חבילה למייק: נפילתו ועלייתו של הטרמפיסט

מותו של אשר צרפתי ב-15 באוקטובר 2022, עורר אמוציות מוגבלות. במקומות רבים הוא תואר כאחד מחלוצי תאטרון הפרינג' בישראל ובאופן כללי כאדם שרוב הקריירה שלו הייתה על הבמות. אולם, מאחר ומדובר בהספדים שהוכנו מראש עבור קהל שאינו כולל רק את פוקדי פסטיבל עכו, צוינו גם מספר סרטים בהם צרפתי שחק. הייתי סקרן לגבי דבר אחד שגרם לי לחפש כמה שיותר מהפוסטים שנכתבו עליו ביממה האחרונה. רציתי לדעת אם מישהו מהמספידים יזכיר את "הטרמפיסט". זה עניין אותי דבר ראשון כי מדובר בסרט שאני ישר חושב עליו בהקשר לשמו של השחקן המנוח. אולם חשוב מכך, זה לא סתם סרט עבורי. קיים סיכוי סביר שמחברי החבצלות לא צפו בו מעולם ושהכלילו אותו בפוסט פשוט כי מדובר בתוצאה הראשונה בגוגל כשמחפשים את הפילמוגרפיה של אשר צרפתי. אני מודה שיש לי חלק, קטן מאוד, אולי אחוזון, אבל יש לי חלק כלשהו במהירות בה הטרמפיסט עולה בתוצאות החיפוש.

בעולם בו דברים מתנהלים כמצופה מהם, הטרמפיסט היה נקבר בתחתית החיפוש, אם בכלל היה עולה כתוצאה. לא מספיק אנשים היו מודעים לקיומו אם היה סתם סרט לא מוצלח. אלא שהטרמפיסט הוא סרט גרוע באופן מיוחד. סרט ששום דבר לא נעשה בו כמו שצריך, לא זכה להפצה רשמית באף מדינה בעולם וכמעט הוכחד לחלוטין כאשר נותרו רק שני עותקים ידועים ממנו. רצה הגורל ודווקא בקו הזמן שלנו, האסון הסינמטי הזה הפך לסרט קאלט שאפשר לשחקנים הראשיים שבו להנות מאהבת הקהל למרות ובזכות שעתם הרעה ביותר.

הסיפור מתחיל לפני יותר מחמישים שנה. עמוס ספר, במאי ותסריטאי צעיר (כנראה, לא מצאתי את שנת הלידה שלו בשום מקום), חפש משקיע לתסריט לא גמור שכתב בהשראת ביקור בקומונות היפיות והרצון ליצור סרט אנטי-מלחמתי. הימים ימי מתיחות בטחונית בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. ספר, שהיה בעל נסיון קצר כשחקן תאטרון ואהבה גדולה לקולנוע, הצליח להשיג משקיע לסרט בעל השם הבינלאומי "היפי אמריקאי בישראל". אמציה חיוני, שמאחוריו כבר היו כמה הצלחות בישראל ומחוץ לה, הסכים להפיק את הסרט ולתפקיד הראשי לוהק אשר צרפתי, אותו הכיר ספר כאשר עבדו ביחד על ספינה. הצילומים התרחשו בעיקר ברחבי תל אביב ובאי האלמוגים שנכבש מספר שנים לפני כן ממצרים והיה זמין לשימוש.

על פניו, התחלה מבטיחה. יש במאי, יש מפיק, יש כסף, יש שחקן ראשי. נחצ'ה היימן מוכן לתרום מוזיקה מקורית יחסית לסרט (הלחן החוזר שוב ושוב לאורך הסרט שמש גם לשיר "אמור איפה אתה" בביצוע רבקה זהר), רק צריכים עוד כמה שחקנים. פה מתחילות לצוץ נורות אזהרה. התסריט דורש שני גברים ושתי נשים שיגלמו את רביעיית ההיפים שנוסעים 20 ק"מ דרומית מתל אביב לשם הקמת קהילה חדשה, משוחררת מהחוקים והדעות הקדומות של העולם הישן. לצורך זה נוספו לקאסט שמואל וולף, צילה קרני ואירית אלטר. די מהר, אלטר פרשה מההפקה כאשר לא הסכימה להצטלם בעירום והוחלפה בלילי אבידן. מתברר שבעלה, המשורר דוד אבידן, גם לא התלהב מהעירום בסרט ודרש מעורכי עיתון "העולם הזה" למסור לידיו את כל התמונות והתשלילים המכילים צילומי עירום של אשתו מתוך הסרט. עד היום לא ידוע האם יש קשר בין הסרוב של העורכים לעשות זאת לבין השריפה שפרצה במערכת העיתון כמה ימים לאחר מכן. שמואל וולף היה שחקן מנוסה יחסית, שגם הספיק כבר לעבוד עם צרפתי על הבמה, אולם כפי שיודע כל מי שראה את הסרט, שמואל לא דבר אנגלית. זה קצת בעייתי בסרט שנכתב בעיקר באנגלית, אבל עמוס ספר התאים עצמו למצב והפך את וולף לשחקן משנה שמדבר בעיקר עברית, כולל סצנה באורך חמש דקות בה הדמויות שלו ושל צרפתי מתווכחות בלי להבין ששניהם אומרים אותו דבר. ברור מה המסר שרצו להעביר, רק חבל ששכחו לערוך את הסצנה לאורך נסבל. צילה קרני, חיילת משוחררת שלא שחקה לפני כן מול מצלמה, סומנה בתור התגלית הגדולה של הסרט. זה הסרט היחיד באורך מלא שהשתתפה בו.

לאחר סיום הצילומים, שכללו מעט מאוד ימי צילומים, הסרט הוגש למרכז הסרט הישראלי על מנת לקבל החזר מס המגיע להפקות מקומיות. חברי הוועדה עיינו בממצאים והחליטו שהסרט אינו עומד בסטנדרט האמנותי המצופה מסרט ישראלי. עמוס ספר האמין שכמות האנגלית והנושא הבינלאומי הם שמנעו את ההתיחסות לסרט כישראלי, אם כי ראיתי את הטרמפיסט מספיק פעמים כדי לחשוב שהנימוק של הוועדה די מדויק. אם מצפים לעמידה בסטנדרטים כלשהם, הסרט הזה לא עומד בהם. מצד שני, הוא בהחלט ישראלי, גם אם הגאוגרפיה בו מבולבלת לחלוטין. אם מיקום לא נכון של מפרץ אילת לא עצר את מייקל ביי, למה שיעצור במאי הרבה פחות מוכר? זה היה אמור להיות גזר דין מוות לסרט. בלי החזר מס, אין הגיון כלכלי בהפצתו בישראל והמשקיע האמריקאי שהיה אמור לדאוג להפצה בחו"ל, פשט את הרגל בלי להודיע לאף אחד בארץ על כך. חמש שנים אחרי שצולם, הטרמפיסט למעשה הוקרן באופן חד פעמי בסינמטק תל אביב, אבל לא זכה לחסד מהקהל. ההקרנה הבאה נערכה כבר תחת נסיבות שונות לחלוטין.

באופן שבו הדברים האלה קורים בימינו, אחד משני העותקים הקיימים של הטרמפיסט התגלגל לידי יוטיובר אמריקאי שהעלה סרטון של כמה דקות עם מיטב הרגעים של הסרט. ב"מיטב" הכוונה היא כמובן לרגעים הכי קרינג'יים, חובבניים, נטולי הקשר ומצחיקים בטעות שבעל העותק שלף מתוך הגרסה המלאה. יניב אידלשטיין, מתרגם וחובב סרטים ישראלי, חש צורך לראות את הסרט המלא מתוכו לקוחים רגעי האימה והחל לחפש עותק. התברר ששמואל וולף החזיק אצלו את העותק היחיד בישראל, מה שאפשר לאידלשטיין לצפות בו ואז להגיע למסקנה המתבקשת היחידה: עוד אנשים צריכים לראות את זה.

בשלב הזה, ברצוני להבהיר כי יכולות להיות רק שתי סיבות להגיע למסקנה כזו. או שהמדובר בסרט מופתי נשכח שראוי לחשיפה מחודשת על מנת שימצא את מקומו הראוי בין דפי ההיסטוריה, או שהסרט כל כך רע שצריכים להציגו בפני אנשים נוספים רק בשביל לדעת בוודאות שלא מדובר בהזיה. במקרה דנן, הטרמפיסט הוא מה שנקרא כל כך רע שזה טוב. ליתר דיוק, כל כך רע שזה לא טוב, אבל אפשר לצחוק עליו ביחד. כך יצא ששלושה עשורים לאחר שהוקרן לראשונה בסינמטק ת"א, הטרמפיסט הוקרן באותו קולנוע בפעם השניה. הפעם, זה לא היה נסיון להריץ מחדש את הסרט להפצה מסחרית, אלא הקרנת חצות בה הקהל רשאי להעיר הערות ולצחוק כאוות נפשו לכל אורך הערב. פה אני נכנס לסיפור.

בפעם הראשונה שבאתי עם חברים להקרנה של הטרמפיסט, כבר היה לסרט קהל קבוע ואפילו מישהו שנהג לעלות לבמה ולשיר עם אחד משלושת הטרקים היחידים בפסקול. ראינו כי טוב ובעדינות האופיינית לנו, די השתלטנו על ההקרנות. באנו שוב ושוב, עם בדיחות קבועות ומילים משלנו לשירים (כולל "זה שיר שלא נגמר" שזו השורה היחידה בו) והפולחן סביב הסרט נבנה תחת פיקוחנו. יניב אידלשטיין תפס פיקוד ודאג להשיג אנשים שיעבירו הרצאה בכדי להעסיק את הקהל בזמן סצנת המין הגרועה ביותר בהיסטוריה, ואף הביא להקרנות חלק מהמעורבים בהפקת הסרט, כולל כמה מהשחקנים ואחת מחברות הצמד סוזן ופראן, המבצעות באחת הסצנות שיר על אהבה ושלום, רגע לפני שרוב הדמויות נטבחות בידי פנטומימאים מסתוריים. עם הזמן, נוספו דברים כמו תרגום סימולטני על הבמה לשפות נוספות בסצנה בה וולף וצרפתי לא מבינים זה את זה, ריקודים פרועים (בניגוד לטענתו של שמואל וולף בראיון, אף אחת לא הורידה חולצה במהלך הריקוד) ומיקרופון שהסתובב בין הקבועים, לשמחתם/מורת רוחם של מי שלא הכירו את הבדיחות הקבועות. אני גם יודע על לפחות ילדה אחת שנולדה בזכות הסרט, לאחר שהוריה הכירו במהלך הקרנה.

היו כל כך הרבה הקרנות, שכבר לא ברור מי המציא איזו בדיחה. אני די בטוח שהייתי הראשון שהשמיע את המנגינה של בני היל בזמן שהדמויות מתרוצצות על האי בכעס, ושהייתי זה שעלה על כך שהמיקום אותו מציעים להקמת אוטופיה הוא בעצם רחובות. שאר הדברים, מי זוכר בכלל? העיקר שמישהו ישמע את הבדיחה ויצחק, בין אם מתוך ציפיה לה, או כי זו הפעם הראשונה שהוא צופה בסרט ונדרש פילטר בכדי להכיל את הטמטום. בעוד אני לא יודע מה עלה בגורלו של עמוס ספר, השחקנים בסרט הפנימו בשלב מסוים שהוא גרוע ושהבדיחות של הקהל הן הדרך היחידה לשרוד את ההקרנה בלי לצאת באמצע. ככל הידוע לי, אשר צרפתי ושמואל וולף בהחלט אהבו את זה שקהל חדש נהנה מהסרט, גם אם לא מהסיבה אליה כוונו במקור.

בשלב מסוים, כמו כל דבר טוב, זה התחיל לדעוך. האחריות על ארגון ההקרנות החליפה ידיים, מה שהביא לכך שהן הלכו ונעשו רחוקות זו מזו, ולא תמיד מי שהיה צריך לדעת עליהן, עודכן בזמן. הסרט התחיל לצבור מוניטין גם בחו"ל ואף יצא ב-די.וי.די ובבלו ריי, מה שעשה אותו זמין מחוץ להקרנות פעילות. כמובן שגם מגפת הקורונה העולמית תרמה למיעוט ההקרנות, אם כי זה היה כבר הרבה אחרי שהחלו לדעוך, והן הפכו ממסורת של פעם בכמה שבועות, לארוע נדיר. הפעם האחרונה בה הייתי בהקרנה של הטרמפיסט, הייתה בקולנוע קנדה, לפני שהנגיף סגר את הכל. היינו צריכים לבקש שיקרינו את הסרט בלי כתוביות מיוחדות שמגלות את הבדיחות מוקדם מדי, וקלטנו שחלק מהבדיחות לא עבדו על הקהל החדש. מתברר שהקהל של פלורנטין זה לא הקהל של הסינמטק. עדיין היה כיף, אבל במקום לעמוד מחוץ לסינמטק ולהחליט איפה יושבים לאכול באחת וחצי בלילה במרכז תל אביב, ההקרנה הזו הסתיימה כשכל אחד מתפזר לביתו, מנסה לא לנשום את ענן העשן בכניסה לאולם. בין ההתבגרות שלנו למיעוט ההקרנות, זה כבר לא היה זה.

אם מסקרן אתכם לראות את הטרמפיסט, אני מעודד, בעצם מפציר בכם, לעשות זאת עם כמה שיותר אנשים. ככל שיותר מוחות פועלים במקביל, ככה יותר קל לחשוב על בדיחות. מנסיוני, בלתי אפשרי לצפות בסרט בלי זה. הוא ניתן להשגה כיום, בדרך כזו או אחרת, אז לכו על זה. אני מקווה שיהיו עוד הקרנות, אבל לא ידוע לי על משהו שמתוכנן בעתיד. כרגע, משעשע אותי שנוצר מספיק באז סביב הסרט כדי שיוזכר בדיווחים על מותו של השחקן הראשי, גם אם זה רחוק מלהיות ההשג המכובד ביותר בקריירה שלו. כשהתחילו ההקרנות הפעילות, אשר צרפתי היה בחיים, שמואל וולף היה בחיים, נחצ'ה היימן היה בחיים, הצלם יעקב קלח היה בחיים, גם חנה מרון שהייתה בוועדה שפסלה את החזר המס של הסרט והייתה בין הראשונים לזהות את חוסר ערכו האמנותי, עוד הייתה בחיים. אף אחד מהם כבר לא איתנו, אבל לפחות שניים מהם זכו לנחת בעקבות קהל של מעריצים שלא מאשים אותם באיכותו הירודה של הסרט, אבל שמח לראות שהם מבינים את הבדיחה.

לסיום, הנה דברים שכתבתי עבור חבר שהקריא אותם לציון ארבעים שנה להפקת הטרמפיסט ושנתיים להקרנתו:

ערב טוב, גבירותי ורבותי, ליידיז אנד ג'נטלמן, מאדאם א-מיסייה. ברוכים הבאים ליובל השנתיים להקרנת הסרט הטרמפיסט, או כפי שהוא מוכר ברחבי העולם, היפסטר אמריקאי בישראל.

לגמרי במקרה, הסרט גם חוגג השנה את יום הולדתו הארבעים, ממש כמו "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה ו"קברט" של בוב פוסי. לשלושת הסרטים האלה דבר חשוב מאוד במשותף, פרט לשנת יצירתם, כמובן. שלושתם נחשבים לקלאסיקות נצחיות שפרצו את גבולות הזמן והמרחב בדרך לתודעת חובבי הקולנוע באשר הם.

מה לא נאמר על הטרמפיסט? אמרו עליו שהוא הקדים את זמנו במאות שנים. שהוא משתמש בטכניקות שכלל לא היו ידועות לפני כן. טכניקות כה יחודיות, שאף לא סרט אחד שיצא אחרי הטרמפיסט, הצליח לשחזרן. הוא הראה לעולם שדברים כמו עריכה מהודקת, סיפור קוהרנטי ושעורי משחק, הינם בגדר הפרעה לקולנוע הנטורליסטי שהטרמפיסט כה מצטיין בו. מבקר הסרטים יוסף תמנון תאר את הסרט כמהפך קרביים, ויה דולורוזה בזמן אמת. "מעולם לא חשבתי," הוא כתב, "כי סרט בן שעה וחצי יגרום לי לשקול מחדש שלושה עשורים של עבודתי כמבקר. עד עתה חשבתי שלא אוכל להרגיש כה מבולבל ומפוחד מסרט המכיל כבשה. הייתי צריך להיות מוכר ממטרות כמו אבא שלי."

וזוהי רק אחת משתי הביקורות שנכתבו על הסרט.

הטרמפיסט נשלח לפסטיבלים שונים ברחבי העולם, בהם פסטיבל הקאלט של טיבט ופסטיבל מגדלי הפיסטוק של אנטננריבו. הוא נשלח גם לפסטיבל קאן, אולם הייתה שביתה בדואר והמעטפה ובה הסרט אבדה מעל הים. חבל, כי בכל זאת דאגו להוסיף כתוביות בצרפתית במיוחד בשבילם.

הזמנו את מפיק הסרט לבוא ולשאת דברים, אולם הוא נמלט כרגע מנושיו ולא יכול להגיע. על כן, אקצר.

קהל נכבד, הנכם עומדים בפני חוויית צפיה בלתי נשכחת. כזו שתחלק את חייכם לשניים – לפני הצפיה ובזמן הצפיה. אולי תחושו צחוק, אולי בכי, אולי שניהם בו זמנית. נותר רק לאחל צפיה מהנה, כזו שגם אם לא תמשך ארבעים שנה, לפחות תראה כך.

תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.