ביקורת: גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

היתרון הגדול ביצירות שזכויות היוצרים עליהן פגו, הוא שניתן לעבד אותן בצורות שונות מבלי לשלם על כך או להסתכן בתביעה מצד בעל הזכויות. החסרון הגדול הוא שכל אחד יכול לעשות זאת, לא פעם במקביל למישהו אחר. יש לך הזדמנות להפיק סוף סוף את המחזמר שרצית על זהבה ושלושת הזומבים, אבל רגע לפני שסיימת לכתוב את התסריט, יוצאת גרסה של האגדה כאופרת חלל עם אפקטים פורצי דרך שכולם מדברים עליה. עד שהגרסה שלך יוצאת, הצופים ישוו אותה לעיבוד אחר, הרבה יותר מפורסם.

סביר להניח שנתקלתם בגרסה המצוירת של דיסני (בימים שוולט עוד היה אחראי בעצמו על ההפקה) לסיפור פינוקיו. זה היה העיבוד הקולנועי המשמעותי הראשון לספרו של קרלו קולודי על ילד העץ המפורסם ואולי גם המוכר ביותר. גם מי שלא ראה את הסרט במלואו, ודאי מזהה את דמותו של פינוקיו עם שיער שחור, אודם בלחיים וכובע צהוב, שלא לדבר על השיר שהמנגינה שלו מופיעה בתחילת כל הפקה של דיסני מאז. אם גדלתם בישראל, סיכוי סביר שיש לכם גם הכרות עם אחת משתי סדרות אנימה שהופקו במהלך שנות השבעים ושודרו בארץ בזמנים שונים. לכל הפחות, המוח שלכם יודע להשלים אוטומטית את השורה "בוקר טוב עולם…".

בשנים האחרונות, יצאו שלושה עיבודים קולנועיים להרפתקאותיו של פינוקיו, כל אחד מאוד שונה מהאחרים. ב-2019, יצא סרט איטלקי עם רוברטו בניני (הפעם בתפקיד ג'פטו, תודה לאל), שזכה להצלחה מסחרית, קטף שבחים ואף היה מועמד לשני פרסי אוסקר. לפני מספר חודשים, דיסני הוציאו את רימייק הלייב אקשן המיותר השנתי שלהם עם עיבוד כל כך כושל לסיפור, שאנשים אפילו לא טרחו לומר שלפחות טום הנקס נמצא שם. בואו נגיד שיותר סביר שאת הסרט הזה נמצא דווקא ברשימת המועמדויות של הראזי. עכשיו, כמעט בסוף השנה, נטפליקס מוציאה עיבוד נוסף לסיפור, הפעם ממוחו הקודח של גיירמו דל טורו.

בגרסה המופצת בישראל תחת השם "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו", הסיפור מתרחש בתקופה מאוחרת יותר מזו של הספר ושל רוב העיבודים. ג'פטו הוא עדיין נגר/שען/הנדימן בודד שרוצה בן, אלא שהפעם אנחנו למדים שהיה לו פעם ילד, קרלו (מחווה למחבר הספר), שנהרג בזמן הפצצה במלחמת העולם הראשונה. ג'פטו האבל הפך לאורך השנים לאדם שבור וממורמר, אכול געגועים לבנו האהוב. בלילה אחד של שכרון, ג'פטו כורת עץ אורן ומגלף ממנו צורה של ילד. רוח היער, הרוצה לשמח את האב השכול, מפיחה בבובה חיים, קוראת לה פינוקיו וממנה את סבסטיאן ג'יי. קריקט, הצרצר שהתגורר בתוך גזע העץ, למדריכו של פינוקיו בדרכי המוסר.

דל טורו הודיע לראשונה על כוונתו לביים סרט על פינוקיו עוד בשנת 2008. מאז, הספיק ליצור חמישה סרטים, אף אחד מהם לא באנימציה מלאה, לזכות באוסקר על בימוי והפקה, כמעט לביים את טרילוגיית ההוביט, לבטל כמה פרויקטים נוספים ולהשתתף ביצירה של מספר סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב. לצד הערכה ביקורתית על הדברים שהצליח לסיים, דל טורו צבר לעצמו מוניטין של במאי שמקושר לדברים שלא יוצאים לפועל, או מועברים בשלב מסוים לידיו של מישהו אחר. על כל "פסיפיק רים" יש עיבוד לא ממומש ל"היילו". על כל "סמטת הסיוטים", יש "פרנקנשטיין" שנותר בשלב התכנון. הוא אפילו היה אחראי בשלב מסוים על גרסת הלייב אקשן של "היפה והחיה", אבל דיסני החליטו ללכת בסוף על כיוון אחר. במילים אחרות, זה שפינוקיו של גיירמו דל טורו בכלל קיים, זה חצי נס.

הנס הזה, אגב, ממש יפה. לדל טורו יש סגנון חזותי יחודי שבא לידי ביטוי גם כאשר הוא מביים סרט באנימציית סטופ-מושן. רוח היער ואחותה המוות מזכירות עיצובים מ"המבוך של פאן" ואני לא אתפלא אם דאג ג'ונס, אותו מרבה דל טורו להלביש בתחפושות של יצורים דקיקים וגבוהים, היה מודל לעיצוב שלהם. פינוקיו אינו מהוקצע כמו בגרסאות אחרות מאחר וכאן הוא פוסל בידי שיכור בעל לב שבור. עד כמה שהתנועה שלו חלקה וקלילה, העץ ממנו הוא עשוי נראה גס, עם מסמרים שבולטים ממנו. העיירה בה ג'פטו חי נבנתה כמו על צלע הר, כאשר היא משנה את אופיה עם עליית הפשיזם וכנסיתה של איטליה לעוד מלחמה.

אה כן, פשיסטים. אם יש משהו שאפשר לסמוך על דל טורו לגביו, זה שאין אצלו אגדות פשוטות. האדם שהשתמש במבוך תת-קרקעי קסום כבריחה מאב חורג שרודף רפובליקנים בספרד, וביצור מהלגונה השחורה כהשראה לסיפור אהבה על רקע המלחמה הקרה, החליט שמה שחסר באגדה של פינוקיו זו האפשרות לגייס ילדים לצבא שמשתף פעולה עם גרמניה הנאצית. בעוד התסריט שומר על אלמנטים רבים מהסיפור המקורי, נוספו לו גם שינויים בולטים, כמו דמות של פודסטה שתפקידו להשגיח על הסדר הציבורי ולדאוג שכל התושבים נאמנים לשלטונו של הדוצ'ה. אין הסבר ספציפי לשינוי, פרט לכך שדל טורו תמיד היה מרותק מדמויות שמתנגדות למשטרים מדכאים.

עוד שינוי הוא העיסוק המרובה במוות. שוב, זה לא דבר חדש אצל דל טורו, שכבר בסרט הביכורים שלו עסק באדם שמוצא דרך לשמור על נעורי נצח במחיר כבד. פינוקיו מתחיל בסיפור על אבדן וממשיך עם הסברים על התמודדות עם מוות, הקושי להחליף את מקומו של אדם אהוב שנהרג והשאלה האם הדמות הראשית היא בת אלמוות או לא. יש חוקיות מסוימת בתוך העולם של הסרט, לפיה פינוקיו הוא לא ילד אמיתי כל עוד יש לו חיי נצח, אבל קיימת גם אפשרות לפיה לא יוכל לחזור לחיים. באופן כללי, הסרט נוקט בגישה פילוסופית לגבי ההגדרה של חיים ומוות. זה יכול קצת לבלבל, אבל נעשה הגיוני בסופו של דבר, במקביל לסצנה היפה ביותר בסרט.

מאחר ויש חוק לא כתוב לפיו דמויות מפעם צריכות לדבר במבטא בריטי, קרלו ופינוקיו שניהם מדובבים בידי גרגורי מאן הצעיר. הוא כל כך אנגלי שזה מסיח את הדעת בהתחלה, אבל היכולת להעביר ביעילות את הסקרנות והמרדנות של ילד שהכל חדש לו, מביאה לכך שהקול שלו הוא נדבך חשוב בהפרחת החיים בבובה. שאר המדבבים עושים עבודה טובה, אם כי אף אחד מהם אינו בולט במידה יוצאת דופן. מעניין במיוחד הליהוק של קייט בלנשט בתור הקוף ספצטורה, שדי מקביל לפעם ההיא שג'ורג' קלוני דבב כלב רגיל ב"סאות' פארק". יואן מקגרגור מספק את קולו של הצרצר שמשמש גם מספר בסרט. הטון המלנכולי בו הוא מדבר עשה לי מדי פעם פלאשבקים ל"מולן רוז'", שם מקגרגור מסגר את הקטעים המוזיקליים השמחים בקריינות מבשרת רעות.

אפרופו קטעים מוזיקליים, יש כאלה בפינוקיו. זה מוזר כי נראה כאילו דל טורו לא הצליח להחליט אם הוא רוצה שהסרט יהיה מחזמר או לא. אלכסנדר דספלה הלחין מספר שירים, אבל רק חלקם מבוצעים עד הסוף, בעוד אחרים נקטעים באמצע. בכל אופן, הם די משעממים ולא תורמים הרבה לסיפור, מה שהופך את המוזיקה לדבר היחיד שלחלוטין לא עובד בסרט. בואו נגיד ש-"When You Wish upon a Star" הבא לא יצא מכאן.

אין לי היסטוריה מאושרת עם סרטים של גיירמו דל טורו. בעוד הוא עצמו עושה רושם של אדם מקסים עם תחומי עניין מרתקים וחוש עיצובי מהפנט, אני נוטה שלא להתחבר לסרטיו. היחיד עד כה שאהבתי הוא "הלבוי" וגם שם הרגשתי שהטון הכללי כבד מדי עבור הדמות הראשית. פינוקיו תופס את מקומו בתור הסרט האהוב עלי של דל טורו והיחיד שעושה זאת ללא סייגים מצדי. הוא יותר אפל ממה שמצפים מהסיפור המפורסם, מה שהיה יכול להפריע לי, אבל דווקא כאן זה מסתדר. כשהעלילה מתמקדת בצורה אמינה בנסיון להתגבר על אבדן ובהבנה שהמוות הוא חלק מהחיים, יותר קל להכיל את הדברים המורבידיים שבה. התסריט לוקח הרבה חופש בסטיה מחומר המקור, אבל הספר של קולודי כל כך עמוס בדמויות ועלילות משנה, שחייבים לחתוך חלקים ולהתמקד בתמה מסוימת על מנת להתאים למסגרת זמן של כמעט שעתיים. להוציא את השירים, שרובם בזבוז זמן, פינוקיו של דל טורו הוא סרט מרתק ומרגש שזורם בלי בעיה מתחילתו ועד סופו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.