ביקורת: מאנק

זה לא סוד שאיני מאוהדיו הגדולים של "האזרח קיין". לפני שאני מתבקש להחזיר את תעודת המבקר שאין לי (צריך להשלים ציון במתמטיקה כדי לקבל אותה), אבהיר שאני לא מתכחש לכך שמדובר באחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, או שאורסון ולס היה קולנוען ממדרגה ראשונה. אני פשוט לא אוהב את הסרט הזה באופן אישי. הוא לא תפס אותי באף אחת מהפעמים שצפיתי בו, למרות שאני כן מעריך את החדשנות הטכנית שלו ואת אופן העברת הסיפור החריג. הבעיה עבורי תמיד הייתה שהסרט לא הצליח לגרום לי להתעניין בדמות הראשית, או בנסיון לגלות מה משמעות דבריה האחרונים. יש לי את אותה הבעיה עם "הסנדק" ועם "זה יגמר בדם" וזה לא מוריד מחשיבותם ההיסטורית. אני מעריך את האיכות הטכנית של הסרטים האלה, אבל לא הצלחתי לפתח עניין אמיתי בתוכן.

עכשיו שהוצאתי את זה מהמערכת, בואו נדבר על "מאנק", סרט שעוסק בשם הפחות מפורסם שרשום על התסריט של "האזרח קיין". הסרט מתחיל עם הגעתו של הרמן ג'יי. "מאנק" מנקייביץ לעיירה המדברית ויקטורוויל, קליפורניה. מאנק שוכר שם בית על מנת להתאושש מתאונת דרכים שהותירה אותו עם רגל שבורה ולעבוד בינתיים על תסריט אותו הבטיח לאורסון ולס שישלים בקרוב. לצדו נמצאים מזכירה אנגליה בשם ריטה אלכסנדר, אחות גרמניה בשם פראוליין פרידה ומאגר אלכוהול שלא בהכרח נועד לחיטוי.

הסרט מדלג בין תקופת הכתיבה של קיין לבין רגעים בחייו של מאנק שקדמו למצב הנוכחי. אנחנו נחשפים לארועים שונים במהלך שנות השלושים, כאשר עבד כתסריטאי עבור MGM ולאחר מכן, עבור פרמאונט. ברגעים בהם לא היה עסוק בהימורים ובטיפוח התמכרותו לטיפה המרה, יצר מאנק קשר עם השחקנית מריון דיוויס ועם בן זוגה, איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. בעוד אירופה נערכת למלחמה הקשה בתולדותיה, קליפורניה, והוליווד בפרט, נערכת למלחמה בין שני מועמדים למשרת המושל: הסופר אפטון סינקלר, המבקש לגבש מדיניות סוציאליסטית שמטרידה את עשירי לה לה לנד, והמועמד הרפובליקני פרנק מרים, הנתמך כספית בידי הרסט ופוליטית בידי לואי בי. מאייר וכל מי שרוצה להמשיך לעבוד בעיר הזאת.

בראיון בתכנית של דיק קאבט, הסביר אורסון ולס כיצד חשב על כל כך הרבה רעיונות חדשניים ופורצי דרך בזמן בימוי קיין. הוא הסביר שמדובר היה בעיקר בחוסר נסיון ששחק לטובתו. הוא לא ידע שלא אמורים לעשות דברים מסוימים בסרט ולא היה על הסט אף אחד שיעצור אותו, אז כל מיני רעיונות שעלו על הדרך ולא נעצרו בידי מבוגר אחראי עזרו להעניק לסרט מראה יחודי. הוא היה מסוגל לצחוק על זה ממרחק של שנים, כמו גם על פגישה מקרית בה הציג את עצמו בטיפשותו להרסט מכל האנשים. ידוע שהרסט פרש את "האזרח קיין" כמתקפה אישית נגדו ולמרות שוולס תמיד הקפיד לומר שהדמות הראשית מבוססת על אוסף של אנשים אמיתיים ולא רק עליו, איל העיתונות עשה כל שביכולתו למנוע את הפצת הסרט. מעט מאוד מזה מוזכר בכלל במאנק. יש אנשים שמנסים לשכנע אותו לגנוז את הפרויקט, אבל התסריטאי מוצג כאנטי-גיבור שעומד מול המכונה, בעוד אורסון ולס הוא יותר איש הקשר האחרון שלו עם הוליווד מאשר שותף ליצירה. נלקח חופש רב בהצגת הרמן מנקייביץ כמבקר העיקרי של הרסט וכמי שבנה את התסריט ספציפית סביב דמותו של המושך בחוטים בקליפורניה. בחירה זו מעוררת מחלוקת מכיוון שנעשה שימוש במאנק כדרך להסביר את הקשר בין הרסט לקיין, אף על פי שמאנק האמיתי כנראה לא היה כזה מעורב פוליטית והתרחק מפרנסי העיר בגלל נטייתו להשתכר ולא בגלל התערבותם בבחירות.

ג'ק פינצ'ר, אביו המנוח של הבמאי דיוויד פינצ'ר, כתב את התסריט למאנק לפני יותר משלושים שנה. בניגוד לאורסון ולס, שבחן כל מיני רעיונות במהלך הצילומים, פינצ'ר הבן ידוע כבמאי החלטי ביותר. הוא בחר לצלם את מאנק בשחור-לבן, עם סאונד שמוקלט במונו ובימוי ששואב השראה ישירה מ"האזרח קיין" ומסרטים נוספים בני זמנו. ההחלטיות הזו גם הביאה לעיכוב הצילומים במשך עשורים, כי פינצ'ר המתין לטכנולוגיה שתחקה ביעילות תחושה של 1941, וגם היה צריך לצבור לעצמו מספיק מוניטין וכח בכדי למצוא אולפן שיסכים להפיץ סרט כזה. בסופו של דבר, הסרט מופץ בידי נטפליקס, מה שבכל זאת קצת שבש את החזון של הבמאי, כי לפני 79 שנים לא היו שרותי סטרימינג.

כרגיל אצל דיוויד פינצ'ר, התוצאה היא סרט שכל פרט קטן בו מחושב ומעוצב כך שיתאים לתמונה הגדולה. אפילו נוספו "סימני סיגריה" – עיגולים המסמלים למקרין מתי להחליף גלגל – בצד התמונה, ואם אתם מכירים את הפילמוגרפיה של פינצ'ר, גם לכם זה ישר גרם לחשוד שהושתלו פריימים מסרט פורנו במהלך ההקרנה. העיצוב האמנותי מצטרף לשאר ההבטים הטכניים ביצירת התחושה התקופתית, אולם מה שהכי מחזק את האשליה הוא קצב הדיבור. הרמן מנקייביץ נודע גם במציאות כאדם שנון בעל חשיבה מהירה, וגארי אולדמן מגלם אותו תוך התענגות על הצד הזה באישיותו. גם כשהוא שיכור לגמרי, יש לו הערה בשלוף על טיב הארוע בו הוא נמצא, או בדיחה עוקצנית על חשבון אנשים חזקים ממנו. לצד הצילום, הסאונד והתפאורה, מה שהכי מוכר את הסרט כמתרחש בתור הזהב של האולפנים, הוא העובדה שאנשים מדברים כמו בקומדיית סקרובול. זה קצב מהיר שקיים היום רק בהפקות של ארון סורקין או איימי שרמן-פלדינו, אבל היה נפוץ בהרבה בתקופה בה לואי בי. מאייר שלט בעיר הסרטים.

אפרופו מאייר, למרות שמאנק מדגיש את השחיתות ומכירת העקרונות שהפכו את ויליאם רנדולף הרסט למודל לדמותו של קיין, הוא בהחלט לא חוסך ביקורת מראש MGM באותה תקופה. לואי בי. מאייר, המשוחק במיומנות בידי ארליס האוורד, מתואר כשקרן מניפולטיבי שנאמנותו להרסט ולכסף הפכו אותו לנבל שמדבר בחמימות כלפי מי שעושה כדברו, בעודו נוקם בבעלי העמדות העצמאיות. הוא מקצץ במשכורות ללא כוונה לפצות את העובדים, מפיץ שמועות על מעבר האולפנים לפלורידה כדי ליצור אנטי ציבורי כלפי אפטון סינקלר ובסצנה סמלית במיוחד, מחליט שלא לאפשר לעליית הנאציזם למנוע ממנו להפיץ סרטים בגרמניה, כי מדובר בשוק גדול שחבל לוותר עליו. זאת בעוד מאנק מוצג כהפך המוחלט ממנו: אדם המרחיק את אוהביו, אך נלחם על עקרונות, מבקר בחריפות את כל מי שנתפס בעיניו כזיוף ופועל בסתר לטובת אנשים נזקקים שאינם מוכרים לקוני הכרטיסים. הוא נתפס בעיני הפינצ'רים כמעין יוסל'ה קמצן קדוש, הנותן בסתר ונמנע מלפרסם זאת, בעוד המוניטין שלו סופג את הקנס.

מנקודת מבט היסטורית, רוב הארועים המוצגים בסרט אכן התרחשו ורבים מהציטוטים המיוחסים למאנק אכן מתועדים כאמירות שלו. למרות זאת, הזמן הרב שעבר מכתיבת התסריט ועד תחילת הצילומים, הביא לכך שהפוקוס בסיפור השתנה. הגרסה המקורית, שנכתבה כשג'ק פינצ'ר עוד היה בחיים, התמקדה יותר בשאלה מי באמת כתב את "האזרח קיין". ככל שההפקה התעכבה והתסריט עבר שכתובים, הופנה חלק גדול יותר מהסיפור להתחקות אחר ההשראה לקיין, כאשר מאנק משמש כמבקר של בני תקופתו ומפתח בעקבות ההכרות איתם את התסריט הלא מחמיא. עם כל חיבתי לדיוויד פינצ'ר, מרגישים שמאנק הודבק באופן מלאכותי בעמדת הצדיק בסדום, אולי בהשראת ארועים אמיתיים באמריקה של טראמפ, תוך הקטנת חלקם של אחרים ביצירה. זה מרתק לראות עד כמה הקשר בין הון ושלטון היה חזק באותה מערכת בחירות ועד כמה ראשי האולפנים יכלו להרשות לעצמם לפגוע בעובדים ולזלזל בקהל מבלי לחוות השלכות. עם זאת, ישנן דרכים מעודנות יותר להראות זאת מאשר להציג את כל מי שאינו מאנק, כולל אחיו ג'וזף (שהפך בעצמו לבמאי ותסריטאי מפורסם) ואורסון ולס, כחלק מהמערכת המדכאת.

מאנק הוא סרט בינוני פלוס בסטנדרטים של דיוויד פינצ'ר, שזה עדיין טוב בהרבה מציון דומה בסטנדרטים של רוב הבמאים. גארי אולדמן סוחב בקלילות יחסית את הסרט על גבו, השחזור התקופתי והמחוות הגלויות לקיין תורמים למראה היחודי של ההפקה והסיפור הלא לינארי מעניין ומספק הזדמנויות רבות לחובבי קולנוע קלאסי לזהות את כל השמות הנזרקים לחלל הסצנה. הרמן מאנקייביץ היה ככל הנראה אדם מרתק גם במציאות והסיפורים מאחורי הקלעים של "האזרח קיין" מעניינים לא פחות מהסרט עצמו (או יותר ממנו, לדעתי הלא פופולרית). התסריט של פינצ'ר האב מספק טעימה מכל זה, אבל בוחר בנקודת מבט מעוותת, בה מאנק הוא השורק במשרוקית שמנסה שוב ושוב לגנוב את אור הזרקורים מהאנשים שההיסטוריה זוכרת, או לפחות זוכרת את היצוג הקולנועי שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.