ביקורת: היא אמרה

הארווי ויינסטין שנה את האוסקר לפחות שלוש פעמים. הראשונה כאשר החל להפנות לשיווק סרטים עצמאיים מספיק משאבים כך שיוכלו להתחרות בהפקות הוליוודיות גדולות. זה הביא למצב בו סרטים קטנים כמו "כף רגלי השמאלית", "ספרות זולה" ו"הדוור" הצליחו להתמודד על האוסקר לסרט הטוב ביותר, וגם הפך את פסטיבל סאנדאנס לאטרקטיבי במיוחד עבור מפיצים. הפעם השניה הייתה לאחר שזכה באוסקר כמפיק של "שייקספיר מאוהב", למרות שלא היה באמת מעורב בהפקה ודאג להשחיל את שמו לקרדיטים על מנת שיוכל לקבל פרסים. הזכיה הזו, שכבר בזמן אמת נחשבה מעוררת מחלוקת, העלתה לסדר היום את הצורך בהטלת מגבלות חזקות יותר על היכולת של מפיצים לפנות ישירות לחברי אקדמיה, להזמין אותם לארועים מיוחדים וללכלך על מתחרים. הפעם השלישית הייתה בשנת 2017.

תקיפות מיניות והשתקות היו חלק מתעשיית הסרטים מאז ומתמיד. לא כל הפרטים ידועים, אבל כנראה שגם ראשי האולפנים וחלק מהכוכבים והבמאים בתור הזהב של הוליווד, גרמו לכך שלא הכל יהיה זהב עבור נשים וגברים בסביבתם. עדיין, לא דברו על זה בפתיחות כמו אחרי ששמו של ויינסטין עלה לכותרות. לצד מגמה כלל עולמית של עליית מודעות להתנהגות לא הולמת במקום העבודה, המפץ שהחל בחשיפת שמו של ויינסטין כטורף מיני, הביא לבריאה מחודשת של סדר העדיפויות בהוליווד, במיוחד באופן בו האקדמיה נותנת יצוג לסרטים העוסקים בנשים ובנקודת המבט שלהן. כמו בסוף שנות התשעים, גם כאן ויינסטין היה הזרז לשינוי תפיסה שנועד בעצם לעצור אותו ואת דומיו.

את "מילה שלה" ביימה מריה שרדר, על פי תסריט של רבקה לנקיביץ שעובד מספרן של ג'ודי קנטור ומייגן טוהי. דדה גרדנר היא חמישים אחוז מצמד מפיקי הסרט ונשיאה שותפה של חברת בי פלאן, שהפיקה את הסרט בשיתוף עם סרטי אנאפורנה, אותה יסדה ומנהלת מייגן אליסון. בקיצור, מאחורי הפרויקט הזה עומד צוות שרובו מונהג בידי נשים.

מילה שלה עוסק בסיפור האמיתי מאחורי נסיונן של קנטור וטוהי לכתוב מאמר אודות התנהלותו המינית הפסולה של מפיק העל הארווי ויינסטין. בעודה עובדת בעיתון הניו יורקר, קנטור מגלה על כך שהשחקנית רוז מקגאוון נאנסה בידי ויינסטין יותר מעשרים שנה לפני כן. כאשר היא קצת יותר מתעמקת בסיפור, מתברר ששחקניות ועובדות נוספות בחברת מירמקס, אותה יסדו האחים ויינסטין, היו קרבן לתקיפות מיניות מצד הבוס הגדול. בתמיכת צוות העיתון, קנטור מצרפת לתחקיר את טוהי, בעלת הנסיון עם סיפורים דומים, כולל האשמות כלפי דונלד טראמפ בחודשים שלפני הבחירות לנשיאות, שעלו לה בלא מעט כוחות נפשיים.

מאחר ועברו רק חמש שנים מאז שהפרשה התפוצצה, קשה להאמין שאין לכם מושג איך הסיפור נגמר. גם יוצרות הסרט מודעות לכך ועל כן השאלה במרכז הסיפור אינה האם הארווי ויינסטין אשם, אלא איך אפשר לחשוף את שמו מבלי להסתבך. ויינסטין היה באותה תקופה אדם מאוד עשיר ומאוד חזק, שהיה רגיל לקבל מה שהוא רוצה. בעוד אפשר לראות בזה תכונה חיובית עבור מפיק, היא הופכת לסכנה נוראית כאשר אותה מדיניות מיושמת גם בתחומים אחרים. כפי ששתי העיתונאיות החוקרות מגלות במהרה, הקושי האמיתי אינו למצוא את הקרבנות, אלא לשכנע אותן לשתף מידע כנגד מערכת של השתקות ואיומים.

מריה שרדר עושה בחירה מעניינת לא להראות את פניו של ויינסטין (הוא נראה רק מהגב) ובאופן כללי, לצמצם את זמן המסך שלו. בתור אדם כל כך דומיננטי בתחום העיסוק שלו, לא חסר תיעוד של ויינסטין מדבר ומתראיין, כמו גם ציטוטים לא מחמיאים שהאיש עצמו ספק לתקשורת. שרדר החליטה שלא להפוך את הסרט לבמה עליה יוכל לנסות להגן על עצמו, אלא לתת את זכות הדיבור לנשים שהושתקו במשך שנים ורבות מהן לא יכלו למצוא יותר עבודה בעולם הבידור כי העזו לעמוד על שלהן. אני בטוח שכל מיני אנשים שזכויות אדם מאוד חשובות להם כל עוד מדובר באדם משלהם, יטענו ליצוג לא הוגן של ויינסטין בסרט. אחרי הכל, מילה שלה לא מתנהג כמו משפט צדק, אלא כנסיון להוכיח אשמה עליה הוחלט מראש.

טוב מאוד. המשפט של הארווי ויינסטין כבר התנהל במציאות ותוצאותיו ידועות. הסרט לא חייב לו שום ספק בשלב הזה, בדיוק כפי שהרגיש במשך שנים שאינו חייב לשאת באחריות לחיים שהרס. אני בעד שסרטים מסוימים העוסקים בהאשמות קשות יציגו את שני הצדדים, אבל כשהאמת כבר יצאה לאור לפני תחילת ההפקה, מותר להתמקד בהוכחות ולא בנרטיבים סותרים. אחרי הכל, האם "כל אנשי הנשיא" או "ספוטלייט" היו מוצלחים באותה מידה אם היו מקדישים זמן מסך ממושך להצדיק את פרשת ווטרגייט או את הניצול המיני בכנסיה הקתולית? לא, בשביל זה יש סרטים כמו "פרוסט/ניקסון" ו"האפיפיורים" שנותנים במה למי שהיה בעמדה למנוע עוולה ולא עשה זאת. כל סרט והגישה הנכונה עבורו.

האמת הלא נעימה היא שמילה שלה נחשב לכשלון מסחרי. עם תקציב צנוע יחסית של 32 מיליון דולר, הכנסות הסרט נכון לרגע כתיבת הביקורת הזו עומדות על פחות משליש מכך. יש שמאשימים זאת בחוסר עניין ציבורי בעיתונאים כגיבורים, מה שנשמע כמו תרוץ מאוד מאולץ. נטען גם שאין טעם ללכת לראות סרט שיוצא כל כך קרוב לארועים המדוברים בו, אבל אחרי שכבר ידוע מה קרה בסוף. כנגד זה אני מציין שוב את "כל אנשי הנשיא", שיצא רק ארבע שנים אחרי הארועים המתוארים בו (מילה שלה המתין חמש שנים), היה להיט קופתי ומועמד לשמונה פרסי אוסקר, בחצי מהם גם זכה. לא, אני לא חושב שהנימוקים האלה נכונים. לדעתי, יש שני הסברים הגיוניים לכך שמילה שלה לא מושך את כמות הקהל שמגיעה לו.

סיבה אפשרית אחת היא שהסרט פשוט לא משווק טוב. אנאפורנה ידועים לשמצה כיצרנים של סרטים שהמבקרים אוהבים והקהל לא רואה. אמנם היו להם כמה הצלחות קופתיות, אבל גם מספר כשלונות מפוארים. אולי מילה שלה סתם התפספס מכיוון שלא ידעו להביא אותו לידיעת הציבור כמו שצריך.

אפשרות שניה היא שהסרט נוגע קרוב מדי עבור אנשים מסוימים. זה לא רק העיסוק בנושא טריגרי כמו אונס, כולל תיאור מילולי של מקרים אמיתיים שיהרסו את היום למי שתכננו על בילוי קליל בקולנוע. זו גם העובדה שהאנשים שמואשמים בסרט הם בסופו של דבר חלק מאותה תעשיה שבה הוא נוצר. הארווי ויינסטין כבר לא נמצא במצב בו הוא יכול להשפיע על הקריירה של מי מהמעורבים בהפקת והפצת הסרט, אבל זה שתפסו אותו, לא אומר שהעסק נגמר. כאמור, התנהגות מינית לא הולמת בהוליווד היא לא דבר חדש. יהיה מאוד תמים להניח שהארווי הוא היחיד שפעל בסדר גודל שכזה, או שאין עוד שמות שיחשפו בעתיד. אני לא רוצה להיכנס לקונספירציות, רק משתף תחושה מציקה שיש אנשים בתעשיית הבידור שלא כל כך רוצים שסרט על חשיפת התנהלות לא הולמת של בעלי השפעה, יזכה להרבה צפיות.

מה שלא תהיה הסיבה, אם אתם קוראים את הביקורת הזו בשבוע בו היא מתפרסמת, עוד יש הזדמנות לצפות במילה שלה בקולנוע ולהתרשם בעצמכם. מריה שרדר עשתה עבודה נפלאה בהצגת סיפור שאמנם מלא בקלישאות של סרטי עיתונות, אבל עדיין נראה מאוד ריאליסטי. הכימיה בין זואי קאזאן וקרי מאליגן נותנת לדמויותיהן של קנטור וטוהי מידה נחוצה של פגיעות שמחייבת אותן להסתמך אחת על השניה בכדי לא להישבר. אין פה נסיון לייפות את העבודה שלהן, אפילו יש רגעים בהם הסרט מכיר בכך שתחקיר שכזה גורם לא פעם צער לאנשים הלא נכונים. הן בהחלט מוצגות כאמיצות ובעלות משימה חשובה, אבל אנושיות ועם צורך מתמיד בגיבוי מצד קולגות על מנת להחליט על הצעד הבא. אם אתם רוצים עיתונאים שיהיו גם גיבורים, חפשו את קלארק קנט, שמעתי שהוא מכיר את סופרמן. אם מעניין אתכם לראות איך נעשה אחד התחקירים המשפיעים ביותר של המאה הנוכחית, מילה שלה מתאר זאת היטב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.