ביקורת: פשעי העתיד

דיוויד קרוננברג הוא במאי בעל מסלול קריירה מאוד מוזר. ראשית, בסס את עצמו כבמאי של סרטי מדע בדיוני ואימה שמוכר בעיקר לקהל קטן. אחרי כעשור של סרטים הבוחנים את גבולות המיניות והכאב האנושיים, ביים סרט מרוצים שדווקא אותו הוא מחשיב לסוג של פרויקט חלומות. אחרי זה, חזר לעולם המד"ב והפחד, כולל שובר הקופות "הזבוב", ואז שוב החליף נתיב. חרף המוניטין שלו כמאסטר של סרטי אימה, קרוננברג העביר את שלושת העשורים הבאים כשהוא מביים בעיקר דרמות פסיכולוגיות. רובן עם המגע האופייני והדי קינקי שלו, אבל חוץ מ"ארוחה ערומה" ו"אקזיסטנס", לא נגע שוב בדברים המתרחשים במציאות שונה משלנו.

אולי זה מסביר למה "פשעי העתיד" ישב אצלו כל כך הרבה זמן מבלי להיכנס לשלב ההפקה. התסריט נכתב במקור ב-2003, אבל קרוננברג עצמו חש שאינו טוב מספיק, סוג של מיאוס מסוג הסרטים שאפיינו את תחילת הקריירה שלו. לכאורה, זו הייתה בחירה נבונה. קרוננברג של המאה ה-21 הוא כבר לא יוצר של בי-מוביז שרק קהל נישתי שם לב אליהם. הוא הפך לאהוב המבקרים שמעריכים את הקצב האיטי והחקירה המעמיקה של נפש האדם בעבודתו. הוא עבר לעבוד עם כוכבים, לא עם שחקנים מוכרים בקושי. הוא נוכחות קבועה בפסטיבלים וגם מי שפחות מתחבר לעבודתו, מודה שמישהו אחר היה מסתבך עוד יותר עם הסיפור. רק שנדמה שגם מזה, די נמאס לו.

פשעי העתיד, שאינו קשור לסרט באותו השם שקרוננברג ביים ב-1970 (הוא איש מוזר שכזה), הוא הסרט הראשון שהקנדי המתוסבך מביים מזה שמונה שנים. זה לא שישב בחוסר מעש בינתיים. מאז "מפות לכוכבים" שיצא ב-2014, הוא ביים סרט קצר, הופיע בסרט קצר אחר שביימה בתו והוציא ספר. החלו שמועות על כך שהוא פורש מקולנוע בעקבות קשיים להשיג מימון לסרטיו, אולם יתכן ופשוט היה צריך הפסקה. אמנם כיום סרט מד"ב שעוסק באימת-גוף אינו מזעזע ופורץ דרך כפי שהיה לפני חצי מאה, אולם עכשיו זה פחות נתפס כנסיון להיות שונה ומיוחד ויותר כחזרה של יוצר מוערך למקורות אותם זנח. בין אם מדובר בתחילתו של קאמבק, או בסרטו האחרון של קרוננברג, נראה שיש פה סגירת מעגל.

העלילה מתרחשת בשנה לא ברורה בעתיד. המין האנושי פתח חסינות לכאב פיזי ולזיהומים, מה שהפך את מקצוע הניתוח להרבה פחות מסוכן. עדיין נדרש ידע טכני בכדי לערוך ניתוחים, אולם ללא הפחד מהעדר סניטציה, כל אחד עם הכלים המתאימים יכול לעסוק בכך. כתוצאה מזה, ניתוחים הפכו לצורת אמנות ויש שאפילו רואים בהם חוויה מינית. קהל מתכנס בחלל סגור על מנת לצפות באנשים עוברים הליכים שונים, או מדגימים או תוצאותיהם של אותם הליכים, כמו תוספת של אוזניים על כל הגוף, או ניתוח פלסטי שמטרתו לכער במקום לייפות.

האמן המפורסם ביותר בתחום הוא סול טנסר, שגופו מגדל איברים פנימיים באופן ספונטני, מבלי שיש להם תפקוד ברור. כאשר הוא מרגיש מוכן, סול מארגן מופע עם שותפתו קפריס והיא מסירה את האיבר היחודי לעיני הקהל וללא הרדמה. הממשלה, שחוששת מהאפשרות שהשלב הבא באבולוציה עלול לצאת משליטה, מנסה ליצור רישום של אנומליות גופניות בעזרת סוכנות כל כך סודית, שהיא רשמית עדיין לא קיימת. שני פקידים מטעם הסוכנות מנסים להבין את מניעיהם של סול וקפריס, בעודם מסוקרנים בעצמם מהעולם החדש של "יופי פנימי". במקביל, נגש אל סול אדם המבקש ממנו לערוך מופע בו יבצע נתיחה בבנו שנרצח, תוך הבטחה שימצא שם דברים שטרם נראו. הדבר מעלה דילמה מוסרית עבור סול, מאחר וזה דבר אחד להשתמש בגוף של עצמו כקנבס, אבל סיפור אחר לגמרי לנצל מוות של ילד לשם משיכת קהל.

הרעיון מאחורי פשעי העתיד מזכיר סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו אדם בודד צריך להחליט באיזה צד הוא נמצא בוויכוח בין טובת הכלל לבין זכות היחיד. ההבדל הוא שכאן אין שאלה מה אמיתי ומה לא, אלא איפה עובר הגבול במציאות שמשתנה ללא הרף. האם החופשיות בה מבוצעים ניתוחים היא אפנה חולפת, או אמנות של ממש? האם יש לממשלה זכות לנסות ולמנוע את השלב הבא באבולוציה והאם אבולוציה צריכה להתרחש מעצמה, או שמותר להתערב בה? סול לא צריך להכריע בעצמו בשאלות האלה, אבל הוא כן עד למאבק שנמצא בחיתוליו בין תומכי גישות שונות, ומשמש כלשון מאזניים ביניהם. הוא אזרח שומר חוק שלא מעוניין לפגוע באיש או להסתבך שלא לצורך. יחד עם זאת, סול מבין שהוא לא אדם רגיל ושיש לו תכונה שאחרים מרותקים מעצם קיומה. כך הוא הכיר את קפריס, כאשר עבדה כמנתחת בבית חולים והבחינה בסודות החבויים בתוך גופו. היא גם הייתה רוצה להיות מיוחדת, אבל צריכה להסתפק בתאטרליות מזויפת במקום לפתוח את גופה לעיני כל.

כמתבקש מסרט של קרוננברג, פשעי העתיד אינו פשוט לצפיה. גם הסרטים הפחות ביזאריים שלו מכילים סצנות לא נוחות ודמויות שמתנהגות בצורה מטרידה, אז אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט המציג חיטוט באיברים פנימיים מול המצלמה. מה שמוזר, ופה נמצא המגע המוכר של הבמאי, זה שלא נראה כאילו משהו בכל ההתנהלות הזו אמור להגעיל או לזעזע. נראה שקרוננברג באמת מאמין שגוף האדם הוא עולם מרתק שכדאי להתבונן בו מקרוב ולחקור את סודותיו. בגלל זה, כשדמויות משוות בין ניתוחים לסקס, הן למעשה משדרות משיכה לגוף המחולל ומתחרמנות מדקירות באיברים לא חיוניים. זה הגיוני כשחושבים על כך שהאנשים בעולם של הסרט לא מכירים תחושה של כאב פיזי, אז חתכים נתפסים אצלם כגירוי עצבי חזק במיוחד. מה גם שאפשר והסרט הוא כולו משל לתהליך שהחברה עוברת בכל הנוגע לקבלתם של מגדרים נוספים, דבר המרתיע שמרנים שרואים בכך סטיה וסכנה לסדר הקיים, אך מקובל לחלוטין בעיני מי שמוכן לתת צ'אנס או לפחות לא לעמוד בדרך לשינוי.

האינטנסיביות בה הדמויות האחרות מתנהלות, הופכת את סול טסנר לאחד התפקידים המוצלחים ביותר שוויגו מורטנסן גלם. לכאורה, הוא לא עושה משהו מיוחד, מעבר לגניחות וכחכוחים לא נעימים לאוזן כאשר הוא מתקשה לבלוע. עם זאת, דווקא העדר ההתלהבות הוא מה שגורם לו לבלוט על פני הרקע. אם כל שאר השחקנים צריכים להביע קושי לשלוט בעצמם בנוכחות סול (וזה כולל את קריסטן סטיוארט שמתברר שמסוגלת גם למשחק מוגזם), האדם בעל ההבעה האחת הוא מלך. כשכולם מסונוורים מהלא נודע, זה שעוצר ושואל שאלות הוא האדם המעניין ביותר.

דיוויד קרוננברג עשה בחירה עיצובית מעניינת, אבל לא זרה לו במיוחד. למרות שהעלילה מתרחשת בעתיד, הטכנולוגיה היא מיושנת באופן בולט לעין. אין טלפונים חכמים, אין מחשבים, אין אפילו מכוניות. בעוד הסרט מכיל מכשירים שנועדו לסייע לגוף בביצוע פעולות גופניות באופן מותאם אישית, לכל הטלוויזיות מסכים עבים בשחור-לבן, הטלפונים הם עם קו ביתי, מידע נשמר בקלסרים ונראה שסול מגיע לכל מקום ברגל. בנוסף, המבנים השונים מאופיינים בקירות חשופים ומאובזרים בקופסאות מתכת חלודות. אני לא יודע מה קרה למין האנושי בדרך לנקודה על ציר הזמן בה הסיפור מתחיל, אבל זה כנראה לא היה משהו טוב במיוחד.

עבור מי שאוהב את הסגנון של קרוננברג, פשעי העתיד הוא חזרה מוצלחת לשורשים. סיפור מד"ב פילוסופי שמעורר שאלות חשובות ואז מפנה את המצלמה לסצנה מינית שמרגישה חודרנית מדי. ככל שנחשף יותר מידע, הסיפור נעשה יותר מורכב ונראה שהכוונה הייתה לעודד את הצופים להמשיך ולדון בנושא אחרי הצפיה. אם זה לא הטעם שלכם, כנראה שתנועו בין שעמום לחוסר נוחות. לא שאני חושב שקרוננברג מנסה לזעזע כאן במיוחד, אבל הוא בהחלט עוסק באחד הטבויים האחרונים שהקולנוע המודרני נמנע מהם – ניתוחים שאינם מצילי חיים. מבחינתי, הסרט אכן מעלה נקודות מעניינות, אבל אף אחת היא לא בנושא שבאמת מטריד אותי כיום. זה יותר ניסוי מחשבתי מאשר עלילת מסתורין ולא הכל חכם כפי שהבמאי רוצה להאמין. עם זאת, השילוב בין המשחק של ויגו מורטנסן, פסקול מוזיקלי משובח של האוורד שור, עיצוב אמנותי מרתק וסיפור מקורי בהרבה מסרט המד"ב הממוצע, מצדיקים צפיה עבור בעלי קיבה חזקה וראש פתוח (גם מילולית).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.