ביקורת: מלקולם ומארי

יש דברים שמבקר עושה באופן לא מודע. עד כמה שאני משתדל לבדוק את הפריווילגיות שלי לפחות כל חצי שנה, מה שאני והרקע בו גדלתי תמיד ישפיעו על האופן בו המוח שלי מנתח סרט. מדי שנה, אני מקדיש קטגוריה אחת בפינגווין הזהב לא לפרגון, אלא לפריקת עצבים. אני בוחר את הסרט הכי מוערך יתר על המידה של השנה ומעניק את התואר לאחד שיש את הפער הגדול ביותר בין האופן בו התקבל בקרב מבקרים וצופים, לבין מה שאני הרגשתי כלפיו. חשוב לי בכל פעם להדגיש שלא מדובר בהכרח בסרט שנוא עלי, אלא בכזה שהקונצנזוס החיובי סביבו הכי מבלבל אותי.

ארבעת הסרטים האחרונים שזכו בתואר המפוקפק הם "תברח", "הפנתר השחור", "מילים נרדפות" ו"הזהב של נורמן". רק אחד מהם בוים בידי אדם לבן ועוסק בדמויות לבנות, והסיבה שבחרתי דווקא אותו היא שאני מכיר את הנושא שלו טוב יותר מרוב המבקרים בעולם. "מילים נרדפות" עוסק בישראלי שמנסה לפתוח דף חדש באירופה ומעבר לכך שיש לי כמה חברים שעשו את המעבר לחו"ל בתור מבוגרים, אני גם יודע עד כמה האופן בו ישראלים מוצגים בסרט אינו מייצג את המציאות. חשתי שהסרט מזלזל בי על ידי הצגת קריקטורה של ישראלים כאוסף של קרביים סופר מורעלים שמחפשים באובססיביות אחר גילויי אנטישמיות ברגע שהם יוצאים מגבולות הארץ. גם ידעתי, למרות השרות הקצר והמאוד לא קרבי שלי, שהאופן בו יחידות לוחמות בצה"ל מוצגות בסרט הוא מטופש אפילו ביחס למציאות (וצה"ל ידוע במתיחות גבולות המטופשות) ושמבחינה כרונולוגית, אין סיכוי שגיבור הסרט נלחם בלבנון כדבריו.

לגבי שלושת הסרטים האחרים, לא הרגשתי את זה. הרגשתי שמוכרים לי סרט ז'אנר חסר יחוד במסווה של אמירה חברתית ("תברח" ו"הפנתר השחור"), או שהפוליטיקה מאחורי הסרט גורמת לאנשים להתעלם מכמה שהוא בעצמו גזעני ושוביניסטי ("הזהב של נורמן"). בשלושתם אני מודע לכך שכגבר לבן, אני לא באמת מבין איך זה בשביל אדם שחור לראות סרט גנרי עם אנשים שנראים כמותו ולא כמוני בתפקידי המפתח. אני לא באמת מתחבר לחוויה של להציג לראווה מורשת שנדחקה לשוליים בספרי ההיסטוריה, גם אם העלילה עצמה לא מבריקה. אני יודע שיש מי שמרגיש ככה, אבל אין לי את הרקע המתאים בשביל לחלוק את אותה תחושה. אז אני שופט את הסרטים כמו שהם: אוסף של קלישאות שמתלהבים מהן בעיקר מסיבות פוליטיות. זה פספוס של הפואנטה, אני מודה, אבל מאחר והבחירות בפינגווין הזהב הן אישיות לחלוטין, לפעמים הפספוס הזה הוא ההבדל עבורי בין סרט באמת טוב לסרט מוערך יתר על המידה.

איך כל זה קשור ל"מלקולם ומארי"? נגיע לזה בהמשך.

מלקולם הוא במאי שנמצא על סף פריצה. הבכורה לסרטו החדש הייתה הערב המאושר בחייו, כולם מהללים אותו על העבודה המשובחת והדרך להצלחה פתוחה בפניו. רק למארי מפריע משהו. מלקולם שכח להודות לה בזמן הנאום שלו ובעוד זה משהו שלרוב אפשר לפתור בהתנצלות כנה, מחווה רומנטית וציוץ בטוויטר, אצל מלקולם ומארי זה לא עובד ככה. הם ביחד כבר חמש שנים, חיים בבית גדול ומבודד בלי שום הסחות דעת. הוא לא מפסיק לדבר על עבודה, היא ותרה על חלומה להיות שחקנית ובחרה בחיים איתו. כפי שניתן לנחש, מצב כזה יוצר הרבה מתח.

זה לא רק שמארי חושבת שמלקולם לוקח אותה כמובן מאליו. היא גם מאמינה שהדמות במרכז הסרט, זה שמלקולם מוכן עכשיו לקצור עליו שבחים מפה ועד האוסקר, מבוססת עליה. היא לא סתם נמצאת שם איתו ותומכת בו בזמן שהוא עובד כמו חמור כדי להפוך רעיונות למציאות. הוא ממש לקח משהו ממנה, שם אותו על המסך מול קהל ולא זכר אפילו להודות לה. ככה לפחות היא רואה את הדברים. מלקולם חושב קצת אחרת והקצת אחרת הופך להרבה אחרת וההרבה אחרת הופך לתסכול בן חצי עשור שנבנה ועומד להתפרץ. הם רבים, משלימים ושוב רבים וחוזר חלילה.

למלקולם ומארי היה יופי של רעיון למערכה הראשונה. יום חג הופך בהדרגה לזירת קרב ואין מי שיתערב או יפשר, אלה רק שניהם עם הדברים שרצו לומר כבר מזמן. ג'ון דיוויד וושינגטון וזנדאיה ממלאים היטב את התפקידים ולא נראה שחסר להם משהו לומר אפילו לרגע. הבעיה היא שלא היה רעיון להמשך הסרט, אז הוא נמתח באופן רפטטיבי לאורך 106 דקות. יש הפסקה אחת למונולוג על משהו שלא קשור לזוגיות, אבל שאר הזמן הוא אותו הדבר שראינו בחצי השעה הראשונה, שוב ושוב ושוב. זה נעשה מתיש בשלב מסוים. הדמויות לא מתפתחות, העלילה לא זזה ואפילו בתור מריבה זוגית שמוצגת בזמן אמת, אין בניה הדרגתית לעבר אסקלציה שאחריה רגיעה והגעה למסקנות. יש רק מריבות והשלמות שמתחילות להימאס באמצע הדרך.

זה היה עובד מצוין כסרט קצר. הבימוי יצירתי, הצילום בשחור-לבן מנצל היטב את השטח המוגבל ושני השחקנים מתואמים ביניהם לגבי השינויים בטון. כסרט באורך מלא, חסרים כמה דברים. זה כמו לצפות בכל העונה הראשונה של "חזרות", אבל רק ברגעים הדרמתיים. זה מתאים כששוברים את השגרה הקלילה רוב הזמן, אבל לא יכול להחזיק סיפור שלם בלעדיה. גם ככה יש המון קווי דמיון בין הסרט לבין "חזרות". חבל לראות שרק בסדרה הבינו שסתם לחזור על אותו שטיק זו לא התפתחות.

עדיין, אם דברתי קודם על סרטים מוערכים יתר על המידה בעיני, את מלקולם ומארי הייתי מגדיר דווקא כאנדרייטד. יש לו את הפגמים שלו, אבל נראה שהתגובות אליו הרבה יותר שליליות מכפי שהוא ראוי לקבל. יתכן והמונולוג החריג שהזכרתי הוא חלק מהעניין. מלקולם מדבר על כך שבתור אדם שחור, תמיד יחפשו את הפוליטיקה בסרטים שלו, גם אם הסיפור נועד להיות אוניברסלי, אבל בתור גבר ישפטו לחומרה את האופן בו הוא מציג דמויות נשיות. זה נשמע כמו זעקה כנה של יוצר שתמיד מסתכלים על עבודתו דרך פילטרים במקום לשפוט אותה בזכות עצמה. אני סקרן לבדוק רגע מי הבמאי האפרו-אמריקאי שמייצג בקול כזה את התסכול שציפיות כאלה יוצרות ממנו, עד לרמה שחלק מהמבקרים האמיתיים פשוט נעלבו מכך שהציבו מולם מראה כשהם במערומיהם. נראה רגע מי ביים את הסרט…

סם לווינסון. הבן של בארי לווינסון. הוא לבן.

אוקי, אני חוזר בי. מלקולם ומארי הוא לא זעקה כנה וגו', הוא נסיון של גבר לבן להצדיק דרך שתי דמויות שחורות את הזכות שלו לכתוב ולביים סרט שמדבר בשם גבר ואישה לא לבנים. זה די מתוסבך. אציין לזכות לווינסון שהסדרה "אופוריה" שיצר (כלומר, שרון לשם יצר וסם לווינסון אחראי על הגרסה האמריקאית שלה) מתכתבת עם הנסיון האישי שלו כמתבגר מכור לסמים. לא אקח ממנו את זה. רק שמלקולם ומארי לא עוסק בהתמכרות וגמילה מסמים, הוא עוסק במי שעשה סרט על דמות שנגמלת מסמים ומתווכח במשך שעה ושלושת רבעי על זכותו ליצור סרט שאין לו הרבה במשותף עם הדמות הראשית בו. כשאני מתלונן על כך שסרט מסוים זוכה ליחס לא פרופורציונלי בגלל המוצא או המגדר של השחקנים.ות חרף היותו גנרי לחלוטין, אני לפחות מכיר בכך שהנתונים האישיים שלי מונעים ממני להתחבר לסרט כמו מישהו.י דומה יותר לדמויות. אני לא כותב ומביים בתגובה סרט שבו 50 אחוז מהקאסט נואם על כך שמחפשים בכח פוליטיקה בגלל המוצא של היוצר, תוך שאני מזכיר שמות של עיתונים ואתרים אמיתיים בהם הביקורת עשויה להתפרסם. כמו שאמר המשורר היידי הנודע איציק מאנגר, "ביץ' בי האמבל".

מלקולם ומארי הוא כבר עכשיו סרט בעל חשיבות היסטורית. זה הסרט ההוליוודי הראשון שהופק לחלוטין תחת מגבלות הקורונה. הוא צולם במקום מרוחק מריכוזי אוכלוסיה, עם צוות מצומצם ששהה בבידוד שבועיים לפני ושבועיים אחרי הצילומים והקפיד למדוד חום מדי יום. מהבחינה הזו, מדובר בסרט בעל ערך רב. מבחינות אחרות, הוא לא מכיל מספיק שינויים וניואנסים בשביל להיות יותר ממחזה מצולם בן מערכה אחת, שאיכשהו ניסו למתוח על פני זמן של שלוש מערכות וחצי. אפשר לראות אותו עד הסוף ואפשר להפסיק אחרי פחות משעה. תצאו עם אותן תובנות בדיוק, רק אולי פחות שחוקים. הדיון לגבי יחוס כוונה נוספת ליוצר בשל המוצא שלו הוא חשוב, אבל עדיף שיוצג באופן פחות אפולוגטי ויותר כן. אם כבר החלטת לצאת בפומבי כנגד הממסד הביקורתי, לפחות אל תעשה את זה כשאתה מסתתר מאחורי מישהו שאתה חושב שהמבקרים יקשיבו לו יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.