פינגווין הזהב 2022

שנה הלכה, שנה באה והפעם בתי הקולנוע אפילו היו פתוחים בלי הפסקה. כמו כל מי שרוצה תשומת לב, גם אני מסכם את השנה החולפת בקולנוע. זו הפעם ה-21 בה מוכרזים הזוכים בפינגווין הזהב. יש סרטים שזכו בטקס הראשון וכבר מסיימים צבא. כרגיל, אין פרס פיזי, אלא אם מבקשים ואז אפשר לסדר משהו בעזרת ספריי צבע. זה הפוסט בו אני נמצא במצב הכי מפרגן שלי, כי כל מה שנכתב פה הוא מתוך הערכה וכבוד ליוצרים שהפכו את 2022 לשנה קולנועית מאוד מגוונת ולא צפויה. טוב, כמעט כל מה שנכתב פה…

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

בואו נוציא את זה ישר מהמערכת, כי אחרת תעבירו את שאר הפוסט בתהיה למה הסרט הזה לא מקבל יותר אזכורים. היו כמה מועמדים חזקים לתואר המפוקפק, בהם "הנהגת של מר יוסוקה" המשמים, "האדם הגרוע בעולם" שמצדיק את שמו בצורה הלא נכונה, "אחרי השמש" שמבוים כל כך טוב ואיכשהו עדיין מצליח לפספס, ו"מרסל הקונכיה עם הנעליים" שהוא חמוד, אבל אין בו מספיק בשביל להצדיק סרט באורך מלא. גם "הפייבלמנים" נשקל לרגע, אבל אני כן מחבב חלקים ממנו מספיק בכדי לחשוב שהוא יותר לא אחיד מאשר אוברייטד. עדיין, אף אחד מאלה לא מתקרב בכלל לרמת ההתלהבות שנשפכת מכל כיוון על הסרט שבחרתי. זה סרט שגם מבקרים, גם צופים קז'ואלים וגם כל מיני ארגונים שמחלקים עכשיו פרסים שאינם נקראים על שם עופות ים, מחשיבים לאחד הסרטים הטובים של השנה. אני פשוט לא מבין למה.

זה הכל בכל מקום בבת אחת. כן, הסרט הזה שלדעת חלק לא מבוטל מהאנושות הוא הדבר הטוב ביותר שקרה השנה בעולם הקולנוע, לא ממש עשה לי את זה. תגידו הייפ מוגזם, אבל האמת היא שגם אם לא הייתי שומע עליו לפני הצפיה, כנראה שלא הייתי חושב שהוא יותר מבסדר. כלומר, כמעט חצי מהסרט הוא אפילוג שבו הדמויות מלרלרות בלי הפסקה על משמעות הסרט ומה למדנו מהמולטיוורס ו… משהו עם סלעים. מצאתי את זה מתיש. אחרי חצי ראשון שהיה עמוס לעייפה בקרבות, עד שנעשה כמעט בלתי אפשרי לעקוב באיזו סצנה נמצאים, מגיעה חצי שני שבו התסריט מנסה להפוך כל בדיחה שנאמרה לפני כן לקו עלילה בפני עצמו. רקקוני היה מצחיק בשלוש הפעמים הראשונות, אבל אז מגיע טוויסט ואז עוד אחד ופתאום רקקוני זה משל רציני על החיים ותלות באחרים או משהו כזה, ואז זה קורה עם כל דבר אחר קצת מצחיק בסרט. חצי ראשון מציגים מלא דברים שמעידים על האקראיות של היקומים, ואז חצי שני סוחטים כל פרט עד שלא נותר בו שום דבר מוזר או אניגמטי. נוסיף לזה גם סטריאוטיפ אנטישמי של נסיכה יהודית שלמעשה מתיחסים אליה בשם "אף גדול" ובכלל כיף כאן.

אני תמיד חש צורך להבהיר שמוערך יתר על המידה לא אומר גרוע. יש בהכל בכל מקום בבת אחת גם דברים טובים. כוריאגרפיית הקרבות מרשימה, יש בהחלט המון יצירתיות סביבו ואני תמיד שמח לראות את ג'יימס הונג, גם אם לתפקיד קטן יחסית. זה פשוט לא מצטבר למשהו שבעיני ראוי לכל המחמאות, או אפילו מעניין לאורך זמן.

העיצוב הטוב ביותר

מועמדים:

אלביס

גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

הטרגדיה של מקבת

הטרף

הכל בכל מקום בבת אחת

המרד הגדול (RRR)

ונדל וויילד

לוחמת

ליקריץ פיצה

ספנסר

פשעי העתיד

צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

רכבת הקליע

רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

הזוכה הוא הטרף. יוצרי הסרט לקחו הימור כשהחליטו למקם את הפרק הזה בסדרת הטורף בצפון אמריקה של המאה ה-18. מאחר והשתמשו בהזדמנות זו בכדי לעשות צדק לתרבויות הילידיות ולהציג לוחמת קומנצ'י צעירה כדמות ראשית, נדרש דיוק מרבי בפרטים. יועצים היסטוריים ואנתרופולוגים עזרו להבין מה בדיוק לבשו הקומנצ'י באותה תקופה, באלו כלי נשק השתמשו, אלו טקסים קיימו לפני ואחרי ציד ואיך נראה העולם סביבם. גם הדמויות האירופיות עוצבו תוך שמירה על דיוק היסטורי, כאשר המטרה הייתה להציגן כחסרות תחכום או עידון, לעומת הילידים שמקפידים על מראם.

הגורם השלישי הוא הטורף עצמו. מאחר והסרט מתרחש מאות שנים בעבר, החייזר הרצחני נראה כגרסה פחות מתקדמת של אלה שהופיעו בסרטים קודמים. החליפה שלו פחות משוכללת, הציוד והנשק יותר בסיסיים והוא חשוף יותר מטורפים שראינו בעבר, מה שאומר שגם היה צריך להבטיח שהפנים שלו מעבירות את תחושת הצמרמורת הנכונה. הטרף זוכה כאן לא רק בגלל ההשקעה בפרטים, אלא גם כי העיצוב שלו חיוני להתמקדות בילידים האמריקאים כתרבות מבוססת ומורכבת, במקום כפראים כפי שנהוג לרוב בהוליווד.

האפקטים הטובים ביותר

מועמדים:

אהבה בשחקים: מאווריק

אין מצב

באטמן

הטרף

הכל בכל מקום בבת אחת

מרסל הקונכיה עם הנעליים

פשעי העתיד

צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

רכבת הקליע

הזוכה הוא אהבה בשחקים: מאווריק. אני לא אוהד גדול של אהבה בשחקים הראשון מ-1986. הסרט החדש נועד לפני הכל למעריצי הסרט הקודם ומנסה לעורר בהם תחושת נוסטלגיה. לא אתווכח עם מי שזה עובד עבורו, אני התלהבתי ממפגש איחוד של שחקני "מטילדה" (גרסת דני דה ויטו) לפני כמה חודשים. נוסטלגיה היא כח חזק, אבל צריך לומר לזכות אהבה בשחקים: מאווריק שהוא לחלוטין נמצא בקדמת הבמה מבחינת אפקטים. ב-1927, ויליאם ולמן רצה לצלם קרב אווירי בין מטוסים עבור הסרט "כנפיים". בהעדר אפשרות אמינה יותר, הוא שכר טייסי פעלולים שידמו את הקרבות ועזר לפתח מצלמות אותן ניתן להרכיב על פנים המטוס בכדי ללכוד את הבעות הפנים שלהם (באופן כללי, למרות הזמן שעבר, "כנפיים" הוא עדיין סרט מאוד מרשים מנקודת מבט טכנית). בנוסף, טריקים של עריכה יצרו רושם שקיימים בסצנה יותר מטוסים מכפי שהיו באמת.

כמעט מאה שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. השחקנים של מאווריק עברו אימונים מיוחדים בכדי שיוכלו לעלות למטוסי קרב אותם הטיסו טייסים אמיתיים, ומצלמות מאוד דומות לאלה שולמן השתמש בהן, שמשו גם כאן לצילום בתוך המטוס כאשר הוא באוויר. ההבדל הגדול הוא שג'וזף קוסינסקי לא היה צריך לסכן את המטוסים עצמם בכדי לביים קרבות אוויריים. אפקטים ממוחשבים הפכו את הטיסות המאתגרות לאפשריות כאשר מטוסים שוכפלו באופן בו ניתן "להטיס" כל אחד מהם על המסך בצורה יחודית, בעוד דגמים ישנים יותר שוחזרו באמצעות CGI ושולבו בסצנות טיסה באופן בו לא ניתן להבחין בעין בלתי מזוינת בינם לבין מטוסים אמיתיים. אם קוסינסקי היה מביים את הטיסות בסרט כמו שולמן ביים בכנפיים, ספק אם מישהו מהטייסים היה שורד. טכנולוגיה מודרנית מאפשרת לקחת את אותם עקרונות וליישם אותם בצורה בטוחה בהרבה.

הפסקול הטוב ביותר

מועמדים:

אדומה אש

אהבה בשחקים: מאווריק

אחרי השמש

אלביס

הבורגרים של בוב: הסרט

המרד הגדול (RRR)

לברוח

ונדל וויילד

פשעי העתיד

צ'ה צ'ה ממש חלק

צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

רכבת הקליע

שליטי המטאל

הזוכה הוא אחרי השמש. זה אומר משהו על פסקול מוזיקלי אם הסצנות היחידות שממש התחברתי אליהן בסרט לא מוזיקלי הן אלה שמכילות שירים. אחרי השמש מתרחש ברובו בסוף שנות התשעים והבמאית שרלוט ולס הקפידה שהמוזיקה בסרט תתאים לתקופה. לפעמים זה בקטנה, שיר שמתנגן ברקע במקום בו הדמויות נמצאות, אבל מתקשר למה שקורה על המסך. כך למשל, "Road Rage" של קטטוניה מתנגן במערכת בארקייד כאשר סופי הצעירה וילד נוסף משחקים במרוץ אופנועים. "Drinking in LA" מתנגן כאשר מנסים להעביר את הזמן בלי תוכניות מוגדרות מראש ו-"Never Ever" של אול סיינטס מייצג סערת רגשות שנשמרת בכח בפנים. לחלק מהשירים הדמויות למעשה מגיבות, כמו לנסיון לגרום לאורחים לרקוד מקרנה יותר משנתיים אחרי שהשיר יצא מכל החורים, מה שמעיד על פער בין ציפיות ומציאות, או סצנת קריוקי בה השיר הנבחר מייצג התפכחות כואבת שמתרחשת במקביל. אולי החלק החזק ביותר הוא השיר שנבחר בסוף הסרט. בלי לפרט, כי זו סצנה שצריך לראות כדי להבין, השילוב בין השיר לתמונה הוא בדיוק התחושה איתה הבמאית רצתה שנסיים את הצפיה וזה אכן אחד הרגעים בהם ממש הרגשתי איזה אגרוף בבטן בזמן הצפיה.

יש לי בעיות עם אחרי השמש. אני חושב שהוא מבזבז זמן על סצנות שלא מקדמות את הסיפור בנסיון לתת תחושה של זמן אמת, כמו גם מנסה להציג קשר רגשי מבלי לבנות אותו בצורה אמינה. עדיין, בכל פעם שמתנגן ברקע שיר, או שהוא מבוצע בידי דמות כלשהי בסרט, קורה קצת קסם. אם ולס הייתה יותר מתמקדת בחיבור בין הרגעים האלה במקום לדרוך במקום, יש סיכוי שאחרי השמש היה מועמד כאן לעוד קטגוריות.

ציון לשבח לקטע מוזיקלי בודד

כמי שצפיה בסרטי אקשן הודיים הפכה לפעילות קאלט במעגל החברתי שלו, המרד הגדול (RRR) לא הרשים אותי במיוחד. אני מניח שעבור מי שלא נחשף בעבר לסגנון כזה, מדובר בחוויה מלהיבה, אבל איפה זה ואיפה סינגהאם? עדיין, עד כמה שהקרבות ב-RRR לא מטורפים כפי שהיו יכולים להיות (והם די מטורפים ביחס למקובל במערב), וסיפורי הברומאנס והאהבה ההטרונורמטיבית שניהם מואצים לצורך יצירת קונפליקט, יש דבר אחד שהוא בהחלט עושה כמו שצריך. בגלל סעיף בחוק ההודי, הפקות מקומיות צריכות להכיל סממנים שקשורים לתרבות ההודית בכדי לקבל תמיכה ממשלתית. מכיוון שזה מה שהקהל אוהב, הסממנים האלה מתבטאים לרוב בכמה קטעים מוזיקליים שגם עוזרים למכור את הפסקול וחלקם הפכו לקאלט בפני עצמם. מהמדגם שיצא לי לראות, יש בדרך כלל את השיר הממש טוב שמציג את הדמות הראשית, שיר אהבה משעמם שתקוע באמצע ושיר לכתוביות הסיום. במקרה של RRR, דווקא השיר הרומנטי הוא הכיפי ביותר, כנראה כי הוא בכלל שיר אהבה להודו. Naatu Naatu (או Naacho Naacho) מופיע בסרט בנסיון להראות עד כמה העוצמה הצבאית ותחושת העליונות של הקולוניאליזם הבריטי אינן עומדות בהשוואה לרוח ההודית החיה. על הדרך, זו גם הזדמנות להרשים את מושא האהבה ולחזק את הברומאנס בין שני גברים שלא יודעים שהם אמורים בכלל להיות אויבים. חוץ מזה, מדובר בשיר ממש קליט עם ריקוד כיפי להפליא.

הקומדיה הטובה ביותר

מועמדים:

אדומה אש

הבורגרים של בוב: הסרט

העיר האבודה

צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

רכבת הקליע

רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

שליטי המטאל

הזוכה הוא צ'יפ ודייל: יחידת הצלה. שמתי לב שבקטגוריות האחרונות, למרות הרצון לפרגן, עדיין הייתי ביקורתי כלפי הסרטים הזוכים. עם צ'יפ ודייל אין חשש שזה יקרה. למרות שלא גדלתי על הסדרה המצוירת עליה הסרט סוג של מתבסס (הייתי בגיל המתאים, אבל היא לא שודרה בארץ), הכרתי הרבה מהרפרנסים והדמויות המבליחות לרגע על המסך. צ'יפ ודייל: יחידת הצלה נוצר כהמשך רוחני ל"מי הפליל את רוג'ר ראביט", אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ונראה שבהחלט הבינו מה עבד כל כך טוב כבר אז. הרעיון של דמויות אנימציה החיות בעולם האמיתי תופס הכי טוב כשקיים ערך מוסף. לא סתם חזרה על השטיקים המוכרים וחוסר עקביות לגבי מתי הן חלק מסדרה ומתי יש להן חיים משלהן (אני מסתכל עליך, "ספייס ג'אם"), אלא ממש חיים. צ'יפ ודייל של הסרט הם אותו צמד סנאים שככב בסדרה לפני יותר משלושה עשורים, אבל זה בדיוק מה שהם עשו לפי העלילה, ככבו בסדרה. אחרי שהסדרה בוטלה, הם המשיכו להתקיים, אחד מנסה להחיות את תהילת העבר בעוד השני המשיך הלאה לחיים אפורים ויציבים.

לפני שזה הופך למרסל הקונכיה, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה אמנם מתקיים בעולם דומה לשלנו, אבל עדיין מתיחס לדמויות אנימציה כבעלות יחוד. הסרט מסביר למשל איך דמויות שהופיעו פעם באנימציה מסורתית יכולות להיות פתאום בתלת-מימד (הליך רפואי שנועד לשמור על מראה צעיר), או מה קורה איתן אחרי שהתהילה חולפת. אנשי לונלי איילנד שלקחו על עצמם את הפרויקט, קבלו מדיסני חופש לא שגרתי לשלב גם מותגים שאינם של החברה וליצור סרט שהרבה מהתוכן שלו פונה לקהל מבוגר. יש שם קמאו של רנדי מסאות' פארק ומיסטר נטורל, למען השם. אני לא יודע עד כמה הסרט הזה יזדקן טוב, עם בדיחות על אנקני ואלי, התפקידים השונים שסת' רוגן דבב, או השימוש בסוניק המכוער כדמות. מה שבטוח זה שנכון להיום, מדובר בסרט מאוד מצחיק, שלוקח רעיון מוכר ונותן לו טוויסט מודרני בצורה מוצלחת. הכי חשוב, למרות כל מה שקורה על המסך, זה שהסרט עדיין עושה חשק לצפות בסדרה המצוירת הוותיקה. אז מבחינת דיסני, המשימה הושלמה בהצלחה.

הופעת המשנה הטובה ביותר

מועמדים:

סנדרה או – אדומה אש

קטרין באלף – בלפסט

אפרת בן-צור – הנה אנחנו

דניאל בריהל – במערב אין כל חדש

קייט האדסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

אייזיס היינסוורת' – שליטי המטאל

ארון טיילור-ג'ונסון – רכבת הקליע

מוחסן טנבנדה – הגיבור

רות לנדאו – סינמה סבאיא

טימותי ספול – ספנסר

הזוכה היא קייט האדסון על הופעתה ברצח כתוב היטב: תעלומה יוונית. אם הקטגוריה הקודמת הייתה לסרט שעובד הכי טוב בכללותו כקומדיה, קייט האדסון ראויה לשבחים על מה שהיא אולי ההופעה הקומית הלא צפויה הטובה של השנה. האדסון אמנם גלמה תפקידים קומיים לפני כן, אבל זה אף פעם לא נראה כמו הצד החזק שלה. היא נחשבה עוד מתחילת דרכה לשחקנית דרמתית טובה, אבל רק עכשיו, בסרטו של ראיין ג'ונסון, יצאה ממנה הופעה משובחת בז'אנר איתו התקשתה עד כה. האדסון מגלמת את בירדי ג'יי, דוגמנית שהפכה ליזמית אפנה מצליחה שחיבתה למסיבות ואלכוהול, בשילוב עם חוסר המודעות הפוליטית שלה, יוצרים שורה של אסונות יחסי ציבור. זו הייתה יכולה להיות דמות ממש מעצבנת, אבל כמו שאר הדמויות בסרט, היא מתחילה דוחה ומגלה עם הזמן עוד ועוד שכבות של אנושיות. כמו לקלף בצל, אם כי רצוי שלא יהיה עשוי מזכוכית כי מסוכן לקלף כאלה עם הידיים. בירדי ג'יי היא ברומטר לכמה העלילה נעשית סבוכה. בסרט בלשי שגם ככה לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, התגובות של בירדי הן דרך מצוינת להפיג מתח מצד אחד, ולהגביר אותו מצד שני. יש בה משהו מתנשא ומרוחק, עד שהיא נפתחת ואז היא האדם הכי חברותי בעולם. במציאות, אנשים כאלה נוטים להיות בלתי נסבלים. תחת הבימוי של ג'ונסון, קייט האדסון הצליחה להפוך את בירדי ג'יי למישהי שאפשר למעשה לרחם עליה, גם אם רוב הזמן לא נראה שהיא זקוקה, או ראויה, לרחמים.

ההופעה הראשית הטובה ביותר

מועמדים:

שי אביבי – הנה אנחנו

נועם אימבר – הנה אנחנו

אוסטין באטלר – אלביס

דקוטה ג'ונסון – צ'ה צ'ה ממש חלק

דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת

מישל ויליאמס – הפייבלמנים

אלנה חיים – ליקריץ פיצה

ויגו מורטנסן – פשעי העתיד

קרי מאליגן – מילה שלה

פרנסס מקדורמנד – הטרגדיה של מקבת

דריל מקורמק – אף פעם לא מאוחר

מיטל נר – תל אביב

קריסטן סטיוארט – ספנסר

דניאל קלויה – אין מצב

אמה תומפסון – אף פעם לא מאוחר

הזוכה היא דקוטה ג'ונסון על הופעתה בצ'ה צ'ה ממש חלק. וואו, אם אי פעם הייתה מישהי שלקחה על ההתחלה פניה לא נכונה והייתה צריכה למצוא לבד את הדרך חזרה למסלול הנכון. בניגוד לקייט האדסון, דקוטה ג'ונסון לא הוכרה מראשית הקריירה שלה כשחקנית מבטיחה עם איכויות שיחזיקו אותה לאורך שנים. היא דשדשה לתקופה מסוימת בתפקידים קטנים נשכחים, עד שלוהקה לסדרת 50 גוונים של אפור, שעד היום רודפת אותה. כמה שטוב לפרוץ לתודעה, אולי עדיף לא לעשות זאת בסדרת סרטים שמביאה לה שתי זכיות ושתי מועמדויות נוספות לראזי. למרות שנולדה למשפחה של שחקנים מפורסמים, עם קשרים בתעשיה ועם מראה מהסוג שמפיקים מגדירים כעובר מסך, ג'ונסון עשתה טעות אחר טעות בעשור הראשון של הקריירה שלה. המצב השתפר בשנים האחרונות עם הופעות בסרטים עצמאיים מוערכים כמו "סאספיריה", "חיים אחרים" ו"הבת האפלה", כאשר השיא כרגע במסע להצלת המוניטין הוא בהופעה מצוינת בצ'ה צ'ה ממש חלק.

ג'ונסון מגלמת כאן אישה בשנות השלושים לחייה שחוסר תכנון לעתיד, הביאה אותה להפוך לאם חד-הורית בגיל צעיר. הבת שלה, שנמצאת על הקשת האוטיסטית, כבר מתבגרת, אבל עדיין זקוקה לתשומת לב של ילדה, מה שמפעיל על אמה את הלחץ לעשות בחירות נכונות יותר בעתיד. כעת היא מאורסת לעורך דין מצליח, אבל מפלרטטת עם גבר צעיר ממנה, שמזכיר לה את ההזדמנויות שפספסה. אולי הנסיון האישי בתעשיה נתן לה השראה, אבל דקוטה ג'ונסון מצליחה לגלם בצורה משכנעת את הדילמה הקיומית של גיל שלושים פלוס. עוד מרגישים צעירים ורוצים לחוות דברים חדשים, אבל מאוחר מדי לזרוק הכל ולהתחיל מחדש, במיוחד אם יש ילדה שצריך לדאוג לה. הדמות של ג'ונסון נראית מאוד ישירה עד לנקודה בה היא מבינה שדברים יכולים להסתבך ואז היא מנסה לתפוס שוב את המושכות ולמנוע מטעויות העבר לחזור. הרגישות בה היא נגשת לתפקיד מעניקה לקהל זמן לשקול את הפרטים ולהבין כמה עניינים מתרחשים מתחת לפני השטח. זו דמות שנראית עצובה ויש עליה שמועות לא מחמיאות, אבל בעצם עוברת תהליך של השלמה והבנה שיש לה עכשיו הזדמנות שניה לחיים נורמלים, אם רק תצליח לא לדפוק את זה.

התסריט הטוב ביותר

מועמדים:

אסגאר פרהאדי – הגיבור

דנה אידיסיס – הנה אנחנו

ויל טרייסי, סת' רייס – התפריט

רבקה לנקיביץ – מילה שלה

קופר ראיף – צ'ה צ'ה ממש חלק

מייק מילס – קדימה קדימה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

די.בי. וייס – שליטי המטאל

הזוכה היא דנה אידיסיס על כתיבת הנה אנחנו. דרמות משפחתיות יש בשפע, במיוחד בקולנוע הישראלי. אולי זה המחסור בתקציב ליצור משהו גדול מהחיים, או יותר סביר, הגישה המקובעת של בתי הספר לקולנוע בארץ, אבל תסריטאים ישראלים בדרך כלל חיים את הקלישאה של "תכתבו על מה שאתם מכירים". ברוב המקרים, אני נגד הגישה הזו, כי היא מאוד מגבילה את הנושאים עליהם אפשר לכתוב, אבל דנה אידיסיס היא יוצאת דופן. הקשר של אידיסיס עם אחיה, הנמצא על הספקטרום, הביא אותה ליצור סדרה מצליחה בשם זה, בנוסף לסרט תעודי שביימה עוד לפני כן אודות אחיה וההכנות לבר המצוה שלו. הנה אנחנו הוא פורמט נוסף בו אידיסיס יכולה להביא לעיני הקהל את חיי היום יום של מבוגר צעיר הזקוק להשגחה צמודה על מנת לנהל שגרה תקינה. הסרט, שאורכו 94 דקות, מציג מסע של אב ובנו ברחבי הארץ, בנסיון נואש של האב לא למסור את בנו לאחריות כפר מיוחד. לשתי הדמויות קשה לשחרר, אולם בעוד הבן עושה זאת כי שבירת שגרה היא דבר שהוא לא ערוך להתמודד איתו, האב נאבק נגד הסיכויים מתוך פחד שהוויתור יוביל לאסון. האם הוא פוחד יותר על הבן או על עצמו, זו שאלה למי שרואה את הסרט. אידיסיס תרגמה לתסריט לא רק את דמות המבוגר האוטיסט שהסביבה מתקשה להכיל בגלל בורות וחוסר נעימות, אלא גם את הפנים השונות של המשפחה האוהבת שלא יכולה לסמוך במאה אחוז על מישהו אחר עם האדם הכל כך יקר לה. אני לא יודע כמה מהפרטים בסרט מבוססים על החיים האמיתיים של משפחת אידיסיס וכמה הומצאו לשם הדרמה, אבל מה שברור זה שבמקרים מסוימים, לכתוב על מה שמכירים זו בכל זאת הגישה הנכונה.

הבימוי הטוב ביותר

מועמדים:

דומי שי – אדומה אש

קוגונאדה – אחרי יאנג

קנת' בראנה – בלפסט

גיירמו דל טורו, מארק גוסטפסון – גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

אסגאר פרהאדי – הגיבור

ג'ואל כהן – הטרגדיה של מקבת

ניר ברגמן – הנה אנחנו

מריה שרדר – מילה שלה

אורית פוקס רותם – סינמה סבאיא

קופר ראיף – צ'ה צ'ה ממש חלק

עקיבא שפר – צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית

הזוכים הם גיירמו דל טורו ומארק גוסטפסון על גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו. העובדה שאהבתי את גרסת הסטופ-מושן הזו של פינוקיו מספיק בשביל להעניק לבמאים שלה את התואר, היא סגירת מעגל לא מכוונת עבורי. דל טורו תמיד נמשך לביזארי ולמוקצה, רק בגרסה הרבה פחות נוחה לעיכול מזו של טים ברטון. הדמיון שלו הפך אותו לבמאי אימה מאוד יעיל ובמאי מאוד מתסכל בז'אנרים אחרים. זו למען האמת הפעם הראשונה מאז "הלבוי" בה נהנתי מסרט שדל טורו חתום עליו, למרות שתמיד הייתה לי הערכה כלפי הסגנון החזותי שלו. זו לא סגירת המעגל, אגב.

המעגל המדובר התחיל כשהייתי ילד קטן. לא זוכר באיזה גיל, ראיתי את סרט האנימציה "הרפתקאות מארק טוויין". מעולם לא סיימתי את הצפיה בסרט, עזבתי בבהלה באמצע ועד היום אני זוכר את הסצנה המפחידה עם דמותו של המוות והקול הלוחש שלו. הייתי צריך לנחש שיש קשר כשפינוקיו הכיל פתאום דמות לוחשת ששולטת בעולם המתים. הרמזים היו שם, רק שהפעם, בין העיצוב המהפנט ועבודת הדיבוב של טילדה סווינטון, פספסתי את העובדה ששתי הגרסאות של המוות נוצרו בידי מארק גוסטפסון. יכול להיות שזה תלוי עם מי הוא עובד. אולי ויל וינטון, הבמאי של מארק טוויין, הנחה את גוסטפסון להכין את הבובות מהחומר ממנו עשויים סיוטים, בעוד דל טורו רצה שיהיה בהן חום. מה שלא יהיה, המפגש בין שני במאים שלאחד מהם סתם לא התחברתי בעבר, בעוד השני גרם לי צלקות נפשיות לכל החיים, איכשהו הוביל לסרט מרהיב לעין וצובת ללב. דל טורו סוף סוף הצליח להוציא מהשחקנים שלו רגשות מורכבים, וגוסטפסון סוף סוף הצליח לעצב ולהניע את הדמויות בצורה סינמטית. לפעמים פשוט צריך את השותף הנכון.

סרט השנה

מועמדים:

אדומה אש

גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

הגיבור

הנה אנחנו

צ'ה צ'ה ממש חלק

יצאה פה קבוצה של סרטים שיש ביניהם כל מיני קשרים. ארבעה מהם עוסקים בקשר בין הורים וילדים, בשניים מהם הילדים נמצאים על הספקטרום האוטיסטי, בעוד השניים האחרים הם סרטי אנימציה בהם הילדים אינם לחלוטין בני אדם. שלושה מהסרטים הופצו בשרותי סטרימינג במקביל להפצה קולנועית. שניים מחמשת המועמדים אינם דוברי אנגלית. למעשה, עלילת כל אחד מהמועמדים מתרחשת במדינה אחרת – קנדה, איטליה, איראן, ישראל, ארצות הברית. שניים מהסרטים היו בתוכניה הרשמית של פסטיבל קאן, בשנים נפרדות, אולם רק אחד מהם למעשה הוקרן מול קהל, בעוד האחר אבד את ההזדמנות בשל מגפת הקורונה. שניים מהסרטים הם סרטי ביכורים של במאים שזכו קודם להוקרה בזכות סרטים קצרים. ויש עוד נתון סטטיסטי מעניין…

הזוכה הוא צ'ה צ'ה ממש חלק. זו הפעם הראשונה ב-21 שנות פינגווין הזהב בה פרסי הסרט, הבימוי והתסריט מתחלקים בין שלושה סרטים שונים. זה לא מוריד במאום מאיכותו של צ'ה צ'ה ממש חלק, או מיכולותיו של קופר ראיף כבמאי ותסריטאי. התחרות הייתה באמת צמודה וסרטו של ראיף נצח לבסוף על סמך תחושת בטן. אלה לא רק האיכויות הטכניות של הסרט, או הכתיבה שלו שעושים אותו טוב במיוחד, זה גם הלב. ראיף יצר סרט על דמויות שלמרות הפגמים שלהן, מצליחות לא לאבד את הראש (עד כאן לדימויים אנטומיים). בביקורת שכתבתי בזמנו, הגדרתי את צ'ה צ'ה ממש חלק בתור סרט על גבריות בריאה, כזה שמציג דמות רגישה ומתחשבת מבלי שהדבר יגרע מההגדרה שלה כגבר בעיני החברה. הסרט מציג את התחושה הכה מוכרת שלא משנה מה עושים, תמיד חסר משהו. בין אם זה בוגר אוניברסיטה שפתאום צריך לבנות לעצמו חיים כמבוגר, או אמא בשנות השלושים לחייה שיכולה להרגיש צעירה רק דרך אחרים. יש בסרט הזה הרבה טוב לב, אולם הוא אינו נופל לנאיביות. המסע שעוברות הדמויות הוא מסע של הבנה שלכל דבר יש את המקום והזמן שלו. גם אם ממש בא לעשות את זה כבר עכשיו, צריך להעריך את מה שיש לפני שמחליטים לעזוב. בסופו של דבר, זה הסרט שהכי התחברתי אליו השנה, כאדם, כגבר, כמבקר, כהורה, כצופה. הוא קולע בכל כך הרבה רבדים ולא מחפף באף אחד מהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.