מחשבות על טקס האוסקר ה-93

טקס מוזר סיים הלילה שנה מוזרה בה רוב המועמדים לא הוקרנו על מסכי ענק ותקנות הקורונה כפו טקס אינטימי, אבל נינוח יותר מהרגיל. בשנה הבאה, כנראה שיחזרו לתאטרון דולבי המוכר שנותר ריק ברובו ושמש רק להענקת פרס מיוחד על פעילות הומניטרית לקרן הקולנוע והטלוויזיה. בינתיים, בואו נראה מה למדנו.

1. האקדמיה היא כבר לא מוסד הוליוודי. היא יושבת בהוליווד ומקיימת את הטקס העיקרי שלה בהוליווד, אבל משנה לשנה הופכת ליותר גלובלית. התחושה הזו עלתה עם הזכיה של "פרזיטים" בשנה שעברה ונמשכה השנה עם רשימת המועמדים. בתום הטקס, כבר אי אפשר להתעלם מכך שהנושאים הקרובים ללבם של תושבי ארצות הברית, במיוחד בכל הנוגע למאבק לזכויות אזרח, פחות מעניין רבים מחברי האקדמיה. זו לא התעלמות מאותם נושאים, אלא נקודת מבט שונה, חיצונית, שלא מפחדת מביקורת ומתמקדת בשאלה הפשוטה: את מי הכי אהבתם? "משפט השבעה משיקגו" ו"לילה אחד במיאמי" יצאו מהטקס בידיים ריקות, "הבלוז של מא רייני" זכה רק על עיצוב תלבושות ועל איפור, ורק "יהודה איש קריות והמשיח השחור" זכה בפרס על משחק (ועל שיר מקורי). זה לא שהאקדמיה מתעלמת מההיסטוריה של האפרו-אמריקאים כפי שנהגה בעבר, אבל היא גם לא תצביע אוטומטית מתוך רגשות אשם.

2. ההפקה פשלה בענק עם הבחירה להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר לפני פרסי המשחק הראשיים. אחרי הנאום חוצב הלהבות של המפיקה פרנסס מקדורמנד, היא נקראה לבמה שוב, הפעם כשחקנית הטובה ביותר ובאופן נדיר, נראתה חסרת מילים. אחת הנואמות הגדולות בתולדות התעשיה הכינה רק נאום אחד לאותו ערב ואלתרה משהו קצר ומגומגם כשזכתה שוב. אם זה לא היה מספיק מביך, הטקס הסתיים בצורה הכי אנטיקלימטית שאפשר, עם זכיה של אנתוני הופקינס שבכלל לא נכח באף אחד ממוקדי הטקס בשביל לומר אפילו תודה. כנראה שהמפיקים צפו לסיים עם תמונה מרגשת בעקבות זכיה של צ'דוויק בוזמן המנוח, אבל אם היו קוראים את המפה כמו שצריך, היו שמים לב שהופקינס צובר המון מומנטום בשבועות האחרונים וזכיה שלו נראית סבירה בהחלט. במקום לסיים עם תחושה של שיא הערב, הטקס הסתיים עם נאום אחד של שחקנית שכבר סיימה את דבריה חמש דקות לפני כן, ובשתיקה כאשר אף אחד לא בא לאסוף את הפרס האחרון שחולק. קווסטלאב עוד אמר כמה דברים, אבל נראה שכולם היו מבולבלים מנפילת המתח הפתאומית. יש סיבה למה נהוג לסיים את הטקס עם פרס הסרט, כאשר בפעם האחרונה בה חרגו מנוהג זה, הארוע הסתיים עם פרס מיוחד לצ'רלי צ'פלין ומחיאות כפיים שנמשכו 12 דקות לכבודו. התמונה של הופקינס ממש לא ספקה את אותה תחושה.

3. זה קצת עבר מתחת לרדאר, אבל אנתוני הופקינס הוא כעת האדם שזכה באוסקר על משחק בגיל המבוגר ביותר. לגמרי במקרה, זה קרה זמן קצר לאחר מותו של כריסטופר פלאמר, המחזיק הקודם בשיא. לדעתי, הזכיה מוצדקת בהחלט. צ'דוויק בוזמן וריז אחמד גם היו מצוינים, אבל אין לי תלונות על כך שהופעתו קורעת הלב של הופקינס הביאה לו את הפרס.

4. הנאומים השנה היו ארוכים במיוחד ונגעו במגוון נושאים. בנוסף, חלק מהקטגוריות כללו הסבר קצר על הרקע של המועמדים ובקטגוריית הבימוי התבקשו החמישה לנסות להסביר את חוויית הבימוי בעשרים שניות. שום דבר מזה לא היה רע, אבל גם היה לאקדמיה יחסית מזל מבחינת הנואמים. רובם היו מעניינים ונהירים ורק אחד מהם היה דניאל קלויה (מה לעזאזל הולך בתוך הראש שלו?). אני לא אוהב את הנטיה לקטוע בגסות נאומים אחרי פחות מדקה, ויותר זמן לנאום גם אפשר לזוכים להתעכב על דברים שחשובים להם אישית. קשה לחשוב על מצב בו תומס וינטרברג לא מספיק להסביר עד כמה המוות של בתו זמן קצר לפני צילומי "עוד סיבוב" השפיע עליו ועד כמה הזכיה בפרס הסרט הבינלאומי משמעותית עבורו באופן אישי. בעתיד, צריכים למצוא דרך לאפשר לזוכים לנאום בלי לחץ של זמן ועדיין לא לחרוג ממסגרת הזמן הסבירה לקיום הטקס (ולא, הענקת חלק מהפרסים בזמן הפרסומות זה לא פתרון).

5. תחזירו את המנחים! רג'ינה קינג הייתה נהדרת בפתיחת הטקס (אהבתי את הכניסה הסינמטית), אבל כמו בשנתיים הקודמות, אף אחד מהמגישים לא נשאר ליותר מכמה דקות. די, הניסוי הזה לא עובד. בשנה שעברה, לא היה ברור מי אמור לנעול את הטקס, השנה כולם היו מבולבלים מהשתיקה בהעדר נאום זכיה בפרס השחקן. קווסטלאב הוא נוכחות מבורכת והלוואי שיחזור כל שנה, אבל הוא לא מנחה. צריך דמות כלשהי שתלווה את הטקס מתחילתו ועד סופו, תסמן לקהל מתי באמת נגמר ותגיב לדברים שמתרחשים על הבמה. ברוס וילאנץ' ספר פעם איך כשעבד בטקס בו ג'ק פלנס חגג זכיה עם שכיבות סמיכה ביד אחת, צוות הכותבים החליט לזרוק למנחה בילי קריסטל כל מיני פאנצ'ים שעלו להם בראש בעקבות תצוגת הכח הלא צפויה וזה הפך לבדיחה שרצה לאורך הערב. ג'ון סטיוארט החזיר לבמה את מרקטה אירגלובה לאחר שלא הספיקה לנאום לפני היציאה לפרסומות. ג'וני קרסון השווה במהלך הטקס בין הקהל לבין בני הערובה שממשלת ארה"ב מנסה לחלץ מטהרן. אלן דג'נרס למעשה הזמינה פיצה לאולם. מנחה הוא לא סתם קומיקאי גנרי שמספר בדיחות ואז נעלם, הוא מישהו שנמצא שם כדי לשבור את השגרה ולחלוק חוויה עם הצופים, גם באולם וגם בבית. באמי ובגראמי החזירו השנה את המנחים, הגיע הזמן שגם באוסקר יעשו זאת.

6. "ארץ הנוודים" זכה בשלושה פרסים, כולל הסרט הטוב ביותר. זו כמות הפרסים הגבוהה ביותר שהוענקה לסרט כלשהו השנה. כנראה שמדובר באפקט של משבר הקורונה העולמי, מכיוון שאף סרט לא נהנה מהיתרונות של המסך הגדול שמבליט את האיכויות הטכניות באופן שהמסך הביתי עדיין לא מסוגל. הצילום ב"מאנק" בהחלט מצוין ותופס היטב את התקופה בה הסרט מתרחש, אבל כמו שפרנסס מקדורמנד אמרה, "בבקשה צפו בסרט שלנו על המסך הכי גדול שתוכלו". זה מאוד נוח שהמועמדים זמינים בשרותי סטרימינג שונים ולא צריך לצאת במיוחד מהבית בכדי לצפות בהם, אבל משהו מהעוצמה של הסרט הולך לאיבוד כשמידת ההנאה ממנו תלויה באופן בו הסלון שלך מסודר.

7. טיילר פרי הוא אדם שאוהבים לזלזל בו. הוא בנה קריירה מקומדיות וולגריות שפונות לקהל ממוצא אתני מאוד מסוים. רק שמתברר שבזכות הקומדיות האלה, השנואות על המבקרים והסינפילים, פרי בנה מפעל של צדקה שהציל את פרנסתם של אלפים בזמן הקורונה, האכיל אלפים נוספים שאבדו את פרנסתם והעלה לבמת האוסקר את אחד הנאומים המרגשים של הערב. נכון, סרטי מדאה לא יביאו לו פרס פוליצר על כתיבה, אבל הם הביאו אושר למספר עצום של אנשים, לא רק על ידי צפיה בהם, אלא גם על ידי שימוש בהכנסות מהם למען הקהילה. כשטיילר פרי הפך לפני עשור לבדרן בעל השכר הגבוה ביותר באמריקה, הוא לא הלך להתבודד באחוזה שלו עם 50 קילו קוקאין. הוא השתמש בהון שצבר בכדי להחזיר לקהילה.

8. גלן קלוז לא צריכה לזכות באוסקר כדי לגנוב את ההצגה. נכון שהקטע בו זהתה את השיר "Da Butt" והחלה לרקוד לצליליו היה מתוסרט, אבל היא אישיות מספיק מגניבה בשביל שזה יראה אמין לחלוטין. יחד עם הנאום המקסים של יון יה-ג'ונג, הכריזמה של פרנסס מקדורמנד והעובדה שבגיל 89, ריטה מורנו היא עדיין האדם הכי צעיר ברוחו באולם, הערב היה שייך לגברות הוותיקות שהראו לכולם איך לנצל כל הזדמנות בשביל להנות.

9. בתום כל טקס, אני מעדכן בראש את מה שידוע על מגמות ההצבעה של האקדמיה. בשלב הזה, אפשר לומר שמספרים לא חשובים כפי שנוטים להאמין. גלן קלוז הפסידה בפעם השמינית, ג'יימס ניוטון הווארד בפעם התשיעית ודיאן וורן בפעם ה-12. ביחד יש להם אפס פרסי אוסקר ובעוד סביר להניח שכולם יזכו לבסוף בכבוד כזה או אחר מהאקדמיה, אף אחד מהם לא זכה רק בכדי לשבור רצף הפסדים. טוב שכך, כי אף אחד מהם גם לא היה מועמד השנה על עבודה טובה במיוחד.

10. קצת תלונה של עולם ראשון, אבל צריך לכתוב את זה. הדרך היחידה לצפות בטקס האוסקר ה-93 באופן חוקי בישראל הייתה בעזרת מנוי ליס, סטינג טי.וי (שעובדים עם יס), או על ידי רכישת שרותי VPN שיסתירו משרתים בחו"ל את מיקומכם האמיתי. השנה היא 2021 ואחרי תקופה שבה הרצאות, פסטיבלים, הופעות חיות והצגות הועברו בסטרימינג ללא התחיבות כספית מעבר לדבר המסוים שרוצים לראות, עדיין אין אפשרות לצפות באוסקר בלי לשלם על חבילה שלמה. רשת ABC יכולה לפתוח את הטקס לצפיה חד-פעמית בתשלום, בלי שאנשים יצטרכו לשקר לגבי ארץ מגוריהם, או לרכוש שרות שלם שאין להם בהכרח צורך בו. אם את טקס האוסקר עצמו יכולים לשדר מכמה מדינות במקביל בלי תקלות טכניות, אין סיבה שאפשרויות הצפיה מחוץ לארה"ב עדיין יהיו תלויות לחלוטין במכירת זכויות שידור לחברה כזו או אחרת.

מחשבה אחת על “מחשבות על טקס האוסקר ה-93

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.