ביקורת: אין מצב

בואו נדבר רגע על ג'ורדן פיל. ליתר דיוק, על מוטיב חוזר בסרטיו של פיל, שמרמז על משהו שמתחרש מתחת לפני השטח. אני לא מתכוון לאמירות החברתיות על מעמדות בארצות הברית המודרנית וההשפעה של צבע העור על היחס מהחברה. כולם יודעים על זה. הוא אפילו קבל אוסקר על הכתיבה של אמירה כזו. הכוונה שלי היא למשהו אחר שהגיע הזמן לחקור לעומק: הפחד של ג'ורדן פיל מבעלי חיים.

יש את האיילים ב"תברח", הארנבים ב"אנחנו" ועכשיו, סרטו החדש "אין מצב" נפתח עם שימפנזה רצחני וממשיך עם סוס לחוץ שכמעט בועט למישהו בראש. מה קרה בילדות של הבמאי המוערך שגרם לו לא סתם להתמקד בז'אנר האימה למרות שהתפרסם בכלל כקומיקאי, אלא גם תמיד לקשור את זה איכשהו ליונק שהתנהגותו לא צפויה. נשך אותו כלב? שרט אותו חתול? איזו מרמיטה גנבה לו את הסנדוויץ'? מה קרה? אני ממש תוהה אם בסרט הבא, יופיעו באקראי פילי ים מגואלים בדם רק כדי להזכיר לנו שהכל בטבע יכול להרוג אותך.

עכשיו, לסרט…

אין מצב עוסק באוטיס "או.ג'יי" ואמרדל "אם" הייווד, בנו ובתו של מנהל חוות הייווד המספקת סוסים להפקות וצילומים. לטענתם, משפחת הייווד מטפלת בסוסים מראשית ימי הראינוע והם צאצאים של הרוכב שצולם על סוסו ב-1884 במה שנחשב כיום לאחד מהצעדים החשובים ביותר בהמצאת המדיום. לאחר שאביהם מת, השניים יורשים את העסק, אולם או.ג'יי הוא יותר טיפוס של עבודה עם בעלי חיים, בעוד אם האינטרוורטית מתאימה יותר לשיווק ולמפגשים עם בני אדם. לצד חיכוכים הנגרמים מאופיים השונה, השניים מתקשים להחזיק את העסק בעצמם ואף שוקלים למכור את הסוסים לריקי "ג'ופ" פארק, כוכב טלוויזיה בילדותו שהפך לאיש עסקים מאז תקרית על הסט בו שחק לצד שימפנזה שאבד שליטה. כן, ההוא שהזכרתי קודם. ג'ופ מנהל כיום אטרקציה בסגנון המערב הפרוע, תוך שהוא עדיין מנצל את הנוסטלגיה המוזרה שיש לאנשים כלפי הסדרה לקצת רווחים מהצד.

באחד הלילות, או.ג'יי יוצא מהחוה בחיפוש אחר סוס שברח. במה שנראה כמו אמצע שום מקום, הוא מבחין במשהו גדול זז בשמים. לא לגמרי ברור מה זה, אבל או.ג'יי מבין שמדובר בעצם מעופף שהוא לא מזהה, מה שקולע בול להגדרה של עב"ם. הוא מספר על כך לאם והם מחליטים להשיג תיעוד של העצם על מנת שיוכלו למכור את התמונות ולהרוויח מהן כסף. הם נעזרים באנג'ל, עובד ממורמר של חנות טכנולוגיה וחובב קונספירציות לא קטן, שעוזר להם להתקין את הציוד הנדרש.

כשג'ורדן פיל ביים את סרטו הראשון, הוא שם לעצמו למטרה להציג את ז'אנר האימה דרך עיניו של אדם שחור. מפחידים אותו דברים שמפחידים גם לבנים, אבל גם דברים שלבנים לוקחים כמובנים מאליהם, כמו נוכחות משטרתית בסיטואציה שקשה להסביר, או התחושה שאם יעלם פתאום, הרשויות ישקיעו הרבה פחות מאמץ וזמן בנסיון לאתר אותו. בסרטו השני, הצופים החלו לתהות האם הקטע של פיל הוא ניצול של ז'אנר האימה להעברת מסר חברתי, או שימוש בנקודת מבט פחות שכיחה בקולנוע בכדי לבלוט בין יוצרי אימה אחרים. נראה שזה שילוב בין השניים ובאין מצב, כבר אפשר להגדיר זאת בתור הנישה הקבועה של הבמאי. פיל הוא יוצר של סרטי אימה שרואה את העולם מנקודת מבט של אדם שחור. זה בדיוק מה שהוא ואחרי שלושה סרטים, כבר אין ספק שהוא מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו.

אין מצב הוא פחות סרט אימה אופייני מ"תברח" ו"אנחנו" מבחינת אחוז הרגעים המפחידים בו. הוא מטריד ומותח, אבל לא ממש מפחיד. פיל אפילו מוותר על הקפצות, הנשק הזול ביותר בארסנל של במאי אימה (שעל שימוש מוגזם בו הייתי מאוד ביקורתי כלפי "תברח") ומתרכז יותר בבניה איטית של הדמויות והנחת כל הכלים הדרושים על מנת שהמערכה הסופית תעבוד. הוא עשה זאת גם בשני הסרטים הקודמים, אבל נראה שהפעם יש פחות אקראיות והכל מתוכנן יותר בקפידה. מה שמשעשע בהתחשב בכך שתכנן במקור סיום אחר לגמרי לסרט.

אבל לא הכל מתחבר. עד כמה שהפרטים הקטנים מונחים בתשומת לב בכדי להעניק לסיפור סגירה ראויה, יש כמה דברים מאוד גדולים שנותרים לא ברורים. חורים בעלילה שאמנם אפשר לסלוח עליהם כי האווירה חשובה במקרה הזה יותר מהדברים שלא נאמרים, אבל מג'ורדן פיל אפשר לצפות שיתן לעצמו פחות הנחות. אולי הדבר שהכי הציק לי היה הדמות של ג'ופ. הטראומה שלו מצילומי הסיטקום מתחברת למשהו שאו.ג'יי אומר מאוחר יותר, אבל אין שום משמעות אמיתית לקיומו של ג'ופ הבוגר. יש לו פארק תיירותי מטופש, הוא מנצל פטיש מוזר שקשור לסדרה, יש לו צד מפוקפק שמוסתר מאחורי חזות חייכנית, אבל זה לא באמת משנה. אין שום קו מחבר בין החוויות של ג'ופ הילד להתנהגות של ג'ופ המבוגר ונראה שהוא שם בעיקר כדי שיהיה קשר כלשהו לסצנת הפתיחה. התלונה לא מופנית כלפי סטיבן יאון, המגלם את התפקיד, אלא למשהו שחסר בתסריט והיה יכול להסביר את דמותו בצורה טובה יותר.

מנגד, דניאל קלויה ממשיך לגלות לעולם שהוא שחקן יוצא מן הכלל. קשה להאמין שהבן אדם הזה, שאי אפשר להבין חצי ממה שהוא אומר בראיונות כי נראה שהוא בעצמו לא בטוח מה יוצא לו מהפה, מסוגל לגלם טווח כל כך רחב של דמויות. הוא היה בחור אינטליגנטי ונורמלי ב"תברח", עבריין מפחיד ב"אלמנות" וזכה באוסקר כמנהיג חברתי סוחף ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור". באין מצב הוא חושף דמות נוספת, בוקר מופנם וסטואי שצופן בחובו אומץ יוצא דופן. זה בולט במיוחד מול קיקי פאלמר, המגלמת את אם ולמען האמת, עם כל התקלות שלי בה על המסך, היא נעשית פחות נסבלת בעיני.

למרות שיש לו פגמים בולטים, אין מצב מצליח להיות סרט מרתק ומסקרן. לא מפחיד כמו סרטיו הקודמים של פיל, אבל בהחלט מרענן בנוף סרטי המד"ב והאימה. הבמאי שואל מדי פעם אלמנטים של מערבונים, כולל מחוות מוזיקליות מתבקשות לאניו מוריקונה, מה שמדגיש מצד אחד את המורשת של מאלפי הסוסים בתעשיית הבידור, ומצד שני מספק רקע שונה לסיפור שלרוב היה מתרחש בסביבה עירונית או ביער צפוף. את "תברח" בחרתי בזמנו לסרט הכי אוברייטד של השנה. את "אנחנו" בחרתי לסרט השנה שלי. אין מצב נמצא ביניהם, סרט שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל עדיין מספק את הסחורה מבחינת בידור ושילוב אמירות על היחס לבני אדם מסוימים ולבעלי חיים בתעשיית הבידור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.