מאה הגדולים: מקומות 20-11

20. בלתי נסלח (ארה"ב, 1992)

במקור: Unforgiven

במאי: קלינט איסטווד

תסריט: דיוויד וב פיפלס

שחקנים: קלינט איסטווד, ג'ין הקמן, מורגן פרימן, ג'יימז וולווט, ריצ'רד האריס, סול רובינק

מה קורה כאן: שנים לאחר שזנח את דרכיו הרצחניות, מחליט אקדוחן מזדקן בשם ויל מאני לקבל על עצמו עבודה אחת אחרונה. הוא יוצא עם שותפו הוותיק נד לוגן ועם בוקר צעיר ונלהב המכנה את עצמו סקופילד קיד, לנקום את השחתת פניה של זונה בביג ויסקי, ויומינג. הזונות האחרות בבורדל מציעות פרס כספי למי שיהרוג את שני הגברים שתקפו את חברתן, אולם לשריף המקומי אין שום כוונה לראות מתנקשים פועלים בעיירה והוא פועל בתוקף נגד כל מי שרק ינסה להיכנס לשטחה חמוש.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה אנשים מתייחסים לבלתי נסלח כרקוויאם למערבונים. התואר הזה נובע מכך שלא רק שהוא מציג את האקדוחן שרודף אחר פרס כספי כטיפוס רצוץ מנטלית שזנח את דרכיו בזקנתו, אלא גם מכך מי שביים את הסרט ומגלם את הדמות הראשית הוא אחד מהשחקנים הכי מזוהים עם ז'אנר המערבונים. איסטווד מזוהה עם טרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה, בה גלם תמיד את הגיבור. אמנם גיבור שיורה כדי להרוג, רודף אחר בצע כסף ומסכסך בין יריביו לשם הפקת רווח אישי, אבל גיבור בהעדר מישהו אחר שימלא את התפקיד. אם מסתכלים על המיקום של כל דמות בסקלת השמירה על החוק, ויל מאני הוא נבל והשריף, ליטל ביל, הוא הגיבור האמיתי שמנסה לשמור על ביג ויסקי בטוחה. בלתי נסלח הופך את התפקידים. הרוצח השכיר שבא להטיל עונש לא פרופורציונלי הוא הדמות מעוררת ההזדהות, בעוד איש החוק הוא האנטגוניסט המסוכן. הסרט בונה את עצמו סביב רשימה ארוכה של קלישאות, רק כדי לפרק אותן ולהראות עד כמה הן לא תואמות את המציאות. יש כאן לעג לאגדות המערב שמנופחות לשם מכירת ספרות זולה, לצד הכרה כנה בכך שלהרג יש מחיר, לא רק על הקרבן, אלא גם על הרוצח. בתחילת הסרט, ויל נמצא לאחר תהליך ממושך של חזרה בתשובה והפיכה לאיש משפחה, רק כדי שמצוקה כלכלית תאלץ אותו לחזור לדרך אותה נשבע לעזוב ועלולה לבטל עשרות שנים של עבודה קשה. אין פה שיר הלל ליורה המהיר ביותר או לגיבור היום. מי שנוקט באלימות, האלימות היא שתקבע את גורלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, שחקן משנה להקמן, עריכה), זוכה 2 פרסי גלובוס הזהב (במאי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה, מועמד לפרס גילדת המפיקים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לשחקן משנה

19. הסיפור שאינו נגמר (מערב גרמניה, 1984)

במקור: Die Unendilche Geschichte / The NeverEnding Story

במאי: וולפגנג פטרסן

תסריט: וולפגנג פטרסן, הרמן ויגל

שחקנים: בארט אוליבר, נואה האת'וויי, תמי סטרונך, אלן אופנהיימר, תומס היל

מה קורה כאן: בזמן שהוא נמלט מבריונים, נכנס בסטיאן בן העשר לחנות ספרים. הוא מוצא שם ספר בשם "הסיפור שאינו נגמר" ולוקח אותו איתו לבית הספר, שם הוא מעביר את המשך היום בקריאה בעליית גג חשוכה. הספר עוסק בממלכת פנטזיה, ההולכת ונעלמת בגלל הופעתו של לא כלום הרסני. לוחם צעיר בשם אטריו יוצא למסע מסוכן למצוא תרופה עבור הקיסרית הילדה, בתקווה שהחלמתה תביא לעצירת הלא כלום.

למה הסרט הזה ברשימה: חרף כעסם של מעריצי הספר עליו הוא מבוסס, אני חושב שהסיפור שאינו נגמר הוא אחד מסרטי הפנטזיה המותחים והמרגשים ביותר שהופקו אי פעם. ההפקה הגרמנית דוברת האנגלית אמנם נטולת כוכבים גדולים, אולם כסף רב הושקע באפקטים ובעיצוב העולם הדמיוני הנוצר בראשו של בסטיאן בעודו קורא את הספר. למרות אופיה האפל של העלילה וקיומן של כמה סצנות מפחידות באמת (ולא רק מנקודת מבט של ילד), הסרט עשיר בדמויות אהובות כמו פלקור דרקון המזל, הנוגס בסלעים והמדען הזקן ואשתו. נמצא גם זמן לאחת הסצנות העצובות בתולדות הז'אנר והצופה מקבל מהבמאי קרדיט כאשר יש צורך להפעיל את הדמיון כדי להבין למה הכוונה בלא כלום. זה לא כח מוגדר שהורס את כל הנקרה בדרכו, אלא עצם הרעיון שדבר שהיה איננו עוד, מה שמתקשר לצורך של בסטיאן להתמודד במקביל עם מותה הטרי יחסית של אמו. הסיפור שאינו נגמר לוקח את הצופים למסע רגשי לא פשוט בכלל, בזמן שהוא מציג את נקודת המבט ההולכת ומתאחדת של הגיבור הספרותי, הקורא הקולנועי והצופה החיצוני. שנות השמונים היו תור הזהב של סרטי פנטזיה לכל המשפחה והסיפור שאינו נגמר הוא אחת מנקודות השיא של תקופה זו.

פרסים בולטים: זוכה פרס הקולנוע הגרמני לעיצוב תפאורה, זוכה פרס האקדמיה למדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן צעיר (האת'וויי)

18. אמריקן ספלנדור (ארה"ב, 2003)

במקור: American Splendor

במאים: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

תסריט: שארי ספרינגר ברמן, רוברט פולציני

שחקנים: פול ג'יאמטי, הופ דיוויס, ג'ודה פרידלנדר, ג'יימס אורבניאק, ארל בילינגז

מה קורה כאן: הארווי פיקאר הוא פקיד מתוסכל וגרוש פעמיים שמתחיל לכתוב קומיקס המבוסס על החיים האמיתיים. הקומיקס, הנקרא "אמריקן ספלנדור", זוכה להצלחה בקרב חובבי תרבות שוליים ומביא לשינויים בחייו האישיים של פיקאר, לצד הפיכתו לאישיות ציבורית. הסרט משלב בין שחקנים הממחישים סיפורים מתוך הקומיקס, לבין ראיונות וקטעי ארכיון אמיתיים בהשתתפות פיקאר ואנשים נוספים בקרבתו.

למה הסרט הזה ברשימה: אמריקן ספלנדור הגיע לקולנוע בזמן שהוליווד התחילה להבין איך ליצור רצף של שוברי קופות המבוססים על קומיקס. סצנת הפתיחה ממחישה עד כמה הארווי פיקאר שונה מגיבורי הקומיקס האחרים, לא רק כי הוא אדם אמיתי, אלא גם כי אין לו שום כוחות מיוחדים, אישיות כובשת, משפטי מחץ, או יכולת כלשהי להציל את העולם. למרות זאת, ההצלחה לא עולה להארווי לראש והוא ממשיך לראות בעצמו פקיד אפור שתקוע בעבודה לא מעניינת, מתמודד עם משברים וקשיים כמו כל אדם ומכיר בהיותו בן תמותה. ההצלחה של הקומיקס משקפת את השינויים בעולם המערבי, כאשר התקליטים הישנים שהארווי אוסף מתחלפים בראיונות אצל לטרמן, ספיישלים של MTV וצפיה בקומדיות קולג' בעלות מוסר מפוקפק. כשבעולם האמיתי, נשבר המונופול של חברות ההוצאה הגדולות עם הופעתן של חנויות המתמחות בקומיקס, אמריקן ספלנדור הפך מתופעה עלומה לסדרה זוכת פרסים שבסופו של דבר, עובדה לסרט. זו תמונת מראה לחברה שמוצאת יותר זמן לפנאי ולתחביבים שאינם מוכתבים מלמעלה, אבל עדיין מושכת את עיניהם של בעלי ההון. הארווי פיקאר, כפי שמשתקף בראיונות איתו, אינו רודף תהילה ואינו מסוגל להסביר את המשיכה הגדולה בכתביו, פרט לכך שהוא כן ומנסה לכתוב בגובה העיניים. הוא עדיין קמצן ומתקשה למצוא את האושר, אבל לאט לאט גם לומד להעריך חלק ממה שיש לו. הקסם של הסרט זה שהוא כל כך אנושי, למרות שחלק מהדמויות בו נראות מוגזמות לחלוטין. כשקולטים שמדובר באנשים אמיתיים שהקומיקס אפילו קצת מעדן את אישיותם, מבינים עד כמה החיים של הארווי פיקאר בעצם מרתקים ומיוחדים, גם אם הוא עצמו לא מודה בזה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית משנה (דיוויס), זוכה פרס National Board of Review להופעה פורצת דרך (ג'יאמטי), זוכה פרס אגודת המבקרים הלאומית של ארה"ב לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר

17. כלבי אשמורת (ארה"ב, 1992)

במקור: Reservoir Dogs

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: טים רות', הארווי קייטל, מייקל מדסן, סטיב בושמי, כריס פן, לורנס טירני

#haidagiffare from Hai da spicciare?

מה קורה כאן: שישה אנשים נשכרים בידי הגנגסטר ג'ו קבוט ובנו אדי לביצוע שוד. השישה אינם מכירים זה את זה וכל אחד מהם מזוהה בשמו של צבע במקום שם אמיתי. לאחר שהשוד משתבש, מר אורנג' מגיע מדמם למקום המפגש, בעוד מר וייט הוותיק, מר פינק החשדן ומר בלונד הפסיכוטי מנסים לברר מה קרה והאם יש ביניהם שתול שהודיע למשטרה מראש על השוד.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו ידוע בכך שהוא שואל רעיונות מיצירות של אחרים ומשלב אותם בסיפורים מקוריים משלו. במקרה של כלבי אשמורת, טרנטינו לקח מוטיבים מסרטים של קובריק, קראבוצ'י ורינגו לם, הכניס הכל תחת כותרת שהיא שיבוש שמו של "להתראות ילדים"… אבל זה עדיין נראה כמו סרט שרק טרנטינו היה מסוגל ליצור. הרבה דברים שנעשו מזוהים איתו בהמשך, כמו שיחות על תרבות הפופ שאינן קשורות לעלילה, אבל מספקות עומק לדמויות, צילום מתוך תא מטען של מכונית, שילוב שירים ישנים בעלילה מודרנית, גנגסטרים בחליפות כל אלה מופיעים כאן וימשיכו ללוות את המשך קריירה שלו. הסרט אלים, אבל זו לא אלימות לשם האלימות, אלא לשם הדגשת שברירותו של הקיום. כן, טרנטינו מצלם אלימות בסטייל, אבל אף פעם לא חוגג אותה. כלבי אשמורת מציג גם בסיס רגשי מרשים, כאשר אנשים שלא אמורים להכיר זה את זה אפילו על בסיס שם פרטי, הולכים ונהפכים לחברים קרובים או לאויבים מרים בהתאם לנסיבות. הפרטים הקטנים שמשובצים לאורך הסרט נותנים לו נופך יותר מציאותי. טרנטינו בעצם עונה על השאלות שמעסיקות אותו בתור צופה בסרטי פשע. האם כולם מרוצים מהכינויים שלהם? מישהו בטוח מתבאס מכך שהכינוי המגניב הוענק למישהו אחר. על מה הם מדברים כשלא מדברים על השוד? על מדונה? על מדיניות השארת טיפים? כלבי אשמורת הוא החשיפה הראשונה של טרנטינו לקהל הרחב ותחילתה של קריירה מהחשובות בתולדות הקולנוע העכשווי.

פרסים בולטים: זוכה פרס המבקרים הבינלאומי, זוכה פרס אינדיפנדנט ספיריט לשחקן משנה (בושמי)

16. אד ווד (ארה"ב, 1994)

במקור: Ed Wood

במאי: טים ברטון

תסריט: סקוט אלכסנדר, לארי קרזבסקי

שחקנים: ג'וני דפ, מרטין לנדאו, שרה ג'סיקה פרקר, פטרישה ארקט, ביל מארי, ג'פרי ג'ונס, ליסה מארי, ג'ורג' סטיל, וינסנט ד'אונופריו

מה קורה כאן: סיפורו של אדוארד ווד ג'וניור, מי שנחשב כיום לאחד הבמאים הגרועים בהיסטוריה. הסרט מתמקד בקשר שלו עם כוכב העבר בלה לוגוסי והנסיונות להשיג מימון לסרטים חרף חוסר המקצועיות של ההפקה. בין השאר, אד ווד גם מגייס כשותפים קבועים את חברתו דולורס, המתאבק המקצועי תור ג'ונסון, מגישת הטלוויזיה ומפירה והמדיום קריזוול המדהים.

למה הסרט הזה ברשימה: למרות שירד מגדולתו בעשר השנים האחרונות, טים ברטון הספיק לביים כמה סרטים שתמיד ישארו אהובים עלי. אד ווד הוא הפחות ברטוני שבהם ואחד הבודדים שעוסקים בסיפור אמיתי. קל לראות כיצד הסרטים של ווד השפיעו על ברטון שמעולם לא הסתיר את חיבתו לבי-מוביז שמדגישים את הביזאר על פני דברים שהצופים יותר מורגלים אליהם. גיבור הסרט משווה את עצמו לאורסון ולס כי שניהם מביימים, כותבים ומשחקים בעצמם. הוא רק לא מבין את מה שהקהל יודע היטב, שלאורסון ולס, בניגוד לאד ווד, היה כשרון. באופן כללי, זה תמיד סיכון לשים את כל הביצים בסל אחד ועל כל צ'רלי צ'פלין או לורנס אוליבייה, יהיה גם טומי ויזו או ניל ברין שהסרטים שלהם מהנים לצפיה, אבל לחלוטין לא מהסיבה שהתכוונו אליה. אפילו בתור מעריץ, ברטון מכיר בכך שהסרטים של אד ווד הם זבל. הוא מעריץ את האדם שנלחם שוב ושוב ליצור בתנאים שלו ולקדם נושאים ודמויות שלא היו מקובלים באותה תקופה, אבל מודה שאורסון ולס הוא לא. המדהים הוא שסרט העוסק בבמאי כל כך ידוע לשמצה, שדורות של צופים לועגים לפועלו, הוא אחת מתצוגות הכשרון הגדולות של שנות התשעים בעיני. טים ברטון בשיאו, צילום נהדר של סטפן צ'פסקי בשחור לבן (ברוח התקופה בה העלילה מתרחשת), מוזיקה של האוורד שור ששואבת השראה מבי-מוביז, עיצוב אמנותי שמשחזר בצורה מרשימה את הסטים המקוריים מסרטיו של ווד. מעל הכל, משחק נהדר של ג'וני דפ בתפקיד הבמאי הנלעג, מרטין לנדאו בתפקיד לוגוסי השחוק והמכור לסמים ושאר הצוות שמשלב בין מוזרות לבין חום אנושי שלמפיקים מאותה תקופה לא הייתה סובלנות כלפיהם.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (שחקן משנה ללנדאו, איפור), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרס גילדת השחקנים לשחקן משנה, מועמד לפרס גילדת התסריטאים של אמריקה, מועמד לשני פרסי באפט"א, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן

15. ביטלג'וס (ארה"ב, 1988)

במקור: Beetlejuice

במאי: טים ברטון

תסריט: מייקל מקדואל, וורן סקארן

שחקנים: אלק בולדווין, ג'ינה דיוויס, וינונה ריידר, מייקל קיטון, ג'פרי ג'ונס, קתרין אוהרה, גלן שיידיקס, סילביה סידני

מה קורה כאן: זוג צעיר, אדם וברברה, נהרג בתאונת דרכים במהלך נסיעה הביתה. כשהם מגיעים סוף סוף הם מגלים שהבית נמכר למשפחת דיץ בעלת הטעם המזעזע ושאדם וברברה הם כעת רוחות רפאים התקועות שם עד שישלימו את הליך קבלתם לעולם הבא. הם מנסים לגרום לדיירים החדשים לעזוב על ידי שכירת שרותיו של ביטלג'וס, מגרש חיים שמופיע ברגע ששמו נאמר שלוש פעמים. המצב מסתבך כשלידיה, הבת המתבגרת לבית דיץ, מתחבבת על הזוג המת.

למה הסרט הזה ברשימה: אחרי שהרשים את האולפן עם סרט הביכורים שלו "ההרפתקאה הגדולה של פי וי", הוחלט להעניק לברטון תקציב גבוה ויותר חופש אמנותי בתקווה שיביים את הלהיט הבא שלו. זה עבד וביטלג'וס אכן היה להצלחה מסחרית גדולה, שהניבה גם סדרת אנימציה פופולרית, שלושה משחקי מחשב והפכה את הדמות של מגרש החיים לחלק קבוע מתרבות הפופ. נוסף על כך, הסרט קבע את הטון לגבי הסגנון המזוהה עם סרטיו של ברטון, כולל העיסוק בנושאים מורבידיים, העיצוב המעוות בכוונה, המראה הגרוטסקי של חלק מהדמויות וחליפת הפסים בשחור ולבן שהדים שלה נקלטים בכל סרט של ברטון מאז. ביטלג'וס הוא מה שקומדיה שחורה צריכה להיות. ארועים טרגיים משמשים בסיס לבדיחה כי המוות כאן הוא רק התחלת הסיפור, מייקל קיטון מרגיש בנוח בתפקיד הכי הפוך שאפשר מברוס ויין (אליו הגיע בעקבות שיתוף הפעולה הזה עם ברטון) והצבעוניות של הרקע נוגדת בצורה חכמה את האפלוליות של העלילה. כמה שהוא נמשך לדברים עצובים, ברטון הוא קולנוען אופטימי להפליא שמאמין באהבת אמת ובמשפחתיות כערכים עליונים על פני מסחריות ונצלנות. ברגע שביטלג'וס מתגלה כיותר צרה מאשר ברכה, גם הסרט משנה כיוון ומתחיל לכמוה לעבר האפשרות שיהיו חיים בבית במקום שיאוכלס אך ורק במתים. נוסף על כל זה, ההומר בסרט מחזיק מעמד לאורך השנים. השימוש במוזיקה מוכרת כחלק מהדגמת כוחן של הרוחות יצר סצנה בלתי נשכחת שמראה מה טים ברטון מסוגל לעשות כשדעתו לא מוסחת בידי המציאות והוא פשוט נותן לדמיון שלו לרוץ חופשי.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לאיפור, מועמד לשני פרסי באפטא (איפור, אפקטים מיוחדים), זוכה פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לשחקן (קיטון)

14. דוקטור סטריינג'לאב (בריטניה, 1964)

במקור: Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb

במאי: סטנלי קובריק

תסריט: סטנלי קובריק, טרי סאות'רן, פיטר ג'ורג'

שחקנים: פיטר סלרס, ג'ורג' סי. סקוט, פיטר סלרס, סטרלינג היידן, פיטר סלרס, סלים פיקנז, פיטר בול

מה קורה כאן: בעיצומה של המלחמה הקרה, בריגדיר גנרל ג'ק די. ריפר משתגע ומוציא לפועל משימה להטלת פצצת אטום בשטח ברית המועצות. כאשר נשיא ארה"ב שומע על כך, הוא מכנס את חדר המלחמה ועושה מאמצים להחזיר את המפציצים בזמן ולפייס את מקבילו הסובייטי. לרוע המזל, הקוד לביטול נמצא אצל ריפר והיחיד שנמצא איתו בחדר הוא קפטן מנדרייק הבריטי שמנסה להרגיע את הגנרל המשוגע ולהעביר הלאה מידע על מה שקורה בבסיס.

למה הסרט הזה ברשימה: סטנלי קובריק הוא לא שם שמזוהה בדרך כלל עם קומדיות פרועות, אבל כשהחליט לביים סרט כזה, להק את אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים שיסחוב את שאר הצוות על כתפיו. פיטר סלרס מגלם כאן שלוש דמויות מאוד שונות זו מזו: קפטן מנדרייק הבריטי והמאופק, הנשיא האמריקאי מאפלין שמנסה נואשות לא לאבד את קור רוחו, ודוקטור סטריינג'לאב הגרמני שיותר מתעניין ביצירת גרעיני רביה מאשר במניעת מלחמה גרעינית. רוב השחקנים לא ידעו בכלל שמדובר בקומדיה וצלמו את תפקידיהם ברצינות המתבקשת מסיפור על חורבן קרב. רק סלרס ידע את הסוד, שקובריק מתכוון לערוך את הסרט מתוך הטייקים בהם הורה לשחקנים להשתחרר ולהתפרע בכדי להתמודד טוב יותר עם התסריט הרציני. כמה שג'ורג' סי. סקוט, סלים פיקנז, סטרלינג היידן ופיטר בול מצחיקים על המסך, אף אחד מהם לא ידע שהוא משתתף בקומדיה. אפשר לתהות לגבי המוסריות של הבחירה (וזה משפט שנכון לגבי הרבה החלטות של קובריק כבמאי), אבל התוצאה היא סאטירה יעילה שלועגת לאיום שהיה קיים בזמן הצילומים על העולם כולו, מבלי להפחית מהאפשרות שיקרה במציאות. המלחמה הקרה הייתה מאוד קרובה לצאת משליטה, כפי שהתברר שנתיים לפני כן בעת משבר הטילים בקובה ואפילו אסקפיסט כמו קובריק לא הצליח להתחמק ממחשבות על כך. הבחירה לערוך את דוקטור סטריינגל'אב כקומדיה נבעה גם מהצורך להבדיל את הסרט מ"אל-כשל", סרט של סידני לומט שעסק בסיפור מאוד דומה והופק, כמו סרטו של קובריק, בידי אולפני קולומביה. למה קברניטי האולפן החליטו להוציא באותה שנה שני סרטים עם רעיון כל כך דומה? לא ברור, אבל קובריק הבין שהוא צריך להבדיל את הסרט שלו מזה של לומט ובחר לעשות זאת על ידי הגחכה של הקונפליקט, במקום העצמת הדרמה שבו. פיטר סלרס קבל חופש לאלתר על הסט והניסוי התגלה כמוצלח. בעוד "אל-כשל" הוא סרט טוב בפני עצמו, הוא לא התבגר טוב כמו דוקטור סטריינג'לאב. אין בו דמויות שנשארות בזכרון, או רגעים שרוצים לחזור אליהם ודווקא ההגזמה של קובריק מאפשרת לשתף יותר אמת כואבת.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לסלרס), זוכה 4 פרסי באפט"א (כולל הסרט הטוב ביותר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים לקומדיה אמריקאית, זוכה פרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

13. בני וג'ון (ארה"ב, 1993)

במקור: Benny & Joon

במאי: ג'רמיה אס. צ'צ'יק

תסריט: ברי ברמן, לזלי מקניל

שחקנים: ג'וני דפ, מרי סטיוארט מסטרסון, איידן קווין, ג'וליאן מור

מה קורה כאן: בני ואחותו ג'ון גרים בבית פרטי, אבל מצבה הנפשי של ג'ון מביא את בני לשקול את העברתה למוסד בו תזכה לטיפול מסביב לשעון. בזמן שהוא מתלבט, ג'ון מפסידה במשחק פוקר ונאלצת לקחת הביתה את סם, בן דודו של אחד החברים של בני. סם הוא טיפוס חברותי ושקט שאוהב לחקות סצנות מתוך סרטים אלמים ובאופן כללי, די מוזר. אחרי התחלה לא מוצלחת, ג'ון מתחילה ממש לחבב את הדייר החדש וחשה רגשות כלפיו, למורת רוחו של בני המגונן.

למה הסרט הזה ברשימה: אם נשים רגע בצד את מה שידוע על חייו הפרטיים, ג'וני דפ הוא שחקן מצוין. בן אדם בעייתי, אבל שחקן מצוין. לא סתם יש בעשיריה הזו שני סרטים בהם הוא בתפקיד ראשי. אד ווד וסם, אותם גלם בסך הכל בהפרש של שנה זה מזה, חולקים אהבה לסרטים ואת תפקיד האאוטסיידר בחברה, אולם הם מאוד שונים באופיים. אד שופע בטחון, נלחם כנגד הסיכויים ונטול מודעות עצמית. סם הוא בישן, בורח לתפקידים אלמים כחלופה לשיחה רגילה עם בני אדם ולמרות שבני רואה בו פוטנציאל למופע שימשוך קהל, זה לא באמת מה שסם רוצה. אם אומרים לו ללכת לדירה של אנשים זרים, הוא ילך. אם אומרים לו לחכות בחוץ, הוא ישב על תיבת דואר ויחכה. אם אומרים לו להכין פירה, הוא ישתמש במחבט טניס כי ג'ק למון לא היחיד שיודע למצוא שימוש במטבח לחבטת הגשה. בני וג'ון הוא סרט שכולו טוב. מאין קדימון ל"בנות גילמור" עם הדמויות המוזרות שחיות בפרברים ומתעסקות ברפרנסים לתרבות הפופ ובשיחה על רגשות בזמן שהדיינר המקומי סוגר יום. יש פה אהבת אדם כנה, אבל לא ברמה של קיטש. יוצרי הסרט מודעים לכך שהמציאות מורכבת ושסיפור הרקע של הדמויות אפל, אולם הם לא נותנים לטון השלילי להשתלט. השיר "I'm Gonna Be (500 Miles)" שמלווה את כתוביות הסיום מבטא את הרעיון מאחוריו, שלמרות הקשיים שבדרך, מה שחשוב זה להביט לאחור ולראות את המרחק שכבר נעשה. אולי זו פרשנות קצת מעמיקה לשיר פופ פשוט, אבל הוא מנוגן בסוף סרט שמבקש לחשוב על נושאים מורכבים בצורה ישירה, אז קצת מתערבבים לי דברים. אם בני וג'ון היה יוצא כיום, הוא היה נראה כמו קלישאה של מתחרה בפסטיבל סאנדאנס. מאחר והופק לפני קרוב לשלושים שנה, הוא מתקיים מעבר לאופנות וחיקויים ונראה מקורי ממש כמו הסרטים הישנים שסם כל כך אוהב.

פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (דפ), מועמד ל-3 פרסי MTV (צמד על המסך, הופעה קומית, שיר מתוך סרט)

12. אלאדין (ארה"ב, 1992)

במקור: Aladdin

במאים: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס

תסריט: ג'ון מאסקר, רון קלמנטס, טד אליוט, טרי רוסיו

שחקנים: סקוט ויינגר, רובין ויליאמס, לינדה לרקין, ג'ונתן פרימן, גילברט גוטפריד, דאלגס סיל, פרנק ולקר

מה קורה כאן: אלאדין הוא גנב צעיר בעיר אגראבה שחברו היחיד הוא הקוף אבו. יום אחד, נערה יפה שהוא מציל מתגלה כנסיכה ג'סמין שיצאה במסווה לראות את החיים מחוץ לארמון. השניים מתאהבים, אולם מופרדים מיד בידי הווזיר הרשע ג'פאר שמשכנע את אלאדין להשיג עבורו מנורת קסמים. המנורה נשארת לבסוף אצל אלאדין שמגלה שכאשר משפשפים אותה, יוצא מתוכה ג'יני המגשים שלוש משאלות לבעל המנורה. מאחר ולא ניתן לבקש לגרום למישהו להתאהב, אלאדין מחליט להשתמש במשאלות על מנת להפוך לנסיך ולחזר אחר ג'סמין בהתאם לחוקי הסולטנות.

למה הסרט הזה ברשימה: קורה שרימייק גורם הערכה מחודשת דווקא לסרט המקורי. במקרה של אלאדין, שגם ככה היה סרט האנימציה האהוב עלי והסרט האהוב עלי של דיסני בכל פורמט, ההשמטות שנעשו ברימייק גורמות למקור להיראות גאוני. הסרט מ-1992 עשיר בנגיעות קטנות שהיו הופכות גם סרט לא מצויר לטוב יותר. הניגוד המוחלט בין הנסיכה שמתחזה לעניה והעני שמתחזה לנסיך, או האופן בו הוא מתרשם מהארמון והיא מתרשמת מכל מה שמחוץ לארמון, מביעים בלי מילים את הפער שצריך לגשר עליו. החשיבות בכך שהנבל ישוחק בצורה מוגזמת על מנת שהמשאלות שלו יתאמו את אישיותו מורגשת במערכה האחרונה. בניית הקשר בין הג'יני ואלאדין כך שהם לא רק נעשים חברים, אלא גם יש לג'יני אינטרס של ממש לשמור על אדונו בחיים מעניק לדמויות עומק שחסר בחידוש הלא מצויר. הסרט היה מוצלח גם בלי הדברים האלה, אבל הם מעלים אותו רמה מעל סרט הפנטזיה הממוצע והופכים אותו ליצירה שזורה בקפדנות המכילה רבדים שהעין מפספסת. כמובן שאי אפשר לדבר על אלאדין בלי להזכיר את הליהוק של רובין ויליאמס לתפקיד הג'יני. הבמאים מסרו לוויליאמס תסריט, אבל בעיקר נתנו לו לזרום עם איזה רעיון שעולה לו בראש. התוצאה היא דמות שאומרת כל משפט בהתאם לאסוציאציה אחרת וגם אם זה מוזר שכמעט כל הרפרנסים של הג'יני הם לדמויות תרבותיות מהמאה העשרים, יש בכך הגיון מסוים. מעבר לצורך לשמור על הקהל של תחילת הניינטיז משועשע, הגילוי המאוחר (לקח שנים עד שהבמאים אשרו את התאוריה הזו) שהמספר בתחילת הסרט הוא הג'יני בדמות אדם, מצביע על כך שהצופים הם חלק מהסיפור ולכן הוא מספר אותו במונחים שהם יבינו.

פרסים בולטים: זוכה בשני פרסי אוסקר (פסקול מקורי, שיר מקורי), זוכה ב-3 פרסי גלובוס הזהב (פסקול מקורי, שיר מקורי, פרס מיוחד לרובין ויליאמס), מועמד לשני פרסי באפט"א, זוכה פרס אני לסרט האנימציה הטוב ביותר, זוכה פרס MTV להופעה הקומית הטובה ביותר (ויליאמס)

11. מועדון קרב (ארה"ב, 1999)

במקור: Fight Club

במאי: דיויד פינצ'ר

תסריט: ג'ים יולס

שחקנים: אדוארד נורטון, בראד פיט, הלנה בונהם קרטר, מיט לוף, ג'ארד לטו

מה קורה כאן: עובד בחברת רכב (גדולה) הולך לקבוצות תמיכה לחולים סופניים על מנת להילחם בנדודי השינה שלו. ההרגל המשונה מצליח, עד שאישה בשם מרלה מתחילה להופיע באותן הקבוצות ולטרוד את מנוחתו. גורלו משתנה כאשר פיצוץ בדירה שלו מביא אותו להתקשר לטיילר דרדן, יצרן סבונים אותו פגש במקרה בטיסה. השניים עוברים לגור ביחד ומתחילים לנהל מועדון קרב מחתרתי בו גברים מתוסכלים בני דור האיקס הולכים מכות זה עם זה על מנת לפרוק תסכולים ולחוש חלק ממשהו גדול מהם.

למה הסרט הזה ברשימה: זו אמנם עברה על החוק הראשון, אבל בואו נדבר על מועדון קרב. דיוויד פינצ'ר ביים את הסרט הזה בסגנון שאני מכנה "פופ סינמה" (לא מונח רשמי). זה סגנון שבו המציאות משתנה בהתאם לסיפור, הקיר הרביעי מעשית לא קיים, הפסקול מגוון ומשתנה ללא הרף, זוויות הצילום מתמקדות במיוחד בפנים, העריכה מהירה ופחות או יותר כל דבר שנאמר במהלך הסרט גם מוצג על המסך. יש מעט מאוד מקום לסודיות והכל גלוי. פינצ'ר לא המציא את הסגנון הזה, יש לפחות סרט אחד בין מאה הגדולים שלי ("טריינספוטינג") שהשתמש באמצעים דומים עוד לפניו. מצד שני, מועדון קרב הוא הסרט שהפך את הסגנון למפורסם ואולי הראשון שמבוים ככה מתחילתו ועד סופו. הוא אמנם נחשב לאכזבה בקופות, אבל הגידול הפתאומי במכירות מכשירי DVD באותה שנה, הפך אותו ללהיט קאלט. צופים בבית, כולל עבדכם הנאמן, חרשו את האינטרנט בחיפוש אחר מידע על פרטים קטנים שמתפספסים בצפיה ראשונה, כולל כאלה שניתן להבחין בהם רק אם עוצרים את הסרט בשניה הנכונה. דיוויד פינצ'ר הוא פרפקציוניסט וזה אומר שבסרט שמכיל כמות בלתי נתפסת של פרטים, כולל טוויסט שמעודד לצפות בסרט שוב בכדי להבין אותו מנקודת מבט שונה, אין פגמים. לפחות לא פגמים טכניים. אין בסרט הזה שום דבר שפינצ'ר לא תכנן שיופיע על המסך ובעוד הוא עצמו לא ביים עוד סרטים בסגנון הזה, במאים כמו אדגר רייט, אדם מק'קיי וטוד פיליפס בהחלט הושפעו. הופעות מצוינות של צוות השחקנים מוסיפות לסרט הכל כך טכני את הרגש הנחוץ, כאשר למרות כל הדברים הרעים שהם עושים, למעשה אכפת לנו מהמספר חסר השם וממרלה הניהיליסטית. הסרט בנוי כאזהרה מפני כתות והקלות בה הן יכולות להיווצר. הוא נראה מוגזם, אבל אז קוראים על אוסף של טראמפיסטים שטופי מוח שמסתערים עם כלי נשק על הקפיטול והמשטרה לא מנסה לעצור אותם. לפעמים הגזמה היא רק רעיון שהמציאות עוד לא הספיקה להדביק.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכת סאונד, מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.