ביקורת: נקמה מרה

מבין כל הז'אנרים הקולנועיים, המערבון הוא אולי הקל ביותר להגדרה. הוא אמור להתרחש במערב הישן, להציג אנשים שעובדים באחת העבודות המזוהות עם התקופה, כמו איש חוק, שודד, צייד ראשים, בעל סלון או נהג קטר, וכולם נושאים אקדח אם מישהו רוצה לקרוא להם דמויות ראשיות.

לפחות, זה המערבון הקלאסי. עם השנים, נבנו עוד ועוד שכבות שלקחו את הסיפורים הישנים (שרובם מבוססים על גוזמאות) ומתחו אותם מעבר לגבולות המקובלים. חלק לקחו אותם אל מחוץ לגבולות ארצות הברית, לפעמים אפילו ליבשת אחרת. יש כאלה שהוסיפו פסקול שאינו תואם את התקופה ואויבים לא שגרתיים כמו חייזרים או רובוטים דמויי אדם. בחלק מהמערבונים הגיבור לא הורג אף אחד, אלא מנצח בזכות חכמה ותושיה, לא בעזרת שליפה מהירה. בחלקם אין אפילו דמות שאפשר ממש להגדיר כגיבור. אדווין אס. פורטר הציג לקהל הרחב טכניקות בימוי לא מוכרות ב"שוד הרכבת הגדול", ג'ון פורד הוסיף נפח יותר אפי ואת השוט האמריקאי האופייני לז'אנר, אקירה קורוסאווה קבל מפורד השראה לסרטי הסמוראים שלו, סרג'יו ליאונה גנב מקורוסאווה בחזרה למערבונים וקוונטין טרנטינו עשה מחווה לליאונה, תוך שהוא מוסיף לקלחת את סגנון הגריינדהאוס החביב עליו. "נקמה מרה", בבימויו של ג'יימס סמיואל, רוצה להיות השלב הבא באבולוציה של המערבונים.

הסיפור עוסק בנאט לאב, ילד שגדל להיות פורע חוק לאחר שרופוס באק רצח את הוריו והותיר אותו עם צלקת בצורת צלב על המצח. בשנים שעברו, לאב צבר לעצמו מוניטין בעייתי, אולם גם כמה ידידים נאמנים. לאחר שגנבו סכום נכבד מכנופיית שודדים, לאב ושותפיו מגלים שהכסף שייך בעצם לבאק, שנמצא באותו הזמן במעצר. כאשר באק משוחרר בידי אנשיו, בהובלת טרודי סמית וצ'רוקי ביל, הם משתלטים בחזרה על רדווד סיטי, מה שמעניק לנאט את ההזדמנות לנקום באיש שזרע בו את השנאה.

העלילה של נקמה מרה די מסובכת וכוללת הרבה דמויות משנה שמתחברות זו לזו בדרכים שונים. בבסיסו, זהו סרט נקמה שמחכה יותר משעתיים לרגע הנכון, אבל עובר בהרבה תחנות בדרך. לפעמים לאב וחבורתו מובילים, לפעמים הכנופיה של באק עם ידם על העליונה. מה שמעניין זה ששתי הקבוצות כמעט ואינם חולקות מסך, אלא נוקטות באסטרטגיה זהירה בכדי לא לחשוף מהר מדי את כל הקלפים ולא לבזבז את הרגע המושלם לפעולה. התוצאה היא סרט עם כמה קטעי אקשן אינטנסיביים ועשויים היטב, והרבה דיבורים וטוויסטים קטנים באמצע. רוב הזמן זה מעניין והיחסים בין הדמויות מספקים בידור ומתח בפני עצמם. הרגעים החלשים היחידים הם בין נאט ואהובתו מרי, שלא באמת תורמים שום דבר לעלילה. נראה שבין סיפורי הנקמה, החיפוש אחר תהילה, העיירה השלמה המוחזקת כבת ערובה ודמות משנה שנאבקת לזכות בקבלה למרות מוסכמות החברה המתנגדת לתפיסת המגדר שלה, אין ממש מקום לסיפור אהבה נטול הפתעות.

בדרך כלל בסרטים היסטוריים, עולה השאלה עד כמה הסיפור נאמן למציאות. במקרה הזה, השאלה היא יותר האם ההיסטוריה המוכרת לנו היא זו שמייצגת ארועים אמיתיים. המערב הישן היה מקום מאוד מגוון אתנית, כולל מספר בלתי מבוטל של אפרו-אמריקאים. למעשה, על פי הערכות מודרניות, כרבע מהבוקרים במחצית השניה של המאה ה-19 היו שחורים, וזה בלי לספור את כמות האינדיאנים, המהגרים ובעלי המוצא המעורב שפעלו שם באותו הזמן. נקמה מרה נראה כמו רביזיה מאולצת של מערבונים כך שיכללו יותר דמויות שחורות, כמו סרט בלאקספלויטיישן או סיטקום מהניינטיז, אבל זה למעשה תיקון של התפיסה השגויה שנוצרה לאורך השנים, כאילו המערב היה מאוכלס כמעט כולו באנשים לבנים.

אנחנו לומדים כל הזמן לפקפק בתפיסות ישנות ואין סיבה לעצור עכשיו. אם את מאה ומשהו השנים האחרונות הוליווד העבירה ביצירת הרושם שציוויליזציה אפשרית רק כאשר אנשים ממוצא מערב אירופי מנהלים את הענייניים, היא מתחילה סוף סוף לאזן את התמונה. ממש לאט, אבל לפחות יש התקדמות לכיוון הנכון. מבחינת נכונות היסטורית, נקמה מרה מדויק בערך כמו "אברהם לינקולן: צייד הערפדים". חלק מהדמויות בסרט אכן התקיימו, אבל הפרטים האחרים הם המצאה של התסריט. בעולם שלנו, נאט לאב לא היה פורע חוק, אלא עבד לשעבר שמצא פרנסה לגיטימית והתפרסם בזכות קורותיו. רופוס באק האמיתי, המגולם כאן בידי אידריס אלבה, הוצא להורג כשהיה בסך הכל בן 18. מרי פילדס הייתה מבוגרת מנאט ביותר מעשרים שנה וחייתה במנזר בתקופה בה הסרט טוען שהופיעה בסלונים. טרודי סמית הייתה כייסת, לא רוצחת, וצ'רוקי ביל בכלל הסתובב עם כנופיה אחרת והיה ממוצא מעורב ובעל עור בהיר.

למה יוצרי הסרט החליטו לעשות כזה מישמש בין דמויות שלא היה ביניהן שום קשר במציאות? ובכן, למה כל מי שמוזכר בדרך אגב ב"מרכבת הדואר" מופיע מאוחר יותר בסרט בעצמו? למה מרטי מקפליי הסתבך דווקא עם אחד מאבותיו של ביף ולא עם אדם אחר כלשהו בקליפורניה של 1885? מערבונים, עם כל השינויים והתוספות שעברו לאורך השנים, תמיד היו מבוססים על עימותים. דמות טובה מתעמתת עם דמות רעה, או עם דמות נטולת נטיה מוסרית מוגדרת שמזוהה דווקא בזכות המראה החיצוני שלה, העימות תמיד שם. אולי חוץ מבסרטים של קלואי ז'או, אבל זה כבר רובד שלם בפני עצמו שאין זמן להיכנס אליו כאן. הנקודה היא שכאשר ג'יימס סמיואל ובועז יכין כתבו את נקמה מרה, הם חפשו דרך לכתוב מערבון לפי התבנית העלילתית הקלאסית, שעדיין יצליח לשבור את הכללים.

הם הצליחו. למרות עלילה שהייתה יכולה באותה מידה להילקח ממערבון הוליוודי מספר 42480, נקמה מרה הוא הרבה מעבר לשגרתי. לצד ליהוק שחקנים שחורים לכל התפקידים המשמעותיים (פלוס בדיחה חזותית מעולה על איך שנראית עיר לבנה), הסרט משלב בין זוויות הצילום של ג'ון פורד, סרג'יו ליאונה וגם סם פקינפה, עם הפסקול הגרובי והכתוביות בהשראת סרטים שנועדו לקהל שחור שטרנטינו הוסיף לעסק. והפסקול כל כך משובח. שילוב של גוספל, היפ-הופ, אר אנד בי ורגאיי עם מוזיקה קלאסית והשראה ברורה מלחניו של אניו מוריקונה. יצירת כלאיים מדויקת של המערבונים הגדולים מהעבר, הקולנוע הקצבי של ההווה והתרבות העשירה של צאצאי העבדים מאפריקה. שומעים שהבמאי הוא בעל קריירה מקבילה כמוזיקאי כי הפסקול לבדו מצדיק צפיה חוזרת.

אנחנו נראה בשנים הקרובות יותר ויותר סרטים כמו נקמה מרה. כאלה שמתחזים לדבר אחד על מנת לתת במה לסיפור אמיתי שנשכח. הדמויות על המסך לא באמת מייצגות את האנשים שעל שמם הן נקראות, אבל בזמן שאתם תוהים איך האיפור השבטי של זאזי ביטס לא נמרח בחום של המדבר, אתם נחשפים לעובדה שהוסתרה מעיני הציבור במשך דורות: המערב הישן לא היה מאוכלס כולו באנשים לבנים. אנשים שחורים היו חלק בלתי נפרד מהאוכלוסיה החופשית ועדיין, הודרו בשיטתיות מיצירות מפורסמות בהן לגיבור הלבן היה אולי עוזר שחור, אבל בטח שלא מישהו לחלוק איתו את התהילה. היו כבר במאים כמו קלינט איסטווד וקוונטין טרנטינו שניסו לתקן את הרושם המוטעה, אבל גם הם הקפידו לצרף לבוקר השחור את הגבר הלבן שיאזן אותו. ג'יימס סמיואל, כמו במאי המערבונים הגדולים מהם למד, לא גדל במערב. הוא אפילו לא מאמריקה, הבן אדם נולד בלונדון. אבל הוא כן אדם שחור וזה נותן לו נקודת מבט יותר אישית כלפי האופן בו אנשים שנראים כמותו מיוצגים בקולנוע.

נקמה מרה הוא מערבון מבדר, עם כמה רגעים פחות מעניינים שנשארו כחלק מהמבנה העלילתי המקובל בז'אנר. מזל שהוא כזה, כי הרבה יותר נעים להתחנך כשגם נהנים מהסיפור, מהבימוי ומהפסקול, מאשר כשמישהו צועק במשך חצי מהזמן אג'נדה שמצא במקרה בטוויטר. זו לא כרונולוגיה של ארועים אמיתיים, אלא השבה לתודעה של אנשים נשכחים. אנשים שלמרבה הצער, דווקא המערבונים האהובים שנתנו השראה לסרט הזה, הם בין האשמים העיקריים במחיקתם מדפי ההיסטוריה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.