ביקורת: נשמה

יש בדיחה ישנה לפיה לא ידוע מה קורה אחרי המוות, אבל בטוח שזה כיף כי עובדה שאף אחד לא חזר משם. מבין הפרשנויות השונות לעולם הבא או לגלגול נשמות, יוצרי קולנוע בחרו את אלה שנראו להם הכי מעניינות. זה גן העדן האוטופי מ"הנער" של צ'רלי צ'פלין, רדיפה אינסופית של בתים כמו ב"ביטלג'וס" של טים ברטון, חוסר אונים נצחי כמו ב"סיפור רפאים" של דיוויד לאורי, או הדרכים השונות בהן מישהו חזר לחיים בגוף אחר בגלל טעות של פקיד. כשפיקסאר נגעו בפעם האחרונה בחיים אחרי המוות, הם דבקו במסורת המקסיקנית של, ובכן, חיים אחרי המוות, רק בתור שלדים שיכולים פעם בשנה לבקר בעולם שלנו אם מישהו השאיר תמונה שלהם.

"נשמה" הוא עוד נסיון של פיקסאר לדבר על מה שקורה אחרי המוות, רק שהפעם הסרט מתמקד יותר במה שקורה לפני כן, כשחיים. ג'ו גרדנר הוא מורה למוזיקה שחולם לנגן ג'אז בלהקה. למרות שאמו אומרת שלהיות מוזיקאי זו לא פרנסה ובית הספר מציע לו קביעות, ג'ו מקבל הזדמנות נדירה להופיע עם להקתה של דורותיאה ויליאמס ולחיות את החלום שלו, לפחות לערב אחד.

בעודו חוגג את החדשות הטובות, ג'ו נופל לפתח ביוב ומת. הוא מוצא את עצמו בדרך לעולם הבא, אבל נמלט מהתור ומזוהה בטעות כאדם אחר שמיועד להיות מדריך עבור נשמה שטרם נולדה. הנשמה אליה הוא מצוות, המוכרת בתור 22, לא מעוניינת להיוולד וכבר הצליחה לייאש שורה של מנטורים מפורסמים. היא אמורה למצוא את הניצוץ שיתן לה את אישור המעבר לכדור הארץ וג'ו מעוניין באישור הזה על מנת לחזור לחיים ולהגיע בזמן להופעה, כי למרבה המזל הזמן בעולם הבא עובד בדיוק כמו הזמן בעולם שלנו. השניים מחליטים שג'ו יעזור ל-22 למצוא ניצוץ והיא תעזור לו לחזור לכדור הארץ, אולם התכניות לא בדיוק מסתדרות כפי שהם מצפים.

יותר מכל סרט אחר שפיקסאר חתומים עליו, נראה שנשמה מיועד לקהל מבוגר יותר משהוא מיועד לצעירים. עדיין יש לו דרוג גיל לכל המשפחה ופוטנציאל להיות השראה להרבה צעצועים בארוחות ילדים, אבל נראה שיותר מתמיד התסריט מדבר בשפה של גדולים. הוא לא עוסק רק בחלומות ושאיפות, אלא גם בהשלמה והבנה שלא תמיד משיגים מה שרוצים וזה בסדר. כל עוד מתנהגים כמו בני אדם ולא הופכים את הצרות האישיות שלכם לבעיה של כולם, תחיו את החיים שלכם, גם אם לא עמדתם בציפיות של עצמכם מלפני עשרים שנה. גיבור הסרט הוא גבר ניו יורקי מודרני שחלק משיערותיו כבר מלבינות, ונראה שזה בדיוק מי שהסרט הכי פונה אליו. מילניאלז מבוגרים, או ג'נאקסרים צעירים, שהגיעו לשלב בחיים בו החיפוש אחר יציבות כלכלית חשוב יותר מחיפוש אחר אהבה חדשה, או עבודת חלומות. אנשים שעדיין מקבלים הטפות מהורה אחד, בעודם מפחדים להפוך להורה השני. אנשים שמעדיפים שיעריכו אותם על פני שיעריצו אותם.

ג'יימי פוקס מספק את קולו לג'ו שמסרב להשלים עם האפשרות שלא יגשים את מה שהוא תופס כיעודו בחיים, עד שהוא מילולית נקלע למשבר קיומי. למרות שנראה שמעריכים אותו כמורה, וגם 22 הפרועה מקשיבה להסבריו, ג'ו מתעקש שעליו לנגן במועדון בכל מחיר. הוא לא רוצה להרגיש שבזבז את חייו בלי שלפחות קבל הזדמנות להיות משהו מעבר למורה בבית ספר ציבורי. זאת למרות שמכל בחינה, נראה שאנשים מחבבים אותו ולפחות אחד הפך למוזיקאי מקצועי בהשראתו. הבעיה היא שג'ו, כמו רוב האנשים, לא מסוגל להיות מרוצה באופן קבוע. זה טבע האדם לשאוף ליותר וג'ו עדיין מאמין שהערב האחד הזה על הבמה ישנה את מסלול חייו. אולי זו אפילו ההזדמנות האחרונה שלו לשינוי לפני שיתפשר על חיים נוחים ויציבים, אולם לא מספקים.

בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני נמצא בעצמי בתהליך של תובנה. עם בת זוג וילדה, עבודה שמתאימה לכישורים שלי, דירה שכורה בשכונה טובה והרבה חברים וקרובי משפחה, אין לי באמת תלונות. בגיל 37, אני נמצא איפה שרצוי להיות בגיל הזה עבור אדם שלא אוהב להתבלט ובאמת שטוב לי. עדיין, אני לא יכול שלא לחשוב על כך ששנים של כתיבת ביקורות, סיקורי אוסקר והקלטת פודקאסט על קולנוע, לצד הרצאה או ארוע מזדמנים בכנסי גיקים לאורך העשור שעבר, לא הביאו להרבה תוצאות. מעט מאוד אנשים קוראים או מאזינים לי, ההרצאה שלי באייקון שעלתה בחינם ליוטיוב בקושי משכה צפיות כלשהן ובשש שנים וחצי של הקלטת "שורה שניה באמצע" מדי שבוע, לא התקרבנו לרבע מכמות המאזינים הקבועים של כמה פודקאסטים שאנשים שאני מכיר אישית מקליטים. אפילו כשבקשו לצטט ביקורת שלי בספר אקדמי, הבנתי די מהר שהסיבה לא הייתה הביקורת עצמה, אלא משפט בודד בו השתמשתי בשפה מגדרית מסוימת. בקיצור, אני אוהב את החיים האמיתיים שלי, אבל יתכן ותמיד ארגיש שלא עמדתי בציפיות בכל הנוגע לעבודת החלומות שלי. אני ממשיך לכתוב ביקורות כי אני נהנה מזה וכי אני מאמין שאף פעם לא מזיק שיהיה מידע נוסף זמין למי שעורך חיפוש, אבל לא נראה שהיעוד שלי הוא להפוך למבקר מוכר.

עדיין, למרות ההזדהות שלי עם הדמות הראשית בסרט, נשמה פחות רגש אותי מרוב סרטי פיקסאר. יש לחברה הזו יכולת לסחוט ממני דמעות בקלות מגוחכת (אני לא מסוגל לא לבכות כשאני חושב על המשפט "קחי אותה לירח בשבילי") ועדיין, נשמה עבר אצלי יותר כצפיה קלילה ומבדרת מאשר כחוויה רגשית. למרות שהוא עוסק בנושא שאדם בגילי ישר מוצא את עצמו נקשר אליו, לא היה פה האגרוף לבטן שכבר למדתי לצפות לו. אולי זה דבר טוב, כי אם כל סרט של פיקסאר היה בנוי סביב הרגע המרגש במיוחד הזה, הם היו מאבדים את היחוד שלהם. במקרה של נשמה, מאוד נהנתי מההומור, שחלק ממנו יעבור לילדים גבוה מעל הראש, לצד הערכה להצגה של נקודת מבט אפרו-אמריקאית מבלי ליפול לקלישאות וסטראוטיפים, אבל עם כמה קריצות מאוד ברורות להבדלים היומיומיים. הערה על נסיון לעצור מונית בניו יורק מקבלת הקשר נוסף בזכות צבע עורה של הדמות שאומרת אותה, כמו גם התחושה שהרדיפה אחר היעוד בחיים מתעצמת כאשר לוקחים בחשבון שלג'ו ומשפחתו היו מראש פחות סיכויים לשבור את תקרת הזכוכית.

הסצנות שמתרחשות בעולם הבא (והעולם שלפני) הן ברובן משעשעות וכוללת שימוש פושע במדבבים מפורסמים לתפקידים פיציים. העיצוב נפלא, הבדיחות קולעות והפילוסופיה בגרוש איכשהו עובדת. יש חורים די רציניים בעלילה, או לפחות פרטים שאם קצת חושבים עליהם, מעוררים הרבה שאלות. עדיין, התוצאה משעשעת ומציגה את אחת הפרשנויות היותר מקוריות למה שמחכה אחרי המוות. סוף הסרט קצת עצבן אותי כי הרגשתי שהוא מאולץ ונוסף ברגע האחרון בניגוד למסר שהנחה את הסיפור עד לאותו רגע. לא אפרט כאן לגביו, אבל הוא הזכיר לי את הנטיה של פיקסאר לא ללכת עד הסוף עם רעיונות מסוימים, גם כשהם היו עושים את הסרט לשלם יותר.

עם כל ההשלכות המטרידות של פרטים שהסרט לא מסביר, זו עדיין הייתה חוויית צפיה מוצלחת. מדבבים טובים, הומור משובח ורעיונות שלמעשה מדברים למבוגרים בצורה כנה, בגיבוי מוזיקה לא רעה בכלל (למרות שכמו במקרה של "לה לה לנד", לדבר על ג'אז במקום להשמיע יותר ממנו לא יגרום לאנשים להתאהב בסגנון), מזכירים שגם סרט שהוא לא בחמישיה הגדולה של הפקות פיקסאר הוא עדיין מוצר מלוטש ומשובח. אולי הייתי אמור לצאת עם יותר תובנות על החיים. בטוח היו אמורות לנזול לי יותר דמעות במהלך הצפיה. בכל מקרה, הנשמה בסרט היא לא רק זו שנמצאת בנגינה או היצוג החזותי של נשמות ללא גוף, אלא גם הרצון הטוב האמיתי שהושקע ביצירה ועוזר למסר שטחי יחסית לעבור בלי לזלזל בקהל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.