ביקורת: קאט!

בשנת 2019, הנהלת פסטיבל קאן החליטה שרגע השיא בארוע הפתיחה, יהיה הקרנת בכורה עולמית לסרט "המתים לא מתים". הבחירה נראתה הגיונית על פניה. סרט בבימוי ג'ים ג'רמוש, אחד מאהובי הפסטיבל, עם צוות שחקנים גדול שימשוך את תשומת לב התקשורת. בהחלט משהו שמתאים לבמה עליה מוצגים מדי שנה סרטיהם של כמה מגדולי הקולנוע העולמי. רק ש"המתים לא מתים" איננו מה שהמארגנים ורוב הצופים בבכורה ציפו לו. הם חשבו שג'רמוש הכין להם סרט פילוסופי, איטי, מהורהר, עם כמה רגעים של הומור מריר וסיפור פשוט ולא מסחרי. מתברר שבמאי האינדי המהולל נצל את המוניטין שלו בכדי לגרום למארגנים לפתוח את הפסטיבל עם סרט זומבים עמוס כוכבים, שלועג לכל התעשיה ולז'אנר עצמו, תוך שהוא מגיע לרמות מטא שטרם נראו בערב הבכורה. הרבה מזה אופייני לקאן, אבל לא החלק של הזומבים, זה ממש לא הסגנון של הפסטיבל. כמובן ששלוש שנים לאחר מכן, זה קרה שוב.

"קאט!" הוא סרט זומבים בבימוי במאי מוערך, במקרה הזה מישל אזנאוויציוס, שפתח את פסטיבל קאן 2022. שוב, התגובות של הקהל היו מעורבות והבמאי עשה מבט של "למה ציפיתם?". ההבדל הוא שבניגוד לג'רמוש, המוכר בסרטים האנטי-ממסדיים שלו, אזנזאוויציוס הוא מעריץ של קולנוע מסחרי. הוא התפרסם בצרפת בזכות קומדיות הריגול מסדרת סוכן חשאי: 117, ובשאר העולם בזכות זוכה האוסקר "הארטיסט" שכולו מחווה לסרטים אלמים. הנסיונות שלו לעשות דרמה התקבלו בביקורות צוננות, אז הוא חזר למה שעבד הכי טוב בשבילו, סרטים שמביאים רעיונות ישנים לקהל חדש.

רק שזה לא בדיוק מה שקורה בקאט. אי אפשר להיכנס לפרטים מעבר למערכה הראשונה בלי ספוילרים, אז אסתפק בלתאר איך הכל מתחיל. צוות צילום צרפתי מנסה לסיים יצירה של סרט זומבים המתרחש ביפן. הבמאי הפרפקציוניסט דורש עוד ועוד מהשחקנים ואף נעשה אלים כלפיהם רגשית ופיזית. מתוך יאוש, הוא משחרר קללה הגורמת לחלק מאנשי הצוות להפוך לזומבים, ומקווה להוציא ככה את התגובות הרצויות מהשחקנים. המאפרת מצטרפת לשחקנים בנסיון לשרוד בזמן שהבמאי מסרב לעצור את המצלמה אפילו לרגע אחד.

סרטו של אזנאוויציוס הוא בעצם רימייק לסרט יפני שמוכר בשם הבינלאומי "One Cut of the Dead", ובעצמו שאב הרבה השראה מהמחזה "רוח רפאים בקופסה". כמו שאני מכיר את האינטרנט, יצוצו בשנים הקרובות עוד הרבה גרסאות של הסיפור הזה ברחבי העולם. אם יצא לכם לראות את הסרט היפני, הגרסה של אזנאוויציוס לא תפתיע אתכם. הוא מכיר ישירות בכך שמדובר ברימייק ושהשתדל להישאר כמה שיותר קרוב למקור. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שאזנאוויציוס עוקב אחר המבנה העלילתי של קודמו, אבל מוסיף את ההודאה בפה מלא שאינו מקורי. זה ושכולם מדברים צרפתית.

אני יכול להבין למה יהיה לאנשים קשה עם קאט. מי שלא ראה את הסרטים המוקדמים של אזנאוויציוס ינסה להבין למה במאי זוכה אוסקר מבזבז את זמנו על בי-מובי מודע לעצמו, כשהוא יכול לעשות דברים הרבה יותר "חשובים". מי שמכיר את הנטיות של הבמאי לסרטי ז'אנר, יתהה למה הסרט משתנה לחלוטין בתום המערכה הראשונה. זה לא בהכרח שינוי לרעה, אבל הוא בהחלט מושך את כל החוויה לכיוון חדש לחלוטין.

אישית, אני אהבתי את שני הצדדים של הסרט, כולל המערכה השלישית בה מתגלה התמונה השלמה. האמצע קצת נמרח ובהחלט היה אפשר לקצץ ממנו סצנה או שתיים בשביל לשמור על קצב, אבל הוא חוצץ בין שני החלקים היותר פרועים של הסרט. לא ראיתי את המקור בבימוי שינאיצ'ירו אואדה, אז אין לי איך להשוות, אבל אזנאוויציוס עשה לדעתי עבודה טובה לאורך רוב הדרך. הסוד הוא בהטעיה, הקהל חושב שהוא רואה דבר אחד, אבל אז מגלה בהדרגה שראה משהו אחר לגמרי. כולנו חלק מבדיחה, רק שבניגוד לבדיחה של ג'ים ג'רמוש, זו צוחקת עם הקהל ולא עליו (להבהרה: אני אוהב את "המתים לא מתים", למרות שאיני מסכים עם העמדה שלו).

מעבר ליכולת של הבמאי לשמור את האמת בסוד עד לרגע הנכון, קאט עובד גם בזכות צוות שחקנים שמתמסר לעבודתו. רומן דוריס נראה כאילו הוא עומד לרצוח בעצמו את השחקנים בתפקיד הבמאי שמנסה להוציא מהם הופעה טובה בכל מחיר. מטילדה לוץ משכנעת בתור שחקנית גרועה שאמנם לא ראויה ליחס המתעלל של הבמאי, אבל בהחלט נמצאת בתחום העיסוק הלא נכון. פיניגן אולדפילד הוא השחקן שלידה שמצליח לשמור על פרצוף רציני גם בסיטואציות אבסורדיות לחלוטין, וברניס ביז'ו, אשתו והמוזה הקבועה של אזנאוויציוס, מגלמת את המאפרת שיודעת קרב מגע ולפעמים נסחפת יותר מדי עם כישורי הלחימה שלה. איש צוות נוסף שתורם להצלחת הגימיק הוא ג'ונתן ריקבורג, צלם הסרט שמבלי להראות את פניו, מגלם בעצם תפקיד כפול, אבל תצטרכו לראות את הסרט בכדי להבין למה הכוונה.

אני מודה שלצד השבחים שיש לי לגביו, קאט עדיין קצת ארוך מדי לטעמי. המערכה הראשונה מבדרת בגריעות המכוונת שלה, בעוד השלישית מוצלחת בזכות המידע שהיא מוסיפה וכי היא כולה אהבה לקולנוע ולהנאה שבבסיסו. המערכה השניה, המגשרת ביניהן, היא ירידה קלה ברמה. עדיין קורים בה דברים חשובים, אבל משהו בריחוק ובציניות שלה לא מתישב עם הפשטות של שאר הסרט. זו תזכורת לכך שאזנאוויציוס נמצא בשיא יכולתו כשהוא לא מנסה לעשות דברים רציניים ונותן לעצמו להשתטות. אנחנו צריכים את האמצע בשביל ששאר הסרט יהיה הגיוני ועם זאת, דווקא האמצע הוא החלק שאין טעם לצפות בו ללא החלקים האחרים. זוהי גם המערכה הארוכה ביותר בקאט, מה שהופך את ההפוגה בין הקטעים היותר חיים לממושכת יתר על המידה.

עדיין, קאט הוא סרט מומלץ לצפיה. רצוי לדעת מראש כמה שפחות על העלילה שלו ולהגיע עם ראש פתוח, כי כל הרעיון כאן הוא לפעול בשונה מהציפיות. מישל אזנאוויציוס מוכיח את עצמו שוב כבמאי של טראש מכוון, שמצליח לשלב רגש אמיתי, כל עוד זה לא החלק העיקרי בסרט. אולי יום אחד ימצא את האיזון הנכון בין קולנוע ריאליסטי לבין מחוות ליצירות של אחרים, אולי לא. העיקר שחזר להנות מהעשיה עצמה, כי בלי זה, כל ההפקה הייתה מתמוטטת לנגד עינינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.