ביקורת: אדומה אש

בזמן האחרון, נראה ששיתוף הפעולה ההדוק בין דיסני ופיקסאר מביא לכמה צרופי מקרים מוזרים. למרות שמדובר למעשה באותה חברה, שתי חטיבות האנימציה מתנהלות בנפרד זו מזו ולכאורה לא מתערבות אחת בעבודתה של השניה. בגלל זה מוזר איך סרטים של שתיהן מכילים קווי דמיון לא צפויים. למשל, גם "ריה והדרקון האחרון" וגם "אדומה אש" עוסקים ברוחות קדומות שמקורן בסין וגורמות לשינוי צורה. גם "לוקה" וגם "אדומה אש" עוסקים בדמות מתבגרת שמתקשה לשלוט בשינוי הצורה שלה. גם "אנקאנטו" וגם "אדומה אש" מכילים התמודדות של דמות מתבגרת עם קסם שעובר במשפחה ויוצר מתח עם דמות מטריארכלית, וגם "לוקה" וגם "אנקאנטו" קוראים להשתקה בכל הנוגע לברונו.

האחרון הוא כנראה באמת צרוף מקרים, אבל לשאר דווקא יש הסבר פשוט. דיסני ופיקסאר מפיקות סרטי אנימציה המיועדים לכל המשפחה. זאת אומרת שהדמות הראשית צריכה לעורר הזדהות וגיל ההתבגרות הוא בדיוק שלב הביניים שגם ילדים וגם הוריהם יכולים להתחבר אליו בעלילה. בנוסף, פער בין הדורות הוא מוטיב חוזר בסרטי דיסני לפחות מאז "בת הים הקטנה" וגיל ההתבגרות עצמו הוא משל נוח לתחושת שונות ולאבדן התמימות. בעניין הדמויות הסיניות, ידוע ששוק הקולנוע בסין הוא עצום ודיסני משקיעה בהפקות שימשכו שם קהל, כך שבנוסף לשני סרטי אנימציה העוסקים בדמויות ממוצא סיני, יצא לאחרונה גם "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" שהצטרף ליקום הסינמטי של מארוול (בבעלות דיסני) והבמאית הסינית קלואי ז'או ביימה את "נצחיים" עבור אותו יקום. למרות שהביקורת של ז'או כלפי הממשלה הסינית אולי דווקא עלתה לסרט בלא מעט צופים.

במילים אחרות, שום דבר כמעט אינו מקרי בחברות בסדר הגודל של דיסני-פיקסאר. זה לא אומר שהפניה לשוק הסיני מונעת מקהלים אחרים את היכולת להזדהות עם הדמויות, או שהבמאים נבחרים בלי קשר לכישוריהם. דומי שי, שביימה את "אדומה אש", עובדת בפיקסאר כבר שנים וזכתה באוסקר על סרטה הקצר "באו" בטרם קבלה לידיה הפקה באורך מלא. שותפתה לכתיבת התסריט, ג'וליה צ'ו, היא מחזאית מוערכת שזכתה לפני שנתיים בפרס וינדהם-קמפבל היוקרתי וצברה נסיון גם כעורכת תסריט וכמפיקה בטלוויזיה. אני מציין את כל זה כדי להדגיש שלמרות שאני חושד ש"אדומה אש" קבל קדימות על פני פרויקטים אחרים בכדי לאפשר יותר יצוג לדמויות ממוצא סיני, היוצרות שלו עבדו קשה והרוויחו ביושר את האמון שהתאגיד שבראשו עכבר ומנורת שולחן נתן בהן.

לפני זמן לא רב… בארץ המסתורית… טורונטו, קנדה…

הסרט מתרחש בשנת 2002 וכן, עבר מספיק זמן בשביל שזה יחשב לסרט תקופתי. רק תראו איך כולם שם משתמשים בטלפונים של נוקיה ולהקות בנים זה דבר. מיי לי היא נערה בת 13 שאוהבת את החיים. יש לה שלוש חברות טובות, טמגוצ'י שהיא מטפלת בו במסירות, היא תלמידה מצטיינת ועוזרת להוריה בתחזוק המקדש המשפחתי שמשמש גם כאטרקציה תיירותית. מצד שני, היא משקיעה את כל מרצה בנסיון לרצות את אמה הקפדנית, שמנסה לשלוט בכל הבט בחייה של מיי. היה קל ללהטט בין הבית לחברות עד עכשיו, אבל כעת מיי מתחילה להבחין בשינויים שמתרחשים בגופה. שינויים שכל ילדה במשפחתה עברה כאשר הגיעה לגיל ההתבגרות. מיי הופכת לפנדה אדומה ענקית.

זה מלחיץ בהתחלה, והבושות שאמא שלה עושה במקומות ציבוריים ממש לא עוזרות, אבל מיי מוצאת דרך לשלוט בשינוי הצורה. היא אמורה להחזיק מעמד עד שיגיע הירח האדום הבא שלמרבה המזל, צפוי בעוד חודש (קרדיט לתסריטאיות שחרגו רק ביממה מהתאריך של ליקוי ירח אמיתי). אז יבוצע טקס שיאפשר למיי לשלוט בפנדה וללכוד אותה בתוך תכשיט כפי שעשו בנות המשפחה בדורות הקודמים.

דומי שי נולדה בסין, אבל הגרה עם משפחתה לקנדה בגיל שנתיים וגדלה בטורונטו. בתקופה בה הסרט מתרחש, היא הייתה בגיל ההתבגרות וחייתה תחת השגחה מתמידה של אם מסורתית. את ההשפעה של השגחה אמהית מעיקה, שי הציגה גם בסרטה זוכה האוסקר "באו", שעוסק במתיחות בין אישה סינית למאפה שמשמש בעיניה תחליף לבנה המרוחק. בניגוד למיי, שאמה שולטת בבית ביד רמה, הבמאית דווקא הושפעה במידה רבה גם מאביה, שחשף אותה לצורות שונות של אמנות, כולל קולנוע וביחוד אנימה. כך, למרות שמדובר בסגנון המזוהה יותר עם תרבות יפן, אדומה אש בהחלט מושפע מסרטי וסדרות אנימה מוכרים, בהם "השכן הקסום שלי טוטורו", "אקירה" ו"סיילור מון". נראה שבדרך זו, שי התחברה יותר בקלות לעצמה של גיל ההתבגרות.

אפשר לקרוא המון לתוך הסימבוליזם של ההפיכה לפנדה אדומה. ההשוואה המתבקשת, שגם מוזכרת ישירות בסרט, היא למחזור הראשון, סמל למעבר לגיל ההתבגרות. צריך לתת לפיקסאר קרדיט על כך שהתיחסו בלי שום צנזורה לאפשרות, כי רוב האולפנים, וחלק משמעותי מהדתות והתרבויות בכדור הארץ, עדיין רואים בתהליך הביולוגי הטבעי לחלוטין הזה טאבו שאין לו מקום בסרטים לכל המשפחה. עם זאת, כפי שכל סטודנט מתחיל לקולנוע יודע, אם הטקסט עושה בגלוי השוואה למשהו, כנראה שיש גם סאבטקסט. ראיתי יוטיוברים ומבקרים שמשווים את ההפיכה לפנדה לגילוי זהות מינית, או מחאה כלפי הנסיון של תרבות המערב להגביל ולמשטר מהגרים דרך לעג ואיום על מאפיינים אתנו-תרבותיים שהביאו עמם ולא תואמים את התקן המקומי. אוסיף שהסרט גם מאזכר בירוא יערות כדוגמה לדבר שמעורר רגשות חזקים, מה שפותח את האפשרות שהעלילה בעצם עוסקת בשימור הסביבה ובסכנה הקיומית שהפיתוח והתיעוש המהירים, במיוחד בסין, מביאה על בעלי חיים נדירים כמו הפנדה האדומה.

כל אלה פרשנויות לגיטימיות ויתכן שכולן חלק מכוונת היוצרות, אולם בהסתמך על האופן בו מיי בוחרת להתמודד עם הקללה/ברכה החדשה שלה, אני מנחש שהדגש העיקרי הוא על זהות עצמית. יש פה גם מסר נגד נסיונות של הממסד לתפוס בעלות על גוף האישה, אבל כאשר מגלים כיצד מתנהל טקס הירח האדום, מתברר שקיימת בחירה. יש טיעונים הוגנים בעד ונגד ההפיכה לפנדה (משפט שלמעשה כתבתי הרגע ברצינות), אבל אם לזקק את האמירה של אדומה אש לרעיון אחד, זה שהחיים הם דבר מורכב. כן, זה מה שהלכתי עליו. לא מחאה, לא העצמה, לא מטפורה חבויה. הלכתי על הלקח הכי ערטילאי שאפשר. כי זה מה שהבנתי מהסרט ואולי אני טועה, אבל יחד עם "באו", אני מרגיש שדומי שי רוצה קודם כל להשתחרר מכבלי העבר. היא רוצה להיות במצב בו מקשיבים לה ולוקחים אותה ברצינות, גם אם זה אומר ללכת נגד המסורת ולהיכנס לתאקל עם המשפחה. יש בתסריט של אדומה אש הרבה חורים, אבל דבר אחד שאין שאלה לגביו, זה כמה הבמאית מאמינה שכל אדם הוא עולם ומלואו ולא כדאי להגביל אותו להגדרות שנוחות עבור מישהו אחר. אצל מיי, הנסיון תמיד למצוא חן בעיני אמה, מוביל להתנגשות בלתי נמנעת שמשחררת את הפנדה שבה. כפי שאנחנו לומדים מאוחר יותר, זו ממש לא הפעם הראשונה שפנדה התפרצה בגלל נסיון מוגזם לשליטה והנסיון לרצות דרך סטנדרטים לא מציאותיים.

אדומה אש הוא סרט מבדר ומרגש, שהבמאית מביעה דרכו לא מעט דברים שהיא מרגישה צורך לחלוק עם העולם. אנחנו לא רגילים לזה מסרט של אולפן גדול. נכון, יוצרים תמיד מכניסים משהו מהחיים האמיתיים לעבודתם, ופיקסאר תמיד היו חזקים ביצירת רגעים מרגשים, אבל אדומה אש נראה כמו פרויקט אישי יותר מכל דבר שהאולפן המהולל נגע בו עד כה. הוא לא מסחטת דמעות, ודווקא הדרמה יחסית מאופקת כאן ועדיין, נשמע מכיוון המסך קול מאוד ברור. קול של אישה סינית-קנדית שעובדת עבור אולפן אנימציה גדול ועדיין מרגישה שהמילים הכי נכונות יצאו מגרונה של בת 13. לא מישהי מהעבר הרחוק, אבל כן מההיסטוריה האישית. אחת שאוהבת להקת בנים גנרית ומגדלת טמגוצ'י, צעצוע ששיא הפופולריות שלו היה כמה שנים קודם לכן, אבל לא אכפת לה כי הוא שלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.