ביקורת: טטריס

שוק משחקי המחשב הוא מאוד קשוח. תמיד היה וכנראה שתמיד יהיה, אולם יתכן שלא היה לו עשור מטלטל יותר משנות השמונים של המאה העשרים. במהלך אותו עשור, קונסולות משחק חדרו לראשונה לבתים פרטיים, מה שהוביל במהרה להצפה של השוק ולהתרסקות הגדולה של שנת 1983. שילוב בין עודף קונסולות מאיכות ירודה, לצד עליה במכירות של מחשבים אישיים, הביא לכך שרבות מהחברות העוסקות בהפצה של משחקים ומכשירים לא שרדו את המחצית הראשונה של העשור. הרבה מהן נסגרו, או שינו את יעודן, כאשר את המכה המורגשת ביותר ספגה חברת אטארי האמריקאית. רגע לפני ההתרסקות, אטארי הייתה החברה המובילה בצפון אמריקה בתחום המשחקים. שנתיים לאחר מכן, היא בקושי הייתה צל של עצמה והתקשתה להחזיק מעמד.

המנצחות הגדולות היו שתי חברות יפניות, נינטנדו וסגה, שלא הושפעו מהמצב כמו המתחרות מעבר לים. איכשהו, השוק היפני נותר מספיק יציב בכדי ששתי החברות ימשיכו להיות מתחרות חזקות שמנסות במשך שנים (השיא הגיע בשנות התשעים) להתעלות אחת על השניה במטרה לתפוס את ההובלה. המאבק ביניהן היה עקש, הפכפך ולעתים גם די מכוער. נינטנדו נצחה לבסוף וסגה עברה להתמקד בפיתוח משחקים ולא קונסולות, מה שאפשר לקמע שלה, סוניק הקיפוד, להופיע פתאום על המסך לצד המתחרה הגדול ביותר שלו, מריו.

הסרט "טטריס" הוא דרך טובה להבין מצד אחד עד כמה השוק היה תחרותי בשנות השמונים, ומצד שני איך נינטנדו שרדה יותר זמן מכל המתחרות המקוריות שלה. הסיפור מתמקד בהאנק רוג'רס, מתכנת הולנדי שגדל בארצות הברית וחי ביפן עם משפחתו. מפה לשם, האנק הצליח ליצור קשרים עם בכירים בנינטנדו ולפתח משחקים מותאמים לפמיקום (NES כפי שהיא מוכרת במערב, או "מה שההורים חושבים שהם קנו כשהם מביאים הביתה מגאסון", כפי שהיא מוכרת בישראל). עם זאת, את ההזדמנות העסקית הגדולה ביותר הוא מגלה במקרה כאשר הוא נחשף למשחק טטריס. משחק פשוט, תוצרת ברית המועצות מכל המקומות, אבל ממכר בטרוף. האנק מחליט להשיג את הזכויות להפצת המשחק ביפן עבור נינטנדו ואפילו מניח שהצליח, עד שמתברר שהעסק לא כזה פשוט.

טטריס נוצר בידי קבוצת מתכנתים רוסים, שבראשם אלכסיי פז'יטנוב. המשחק לא פותח עבור רווח כספי, אולם הוא עורר כזה עניין שמשקיעים מחו"ל בקשו לקנות אותו. בין המעורבים בסיפור נמצאים ניקולאי בליקוב, נשיא חברת ELROG שבמשרדיה פותח טטריס, רוברט שטיין המאמין שהזכויות למשחק נמצאות בידיו, ורוברט מקסוול ובנו קווין המפיצים את המשחק מתוך הסכם לתמלוגים עם שטיין. לתוך הפקעת הזאת נכנס האנק כנציג נינטנדו. במקום משא ומתן זריז, מתגלה רשת של פרשנויות משפטיות ואי-הבנות שהביאו לכך שהסובייטים חושדים שהאנק מפיץ את המשחק ללא רשות, למרות שהוא בטוח שיש לו את הסמכות המלאה לכך.

סרטו הקודם של הבמאי ג'ון אס. ביירד עסק בלורל והרדי. הוא התאפיין בשחזור תקופתי מרשים, בקיאות בפרטים הקטנים ולא מעט שקרים אודות הצמד המפורסם. למעשה, רוב הסרט התבסס על מתיחות שאין ראיות לקיומה בין שני הקומיקאים ועל הצגת סיבוב הופעות שהיה הצלחה אדירה במציאות, כמאבק נואש לשמור על רלוונטיות לקראת סוף הקריירה. בעקבות זאת, אפשר לומר שלא נגשתי לצפיה בטטריס עם ציפיות לקבל את הסיפור האמיתי. ביירד והתסריטאי נואה פינק אכן תבלו את הסיפור האמיתי עם דברים שלא באמת קרו. זה כולל מספר דמויות שהומצאו עבור הסרט, בהן פוליטיקאי שמנסה לסחוט את כל הצדדים על מנת לצאת עם רווח אישי מהמכירה, כמו גם הפיכת החששות של האנק ממה שעלול לקרות אם הסובייטים לא יאמינו לו, לחלק משמעותי בעלילה. אני לא הראשון שאומר את זה, אבל השם "ארגו" עלה לראש יותר מפעם אחת.

מצד שני, כשבדקתי אחרי הצפיה, כמות מפתיעה מהפרטים בסרט התבררו כנכונים. חלק מהאנשים עליהם הדמויות מבוססות היו מעורבים בתהליך הכתיבה והתסריט מכיל ציטוטים ישירים שלהם. הטון שונה בכדי להפוך את הסרט ליותר מבדר, אבל רובו נאמן למציאות. החלקים המומצאים מתבססים על חוסר האמון של היוצרים באפשרות לספק דרמה ומתח סביב חדרי ישיבות, למרות שזה יותר מעיד לדעתי על היכולת האישית שלהם מאשר על חומר הגלם. בהחלט ניתן להפיק סרט מרתק שרובו מתרחש בשיחות טלפון ובדיונים על חוזים, רק צריך לדעת את המינון הנכון. בטטריס, דווקא הסצנות האלה הן היותר מעניינות, חרף הנסיון של ביירד ופינק להעלות באופן מלאכותי את המתח תוך ניצול הפרנויה אותה הקהל מדמיין כשהוא חושב על ברית המועצות.

מן הסתם, לצלם סרט ברוסיה זה די בעייתי לאחרונה, אז הצילומים נערכו בעיקר בסקוטלנד. בגלל הארכיטקטורה של ערים כמו גלזגו ואברדין, היה הרבה יותר קל להשתמש בהן ככפילות של מוסקבה, מאשר של טוקיו, לונדון או סיאטל. כתוצאה מכך, החלקים בעלילה המתרחשים בברית המועצות כוללים הרבה מעברים ממקום למקום וצילומי חוץ, בעוד ערים אחרות מיוצגות בעיקר דרך חדרים בודדים, בלי הרבה חלונות. זה טריק ישן לחסכון בזמן וכסף, אבל פה הוא משרת יפה את הסיפור שמנסה להדגיש את ההבדל בין רוסיה לבין שאר העולם. החוקים שם שונים, הסמכויות שונות והזכויות הרבה פחות מובנות מאליהן.

כדי להבטיח שהטון לא מדכא מדי, ביירד שלב מעברונים בהם נעשה שימוש באנימציה המחקה גרפיקה של משחק ישן. הסגנון המפוקסל הפך, הרבה בזכות נוסטלגיה של גיימרים ותיקים, לטאץ' נפוץ בקליפים וסרטים קצרים, אולם הוא עדיין נדיר יחסית בסרטים באורך מלא. המעברונים האלה מזכירים לא רק את התקופה בה הסרט מתרחש, אלא גם עד כמה משחק אחד שווה לכל האנשים שמנסים להשיג אותו. שלא תהיה טעות, המניע של כולם הוא כסף. כולם חוץ מאלכסיי פז'יטנוב, מפתח המשחק שמנוע מלקבל עליו תמלוגים כי קומוניזם. למען האמת, גם בחברה קפיטליסטית למהדרין כנראה היו עושים לו בעיות על זה שהשתמש במחשבים של החברה. "עמק הסיליקון" בססה עונה שלמה על הרעיון הזה.

טטריס הוא משחק שבו המטרה היא לשלב צורות זו בזו על מנת למלא שורות ולהעלים אותן לפני שנגמר המקום על המסך. הנסיונות להשיג את הזכויות עליו לא מאוד שונים מזה. חמישה גורמים שונים – האנק רוג'רס, רוברט שטיין, משפחת מקסוול, בליקוב ופוליטיקאי שהומצא עבור הסרט כי התסריטאי פספס את הסמליות בכך שכל צורה בטטריס היא בעלת ארבעה חלקים – מנסים למצוא את הפערים בחוזה אליהם אפשר להיכנס ולנסות לקחת כמה שיותר ממה שנמצא על השולחן לפני שהמשחק יגמר. בעוד התוספות ההוליוודיות מיותרות ולא מעניינות במיוחד (חוץ מהשירים המהנים ברקע), מדובר בסיפור מדהים במורכבותו על רדיפה אחר משחק שיכול לשנות את מאזן הכוחות בשוק, בזמן שהעולם כולו נע לעבר שינוי גאופוליטי גדול. המלחמה הקרה נמצאת לקראת סיום ונדמה כאילו השלב האחרון שלה אינו מרוץ חימוש בין המעצמות, אלא המרוץ לרכישת זכויות על משחק.