ביקורת: כוחו של הכלב

כשהייתי עוד בבית ספר, עבדתי למשך שבוע בחוות הסוסים של דוד שלי. קשה לומר שהתאמתי לסביבה, או שבאמת רציתי את העבודה הזאת, אבל הופעל עלי לחץ לנסות ולהישאר שם עד סוף השבוע. יש לציין שגם כיום כמבוגר, אני שונא לישון מחוץ לבית, אז לשלב את זה עם עבודה שלא באמת הייתי מוכן אליה ממש לא עזר. אחרי כמה ימים של ניקוי אורוות, נסיון לא מוצלח לצבוע שער מתכת והפעלה לילדים שלא ידעתי עליה מראש, הייתי על סף התמוטטות. למען האמת, הייתי על סף לברוח אל הכביש הראשי ולתפוס טרמפ בחזרה לאזור המרכז. ביום האחרון, בעקבות ויכוח קשה שהתחיל מהפחד שלי לרכוב על סוס (הפחד לא היה מהסוס עצמו, אלא מהגובה. עם הסוסים הסתדרתי מצוין), הבהרתי להורים שאני לא חוזר לחוה ולא אכפת אלו סנקציות יוטלו.

תזכרו איפה עצרנו, כי אחזור לזה בהמשך.

"כוחו של הכלב" מתרחש במונטנה בשנת 1925. האחים פיל וג'ורג' ברבנק בסך הכל מסודרים בחיים. שניהם מנהלים חוה, חיים בבית גדול ודי מכובדים בעיירה שלהם. למרות החינוך האליטיסטי שפיל זכה לו, הוא מרגיש שאת הדברים החשובים באמת למד מברונקו הנרי, שלקח אותו ואת ג'ורג' תחת חסותו ולמד אותם כל מה שצריך על חיי הבוקרים. שנים אחרי שברונקו הנרי עזב את העולם, פיל הוא אדם ציני וממורמר וג'ורג' מנסה למזער את הנזקים החברתיים שאחיו גורם.

נסיון שכזה מוביל את ג'ורג' להתחתן עם רוז, אלמנה המנהלת פונדק יחד עם בנה פיטר, אותו הופכים פיל ועובדיו מושא ללעג. בעקבות החתונה, פיטר נשלח ללמוד כיצד להיות מנתח, בעוד רוז עוברת לגור בביתם של האחים ברבנק, למורת רוחו של פיל המשוכנע שהיא מעוניינת רק בכסף שלהם.

ג'יין קמפיון ביימה וכתבה את הסרט (על פי ספרו של תומס סאבאג') תוך שהיא מדגישה את השוני בין האחים. הם הפכים פחות או יותר בכל דבר, מהפרטים הברורים כמו התנהגותו הבוטה של פיל לעומת הדיבור המהוסס של ג'ורג', הרגלי ההיגיינה השונים שלהם, העובדה שפיל תמיד עסוק בענייני החוה בעוד ג'ורג' מרבה לנסוע אל מחוץ לעיר, דרך שיער הפנים השונה שלהם ועד ללבוש המבטא שתי דמויות שונות כל כך. פיל תמיד לבוש כקאובוי ואף ישן עם מגפיים על רגליו. ג'ורג' עטוף במעילים שונים וחליפות מחוייטות, מנסה למצוא חן בעיני העולם שבחוץ ולעשות רושם ראשוני מכובד. שפת הגוף של פיל מוחצנת, כולל ישיבה ברגליים פשוקות והעדר כבוד למרחב אישי. ג'ורג' נוטה לשלב ידיים ולקחת את הזמן, תמיד מעודן ומחושב.

האחים נראים כל כך שונים, אבל הם בעצם מאוד דומים זה לזה. גם אם האמצעים לא זהים, האחים ברבנק שניהם מאוד עסוקים בלא לאפשר לרוז ופיטר להיות עצמם. האימוץ החם של ג'ורג' אמנם מביא את רוז לבית חדש, אבל גם מציב אותה במצבים חברתיים מביכים ותחושה של חוסר שייכות. היא לא רגילה שמבשלים ומנקים עבורה וג'ורג' מנסה להציג אותה כאישה שתואמת יותר את הפנטזיה שלו מאשר מי שהיא באמת. זאת בזמן שפיל גורם לרוז לחוש לא רצויה ושופט כל דבר אפשרי בהופעתו החיצונית של פיטר.

די בתחילת הסרט, יש סצנה בה שני האחים חולקים מיטה בפונדק. פיל ישן כשהוא מוסתר ברובו מתחת לשמיכה, בעוד ג'ורג' שוכב גלוי מעליה. עוד לפני כן, ראינו כמה נוח ג'ורג' מרגיש בבית, בעוד פיל מעדיף להעביר את זמנו באסם, או ברכיבה בהרים. עד כמה שפיל נראה כמו מניאק מדרגה ראשונה, יש בו סודות שהוא לא חולק ולא מעוניין לחלוק. הוא לא בוקר רק כי זו העבודה שלו, הוא בחר להיות כזה ולאמץ את אורח החיים שברונקו הנרי העביר אליו. אם ג'ורג' מעמיד פנים שהוא מתוחכם יותר מכפי שהוא, פיל עושה בדיוק את ההפך ומנסה להיראות חסר תחכום, למרות שהוא המלומד מבין השניים.

בחזרה לתחילת הביקורת, היה מתבקש שהדמות איתה הכי אזדהה תהיה פיטר. אחרי הכל, הוא בחור מופנם שנשפט על שונותו ונגרר בעל כורחו לחוה אותה מנהל מי שהוא, בשלב הזה של הסיפור, דוד שלו. אלא שפיטר אינו דמות מעוררת הזדהות. זו תוצאה של שילוב בין הקרירות שלו, לבין האופן בו קודי סמיט-מקפי מגלם אותו. סמיט-מקפי נוקט בשיטת עזרא מילר לגילום מתבגרים: אם תביע כמה שפחות רגש מול המצלמה, יחשבו שאתה מהורהר ומיוחד. בפועל, זה נראה יותר כאילו הוא שכח את הטקסט ומישהו מאחורי המצלמה מנסה לסמן לו מה לעשות עכשיו. אני מבין שהריחוק הרגשי הוא חלק מהפואנטה של הדמות, אבל קיים מרחב פעולה שבו אפשר לגלם דמות כזו בצורה אמינה וקודי סמיט-מקפי חורג ממנו.

בנדיקט קאמברבץ', לעומת זאת, מצוין בתפקיד פיל. הרבה ירדו על המבטא האמריקאי שלו ב"דוקטור סטריינג'", אבל אני דווקא חשבתי שהוא נשמע ממש טוב. בכוחו של הכלב, הוא משתמש במבטא דומה, הפעם מגובה בנכלוליות וחוסר רגישות כלפי הזולת. זה מעניין, כי מבחינה מסוימת, פיל הוא הדמות הכי עגולה בסרט. הוא הרבה יותר מוצלח מאחיו בזיוף אותנטיות, עד לרמה שגסות הרוח באה לו בטבעיות. ברגע ששכנעת את כולם שאתה החרא הכי גדול בסביבה, צריך להמשיך ולתחזק את הרושם, לפני שיגיע חרא גדול עוד יותר ויהפוך אותך לסתם נאד נפוח.

זה לא שממש הזדהתי עם פיל. למעשה, אני לא בטוח שהזדהתי עם דמות כלשהי בסרט, אבל יש בפיל משהו מרתק. יש סביבו הילה של מסתורין שרוצים לפתור, למרות שהוא מאוד מנסה להסתיר זאת. ג'ורג' גורם נזק בדרכים אחרות, גם כשהוא מנסה לעשות טוב. אני מרגיש שהסרט לא מציג מספיק את ההשפעה של ג'ורג' על רוז ומתמקד בעיקר במתיחות בינה לבין פיל, אבל זה חלק מבעיה גדולה יותר שקשורה ברוז. היא דמות די שטחית, שמיוצגת בעיקר ביחס שלה לגברים בסיפור. לא רואים מה בעצם גרם לג'ורג' להתאהב בה, מה היא מרגישה כלפי ג'ורג', או משהו לגביה שלא קשור להיות אמא/אישה/גיסה של מישהו. קירסטן דאנסט מנסה לעשות מה שאפשר עם התפקיד ורוז אכן עוברת תהליך של שינוי לאורך הסרט, אבל התהליך מהיר והיו יכולים פשוט לקרוא לה "האישה" וזה לא היה משנה את תפקודה בעלילה.

כוחו של הכלב נע בין נגיעות חכמות, לרגעים מעוררי תמיהה. מוזיקה היא מוטיב מעניין בסרט, בסיוע פסקול מצמרר שנכתב בידי ג'וני גרינווד. קמפיון עשתה גם שימוש מעולה בשרותיו של הצלם ארי וגנר ליצירת עולם של ניגודים. אור מול חושך, מרחבים פתוחים מול מבנים סגורים, חורף מול קיץ. שני האחים הם ניגודים על הנייר, אבל שניהם מעדיפים לשמור סודות זה מזה ולנסות לשנות אחרים במקום לקבל אותם כמו שהם. נדמה שחסרים בתסריט כמה פרטים שהיו עוזרים לחבר טוב יותר בין נקודות, כמו גם הקדשת יותר זמן לתהליכים שעוברים על הדמויות במקום להקפיץ אותן ממצב למצב. עם זאת, אין אף רגע בו הסרט לא טוב. הוא לא אחיד ברמתו, אבל גם הקטעים החלשים שאפשר היה לוותר עליהם, הם סבירים ומעלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.