טעויות נפוצות לגבי האוסקר

אחת התופעות התמוהות בעיני היא אנשים ששונאים את האוסקר. אני לא מתכוון לכאלה שסתם לא מתעניינים או לא עוקבים, אלא ממש שונאים, כאילו מאלצים אותם לצפות בטקס מדי שנה ולהיות מעורבים בדיונים עליו. זו המקבילה של עולם הבידור לכאלה שרואים דיון על המונדיאל ומגיבים שזה סתם משעמם לראות אנשים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות. מי שאוהב כדורגל, יודע שיש הרבה מעבר לזה. יש היסטוריה וסיפורים אישיים והרבה רגשות שמעורבים בכל שניה במשחק. זה לא סתם לשבת מול מסך ולבהות בשעון בתקוה שחפץ עגול יבעט מעבר לקו בתוך מלבן תלת-מימדי. זה גם ממש מעצבן לקבל הערות ארסיות בלי שמבקשים על משהו שאוהבים, רק כי הדיון מתקיים בפורום פתוח. זו התחושה שלי לגבי הייטרים של אוסקר, אלה שלא יודעים כמעט כלום על הטקס ועל מה שהופך אותו למרתק עבורי ועבור רבים אחרים, אבל מרגישים צורך מתמיד לציין כמה זה לא משמעותי עבורם.

האקדמיה היא גוף ותיק וחזק והאוסקר הוא ללא ספק הפרס הנחשב ביותר בעולם הבידור. אפשר להתווכח על ההחלטות של חברי האקדמיה ובאמת שגם לי יש לא מעט תסכול מחלק מהבחירות שלהם, אבל עדיין מדובר באלפי אנשי תעשיה שיודעים יותר טוב ממני ומרוב המין האנושי כמה עבודה מושקעת ביצירת סרטים וכמה זה מיוחד לקבל הערכה מצד עמיתיהם מול מיליוני צופים בשידור חי. הם ממש לא צריכים אותי שאגן עליהם ולכן מה שמציק לי במיוחד, אלה טעויות נפוצות שעולות בדיונים על הפרס ועל הגוף שמעניק אותו. טענות אלה נאמרות בעיקר מצד אנשים ששמעו אותן דרך צד שלישי ואפילו לא טרחו לבדוק בעצמם אם הטענה נכונה או לא, אבל עדיין מתעקשים להסית דיונים לשיחה על מה הם חושבים על הטקס.

אז גם כדי לפרוק קצת תסכול וגם כדי לחסוך לעצמי דיונים מסיחי דעת בעתיד, הנה טעויות נפוצות שאנשים עושים לגבי האוסקר:

1. במאי X מעולם לא זכה באוסקר

 יש כמה במאים מאוד מוערכים ששמם עולה שוב ושוב כדוגמה לפספוס רציני של האקדמיה. לרוב מתוך נסיון להוריד מהרלוונטיות של האוסקר, נוטים להזכיר אותם כדי להראות שהפרס לא באמת מעריך חשיבות של יוצר משפיע, אלא מונע מתוך פוליטיקות פנימיות. עכשיו, מן הסתם, פרס שמוענק לבמאי.ת אחד.ת מדי שנה, יפספס לא מעט שמות מוערכים. עם זאת, יש הבדל בין לא לזכות באוסקר על בימוי לבין לא לזכות בכלל. אלפרד היצ'קוק, אינגמר ברגמן, פדריקו פליני ואקירה קורוסאווה לא זכו באוסקר תחרותי, אבל כולם קבלו פרס מיוחד שנועד ספציפית להביע הערכה על ההשפעה שלהם לאורך זמן. מה גם שכולם ביימו סרטים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר (היצ'קוק) או לסרט הטוב ביותר בשפה זרה (שלושת האחרים), אבל בשל תקנון הקטגוריה, הזכיה לא רשומה על שמם. סטנלי קובריק הוא גם דוגמה נפוצה, אולם בדיקה מהירה בוויקיפדיה או IMDb תגלה שהוא אכן זכה באוסקר, על האפקטים החזותיים של "2001: אודיסאה בחלל". נדיר שהבמאי עצמו מועמד בקטגוריה זו, אז במקרה הזה אני מבין למה נוטים לפספס. להערכתי, אם קובריק לא היה נפטר בפתאומיות ב-1999, היה מקבל זמן קצר לאחר מכן פרס מיוחד, אבל זו רק השערה.

צ'רלי צ'פלין הוא אולי הדוגמה הכי פופולרית לשם גדול שמעולם לא זכה באוסקר, שזה ממש מוזר כי לא רק שצ'פלין זכה באוסקר, הוא זכה בו שלוש פעמים. למעשה, כבר בטקס האוסקר הראשון הוא קבל פרס מיוחד על "הקרקס". מאחר והיה מעורב בסרט גם כבמאי, גם כתסריטאי, גם כשחקן וגם כמפיק, האקדמיה החליטה לא לתת לו פרס בקטגוריה מסוימת, אלא להביע הוקרה על כלל עבודתו. הוא זכה בעוד פרס מיוחד, על מפעל חיים, ב-1972 ושנה לאחר מכן, זכה גם בפרס תחרותי על הפסקול המקורי של "אורות הבמה", שהיה אז כשיר משום שהופץ בלוס אנג'לס באיחור משמעותי.

ברור שיש הרבה במאים גדולים וראויים שלא זכו באוסקר. יש גם הרבה שאפילו לא היו מועמדים. עם זאת, כמעט כל במאי שנחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה היה לפחות מועמד או קבל פרס מיוחד. האקדמיה לא מתעלמת מהשגים ומחשיבות היסטורית, אבל בתור ארוע שנתי, הפרס הולך למי שיותר מצביעים  אהבו את העבודה שלו באותה מסגרת זמן מצומצמת, לא בהכרח למי שהכי השפיע לאורך חייו.

2. פרס על מפעל חיים שווה פחות

בהחלט ישנם גופים המעניקים פרס מיוחד רק על סמך ותק או בנסיון לרצות מישהו שלא זכה לפני כן. האקדמיה היא לא גוף כזה. בערך. כפי שכבר ציינתי, כמה מהבמאים הגדולים בהיסטוריה זכו בפרס מיוחד מהאקדמיה (אוסקר מיוחד או פרס אירווין ג'י. ת'אלברג המוענק למפיק מצטיין), לאחר שלא זכו בפרס תחרותי הרשום על שמם. אפשר לראות בכך פיצוי על הפסדי העבר, או על התעלמות ממושכת, אבל יש מי שבעיניו מדובר בכבוד גדול עוד יותר. זה עניין של תפיסה אישית. קחו בחשבון שפרס מיוחד מהאקדמיה מוענק למי שכבר מוכר כאדם משפיע ומוערך ביותר בתחומו, בעוד אוסקר תחרותי ניתן רשמית על השג בודד. יש שמקבלים את הפרס כסוג של מחוה על הפסדי העבר, אבל אלה נעשים יותר ויותר נדירים. פרס מיוחד הוא הוקרה על שנים של תרומה לתעשיה, ברמה בה אפילו לא נדרשת תחרות בכדי להכריע. רוברט אלטמן, שהיה מועמד לאוסקר על בימוי חמש פעמים מבלי לזכות, אמר בנאום הזכיה שלו בפרס מיוחד "אני רואה בכך מחוה לכל הסרטים שלי כי, עבורי, פשוט יצרתי סרט אחד ארוך. ואני יודע שחלקכם אהבו כמה מהפרקים, ואחרים… בכל אופן, זה בסדר". המילים האלה, של אדם שהאמין לפני כן שפרס על מפעל חיים נותנים רק למי שכבר גמר את הסוס, מבטאות אולי הכי יפה עד כמה ערכו האמיתי של פרס הוא עניין אישי.

3. רוב חברי האקדמיה הם לבנים זקנים שמצביעים אחד לשני

הטענה הזו לא לחלוטין שגויה, אבל חסר בה עדכון חשוב. האקדמיה אינה מפרסמת את שמות החברים הפעילים בה, אבל מספקת פרטי מידע מסוימים לגבי הרכבה. בשנת 2006, במהלך סערת Oscar so White, התברר ש-93% מחברי האקדמיה הם לבנים, 76% מחברי האקדמיה גברים והגיל החציוני שלהם הוא 63. במילים אחרות, כדי שסרט יזכה באוסקר, הוא היה צריך שגבר לבן מעל גיל שישים יאהב אותו. זה היה המצב והוא אכן השתקף ברשימת המועמדים והזוכים. עם זאת, נשיאת האקדמיה דאז, שריל אייזק בון (אישה שחורה שנשואה ליהודי), יזמה תכנית להפיכת האקדמיה ליותר אינקלוסיבית והפרויקט המשיך להתפתח גם בתום הכהונה שלה. לפי התכנית, יוגדלו מספר ההזמנות להצטרף לאקדמיה כך שיכללו מגוון גדול יותר של מגדרים, רקעים אתניים, תרבויות וקבוצות גיל. בנוסף, הוחלט כי חברי אקדמיה שלא עבדו בתעשיה במשך עשור יאבדו את זכויות ההצבעה על מנת להבטיח שהמועמדים והזוכים נבחרים בידי אנשים שעדיין מהווים חלק מעולם הקולנוע.

התוצאה היא הצטרפות של יותר מ-3,000 חברי אקדמיה חדשים, שכמחציתם נשים ו/או צבעוניים (כל מי שאינו ממוצא אירופי לבן) בתוך חצי עשור. כמו כן, למרות שלא שוחרר נתון רשמי בנושא, סביר להניח שהגיל החציוני ירד במקצת, אם כי לא מספיק בשביל שסרטי גיבורי-על יתחילו לקבל את אותו יחס כמו דרמות אנושיות.

לגבי הטענה שהם מצביעים אחד לשני, מן הסתם אנשים רוצים שחברים שלהם יקבלו הזדמנות לזכות באוסקר. מה שמאזן את זה היא העובדה שיש קרוב לעשרת אלפים בעלי זכות הצבעה שמצביעים בצורה חשאית ואין שום דרך לדעת בוודאות מי הצביע עבור מי מאחר והנתון הזה נשמר בסוד גם מהאקדמיה עצמה.

4. אפשר לקנות קולות, או לפחות להטות את הכף באמצעות שוחד וטובות הנאה

אחת ההאשמות החוזרות לגבי גלובוס הזהב היא שהתוצאות מוטות בידי גורמי לחץ, לרוב דרך מתנות לא רשמיות ורצונם של המארגנים להביא כמה שיותר פרצופים מוכרים לטקס חלוקת הפרסים. ככל הידוע לי, מעולם לא הוכח שהקולות של חברי תא העיתונאים הזרים בהוליווד ניתנים לקניה, אבל הם גם עושים עבודה די גרועה בלא להיראות אשמים.

האוסקר הוא סיפור אחר. אין ספק שנעשו ועוד נעשים נסיונות להשפיע על המצביעים בדרכים שונות. בדיוק בגלל זה האקדמיה מעדכנת פעם בכמה שנים את התקנות לגבי מה מותר לעשות במסגרת קמפיין לאוסקר. אחד השינויים הגדולים ביותר נעשה בזכות התמנון האנושי הארווי ויינסטין. מעבר לתקיפות מיניות של נשים ואיומים באלימות וחיסול הקריירה של מי שלא בא לו טוב (ברצינות הוליווד, כמה זמן הסתרתם את זה?), ויינסטין גם היה ידוע בטקטיקות מפוקפקות לקידום הסרטים אותם הוא מפיץ. נכון שהיה לו חוש לזיהוי סרטים עם פוטנציאל לקטוף הרבה פרסים, אבל לא הזיק שגם ארגן מסיבות מיוחדות לכבוד במאים ושחקנים אותם רצה לקדם, הוציא מיליונים על פרסום בכלי התקשורת ואף פנה ישירות אל חברי האקדמיה במטרה לגרום לסרטים שלו להראות חשובים וראויים בעודו משמיץ את המתחרים. ויינסטין ממש לא היה היחיד שנקט בשיטות כאלה על מנת לקדם סרטים, אבל האינטנסיביות בה פעל שכנעה את האקדמיה להטיל מגבלות על צורות הקמפיין המותרות. בעוד המתחרים נוטים לשמור על הכללים, לפחות מועמדות אחת לשיר הטוב ביותר הוסרה בגלל התנהלות בניגוד לתקנון לגיוס קולות, ואחד המפיקים של "מטען הכאב" (שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר) לא הורשה להגיע לטקס בשל פניה אישית לחברי אקדמיה בבקשה שיצביעו לסרטו.

זו תהיה תמימות להניח שלא משתמשים עדיין בכל מיני שיטות כדי להטות את ההצבעה, אבל המגבלות שהאקדמיה מטילה מבטיחות תחרות הוגנת יותר מבעבר. מה גם ששוב, ההצבעה לגמרי חשאית, אז מה הטעם להציע מתנות אם לא יודעים למי כל אחד מצביע?

5. האוסקר לא באמת חשוב

למי? לכם מול המסך? כנראה שלא במיוחד. אלא אם אתם מהאנשים שבוחרים מה לראות על סמך טריילרים והמלצות של חברים, או במילים אחרות, אם אתם רוב האנשים. אני חושב שהקבוצה היחידה שזוכה ליותר שנאה מהאקדמיה לגבי העדפות הצפיה שלה, היא מבקרים. אני מבקר ואני לא אוהב לקרוא מבקרים. אז מה עושים רוב האנשים? או שמסתכלים ישר על הציון שמבקר נתן לסרט כדי שיהיה את מי לקלל אחרי שצופים ברוני מארה אוכלת פאי במשך עשר דקות, או שהולכים על סמך המלצה של מישהו שמכירים וסומכים על הטעם שלו, או שבוחרים לבד על סמך שמות מוכרים. אתם יודעים, השמות האלה שהמפיצים דואגים לציין שהיו מועמדים לאוסקר (על סרט אחר), זכו באוסקר (לפני עשרים שנה) או בכל פרס אחר שיש סיכוי ששמעתם עליו.

האוסקר משנה קריירות. לא את של הצופים, אבל כן של הזוכים. רק להיות מועמד שווה עוד ספרה בתלוש המשכורת וזכיה בכלל מעלה את המחיר שאפשר לדרוש עבור עבודה באחת התעשיות התחרותיות ביותר בעולם. כמו שתואר אקדמי לא בהכרח הופך מישהו לחכם או מוכשר יותר, אבל מאפשר לו לדרוש שכר גבוה יותר, גם האוסקר נותן קרדיביליטי למי שיכול להצמיד את הפרס לשמו. בדומה לעלים המוזרים האלה ששמים ליד שם של פסטיבל שהסרט הוצג בו, גם המילים "מועמד לאוסקר" או "זוכה האוסקר", יגרמו לאנשים לשים לב יותר ולצפות למשהו טוב מהמעורבים. ככה הראש שלנו עובד. זו הסיבה שקודם בודקים ציון לסרט ורק אז במה הוא עוסק ושממשיכים ללכת לסרטים שרותם וענבר אהבו, למרות שההמלצה האחרונה שלהם הייתה ל"ספייס ג'אם: אגדה חדשה".

6. האקדמיה שונאת שוברי קופות

עולם הסרטים של המאה ה-21 שונה באופן מהותי ממה שקדם לו. בעבר, הצלחה מסחרית הייתה כמעט תנאי הכרחי למועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר, כי האולפנים השקיעו הרבה כסף וזמן בקידום הסרטים שהאמינו שחברי האקדמיה יאהבו. כיום, אולפנים משקיעים בעיקר בפרנצ'ייז. חמישה מששת הסרטים המצליחים ביותר בארה"ב בשנת 2021 מבוססים על דמויות של מארוול. היחיד שחוצץ ביניהם הוא הסרט התשיעי בסדרת מהיר ועצבני. אחרי זה, סוגרים את עשרת הגדולים סרט ההמשך ל"לשיר", הסרט ה-25 של ג'יימס בונד, המשך ל"מקום שקט" והמשך ל"מכסחי השדים" שמתעלם מהנסיון לעשות לסדרה ריבוט לפני כמה שנים. הסרט הראשון ברשימה שמבוסס על רעיון מקורי, "לשחרר את גאי", נמצא במקום ה-11 בטבלת שוברי הקופות של השנה. תוך סיכון להישמע כמו המילניאל הכי בומר, פעם אולפנים היו מהמרים על תסריטים מקוריים או רכישת זכויות הפקה לסיפור שטרם הוצג על המסך הגדול, כיום הם רוצים כסף בטוח. סרטים שאינם מבוססים על מותג מוכר מופקים כמעט בלעדית בידי חברות קטנות ורק אז נרכשים להפצה בידי חברות גדולות יותר שמחליטות כיצד לשווק אותם ולמי. האולפנים עצמם מעדיפים ללכת על בטוח ולהשקיע את התקציבים הגדולים במשהו שהקהל כבר הראה עניין בו וניתן למכור הרבה מוצרים נלווים בזכותו.

האקדמיה תמיד הראתה העדפה לסרטים שאינם חלק מסדרה, כאשר יוצאי הדופן הם "הסנדק 2" ו"שר הטבעות: שיבת המלך", שני סרטי ההמשך היחידים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר. שניהם גם היו שוברי קופות בשנים בהם יצאו. למעשה, להוציא את "קודה" שהופץ כמעט בלעדית בסטרימינג ועל כן קשה להעריך כמה אנשים באמת צפו בו, כל הזוכים בפרס במאה הנוכחית היו הצלחות כלכליות. לא כולם באותה מידה, אבל בעולם בו האולפנים היו מקדמים אותם כמו שמקדמים את "ספיידרמן: אין דרך הביתה" או את "באטמן", הם היו מגיעים למספרים גבוהים עוד יותר.

הסלידה של חברי האקדמיה אינה מכך שסרט זוכה להצלחה קופתית, אלא משוברי קופות כגישה שיווקית. המצביעים אוהבים סרטים שאינם חלק ממותג גדול וכן, הרבה מהם מזלזלים בסרטים שאינם דרמות או סיפורים אנושיים מחממי לב. זה נכון גם לגבי הרבה מקוני הכרטיסים ומנויי הסטרימינג. מבחינתם סרט גיבורי-על, או אנימציה, או קומדיה פרועה, פשוט לא מתאימים לתפיסה של מהו הסרט הטוב של השנה. זה מעצבן וחבל, אבל היי, גם פינגווין הזהב לסרט הטוב ביותר הוענק עד כה רק לסרט גיבורי-על אחד וזה היה "דדפול", שמאוד שונה באופיו מהמקובל בז'אנר. זה לא שאין לי חיבה לז'אנר, כמו שגם אני נוטה יותר להעניק את התואר לסרטים שמחדשים לי ועומדים בפני עצמם.

7. האקדמיה עושה חשבונות

בואו נגיד שזו לא לחלוטין טעות, אבל מדובר בתופעה הרבה פחות נפוצה מכפי שנדמה. כשמישהו שהיה מועמד כמה פעמים והפסיד, זוכה סוף סוף באוסקר, הנטיה היא לחשוב שהנה חברי האקדמיה מרגישים לא נעים שלא הצביעו לו קודם ועכשיו מתחשבנים ועושים כבוד בדיעבד. בעוד זה כנראה דבר שבאמת קורה מדי פעם, נראה שברוב המקרים השיקולים מורכבים יותר. גלן קלוז הוותיקה נראתה כמו זוכה בטוחה על "האישה" אחרי שהפסידה בכל הפעמים הקודמות בהן הייתה מועמדת. בסוף האוסקר הלך לאוליביה קולמן שהייתה מועמדת לראשונה בזכות "המועדפת". מרטין סקורסזה היה אמור לזכות על בימוי "הטייס", אבל הוא הפסיד לקלינט איסטווד (שכבר היה לו אוסקר על בימוי "בלתי נסלח") וזכה בעצמו רק שנתיים לאחר מכן, על "השתולים". תומס ניומן , במועמדות ה-15 שלו, היה צפוי לזכות על הפסקול שחבר עבור "1917", אולם הפסיד לאיסלנדית צעירה שהייתה מועמדת על "ג'וקר" ואפילו לא אתיימר לנסות לבטא את שם המשפחה שלה. דיאן וורן מועמדת כמעט כל שנה על שיר אחר ותמיד מפסידה, בפעם האחרונה לבילי אייליש, שעוד לא נולדה כשוורן הייתה מועמדת על "I Don't Want to Miss a Thing".

זה לא שההתחשבנות בכלל לא קיימת, אבל ברוב המקרים, הזוכה הוא פשוט מי שחברי האקדמיה הכי אוהבים באותה שנה. אחרת ישראל כבר הייתה זוכה על הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

8. ישראל לא זוכה בגלל אנטישמיות

הוליווד, המקום שבכלל לא מפורסם בכך שיהודים מהווים את עמוד השדרה שלו מאז ימי הראינוע ונחשב עד היום לתחום העבודה עם האחוז הגבוה ביותר של אנשים שעברו ברית מילה פרט להובלות ומכירת נשק. כן, זה המקום להאשים באנטישמיות. תראו, זה לא סוד שמעמדה של ישראל בעולם נע בין "רק שלא יעשו פדיחות" לבין "לפחות הם לא רוסיה". מה גם שדווקא ראשי האולפנים היהודים בתור הזהב של הוליווד נמנעו בכוונה מלקדם סיפורים הנוגעים ליהדות מתוך חשש שהקהל הנוצרי לא יתעניין בהם. אבל ישראל הייתה מועמדת לאוסקר עשר פעמים והסיבה היחידה שלא זכינו עד עכשיו היא שתמיד היה לפחות סרט אחד אהוב יותר ברשימה. לצורך השוואה, פורטוגל, מדינה שלאף אחד בעולם המודרני אין בעיה איתה (היסטוריה זה כבר סיפור אחר), שולחת סרט מדי שנה ומעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. זה עניין של מזל, צריך לשלוח סרט שמספיק מצביעים יאהבו ולקוות שאף מדינה אחרת לא תשלח משהו יותר טוב. חוץ מהזכיה של "פרידות" היפני על חשבון "ואלס עם באשיר". זה סתם היה מוזר.

9. מצביעים לסרטים בלי לטרוח בכלל לצפות בהם

עקרונית, זה אפשרי. יש כמה קטגוריות בהן מצביעים רק מי שנכחו בהקרנות של כל המועמדים, כמו הסרט הבינלאומי הטוב ביותר והסרט התעודי הטוב ביותר. עם זאת, ברוב הקטגוריות אין בדיקה כזו ואפשר תאורטית להצביע לסרט בלי לראות אפילו דקה מתוכו. לא שיש סיבה לעשות את זה. המטרה של האוסקר היא לפרגן לסרטים ולאנשים שיצרו אותם וההשתתפות בהצבעה אינה חובה. אם מישהו לא טרח לראות אף מועמד, הוא יכול פשוט לא להצביע. יתכן שמצביעים על סמך באז או על סמך שם מוכר בקטגוריה בה במקרה לא יצא לראות את כל המועמדים (חייבים לבחור זוכה בכל הקטגוריות כדי שהטופס יחשב כשיר), אבל זה גם לא כאילו מועמדים כאן סרטים שלא הוקרנו לפני כן בשום מקום. ההנחה הרווחת היא שחברי אקדמיה מצביעים לסרטים שהם אהבו, לא לסרטים שמישהו אחר אהב. אם מספיק אכפת להם בשביל להצביע, מספיק אכפת להם גם לבחון את המועמדים. מדי פעם עולה ראיון עם חבר אקדמיה אנונימי שמספר איך הצביע לסרט שלא צפה בו, אבל האנונימיות לא מאפשרת לבדוק את אמינות הדיווח ובכל אופן, סיפורים כאלה הם נדירים ולרוב יותר מסבירים למה לא הצביעו לסרט מסוים מאשר למה כן הצביעו לאחר.

10. הפוליטיקלי קורקט הורס את התחרות

מהאנשים שהביאו לכם את "זקנים לבנים שמצביעים לעצמם", מגיע אחיו החורג "לגברים לבנים אין סיכוי לזכות בפרס". מעבר לקלות בה ניתן להפריך את הטענה (בודקים מי זכה באוסקר ורואים שהרשימה כוללת גם גברים לבנים), היא נובעת מראיית עולם שמרנית שרואה בכל שינוי תפיסתי איום על שלמות הקיום. הטענה הזו התגברה בשנתיים האחרונות בעקבות החלטה של האקדמיה על צעדים בסופם לא רק שמאגר המצביעים יהיה מגוון מבחינת אתנית ומגדרית, אלא גם סרט יהיה חייב לעמוד בכמה תנאי אינקלוסיביות בכדי לקבל מועמדות. אוי לא, האם זהו סופו של האדם הלבן?

לא. עיון בתקנון מגלה שלא רק שרוב הסרטים גם ככה עומדים בדרישות בלי לנסות בכלל, למעשה נדרשת יותר עבודה להפוך את הסרטים ללא כשירים מאשר פשוט למלא את הדרישות. מן הסתם, יופעל שיקול דעת לגבי סיפורים שמצריכים ליהוק הומוגני, והאינקלוסיביות אפילו לא חייבת להיות על המסך. אפשר גם להעסיק א.נשים צבעוניים.ות או נכים.ות מאחורי הקלעים, אפילו רק בתור התמחות. הנה, אפילו לא חייבים לשלם להם. כל הרעיון הוא לפתוח את התעשיה לאוכלוסיות שכיום הדלתות סגורות בפניהן, לא למנוע ממי שכבר בפנים לעבוד. אם מישהו עושה מאמץ מיוחד להרחיק מהסרט שלו, מכל צד אפשרי של ההפקה, אנשים שאינם גברים סטרייטים לבנים נטולי מגבלה גופנית, אני חושב שמגיע לו יחס פחות אוהד.

11. ממילא יודעים חודשים מראש מי יזכה

בטקס האוסקר הראשון, הזוכים פורסמו שלושה חודשים לפני הארוע. בטקס השני, לא היו מועמדים רשמיים, אז מי שצריך לבוא לאסוף פרס קבל על זה הודעה מראש. בכמה שנים הבאות, שמות הזוכים הודלפו לעיתונות זמן קצר לפני הטקס. המצב השתנה כאשר באקדמיה החליטו שקצת מתח לא יזיק והאחריות על ספירת הקולות עברה לחברת השרותים הפיננסיים פרייסווטרהאוס-קופרז. מזה יותר משמונים שנה שהיחידים שיודעים את זהות הזוכים לפני ההכרזה הרשמית הם שני עובדי החברה האמונים על ספירת הקולות בצורה ידנית. הם אחראים להכניס למעטפות את שמות הזוכים, להעביר אותן למגישי הפרסים ולהודיע מהר להפקה במידה ונעשתה טעות. הם גם אלה ששניה של חוסר ריכוז מצדם גרמה להכרזה על "לה לה לנד" בתור הסרט הטוב ביותר, שגיאה שתוקנה בתוך כמה דקות כאשר ההכרזה תוקנה ל"אור ירח" (ארוע שלפחות קבר סוף סוף את השמועה שמריסה טומיי הוכרזה כזוכה בטעות).

זה נכון שיש מי שמדברים עליהם חודשים מראש כמנצחים, מה שבכלל לא מבטיח זכיה. חלקם אכן ממשיכים לרכוב על הגל עד הסוף, אחרים מצטרפים ברגע האחרון. לא בכל טקס יש הפתעות, תוצאה של ריבוי הפרסים המקדימים בשבועות שלפני שלא משאירים הרבה ספק לגבי מי שיעלה לקבל את האוסקר. אמנם אני בעד שכל מי שרוצה לעשות כבוד למצטיינים בתחום החביב עליו יעשה זאת, אבל גם הייתי שמח למגוון גדול יותר בבחירות כדי שלפחות לטקס האוסקר נגיע עם פחות ודאות לגבי השם במעטפה.

12. אף אחד לא צופה באוסקר

אפילו כשהרייטינג של טקס האוסקר נמצא בשפל, עדיין צופים בו מיליוני אנשים בארצות הברית ועוד עשרות אם לא מאות מיליונים ברחבי העולם. זה בלי לספור את מי שצופים בשידור ערוך מאוחר יותר, או רק בקטעים מהטקס ברשתות חברתיות. רשת ABC נמצאת בפניקה מתמדת מהירידה בכמות הצופים בשידור החי, שם נמצאים המפרסמים הגדולים. היא לא מרוויחה מהקליקים שלכם ביוטיוב או מהממים על ויל סמית סותר לכריס רוק. זה לא אומר שאנשים לא צופים באוסקר, אלא שפחות צופים בשידור החי. לאנשים כמוני וכמו חובבי אוסקר נוספים, יש הנאה מצפיה בכל הארוע מתחילתו ועד סופו. אני אפילו צופה לפעמים בטקסים ישנים בשביל הכיף, אבל זה כבר מצב קיצוני. עבור רוב האנשים, טקס האוסקר הוא פשוט משהו שקורה, עושה כותרות לכמה ימים ואז הולך בדרכו של כל ארוע חדשותי. האקדמיה עושה טעות עם הנסיון למשוך קהל חדש, כי היא פונה לאנשים שמראש לא מתעניינים בטקס, ובינתיים מרחיקה את מי שכן נהנה ממנו כשהיה מספיק מבדר.

טקס האוסקר הנצפה בכל הזמנים שודר ב-1998. הפחות נצפה בכל הזמנים שודר ב-2021. יש לא מעט אנשים חיים שיצא להם לצפות בשני הארועים האלה בזמן אמת. הרייטינג לא ירד בצורה חדה, אלא בהדרגה לאורך עשרים ושלוש שנים. בזמן הזה, הטקס שנה מיקום בלוח השנה, המפיקים התחלפו, הצפיה בשידורים חיים ירדה באופן כללי (חוץ משידורי ספורט) וגם הדחיפות לראות משהו בזמן אמת ירדה עבור מי שמסתפקים בדיווח בדיעבד עם דגש על הנקודות הבולטות לשיחה. האוסקר זה לא הסופרבול, ארוע שגם מי שלא מתעניין במשחק סביבו הוא בנוי, עדיין צופה בו בשביל השואו. אני לא יודע אם המצב ישתפר, או שהאקדמיה תצטרך לעשות שינוי תפיסתי ולהפסיק לנסות להביא קהל חדש. בכל אופן, מספיק אנשים צופים כדי שידעו להתלונן אחר כך על הסיקור של הטקס. זה בסדר, לא מחייבים אף אחד לצפות. אני לא צופה בתוכניות ריאליטי ועדיין מודע לקיומן, כי זה שאני לא צופה במשהו, לא אומר שאף אחד לא צופה בו.

13. הסרט הלא נכון זכה

האוסקר מבוסס על טעם אישי. במקרה הזה, מדובר בטעם האישי של 9300 אנשי תעשיה שמכירים את התחום מגוף ראשון. אבל כן, יוטיובר שעורך הכל על המחשב הביתי, או מגיב אקראי בפייסבוק הם אלה שיחליטו אם הבחירה של אותם אלפים נכונה. האוסקר לא אמור לרצות את כולם, הוא פרס פנימי של התעשיה שמשודר עבור הקהל הרחב. אני הרבה פעמים לא מסכים עם בחירת האקדמיה, כמו שאני לא מסכים לגבי הזוכים בדקל הזהב, בפרס בחירת הקהל או בסקר המבקרים של סייט אנד סאונד. לאנשים שונים יש טעם שונה. בגלל זה אני כבר עשרים שנה עושה את פינגווין הזהב, כדי לתת מקום לבחירות שלי. זה לא הופך את הבחירה של אחרים לפחות ראויה, רק לשונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.