ביקורת: ספנסר

בסוף שנת 2002, כאשר בחרתי לראשונה את הזוכים בפינגווין הזהב, נתתי את תואר שחקנית המשנה הטובה ביותר לבחירה לא צפויה. בתקופה בה "החדר" היה מוכר יותר כשם של מותחן בבימוי דיוויד פינצ'ר, הענקתי את הזכיה לשחקנית צעירה ולא מוכרת בשם קריסטן סטיוארט. הרגשתי שהבגרות בה התנהלה מול המסך לצד ג'ודי פוסטר והאופן בו מצבה הבריאותי של הדמות שחק תפקיד, היו ראויים לציון לשבח וכך סטיוארט הפכה לשחקנית הראשונה שנבחרת בידי כזוכה.

לא עבר הרבה זמן עד שהרגשתי צורך להגן על הבחירה מול תגובות משתאות, כי סטיוארט התחילה להופיע בסדרת הסרטים השנואה ביותר של המאה הנוכחית, סדרת דמדומים. בין אם בגלל הוראות בימוי גרועות או סתם חוסר אכפתיות ועייפות, התפקיד של קריסטן סטיוארט כבלה המעונה הפך למופת של משחק גרוע. בעוד לא חסרו מעריצות שחלמו להיות כמו בלה, היו לא פחות מקטרגים שהצביעו על המסרים הבעיתיים בסרטים וראו בכל מי שהופיע בהם (חוץ ממייקל שין שנראה שפשוט נהנה מזה) חלק מערמת טראש חסרת תקנה.

חשוב לי להבהיר, כפי שכבר יצא לי לכתוב בעבר גם לגבי רוברט פטינסון, השחקנים אינם אשמים בבעיות של סרטי דמדומים. הם מילולית היו צעירים וצריכים את הכסף ואז נתקעו עם חוזה שהיו מאוד שמחים לצאת ממנו, אבל לפחות שמר עליהם בתודעה. פטינסון וסטיוארט שניהם השתתפו מאז בתפקידים מוערכים ביקורתית והוכיחו שיש להם כשרון משחק, אם רק ילהקו אותם לתפקידים המתאימים. מעולם לא הצטערתי על הבחירה בסטיוארט כשחקנית המשנה הטובה ביותר על "החדר" וזה לא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין. למרות ש"ספנסר" הוא מבחן עבור שנינו.

הסרט מתרחש בערב חג המולד 1991. כמדי שנה, מתכנסת משפחת המלוכה הבריטית בבית סנדרינגהם בנורפוק. הרומן של הנסיך צ'רלס עם קמילה פרקר בולז טרם נחשף בתקשורת, אבל הנסיכה דיאנה כבר ידעה על חוסר הנאמנות של בעלה. למען האמת, גם היא חטאה ברומנים בזמן הנישואין, אבל אצלה זו הייתה תגובה למצב הקשה אליו נקלע הקשר עם צ'רלס. מבחינת משפחת המלוכה, ההתעסקות התקשורתית בדיאנה היא מטרד והמפגש המשפחתי המסורתי הוא הזדמנות לקבל קצת שקט ולשדר עסקים כרגיל.

מבחינת דיאנה, מדובר בסיוט. אין מקום בו היא פחות רוצה להיות מאשר בקרבת משפחתו של בעלה והיא באופן כמעט לא מודע מתעכבת בדרך, מתעלמת מלוח הזמנים, מפרה את הפרוטוקול ומעדיפה את חברת העובדים באחוזה על פני החותנים. רק שני בניה מקבלים ממנה יחס של חיבה ורק איתם, ועם מגי המלבישה האישית שלה, היא מרגישה שיש לה אפשרות להיות עצמה. מכל כיוון בוחנות אותה עיניים, בין אם מדובר בתקשורת, במשפחה, או באליסטייר גרגורי, המנהל את האחוזה ומנסה למנוע מאורחים לא קרואים להשיג תמונה מביכה של הנסיכה או לדווח לעולם על כך שמשהו רקוב בממלכת אנגליה.

הבמאי פבלו לריין אוהב לערבב מציאות עם דמיון. לאחר שכבר לקח חופש אמנותי בזמן עיסוק בדמויות היסטוריות כמו פבלו נרודה וג'קי קנדי, חבר לתסריטאי סטיבן נייט בכדי להציע טוויסט משלו לסיפורה של האישה שגם 25 שנים אחרי מותה, נראה שמנסים לפענח את דמותה ולהבין את הצדדים האפלים שבחייה. דיאנה התמודדה במציאות עם נישואין לא מאושרים, דכאון לאחר לידה ובולימיה ואף לא הכחישה את האפשרות שמשפחת המלוכה תנסה להתנקש בחייה על מנת למנוע ממנה לגרום לעוד מבוכה. עם כל מה שנודע בדיעבד, דיאנה הייתה ונותרה הדמות היותר אהובה בסיפור, כאשר צ'רלס ומשפחתו נתפסים כמי שלחצו עליה להיות מושלמת כלפי חוץ בעוד אינם מסייעים במאום לשקט הפנימי שלה.

לריין ונייט מגדירים את הסרט כאגדה המבוססת על טרגדיה אמיתית ואכן, למרות פרטים נכונים פה ושם, רוב התסריט מבוסס על השערות ולא על חומרים תעודיים כלשהם. למעשה, יש הטוענים שהדמות של דיאנה בספנסר שונה כל כך מדיאנה האמיתית שמדובר בסוג של הוצאת דיבה. זאת למרות שיוצרי הסרט בהחלט לצדה. הפרעות האכילה של דיאנה אינן מוסתרות, בעוד משפחת המלוכה מזכירה יותר כת בסגנון "מידסומר" מאשר משהו שאפשר להתנחם בנוכחותו.

חלקים מספנסר מזכירים סרט אימה. המצלמה פעמים רבות מלווה את דיאנה בקרבה מלחיצה, בעוד דמויות אחרות מצולמות ממרחק בטוח ובעזרת חצובה, כמו להדגיש שאנחנו חווים את נקודת המבט שלה. השוואות לאן בולין מופיעות לכל אורך הסרט, כאשר דיאנה תוהה האם גורלה יהיה דומה. בינתיים, המוזיקה של ג'וני גרינווד מזכירה יותר רקוויאם מאשר אווירה של חג. בעוד אין פה הפחדות פתאומיות או מראות מזעזעים, בלתי אפשרי לפספס את הרעיון לפיו מדובר בחג מולד מסויט עבור הדמות הראשית.

אין בסרט הזה הרבה עידון. דיאנה מדברת בצורה ישירה על החששות שלה ומעט הטקסט שמשפחת המלוכה מקבלת מדגיש בעיקר את חוסר הנוחות שהם מרגישים סביבה. כי אם יש משהו שמשפחת המלוכה הבריטית מפורסמת בו זה עיסוק גלוי ברגשות. הדבר משליך גם על המשחק של קריסטן סטיוארט. היא מחקה בצורה מרשימה את המבטא והקול של דיאנה האמיתית, אבל כשהסרט הוא כמעט שעתיים של הדמות הראשית מתלוננת על היחס אליו היא זוכה, זה מתיש ולא חשוב כמה השחקנית משתדלת לדייק. יש גם רגעים בהם נדמה שסטיוארט מנסה לפצות על המונוטוניות של התסריט במשחק מוגזם, כאילו להוכיח שהיא מסוגלת לשחק עם כל הגוף, בניגוד למה שנדמה בעקבות סדרת סרטים מסוימת על ערפדים מנצנצים. את זה שהיא יכולה אני כבר יודע, הבחירה שלי לתת לה פרס וירטואלי לפני שני עשורים התבססה בין השאר על המשחק הפיזי שלה. איכשהו, בספנסר היא זזה בתנועות אקראיות כאילו היא הבת של מרטי ב"בחזרה לעתיד 2". זו התנהגות שלא תואמת את שפת הגוף של דיאנה בראיונות שנערכו איתה.

למרות המשחק המוגזם וכמות הפרטים שהומצאו עבור הסרט, מגיעים שבחים למחלקת ההלבשה של ספנסר שעשתה עבודת תחקיר מדהימה. הנסיכה דיאנה הייתה אייקון אופנתי וג'קלין דורן הצליחה לשחזר בצורה מרשימה את התלבושות השונות שלבשה. היא לא חפפה בשום שלב ובכך תרמה רבות לתחושה שהסרט אכן מתרחש בתחילת שנות התשעים ושהדמות על המסך אולי לא מתנהגת כמו דיאנה האמיתית, אבל בהחלט נראית כמותה. נקודת אור נוספת היא המשחק של טימותי ספול. אליסטייר גרגורי הוא דמות בדיונית שהומצאה עבור הסרט, אבל ספול מצוין כהרגלו ומגלם את המנהל האפור כמי שיש לו נקודה קטנטנה של חמימות בתוך מה שהיא התנהלות קרירה לחלוטין למראית עין.

מוזר שדווקא עכשיו, כשהעולם מתרגל לחשוב על קריסטן סטיוארט כשחקנית טובה, אני מרגיש שההופעה המהוללת ביותר שלה מכילה פגמים. אתן לה את הקרדיט שהיא עושה מה שאפשר עם תסריט מונוטוני ובימוי נטול ניואנסים שאמנם עובד ביצירת תחושה שמשהו לא כשורה, אבל מפספס בגרימת הזדהות עם דיאנה. המרכיבים שם, אבל כשמשטחים את כל הדמויות לאוסף של גושי קרח ולאישה-ילדה שלא רוצה להיות שם, לא נותר כל כך מרווח תנועה שישאיר את הסרט מעניין לכל אורכו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.