ביקורת: קדימה, קדימה

הורות היא דבר שמשנה אנשים. גם אני התחלתי לחוות סרטים בצורה שונה מאז שנהייתי הורה, במיוחד סרטים שעוסקים במשפחה. הרגישות לרגעים מחממי לב עלתה והסובלנות לדמויות של הורים מזניחים ירדה. אני מניח שזה הגיוני ששינוי גדול בחיים יוביל לשינוי גדול בתפיסה של יצירות בדיוניות. לא שפתאום יש מהפך ברשימת הסרטים האהובים עלי, אבל סצנות וקווי עלילה מסוימים בהחלט נראים אחרת כשאפשר להשוות אותם לחוויה אישית.

מייק מילס הוא יוצר שבהחלט מחובר למשפחתיות. סרטו הראשון, "מצוץ מהאצבע" הלא מספיק מוערך, עוסק במתבגר שמנסה ללא הצלחה לעשות סדר בעולם סביבו ובהתנהגות המוזרה של הוריו. "בגינרס" עוסק באב זקן המגדיר עצמו מחדש בסוף ימיו. "נשות המאה ה-20" מבוסס באופן חלקי על ילדותו של מילס והקשר עם אמו. כעת, "קדימה, קדימה" שוב מציג משפחה העומדת מול אתגר במהלכו המבוגרים לומדים על החיים לא פחות ממה שמנסים לחנך את הילד.

ג'וני נע ברחבי ארצות הברית בכדי להקליט ראיונות עם ילדים של מהגרים, בעיקר בכדי להבין איך הם רואים את העתיד. הוא עוצר לכמה ימים בלוס אנג'לס בכדי לשמור על אחיינו ג'סי, בזמן שאמו של ג'סי מנסה לשכנע את בעלה הסובל מבעיות נפשיות להסכים לטיפול. למרות שהקשר בין ג'וני ואחותו לא התנהל על הצד הטוב ביותר בשנים האחרונות, אין מישהו אחר שיכול להשגיח על ג'סי בן התשע, שגם ככה מתקשה להשתלב בקרב בני גילו.

כשמצבו של האב מתגלה כקשה יותר לטיפול, וג'וני אמור לטוס לניו יורק להמשך העבודה, הוא מקבל אישור לקחת איתו את ג'סי ולהכיר לו את העולם שמחוץ לקליפורניה, בעוד השניים מפצים על נתק ממושך ולומדים להתרגל אחד לשני.

אין בקדימה, קדימה הרבה דרמה. יש רגעים בהם מישהו מרים את הקול, או משתף כמה המצב קשה, אבל הסרט מזכיר יותר קורס הדרכה להורים מאשר שורה של אתגרים קשים. למעשה, יש סצנה בה ג'וני קורא ישירות ממדריך כיצד לדבר עם ילדים על מה שמפריע להם וכיצד להפיג את המתיחות שנוצרה. זה מוצג כחצי בדיחה, אבל מייק מילס באמת מנסה למנוע ממשברים להשתלט על העלילה. אני מעריך את זה, כי החיים הם לא רק צעקות וטריקת דלתות. לפעמים מבוגרים טועים ואז צריכים להסביר לילדים שזה בסדר לטעות ושהם באמת מנסים להשתפר. לפעמים הילדים מבינים מצב בצורה לא נכונה וצריכים ללמוד איך לבטא את זה באופן שיהיה מובן לכל הצדדים.

הרבה מהסרט נשען על הכימיה בין חואקין פיניקס, המגלם את ג'וני, והשחקן הצעיר וודי נורמן, המגלם את ג'סי. בעוד תמיד מוזר לראות את פיניקס מגלם אדם רגוע ונורמטיבי, הוא מסוג השחקנים שמתייחסים לכל תפקיד באותה רצינות ולא מחפף בהכנה. זה לא רק השינוי הגופני, שכלל גידול כרס קטנה לשם אמינות, אלא גם היכולת שלו להתנהג כמו מי שתפקיד ההורה חדש לו, אולם הוא מוכן לעשות מה שצריך כדי לגרום לזה לעבוד. אם למדתי משהו מקריאה על ההורים של משפחת פיניקס, זו לא דוגמה שחואקין למד מהבית.

יש בסרט כמה דברים שלא רואים בדרך כלל בדרמות משפחתיות. קודם כל, הוא מצולם בשחור-לבן. לפי הבמאי מילס, הבחירה הזו נועדה לתת לקדימה, קדימה תחושה של אגדה ולהדגיש את הצד האמנותי שלו. בנוסף, הוא העריך שאנשים יקחו את הסרט יותר ברצינות ככה ולא יחשבו בטעות שזה סיפור לילדים. עוד משהו מיוחד הוא שילוב ראיונות אמיתיים עם ילדים ובני נוער בסצנות בהן ג'וני מקליט אותם. אלה לא שחקנים שמקריאים טקסט או מאלתרים לפי הנחיה. מדובר בראיונות אמיתיים שנערכו לתוך הסרט בכדי להזכיר את החשיבות של דור העתיד בעיצוב המציאות. פרט חריג נוסף הוא שהסרט מגיע עם ביבליוגרפיה. מדי פעם, ג'וני מקריא קטע מספר אמיתי המסייע לצופים לקבל רקע הקשור לדמויות, ושם הספר מוצג על המסך עבור מי שרוצה לחפש אותו.

יחד עם הנגיעות המקוריות, אני עדיין מרגיש שכוחו של מילס הוא יותר כתסריטאי מאשר כבמאי. לא שהוא במאי רע, אבל יש קטעים בהם נדמה שהוא קצת מתאמץ מדי. כל מיני זוויות צילום ובחירות עריכה שלא באמת תורמות לסיפור, אבל מהוות תזכורת לכך שמילס ממש מנסה להדגיש את הצד החזותי פה. הצילום נהדר, פרי עבודתו של רובי ראיין ("מחוץ למים", "המועדפת", "סיפור נישואים"), אבל במאי יותר בטוח בעצמו לא היה קופץ כל כך מהר בין שוטים, במיוחד בהתחשב בכמה שהסיפור נע באיטיות. מערכת היחסים בין הדוד לאחיין נבנית בהדרגה, אז היה הגיוני שגם הסצנות המשותפות להם יבנו בצורה יותר סבלנית.

למרות זאת, אולי החסרון הגדול של קדימה, קדימה הוא דווקא שהסרט ארוך מכפי יכולתו. העלילה די פשוטה ומבוססת ברובה על קטעים בהם ג'וני וג'סי מסתובבים ביחד ולומדים שיעורים קטנים על איך להיות משפחה. כל מה שקשור לנתק בין ג'וני ואחותו, כולל הוויכוחים שליוו את מות אמם, או ההתערבות הלא חכמה של ג'וני בנישואים של הוריו של ג'סי, מוצג בפלאשבקים, אם בכלל. לפעמים רק מדברים על משהו שהיה, בלי להראות בכלל. לא שחייבים להציג כל דבר על המסך, אבל אם מייק מילס כבר החליט שהסרט יהיה באורך הקרוב לשעתיים, היה בהחלט מקום להראות משברים ולא רק להזכיר אותם בדרך אגב.

להוציא את הבימוי המרים לעצמו והאורך הלא תואם את העלילה, קדימה, קדימה בהחלט מומלץ לצפיה. אני אוהב את זה שאין בו מחויבות להגיע לנקודות הרתיחה המקובלות בסרטים כאלה (תודה לאל, אף אחד לא שובר צלחת), כמו גם את זה שהסרט נטול דמויות שליליות. אף אחד לא מושלם, דבר שהמבוגרים נאלצים להודות יותר מפעם אחת, אבל מילס נמנע מלהכניס לסיפור נבל מזדמן או מישהו שמנסה לפגוע במשפחה. זו המציאות שמקשה ואין מה לעשות לגבי זה חוץ מלנסות להתמודד עם המצב ולהמשיך הלאה. התרומה הגדולה של הסרט היא בהדגמה כיצד ניתן להניח את האגו בצד ולדבר בפתיחות ובפגיעות מבלי שהדבר יעלה בנקודות זכות. מבוגרים יכולים לטעות, ילדים יכולים לטעות, הורים יכולים לחשוב שהם לא טובים מספיק, זה מותר. מה שחשוב בסופו של דבר זה מה שמוכנים לעשות כדי לגרום לדבר המורכב והלא הגיוני הזה שנקרא משפחה לעבוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.