ביקורת: צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

כמי שגדל בשנות התשעים, אני זוכר היטב את החוויה הבאה: חוזר הביתה מבית הספר, אוכל צהרים (שניצל תירס אם ההורים לא בבית), מתיישב מול הטלוויזיה ומדליק אותה על ערוץ 2. אחרי שסי היימן מסיימת לחפור, נשמעת מנגינה מוכרת. מיקי מאוס מצייר על דף גדול במידה לא הגיונית ומתחיל "זמן דיסני". לאלו מכן שלא גדלו בתקופה בה הלוגו של טלעד היה מקושר לדברים חיוביים, "זמן דיסני" הייתה רצועה בה שודרו פרקים משתי סדרות מקוריות מבית וולט דיסני, המבוססות על מותגים מוכרים של החברה באריזה חדשה שמתאימה לקהל צעיר. תזכרו את זה בפעם הבאה שמישהו מתלונן שדיסני ממחזרים את עצמם.

בין הסדרות שאני זוכר שראיתי היו "השכונה של גופי" (יש שיגידו תכנית הדגל של הרצועה), "אלאדין", "טימון ופומבה", "גרגולים", המותג האחד שדיסני באמת צריכים להחיות, וגם "עולם סחרחר", שלא ממש התחברתי אליה. בתקופה שבה התחלתי להיות בררן לגבי התכנים שאני צורך, במיוחד אם הם מדובבים לעברית, סדרות של דיסני ו"ספיידרמן" עם טל מוסרי היו בין האחרונות שעוד הסכמתי לראות לא בשפת המקור.

הייתה גם סדרה בשם "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל", אותה פספסתי בזמן אמת. הייתי מודע לקיומה של הסדרה כי דמויות וקטעים מתוכה הופיעה בפתיח של "זמן דיסני", אבל היא לא שודרה בתקופה בה צפיתי ברצועה. הסדרה הופקה בין השנים 1989-1990, אבל יובאה לישראל רק עשור שלם לאחר מכן. מנקודת המבט שלי, או שעוד לא היה שידור של הסדרה בארץ כשהייתי בגיל המתאים לצפות בה, או שהייתי מבוגר מכדי לצפות בגרסה מדובבת לעברית כשלמעשה שודרה כאן. הראש שלי בכלל היה אז בקרטון נטוורק. זאת אומרת, בבגרויות ובצה"ל. אוקי, בעיקר בקרטון נטוורק.

הסרט "צ'יפ ודייל: יחידת הצלה" מציג את החיים שלפני, בזמן ובעיקר אחרי, שידורה של הסדרה. לפי הסרט, צ'יפ דייל, שני הסנאים חובבי ההרפתקאות, נפגשו בבית הספר והפכו מיד לחברים טובים. כשהתבגרו, קבלו סדרה משלהם שהפכה ללהיט, אולם כאשר דייל בחר לעזוב בכדי לככב בסדרה משלו, השניים נפרדו ולא שמרו על קשר. צ'יפ התרחק לחלוטין מעסקי השעשועים ונעשה סוכן ביטוח, בעוד דייל ממשיך עד היום לעבוד על קאמבק ומעביר את זמנו בין עבודות משחק מזדמנות והופעות בכנסים לצד כוכבי עבר ודמויות מובטלות.

השניים נפגשים שוב כעבור שנים לאחר ששותפם לסדרה מונטריי ג'ק נקלע לצרות. ההתמכרות שלו לגבינות מסריחות יצאה משליטה והוא חייב כסף לכנופיית העמק. את הכנופיה מנהיג סוויט פיט ואם מישהו לא משלם בזמן, סוויט פיט דואג שיעלם, יעבור טיפול לשינוי המראה החיצוני ויצולם לגרסת בוטלג שתופץ בזול ברחבי העולם. אם אי פעם תהיתם מאיפה מגיעים כל מיני סרטי אנימציה הזויים שבברור נועדו לגרום לילדים ולהורים לבזבז כסף על המוצר הלא נכון, זו התשובה.

כמובן שצ'יפ ודייל לא באמת התחילו את דרכם בסוף שנות השמונים. השניים הופיעו במקור בסרט תעמולה מימי מלחמת העולם השניה והפכו לדמויות חוזרות בסרטונים של דיסני בעשור וקצת שלאחר מכן, לרוב בבימויו של ג'ק האנה האגדי. הבעיה הגדולה בסרטונים הישנים האלה היא שמאוד קשה להבדיל בין שני הסנאים. לא רק שהם נראים ונשמעים אותו דבר, גם היה להם אופי מאוד דומה. אמנם צ'יפ תמיד תואר כמחושב והמתוחכם יותר, בעוד דייל הוא הפזיז שנוטה להכניס אותם לצרות, אבל הסרטונים מאותה תקופה פחות הסתמכו על ניואנסים ויחסים בין דמויות ויותר על בדיחות חזותיות שהופיעו בקצב קבוע.

את הבעיה הזו הסדרה המצוירת פתרה. צ'יפ הולבש בכובע ומעיל בסגנון אינדיאנה ג'ונס, דייל הולבש בחולצת הוואי (הסמל הרשמי של דמות חסרת בעיות באמריקה של אחרי רייגן) וההבדלים בין הגישות שלהם הודגשו. בסרט, אותו ביים עקיבא שפר, השוני מודגש עוד יותר כאשר צ'יפ נותר באנימציה הדו-מימדית הישנה ודייל עבר לתלת-מימד. הנימוק העלילתי לכך הוא שדמויות אנימציה ותיקות עוברות את התהליך בנסיון להיראות יותר צעירות, כמו ניתוחים פלסטיים אצל בני אדם. הדבר גם מדגיש את היאוש של דייל להישאר רלוונטי בתחום אותו שותפו לשעבר עזב מזמן.

העולם בו הסרט מתרחש נראה כמו העולם שלנו, אבל מאוכלס בדמויות אנימציה החיות לצד יצורים בשר ודם. מין שילוב מכוון בין "מי הפליל את רוג'ר ראביט", אותו שפר ציין כהשראה העיקרית לסיפור, לעולם המורכב של "זוטרופוליס", הבנוי סביב הצורך לשלב בין סביבות מגורים של יצורים בגדלים שונים. משום כך, כל אינטרקציה בין הסנאים לבין בני האדם לוקחת בחשבון את ההבדלים הפיזיים ביניהם וממלאת את העולם בחפצים ובתים מיניאטורים לצד גרסאות בגודל רגיל של אותם פרטים. שפר לא עצר שם והוסיף דמויות העשויות בסגנונות שונים של אנימציה, בהם סטופ-מושן, בובות ואף דמויות שנוצרו בעזרת רוטוסקופ. בנוסף, למרות שהסרט הופק בידי דיסני, הוא מכיל הופעות אורח של דמויות חיצניות, כולל כמה שבחיים לא הייתי מצפה לראות במוצר שנועד לכל המשפחה.

עם רעיון שהוא מצד אחד מאוד שאפתני ומצד שני, בטוח יועמד להשוואה מול רוג'ר ראביט, היה מאוד קשה להאמין שצ'יפ ודייל: יחידת הצלה יצא מוצלח. שפר, איש לונלי איילנד ולשעבר סאטרדיי נייט לייב, לקח לא מעט הימורים בעיבוד של הדמויות המוכרות למסך. השינוי הבולט ביותר הוא בבחירת המדובבים לדמויות הראשיות. במקום הקול הצפצפני המוכר של צ'יפ ודייל, הם מדובבים בידי ג'ון מולייני ואנדי סמברג. למרות שהמדובבות מהסדרה המצוירת משתתפות בסרט, רוב הזמן יש לסנאים קול אנושי בוגר. זו בחירה לא הכרחית, אבל אני מבין את המטרה שלה. שפר והתסריטאים רצו להדגיש שהסרט אינו מתרחש בעולם של הסדרה, אלא בזה שבחוץ, בו דמויות מצוירות מסוגלות להתבגר ולגלם תפקידים נוספים.

למרבה המזל, זה עובד. במחשבה אחרי הצפיה, אני קולט שאין בסרט הרבה בדיחות. הוא קומי באופיו, אבל הרבה מהרגעים בהם צחקתי, והיו הרבה מהם, התבססו דווקא על הומור מאחורי הקלעים, או על הופעות אורח ורפרנסים לסרטים אחרים. זה דבר אחד להבחין ברוג'ר ראביט כשהוא מופיע בעצמו על המסך, אבל אני צחקתי בקול רם כשזהיתי משהו אחר מאותו סרט מבליח לרגע בלי שמישהו ציין זאת. העלילה די צפויה והתסריט למעשה לועג לכך, אולם בעוד הומור מטא יכול לפספס כשהוא מתאמץ מדי, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה מכיל כמות נכבדת של הומור שמתבסס על יכולת לזהות ממים ודמויות שמשתלבים בתוך העולם האפל של כוכבי העבר.

נשאלת השאלה למי הסרט הזה נועד בכלל. העלילה אפלה מדי בשביל ילדים קטנים והרבה מהמבוגרים לא יזהו את הרפרנסים השונים, או אפילו דמויות משנה שמופיעות על המסך. אז מי בעצם קהל היעד של כל זה? ובכן, התשובה היא אני. לא רק אני, מן הסתם, אבל אנשים כמוני. אנשים שגדלו על סדרות של דיסני ועדיין עוקבים אחרי ממים באינטרנט, אבל בו זמנית מעקמים את האף כשיוצאת גרסת לייב-אקשן לסרט אנימציה קלאסי כי אם זה לא מקולקל, אין טעם לנסות לתקן. זה סרט שמתאים בדיוק לצעירים שבבני דור האיקס ולמבוגרים בקרב המילניאלז, לא בגלל הדמויות הראשיות שלו, אלא כי הוא עוסק בריחוק מהילדות כשהיא עדיין יחסית נוכחת בזכרון. אם הדבר לא מספיק ברור מדמות הנבל, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה פותח לדיון את השאלה האם נכון להיאחז בעבר, או שצריך להמשיך הלאה. אין כרגע קבוצת גיל שהדיון הזה יותר מעסיק אותה ממי שהיו ילדים במהלך שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה שעברה. במקום להיתלות בנוסטלגיה ולנסות לסחוט ממנה עוד כסף דרך פניה לקהל חדש, הסרט המאוד מצחיק הזה גם מודה שאין לו מושג איך לעכל את הכיוון אליו תעשיית הבידור, ודיסני בראשה, הולכת אליו. זה מה שיפה בו, שעם כל השאפתנות מאחורי ההפקה, הסרט מכיר בכך שהזמן יעשה את שלו ושילדים הופכים למבוגרים ומפנים את מקומם לטובת ילדים חדשים וזה ממש מבאס עבור חלקנו.

היום כבר לא צופים ב"זמן דיסני" בערוץ 2 כשחוזרים מבית הספר. קודם כל, כי הרצועה כבר לא קיימת, יש עכשיו שרות סטרימינג שלם שמבוסס על תכנים של דיסני. חוץ מזה, גם אין כבר ערוץ 2. יש שני ערוצים דלים בתוכן שהזכייניות השורדות (טלעד יצאה מהתמונה לפני 17 שנה) מפעילות בלי להקדיש רצועה מיוחדת לשידורי ילדים. זה גם לא משנה באיזו שעה יושבים מול הטלוויזיה, כי התכנים תמיד שם, לפי הזמנה, לפחות עד שמישהו מלמעלה מחליט להסיר אותם. הרגלי הצפיה משתנים וכך גם הצופים. העולם שבו צ'יפ ודייל ככבו בסרטונים שהוקרנו בבתי הקולנוע, שונה מהותית מהעולם בו היו הדמויות הראשיות בסדרת אנימציה שבועית וגם זה שונה מהעולם בו נבנה סביבם סרט שמשתמש בצורה ישירה במילה "ריבוט". יתכן והסרט יהיה יותר מדי שונה מהמקור עבורכם, או שאולי הוא דווקא שיחת השכמה נחוצה לתעשיה שמנסה להפוך זכרונות ילדות למטבע בר-המרה. עבורי, הוא בדיוק מספיק שונה מכל דבר אחר שמסתובב כרגע בסטרימינג או בבתי הקולנוע, בכדי להיות מרענן ומצחיק עד דמעות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.