ביקורת: טאר המנצחת

ישנו סיפור, כנראה אמיתי, לפיו התנגש קונצרט בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין הגדול עם טיסות מצריות במהלך מלחמת העצמאות. לטענת עדים, נאלץ ברנשטיין להפסיק קונצרט בתל אביב לפחות עשר פעמים בשל הופעת מטוס סיור מצרי בשמי העיר, מה שגרם שוב ושוב לפינוי כל הנוכחים באולם למקלט סמוך. למרות זאת, התעקש ברנשטיין לחזור ולנצח על התזמורת הפילהרמונית חרף האיום, עד שיסיים כראוי את הסימפוניה השישית של בטהובן.

ככה זה, מנצחים יכולים להיות אנשים קצת מוזרים.

"טאר המנצחת" בהחלט מחזיק בגישה הזו. הדמות הראשית לא סתם מחויבת לתפקיד שלה, אלא חיה ונושמת אותו כמעט בכל רגע נתון. היא לא רוצה לחשוב בכלל על לפספס חזרה, או לקחת יום מחלה. מצדה, שכל חילות האוויר יפציצו את האולם, התזמורת תמשיך לנגן.

לידיה טאר מוצגת באופן מתאים כבת טיפוחיו של ליאונרד ברנשטיין, שהגיעה לרמתו ויש שאף יאמרו שהתעלתה עליו. היא זוכת EGOT, מלחינה ומרצה מבוקשת למוזיקה, מרואיינת מושחזת ודמות נערצת בעולם המוזיקה הקלאסית. בשגרה, היא המנצחת הראשית של הפילהרמונית של ברלין, ועורכת ביקורים במקומות שונים בעולם על מנת להשתתף בקונצרטים מיוחדים ולקדם את ספרה האוטוביוגרפי. בתחום האישי, לידיה נשואה לשרון והשתיים מגדלות ילדה מתוקה בדירה המשותפת שלהן בברלין, שם השם טאר יכול לפתוח כמעט כל דלת.

משהו עומד להפר את האידיליה. פרנצ'סקה, העוזרת האישית של לידיה, מקבלת הודעות מטרידות ממישהי שהשתיים מכירות מהעבר וגם מאסטרו טאר מבינה שיש שם סיפור נפיץ. במקביל, ההכנות לפתיחה המחודשת בברלין לאחר הסרת מגבלות הקורונה, מובילות את המנצחת לערבב בין העדפות אישיות לבין החלטות מקצועיות שמעוררות מחלוקת מאחורי הקלעים.

לוקח לסרט זמן להתחיל. הוא מתחמם עם כתוביות פתיחה ממושכות, לפני שמתחיל רצף של סצנות ארוכות ומרובות מלל. בסצנות האלה, לידיה פורשת את משנתה בפני קהל מסוקרן, בעודה עונה על מספר שאלות לא פשוטות. בין אם זה בראיון אחד על אחד, או סדנה בג'וליארד, יש עליה הרבה עיניים ואוזניים קשובות. בחלק הזה של הסרט, נזרקים לאוויר הרבה מונחים ושמות, אבל לא צריך להכיר את כולם בכדי לעקוב. אפילו לא משנה מה מכל זה מדויק (יש הערה אחת מפוקפקת לגבי הפילהרמונית הישראלית), מה שחשוב זה לשמוע את לידיה טאר מדברת. יש לה הרבה מה לומר והיא עושה זאת בטון דיבור שניכר בו זיוף מכוון על מנת להביע בטחון ועליונות תרבותית.

לידיה האמיתית היא טיפוס מורכב. צריך להיות אדם מיוחד בכדי לעמוד מול תזמורת ולכוון אותה כך שתבטא בדיוק את הפרשנות הרצויה ליצירה שנכתבה לפני מאות שנים. צריך להיות אדם מיוחד גם בכדי להיות קונצרט שלם עם הגב לקהל ועדיין לגרום לו להתרגש. יחד עם זאת, צריך להיות אדם חזק בכדי לעשות את כל זה ולנהל חיי משפחה תקינים, תוך שמירה על קשרים מקצועיים במקומות הנכונים.

אחרי ששמענו את הגרסה שלה כמעט ללא הפרעות, זה הזמן של לידיה הפחות מלוטשת להופיע על המסך. זו שלא תמיד עושה את הבחירה הנכונה, שמכעיסה אנשים בלי כוונה, שיודעת לאיים מבלי למצמץ. מניפולטורית שגורמת לכולם לעקוב אחר השרביט שלה בעודה מנתבת אותם למקום המתאים ביותר לצרכיה. לא הייתי אומר שהיא אדם רע, אבל קיים פער משמעותי בין הגאונה שהיא מתת האל לעולם המוזיקה כפי שמציגים אותה בתקשורת, לבין מי ששומעת רעשים חשודים בלילה, מנסה להדחיק רגשות אשם וצריכה להסביר לשכנה שלא לקחה את העיתון שלה. לאף מורה או מדריך רוחני אין מה ללמד אותה בשלב הזה בכל הנוגע למוזיקה. עם זאת, כל מה שקורה החל מהמערכה השניה מרמז שלא יזיקו לה כמה קורסים בקריאת אנשים.

הסרט נפתח בשליטה מרשימה של הבמאי טוד פילד בקהל. סצנות שלא קורה בהן כלום ועדיין מרתקות לצפיה. אנחנו לאט לאט מגלים מי זו לידיה טאר ולמה צריך להיות לנו אכפת ממנה. במערכה השניה, הסצנות מתחילות להתקצר, עד שהן מגיעות לאורך המקובל יותר בקולנוע מודרני. ככל שמתקרבים לסוף, כך נראה שהתרחקנו מהאחיזה האיתנה במושכות של המערכה הראשונה ועברנו לרכיבה על סוס רודאו משתולל. רק שהשינוי הזה אינו לטובה. ככל שלידיה מאבדת שליטה, גם פילד נעשה פחות מעודן והתסריט מתמלא חורים. בשלב מסוים, לידיה טאר, האישה המתוחכמת, השולטת בכל מצב, נעשית פשוט טיפשה. היא מתעלמת מפתרונות פשוטים לטובת הסתבכות חסרת טעם ומקבלת החלטות גרועות בלי הסבר מספק. איכשהו, היא אמורה להיות בו זמנית גם מניפולטיבית וגם נאיבית להחריד.

הסביבה משתנה בהתאם, אבל זה דווקא מכוון. כבר בסצנה השניה או השלישית בסרט (כלומר, בערך עשרים דקות מהפתיחה), מבקש טוד פילד לאתגר את פוליטיקת הזהויות השולטת כיום בתקשורת. לידיה מבקרת את מי שאינם מזדהים עם מלחינים קלאסיים בגלל היותם גברים לבנים סיסג'נדרים. אפשר לבנות מזה דיון מעניין, אבל סיומה הדרמתי של הסצנה הוא רמז מטרים לאופן בו כל הסרט ישליך מהחלון את העידון בשלב מסוים. מגיע הרגע בו זה כבר לא סרט על מנצחת שמתיחסת לאנשים בחייה באותה גישה בה היא מתיחסת לתווים ולכלי נגינה. רגע שבו זה נהיה סרט על שיפוט מהיר והשלכותיו.

זהו סרטו השלישי של טוד פילד כבמאי, והראשון שלו מאז 2006. אני צופה במסך וחושב "באמת? זה מה שגרם לך לחזור לביים אחרי 16 שנה? זו הגבעה שבחרת למות עליה?". האופן בו מדיה חברתית משפיעה על התפיסה הקולקטיבית הוא מרתק וראוי לסרטים רבים שיעסקו בו. עם זאת, מכיוון שאנחנו חיים בעולם האמיתי, הנושא ראוי לטיפול פחות שטחי מזה שטאר המנצחת מציע. במקום תהליך הנבנה בסבלנות, ויש כמעט שעתיים וחצי לעשות זאת, הסרט נופל לאוסף של טרופים מוכרים ולא מותיר מקום לחשיבה עצמאית. אפילו לא בטוח שפילד מתנגד כל כך למה שמוצג, כפי שהוא לא מאפשר שום מרחב תמרון בין שחור ללבן.

זה מאוד חבל, כי טאר המנצחת מתחיל ממש טוב. לקצב האיטי יש אפקט שמדמה אותו ליצירה קלאסית. לכל סצנה יש מוטיב ואנחנו נעים בקצב מדוד לאורך סיפור שהולך ונטווה לו בסבלנות. אז מגיע קרשנדו המגביר את הקצב בדיקנות, לעבר מה שאמור להיות פינלה סוחף… כאשר מישהו מפיל את דף התווים. המערכה האחרונה היא בלגן צורם שאינו תואם את הרמה של השתיים שקדמו לה. אני יכול לקבל שסרט הולך ומתקדם לעבר סוף בלתי נמנע. אהבתי את זה ב"ברבור שחור", ב"כוכב נולד" (לפחות בחצי מהגרסאות) וגם "רוחות אינישרין", עליו כתבתי בשבוע שעבר, מציג התדרדרות חד-סטרית כדבר שניתן להתחקות אחריו. טאר המנצחת מנסה לעשות זאת, אבל מבצע קפיצה גדולה מדי בין התחלה טובה ואמצע מותח, למערכה אחרונה שטחית.

קייט בלאנשט שחקנית נהדרת, אתם לא צריכים אותי כדי לדעת זאת. היא מגובה כאן בצוות מצוין של דמויות משנה בגילום נינה הוס, נואמי מרלן, סופי קאואר, ג'וליאן גלובר ואלן קורדונר. אהבתי במיוחד את מרלן בתפקיד פרנצ'סקה, שתמיד נראית כאילו יש לה הרבה מה לומר, אבל מחזיקה את עצמה כדי לשמור על מקצועיות. היא הדמות היעילה ביותר בסרט וזו שמסוגלת להניע דברים מבלי שדמויות אחרות יהיו מודעות לכך. צוות השחקנים הזה הוא הסיבה העיקרית שטאר המנצחת עובד כל כך טוב בקטעים שמורכבים בעיקר משיחות, ומתפרק דווקא ברגעים בהם בלאנשט היא הפעילה היחידה על המסך. לידיה טאר אינה דמות מרשימה כפי שהיא רוצה שיחשבו, וזה מודגש בחוסר היכולת שלה לעשות דבר בלי להפעיל מישהו אחר. הנקודה הזו מחזיקה מעמד לכמה רגעים, אך פוגעת בסופו של דבר בסרט שמאבד כיוון לחלוטין ברגע שטוד פילד מפסיק לכתוב תסריט מעודן ומתחיל לצעוק בכיכר העיר את המסר של הסרט.