ביקורת: סינמה סבאיא

במהלך השנים האחרונות, בלי לפרט איפה ומתי מטעמי צנעת הפרט, יצא לי להיות עד לשעורים מעורבים לסטודנטים יהודים וערבים. השעורים נועדו לתת לנוכחים את הכלים לרכוש מקצוע באותו תחום בעתיד, אולם היה ברור ששפת האם והרקע האישי משפיעים במידה מסוימת על ההצלחה בקורס. מאחר והיהודים לא ידעו ערבית, השעור התנהל בעברית, מה שהקשה על חלק מהסטודנטים שעברית אינה שפת האם שלהם (כולל סטודנטים יהודים שלא נולדו בארץ). מרצים דוברי ערבית יכלו לתרגם או להסביר באופן אישי לדוברי ערבית, אבל אז היהודים הרגישו מחוץ לעניינים, כי חששו שנאמרים דברים שפספסו בשעור עצמו. עם זאת, לסטודנטים היהודים היה הרבה יותר קל לשאול את המרצים שאלות כי גדלו בסביבה בה מורה הוא אדם מן השורה ולא מישהו שצריך לקבל יחס של כבוד כמו בחלקים מהחברה הערבית.

כשהסטודנטים התבקשו לתאר בעצמם את החוויה, כולם היו מאוד חיוביים כלפי המרצים ועמיתיהם לכיתה. הם התיחסו זה לזה כחברים, בלי קשר ללאום או לשפת אם, אבל הרשו לעצמם לספר בפרטי על חוסר נוחות כאשר הם מרגישים שמדברים עליהם מאחורי הגב, או בכל פעם שיש עליה במתיחות הבטחונית בארץ. בנוסף, מי שבאו מרקע יותר שמרני, גם התיחסו לאחרים דרך פילטר של אנחנו והם, בעוד היותר חילוניים נטו להתעלם מפרטים שאחרים ציינו כלא נוחים. כולם גם התעלמו מכך שהם עצמם עשויים להיות גזענים, גם כאשר הדבר ברור למביט מהצד.

בקיצור, תמיד היה משהו מעבר למה שנראה כלפי חוץ. תחשבו על ההבדל לעומת כיתה בבית ספר בה כל התלמידים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה. אין חשדות, אין הנחות מוקדמות, אם כבר יש נטיה להניח שכולם בדיוק כמוכם, כי ככה זה נראה. לעומת זאת, יהודי שרואה ערבי ברחוב, או אדם לבן שרואה אדם שחור, ישר נעשה מודע לכך. לא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך הרגל. אם הוא כמוני, הוא גם יחפור לעצמו אחר כך במחשבות למה אין לו חברים מרקעים יותר מגוונים ויקווה שלא עשה בטעות משהו שגרם לצד השני להרגיש חוסר נוחות באותו מפגש רגעי.

"סינמה סבאיא" נמצא במקום הזה, המפגש בין תרבויות בשטח נייטרלי, במציאות שבה בלתי ניתן להתעלם מההבדלים. שמונה נשים מגיעות לסדנת צילום בווידאו שמארגנת עיריית חדרה. את הסדנה מנחה רונה, במאית צעירה שמלמדת את הנשים מונחי יסוד בקולנוע ונותנת להם שעורי בית אותם יוכלו להציג במפגש הבא. דרך העבודה המשותפת, שמונה הזרות לומדות להכיר זו את זו וכיצד להביע קולות משלהן דרך המצלמה.

כאשר הנשים נשאלות על החלומות שלהן, לכל אחת תשובה אחרת. אחת חלמה להיות כוכבת, אבל גדלה להיות עובדת עירייה עם משפחה לא לגמרי מתפקדת. אחרת רצתה להיות זמרת, אבל ותרה על החלום בכדי להפוך לעורכת דין. אחת רוצה ללמוד אמנות בתל אביב, אבל המשפחה מתנגדת. אחת רוצה להוציא רשיון נהיגה, אבל בעלה מעדיף שלא תסתובב יותר מדי מחוץ לבית. אחת גרושה עם שני ילדים שחזרה לגור אצל ההורים והייתה רוצה בית משלה. אחת נמצאת בפרק ב' וחולמת על נכדים. אחת מרוצה מכל מה שהשיגה ורק רוצה להמשיך ולהנות מהמשפחה, בעוד אחרת חיה עם כלבה על יאכטה ומתיחסת לים בתור האהבה האמיתית שלה.

הדבר הראשון שבולט לעין (ולאוזן) הוא שחוץ מרונה, יש בסדנה ארבע יהודיות וארבע ערביות. מצד שני, אפשר לחלק אותן גם אחרת. אפשר לומר שיש שלוש דתיות, ארבע חילוניות ואחת שמתנדנדת. אולי בעצם שש אמהות ושתיים בלי ילדים, או חמש נשואות, שתי רווקות ואחת גרושה. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו לומדים שאפשר לחלק אנשים לפי כל מיני מאפיינים, דרך הדומה והשונה ביניהם. כשצריך לעבוד, הן מחלקות ביניהן את התפקידים וכשמתנהלת שיחה, כל אחת בוחרת איך להגדיר את עצמה, מה לספר ומה להשאיר בסוד. הבמאית אורית פוקס רותם אפשרה לשחקניות חופש לאלתר סיפורים אישיים מול המסך. זה הוביל לכך שהן משלבות, כל אחת לפי בחירתה, פרטים מהחיים האמיתיים עם הביוגרפיה של הדמויות שלהן. חלקן, כמו אמל מורקוס, רותי לנדאו ומרלן בג'אלי הן שחקניות ותיקות שמסוגלות לשאוב לא רק מהמציאות, אלא גם מתפקידים שגלמו בעבר. אחרות, כמו יוליה טגיל, אורית סמואל ואסיל פרחאת הן שחקניות מתחילות שזו הזדמנות עבורן לגלם תפקידים עם יותר בשר. אילנה לוי אפילו לא שחקנית מקצועית. ממעט המידע שקיים עליה ברשת, הבנתי שהיא די מגלמת את עצמה והבמאית פשוט מאוד אהבה את הסיפור האמיתי שלה והחליטה לשלב אותה כדמות. בנוסף, יש את ג'ואנה סעיד, שמגלמת דמות מאוד שונה ממי שהיא באמת. סעיד היא אישה צנועה, אבל בעלת דעות מאוד מוצקות ורואה בסינמה סבאיא הזדמנות לספר סיפור שנשים בחברה הערבית נוטות לשתוק לגביו. נשים כמו הדמות אותה היא מגלמת.

פה נמצא לבו של הסרט. אפשר לשבת עד מחר ולחשוב מה הדרך הנכונה לחלק את משתתפות הסדנה לפי קטגוריות, אבל הפואנטה היא דווקא הפוכה. הרעיון הוא להסתכל על כולן כנשים. כל אחת עם הסיפור שלה, שהוא קטע מתוך סיפורו של מגדר שלם. חלק יותר מרוצות מחייהן, חלק נושאות טראומות מהעבר, חלק רוצות לברוח מההווה. כולן נשים והסדנה היא המרחב המוגן שלהן. הגברים נמצאים בחוץ, מחכים בבית או במכונית, אבל החדר בו הסדנה נערכת מאוכלס מתחילת הסרט ועד סופו בנשים שיכולות להיפתח אחת בפני השניה ולחלוק את התסכולים והשמחות הקטנות.

הסרט לא עוסק בשאלה מהי נשיות, אבל הוא מציג גרסאות שונות שלה. חלק מהדמויות מעודדות אחרות להוליד כמה שיותר ילדים, בעוד אחרות מאמינות שילדים זה לא בהכרח שמחה. חלק חושבות שאישה צריכה לדאוג לבעל שבע ומרוצה, בעוד אחרות חושבות שחלוקת התפקידים בבית צריכה להיות שוויונית. אחת מקבלת את זה שאמא של בעלה באה לעזור עם הילדים, שניה חשה בושה מהתלות בהורים, שלישית מחפשת דרך להשתחרר מההורים שלה עצמה. חלק חוות או חוו קשר קשה עם בן זוגן, אחרות עדיין מאוהבות כמו ביום שהכירו. דרך מה שהן מצלמות, נחשפים סיפורים, חלקם יותר ישירים מאחרים. לפעמים השיחה גולשת לפוליטיקה או לשיחה על פמיניזם, אבל אלה סטיות קטנות במה שהוא עדיין חוויה משותפת.

הטשטוש המכוון בין מציאות ודמיון עוזר לשחקניות המגלמות את משתתפות הסדנה להיראות אמינות. כולן עושות עבודה טובה, גם אם הטקסט לפעמים מאולץ. בעוד נראה שזכות האלתור יוצרת דמויות מרתקות, אלה הרגעים בהן פוקס רותם מתערבת מדי בסיפור שיוצרים את הסצנות הפחות טובות. זה כולל ויכוח שעולה לקראת הסוף ולא באמת קשור לשאר ההתרחשויות. משהו שכאילו נוצר כשארית משעור תסריטאות בו נאמר לסטודנטים "כאן צריך לבוא קונפליקט". הדמות שהכי סובלת מכך היא רונה. בעוד שאר השחקניות מעודדות להוסיף בעצמן פרטים ולהציג את הדמויות שלהן בצורה עמוקה מכפי שנראה, דאנה איבגי לא נותנת שום דבר מעבר להתחלה. רונה היא במאית שגרה בתל אביב ואין לה הרבה נסיון בהוראה. זה מה שידוע עליה בהתחלה ומה שידוע בסוף. גם כשנדמה שנחשף פרט חדש אודותיה, הסרט משתמש בו כדי ללמד על האחרות ולא עליה. זו לא אשמת איבגי, אלא המנעות מודעת מפיתוח הדמות. אולי זה נועד כדי לא להסיח את הדעת מהאחרות ולשמור על דיסטנס מסוים בין המורה לתלמידות, אבל רונה כל כך מסוקרנת מחייהן של האחרות, שמוזר שהסרט לא נותן לאיבגי משהו יותר מעניין לעבוד איתו.

סינמה סבאיא מתרחש בחדרה, עם דמויות שחיות באזור, אבל הוא היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם. הסרט לא מתמקד בסכסוך או בפוליטיקה מקומית, אלא בנשיות. הוא מציג את הנשים כמי שמספרות את הסיפור שלהן. באופן לא מפתיע, לחלקן זה יותר קשה מאשר לאחרות והרקע הדתי והחברתי גם משפיע. אם אין בעולם שני אנשים עם סיפור חיים זהה, הכלל הזה תקף מן הסתם גם לגבי כל אישה. כסרט ביכורים, אורית פוקס רותם מראה שליטה יפה בעבודה עם השחקניות ושזירת הסיפורים השונים בצורה אורגנית ומשכנעת. היא עדיין צריכה להשיל כמה התקבעויות שנובעות מחוסר נסיון, אבל החיים הם סדנת הצילום הגדולה ביותר שקיימת, אז אני בטוח שעד הסרט הבא תצליח לשייף את הפינות הלא נחוצות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.