ביקורת: עוזרת אישית

עבודה משרדית, כפי שנוטים לתאר אותה בסדרות וסרטים, היא לא דבר כיף. היא יכולה להיות מעשירה, מעניינת, מעודדת קשרים חברתיים, אולי גם יכללו בה כל מיני פעילויות לגיבוש, אבל העבודה עצמה אינה כיף. בגלל זה סדרות כמו "המשרד" ו"ברוקלין תשע-תשע" מתמקדות בשבירת השגרה ולא בעבודה האפורה, כי קשה לבנות סיפורים מוצלחים סביב אנשים שבאים כל בוקר לעבודה, עושים מה שצריך, ואז חוזרים הביתה בערב בלי שחרגו מהנחיות ההנהלה או יצרו קשר עם לקוחות ששווה להיזכר בהם. סרטים כמו "מועדון קרב" ו"מהומה במשרד" אפילו רואים בעבודה המשרדית משהו ששוחק את הנפש ומקהה את המוסר מרוב שהעובדים צמאים לריגוש כלשהו. כמובן שבמציאות ישנם ריגושים בעבודה, אבל בואו נגיד שהכנסה של דוכן פירות ים למטבחון של גוגל, או ערב חברה שכולל סרטון קומי על גדולתה של העיר פתח תקוה (חפשו את זה), לא מייצרים הרבה אהדה מצד הקהל.

הפשרה שתסריטאים מרבים לבחור בה היא הקצנה לשני הכיוונים במקביל. גם מציגים את העבודה עצמה כמשעממת וסוחטת נפשית, וגם מציגים את שבירת השגרה כדבר שמתרחש על בסיס שבועי וכולל דברים כמו מישהו שמאיים לקפוץ מהחלון, רומן סודי במשרד, יריבות בין שני עובדים שמבצעים מתיחות פרועות זה לזה, או ארוע פלילי במהלכו כולם מוחזקים למשך לילה שלם כבני ערובה, עד שהחוטף מסכים למסור את נשקו ולהיכנע כי הבין שהוא מתגעגע לבישולים של אמא.

"עוזרת אישית" הוא סרט שמסרב לנקוט בפשרה המקובלת ובמקום להקצין, דוחס את כל זמן המסך שלו ליום עבודה שגרתי לחלוטין. ג'יין היא עוזרת חדשה יחסית בחברת הפקות גדולה. יחד איתה עובדים אנשים בדרגות שונות של פקידות במטרה לאפשר לעסק להתנהל בצורה היעילה ביותר חרף גחמותיו של הבוס. אותו בוס נעלם לפעמים ללא הסבר, מבריז מפגישות, שוכר עובדות חדשות ללא רקע מקצועי של ממש ומעדיף לא לדבר ישירות עם אשתו. אם האישה מתקשרת להתלונן על כך שחסם לה את כרטיסי האשראי המשותפים, ג'יין צריכה למנוע מהשיחה לעבור מהשולחן שלה הלאה.

כך היא מעבירה את היום, עובדת חרוצה כמעט בלי זמן לנשום ובכלל בלי זמן לחיי חברה. כשהעובדים האחרים מדברים על סוף השבוע, היא מזכירה להם שנשארה במשרד. היא מנקה גם דברים שאינם מוגדרים במסגרת עבודתה, דואגת להעביר משלוחים של אוכל, לסדר את ארון התרופות, לצלם תסריטים, תמונות של שחקנים ומה שעוד דורש העתקים, עונה לטלפונים, מוודאת שהנהג יגיע בזמן וכל דבר אחר שהבוס צריך. כשהיא מבינה את מה שכולם יודעים על חייו הפרטיים של הבוס, משהו בה קצת נשבר, אבל היא צריכה להחליט איך להתנהל בבניין שבו השמועות עוברות במהירות בין החדרים.

עקרונית, הסרט היה יכול להתרחש במשרדים של כל חברה גדולה ולא בהכרח חברת הפקות. אחרי הכל, רוב הסרטים המתרחשים בסביבה כזו פחות מתרכזים במוצר או השירות אותם החברה מציעה ויותר ביחסים בין העובדים והמעסיקים. עם זאת, המודעות הציבורית כיום אודות התנהלותם של מפיקי-על כמו הארווי ויינסטין וסקוט רודין, גורמת לכל מי שנמצא בכזו עמדת כח בתעשיית הבידור להיראות חשוד. קיימת תחושה שהרבה אנשים חזקים בהוליווד יודעים שזה רק עניין של זמן עד שיגיע תורם, ועוזרת אישית מראה בצורה פשוטה ודי ישירה מדוע בכל זאת יש להם עוד שנים של פעילות בטוחה לפני החשיפה שתגמור להם את הקריירה. ככל הידוע לנו, יתכן ועוזרת אישית הוא הדרך של הבמאית קיטי גרין לספר משהו שלא יכלה לדבר עליו בעבר.

גרין משאירה את ג'יין כל הזמן בתמונה. אין בסרט אף סצנה בלעדיה והכל מוצג בהתאם לסדר היום שלה. בכך, עוזרת אישית משתמש בטכניקה שעבדה מצוין גם ב"אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד", בה הצופים מקבלים טעימה מנקודת המבט של אישה צעירה, על כל הכיעור והלחץ הנלווים ובלי צנזורה. מרגישים עד כמה ג'יין היא לא אחת מהחבר'ה ועד כמה היא נמדדת בהשוואה לנשים אחרות שאינן בעמדה בכירה, גם אם אין לה שום קשר אליהן. יש כל הזמן תחושה כאילו מזלזלים בה, בין אם בגלל הנסיון המועט שלה, או מעצם היותה אישה. גם כשדמויות מסוימות מקבלות מגרין הנחה, הרושם הראשוני כאילו המשרד הוא המגרש הביתי של גברים וגם הזוטרים שביניהם מרגישים שיש להם במי להתעמר, עדיין נשאר.

משרדי חברת ההפקה בעוזרת אישית הם לא מה שרוב האנשים מדמיינים כשהם חושבים על עולם הבידור. אין שם כוכבים שמסתובבים בין החדרים, סטים של הפקות יוקרה המצטלמות ברחבה בין הבניינים, משרד מלא תסריטאים שזורקים שנינויות ללא הרף, או בוס כריזמטי שמדבר על החלום האמריקאי ומפנטז על קריירה פוליטית. למעשה, הבוס של ג'יין נותר לא יותר מקול מסתורי בטלפון. אנחנו לא רואים את פניו, לא יודעים שום פרטים על המראה שלו ואיש אינו מתייחס אליו בשם. אפילו במייל שג'יין שולחת אליו ישירות, שורת הנמען ריקה כאשר הצג נמצא מול המצלמה. גם ג'יין נותרת מסתורית ברובה, כאשר טלפון קצר להורים הוא האינטרקציה היחידה שיש לה שאינה קשורה למקום העבודה.

כאמור, זה לא משנה במה החברה עוסקת, כי ג'יין מתעסקת רק בעבודה משרדית רגילה. זה גם לא משנה מה החברה שבה סי.סי בקסטר עובד מייצרת, כי "הדירה" הוא סרט על אגואיזם מול אלטרואיזם. זה לא משנה על מה דילברט עובד כרגע, כי הקומיקס עוסק בדרכים הרבות בהן זה לא ישנה את חייו. זה לא משנה שג'יין עובדת דווקא בחברת הפקות, כי הסרט עוסק באיך זה להיות בתחתית שרשרת המזון. כולם נראים כמו טורפים במצב הזה ורק הופעה של מישהו שנמצא עוד יותר נמוך בסולם, משפרת איכשהו את מצבה של ג'יין.

מתבקש שעוזרת אישית יטיף על מצבן של נשים בעולם התאגידי, או על השחיתות של תעשיית הבידור, אבל הוא יותר מתוחכם מזה. הבימוי של קיטי גרין ממסגר את התמונה סביב אישה צעירה שמרגישה שכולם מזלזלים בה ושעתידה המקצועי תלוי בסיכת בטחון, בעוד התסריט מספר על תהליך שקט שמתרחש מתחת לפני השטח. ג'יין מתבגרת, מסתגלת, מאבדת את התמימות ולומדת את השיטה. בין אם זה מוצא חן בעיניה או לא, הבחירה האם להיות בורג במערכת או לוחמת צדק, היא שלה. גם אם למביט מהצד לא נראה שמתרחשת דרמה גדולה בין עוד צילום מסמך להכנת תיק לנסיעה, יום העבודה השגרתי של ג'יין הוא משהו שעשוי להשפיע על שארית חייה המקצועיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.