מחשבות על "מציצים" דרך עיניים של מבקר

שימו לב! פוסט זה מכיל ספוילרים לסרט "מציצים". ונשמרתם לנפשותיכם!

"מציצים" של אורי זוהר הוא אחד מהסרטים האהובים בתולדות הקולנוע הישראלי. גם אם לא מצא קהל אוהדים גדול בזמן אמת, צבר לאורך השנים מעמד של סרט פולחן ומקום קבוע בלוח השידורים במהלך חגי ישראל, לצד יצירות מונומנטליות כמו "חגיגה בסנוקר" ו"גבעת חלפון אינה עונה".

עדיין מוזר לקרוא את המשפט האחרון בלי לחפש בו נימה עוקצנית, או לתהות אם הפוסט הבא שאפרסם יהיה על כך שדמדומים הוא סיפור אהבה ממש טוב. אחרי הכל, מה יש לסרטי פולחן לחפש לצד מילים מפוצצות שמבקרים אוהבים להשתמש בהן? התשובה היא: בדיוק מה שיש לכל סרט אחר. הפיכה לקאלט מייצגת מסלול שיצירה הלכה בו שאמנם שונה מזה שתעבור יצירה שחשיבותה התרבותית מוכרת עוד מערב הבכורה, אבל ההכרה בסופו של דבר היא עדיין שמדובר בחלק בלתי נפרד מהתרבות אותה אנו צורכים. אפשר לראות את התהליך הזה מתרחש עם סרטים הוליוודיים כמו "בחזרה לעתיד", "מכסחי השדים", "לקום אתמול בבוקר", "שכחו אותי בבית" ולאחרונה, גם עם "הנסיכה הקסומה". סרטים שנתפסו בהתחלה כקומדיות שגרתיות שכיף לצפות בהן שוב ושוב ולעשות להן מחוות מתוך נוסטלגיה, עוברות תהליך קנוניזציה שבמהלכו ההגדרה שלהן משתנה מקאלט, מילה המעידה על חשיפה מוגבלת, לקלאסיקה, מילה המעידה על ערך על-זמני ונוגעת לקהל רחב ככל הניתן. זה כמובן לא דבר חדש. "אלו חיים נפלאים" היה פעם הסרט הפחות מוכר של פרנק קפרה, "שיר אשיר בגשם" היה עוד מחזמר שבמקרה הצליח מסחרית וטרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה הייתה סתם סדרה של מערבוני ספגטי לקהל מצומצם. התפיסה שלנו משתנה ככל שניתן לשפוט סרט הרחק מההתלהבות הראשונית וכאשר הקהל עצמו, כולל המבקרים שונאי הכיף, מתחלף ודור חדש משתלט על סדר היום.

מציצים חזר לאחרונה לכותרות בעקבות ההחלטה של עיריית תל אביב-יפו למחוק את ציור הקיר של רמי מאירי, המציג גברים מציצים למלתחות הנשים בחוף שנקרא על שם הסרט. ההחלטה עוררה ביקורת מצד מי שראה בכך תקיפה של הסרט עצמו, אם כי די מהר הובהר שהבעיה לא הייתה בסרט, אלא במחווה כלפיו. הציור משקף את תרבות האונס, לא מנקודת מבט ביקורתית, אלא כזו שרואה בהצצה למלתחות אקט תמים ולא מזיק במקום פגיעה מינית לכל דבר. רמי מאירי עצמו טען שהציור הוא הד לתקופה יותר נאיבית, אבל בו-זמנית גם הבין את ההחלטה להסירו. כמובן שעלו גם לא מעט הערות על כך שהעירייה צריכה להפסיק להתייחס לחוף עצמו בתור חוף מציצים, על שם הסרט שצולם בו, אולם העירייה הגיבה שזה רק כינוי נפוץ וששמו הרשמי של החוף הוא חוף שרתון, שזה למען האמת לא הרבה יותר מוצלח.

השיח סביב הסרט העלה בי את המחשבה שלמרות מעמדו כקאלט ו/או קלאסיקה, אני לא זוכר שאי פעם צפיתי במציצים במלואו. ראיתי את רובו, אבל במקטעים, מתי ששודר במקרה בטלוויזיה. אני לא חושב שראיתי אותו ברצף מתחילתו ועד סופו ואם כן, זה היה לפני שנים ארוכות, כשעוד הייתי מקסימום מתבגר. בעקבות זאת, החלטתי לראות את הסרט במלואו, חמוש בידע אודות הפולמוס סביבו וסביב אורי זוהר, שלפי טענות מסוימות נצל מינית צעירות שבקשו להשתתף בסרט ואת השחקנית מונה זילברשטיין המגלמת את דינה. אני לא יודע אם יש אמת בטענות, אבל בהתחשב במה שאני יודע על העולם ולא ידעתי בגיל ההתבגרות, זה לא לחלוטין בלתי נתפס מבחינתי.

אז הנה מחשבות שעלו לי בעקבות צפיה במציצים, לראשונה מנקודת מבט של מבקר:

הסרט חי את תרבות האונס

נתחיל עם הפיל בצריף. האם הסרט מציג התנהגות שמזוהה כיום עם תרבות האונס? חד משמעית, כן. אלי (אריק איינשטיין) חוזר מהופעה עם דינה (מונה זילברשטיין) ולא מסתיר את רצונו לשכב איתה. הוא מכבד את הגבולות שהיא מציבה, אבל עדיין מנסה לבחון אותם כדי לראות האם היא בעניין. בינתיים, הוא וגוטה (אורי זוהר) מתכננים ביניהם איך תורו של גוטה יגיע למחרת, אחרי שאלי ילך. הם לא משתפים בזה את דינה והדבר מוביל לסצנה שבה גוטה מנסה לכפות את עצמו עליה, אך היא הודפת אותו ועוזבת. מעבר לכך, הסרט מציג הליכה לזונות, עם דגש על רותי, הזונה האהובה על גוטה, כעניין שבשגרה עבור פוקדי החוף ולמרות שהוא מבריח שוב ושוב את החרמנים המציצים למלתחות הנשים, גוטה עצמו מציץ כאשר אלי ודינה מתייחדים בחדר ליד וכאשר דינה מבקשת להתקלח בבוקר. הדמויות הגבריות בסרט הן בהחלט חלק ממה שאנחנו קוראים לו תרבות האונס, גם אם אינן מגיעות לשלב הביצועי שסרטי אסקימו לימון הגיעו אליו יותר מפעם אחת.

מצד שני, ההתנהגות הזו לא מיוצגת באופן תמים כפי שמגני הציור שהוסר טוענים. המציצים נחשבים מטרד, דינה מוצגת כזו שקובעת מה מותר ומה אסור והיא עוזבת את הסרט ולא שבה לאחר שגוטה מנסה לשכב איתה בניגוד לרצונה, תוך שהיא בברור זועמת וגם מוציאה ממנו תגובות מילוליות אלימות. גם הזנות, שבאופן מסורתי קולנוענים עושים לה רומנטיזציה, היא משהו שבברור נכפה על הנשים העוסקות במלאכה. בשיחה הראשונה עם רותי, גוטה מנסה לשכנע אותה לעזוב את העמדה שלה ולבוא איתו למקום אחר, אבל היא עונה שאם בעלה יעבור ויראה שהיא לא שם, יהרוג אותה. אפשר לראות בזה סתם צורת התבטאות, אבל אולי הכוונה היא דווקא פשוטו כמשמעו, שהזונות נמצאות שם תחת איומים ברצח.

זונה היא לא רק זונה

יחד עם העדר הרומנטיזציה של הזנות בסרט, נראה שרותי מייצגת עוד משהו עבור גוטה. הוא אדם מבוגר שעדיין מסתובב וחי באותו חוף אליו הגיע לפני שנים. זאת בזמן שלחברו הטוב ביותר יש אישה וילדה והוא מנסה לפתוח מועדון הופעות על מנת שיצליח להתפרנס בכבוד במקום לנגן עבור זמר שהוא שונא. גוטה לא סתם מעדיף את רותי, היא הדבר הכי קרוב שיש לו לבת זוג קבועה. זה נרמז בנסיון שלו לקחת אותה מהרחוב בו היא עובדת למקום אינטימי יותר. ברור שזה לא הולך לקרות, אבל גוטה מנסה, אולי כדי להרגיש לפחות לרגע שהוא נמצא בזוגיות.

הרצון שלו במשהו יציב ובוגר יותר מודגש באופן בו הוא מתנהג ליד אלי ואשתו מילי. יותר מנרמז שגוטה מקנא באלי וחולם שמילי הייתה בוחרת בו במקום, אבל הסטטוס איתה נשאר לכל אורך הסרט של חברים טובים ללא שום קשר פיזי או רומנטי. גם כשמילי הולכת לשוט עם הבלונדיני שמתחיל איתה בים מתוך כעס על העדרו של אלי מהבית (והחשד שלה שהוא מתפרפר), היא עושה זאת עם אדם זר ולא עם גוטה המוכר שנשאר בינתיים להשגיח על הילדה. לקראת סוף הסרט, זה נעשה ברור לחלוטין שגוטה מקנא באלי והיה רוצה חיים כמו שלו, אבל הוא לא יכול, זה לא מה שהמציאות יעדה לו. אלי מדבר עם מילי על לעשות עוד ילד, בעוד גוטה מכין לאלטמן הקטן בן ה-15 קפה לאחר שגלה שאבד את הבתולין שלו עם רותי מכל הנשים. זו חוויה מפכחת עבור גוטה שגם מבין שרותי היא לא יעד מתאים לפנטזיות שלו על זוגיות, וגם מכיר בכך שהדור הבא מתחיל לתפוס את מקומו. בתמונה האחרונה לפני כתוביות הסיום, אלטמן הקטן לועג לאלי וגוטה, בזמן ששני הפושטקים הצעירים שגוטה שלט בהם ביד רמה עד כה, מגרשים אותו באופן סמלי מעמדתו בעזרת נפצים.

המעבר מהמערכה הראשונה לשניה גאוני

אחד מהדברים שאני נוטה לחפש בסרטי פולחן, הוא הדבר שמחזיק אותם מעניינים ומרגשים גם כשיודעים לדקלם את כל התסריט בעל פה. דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא במציצים כאשר אלי מגיע לראשונה הביתה. חצי השעה הראשונה של הסרט מציגה את אלי כגיטריסט מתוסכל שחוזר לתל אביב עם דייט שהופך לסטוץ בצריף של חברו המציל גוטה, שבדיוק חוזר מדיג עם שני המיניונים שלו. אלי וגוטה מתכננים ביניהם את יום המחרת ובאופן כללי, יש אווירה של צעירים תל אביבים הוללים שהדבר שהכי מטריד אותם זה עם מי לשכב ובאיזה סדר. כשדינה מנסה לנחש את הגיל של גוטה, הוא נעלב וטוען שהוא בשנתו ה-24 (אולי בדיחה על כך שזה היה גילה של מדינת ישראל בזמן צילומי הסרט), וכשהיא שואלת את אלי אם הוא גר בצריף עם גוטה, אלי עונה בשלילה מבלי לפרט. בבוקר, אלי עוזב את החוף ודינה נשארת לבד עם גוטה.

קאט

יום – פנים – דירה בתל אביב

השוט הבא מראה את אלי נכנס לדירה בה נמצאת ילדה קטנה המשחקת בלול. משם, המצלמה חושפת את מילי, אשתו של אלי, מכינה אוכל. עד לרגע הזה, לא רק שאורי זוהר נמנע מלציין שאלי נשוי פלוס ילדה, התסריט אפילו רמז לכך שהוא רווק הולל שאין לו אחריות כלפי אף אחד מלבד עצמו. זה טריק שאני מאוד מעריך אצל יוצרים, היכולת לחכות עד לרגע האחרון עם חשיפת מידע שמשנה את כל התפיסה של העלילה או של דמות. פתאום, חצי שעה לתוך הסרט, אלי הוא לא רווק שיצא לו סטוץ אחרי הופעה כושלת. פתאום הוא גבר בוגד שזונח את המשפחה לטובת בילוי לילי ואפילו לא טורח להודיע שיגיע מאוחר. הוא מספר למילי שחטף מכות בהופעה והתנחם עם בקבוק קוניאק אצל גוטה, אבל מהתגובה של מילי ניכר שזו לא הפעם הראשונה שאלי נעלם ללילה שלם. המתח בסצנה הזו מורגש היטב ומשקף במידה מסוימת את המתיחות בין איינשטיין לאשתו באותו הזמן אלונה. אריק איינשטיין מקבל לצד אורי זוהר קרדיט על הדיאלוגים, כך שאני מניח ששאב מנסיונו האמיתי בעימות הקשה בין אלי ומילי. באופן אירוני, את מילי מגלמת סימה אליהו, שהפכה לזוגתו של איינשטיין אחרי שהתגרש מאשתו, כשנה לאחר צאת הסרט.

גוטה לא גומר

עד כמה שהוא עבריין מין במונחים מודרניים וצרכן זנות בכל מונח, גוטה לא נהנה ממין במהלך הסרט. העלילה נפרשת על פני פחות מ-48 שעות, במהלכן גוטה מנסה לשכב עם דינה, שמתנגדת בכח ועוזבת בהחלטיות, מתחיל לקיים יחסי מין עם רותי, אבל היא בורחת באמצע כשמגיעה משטרה, ובנסיון הנוסף שלו להתנחם אצל רותי בעוד אלי ומילי משלימים ומבינים כמה הם בעצם רוצים להיות ביחד, גוטה פוגש את אלטמן הקטן בדרכו ממפגש עם הזונה המוכרת. זה גורם לגוטה לוותר על הרעיון וכאמור, להבין שזמנו חלף.

זה לא מקרי שגוטה לא גומר וצובר תסכול בעקבות זאת. אורי זוהר מציג את גוטה ואלי כהפכים. אלי מעמיד פני רווק כדי להתחמק מהמתיחות בבית, לבוש מכף רגל ועד ראש גם בחוף הים ומנסה לקדם שינוי מקצועי כשהוא מואס במצבו הכלכלי. גוטה הולך לזונה כדי להרגיש סוג של קביעות, מסתובב רוב הזמן בלי חולצה ולא יכול לחשוב בכלל על להיות משהו חוץ ממציל. הוא גם זוכה לביקור מהמנטור הוותיק שלו, בגילום אהרונצ'יק המציל המיתולוגי, רק כדי לקבל ממנו נזיפה על כך שאינו עושה שום דבר עם החיים שלו. גוטה, למרות החופש והקלילות שהוא כביכול משדר, הוא גבר לא מרוצה שמקנא בחברו הנשוי ולא מבין איך אלי מוכן לסכן את מה שהשיג בחייו לטובת סטוץ חסר חשיבות. בניגוד למציצים שרק מסתכלים, גוטה מנסה לקיים יחסי מין, אבל זה אף פעם לא הזמן הנכון, או אישה שמעוניינת בו. הוא נמצא במקום לא מספק בחייו ומצב האורגזמות שלו משקף זאת היטב.

אורי זוהר התחיל לחזור בתשובה עוד לפני שידע

אני לא בטוח באיזו שנה התחיל אורי זוהר באופן רשמי את תהליך החזרה בתשובה שלו. זה היה מתישהו באמצע שנות השבעים, אבל לא מצאתי תאריך מדויק לפגישה שלו עם הרב שהובילה להחלטה על שינוי באורח חייו. מה שכן, גם אם זוהר עצמו עוד לא ידע על כך, ברור לצופה מהצד שמציצים צולם כשהוא בשלבים הראשונים של זניחת חיי ההוללות והעדפה של דרך התורה. מקובל לראות בשלושת הסרטים האחרונים שביים – מציצים, עיניים גדולות והצילו את המציל – טרילוגיה תמטית המלווה את החזרה בתשובה של זוהר. בעוד את הסרט האחרון ביים כשהוא כבר עמוק בתוך התהליך, מציצים רק רומז לכך.

אין שום עידון בכל הנוגע למסר של מציצים. זה לא סרט על הכיף שבחיי החוף ובנעורים הנצחיים, אלא ביקורת עצמית נוקבת של זוהר על הבחירות שעשה בחייו ועל הקושי להתרחק מהן ולפתוח דף חדש. זה לא רק גוטה שמקנא במי שמצא אהבה ובנה בית בישראל, אלא גם זוהר עצמו שלמרות שהיה איש משפחה בשלב הזה, חי שגרה הרסנית של סקס, סמים ורוקנרול, כאשר רק האחרון שבהם למעשה תרם משהו לסביבה. שנתיים לאחר צאת הסרט, זוהר עוד התפרע בבית המשפט כאשר הועמד לדין על החזקת סם ואת אשתו השניה, זו שנשארה איתו עד היום, הכיר רק במהלך העבודה על "הצילו את המציל". קל לראות איך רצף הארועים יוצר במוחו של זוהר קשר בין התרחקות מחייו הפרועים ומציאת האהבה ותחושת השליחות שכל כך יחל להן. גם אם העמדות שהביע מאז חזרתו בתשובה מרגיזות לא מעט אנשים, הוא נלחם עליהן באותו להט שבו נלחם בצעירותו על הזכות למרוד. גוטה הוא יצור כלאיים שמערב בין העבר וההווה החילוניים לעתיד החרדי וישנם רגעים בהם הוא ממש נושא דרשה כמו רב שמנסה להחזיר בתשובה את אלי שאינו מעריך את מה שניתן לו. התסריט אמנם נכתב בשפה חילונית, אבל בשלב שבו לאורי זוהר כבר נמאס לחלוטין מהתרבות איתה הוא מזוהה וכמו גוטה, גם הוא חשק בשינוי שימלא את החור הענק בלב.

תל אביב ממש מכוערת בסרט

כמי שגר כמעט עשור מחייו הבוגרים בתל אביב (פלוס שש שנים וחצי בתור ילד), יצא לי לבקר לא מעט באזור בו מציצים צולם. הצפון הישן, במיוחד סביב חוף שרתון ושפך הירקון, עם גיחה מזדמנת לרחובות הסובבים, נראה איום ונורא דרך מצלמתו של אדם גרינברג. כיום, מדובר באזור יפהפה, אחד מהמטופחים ביותר בעיר, שנחשב פופולרי בקרב משפחות ובליינים כאחד. מצד שני, גם חוף תל ברוך היה מפורסם פעם בזונות ולא בטיילת שלו.

אחת האמיתות הכואבות להן נחשפתי במהלך מגורי בתל אביב, היא שהעיר עד היום מתאוששת מהטעויות התכנוניות והלוגיסטיות הקשות שנעשו בה, במיוחד במהלך שנות השבעים והשמונים. אוהבים את שדרות בן גוריון? הנה כיכר מכוערת עם פסלים בצורת פטריות ומועדון חשפנות ענק במרכזה, שחוסמת גישה ישירה לים. התלהבתם מפסל אחד של יעקב אגם? בואו נבקש ממנו גם לעצב בניינים שממוקמים בצורה אקראית בקרבת הים, אין סיכוי שזה מראה שיתיישן בקלות. שכונת מגורים חדשה בסמוך לפארק הירקון? אחלה, בדיוק חיפשנו מה אפשר לשים מאחורי תחנת דלק.

שיהיה ברור שאני חושב שתל אביב היא עיר יפה, ושגם המבנים שפחות משתלבים בנוף נותנים לה אופי יחודי. מצד שני, הרבה מהיופי של העיר נובע מעבודה נרחבת שהושקעה יחסית לאחרונה ומבוססת על שילוב בין תפיסה ריאליסטית יותר של שילוב בין צרכי התושבים למשיכת מבקרים, לבין שחזור קפדני של מבנים שישבו מוזנחים במשך עשרות שנים בזמן שרוב המשאבים הופנו לטיפוח הצד הרחוק של הירקון. מציצים תופס את תל אביב בתקופה הכי מכוערת שלה, התקופה שבה היא נראתה כמו חלטורה של עיר. מאורת טיח נואשת, כפי שכתב מאיר ויזלטיר. הרבה מהמקומות מוכרים: הארובה של רדינג מזוהה בקלות רק מהאורות שעוטפים אותה בלילה, גשר ווקופ תחתיו צועק אלטמן הקטן "הפוך, גוטה" עדיין שם, עם כל הצדפים והאצות מסביב. גם המלתחות הידועות לשמצה בחוף עוד שם, רק שהיום הן איכשהו נראות חדשות יותר. החוף אפילו מחזיק בתו דגל כחול בינלאומי, שהוא מתברר עניין די רציני לערים שמנסות לשכנע תיירים לבלות בחוף שלהן.

לא הייתם מנחשים את זה מצפיה במציצים. לצד הבניינים המוזנחים והחצי נטושים, הקפה של אלטמן שנראה יותר כמו מטבחון מאולתר מאשר מקום שמחזיק באישור למכירת מזון ושפך הירקון שהיה מספיק ריק מאנשים בשביל שצבי שיסל ומוטי לוי יוכלו להצטלם שם בעירום מלא (היום נראה אתכם מוצאים אפילו חצי דקה שלא עובר שם מישהו), החוף עצמו מכוער. יש בו כל מיני גדרות שלא ברור לאן הן מתחברות, מעברים מלאי חול ושברי אבנים, כמו אתר בניה שננטש באמצע העבודה. לא ברור איך החליטו שזה מקום לשים בו בית מלון. גם האנשים מכוערים, חלקם במראה, רובם באישיות. הערס הבלונדיני שמתחיל עם מילי בזמן שהוא מעשן ותוקע לה גרפס בפנים ואז מביא את החברים שלו שידפקו מכות לגוטה, כי מילי לא זרמה על החסקה, הוא רק דוגמה לאנשים שאורי זוהר בחר כמייצגים של החוף התל אביבי (אם כי יש לציין שהבלונדיני הוא בכלל מרמת גן). נראה שהוא מקבל בשלום את הזקנים בחוף, ושנשים מבוגרות מחבבות אותו בזכות לחימתו במציצים. עם זאת, יש יותר זמן מסך לאישה ההיסטורית (והמאוד מצחיקה) שצועקת "פת"ח!" למשמע נפצים, מאשר לגברת החביבה שמודיעה לגוטה בשלווה על הימצאות מציצים בקרבת המלתחות. אם לא הייתי מסתובב באזור די הרבה בעצמי, לא הייתי מזהה אותו מרוב שהשתנה. קשה לומר כמה מזה מכוון, כחלק מהשנאה של זוהר כלפי הבוהמה שהקיפה אותו במציאות, וכמה היה תוצאה של מדיניות לקויה מצד העירייה. בכל מקרה, יש משהו מרתק בשוני בין העולם של מציצים לעולם האמיתי.

בסופו של דבר, זה סרט טוב

בשורה התחתונה, נקודת המבט הביקורתית איתה ניגשתי לצפיה, דווקא גרמה לי להעריך יותר את מציצים בתור סרט. יש לו בעיות מסוימות, בעיקר בצורה המכובסת בה הזנות משמשת ביטוי לחיפוש אחר זוגיות, בעוד נקודת המבט של הנשים העוסקות בה נדחקת החוצה. יש שגם ירגישו לא נוח עם זה שגוטה כמעט אונס מישהי ועדיין מוצג בתור גיבור הסרט (גם אם גיבור שמודע לפגמיו). אלה טענות נכונות וסביר להניח שבסרט חדש יותר, הפרטים האלה היו מטופלים בצורה יותר ראויה. עם זאת, הסרט עצמו באמת טוב. לאורי זוהר הייתה אז יכולת מרשימה לשלב בין הומור עממי לצורת דיבור עאלק פורמלית וזה יצר כל כך הרבה משפטים שכיף לצטט ולומר. זה גם נתן לדמויות יותר עומק, כי הן לא סתם מדברות, יש להן אוצר מילים מורכב והשפעות חיצוניות שמשתלבות בשפה, דבר שעד היום חסר בהרבה סרטים ישראלים.

באותו הזמן, מציצים מכיל גם רגעים דרמתיים המבויימים ומשוחקים היטב. המריבה בין אלי ומילי, בזמן שהבכי של הילדה ברקע הולך ומתגבר, היא רגע שבלתי אפשרי להישאר אדיש כלפיו. זה לא משהו שיצא בפוקס, יש כאן שימוש בחלק טבעי לחלוטין מהסצנה על מנת לשקף את המתח ההולך וגובר בין בני הזוג. אורי זוהר עצמו מעביר בצורה מעולה את המהלכים הפנימיים שגוטה עובר בעודו מבין שחייו ריקים מתוכן ושבזבז זמן יקר בעמידה במקום. לא מדברים על זה כל כך, אבל זוהר הוא לא רק במאי ותסריטאי מוכשר, אלא גם שחקן מצוין. זה די נשכח בגלל הזיהוי שלו עם קומדיות פרועות, אבל מעבר לציטוטים ולנוסטלגיה, אחד הדברים שבזכותם מציצים הפך מקאלט לקלאסיקה הוא היכולת של זוהר לבנות סיפור פשוט יחסית סביב דמות מורכבת שמעוררת בצופה מגוון של רגשות. אפשר לסלוד מהיחס שלו לנשים, או לראות בו גיבור לא צפוי בגלל ההגנה שלו על החוף. אפשר למצוא בו מישהו שגורר את החבר הכי טוב שלו לסיטואציות מפוקפקות, או את היחיד שיכול להבהיר לו עד כמה מה שכבר יש לו אינו מובן מאליו. זו המורכבות שעוזרת לסרט להחזיק עוד ועוד צפיה, לא רק בגלל מה שצפוי בו, אלא גם בזכות היכולת להבחין פתאום בפרטים חדשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.