ביקורת: משפט השבעה משיקגו

בניגוד לאמונה הרווחת, הוליווד אינה מנותקת מהמציאות. הרבה פעמים נדמה שהיא עוסקת בנושאים שכבר נידונו למוות בחדשות, כאשר לציבור כבר קל לבחור את הצד המנצח בהם, וזה נכון חלק מהזמן. מצד שני, כמו בכל תעשיה, גם בעולם הקולנוע תזמון הוא מרכיב חשוב. הפקת סרט אורכת לפחות כמה חודשים ובזמן הזה, הרבה דברים משתנים. סרט שתוכנן לבכורה קיצית נוצצת, נדחה בשנה בגלל מגפה עולמית. אולפן שבנה על מומנטום מפסטיבלים נאלץ למכור את זכויות ההפצה לשרות סטרימינג כדי להספיק להוציא את הסרט בזמן לאוסקר. אדם שעובד על תסריט במשך יותר מעשור, מוצא את עצמו לבסוף בכס הבמאי כי עד שהסיפור משיג את התקציב הרצוי, כל הבמאים שהיו אמורים לעבוד עליו כבר המשיכו לפרויקטים אחרים.

"משפט השבעה משיקגו" נכתב לראשונה בידי ארון סורקין בשנת 2007. סטיבן ספילברג היה אמור לביים ולהפיק את הסרט, אבל שביתת תסריטאים הביאה לשינוי בלוחות הזמנים והפרויקט נדחה. במאים נוספים, בהם בן סטילר ופול גרינגרס (האם קיימים שני סגנונות יותר סותרים?), התעניינו בעבודת הבימוי, אבל המימון הנדרש לא הגיע והם ותרו על ההזדמנות. פתאום, בשנת 2020, עלתה מחדש ההתעניינות בסיפורם של מפגינים שעמדו למשפט פוליטי תחת שלטונו של נשיא רפובליקני שמייצג בעיני השמאל בארצות הברית איום ממשי על הדמוקרטיה ועל הצדק החברתי. הפרויקט נעשה פתאום מעניין וסורקין, שכבר הספיק לצבור מעט נסיון כבמאי, החליט לצלם את התסריט הכמעט גנוז בעצמו.

באוגוסט 1968, בעיצומה של מלחמת וייטנאם, נעצרים שמונה פעילים חברתיים באשמת הסתה לאלימות ברחובות שיקגו. עימות מול שוטרים שהותיר הרבה פצועים, בעיקר מהצד המפגין, גורם לכך שהתובע הכללי החדש מחליט להגיש כתב אישום נגד כל השמונה, למרות שאחד מהם בכלל לא הכיר את האחרים לפני המשפט. הנאשמים הם: טום היידן ורני דיוויס מארגון SDS (סטודנטים למען חברה דמוקרטית), אבי הופמן וג'רי רובין ממפלגת הצעירים הבינלאומית (ייפים), דיוויד דלינגר שעמד בראש קואליציית ארגונים אנטי-מלחמתיים, העובד הסוציאלי לי ויינר, מורה לכימיה בשם ג'ון פרוינס, ויושב ראש מפלגת הפנתרים השחורים בובי סיל.

כל השמונה הובאו למשפט בפני השופט ג'וליוס הופמן (שום קרבה לאבי הופמן), כאשר שבעת הלבנים שבהם יוצגו בידי עורכי הדין ויליאם קאנסטלר ולאונרד ויינגלס. עורך דינו של בובי סיל לא היה זמין מטעמים רפואיים ועל כן, סיל עמד למשפט ללא יצוג. לאורך החודשים הרבים של קיומו, עלו שאלות שונות על הכוונות מאחורי המשפט. האם מדובר במשפט פוליטי? האם בובי סיל צורף לשאר הנאשמים בכדי לפגוע בלגיטימיות של הפנתרים השחורים? אולי בכלל החיבור לפנתרים השחורים, המייצגים רוחות שאמריקה השמרנית מאוד לא אוהבת, נועד לגרום לאחרים לאבד לגיטימציה בעיני המושבעים? מה בכלל עושים פה ויינר ופרוינס שאינם מנהיגים בשום צורה ובברור לא היו בעמדה לעורר מהומה? והשאלה האחת שאמורה להכריע את המשפט: מי התחיל את האלימות?

ארון סורקין לא זר לדרמות משפטיות. התסריט הראשון שכתב היה עיבוד למחזה שלו עצמו "בחורים טובים". מאוחר יותר, הגיעו גם "הרשת החברתית" ו"המשחק הגדול" שהציגו אנשים אמיתיים שעמדו למשפט בסיטואציות שהתבססו באופן מאוד כללי על ארועים מחייהם. גם משפט השבעה משיקגו מבוסס על סיפור אמיתי, אבל סורקין לוקח הרבה חופש אמנותי בכל הנוגע להוספת דברים שלא התרחשו במציאות ויחוס משפטים ומעשים מסוימים לדמויות שונות מאלה שאחראיות להם בעולם האמיתי. זה צפוי ומתבקש ממישהו שזכה באוסקר שלו על עיבוד ספר ביוגרפי שאמינותו מוטלת בספק. אם כבר מעודדים אותו להציג ארועים בצורה לא כרונולוגית ולבדות מלבו את מעט הדמויות הנשיות שלמעשה מדברות בסרט, אין סיבה שלא ימשיך באותה גישה. מה גם שעם כל החיבה שלו לקלישאות, סורקין הוא תסריטאי ממש טוב. יש לו את היכולת לבנות סיפור מרובה דמויות מבלי שהצופים יאבדו את הדרך, והוא לא נופל בקלות למלכודת של חלוקה בין טובים לרעים, גם אם ברור באיזה צד הוא תומך. כשמסתכלים על הפרטים שסורקין בחר להשאיר בסרט, הנאשמים באמת עברו על החוק. העניין היותר רלוונטי לעלילה הוא כיצד ראוי להתייחס אליהם בעקבות העברה הזו.

באופן מפתיע, סורקין דווקא הפך את המשפט למתון ביחס למה שהיה באמת. הוא פחות התיחס לקרקס התקשורתי שהתחולל מחוץ לכותלי בית המשפט, לפרובוקציות המכוונות של ההגנה, ליחס המתנשא של פרקליטי התביעה, או לכמות העדים המפורסמים שהוזמנו לדוכן. לכאורה, אין בכך צורך כי מספיק מהדברים החריגים שהתרחשו במשפט האמיתי נכנסו לסרט. זה כולל את התנהגותו מעוררת המחלוקת של השופט שעל פי הרשומות, יוצג באופן מדויק להפליא בידי פרנק לנג'לה כאדם שאינו מודע לדעות הקדומות של עצמו ופועל באופן לא חוקתי על סמך תקדים קיצוני במיוחד. מצד שני, רוב הדברים שסורקין המציא עבור התסריט, מציגים את המעורבים באור יותר הרואי מכפי שנהגו במציאות. ג'רי רובין מוצג כגיבור מול קבוצה של תוקפים שאין עדות לקיומם מחוץ לסרט, טום היידן מוצג כטיפוס מרובע וקונפורמיסטי בהרבה מכפי שהיה במציאות, על מנת להנגידו לייפים שתמכו בתרבות הנגד ובגיחוך של המשפט כולו. גם התובע ריצ'רד שולץ, טיפוס אפור שידוע מעט מאוד אודות אישיותו, מוצג כמי שמנסה שוב ושוב למתן את טיעוני התביעה בשם השפיות והאנושיות.

כל אלה הם טריקים שנועדו להציג את המעורבים במשפט כאוסף מגוון של דמויות, המייצגות עמדות שונות ועדיין נתונות לאותה מערכת של איזון בין חוק ומוסר. הבעיה היא שכאמור, המשפט האמיתי היה עוד יותר פרוע מאיך שסורקין בחר להציגו והנאשמים היו כולם מעוררי מחלוקת באופן שהיה יכול לפגוע ברצון של הבמאי ליצור אהדה כלפיהם. העובדה שחלק מהנאשמים פנו בהמשך חייהם נגד העקרונות שהסרט מקדם, לא משרתת את הנרטיב שסורקין מעוניין לתמוך בו, אז הוא משתדל להפוך אותם לקורבנות מובהקים בזמן אמת. שוב, הרבה ממה שמוצג בסרט באמת קרה, כולל היחס המחפיר לו זכה בובי סיל. זה פשוט ששאר הדמויות מוצגות כמתונות ביחס למקור.

פה חבויה האמת הצבועה מאחורי הסרט. הוא מציג את הרדיפה הפוליטית שהממשל הפעיל כנגד מי שהתנגד למלחמה ואת האפליה הממוסדת שגם שופטים מכובדים אינם חסינים בפניה. אלא שדרך ההצגה מכילה ניצוץ בעייתי משלה. בובי סיל באמת הופלה לרעה בידי השופט הופמן והדבר הובא לתשומת לב בית המשפט פעמים רבות. אבל הסרט לא עוסק בבובי סיל, אלא בשבעה משיקגו, השבעה שצבע עורם נעם יותר לחבר המושבעים. סורקין מדגיש את חופש ההתארגנות וחופש הביטוי כערכים שעמדו למשפט, אבל הוא מרפרף על כך שאפילו שבעה פעילים פוליטיים-חברתיים שיוצאים בגלוי נגד הממשלה, עדיין נמצאים בעמדה טובה יותר מהאחד שעורו שחום. התסריט מתיחס לסיל בתור הסחת דעת שצריך להתגבר עליה ולא בתור סיפור משל עצמו. היו נגדו עוד האשמות, אחת מהן הייתה יכולה להוביל לסיום חייו נכון לשנה בה הסרט מתרחש. סורקין זורק כמה מילים על הנושא, אבל מצפה מהצופים לחשוב על אלה שלא יכולים לטעון לגזענות כנגדם כאילו הם באותה סירה עם סיל.

אני נמצא בהתלבטות מבחינת פסק הדין שלי כלפי הסרט. ארון סורקין כתב וביים דרמה משפטית מרתקת שמעלה נקודות חשובות לדיון. במיוחד היום, כשגם בישראל אנחנו רואים איך אלימות משטרתית ושימוש לרעה בכח מגיעים לרמה חסרת תקדים, בעוד הצד השני טוען לעודף פוליטיזציה של מערכת המשפט. מצד שני, הסרט הופק ומתרחש בארצות הברית, שם גורם הגזע והמעמד הכלכלי עוד יותר משמעותיים בהתנהלות הממסד. עשרות שנים מעכשיו, היסטוריונים יסתכלו על התקופה הנוכחית ויראו כיצד היא מעידה על כשלונה של המהפכה החברתית ששמונת הנאשמים רצו לקדם. היו הצלחות נקודתיות, כמו העברת דעת הציבור מתמיכה במלחמת וייטנאם להתנגדות נרחבת וחשדנות כלפי המניעים האמיתיים מאחוריה. יש כיום גם פחות אפליה ממוסדת כלפי מיעוטים וכלפי מעוטי יכולת, אבל כמו שהשופט ג'וליוס הופמן בטוח שדעתו אינה משוחדת, כך גם ארון סורקין ורוב מי שיצפה בסרט. בתוך העולם הפנימי שלו, משפט השבעה משיקגו עשוי היטב ורק חוטא מדי פעם באקספוזיציה מיותרת על חשבון הצגה הדרגתית של דמויות. הבעיה היא שכאשר מביטים מהחלון ורואים את העולם המוכה שבחוץ, הסרט אינו תמונת מראה של המציאות, אלא ריכוך שלה לטובת מי שרוצה להרגיש פעיל, אבל חושש לעשות זאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.