ביקורת: החפירה

זוכרים את הביטוי "סרטים של קולנוע לב"? אם שכחתם, או שסתם לא יצא לכם להשתמש בזה, הכוונה היא לסרטים שנראים כאילו הופקו במיוחד בשביל למלא אולמות בקהל שפחות נמשך לשוברי הקופות הגדולים והרועשים. קהל שבמקום סרט על מוטנטים שמצילים את העולם, מעדיף לראות סיפור אהבה בין חקלאי בגיל העמידה ואשת עסקים רצינית שלומדת להעריך את הדברים הקטנים ולהאט את הקצב, או דרמה על נסיונו של מחזאי ביסקסואלי באנגליה הוויקטוריאנית לשנות את פני התאטרון לעד, או מסעה המוזר והארוטי של אישה צעירה ממילאן למינסק. לרוב יהיו שם שניים-שלושה שחקנים מפורסמים והתסריט יהיה מבוסס על סיפור אמיתי ו/או ספר מצליח. רוב הסיכויים גם שהופק מחוץ לארצות הברית.

זה לא שאין לקולנוע לב הצע מגוון, אבל ההתמחות של הרשת בסרטים מסוג זה הפכה אותם לסטראוטיפ שלה. כמו שבסינמטק אנחנו אוטומטית מניחים שיוקרן סרט שהוצג במלא פסטיבלים, דובר שפה שעד לאותו הרגע בכלל לא ידעתם על קיומה ועוסק כנראה באדם שחושב שהוא סוס. זה ממש לא כל מה שיש שם, אבל זו האסוציאציה הראשונה של הרבה אנשים. את "החפירה" מפיצה נטפליקס, חברה שדווקא צברה לעצמה מוניטין כנועזת יותר מהאולפנים היותר ותיקים, למרות ש"סרט של נטפליקס" הפך בשנה האחרונה יותר לשם גנאי מאשר לתואר חיובי. למרות זאת, מספיק מבט מהיר בהחפירה בכדי להבין שמדובר בסרט שעוקב אחד לאחד אחרי המאפיינים המוכרים של סרט קולנוע לב.

וואו, אני ממש שורף פה גשרים ועוד לא התחלתי את הביקורת עצמה. רק אוסיף שיש לי הרבה הערכה כלפי שתי החברות, כמו גם למפיצים אחרים בישראל שמנסים כרגע לשרוד את המשבר הגדול ביותר שתעשיית הקולנוע ידעה ואני מאוד מקווה שנוכל בקרוב לצפות בסרטים על מסך ענק באולם יעודי ולא רק בבית אחרי שהילדה הולכת לישון.

החפירה מתרחש ב-1939, במזרח אנגליה. אדית פריטי, אלמנה שחיה באחוזה עם בנה הצעיר וצוות משרתים מצומצם, רוצה לגלות את טיבם של תלים עתיקים הנמצאים באדמתה. היא שוכרת את בזיל בראון, ארכאולוג צנוע אך מגובה בהמלצות חמות, שיחפור את התלים ויגלה מה מסתתר בתוכם. לאחר תקופה שבה בזיל מנהל את החפירה בעצמו, מגיע לאזור צוות בהנהגת צ'רלס פיליפס שמשתלט על האתר בפקודת משרד העבודות הממשלתי.

בין האנשים המשתתפים בחפירה נמצאים גם רורי, אחיינה של אדית. הוא מתעד את העבודות במצלמתו ומתכונן ליום בו יקרא ללשכת הגיוס בעקבות המלחמה הקרבה עם גרמניה. מצטרפים אליהם גם סטיוארט פיגוט ואשתו פגי, שנשכרת בעיקר בגלל משקלה הקל יחסית שפחות מאיים על הממצאים העדינים. בזמן שהלחץ לסיים את החפירות לפני פרוץ המלחמה גובר, גם הזוג פיגוט נמצא בנקודת משבר בנישואיו.

מבין שתי הפסקאות האחרונות, אחת מכילה בעיקר שקרים. לא שקרים שלי, אלא כאלה שנוספו לתסריט מטעמים דרמתיים. נראה שהתסריטאית מוירה בופיני והבמאי סיימון סטון הרגישו שאין מספיק עניין בסרט שעוסק בעיקר בחפירות, והשניים לקחו הרבה חופש אמנותי עם כל מה שקורה מסביב. מצד אחד, אני מבין אותם. שניהם באים מרקע של תאטרון והאינסטינקט שלהם הוא להפעיל את השחקנים ולתת להם לעשות דברים שהקהל יגיב אליהם. מצד שני, אם אתה לא יכול לגרום לסרט על חפירות ארכאולוגיות להיות מעניין, אולי אתה לא קולנוען כזה מוצלח. לא כל ארכאולוג צריך להיות אינדיאנה ג'ונס. למעשה, רצוי שרובם לא יהיו אינדיאנה ג'ונס על סמך כמות ההרס שהוא משאיר אחריו, אבל זה לא אומר שהמאבק סביב השאלה האם הממצאים שייכים לבעלת הקרקע או לאומה הבריטית, לא מעניין.

חסר גם הסבר טוב יותר לגבי טיב הממצאים. עבור מי שעוסק בתחום, החפירות בסאטון הו היו עניין רציני, ששנה לחלוטין תפיסה בה החזיקו במשך מאות שנים לגבי ההיסטוריה של האזור. עבור צופה הדיוט, חפרו כמה דברים, הארכאולוגים התלהבו, וזה בערך כל המידע שאנחנו מקבלים מעבר לתארוך הממצאים וההנחה הקודמת שהם מאתגרים. יש סיפור מרתק שמסתתר כאן, אבל סטון ובופיני לא חושבים שהוא יעניין את הקהל. פה הם טועים, כי את מה שלדעתם יותר מעניין, ראינו כבר מיליון פעם בסרטים אחרים, בעוד החלקים עליהם עוברים ברפרוף טומנים בחובם מקוריות לא מנוצלת.

קרי מאליגן ורייף פיינס מצוינים בתפקידים הראשיים. שלא תהיה טעות, עד כמה שהתסריט של הסרט בעייתי, הוא מועבר בעזרת שני שחקנים משובחים שמוסיפים כאן עוד נדבך לרפרטואר המגוון שלהם. מאליגן אמנם מושכת כרגע יותר תשומת לב בזכות תפקידה הנועז ב"צעירה מבטיחה", אבל היא מראה בהחפירה שיש לה את היכולת לגלם בצורה אמינה אישה שמרנית בעלת בריאות לקויה שלא מעוניינת לחלוק עם שאר העולם את בעיותיה האישיות. פיינס גלם לאורך הקריירה שלו פושע מלחמה נאצי, קוסם אפל ומאפיונר ששולח אנשים לחופשה לפני שהוא מורה על חיסולם. נחמד לראות אותו מגלם תפקיד שונה לחלוטין כבזיל השקט והצנוע שרק רוצה לעשות את מה שנכון ובאופן המקצועי ביותר. שני השחקנים הראשיים הם הסיבה העיקרית לצפות בסרט, אפילו שליוצרים שלו אין אמון בסיפור האמיתי.

הועלו טענות כלפי הליהוק של קרי מאליגן בת ה-35 לגילום אישה בשנות החמישים לחייה. בעיקר התלוננו על כך שמאליגן אמנם שחקנית טובה, אבל קשה לנשים מעל גיל מסוים למצוא תפקידים מאתגרים, אז היה ראוי לתת את התפקיד של אדית פריטי לשחקנית מבוגרת יותר. אני מסכים שזו אכן בחירה בעייתית, בעיקר לאור העובדה שהתפקיד יועד במקור לניקול קידמן (בת 53) שוותרה עליו לבסוף. במקום לפנות לשחקנית אחרת מאותה קבוצת גיל, ההפקה פנתה למישהי צעירה בהרבה שקצת איפור גורם לה להראות בערך בת ארבעים, אבל ודאי שלא בגיל שנמצא מעבר למה שמפיקים מאמינים שהוא תאריך התפוגה של שחקניות.

כמו בתל ארכאולוגי, גם הליהוק של מאליגן חושף עוד ממצאים ככל שחופרים לעומק. בעוד ההפקה העדיפה שחקנית צעירה לתפקיד של אדית, בחירה מעוררת מחלוקת אבל כזו שניתן להסביר בכישוריה של השחקנית עצמה, נראה שמונהג מוסר כפול בכל הנוגע לליהוק גברים. את פגי פיגוט שהייתה אז בת 27, מגלמת לילי ג'יימס בת ה-31. את סטיוארט פיגוט שהיה מבוגר רק בשנתיים מאשתו, מגלם בן צ'פלין שהופיע לראשונה על המסך כאדם בוגר כשג'יימס הייתה עדיין בגן. מקרה דומה נעשה עם הליהוק של קן סקוט בן ה-66 לתפקיד צ'רלס פיליפס, אף על פי שפיליפס האמיתי היה בשנות השלושים לחייו בשנה בה הסיפור מתרחש. מסיבה כלשהי הוחלט שהגברים המקוריים לא מספיק מבוגרים בשביל הסיפור, אבל הנשים צריכות להיות בעלות עור חלק ככל הניתן.

עוד קצת חפירה מגלה שג'ון פרסטון, על ספרו מבוסס הסרט, הוא אחיינה של פגי פיגוט האמיתית וכתב את הספר על סמך עדויות של דודתו. למרות זאת, בחרו סטון ובופיני לצמצם את תרומתה החשובה של פגי לכדי מישהי שלא שוקלת יותר מדי והגיעה בעקבות בעלה המנוסה ממנה בהרבה. זה גם נכון שהזוגיות שלהם נקלעה לקשיים, אבל הדבר קרה שנים לאחר החפירות בסאטון הו. ב-1939, הם עדיין היו מאוד מאושרים ביחד. שכבה נוספת של חפירות חושפת שהדמות של רורי מומצאת לחלוטין ומי שבאמת צלמו את התמונות מהעבודות באתר כלל אינם מוזכרים בסרט. לבסוף, מתגלה שהספר והסרט אמנם מבקשים לעשות כבוד לבזיל בראון, שנשכח לאורך השנים, אולם על הדרך מתעלמים כמעט לחלוטין מתרומתו של גאי מיינרד, בלעדיו בראון היה כנראה מוותר בשלב מוקדם על הפרויקט.

ציינתי יותר מפעם אחת בעבר שאני לא אוהב כשסרט מתיימר להיות מבוסס על סיפור אמיתי, בעודו ממציא חצי מהדברים המתרחשים על המסך במטרה להגביר את הדרמה. זה במיוחד מפריע לי כשהדרמה כבר קיימת במציאות, אבל יוצרי הסרט מזלזלים ביכולת של הקהל להבין אותה וזורקים עליו קלישאות במקום. החפירה אינו סרט רע, אבל הוא הרבה פחות טוב מכפי שיכול היה להיות והסיבה העיקרית לכך היא בדגש על החלקים הלא נכונים בסיפור. הייתי מבין אם ג'ון פרסטון היה מנפח את התפקיד של דודתו כי היא זו שספקה לו עדות ישירה מהעבודות. פחות ברורה לי ההחלטה של יוצרי הסרט להשתמש בפגי כמוקד לקו עלילה בדיוני שלא קשור בכלל לסיפור המרכזי ולא מוסיף לסרט כלום פרט לאורך.

לסרטים היסטוריים תוצרת בריטניה יש נטיה להתחלק לשתי קבוצות. יש את הסרטים המדויקים עד לרמת צורתו של כתם על הקיר, ויש את אלה שלפחות חצי מהם מומצא לחלוטין. החפירה משתייך לסוג השני, הפחות חביב עלי. כמובן שמותר לקחת חרות אמנותית בשביל להפוך סיפור למעניין יותר, או נגיש יותר לקהל. גם אין לי בעיה שמעוותים את המציאות כל עוד מודים בכך (מתברר ש"ממזרים חסרי כבוד" אינו מדויק היסטורית). מפריע לי כשהסיבה לכך היא זלזול בחומר המקור וביכולת של הצופים להבין מורכבות. החפירות בסאטון הו מכילות בתוכן סיפור מרתק, שעשה היסטוריה תרתי משמע, אבל עד שהסרט הגיע לידיה של נטפליקס, הוא כבר היה מקרה אבוד.

אם משתמע מהביקורת שיש לי משהו נגד "סרטים של קולנוע לב" או נגד "סרטי נטפליקס" או נגד אנשי תאטרון, אני מתנצל, כי זה ממש לא המצב. מה שאני מתכוון זה שבזמן צפיה בהחפירה, הרושם המיידי שלי היה שזה משהו שהייתי רואה את הטריילר שלו בקולנוע לב, בזמן שמישהי בשורה מאחוריה אומרת לחברתה "אה, הוא שחקן מפורסם" והזוג שקבעו איתו נכנס לאולם עשר דקות אחרי תחילת הסרט ומסנוור את כולם עם אור מהמסדרון. תאמינו או לא, אני למעשה מתגעגע לזה.

מחשבה אחת על “ביקורת: החפירה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.