ביקורת: לברוח

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יותר משני מיליון אזרחים אוקראינים נמלטו מארצם בעקבות פלישת רוסיה והמלחמה שפרצה בעקבות זאת. הערכות מדברות על כך שעד הקיץ, מספר הפליטים יגדל פי שלושה או אולי ארבעה. הם נמצאים במצב מסובך, גם כי אוקראינה אינה חברה באיחוד האירופי ועל כן קשה לאזרחיה לחצות את הגבול ולמצוא מקלט בתוך מדינות האיחוד, וגם כי רבים אינם מורשים לעזוב מאחר והם נדרשים למאמץ המלחמתי. במערב שולחים סיועים שונים, מטילים סנקציות על רוסיה ומנהלים דיונים סוערים, אולם בעוד כולם מסכימים שהמלחמה היא דבר נוראי, אין עמדה אחידה לגבי הטיפול בפליטים. ברור שצריך לדאוג להם למגורים זמניים ולאוכל ולבגדים חמים ולשרותים רפואיים, אבל נראה שהרבה מדינות מעדיפות לשלוח את הדברים הנחוצים אל הפליטים, במקום לקלוט אותם בעצמן.

גם בישראל יש ויכוח, כאשר הוא חושף לא מעט התבטאויות שמזכירות את נימוקי הבריטים והערבים נגד קליטת פליטים יהודים אחרי השואה. זה כמובן לא ארוע באותו סדר גודל, ועם כל ההשוואות המהירות שנעשו, קנה המידה בו ולדימיר פוטין פועל לא מתקרב אפילו לשאיפות המגלומניות של היטלר, אבל הרבה אנשים אצלנו יוצאים די, איך לומר את זה, צבועים כשזה מגיע לסוגיית הפליטים מאוקראינה. אנחנו תומכים ומחבקים ומפגינים אצלנו, איפה שבטוח, אבל גם מאוד מקשים על אותם אנשים שברחו מהתופת להיכנס לשטח שלנו ואפילו לא סגורים אם לתת להם מעמד של פליטים. זה לא כי ישראל היא מקום נוראי שפועל נגד כל רגש הומניטרי קיים. זה כי ישראל היא מדינה שמגיבה למצב בדומה לרוב המדינות שלא רוצות לתמוך בתוספת פתאומית של תושבים מוחלשים.

תזמון העליה של "לברוח" לאקרנים בארץ הוא מקרי מהבחינה הזו. הוא לא מקרי מבחינת התאריך כי עם שלוש מועמדויות לאוסקר, שבועיים וחצי לפני הטקס זה בדיוק הזמן למכור כרטיסים, אבל אף אחד לא תכנן שסרט שעוסק בקשיי המעבר של פליטים, יצא דווקא כשהעולם מתמודד עם מחפשי מקלט ממדינה שרוב האירופים למעשה יודעים למצוא על המפה.

הסרט מציג באמצעות אנימציה את סיפורו האמיתי של אמין נוואבי. הבמאי יונאס פוהר ראסמוסן מראיין את חברו על הילדות באפגניסטן, ההתבגרות בצל מלחמת אזרחים, ההעלמות המסתורית של האב לאחר שנלקח למעצר בידי המפלגה הקומוניסטית, והנסיון של להגר לשבדיה, שם חי אחיו הגדול של אמין. מאחר והראיונות נערכים כשאמין חי מזה זמן מה בדנמרק, ניתן להניח שהמסע לא התנהל כמתוכנן.

באופן מעניין, ראסמוסן בחר לא לקריין את הסרט בעצמו ולא לחשוף כמעט שום פרט על חייו של אמין כאדם בוגר. רואים קצת רגעים מחיי הזוגיות שלו ויש דיבורים על הנסיעה לניו יורק במסגרת העבודה, אבל אין פירוט לגבי העבודה עצמה, או כמה זמן אמין ובן זוגו ביחד, או מה דעתו על מצב הפליטים ועל אפגניסטן כיום. לברוח הוא שעה וחצי שכמעט כולה ראיון עם אמין שמנסה לשחזר מהזכרון את התנהלותו כפליט. יש לסייג שמדובר בתיאור סובייקטיבי ולא מוצג שום תיעוד מצולם של הארועים המוזכרים, פרט לקטעי ארכיון קצרים של דיווחים על ארועים חדשותיים. רוב הסרט מורכב מזכרונות שמן הסתם, שמים את הדגש יותר על המצב בסביבה הקרובה ופחות מתעסקים בניתוח של ארועים היסטוריים.

רבים משווים בין לברוח לבין "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן וההשוואה אכן מתבקשת. אמנם פולמן נתן הרבה יותר חופש לדמיון בתאור סצנות סוריאליסטיות ושלב ראיונות עם מומחים ועדים שעוזרים ליצור נקודת מבט מדויקת יותר, אבל שני הסרטים מתבססים על זכרונות. השנאה של אמין למבריחים או לשוטרים מושחתים אינה מעידה עליהם כקבוצה, אלא מייצגת את החוויה דרך העיניים שלו. גם האופן בו הוא תופס את דנמרק כמקום פתוח ומקבל יחסית, מבוסס במידה רבה על השוואה ליחס לו זכה לפני כן. אין אמירה לגבי מצבם של מהגרים ופליטים אחרים שמנסים להגיע לשם, רק למה שאמין ראה בעצמו.

זו גם הסיבה שלנטיה המינית של נוואבי יש משקל חשוב בסיפור. אם זה היה פשוט סרט על מצבם של מהגרים בצפון אירופה, השאלה למי הם נמשכים ובאיזה גיל הבינו את זה, פחות רלוונטית. אמין ידע שהוא נמשך לגברים מגיל צעיר, כשעדיין חי במדינה בה להיות הומוסקסואל זה פשע שדינו מוות ולא מדברים עליו אפילו בסודי סודות. בהתחשב בכמה שרוב הסרט מבוסס על דברים שאמין בחר להדחיק במשך רוב חייו הבוגרים, היכולת לדבר בפתיחות על הנטיה המינית שלו מוסיפה נקודות של אושר. הסצנה בה הוא מספר על הסלבריטי קראש הראשון שלו משעשעת במיוחד בזכות ההנאה שהוא שואב מהזכרון וכל סצנה נוספת שמדברת על כך שהוא נמשך לגברים, מלווה ברגש שונה משאר הסיפור. רגש יותר חם ומלא חיים. לא היה פשוט לגדול עם התחושות האלה ומשהו בידיעה שהוא נמצא עכשיו במקום שלא שופט אותו על מה שהוא, משתקף באופן בו הוא מספר את סיפורו.

האנימציה בלברוח לא נראית מיוחדת, אבל הושקעה בה הרבה עבודה. ראסמוסן ישב עם צוות של מאיירים על מנת לתפוס בדיוק את האווירה הרצויה מחלקים שונים בראיון. התוצאה מזכירה לפעמים אנימה משנות השמונים, עם דמויות ורקעים ריאליסטיים יחסית ותנועה מקוטעת שאינה תואמת את מספר הפריימים לשניה שהעין רגילה להם. לפעמים, אין רקע ודמויות, אלא רק סקיצות, רמז לכך שמדובר בזכרון פחות חד או במצב שהראיון הנוכחי לא באמת מסוגל לתאר בקנה מידה נכון. זה בו זמנית מרשים ולא מרשים. לא מרשים כי כבר ראינו סרטים שגם בלי תקציב גבוה, היו מושכים יותר לעין ומשחקים יותר עם הדמיון. מרשים כי בעזרת אנימציה ידנית לא חלקה, התחושה של הסצנה עדיין עוברת בצורה ברורה, בלי גימיקים מיוחדים. אמין אינו מספר מוכשר בצורה יוצאת דופן, אבל הוא מדבר בכנות וזה משתקף בסגנון האיור הישיר יחסית.

לברוח נועד להיות סרט פוליטי. אולי לא בעיני היוצרים, כי המטרה הייתה להעביר את סיפורם של פליטים דרך נסיון של אדם אחד, אבל מדובר בכל זאת בנושא הנפיץ ביותר בעולם המערבי המודרני. אפילו כשמציגים חזית אחידה נגד רוסיה, מעטות המדינות שפשוט יפתחו את שעריהן בפני פליטים מאוקראינה בלי לפחות לקיים על זה דיון ממושך ורווי סתירות לפני כן. לאמין היה מזל שהצליח להגיע לנקודה בה הוא מסוגל לדבר בפומבי על חייו מבלי לפחד שהדבר יוביל לכליאה ממושכת או לקליע בעורף. בניגוד אליו, לרוב הפליטים אין אפילו מיקרופון לדבר אליו. מה שלא תהיה העמדה שלכם לגבי משבר הפליטים מאוקראינה, או פליטים ומהגרים ממקומות פחות לבנים, כדאי לראות את לברוח אפילו רק כדי לקבל את נקודת המבט של מי שחווה את המסע מהצד הכי קשה שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.