ביקורת: הבלוז של מא רייני

במשך כמה שנים, הייתי מגיע בקביעות למסיבות בלוז שבועיות. במסיבות היינו רוקדים, לפעמים עושים תורות בבחירת הפלייליסט, לפעמים בסטודיו לריקוד, לפעמים בחדר אחורי של פאב ולפעמים בדירה של מישהו. זה לא היה מחתרתי כפי שאתם אולי מדמיינים, היינו פשוט קבוצה של תלמידי בית ספר לריקוד שנהנים לרקוד וללמוד על ההיסטוריה של המוזיקה ולא פעם מנסים לאתגר זה את זה עם בחירות מוזיקליות לא שגרתיות שעדיין התאימו לתנועות הריקוד.

העניין עם ריקוד בלוז הוא שאין צעדים מסוימים שצריך ללמוד. התנועה היא ממרכז הגוף, לא מהרגליים, ומה שבאמת צריך לדעת זה איך לשפר את התקשורת בין מוביל ומובל לרמה שהיא כמעט טלפתית. ככל שנדרש פחות מאמץ להעביר לפרטנר את התנועה הבאה שרוצים לבצע, ככה הריקוד חלק ומהנה יותר. הבעיה היא שזה לא נראה מאוד מלהיב כלפי חוץ והיה קשה לגייס תלמידים חדשים. בניגוד לריקודים כמו לינדי הופ או סלסה שמאופיינים במוזיקה מהירה ושמחה ובתנועות בולטות לעין, בלוז אפשר לרקוד במקצבים מאוד קיצוניים, כשכל זוג רוקד לגמרי אחרת, לפי הפרשנות האישית שלו למוזיקה. אפשר לרקוד מהר יחסית, אפשר לרקוד ברדיוס של בלטה, לרוב רקדנו איפשהו באמצע. זה ממש כיף למי שמתחבר למוזיקה, אבל קשה לשיווק למי שהציפיה שלו מריקוד היא מחזה מוחצן יותר. בסופו של דבר, שילוב בין מחסור ברקדנים חדשים שנמצאים מעבר לרמה הבסיסית, לחוסר הכדאיות הכלכלית עבור בתי הספר השונים, גרמו למסיבות לדעוך.

למה אני מספר את זה בהקשר של "הבלוז של מא רייני"? לא בגלל המילה בלוז, או האופן בו הדמויות מדברות על חשיבות הבלוז עבורן. אני מתחיל עם סיפור על הריקוד כדי להגן על עצמי. יש טענות, במיוחד בצד הרחוק יותר של האוקינוס האטלנטי, שריקוד בלוז הוא ניכוס תרבותי, מאחר והשורשים שלו הם בקרב עבדים משוחררים וצאצאיהם בדרום ארה"ב, שהשתמשו במוזיקה כביטוי לכאב היומיומי שלווה את חייהם בעוני כפוי ובאיומים מתמשכים מצד אנשים לבנים. טוענים שמוזיקת הבלוז והריקוד לצליליה הם מורשת תרבותית של אפרו-אמריקאים שנגזלה מהם בידי מוזיקאים לבנים שהרוויחו כסף ממחיקת ההיסטוריה השחורה. זה לא טיעון שקרי, המון לבנים זכו להצלחה בזכות מוזיקה שהוקלטה במקור בידי אמנים שחורים שלא זכו לקרדיט ראוי. מצד שני, דווקא רקדני בלוז מודרניים הם לדעתי הפתח לתיקון העוול ההיסטורי. הרבה מורים לבלוז מקדישים זמן כדי ללמד על ההיסטוריה של המוזיקה, על הסיפורים מאחורי השירים והמבצעים, על הסצנות השונות, איך להבדיל בין דלתא בלוז לשיקגו בלוז, ואיך להשתמש בהיסטוריה העשירה של המוזיקה כדי לקבל השראה לריקוד שמגיע מתוכנו. אי אפשר לאהוב בלוז באמת בלי ללמוד על המקורות שלו, כי ככל שנחשפים ליותר שירים, ככה חוזרים יותר אחורה בזמן. בימינו, כשצעירים שחורים רבים מתעלמים מבלוז לטובת מוזיקה פופולרית יותר, דווקא לבנים מהצד השני של העולם הם אלה שבאופן אירוני מנסים לשמר את המורשת של המוזיקה.

עכשיו לסרט שלשמו התכנסנו.

ב-1927, מגיעה קבוצה של נגנים לאולפן הקלטות בשיקגו. קאטלר, טולדו, סלו דראג ולוי הם להקת הליווי הקבועה של מא רייני, "אם הבלוז". בזמן שהם עושים חזרות ומחכים שהסולנית המפורסמת תגיע, ארבעת הגברים מדברים ביניהם על פרנסה, היסטוריה אישית, אמונה והאם לטרוח בכלל לעבוד על הגרסה של לוי לשיר "Ma Rainey's Black Bottom", או לוותר מראש כי ברור שמא לא תסכים לחרוג מהביצוע הרגיל שלה.

כאשר מא רייני מגיעה סוף סוף, באיחור חצי אפנתי, היא מתנהגת כדיווה במובן הפחות חיובי של המילה. היא לא מוכנה להתחיל להקליט לפני שיובאו לה בקבוקי קוקה קולה, מאיימת שוב ושוב לעזוב את האולפן כשמשהו לא מסתדר, מסרבת לבצע שירים בעיבוד שבעל האולפן מבטיח שהצעירים אוהבים, ומתעקשת שהאחיין המגמגם שלה יקליט את קטע הדיבור שפותח את השיר. בעוד שאר חברי הלהקה מקבלים את הדרישות המתישות של מא כחלק מהעבודה, נוצרת התנגשות בינה לבין לוי, שבטוח שהשלב הבא עבורו יהיה הקמת להקה משלו והעבודה עם קאטלר והאחרים היא רק בשביל תלוש משכורת.

הסיבה שהבלוז של מא רייני זוכה לתשומת לב גדולה במיוחד כרגע, היא צ'דוויק בוזמן. זה הסרט האחרון אליו הספיק להצטלם לפני מותו באוגוסט האחרון ומאחר ורק לפני כמה שנים הגיע למעמד של כוכב, הרבה אנשים סקרנים לראות את הופעת הפרידה שלו, שגם מעוררת באז לאוסקר. התפקיד של לוי הוא בהחלט שינוי כיוון מ"הפנתר השחור" או מהתפקיד הקטן שלו ב"הזהב של נורמן". בוזמן לא מגלם הפעם דמות של מנהיג כריזמטי שתמיד יודע מה לעשות, אלא טיפוס מפוקפק ושחצן שלמרות כשרון מוזיקלי בלתי מבוטל, לא מסוגל לעבוד עם אחרים בלי לגרום בעיות. הוא עושה בחירות שבברור יסבכו אותו, אבל לא אכפת לו, כי הוא בטוח שיום אחד יביט לאחור ויצחק על כולם מתוך הקאדילק שלו. הוא מזכיר מאוד את לואין דיוויס מסרטם של האחים כהן, גם הוא מוזיקאי מוכשר שעושה בחירות שגויות ואז מאשים את שאר העולם בהימורים הגרועים שלו.

ההבדל הוא שלואין דיוויס לא נועד לייצג רעיון גדול יותר. הוא בסך הכל מישהו שגאווה ואשליה עצמית מונעות ממנו להפוך למה שהוא באמת רוצה, כי הוא מפספס הזדמנויות פז שנזרקות לעברו ורק מצריכות קצת התגמשות מצדו. לוי גרין לא מקבל את אותן ההזדמנויות. אם לוי רוצה להתפרסם, הוא לא יכול פשוט לבוא לאודישן ולקוות שיאהבו את השירים שלו, או לחיות מתמלוגים על שיר שעזר להקליט בתור טובה לחבר מקושר. לוי גרין הוא שחור בארצות הברית של 1927. מוכשר ככל שיהיה, תדרש ממנו המון עבודה קשה רק בשביל להתקרב לתקליט משלו. לואין דיוויס מנסה לגנוז תקליטים ישנים שהקליט כי הוא מאמין שהחומרים המוקדמים שלו לא טובים כמו החדשים. ללוי אין בכלל את הפריבילגיה למצוא מקום אחסון עבור פריטים שאינו נושא על גופו.

זה הסיפור האמיתי של הסרט. אמנם מפגש אגואים בין דיווה לבין חצוצרן פשוט עם שאיפות גדולות יכול היה לספק מספיק חומר לדרמה בפני עצמו, אבל יוצרי הסרט, המבוסס על מחזה של אוגוסט וילסון, בחרו להדגיש הבט נוסף בחייהם של מוזיקאים שחורים במאה ה-20. הם הוסיפו סצנה בסיום שלא מופיעה במחזה המקורי בכדי להדגיש למה מבחינתם לוי גרין הוא סימפטום ולא מחלה. הם רצו להראות שעם כל המתחים בין חברי הלהקה והסיפור האישי הקשה של לוי, זה רק קצה הקרחון של המצב אליו נקלעו השחורים בארצות הברית בתקופת חוקי ג'ים קרואו. אפילו שהסרט מתרחש בשיקגו, בה חוקים אלה לא היו בתוקף, אנשים שחורים עדיין חשים מאוימים מנוכחות של לבנים ומספיק בטוחים לומר את דעתם ולהיות עצמם רק בחדרים פרטיים. רוב הסרט מתרחש בין כותליו המוגנים של אולפן ההקלטות, כאשר כל יציאה ממנו היא כמו יציאה לספארי בחליפת בשר עבור הצבעונים.

יש לי בעיה עם סצנת הסיום, כי אני מרגיש שהיא מחבלת במסר במקום לחזק אותו. מכיוון שמדובר בספוילר חמור, תוכלו לקרוא על כך רק מעבר לקו שבסוף הביקורת הזו.

מיעוט המיקומים בהם העלילה מתרחשת וההתרכזות של הסרט בשיחות בין הדמויות ולא בארועים מחוץ לאולפן, מדגישים את העובדה שהוא מבוסס על מחזה. זה לא דבר רע, פשוט אל תצפו לחוויה קולנועית יוצאת דופן. מעבר לזה שהסרט גם ככה זמין לצפיה רק בסטרימינג, הוא נשאר מאוד מצומצם ואינטימי כמעט לכל אורכו. מעט הרגעים שמצולמים מחוץ לאולפן, נראים מזויפים במיוחד, תזכורת לכך שגם הבמאי ג'ורג' סי. וולף מגיע בעיקר מרקע של תאטרון ומעט הסרטים הקודמים שביים, היו רחוקים מלנצל כראוי את המדיום המצולם (יש סיכוי ש"לילות ברודנטה" הוא אחד הסרטים הסתמיים ביותר שאי פעם צולמו). מנגד, זה גם אומר שהצלחת הסרט תלויה קודם כל בשחקנים.

צ'דוויק בוזמן מצליח לעורר אמפתיה כשצריך, למרות שהוא עושה מה שאפשר כדי להרחיק ממנו את שאר הדמויות. הוא מפעיל משחק כפול בו הוא משתמש במילים יפות ובבטחון עצמי מופגן בכדי למשוך אליו אנשים ואז מכאיב להם כשהם קרובים מדי, כי כל דבר טוב שלוי הכיר נידון להיחרב בשלב כזה או אחר. ויולה דיוויס מצוינת כהרגלה בתפקיד מא רייני. למרות שהיא נראית כמו בחירה משונה לגילום כוכבת בלוז שבזמן התרחשות העלילה, הייתה צעירה מדיוויס ביותר מעשור, השחקנית המנוסה גורמת לזה לעבוד. היא מהשחקניות היותר מהימנות ויציבות שפועלות כיום בהוליווד והבלוז של מא רייני הוא דוגמה נוספת למחויבות שיש לה לכל תפקיד.

יש לי תלונה קצת משונה בהתחשב בשם הסרט, אבל באמת התאכזבתי מכך שאין בו יותר מוזיקה. לאור העובדה שרוב הסרט מתרחש בזמן הכנות להקלטת אלבום ושהדמויות מנהלות ביניהן שיחה על כך שהבלוז הוא לא רק מוזיקה, אלא דרך חיים, בואו פשוט נגיד שראיתי סרטים על דמויות לבנות שהכילו יותר בלוז מהסרט הזה. אולי הציפיות שלי היו מוגזמות, אבל זה משהו שכדאי לדעת לפני הצפיה: הבלוז של מא רייני מכיל כמה קטעי בלוז שיגרמו לכם לזוז, אבל הוא לא הולך ללוות אתכם במסע לאורך ההיסטוריה של סצנת הבלוז בשיקגו.

הבלוז של מא רייני מסתכל על מוזיקת בלוז בתור משהו שמאחד את הנרדפים והנדכאים תחת שלטון אימים של רוב לבן. הוא כל כך ממוקד במסר הזה, שהוא גובל בגזענות. אין בסרט אף דמות לבנה חיובית, למרות שגם השחורים לא יוצאים פה כולם מלאכים. רוב חברי הלהקה הם אנשים שקולים עם ראש על הכתפיים שמנסים להתפרנס ממשהו שהם באמת אוהבים לעשות, אבל כנהוג במחזות מסוג זה, לכולם יש נקודת שבירה. אמנם האופן בו הם מדברים על לבנים הוא כוללני ומתעלם מקיומם של אנשים שפעלו נגד אפליה, אבל זה נעשה לצורך המסר. אני לא חושב שיוצרי הסרט באמת מאמינים שכל הלבנים הם אנשים רעים, כמו שהוא רוצה להדגיש אי-צדק היסטורי שנוטים להתעלם ממנו. אולי לא נעים לחשוב על זה והאופן בו הרעיון של ניכוס תרבותי מוצג בסרט הוא שטחי ולא מדויק היסטורית, אבל זה עדיף על התעלמות מוחלטת כפי שנעשה במשך עשרות שנים. המחזה שיש לו מסר הפך למסר שיש לו סרט ונעזר בהופעות משחק טובות בכדי לכפר על הפגמים הטכניים וראיית העולם בשחור-לבן שהוא מאמץ. רוב הזמן, הוא מעניין וכתוב יפה, כאשר הבעיה הגדולה, זו שלא קיימת במחזה המקורי, מפורטת בפסקה הבאה עבור מי שספוילרים לא מרתיעים אותו.

——————————————————————————————————

ספוילר לסוף הסרט:

המחזה בנוי סביב השבירה ההדרגתית של לוי שנכנס לסיפור מלא בטחון ויוצא ממנו נבגד ועם צורך להוציא עצבים על מישהו. הכעס כל כך מעוור אותו שהוא דוקר אדם למוות ולא מפנים את ההשלכות של מעשיו. התרוץ לכך הוא דריכה על הנעליים היקרות שלוי קנה בתחילת הסרט, אבל ברור שזה רק הטריגר בסופו של סיפור חיים שמוביל לטרגדיה בלתי נמנעת. לוי למד בגיל צעיר שיש דברים שאפשר לפתור רק בעזרת נשק והוא כל כך מתוסכל בסוף הסיפור, שכבר אין לו את היכולת להבחין בין אויב לבין חבר.

הבעיה שלי היא עם התוספת של יוצרי הסרט רגע לאחר מכן. הסצנה האחרונה מראה לנו איך אחד השירים שלוי מכר למל סטרדיבנט מבוצע באולפן בידי להקה שכל חבריה לבנים, כדרך להראות שסטרדיבנט מעדיף לשווק לקהל שלו זמר לבן מאשר שחור, תוך שהוא מוחק את האמן המקורי מעל דפי ההיסטוריה. העניין הוא שמעבר לחוסר הדיוק ההיסטורי (אמנים לבנים החלו להקליט מוזיקת בלוז באופן מסחרי רק כשלושים שנה מאוחר יותר, וקשה להאמין שבעיר מעורבת כמו שיקגו תהיה להקה כל כך גדולה שאין בה אף חבר שחור, בטח בתקופה בה בלוז נחשבה למוזיקה בלעדית למבצעים שחורים), הסצנה הזו מנסה לגרום לנו לכעוס על המפיק, למרות שעשה את ההחלטה הנכונה בנוגע ללוי. עד לנקודה זו, לא נראה שיש לסטרדיבנט בעיה לשווק אמנים שחורים, הרי כל הסיפור קיים בזכות הכדאיות הכלכלית שהוא מוצא בעבודה עם מא רייני. זה אומר שהסרוב שלו להפיק אלבום עבור לוי לא נוגע בהכרח לצבע עורו, אלא לכך שסטרדיבנט לא רואה בו כוכב. הוא קונה מלוי את השירים במחיר של 5 דולר לאחד, שזה שווה ערך לכמעט 75 דולר היום. לא המון כסף, אבל יותר ממה שרוב המוזיקאים המתחילים מרוויחים בימינו על שירים לא מוקלטים. מאחר ולוי קונה בתחילת הסרט נעליים ב-11 דולר, אפשר להבין שיש לו כסף לבזבז בזכות העבודה עם מא רייני ושהתסכול נובע לא רק מהדחיה בידי המפיק הלבן, אלא גם כי הביא את עצמו לפיטורין בידי הזמרת שספקה לו הכנסה קבועה.

כל זה עניינים טכניים, והיה אפשר לשלב אותם בסיפור בצורה יותר חכמה. הבעיה האמיתית בעיני היא שהסצנה על ניכוס תרבותי שדוחק את לוי מדפי ההיסטוריה לטובת זמר לבן, מגיעה רגע אחרי שרצח מישהו שדרך לו על הנעל. אין לי שום סימפתיה כלפי לוי בשלב הזה. בקושי נותרה לי עוד קודם עם החיפוש המתמיד שלו אחר צרות, אבל הרעיון לפיו אני אמור להזדהות עם רוצח כי קנו ממנו שירים במקום להפיק לו אלבום, לא תופס. ניכוס תרבותי הוא נושא רציני שאפשר לדון בו שעות, אבל יוצרי הסרט עושים הנחה רצינית ללוי מכיוון שהוא שחור. במקום להתיחס לאבדן הקרדיט וההכנסה הקבועה מחוזה הקלטות כפועל יוצא של האופי הבעייתי של לוי והעובדה שהוא, אני חוזר על זה, רצח בן אדם, הקהל אמור לשכוח לו את זה כי הוא קרבן של הנסיבות והרבה יותר גרוע שלבנים גונבים משחורים את התרבות שלהם. סליחה, אבל Two wrongs don't make a right ועם כל הצער על מה שקרה לאנשים ראויים ממנו, להציג את לוי כקרבן רגע אחרי שלקח את חייו של אדם חף מפשע, לא באמת עובד לטובת הסרט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.