פינגווין הזהב 2021

השנתיים האחרונות היו מאוד מוזרות. במיוחד כשנדמה ש-2020 תפסה שנה וחצי מתוכן ואז 2021 פשוט טסה. בניגוד לתקוות ולציפיות, הקורונה עדיין כאן ולמרות שבתי הקולנוע פתוחים, אני עדיין לא מרגיש בטוח ללכת אליהם (במיוחד עם ילדה שצעירה מכדי להתחסן בבית). זה אומר שהייתי תלוי השנה יותר מהרגיל בצפיה דרך שרותי סטרימינג, מה שקצת מחזיר אותי לשנים הראשונות של פינגווין הזהב, בהן צפיתי ברוב הסרטים החדשים ב-DVD בסלון הבית.

זו הפעם העשרים בה אני בוחר את מצטייני השנה שלי בעולם הסרטים. מה שהתחיל כתגובה חופרת בעין הדג כש"פינגווין" עוד היה שם המשתמש שלי, הוא כעת מסורת שהצליחה לעמוד בפני שינויים רבים שעברו עלי בחיים הפרטיים והמקצועיים וגם בנגישות הסרטים עצמם. אני עדיין נהנה מהסיכום השנתי הזה ודווקא עכשיו, שאני בקושי יוצא מהבית, חשוב לי מתמיד להראות שכתיבה על סרטים היא לא סתם תחביב עבורי, אלא אהבה של ממש. לא משנה איפה אני רואה אותם, תמיד תהיה לי התרגשות מסרט שמפתיע אותי לטובה, או התחושה שעדיף סרט גרוע על פני סרט סתמי כי לפחות על סרט גרוע יש הרבה מה לומר.

בואו נתחיל.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

עד הרגע האחרון עוד שקלתי מספר בחירות אפשריות. "חולית" הוא עיבוד מרשים טכנית, אבל שטחי מבחינת תוכן, לספר מורכב שנדרשים יותר משני סרטים על מנת להעביר אותו כראוי לקולנוע. "מינארי" הוא דרמה משפחתית קלישאתית שראינו כבר מיליון פעם ולא מחדשת כלום. "האביר הירוק" חביב לפרקים, אבל בשום שלב לא מתעלה מעבר לכך ובאמת שאין לי משהו רע לכתוב על "כוחו של הכלב", אבל גם אין לי הרבה דברים טובים באופן יוצא דופן לומר לגביו. הייתי בוחר אולי ב"פיג", אם הייתי מצליח לשרוד אותו עד הסוף.

בסופו של דבר בחרתי בסרט שיחסית נהנתי ממנו, אבל זו מידת ההתלהבות של אחרים שמפתיעה אותי. משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות מכיל כמה בדיחות מוצלחות (כולל כאלה שכבר נעשו ב"המוסד") ומעוצב יפה בהתאם למה שנחשב חדשני ב-2007, אבל נכשל ברעיון הבסיסי שלו: משפחת מיטשל הם פשוט לא דמויות מעניינות. הסרט עושה סיפור מכך שהם משפחה חריגה ולא מתפקדת, אבל במה זה מתבטא? הילד אוהב דינוזאורים (כמו כל ילד שני בעולם), הבת המתבגרת חושבת שהיא אמנית ושאף אחד לא מבין אותה (כמה יחודי), האבא מיושן ואוהב לפתור דברים בעצמו בלי להבין את ההשלכות (זה נקרא הורות) והאמא מנסה לפייס ולגשר על סמך הנסיון שלה כאשת חינוך (גם זה נקרא הורות, ולהיות אשת חינוך). בקיצור, הם משפחה נורמלית לחלוטין שמוצגת כחריגה בעולם בו השכנים שלהם, שמתרגלים החלצות ממצור צבאי במהלך חופשה, מוצגים כאנשים רגילים. העלילה של הסרט די קלישאתית והטוויסט שהיה יכול להפוך הכל, נחשף כבר בשניה הראשונה. הבסיס לכל סרט על משפחה לא מתפקדת הוא שיהיה לקהל אכפת מספיק בשביל לרצות לראות אותה מסתדרת למרות הקשיים. ב"מיס סאנשיין הקטנה" או ב"משפחת טננבאום" זה עובד. במקרה של משפחת מיטשל, אפילו לא הייתה להם מספיק יצירתיות בשביל ללהק מישהי שאינה מאיה רודולף לתפקיד האם.

העיצוב הטוב ביותר

שני סרטים מקבלים אזכור מיוחד לפני שאגיע לזוכה: "האביר הירוק" הצליח ליצור שילוב בין העולם הפאודליסטי של ימי הביניים לעולם פנטזיה, מבלי להראות כמו עוד חיקוי של שר הטבעות. זה לא מובן מאליו והוא היה קרוב מאוד לזכיה בשל כך. "קרואלה" ראוי למחמאות בכל הנוגע לעיצוב הדמות הראשית, במיוחד מבחינת האיפור והתלבושות אותם כביכול עצבה בעצמה ומדגישים את כישוריה המיוחדים. לצערי, העולם סביבה עוצב בהרבה פחות מחשבה ונראה די סתמי.

הזוכה השנה הוא סרט שעבורו יצירה היא כח חיים. לא רק שהעלילה עוסקת בשלוש צורות שונות של יצירה – חזותית, מילולית ורב חושית, אלא שהוא הופך כל אחת מהן לסיפור שהשפיע עמוקות על האדם המסקר אותה. זה לא חדש שווס אנדרסון משקיע בעיצוב של הסרטים שלו ושכל פרט קטן הוא בצבע, בצורה, בגודל ובזווית הרצויים לצילום, אבל הכרוניקה הצרפתית הוא רמה של מחוות לסגנונות שונים שאפילו אנדרסון לא הגיע אליה לפני כן. בעוד הסיפורים במרכז הסרט עוסקים בציור, כתיבה פוליטית ובישול, שלוש אמנויות שצרפת נחשבת לכח עולמי מוביל בהן כבר יותר ממאה שנה, אנדרסון הוסיף סצנות המציגות תאטרון, תכנית ארוח וקומיקס, שלושה צדדים נוספים של עולם התקשורת שמשנים לחלוטין את מראה הסרט. יחד עם העיצוב הקפדני של כל אחת מהדמויות, הנדסת השוטים הדקדקנית וחוש הציניות שהופך כל השתפכות לנגועה בחוסר אובייקטיביות, השליטה של אנדרסון בכל דבר קטן המופיע על המסך מדגישה יותר מתמיד את הסגנון שלו שהופך כל תמונה ליצירה בפני עצמה.

האפקטים הטובים ביותר

אני חש צורך להוסיף הבהרה לגבי הקטגוריה הזו השנה. לא רק שלא ראיתי אף אחד מהמועמדים על מסך ענק כפי שנועד להיות, ההסתמכות על צפיה ביתית גם גרמה לכך שנתתי השנה יותר עדיפות לצפיה בסרטים שפחות נפגעים מהקטנת התמונה והחלשת הקול. כמו כן, אחרי שנים בהן הקפדתי לראות את כל סרטי מארוול בכדי לא לפספס שום פרט חשוב (וגם כי נהנתי מהם), "הנוקמים: סוף המשחק" די סגר עבורי פרק בתולדות הקולנוע. אני פחות ממהר לצפות בסרטים חדשים של מארוול כי אין כרגע את אותה תחושת דחיפות.

זה לא אומר שהזוכה השנה אינו סרט גיבורי-על. מעט חברות נותנות למותגים כושלים נסיונות חוזרים מהר כפי ש-DC עושה זאת. אחרי שהם כבר רגילים ללהק מחדש את באטמן והג'וקר כל כמה שנים, לא היה להם יותר מדי מה להרוס עם גרסה נוספת של יחידת המתאבדים. זה אמנם היה הימור כלכלי (לא מוצלח ככל הנראה), אבל רואים לאן הכסף הלך. ג'יימס גאן בחר לביים את הסרט עם שילוב אפקטים פרקטיים וכוראוגרפיית קרבות שלא נהרסת בידי עריכה גרועה, יחד עם אפקטים דיגיטליים שגורמים לכל דבר, מציפור קטנה ועד למפלצת ענקית, להשתלב בצורה אמינה בסביבה. גם ההחלטה לעשות שימוש באנימציה דו-ממדית שנותנת לנו הצצה נדירה לתוך ראשה של הרלי קווין היא שינוי מרענן באווירה. כמובן, יש לגאן את הנשק הסודי שלו: אח שמוכן לעשות דברים ממש משפילים ברגע ששמים עליו חליפת לכידת תנועה. באופן לא מפתיע, לאיש שישב על הסט של "שומרי הגלקסיה" כסטנד-אין של רקון מהונדס גנטית, לא הייתה יותר מדי בעיה לשמש מודל לחמוס בגודל אדם שאינו אומר מילה באנגלית. תוסיפו לזה נערה עם צבא של עכברושים, אל כריש בלתי ניתן להשמדה ואדם שיורה מגופו נקודות צבעוניות ורואה את אמא שלו בכל מקום, ותבינו עד כמה הגרסה הזו של יחידת המתאבדים קלטה טוב יותר כיצד לנצל את תקציב האפקטים למשהו מעבר לקרן ענקית הנורית לשמיים.

הרגע המוזיקלי הטוב ביותר

היו הרבה רגעים מוזיקליים ראויים לאזכור השנה. מפגש הפסגה ב"Sunday" מתוך "טיק, טיק… בום!", השיר המהפנט של האישה הכחולה ב"נקמה מרה", הכניסה לאזור ב"נשמה", שיר הג'יגולו ב"יחידת המתאבדים" וכמעט כל סצנת אקשן מלווה בלהיט נוסטלגי ב"אף אחד". "צעירה מבטיחה" הצליח איכשהו להוציא רגע יפה משיר של פריס הילטון והסוף של "לילה אחד במיאמי" הוא תשובה מצוינת של סם קוק לביקורת שמוטחת בו מוקדם יותר בסרט.

עדיין, לא היה השנה רגע מוזיקלי שסגר טוב יותר סיפור כמו האודישן ב-CODA. אמיליה ג'ונס היא תגלית מבטיחה, שיכולה להתמודד גם עם סיטואציות דרמתיות וגם עם קומיות, למדה מאפס את שפת הסימנים האמריקאית עבור התפקיד ומתברר שגם מסוגלת לשיר יפה מאוד. יהיה ספוילר לפרט על הסצנה הזו, אז אם לא צפיתם בסרט, אפשר לדלג לפסקה הבאה כדי להימנע מפרטים מתקדמים בסיפור. לאלו מכם שנשארו, אזכיר שהכח של הסצנה הזו הוא בהשגת החיבור בין רובי המתבגרת למשפחתה, חיבור ששני הצדדים מחפשים כל הסרט, אבל מתקשים להשיג בגלל השאיפות של רובי להגדיר את עצמה כיותר מדייגת/מתורגמנית עבור משפחתה. כאשר המשפחה מפתיעה את רובי באודישן, היא לא נרתעת, אלא מוצאת את הדרך להתחבר ל-Both Sides Now הקלאסי של ג'וני מיטשל בכך שהיא מבצעת את השיר בקולה עבור הבוחנים ובמקביל בשפת הסימנים עבור הוריה ואחיה החרשים. זה לא רק מסמל את איחוי הקרע שנוצר בגלל ההתעניינות של רובי במשהו שלא תורם לעסק המשפחתי, אלא גם מציג את הדרך שלה להעביר למשפחתה שיר בצורה אישית יותר. עבורם, מוזיקה היא דבר מנותק ממילים, שרלוונטי רק אם הבסים מספיק חזקים בשביל להרגיש אותם בגוף. אין להם הערכה לשירה ווקלית, ההתמחות של הבת שלהם, עד שהיא מתרגמת עבורם את השיר בזמן אמת והם קולטים לראשונה עד כמה הדבר חשוב לה ועד כמה התוכן קשור לסיפור שלהם.

הפסקול הטוב ביותר

רגע מוזיקלי אחד יכול להפוך סרט שלם על ראשו. פסקול מוצלח מלווה את הצפיה מתחילתה ועד סופה. יש סרטים שהפסקול שלהם הוא יצירה מקורית שעומדת בפני עצמה, כמו "חולית", "הכרוניקה הצרפתית", "מינארי" ו"כוחו של הכלב". יש סרטים שהפסקול שלהם מלא בשירים מוכרים שמתקשרים לתקופה או לאופי של הדמויות, כמו "יחידת המתאבדים", "קרואלה" ו"סתם אחד".

ישנם מעט מאוד סרטים שנבנים סביב פסקול. אני לא מתכוון לסרטים מוזיקליים, אלא לסרטים בהם הבמאי בוחר את המוזיקה בזמן שהוא מתכנן את הסצנה. משהו כבר מתנגן לו בראש לפני שהוא אומר "אקשן" ומה שקורה מול עיניו הוא ביטוי לפרשנות שראה בעיני רוחו למוזיקה. קוונטין טרנטינו ידוע בכך שהוא אוסף שירים שיכולים להתאים לסרטיו עוד לפני שהוא מסיים את כתיבתם. סרג'יו לאונה בקש ממאסטרו אניו מוריקונה לכתוב את המוזיקה לפני תחילת הצילומים על מנת שיוכל להשמיע אותה לשחקנים על הסט. ג'יימס סמואל עצב עבור נקמה קרה את מה שהוא תופס כפסקול האולטימטיבי למערבון ששם את ההיסטוריה של השחורים בארצות הברית במרכז. יש שם פאנק, היפ-הופ, סול, אר אנד בי, רגאיי וקטעי דיבור שבכוונה אינם תואמים את המערב הפרוע, אבל משמשים תזכורת מתמשכת לכך שהסרט לא באמת עוסק במערב, אלא בשינוי הנרטיב. אחרי מאה ומשהו שנה של שטיפת המערבונים בלבן, סמואל השתמש בידע המוזיקלי הנרחב שלו בכדי לביים מערבון שכולו גרסה לא נאמנה היסטורית לקורותיהן של הדמויות שאיכשהו תמיד נשכחו מחוץ לסיפוריהם של קארל מאי ושל באפלו ביל. מכיוון שהסרט בכל זאת מכיל בוקרים חמושים, שולבו בפסקול פה ושם מחוות ברורות למוריקונה כי בואו נודה, כל סרט נעשה יותר מוצלח עם קצת מוריקוניות בתוכו.

הקומדיה הטובה ביותר

מאז 2008, התקבעה תפיסה לפיה כשזה מגיע לסרטי גיבורי-על, מארוול עושים אותם קלילים ומרגשים, DC עושים אותם אפלים וקשוחים. ראינו מעט מאוד חריגות מהסטטוס-קוו המוזר הזה, כש"לוגאן" שהופק מחוץ להשגחה ישירה של מארוול, הצליח להיות אפל במידה לא נלעגת, או כש"שאזאם" היה נסיון כמעט מוצלח של DC לצאת פחות כבדים. "יחידת המתאבדים" מ-2016 שווק כנסיון של האחרונים להיות החברה ששמה חיוכים על פרצופים, אבל זה היה מהנה בערך כמו כשהג'וקר מנסה לסדר למישהו פרצוף מחייך.

זה לא קורה הרבה בהוליווד, אבל מתברר ששילוב בין מותג שנוא ובמאי שפוטר בגלל בדיחות בטעם רע, יכול להוביל למשהו חיובי. כשג'יימס גאן נשכר בידי מארוול לעבוד על "שומרי הגלקסיה", הוא גם קבל מספיק חופש אמנותי לביים בסגנון הקומי הלא שגרתי שלו, אבל לא מספיק בכדי לעשות את הסרט עם דרוג גיל R. אחרי שדיסני גילו שהיוצר של "PG פורן" לא תמיד מתבטא באופן שמתאים לכל המשפחה, הוא פוטר זמנית, עד שהוחזר בלחץ הקהל והשחקנים. רק שבזמן הזה, גאן כבר נשכר בידי המתחרים לפרויקט שנחשב בעיני רבים לאבוד. הוא התבקש להפוך את יחידת המתאבדים לסרט טוב ואם אפשר, גם מצחיק. DC עדיין מנסים להבין מה זה בדיוק אומר, אבל רק תנו לגאן מספיק מרחב פעולה והוא ידאג למה שצריך. ג'יימס גאן סוף סוף עשה את מה שרצה במשך שנים, סרט גיבורי-על בתקציב הוליוודי עם אלימות והומור שמתאימים לאנשים כמוהו. יחידת המתאבדים החדש הוא לא רק סרט אקשן משובח, עם כמה רגעים מרגשים במידה מפתיעה, אלא גם הסרט המצחיק ביותר שיצא השנה. מתברר שאם נותנים להרלי קווין גם שורות מצחיקות ולא רק לדבר במבטא ברוקלינאי מוגזם, היא דמות קומית מעולה. מתברר שאם הופכים את המוטנט דמוי היצור הימי מבריון מיוסר (קילר קרוק) לילד מגודל שצריך ללמוד את מי מותר לאכול ואת מי לא (נאנאווה), זה למעשה מצחיק, במיוחד אם הוא מדבר בקול של סילבסטר סטאלון. מתברר גם שאם מדגישים עד כמה המשימה לא אנושית ולא הוגנת, יותר קל להיות בעד מי שמטילים בה ספק. תוסיפו לזה תחרות אגו בין שני מחסלים, דמויות שהסרט עצמו מודה שהן חסרות תועלת ופקידים ממשלתיים שפועלים בקצב של… פקידים ממשלתיים, ויש למעשה הומור. זוכרים ב"הנוקמים", כשטוני סטארק מבחין שאחד הסוכנים של ש.י.ל.ד משחק "גאלאגה" על המחשב של הסוכנות? ג'יימס גאן מצא דרך למלא סרט של יותר משעתיים ברגעים כאלה בלי שימאס.

הופעת המשנה הטובה ביותר

במאה ה-21, זהויות הן דבר מורכב יותר מאי פעם. הפכתי את קטגוריות המשחק בפינגווין הזהב ללא מגדריות כי אין שום הגיון בהפרדה, במיוחד כשהיא מדירה את כל מי שמזדהה בצורה א-בינרית. עם זאת, אנחנו כחברה עדיין מגרדים את הראש לגבי העבר. כיום, גילום דמות מאוכלוסיה מוחלשת נחשב לבעייתי, כי זה מגיע על חשבון הזדמנות לאנשים שבאמת משתייכים לאותה אוכלוסיה (ולא זוכים לשוויון הזדמנויות באופן כללי). אפילו אם יש לכם בארון כובע אדום עם האותיות MAGA, סביר להניח שתסכימו שקיימת בהוליווד אפליה לא הוגנת, גם אם לא נסכים לגבי השאלה כלפי מי היא מופנית. אבל מה לגבי יצוג של העבר, כשצביעת הפנים או התחזות לאדם טרנס היו דברים מקובלים בתעשיה, כי זה יותר נוח מלהעסיק מישהו פחות מקובל? אם נציג כיום סיפור על מישהו אמיתי שהתחזה לאחר, האם זה נותן הצדקה לאותן פרקטיקות לשם העברת הנקודה? האם יש הצדקה לבלאקפייס כשהוא מדויק היסטורית?

בעודנו מהרהרים בסוגיה קלילה זו, ברכות לרות נגה על זכייתה בתואר הופעת המשנה הטובה ביותר על תפקידה בחוצה את הקו. שמו העברי של הסרט מפספס את המשמעות ההיסטורית הטעונה של "passing". זה לא מעבר פיזי ממקום למקום, אלא האפשרות לשכנע את הסביבה שאדם מסוים הוא חלק ממנה, למרות שאינו. בתקופה בה הסרט מתרחש, רעיון זה התיחס בעיקר לאנשים שאינם לבנים ולאנשים שאינם הטרוסקסואלים, שני מאפיינים שהדמות של נגה מנסה להסתיר ככל הניתן על מנת לחיות חיים נוחים. אותה דמות, קלייר בליו, נולדה בסביבה שחורה, אולם בגלל גון העור הבהיר יחסית שלה, הצליחה לבנות לעצמה חיים כאישה לבנה, מבלי שיחשדו. המדהים בהופעה של נגה הוא שקלייר מתנהגת כמו האדם הלבן ביותר בחדר גם כשהיא לא צריכה. אפילו בחברת אנשים שחורים, כולל כאלה שגדלה איתם, היא שומרת על הגינונים של גברת בליו ומדברת במבטא דרומי שהקריצה מהיכן שהוא, תוך שהיא נוהגת כאחרונת התיירים. עורה הובהר עבור הצילום בשחור-לבן (נגה היא חצי לבנה במציאות), אבל מה שבאמת מוכר את קלייר כדמות שלא באמת שייכת בשום מקום זו ההבנה של השחקנית עד כמה מדובר באישה שלא רוצה להיות אמיתית בקרב אנשיה, ולא יכולה להרשות לעצמה להיות אמיתית בקרב משפחתה. נגה מציגה כיצד הכאב שמוחזק בפנים מתורגם כלפי חוץ לחיוך ומרץ בלתי טבעיים, כאילו היא מפחדת להסיר לשניה את ההגנות ולהתמודד מול המציאות.

ההופעה הראשית הטובה ביותר

אתם לא צריכים אותי כדי לדעת שאנתוני הופקינס נתן את אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר בקריירה הארוכה שלו בהאב. רבים היו מופתעים כאשר זכה באוסקר על חשבון צ'דוויק בוזמן המנוח, אבל אם ההופעה של בוזמן ב"הבלוז של מא רייני"  הוכיחה לי שבוזמן באמת היה שחקן טוב לאחר שורה של תפקידים שהיו לא יותר מבסדר, הופקינס שאב ממני את כח החיים, דרך עליו, מעך אותו, בצע בו את זממו ואז תלה אותו מול עיני כתזכורת לכך שאין דבר מפחיד יותר מהבלתי נמנע.

בתקווה שאגיע לגילו הנוכחי של אנתוני הופקינס, אני מתחנן שלא אגיע אליו במצבו של אנתוני בסרט. מספיק קשה שהגוף כבר אינו חזק ואמין כפי שהיה, אבל לאבד גם את היכולת לעקוב אחר סדר ארועים, או אפילו להבחין בין פניהם של האנשים המבקרים אותך מדי יום… באמת שלא צריך להיות חניבעל לקטר בשביל לעורר בי סיוטים. האב הוא אולי הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה ושאין לי שום כוונה לצפות בו שוב בקרוב. תודה, הספיק לי. אנתוני הופקינס מכר לי יותר מדי טוב את חוסר האונים והבלבול של הדמות הראשית ואני עדיין בהלם כשאני נזכר שהוא צלול ומתפקד במציאות. ברצינות, אל תראו את הסרט הזה אם בא לכם לחייך בסוף הצפיה.

התסריט הטוב ביותר

היה הייתה היסטוריה. בתוכה, היה תאריך שבו ארבע דמויות מוכרות נפגשו במקום אחד. לא הרבה ידוע על מה שהתרחש באותו לילה, אבל קמפ פאוורס היה מספיק סקרן בכדי לחקור את הנושא ולכתוב בהשראתו מחזה. רג'ינה קינג ראתה את המחזה והחליטה להשתמש בתסריט שגם אותו כתב פאוורס, כבסיס לסרט הראשון בבימויה. לילה אחד במיאמי הוא נסיון לפענח מה קרה בין כותלי מלון קטן בו נפגשו בפברואר 1964 מלקולם אקס, קסיוס קליי, ג'ים בראון וסם קוק. מנהיג חברתי, מתאגרף, שחקן פוטבול וזמר, כולם היו חברים במציאות ואכן נפגשו במלון לאחר זכייתו של קליי באליפות העולם במשקל כבד. אף אחד מלבדם לא יודע על מה דברו והאם העבירו יותר זמן בחגיגות או במריבות, אבל עברו כמעט שישים שנה מאז והדברים אותם הם מייצגים עדיין נראים רלוונטים.

רוב הסרטים העוסקים בזכויות אזרח, נוטים להיות חד-צדדיים יחסית. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" מאמץ בלי בעיה את הנרטיב שהפנתרים השחורים הציעו, "משפט השבעה משיקגו" הופך קרקס תקשורתי למזימה רבת רבדים שנועדה לשבור את כל המחאות האפשריות, "שחור על לבן" מתעלם מדבריו של האדם שעל חייו הוא מבוסס בכדי לשלב אמירות לוחמניות בהתאם להשקפת הבמאי. לילה אחד במיאמי שונה. הוא עוסק בצורה ממושכת במאבק לזכויות אזרח בארצות הברית ובאופן בו השחורים צריכים לנהוג בכדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר, אבל הוא לא מחליט בשביל הצופים מה נכון ומה לא נכון. מלקולם אקס מייצג עמדה לוחמנית בידיעה שזמנו קצר, בעודו משלב דיבורים על האסלאם כדת של שלום. קסיוס קליי מנסה להפוך לרוחני יותר למרות היותו שחצן חסר תקנה. לג'ים בראון יש הרבה מה לומר, אבל הוא עסוק בנסיון למנוע מהאחרים לומר משהו שיצטערו עליו. סם קוק מוצא עצמו בעמדת התגוננות למרות ואולי משום שלא עשה שום דבר רע. ארבעה אנשים, ארבע דעות, בבוקר מתחיל פרק חדש בחייהם. במהלך הלילה, המתיחות עולה ויורדת, הטפה דתית מתערבבת בהצהרה פוליטית, בריתות משתנות בן רגע כשמשהו חדש נזרק לאוויר ולפעמים אפילו יורדים לפסים אישיים. לא קל לבנות תסריט שרובו מבוסס על שיחה אחת ממושכת, והעובדה שפאוורס הצליח לעשות זאת מבלי לשעמם, היא סימן לגדולתו ככותב.

הבימוי הטוב ביותר

מספר נשים נאבקו על התואר השנה. מתוך 13 מועמדים רשמיים, רק חמש מזדהות כנשים, אולם רובן הובילו את התחרות עד הרגע האחרון. קלואי ז'או, למרות ש"ארץ נוודים" אינו מועמד לסרט הטוב ביותר, הייתה קרובה לזכיה בזכות סגנון באמת יוצא דופן, שתופס את העולם האמיתי דרך עדשת המצלמה ודולה מתוכו סיפורים קטנים במקום להכין הכל מראש. רג'ינה קינג ואמרלד פנל הציגו, כל אחת בסרט הביכורים שלה כבמאית ("לילה אחד במיאמי" ו"צעירה מבטיחה" בהתאמה), יכולת גבוהה לשלוט בסיפור ולהציג נקודת מבט שנוגעת בה אישית מבלי להתעלם מסיפור המסגרת או לחסום את השחקנים בנסיונם לתת ביטוי לדמויות עצמן. גם הזוכה אותה אחשוף בעוד רגע, ביימה השנה (אם למתוח את המשמעות של "שנה") את סרטה הראשון.

כמעט פספסתי את שבעה בייבי. שמעתי עליו ואפילו ראיתי קטע קצר מתוכו, אבל הסרט תמיד הוזכר בתור "הבטחה לעתיד" או "אחד מהסרטים העצמאיים של השנה", פחות כחוויית צפיה שעומדת בפני עצמה. לא כל כך דברו על הבמאית שלו, אמה זליגמן, שבגיל 25 כבר מפגינה מיומנות של יוצרת ותיקה עם תזמון קומי וחוש למתח מרשימים. שבעה בייבי לוקח סיטואציה שאמורה להיות בפרופיל נמוך, שבעה על קרובת משפחה מרוחקת, והופך אותה להתפרקותה ההדרגתית של דניאל, צעירה יהודיה שהחיים הכפולים שלה נמצאים בסכנת חשיפה מול ההורים. כמעט כל הסרט מתרחש בבית אחד צפוף, מלא רכלנים ורכלניות וסודות שמחכים לפרוץ ושולחן אוכל שיכול להיות הזדמנות לנשום, או מלכודת המובילה ישר למרכזה של שיחה לא נעימה. ככל שהזמן חולף, טבעת החנק האנושית הולכת ומתהדקת. לפעמים הסרט מרשה לקצת אור לחדור לרווחים בתוך הכוורת היהודית, אבל זה תמיד זמני והתנועה ממקום למקום הכרחית על מנת לשרוד בלי שיעשו בושות. כשזליגמן מביימת חדר אחד, היא תמיד יודעת בדיוק מה קורה בחלקים אחרים של הבית. הכל זז בצורה מדויקת ומתוזמנת, מה שנותן אשליה של התרחשות בזמן אמת, כאילו הבמאית מעבירה תוך כדי צילום את הכלים ממשבצת למשבצת על מנת לחסום או לפנות את דרכה של הדמות המרכזית.

הסרט הטוב ביותר

המועמדים:

הכרוניקה הצרפתית – אמנות על אמנות. מחווה של וס אנדרסון, אחד הגאונים המטורפים ביותר של הקולנוע המודרני, לעיתונות הכתובה, כמו גם לפרנקופיליות ולציניות שמשאירה אותנו שפויים.

יחידת המתאבדים – חמש שנים אחרי שנעשו כל הטעויות האפשריות, ג'יימס גאן מציל את המותג המביש והופך אותו לאחד הסרטים המהנים והמפתיעים של השנה.

לילה אחד במיאמי – נסיון מוצלח להפוך ארוע אמיתי לדרמה שחושפת את הצד האנושי, והרחוק משלמות, של ארבעה אייקונים בתולדות המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית.

צעירה מבטיחה – תזכורת שגם הבחור הכי נחמד בעיני עצמו יכול להרוס חיים. הצגה מפחידה, אך לא מטיפנית מדי, של תרחיש האימים איתו כל אישה צריכה להתמודד על בסיס יומיומי.

שבעה בייבי – הקהילה היהודית כגוף חי, שמאתר כל חריגה בסדר המקובל ושולח נוגדנים לבדוק מה המצב ולמי אפשר לשדך אותה. מה קורה כשמישהי לא רוצה תיקון, אבל גם לא יכולה פשוט להיות כנה עם כולם ולהסתכן בסקנדל?

הזוכה:

כשחברים מתחילים להתרחק זה מזה, יש מי שנצמד לאחד הצדדים ויש מי שעומד באמצע ומנסה למשוך אותם בחזרה. לילה אחד במיאמי הוא לא רק סרט על זכויות אזרח, או שעור אינטנסיבי בהיסטוריה, זה קודם כל סרט על חברות. במבט לאחור, ידוע לנו מה קרה לכל אחד מהארבעה בהמשך הדרך. מי נגדע באבו, מי התמודד במשך שנים עם מחלה קשה, מי עדיין איתנו. את ההשפעה האמיתית של כל אחד מהאישים שנפגשו באותו לילה במלון, קשה למדוד. כולם בהחלט הותירו חותם, אבל הדיונים והוויכוחים ביניהם מצביעים עד כמה גודל הצל שאנשים מטילים תלוי בזווית בה מאירים עליהם. רג'ינה קינג וקמפ פאוורס היו יכולים פשוט להנהן ולהציג את הנאומים של מלקולם אקס כדברי נבואה שהתגשמו. הם גם היו יכולים להציג אותו כמזויף שמחפש לרכוב על חבריו בכדי לקדם את עצמו. הם בחרו לתת לדמויות להציג את עצמן. כאילו הניחו פנס במרכז החדר וכל פעם מישהו מהנוכחים עובר מולו, לוקח את רשות הדיבור ומציג את משנתו בעוד האחרים דורשים שיסייג עצמו, או לפחות לא יגרור אותם בעקבותיו. להם אין מושג מה יחשבו עליהם בעתיד, הם רק מקווים שיזכרו אותם. הם לא נשכחו, כל הארבעה מוכרים גם היום וגברת קינג קבלה את ההחלטה הטובה ביותר והציגה אותם לא כנפילים, אלא כבני אדם בעלי חולשות ונקודות לחץ אנושיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.