ביקורת: פאלם ספרינגס

Palm-Springs-Hulu-poster_resize.jpg

 

יש סרטים שהפכו לכל כך איקוניים, שגם אם אינם הראשונים לעסוק בנושא מסוים, הם נתפסים בתודעה כנקודת ההשוואה לכל הפקה עתידית שתכיל רעיון עלילתי דומה. כך למשל כל סרט שיעסוק בנסיון להשיב מישהו מהמתים באמצעים מדעיים, יעמוד בהשוואה ל"פרנקנשטיין" מ-1931. כל סרט שבמרכזו מסע בזמן, נידון לכך שיחפשו בו הקבלות לסדרת "בחזרה לעתיד", וכל סרט שיש בו דמות הסובלת מאבדן זכרון לטווח קצר, ישר חושבים עד כמה הוא כמו "מוצאים את דורי".

בזאת נצלתי את הקרדיט האחד שהיה לי לבדיחת "ברוקלין 99" בפוסט הזה.

במהלך העשור האחרון, הופיעו על המסך ובשרותי הסטרימינג כמה סרטים שבמרכזם דמות הלכודה בלולאת זמן. באופן מתבקש, כולם נמדדים ביחס ל"לקום אתמול בבוקר", הסרט המפורסם והאהוב ביותר שהשתמש בקונספט. "קצה המחר"?, זה לקום אתמול בבוקר באקשן. "מז"ל טוב"? לקום אתמול בבוקר באימה. עכשיו הגיע תורו של "פאלם ספרינגס" לעמוד למבחן, איך הוא בתור לקום אתמול בבוקר בקומדיה רומנטית.

ניילס מתעורר בבוקר החתונה של טאלה. הוא לא ידיד קרוב של המשפחה והם מכירים אותו רק בתור החבר של מיסטי, בעקבותיה נגרר לארוע המשמים בפאלם ספרינגס, אבל ניילס יודע עליהם הכל. הוא מעביר את היום בשתיה בברכה, תחושת ריחוק מזוגתו, עוד שתיה, ולבסוף החתונה עצמה. למרות שאינו טורח להתלבש במיוחד לארוע, ניילס נושא נאום שכובש את כולם ואז הולך לשתות עוד קצת. הוא פונה לשרה, אחותה של הכלה והכבשה השחורה במשפחה. שרה נחשבת מבוכה להוריה, מה שמשתקף בחוסר הנוחות שלה מתפקיד השושבינה והמרמור הכללי שמלווה אותה לאורך הערב. עם זאת, ניילס מצליח לעורר בה סקרנות והשניים מתרחקים לעבר נקודה מבודדת במדבר. הרגע האינטימי מופר בידי אדם מסתורי שמבריח את ניילס לתוך מערה מסתורית.

שרה מתעוררת בבוקר החתונה של טאלה.

אחת השאלות הגדולות לגבי עלילת "לקום אתמול בבוקר" היא על פני כמה זמן היא מתפרשת. אמנם הדמות הראשית חוזרת שוב ושוב על אותו יום, אבל בנסיון לגלות כמה שעות חיים במצטבר שוה החזרה הזו, הגיעו הבודקים לתשובות מגוונות החל מכמה חודשים ועד לאלפי שנים. פאלם ספרינגס לא מנסה לספק תשובה משום שבניגוד לסרטו הקלאסי של הרולד רמיס, הוא מתחיל כשלפחות שני אנשים כבר אבדו ספירה לגבי מספר הפעמים בהן התעוררו באותו יום, ודמות שלישית שחווה זאת לראשונה מתחילה ספירה משל עצמה. זו לא תופעה שפוקדת אדם אחד, אלא מצב שאנשים נוספים יכולים להיתקע בו ועל כן, אין טעם בחישוב הזמן. ניילס רק יודע שעבר את אותו היום עשרות אלפי פעמים, אם לא יותר, וכל נסיון לצאת מהלולאה הסתיים בכשלון. אלה החיים שלו ומעכשיו, גם של שרה.

כאן מתחילה הדינמיקה המעניינת בין הדמויות הראשיות. ניילס כל כך מנוסה בחזרתיות, שכבר לא נותרו דברים נסתרים ממנו, בעוד שרה לומדת הכל מאפס, ואיתה גם הצופים. עבור ניילס, יש ברכה בכך שהוא לא לבד לאורך היום ויש לו עם מי לשתף את העולם המצומצם גאוגרפית שעומד לרשותו. עבור שרה, זו קללה שטומנת בחובה הזדמנות מפתיעה להכיר את עצמה מחדש ולייצר נקודת מבט חדשה על החיים הדפוקים שלה. ליתר דיוק, היא מגלה עד כמה היא לא האדם הדפוק ביותר שהגיע לחתונה. מכיוון שהמפגש בין השניים בתחילת הסרט מתבסס על שאלה של האם יהיה ביניהם משהו או לא, התחושה הזו נכנסת יחד עם שרה ללופ ומשפיעה על המשך הקשר עם ניילס.

יש בסרט נקודות מעודנות שנעשות ברורות יותר ככל שמתגלים פרטים נוספים. הסקס הפתטי בין ניילס למיסטי בתחילת הסרט, השנאה של שרה לחדר בו היא מתעוררת ואפילו מחמאה גנרית שנאמרת בנוכחותם בחתונה, כולם זוכים למשמעות נוספת ככל שהסיפור מתקדם. עם זאת, התסריט הוא גם הנקודה החלשה של הסרט. למרות שפאלם ספרינגס מספיק מודע לעצמו בכדי לענות מראש על שאלות שעלולות לצוץ לגבי לולאת הזמן ומכיל רגעים שזוכים למשמעות עמוקה יותר בהמשך, הוא גם מפספס לא מעט הזדמנויות להפתיע ולחדש. התסריטאי אנדי סיארה מנסה לשלב תובנות רציניות לגבי החיים בין רגעי הקומדיה, אבל הוא אמין יותר דווקא כשהדמויות נוטות לניהיליזם ומאמינות שאין מטרה לקיום. כל נסיון להסביר מה קורה, או לייצר התקדמות לעבר פתרון, נראה כאילו סיארה לא באמת חשב לעומק על המכניקה של לולאת הזמן ומהר לשנות נושא ולהסיח את הדעת בשיחה על רגשות. זה לא בהכרח רע אם הסחות הדעת עובדות, אבל פאלם ספרינגס לא מספיק פרוע בכדי להשכיח את הגורם המאוד מורכב שמניע את העלילה.

דוגמה לכך היא בדמותו של רוי, האדם הנוסף שנתקע בלולאת זמן. הוא מנסה להרוג את ניילס, אולי מתוך נקמה על כך שלא מנע ממנו להיתקע, אולי בשל בעיה נפשית ואולי מתוך הנאה מציד אנשים בסגנון ואן פלט מ"ג'ומנג'י". למרות שהוא יכול להופיע בכל רגע ולירות בניילס חץ, או לנסות לדרוס אותו עם בולדוזר, רוי נעלם למשך רוב הסרט. הוא קיים בעיקר כדי להראות שגם חיי נצח מכילים סכנות, רעיון מיותר בסרט שבאותה נשימה מסביר עד כמה ההשלכות של קיום נצחי הן איומות גם ככה. בתחילה, נראה שרוי יהיה חלק משמעותי מהסיפור, אולי תוספת אקשן ומרדפים משעשעים, אבל רוב הזמן סיארה שוכח מקיומו ומחזיר אותו רק אחרי שכמעט שכחנו מקיומו.

גם הדברים שניילס ושרה לומדים בעקבות החזרה המתמשכת לא משולבים בתסריט בצורה מעניינת. אם "לקום אתמול בבוקר" או "קצה המחר" התבססו על כך שהדמות הראשית לומדת כל פעם עוד קצת על ארועי היום שחוזר על עצמו ומתקרבת בכך להשגת שינוי, פאלם ספרינגס מאוד חסכוני בלמידה מועילה. הוא נזכר בשלב מסוים להראות מה היתרון בזמן בלתי מוגבל, אבל נראה שניילס העביר מי יודע כמה זמן רק בללמוד עד כמה האנשים סביבו גרועים וקלים להשפעה. במילים אחרות, היה לו נצח להתנסות ולטעות וההתפתחות הכי רצינית שעבר הייתה להפסיק להגיע לחתונה בחליפה.

למרות זאת, מדובר בסרט חביב שגם מצליח ממש להצחיק לפעמים. אין הרבה בדיחות של צחוק בקול רם, אבל החיוך נשמר לאורכו. למרות שהיה מקום לתסריט משויף יותר ולשימוש יותר מתוחכם בלולאת הזמן כאמצעי סיפורי, פאלם ספרינגס הוא סרט פיל-גוד שמצליח להעלות חיוך, אפילו אחרי שנאמרים בו משפטים מאוד מבאסים על מהות הקיום. אנדי סמברג וקריסטין מיליוטי מעניקים חיים לדמויות הראשיות והכימיה ביניהם שומרת על המתח המיני בין ניילס לשרה אמין. בלי להיות חדשני בשום צורה, או להעז להתפרע באמת, זו עדיין חוויית צפיה נעימה שמחדירה קצת תקוה בזמן בו היא נחוצה במיוחד. כשכל יום נראה אותו דבר ואין לאן לברוח, הסרט מזכיר שאפשר למצוא משהו יפה בשותפות לצרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.