ביקורת: אמא קטנה

המפגש בין קולנוע מהסוג שנוטה לככב בפרסי מבקרים, לקולנוע שנוטה למשוך קהל שאוהב דברים פחות ריאליסטיים, הוא נדיר. אלה שני סוגים שונים של גישות, האחת מנסה למזער ככל הניתן את האלמנטים הפנטסטיים, בעוד השניה נמשכת אליהם ורוצה אותם כחלק מרכזי בסיפור. בגלל זה צריך תמיד לקחת בערבון מוגבל תיוג של סרט לפי ז'אנר מסוים כאשר מצורפת אליו רשימת המלצות מפסטיבלים וסיכומי שנה של מגזינים נחשבים. ההמלצות האלה נוטות להתרחק ממה שנתפס כקולנוע מסחרי ולהתמקד בדברים יותר קטנים וכביכול מציאותיים. כלומר, לא פנטזיה. מי שמחפש מסע קסום לעולם מלא יצורים מופלאים, או הרפתקה אפית להצלת העולם, לא סביר שימצא אותם ברשימות האלה.

"אמא קטנה" הוא מהסרטים הנדירים שמצליחים, בערך, לגשר בין הקהלים. הוא מבוים בצורה צנועה ואינטימית, אבל סובב סביב סיפור פנטזיה שכל חובב של הז'אנר לפחות יסתקרן לצפות בו. לא מובטח שהסקרנות תשתלם, אבל הרצון לחרוג מהשגרה במידה מורגשת, נוכח לכל אורך הדרך.

נלי בת השמונה נוסעת עם הוריה לבית סבתה שנפטרה על מנת לפנות אותו מהחפצים והרהיטים שנותרו מאחור. החוויה קשה במיוחד עבור אמה של נלי, שעוזבת לכמה ימים בלי להסביר לאן. בזמן שאביה מטפל בעצמו בפינוי, נלי נכנסת ליער הסמוך ורואה שם ילדה בשם מריון, שנראית ממש כמותה. מריון בונה בית עץ ביער, ממש כמו שאמה של נלי בנתה כשהייתה ילדה וכשנלי עוזרת לילדה המסתורית, היא מוזמנת לביתה, שנראה באופן חשוד כמו בית הסבתא. אחרי עוד מפגש או שניים, נלי מחברת את הנקודות והיא ומריון מבלות ימים מלאי כיף ביחד.

למרות שחלקכם כבר מבינים לבד את הפתרון לתעלומה, אכבד את אורכו המצומצם של הסרט (72 דקות) ולא אחשוף כאן את כל הפרטים. דעו רק שהסיפור לא מתמקד בשאלה איך המצב הבלתי אפשרי הפך למציאות, אלא בקשר בין הילדות. התגובות שלהן למצב נעות בין אי-נוחות רגעית לקבלה מוחלטת של הנתונים. גם מעט הדמויות האחרות בסרט נראות די אדישות להופעה של ילדה חדשה בבית, או לכמה שהשתיים דומות.

לתפקידים הראשיים לוהקו התאומות ז'וזפין וגבריאל סאנז. הן מאוד חמודות, אבל לא שחקניות טובות במיוחד, לפחות על פי אמא קטנה. קצת לא הוגן לשפוט את יכולת המשחק שלהם כשהוראות הבימוי אומרות להן להיות סטואיות ולא להתרגש ממצבים בלתי שגרתיים. הבמאית סלין סיאמה רצתה שהסרט יעסוק בחברות ובקשר המיוחד בין השתיים ובחרה שלא להתעכב על דברים כמו תגובות הגיוניות, או סקרנות בריאה. גם המבוגרים לא נדרשים לשחק יותר מדי, מה שחושף את הבעיה הגדולה בליהוק תאומות זהות. הקהל יודע שהן נראות אותו דבר, יש להן אפילו את אותה תספורת. זה שדמויות אחרות לא מכירות בכך, או אפילו מעירות בדרך אגב שהן מזכירות אחת את השניה, זה פשוט מבלבל. למה ללהק תאומות ולא סתם שתי שחקניות באותו גיל, אם אף אחד בסרט לא מתיחס לדמיון ביניהן? האם זו דרך להראות שהן נשמות תאומות ולא באמת זהות כלפי חוץ, או שאנחנו פשוט מקבלים את זה שעיוורון פרצופים זו תופעה נפוצה בחלק המסוים הזה של צרפת? זה עוד יותר מעורר שאלות כי שתי דמויות אחרות שיש ביניהן את אותו קשר, מגולמות בידי שחקניות שונות, למרות שאין בתסריט שום דבר שמונע מאותה שחקנית להופיע בשני התפקידים עם איפור אחר.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שלמרות רעיון מצוין, הביצוע נמצא בידיים הלא נכונות. סרטה הקודם של סיאמה, "דיוקן של נערה עולה באש" התאפיין גם הוא בקשר מיוחד בין דמויות נשיות, שמבוטא בעיקר בשתיקות וקבלה של המצב למרות השאלות העולות סביבו. במקרה ההוא, עוד היה תרוץ לתגובות המתונות בגלל הנורמות החברתיות של התקופה בה העלילה מתרחשת. במקרה של אמא קטנה, אין לזה הסבר. אם קורה משהו חריג במיוחד שאין לו הסבר הגיוני והוא מוצג מנקודת המבט של ילדות שחוו לאחרונה טלטלה משפחתית, מתבקש שיזרקו כמה רגשות לאוויר. אפילו פחד או חשד במפגש הראשוני. במקום זה, סיאמה מונעת מהילדות להגיב בצורה טבעית ודוחפת בכח את הטקסט על חשבון הרגש. זה בולט במיוחד בזכות הסצנות המעטות בהן נתנו לתאומות להיות עצמן ולעשות דברים מול המצלמה בלי לקרוא ישירות מהתסריט. כשהן פשוט עצמן, יש על המסך שתי ילדות מקסימות שנהנות ביחד ומתנהגות בהתאם לגילן. מסיבות השמורות לה, זה משהו שסלין סיאמה לא מציגה על המסך לאורך רוב הסרט, למרות שבהחלט הייתה לה האפשרות.

חבל לי להיות נוקשה כלפי אמא קטנה, כי אני באמת אוהב את הרעיון עליו הוא מבוסס. יש בין הדמויות קשר עמוק שנדיר להציג בצורה כל כך מרתקת על המסך בלי להעמיס בהסברים על מכניקות ופורטלים ומה שלא יהיה. אמור להיות מאוד קל להזדהות עם הדמויות הראשיות ועם מה שעובר עליהן. העניין הוא שסרט כזה היה רק מרוויח אם היה ניתן לשחקנים יותר חופש, במיוחד לשתי הילדות שצריכות לסחוב את עיקר העלילה על כתפיהן. הבמאית בחרה להגביל את התווך הרגשי שלהן ובכך, הפכה את הסיפור עצמו לפחות אמין. דווקא בשם הריאליזם, משהו כאן לא עובד. תחשבו על "השכן הקסום שלי טוטורו", רק שבמקום להיבהל או להיות מוקסמות מהדברים המופלאים שנמצאים ביער, סצוקי ומיי היו נתקלות בהם ופשוט מתיישבות ברוגע באוטובוס-חתול בלי לשאול שאלות. זה עדיין סרט יפה ועשיר בפרטים, אבל הדמויות עצמן פחות מעניינות.

זה אמא קטנה, סרט פנטזיה שמנסה בכח להפוך רעיון מקסים לחוויה אינטלקטואלית קרה. הכוונה אולי לא קיצונית עד כדי כך, אבל ממש הייתי שמח לראות את אותו סיפור מבוצע בידי במאית שיודעת יותר לשחרר ולאפשר לבני אדם להתנהג כמו בני אדם ולילדות בנות שמונה להתנהג כמו ילדות בנות שמונה. הרי כל הקסם של הסיפור נובע מהחיבור שלהן שאינו אפשרי בנסיבות רגילות, אז בואי תאפשרי לסצנות המשותפות שלהן להיות לא רגילות ולהציג אותן כניגוד לשגרה המשעממת. הן לא צריכות לצאת לטיסה על גבי דרקון מזל או להיעזר בפיראטים מעופפים על מנת להשיג כוכב, מספיק שיתנהגו כאילו הן למעשה מסוקרנות מהחוויה יוצאת הדופן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.