בפולקלור האירי, באנשי היא יצור קסום דמוי אישה שמבשר על מוות. לפי המסורת, הבאנשי מופיעה כאשר מישהו עומד למות, או כאשר אדם שאינו נוכח נמצא בסכנת חיים. לפי גרסאות מסוימות, היא מופיעה ישירות מול מי שחייו עומדים להסתיים, בעוד סיפורים אחרים גורסים שהיא באה להזהיר את קרוביו. בכל אופן, להיתקל בבאנשי זה אף פעם לא מאורע משמח. היא יכולה לצרוח צווחה נוראית, או לבוא בתור מקוננת. אין טעם לנהל איתה משא ומתן כי אין לה שליטה על המוות, היא רק מודיעה שהוא מגיע.
בהעדר מילה מקבילה בעברית, נאלצו מפיצי סרטו החדש של מרטין מקדונה להתפשר ולקרוא לו בישראל "רוחות אינישרין". זה רחוק מלהיות תרגום מדויק, אבל השפה האירית כל כך עשירה ברעיונות ויצורים שאין להם מקבילה בתרבויות אחרות, שאני לא מאשים אותם. כמה צופים בישראל יודעים בכלל מה זה "באנשיז". כמה מכם ידעו זאת בלי ההסבר שכתבתי בפסקה הקודמת? באנשי אינה רוח, היא יותר סוג של פיירי ולהסביר מה זה בדיוק אומר, יקח פוסט שלם בפני עצמו. זו לא פיה, זו לא מכשפה, זו גם לא בת אנוש או התגלמות של מלאך המוות. זו באנשי ותשמחו שהצורך הראשון שלכם להשתמש במילה הזו היא כשאתם מחפשים להוריד כתוביות.
עלילת הסרט מתרחשת באינישרין, אי קטן מול חופי אירלנד. בעוד באירלנד עצמה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם, באינישרין לא קורה הרבה. יש פאב אחד, חנות אחת, שוטר אחד, חמור מיניאטורי אחד וכל התושבים מכירים זה את זה וחיים את חייהם. בין הגבעות הירוקות, ופיינטים של גינס, זה בערך המקום הכי אירי שיכול להיות.
השלוה מופרת כאשר פאדריק, חוואי תושב האי, מגלה שחברו הטוב קולם לא רוצה לדבר איתו יותר. פאדריק לא זוכר שרבו ומנסה לברר מה פשר הניתוק, אולם ההסבר הטוב ביותר שהוא מסוגל לקבל זה שקולם מוצא אותו משעמם ושאינו רוצה לבזבז את שארית חייו בשיחות בטלות איתו. זה נשמע קיצוני לכל אדם נורמטיבי, אך קולם מסרב לפשרות. פאדריק רוצה לגשר, מחפש דרך לתקן את היחסים שנהרסו ללא ידיעתו, אך ללא הועיל. כאשר הוא מרגיש שחברו לשעבר לא מבין את המסר, קולם אף מאיים לפגוע בעצמו על מנת שפאדריק יניח לו לנפשו.
אם לתאר את סגנון הכתיבה של מרטין מקדונה במילה אחת, היא תהיה טרגיקומי. לפעמים נוטה יותר לכיוון הקומי ("ברוז'", "שבעה פסיכופטים"), במקרה הזה יותר לטרגי, אבל יש תמיד מיקס של שני הצדדים. רוחות אינישרין מכיל כמה רגעים מאוד משעשעים, כמו החנוונית שמחפשת נואשות אחר רכילות טובה שתוכל להעביר הלאה, או שני האנשים בפאב שחוזרים אחד אחרי דברי חברו כאילו היו דמויות בסרט של אדגר רייט. עם זאת, הוא בנוי מתחילתו ועד סופו כטרגדיה. הבאנשי נוכחת לא רק בכותרת, אלא גם כחלק מהעלילה, גם אם רשמית היא לא מזוהה ככזו. בכל פעם שנדמה שאולי נמצא פתרון, התסריט מכה עם התדרדרות שמדגישה עוד יותר כמה יש דברים שעדיף פשוט להניח להם ברגע שמישהו מבקש.
אלא שזה לא כזה פשוט להניח. לרובנו יש לפחות אדם אחד שהיה חלק משמעותי מחיינו וכשהקשר איתו הפסיק, חשנו פתאום הקלה. מין חופש לעשות דברים שפחדנו או לא מצאנו להם זמן עד עכשיו כי אותו אדם שאב מאיתנו את הכוחות לעשות זאת. זה מה שפאדריק עבור קולם, אבל המצב אינו הדדי. קולם יכול לשעשע את עצמו ואת הנוכחים בנגינה בכינור, ללמד תלמידים שמגיעים מהאי המרכזי, או פשוט לנהל שיחה עם אנשים שכן מעניינים אותו. לפאדריק אין את האפשרות הזו. חוץ מאחותו ומדומיניק, בחור צעיר ולא מבריק ואפילו די מטריד, אין לפאדריק עם מי לדבר. הוא הבחור הנחמד של הכפר, שכולם כמעט מחבבים, אבל קולם הוא היחיד שראה בפאדריק חבר. בלי הקשר הזה, פאדריק לא יודע מה לעשות עם עצמו. השקט אליו קולם שואף, הוא הסערה שמתחוללת בתוך פאדריק כאשר אין לו את האפשרות למלא את יעודו כחבר הכי טוב.
בעיר גדולה, אולי אפילו בינונית, זו לא הייתה בעיה. יש שם מספיק הסחות דעת וחלופות שיאפשרו להקטין אינטראקציה לא רצויה. בכפר קטן על אי מבודד, שאפילו לא מחובר עדיין לחשמל, מאוד קשה לא להיתקל באדם שרמס לך את הלב. יש בדיוק מקום בילוי אחד בכל האי והשבילים השונים מתחברים זה לזה. מעבר לים יש מלחמה וממילא לאף אחד מהגברים באי אין כרגע סיכוי למצוא עבודה נורמלית במקום אחר. חרף לוח הזמנים הגמיש והנופים המרהיבים, יש מצבים בהם יותר רעש רקע היה יכול רק להועיל. זה ההבדל בין סדרות המתרחשות במקום קטן ושקט כמו "חשיפה לצפון" ו"בנות גילמור" (סליחה, הרפרנסים שלי לעולם הטלוויזיה קצת מיושנים), לבין סרטים כמו "שוקולד", "כמו בגן עדן" או אפילו "מכוניות". בסדרת טלוויזיה, קורה משהו מעניין בכל פרק. יש תפקידי אורח, יש ארועים חברתיים שממלאים את הזמן, העיקר שבכל שבוע יש משהו שמעורר את הצופים ומניע את העלילה. בסרטים לעומת זאת, קיימת תמיד מתיחות מאוד קשה בתוך הקהילה ומה שמשפיע עליה, בדרך כלל לטובה, זו כניסה של גורם חיצוני. דמות שלא גדלה במקום המבודד ולא מכירה היטב את המקומיים, מעוררת את סקרנותם ומביאה לעולמם גישה שלא היו רגילים אליה לפני כן. לא כולם מסכימים עם הגישה הזו, חלק אפילו מגיבים אליה באלימות, אבל כולם מושפעים ממנה.
רוחות אינישרין מראה מה קורה כשהעלילה מתרחשת כולה בתוך קהילה מבודדת, ללא גורם חיצוני שיעורר שינוי. כשכל מה שיש אלה אותם האנשים שוב ושוב, עם הגינס, הלימון והספרים הישנים. אפשר להשתגע מזה. תחשבו כמה קשה היה בסגר בזמן התפרצות הקורונה ואז דמיינו שזה לא מצב זמני, אלא כל החיים שלכם. למעשה, זה אפילו יותר גרוע כי אמנם אפשר לפגוש אנשים, אבל אין אינטרנט שמאפשר לדבר עם מישהו שנמצא מחוץ לאי, ואין שליחים שיכולים להביא עד פתח הבית דברים שיעזרו לטפח תחביבים חדשים. אתם תקועים בדיוק באותו מצב עד להודעה חדשה.
כשמסתכלים על זה ככה, יותר קל להבין מה מניע את הדמויות ברוחות אינישרין. הן לא מתנהגות בצורה סבירה, אפילו דומיניק מבין את זה, אבל בין הבידוד למלחמה, קשה שלא לפנות לאמצעים נואשים. קולם מתוודה בפני הכומר שהוא חש יאוש כבר תקופה. דרך אחרת לראות זאת היא דכאון. הסרט לא מספק אבחון רפואי, אבל בהחלט נראה מההתעסקות של קולם במוות והאיום לפגוע בעצמו אם לא יתאפשרו תנאים מסוימים, שאין לכומר את הכלים לטפל בו. פאדריק חושב שיש לו, אבל לפעמים הדבר הכי בריא לעשות למישהו שאוהבים זה לשחרר, ופאדריק לא מסוגל כי אז הוא זה שתקוע על אי מבודד בלי חברים. הוא אוהב להיות הבחור שכולם מחבבים, אבל נוראי עבורו להיות הבחור שבן אדם אחד לא מחבב.
יש לי הרבה הערכה כלפי מרטין מקדונה כמספר סיפורים. הם תמיד מתחילים במצב לא שגרתי ועדיין מצליחים להפתיע לאחר מכן. כשמביטים לאחור בסוף הסיפור ומחברים את כל הנקודות, זה נעשה פתאום מאוד הגיוני. ברמה של לראות שיחה אקראית כביכול כבעלת השפעה קריטית על סצנה מאוחרת יותר, או לחשוב שוב למה דמות מסוימת עמדה ברקע בלי שתהיה לה השפעה ישירה על קדמת התמונה. מקדונה לא יכול שלא לכתוב בדיחות פה ושם ולמרות שחלקן לא תואמות את האווירה הקודרת שמלווה את רוב הסרט, הוא בהחלט היה פחות מוצלח בלעדיהן. הן מספקות אוויר לנשימה עבור הקהל שאחרת היה סופג אך ורק רוע מהעלילה. לנו, הצופים בסרט, יש את שבירת השגרה שלדמויות אין. אנחנו מקבלים מדי פעם בדיחה שמוציאה אותנו מהאפלה, הן לא. מקדונה מרבה לעסוק בנושאים כמו דכאון, מוות ואנשים החיים בבועה. ב"ברוז'" זה היה בעיקר מצחיק, ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זה היה בעיקר עצוב. פה, זה עדיין עצוב, אבל מקדונה חס עלינו עם הפוגה מזדמנת לצחוק משחרר.
בשביל הזהב 