ביקורת: בלפסט

בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, עלו שני כוחות חדשים בעולם הקולנוע. האחד היה הקולנוע האירי. לצד נסיונות נואשים להביא לסיום האלימות בין קתולים ופרוטסטנטים בצפון אירלנד, במאים כמו ג'ים שרידן וניל ג'ורדן החלו לקנות לעצמם שם בהוליווד כמייצגים אמינים יותר של הסכסוך ושל החיים לצדו. יחד עם נוכחות מוגברת של יוצרים אירים במוזיקה, בספרות ובאמנות חזותית, התחושה הייתה שאנשי האי זוכים סוף סוף ליחס מכבד משאר העולם. זה היה משמעותי במיוחד לאור כמות המהגרים שעזבו את אירלנד וכעת יכולים סוף סוף להתגאות במורשת שלהם בלי שהדבר יגרור מבול של קללות גזעניות וקריאות לחזור לאי מוכה הגורל.

במקביל, הגיח לתודעה בחור בריטי בשם קנת' בראנה, ששחק, ביים וכתב בעצמו את סרטיו. ליתר דיוק, הוא עבד בעצמו את המחזה "הנרי החמישי" מטקסט בן ארבע מאות שנה, אבל עדיין זכה להכרה על מאמציו. ההשוואה המתבקשת ללורנס אוליביה, שבעצמו ביים גרסה קולנועית של המחזה, לא אחרה לבוא ובראנה הפך לאחד השמות החמים בתעשיה. החיבה המתמשכת של בראנה לשייקספיר ולאחרונה גם לאגתה כריסטי, הפכה אותו ליורש הלא רשמי של אוליביה כמייצג של התרבות האנגלית הקלאסית בקולנוע. מה שמעניין בהתחשב בכך שהוא בכלל אירי.

אחרי שנים של עיבוד יצירות של אחרים (כולל סטן לי, טום קלנסי ואואן קולפר) למסך הגדול, קנת בראנה ביים לשם שינוי סרט המבוסס על סיפור מקורי. למרות שהוא פעיל כבר יותר משלושה עשורים, "בלפסט" הוא בסך הכל הסרט השני באורך מלא שמבוסס על רעיון מקורי של בראנה. אחרי שביים סיפורי אהבה בתקופת הרנסנס, תעלומות בלשיות במאה ה-19 ועיבוד לפרנקנשטיין שהיה קרוב למקור יותר מכל גרסה אחרת, סר קנת מצא את ההשראה לסרטו החדש בילדותו, לפני שהפך ליקיר הממלכה.

בשנת 1969, העיר בלפסט הייתה לבו הגועש של קונפליקט שסחף את כל צפון אירלנד. המתחים בין הפלגים הדתיים הגיעו לפסים אלימים וחרף נסיונות הממשלה להרגיע את הרוחות, לא הצליחו למנוע את מה שהתדרדר במהרה לתקופה הידועה בהיסטוריה הבריטית כ"הצרות". באדי הוא ילד ממוצע שאוהב לשחק בשכונה, ללכת לקולנוע ולהיות בחיק המשפחה. העולם כפי שהוא מכיר משתנה כאשר אספסוף פרוטסטנטי צועד ברחובות העיר ופוגע בבתים וברכוש של דיירים קתולים על מנת לסלקם. באדי ומשפחתו אמנם פרוטסטנטים בעצמם, אבל הארוע מטלטל את שגרת חייהם והם שוקלים את המשך צעדיהם.

ההחלטה אינה פשוטה מכיוון שאביו של באדי אמנם נמצא רוב הזמן מחוץ לעיר במסגרת עבודתו, אבל אם המשפחה העבירה את כל חייה בבלפסט ולא יכולה לדמיין את האפשרות לעבור למקום אחר. זה במיוחד קשה עם שני ילדים בבית ספר שיהפכו פתאום לזרים עם מבטא בולט בסביבה חדשה, או עם סבא שאינו בקו הבריאות ובעייתי עבורו לערוך שינוי משמעותי באורח החיים. השאלה האם להישאר בעיר הסוערת או להמר על חיים חדשים במקום אחר מובילה למתחים לא רק בין קבוצות מיליטנטיות בצפון אירלנד, אלא גם בין ההורים שרוצים שניהם את טובת המשפחה, אבל מעדיפים פתרונות מנוגדים.

כפרויקט אישי, בלפסט מציג את הצד הנוסטלגי של בראנה. חרף האלימות והסכנה שברקע, רוב הסרט מתמקד בעולמו הפרטי של באדי. המשפחה האוהבת, השכנים שדואגים, הילדה שהוא מאוהב בה מבית ספר, כמות עצומה של בדיחות אבא, באדי רואה את השכונה כעולם ומלואו. הוא לא מבין את הסכסוך, רק שהרבה אנשים חושבים שצריך לשנוא קתולים משום מה. הוא לא יודע מה אבא שלו עושה ושמותיהם הפרטיים של רוב בני המשפחה כלל אינם מוזכרים בסרט, כי עבור ילד, קוראים להם אבא, אמא, סבא וסבתא. אין דבר שאי אפשר לפתור בעזרת הסחת דעת פשוטה ואין דבר מפחיד יותר מלעזוב את הסביבה המוכרת, אולי חוץ מהכומר שמדבר על גהנום ואש נצחית ובחירות שצריך לעשות.

הסרט צולם ברובו בשחור לבן, תחת פיקוחו של הצלם הקפריסאי חאריס זמברלוקוס. מעבר לתחושת העולם של פעם שהבחירה הזו משיגה, בראנה בחר להשאיר את הסרטים וההצגות שבאדי צופה בהם ללא שינוי. כשהוא צופה במערבון ישן, הוא בלי צבעים, אבל כאשר מדובר בהצגה חיה או בסרט מוזיקלי לכל המשפחה, הצבעים חיים ובולטים לעין. אולי זו דרכו של בראנה להראות עד כמה העולם מחוץ לבלפסט הוא זר ומופלא עבור ילד שבקושי יצא בחייו מהשכונה. אולי הכוונה היא להנגיד את הפנטזיה הצבעונית והחמה מול המציאות הקרירה, אותה חלקו קבוצות קיצוניות לאנחנו והם על סמך דבר בסיסי כמו אמונה. אנשים שמילולית רואים את העולם בשחור ולבן.

הסרט מתרחש בסוף שנות השישים, תקופה בה אנגליה הייתה בשיא צבעוניותה. כפי ש"אוסטין פאוורס" ו"קרואלה" דאגו להדגיש, מדובר בזמן בו הערים הגדולות בממלכה נטו להתרחק מהאיפוק הבריטי המפורסם ואמצו פלטת צבעים רחבה במיוחד. שנתיים לפני התרחשות העלילה, הביטלס עטו מדים צבעוניים תחת פיקודו של סרג'נט פפר הבדיוני, חייו הפרועים של ג'ורג' בסט הפכו אותו לאייקון גם מחוץ למגרש הכדורגל ודיוויד בואי אמץ מראה של חייזר אנדרוגיני בדרכו לתהילה. העדר הצבעים של בלפסט בסרט הוא כמו הודאה בכך שהעיר נשארה מאחור. במקום מהפכה תרבותית ומינית, יש מלחמות דת וחיילים חמושים ברחובות.

צוות השחקנים מתנהג כמו משפחה. מעבר לכימיה ביניהם, בראנה שמר את תחושת המשפחתיות בכך שיש בסרט מעט מאוד שוטים בהם מופיעות רק שתי דמויות. כמעט תמיד מישהו עובר ברקע, מציץ מחלון, מאזין מכיוון השירותים או בדיוק נכנס כשדמויות אחרות מדברות. אין אינטימיות בשכונה הזו, כולם מעורבבים זה עם זה, פרוטסטנטים וקתולים, מה שרק הופך את הסכסוך ליותר מלאכותי. קטרינה באלף מרשימה בתפקיד אם המשפחה. היא מנסה לשמור על רוגע וקשיחות מול הילדים, אבל לא תמיד מצליחה להסתיר כמה קשה לה עם המצב. העיר האהובה עליה הופכת למפלצת בעוד בעלה מציע מעבר שאין דרך חזרה ממנו. בסצנה אחת בה היא מרשה לעצמה להתפרק, היא מצליחה במשך כמה דקות לשאת מונולוג מרגש בשוט אחד רציף. זו עדות לא רק ליכולתה של באלף להזדהות עם הדמות, אלא גם לאמון המוצדק שהבמאי נתן בה.

גם ג'וד היל הצעיר, המגלם את באדי, הצליח לקנות אותי בסצנה אחת מעולה. לוקח זמן לקבל אותו כדמות ראשית. הוא נראה רגוע מדי מול הכאוס סביבו, או אפילו לנגד אהבה ראשונה. זה רגע אחד של טנטרום שעושה אותו אמין כי אם יש דבר אחד שממש נדיר לראות בסרטים, זה טנטרום מציאותי. ילדים קולנועיים בדרך כלל צועקים או רצים בכעס תוך שהם מדברים בצורה ברורה על מנת שהצופים יבינו בדיוק מה הביא אותם לנקודת שבירה. במקום כעס אסתטי, יש לבאדי רגע של בכי מכוער מלווה ברצף של משפטים שלא לחלוטין קשורים זה לזה. הוא לא מנסה להקל על מחלקת הסאונד, אלא פשוט מתפרץ. בהתחשב בכמה שזה לא אופייני לו רוב הזמן, השבירה הזאת מאוד עוצמתית.

בלפסט נוטה להציג מבט נאיבי על החיים בצל סכסוך. הפורעים הרעים נטולים תכונות חיוביות כלשהן וכל האנשים שבאדי מחבב הם או מתנגדי אלימות, או רואים בה יותר קטע חברתי מאשר גילוי שנאה של ממש. דמויות חולקות מסך בצורה יותר גסה מארבעת הסבים והסבתות מ"צ'רלי והשוקולדה", מה שנראה כמו נסיון לשטוף את העבר בחמימות מזויפת, כאילו פעם אנשים אמרו שלום וחבר היה חבר. גם הצילום בשחור ולבן, עד כמה שעבודתו של זמברלוקוס ראויה למחמאות, מעודד השוואות לא הוגנות ל"רומא", סרט שאני אישית פחות אהבתי, אבל הרבה אנשים תופסים כרף מאוד גבוה להשתוות אליה. רק שזו לא בעיה בעיני. זה סרט על ילדות, הוא אמור להיות נאיבי ומעוות. גם "ג'וג'ו ראביט" ו"תקווה ותהילה" לא מראים את המציאות בדיוק כפי שהייתה, אבל הצגתם דרך עיניו של ילד שזה העולם אותו הוא מכיר, מן הסתם תשפיע על התוצר הסופי.

אני מחבב את בלפסט. הוא לא תמיד שומר על קצב ויש בו כמה רגעים בהם הנאיביות קצת מוגזמת, אבל פרט להם הוא עובד מצוין. המהומות בתחילתו מפחידות, הבילויים המשותפים מעוררים אהדה והשירים של ון מוריסון, יליד בלפסט, מעניקים טאץ' מקומי נחוץ. לא הכל עובד חלק, אולם מספיק דברים עובדים בכדי שהסיפור יעורר את הרגשות הנכונים בזמן הנכון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.