות בגלל הטון הכללי הכבד של הסרט. שני השדים זהים באופיים, כך שאין אפילו דינמיקה בסגנון אבוט וקוסטלו. אין אחד שהוא סטרייט מן ואחד שמאבד את זה. שניהם חסרי תחכום, אבל מעמידים פנים שיש להם מושג מה קורה בזמן שדברים משתבשים. זה די בזבוז כי כאמור, מדובר בצמד קומי מאוד מוכשר, אבל אין הצדקה לקיומן של שתי דמויות אם שתיהן כתובות בדיוק אותו דבר.

בינתיים, קאט נושאת את רוב המטען הרגשי של הסרט. היא מוצלחת בכל הנוגע להבעת כעס וחוסר אמון בסביבה, רק שאין באמת משהו מעבר. אנחנו אמורים להזדהות איתה, אבל היא דמות שדוחפת ממנה את כל מי שמנסה לעזור ולא מקיימת שום אינטראקציה עם השאר. יש רגעים קטנים של חמימות בינה לבין ראול, אולם אז היא מתכחשת לקיומם וראול פשוט סופג את זה בלי להתרגש בשום צורה. דווקא פה הייתה נדרשת יותר השתלטות מצד סליק, שהכניס המון רגש ומורכבות לדמויות הראשיות בסרטיו הקודמים. גם קורליין הייתה צינית לא אהבה את הסביבה החדשה, אבל היא עשתה זאת תוך הבעת יותר מרגש אחד ותגובה ממשית לדברים חריגים שמתרחשים.

עד כאן תלונות ופוליטיקה, בואו נדבר על מה שטוב בסרט. דבר ראשון, הוא יפהפה מבחינה חזותית. זה לא מפתיע בהתחשב ברזומה של סליק, שגם בסרטיו הפחות טובים הפגין חוש אסתטי יוצא דופן. ההחלטה לעצב את החיים, השדים והמתים בצורה דומה יחסית, דרשה הקפדה מיוחדת על פרטים. החיים נוטים להיות צבעוניים יותר בלבוש ובצבע השיער, בעוד השדים גדולים באופן מוגזם, או קטנים במידה שחושפת את האמת מאחורי התדמית אותה הם שואפים ליצור. ונדל וויילד עוצבו בדמויותיהם של קי ופיל, מה שגורם להבעות הפנים של השדים להתאים בדיוק לקולות המדובבים. השיער של קאט צבוע בירוק ומאפשר לה לבלוט תמיד, למרות האופי המסתגר שלה. בעוד לא מדובר בטשטוש מתמשך של הגבול בין דמיון ומציאות כמו ב"קורליין", ונדל וויילד מערבב בצורה יפה בין אלמנטים בעלי צבע לא טבעי ורקעים ריאליסטיים אפורים ליצירת גשר בין העולמות.

למרות הנוקשות של הדמויות עצמן, העלילה מצליחה לרגש, במיוחד כאשר היא עוסקת בקשר שבין הורים וילדיהם והצורך של שני הצדדים לדעת מתי לשחרר. היחסים בין ראול ואמו טובים ובריאים, אולם נותרת שאלה פתוחה איפה ההורה השני. לקפיטליסטים המרושעים יש תא משפחתי מתפקד כביכול, אבל הם לא באמת מתעניינים במה שהבת שלהם חושבת או מרגישה. לצוות המורים בבית הספר הקתולי יש את התארים אב ואחות, לחיצה נוספת על מוטיב המשפחה והסכנה שבניתוק בין חבריה. זה לא הסרט הכי מעודן בעולם, אבל הוא מספיק נאמן לנושא המרכזי שלו בכדי שיצאו דברים יפים.

האם הייתי מצפה ליותר משיתוף פעולה בין אחד מבמאי האנימציה הגדולים בכל הזמנים ואחד הקולנוענים החברתיים הבולטים של השנים האחרונות? בהחלט, אבל זה לא אומר שאסור להסתפק בפחות ממושלם. רוב הבעיות של ונדל וויילד נובעות מדמויות חדגוניות וחורים בעלילה. עם זאת, אווירה מהפנטת, המלווה בפסקול מעולה, עיצוב מופרע והצלחה ליצור את החיבור הרגשי ברגע הנחוץ, גוברים על הצדדים הפחות מרשימים ומחזקים את מעמדם של סליק ופיל כיוצרים בעלי חזון.

חבילה למייק: נפילתו ועלייתו של הטרמפיסט

מותו של אשר צרפתי ב-15 באוקטובר 2022, עורר אמוציות מוגבלות. במקומות רבים הוא תואר כאחד מחלוצי תאטרון הפרינג' בישראל ובאופן כללי כאדם שרוב הקריירה שלו הייתה על הבמות. אולם, מאחר ומדובר בהספדים שהוכנו מראש עבור קהל שאינו כולל רק את פוקדי פסטיבל עכו, צוינו גם מספר סרטים בהם צרפתי שחק. הייתי סקרן לגבי דבר אחד שגרם לי לחפש כמה שיותר מהפוסטים שנכתבו עליו ביממה האחרונה. רציתי לדעת אם מישהו מהמספידים יזכיר את "הטרמפיסט". זה עניין אותי דבר ראשון כי מדובר בסרט שאני ישר חושב עליו בהקשר לשמו של השחקן המנוח. אולם חשוב מכך, זה לא סתם סרט עבורי. קיים סיכוי סביר שמחברי החבצלות לא צפו בו מעולם ושהכלילו אותו בפוסט פשוט כי מדובר בתוצאה הראשונה בגוגל כשמחפשים את הפילמוגרפיה של אשר צרפתי. אני מודה שיש לי חלק, קטן מאוד, אולי אחוזון, אבל יש לי חלק כלשהו במהירות בה הטרמפיסט עולה בתוצאות החיפוש.

בעולם בו דברים מתנהלים כמצופה מהם, הטרמפיסט היה נקבר בתחתית החיפוש, אם בכלל היה עולה כתוצאה. לא מספיק אנשים היו מודעים לקיומו אם היה סתם סרט לא מוצלח. אלא שהטרמפיסט הוא סרט גרוע באופן מיוחד. סרט ששום דבר לא נעשה בו כמו שצריך, לא זכה להפצה רשמית באף מדינה בעולם וכמעט הוכחד לחלוטין כאשר נותרו רק שני עותקים ידועים ממנו. רצה הגורל ודווקא בקו הזמן שלנו, האסון הסינמטי הזה הפך לסרט קאלט שאפשר לשחקנים הראשיים שבו להנות מאהבת הקהל למרות ובזכות שעתם הרעה ביותר.

הסיפור מתחיל לפני יותר מחמישים שנה. עמוס ספר, במאי ותסריטאי צעיר (כנראה, לא מצאתי את שנת הלידה שלו בשום מקום), חפש משקיע לתסריט לא גמור שכתב בהשראת ביקור בקומונות היפיות והרצון ליצור סרט אנטי-מלחמתי. הימים ימי מתיחות בטחונית בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. ספר, שהיה בעל נסיון קצר כשחקן תאטרון ואהבה גדולה לקולנוע, הצליח להשיג משקיע לסרט בעל השם הבינלאומי "היפי אמריקאי בישראל". אמציה חיוני, שמאחוריו כבר היו כמה הצלחות בישראל ומחוץ לה, הסכים להפיק את הסרט ולתפקיד הראשי לוהק אשר צרפתי, אותו הכיר ספר כאשר עבדו ביחד על ספינה. הצילומים התרחשו בעיקר ברחבי תל אביב ובאי האלמוגים שנכבש מספר שנים לפני כן ממצרים והיה זמין לשימוש.

על פניו, התחלה מבטיחה. יש במאי, יש מפיק, יש כסף, יש שחקן ראשי. נחצ'ה היימן מוכן לתרום מוזיקה מקורית יחסית לסרט (הלחן החוזר שוב ושוב לאורך הסרט שמש גם לשיר "אמור איפה אתה" בביצוע רבקה זהר), רק צריכים עוד כמה שחקנים. פה מתחילות לצוץ נורות אזהרה. התסריט דורש שני גברים ושתי נשים שיגלמו את רביעיית ההיפים שנוסעים 20 ק"מ דרומית מתל אביב לשם הקמת קהילה חדשה, משוחררת מהחוקים והדעות הקדומות של העולם הישן. לצורך זה נוספו לקאסט שמואל וולף, צילה קרני ואירית אלטר. די מהר, אלטר פרשה מההפקה כאשר לא הסכימה להצטלם בעירום והוחלפה בלילי אבידן. מתברר שבעלה, המשורר דוד אבידן, גם לא התלהב מהעירום בסרט ודרש מעורכי עיתון "העולם הזה" למסור לידיו את כל התמונות והתשלילים המכילים צילומי עירום של אשתו מתוך הסרט. עד היום לא ידוע האם יש קשר בין הסרוב של העורכים לעשות זאת לבין השריפה שפרצה במערכת העיתון כמה ימים לאחר מכן. שמואל וולף היה שחקן מנוסה יחסית, שגם הספיק כבר לעבוד עם צרפתי על הבמה, אולם כפי שיודע כל מי שראה את הסרט, שמואל לא דבר אנגלית. זה קצת בעייתי בסרט שנכתב בעיקר באנגלית, אבל עמוס ספר התאים עצמו למצב והפך את וולף לשחקן משנה שמדבר בעיקר עברית, כולל סצנה באורך חמש דקות בה הדמויות שלו ושל צרפתי מתווכחות בלי להבין ששניהם אומרים אותו דבר. ברור מה המסר שרצו להעביר, רק חבל ששכחו לערוך את הסצנה לאורך נסבל. צילה קרני, חיילת משוחררת שלא שחקה לפני כן מול מצלמה, סומנה בתור התגלית הגדולה של הסרט. זה הסרט היחיד באורך מלא שהשתתפה בו.

לאחר סיום הצילומים, שכללו מעט מאוד ימי צילומים, הסרט הוגש למרכז הסרט הישראלי על מנת לקבל החזר מס המגיע להפקות מקומיות. חברי הוועדה עיינו בממצאים והחליטו שהסרט אינו עומד בסטנדרט האמנותי המצופה מסרט ישראלי. עמוס ספר האמין שכמות האנגלית והנושא הבינלאומי הם שמנעו את ההתיחסות לסרט כישראלי, אם כי ראיתי את הטרמפיסט מספיק פעמים כדי לחשוב שהנימוק של הוועדה די מדויק. אם מצפים לעמידה בסטנדרטים כלשהם, הסרט הזה לא עומד בהם. מצד שני, הוא בהחלט ישראלי, גם אם הגאוגרפיה בו מבולבלת לחלוטין. אם מיקום לא נכון של מפרץ אילת לא עצר את מייקל ביי, למה שיעצור במאי הרבה פחות מוכר? זה היה אמור להיות גזר דין מוות לסרט. בלי החזר מס, אין הגיון כלכלי בהפצתו בישראל והמשקיע האמריקאי שהיה אמור לדאוג להפצה בחו"ל, פשט את הרגל בלי להודיע לאף אחד בארץ על כך. חמש שנים אחרי שצולם, הטרמפיסט למעשה הוקרן באופן חד פעמי בסינמטק תל אביב, אבל לא זכה לחסד מהקהל. ההקרנה הבאה נערכה כבר תחת נסיבות שונות לחלוטין.

באופן שבו הדברים האלה קורים בימינו, אחד משני העותקים הקיימים של הטרמפיסט התגלגל לידי יוטיובר אמריקאי שהעלה סרטון של כמה דקות עם מיטב הרגעים של הסרט. ב"מיטב" הכוונה היא כמובן לרגעים הכי קרינג'יים, חובבניים, נטולי הקשר ומצחיקים בטעות שבעל העותק שלף מתוך הגרסה המלאה. יניב אידלשטיין, מתרגם וחובב סרטים ישראלי, חש צורך לראות את הסרט המלא מתוכו לקוחים רגעי האימה והחל לחפש עותק. התברר ששמואל וולף החזיק אצלו את העותק היחיד בישראל, מה שאפשר לאידלשטיין לצפות בו ואז להגיע למסקנה המתבקשת היחידה: עוד אנשים צריכים לראות את זה.

בשלב הזה, ברצוני להבהיר כי יכולות להיות רק שתי סיבות להגיע למסקנה כזו. או שהמדובר בסרט מופתי נשכח שראוי לחשיפה מחודשת על מנת שימצא את מקומו הראוי בין דפי ההיסטוריה, או שהסרט כל כך רע שצריכים להציגו בפני אנשים נוספים רק בשביל לדעת בוודאות שלא מדובר בהזיה. במקרה דנן, הטרמפיסט הוא מה שנקרא כל כך רע שזה טוב. ליתר דיוק, כל כך רע שזה לא טוב, אבל אפשר לצחוק עליו ביחד. כך יצא ששלושה עשורים לאחר שהוקרן לראשונה בסינמטק ת"א, הטרמפיסט הוקרן באותו קולנוע בפעם השניה. הפעם, זה לא היה נסיון להריץ מחדש את הסרט להפצה מסחרית, אלא הקרנת חצות בה הקהל רשאי להעיר הערות ולצחוק כאוות נפשו לכל אורך הערב. פה אני נכנס לסיפור.

בפעם הראשונה שבאתי עם חברים להקרנה של הטרמפיסט, כבר היה לסרט קהל קבוע ואפילו מישהו שנהג לעלות לבמה ולשיר עם אחד משלושת הטרקים היחידים בפסקול. ראינו כי טוב ובעדינות האופיינית לנו, די השתלטנו על ההקרנות. באנו שוב ושוב, עם בדיחות קבועות ומילים משלנו לשירים (כולל "זה שיר שלא נגמר" שזו השורה היחידה בו) והפולחן סביב הסרט נבנה תחת פיקוחנו. יניב אידלשטיין תפס פיקוד ודאג להשיג אנשים שיעבירו הרצאה בכדי להעסיק את הקהל בזמן סצנת המין הגרועה ביותר בהיסטוריה, ואף הביא להקרנות חלק מהמעורבים בהפקת הסרט, כולל כמה מהשחקנים ואחת מחברות הצמד סוזן ופראן, המבצעות באחת הסצנות שיר על אהבה ושלום, רגע לפני שרוב הדמויות נטבחות בידי פנטומימאים מסתוריים. עם הזמן, נוספו דברים כמו תרגום סימולטני על הבמה לשפות נוספות בסצנה בה וולף וצרפתי לא מבינים זה את זה, ריקודים פרועים (בניגוד לטענתו של שמואל וולף בראיון, אף אחת לא הורידה חולצה במהלך הריקוד) ומיקרופון שהסתובב בין הקבועים, לשמחתם/מורת רוחם של מי שלא הכירו את הבדיחות הקבועות. אני גם יודע על לפחות ילדה אחת שנולדה בזכות הסרט, לאחר שהוריה הכירו במהלך הקרנה.

היו כל כך הרבה הקרנות, שכבר לא ברור מי המציא איזו בדיחה. אני די בטוח שהייתי הראשון שהשמיע את המנגינה של בני היל בזמן שהדמויות מתרוצצות על האי בכעס, ושהייתי זה שעלה על כך שהמיקום אותו מציעים להקמת אוטופיה הוא בעצם רחובות. שאר הדברים, מי זוכר בכלל? העיקר שמישהו ישמע את הבדיחה ויצחק, בין אם מתוך ציפיה לה, או כי זו הפעם הראשונה שהוא צופה בסרט ונדרש פילטר בכדי להכיל את הטמטום. בעוד אני לא יודע מה עלה בגורלו של עמוס ספר, השחקנים בסרט הפנימו בשלב מסוים שהוא גרוע ושהבדיחות של הקהל הן הדרך היחידה לשרוד את ההקרנה בלי לצאת באמצע. ככל הידוע לי, אשר צרפתי ושמואל וולף בהחלט אהבו את זה שקהל חדש נהנה מהסרט, גם אם לא מהסיבה אליה כוונו במקור.

בשלב מסוים, כמו כל דבר טוב, זה התחיל לדעוך. האחריות על ארגון ההקרנות החליפה ידיים, מה שהביא לכך שהן הלכו ונעשו רחוקות זו מזו, ולא תמיד מי שהיה צריך לדעת עליהן, עודכן בזמן. הסרט התחיל לצבור מוניטין גם בחו"ל ואף יצא ב-די.וי.די ובבלו ריי, מה שעשה אותו זמין מחוץ להקרנות פעילות. כמובן שגם מגפת הקורונה העולמית תרמה למיעוט ההקרנות, אם כי זה היה כבר הרבה אחרי שהחלו לדעוך, והן הפכו ממסורת של פעם בכמה שבועות, לארוע נדיר. הפעם האחרונה בה הייתי בהקרנה של הטרמפיסט, הייתה בקולנוע קנדה, לפני שהנגיף סגר את הכל. היינו צריכים לבקש שיקרינו את הסרט בלי כתוביות מיוחדות שמגלות את הבדיחות מוקדם מדי, וקלטנו שחלק מהבדיחות לא עבדו על הקהל החדש. מתברר שהקהל של פלורנטין זה לא הקהל של הסינמטק. עדיין היה כיף, אבל במקום לעמוד מחוץ לסינמטק ולהחליט איפה יושבים לאכול באחת וחצי בלילה במרכז תל אביב, ההקרנה הזו הסתיימה כשכל אחד מתפזר לביתו, מנסה לא לנשום את ענן העשן בכניסה לאולם. בין ההתבגרות שלנו למיעוט ההקרנות, זה כבר לא היה זה.

אם מסקרן אתכם לראות את הטרמפיסט, אני מעודד, בעצם מפציר בכם, לעשות זאת עם כמה שיותר אנשים. ככל שיותר מוחות פועלים במקביל, ככה יותר קל לחשוב על בדיחות. מנסיוני, בלתי אפשרי לצפות בסרט בלי זה. הוא ניתן להשגה כיום, בדרך כזו או אחרת, אז לכו על זה. אני מקווה שיהיו עוד הקרנות, אבל לא ידוע לי על משהו שמתוכנן בעתיד. כרגע, משעשע אותי שנוצר מספיק באז סביב הסרט כדי שיוזכר בדיווחים על מותו של השחקן הראשי, גם אם זה רחוק מלהיות ההשג המכובד ביותר בקריירה שלו. כשהתחילו ההקרנות הפעילות, אשר צרפתי היה בחיים, שמואל וולף היה בחיים, נחצ'ה היימן היה בחיים, הצלם יעקב קלח היה בחיים, גם חנה מרון שהייתה בוועדה שפסלה את החזר המס של הסרט והייתה בין הראשונים לזהות את חוסר ערכו האמנותי, עוד הייתה בחיים. אף אחד מהם כבר לא איתנו, אבל לפחות שניים מהם זכו לנחת בעקבות קהל של מעריצים שלא מאשים אותם באיכותו הירודה של הסרט, אבל שמח לראות שהם מבינים את הבדיחה.

לסיום, הנה דברים שכתבתי עבור חבר שהקריא אותם לציון ארבעים שנה להפקת הטרמפיסט ושנתיים להקרנתו:

ערב טוב, גבירותי ורבותי, ליידיז אנד ג'נטלמן, מאדאם א-מיסייה. ברוכים הבאים ליובל השנתיים להקרנת הסרט הטרמפיסט, או כפי שהוא מוכר ברחבי העולם, היפסטר אמריקאי בישראל.

לגמרי במקרה, הסרט גם חוגג השנה את יום הולדתו הארבעים, ממש כמו "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה ו"קברט" של בוב פוסי. לשלושת הסרטים האלה דבר חשוב מאוד במשותף, פרט לשנת יצירתם, כמובן. שלושתם נחשבים לקלאסיקות נצחיות שפרצו את גבולות הזמן והמרחב בדרך לתודעת חובבי הקולנוע באשר הם.

מה לא נאמר על הטרמפיסט? אמרו עליו שהוא הקדים את זמנו במאות שנים. שהוא משתמש בטכניקות שכלל לא היו ידועות לפני כן. טכניקות כה יחודיות, שאף לא סרט אחד שיצא אחרי הטרמפיסט, הצליח לשחזרן. הוא הראה לעולם שדברים כמו עריכה מהודקת, סיפור קוהרנטי ושעורי משחק, הינם בגדר הפרעה לקולנוע הנטורליסטי שהטרמפיסט כה מצטיין בו. מבקר הסרטים יוסף תמנון תאר את הסרט כמהפך קרביים, ויה דולורוזה בזמן אמת. "מעולם לא חשבתי," הוא כתב, "כי סרט בן שעה וחצי יגרום לי לשקול מחדש שלושה עשורים של עבודתי כמבקר. עד עתה חשבתי שלא אוכל להרגיש כה מבולבל ומפוחד מסרט המכיל כבשה. הייתי צריך להיות מוכר ממטרות כמו אבא שלי."

וזוהי רק אחת משתי הביקורות שנכתבו על הסרט.

הטרמפיסט נשלח לפסטיבלים שונים ברחבי העולם, בהם פסטיבל הקאלט של טיבט ופסטיבל מגדלי הפיסטוק של אנטננריבו. הוא נשלח גם לפסטיבל קאן, אולם הייתה שביתה בדואר והמעטפה ובה הסרט אבדה מעל הים. חבל, כי בכל זאת דאגו להוסיף כתוביות בצרפתית במיוחד בשבילם.

הזמנו את מפיק הסרט לבוא ולשאת דברים, אולם הוא נמלט כרגע מנושיו ולא יכול להגיע. על כן, אקצר.

קהל נכבד, הנכם עומדים בפני חוויית צפיה בלתי נשכחת. כזו שתחלק את חייכם לשניים – לפני הצפיה ובזמן הצפיה. אולי תחושו צחוק, אולי בכי, אולי שניהם בו זמנית. נותר רק לאחל צפיה מהנה, כזו שגם אם לא תמשך ארבעים שנה, לפחות תראה כך.

תודה.

ביקורת: הוקוס פוקוס 2

בליל קיץ אחד, לפני 29 שנים, הפציעו לעולם שלוש נשים בתחפושות משונות, עם איפור כבד, צורת דיבור מיושנת וחיבה לקטעים מוזיקליים המוניים. השלוש, שסיפורים רבים נקשרו בשמותיהן, הופיעו על מסך הכסף כמכשפות שקמו לתחיה מאות שנים לאחר שהוצאו להורג בסיילם, מסצ'וסטס. אנשים לא ידעו כיצד להגיב. האם להצטרף אליהן בשירה? האם לנסות ולעצור את הזוועה? האם ללכת לאולם ליד ולצפות בסרט על חברות אמיצה בין ילד ולוויתן קטלן? המבקרים ברובם בחרו באפשרות השניה, בעוד רוב הקהל בחר בשלישית. רק מיעוט, מספיק בכדי להציג רווח צנוע, צפה בסרט בהנאה והוסיף לקוות לשובן של המכשפות גם שנים לאחר אותו ערב גורלי.

"הוקוס פוקוס" נחשב במשך שנים לאנקדוטה חולפת בספר החשבונות של דיסני. סרט שלא גרם לחברה הפסדים כספיים, אבל גם לא הכניס מספיק בכדי להצדיק הפקת המשך, בטח שלא עבור הקולנוע. לדיסני היו תכניות אחרות, שכללו סרטי אנימציה יוקרתיים, השקעה באיזו חברה קטנה בשם פיקסאר והכנת השטח לסרט הגדול של ליל כל הקדושים 1993 – "הסיוט שלפני חג המולד". הם בטח לא חשבו שהניסוי עם בט מידלר, קתי נג'ימי ושרה ג'סיקה פארקר יהפוך לסרט קאלט.

אלא שסרטי קאלט הם מטבעם לא צפויים. לאורך השנים, "הוקוס פוקוס" צבר אוהדים שצפו בו בבית ובארועים חברתיים, במיוחד לקראת האלווין, חג המכשפות. תבינו, אני אוהב את "הסיוט שלפני חג המולד" ועדיין לא ברור לי איך דיסני לא עלו על זה שהיה להם בידיים סרט לא פחות מותאם להפצה באוקטובר, אותו הוציאו משום מה דווקא ביולי. הקשר בין הסיפור לבין חג שגם ככה מאופיין ברוח שטות וקאמפיות, עם קהל המעריצים העצום שעוקב אחרי בט מידלר באש ובמים (חוץ מל"נשים מושלמות", לכולם יש גבולות), שמר את האהבה לאחיות סנדרסון הרבה מעבר לתחזיות בזמן אמת. בכלל לא מזיק שגם השחקניות הראשיות מאוד אוהבות את הדמויות והצטרפו מדי פעם לקריאות של מעריצים להפיק סרט המשך. לבסוף, אחרי שנים של תחנונים, דיסני החליטו שאוקטובר 2022 הוא הזמן המתאים להוציא את "הוקוס פוקוס 2". ישירות לסטרימינג.

כמתבקש, רוב עלילת הסרט החדש מתרחשת בימינו, כמעט שלושה עשורים אחרי הפעם הקודמת בה שלוש האחיות המכשפות, ויני, מרי ושרה סנדרסון, יצאו לצוד ילדים על מנת לשמור על עצמן צעירות לנצח. בקה, צעירה חובבת כישוף, מתכננת לערוך טקס לכבוד יום הולדתה ה-16, שבמקרה חל באותו תאריך כמו ליל כל הקדושים. בזמן ששאר העיר מבלה במסיבות תחפושות או בקרנבל, בקה וחברתה איזי יוצאות ליער להדליק נר מיוחד בטקס פרטי. את הנר קבלו מגילברט, בעל חנות בנושא קסמים (תחשבו על "יער הפיות" בדיזנגוף סנטר) שממשיך לספר את סיפורן של האחיות סנדרסון, כולל זה על הנר השחור שהדלקתו בידי בתול.ה יקים את המכשפות לתחיה. אתם יכולים לנחש לאן זה מוביל מכאן.

הוקוס פוקוס 2 הוא סרט שקיים בזכות שילוב בין לחץ מצד מעריצים והצורך למלא את שרות דיסני+ בתוכן חדש. כבר יש מסורת צפיה בסרט הראשון בהאלווין, אז למה לא לתפוס על זה טרמפ בשביל לקדם את החלק הבא בסיפור? כמובן שכאשר המניעים מאחורי הפקה הם ניצול נוסטלגיה וקאלט לשם הפקת רווח מהיר, הדבר מתבטא בתוצאה הסופית. הסרט החדש אינו תוצר של הליך כתיבה ממושך שנועד להרחיב את הלור ולהציג כיצד המציאות בסיילם השתנתה ב-29 השנים האחרונות. במקום, יש תסריט שנכתב בחופזה, העדר כמעט מוחלט של דמויות מהסרט הקודם, או התיחסות למה שעלה בגורלן, ואפקטים שאיכשהו נראים פחות טוב מאלה של 1993.

כל זה לא נורא בתנאי שהסרט החדש אכן מבין מה הפך את קודמו לאהוב ובמובן מסוים, זה אכן מה שקרה. הדמויות המודרניות מעולם לא היו החלק המעניין בסיפור ואם תורה בירץ' לא הייתה הופכת מאוחר יותר לשחקנית מפורסמת, רובנו לא היינו זוכרים בכלל שגלמה את דני הקטנה. גם בסרט החדש, בקה ואיזי, כמו חברתם לשעבר קאסי, הן דמויות משעממות ואנמיות שמעולם לא היה להן סיכוי מול הכריזמה של בט מידלר ושות'. גם טוני הייל, בתפקיד כפול שעדיין לא מנצל מספיק את היכולות הקומיות שלו, לא מאיים אפילו לגנוב את ההצגה. למעשה, היחידות שההופעה שלהן ראויה לציון פרט לאחיות סנדרסון, הן שלוש השחקניות הצעירות שמגלמות את האחיות סנדרסון בילדותן. אם טיילור הנדרסון תהפוך אי פעם לכוכבת, הסימנים המוקדמים לכך הופיעו כבר בחיקוי המעולה של בט מידלר איתו היא פותחת את הסרט.

מבחינת העלילה, ההגיון הוא בערך ברמה המצופה. כולם יודעים איך האחיות סנדרסון נראות, אבל אף אחד לא מזהה אותן כשהן למעשה עומדות מולו. מה גם שרק שתי דמויות בסרט בכלל זוכרות את ארועי הסרט הקודם, בעוד שאר תושבי העיר מתיחסים למכשפות כאל לא יותר מאגדה אורבנית. כמובן שבקה ואיזי מקפידות להיות מאוד חכמות כשצריך וממש טיפשות כשזה משרת את העלילה. אולי זה קטע של ג'ן זי שפספסתי, אבל אם את מתקשרת למישהי בשיחת וידאו והיא נמצאת במקום רועש ולא יכולה לשמוע אותך, אולי תשלחי לה הודעה כתובה במקום להעביר את השעה הקרובה של הסרט בהתמרמרות על כך שאי אפשר לתפוס אותה. מצד שני, את מנסה לתפוס מישהי שעורכת מסיבה בבית ללא רשות ובונה על כך שתסתיים לפני שההורים יחזרו מארוע שנמצא במרחק הליכה משם. אולי ג'ן ד'אנג'לו לא כל כך כתבה תסריט לסרט, כמו שפשוט נזכרה שעה לפני תחילת הצילומים שצריך סיפור ואלתרה משהו בדרך לסט.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהדבר הכי מפורסם בהוקוס פוקוס, הקטע המוזיקלי. אתם יודעים שזה יגיע ואתם יודעים שבט מידלר מחממת את הגרון מאז ממשל אובמה ספציפית למקרה שיבקשו ממנה להתלבש כמו ויני ולהתחיל לשיר. אז כן, יש קטע מוזיקלי. יש שניים בעצם, אבל בעוד הראשון הוא פתאומי ונטול הקשר, השני מגיע אחרי בניה ארוכה שכל כולה הדגשה מה באמת חשוב ליוצרי הסרט: המעריצים. כמה שהוקוס פוקוס 2 הוא חלטורה מבחינת ערכי הפקה, יש בסרט כמה רגעי מטא מאוד ברורים. גילברט מדבר על כך שלדעתו האחיות סנדרסון לא הובנו כראוי ב-1993 ובעצם הקדימו את זמנן. כשהאחיות תוהות למה אנשים לבושים כמותן, מספרים להן שזה סוג של סגידה, ויש גם התיחסות לחיבה הגדולה שהדמויות זוכות לה בעולם הדראג. לרגע אחד, אפילו נרמז שהסרט הראשון הוא סרט אמיתי שאנשים נוהגים לראות בהאלווין בעולם של הוקוס פוקוס 2.

קשה לי להעריך עד כמה השרות למעריצים מצדיק את התוצאה הסופית. אני מחבב את הסרט הראשון ותמיד הרגשתי ששפטו אותו יותר מדי לחומרה כשיצא (כמו סרטים נוספים לכל המשפחה מאותה תקופה, בהם "הוק", "ג'ומנג'י" ו"חיילים קטנים"), אבל גם לא הייתי אומר שחשתי צורך בסרט המשך. כן, מידלר, נג'ימי ופארקר עדיין מבדרות ולשמחתי, הן לא סוחטות יתר על המידה את השטיקים הקטנים של כל דמות, אבל נראה לי שהסיפור נסגר יפה בסרט הראשון. באופן כללי, יש משהו בהמשכים מאוחרים שנוטה לרוב להיות מפוספס, כאילו המומנטום כבר מזמן עבר ונותרו רק ממים והופעות אורח. מצד שני, סרטים כמו "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"קריד" הראו שאפשר להוציא משהו טוב גם מנוסטלגיה.

הוקוס פוקוס 2 לא בדיוק נמצא ברמה הזו. הוא כמו מופע איחוד שבו מבוצעים מיטב השירים, אבל רוב חברי ההרכב המקורי לא חזרו. זה מתחיל בבמאי קני אורטגה שלא נשכר לסרט ההמשך ובמקומו הובאה אן פלטשר שהרקורד שלה כבמאית הוא לא משהו להתגאות בו. מצד שני, העובדה שגם אורטגה, גם פלטשר וגם אדם שנקמן שהיה הבחירה המקורית לבימוי הסרט, התחילו את דרכם בעולם השעשועים ככוריאוגרפים, מרמזת שהיה למפיקים יותר חשוב לקלוע עם קטע הריקוד מאשר כל דבר אחר.

העדרן של דמויות מהסרט הקודם, פרט לאחיות סנדרסון ולזומבי בילי באצ'רסון (עדיין בגילומו של דאג ג'ונס), הוא עוד חלק מהתחושה שהסיפור משני ביחס לנסיון לשחזר רגעי קאלט. זה כאילו מישהו הטיל על תושבי סיילם את מה שזה לא יהיה שגרם לאנשים ב"מכסחי השדים 2" לשכוח מה קרה כמה שנים לפני כן. לא חייבים לדעת מה עלה בגורל כל דמות מ"הוקוס פוקוס" המקורי, אבל שלפחות יזרקו לנו עצם.

אולי זה שוב עניין של ציפיות. הסרט הראשון נחשב לאכזבה בזמן אמת כי ציפו למשהו אחר, אבל דווקא ההתמקמות שלו מתחת לרדאד במשך שנים, אפשרה לדור שלם של צופים לגדול על שידורים חוזרים שלו ולהתאהב בו בצורה אורגנית. עכשיו שיש סרט המשך, אני לא בטוח אם נכון בכלל לצפות למשהו מעבר לטריפ נוסטלגי. השחקניות הראשיות נהנו מהחוויה ורואים את זה בהופעה שלהן. גם עם אפקטים חצי אפויים ותסריט חסר הגיון, יש משהו כיפי בסתם לראות אותן לועסות את התפאורה. כולם על הסט מתאימים את עצמם לסטנדרטים שלהן וגם מנסים פשוט להנות. לא נראה שמישהו חושב שזה "אווטאר 2" ושהזמן שעבר מאז הפרק הקודם צריך להיות מוצדק בזכות טכנולוגיה פורצת דרך והרחבה משמעותית של הסיפור. זה הוקוס פוקוס, סרט שרואים עם חברים במסיבת תחפושות, או כהשראה לאתגר במרוץ לדראג. הוא לא צריך לקחת את עצמו ברצינות וזה אכן המצב. כמובן שהיה נחמד לראות יותר השקעה, אבל זה באמת לא חובה. אם אהבתם את הסרט הראשון, ההמשך לפחות יספק לכם מנת נוסטלגיה לא מחייבת.

נבואה לאוסקר – 29.9.2022

סרט

בבילון

הבאנשיז של אינישרין

הפייבלמנים

היא אמרה

טאר

טיל

אהבה בשחקים: מאווריק

לוחמת

רעש לבן

נשים מדברות

בימוי

דמיאן שאזל – בבילון

מרטין מקדונה – הבאנשיז של אינישרין

סטיבן ספילברג – הפייבלמנים

טוד פילד – טאר

נואה באומבך – רעש לבן

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – אמסטרדם

אדם דרייבר – רעש לבן

קולין פארל – הבאנשיז של אינישרין

ברנדן פרייזר – הלוויתן

ג'ים פרסונס – אזהרת ספוילר: הגיבור מת

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – טאר

ויולה דיוויס – לוחמת

אנה דה ארמס – בלונד

דניאל דדוויילר – טיל

מרגו רובי – בבילון

שחקן משנה

פול דנו – הפייבלמנים

ברנדן גליסון – הבאנשיז של אינישרין

בראד פיט – בבילון

ג'רמי סטרונג – זמן ארמגדון

ג'ון דיוויד וושינגטון – אמסטרדם

שחקנית משנה

ג'סי באקלי – נשים מדברות

קרי קונדון – הבאנשיז של אינישרין

נינה הוס – טאר

סמנתה מורטון – היא אמרה

מישל ויליאמס – הפייבלמנים

תסריט מקורי

דמיאן שאזל – בבילון

מרטין מקדונה – הבאנשיז של אינשרין

דן קוון, דניאל שיינרט – הכל בכל מקום בבת אחת

טוני קושנר, סטיבן ספילברג – הפייבלמנים

טוד פילד – טאר

תסריט מעובד

אדוורד ברגר, לסלי פטרסון, איאן סטוקל – במערב אין כל חדש

רבקה לנקיביץ' – היא אמרה

דיוויד מרשל גרנט, דן סאבאג' – אזהרת ספוילר: הגיבור מת

נואה באומבך – רעש לבן

שרה פולי – נשים מדברות

סרט אנימציה

לא רעים בכלל

פינוקיו

עולם מוזר

אדומה אש

ונדל וויילד

סרט בינלאומי

קרוב (בלגיה)

סרט בנות (פינלנד)

סיינט עומר (צרפת)

במערב אין כל חדש (גרמניה)

החלטה לעזוב (דרום קוריאה)

צילום

עמנואל לובצקי – אמסטרדם

לינוס סנדגרן – בבילון

יאנוש קמינסקי – הפייבלמנים

פלוריאן הופמייסטר – טאר

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מאווריק

עריכה

טום קרוס – בבילון

פול רוג'רס – הכל בכל מקום בבת אחת

שרה ברושר – הפייבלמנים

מוניקה וילי – טאר

אדי המילטון – אהבה בשחקים: מאווריק

פסקול מקורי

סיימון פרנגלן – אווטאר: דרכם של המים

ג'סטין הורביץ – בבילון

ג'ון ויליאמס – הפייבלמנים

אבל קורצניובסקי – טיל

טרנס בלנצ'רד – לוחמת

עיצוב אמנותי

אמסטרדם

בבילון

בארדו

אלביס

הפייבלמנים

עיצוב תלבושות

אמסטרדם

בבילון

אלביס

טיל

נשים מדברות

סאונד

אווטאר: דרכם של המים

בבילון

אלביס

אני רוצה לרקוד עם מישהו

אהבה בשחקים: מאווריק

אפקטים חזותיים

אווטאר: דרכם של המים

דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

קרוקודיל לייל

פינוקיו (דל טורו)

אהבה בשחקים: מאווריק

איפור ועיצוב שיער

בבילון

באטמן

בלונדינית

מלך הצפון

לוחמת

ביקורת: סינמה סבאיא

במהלך השנים האחרונות, בלי לפרט איפה ומתי מטעמי צנעת הפרט, יצא לי להיות עד לשעורים מעורבים לסטודנטים יהודים וערבים. השעורים נועדו לתת לנוכחים את הכלים לרכוש מקצוע באותו תחום בעתיד, אולם היה ברור ששפת האם והרקע האישי משפיעים במידה מסוימת על ההצלחה בקורס. מאחר והיהודים לא ידעו ערבית, השעור התנהל בעברית, מה שהקשה על חלק מהסטודנטים שעברית אינה שפת האם שלהם (כולל סטודנטים יהודים שלא נולדו בארץ). מרצים דוברי ערבית יכלו לתרגם או להסביר באופן אישי לדוברי ערבית, אבל אז היהודים הרגישו מחוץ לעניינים, כי חששו שנאמרים דברים שפספסו בשעור עצמו. עם זאת, לסטודנטים היהודים היה הרבה יותר קל לשאול את המרצים שאלות כי גדלו בסביבה בה מורה הוא אדם מן השורה ולא מישהו שצריך לקבל יחס של כבוד כמו בחלקים מהחברה הערבית.

כשהסטודנטים התבקשו לתאר בעצמם את החוויה, כולם היו מאוד חיוביים כלפי המרצים ועמיתיהם לכיתה. הם התיחסו זה לזה כחברים, בלי קשר ללאום או לשפת אם, אבל הרשו לעצמם לספר בפרטי על חוסר נוחות כאשר הם מרגישים שמדברים עליהם מאחורי הגב, או בכל פעם שיש עליה במתיחות הבטחונית בארץ. בנוסף, מי שבאו מרקע יותר שמרני, גם התיחסו לאחרים דרך פילטר של אנחנו והם, בעוד היותר חילוניים נטו להתעלם מפרטים שאחרים ציינו כלא נוחים. כולם גם התעלמו מכך שהם עצמם עשויים להיות גזענים, גם כאשר הדבר ברור למביט מהצד.

בקיצור, תמיד היה משהו מעבר למה שנראה כלפי חוץ. תחשבו על ההבדל לעומת כיתה בבית ספר בה כל התלמידים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה. אין חשדות, אין הנחות מוקדמות, אם כבר יש נטיה להניח שכולם בדיוק כמוכם, כי ככה זה נראה. לעומת זאת, יהודי שרואה ערבי ברחוב, או אדם לבן שרואה אדם שחור, ישר נעשה מודע לכך. לא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך הרגל. אם הוא כמוני, הוא גם יחפור לעצמו אחר כך במחשבות למה אין לו חברים מרקעים יותר מגוונים ויקווה שלא עשה בטעות משהו שגרם לצד השני להרגיש חוסר נוחות באותו מפגש רגעי.

"סינמה סבאיא" נמצא במקום הזה, המפגש בין תרבויות בשטח נייטרלי, במציאות שבה בלתי ניתן להתעלם מההבדלים. שמונה נשים מגיעות לסדנת צילום בווידאו שמארגנת עיריית חדרה. את הסדנה מנחה רונה, במאית צעירה שמלמדת את הנשים מונחי יסוד בקולנוע ונותנת להם שעורי בית אותם יוכלו להציג במפגש הבא. דרך העבודה המשותפת, שמונה הזרות לומדות להכיר זו את זו וכיצד להביע קולות משלהן דרך המצלמה.

כאשר הנשים נשאלות על החלומות שלהן, לכל אחת תשובה אחרת. אחת חלמה להיות כוכבת, אבל גדלה להיות עובדת עירייה עם משפחה לא לגמרי מתפקדת. אחרת רצתה להיות זמרת, אבל ותרה על החלום בכדי להפוך לעורכת דין. אחת רוצה ללמוד אמנות בתל אביב, אבל המשפחה מתנגדת. אחת רוצה להוציא רשיון נהיגה, אבל בעלה מעדיף שלא תסתובב יותר מדי מחוץ לבית. אחת גרושה עם שני ילדים שחזרה לגור אצל ההורים והייתה רוצה בית משלה. אחת נמצאת בפרק ב' וחולמת על נכדים. אחת מרוצה מכל מה שהשיגה ורק רוצה להמשיך ולהנות מהמשפחה, בעוד אחרת חיה עם כלבה על יאכטה ומתיחסת לים בתור האהבה האמיתית שלה.

הדבר הראשון שבולט לעין (ולאוזן) הוא שחוץ מרונה, יש בסדנה ארבע יהודיות וארבע ערביות. מצד שני, אפשר לחלק אותן גם אחרת. אפשר לומר שיש שלוש דתיות, ארבע חילוניות ואחת שמתנדנדת. אולי בעצם שש אמהות ושתיים בלי ילדים, או חמש נשואות, שתי רווקות ואחת גרושה. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו לומדים שאפשר לחלק אנשים לפי כל מיני מאפיינים, דרך הדומה והשונה ביניהם. כשצריך לעבוד, הן מחלקות ביניהן את התפקידים וכשמתנהלת שיחה, כל אחת בוחרת איך להגדיר את עצמה, מה לספר ומה להשאיר בסוד. הבמאית אורית פוקס רותם אפשרה לשחקניות חופש לאלתר סיפורים אישיים מול המסך. זה הוביל לכך שהן משלבות, כל אחת לפי בחירתה, פרטים מהחיים האמיתיים עם הביוגרפיה של הדמויות שלהן. חלקן, כמו אמל מורקוס, רותי לנדאו ומרלן בג'אלי הן שחקניות ותיקות שמסוגלות לשאוב לא רק מהמציאות, אלא גם מתפקידים שגלמו בעבר. אחרות, כמו יוליה טגיל, אורית סמואל ואסיל פרחאת הן שחקניות מתחילות שזו הזדמנות עבורן לגלם תפקידים עם יותר בשר. אילנה לוי אפילו לא שחקנית מקצועית. ממעט המידע שקיים עליה ברשת, הבנתי שהיא די מגלמת את עצמה והבמאית פשוט מאוד אהבה את הסיפור האמיתי שלה והחליטה לשלב אותה כדמות. בנוסף, יש את ג'ואנה סעיד, שמגלמת דמות מאוד שונה ממי שהיא באמת. סעיד היא אישה צנועה, אבל בעלת דעות מאוד מוצקות ורואה בסינמה סבאיא הזדמנות לספר סיפור שנשים בחברה הערבית נוטות לשתוק לגביו. נשים כמו הדמות אותה היא מגלמת.

פה נמצא לבו של הסרט. אפשר לשבת עד מחר ולחשוב מה הדרך הנכונה לחלק את משתתפות הסדנה לפי קטגוריות, אבל הפואנטה היא דווקא הפוכה. הרעיון הוא להסתכל על כולן כנשים. כל אחת עם הסיפור שלה, שהוא קטע מתוך סיפורו של מגדר שלם. חלק יותר מרוצות מחייהן, חלק נושאות טראומות מהעבר, חלק רוצות לברוח מההווה. כולן נשים והסדנה היא המרחב המוגן שלהן. הגברים נמצאים בחוץ, מחכים בבית או במכונית, אבל החדר בו הסדנה נערכת מאוכלס מתחילת הסרט ועד סופו בנשים שיכולות להיפתח אחת בפני השניה ולחלוק את התסכולים והשמחות הקטנות.

הסרט לא עוסק בשאלה מהי נשיות, אבל הוא מציג גרסאות שונות שלה. חלק מהדמויות מעודדות אחרות להוליד כמה שיותר ילדים, בעוד אחרות מאמינות שילדים זה לא בהכרח שמחה. חלק חושבות שאישה צריכה לדאוג לבעל שבע ומרוצה, בעוד אחרות חושבות שחלוקת התפקידים בבית צריכה להיות שוויונית. אחת מקבלת את זה שאמא של בעלה באה לעזור עם הילדים, שניה חשה בושה מהתלות בהורים, שלישית מחפשת דרך להשתחרר מההורים שלה עצמה. חלק חוות או חוו קשר קשה עם בן זוגן, אחרות עדיין מאוהבות כמו ביום שהכירו. דרך מה שהן מצלמות, נחשפים סיפורים, חלקם יותר ישירים מאחרים. לפעמים השיחה גולשת לפוליטיקה או לשיחה על פמיניזם, אבל אלה סטיות קטנות במה שהוא עדיין חוויה משותפת.

הטשטוש המכוון בין מציאות ודמיון עוזר לשחקניות המגלמות את משתתפות הסדנה להיראות אמינות. כולן עושות עבודה טובה, גם אם הטקסט לפעמים מאולץ. בעוד נראה שזכות האלתור יוצרת דמויות מרתקות, אלה הרגעים בהן פוקס רותם מתערבת מדי בסיפור שיוצרים את הסצנות הפחות טובות. זה כולל ויכוח שעולה לקראת הסוף ולא באמת קשור לשאר ההתרחשויות. משהו שכאילו נוצר כשארית משעור תסריטאות בו נאמר לסטודנטים "כאן צריך לבוא קונפליקט". הדמות שהכי סובלת מכך היא רונה. בעוד שאר השחקניות מעודדות להוסיף בעצמן פרטים ולהציג את הדמויות שלהן בצורה עמוקה מכפי שנראה, דאנה איבגי לא נותנת שום דבר מעבר להתחלה. רונה היא במאית שגרה בתל אביב ואין לה הרבה נסיון בהוראה. זה מה שידוע עליה בהתחלה ומה שידוע בסוף. גם כשנדמה שנחשף פרט חדש אודותיה, הסרט משתמש בו כדי ללמד על האחרות ולא עליה. זו לא אשמת איבגי, אלא המנעות מודעת מפיתוח הדמות. אולי זה נועד כדי לא להסיח את הדעת מהאחרות ולשמור על דיסטנס מסוים בין המורה לתלמידות, אבל רונה כל כך מסוקרנת מחייהן של האחרות, שמוזר שהסרט לא נותן לאיבגי משהו יותר מעניין לעבוד איתו.

סינמה סבאיא מתרחש בחדרה, עם דמויות שחיות באזור, אבל הוא היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם. הסרט לא מתמקד בסכסוך או בפוליטיקה מקומית, אלא בנשיות. הוא מציג את הנשים כמי שמספרות את הסיפור שלהן. באופן לא מפתיע, לחלקן זה יותר קשה מאשר לאחרות והרקע הדתי והחברתי גם משפיע. אם אין בעולם שני אנשים עם סיפור חיים זהה, הכלל הזה תקף מן הסתם גם לגבי כל אישה. כסרט ביכורים, אורית פוקס רותם מראה שליטה יפה בעבודה עם השחקניות ושזירת הסיפורים השונים בצורה אורגנית ומשכנעת. היא עדיין צריכה להשיל כמה התקבעויות שנובעות מחוסר נסיון, אבל החיים הם סדנת הצילום הגדולה ביותר שקיימת, אז אני בטוח שעד הסרט הבא תצליח לשייף את הפינות הלא נחוצות.

האמנות השביעית נגד הטורף: איך שחקנית אנושית אלמונית וחייזר רצחני מפורסם הם שני קצוות של אותו מאבק

ב-27 במרץ 1973, ארצות הברית כולה סערה בגלל אישה אחת שבתוך דקה, שנתה את האופן בו טקס האוסקר מתנהל. סאצ'ין ליטלפת'ר הייתה בת 26 כשעלתה לבמה בשמו של מרלון ברנדו. הנוהג היה שאם אדם הזוכה באוסקר לא מגיע לטקס, מישהו מטעמו יאסוף את הפרס ויגיד תודה במקום. ברנדו בחר בידידתו הצעירה, שחקנית לא מוכרת ממוצא ילידי, שתעלה לבמה במידה ויזכה. אלא שברנדו לא בקש מליטלפת'ר לקבל את האוסקר בשמו, אלא לסרב לקבלו, תוך שהיא מבטיחה שלא תגע בפסלון, אולי מתוך חשש שהדבר יגרום למערת הפלאים להתמוטט או משהו. סאצ'ין ליטלפת'ר דחתה בנימוס את הפרס והחלה לדבר כשבידה נאום ארוך שברנדו הכין בעצמו. מאחר ומפיק הטקס הנחה אותה לסיים בתוך 60 שניות או שתורד מהבמה, נאלצה לוותר על הקראה מהדף ולאמלק לקהל באולם ובבית.

מרלון ברנדו סרב לקבל את הפרס לא מתוך חוסר חיבה כלפי האקדמיה, אלא על מנת לעורר מודעות ליחס של תעשיית הבידור לילידים האמריקאים בעבר ובהווה. ליטלפת'ר הייתה פעילה בתנועות למען זכויות ילידים והדבר הביא אותה לפנות לשחקן הוותיק כאשר שמעה שהם חולקים את אותן מטרות. השניים התחברו וברנדו, שגם ככה שנא ארועים הומי אדם, החליט שטקס האוסקר יהיה הזדמנות מצוינת להעלות את הנושא היקר ללבו לכותרות, כמו גם להזכיר את העימות בין כוחות הבטחון לקבוצת פעילים בוונדד ני, ארוע שהממשלה בקשה להקטין ככל הניתן את הסיקור התקשורתי שלו.

התוצאה המיידית הייתה מחיאות כפיים מהולות בשריקות בוז מצד הקהל באולם. שישה מאבטחים מנעו מג'ון ויין לעלות לבמה ולהוריד את הנואמת הצעירה בכח, בעוד היא עצמה לוותה בשני אנשי בטחון נוספים על מנת למנוע פגיעה בה בסוף הדקה שהוקצבה. בשבועות שלאחר מכן, ליטלפת'ר סבלה מהרבה הצקות והתנכלויות, בעוד בתקשורת נפוצו ידיעות שקריות על זהותה האמיתית ועל המקום בו מרלון ברנדו באמת מצא אותה. גם דיווחים מהצד שלה לא לחלוטין עקביים, כאשר היא טוענת בין השאר שנורו יריות לעבר ביתו של ברנדו בזמן ששהתה בו וכי ג'יי אדגר הובר בעצמו הורה למפיקים ומראיינים שלא לתת לה במה, או שימצאו עצמם ללא עבודה (למרות שהובר נפטר שנה לפני כן). טענות לגבי פרטים רבים בחייה של סאצ'ין ליטלפת'ר אחרי אותו טקס אוסקר אינם מגובים בראיות, אבל מה שידוע בוודאות זה שהיא התקשתה למצוא עבודה כשחקנית לאחר מכן. היא הוסיפה להיות פעילה למען צדק חברתי, אולם שיתוף פעולה איתה למטרות לא פוליטיות, נחשב רעיל והאקדמיה אפילו החליטה בתגובה להפסיק לאפשר למועמדים לשלוח מישהו שינאם בשמם. החל מאותו רגע, או שמישהו מגיע לקבל את הפרס בעצמו, או שהוא שולח מישהו שרק יאסוף ויגיד תודה, או שהאקדמיה תקבל את הפרס בשמו ולא תזכיר שום ארועים בעיתיים בהיסטוריה של היבשת.

במבט מפוכח, ברנדו וליטלפת'ר ועוד מיליוני אנשים שלא זכו לאותה במה, צדקו. אם מסתכלים על היצוג של ילידים אמריקאים לאורך השנים, הנטיה תמיד הייתה להציג אותם באחת משתי דרכים. או שהם לוחמים פראיים עם רמת תחכום של תקופת האבן, או שהם שאמאנים קסומים עם חיבור עמוק לצבעי הרוח. הם לא הוצגו כדמויות מלאות, אלא כסטראוטיפים, ועוד כאלה שמדברים כאילו עצם הרעיון של שפה מדוברת חדש להם. זה נכון שלעמים הילידים השונים היו הרבה חיכוכים עם האירופים וששפות שונות בנויות בצורה שונה, אבל כשהסיפור תמיד מוצג מנקודת המבט של האדם הלבן, התוצאה לרוב אינה מחמיאה עבור השאר. בדומה לאנשים שמוצאם מאפריקה או מאסיה (מכל חלקי היבשת), ילידים אמריקאים לעתים נדירות לוהקו כדמויות ראשיות בהוליווד החדשה ובכלל לא בהוליווד הקלאסית. לא משנה כמה מדברים על להציג אותם באור אנושי, השם שלהם לא יהיה הראשון שמופיע בפוסטר. באופן מעניין, אגב, בשנה בה ברנדו סרב לאוסקר בגלל היחס לילידים, היו מועמדות לראשונה שתי נשים שחורות בקטגוריית השחקנית הראשית. לא שהיה להן, או למישהי אחרת, סיכוי כלשהו לזכות בתחרות נגד לייזה מינלי ב"קברט".

בשנים שחלפו, הוליווד נסתה לשפר את היחס לילידים אמריקאים בסרטיה. נסיונות בולטים כוללים את "רוקד עם זאבים" ו"פוקהונטס", שנתנו יותר זמן מסך מהמקובל לדמויות ילידיות והציגו את ההיסטוריה והתרבות שלהן בצורה מכבדת, אבל גם שם הייתה דמות לבנה שנועדה לייצג את הקהל במסע לתוך העולם המסתורי של האינדיאנים. אפילו בסרט שלא מתרחש בכדור הארץ אבל לכולם ברור על מה הוא באמת כמו "אווטאר", יש דמות לבנה שמאפשרת לשמר נקודת מבט חיצונית לזו של הילידים.

לאחרונה, מתרחש שינוי רציני יותר. לא סתם מציגים את הילידים כחלק מרכזי בסיפור, אלא ממש מתחילים לאפשר להם לספר את הסיפור לפי ההגיון והחוקים שלהם. דוגמאות לכך אפשר למצוא בסדרת הטלוויזיה "כלבי שמורה" ובסרטים כמו "שירים שלמדתי מהאחים שלי" והסרט שגרם לי בכלל לחשוב על נושא, "הטרף". לא ציפיתי שפריקוול לסרט האקשן המפורסם משנות השמונים, בבימוי יהודי אשכנזי שסרטו הקודם הוא "דרך קלוברפילד 10", יהיה הסרט עם היצוג הכי לא מכובס של ילידים אמריקאים שאראה, אבל עובדה. הדמויות אמנם מסבירות בקול כמה מושגי יסוד בשביל הקהל, אבל יש פה היפוך תפקידים מעניין. קודם כל, כי עד היום חשבנו על הטורף בתור מפלצת מודרנית, שתוקפת רק אנשים עם נשק מתקדם. בסרט הזה, מתברר שכדור הארץ היה על הכוונת של הטורפים לפחות מאז המאה ה-18, ונרמז שגם לפני.

הדבר השני שהתהפך הוא שכל הדמויות הראשיות הן ילידות, שמנהלות חיי קהילה בשלב בו המרחבים הגדולים עדיין לא אוכלסו במתיישבים לבנים. כבר אין ערים ואימפריות כמו לפני הפלישה מאירופה, אבל יש אנשים שמדברים כמו בני אדם. הדיאלוגים אינם עוסקים רק ברומו של עולם, אלא גם בדברים יומיומיים, בשפה יומיומית. הבמאי דן טרכטנברג בחר לתת לדמויות בנות הקומנצ'י לדבר באנגלית מול המצלמה, בעוד האנשים הלבנים שמגיעים בשלב מאוחר יחסית הם אלה שרוב הקהל צריך מתורגמן על מנת להבין. הלבנים הם הפראים חסרי התחכום שמונעים מנקמה ובצע כסף, בעוד הילידים הם היותר רגישים ואינטליגנטים שמסוגלים לתכנן לטווח ארוך.

כסרט בסדרת הטורף, "הטרף" לא מחדש דבר. אותה מסגרת עלילתית כמו קודמיו, אותו משחק קטלני ורק הציוד של החייזר קצת פחות מתקדם בגלל המיקום על ציר הזמן. כן נחמד שלוקחים את הפסיכולוגיה של הטורף בחשבון והוא לא סתם תוקף באקראי. כסרט אמריקאי, לעומת זאת, הוא סוף סוף מעניק במה לגיבורים ילידים ללא גורם מתווך, הנכתבים בדיוק כפי שדמויות לבנות ושחורות נכתבו בסרטים הקודמים בפרנצ'ייז. זה סרט אקשן/אימה מבדר ומדמם כפי שמצפים שיהיה, ועל הדרך הוכחה לכך שגם סיפור המוצג מנקודת המבט של ילידים אמריקאים יכול להיות להיט בקרב הקהל הרחב.

ב-17 בספטמבר 2022, האקדמיה לקולנוע מתכוונת לערוך ארוע לכבודה של סאצ'ין ליטלפת'ר. במהלך הארוע, יוקרא במלואו מכתב התנצלות שכתב נשיא האקדמיה היוצא דיוויד רובין, בו הוא ועמיתיו מבקשים סליחה מליטלפת'ר על היחס לו זכתה בעקבות הופעתה בשם מרלון ברנדו בטקס האוסקר לפני כמעט חמישים שנה. לא בטוח אם ליטלפת'ר עצמה תגיע לארוע, מאחר ומצבה הבריאותי מקשה עליה לצאת מהבית. היא כן נתנה את הסכמתה לעריכת הארוע והביעה שמחה על ההתנצלות ועל השינוי בגישה מצד תעשיית הבידור לאורך הזמן. עוד יש הרבה מה לעבוד ביצוג הוגן של עמים שונים על המסך, לא רק ילידים אמריקאים, אבל הנכונות להודות בטעות היא הבסיס לכל תיקון.

ביקורת: אין מצב

בואו נדבר רגע על ג'ורדן פיל. ליתר דיוק, על מוטיב חוזר בסרטיו של פיל, שמרמז על משהו שמתחרש מתחת לפני השטח. אני לא מתכוון לאמירות החברתיות על מעמדות בארצות הברית המודרנית וההשפעה של צבע העור על היחס מהחברה. כולם יודעים על זה. הוא אפילו קבל אוסקר על הכתיבה של אמירה כזו. הכוונה שלי היא למשהו אחר שהגיע הזמן לחקור לעומק: הפחד של ג'ורדן פיל מבעלי חיים.

יש את האיילים ב"תברח", הארנבים ב"אנחנו" ועכשיו, סרטו החדש "אין מצב" נפתח עם שימפנזה רצחני וממשיך עם סוס לחוץ שכמעט בועט למישהו בראש. מה קרה בילדות של הבמאי המוערך שגרם לו לא סתם להתמקד בז'אנר האימה למרות שהתפרסם בכלל כקומיקאי, אלא גם תמיד לקשור את זה איכשהו ליונק שהתנהגותו לא צפויה. נשך אותו כלב? שרט אותו חתול? איזו מרמיטה גנבה לו את הסנדוויץ'? מה קרה? אני ממש תוהה אם בסרט הבא, יופיעו באקראי פילי ים מגואלים בדם רק כדי להזכיר לנו שהכל בטבע יכול להרוג אותך.

עכשיו, לסרט…

אין מצב עוסק באוטיס "או.ג'יי" ואמרדל "אם" הייווד, בנו ובתו של מנהל חוות הייווד המספקת סוסים להפקות וצילומים. לטענתם, משפחת הייווד מטפלת בסוסים מראשית ימי הראינוע והם צאצאים של הרוכב שצולם על סוסו ב-1884 במה שנחשב כיום לאחד מהצעדים החשובים ביותר בהמצאת המדיום. לאחר שאביהם מת, השניים יורשים את העסק, אולם או.ג'יי הוא יותר טיפוס של עבודה עם בעלי חיים, בעוד אם האינטרוורטית מתאימה יותר לשיווק ולמפגשים עם בני אדם. לצד חיכוכים הנגרמים מאופיים השונה, השניים מתקשים להחזיק את העסק בעצמם ואף שוקלים למכור את הסוסים לריקי "ג'ופ" פארק, כוכב טלוויזיה בילדותו שהפך לאיש עסקים מאז תקרית על הסט בו שחק לצד שימפנזה שאבד שליטה. כן, ההוא שהזכרתי קודם. ג'ופ מנהל כיום אטרקציה בסגנון המערב הפרוע, תוך שהוא עדיין מנצל את הנוסטלגיה המוזרה שיש לאנשים כלפי הסדרה לקצת רווחים מהצד.

באחד הלילות, או.ג'יי יוצא מהחוה בחיפוש אחר סוס שברח. במה שנראה כמו אמצע שום מקום, הוא מבחין במשהו גדול זז בשמים. לא לגמרי ברור מה זה, אבל או.ג'יי מבין שמדובר בעצם מעופף שהוא לא מזהה, מה שקולע בול להגדרה של עב"ם. הוא מספר על כך לאם והם מחליטים להשיג תיעוד של העצם על מנת שיוכלו למכור את התמונות ולהרוויח מהן כסף. הם נעזרים באנג'ל, עובד ממורמר של חנות טכנולוגיה וחובב קונספירציות לא קטן, שעוזר להם להתקין את הציוד הנדרש.

כשג'ורדן פיל ביים את סרטו הראשון, הוא שם לעצמו למטרה להציג את ז'אנר האימה דרך עיניו של אדם שחור. מפחידים אותו דברים שמפחידים גם לבנים, אבל גם דברים שלבנים לוקחים כמובנים מאליהם, כמו נוכחות משטרתית בסיטואציה שקשה להסביר, או התחושה שאם יעלם פתאום, הרשויות ישקיעו הרבה פחות מאמץ וזמן בנסיון לאתר אותו. בסרטו השני, הצופים החלו לתהות האם הקטע של פיל הוא ניצול של ז'אנר האימה להעברת מסר חברתי, או שימוש בנקודת מבט פחות שכיחה בקולנוע בכדי לבלוט בין יוצרי אימה אחרים. נראה שזה שילוב בין השניים ובאין מצב, כבר אפשר להגדיר זאת בתור הנישה הקבועה של הבמאי. פיל הוא יוצר של סרטי אימה שרואה את העולם מנקודת מבט של אדם שחור. זה בדיוק מה שהוא ואחרי שלושה סרטים, כבר אין ספק שהוא מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו.

אין מצב הוא פחות סרט אימה אופייני מ"תברח" ו"אנחנו" מבחינת אחוז הרגעים המפחידים בו. הוא מטריד ומותח, אבל לא ממש מפחיד. פיל אפילו מוותר על הקפצות, הנשק הזול ביותר בארסנל של במאי אימה (שעל שימוש מוגזם בו הייתי מאוד ביקורתי כלפי "תברח") ומתרכז יותר בבניה איטית של הדמויות והנחת כל הכלים הדרושים על מנת שהמערכה הסופית תעבוד. הוא עשה זאת גם בשני הסרטים הקודמים, אבל נראה שהפעם יש פחות אקראיות והכל מתוכנן יותר בקפידה. מה שמשעשע בהתחשב בכך שתכנן במקור סיום אחר לגמרי לסרט.

אבל לא הכל מתחבר. עד כמה שהפרטים הקטנים מונחים בתשומת לב בכדי להעניק לסיפור סגירה ראויה, יש כמה דברים מאוד גדולים שנותרים לא ברורים. חורים בעלילה שאמנם אפשר לסלוח עליהם כי האווירה חשובה במקרה הזה יותר מהדברים שלא נאמרים, אבל מג'ורדן פיל אפשר לצפות שיתן לעצמו פחות הנחות. אולי הדבר שהכי הציק לי היה הדמות של ג'ופ. הטראומה שלו מצילומי הסיטקום מתחברת למשהו שאו.ג'יי אומר מאוחר יותר, אבל אין שום משמעות אמיתית לקיומו של ג'ופ הבוגר. יש לו פארק תיירותי מטופש, הוא מנצל פטיש מוזר שקשור לסדרה, יש לו צד מפוקפק שמוסתר מאחורי חזות חייכנית, אבל זה לא באמת משנה. אין שום קו מחבר בין החוויות של ג'ופ הילד להתנהגות של ג'ופ המבוגר ונראה שהוא שם בעיקר כדי שיהיה קשר כלשהו לסצנת הפתיחה. התלונה לא מופנית כלפי סטיבן יאון, המגלם את התפקיד, אלא למשהו שחסר בתסריט והיה יכול להסביר את דמותו בצורה טובה יותר.

מנגד, דניאל קלויה ממשיך לגלות לעולם שהוא שחקן יוצא מן הכלל. קשה להאמין שהבן אדם הזה, שאי אפשר להבין חצי ממה שהוא אומר בראיונות כי נראה שהוא בעצמו לא בטוח מה יוצא לו מהפה, מסוגל לגלם טווח כל כך רחב של דמויות. הוא היה בחור אינטליגנטי ונורמלי ב"תברח", עבריין מפחיד ב"אלמנות" וזכה באוסקר כמנהיג חברתי סוחף ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור". באין מצב הוא חושף דמות נוספת, בוקר מופנם וסטואי שצופן בחובו אומץ יוצא דופן. זה בולט במיוחד מול קיקי פאלמר, המגלמת את אם ולמען האמת, עם כל התקלות שלי בה על המסך, היא נעשית פחות נסבלת בעיני.

למרות שיש לו פגמים בולטים, אין מצב מצליח להיות סרט מרתק ומסקרן. לא מפחיד כמו סרטיו הקודמים של פיל, אבל בהחלט מרענן בנוף סרטי המד"ב והאימה. הבמאי שואל מדי פעם אלמנטים של מערבונים, כולל מחוות מוזיקליות מתבקשות לאניו מוריקונה, מה שמדגיש מצד אחד את המורשת של מאלפי הסוסים בתעשיית הבידור, ומצד שני מספק רקע שונה לסיפור שלרוב היה מתרחש בסביבה עירונית או ביער צפוף. את "תברח" בחרתי בזמנו לסרט הכי אוברייטד של השנה. את "אנחנו" בחרתי לסרט השנה שלי. אין מצב נמצא ביניהם, סרט שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל עדיין מספק את הסחורה מבחינת בידור ושילוב אמירות על היחס לבני אדם מסוימים ולבעלי חיים בתעשיית הבידור.

100 הגדולים: מקומות 10-1

10. חמים וטעים (ארה"ב, 1959)

במקור: Some Like It Hot

במאי: בילי ויילדר

תסריט: בילי ויילדר, איי.איי.אל. דיימונד

שחקנים: טוני קרטיס, ג'ק למון, מרילין מונרו, ג'ו אי. בראון, ג'ואן שולי, ג'ורג' רפט

מה קורה כאן: לאחר שהם עדים לחיסול של המאפיה, נאלצים שני מוזיקאים, ג'ו וג'רי, לעזוב את העיר ולהסתתר. הם מתחפשים לנשים ומצטרפים ללהקה נודדת של מוזיקאיות בנסיעה למיאמי, שם הם מקווים לחמוק מרודפיהם. שניהם נדלקים על שוגר קיין, הסולנית היפה, אך לא מבריקה במיוחד, של הלהקה ומנסים לחזר אחריה מבלי לחשוף את זהותם האמיתית.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אני צריך לבחור סרט אחד כדוגמה ליצירה שמשתבחת עם כל צפיה, זה יהיה חמים וטעים. מה שמתחיל כבסיס לקומדיה של טעויות, הופך לרצף של אמירות חברתיות ולסיפורם של גברים שבטוחים שהם יודעים מה נשים רוצות ומופתעים כל פעם לגלות שהתשובה שונה מזו שחשבו. בעוד ישנם סיפורים ידועים לשמצה על חוסר החיבה בין קרטיס ומונרו (מה שרק מדגיש עד כמה ההופעה שלו כאן לא מוערכת מספיק), אין שום ספק לגבי הכימיה המצוינת שהייתה לו עם ג'ק למון. חמים וטעים גם התחיל את שיתוף הפעולה הפורה של למון עם בילי ויילדר, שהפך אותו למוזה לשארית הקריירה שלו כבמאי. בין אם הוא חולק את הקרדיט עם כותבים אחרים או לא, ויילדר הוא התסריטאי האהוב עלי בכל הזמנים (ויליאם גודלדמן במקום השני). הוא מצליח לגרום למשפטים שנונים להשתלב באופן טבעי בשיחה ולבדיחות נונסנס להישמע הגיוניות בקונטקסט. הוא לקח רעיון שבקלות היה יכול להפוך לאוסף של סטראוטיפים מיושנים על נשים ועל דראג, והפך אותו לסיפור שחוגג אנושיות. מותר להתחזות, מותר לרמות ומותר להסתיר את האמת, אבל רק למי שמוכן להתוודות מחכה סוף טוב. בילי ויילדר אוהב לנתח את היחסים בין גברים לנשים ועל הדרך, יצא לו גם סרט שהקדים את זמנו משמעותית בזכות משפט סיום שהתחיל את חייו כבדיחה מטופשת והפך לאורך השנים למסר שעד היום הוליווד מפחדת להביע.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לעיצוב תלבושות, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי, שחקנית בסרט קומי/מויזקלי למונרו, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי ללמון), זוכה פרס באפט"א לשחקן זר (למון), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

9. מכסחי השדים (ארה"ב, 1984)

במקור: Ghostbusters

במאי: איוואן רייטמן

תסריט: דן אקרויד, הרולד רמיס

שחקנים: דן אקרויד, ביל מאריי, הרולד רמיס, ארני הדסון, סיגורני ויבר, ריק מורניס, אנני פוטס

מה קורה כאן: שלושה מדענים החוקרים את העל-טבעי, מצרפים אליהם חבר רביעי להקמת עסק ללכידת רוחות רפאים המטרידות את תושבי ניו יורק. אחד מהם, פיטר, מוצא עצמו נמשך לאישה שישות קדומה משתלטת על גופה ועל גופו של השכן הבלתי מזיק שלה.

למה הסרט הזה ברשימה: קומדיות כמו שעשו בשנות השמונים, קשה למצוא. הן פונות למבוגרים, אבל יש בהן מספיק חן בשביל שגם ילדים יוכלו להבין חלק גדול מהבדיחות. למרות כישורי האלתור המוכחים של השחקנים, הסרט מתנהל על פי תסריט מהודק שמשלב בהצלחה בין אבסורד לבין מציאות יומיומית. כן, למכסחי השדים יש ציוד משוכלל שיכול ללכוד יצורים שלא מהעולם הזה, אבל הם עדיין צריכים לעלות במעלית, או גרוע מכך, במדרגות, כדי להגיע למקום בו צריך להפעיל את הציוד. הפקיד העירוני חושד בצדק, אבל ההתנהלות שלו הופכת אותו למטרד במקום למגן הציבור. פיטר הוא דון ז'ואן עם אמות מוסר מפוקפקות, אבל עדיין בעל קווים אדומים ששומרים עליו בתור סוג של גיבור. הגרסה המחודשת מ-2016 הוכיחה עד כמה חשוב לשמור על האיזון בין המסעיר למגוחך ומתי להקריב אלתור לטובת הקפדה על סיפור קוהרנטי ושמירה על הדמויות נסבלות. עם אפקטים שהיו די מתקדמים לזמנם, פסקול קליט ושלושה מהמוחות הקומיים הבולטים של העשור, מכסחי השדים של 1984 הוא הגלגול המוצלח ביותר של הרעיון ואחת מקומדיות הפנטזיה/מד"ב הטובות בהיסטוריה.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים חזותיים, שיר מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לשיר המקורי, מועמד לפרס הוגו, נבחר ב-2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

8. בחזרה לעתיד (ארה"ב, 1985)

במקור: Back to the Future

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: רוברט זמקיס, בוב גייל

שחקנים: מייקל ג'יי. פוקס, כריסטופר לויד, קריספין גלובר, ליאה תומפסון, תומס אף. וילסון

מה קורה כאן: נער מתבגר בשם מרטי מקפליי נפגש עם חברו המדען "דוק" בראון בכדי לתעד ניסוי של מסע בזמן באמצעות מכונית דלוריאן. שיבוש לא צפוי מביא לכך שמרטי חוזר לבדו בזמן שלושים שנה אחורה וצריך את עזרתו של דוק הצעיר יותר בכדי לחזור לעתיד (שהוא ההווה של מרטי). בינתיים, מרטי מונע בטעות את הארוע שגרם להוריו להתאהב, דבר שעליו לתקן לפני שימחק מההיסטוריה.

למה הסרט הזה ברשימה: התלבטתי אם להכניס רק את הסרט הראשון, או את כל הטרילוגיה, מכיוון שאני אוהב את שלושת הסרטים. לבסוף נשארתי רק עם המקור כי בניגוד לשני המשכיו, הוא עומד לחלוטין בפני עצמו וכל הקישורים שנעשו לאחר מכן לארועים המתרחשים במהלכו, נכתבו בדיעבד. עדיין, זה סרט נהדר שלמרות צוות שחקנים לא אחיד ברמתו, עלילה שהכותבים עד היום נשאלים לגבי חורים בה ושחיקה רצינית בתרבות הפופ בשלושים ושבע השנים האחרונות, הצליח להישאר רענן ומספק גם בצפיה האלוהים יודע כמה. אולי זו הכימיה בין פוקס ולויד, או עצם העובדה שהסרט הוא התגלמות הדרך להסביר מדע פופולרי בלי לזלזל בצופים ובאותו הזמן גם לא לשעמם אותם. קשה לכתוב עלילה של מסע בזמן, במיוחד תחת לחצים של אולפנים בהוליווד. למרבה המזל, זמקיס את גייל ידעו מה הם עושים ובין סצנה איקונית לפרט ברקע שאולי התפספס בצפיה הראשונה, בחזרה לעתיד (וגם המשכיו) הוא סרט מלא בפרטים גלויים ונסתרים שהופכים את הסיפור למרתק ומבדר במיוחד.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים החזותיים, מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב, מועמד ל-5 פרסי באפטא, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס הוגו, נבחר ב-2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

7. 12 קופים (ארה"ב, 1995)

במקור: Twelve Monkeys

במאי: טרי גיליאם

תסריט: דיוויד פיפולז, ג'נט פיפולז

שחקנים: ברוס ויליס, מדליין סטו, בראד פיט, כריסטופר פלאמר, דיוויד מורס

מה קורה כאן: אסיר בשם ג'יימס קול נשלח בחזרה לשנות התשעים של המאה ה-20 בכדי לחקור את הנסיבות סביב התפרצות נגיף קטלני שהכחיד את רוב האנושות ואלץ את השורדים לחיות מתחת לאדמה. ממעט הרמזים שיש לג'יימס, הוא יודע שקיים קשר לארגון מחתרתי בשם 12 קופים, אולם הגעה לשנה הלא נכונה מביאה לאשפוזו במוסד לחולי נפש. במוסד, הוא מכיר שני אנשים דרכם הוא מקווה להשלים את הפזל. האחת היא דוקטור קתרין ריילי שעובדת במוסד, והשני הוא בן עשירים מעורער בנפשו בשם ג'פרי גוינס.

למה הסרט הזה ברשימה: לא התכוונתי לדרג שני סרטים על מסע בזמן זה אחר זה, אבל ככה יצא. אולי כי זה קונספט שכאשר מבצעים אותו כראוי, יכול להוביל לתוצאות מרתקות. 12 קופים הוא הדוגמה שאני נוהג לתת לתסריט כמעט מושלם (כי אין מושלם באמנות). עם עלילה מפותלת שמכילה מספר טוויסטים ועדיין מצליחה לסגור את כל הקצוות החשובים בזמן. זהו שיעור בהחזקת מתח מבלי לגרוע מהאנושיות של הדמויות. ברוס ויליס בתפקידו הטוב ביותר ובראד פיט בתפקיד שגרם לו להילקח לראשונה ברצינות בידי מבקרים, הם חלק ממה שהופך את הסרט לכל כך מבדר ביעילותו. ג'יימס הוא הנסיון למצוא פתרון, ג'פרי הוא סוכן של כאוס וביניהם, דוקטור ריילי מנסה להוריד את כולם מהעץ, תוך שהיא מטפסת לכיוונם בנסיון לדבר בגובה העיניים. תחת הבימוי של טרי גיליאם, העולם הוא דיסטופיה הרבה לפני התפרצות המגפה, ואלה האנשים הקטנים שעוד עושים אותו איכשהו ראוי לרחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (שחקן משנה לפיט, עיצוב תלבושות), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, מועמד לדב הזהב בפסטיבל ברלין, זוכה פרס MTV לשחקן (פיט), מועמד לפרס הוגו

6. לאון (צרפת, 1994)

במקור: Léon: The Professional

במאי: לוק בסון

תסריט: לוק בסון

שחקנים: ז'אן רנו, נטלי פורטמן, גארי אולדמן, דני איילו

#leon the professional from Junk Food Cinemas

מה קורה כאן: לאון, מחסל מקצועי החי לבדו, לוקח תחת חסותו את מתילדה, ילדה בת 12 שכל משפחתה נרצחה. הוא מסכים ללמד אותה כיצד להיות מחסלת בכדי שתוכל יום אחד לנקום בשוטר המושחת שאחראי על הרצח, אולם הקשר בין לאון ומתילדה הולך ומתחזק ככל שהם מבלים זמן ביחד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אי פעם הייתה דוגמה לתיאור עלילה שלא עושה צדק עם הסרט עצמו. ב-9 מתוך 10 מקרים, סיפור כזה על קשר שנבנה בין רוצח וילדה היה מוביל או לקומדיה מתאמצת, או לסיפור לוליטה שגורם לרוב הקהל לנוע בחוסר נוחות בכסא. לאון מכיל אלמנטים משני הצדדים, אבל עשוי מספיק בחוכמה בכדי להתרכז במה שבאמצע. יש סיטואציות מוזרות שנגרמות מן הסתם מנוכחות שני השותפים החריגים באותה דירה, והכניסה לגיל ההתבגרות משפיעה על מתילדה בדרכים לא מתוכננות. עם זאת, לוק בסון הצליח, בקאט התאטרלי של הסרט (יש גרסת במאי ארוכה יותר ופחות מוצלחת), ללכת בין הטיפות מבלי להירטב. דרוש כשרון בכדי לעורר הזדהות עם מישהו שמתפרנס מרצח ונטלי פורטמן, בתפקיד הראשון שלה בקולנוע, מראה כבר בגיל צעיר עד כמה היא מבינה את המורכבות הנדרשת מדמותה. היא לא מעיקה או נראית חסרת נסיון כמו שחקנים אחרים בגילה, אלא מצליחה לסחוב בעצמה את הכובד הרגשי של הסרט, תוך שז'אן רנו וגארי אולדמן מקיימים יחסי גומלין אירוניים בין רוצח המגן על החלשים ואיש חוק חסר רחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-7 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר

5. ספרות זולה (ארה"ב , 1994)

במקור: Pulp Fiction

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו, רוג'ר אברי

שחקנים: ג'ון טרבולטה, סמואל אל. ג'קסון, ברוס ויליס, אומה תורמן, וינג ריימס, הארווי קייטל, טים רות', אמנדה פלאמר

מה קורה כאן: מספר סיפורים המשתלבים זה בזה ומתרחשים סביב ארגון הפשע של מרסלוס וולאס. וינסנט וג'ולס נשלחים להביא מזוודה שנגנבה ממרסלוס בכל האמצעים הנדרשים. זוג שודדים מחליטים לשדוד דיינר לאור יום. וינסנט לוקח את אשתו של מרסלוס לבילוי שמסתיים הרבה פחות חלק מהצפוי. מתאגרף בשם בוץ' מנסה לברוח מהעיר לפני שמרסלוס עולה על עקבותיו, אבל נתקל בו באמצע הרחוב.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה לחשוב על סרט יותר משפיע בשלושים השנים האחרונות מספרות זולה. טרנטינו שלב בין סטייל, הומור, שבירת הקיר הרביעי, אלימות גרפית, משפטי מחץ, נוסטלגיה, מחוות קולנועיות לא צפויות ופסקול פופי קליט, לטוויית רשת של סיפורים ודמויות שכולן קשורות ולא קשורות. כל הקונפליקטים הגדולים בסרט מבוססים על טעויות אנוש והפתרון הוא לא תמיד אלגנטי. היום, צורת הכתיבה והבימוי הזו נעשתה הרבה יותר מקובלת, אבל עדיין משווים את מי שבוחר בה לטרנטינו, כי הוא הראה לכולם איך לעשות את זה. הוא לא הראשון ששלב בין סיפורים, אבל אף אחד אחר לא הרשה לעצמו לעשות כזה בלגן על המסך ועדיין הצליח לצאת מזה בלי להסתבך ביומרנות של עצמו. ספרות זולה הוא שיעור בקולנוע שאינו מפחד להתנסות ועדיין מוכן להיות מבדר, רק לא בכל מחיר. זה מה שקורה כשבמאי עושה דברים לגמרי בדרך שלו וכולם מסכימים שזו הייתה הדרך הנכונה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט המקורי, זוכה גלובוס הזהב לתסריט, זוכה 2 פרסי באפטא (שחקן משנה לג'קסון, תסריט מקורי), זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשלושה פרסי גילדת שחקני המסך, זוכה 2 פרסי National Board of Review (סרט, בימוי), זוכה 2 פרסי איגוד המבקרים של ניו יורק (בימוי, תסריט), זוכה 4 פרסי איגוד המבקרים של לוס אנג'לס (סרט, בימוי, שחקן לטרבולטה, תסריט), זוכה פרסי MTV לסרט ולקרב הטובים ביותר, נבחר ב-2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

4. מונטי פייתון והגביע הקדוש (בריטניה, 1975)

במקור: Monty Python and and the Holy Grail

במאים: טרי גיליאם, טרי ג'ונס

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, קרול קליבלנד, קוני בות', ניל אינס

מה קורה כאן: המלך ארתור מחפש אחר אבירים אמיצים שיצטרפו לאבירי השולחן העגול בטירתו קמלוט. כאשר הם מגיעים לקמלוט, הם מחליטים שמדובר במקום מטופש ויוצאים בשליחות אלוהים למצוא את הגביע הקדוש.

למה הסרט הזה ברשימה: התכוננו, כל ארבעת המקומות הראשונים שלי הם קומדיות. למרות שהוא לא במקום הראשון, מונטי פייתון והגביע הקדוש הוא הקומדיה האהובה עלי בכל הזמנים. היה לי קשה לצלוח אותו בתור ילד בגלל האלימות הרבה, אולם ברגע שהייתי מספיק גדול בכדי להתמודד עם הדם המזויף והאיברים הכרותים, מצאתי את עצמי מדקלם בהנאה כל שורה אפשרית בתסריט. זה כולל גם את כתוביות הפתיחה המופסקות מספר פעמים בגלל תרגום לשבדית שחורג מהטקסט המוסכם מראש. זה ההומור של מונטי פייתון במיטבו – אנרכיסטי, שובר שוב ושוב את הקיר הרביעי, נע בין מכובד לגס במהירות הבזק ועם זאת, יש בו משהו חכם. הרקע האקדמי של חברי הקבוצה עזר להם להפוך הפקה בתקציב נמוך במיוחד לאפוס היסטורי שצולם ברובו בפארק ציבורי ובטירה אחת בסקוטלנד שצולמה מזוויות שונות על מנת להיראות כמו מספר מיקומים שונים. הם מסוגלים בסצנה אחת לדון בפילוסופיה הפוליטית מאחורי הטענה של ארתור למלוכה, ובסצנה אחרת להתמודד מול האיום הקשה של המילה "ני". הסרט הזה היה היציאה הרשמית של מונטי פייתון ממערכוני "הקרקס המעופף" לקריירה קולנועית שעברה דרך שיתופי פעולה נוספים, והובילה עם הזמן למציאת קול עצמאי לכל אחד מהם.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הוגו

3. מי הפליל את רוג'ר ראביט (ארה"ב, 1988)

במקור: Who Framed Roger Rabbit

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: ג'פרי פרייס, פיטר אס. סימן

שחקנים: בוב הוסקינס, צ'רלס פליישר, קתלין טרנר, כריסטופר לויד, ג'ואנה קסידי

#animationedit from left me on the line

מה קורה כאן: בלוס אנג'לס של 1947, בלש פרטי בשם אדי וליאנט נשכר לעקוב אחר ג'סיקה ראביט, אשתו המצוירת של הארנב רוג'ר ראביט, שמתקשה לתפקד לאחרונה בזמן הצילומים. אדי שונא "טונים" (דמויות מצוירות) מאז שאחד מהם רצח את אחיו, אבל נאלץ לעבוד קרוב עם רוג'ר לאחר שזה מופלל ברצח והשופט דום האכזר מתכנן להוציאו להורג בעזרת חומר מיוחד.

למה הסרט הזה ברשימה: רוברט זמקיס הוא במאי שאוהב לקחת סיכונים. זה בולט גם בסרטים האחרים שלו ברשימה ("פורסט גאמפ" ו"בחזרה לעתיד"), אבל במיוחד במי הפליל את רוג'ר ראביט. הסרט משלב בין שחקנים בשר ודם לדמויות מצוירות כמעט בכל סצנה, על רקע תור הזהב של הסרטונים הקצרים. הוא לוקח את הכח הלא פרופורציונלי של בעלי האולפנים באותה תקופה, יחד עם הגזענות הגלויה של אותם ימים, ומתרגם אותה לתעשיה הפחות מתוקשרת של הסרטים המצוירים. מעבר לעבודת האפקטים המאוד יצירתית שנדרשה לשם כך, הדבר הצריך תיאום בין אולפנים שלרוב לא אוהבים לחלוק זמן מסך זה עם זה והכי חשוב, לגרום לטונים להראות אמיתיים. הדבר הושג בזכות שילוב בין משחק מצוין של בוב הוסקינס, שמצליח להישאר רציני גם בנסיבות הכי פרועות, לבין כתיבה שמציגה את הטונים כשחקנים לכל דבר, הסובלים מאפליה בתעשיה (ומחוץ לה) ונמצאים תחת לחצים לספק את הסחורה כמו כל הכוכבים. הבחירה לשדך בין רוג'ר, ארנב מטופש שמומחה בלחטוף מכות בצורה מצחיקה, לבין ג'סיקה, פאם פאטאל כל כך קלאסית שהיא תמיד לובשת אדום, מראה עד כמה חשוב היה לאפשר לאופי לשחק תפקיד. ראינו שילוב בין אנימציה לשחקנים אנושיים לפני כן ("מרי פופינס", "המיטה המעופפת") וגם אחרי ("עולם מגניב", "ספייס ג'אם", "צ'יפ ודייל: יחידת הצלה"), אבל אף סרט לא יצר את התחושה שהשניים חולקים עולם כמו סרטו של זמקיס (אם כי צ'יפ ודייל הכי קרובים לזה). מי הפליל את רוג'ר ראביט הוא פילם נואר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל מתיחס ברצינות מלאה לבניית העולם שלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (עריכה, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים ופרס מיוחד), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

2. האחים בלוז (ארה"ב, 1980)

במקור: The Blues Brothers

במאי: ג'ון לנדיס

תסריט: דן אקרויד, ג'ון לנדיס

שחקנים: דן אקרויד, ג'ון בלושי, קאב קאלוויי, קארי פישר, הנרי גיבסון, ג'יימס בראון, אריתה פרנקלין, ריי צ'רלס, סטיב "הקולונל" קרופר, דונאלד "דאק" דאן, מרפי דאן, וילי "טו ביג" הול, טום "בונז" מלון, "בלו לו" מריני, מאט "גיטר" מרפי, "מיסטר פביולוס" אלן רובין

מה קורה כאן: אלווד בלוז אוסף את אחיו ג'ייק שהשתחרר מהכלא והשניים נוסעים לבקר בבית היתומים בו גדלו. כשהם מגלים שבית היתומים עומד להיסגר בגלל חובות, השניים מקבלים השראה שמימית ומחליטים להקים מחדש את הלהקה הישנה שלהם על מנת לגייס כסף להצלת בית היתומים. על הדרך, הם מצליחים לרכוש מספר אויבים ולגרום ללא מעט נזק למכוניות.

למה הסרט הזה ברשימה: אני אוהב בלוז. למדתי לרקוד בלוז במשך כמה שנים, מה שהביא אותי גם ללמוד על ההיסטוריה של הז'אנר, אבל עוד לפני כן, משהו במוזיקה הזו מאוד קסם לי. יתכן והאחים בלוז הם חלק מהסיבה. אם "מונטי פייתון והגביע הקדוש" הוא הקומדיה האהובה עלי, האחים בלוז הוא ללא ספק הסרט המוזיקלי האהוב עלי. הכרתי חלק מהמוזיקה בסרט עוד לפני שראיתי אותו, אבל גם על מה שלא שמעתי לפני, נדלקתי מהאזנה ראשונה. לא סתם רואים בסרט הזה גורם ישיר להתעניינות מחודשת בקריירה של המוזיקאים המשתתפים בו בתפקידי משנה. גם לא מזיק שהכל נעטף בהומור פרוע שמשלב בין מרדפים במהירות גבוהה, לבין קור הרוח של הדמויות הראשיות וההומור הפיזי של אקרויד ובלושי שידעו יותר טוב מכולם על הסט מה יוצר את הקסם מול המצלמה. שני השחקנים הראשיים היו כמו אחים במציאות ולטשו את הדמויות בתכנית "סאטרדיי נייט לייב" ובהופעות חיות מול קהל. הם היו האחים בלוז עוד לפני שהסרט נכתב וזכו לסיוע מג'ון לנדיס שהיה בשיאו בהפיכת הצמד הבימתי לארוע קולנועי בלתי נשכח.

פרסים בולטים: זוכה פרס עורכי הסאונד של ארה"ב, נבחר בשנת 2020 לשימור בידי ספריית הקונגרס

1. הנסיכה הקסומה (ארה"ב, 1987)

במקור: The Princess Bride

במאי: רוב ריינר

תסריט: ויליאם גולדמן

שחקנים: קרי אלווס, רובין רייט, מנדי פטינקין, אנדרה הענק, וולאס שון, כריס סרנדון, כריסטופר גסט, בילי קריסטל, קרול קיין, פרד סאבאג', פיטר פאלק

מה קורה כאן: סבא מגיע לביקור אצל נכדו החולה ומתחיל להקריא לו ספר, תוך שהוא מדלג על הקטעים המשעממים. הסיפור עוסק בבאטרקאפ היפהפיה שמתאהבת בנער החווה וסטלי. שנים לאחר שאהובה יצא לים ולא שב, באטרקאפ מסכימה להתחתן עם נסיך, אולם היא נחטפת לפני החתונה בידי שלושה שכירי חרב. השלושה מגלים במהרה כי הם בעצמם נרדפים בידי אדם מסתורי הלבוש בשחור.

למה הסרט הזה ברשימה: למי שמכיר אותי, זו הבחירה הצפויה ביותר הרשימה. הנסיכה הקסומה הוא הסרט האהוב עלי בכל הזמנים והחזיק במקום הראשון מאז הפעם הראשונה בה ערכתי רשימה שכזו, לפני כמעט עשרים שנה. זה מסוג הסרטים שגדלים איתם, למרות שלא מעט אנשים שצפו בו לראשונה בגיל מבוגר, גם מאוד אוהבים אותו. זה הסרט שמאחד בין דורות במשפחה שלי. סרט שבזכות הרצאה עליו הצלחתי למלא את האולם הגדול בסינמטק תל אביב. סרט שבמהלך פאב קוויז שהוקדש בלעדית לו, המנחים השתעשעו מכך שכל הפאב עשה ספונטנית תנועה של שחיית כלב בנסיון לענות על שאלה. סרט שאני עדיין מגלה פרטים מרתקים על מאחורי הקלעים שלו כי הבמאי והשחקנים מוסיפים לדבר עליו בהנאה. סרט שלמרות הצלחה פושרת בקופות, הפך עם השנים לאחד המצוטטים והאהובים ביותר. הוא שנון, מרגש, משוחק היטב, מצחיק, מותח ומציע משהו לכולם. הושקעה הרבה עבודה בלהפוך את קרב החרבות שבו לאחד מהטובים שאי פעם צולמו. התסריטאי ויליאם גולדמן, שכתב גם את הספר עליו הסרט מבוסס, למעשה נאלץ להרחיק את עצמו מהסט בגלל שהתחיל להתפלל בקול לשלומן של הדמויות. כמעט כל הסרטים ברשימה נעשו עם הרבה אהבה, אבל הנסיכה הקסומה שובר שיאים בכמה שהקהל מחזיר לו אהבה בעקביות, ואני לא יוצא דופן בכך. זה לא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אין דבר כזה, הכל עניין של טעם. זה גם לא סרט פורץ דרך באופן מיוחד, או כזה שאתגר מחדש את כללי המשחק. זה כן הסרט האהוב עלי בכל הזמנים ועל כך מבוססת כל הרשימה הזו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לשיר המקורי, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

ביקורת: הגיבור

הערה חשובה:

פוסט זה מכיל ביקורת על סרט שנמצא כיום במאבק משפטי בין הבמאי/תסריטאי אסגאר פרהאדי לבין תלמידתו לשעבר, הבמאית אזדה מסיחזאדה. לטענת מסיחזאדה, פרהאדי גנב אלמנטים רבים בהם השתמשה בסרט תעודי על האדם שהיה ההשראה ל"הגיבור" מבלי לתת לה קרדיט ראוי. פרהאדי, מצדו, טוען כי נשען על פרטים שהתפרסמו גם במקורות אחרים ושבכל אופן, מסיחזאדה חתמה על מסמך לפיו היא מוותרת על הזכויות לרעיון. עורך הדין של מסיחזאדה טוען שאין למסמך תוקף חוקי. פרהאדי תבע אותה על הוצאת דיבה, היא תבעה אותו על הפרת זכויות יוצרים ובית המשפט עדיין דן בנושא.

בביקורת, אני מתייחס ל"הגיבור" בתור סרטו של פרהאדי, אולם אין בכך התעלמות מטענותיה של מסיחזאדה על התנהלות לא ראויה סביב ההפקה.

לא קל להיות במאי באיראן. אין לי מושג איך זה להיות איראני באופן כללי, בהעדר עדויות לא מוטות בנושא, אבל ידוע שספציפית, לבמאים קשה כרגע. בזמן שביקורת זו נכתבת, לפחות שלושה במאים איראניים בעלי שם בינלאומי יושבים בכלא מאחר והממשלה לא אוהבת את עבודתם. זו לא סתם ביקורת בסגנון "הסרט שלך כל כך גרוע שאתה צריך לשבת בכלא", אלא צנזורה מאוד חריפה שמופעלת לאחרונה בעוצמה גבוהה מהרגיל. ג'פאר פנאהי, מוחמד רסולוף ומוסטפא אל-אחמד הם בוודאי לא היחידים שנעצרו באיראן בשל יצירת תכנים פרובוקטיביים לטעם השלטון, אבל הם בהחלט היותר מפורסמים. במיוחד פנאהי, שעלול להישפט לשש שנות מאסר, בזמן שסרטו החדש התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה.

מי שלמזלו מסוגל כרגע להעלות שאלות בלי להיעצר על כך, הוא אסגאר פרהאדי. מצד אחד, סרטיו של פרהאדי, כולל סרטו החדש יחסית "הגיבור", מעמידים את הרשויות באור ביקורתי ומאתגרים נורמות חברתיות ודתיות בכל הנוגע להשפעה שלהן על האזרח הקטן. מצד שני, אחרי שני פרסי אוסקר ואין ספור פרסים במסגרות אחרות, מדובר במישהו שיהיה לממשלה מאוד קשה להחזיק במעצר מבלי שישמו לב להעדרו. הוא לא יוצא נגד האסלאם, או מתייחס לממשל האיראני כמושחת, אבל יש בסרטים שלו תמיד משהו שרומז שהדברים יכולים להתנהל בצורה הרבה יותר טובה.

הגיבור שבשם הסרט הוא ראחים סולטני, אדם שנשפט למאסר לאחר שלא הצליח להחזיר חוב כספי לגיסו לשעבר. כעבור שנתיים, ראחים יוצא לחופשה במהלכה חברתו מוצאת תיק עם מטבעות זהב ומציאה למכור אותם על מנת לשלם את החוב ולהשתחרר מהכלא. השניים מגיעים לחנות לשם הערכת מחיר, אולם ראחים נתקף יסורי מצפון ומחליט לא למכור את המטבעות שבוודאי מאוד חסרים למישהו. הוא תולה מודעות לפיהן נמצא תיק ומשאיר את מספר הטלפון של הכלא למקרה והבעלים המקוריים יראו זאת.

כאשר אישה מגיעה לבית אחותו של ראחים בכדי לקחת את התיק האבוד, הסיפור יוצא לתקשורת וראחים הופך לגיבור מקומי בעיר, כמי שעמד בפיתוי והשיב את האבדה. בעוד מנהלי הכלא ומשפחתו של ראחים שמחים להשתמש בסיפור על מנת לשפר את מעמדו בעיני החברה ולעזור לו לגייס כסף ולמצוא עבודה בכדי שיוכל לשלם סוף סוף את החוב, האיש שמחכה לכסף לא מרוצה. הוא חושד שהושמטו כמה פרטים חשובים מהסיפור ויחד איתו, אנשים נוספים מתחילים לתהות מי האישה המסתורית שהגיעה לאסוף את התיק.

אסגאר פרהאדי הוא אחד מבמאי המתח הטובים ביותר בעולם, זאת למרות שסרטיו נחשבים לרוב לדרמות חברתיות. זה לא כמו שג'ורדן פיל עוסק בביקורת על היחס לאפרו-אמריקאים, אבל הסרטים שלו הם בברור סרטי אימה, או שדיסני פועלים למען אינקלוסיביות, אבל בברור מאשרים רק דמויות שתואמות את המוצרים הנלווים. אצל פרהאדי, לא יודעים שמדובר במותחן עד שכבר נמצאים עמוק בסיפור. זו גם לא הפואנטה שלו, הוא באמת מביים דרמה עם אמירה חברתית. פשוט על הדרך, הוא גם סוג של היצ'קוק מודרני.

הגיבור אינו שונה מהבחינה הזו. הרעיון בעלילה הוא להציג עד כמה מתעסקים בשאלה מי מרוויח ממעשה טוב או רע, מאשר להתיחס למעשה עצמו. אין לראחים כוונות רעות מאחורי השבת האבדה, אבל עצם העובדה שעשה זאת בזמן שהוא בחובות, כשהוא נמצא במערכת יחסים סודית, וצפוי לחזור לכלא, מעלה שאלות. כמו הסרטונים ביוטיוב שמבקשים תרומה לילדים חולים. ברור שהייתי רוצה לעזור, אבל אתם באמת חושבים שבחמש שניות האלה הצלחתם להיראות יותר אמינים מהאיש בצומת שצולע כל פעם על רגל אחרת? אולי אתם באמת מפנים תרומות לעזרה לילדה בסרטון, אולי אתם עוזרים לעוד ילדים, אולי האיש הצולע באמת לא מצליח להתקיים אחרת, אבל יש ממש מעט זמן עבור מי שמביט מהצד להכריע אם זו אמת או שקר.

במצב הזה ראחים מוצא את עצמו. הוא מוכתר כגיבור כי לא עבר על החוק, אבל גם מפקפקים באמינותו כי עבר על החוק בעבר. קשה להבין איך אדם כל כך נחמד וטוב לב הגיע לכלא, חוץ מהאפשרות שכל מי שסמך עליו עם כסף בעבר, דפק אותו. אז למה בעל החוב רומז כל הזמן שיש צד של ראחים שאנשים לא מודעים אליו? למה עד כדי כך חשוב לו לקבל את הכסף בחזרה, שהוא מוכן שקרוב משפחה לשעבר ישב בכלא במקום למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד?

פרהאדי לא ממהר לספק תשובות ואני מעריך אותו על כך. העניין בסרט אינו קשור רק בשאלה מה באמת קורה מאחורי המקגאפין שהוא התיק שנמצא, אלא באופן בו אנחנו הצופים, כמו הדמויות בסרט, בוחרים להאמין לגרסה של המציאות שיותר מתאימה להנחה המוקדמת שלנו. אם ראחים נראה לכם לא אמין מהתחלה, תרצו לראות אותו נופל, בעוד אלו מכם שמאמינים בחפותו, תקוו לסיפור גאולה מרומם לב. אני מצאתי את עצמי באמצע. קשה לי לסמוך על מישהו שמסוגל לחייך כשיש לו סוד גדול להסתיר, אבל באמת שלא נראה שעצם ההימצאות של ראחים בכלא היא הכרחית.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה, כולל אלה שמגלמים פקידים אפורים ומשביתי שמחות, דמות שנראה שפרהאדי אוהב במיוחד לכתוב. בעיקר מצטיין מוחסן טנבאנדה המגלם את באהרם, לו ראחים חייב כסף. אף על פי שהוא מעביר את רוב הסצנות בהשתתפותו בנזיפה מאחורי זקנו, טנבאנדה יודע להעביר בצורה אמינה את חוסר האמון של באהרם. הוא לא סומך על ראחים, או על מי שנראה שמשתתף בחגיגה, אבל יודע לשמור על קור רוח עד לנקודה הנכונה, בה כבר אין לו סבלנות למה שהוא תופס כבולשיט.

יש בדיחה ישנה על אדם מאמין שטובע בים ומסרב לעלות על הסירה של המציל, כי הוא יודע שאלוהים יעזור לו. לאחר מכן, הוא מסרב לעלות גם על ספינה של משמר החופים ועל מסוק בדיוק מאותה סיבה. כשהוא מת, הוא שואל את אלוהים מדוע הניח לו לטבוע ואלוהים עונה "שלחתי מציל, שלחתי ספינה, שלחתי מסוק, אבל אתה לא עולה, בן אדם." זו הגישה של פרהאדי לסיפור של ראחים. הרבה בלגן היה נחסך לו היה מנצל את ההזדמנויות לפניו, אבל מרוב נסיון לצאת הכי צדיק שאפשר, הוא רק מסתבך. אפשר לראות בכך השתקפות של החברה האיראנית והרשויות. אנשים מתלוננים, אבל לא מנצלים את ההזדמנות לעשות משהו. גיבורים מוכתרים ברשתות חברתיות ובתקשורת על בסיס יומיומי, כאשר רובם לא מבקשים להיות כאלה. גופים ציבוריים משתמשים בסיפור של ראחים כשהוא נוח להם, ומתנערים מאחריות כשלא. היחיד שנשאר נאמן לעקרונות הוא באהרם ואף אחד לא מקשיב לו, כי הוא לא זה שהוכתר כגיבור. זה לא שהסרט הולך לזעזע משהו ברחובות שיראז, אבל לא כל אחד היה יכול להציג את החוק והרשויות בצורה כל כך צבועה ולצאת מזה חלק. פרהאדי, לפחות עד הודעה חדשה, מצליח.