בכל ספרות האימה, יתכן ואין דמות פחות מוערכת מרנפילד. האיש, שמוצג במקור כאסיר במוסד לחולי נפש, הוא בעל עבר מסתורי שנמצא תחת השפעתו של הרוזן דרקולה. חרף מצבו, הוא זוכה בספר לגאולה ומתגלה כדמות אמיצה בהרבה מכפי שחשבו בתחילה. ברוב העיבודים הקולנועיים לסיפור, ויש הרבה כאלה כי דרקולה נמצא כבר מזמן בנחלת הכלל, רנפילד הוא לא יותר ממשרת חסר דעת. לפעמים מאחדים את דמותו עם זאת של עורך הדין ג'ונתן הרקר, אבל היצוג המקובל הוא בכל אופן של טיפוס דוחה שמקדיש את כל כולו לעבודת המאסטר שלו. לא במובן האקדמי.
בכל זאת, יש יוצא דופן. הסרט החדש "רנפילד", מנסה להציג את מערכת היחסים החד-מימדית לכאורה בין הערפד המפורסם ומשרתו, באור מורכב יותר. באופן אירוני, דווקא הבחירה לסטות מרוב העיבודים הקולנועיים לרומן המפורסם של בראם סטוקר, כנראה מביאה את הגרסה הכי קרובה למקור הספרותי של רנפילד שנראתה מזה זמן מה.
לפני שנים רבות, מצא עצמו רוברט מונטגיו רנפילד נכנס לברית עם הרוזן דרקולה. בתמורה לעסקת נדל"ן מפתה במיוחד, רנפילד יהפוך לפמיליאר – משרת נאמן הנהנה ממעט מכוחותיו של הערפד אליו הוא מקושר – ויעזור לדרקולה בכל מה שירצה. ומה רוצה דרקולה? לשתות את דמם של התמימים, לגבור על ציידי ערפדים, לפעמים למצוא כלה (לא בסרט הזה, תודה לאל) ולהישאר היצור החזק ביותר בסביבה. סך הכל לגיטימי. רנפילד נוסע עם אדונו ברחבי העולם, מוצא עבורו טרף מזדמן ובעצמו מקבל כוחות על-אנושיים מאכילת חרקים וספיגת כח החיים שלהם.
כעת, אחרי יותר מתשעים שנה ביחד, רנפילד מתחיל להטיל ספק בטיב הקשר שלו עם דרקולה. הוא מגיע לפגישות של קבוצת תמיכה לנפגעי מערכות יחסים מתעללות. המטרה אינה לדבר על החיים שלו, אלא לקבל רעיונות איפה למצוא אנשים שלא יפריע לאף אחד אם יעלמו. עדיין, הסיפורים בקבוצה גורמים לרנפילד להתחיל להבין שהוא נמצא בקשר שרק צד אחד באמת נהנה ממנו, בעוד הוא סופג השפלות, התעללות פיזית ורגשית ונמנע ממנו לקיים חיים נורמליים. את אשתו ובתו לא ראה מאז נסע לטרנסילבניה ב-1931, והוא מתחיל להבין שהמצב רק פוגע בו ולא צריך להימשך. לסיפור נכנסים גם משפחת פשע שרנפילד התערב במקרה בענייניהם, והשוטרת רבקה קווינסי שמנסה להפיל את משפחת הפשע למרות שנראה שכל משטרת ניו אורלינס נמצאת בכיס שלהם.
זה לא מקרי שבחרו דווקא את 1931 כשנה בה רנפילד ודרקולה נפגשו לראשונה. זו השנה בה יצא הסרט המפורסם של טוד בראונינג, עם בלה לוגוסי בתפקיד הערפד המפורסם ודווייט פריי בתור רנפילד. לשתי ההופעות האלה יש עד היום השפעה על האופן בו הדמויות נתפסות. לוגוסי העניק לדרקולה את המבטא ההונגרי שלו, את ההליכה האיטית והמניירות המודגשות שמביעות סתירה בין חזותו האצילית ותאוות הדם החייתית שלו. פריי, בינתיים, גלם באותה שנה גם את פריץ, העוזר של דוקטור פרנקנשטיין, מה שגורם להרבה אנשים לחשוב על השניים כדמות אחת של משרת מתרפס שמרבה לומר "מאסטר" בהתיחסו לבעל הטירה.
רנפילד הוא המשך לא רשמי לסרטו של בראונינג. אף על פי שכמעט כל הפרטים בו שונים, ההתחלה מדגישה שמדובר באותם דרקולה ורנפילד שנראו על המסך לפני 92 שנים, ולא אחת מעשרות (ואולי מאות) הגרסאות הקולנועיות האחרות שלהם. עם זאת, רב ההבדל על הדמיון. במקום בלה לוגוסי המאופק, מגלם כעת את דרקולה ניקולס קייג' ה… ניקולס קייג'י. למען האמת, זו אחת ההופעות היותר מתונות בקריירה שלו והיא לא מתקרבת לרמת הטירוף של "נשיקה נשיכה", הסרט בו גלם אדם המאמין שהוא הופך לערפד. למעשה, מי שהכי אוכלת את התפאורה ברנפילד היא שורה אע'דאשלו וזה אומר הרבה אם היא מספקת את ההופעה הכי מוגזמת בסרט עם ניקולס קייג'.
מנגד, הסרט בהחלט קלע בליהוק הדמות שעל שמה הוא נקרא. ניקולס הולט הוא שחקן מקצועי כבר עשרים שנה, אבל נראה שהטייפקאסט שהוא הכי מזוהה איתו הוא של ילד כאפות מפונק. זה מה שהוא בסדרה "קתרינה", כמו גם בסרטים "המועדפת", "התפריט" ואפילו "מקס הזועם: כביש הזעם". הולט שחקן כריזמטי שמסוגל לגלם מגוון רחב של תפקידים*, אבל בסופו של דבר, זוכרים אותו בעיקר בתור טיפש ילדותי שעוקב בנאמנות אחרי דמות חזקה שמתעללת בו. מהסיבה הזו, הוא בחירה מושלמת לגילום רנפילד, אדם שנכנע לפיתוי ואבד בשל כך את עצמאותו ואנושיותו, למרות שקיים בפנים ניצוץ של גבורה. אנחנו רגילים לראות את הולט בתור דמות מעצבנת, אבל קחו רגע לבדוק בכמה ארגוני צדקה הוא מעורב במציאות בלי שמץ של ציניות. קחו רגע, אני אחכה.
אקוופינה גם ממלאת היטב את תפקידה כשוטרת קווינסי, שבעצמה נקראת על שם דמות מהרומן המקורי. היא לא סתם על תקן הדמות המודרנית שמוצאת עצמה מעורבת בסיפור מהעבר, אלא משמשת מצפן מוסרי עבור הסרט כולו. דרקולה מוצג כרשע טהור, חסר רחמים ואנוכי לחלוטין. רבקה קווינסי היא קשוחה ועצבנית, אבל טהורה ברמות של המפקח גורדון מבאטמן וכנראה היחידה בתחנה שמעוניינת בצדק וטובת הזולת לפני מניעים אישיים. שתי הדמויות האלה הן קצות הספקטרום שרנפילד נע עליו וצריך לבחור בין נאמנות לאדון הרשע, או תמיכה בנציגת הצדק עלי אדמות. באופן מעניין, קווינסי אינה תחליף לצייד הערפדים ואן הלסינג בסיפור, אלא דמות שעומדת בפני עצמה. במקום סממנים נוצרים וכלי נשק מסורתיים, היא מצוידת באקדח ופה מלוכלך ולא יודעת כלום על ערפדים. מה שצריך לדעת, היא תגלה על הדרך, אבל אין לה יומרות מעבר לרצון לעשות את מה שנכון.
למרות שהוא מבוסס על רומן אימה גותי, רנפילד הוא מכל בחינה קומדיית אקשן מהמאה ה-21. הוא מוותר על אווירה ומתח לטובת הומור וקטעי לחימה עשירים בכוראוגרפיה ואיברים כרותים. זה סרט אלים, אבל עם נשמה טובה. לא מסוגנן כמו ג'ון ויק, יותר בסגנון של הארלי קווין, עם הנבלים המאוד ברורים והקרבות שלא מחדשים הרבה. עדיין, בתור סרט שמנסה לבדר, הייתי אומר שרנפילד עומד במשימה. בלי דיון עמוק על מוסר, אבל עם מספיק התיחסות לנושא בכדי להבין את מניעיהן של הדמויות ולרצות שינצחו את הרעים.
זה בהחלט לא סרט שבוחן את המקומות האפלים ביותר של הנפש, או מנסה לומר משהו חדש על ערפדים. הפוקוס פה הוא על אדם חסר יחוד שהפך למשרת של ישות על-טבעית, מה שגרם לו לעשות הרבה דברים רעים. לא נראה שהוא סובל מנקיפות מצפון, למעשה אפשר לטעון שרנפילד גאה במה שהוא עושה. בשבילו זו הזדמנות להראות למאסטר שהוא ראוי לחסדו והעובדה שהשניים משתפים פעולה כל כך הרבה זמן, היא סימן לכך שרנפילד טוב בעבודה שלו. אז למה שיהיה לנו אכפת ממנו? כי יוצרי הסרט מצאו את הזווית האחת שהופכת את רנפילד לדמות מעניינת. אותה זווית שקיימת גם ברומן המקורי ונשכחה לאורך השנים. הוא רק בן אדם. הוא לא ערפד, או יצור אופל אחר, רק בן אדם. הוא עשה בחירות מסיבה שבן אנוש היה עושה אותן ובוחן מחדש את מקומו בעולם מנקודת מבט של בן אנוש. קשה לקרוא לו דמות טובה או רעה, הוא פשוט פועל מתוך רציונל שמאפשר לו לישון בלילה. אם דרקולה וקווינסי הם כמו השד והמלאך שיושבים לדמויות מצוירות על הכתפיים, הסרט לא מבקש להתעמק באיך שהם רואים את העולם, אלא להמשיך לחזור לאיש שנמצא באמצע ומקבל בסופו של דבר את ההחלטות הכי חשובות בסיפור, אלה שמשפיעות גם עליו וגם על הסביבה.
*בואו נתעלם לרגע מזה שהתפקיד הבא שלו יהיה של האיש שמגיע לחתום על עסקת נדל"ן עם הערפד בחידוש נוסף ל"נוספרטו".
בשביל הזהב 