ביקורת: סתם אחד

התפתחות סרטי האקשן לאורך השנים מבוססת במידה רבה על עליית מדרגה תמידית. בשנות החמישים, אקשן הוגדר בידי כמה קרבות ירי ומרדף או שניים באמצעות סוסים. בשנות השישים, הפוקוס עבר לאזורי קרב יותר מודרניים, לכלי רכב ממונעים ולצורך בתחבולות לא פחות מיכולת קליעה. בשנות השבעים, נוספו מכות וחרבות בהשראת סרטי אמנויות הלחימה מהמזרח. שנות השמונים החזירו את כלי הירי לתמונה, בליווי פיצוצים נבחרים, כאשר לרוב הסיפור עסק במעטים המנסים לשרוד מול רבים. שנות התשעים שדרגו את גודל הפיצוץ וגם חזקו את הגיבורים עד כדי כך שלעתים נראה שרק נבל בעל יכולות על-אנושיות מסוגל בכלל לאיים עליהם. בשנות האלפיים, הרבה בהשראת "מטריקס", הדגש עבר מאמצעי הלחימה ומיחסי הכוחות אל סטייל ונסיון להלהיב את הצופים בעזרת סצנות גדושות אפקטים וטריקים של עריכה. זה גם העשור בו מצלמה רועדת הפכה לצערי לטכניקה נפוצה בסצנות פעולה.

בעשור השני של המאה ה-21, החל מעבר לשימוש מוגבר בפעלולנים. האפשרות להלביש על גופם את פניהם של כוכבי הסרט בצורה דיגיטלית, לצד גישה שדוגלת בפחות השגחה צמודה של הבמאי ויותר יד חופשית לכוריאוגרפיית הקרבות, הביאו לכך שסצנות פעולה בעשר השנים האחרונות מתבססות הרבה פעמים על אינטרקציה ישירה יותר בין הדמויות לבין אויביהן. יש שחקנים כמו קיאנו ריבס, גל גדות ומרגו רובי שממש משתתפים בקרבות מבוימים, בעוד אחרים מסתמכים על כפילים שישתלבו בצורה אורגנית יותר בלחימה. התוצאה היא פחות הסתמכות על טריקים של עריכה ופיצוצים מרחוק, ויותר כאוס מתוזמן היטב שבו הגיבור מתמחה במספר טכניקות לחימה על מנת לתרץ את יכולות ההשרדות הבלתי סבירות שלו.

"סתם אחד" לא מתחיל כסרט אקשן. האץ' מנזל הוא איש משפחה שמנהל שגרת חיים משעממת. הוא מכין ארוחת בוקר, נוסע באוטובוס כשאשתו מסיעה את הילדים לבית הספר, עובד עבור חותנו בעסק שהיה שמח לקנות ממנו יום אחד, אומר שלום לשכן הדוש, מפספס בכל יום שלישי את האוטו זבל… שגרה. הוא לא מתלונן, אבל משהו בו נראה כבוי. הניצוץ שהיה פעם בנישואין כבר לא שם וכולם מניחים שהוא באמת סתם אחד שלא אוהב לקחת סיכונים.

המצב משתנה כאשר שני גנבים פורצים לביתו. למרות שלפי המשטרה, האץ' טפל במצב בצורה חכמה ובטוחה כאשר לא נסה לגבור עליהם, נראה שכולם רומזים שאין לו ביצים לטפל בבעיות כאלה בעצמו. כולם אומרים שהיו מלמדים את השודדים לקח אם הייתה להם הזדמנות, אבל הם מבינים שזה לא הסגנון של האץ'. זה בסדר, לא כולם יכולים להתמודד מול איום שכזה. מה שהם לא יודעים, זה שהאץ' מסוגל להיות מאוד אלים אם ירצה. הוא בוחר שלא לעשות זאת, אבל השוד עורר בו את יצר כיסוח הצורה ששכב מודחק במשך שנים.

בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, קשה לצפות בסתם אחד ולא לשים לב עד כמה הוא מזכיר את "ג'ון וויק" הראשון. זה לא מקרי, מאחר ושני הסרטים נכתבו בידי דרק קולסטד ואת שניהם הפיק דיוויד לייץ' (שגם השתתף בבימוי "ג'ון וויק"). אפילו זרקו פנימה מאפיונר רוסי עם קרוב משפחה בעייתי בשביל חוסר הגיוון. אלא שיש הבדל אחד מהותי בין האץ' מנזל והבאבה יאגה חובב הכלבים. סתם אחד מתרחש בעולם קרוב יותר לשלנו, עם השלכות יותר מציאותיות ועם אפשרות ממשית של פגיעה בחפים מפשע. סדרת ג'ון וויק הולכת ומתבררת כיקום מקביל שבו מחסל הוא מקצוע לגיטימי עם מערכת חוקים פנימית ששאר העולם אדיש לה. האץ' הוא לא מישהו ששמו הולך לפניו ושיש יוקרה מסוימת למי שיצליח להרוג אותו. הוא אדם שרוצה להגן על משפחתו וממשיך לפעול באופן שלא ימשוך תשומת לב מעבר לנדרש, בעוד לאויביו אין באמת מושג מי הוא. למעשה, הסרט נפתח כאשר האץ' יושב אזוק בחדר חקירות, דבר שעומד בניגוד מוחלט לאופן בו שוטרים מעלים עין בכוונה מפעילותו של וויק.

אותה סצנת פתיחה גם מכילה את הביצוע המקורי של נינה סימון לשיר "Don't Let Me Be Misunderstood" שמעבר להיותו ביצוע נפלא שישר מכניס את הצופה לגרוב, מזכיר את השימוש בגרסה אחרת של השיר ב"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו. בין אם זו הייתה הכוונה בבחירה המוזיקלית או לא, שני הסרטים עוסקים בדמות שבחרה להשאיר את האלימות מאחוריה ולהתמסד, בעוד העבר ממשיך לרדוף אותה. הפסקול של סתם אחד גדוש בעוד הרבה שירים טובים ובשיא הכנות, קשה להתאפק ולא להתחיל לשיר איתם. בניגוד לשימוש הכמעט אקראי במוזיקה שנעשה ב"קרואלה", סתם אחד בוים בידי מוזיקאי שמשלב את חוש הקצב שלו עם העריכה בצורה כמעט מושלמת. ככל הידוע לי, איליה ניישולר אינו מוכר מחוץ לרוסיה, אבל כמייסד להקת בייטינג אלבוז שהתנסה גם בבימוי קליפים, הוא מגשר היטב בין ההומור השחור של התסריט לבין עבודת הפעלולים המדויקת.

בוב אודנקירק הוא לא קיאנו ריבס ועל כן אינו זז בגיל חמישים פלוס כאילו הוא בן עשרים. זה אומר שקטעי הלחימה שלו פחות מבוססים על שוטים ארוכים כמו בסרטי ג'ון וויק או ב"פצצה אטומית" ויותר על משחק של ממש. הניואנסים בהבעות הפנים ובקולו הצרוד שגם ככה לא מאפשר לאודנקירק לעלות לטונים גבוהים, הופכים את האץ' ליותר אנושי. הוא לא סתם מדבר על משהו שמרגיע אותו, הוא ממש רואה בכך שמחה קטנה. הוא גם לא סתם נסחף בנוסטלגיה, אנשים למעשה מאבדים להפתעתו הכרה בזמן שהוא נואם. אלה הנגיעות הקטנות שמונעות ממנו להיראות כמו סופרמן בלתי מנוצח ועושות אותו לבן אדם.

מבחינת מה שיש לסרט להציע, צפו לאקשן טוב, בדיחה משעשעת מדי פעם ופסקול שיגרום לכם לרצות לשיר (אבל רק אם זה בסדר מבחינת הצופים האחרים). העלילה לא ממש הגיונית, אם כי נראה שקולסטד וניישולר מודעים לזה ואפילו צוחקים מדי פעם על כך שהדמויות היו יכולות לנהוג בצורה יותר הגיונית. לא צריך לכבות את המוח בתחילת הצפיה, אבל מומלץ להשאיר אותו על ניוטרל ולזרום עם מה שקורה על המסך. על ציר הזמן של סרטי הפעולה, סתם אחד נמצא בשלב בו האנשים שגדלו על גיבורים גדולים מהחיים כמו שוורצנגר וסטאלון מנסים להתאים את אותה גישה של שימוש לא פרופורציונלי בכח לעולם בו גדלו, כאילו אחרון גיבורי הפעולה יצא מהמסך ומנסה לתפקד במציאות שלנו עם אותה מנטליות של צבא של איש אחד. האץ' הוא לא ג'ון וויק, אבל הוא פונה לאותו קהל שאוהב את האקשן שלו יצירתי, מסוגנן, מוגזם בכוונה ועם מספיק רגעים של מודעות עצמית בשביל שיסלחו לו על התעלמות מדרכי פעולה פחות אלימות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.